כמו שחמי חשש כל העניין ארך זמן רב, כמעט חודש, והיה כרוך בבירוקרטיה מייגעת, מילוי טפסים ארוכים מידי ושפע חתימות ופגישות עם עורכי דין ונוטריונים, המתנה ממושכת בכל מיני בנקים וכמובן שגם היו ויכוחים ודיונים ממושכים סביב שולחן האוכל בבית. אפילו הילדים הושפעו מכל העיסוק בנושא הבית, נמרוד היה בן ארבע וחצי והתאומים בני שלוש, צעירים מכדי להבין, אבל הם חשו שהמבוגרים עסוקים ומוטרדים ונעשו גם הם חסרי מנוחה ומציקים.
למרבה הפלא דווקא החלק ממנו חשש חמי במיוחד – עניין מכירת הבית בקרית אתא התנהל בקלות ובזריזות. ג'קי הבלתי נלאה קפץ במהירות על ההזדמנות וברגע ששמע מאליס ששמעה מדני שרוני וחמי רוצים למכור את דירתם הצמודה לשלו נחפז להתקשר לחמי, ולא הניח לו עד שהוציא ממנו הבטחה שהוא ימכור את הבית אך ורק לו. "אבל ג'קי, עוד לא הזמנתי שמאי, אין לי מושג כמה הבית שווה בכלל."
"עזוב שמאי, בשביל מה אתה צריך לשלם עוד כסף? אני נותן לך על הבית הזה מיליון מאתיים, איך זה?"
"נשמע הוגן, אבל מאיפה יש לך סכום כזה?" התפלא חמי, "מה, תיקח עוד משכנתא?"
"משהו כזה, לא בדיוק משכנתא אלא… לא משנה, יש לי את הכסף." התחמק ג'קי מתשובה ישירה, "ורק שתדע שאתה עושה בשכל שאתה קונה את הבית שלכם, נדל"ן זו ההשקעה הכי טובה שיש, כל הכבוד לך."
"אה… תודה." התבלבל חמי שלא ידע איך להגיב על ההצהרה הפסקנית הזו, "אז טוב, אני אדבר עם רוני ומיד כשנחליט אני אחזור אליך, או. קיי? וד"ש לאליס ולמיה."
"זו הצעה מעולה, היית צריך ישר להגיד לו כן." פסק רוני כששמע על הצעתו של ג'קי.
"כל המיליונים האלה שעפים באוויר מבלבלים אותי." התאונן חמי, "אין לי מושג אם הבית הקטן והישן שלנו שווה בכלל כל כך הרבה כסף, בשביל מה הוא צריך אותו בכלל?"
"בגלל שזה נדל"ן טמבל." השיב לו רוני תשובה ניצחת, "הבית לא שווה הרבה, אבל האדמה כן וג'קי עושה בשכל כשהוא רוצה לקנות אותו, הנה, תראה, "פתח בזריזות את יד2 ובדק, "בית בגודל דומה ברחוב ליד נמכר רק בתשע מאות אלף, ויש עוד דו אחד כמו שלנו שנמכר במיליון, תתקשר אליו ותגיד שכן."
"בסדר." הסכים חמי, תוהה בינו לבין עצמו איך הכסף יגיע אליו, במזוודות או בשקים או איך? או שאולי ג'קי יעביר את הסכום העצום הזה לחשבון הבנק שלו? רק שמנהל הבנק שלהם לא יחטוף התקף לב מרוב בהלה.
הוא התקשר לג'קי ולשמחתו אליס ענתה, ואחרי חילופי דברי נימוס קצרים הפתיעה את חמי כששאלה מה הוא החליט בנוגע למכירת הדירה.
"מה, גם את בעסק?" התפלא חמי.
"בטח." אישרה אליס בגאווה, "אני לחצתי על ג'קי שנקנה את הדירה שלך בשביל אחותי הקטנה שהחליטה לעזוב את בעלה המניאק. בהתחלה דווקא חשבתי על דני, אבל החברה השחצנית שלו," קולה התחדד במורת רוח, "לא נאה לה לגור אצלנו, היא מוכנה לגור רק בתל אביב, ודני כמו טיפש… פתאום הקריות משעממות אותו והוא מוכן לגור רק במרכז הארץ."
"אל תדאגי, אחרי שהוא יתחתן ויביא ילדים הוא כבר יחשוב אחרת, ויפסיק להתלהב כל כך מתל אביב." הצטחק חמי, הוא אמנם התגעגע לבן חסותו הצעיר, אבל היה מאושר להיווכח שדני לא הומו, והיה גאה בהצלחתו בצבא, ואחר כך בעבודה ובלימודים, ולעומת אליס חיבב מאוד את מעיין, חברתו הצעירה והחמודה שהתעקשה לגור רק בתל אביב.
השבועות שבאו אחרי שהדירה בקרית אתא נמכרה חלפו במהירות מסחררת, "מה, כבר יום חמישי?" היה חמי נדהם כל פעם מחדש בסופו של כל שבוע, "אבל רק לפני דקה היה יום ראשון." מחה בפני רוני. חמי התרוצץ מבנק לבנק, נפגש עם המון אנשים, צבר עשרות כרטיסי ביקור, וכל כמה ימים היה מתקשר לעורך דין פינקלשטיין ומתייעץ איתו. למרות שניסה הוא לא הצליח לשכנע את שותפיו לדירה להשתתף יחד איתו בתהליך. רוני ואירה היו עסוקים מידי בקריירות הפורחות שלהם – אירה בהייטק ורוני בחברה למלטי"ם שעשתה עסקים בכל רחבי העולם – וכשניסה להסביר לאורה את ההבדל בין משכנתא זו אחרת היא הייתה מפהקת ועיניה היו נעצמות בעייפות. כולם הצהירו שהם סומכים עליו לגמרי ושכל מה שיחליט מקובל עליהם, שרק יגיד להם איפה לחתום ושיפסיק למען השם לדבר על ריבית ומשכנתא ושאר עניינים משעממים.
"אני יכול לרשום את הבית רק על שמי, להפיל עליהם את כל התשלומים ועוד לגבות מהם שכר דירה והם בכלל לא ידעו." התלונן בפני עורך הדין שכבש חיוך, והעיר שהוא בטוח שחמי לא יעשה דבר כזה, ושעדיף שרק בן אדם אחד ירכז את כל הנושא. אחרי שהושלם עניין מכירת הדירה בקרית אתא והעברתה לבעלותם של ג'קי ואליס נשארה רק הבעיה של לקיחת משכנתא, וחמי התלבט והתייסר ממי לקחת את המשכנתא ובאיזה תנאים. לכל בנק וסוגי משכנתא היו יתרונות וחסרונות. "כדי לדעת מה עדיף צריך להיות נביא," התלונן, "איך אני יכול לדעת מה יהיה איתנו בעוד עשר שנים? מאין לי לדעת כמה נרוויח ואם נהיה עוד יחד בכלל?" תהה בפני עורך הדין הקשיש והסבלני.
"אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה לו מחר, או אפילו בעוד חמש דקות." הסכים עורך הדין, "אבל אם רוצים להתקדם בחיים צריך לקחת ריזיקה ולקוות לטוב."
חמי הבטיח שייקח ריזיקה ושעד סוף השבוע יודיע לעורך הדין ממי הוא לוקח משכנתא וחזר הביתה, מותש ועצבני, "הנה," פרש בפני רוני שישב בפטיו ועישן את הסיגריה היומית שלו צרור דפים בהם פירט את כל מה שהציעו לו הבנקים למשכנתאות, "אלו כל הבנקים שבאים בחשבון, אני לא מסוגל להחליט, תחליט אתה או שאני עושה פשוט אן דן דינו וזהו."
"זה בסדר." מעך רוני את הסיגריה במאפרה, ומשך אותו שישב לצידו, "כבר החלטתי וחתמתי והכל, לקחתי משכנתא של שמונה מאות חמישים אלף לעשר שנים מבנק אוצר החייל בתנאים מאוד נוחים. מחר בבוקר הכסף יגיע לחשבון של מיכל ועד השלושים של גברת לאה הבית יהיה על שמנו, ובנר שמיני של חנוכה נעשה מסיבת חנוכת הבית, אל תילחץ, הבנות יארגנו את הכיבוד והכל."
"וואלה?" נדהם חמי ועיין בקפידה בתיק הקרטון שהגיש לו רוני, "באמת תנאים מעולים, איך עשית את זה? ולמה לקחת שמונה מאות חמישים? שמונה מאות מספיקות לנו."
"לקחתי יותר כדי שיהיה לנו כסף להחליף את המשקופים בפרופיל בלגי כמו שתמיד רצית." חייך רוני, "ואגב, את המשכנתא המעולה הזו סידר לי הקוץ – הבוס שלו שהיה המפקד שלו בצבא – שיגיע גם למסיבת חנוכת הבית עם אישתו."
"אין כמוך." חיבק אותו חמי, "ירדה לי אבן מהלב." הודה, "דרך אגב, איפה כולם?"
"אירה בעבודה, ואורה לקחה את הילדים לסולי וכולם נסעו יחד למשחקיה ביגור, ואם מדברים על ילדים, חשבת כבר למי להשכיר את יחידת הדיור מתחת לבית?"
"חשבתי שנפרסם מודעה ביד2 מה, לא?"
"זו גם אופציה, אבל דיברתי היום עם ריקי גיסתך שמוסרת לנו מזל טוב, והיא שאלה אם יש מצב שתשכיר את היחידת דיור שלנו לאייל."
"לאייל?" הופתע חמי, "אבל הוא לא חייל עדיין?"
"לא, הוא השתחרר לפני חודש, ומאז הוא לא מפסיק לריב עם אבא שלו ונמאס לה, היא רוצה שהילד יגור במקום בטוח ורחוק מאבא."
"היא אמרה לך למה הם רבים?"
"לא ממש, אבל הבנתי ממה שהיא לא אמרה שאחיך חושש שאייל קצת הומו וזה מטריף אותו, מה דעתך, גם הוא משלנו?"
"אני חושב שכן, אבל אני אכחיש אם תספר שאמרתי את זה, רק אייל יכול להחליט מה הוא ומי הוא, וצריך לתת לו להחליט בשקט ובלי להלחיץ. טוב שהוא יגור פה כי אם יש מישהו שיודע להלחיץ זה משה החיה."
חמי חיבב את אייל יותר מכל אחייניו הרבים, ותמיד חשב שאייל דומה לו גם באופיו וגם בצורתו החיצונית. הוא אפילו אמר את זה פעם לאביו של הילד שכעס מאוד על דבריו וצעק שלא נכון, והבן שלו לא הומו. חמי נעלב מאוד מהגערה הזאת ולקח זמן רב עד שהאחים התפייסו, בערך.
כשריקי, אימא של אייל, התקשרה חמי אמר שאין בעיה ואייל מוזמן לבוא לגור אצלם ביחידת הדיור. ריקי התעקשה שהיא רוצה לשלם עבורו שכר דירה, וביקשה שחמי יגיד לה בכמה הוא רוצה להשכיר את הדירונת.
"אלף חמש מאות ₪." אמר חמי, "אבל אם זה יותר מידי אז…"
"זה ממש קצת, אתם נותנים גם ריהוט? יש מקרר, טלוויזיה, מיטה?"
"יש." אישר חמי, "ויש גם מכונת כביסה, סלון ושולחן אוכל. הכל ישן, אבל במצב לא רע."
"וכמה מטר מרובע יש בדירה?" חקרה ריקי.
"בערך חמישים, ויש גם רחבה מרוצפת די גדולה."
"אני אשלם לך אלפיים, אבל רק אם תרשה לאייל להביא גם את הכלב שלו."
"בסדר." הסכים חמי מיד, "איזה מין כלב זה? הוא לא נושך אני מקווה, כי יש לנו פה ילדים קטנים."
"רוקי מת על ילדים, והוא ממש חמוד, אבל אייל מתעקש שהוא יגור בבית כי הוא פוחד שיגנבו אותו, גם לכם יש כלב, לא?"
"הייתה לנו כלבה, לונה המסכנה שלנו." חמי התעצב כשנזכר בה, "היינו חייבים להרדים אותה כי היה לה סרטן."
"שלא נדע," התחלחלה ריקי, "אז זה בסדר, סגרנו?"
"כן, אבל אלפיים זה ממש מוגזם ריקי."
"לא זה לא, בעיקר אם לא תיקחו ממנו כסף על מים וחשמל, ואל תדאג, הוא לא ינצל את זה לרעה, וחוץ מזה הוא ממש מעט בבית כי הוא גם לומד וגם עובד, הוא ממש ילד טוב חמי, אבל אתה מכיר את אח שלך, הוא יצליח לריב אפילו עם אלוהים."
"גם איתך הוא רב ריקי?"
"אל תגזים." הצטחקה ריקי, "הוא רגזן ועצבן, אבל אפילו הוא יודע מתי להיזהר ולא להסתבך."
כבר למחרת הביאה ריקי את בנה הצעיר לביתם. הוא הביא איתו שלוש מזוודות עמוסות, מחשב נייד אחד וכלב בורדר קולי שחור לבן שענה לשם רוקי. חמי לא ראה את אייל כבר כמעט שנה והופתע הפתעה נעימה לגלות כמה יפה התבגר הצעיר שהוא זכר כעלם שמנמן וביישן מעט. לאחרונה אייל פקד כנראה את חדר הכושר ונעשה שרירי יותר ופניו העגלגלים רזו והתחטבו, שערו השחור והחלק סופר בתספורת מחמיאה והוא נראה ממש מעולה.
אייל לחץ בחמימות את ידו של הצעיר וחייך אליו, "אתה נראה ממש טוב חמוד, מתאים לך להיות אזרח."
"בואנ'ה עשית על עצמך חתיכת עבודה." טפח רוני בהערכה על שכמו, "אתה יודע שאתה נורא דומה לחמי."
"הייתי מת להיות כזה יפה." ביטל חמי במבוכה את דבריו.
"אתה יפה, אתה יפה," התערבה ריקי בשיחה, "ואתם ממש דומים, אייל נראה כמו אחיך הצעיר." היא נכנסה ליחידת הדיור, עשתה סיבוב, הנהנה בשביעות רצון, פקדה על אייל להכניס את המזוודות לחדר השינה והחלה לסדר את בגדיו בארון הקיר.
"אימא, באמת, עזבי, אני כבר אטפל בזה." מחה אייל והתיישב על המיטה הזוגית, "איזה יופי," חייך אל חמי ורוני, "מקפץ קלות על המזרן, "אז אני יכול לכתוב שאני ממוקם?" שאל אותם אחרי שאימו הפקידה בידי חמי צ'קים לשנה שלמה, נפרדה מהם לשלום ונסעה שבעת רצון לדרכה.
הם החליפו מבטים, "כן, אתה יכול." אמר רוני והתחיל לחייך.
"אבא!" התפרץ נמרוד לחדר, נרגש מאוד, "אבא יש פה כלב נורא חמוד, אנחנו יכולים אותו?"
"זה הכלב של אייל נמרודי, הוא יגור פה, תגיד לו יפה שלום."
"שלום אייל, איך קוראים לכלב?"
"קוראים לו רוקי, הוא מוצא חן בעיניך?"
"כן, מאוד, הוא ממש יפה וגם חמוד, ואני מרגיש שגם הוא אוהב אותי." התלהב נמרוד, מלטף בעדינות את הכלב שנענה לו ברצון. "איפה הוא יישן?" חקר את אייל.
"איפה שהוא ירצה." השיב אייל בחיוך וליטף את שערו של נמרוד, "בן כמה אתה נמרודי?"
"אני בן רבע לחמש, ובשנה הבאה אני הולך כבר לגן חובה." התפאר נמרוד.
השער חרק ולחצר נכנסו צילי וגילי מלווים באירה. השניים הסתערו בהתלהבות על רוקי שנרתע, מבוהל מעט, "איזה חמוד, מותר ללטף אותו, הוא שלנו?" שאלו בהתלהבות, נכנסים אחד לדברי השני.
"זה הכלב של אייל שבא לגור אצלנו, קוראים לו רוקי, וצריך לתת לו להריח אתכם קודם ורק אז ללטף בעדינות, ולא לצעוק עליו." לקח נמרוד פיקוד על הצמד הנלהב.
אירה חייכה למראה הילדים שהקיפו את הכלב, נוגעים בו בזהירות, ואחר כך לחצה ברשמיות את ידו של אייל, בירכה אותו בברכת ברוך הבא והזמינה אותו למסיבת חנוכת הבית שתערך בעוד עשרה ימים, בנר שמיני של חנוכה, הזמנה שאייל קיבל בתודה ומיד שאל אם יש צורך בעזרה.
"בינתיים לא," השיבה אירה בכובד ראש, "אבל תודה אייל." ואחר כך הגישה לחמי ולרוני רשימה ארוכה של מוזמנים למסיבה ושאלה אם יש להם עוד מישהו להוסיף.
השניים רכנו על הרשימה וחמי קימט את מצחו בדאגה, "אני ממש לא יודע," אמר לרוני שגם הוא נראה מודאג מעט, "איך נאכיל את כולם ומה בדיוק נעשה איתם?" תהה.
"יהיה קייטרינג," פסקה אורה שירדה לחצר, "הנה התפריט." הגישה לחמי דף מודפס יפה מעוטר בלוגו מסולסל של חברת קייטרינג, "הם יביאו גם כלי אוכל והכל, כולל שולחנות וכסאות, בפטיו למעלה ישבו המבוגרים סביב שולחנות, ויהיה גם בר וגם מזנון והדלקת נרות כמובן, ולמטה תהיה רחבת ריקודים למי שירצה. חמי, אתה אחראי על סידור תאורה, אני רוצה שרשרת של אורות מנצנצים כאלה שיהיו סביב העצים והמעקה, איך קוראים לאורות האלה?"
"גרלנדות." אמר אייל, "את רוצה צבעוניות או לבנות?"
"גם וגם." השיבה אורה בפסקנות, "וצריך גם רמקולים, אבל עם מוזיקה שקטה, לא רוצה שום טרנס מעצבן. תוכלו להרעיש רק אחרי שכל המבוגרים ילכו."
"בסדר אורל'ה," חייך אליה חמי בפייסנות, "תגידי שלום לאייל, הבן של משה אחי הגדול, הוא הדייר החדש שלנו." הגיש לה את המעטפה עם הצ'קים, "וזה רוקי הכלב שלו."
"ברוכים הבאים." ענתה אורה, "לחצה את ידו של אייל, העירה שהוא נורא דומה לחמי, ואחר כך רכנה אל הכלב, "הוא נראה ממש גזעי." התפעלה וליטפה אותו, "איפה מצאת בורדר קולי גזעי?"
"הוא מצא אותי." הצטחק אייל, "יום לפני שיצאתי לחופשת שחרור הוא פשוט הופיע בבסיס. אף אחד לא רצה לגעת בו כי הוא היה מלוכלך ומפורעש ונראה סמרטוטי לגמרי, אבל ישר ראיתי שמתחת לכל הלכלוך והקרציות יש נסיך אמיתי, ומיד לקחתי אותו לווטרינר שבדק אותו ולא מצא שבב, ואמר שלדעתו הוא גזעי, אבל בלי תעודה זה לא נחשב, כאילו שאכפת לי מתעודות?" החליק יד אוהבת על גבו המבהיק של הכלב שנענה לו ברצון.
"היה לו קולר?" תהה חמי, "בן כמה הוא?"
"לא היה לו קולר, והוא די צעיר, הווטרינר חושב שהוא רק בן שנה, אבל הוא ממש חכם, לקח לו בערך יומיים להבין שלא עושים פיפי בבית, והוא יודע לשבת כשמבקשים ממנו, ויודע לבוא אלי כשאני מוציא את החגורה שלו, ויודע שאסור לו לעלות על המיטה. עכשיו אני עובד על זה שהוא לא ירוץ אחרי מכוניות ואופניים ויפסיק לנבוח על ציפורים."
"שיהיה לך בהצלחה." הצטחק חמי, "קדימה," פנה אל רוני, "היום תורנו להכין ארוחת ערב, רוצה לבוא גם?" הזמין את אייל שנענה לו ברצון.
"היום הבנים מכינים ארוחת ערב." שמח נמרוד ונדחק בין אביו לרוני, "גם אני רוצה לעזור."
"קודם תרחץ ידיים ואחר כך תביא את השרפרף שלך, אתה תעמוד ליד השיש ותגרד גבינה לחביתה, אני אכין סלט, רוני יסדר את השולחן, ואייל יפרוס לחם." חילק חמי תפקידים לכולם, וכשגילי ביקש לעזור גם כן הטיל עליו לקפל מפיות למשולשים ולסדר אותם יפה במעמד המפיות.
"ככה זה אצלכם כל יום?" שאל אייל אחרי שהם סיימו לאכול והנשים לקחו את הילדים להתקלח לפני השינה.
"כן, בערך. בדרך כלל יש יותר בלגן ומריבות, אבל לכבודך הם התנהגו היום יפה במיוחד. יש לך כל מה שאתה צריך אייל? סדינים, שמיכה, מגבות?"
"יש הכל, אימא ציידה אותי טוב, ובאמת הגיע הזמן שאני אפרוק את המזוודות שלי." פנה אייל לדירתו.
"אתה מוזמן לאכול אצלנו כל פעם שיתחשק לך." ליווה אותו חמי עד לפתח הדירה, "תגיד אייל, למה רבת כל הזמן עם אבא שלך?"
"כי הוא חתיכת הומופוב שתלטן ומעצבן." השיב אייל בזעף, "ובכלל, אני כבר כמעט בן עשרים ושתיים, הגיע הזמן שאני אתחיל להיות עצמאי."
"עוד לא סיפרת לי במה אתה עובד ומה אתה לומד?"
"עובד במה שיש, קצת מלצרות וקצת באיזה מחסן אריזות, ומידי פעם בפנצ'ריה של דוד אברהם, ובעיקר אני לומד היסטוריה ומחשבת ישראל במכללת אורנים."
"אתה רוצה להיות מורה?" התפלא חמי.
"כן, למה? יש לך בעיה עם זה?" ענה אייל בתוקפנות.
"ממש לא, אני חושב שזה רעיון נהדר, חבל שאני לא הלכתי ללמוד הוראה."
"נכון, מתאים לך להיות מורה." חייך אייל, והתנצל שצעק, "אבא ממש שונא את הרעיון שאני אלמד, הוא אומר שזה מקצוע לנשים ולהומואים, אם הייתי מלמד פיזיקה או מתמטיקה הוא עוד היה מצליח לקבל את זה, אבל היסטוריה ותנ"ך? זה ממש מעצבן אותו."
חמי חייך בעצב, "כן אני מתאר לעצמי. אבא שלך יכול להיות נורא מרגיז ויש לו כישרון להגיד תמיד את הדבר הכי פחות מתאים, אבל למרות זאת תדע שהוא מאוד אוהב אותך ואם תצטרך עזרה הוא יעשה הכל בשבילך."
אייל נאנח, "כן, אני יודע, תודה שהוספתם אותי לקומונה שלכם חמי ולילה טוב."
יומנו של מספר סיפורים 