24. בנק הרגש

אתמול היה לי יום נוראי, אחד מאותם ימים ששום דבר לא הולך בהם בסדר. הבוילר התחיל לקצר וכשניסיתי לתקן אותו נשבר שם איזה בורג ולא הצלחתי להוציא את הפנלג'… טוב, זה בוילר ממש עתיק וחלוד.
אין ברירה, למרבה הצער צריך לקנות חדש. דיברתי עם כאמל האינסטלאטור והזמנתי בוילר חדש, הוא הבטיח להביא אותו מיד אחרי שיפסיק לרדת גשם כי אי אפשר לטפס על גג רעפים בגשם, מסוכן מידי.
נאלצתי להסכים איתו למרות שפירוש הדבר היה שעד שלא יפסיק הגשם לא יהיו לנו מים חמים. ידעתי שעדיף שלא הייתי קם היום מהמיטה.
עוד לא הספקתי להתאושש מהבשורה הזו ורוני חזר הביתה אומלל אחרי עקירת שן, סירב לקחת כדור והתלונן ללא הרף שכואב לו ויש לו חום (לא היה לו) והוא מרגיש נורא. כרגיל הוא סירב לקחת כדור אקמול ורק ילל והציק והתבכיין, רק אחרי שכבר כמעט איבדתי את הסבלנות הוא נכנע, לקח כדור ונרדם סוף סוף.
ניצלתי את ההזדמנות והתקשרתי לבוריס לאחל לו יום הולדת שמח ולשאול מתי אפשר לבקר אצלו, לתת לו ולקבל ממנו את המתנה שאנחנו נותנים זה לזה כל יום הולדת.
במקום להגיד תודה הוא ענה לי בקול קודר שאין שום דבר שמח ביום הולדת שחוגגים אחרי גיל חמישים ושאשכח ממתנות.
"אבל בוריס…"
"אני לא רוצה להתווכח אתך יותר מנחם." אמר לי בוריס בתקיפות מבהילה, "ואני גם לא רוצה לדבר על זה." הוסיף ליתר ביטחון.
"על מה?" התפלאתי.
בוריס נאנח, קילל בינו לבין עצמו, ואחר כך הבטיח לשלוח לי הסבר במייל וסגר.
כמה דקות אחר כך נחת במייל שלי ההסבר שלו שגרם גם לי להיאנח. הלוואי ויכולתי להגיד לו שזה שטויות, והוא סתם מדמיין, אבל עובדה שזה לא, מי כמוני יודע, ולמרות שלי זה ממש לא משנה לו זה כן, ואני מכיר אותו מספיק כדי לדעת שזהו, אלא אם כן המדע ימצא איזה תרופת פלא לבעיה הזו אני ובוריס גמרנו לתת זה לזה מתנות יום הולדת בשלישי לכל נובמבר.

עייפות החומר
במבט לאחור אני מבין שהתחיל לרדת לי ממנו ברגע שבו כמו כל עמישראל ישבנו וצפינו בטלוויזיה בפגישה המרגשת בין גלעד לאביו נועם. התרגשתי מאוד מהחיבוק המאופק בין שניהם (בשנים האחרונות פיתחתי חיבה מיוחדת אל נועם שליט) והתעצבנתי על נתניהו שדחף את הנוכחות המיותרת שלו גם לשם, ובאופן כללי הייתי כחולם למראה גלעד שליט שירד מהפוסטר וחזר באורח פלא הביתה, להוריו ולחייו.
רוני לעומתי העווה את פניו בזלזול, ושאל מה זה החיבוק האשכנזי הזה? ולמה נועם שליט לא שמח שהוא קיבל סוף סוף את הבן שלו בחזרה.
ואז, בבת אחת, כמו דלי מים קרים שנשפך על ראשך ומעיר אותך מתנומה מתוקה, הצליחה ההערה הזאת לגרום לי להתפכח מהקסם שמצאתי עד כה בבן זוגי מזה שבע שנים.
מה שמצחיק זה שהוא לא היחיד שאמר משהו בסגנון הזה, ואני יודע שסך הכל הוא לא התכוון להגיד משהו רע, הוא דיבר לפי תומו, אמר את אשר על ליבו והוא שמח בדיוק כמוני שגלעד שליט חזר הביתה חי, ובדיוק כמוני צר לו שהיינו צריכים לשלם מחיר כה כבד על שובו, ובכל זאת, יחי ההבדל הקטן – במקום בו אני ראיתי איפוק מעורר כבוד הוא ראה קרירות וחוסר יחס, והרצון של משפחת שליט לשמור על הפרטיות שלהם למרות הנסיבות הבלתי אפשריות, רצון שהבנתי והזדהיתי איתו מאוד, עורר בו קוצר רוח ומעט זלזול על האשכנזיות שלהם כמו שהוא כינה את זה.
הוא בחיים לא יבין את הסגנון של האנשים האלה, האיפוק והמינוריות של תגובותיהם, איפוק שנובע מהקוד הגנטי שלהם, המשותף גם לי, לגמרי לא מובן לו. כמו שאני אף פעם לא אצליח להרגיש נוח עם התרבות החמה של הקולולו והשופוני והרעש והצלצולים המזרחית, הוא אף פעם לא ייהנה מהסגנון הקריר והשקט של העדה שלי שמעדיפה לשון המעטה, חצאי רמזים ולחישות על פני צעקות ודראמות.
אני לא אומר שאחד רע והשני טוב, ואני לא יודע מה עדיף, אבל אני כזה והוא אחר, והאהבה שלנו שנמתחה כמיטב יכולתה במשך שבע שנים ארוכות ומתישות נסדקה דווקא ברגע השמח הזה, נכנעה לעייפות החומר, וקרסה.

זה לא אתה, זה אני
שלושה שבועות אחרי שגלעד שליט חזר הביתה שתקתי ולא אמרתי כלום. בין כה וכה הוא כמעט לא היה בבית ושנינו היינו עסוקים כל הזמן, לא היה לי ראש לשיחות נפש וכשכבר היינו לבד היינו עייפים כל כך…
החלטתי לחכות עד יום הולדתי לפני שאפתח את הפה, למה למהר, אולי ארגיש אחרת בעוד כמה ימים?
והנה יום הולדתי הגיע ושוב נהרס כמו תמיד מחדש בגלל שזה גם יום הירצחו של רבין ז"ל. זה היה יום שישי וכמו תמיד הייתי עייף וגם קצת מאוכזב ומדוכדך בגלל בוריס ובגלל הבוילר וכל הדיבורים המתישים האלה ברדיו על איראן… אפילו הגשם לא הצליח לשמח אותי.
אחרי שנ"צ לא מוצלח שהופסק בגלל טלפון מדני שבישר לי שהוא לא מגיע השבת נואשתי משינה. שכבתי במיטה, הטלוויזיה מטרטרת ברקע וקראתי עיתון, ואז רוני נכנס, מתח לצידי את גופו, הניח יד על בטני והחל משחיל אותה לתוך מכנסי, מחייך אלי חיוך בוטח וחרמני.
אחזתי בפרק ידו והסטתי אותה מעלי.
"אבל היום יום ההולדת שלך." הוא אמר, מופתע, "לצאת אתה לא רוצה כי גשם וקר, אבל למה קר גם במיטה שלנו?" משכתי בכתפיי ושתקתי. הגיע רגע האמת, ובמקום להגיד שדי, נגמר, וזה לא הוא אלא אני, או ההפך, לא משנה, העיקר להגיד משהו ולגמור עם זה סתם שתקתי, מחכה שהוא יבין לבד.
הוא הפסיק לחייך, נגע במצחי, ושאל בדאגה אם אני מרגיש טוב ומה קרה?
"אני מרגיש טוב, לא קרה כלום."
"אתה כועס עלי, מה הבעיה?"
"שום בעיה, סתם לא בא לי."
הוא גיחך, "כבר שבוע שלם לא בא לך." קבע, והטיל את עצמו עלי, מנסה לנשק אותי בלי הצלחה כי הסבתי מעליו את ראשי. "מה, אתה לא אוהב אותי יותר?" התבדח רוני בקלילות, לא חושד בכלום.
"לא." אמרתי, ולמרות שתכננתי להגיד לו את זה בכל זאת נבהלתי. פעם ראשונה שאני מנסה להיפרד ממשהו, זה יותר קשה ממה שחשבתי.
הוא קלט מיד שאני רציני, ירד מעלי והתיישב לצידי. "באמת?" שאל בשקט, בלי לחשוף שמץ רגש, "אתה רציני מנחם?"
"כן אהרון, אני רציני לגמרי." עניתי לו, "מצטער." הוספתי ובאמת חשתי צער, וגם בהלה ומעין סחרחורת מוזרה.
הוא הניד בראשו, "גם אני." אמר בפנים מאובנות, והלך לעשן במרפסת ולחשוב.
מאוחר יותר ישבנו בסלון וצפינו בשתיקה בחדשות. אחר כך התחילה אחת מאותן תכניות בידור איומות שהוא כל כך אוהב. אני לעומתו אף פעם לא מבין את ההומור שלהן וסולד מהן בכל ליבי בגלל הצעקנות, והצחוקים המודבקים, ושפע הפרסומות המרגיזות. להפתעתי הוא לא צפה הפעם בתוכנית אלא כיבה את הטלוויזיה מיד בתום היומן.
"אבל יש את התוכנית הזו שאתה כל כך אוהב."
"אין לי מצב רוח לצחוק, ובין כה הבדיחות שלהם מעפניות."
"זה דווקא נכון." הסכמתי.
רוני הישיר אלי מבט יציב, "בא לך לדבר איתי?"
"מה, עלינו?"
הוא הנהן, מביט בי בעיניים כהות ורציניות מאוד, כתפיו ישרות ונוקשות, גופו דרוך כאילו עמד לפני כיתת יורים. שבע שנים ארוכות חיי קשורים בחייו של הבחור הזה, לא יכולתי לא להרגיש חיבה ודאגה למראה המצוקה שהוא שידר.
"אל תהיה רציני כזה כושי, סך הכל לא קרה שום דבר נורא, היו לנו כמה שנים טובות יחד ונגמר, קורה… אתה בטח תמצא מישהו הרבה לפני, בחור יפה ונחמד כמוך." חייכתי אליו חיוך עידוד מזויף.
"אם אני כזה יפה ונחמד למה אתה זורק אותי?" שאל רוני במרירות, ונשך את שפתו התחתונה, מתאפק לא ליבב.
"אני לא זורק אותך." הכחשתי בזריזות של כייס, "אתה מוזמן להישאר ולגור פה כמה שתרצה."
"אבל מה זה שווה אם אתה לא אוהב אותי יותר?"
"אני כן אוהב אותך, רק ש…"
"רק שאתה לא רוצה שאני אגע בך יותר."
"רוני אני…" מה אפשר לעשות חוץ מלבקש סליחה ולקוות שהוא יבין? "נו, מה אתה בוכה? בחייך, מה יש לך לבכות בגלל אחד כמוני? הרי אתה יודע שאנחנו בכלל לא מתאימים, ובזמן האחרון בכלל… סך הכל אני עושה לך טובה."
"טובה, באמת? אולי אני אמור להגיד לך תודה?"
"אולי לא עכשיו, אבל תראה שבעוד כמה חודשים, אחרי שתבין שצדקתי…"
"לא צדקת!" הוא צועק, ועכשיו הוא כבר בוכה באמת, ומתוך הרגל אני אוסף אותו אלי, ומניח לו לבכות על כתפי, ושנינו מרגישים חרא, אבל הוא כנראה יותר.
"אבל למה?" הוא שואל, אומלל, "מה קרה? מה עשיתי?"
"לא עשית כלום, זה לא אתה, זה אני."
הוא מתרגז ובצדק, ומנסה לבעוט בי מרוב תסכול. אני מתחמק ומנסה לעצור אותו, אנחנו מתגוששים, ונופלים על הספה, ואני מנסה להשאיר אותו שם ולחמוק, אבל הוא הולך אחרי לחדר השינה, ומתעקש התעקשות מרגיזה ונוגעת ללב לדעת למה?
בסוף אני נשבר ומספר לו על החיבוק של נועם וגלעד שביט, ועל התובנה שנחתה עלי בגלל ההערה שלו.
"אני אפילו לא זוכר שאמרתי את זה." הוא מתמרמר.
"אמרת, תאמין לי שאמרת."
"נניח, אבל תמיד היינו שונים, השלמנו אחד את השני, זה מה שאמרת תמיד, אז מה יום מיומיים?" הוא מקשה.
מה אפשר לעשות חוץ מלבקש סליחה ולקוות שהוא יבין? "לא יודע רוני."
"זה סתם מצב רוח שיעבור לך." הוא מנסה להכחיש הכל.
"גם אני חשבתי ככה, חיכיתי שיעבור, אבל לא עבר, אני באמת מצטער."
"זה בגלל בוריס, הוא רוצה שתחזור אליו? למה לא נפגשתם אתמול?"
"כי הוא לא רצה, והוא ממש לא רוצה שאני אחזור אליו, לדעתי הוא קצת בדיכאון, הוא בקושי מוכן לדבר איתי בטלפון."
"למה?"
"אין לי מושג, עוברים עליו כל מיני דברים."
"וגם עליך, ובגלל זה גם עלי." הוא מעיר, וקולו אובד העצות מעורר בי רגשות אשם ודאגה.
"אתה לא צריך להילחץ כל כך, מה כבר קרה? הרי בין כה וכה בקושי היית בבית בזמן האחרון, ואתה נורא עסוק בעבודה ועם ההורים שלך, למה אתה לוקח את זה קשה כל כך?"
"כי אני אוהב אותך, טיפש אחד, כי אתה האחד והיחיד שלי, ותמיד חשבתי…" הוא בוכה שוב, בכי מפחיד, רצוף אנקות כאב שקורעות את ליבי, מבקש סליחה שלא הקדיש לי זמן לאחרונה, מבטיח שהוא ישתנה, ולא מניח לי לנחם אותו.
"אל תבכה בבקשה, אני ממש לא שווה את זה." אני מתחנן, קרוב בעצמי לדמעות, נשבע לו שהוא לא צריך להשתנות בשבילי, ואני לא רוצה להיפרד ממנו בגלל שהוא היה עסוק לאחרונה, ומגיש לו חבילה של ממחטות נייר.
"תודה." הוא אומר, מנסה לשמור על כבודו אפילו עכשיו, אוסף שמיכה ואת הכרית שלו, מאחל לי לילה טוב במין הדרת כבוד נוגעת ללב ששוברת את ליבי, ומסתלק לחדר האורחים.
"רוני," אני רודף אחריו, "תקפא מקור עם השמיכה הדקה הזו, וחכה, אין שם סדין. נו, בחייך, זה פשוט טיפשי לישון שם לבד, עוד לא תיקנתי את התריס והלילה ירד גשם, תמות מקור, בוא תישן איתי, אל תהיה ילד כזה." אני כורך יד על כתפיו, ומוביל אותו חזרה למיטה, מדבר יותר מידי, כמו תמיד כשאני עצבני, ומנסה לשכנע אותו שהכל לטובה, ובין כה וכה הזוגיות שלנו התרופפה מאוד מאז שנמרוד נולד והוא עבר לתפקיד חדש ותובעני, ובכלל…
"שתוק כבר מנחם, זה פשוט לא נכון, לפחות תסתום ותפסיק לשקר. אני אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך, תמיד הייתי חולה עליך, גם כשעשיתי שטויות ופגעתי בך לפעמים תמיד אהבתי רק אותך, וחשבתי שגם אתה…"
"גם אני, אתה יודע שגם אני, אבל אפילו אהבה, כמו כל דבר אחר, פשוט נגמרת לפעמים. במקרה זה קרה אצלי קודם, אבל באותה מידה זה היה עלול לקרות אצלך."
"ואתה בטח לא היית עושה לי סצנות כאלה ובוכה, זה רק אני, הפרענק הדביל… למה התאהבתי דווקא בחרא אשכנזי כמוך? אני שונא אותך!" הוא מתלקח פתאום בחמת זעם, מסתובב אלי, מסיר מעליו את השמיכה שהתעטף בה קודם ומסתער עלי בפראות.
אנחנו נאבקים זה בזה, הכעס והלהט שלו מדליקים גם אותי. מעט הבגדים שעלינו נושרים, האיפוק האשכנזי המהולל שלי לא עומד בפני סערת הרגשות שלו. יותר מידי זמן לא היה לי סקס, ואחרי כל השנים בהם הייתי רגיל לגופו ולמגעו… הגוף שלי מגיב אליו כמו תמיד, אבל ברגע האחרון הוא נסוג ממני למרות שברור לשנינו שגם הוא רוצה בדיוק כמוני, ומתגלגל שוב בשמיכה. "עזוב אותי, אל תיגע בי, לא רוצה."
"מה לא רוצה? אבל עומד לך."
"אז מה? כמו שעומד ככה ירד, אני לא הולך לפי הזין שלי."
זה חדש, "אז לפי מה אתה הולך?"
"לפי הלב."
"הלב, ממתי?"
"מרגע שזרקת אותי, לילה טוב מנחם."
איזה כושי מניאק. "לילה טוב אהרון."
"אני מצטער שאכזבתי אותך."
"אתה לא מצטער, אבל בסדר, זכותך."
"אני כן מצטער, ואם לא הייתי אוהב אותך באמת לא היה לי אכפת, אבל דווקא בגלל שאני…" ושוב הוא בוכה, ואני מושך אותו אלי, עוטף את שנינו בשמיכה הזוגית הגדולה שלנו, מתנצל שוב, מחבק אותו, מרגיע ומלטף, וסוף סוף נהיה שקט ואנחנו נרדמים כמו שני ילדים עייפים.

בנק הרגש
זה לא הייתה אשמתי ולא אשמתו, בהסכמה הדדית אילמת שנינו התרחקנו משיחה על מה שבאמת העיק והציק, מניחים ללהבות להתקרר, לא מעיזים לתפוס את השור בקרניו, להכות בברזל בעודו חם, או בפשטות – להחליט עתיד יחסינו לאן?
במשך זמן מה שמרנו על שביתת נשק זהירה. הוא המשיך לגור איתי, לכאורה בחדר האורחים, אבל בעצם ישן איתי כל פעם שהיה בבית, בערך שלוש פעמים בשבוע. גם סקס היה, חטוף, מנומנם, ביתי ורגוע, אבל היה, והיו גם חיבוקים והתכרבלות יחד, ושיחות מגששות על כלום, ועל הכל, וכל הזמן הרגשתי שאנחנו מהלכים על הסף, פוסעים סביב סביב, ומבוהלים מההשלכות על העתיד לא ניגשים לעיקר.
אני מניח שהוא התייעץ עם ידידותיו הרבות מספור ושאל אותן מה לעשות, לי אין ידידות ולכן פניתי אל בוריס. הפעם הוא אכזב אותי, הקשיב לי בחוסר סבלנות, שומע מה אני אמרתי, ומה הוא ענה, ובמקום להביע דעה שתק, פזור נפש.
רק אחרי שדחקתי בו להגיד משהו הוא אמר בקוצר רוח שאני מבלבל לו את המוח כבר שנים באותו נושא, ונמאס לו, ומה זה משנה בכלל?
"תהיה עם כושי או תהיה עם אחר, מה אכפת לי? בסופו של דבר כולם אותו דבר, כל החתולים שחורים בחושך, וכל הגברים מעצבנים אחרי כמה שנים, ובסוף כולנו מתים, אז למי אכפת?"
"בוריס, מה עובר עליך?" נדהמתי.
"אני זקן ועייף ונמאס לי, זה מה שעובר עלי, וחוץ מזה שכבר לא עומד לי הרופא אמר שאני צריך לעקור כמה שיניים ולשים תותבות, וזה יקר וכואב, אז תפסיק להציק לי עם הבעיות המטופשות שלך."
"בסדר, אני אפסיק." הבטחתי, מלא חרטה, "אבל למה תותבות? יש כיום שיטות יותר מודרניות, מה עם השתלת שיניים?"
"אי אפשר, חוץ מזה שהשתלת שיניים זה עסק נורא יקר יש לי סוכר גבוה מידי, ונסיגת חניכיים. בשבילי רק תותבות." נאנח בוריס, וביקש, קצת יותר בעדינות, שאלך בבקשה כי אין לו מצב רוח לדבר, "עזוב, גברים ורומנטיקה זה שטויות, הכי חשוב זה לשמור על שיניים בריאות." היו מילות הפרידה שלו.
מדוכדך מאוד הלכתי לסולי וסיפרתי לו על הצרות שלי. כצפוי הדעה שלו הייתה שונה לגמרי מזו של בוריס. "על מה אתה מדבר? כושי לא השתנה פתאום, וגם אתה לא, הכל נשאר אצלכם אותו דבר חוץ מדבר אחד, דני כבר לא גר אתכם." הכריז בסמכותיות.
"בטח שהוא גר אצלנו, כל פעם שהוא חוזר מהצבא הוא בא אלינו."
"כן, אבל הוא בא רק פעם בשבועיים וגם זה רק לסוף שבוע, הוא כבר עם רגל אחת בחוץ, ואחרי הצבא הוא יעזוב לגמרי. הילד גדל, הוא כבר מבוגר, הבעיה היא שאין לכם עם מה להתעסק יותר חוץ מאשר לריב זה עם זה."
"אז מה אתה מציע, שאני אלך לגור עם אורה ואטפל יחד איתה בנמרוד, או שאני אכניס את רוני להיריון?" התבדחתי.
סולי צחק ושאל מה שלום נמרוד.
"נהדר, הוא כבר זוחל ויצאו לו שיניים, אני כבר לא יכול לחכות עד שהוא יתחיל ללכת ולדבר, וגם אורה ממש בסדר, מצאה עבודה סוף סוף, וגרה עם החברה שלה שממש אוהבת את הילד. בהתחלה היא קצת הדאיגה אותי, חשבתי שהיא מעופפת כזו, אבל עם הזמן היא נרגעה, ועכשיו אני מאוד מרוצה מהטיפול שלה בנמרוד, אנחנו משתפים פעולה בצורה נהדרת וכולם מרוויחים. אני באמת לא יודע למה, אבל משום מה עם נשים הכל פשוט ורגוע יותר, אין מאבקי אגו ואין מריבות חסרות טעם."
"נכון." הסכים סולי, ונאנח.
"מה קורה עם גבי?"
הוא משך בכתפיו, "יהיה טוב." אמר, מנסה לזייף אופטימיות.
"אז מה אתה חושב שאני צריך לעשות עם רוני?" חזרתי לענייני.
"לא יודע חמי, אתם המון זמן יחד, אתה באמת כבר לא אוהב אותו יותר?"
"אני לא בטוח, מצד אחד בטח שאני אוהב אותו, עברנו כל כך הרבה יחד, ומצד שני הוא כל כך מעצבן אותי לפעמים… אני באמת לא יודע, והכי מעצבן שאני מרגיש שגם הוא מתלבט ולא יודע מה לעשות. לפעמים נדמה לי שהוא נורא אוהב אותי, ולפעמים אני מרגיש שהוא נשאר איתי סתם, כי אין לו משהו יותר טוב לעשות, לא בגלל שהוא אוהב אותי באמת."
"נו, טוב, זה ברור, שניכם השקעתם המון זמן ורגשות אחד בשני, ולכן קשה לכם לוותר ולהיפרד." חיווה סולי את דעתו.
"אתה חושב שבגלל זה אנחנו עדיין יחד?" התאכזבתי, "כאילו… אנחנו ממשיכים להיות זוג כדי לא להפסיד את ההשקעה שעשינו זה בזה? זה נשמע מאוד קר, יחסים זה לא עסק סולי."
"למה לא?" השיב סולי, "בטח שכן, לא שמעת על בנק הרגש?" התווכח, ואז גבי התקשר, והתאומים התפרצו פנימה, והוא שכח ממני.
חזרתי הביתה מהרהר בבוריס ובבנק הרגש, ובדיוק כשהגעתי למסקנה שיש לבוריס משיכת יתר רצינית בחשבון בנק הרגש שלו, ולכן הוא ממורמר כזה גיליתי את רוני יושב על הרצפה, משחק עם גור כלב קטן ושחור שהיה בחלקו לברדור ובחלקו… לא יודע. אולי רועה גרמני?
"מה זה?" נדהמתי, "מה הדבר הזה?"
"זו גורית." השיב רוני, "היא בת חודש, קיבלתי אותה במתנה, נכון שהיא חמודה?" הגיש לי את הכלבה שהייתה בגודל של חתול קטן, ומתוקה כמו צעצוע פרווה.
"חמודה מאוד." הסכמתי, והתיישבתי ליד הגורית הקטנה והנמרצת שנשכה בהתלהבות את שרוכי נעלי, ונבחה נביחות תינוקיות משעשעות, אכלה לחם טבול בחלב, עשתה פיפי על הרצפה, ולבסוף ישבה לנוח על נעלי הבית שלי.
"היא ממש חמודה רוני, אבל מה אתה מתכוון לעשות איתה?"
הוא הביט בי במבט מפציר, "מאז שחץ הלך לאיבוד חסר לי כאן כלב. נורא בא לי לגדל אותה."
"מה, פה? אבל היא ממש קטנה רוני, היא כמו תינוקת, אתה לא יכול סתם לשים אותה בחצר, כמעט חורף והמלונה של חץ גדולה מידי ולא חמה מספיק לגורה כזאת קטנה, וחוץ מזה צריך לעשות לה חיסונים, ואחר כך לעקר אותה. בחודשים הראשונים היא תצטרך לגור בבית, ועד שנלמד אותה לעשות את הצרכים בחוץ… רק בקיץ אפשר יהיה לשים אותה במלונה, ותראה, צריך לשים לה ספרי נגד פשפשים, ואוף… תראה מה היא עשתה?" אספתי את הגללים הזעירים של הכלבה בנייר טואלט וניגבתי את הרצפה בעוד היא תוקפת במרץ את גרבי, נושכת אותם בשמחה בשיניה הזעירות והחדות, מתעלמת מכך שכפות רגלי נמצאות בתוכן.
"זה רק עניין של כמה חודשים, היא תגדל מהר, תראה איזה מתוקה." התמוגג רוני למראה תעלוליה, "היא תהיה כלבה ממש נהדרת." ניבא.
"כן, יכול להיות, אבל מה יהיה עד שהיא תגדל, מי יטפל בה רוני?"
"אנחנו." השיב רוני בביטחון, "אני ואתה."
"אתה? אתה בקושי בבית, ואני צריך ללכת לעבודה אחרי הצהרים, אי אפשר להשאיר אותה לבד בבית, וגם בחצר אי אפשר, תראה איזה קטנה היא."
"אני יודע, אבל היא תגדל."
"ועד שהיא תגדל?"
"אני אבוא יותר הביתה ונתחלק בטיפול בה, בסדר?"
"אני לא יודע." הזעפתי פנים, אבל הגורית הייתה כל כך מתוקה ושובבה… לא יכולתי לא לחייך כשהבטתי בה, מדלגת לפה ולשם, כולה שמחת חיים ותמימות, ורוני הרגיש בזה וסחט ממני הבטחה שנגדל אותה יחד.
"ומה יהיה אחרי שניפרד? מי ייקח אותה?"
הוא משך בכתפיו ואמר שאין לו מושג, ולמה שניפרד בכלל?
"כי… חשבתי שזה מה שאתה רוצה."
"לא נכון, זה אתה שרוצה, אתה עדיין רוצה?"
"לא יודע, אין לי מושג מה אני רוצה, ולך?"
"נעבור את הגשר כשנגיע אליו." קצרה רוחו של רוני, "יאללה, בוא נכין משהו לאכול, בא לך חביתה?"
אכלנו חביתה בעוד הכלבלבונת משתעשעת לרגלינו, ופתאום דני התקשר לבשר שהוא מגיע לרגילה ביום ראשון, והתלהב לשמוע שיש לנו כלבה חדשה וקטנה, וביקש שנשלח לו לפייסבוק תמונות שלה.
"איזה מין דבר זה לעשות טירונות בצנחנים עם פייסבוק?" רטנתי, אבל רוני אמר לי להפסיק להיות שמרן קשיש, הגיע הזמן שאבין שאנחנו כבר במאה העשרים ואחת בישר לי, וצילם חיש את הכלבונת, שנרדמה סוף סוף על כרית ישנה שנידבתי לה, כדי לשלוח לדני תמונה.
אחר כך פינינו לה קופסת קרטון שתשמש לה מלונה זמנית, והלכנו לישון, מרוצים.
באמצע הלילה היא התעוררה, שיחקה קצת ושוב טינפה את הרצפה, אכלה ולעסה גרביים, ויללה, ולבסוף נרדמה שוב על מגבת שפרשתי בשבילה על המיטה. מזל שבשבת אפשר לישון עד מאוחר.

23. החיים ממשיכים

מאז שאורה סיימה את חופשת הלידה והתחילה לעבוד אנחנו חולקים את הטיפול בנמרוד. היא מביאה אותי אלי כל בוקר ויוצאת לעבודה, אני משגיח עליו עד שהיא חוזרת לקחת אותו, בדרך כלל אנחנו אוכלים יחד צהרים ואז אני נפרד מהם והולך לעבוד והיא חוזרת איתו לדירה שלה. יש ימים בהם אני עסוק גם בבקרים, בעיקר כשיש לי עבודה צדדית מסוג זה או אחר, ואז או שאני לוקח את הקטן איתי או שאני מפקיד אותו אצל אימא שלי, ולפעמים, כשאין ברירה, אצל בעלת הבית החביבה שלי, אבל רק לעיתים רחוקות ורק כשאני יודע שאשוב אחרי כשעה.
החלטנו, אורה ואני, שנמרוד צעיר מידי לפעוטון, ומאחר ושנינו עובדים רק משרות חלקיות ומחיר הפעוטונים הוא יקר להחריד וגם מטפלת זה פתרון יקר עדיף שנטפל בו בעצמנו כל זמן שאפשר.
היא עדיין יוצאת עם הבחורה ההיא מירושלים, אבל זה קשר די רופף ולא מחייב, ואני ורוני… קשה לקרוא למה שיש לנו יחד קשר. האמת שהקשר שלי לאורה ולילד הוא הדבר הכי יציב בחיי כיום, היא באה לישון אצלי עם נמרוד לעיתים קרובות, ולפעמים אני הולך לישון אצלה ככה שבין כה וכה אין לי יותר מידי הזדמנויות לפתח זוגיות חדשה ולהפתעתי זה לא מפריע לי כלל, אז אין לי כמעט חיי מין, אז מה? אפשר בהחלט להסתדר בלי, בעיקר כשאתה מטפל בתינוק קטן שעוד לא הפנים שצריך לישון בלילה.
בלילות בהם אני כן זוכה לישון – כל לילה שני פחות או יותר – אני חולם הרבה, בעיקר על פחיסטון המסכן שלי ז"ל. חולם עליו פראי וחופשי, מסתובב בין סבכי הג'ונגל הקטן והפראי שהשתרע בזמנו מתחת לדירה הראשונה שלי. הדירה כבר מזמן נהרסה, והג'ונגל נעקר, ופחיסטון מת, ורק בזיכרוני הוא עדיין מסתובב גאה בגבריותו, שני אשכיו שסירבתי לקצץ מתנודדים מתחת לזנבו הזקוף, שפמו זקור בגאווה, שחור וסקסי כמו רוני.
איכשהו בחלומותיי הם תמיד קשורים זה לזה, יצורים לא מתורבתים, חסרי משמעת או מוסר, אני נכסף להיות כמותם, ויודע שזה רק חלום ושאף פעם לא אצליח.
לאט לאט אני מגלה לכל מכרי שאני ורוני כבר לא, ולא מופתע שאיש לא לוקח אותי ברצינות. נפרדנו יותר מידי פעמים בעבר וכולם בטוחים שעוד נשוב, אבל בשקט בלב אני יודע שהפעם זה לא יקרה. "אני יודע שאנחנו כל הזמן נפרדים וחוזרים, אבל הפעם זה סופי, מיצינו, זה באמת נגמר." אני מספר לבוריס שנאנח ואומר שעד שלא מתים שום דבר לא נגמר באמת, ושואל מה שלום דני.
"הוא בסדר, מטרטרים אותם כהוגן בטירונות, אבל נדמה לי שהוא די נהנה. הוא לא מתלונן ועושה רושם שהוא מרגיש טוב ומחזיק מעמד יפה, מתקשר אלי מידי פעם לשאול מה נשמע, ולספר מה הוא למד, אני ממש גאה בילד."
"סיפרת לו על רוני?"
"עוד לא, יש לו בעיות חשובות יותר, טוב, אני ממש עייף." אני נפרד מבוריס ונגרר הביתה, מופתע כמה מוקדם החשיך, כנראה שבאמת הגיע הסתיו.
נכנס הביתה ומגלה שם את אימרי, יושב מתוח מול הטלוויזיה, מסתכל על החדשות. "בעלת הבית שלך הכניסה אותי. היא אמרה שעוד מעט תחזור וזה בסדר, מה שלומך חמי?"
"בסדר, עייף טיפה. רוני לא כאן, אני חושב שהוא בבסיס."
"לא, הוא אצל הוריו, באתי לדבר אתך, אם זה בסדר מצידך?"
"איתי? על מה יש לך לדבר איתי אימרי?"
הוא ממולל בעצבנות את שולי מכנסי הדקרון שלו, ואומר שהוא רוצה להתנצל.
"על מה?" אני שואל באדישות, מפהק, מתמתח ומתלונן שגבי כואב.
"על מה שהיה בשבוע שעבר." הוא ממצמץ באי נוחות, ונראה נבוך כל כך עד שרחמי נכמרים עליו.
"זה בסדר אימרי, לא קרה כלום, אם כבר אני זה שחייב לך התנצלות, הייתי גס רוח כלפיך."
"לא נכון, לא היית, אני זה… שיקרתי, אמרתי שאני לא רוצה אבל האמת שרציתי."
"אני יודע, ולא הייתי צריך להעליב אותך. תפסת אותי ברגע לא טוב, סליחה אימרי."
"מה סליחה? אני זה שצריך לבקש סליחה."
"בסדר," אני מחייך אליו בפייסנות, "נסלח זה לזה ונשכח מה היה, הולך?"
"כן, בכיף, רק ש…" הוא נושך במצוקה שפה תחתונה תפוחה ואדמדמה, ומביט בי בעיני ילד בהירות, כאילו מצפה שאקרא את מחשבותיו.
"מה הבעיה אימרי?"
"אתה, זאת אומרת אני, זאת אומרת… תגיד חמי, אתה ורוני, זה באמת נגמר?"
"אני חושב שכן."
"אתה עוד אוהב אותו?"
"בטח, איך אפשר לא לאהוב אותו? אבל אנחנו רק חברים עכשיו, לא בני זוג."
"אז אתה לבד עכשיו או שיש לך מישהו אחר?"
"מה פתאום לבד? יש לי את הילד ואת אימא שלו, ויש את המשפחה שלי, וכמה חברים ותיקים שמכירים אותי מאז שהייתי צעיר, אני מוקף אנשים כל הזמן."
"כן, אני יודע, אני מתכוון אם יש לך מישהו במקום רוני, בן זוג?"
"לא."
הוא צועד צעד אחד קדימה ונעמד קרוב מידי אלי, "ואתה רוצה?"
"לא יודע, מאז שהילד נולד אני די עסוק." אני מביט בעיניו הפיקחיות שצבען כחול אפור, "להיות אבא זו עבודה קשה." אני מתנצל, ומלטף קלילות את לחיו הרכה והוורודה.
"אבל לא תחליף לזוגיות." עונה אימרי בתבונה, ושותל נשיקה קלילה על פי שאחריה באה מיד עוד אחת, חזקה יותר, וכבר אנחנו צמודים זה לזה, ידיו על מותני, חלציו צמודים לשלי. אני עומד כמו גולם, מרגיש מגושם ונבוך בעוד הוא מתחכך בי, מתנשם, נסער, רועד כנגד גופי.
"אימרי…" אני לוחש, נבוך מבולבל, ופתאום חרמן. עומד לי ואני לא בטוח שבכלל בא לי. כל כך הרבה זמן לא הייתי במצב הזה, ומי זה הבחור הזר הזה שנדבק אלי פתאום?
"אימרי תרגיע קצת, לא כל כך מהר, אתה יודע שאני נשא ואני…"
"אתה מדבר יותר מידי." הוא פוסק, הודף אותי בעדינות אל הקיר, נמרח עלי, לוחץ את אברו הזקוף אל בטני, מגשש בידיו מתחת לחולצתי. "אני רוצה אותך נורא." הוא אומר בפשטות, "אתה ממש ממש הטעם שלי ואני רוצה… אפשר?"
"כן, אבל תשמע ילד, אני…"
"יש לי קונדומים, וחוץ מזה לא צריך ישר… אני פשוט רוצה…" הוא הודף אותי לעבר חדר השינה, ואני מניח לו לתפוס פיקוד, חש חסר אונים כנגד המרץ והנחישות החרמנית שלו.
מרגע זה הכל קורה כמו בחלום, הבגדים של שנינו נערמים על הרצפה, מעורבבים זה בזה, ואנחנו ערומים על המיטה, מתגפפים, נוגעים זה בזה, לומדים אחד את השני. פעם עשיתי דברים כאלה בקלות כה רבה, איך הייתי מגיע תוך כמה דקות, כמעט מבלי משים, לאינטימיות גופנית עם זרים ולא מוטרד מזה כלל? יצאתי מההרגל, החלדתי, כל שנות הזוגיות עם רוני שינו אותי לגמרי, ואולי זה הגיל? כיום קשה לי להתקרב ככה לזר, אני מודע מידי לעצמי, לא מצליח לאבד שליטה, להתמסר ליצר. עומד לי ואני חרמן וכאילו מסוגל, אבל זה פשוט לא מספיק, אני מרגיש שאני צריך עוד משהו, איזה רגש שייתן טעם ותכלית לכל המאמצים האלה, מרגיש שהכל הולך מהר מידי ורחוק מידי ואנחנו עדיין זרים ואני מתקשה לגעת בו ככה.
אני מנסה להסביר בלי לפגוע בו, והוא נאנח ואומר שאני צודק, אבל הוא כל כך חרמן…
בסוף זה נגמר בהתמזמזות הדדית שלא חייבה קונדום, אבל שנינו גמרנו, ונשארנו שוכבים זה ליד זה, מתנשפים ושותקים והמבוכה והזרות תלויות מעלינו כמו ענן בלתי נראה.
"עכשיו אתה בטח שונא אותי ורוצה שאני אעלם לך כמה שיותר מהחיים כדי שתוכל ללכת לישון." ניסה אימרי להתבדח, ונשמע פתאום צעיר ונבוך מאוד.
"לא, אבל… תסכים איתי שאחרי שהחרמנות נגמרת הקטע של להיות ערום במיטה עם בן אדם זר הוא די מביך." הצטחקתי, וליטפתי אותו בניסיון לפוגג את המבוכה, והוא התרפק עלי ואמר שנדלק עלי כבר מזמן, ואני עוד יותר נחמד ממה שהוא תיאר לעצמו, ומה דעתי על משהו לאכול? "אולי נזמין פיצה?"
"חס וחלילה, אם כבר לאכול אז משהו מזין ובריא יותר." החלטתי, מרגיש פתאום רעב נורא, והצעתי לו חביתה וטוסטים, ואולי גם סלט?
הוא אמר שבטח, הוא בעד, ואחרי שאכלנו יחד וסידרנו את המטבח הוא שאל אם אני רוצה שהוא ילך, או שהוא יכול להישאר לישון איתי?
"יש לך לאן ללכת? איך המצב אתך ועם ההורים?"
"לא משהו, אבל לא נורא, אני יכול לחזור לבסיס, אבל הייתי מעדיף להישאר לישון אתך חמי, ואני לא נוחר, נשבע לך."
"בסדר, אבל אני מזהיר אותך שאורה והילד מגיעים בדיוק בשבע בבוקר."
"אחלה, ואני צריך להיות בבסיס בשבע וחצי."
"תוכל לתפוס איתה טרמפ, מחר היא מלמדת בעפולה."
"באמת? והיא תסכים לקחת אותי?"
"למה לא?"
"ולא יפריע לה שאנחנו… שאתה… שאני ישן אצלך?"
"למה שיפריע לה? היא יודעת שאני הומו וזה בסדר, קדימה, לך להתקלח, אני אחליף כלי מיטה בינתיים."
הוא מתקלח בזריזות, ומשאיר לי מקלחת נקייה ומסודרת, וכשאני יוצא מהמקלחת הוא כבר ישן, אני חושב. אני נשכב לצידו, תוהה אם אצליח להירדם לצד אדם זר ולהפתעתי אני נרדם מיד, ובאותו לילה אני לא חולם על כלום.
בבוקר הוא קם עוד לפני, וישר הולך למקלחת ובעוד הוא מצחצח שיניים במקלחת אני בוחן את החדר ונוכח לדעת שבגדיו מונחים מקופלים יפה על הכיסא, וצד המיטה שלו נראה רענן ומסודר בצורה מפתיעה.
"אתה בחור מאוד מסודר ונקי אימרי." אני משבח אותו.
"זה טוב או רע?"
"זה… זה שונה מאוד ממה שאני רגיל."
עינינו נפגשות, הוא מחייך ומציין שיש לנו עוד שעה שלמה ואולי אפשר… ושוב אנחנו במיטה, והפעם אני מרגיש פחות מוזר ומגושם, ואימרי בכלל מתפרע ומתלהב חופשי, וכשאנחנו גומרים הוא אומר שאני נהדר, ושואל אם הוא יכול לבוא גם הערב.
"אה… אני…" ואז אורה נכנסת עם הילד, מופתעת לרגע, אבל מיד מתעשתת ומסכימה ברצון לתת לאימרי טרמפ לבסיס.
"להתראות הערב." הוא אומר, ונוגע לרגע בכתפי, ושניהם נעלמים, משאירים אותי לבד עם נמרוד.

בין כסה לעשור
הקטע עם אימרי נמשך פחות מחודש. אחרי ראש השנה שבילינו יחד עם נמרוד כי אורה הייתה חייבת להתאוורר קצת אצל החברה הוא אמר שאנחנו צריכים לדבר ומיד ידעתי שזה נגמר ונתקפתי בחילה ועייפות.
"לא צריך אימרי, זה בסדר, אני מבין גם בלי דיבורים."
אימרי נאנח, "הייתי שמח אם נוכל להישאר חברים כי אני מאוד מחבב אותך חמי, אבל…"
"אני מבין."
"אתה בדיוק מה שאני רוצה בבן זוג, אבל בכל זאת, עשר שנים הבדל… ויש גם את הילד, ואת העסק הזה עם המצב הרפואי שלך… זה… אני מאוד מצטער."
"אני מבין, לא נורא, אל תיקח ללב."
"אבל זה כן נורא, ואני כן לוקח ללב, הלוואי וכל הדברים האלה לא היו משנים אבל הם כן."
אני מהנהן ומקווה שהוא ילך כבר, אבל הוא ממשיך לחפור, "הבעיה היא שאנחנו נמצאים במקומות אחרים בחיים, אתה ממש הטעם שלי, ובכלל לא מפריע לי שאתה נשא, וגם הילד מקסים, אבל אני עוד חייל, ואחרי השחרור אני רוצה לטייל וללמוד ואתה… בקיצור, זה פשוט לא ילך."
"אתה צודק לגמרי אימרי, לא הייתי יכול להגיד את זה יותר טוב." החמאתי לו וקמתי בתקווה שגם הוא יקום ויסתלק כבר לכל הרוחות, ילך למקום שלו בחיים שהוא כנראה לא המקום שלי, ואף פעם לא יהיה.
"אתה לא חייב להתנהג בצורה כל כך בוגרת לעזאזל!" הוא מתפרץ וקם סוף סוף, "אתה אמור להגיד שאלו בעיות לא חשובות, וההבדל ביני לבינך לא כזה גדול, ואם יש אהבה אז…"
"אהבה? אל תגזים, יש סקס טוב, והתחלה של חברות, אבל אהבה? לא הייתי נסחף עד כדי כך."
"אתה לא חייב להיות נבזה כזה." מתמלאות עיניו היפות של אימרי דמעות.
"אני כן חייב אימרי, אחרת אני לא אחזיק מעמד, ואני חייב להחזיק מעמד כי יש לי תינוק שצריך לטפל בו, ויש את האימא של התינוק שעוד לא התאפסה על עצמה ואין לה אף אחד חוץ ממני, ויש גם עבודה ומשפחה ואת דני… חשבתי שיש גם אותך, אבל טעיתי, באמת חבל, אבל לא נורא, אני אחזיק מעמד ואני מבטיח לך שגם אתה."
משום מה ההערה הזו עצבנה אותו מאוד, "רוני צדק." הוא אמר, ופתח את הדלת, "אתה באמת חתיכת פולנייה מעצבנת, אני לא מתפלא שהוא עזב אותך." הודיע לי בקרירות מקפיאה, ויצא בדפיקת דלת.
לא היה לי זמן להרהר במשפט המריר האחרון שהוא הטיח בי כי הטלפון צלצל פתאום ובוריס היה על הקו, חוקר מה שלומי, ומה נשמע, ולמה לא רואים אותי? ומה התוכניות שלי ליום כיפור?
"הייתי עסוק קצת עם… עם מישהו. לא משנה, הוא הלך, וביום כיפור אני סתם אשב לי בבית ואהנה מהשקט, כמו תמיד."
"דני יהיה?"
"נכון לעכשיו הוא הודיע לי שכן, אבל הוא עושה טירונות, אז לך תדע."
"ורוני."
"אין לי מושג." אני עונה ביובש, וגל של עצב נוראי אופף אותי יחד עם הזיכרונות מכל ימי כיפור שעברנו יחד ולחוד.
מעניין לדעת איפה הוא יהיה השנה ועם מי? "תגיד בוריס, אתה חושב שאני נורא פולנייה?"
"בטח, וזה מה שאנחנו אוהבים בך כל כך." צוחק בוריס.
אותי זה לא מצחיק, אבל אני לא מניח לו להרגיש בזה, לא מרשה אפילו לעצמי להרגיש נעלב ופגוע בגלל הפרידה מאימרי. אין לי כוח לזה, ואין בזה טעם, צריך להמשיך הלאה אני מחליט והולך לעבודה. יש לי עוזר חדש, בחור ממש נחמד בשם חמודי, ערבי בדואי מהכפר הסמוך. בחור צעיר, שחום ויפה תואר, מלא מרץ ושמחת חיים. הוא עוזר לי בחריצות וברצון, ותמיד צוחק ומתבדח, ומדבר על מסיבות ובילויים, גורם לי להרגיש זקן ועייף מאוד.
יום אחר כך רוני מתקשר ושואל מה התוכניות שלי ליום כיפור.
"זה יום כיפור רוני, איזה תכניות יכולות להיות לי? לרקוד אני בטח לא אלך."
"מצחיק מאוד, תגיד, יש מצב שאני אהיה אצלך בכיפור?"
"למה לא? בכיף. זכותך לבוא מתי שתרצה, הרי אתה עדיין משלם שכר דירה למרות שאתה כמעט לא נמצא פה יותר. אפשר לדעת איפה אתה מבלה בזמן האחרון?"
"פה ושם." עונה רוני בקול עצוב ששורט לי בלב.
"בחור או בחורה?" אני חוקר.
"אל תהיה דביל. אני עובד או נמצא אצל ההורים, אתה זה שישר הלך ומצא לו חבר חדש." הוא עונה ברוגז.
"האמת שהוא מצא אותי, וחוץ מזה, הוא כבר לא. תגיד, אתה זה שהשמצת אותי שאני פולנייה?"
"אה… אני… יכול להיות שאמרתי משהו בסגנון כשהייתי קצת מסטול, או שיכור, לא זוכר, למה אתה שואל? אתם באמת כבר לא? בטוח?"
"אל תשאל שאלות טיפשיות רוני, אין לי כוח לזה."
"אתה כועס עלי? הוא עזב בגלל משהו שאמרתי?"
"לא חמוד, הוא עזב בגלל שהוא ילד צעיר שכל החיים לפניו, ואני קשיש חולה עם ילד."
"איזה שטויות חמי, אתה כזה פולנייה מרת נפש לפעמים שבאמת…"
"אני יודע, אני יודע, אין לי כוח לזה עכשיו, באימא שלך כושי, תעזוב אותי."
"בסדר, אני עוזב, יאללה ביי."
הוא סוגר וחצי שעה אחר כך הוא אצלי, חרמן ומתלהב, ולא מוכן לקבל לא, וגם זה ששוב יש לי את הווירוס המסריח הזה שעושה לי סחרחורת ובחילה לא עוזר.
"אתה לא צריך לעשות כלום, רק לשכב בשקט." הוא מבטיח, משכיב אותי במיטה, מביא לי תה עם דבש, נשכב לידי, מלטף ומחבק, מנשק ומתחנף, מתעקש לרסק ולהמיס את השכבה הקרירה שהתעטפתי בה מאז שנפרדנו.
אחרי שאני גומר בין פלחי ישבנו המתוקים אני נשבר ומתחיל לילל, והוא מחבק אותי, מופתע, ושואל מה קרה.
"לא יודע, לא טוב לי ונורא התגעגעתי אליך, אל תשים לב, זה סתם, זה בגלל הסתיו או משהו… אני תמיד קצת סמרטוטי בעונה הזו, עוד מעט זה יעבור לי."
"בטוח, אולי לא?"
"רוני די, החלטנו שנגמר, לא?"
"אתה החלטת, לא אני." הוא משיב בכעס פתאומי שמפתיע אותי.
"איזה שקרן, זה היה הרעיון שלך, ואני פשוט זרמתי."
"זרמת? טמבל אחד! ממתי אתה זורם איתי? התפקיד שלך זה לא לזרום, לא איתי ולא עם אף אחד אחר, בטח לא עם אימרי, השרמוטה הזה!"
"מה שרמוטה? אתה הבאת אותו."
"כי אז עוד לא ידעתי איזה שרמוטה הוא!" הוא מכריז וחלקלק ונמרץ הוא מסתער עלי, מתעלם מתחנוניי שיש לי סחרחורת ואני עייף ומותש, ודי עם זה, וגורר אותי למקלחת לעוד סיבוב, ורק אחר כך מניח לי לישון, צמוד אליו כמו פעם.
למחרת אנחנו שותים יחד קפה, כמו בימים הטובים של פעם, מחייכים זה אל זה בפייסנות, ומחליטים לזרום ולא להחליט עד שנעבור את הימים שבין כסה לעשור.

החייל שלי
בחמש בבוקר יום ראשון אני מוצא את עצמי מכין לדני קפה ולחמנייה עם גבנ"ץ, וכמו תמיד מתווכח איתו על מעיל ועל ריטלין. הפעם זה מעיל צבאי והוא לא הולך לבית ספר אלא לקורס בצריפין, אבל זה עדיין אותו דני ששונא מעילים ואני עדיין אותו אשכנזי לחוץ.
הילד כבר בן תשע עשרה, אבל אני מודאג בגללו ורוצה שהוא ייקח את המעיל כדי שלא יהיה לו קר בשמירות, וכרגיל עוזר לו להתארגן – מקפל לו את שק השינה כדי שיכנס לתוך הקיטבג, ובודק שהוא לא שכח שום דבר. דני הולך לקורס ואני רואה שהוא מודאג בגללו וצר לי שהפעם אני לא יכול לעזור לו כמו שעזרתי בבית ספר. זה צבא ולכן אני לא יכול לדבר עם המורה, להסביר למה קשה לו ולבקש שיבינו אותו, לא יכול לסכם עבורו, ולהסביר לו את החומר כי הוא כבר לא ילד, הוא חייל ויש דברים שאני כבר לא יכול לעשות עבורו.
לפחות כיום הוא כבר קם לבד בלי שאמשוך אותו מהמיטה ומתגלח בקפדנות לא אופיינית לו, אבל מתקשה לקפל את המדים שכיבסתי לו, ואם לא הייתי זוכר אותם הוא היה שוכח את הכפכפים. האלמנט של הנשק נתקע לו, אבל כשאני מציע עזרה הוא מסרב ברוגז כי מה אני מבין בנשק? הוא עשה טירונות והוא יודע, ואני כבר קשיש ולא מבין כלום.
אורה מאכילה את נמרוד, ומחייכת בסלחנות מהצד למראה הוויכוח הגברי הזה, ונפרדת מהחייל שלנו לשלום בנשיקה.
אחר כך אני מסיע את הילד למרכזית המפרץ כדי שיתפוס את הרכבת לתל אביב. כרגיל אנחנו מגיעים מוקדם מידי, אבל זה בסדר מרגיע אותי הילד, הוא פוגש בתחנה ידידה שתיסע איתו ותארח לו לחברה בדרך.
"לפחות יהיו בנות בצריפין." אומר דני בשמחה, וגם אני שמח, נותן לו חיבוק גדול ומבקש שיתקשר כשהוא יכול, ושלא יעשה שטויות, ולא יסתבך, וחוזר הביתה כדי לטפל בקטן כי אימא שלו שוב נוסעת לטפל בעסקי המחאה המתחדשת.
בחוץ קריר וקצת מטפטף, וצריך לנקות את המרזבים, ולסדר את התאורה בחוץ, בזמן האחרון היא עושה בעיות. הכל כרגיל, חוץ מזה שדני הקטן שלי כבר חייל גבוה וחזק עם נשק וקיטבג ואפוד כבד, ועדיין הוא מודאג מהלימודים, וחושש שלא יבין ולא יצליח לסכם, ואני לא יכול לעזור לו יותר. הלוואי ונמרוד שעסוק עכשיו בעיקר בשיניי החלב שלו שמתחילות לבצבץ לא יאלץ לקום בעוד שמונה עשרה שנים מוקדם בבוקר ולמהר לבסיס עם נשק ומדים, סוחב קיטבג כבד על שכמו. אני יודע שאין סיכוי גדול לזה, אבל בכל זאת מותר לקוות, לא?

22. נגמר ודי

אהרון ואני נפגשנו בשנת בסתיו 2004 גידלנו זה את זה, התבגרנו והתפתחנו, בהתחלה יחד ואחר כך, לאט לאט, פנינו כל אחד לדרכו ופתאום, בסוף קיץ 2011, בלי פיצוצים ורעשים, כמעט מבלי משים, נגמרה לנו הזוגיות.
לא ממש דיברנו על זה אבל אני יודע שגם הוא מרגיש אותו דבר – יום אחד זה פשוט נגמר בקול דממה דקה, בלי להכאיב, כמעט. שנינו מופתעים וטיפה מאוכזבים, לא מבינים איך אחרי כל הבלגנים והמהומות שחוללנו כל השנים הקשר שלנו מת מוות טבעי ורגוע, ממש מיתת נשיקה. זה קרה לפני כשבועיים, בבוקר הלכתי לעשות עבודה אצל מישהו שרצה שאתקין לו מדפים ואתקן איזה ברז אחד או שניים דולף – לאחרונה, חוץ מהעבודה שלי בספריה אני עושה די הרבה עבודות פרטיות מהסוג הזה – חזרתי הביתה בצהרים ומצאתי את דלת חדר האורחים סגורה ורעשים שקשה לטעות בטיבם בוקעים דרכה ובמקום להתרגז ולהתעצבן ולהיפגע רק חייכתי לעצמי בשקט, איחלתי בליבי לו ולמי שלא נמצא שם איתו (הייתי די בטוח שזה היה אימרי ואחר כך התברר שצדקתי) שיבלו יפה, והלכתי לאכול ארוחת צהרים אצל אורה. שיחקתי קצת עם נמרוד ועזרתי לה לעשות לו אמבטיה, ואחר כך הלכתי לעבודה.
חזרתי בערב ומצאתי אותו יושב בסלון מול הטלוויזיה, צופה בלהלה לנד, אטרף פתוח על הלפטופ שלו מצד אחד, סיגריה ובירה מצד שני, והוא יושב באמצע עם הרגלים על השולחן ומדבר באיפון החדש והדקיק שלו בלי להיות מוטרד מהמוזיקה הרועמת ברקע.
הוא לא ציפה שאחזור כל כך מוקדם ולרגע התבלבל מהופעתי הפתאומית, אבל מיד התעשת ודבר ראשון כיבה את הלפטופ ואחר כך את הטלוויזיה, ופתאום השתרר שקט מביך בבית. הוא סיים את השיחה בחיפזון, סגר את האיפון ושאל למה לא הלכתי לבקר אצל נמרוד ואורה אחרי העבודה.
"הייתי אצלם בצהרים, והקטן כבר ישן עכשיו."
"אחלה, אז מה קורה אצלך?"
"שום דבר מיוחד כושי, ואצלך?"
"אני בסדר." אמר אהרון וכיבה את הסיגריה שטרם עישן עד תומה, "סתם, נח קצת ונרגע לפני השינה, איפה היית כל היום?"
"פה ושם, בצהריים דווקא חזרתי הביתה, אבל היית עסוק אז יצאתי בלי להפריע." אני עונה בקלילות, כאילו כלום ואני באמת לא חש שום דבר מיוחד, קצת עצוב אבל ככה זה.
הוא מבין מיד וסומק קל עולה בלחייו, אנחנו מביטים זה בזה בשתיקה, הוא משפיל מבט ראשון ומחסל בלגימה אחת את שארית הבירה שלו.
"מי זה היה, אמרי?"
הוא מהנהן, נבוך. "הוא רק ילד מתלהב." הוא אומר במעין התנצלות, "ואתה כל כך עסוק בזמן האחרון עם הילד והעבודה…" הוא מוריד את הרגלים מהשולחן ומעלה הבעת חרטה על פניו היפים, "מצטער אם נפגעת." הוא אומר ומתחיל לפנות את הבלגן שעשה.
"זה בסדר, לא נפגעתי." אני משיב בשלווה, עוזר לו לרוקן את המאפרה ולנגב את השולחן ושואל אם הוא רעב.
"לא, אני…" הוא נאנח ומתחיל לרוקן את המדיח בלי שאבקש ממנו קודם – מה שמעיד על סערת נפשו – נראה עצוב ואבוד, אבל אפוף מעין השלמה שקטה, לא נסער ולא מתוח כמו תמיד.
"אז מה חדש חוץ מזה?" הוא מפטיר, מזדקף וסוגר את דלת המדיח.
"לא קורה כלום אהרון, אצלי הכל כרגיל."
הוא תולה בזהירות את המגבת, מסתובב ומביט בי ועיניו מתמלאות לאיטן דמעות. "זה נגמר נכון? לא האמנתי אף פעם שנחזיק מעמד כל כך הרבה זמן."
"גם אני לא, אל תבכה חמוד, זה היה צפוי כבר מזמן, לא נורא, אנחנו תמיד נהיה חברים טובים, נכון?"
"בטח." הוא מחבק אותי ומנשק את לחיי, "לפעמים אני די מגעיל אבל זה לא בכוונה, אני מבקש סליחה מנחם."
"זה בסדר, גם אני… אם פגעתי בך אני מצטער אהרון, הייתי צעיר וטיפש."
הוא צוחק, "אני יותר."
"זה נכון." אני מסכים, ושנינו צוחקים יחד.
"יש לי עוד שלושה חודשים עד שנגמר לי החוזה עם הצבא, אני יכול להמשיך לגור פה עד אז?"
"בטח, בכיף."
"ואיך תסתדר מבחינה כספית אחרי שאני אעזוב?"
"אל תדאג, בזמן האחרון אני עושה המון עבודות מהצד, יצא לי שם של אינסטלאטור מוצלח, ואם זה לא יספיק אני אקח שותף או משהו, אני אהיה בסדר כושי, אל תדאג, החלטת כבר מה תעשה אחרי הצבא?"
"אני אמצא עבודה, אבל קודם אני אקח חופש גדול, בא לי לטייל קצת באירופה, ואולי במזרח הרחוק, ואם אני אספיק אז גם באוסטרליה. שמעתי שיפה שם." עיניו מתערפלות בכמיהה, "חבל שאתה לא יכול לבוא איתי."
"כן, חבל, אבל אתה יודע איך זה… וחוץ מזה יש את נמרוד ויש את עניין הבריאות שלי. האמת היא שאני לא יכול לעמוד בקצב שלך כושי, אף פעם לא יכולתי, אני חושב שזו הייתה עיקר הבעיה שלנו, אתה פשוט מהיר מידי בשביל פולנייה איטית כמוני."
"אבל זה מה שאהבתי אצלך, שהיית שונה ממני כל כך, אני אוהב את היסודיות שלך, אתה משגיח עלי שאני לא אעשה שטויות מרוב שאני פזיז. אני נורא אתגעגע אליך מנחם."
"גם אני אהרון, אבל אני לא הולך לשום מקום, אני תמיד אהיה פה, בסביבה, משגיח עליך ומה שלא תעשה אני תמיד אשאר חבר שלך." ואז אנחנו מתחבקים שוב, והולכים לישון, יחד כמובן, וככה נישן עד שהוא יעזוב, ואחר כך? לא יודע, נראה.

מה כבר אמרתי?
מאז שניהלנו את שיחת הפרידה אהרון התהפך עלי, הוא כל הזמן מנסה לריב איתי, למצוא בי חסרונות, ולהעכיר את האווירה בבית. לאחרונה הוא נמצא איתי ממש מעט, כי רוב הזמן הוא עסוק בענייניו, אבל כשהוא כבר נמצא בבית הוא פשוט בלתי נסבל.
לפני כמה ימים פשוט עמדנו וצעקנו זה על זה כמו משוגעים, ועד היום אין לי מושג בדיוק למה. סך הכל שאלתי אותו למה הוא לא לקח מספר טלפון ממישהו שהוא היה צריך לברר אצלו משהו, ולמה הוא לא מסודר ותמיד מאבד כתובות ומספרים? דיברתי בקול רגיל ולא כעסתי או משהו, השמעתי סתם הערה תמימה שהוא שמע ממני פעמים רבות בעבר, אבל הפעם הוא פשוט עף עלי.
"אבל מה קרה? מה כבר אמרתי?" נדהמתי מעוצמת הזעם שלו, וניסיתי, כמו שאני מנסה תמיד בדרכי החנונית, להישאר הגיוני ורגוע נוכח ההתפרצויות שלו, אני באמת לא יודע למה אני עושה את זה, קור רוח והיגיון אף פעם לא עזרו לי בהתמודדויות איתו, וגם הפעם הזו לא הייתה שונה.
הוא צרח עלי שאני לא אצעק עליו, והוא לא מוכן לדבר איתי יותר בגלל שאני ככה וככה… בקיצור, חטפתי מנה אחת אפיים בגלל מילה אחת לא במקום, והוא התאמץ כמיטב יכולתו לגרום לי להרגיש רע, ולצערי הצליח בגדול.
אותו לילה ישנתי מעט ורע, וגם יום המחרת לא היה טוב יותר – הסתובבנו אחד סביב השני בפנים זעופות, ושתקנו שתיקה גברית מעיקה. בסוף היינו חייבים לדבר על כל מיני סידורים, אבל נשמענו כמו זרים שבמקרה חולקים אותו מרחב, ולא כמו אנשים שישנו יחד כמעט שבע שנים. לי זה כאב, ואני חושב שגם לו. לאט לאט הפשרנו וחזרנו לעצמנו הנינוח והרגיל, אם כי בכל זאת לא הצלחתי להרגיש לגמרי נוח לידו, ונשארתי כל הזמן דרוך קצת וחשדן, ובצדק – היום הוא שוב התפרץ עלי בטענה שאני צועק עליו.
לא צעקתי ואפילו לא נזפתי, סתם ניסיתי להבהיר אי הבנה מטופשת שנבעה מטעות תמימה, אני דיברתי על דבר אחד והוא לא שמע בדיוק מה אמרתי והבין דבר אחר. סתם טעות לא חשובה שכמעט גרמה לעוד פיצוץ מיותר.
"מה קורה לך? למה אתה מתנהג ככה?" ניסיתי להגיע לשורש הבעיה, "אתה נורא עצבני בזמן האחרון." אמרתי לו בעדינות, מסרב להיסחף לעוד מריבה איומה.
הטון הרך שלי עשה את שלו ואהרון הודה שאני צודק, משום מה לאחרונה הכל מרגיז אותו, אין לו מושג למה, אבל הוא לא מצליח לשלוט בעצמו גילה לי, והסתלק לעסקיו.
אורה חושבת שהוא מתנהג ככה כדי להקל על עצמו את הפרידה ממני, "ככה הוא ירגיש יותר טוב אחרי שהוא יעזוב סופית." טענה, "באופן תת מודע הוא פוחד שהוא יתגעגע אליך מאוד, ולכן הוא יוזם מריבות. כאילו שאם תריבו ממש חזק הוא לא יסבול אחרי שלא תהיו יותר יחד."
זה נשמע קצת מוזר, אבל אולי היא צודקת? אין לי מושג בענייני תת הכרה, לדעתי אין לרוני בכלל תת הכרה, אבל אורה משוכנעת שאין דבר כזה, לכל אחד יש תת הכרה שמכוונת אותו בצורה סמויה לעשות ככה או אחרת.
"אתם ברוגז בגללי?" שאל אותי אמרי שלאחרונה מבלה אצלנו יותר מידי זמן.
"אנחנו לא ברוגז." שיקרתי, "זו סתם אי הבנה מטופשת, וחוץ מזה אנחנו כבר לא יחד, מהשבוע שעבר אנחנו רק שותפים לדירה, וגם זה ייגמר בקרוב."
"באמת?" נפקחו עיניו של אמרי לרווחה, "ואני חשבתי שאהרון סתם מדבר."
"לא, הוא לא, אנחנו יחד כבר שבע שנים, ובזמן האחרון התרחקנו מאוד זה מזה, שנינו הרגשנו שמאז שנמרוד נולד זה כבר לא זה, הזוגיות שלנו מתה, ולפני כמה ימים עשינו את שיחת יחסינו לאן ונפרדנו רשמית, אבל הסכמנו להישאר חברים, ומשום מה זה לא מצליח לנו כל כך."
"אני באמת מצטער." לאט אימרי חרש, והתחיל ללטף לי את היד.
הייתי צריך לשאול אותו בקול תקיף מה הוא עושה, ולהגיד לו להפסיק מיד, אבל כמו תמיד חשבתי על זה רק כשהיה מאוחר מידי. במקום לקטוע את העניין המיותר הזה בעודו באיבו רק זזתי קצת הצידה, גמגמתי שיפסיק, ומשכתי ממנו את היד שלי.
"מה, לא נעים לך?" היתמם אימרי ותלה בי מבט נוגה.
אני מה זה גרוע בקטעים האלה… התחלתי להסביר שהוא צעיר מידי, ושאני נשא ומבוגר ממנו ביותר מעשר שנים, ואני לא חושב שזה רעיון טוב ש…
"חשבתי שאתה רק בן שלושים ושתיים?" קטע אותי אימרי.
"כן, אבל בעוד חודש ומשהו אני כבר אהיה בן שלושים ושלוש, ואתה רק ילד, ואל תשכח שאני גם אבא ו…"
"אני ממש לא ילד, עשיתי שנת שירות לפני הגיוס ובעוד חצי שנה אני משתחרר, אתה יודע שחגגתי כבר יום הולדת עשרים ושלוש?" קטע אותי אימרי שוב, "וזה שאתה אבא זה ממש מגניב בעיני, ואגב, אני ממש שמח שנפרדת מכושי כי לדעתי אתם בכלל לא מתאימים."
"מה שלא הפריע לך לחגוג איתו רק לפני שבוע."
אימרי הסמיק, ואמר שהוא היה קצת מסטול אז, והאקס שלי בחור מאוד סקסי, ובמקרה הם היו חרמנים בדיוק באותו הזמן, אבל לשניהם ברור שזה היה רק סטוץ חסר משמעות.
"אני מבין, ואין לי טענות, זכותך לעשות מה שאתה רוצה אימרי, וזו גם זכותו של רוני שאגב, עשה כל מה שהתחשק לו גם כשלא הייתה לו זכות."
"בגלל זה נפרדתם?"
"לא… אולי, יכול להיות… לא יודע. זה מסובך מאוד, קשה לי להסביר, אולי כשתהיה יותר גדול."
"אתה מוכן להפסיק לדבר איתי כאילו שאני תינוק." נעלב אימרי, "שמתי לב חמי שיש לך נטייה להעליב אנשים בגלל הגיל שלהם, ותדע לך שזה ממש מרגיז."
"אני יודע." אמרתי, חושב על בוריס, וכמה קש אכלתי בגללו. לפחות עכשיו התחלתי להבין אותו, "אתה צודק אימרי, אבל אני פשוט מבוגר מידי לסטוצים, בעיקר עם בחורים כל כך צעירים, ולכן…" ניסיתי לקום, אבל הוא הקדים אותי וקם לפני.
"זה מה שאתה חושב שניסיתי לעשות? שזה מה שיש לי בראש?" שאל בקול פגוע והביט בי במבט מתנשא.
"אהה… אני… כן, האמת שכן."
"אתה יודע חמי, בשביל בן אדם שמשוויץ כל הזמן כמה הוא בוגר וחכם אתה ממש מטומטם." הכריז אימרי, והסתלק בראש זקוף, משאיר אותי משתומם ומושפל,
גם הלילה אני כנראה לא אישן כל כך טוב.

21. הפגנופוביה

"אל תדברי שטויות, איך אני יכול ללכת איתך להפגנה בתל אביב? מה יהיה עם נמרוד?"
אורה נשפה בקוצר רוח, "מה הבעיה? ניקח אותו איתנו."
"אורה, באמת," אני מתחלחל, "הוא רק בן חודש וקצת, את לא חושבת שזה גיל צעיר מידי להתחיל להיות מהפכן?"
"לא, ממש לא, ואנחנו לא מהפכנים, אנחנו פשוט דורשים שיתנו לחיות בארץ הזאת, מה, אתה לא דואג לעתיד שלו? אתה לא רוצה שהוא יוכל ללכת ללמוד? לקנות דירה? לחיות כמו בן אדם?"
"כן, אבל…"
"ואל תגיד לי שאתה לא תומך במחאה הזו," התחדד קולה של אם בני, "כי אם אתה נגד אז אתה פשוט טמבל מנחם!"
"בטח שכן, אני תומך בה במאה אחוז."
"אז תזיז את התחת שלך ותבוא."
"תראי, זה לא פשוט… קודם כל מישהו צריך להישאר עם הילד, ושנית, הרי אני בעצמי בעל דירה, איך אני יכול להפגין נגד גובה שכר הדירה אם אני בעצמי מקבל שכר דירה?"
"אבל אתה מקבל שכר דירה כדי שתוכל לשלם את המשכנתא המזעזעת עליה, ודרך אגב, ליאור סיפר לי שגם השנה לא העלית לו את שכר הדירה."
"נו, טוב, איך אני יכול? גם ככה נורא קשה לו, וחוץ מזה גם בעלת הבית שלי לא לוקחת ממני סכומים כמו בתל אביב, ולמזלי מקום העבודה שלי קרוב אז אני לא צריך לשלם הרבה על דלק… אני לא אומר שקל לי, אבל בינתיים אני מסתדר."
"בינתיים כן, אבל מה יהיה כשנמרוד יתחיל ללכת למעון, ולגן, ולבית ספר, יש לך מושג כמה זה יקר?"
"כן, יש לי."
"אז תבוא."
"אני לא יכול אורה, באמת. אני תומך בכל ליבי בהפגנה ובמחאה, אבל אני לא אוהב צפיפות ורעש, ברגע שאני נמצא בתוך המון אני מיד חוטף בלבלת וכאב ראש ו… אני חושב שיש לי הפגנופוביה."
"שטויות, מה שיש לך זה תל אביבופוביה." מתיזה אורה בבוז, "ובגלל זה גם לא הלכת למצעד הגאווה, תודה."
"בסדר, אני מודה, מצטער, אבל אני ממש לא מסוגל להגיע לתל אביב, תצטרכי ללכת לבד."
"למה לבד? אני אלך עם רוני ועם אימרי, וגם סולי וגבי יבואו, ואולי אפילו ספירית, אם היא תרגיש טוב."
חסר לי שאורה תדע את זה, אבל האמת היא שהבשורה הזו מורידה לי אבן מהלב. "גם הם הולכים? יופי, אבל מי יישאר עם התאומים? ואל תגידי לי שסולי לוקח אותם איתו לתל אביב, הם צעירים מידי, נסיעה לתל אביב, ועוד בערב זה לא בשבילם, ויהיו שם המון אנשים… זה יפחיד אותם, וחוץ מזה הם עלולים ללכת לאיבוד או…"
"תרגיע כבר." מתעצבנת אורה, "זו בסך הכל הפגנה, לא מלחמה."
"בכל זאת עדיף שהם יישארו בבית, אני הולך להתקשר לסולי."
סולי נשמע כאילו רווח לו למרות שמתוך נימוס הוא מנסה בכל זאת לשכנע אותי להגיע איתם לתל אביב. "אתה בטוח שלא תבוא חמי, באמת? אז אולי אתה מוכן לשמור על הקטנים?"
"בכיף, מה דעתך שאני אבוא אליכם עם נמרוד במקום שתיקח את התאומים אלי? תוכלו ללכת להפגין בראש שקט."
"כן, רעיון טוב, אבל בכל זאת חבל שאתה לא בא איתנו."
"לא נורא, מישהו צריך להשגיח על הדור הצעיר."
"יכולנו להשאיר אותם עם אימא שלך, או להביא בייבי סיטר, אולי בכל זאת תבוא?"
"מצטער, אבל לא, אני אשאר פה אבל אני אהיה אתכם ברוחי, בסדר?"
"זה מה שאמרת גם במצעד הגאווה." גיחך סולי, "אגב, ראית שיש דגל גאווה בין כל האוהלים? נכון שזה מקסים?"
"לגמרי, ואל תשכחו לצלם הכל, אני אתן לך את המצלמה שלי."
סולי נאנח, אומר תודה ומבטיח להשאיר לי אבטיח קר במקרר.
"ואל תשכח להקליט לנו את הגמר של כוכב נולד." מבקש רוני לפני שהם נוסעים להפגין, ומוסיף נשיקה וחיבוק. אגב, הוא היחיד שלא טורח לבקש ממני שאבוא אתם לתל אביב, הרי הוא כבר יודע עם מי יש לו עסק.
***
אני לא אוהב לריב עם אף אחד, ובטח לא עם נשים. האישה היחידה שרבתי איתה ברצינות הייתה אימא שלי, וגם זה היה רק כשהייתי ילד. כמובן שהיא תמיד ניצחה, גם כי היא חכמה ממני, וגם כי אבא תמיד תמך בה. כנראה שממנו למדתי לעקוף בזהירות ויכוחים משפחתיים, לוותר תמיד ולהתחמק מעימותים, אבל לפעמים פשוט אין ברירה, אם לא תגיד מה מפריע לך תתפוצץ.
זו הסיבה שמצאתי את עצמי, לתדהמתי ולאכזבתי, רב עם אורה – אימא של בני והאישה האחרונה בעולם שהייתי מעלה בדעתי שאכנס איתה לוויכוח. אחת הסיבות שהעזתי להתחיל איתה את הפרויקט הזה של ההורות הייתה העובדה שהיינו תמיד באותו ראש, ותמיד הסכמנו על כל דבר. היינו ממש נשמות תאומות, ואז פרצה מחאת האוהלים.
למען הסר ספק – אני לגמרי ולחלוטין בעד, המחאה צודקת לגמרי, וביבי עם הקפיטליזם שלו, וגינוני העושר המאוסים שלו מתועב בעיני בהחלט, אבל אי אפשר לתמוך במחאה מהבית?
למה אורה צריכה לשבת שם בפועל?
מילא בשבוע הראשון, כשהכל היה חדש ומרגש, ולי עוד היו ימי חופש מהעבודה, אבל נגמרו לי ימי החופש, וגם החידוש פג, מספיק! זה מה שטענתי בפניה ברגש כשהיא קפצה לביקור. היא הנהנה, אמרה שהיא מבינה, וליבה איתי, אבל היא מרגישה צורך להיות עם המוחים, ולכן היא חוזרת מחר בבוקר לירושלים.
"לא לתל אביב?" הופתעתי.
"לא, לירושלים, גם שם יש מחאה."
"אני יודע אורה, יש אוהלי מחאה בכל מקום, יש גם בחיפה ואפילו בקריה שלנו הקימו מאהל קטן, למה שלא תמחי קרוב לבית? מה יש דווקא בירושלים?"
"ירושלים זו בירת ישראל." הכריזה אורה, "וחשוב מאוד להפגין מול הכנסת, וגם לא לח שם כל כך כמו בתל אביב." הוסיפה, ועיניה חמקו מעיני.
"יופי, אבל בזמן שאת מפגינה ומוחה מול הכנסת, ונהנית על הדרך מהאוויר היבש של ירושלים אני תקוע איתו פה. את לא חושבת שנסחפת קצת עם המחאה הזו? שכחת שיש לך ילד."
"לילד יש גם אבא." התרגזה אורה, ונמרוד שכאילו מחובר אליה בטלפתיה התעורר פתאום והתחיל לילל, ולא עזר שהרמתי אותו, ונדנדתי ושרתי וניסיתי להרגיע, הוא המשיך לבכות ונרגע רק אחרי שאורה לקחה אותו בידיים ונתנה לו בקבוק.
זה עוד משהו שמרגיז אותי מאוד, בשבועיים האחרונים היא הפסיקה עם ההנקות כי בין מחאה להפגנה נגמר לה החלב.
"לא הנקת אותו אפילו שלושה חודשים." הוכחתי אותה, מאוכזב, כי בזמנו דיברנו שהיא תניק אותו לפחות עד סוף חופשת הלידה, והנה… המחאה הזו דפקה לא רק את המדיניות של ביבי אלא גם את התזונה של נמרוד.
אורה התרתחה נורא מהטון המאשים שלי והתנפלה עלי בהאשמות איומות ולא צודקות. היא האשימה אותי בשתלטנות גברית אגואיסטית, קראה לי שוביניסט גברי, מאצ'ו מדכא נשים, ואנטי פמיניסט (איזה נבזות לקרוא לי ככה אחרי שכבר שלושה שבועות אני מתפקד כאב חד הורי בעל כורחי ומתוזז בין הילד לעבודה ובקושי ישן) ושאלה בלעג אם אני חושב שהיא צריכה להיות כבולה לבית ולילד רק בגלל שהיא אישה.
"תפסיקי להיות דרמטית כזו." התעצבנתי, "אף אחד לא צריך להיות כבול, אבל יש פה תינוק קטן ומישהו צריך לטפל בו, ואני מתמוטט פה לבד, מה קורה לך אורה?"
במקום תשובה נורמאלית קיבלתי דמעות.
איך אפשר לנהל ככה ויכוח הגיוני?
בסוף התייאשנו ופשוט הלכנו לישון. היא נשכבה על המיטה שלי עם הילד, ואחרי שניסיתי את הספה הלא נוחה התעצבנתי, חזרתי למיטה שלי ונרדמתי לידה, והילד ישן בין שנינו.
בבוקר חזר רוני ומצא אותנו ישנים יחד. הוא העיר אותי והכין לי ארוחת בוקר, וסיפר לי בלחש, כדי לא להעיר את אורה ונמרוד, שמצא בפייסבוק של אחד המוחים תמונה נהדרת של אורה ושל עוד בחורה אחת, עומדות חבוקות באחוות מוחות, אבל נודע לו ממכרים שלו שהבחורה השנייה (בחורה מקסימה דרך אגב) גם היא לסבית, ואחת מהפעילות של האגודה בירושלים, כנראה שהן נפגשו בזמן מצעד הגאווה בירושלים וזו הסיבה שפתאום נעשה לאורה נורא דחוף להפגין מול הכנסת.
"זה לא בסדר." רתחתי בלחש, "איך היא מעזה לשכוח שהיא ילדה רק לפני חודשיים ויש פה תינוק שצריך אותה?"
"אבל היא באה לבקר המון."
"מה לבקר? היא אימא שלו והיא בחופשת לידה, כמה היא יכולה להפיל אותו עלי? היא שכחה שאני צריך לעבוד? אם לא אימא שלי היו מפטרים אותי, בחיים לא האמנתי שאורה תהיה כל כך לא אחראית. לעזוב הכל כי היא נדלקה על מישהי? זה משהו שמתאים לך לעשות, לא לה."
"כנראה שיש בך משהו שמעודד אנשים להתנהג בצורה לא אחראית." העיר רוני בעוקצנות, ובסוף עוד הייתי צריך להתחנף אליו ולבקש סליחה על ההערה המגעילה שלי.
אחר כך נימרוד התעורר, בוכה ורטוב, ואורה התעוררה גם כן, ואחרי שהילד אכל ונרגע הצלחנו לדבר כמו בני אדם.
היא הודתה שכעסה עלי כי הרגישה מאוד אשמה, וסך הכל אני צודק, אבל מה לעשות שהמחאה הגיעה דווקא עכשיו? ולא יקרה שום אסון אם גם אני אתפקד קצת כמו אבא ואקריב את הזמן והנוחות שלי, היא עשתה את שלה כשסחבה אותו בבטן וילדה אותו, עכשיו תורי.
"מה תורי? אבל אני לא אישה, אין לי חופשת לידה ואני לא יכול להניק וילד צריך את אימא שלו לפחות בשנה הראשונה, זה לא פמיניסטי, אבל זה הטבע."
"טוב, אז אני אקח אותו איתי."
"מה, לגור באוהל בקיץ, ברחוב, השתגעת? על גופתי המתה!"
"טוב, אז מה אתה רוצה?" התרגזה אורה, "אני אימא אבל יש לי גם חיים, אני לא יכולה להיתקע בבית עד שהוא יתחיל להתגלח!"
"מה להתגלח? חכי עד שהוא יתחיל לפחות לזחול, מה דחוף לך כל כך להיות מהפכנית, ודווקא בירושלים? מה יש שם שמושך אותך כל כך?"
אורה הסמיקה ואמרה שאני מגעיל, ובסוף הודתה שכן, היא פגשה מישהי ויש להן עניין משותף זו בזו, וגם במחאה, והיא מבקשת שאפסיק להציק, היא באה הרבה לבקר, והילד בסדר גמור, היא רואה שסך הכל אני מסתדר לא רע, ולא יזיק אם אני אתרום למאבק הפמיניסטי משהו ממשי יותר מדיבורים, כמו שעושים בדרך כלל גברים, לא יקרה לי כלום אם אני אקדיש קצת מהזמן היקר שלי ומהנוחות שלי בשביל הילד, זה שהיא אישה לא אומר שהיא צריכה להשעות את החיים שלה עד שהילד יגדל. היא נשמעה מאוד פמיניסטית ורדיקלית ולוחמנית, לא כמו אורה הנעימה שהכרתי, ולא ידעתי איך להתמודד עם הטענות שלה שסך הכל היו צודקות, אבל איפה נשמע שאימא לתינוק תזנח אותו מרצונה בשביל לבלות במחאות ובחיפוש אהבה והתרגשות מחוץ לבית?
"זה לא הוגן." חזרתי ואמרתי כמו תקליט תקוע, מרגיש שדפקו אותי וסידרו אותי והביאו לי אותה בהפוכה, וזין על הפמיניזם, זה פשוט לא אמור להיות ככה, אני מחליף חיתולים ומחמם בקבוקים, והיא משחקת אותה מהפכנית לוהטת, זה לא הוגן ונורא קשה לי, ומעצבן וחם, וזה פשוט לא הוגן למרות שאני אוהב את הילד אהבת נפש ונהנה מכל דקה איתו, וזו זכות גדולה לגדל אותו, אבל אני כל כך עייף ומותש ושחוק, וזה פשוט לא הוגן!
אחרי שנת לילה טובה אורה הסכימה לגלות קצת יותר אמפטיה למצוקתי ואפילו התנצלה והבטיחה שבקרוב, ממש עוד מעט, היא חוזרת הביתה, אחר כך לקחה בגדים נקיים, נישקה את הילד ושוב הסתלקה.
למזלי גם אימא שלי וגם רוני חולים על הקטן ומוכנים ברצון לשמור עליו, וכשהם לא יכולים יש את סולי המתוק ואת גבי בן זוגו שלמרבה הפלא מסתדר נהדר עם תינוקות. לא חסרים לי מתנדבים לטפל בו כשאני עסוק, אבל לילד הזה יש אימא לעזאזל, מתי היא תפסיק להיות מהפכנית נועזת ותחזור הביתה?
דבר אחד טוב יצא מהמצב המוזר הזה, המידענית הכעסנית שתמיד רבה איתי גילתה שאני לא כזה נוראי, ופתאום נעשינו חברים, למרות שאני עדיין קצת חשדן וזהיר לידה. הכל התחיל בכיור סתום שהרס לה את התוכניות. היא התקשרה אלי בשבוע שעבר ביום שישי בצהרים, לחוצה ונסערת, ושאלה אם אני מכיר שרברב שיכול להגיע אליה מיד כי בערב יש לה אורחים, והכיור נסתם, והיא תקועה באמצע הבישולים ומה יהיה?
אמרתי לה להירגע, זה בטח לא משהו רציני, ומיד נסדר הכל, לקחתי את קופסת כלי העבודה שלי ביד אחת, ואת הסל קל של נמרוד בשנייה, ונסעתי אליה. למזלי היא גרה קרוב, ולמזלי זה לא היה משהו רציני, סתימה של בריכת הניקוז של הביוב של המטבח בגלל הצטברות של שומן וחומרי ניקוי שעם השנים מתגבשים לגושים מוצקים ודי מגעילים, אבל לא מסובכים לניקוי.
היא הייתה די מופתעת לראות אותי מגיע עם תינוק ישן, אבל מה היא יכלה לעשות? נמרוד ישן כמו מלאך עד שסיימתי, והתעורר בדיוק כששטפתי ידיים בסוף העבודה. לנגד עיניה המשתאות של המידענית החלפתי לו, ונתתי לו בקבוק, ותוך כדי כך הסברתי לה את הנסיבות למצב המשפחתי המוזר שלי
"אז זה נכון? אתה באמת הומו? בחיים לא הייתי מאמינה, ודרך אגב אתה ממש טוב עם הילד, כשהילדים היו קטנים והחלפתי להם חיתול בעלי לא היה מוכן אפילו להיות איתם באותו חדר, אמר שזה מגעיל אותו ובא לו להקיא, באמת כל הכבוד לך." היא רצתה לשלם לי, אבל סירבתי ובסוף יצאתי משם עם פשטידה טעימה כמתנת תודה, ומאז אנחנו ביחסים נהדרים, אבל מעכשיו כולם בעבודה יודעים עלי.
מילא, העיקר שאורה תחזור ותחלק איתי קצת את הנטל, כי כבר אין לי כוח יותר.

20. קיץ סוער

יש ימים כאלה, שבוע אחרי שבוע לא קורה שום דבר מיוחד, ופתאום הכל מתרחש בבת אחת. היום היה יום כזה. זה התחיל ברגע ששבתי מיוזע מהעבודה, במקום ללכת ישר להתקלח התיישבתי לרגע לבדוק את המייל שלי, ופתאום רעש מוזר בחלון.
ניסיתי להתעלם במחשבה שזה שוב השכן החרוץ מידי שלנו שכל הזמן עובד בגינה, אבל הרעש היה חזק מידי ומוזר מידי.
הצצתי וגיליתי מים נוזלים בזרם חזק להפתיע מחור שצץ פתאום במרזב, ממש מעל החלון שלי. גם חור וגם נזילה? לא טוב.
רצתי לבעלת הבית לספר לה שהבוילר נוזל. היא נאנחה והתחילה לספר לי איך בעלה זכרונו לברכה היה בעל ידי זהב, וידע לתקן הכל, ומה היא תעשה עכשיו? למי קוראים במקרה כזה? הביטה בי אובדת עצות.
"רגע, לפני שקוראים למישהו סוגרים את השיבר הראשי, עולים על הגג ובודקים, ואחר כך נראה." איתרתי חיש קל את השיבר הראשי וסגרתי אותו. בתמורה הנזילה נחלשה עד שנפסקה. "יש לך במקרה סולם?" פניתי לבעלת הבית.
היא הגישה לי מפתח ואמרה שאבדוק במחסן. פתחתי את המחסן ואורו עיני. מזמן לא ראיתי מחסן מסודר ומצויד כל כך יפה. מה לא היה שם? מקדחות ומסורים, צבתות ומברגים, והכל תלוי יפה בצורה מסודרת מעל שולחן עבודה מוצק. בפינה עמדו שלושה סולמות מסודרים לפי הגודל, ומולם נחו כלי עבודה לגינה – מגרפה ומעדרים, קלשון, מטאטא חצר, ולצידם מגדל נאה של פחים מפלסטיק, אפילו סבא שלי ז"ל שהיה קפדן גדול היה נהנה מהמחסן הזה.
קיר שלם היה מכוסה מדפים עם קופסאות שימורים ישנות מלאות ברגים ואומים, ומסמרים מכל הסוגים, ומתחתיהם היו מסודרים יפה כל מיני צינורות וברזים, חלקם מפלסטיק וחלקם ממתכת. פשוט תאווה לעיניים
עמסתי על כתפי את הסולם הגדול, השענתי על הקיר, עליתי לגג המרפסת, וממנה טיפסתי חיש קל לגג, ושם גיליתי את מקור הנזילה – צינור תמים שטבעת החיבור שלו לבוילר התפרקה בגלל לחץ המים והחום.
ירדתי למטה, ישר לזרועותיה של בעלת הבית המודאגת שלי שעקבה אחרי בנשימה עצורה, חרדה שמא אפול.
"נו, כמה זה יעלה לי לדעתך?"
"לא יודע בדיוק, אבל לפני שנלך לקנות כדאי שנבדוק במחסן." הראיתי לה את הטבעת הסדוקה, "לדעתי זה יעלה בערך חמישה שקלים, אולי אפילו פחות."
הלכתי למחסן, פשפשתי כה וכה, מצאתי את תאומתה של הטבעת הסדוקה. עליתי שוב לגג, הברגתי אותה למקום, ירדתי, פתחתי את השיבר, והכל היה בסדר, הנזילה הייתה כלא הייתה.
"נהדר." קרנה בעלת הבית שלי באושר, "כל הכבוד!"
"כל הכבוד למי שסידר כל כך יפה את המחסן, בעלך היה במקרה ייקה?"
"לא, הוא היה רומני בדיוק כמוני, אבל מטרנסילבניה. אין עוד אנשים כמוהו, ארבעים שנה חיינו יחד ולא החלפנו אפילו מילה קשה אחת. מהרגע שהתחתנו כל אחד ידע את המקום שלו ונתן כבוד לשני. אני הייתי אחראית על הבית והמטבח, והוא על החצר והמחסן." היא מחתה דמעה, וסיפרה לי איך בעלה דאג לה, הקפיד להודות לה על כל ארוחה שהגישה לו, ואיך היה יוצא לקראתה כל פעם ששבה עם סלים עמוסים ועוזר לה, וכמה דאג לה כשחלתה. רק אחרי שאשפזו אותה בבית חולים היא גילתה שהוא יודע לגהץ ולשטוף עוד יותר טוב ממנה, "ובסוף הוא הלך ראשון ואני נשארתי לבד." נאנחה, הודתה לי שוב ושוב על טרחתי, הגישה עוגת תפוחי עץ שאפתה במו ידיה, וגם ריבת דובדבנים שרקחה לבד, ולבקשתי הפקידה בידי את מפתח המחסן כדי שאוכל לקחת כלי עבודה ולטפח את הגינה בדיוק כמו שבעלה נהג לעשות.
אחרי ששיבחתי את העוגה והריבה, ונשבעתי שהמחסן יישאר מסודר בדיוק כמו בימיו של בעלה המנוח, הלכתי להתקלח.
בינתיים דני חזר, שמח וטוב לב, והראה לי את פוליסת הביטוח שהוא ושלומי חברו קנו לכבוד הנסיעה לחו"ל, ואת הנעלים החדשות שקנה כדי להופיע במיטבו במסיבת סיום התיכון שתתקיים הערב. "הזמנתי גם את סבא וסבתא." אמר, מתכוון להורי שתפקדו בשמחה כסבא וסבתא שלו, "ואני מקווה שרוני יספיק להגיע."
"הוא יבוא." הבטחתי, "אל תדאג, הוא הבטיח לי חגיגית שהוא מגיע. אולי תלך לנוח קצת לפני שתלכו לחזרה הגנרלית?"
"בסדר, אבל קודם אני צריך לארוז, ולפני זה…" דני שלף קופסא מפח, וחבילה של רצועות מסתוריות, "אני צריך להוריד שערות." הכריז.
"מה זה, שעווה?" נדהמתי, "אבל זה נורא כואב, מאיפה אתה הולך להוריד שערות?"
"מהחזה." פשט דני את חולצתו, וחשף חזה שלעומת החזה שלי היה כמעט חלק.
"אבל… אבל… אתה לא רציני, נכון?" נחרדתי, והבטתי בשלומי שצחק למראה הבעת פני.
"רציני לגמרי, לא סתם קניתי שעווה." גיחך דני, ומרפק את שלומי, "הנה, תראה את הפרצוף שלו, עכשיו הוא מתחיל לדאוג שאני הומו." גיחך בעליזות.
"אל תדאג חמי, זה לא אומר כלום, בימינו כולם מורידים שערות." התערב שלומי שרחמיו נכמרו עלי, "הנה, תראה, אני מוריד מהרגלים." הראה לי את רגליו, ובאמת, הן היו חלקות למשעי.
"תעשה מה שאתה רוצה דני." נכנעתי, "אבל אל תבקש ממני עזרה, אני לא מבין כלום במריטת שערות ואני גם לא רוצה להבין."
"אל תדאג, אנחנו הולכים לשלומי, אחותו תעזור לנו."
"אתה בטוח? אולי תוותר, זה נורא יכאב, ולמה לך בכלל? אתה נראה בסדר גמור גם ככה."
"אני רוצה לראות איך אני אראה בלי שערות, ולא אכפת לי שזה יכאב." התעקש דני.
"אתה בטוח?" שבתי לנדנד, לא מאמין שהוא עומד להתעלל ככה בעצמו.
"כן, לגמרי. נו, די להיות הומו כזה." צחק דני, ופרח לדרכו.
הוא חזר אחר שעה, חזהו חלק לגמרי, והתלונן שזה כואב ושורף, והוא חייב קרם לחות, אבל קודם מקלחת.
רוני שחזר בינתיים הזדעזע כמעט כמוני כשראה מה דני עולל לעצמו.
"השתגעת? מה אתה, כוסית? אם לפחות היו לך ריבועים בבטן. עכשיו אתה נראה כמו עוף מרוט." לגלג עליו, "ותדע לך שזה יגרד נורא כשהשערות יגדלו שוב."
דני נשבע שלא ימרוט יותר שערות, ואחרי שהבטחתי לו שהכל יגדל חזרה והוא יתגייס עם חזה גברי ושעיר למשעי הוא התחיל לארוז, מתלונן שכואב לו כאילו חתכו אותו עם זכוכית.
הוא הפקיד בידי את כרטיס האשראי שלו, ובמקום לנוח נדנד לי שאגהץ לו חולצה לבנה וג'ינס, ואקפל לו את החולצות במזוודה ואחר כך את השרוולים, ואז הגיע הזמן לזוז והוא פרח לדרכו עם החזה החלק שלו ונעליו החדשות, כולו התרגשות ושמחה.
אני רק מקווה שהוא יבלה יפה במסיבת הסיום ובאפטר פרטי ואחר כך בטיול ושלא יאלץ להפעיל את פוליסת הביטוח שלו, והעיקר, שיחזור בשלום.

19. הצנחן שלנו

ידעתם שצנחנים לובשים ירכית? בחיים לא ראיתי דבר מטופש כזה, דני דווקא נראה טוב בירכית המגוחכת הזו אבל בכל זאת, ירכית?
חוץ מזה הכל בצה"ל נשאר אותו דבר. חוקים מטופשים ומשמעת דבילית מפקדים שצועקים פקודות לא הגיוניות ומטרטרים אותך בגלל הבלים והשפצורים הלא נגמרים הללו…
תשפצר לי את הדיסקית הוא מבקש ומספר לי סיפורים מוכרים לעייפה על מטווחים וריצות, שכיבות סמיכה וזמן מינימלי שצריך לעשות בו מסלול שרק המחשבה עליו כיום מעייפת אותי. דני נהנה מכל רגע, משתלב נפלא באווירה הצבאית מאצ'ואיסטית הזו וכבר הספיק לריב עם מישהו שדחף אותו בתור לאוכל ולעבור טרטור בגלל התחצפות ולהסתבך עם המטווח בגלל שהוא שמאלי.
יכול להיות שגם אני השקעתי פעם זמן רב כל כך בשטויות המעייפות הללו?
לשמחתי הוא חזר בלי יבלות ושלפוחיות על הרגלים ואין לו עדיין שפשפות והמוראל שלו גבוה. הוא חזר עייף מאוד, אכל קערה שלמה של ספגטי עם גבנ"ץ, שפע מידע משובץ בראשי תיבות צבאיים מוכרים למחצה ונרדם, הלום עייפות, כדי לקום אחרי כמה שעות ולצאת לבלות, ולהחליף סיפורי חיילים טריים עם חברים מבית הספר שגם הם הפכו פתאום לחיילים.
החיילים כיום הם בדיוק כמו החיילים לפני עשר, עשרים ושלושים שנה, אבל כיום הם יכולים לקנות קולה וממתקים מאוטומטים בכרטיס אשראי, ולהעלות תמונות לפייסבוק ישר מאייפון שלהם עוד לפני ששבו הביתה.
בסוף החודש יהיה יום הורים והבטחתי שאבוא למרות ממש אין לי כוח וחשק להיסחב עד באר שבע, אבל לילד זה חשוב אז נעשה מאמץ ואחר כך תהיה השבעה וגם אליה בטח אלך, ואחר כך הם יתפסו קו ויהיו המון שמירות מתישות, אני תוהה איך דני ההיפר אקטיבי יעמוד בשעמום הזה.
רק שיצא מהתקופה הזו בשלום ולא יאלץ לעבור איזה מלחמונת בדרך.

18. ניואנסים

מאז שהסתיימו הלימודים דני היה עסוק מאוד בענייניו, ולכן הגיע לדירתי החדשה רק שבוע אחרי שעברתי אליה. "ואיפה החדר שלי?" שאל ונעמד באמצע הסלון, מביט כה וכה בחשדנות.
"פה." הראיתי לו החדר, "זה החדר הפנימי, והוא קצת חשוך." התנצלתי, "אבל הוא גדול מאוד, ויש בו ארון קיר ענקי."
"ומיטה של תינוק." העיר דני בעוינות.
"זו המיטה של נמרוד, מזל שקיבלנו מאחותי שתי מיטות, את החדשה יותר נתתי לאורה, אבל גם זו במצב לא רע."
הוא סייר בכל רחבי הדירה הקטנה, ציין שחדר השינה שלי ושל רוני קטן, אבל מואר ושווה יותר למרות שחדר הארונות שלו ממש קטן, וגם המטבח ממש פצפון, אבל סך הכל זו דירה לא רעה בכלל.
"מה קורה דני? למה אתה כזה?"
"איך כזה?"
"לא יודע, ביקורתי כזה, ולמה לא באת לברית של נמרוד?"
דני משך בכתפיו, אמר שהוא עובד, ויש לו חזרות למסיבות הסיום, וסידורים לקראת הטיול בחו"ל, אין לו רגע פנאי, וחוץ מזה תינוקות ממש לא בראש שלו, הצהיר במרדנות, והתיישב על המיטה שלי, "איפה רוני?"
"כרגיל, בבסיס. הוא יגיע בערב, אולי… רוצה לראות תמונות של נמרוד?"
הוא שב ומשך באי רצון בכתפיו, אבל הביט באלבום שטרחתי להכין אחרי הברית, ואפילו מלמל בנימוס שהתינוק חמוד ושאני נראה מצחיק עם כיפה.
"מה קורה דני, למה הפרצופים?"
"הקדימו לי את הגיוס לסוף יולי."
"אבל תספיק לעשות את הטיול לבולגריה, נכון?"
"כן, וכבר קנינו כרטיסים, בהתחלה כמעט נתקענו באיזה מלון דירות מעפן רחוק ממרכז העיר, אבל ברגע האחרון שמנו לב שעובדים עלינו והחלפנו למשהו שווה יותר, אבל קצת יותר יקר."
אני משבח אותו על הצרכנות הנבונה והוא מפשיר מעט, מחייך ומספר שאתמול אימן בפעם האחרונה את קבוצת הצעירים שהופקדה בידיו, ומראה לי שעון נאה שקיבל במתנה מצוות המאמנים ומהילדים. "מאז שנגמרו הבגרויות עבדתי נורא קשה בגננות, נקרעתי בעבודה מעל שבועיים, אבל עשיתי המון כסף, והבוס שהעסיק אותי ביקש שאני אתקשר אליו ברגע שאני אשתחרר והבטיח שהוא יעסיק אותי ברצון מתי שאני רק ארצה." הוא מספר, גאה בעצמו, מרים את שולי חולצתו ומראה לי כמה שרירי וחזק נעשה גופו מאז שהתחיל לעבוד בגננות.
אני מלטף את כתפו הרחבה והשרירית, נזכר כמה הוא היה קטן ורזה פעם, וליבי מתמלא גאווה, "אחלה דני, כל הכבוד לך!"
"אבל התעודה שלי על הפנים." הוא נזכר, "אם אני ארצה ללמוד אחרי הצבא אני אצטרך לעשות מחדש בגרות."
"אל תדאג לזה עכשיו, העיקר שתסיים את הצבא בשלום."
"אוף אתכם, גם אתה וגם אימא משגעים אותי, מה אתם דואגים? לא יקרה לי כלום."
"אני מקווה מאוד, ואל תשכח, תשמור על פרופיל נמוך ואף פעם אל תתנדב לשום דבר."
דני עשה פרצוף מזלזל והעיר, כאילו כבדרך אגב, שמה אכפת לי ממנו? הרי עכשיו יש לי ילד חדש.
"אידיוט." הכנסתי לו אגרוף סמלי, נהנה לחוש כמה חזק ושרירי הוא נעשה, "למה אתה דביל כזה? גם אם יהיו לי עוד עשרה ילדים אני לא אפסיק לדאוג לך." אני מעביר את כפי על שערו הגזוז, מוסיף נשיקה, מבטיח לבוא למסיבות הסיום בבית הספר, ונותן לו את המפתחות של הרכב, שיסע לבלות.
הוא לוקח את המפתח, כמעט יוצא, ועל הסף מסתובב ושואל בשמץ היסוס, כדרכו, מה זה ניואנסים, ואם זה כמו דיאלוג?
מאז שאני מכיר אותו הוא משתמש בי כמו במילון, פונה אלי שאאיית לו כל מיני מילים לא מוכרות, מתקיל אותי בשאלות לא צפויות, שומר בזיכרונו כל מיני מילים לא מוכרות שאפרש לו, ותמיד פונה אלי במין ביישנות נוגעת ללב, כאילו חושש שאצחק ממנו על השאלות הטיפשיות שלו.
אני מקפיד על הכלל שאין הקפדן מלמד, ותמיד עונה לו בכובד ראש וברצינות. גם אם השאלות שלו משעשעות אני אף פעם לא מלגלג על בורותו, ולפעמים גם משבח אותו על רצונו להרחיב את השכלתו. עם השנים שאלותיו נעשו קשות יותר אפילו בשבילי, ואם אני לא בטוח בתשובה אני מודה בכך, והולך לבדוק ולברר כדי לדייק כחוט השערה ולא להכשיל אותו חלילה.
לשמחתי הפעם אני בטוח בתשובה, ואני שמח להסביר שניואנסים פירושו הבדלי גוונים, או דקויות, ואילו דיאלוג זה דו-שיח, שיחה בין שניים, להבדיל ממונולוג שהוא נאום של יחיד, ומתעניין איפה הוא שמע את הביטויים האלה.
דני מסביר שבחזרות להצגת הסיום הוא שמע שמדברים על ניואנסים שונים במוזיקה שמבדילים בין הבית הראשון לשני של השיר, ושמח שעכשיו הוא מבין למה הכוונה, ופורח לדרכו בשמחה.
בלילה רוני מגיע עייף ומתמוטט מול הטלוויזיה. "שוב נתת לדני את המכונית?" הוא נוזף בי, ומפהק.
"למה? תכננת לצאת לבלות?" אני מגחך. "אולי בא לך ללכת לרקוד?"
"כן, ממש." הוא צוחק, "מה שלומו של הילד?"
"נעשה גבר, הילד שלנו. בשבוע הבא תהיה מסיבת הסיום של בית הספר, אחר כך טיול של לפני גיוס לחו"ל, ובסוף החודש הוא מתגייס והולך לטירונות בגולני."
"דווקא גולני? מה רע בחיל אוויר?" נאנח רוני, "שרק לא יהיה לנו גיבור, והכי חשוב שישמור על הפה הגדול שלו, ושיזהר לא להתנדב לשום דבר." הוא מוסיף.
"אל תדאג, דני יהיה בסדר גמור, הוא אחד שיודע להסתדר עם אנשים, מוצא חברים בכל מקום, בסופו של דבר זה הכי חשוב בחיים, לצאת בסדר עם כולם, חבל שלי אין את הכישרון הזה." אני מתפלסף וכמעט מספר לו על הגברת המידענית שמעכירה את יומי אבל הוא נראה כל כך עייף… ברגע האחרון אני מתחרט, מביא לו כוס תה עם עוגיות ונרדם עוד לפני שהוא מסיים לשתות.

17. הגברת המידענית

אני לא מרבה לספר על העבודה שלי. היא לא מעניינת במיוחד ולא מקור גדול לגאווה וגם המשכורת לא משהו. אני מכונה אב הבית, אבל למעשה אני סתם שרת. תפקידי הוא לתקן, לסדר, לפתוח ולסגור דלתות, לפקח על עובדות הניקיון, לדאוג שכל הפרטים הקטנים והארציים כמו אסלות וכיורים, מפתחות וידיות, דלתות וחלונות, יפעלו כהלכה.
המקום שאני אחראי עליו הוא בניין די חדש (בן עשרים וחמש שנה בערך) בן שתי קומות ועוד קומת קרקע שהיא בעיקר מרתף. בקומת המרתף יש ממ"ד גדול ושני חדרי שירותים. בקומה הראשונה יש ספריה גדולה של ספרי קריאה למבוגרים ולילדים, וגלריה לתמונות עם תערוכות מתחלפות. מעליה בנו לפני כמה שנים עוד קומה עם עוד ספריה – ספריית ספרי עיון, ולידה שני חדרי הרצאות ושירותים. שתי הספריות מחוברות בשני גרמי מדרגות. אחד פנימי פשוט וצנוע, ואחד חיצוני שנמצא בלובי. המדרגות בלובי הן הפריט הכי ראוותני במבנה – מדרגות מתעקלות נאות, מצופות שיש אדמדם ומולן דלתות זכוכית ענקיות שצריך להקפיד לנקות ולהבריק כל הזמן. חוץ משני גרמי המדרגות יש ליד המדרגות הפנימיות גם מעלית קטנה לנוחותם של אנשים שמתקשים לטפס במדרגות.
יש גם המון חלונות, בעיקר בקומה העליונה, וסוככים מתקפלים לחסום את האור אם צריך, ומערכות תאורה ורמקולים, ומטבחון קטן ליד השירותים בקומה העליונה. יש עוד אחד בחדרון בקצה הספרייה שמיועד לספרניות ויש בו גם עוד דלת חיצונית שאמורה להיות סגורה בדרך כלל.
הספרייה פתוחה בדרך כלל אחרי הצהרים, חוץ מיום שלישי שבה היא פתוחה מהבוקר, אבל צריך לפתוח את הלובי כל בוקר כדי שאנשים יוכלו להיכנס לגלריה הפתוחה כל היום. לעיתים יש אירועים בערבים ועלי להיות שם לכל מקרה של תקלה, לסדר כיסאות לפני ואחרי האירוע. יש חוגים והרצאות שמתקיימים כל שבוע חוץ מחודשי הקיץ, ויש כמובן לוח מודעות שצריך להקפיד להשגיח עליו, ולהחליף מודעות והודעות על חוגים והופעות, ובימים שיש לימודים יש שעת סיפור כל יום שני אחרי הצהרים שאחריו צריך לנקות את ספרית הילדים שמטבעם נוטים ללכלך ולבלגן ולשכוח חפצים.
המקום נקרא 'יד לבנים' כי יש במרכזו חדר זיכרון מתומן עם נר תמיד חשמלי שמאיר את שמות כל בני הקרייה שנפלו במלחמות ישראל. כל המבנה של יד לבנים בנוי סביבו, והוא מתחיל בקומת הלובי ונגמר בגג הקומה השנייה, והוא צריך להיות נקי ומסודר כיאות. יש אנדרטה גם בחוץ, וגם בה יש לוח עם שמות הנופלים, ויש רחבה שעושים עליה אירועים – עצרת יום הזיכרון, ועצרת יום העצמאות ודוכנים של שבוע הספר, וסביבה יש דשאים וגינה לא קטנה, ומגרש חנייה עם עצי אלון מוגנים שיש להקפיד לגזום ולטפח ולטאטא סביבם.
מחלקת הגינון של המועצה מטפלת בגינון, אבל צריך לפקח ולהשגיח על הגננים ולדעת איך לדבר איתם בדיפלומטיות, ואיך להפיק מהם רצון ותועלת בלי להעליב ולעצבן אותם. יש שבועות שהכל מתנהל חלק ובלי בעיות, ואין הרבה עבודה, ויש ימים שבהם הכל משתבש ותקלות קורות על ימין ועל שמאל.
תפקידי הוא לדאוג שכל העסק יתפקד חלק ובלי תקלות, ועלי להשביע את רצונם של הרבה אנשים. יש את אנשי הגלריה שמביאים אמנים (שחלקם די קפריזיים ובעלי דרישות מוזרות), ויש את הספרניות שעד היום הסתדרתי עם כולן בלי בעיות, ויש את מתנדבי העמותה שאמורים לסייע, ויש את המנכ"ל ואת סגן המנכ"ל שאמורים לפקח ולהתוות דרך. לכול אחד מהם יש דעה משלו על תפקידי, ואני צריך לתמרן בין כולם ולרצות את כולם.
אני משרתם של הרבה אדונים ולפעמים זה ממש קשה.
בגלל מצוקת תקציב כרונית אני עובד בשני שליש משרה עם אופציה לשעות נוספות, ויש לי עוזר אחד בחצי משרה, ובתקופות של אירועים מיוחדים אני אחראי גם על מתנדבים שאני צריך להיעזר בהם בלי להעליב אותם, לחלק להם הוראות נחושות ורגישות ולהפיק מהם תועלת אבל בלי לתת להם הרגשה שהם מנוצלים. זה הרבה פחות קל מכפי שאפשר לחשוב.
שעות העבודה שלי די גמישות, וכל זמן שאני עושה את השעות החודשיות שלי בלי להחסיר מהן, ובלי לחרוג ממכסת השעות הנוספות המוקצה לי הכל בסדר. עד לאחרונה מנכ"ל העמותה ומנהלת הספרייה היו מרוצים מעבודתי, סמכו עלי, והניחו לי לחלק את השעות שלי על פי שיקולי. חתמתי שעון והם בטחו בי ולא בדקו יותר מידי מתי אני בא ומתי אני הולך.
מטבעי אני מתפקד הכי טוב בלי שישבו לי על הראש, עובדה שהעבודה התבצעה בלי בעיות – כל ליקוי תוקן בזריזות, המים זרמו והאורות דלקו, המזגנים פעלו המחשבים חישבו, המיחמים חיממו והמקררים קיררו, המעלית עלתה וירדה, וכולם היו שבעי רצון, ואז הגיעה ספרנית חדשה שהכריזה מיד שהיא לא ספרנית סתם, היא מידענית.
לרוע המזל היא שמה לה למטרה לדעת עלי הכל, מתי אני בא ומתי הולך? ולמה? היא לקחה על עצמה להשגיח על כרטיס הנוכחות שלי והיא מעיינת בו ללא הרף ולא מפסיקה לשאול אותי שאלות חטטניות. למשל, למה עבדתי בשבוע שעבר חמש שעות נוספות תמימות? היא תוהה במתיקות מרגיזה, ומביטה בי בחשדנות.
בגלל שבוע הספר כמובן אני עונה.
ולמה לקחתי לי השבוע שלושה ימי חופש? היא מקשה, ומחייכת חיוך שאמור להיות תמים, אבל אותי הוא מרגיז להשחית, כי מה פתאום היא חוקרת אותי?
אתם ואני יודעים שלקחתי חופש בגלל הולדתו של נמרוד, אבל לה אמרתי שנעדרתי בגלל בעיות משפחתיות. אני לא חושב שזה עסקה שנולד לי ילד למרות שאני רשום כרווק (היא כבר תהתה בקול גדול למה בחור נחמד כמוני לא התחתן ולא חי עם מישהי, שאלה שהעדפתי להעמיד פנים שלא שמעתי) ואני לא רוצה להגיד לה למה אני גר לבד, גם כי זה לא נוגע לה וגם כי אני גר עם רוני (וגם עם דני שנמצא אצלנו רוב הזמן), אבל זה באמת לא עסקה.
חוסר הרצון שלי לפרט מה קורה בחיי הפרטיים עצבן אותה כנראה, ומהרגע הראשון שלה בספרייה הגברת המידענית הריחה כנראה שאני מסתיר משהו, ושמה לה למטרה לרחרח, לבדוק ולחטט בעסקי.
הבוקר הגעתי שעתיים מאוחר יותר מכפי שהייתי אמור להגיע, לדעתה כמובן, וחטפתי מנה אחת אפיים. איך אני מגיע רק בעשר כשהמנקות פה כבר משמונה בבוקר? ולמה אני לא משגיח עליהן שיעשו את עבודתן כהלכה? יש פה רכוש יקר ערך והן מסתובבות פה בלי השגחה, ותראה, השאירו פה שלולית על הרצפה, והיא כמעט החליקה עליה, ומה יקרה אם מישהו ישבור את הראש בגלל הרשלנות הזו? משלמים לי משכורת כדי שאהיה נוכח פה ואשגיח, לא כדי שאטייל בחוץ.
זו לא הפעם הראשונה שהיא מתעלקת עלי ומחפשת אותי, והרי ידוע שאם מחפשים מוצאים ומי שלא עושה לא טועה. אני לא מושלם כמובן, אבל אני עושה כמיטב יכולתי במסירות וביושר, ושלושת המנקות הוותיקות שלנו הן נשים חרוצות, אמינות ומסורות בכל ליבן לעבודה, הן לא זקוקות להשגחה של איש, והשלולית שהיא הקימה מהומה כה גדולה בגללה היא לא באשמתן אלא באשמת המזגן שמשום מה דולף מעט, בטח בגלל צינורית הניקוז ששוב צריך להחליף.
הסברתי לה מי האשם בכמה טיפות המים הזניחות שהרטיבו את הרצפה, וזו הייתה מיד עילה לעוד נאום תוכחה מיותר לגמרי על הזנחה, וחוסר תשומת לב, ורשלנות פושעת מצידי. על פי המהומה שהיא הקימה אפשר היה לחשוב שאני זה שחיבל במזגן העתיק שכבר מזמן צריך היה להחליפו, אבל כרגיל, אין תקציב.
הייתי קרוב מאוד להתפרץ על הגברת המידענית, החטטנית, המתלוננת הסדרתית, ולשלוח אותה לכל הרוחות, אבל ברגע האחרון נזכרתי שיש לי שכר דירה לשלם, וילד שצריך לפרנס, ויש את אורה סומכת עלי שאתמוך בה כספית כשהיא תגדל את הילד שלנו ולא תוכל לעשות שעות נוספות בשנה שנתיים הבאות, ומה עם ההבטחה שלי לדני שאשלם לו חצי מהטיול לבולגריה? טיול החלומות של לפני הגיוס שהוא מתכנן לצאת אליו עם חבריו יום אחרי מסיבת סיום בית הספר?
בגלל כל אלה כבשתי את זעמי, ואת תחושת חוסר הצדק שנעשה לי, ואמרתי בהכנעה שאעשה כדבריה ואטפל במה שצריך לטפל בו. זה לא הספיק לה, לטיפוסים כמוה זה אף פעם לא מספיק, הם חייבים לחתוך את ליטרת הבשר המדממת שלהם. היה עלי להקשיב בראש מורכן בענווה לנאום הקטן והצדקני שלה על מילוי חובות, ועל מסירות לעבודה, ועל ציות להוראות, ועל ניצול יעיל של הזמן – נאומים ששמעתי לרוב מהסגן שלפחות צעק ורטן כמו גבר (ואחר כך כשנרגע והבין שהגזים ניסה לפצות ולפייס בדרכו המטופשת), אבל היא לא מספיק גבר כדי להיות בן אדם.
האישה הזו מריחה חולשה וחוגגת עליה, ולכן היא בחיים לא תודה שהיא מוציאה עלי את התסכולים הפרטיים שלה, תסכולים שאני לא רוצה לדעת עליהם כלום.
אם לפחות היא לא הייתה מדברת במין חביבות מזויפת בעליל ומחייכת כל הזמן חיוך מתקתק ומעושה… אני שואל את עצמי כמה זמן עוד אוכל להתאפק ולא להגיד מה אני חושב עליה באמת, (שהיא מוציאה עלי את העצבים שלה בגלל שבעלה מעדיף לעבוד בחוץ לארץ וכמעט לא מגיע לארץ ומן הסתם סיבותיו איתו), אני מקווה שעוד הרבה זמן כי אני ממש צריך את העבודה הזו, ואני ממש שונא לריב עם קולגות.
נכון, העבודה שלי היא לא משהו, אני מודע לכך שזו עבודה די עלובה, חסרת יוקרה וגם לא משתלמת במיוחד, אבל מהרגע הראשון עשיתי אותה כהלכה והרגשתי שאני מרוויח את המשכורת שלי ביושר. כמה חבל שמאז שהגברת המידענית שמה לה למטרה לפקח עלי, ולהשגיח על עבודתי, לחשוף את כל שגיאותיי ולהורות לי איך לתקן אותן כבר לא כיף לי להגיע לעבודה. כל היתרונות הקטנים של עבודה קרובה לבית במקום סימפטי מתבטלים בגללה, ובמקום לעשות את המוטל עלי אני רק מנסה להתחמק ממנה ולפנטז על עבודה חדשה במקום פחות מעיק.

16. הזמנים משתנים

"אז מה מגיע לך מזל טוב?"
"כן, אפשר להגיד."
"מזל טוב מנחם, מצטער שלא בירכתי אותך עד עכשיו, אבל חזרתי רק אתמול."
"לבד?"
"כן, הוא נשאר בברלין, נעשה חם מידי בארץ בשבילו."
"לא רק בשבילו, גם אני הייתי מבלה ברצון את כל הקיץ בברלין."
בוריס מחייך ואומר שהוא יכול לחשוב על דברים גרועים יותר מקיץ בברלין, אבל החופש נגמר, וצריך לחזור לעבודה."
"מה עבודה? אתה מתחיל ללמד רק באוקטובר."
"נכון, אבל יש לי עבודות לבדוק וסמינרים להכין, וחוץ מזה התגעגעתי אליך."
"גם אני, אפשר לבוא לבקר?"
"בטח, תבוא אפילו עכשיו אם אתה לא עסוק."
"בשבילך אני תמיד פנוי בוריס."
"ומה עם התינוק, ועם דני, מה שלומו דרך אגב?"
"אני מקווה שטוב. נסע לבולגריה עם כמה חברים לבלות קצת לפני הגיוס, הוא התקבל לגולני."
"ילד טיפש."
"מה לעשות, ככה הם בגיל הזה, בעוד כמה שנים הוא יתפלא איזה טמבל הוא היה, אבל בגיל הזה… רק שיעבור את זה בשלום ויחזור הביתה בחתיכה אחת."
"אני בטוח שהוא יהיה בסדר. דני הוא כמו הגנרלים של נפוליון – בחור עם מזל."
"מה מזל? תראה איזה חיים היו לו, אבא דפוק שבילה את רוב הזמן בכלא, ואימא ש… עדיף לא להגיד, ואם זה לא מספיק אז גם ההיפר אקטיביות שלו, וליקויי הלמידה… זה מזל זה?"
"כן, כי תמיד היה לו אותך."
"ואת רוני."
"כן, הכושי המשוגע שלך, אתם עוד יחד?"
"כן, בערך."
"בערך? נדמה לי או שיש צרות בגן עדן?"
"זה אף פעם לא היה גן עדן, היו תקופות יותר טובות ופחות טובות, אבל אתה מכיר אותו… לו יש את החיים שלו ולי את שלי, לפעמים אנחנו נפגשים וטוב לנו, לפעמים לא."
"או, כבר מזמן לא שמעתי את הטון הזה בקול שלך, אל תגיד לי, שוב רבתם?"
"אני כבר עייף וזקן מידי לריב איתו, וחוץ מזה הבנתי כבר שאין בזה טעם. אני פה, מתעסק בעניינים שלי, והוא שם, עם העניינים שלו, בינתיים אף אחד עוד לא תפס את המקום שלו במיטה שלנו, אבל רק אלוהים יודע מה יהיה מחר."
בוריס נאנח ושואל אם שבע בערב זה לא מוקדם מידי בשבילי. "לא, זה מצוין, בעצם עדיף שמונה, אורה אוהבת שאני עוזר לה לקלח את הקטן."
"ומה עם החברה שלה, היא לא עוזרת?"
"עוזרת כשמתחשק לה. בזמן האחרון מתחשק לה פחות, להביא משהו?"
"רק את עצמך."
"יאללה, ביי."
אני מגיע בשמונה וחצי בערב, המכנסיים שלי עדיין לחות מעט מהאמבטיה של הקטן. אורה הייתה הרוגה ועשיתי כמעט הכל לבד, היא רק עזרה לי לנגב אותו. הבטחתי לא לכבות את הנייד והפצרתי בה להתקשר בכל שעה של היום או הלילה אם היא תזדקק לעזרה. "אבל מה עם תהיה עסוק? לא נעים לי להפריע לך."
"כמה עסוק אני כבר יכול להיות? תפריעי לי בכיף, אני רק קופץ להגיד שלום לבוריס."
"מה שלומו?"
"לא יודע, לא ראיתי אותו המון זמן. קצת מבואס אני מתאר לעצמי. הוא שונא את הקיץ בארץ, ותמיד יש לו מצב רוח גועלי כשהוא משאיר את החבר שלו בברלין וחוזר לארץ, אבל הוא יתגבר."
היא זוקפת גבה משועשעת, "בעזרתך?" היא תוהה, משוכנעת שלהומואים יש חיי מין סוערים ומלאי פעילות לעומת היובש בחיי לסביות מטופלות בתינוקות.
"אם הוא ירצה." אני מחייך, נהנה מהעניין שלה בחיי המין שלי. אם לא אני אז לפחות שמישהו אחר ייהנה מהם.
"ומה עם רוני?" עוקצת אותי אורה בחיוך.
"לא יודע מה איתו, ואם כבר מדברים, מה עם ספירית שלך?" אני משיב לה עקיצה.
"היא לא שלי." יורד החיוך מעל פניה, והאווירה המבודחת ששררה עד כה ביני לבינה מתפוגגת בבת אחת.
"חשבתי שאתן מנסות שוב להיות יחד."
אורה מושכת בכתפיה, מתחילה להגיד משהו, אבל נמרוד מקים קול זעקה מתוך קן המגבות שהכנו לו על המיטה, והיא שוכחת את התסבוכת של חיי האהבה שלי ושלה ונחפזת אליו.
כמו תמיד אחרי כמה שבועות באירופה בוריס נראה נהדר. ברור שחוץ לארץ עושה לו רק טוב, ובכל זאת הוא מתמיד לחזור לכאן.
"אני היהודי הנודד." אמר לי פעם, כששאלתי אותו למה הוא לא מתיישב פעם אחת במקום קבוע ומספיק לתזז את עצמו בין מדינות, תרבויות ויבשות.
הוא מחבק אותי חיבוק גדול וחם, ונותן לי חולצת בד יפה מעוטרת פסים כחולים עם עניבה תואמת שבטח לא אלבש אף פעם, כי לאן אפשר ללכת עם בגד יפה כזה בארץ? ואחר כך פותח קופסת שוקולד בלגי מריר נהדר, ומצטער שאני לא יכול לשטוף אותו עם יין.
המון זמן לא אכלתי שוקולד כל כך טוב. אני אוכל קצת יותר מידי, שוטף את המתיקות בלגימת מים קרים ואחר כך מנשק אותו. במקום לדחות אותי כרגיל הוא מחזיר לי נשיקה, מציץ בעיני, ומה שהוא רואה בהן גורם לו לקחת אותי לחדר השינה שלו.
בחוץ ערב קיצי חמים ומהביל, אבל בחדר השינה של בוריס עדיין שולט הסתיו. המזגן עובד במרץ וקריר אצלו במיטה. איזה תענוג להתחבא ערום מתחת לשמיכה, לחבק אותו ולהתענג על חמימות עורו כנגד עורי.
"זה לא יהיה כמו פעם, אני כבר לא מה שהייתי לפני כמה הניתוח." הוא מתנצל מעט, וצוחק כשאני אומר שלא ידאג, הרי גם אני כבר לא אותו ילד שהוא פגש לפני שנים.
כן, להיות איתו זה לא כמו שהיה פעם, אבל קרוב מספיק. הידיים שלו עדיין חמות ומחוספסות, ומיטיבות לגעת בי, וכל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה לעשות כדי לגרום לשני לגנוח בעונג.
"המצב אצלי קצת השתפר לאחרונה." אומר בוריס אחר כך – קצת מתנצל, קצת נבוך – "אבל אני אף פעם כבר לא אהיה הגבר שהייתי."
"ומי כן? כל זמן שאתה עדיין אתה זה מספיק טוב בשבילי." אני מבטיח, ורואה בצער שהוא לא מאמין לי.
"מזל שהתעקשתי וגירשתי אותך, אחרת…"
"אחרת מה? איזה טיפש, ולא גירשת אותי לשום מקום, עובדה שאני עוד פה."
"אתה יודע למה אני מתכוון." הוא אומר בעייפות, מסרב להתווכח, "מזל שיש לך גם אותו, כי אני מכיר אותך, אם היינו יחד היית סובל כמו קדוש מעונה מטומטם ולא עוזב אותי למרות שאני כבר לא גבר."
"בוריס, אתה מוכן להפסיק לדבר שטויות מעצבנות כאלה? ולמה אתה מתכוון שאתה כבר לא גבר, אז מה אתה אם לא גבר?"
"סריס." הוא אומר במרירות שמפחידה אותי, ולא עוזרות המחאות הנמרצות שלי נגד השטויות הדיכאוניות שלו, ולא השבחים החמים שלי על הסקס הנהדר שהיה לנו כרגע ויהיה גם בעתיד, ואפילו לא הנשיקות, החיבוקים והתחנונים שלי שיפסיק לדבר ככה.
"כולנו משתנים עם הגיל, רק המתים נשארים צעירים, ומה, אני לא מזדקן? תראה איזה שער שיבה כבר יש לי, ותראה את הקמטים, אפילו כושי…" ואז הטלפון שלי מצלצל בקול גדול, וזה הוא.
"איפה אתה לעזאזל?" הוא נוהם בזעף.
"אצל בוריס, ואתה?"
"בדרך הביתה."
"אבל אמרת שתישן הלילה אצל הוריך, איך הייתה מסיבת הרווקים של שגיא?"
הוא מצטחק, "אתה לא רוצה לדעת."
"כושי? אתה שיכור? מי נוהג במכונית?"
"אז אני שיכור קצת, אז מה? עד הבוקר יעבור לי, אבל אתה תישאר פולניה כל החיים." הוא עונה ברשעות, ואחר כך אני שומע קול צעיר ולא מוכר של מישהו שמציג את עצמו כאימרי, ומבקש ממני לא לדאוג, הוא נוהג, אבל אהרון לא מוצא את המפתחות, ואם אני אוכל להגיע תוך רבע שעה הביתה ולפתוח לו זה יהיה ממש יפה מצידי.
"לך, לך." מאיץ בי בוריס, "ותמסור לו דרישת שלום."
בלי שאספיק להתקלח אני נחפז הביתה עם המתנות שלי, ומגיע דקה לפני רוני. אימרי מתברר כצעיר דק וחייכן, תלתלים בהירים ועיני תכלת כמו שכושי אוהב.
אני מגיש לאורח את קופסת השוקולד, והוא מחייך אלי חיוך מתוק, "שוקולד בלגי, יאמי." הוא ממלא את פיו שוקולד.
"זה מברלין, בוריס הביא." אני מסביר.
"בוריס זה המאהב הקשיש שלו." מבאר רוני בנבזות, "זה הטעם שלו, דובים רוסיים קשישים." הוא כורך יד על כתפו של הצעיר הנבוך, "אני דווקא מעדיף חמודים כמוך."
"רוני די, אתה מביך אותו." אני מסנן, נרגז וקצת אשם, ושואל איך הייתה מסיבת הרווקים.
"אחלה מסיבה, המון שתייה וחשפנית שווה לאללה, והכי טוב, לא הייתי ההומו היחיד שם." מגחך רוני גיחוך שתוי ומעצבן, ושולף סיגריה.
אימרי הצעיר מסמיק וכמעט נחנק עם השוקולד. "טוב אז… אז… עדיף שאני אחזור לבסיס עכשיו." הוא מציע.
אני בוחן אותו בסקרנות – ילד עדין, מתוק, נשי קצת, פעם טיפוסים כאלה לא היו מעלים בדעתם להתגייס או שאולי בחיל אוויר זה אחרת? "איך תחזור לבסיס בשעה כזו? אני די בטוח שאין כבר אוטובוסים, תיקח מונית?"
הוא מהנהן בעצבנות ולא יודע לאן להפנות את מבטו הכחול.
"זה יצא לך נורא יקר אימרי, למה שלא תישאר לישון כאן? מחר בבוקר אהרון ייתן לך טרמפ לבסיס, נכון אהרון?"
"בטח." אומר אהרון, מתעלם מהמבט הזועם שלי, מדליק סיגריה ועוד מגדיל לעשות ומציע אחת לאימרי.
"אה… תודה, אני… אני לא מעשן." מגמגם החייל הצעיר.
"טוב מאוד, אתה עושה בשכל, סיגריות זה פויה." אני מכריז, דוחף את בן זוגי השתוי למרפסת, סוגר את הדלת בקפידה עליו ועל הסירחון שלו ופונה לאורח שלי, "רוצה להתקלח? יש מים חמים והנה מגבת, אני אסדר לך בינתיים את המיטה בחדר האורחים, ואם בא לך יש גם מחשב קצת ישן אבל פועל. תרגיש כמו בבית."
"תודה." מסמיק אימרי, "יפה מצידך, אהרון באמת אמר שאתה בחור טוב." הוא מוסיף, כמעט בלחש, ונמלט למקלחת.
אחר כך הוא יוצא, לבוש רק במכנסיים קצרים וכפכפים, חושף פלג גוף עליון חלק ונערי, ומתיישב לידי לצפות בטלוויזיה. אהרון מסיים במהירות את הסיגריה שלו (עישן רק חצי ואת החצי השני טמן בעציץ) מציץ בנו לרגע, נוגע בכתפי בליטוף פיוס קליל ומסתגר במקלחת.
"טוב, אני פורש." אני אומר אחרי שאני שומע את רוני יוצא מהמקלחת, "לילה טוב."
"לילה טוב." אומר אימרי וקם גם הוא, "תגיד חמי, אתה… אתם… שמעתי שנולד לך תינוק לא מזמן."
"נכון." אני מאשר, וכמו כל אבא טרי וגאה משוויץ בתמונות של נמרוד ואחר כך מאחל לו ליל מנוחה, מתקלח והולך לישון.
רוני שוכב עם הגב אלי, מעמיד פני ישן, אבל אני כבר מכיר אותו. "איך אתה מרגיש אהרון?"
"בסדר, מצטער על האורח הלא צפוי, אני מקווה שזה לא מפריע לך."
"לא, מה פתאום? הפתעת אותי לטובה, חשבתי שתחזור עם בחורה, אבל הוא דווקא בסדר, חמוד כזה."
הוא מגחך, "הוא באמת חמוד, כולם יודעים עליו וזה בכלל לא מטריד אותו."
"ומה עם הערסים, הם לא עושים לו בעיות?"
"ממש לא, לא מעזים אפילו לצייץ, הזמנים השתנו מאז שהיינו בגילו."
"בהחלט."
"איך בוריס?"
"בסדר, קצת עצוב, כמו תמיד מאז הניתוח שלו, אבל סך הכל בסדר, מוסר לך ד"ש."
"תודה, אפשר חיבוק?"
"תמיד."
הוא מסתובב אלי, נצמד אלי, מסבך את רגלי ברגליו ושואל אם הוא מסריח מסיגריות.
אני אומר בנימוס שלא, ובכל מקרה לא משנה לי, אני אוהב אותו בכל מצב.
"באמת? אפילו שהייתי מגעיל אליך?"
"אפילו."
"גם אני אוהב אותך חמי."
"אני יודע. לילה טוב רוני."
***
הרעיון צץ עוד ביום רביעי, וביום חמישי בלילה היא כבר גמרה אומר שהיא תיסע ביום שישי לבקר את סבתא שלה ששכבה חולה בבית חולים, ותישאר אצלה עד מוצאי שבת. ככה היא תוכל להיפרד ממנה אם חלילה… וגם תשתתף במאמץ המשפחתי לטפל בסבתא החולה שאי אפשר להשאיר לבד בבית חולים בלי השגחה, בטח שלא בסוף השבוע.
"הם היו אצלה כל השבוע, והם כבר מותשים. בגלל נימרוד אני יכולה לעזור להם רק בסוף השבוע כי אני יכולה להשאיר את הקטן רק אצלך ואתה הרי עובד. אמנם אימא הציעה שאני אבוא איתו ואשאיר אותו אצלה, אבל אני לא רוצה, היא מותשת מספיק בגלל סבתא ואין לה כוח לטפל בתינוק, ובין כה וכה אני אהיה כל השבוע אצל סבתא בבית חולים. עדיף שהוא יהיה אתך כי פה יש לו מיטה וכל הדברים שלו."
"את צודקת לגמרי."
"נכון שאני יכולה לקחת אותו איתי לבית החולים, אבל מחלקה פנימית זה לא מקום לתינוק כל כך קטן." המשיכה אורה להתמקח איתי, "וזה רק יום וחצי חמי, אני אחזור כבר במוצאי שבת וזה יוצא פחות מארבעים ושמונה שעות, ואחרי הכל אתה אבא שלו והבטחת שנעשה את זה יחד, נכון או לא נכון?"
"אורה את לא מקשיבה לי, ברור שאני מסכים, את צריכה להיות עם סבתא שלך, וזו גם אולי הזדמנות להשלים עם הוריך, ומובן שאסור לך לקחת את נימרוד, הוא קטן מידי, אני אטפל בו בעצמי, תפסיקי לדאוג כל כך, כמה קשה זה יכול להיות?"
"די קשה. ברור לך שלא תוכל לנוח יותר מידי בשבת הזו?"
"אורל'ה זה בסדר. רוני ואני נטפל בו בלי בעיות, רק תשאירי לנו די חלב, ואני אקנה גם סימילאק ליתר ביטחון, וגם דני יעזור, נכון שתעזור דני?"
"בתנאי שאני לא צריך להחליף חיתולים, ולא לקום בלילה, ואם הוא מקיא אני לא בעסק." הוא פונה לאורה המודאגת, "הוא בוכה הרבה?"
"איך לפעמים, תלוי."
אחרי שאורה הלכה כדי לארגן את כל הציוד הדרוש לתחזק תינוק בן חודש ושבוע במשך סוף שבוע שלם דני העווה את פניו ואמר שיצאתי פראייר, תינוקות זה עסק לנשים, ואם אני רוצה לטפל בגמד הצרחן הזה זו בעיה שלי, ושאני לא אבנה עליו.
"אני לא בונה עליך, אבל לא יפה מצידך ללכלך עליו ולקרוא לו גמד צרחן."
"מה לעשות, זה מה שהוא, יש לו אימא, שהיא תשבור את הראש בגללו, למה אתה צריך לטפל בו?"
"כי הוא גם שלי, תכניס לך לראש דני, נמרוד הוא העסק שלי בדיוק כמו שלה." אני עונה בכובד ראש, ואחר כך מוסיף בבדיחות הדעת, "וכשהוא יהיה קצת יותר גדול אני אלשין עליך ואספר לו שקראת לו גמד."
"אני ממש מת מפחד." גיחך דני בשחצנות, וכמעט הסתלק אבל התחרט וחזר לקחת את מפתחות המכונית שלי, הבטיח למלא דלק, ושוב כמעט יצא, אבל נעצר על הסף ואמר, קצת נבוך, שהוא יעזור כמה שהוא יכול, אבל נימרוד נורא קטן, והוא קצת פוחד להחזיק אותו.
"אני יודע דני, זה בסדר, הוא יגדל."
"תגיד חמי…" דני מסובב את המפתחות על אצבעו, זורק אותם ותופס חזרה בזריזות של ספורטאי מלידה, ושואל אם זה לא כואב לאורה לשאוב את החלב מהשדיים, ואם ראיתי אותה עושה את זה פעם.
"לא ראיתי, אבל היא טוענת שזה בכלל לא כואב ואני מאמין לה, אגב, ראיתי אותה מניקה וזה דווקא יפה מאוד."
דני מעווה את פניו, מדשדש ברגליו, מהסס ומתלבט, ולבסוף שואל אותי אם אני אוהב את נימרוד.
"בטח, הרי הוא הבן שלי, והוא גם נורא חמוד, פיצפון כזה וממש מתוק, אתה עוד תראה."
"אתה מרגיש שאתה אוהב אותו יותר מאשר אותי?" מעז דני לפלוט לבסוף את מה שמעיק עליו.
בידיעה שאביך אותו אני מתאפק לא לחבק אותו, ורק טופח על שכמו, ואומר לו שהוא יחיד במינו ואני לא אוהב אף אחד כמו שאני אוהב אותו, ושישמור על עצמו טוב טוב ויחזור בשלום מהצבא כי אחרת יהיה לו עסק איתי.
דני מגחך, רגוע יותר ושואל, "מה תעשה אם נימרוד יצא הומו?"
"כלום, למה אני צריך לעשות משהו?"
"זה לא יפריע לך?"
"לא. יפריע לי רק אם הוא יהיה חולה חלילה. כל זמן שהוא בריא ושמח אני מרוצה."
דני מהנהן, אומר יאללה ביי ומסתלק.
את דעתו של רוני קשה יותר להניח, הוא מתאבן מתדהמה כשאני מבשר לו אחרי שהוא שב סוף סוף הביתה ביום חמישי בלילה שיהיה לנו אורח בסוף השבוע.
"אבל הזמנתי את אימרי לעשות אצלנו את השבת."
"יופי, תהיה לנו עוד עזרה עם נמרוד."
רוני נועץ בי מבט נרגז, "לא הזמנתי אותו לעשות בייבי סיטר על תינוק."
"אני מבין." אני אומר, מקפיד לשמור על איפוק, "אבל אין מה לעשות, הבטחתי לאורה לשמור על הילד וזה מה שאני מתכוון לעשות, אם זה לא מתאים לך תמצא פתרון אחר." המבטים שלנו ננעלים, אף אחד לא מסיט את עיניו ולבסוף הוא נאנח אנחה ממושכת ואומר שהוא מבין, ונסדר משהו.
"איזה משהו?" אני שואל בחשדנות.
"לא יודע, אני אסביר לאימרי את המצב ו…"
"רק רגע רוני, אני יכול לדעת מה בדיוק תכננת לעשות איתו?"
"שום דבר מיוחד, סתם… מאז שהוא יצא מהארון גם בבית היחסים שלו עם הוריו די מתוחים, והוא לא רוצה לחזור הביתה לסוף שבוע, חשבתי שבמקום שהוא יישאר בבסיס יהיה נחמד אם הוא יבוא לפה, ואחר כך נראה…"
"מצידי תראה מה שבא לך, אני מתכוון לטפל בילד."
"אתה כועס עלי שהזמתי אותו? לא ידעתי שפתאום סבתא של אורה תתאשפז."
"אני יודע, אבל בלי שום קשר לאורה ולסבתא שלה היית צריך לבדוק איתי אם מתאים לי שתארגן לנו שלישייה בבית."
"רק רגע חמי…"
"ואל תתחיל לספר סיפורים, אני כבר מכיר אותך כושי, לא סתם הזמנת את הילד הזה אלינו. תזיין מהצד אם בא לך, לא אכפת לי, אבל אל תגרור גם אותי לקטעים האלה."
"לא אכפת לך? באמת תודה רבה, ומי דיבר בכלל על זיונים? ונניח שכן, ממתי נעשית כזה כבד חמי?"
"תמיד הייתי."
"כן, בטח, אני דווקא זוכר תקופות אחרות."
"זה היה פעם, וגם אז אף פעם לא הרגשתי לגמרי נוח עם זה."
"כן, ממש… אתה כזה צבוע." הוא מתרגז ואני נעלב, ופתאום אנחנו באמצע מריבה נבזית במיוחד.
אני טוען שנכון שפעם… אבל עברתי את הגיל ליחסים פתוחים ולאורגיות, והוא שואל בלעג אם הביקורים שלי אצל בוריס הם רק ביקורים מטעמי נימוס?
אני מתרגז, מסתלק מהחדר ומסרב לדבר איתו יותר, והוא מצידו שותק גם כן שתיקה ממושכת מאוד, ונרדם לבסוף על הספה מול הטלוויזיה הדולקת על תכנית ריאליטי מאוסה שהוא יודע שאני מתעב.
בבוקר אני מתעורר בבהלה מוקדם מידי, ומגלה אותו צמוד אלי. "תחבק אותי." הוא דורש.
אני מחבק ושואל איך הוא ישן הלילה?
"חרא, בקושי עצמתי עין, הספה קשה ואתה נוחר."
"מצטער."
הוא מתפתל בזרועותיי, מסתובב לפה ולשם עד שהוא מוצא תנוחה נוחה, ושואל מה יהיה איתנו.
"לא יודע."
"אתה עוד אוהב אותי?"
"כן, בטח, ותדע לך שבדרך כלל אני לא עושה שום דבר אצל בוריס, אנחנו סתם מדברים, שותים תה, לפעמים משחקים שח, ורק לפעמים… וגם זה רק כשולאדי לא בארץ."
"אני יודע, גם אני לא…"
"מה גם אתה לא? אל תספר לי סיפורים כושי, אני מכיר אותך, אתה נשאר לישון בבסיס כמעט כל שבוע, ושנינו יודעים… עזוב, כל זמן שאתה נזהר אני שותק."
"ככה אתה שותק? הרי אתה לא סותם לרגע, ואני לא נזהר כי אין לי סיבה להיזהר. אל תשכח שאני כבר קצין וכולם שם ילדים. מאז מלחמת לבנון השנייה אני כבר כמעט לא עושה כלום, רק מסתכל, וגם זה רק כשאני לא עייף מידי, אבל האימרי הזה… הוא נורא חמוד והמשפחה שלו באמת עושה לו את המוות, אז חשבתי שאולי נוכל לעזור לו קצת."
"היה לך משהו איתו?"
"חס וחלילה, רק זה חסר לי, הרי אני קצין והוא רב"ט."
"אבל אתה לא המפקד שלו."
"נכון, אבל בכל זאת… וחוץ מזה חמי נראה לי שהוא נדלק דווקא עליך."
"נו, באמת."
"כן, באמת. מאז שהוא היה אצלנו הוא שואל אותי כל פעם מה שלומך, ומה נשמע אצלך, ומבקש שאני אראה לו תמונות חדשות שלך ושל נימרוד, אבל אני בטוח שהוא מסתכל בעיקר עליך. אחרי שהראיתי לו את התמונות שלך במכנסיים קצרים עושה לנימרוד אמבטיה הוא לא הצליח להוריד ממך את העיניים, הייתי צריך למשוך ממנו את הנייד ממש בכוח."
"איזה שטויות אתה מדבר כושי, הילד הזה, האימרי הזה, בן כמה הוא? תשע עשרה, עשרים? אתה יודע בן כמה אני?" אני נוזף בו, "וחוץ מזה כושי…" אני מסובב אותו לעברי ומתחיל לנשק את פטמותיו שמזדקפות בשמחה בתוך פי, "אני חושב שהגיע הזמן שנפסיק לדבר כל כך הרבה ונתחיל לעשות משהו מועיל."
"איזה משהו?" מגחך רוני ומצמיד זין זקוף לבטני.
"תיכף תראה." אני שולף קונדום ומנשק את פיו.
אחר כך אנחנו מתקלחים והולכים לשתות קפה. "מה אתה עושה היום?" הוא שואל.
"הולך לעזור לאורה לארגן את הילד עם כל הדברים שלו, מסיע אותה למרכזית המפרץ, ומביא אותו לפה, ואתה?"
"נוסע לבסיס לכמה שעות, יש לי עוד כמה דברים לסגור, וחוזר עם אימרי אם הוא ירצה, בסדר?"
"מבחינתי בסדר גמור, אבל אל תשכח לספר לו שהוא יצטרך לחלק חדר עם תינוק בן חודש, או לישון על הספה."
"בסדר, אתה לא פוחד להישאר לבד עם התינוק?"
"לא, וחוץ מזה אני לא אהיה לבד, אני אהיה אתך ועם אימרי, וגם דני יבוא, ואולי בוריס… יהיה בסדר רוני."
הוא רוכן מעל השולחן ומנשק אותי על פי, "אני יודע."

15. שתלטן

תמיד החזקתי מעצמי כאדם שלא פוחד מבדידות, טיפוס שאוהב את הלבד שלו, אחד שזקוק למרחב ושקט ולא צריך יותר מידי חברים סביבו. עד היום לא העמדתי את התיאוריה הזו למבחן. איכשהו תמיד היו סביבי המון אנשים, וגם כשגרתי לבד הקשר עם השכנים היה הדוק, כמעט סימביוטי, אבל היום, בגלל חילופי הדירות, נותקתי מכולם. אורה וסולי גרים במרחק כמה רחובות ממני, בוריס באותו מרחק, אבל לכיוון השני, ובן זוגי שאמור לחלוק איתי את הדירה מרבה להעדר מהבית בגלל התביעות של חיל האוויר שאוהב את החיילים שלו, ומתקשה להיפרד מהם. ביום שלישי הוא יצא מוקדם, אמר, "להתראות ביום חמישי בצהרים." ונפרד ממני בנשיקה, ופתאום הייתי לבד כמו שלא הייתי לבד מעולם.
דני שבדרך כלל מסתובב אצלנו אחרי הצהרים, וישן אצלנו בלילות (כיום הוא קשור יותר לרכב שלי מאשר אלי, אבל בכל זאת) יצא לטיול שנתי להרי אילת, ונשארנו לבד, רק אני וחץ – הכלב של דני שמעדיף להתרוצץ בגן השעשועים מול הבית ולרדוף אחרי חתולים מאשר לשמור עלי.
ישנתי לבד לילה אחד, ואחר כך לילה שני, וקמתי לעוד יום של לבד ופתאום הרגשתי שזה יותר מידי. זה לא שפחדתי וגם לא השתעממתי, היה לי המחשב, והיו ספרים ורדיו, אבל חוץ ממני לא היה אף אחד בדירה והיה מוזר להיות לבד כל כך הרבה זמן.
החלב שתמיד נגמר מהר מהצפוי התקלקל והייתי צריך לשפוך אותו, קופסת הקוטג' והלחם החזיקו מעמד יותר מידי זמן, פח הזבל לא התמלא וזרקתי שקית ריקה למחצה, והמדיח שאני מפעיל בדרך כלל פעם, פעמיים ביום השתעמם מחוסר פעילות.
חזרתי אתמול נורא מאוחר מהעבודה ונרדמתי באמצע החדשות, התעוררתי בארבע לפנות בוקר והייתי נורא לבד, לא היה לי קר ולא חם ולא הייתי רעב ולא צמא, הייתי פשוט לבד ולא אהבתי את זה בכלל. בסוף גררתי את עצמי מהמיטה וניסיתי להתנחם במחשב, לא הצלחתי. הכל נראה חסר טעם ומשעמם, חזרתי למיטה שנעשתה פתאום ענקית, הדלקתי רדיו והקשבתי לפטפוט של הקריין עד שהשמש זרחה והיה עלי לעמוד לבד בפני עוד בוקר. פתאום התחלתי להבין למה אנשים ישנים עם הכלב או החתול, או להבדיל, מבלים לילות שלמים מול אטרף. הלכתי מוקדם מידי לעבודה ולשמחתי היה משהו לא צפוי שהעסיק אותי המון שעות וחזרתי עייף מספיק כדי להירדם קצת. קמתי עם רגליים קפואות, אכלתי כריך במקום לחמם אוכל כי מה הטעם לחמם רק לבן אדם אחד? והלכתי לסופר ברגל רק כדי לא להיתקע שוב בבית.
ליד הקופאית ישב חייל צעיר, כנראה אחיה, שהיה כל כך בפירוש הומו עד שהייתי צריך להתאפק לא לחייך אליו. יכול להיות שבדידות מחדדת את הגיידאר או שהוא היה ממש, אבל ממש הומו? אפילו הדרך בה הרים חבילת וופלות שנפלה על הרצפה נראתה לי הומואית להפליא, אבל אולי אני סתם בודה מליבי מרוב בדידות?
חזרתי הביתה עם חץ המכרכר סביבי, ומרוב שעמום אפילו שקלתי לגהץ, סימן שהמצב באמת חמור, איזה מזל שרוני התקשר ובישר לי במפתיע שהוא החליט לחזור הביתה עוד הלילה. "אני מקווה שזה בסדר? אני לא מפריע לתוכניות שלך?" העיר, קצת בצחוק, אבל לא לגמרי.
"אתה מפריע, אבל זה בסדר, אני אבטל את מה שתכננתי."
"מה תכננת?" נדלק רוני בזעף.
"לישון לבד, למה, על מה חשבת?"
חיוך מתגנב לקולו, "אני יודע? אולי תכננת איזה אורגיה?"
"אל תלכלך, אתה יודע שאם הייתי מתכנן אורגיה דבר ראשון הייתי מזמין אותך."
"מבטיח?"
"לגמרי."
"בסדר, תשמע מנחם, דני התקשר אלי מהטיול, ואל תילחץ, אבל הוא הרגיש לא טוב, הקיא וזה ו…"
"מה זאת אומרת הקיא וזה? ולמה הוא התקשר אליך ולא אלי? איפה הוא? מה שלומו? יש להם שם בכלל חובש? הוא בטח התייבש, חכה, אני מיד מתקשר אליו."
"חמי, אולי תרגיע? מספיק, למה אתה נלחץ? הילד התקשר אלי כי הוא לא רצה להפחיד אותך, לקחו אותו לבית חולים, הכניסו לו אינפוזיה והוא בסדר עכשיו, אל תתקשר אליו כי נגמרה לו הבטרייה בנייד, מחר בערב הם חוזרים, בסדר?"
"בסדר, ואני לא נלחץ, אני פשוט… למה הוא הקיא? הוא בטח לא שתה מספיק, הילד הזה, איך הוא יעשה טירונות? אני מקווה שלא יקבלו אותו לגולני, עדיף שילך לחיל אוויר."
"השתגעת? הוא מת להיות קרבי, מה יש לו לחפש בחיל אוויר?"
"לא יודע, שיהיה טבח או נהג, משהו לא מסוכן."
"תשכח מזה, מה, הוא הומו? הוא יהיה קרבי, או צנחנים או גולני."
"אהרון."
"מנחם." הוא עונה לי באותו טון מוכיח ומיד פורץ בצחוק, "נו, די, אל תהיה פולנייה כזו, דני יהיה בסדר, נשבע לך, הוא חוזר מחר, ואני חוזר היום, אז תבטל הכל כי הלילה אתה איתי."
"אחלה, להתראות כושי, ותיסע בזהירות."
"מה שתגידי סבתל'ה."
"חכה, חכה, רק תבואי הביתה ואני כבר אראה לך מי פה סבתל'ה."
"מה דעתך שנקרא לה יובל?" שאלה אורה אחרי ששוב לא הצליחו להגיד לנו באולטרסאונד אם יש לנו בן או בת.
"יובל זה שם של בן."
"וגם של בת."
"אם יש משהו שמעצבן אותי אלו שמות דו מיניים כאלה שאי אפשר לדעת אם הם של בן או של בת. פעם אף אחד לא היה מעלה בדעתו לקרוא לילדה יובל, או אביב, או שקד, או ירדן או…"
"חמי, מספיק, אתה נשמע כמו סבא שלי." הניחה אורה יד מפייסת על זרועי וחייכה אלי בחיבה, "יש לנו עוד זמן להחליט, אין טעם להתווכח על זה עכשיו."
"לא." הסכמתי, "אין טעם, יש לנו דברים אחרים, דחופים יותר, להתווכח עליהם."
"אם אתה מתכוון לספירית…" נעלם חיוכה של אורה.
"תראי, אין לי שום דבר נגדה, ואני יודע שאת… אני מבין שאתן… שיש לכן סיפור שעוד לא נגמר, אבל לדעתי…"
"אני יודעת מה דעתך, ועם כל הכבוד לך אלו החיים שלי, ואין לך זכות להגיד לי איך לחיות אותם."
"אני לא מנסה להגיד לך איך לחיות את החיים שלך, חס וחלילה, אבל…"
"כי אם יש משהו שאני ממש שונאת אצל גברים זו השתלטנות שלהם."
"אני שתלטן?" נעלבתי.
"יחסית לגברים אחרים אתה עוד בסדר, אבל כן חמי, זה בדיוק מה שאתה."
"לא נכון."
"כן נכון, ואם אתה מנסה להחליט עבורי עם מי להיות בקשר אז אין לי ברירה אלא לקרוא לך שתלטן."
"אורה, בחייך… ספירית הזו, היא ירדה לגמרי מהפסים, פעם היא איתך ופעם לא, פעם אצל אימא שלה ופעם אצל אחותה… במקום לנוח ולהתכונן ללידה את מתרוצצת בגלל הבעיות הלא נגמרות שלה, אני פשוט דואג לך."
"לי או לתינוק הזה?" ערסלה אורה את כרסה התפוחה.
"גם וגם, נו, די, אל תעשי פרצוף מסכן כזה. את יודעת שאני חולה עליך, אבל החברה שלך… אפילו המשפחה שלה התעייפה ממנה ומהצרות שלה, אין לזה סוף, היא צריכה טיפולים ועזרה ושיקום… היא כל הזמן צריכה משהו, לא נמאס לך?"
"אבל אני לא יכולה פשוט לזרוק אותה לכלבים, אתה רואה לבד שהיא במצב לא טוב."
"ואשמת מי זה? מי אשם לה שהיא אפילו לא הצליחה להתאבד כמו שצריך?"
"מנחם ברנוביץ." צעקה אורה בזעף, "איך אתה מדבר?"
"אני רק אומר מה שאני חושב, זה הכל."
"אז עדיף שתשתוק."
"טוב, אני שותק." הצהרתי בזעם, והלכתי, אבל למחרת חזרתי כמובן כי אורה הייתה צריכה כדורים נגד צרבת וקרם נגד סימני מתיחה, וגם נורא בא לה גלידה בטעם פסיפלורה, ושוב היו ויכוחים ודיונים וברוגזים שהסתיימו אחרי כמה שעות בפיוס שביר.
"קטעים אתכם, כל הזמן אתם רבים ומתווכחים, ואתם אפילו לא נשואים." התלוצץ סולי, "מה יהיה אחרי שהילד ייוולד?"
"אין לי מושג, אולי זו בכלל תהיה ילדה?"
"זה יהיה ילד." התערב גבי בוויכוח, "אני בטוח בזה."
"אני מקווה מאוד שאתה טועה, אני לא חושב שאני אחזיק מעמד בעניין הזה של ברית מילה."
"אפשר לא לעשות ברית, שמעתי שזה נעשה טרנד די אופנתי לאחרונה."
"מה? איך אפשר לא לעשות לתינוק יהודי ברית?" נדהמתי.
"עובדה שאפשר. הנה, מנחם בן לא מל את הבנים שלו."
"מנחם בן." צעקתי, נרגז, "באמת, עוד אחד שכדאי לקחת ממנו דוגמא, ההומופוב העלוב הזה."
העליתי את הבעיה בפני אורה שלא הזדעזעה כלל, "אבל מה אכפת לך, הרי אתה לא דתי, לא פעם אמרת שאתה אפיקורס, אז למה דווקא מברית מילה אתה עושה סיפור?"
"לא יודע." הודיתי, כי היה הרבה היגיון בשאלה שלה, אבל בכל זאת… "אז אם ייוולד בן נעשה לו ברית או לא?"
"לא יודעת." ענתה אורה בפיזור נפש, "אני צריכה פיפי." הצהירה, נאחזה בי והתרוממה באיטיות מהכורסה, התלוננה שוב שנורא חם היום ושירכה רגלים לשירותים.
"אנחנו פה רק שעה וזה כבר הפיפי השלישי שלה." גיחך רוני, "ברוך שלא עשני אישה."
"שתוק, שוביניסט." הורדתי עליו כאפה
"יותר טוב שוביניסט מפמיניסט אשכנזי לפלף." התגרה בי רוני
"לפלף, אה? חכה חכה מה אני עושה לך כשנגיע הביתה."
"אני ממש מת מפחד." גיחך רוני והתנפל עלי. התחלנו להיאבק בצחוק, מדגדגים זה את זה, מתנשקים וצוחקים, ואז שמענו את אורה צורחת מהשירותים, "חמי, יורדים לי המים."
"שיט, עוד פעם לא נגיע למצעד הגאווה." נאנח רוני והדף אותי, "יאללה, לך להביא את התיק של הלידה, ואל תשכח מגבת כדי שהיא לא תרטיב לנו את המושב של המכונית."
אחרי הרגע הראשון של הבהלה אורה נרגעה ושמרה על קור רוח מפתיע. התעקשה להחליף בגדים לפני היציאה, התקשרה לספירית שהייתה אצל אחותה להודיע שירדו לה המים והיא בדרך לבית החולים, ולסולי, לבקש שידאג שמישהו יוציא את התאומים מהגן כי כנראה שהיום היא תהיה קצת עסוקה, ואחר כך הסתרקה בנחת, ולפני שיצאה עוד מרחה קרם על הידיים והמרפקים.
"אפשר לחשוב שאת הולכת למסיבה, את לא פוחדת?"
"מתה מפחד." השיבה אורה בחיוך זוהר, וליטפה את ברכי, "יהיה בסדר חמי, תפסיק לדאוג, ואם זה יהיה בן אני מבטיחה לך לתת לו שם גברי לגמרי, ולעשות לו ברית כדת משה וישראל, בסדר?"
"בסדר, תודה."
"אבל אני אמשיך להיות בקשר עם ספירית, ואם היא תוכל נחזור לגור יחד."
"טוב, אין טעם לדבר על זה עכשיו, קודם תעברי בשלום את הלידה ואז נראה."
"אני אעבור את הלידה בקלי קלות, אל תדאג, הכל יהיה בסדר." הרגיעה אותי אורה, "עד מחר בצהרים כבר תהיה אבא ותוכל ללכת בשקט למצעד הגאווה."
אורה צדקה, הלידה עברה מהר ובקלות, ובעשירי ליוני בבוקר כבר זכיתי להחזיק את הבן שלי, שהחלטנו פה אחד לקרוא לו נמרוד, בזרועותיי, אבל למצעד הגאווה לא הגעתי. הייתי מוקסם כל כך מהילד שנולד לי עד ששכחתי לגמרי ממצעד הגאווה, ומחודש הגאווה, ומכל שאר ההבלים שהעסיקו אותי עד היום.
עוד לפני שהרשו לנו להחזיר את אורה ונמרוד הביתה גילה לי סולי, נבוך מאוד, שדודה אמה, סבתם של התאומים, נמלכה בדעתה והחליטה שהיא רוצה לחזור הביתה. "מה? לחזור לישראל?" נדהמתי, "למה, מה רע לה בהולנד?"
"לא יודע, כנראה שהיא קלטה סוף סוף שאירופה השתנתה מאוד מאז שהיא הייתה צעירה יותר, והיא גם מתגעגעת לילדים… בקיצור, היא חוזרת בשבוע הבא, ואני ממש מצטער שאני חייב לעשות לך את זה, אבל היא רוצה לחזור לגור בדירה למטה." הוא הביט בי, מדוכדך ונבוך.
"אוי ואבוי," נבהלתי, "אורה תצטרך לעבור שוב דירה?"
"כן, אני חושש שכן." הביט בי סולי, מודאג, "אבל אל תדאג, אני וגבי נעזור לכם, וכמו שהבטחתי, את הברית של נמרוד נעשה אצלי, כל ההוצאות עלי."
אורה קיבלה את החדשות בקור רוח מפתיע. מאז הלידה היא התרכזה רק בילד, והטילה עלי לדאוג לכל השאר, סומכת עלי שאפתור את כל בעיותיה. "אז מה הבעיה? תזמין משאית ותחזיר הכל לדירה שלי."
"ואיפה אני אגור?"
"בחדר של נמרוד, הוא יישן בעריסה בחדר שלי, ואחר כך נראה." היא סיימה להניק, השעינה את התינוק השבע על כתפה וטפחה בעדינות על גבו, וחייכה באושר כשהוא גיהק, פולט מעט חלב על כתפה. "נו חמי, אל תעמוד כמו גולם, אני משתחררת מחר בצהרים, אין לנו עודף זמן. קדימה, לך."
הלכתי, ראשי הומה מרוב תכניות, ועוד לפני שיצאתי מבית חולים שלפתי את הנייד שלי והתחלתי להזיז עניינים.
למזלי הורי והאחים שלי נחלצו לעזרה, ועד שאורה יצאה מבית החולים, נמרוד הקטן מנמנם לו לצידה בכיסא התינוקות החדש שרכשו הורי, כל חפציה שכנו לבטח בדירה שהיא וספירית ריהטו ועצבו בקפידה כה רבה. אני הוגליתי לחדר השינה הקטן והרגשתי מאוד לא נוח על הספה הצרה אבל מאחר ובין כה וכה בקושי ישנתי…
שמונה ימים אחרי הלידה הכנסנו את נמרוד בבריתו של אברהם אבינו. נאמנים להחלטתנו הזמנו רק מעט חברים ומשפחה והסתפקנו בטקס קטן ונחמד בסלון ביתו של סולי. הוא טיפל בכל הסידורים, ובעזרתה הנדיבה של דודה אמה לקח על עצמו את כל ההוצאות, והוסיף גם מתנות – עגלה מודרנית קלה ונוחה עם שלושה גלגלים, ערימה ענקית של צעצועים, בגדים וספרי ילדים, ירושה מהתאומים, ואם לא די בכך גם סט מפואר של כלי מיטה יפים להלל שהביאה דודה אמה מהולנד.
הלידה של נמרוד איפסה את ספירית שהצליחה סוף סוף להתעשת ולחזור לעצמה, פחות או יותר. היא ארזה את בגדיה וחזרה לגור עם אורה בדירה שלהן, ואני מצאתי את עצמי שוב חסר בית.
"הן הזמינו אותי לגור איתן, אבל הדירה שלהן פשוט קטנה מידי לשלושה מבוגרים ותינוק, ומה אני אמור לעשות עם רוני? אני חייב קצת שקט ופרטיות." קיטרתי לבוריס.
"אז למה שלא תשכור לך דירה משלך ותפסיק להתרוצץ כמו תרנגולת בלי ראש?" נזף בי בוריס, והושיב אותי מול יד2 לחפש לי דירה להשכרה.
מצאתי כמה מקומות לא רעים, אבל ההצעה הכי משתלמת הגיעה דווקא מאחת הקולגות שלי שלדודה שלה הייתה דירה להשכרה מתחת לווילה שלה. הדירה הייתה קטנה ונחמדה עם יציאה לגינה קצת מוזנחת, שהבטחתי לדאוג לה, שני חדרי שינה מרווחים עם נוף נפלא של עמק יזרעאל ובית שערים. שכר הדירה היה סביר מאוד והדירה כללה גם שני מזגנים, מקרר חדש ואפילו מדיח כלים. הדירה שכנה ממש ליד הדירה של אורה ומחוץ לחצר היה מקום חנייה נחמד שמאחוריו התפתלה ירידה נוחה לוואדי של בית שערים. המקום היה פשוט מושלם והיה לו רק חיסרון אחד – בעלת הבית הייתה מתנדבת פעילה מאוד בספרייה וביד לבנים, והכירה היטב את כל האנשים שעבדו איתי.
היא הודתה שרק בגלל ההמלצות המעולות שקיבלה עלי היא הסכימה להשכיר לי את הדירה ומבחינתי זה היה בסדר גמור, אבל לרוע המזל בדיוק כשרוני בא לראות את הדירה החדשה היא צצה אצלי עם עוגה וקנקן מיץ, ותפסה אותנו מתחבקים.
"אה… אז בגלל זה אתה לא נשוי? באמת שאלתי את עצמי למה בחור נחמד כמוך…" היא העבירה מבט ממני אל רוני הנבוך, "אתם יחד?" שאלה, והניחה את המגש על השולחן. "כמה זמן?"
"אה… כמעט שש שנים, אני מקווה שאין לך בעיה עם זה?"
"כל זמן שלא תעשו מסיבות רועשות ותשלמו שכר דירה בזמן אין לי בעיה עם כלום."
"יכול להיות שלפעמים אני אביא לפה את הבן שלי." ניצלתי את שעת הכושר.
"יש לך ילד? מי האימא? בן כמה הוא?" התרככו פניה של הגברת.
"אימא שלו היא חברה שלי, ונמרוד ממש קטן, הוא נולד רק לפני שבועיים." שלפתי את הנייד שלי והשווצתי בתמונות של נמרוד. "למזלו הוא הרבה יותר פוטוגני ממני, אימא שלו והחברה שלה גרות לא רחוק מפה, ואנחנו מתכננים לגדל אותו יחד." אמרתי לא מסוגל לעצור את חיוך האושר האידיוטי שהתפשט על פני.
"איזה ילד חמוד, דומה לאבא שלו." חייכה אלי בעלת הבית החביבה שלי, "ואם תצטרכו בייביסיטר אני פה." הוסיפה, אמרה מזל טוב והלכה, מהמהמת לעצמה שיר קטן ושמח.