22. נגמר ודי

אהרון ואני נפגשנו בשנת בסתיו 2004 גידלנו זה את זה, התבגרנו והתפתחנו, בהתחלה יחד ואחר כך, לאט לאט, פנינו כל אחד לדרכו ופתאום, בסוף קיץ 2011, בלי פיצוצים ורעשים, כמעט מבלי משים, נגמרה לנו הזוגיות.
לא ממש דיברנו על זה אבל אני יודע שגם הוא מרגיש אותו דבר – יום אחד זה פשוט נגמר בקול דממה דקה, בלי להכאיב, כמעט. שנינו מופתעים וטיפה מאוכזבים, לא מבינים איך אחרי כל הבלגנים והמהומות שחוללנו כל השנים הקשר שלנו מת מוות טבעי ורגוע, ממש מיתת נשיקה. זה קרה לפני כשבועיים, בבוקר הלכתי לעשות עבודה אצל מישהו שרצה שאתקין לו מדפים ואתקן איזה ברז אחד או שניים דולף – לאחרונה, חוץ מהעבודה שלי בספריה אני עושה די הרבה עבודות פרטיות מהסוג הזה – חזרתי הביתה בצהרים ומצאתי את דלת חדר האורחים סגורה ורעשים שקשה לטעות בטיבם בוקעים דרכה ובמקום להתרגז ולהתעצבן ולהיפגע רק חייכתי לעצמי בשקט, איחלתי בליבי לו ולמי שלא נמצא שם איתו (הייתי די בטוח שזה היה אימרי ואחר כך התברר שצדקתי) שיבלו יפה, והלכתי לאכול ארוחת צהרים אצל אורה. שיחקתי קצת עם נמרוד ועזרתי לה לעשות לו אמבטיה, ואחר כך הלכתי לעבודה.
חזרתי בערב ומצאתי אותו יושב בסלון מול הטלוויזיה, צופה בלהלה לנד, אטרף פתוח על הלפטופ שלו מצד אחד, סיגריה ובירה מצד שני, והוא יושב באמצע עם הרגלים על השולחן ומדבר באיפון החדש והדקיק שלו בלי להיות מוטרד מהמוזיקה הרועמת ברקע.
הוא לא ציפה שאחזור כל כך מוקדם ולרגע התבלבל מהופעתי הפתאומית, אבל מיד התעשת ודבר ראשון כיבה את הלפטופ ואחר כך את הטלוויזיה, ופתאום השתרר שקט מביך בבית. הוא סיים את השיחה בחיפזון, סגר את האיפון ושאל למה לא הלכתי לבקר אצל נמרוד ואורה אחרי העבודה.
"הייתי אצלם בצהרים, והקטן כבר ישן עכשיו."
"אחלה, אז מה קורה אצלך?"
"שום דבר מיוחד כושי, ואצלך?"
"אני בסדר." אמר אהרון וכיבה את הסיגריה שטרם עישן עד תומה, "סתם, נח קצת ונרגע לפני השינה, איפה היית כל היום?"
"פה ושם, בצהריים דווקא חזרתי הביתה, אבל היית עסוק אז יצאתי בלי להפריע." אני עונה בקלילות, כאילו כלום ואני באמת לא חש שום דבר מיוחד, קצת עצוב אבל ככה זה.
הוא מבין מיד וסומק קל עולה בלחייו, אנחנו מביטים זה בזה בשתיקה, הוא משפיל מבט ראשון ומחסל בלגימה אחת את שארית הבירה שלו.
"מי זה היה, אמרי?"
הוא מהנהן, נבוך. "הוא רק ילד מתלהב." הוא אומר במעין התנצלות, "ואתה כל כך עסוק בזמן האחרון עם הילד והעבודה…" הוא מוריד את הרגלים מהשולחן ומעלה הבעת חרטה על פניו היפים, "מצטער אם נפגעת." הוא אומר ומתחיל לפנות את הבלגן שעשה.
"זה בסדר, לא נפגעתי." אני משיב בשלווה, עוזר לו לרוקן את המאפרה ולנגב את השולחן ושואל אם הוא רעב.
"לא, אני…" הוא נאנח ומתחיל לרוקן את המדיח בלי שאבקש ממנו קודם – מה שמעיד על סערת נפשו – נראה עצוב ואבוד, אבל אפוף מעין השלמה שקטה, לא נסער ולא מתוח כמו תמיד.
"אז מה חדש חוץ מזה?" הוא מפטיר, מזדקף וסוגר את דלת המדיח.
"לא קורה כלום אהרון, אצלי הכל כרגיל."
הוא תולה בזהירות את המגבת, מסתובב ומביט בי ועיניו מתמלאות לאיטן דמעות. "זה נגמר נכון? לא האמנתי אף פעם שנחזיק מעמד כל כך הרבה זמן."
"גם אני לא, אל תבכה חמוד, זה היה צפוי כבר מזמן, לא נורא, אנחנו תמיד נהיה חברים טובים, נכון?"
"בטח." הוא מחבק אותי ומנשק את לחיי, "לפעמים אני די מגעיל אבל זה לא בכוונה, אני מבקש סליחה מנחם."
"זה בסדר, גם אני… אם פגעתי בך אני מצטער אהרון, הייתי צעיר וטיפש."
הוא צוחק, "אני יותר."
"זה נכון." אני מסכים, ושנינו צוחקים יחד.
"יש לי עוד שלושה חודשים עד שנגמר לי החוזה עם הצבא, אני יכול להמשיך לגור פה עד אז?"
"בטח, בכיף."
"ואיך תסתדר מבחינה כספית אחרי שאני אעזוב?"
"אל תדאג, בזמן האחרון אני עושה המון עבודות מהצד, יצא לי שם של אינסטלאטור מוצלח, ואם זה לא יספיק אני אקח שותף או משהו, אני אהיה בסדר כושי, אל תדאג, החלטת כבר מה תעשה אחרי הצבא?"
"אני אמצא עבודה, אבל קודם אני אקח חופש גדול, בא לי לטייל קצת באירופה, ואולי במזרח הרחוק, ואם אני אספיק אז גם באוסטרליה. שמעתי שיפה שם." עיניו מתערפלות בכמיהה, "חבל שאתה לא יכול לבוא איתי."
"כן, חבל, אבל אתה יודע איך זה… וחוץ מזה יש את נמרוד ויש את עניין הבריאות שלי. האמת היא שאני לא יכול לעמוד בקצב שלך כושי, אף פעם לא יכולתי, אני חושב שזו הייתה עיקר הבעיה שלנו, אתה פשוט מהיר מידי בשביל פולנייה איטית כמוני."
"אבל זה מה שאהבתי אצלך, שהיית שונה ממני כל כך, אני אוהב את היסודיות שלך, אתה משגיח עלי שאני לא אעשה שטויות מרוב שאני פזיז. אני נורא אתגעגע אליך מנחם."
"גם אני אהרון, אבל אני לא הולך לשום מקום, אני תמיד אהיה פה, בסביבה, משגיח עליך ומה שלא תעשה אני תמיד אשאר חבר שלך." ואז אנחנו מתחבקים שוב, והולכים לישון, יחד כמובן, וככה נישן עד שהוא יעזוב, ואחר כך? לא יודע, נראה.

מה כבר אמרתי?
מאז שניהלנו את שיחת הפרידה אהרון התהפך עלי, הוא כל הזמן מנסה לריב איתי, למצוא בי חסרונות, ולהעכיר את האווירה בבית. לאחרונה הוא נמצא איתי ממש מעט, כי רוב הזמן הוא עסוק בענייניו, אבל כשהוא כבר נמצא בבית הוא פשוט בלתי נסבל.
לפני כמה ימים פשוט עמדנו וצעקנו זה על זה כמו משוגעים, ועד היום אין לי מושג בדיוק למה. סך הכל שאלתי אותו למה הוא לא לקח מספר טלפון ממישהו שהוא היה צריך לברר אצלו משהו, ולמה הוא לא מסודר ותמיד מאבד כתובות ומספרים? דיברתי בקול רגיל ולא כעסתי או משהו, השמעתי סתם הערה תמימה שהוא שמע ממני פעמים רבות בעבר, אבל הפעם הוא פשוט עף עלי.
"אבל מה קרה? מה כבר אמרתי?" נדהמתי מעוצמת הזעם שלו, וניסיתי, כמו שאני מנסה תמיד בדרכי החנונית, להישאר הגיוני ורגוע נוכח ההתפרצויות שלו, אני באמת לא יודע למה אני עושה את זה, קור רוח והיגיון אף פעם לא עזרו לי בהתמודדויות איתו, וגם הפעם הזו לא הייתה שונה.
הוא צרח עלי שאני לא אצעק עליו, והוא לא מוכן לדבר איתי יותר בגלל שאני ככה וככה… בקיצור, חטפתי מנה אחת אפיים בגלל מילה אחת לא במקום, והוא התאמץ כמיטב יכולתו לגרום לי להרגיש רע, ולצערי הצליח בגדול.
אותו לילה ישנתי מעט ורע, וגם יום המחרת לא היה טוב יותר – הסתובבנו אחד סביב השני בפנים זעופות, ושתקנו שתיקה גברית מעיקה. בסוף היינו חייבים לדבר על כל מיני סידורים, אבל נשמענו כמו זרים שבמקרה חולקים אותו מרחב, ולא כמו אנשים שישנו יחד כמעט שבע שנים. לי זה כאב, ואני חושב שגם לו. לאט לאט הפשרנו וחזרנו לעצמנו הנינוח והרגיל, אם כי בכל זאת לא הצלחתי להרגיש לגמרי נוח לידו, ונשארתי כל הזמן דרוך קצת וחשדן, ובצדק – היום הוא שוב התפרץ עלי בטענה שאני צועק עליו.
לא צעקתי ואפילו לא נזפתי, סתם ניסיתי להבהיר אי הבנה מטופשת שנבעה מטעות תמימה, אני דיברתי על דבר אחד והוא לא שמע בדיוק מה אמרתי והבין דבר אחר. סתם טעות לא חשובה שכמעט גרמה לעוד פיצוץ מיותר.
"מה קורה לך? למה אתה מתנהג ככה?" ניסיתי להגיע לשורש הבעיה, "אתה נורא עצבני בזמן האחרון." אמרתי לו בעדינות, מסרב להיסחף לעוד מריבה איומה.
הטון הרך שלי עשה את שלו ואהרון הודה שאני צודק, משום מה לאחרונה הכל מרגיז אותו, אין לו מושג למה, אבל הוא לא מצליח לשלוט בעצמו גילה לי, והסתלק לעסקיו.
אורה חושבת שהוא מתנהג ככה כדי להקל על עצמו את הפרידה ממני, "ככה הוא ירגיש יותר טוב אחרי שהוא יעזוב סופית." טענה, "באופן תת מודע הוא פוחד שהוא יתגעגע אליך מאוד, ולכן הוא יוזם מריבות. כאילו שאם תריבו ממש חזק הוא לא יסבול אחרי שלא תהיו יותר יחד."
זה נשמע קצת מוזר, אבל אולי היא צודקת? אין לי מושג בענייני תת הכרה, לדעתי אין לרוני בכלל תת הכרה, אבל אורה משוכנעת שאין דבר כזה, לכל אחד יש תת הכרה שמכוונת אותו בצורה סמויה לעשות ככה או אחרת.
"אתם ברוגז בגללי?" שאל אותי אמרי שלאחרונה מבלה אצלנו יותר מידי זמן.
"אנחנו לא ברוגז." שיקרתי, "זו סתם אי הבנה מטופשת, וחוץ מזה אנחנו כבר לא יחד, מהשבוע שעבר אנחנו רק שותפים לדירה, וגם זה ייגמר בקרוב."
"באמת?" נפקחו עיניו של אמרי לרווחה, "ואני חשבתי שאהרון סתם מדבר."
"לא, הוא לא, אנחנו יחד כבר שבע שנים, ובזמן האחרון התרחקנו מאוד זה מזה, שנינו הרגשנו שמאז שנמרוד נולד זה כבר לא זה, הזוגיות שלנו מתה, ולפני כמה ימים עשינו את שיחת יחסינו לאן ונפרדנו רשמית, אבל הסכמנו להישאר חברים, ומשום מה זה לא מצליח לנו כל כך."
"אני באמת מצטער." לאט אימרי חרש, והתחיל ללטף לי את היד.
הייתי צריך לשאול אותו בקול תקיף מה הוא עושה, ולהגיד לו להפסיק מיד, אבל כמו תמיד חשבתי על זה רק כשהיה מאוחר מידי. במקום לקטוע את העניין המיותר הזה בעודו באיבו רק זזתי קצת הצידה, גמגמתי שיפסיק, ומשכתי ממנו את היד שלי.
"מה, לא נעים לך?" היתמם אימרי ותלה בי מבט נוגה.
אני מה זה גרוע בקטעים האלה… התחלתי להסביר שהוא צעיר מידי, ושאני נשא ומבוגר ממנו ביותר מעשר שנים, ואני לא חושב שזה רעיון טוב ש…
"חשבתי שאתה רק בן שלושים ושתיים?" קטע אותי אימרי.
"כן, אבל בעוד חודש ומשהו אני כבר אהיה בן שלושים ושלוש, ואתה רק ילד, ואל תשכח שאני גם אבא ו…"
"אני ממש לא ילד, עשיתי שנת שירות לפני הגיוס ובעוד חצי שנה אני משתחרר, אתה יודע שחגגתי כבר יום הולדת עשרים ושלוש?" קטע אותי אימרי שוב, "וזה שאתה אבא זה ממש מגניב בעיני, ואגב, אני ממש שמח שנפרדת מכושי כי לדעתי אתם בכלל לא מתאימים."
"מה שלא הפריע לך לחגוג איתו רק לפני שבוע."
אימרי הסמיק, ואמר שהוא היה קצת מסטול אז, והאקס שלי בחור מאוד סקסי, ובמקרה הם היו חרמנים בדיוק באותו הזמן, אבל לשניהם ברור שזה היה רק סטוץ חסר משמעות.
"אני מבין, ואין לי טענות, זכותך לעשות מה שאתה רוצה אימרי, וזו גם זכותו של רוני שאגב, עשה כל מה שהתחשק לו גם כשלא הייתה לו זכות."
"בגלל זה נפרדתם?"
"לא… אולי, יכול להיות… לא יודע. זה מסובך מאוד, קשה לי להסביר, אולי כשתהיה יותר גדול."
"אתה מוכן להפסיק לדבר איתי כאילו שאני תינוק." נעלב אימרי, "שמתי לב חמי שיש לך נטייה להעליב אנשים בגלל הגיל שלהם, ותדע לך שזה ממש מרגיז."
"אני יודע." אמרתי, חושב על בוריס, וכמה קש אכלתי בגללו. לפחות עכשיו התחלתי להבין אותו, "אתה צודק אימרי, אבל אני פשוט מבוגר מידי לסטוצים, בעיקר עם בחורים כל כך צעירים, ולכן…" ניסיתי לקום, אבל הוא הקדים אותי וקם לפני.
"זה מה שאתה חושב שניסיתי לעשות? שזה מה שיש לי בראש?" שאל בקול פגוע והביט בי במבט מתנשא.
"אהה… אני… כן, האמת שכן."
"אתה יודע חמי, בשביל בן אדם שמשוויץ כל הזמן כמה הוא בוגר וחכם אתה ממש מטומטם." הכריז אימרי, והסתלק בראש זקוף, משאיר אותי משתומם ומושפל,
גם הלילה אני כנראה לא אישן כל כך טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s