15. שתלטן

תמיד החזקתי מעצמי כאדם שלא פוחד מבדידות, טיפוס שאוהב את הלבד שלו, אחד שזקוק למרחב ושקט ולא צריך יותר מידי חברים סביבו. עד היום לא העמדתי את התיאוריה הזו למבחן. איכשהו תמיד היו סביבי המון אנשים, וגם כשגרתי לבד הקשר עם השכנים היה הדוק, כמעט סימביוטי, אבל היום, בגלל חילופי הדירות, נותקתי מכולם. אורה וסולי גרים במרחק כמה רחובות ממני, בוריס באותו מרחק, אבל לכיוון השני, ובן זוגי שאמור לחלוק איתי את הדירה מרבה להעדר מהבית בגלל התביעות של חיל האוויר שאוהב את החיילים שלו, ומתקשה להיפרד מהם. ביום שלישי הוא יצא מוקדם, אמר, "להתראות ביום חמישי בצהרים." ונפרד ממני בנשיקה, ופתאום הייתי לבד כמו שלא הייתי לבד מעולם.
דני שבדרך כלל מסתובב אצלנו אחרי הצהרים, וישן אצלנו בלילות (כיום הוא קשור יותר לרכב שלי מאשר אלי, אבל בכל זאת) יצא לטיול שנתי להרי אילת, ונשארנו לבד, רק אני וחץ – הכלב של דני שמעדיף להתרוצץ בגן השעשועים מול הבית ולרדוף אחרי חתולים מאשר לשמור עלי.
ישנתי לבד לילה אחד, ואחר כך לילה שני, וקמתי לעוד יום של לבד ופתאום הרגשתי שזה יותר מידי. זה לא שפחדתי וגם לא השתעממתי, היה לי המחשב, והיו ספרים ורדיו, אבל חוץ ממני לא היה אף אחד בדירה והיה מוזר להיות לבד כל כך הרבה זמן.
החלב שתמיד נגמר מהר מהצפוי התקלקל והייתי צריך לשפוך אותו, קופסת הקוטג' והלחם החזיקו מעמד יותר מידי זמן, פח הזבל לא התמלא וזרקתי שקית ריקה למחצה, והמדיח שאני מפעיל בדרך כלל פעם, פעמיים ביום השתעמם מחוסר פעילות.
חזרתי אתמול נורא מאוחר מהעבודה ונרדמתי באמצע החדשות, התעוררתי בארבע לפנות בוקר והייתי נורא לבד, לא היה לי קר ולא חם ולא הייתי רעב ולא צמא, הייתי פשוט לבד ולא אהבתי את זה בכלל. בסוף גררתי את עצמי מהמיטה וניסיתי להתנחם במחשב, לא הצלחתי. הכל נראה חסר טעם ומשעמם, חזרתי למיטה שנעשתה פתאום ענקית, הדלקתי רדיו והקשבתי לפטפוט של הקריין עד שהשמש זרחה והיה עלי לעמוד לבד בפני עוד בוקר. פתאום התחלתי להבין למה אנשים ישנים עם הכלב או החתול, או להבדיל, מבלים לילות שלמים מול אטרף. הלכתי מוקדם מידי לעבודה ולשמחתי היה משהו לא צפוי שהעסיק אותי המון שעות וחזרתי עייף מספיק כדי להירדם קצת. קמתי עם רגליים קפואות, אכלתי כריך במקום לחמם אוכל כי מה הטעם לחמם רק לבן אדם אחד? והלכתי לסופר ברגל רק כדי לא להיתקע שוב בבית.
ליד הקופאית ישב חייל צעיר, כנראה אחיה, שהיה כל כך בפירוש הומו עד שהייתי צריך להתאפק לא לחייך אליו. יכול להיות שבדידות מחדדת את הגיידאר או שהוא היה ממש, אבל ממש הומו? אפילו הדרך בה הרים חבילת וופלות שנפלה על הרצפה נראתה לי הומואית להפליא, אבל אולי אני סתם בודה מליבי מרוב בדידות?
חזרתי הביתה עם חץ המכרכר סביבי, ומרוב שעמום אפילו שקלתי לגהץ, סימן שהמצב באמת חמור, איזה מזל שרוני התקשר ובישר לי במפתיע שהוא החליט לחזור הביתה עוד הלילה. "אני מקווה שזה בסדר? אני לא מפריע לתוכניות שלך?" העיר, קצת בצחוק, אבל לא לגמרי.
"אתה מפריע, אבל זה בסדר, אני אבטל את מה שתכננתי."
"מה תכננת?" נדלק רוני בזעף.
"לישון לבד, למה, על מה חשבת?"
חיוך מתגנב לקולו, "אני יודע? אולי תכננת איזה אורגיה?"
"אל תלכלך, אתה יודע שאם הייתי מתכנן אורגיה דבר ראשון הייתי מזמין אותך."
"מבטיח?"
"לגמרי."
"בסדר, תשמע מנחם, דני התקשר אלי מהטיול, ואל תילחץ, אבל הוא הרגיש לא טוב, הקיא וזה ו…"
"מה זאת אומרת הקיא וזה? ולמה הוא התקשר אליך ולא אלי? איפה הוא? מה שלומו? יש להם שם בכלל חובש? הוא בטח התייבש, חכה, אני מיד מתקשר אליו."
"חמי, אולי תרגיע? מספיק, למה אתה נלחץ? הילד התקשר אלי כי הוא לא רצה להפחיד אותך, לקחו אותו לבית חולים, הכניסו לו אינפוזיה והוא בסדר עכשיו, אל תתקשר אליו כי נגמרה לו הבטרייה בנייד, מחר בערב הם חוזרים, בסדר?"
"בסדר, ואני לא נלחץ, אני פשוט… למה הוא הקיא? הוא בטח לא שתה מספיק, הילד הזה, איך הוא יעשה טירונות? אני מקווה שלא יקבלו אותו לגולני, עדיף שילך לחיל אוויר."
"השתגעת? הוא מת להיות קרבי, מה יש לו לחפש בחיל אוויר?"
"לא יודע, שיהיה טבח או נהג, משהו לא מסוכן."
"תשכח מזה, מה, הוא הומו? הוא יהיה קרבי, או צנחנים או גולני."
"אהרון."
"מנחם." הוא עונה לי באותו טון מוכיח ומיד פורץ בצחוק, "נו, די, אל תהיה פולנייה כזו, דני יהיה בסדר, נשבע לך, הוא חוזר מחר, ואני חוזר היום, אז תבטל הכל כי הלילה אתה איתי."
"אחלה, להתראות כושי, ותיסע בזהירות."
"מה שתגידי סבתל'ה."
"חכה, חכה, רק תבואי הביתה ואני כבר אראה לך מי פה סבתל'ה."
"מה דעתך שנקרא לה יובל?" שאלה אורה אחרי ששוב לא הצליחו להגיד לנו באולטרסאונד אם יש לנו בן או בת.
"יובל זה שם של בן."
"וגם של בת."
"אם יש משהו שמעצבן אותי אלו שמות דו מיניים כאלה שאי אפשר לדעת אם הם של בן או של בת. פעם אף אחד לא היה מעלה בדעתו לקרוא לילדה יובל, או אביב, או שקד, או ירדן או…"
"חמי, מספיק, אתה נשמע כמו סבא שלי." הניחה אורה יד מפייסת על זרועי וחייכה אלי בחיבה, "יש לנו עוד זמן להחליט, אין טעם להתווכח על זה עכשיו."
"לא." הסכמתי, "אין טעם, יש לנו דברים אחרים, דחופים יותר, להתווכח עליהם."
"אם אתה מתכוון לספירית…" נעלם חיוכה של אורה.
"תראי, אין לי שום דבר נגדה, ואני יודע שאת… אני מבין שאתן… שיש לכן סיפור שעוד לא נגמר, אבל לדעתי…"
"אני יודעת מה דעתך, ועם כל הכבוד לך אלו החיים שלי, ואין לך זכות להגיד לי איך לחיות אותם."
"אני לא מנסה להגיד לך איך לחיות את החיים שלך, חס וחלילה, אבל…"
"כי אם יש משהו שאני ממש שונאת אצל גברים זו השתלטנות שלהם."
"אני שתלטן?" נעלבתי.
"יחסית לגברים אחרים אתה עוד בסדר, אבל כן חמי, זה בדיוק מה שאתה."
"לא נכון."
"כן נכון, ואם אתה מנסה להחליט עבורי עם מי להיות בקשר אז אין לי ברירה אלא לקרוא לך שתלטן."
"אורה, בחייך… ספירית הזו, היא ירדה לגמרי מהפסים, פעם היא איתך ופעם לא, פעם אצל אימא שלה ופעם אצל אחותה… במקום לנוח ולהתכונן ללידה את מתרוצצת בגלל הבעיות הלא נגמרות שלה, אני פשוט דואג לך."
"לי או לתינוק הזה?" ערסלה אורה את כרסה התפוחה.
"גם וגם, נו, די, אל תעשי פרצוף מסכן כזה. את יודעת שאני חולה עליך, אבל החברה שלך… אפילו המשפחה שלה התעייפה ממנה ומהצרות שלה, אין לזה סוף, היא צריכה טיפולים ועזרה ושיקום… היא כל הזמן צריכה משהו, לא נמאס לך?"
"אבל אני לא יכולה פשוט לזרוק אותה לכלבים, אתה רואה לבד שהיא במצב לא טוב."
"ואשמת מי זה? מי אשם לה שהיא אפילו לא הצליחה להתאבד כמו שצריך?"
"מנחם ברנוביץ." צעקה אורה בזעף, "איך אתה מדבר?"
"אני רק אומר מה שאני חושב, זה הכל."
"אז עדיף שתשתוק."
"טוב, אני שותק." הצהרתי בזעם, והלכתי, אבל למחרת חזרתי כמובן כי אורה הייתה צריכה כדורים נגד צרבת וקרם נגד סימני מתיחה, וגם נורא בא לה גלידה בטעם פסיפלורה, ושוב היו ויכוחים ודיונים וברוגזים שהסתיימו אחרי כמה שעות בפיוס שביר.
"קטעים אתכם, כל הזמן אתם רבים ומתווכחים, ואתם אפילו לא נשואים." התלוצץ סולי, "מה יהיה אחרי שהילד ייוולד?"
"אין לי מושג, אולי זו בכלל תהיה ילדה?"
"זה יהיה ילד." התערב גבי בוויכוח, "אני בטוח בזה."
"אני מקווה מאוד שאתה טועה, אני לא חושב שאני אחזיק מעמד בעניין הזה של ברית מילה."
"אפשר לא לעשות ברית, שמעתי שזה נעשה טרנד די אופנתי לאחרונה."
"מה? איך אפשר לא לעשות לתינוק יהודי ברית?" נדהמתי.
"עובדה שאפשר. הנה, מנחם בן לא מל את הבנים שלו."
"מנחם בן." צעקתי, נרגז, "באמת, עוד אחד שכדאי לקחת ממנו דוגמא, ההומופוב העלוב הזה."
העליתי את הבעיה בפני אורה שלא הזדעזעה כלל, "אבל מה אכפת לך, הרי אתה לא דתי, לא פעם אמרת שאתה אפיקורס, אז למה דווקא מברית מילה אתה עושה סיפור?"
"לא יודע." הודיתי, כי היה הרבה היגיון בשאלה שלה, אבל בכל זאת… "אז אם ייוולד בן נעשה לו ברית או לא?"
"לא יודעת." ענתה אורה בפיזור נפש, "אני צריכה פיפי." הצהירה, נאחזה בי והתרוממה באיטיות מהכורסה, התלוננה שוב שנורא חם היום ושירכה רגלים לשירותים.
"אנחנו פה רק שעה וזה כבר הפיפי השלישי שלה." גיחך רוני, "ברוך שלא עשני אישה."
"שתוק, שוביניסט." הורדתי עליו כאפה
"יותר טוב שוביניסט מפמיניסט אשכנזי לפלף." התגרה בי רוני
"לפלף, אה? חכה חכה מה אני עושה לך כשנגיע הביתה."
"אני ממש מת מפחד." גיחך רוני והתנפל עלי. התחלנו להיאבק בצחוק, מדגדגים זה את זה, מתנשקים וצוחקים, ואז שמענו את אורה צורחת מהשירותים, "חמי, יורדים לי המים."
"שיט, עוד פעם לא נגיע למצעד הגאווה." נאנח רוני והדף אותי, "יאללה, לך להביא את התיק של הלידה, ואל תשכח מגבת כדי שהיא לא תרטיב לנו את המושב של המכונית."
אחרי הרגע הראשון של הבהלה אורה נרגעה ושמרה על קור רוח מפתיע. התעקשה להחליף בגדים לפני היציאה, התקשרה לספירית שהייתה אצל אחותה להודיע שירדו לה המים והיא בדרך לבית החולים, ולסולי, לבקש שידאג שמישהו יוציא את התאומים מהגן כי כנראה שהיום היא תהיה קצת עסוקה, ואחר כך הסתרקה בנחת, ולפני שיצאה עוד מרחה קרם על הידיים והמרפקים.
"אפשר לחשוב שאת הולכת למסיבה, את לא פוחדת?"
"מתה מפחד." השיבה אורה בחיוך זוהר, וליטפה את ברכי, "יהיה בסדר חמי, תפסיק לדאוג, ואם זה יהיה בן אני מבטיחה לך לתת לו שם גברי לגמרי, ולעשות לו ברית כדת משה וישראל, בסדר?"
"בסדר, תודה."
"אבל אני אמשיך להיות בקשר עם ספירית, ואם היא תוכל נחזור לגור יחד."
"טוב, אין טעם לדבר על זה עכשיו, קודם תעברי בשלום את הלידה ואז נראה."
"אני אעבור את הלידה בקלי קלות, אל תדאג, הכל יהיה בסדר." הרגיעה אותי אורה, "עד מחר בצהרים כבר תהיה אבא ותוכל ללכת בשקט למצעד הגאווה."
אורה צדקה, הלידה עברה מהר ובקלות, ובעשירי ליוני בבוקר כבר זכיתי להחזיק את הבן שלי, שהחלטנו פה אחד לקרוא לו נמרוד, בזרועותיי, אבל למצעד הגאווה לא הגעתי. הייתי מוקסם כל כך מהילד שנולד לי עד ששכחתי לגמרי ממצעד הגאווה, ומחודש הגאווה, ומכל שאר ההבלים שהעסיקו אותי עד היום.
עוד לפני שהרשו לנו להחזיר את אורה ונמרוד הביתה גילה לי סולי, נבוך מאוד, שדודה אמה, סבתם של התאומים, נמלכה בדעתה והחליטה שהיא רוצה לחזור הביתה. "מה? לחזור לישראל?" נדהמתי, "למה, מה רע לה בהולנד?"
"לא יודע, כנראה שהיא קלטה סוף סוף שאירופה השתנתה מאוד מאז שהיא הייתה צעירה יותר, והיא גם מתגעגעת לילדים… בקיצור, היא חוזרת בשבוע הבא, ואני ממש מצטער שאני חייב לעשות לך את זה, אבל היא רוצה לחזור לגור בדירה למטה." הוא הביט בי, מדוכדך ונבוך.
"אוי ואבוי," נבהלתי, "אורה תצטרך לעבור שוב דירה?"
"כן, אני חושש שכן." הביט בי סולי, מודאג, "אבל אל תדאג, אני וגבי נעזור לכם, וכמו שהבטחתי, את הברית של נמרוד נעשה אצלי, כל ההוצאות עלי."
אורה קיבלה את החדשות בקור רוח מפתיע. מאז הלידה היא התרכזה רק בילד, והטילה עלי לדאוג לכל השאר, סומכת עלי שאפתור את כל בעיותיה. "אז מה הבעיה? תזמין משאית ותחזיר הכל לדירה שלי."
"ואיפה אני אגור?"
"בחדר של נמרוד, הוא יישן בעריסה בחדר שלי, ואחר כך נראה." היא סיימה להניק, השעינה את התינוק השבע על כתפה וטפחה בעדינות על גבו, וחייכה באושר כשהוא גיהק, פולט מעט חלב על כתפה. "נו חמי, אל תעמוד כמו גולם, אני משתחררת מחר בצהרים, אין לנו עודף זמן. קדימה, לך."
הלכתי, ראשי הומה מרוב תכניות, ועוד לפני שיצאתי מבית חולים שלפתי את הנייד שלי והתחלתי להזיז עניינים.
למזלי הורי והאחים שלי נחלצו לעזרה, ועד שאורה יצאה מבית החולים, נמרוד הקטן מנמנם לו לצידה בכיסא התינוקות החדש שרכשו הורי, כל חפציה שכנו לבטח בדירה שהיא וספירית ריהטו ועצבו בקפידה כה רבה. אני הוגליתי לחדר השינה הקטן והרגשתי מאוד לא נוח על הספה הצרה אבל מאחר ובין כה וכה בקושי ישנתי…
שמונה ימים אחרי הלידה הכנסנו את נמרוד בבריתו של אברהם אבינו. נאמנים להחלטתנו הזמנו רק מעט חברים ומשפחה והסתפקנו בטקס קטן ונחמד בסלון ביתו של סולי. הוא טיפל בכל הסידורים, ובעזרתה הנדיבה של דודה אמה לקח על עצמו את כל ההוצאות, והוסיף גם מתנות – עגלה מודרנית קלה ונוחה עם שלושה גלגלים, ערימה ענקית של צעצועים, בגדים וספרי ילדים, ירושה מהתאומים, ואם לא די בכך גם סט מפואר של כלי מיטה יפים להלל שהביאה דודה אמה מהולנד.
הלידה של נמרוד איפסה את ספירית שהצליחה סוף סוף להתעשת ולחזור לעצמה, פחות או יותר. היא ארזה את בגדיה וחזרה לגור עם אורה בדירה שלהן, ואני מצאתי את עצמי שוב חסר בית.
"הן הזמינו אותי לגור איתן, אבל הדירה שלהן פשוט קטנה מידי לשלושה מבוגרים ותינוק, ומה אני אמור לעשות עם רוני? אני חייב קצת שקט ופרטיות." קיטרתי לבוריס.
"אז למה שלא תשכור לך דירה משלך ותפסיק להתרוצץ כמו תרנגולת בלי ראש?" נזף בי בוריס, והושיב אותי מול יד2 לחפש לי דירה להשכרה.
מצאתי כמה מקומות לא רעים, אבל ההצעה הכי משתלמת הגיעה דווקא מאחת הקולגות שלי שלדודה שלה הייתה דירה להשכרה מתחת לווילה שלה. הדירה הייתה קטנה ונחמדה עם יציאה לגינה קצת מוזנחת, שהבטחתי לדאוג לה, שני חדרי שינה מרווחים עם נוף נפלא של עמק יזרעאל ובית שערים. שכר הדירה היה סביר מאוד והדירה כללה גם שני מזגנים, מקרר חדש ואפילו מדיח כלים. הדירה שכנה ממש ליד הדירה של אורה ומחוץ לחצר היה מקום חנייה נחמד שמאחוריו התפתלה ירידה נוחה לוואדי של בית שערים. המקום היה פשוט מושלם והיה לו רק חיסרון אחד – בעלת הבית הייתה מתנדבת פעילה מאוד בספרייה וביד לבנים, והכירה היטב את כל האנשים שעבדו איתי.
היא הודתה שרק בגלל ההמלצות המעולות שקיבלה עלי היא הסכימה להשכיר לי את הדירה ומבחינתי זה היה בסדר גמור, אבל לרוע המזל בדיוק כשרוני בא לראות את הדירה החדשה היא צצה אצלי עם עוגה וקנקן מיץ, ותפסה אותנו מתחבקים.
"אה… אז בגלל זה אתה לא נשוי? באמת שאלתי את עצמי למה בחור נחמד כמוך…" היא העבירה מבט ממני אל רוני הנבוך, "אתם יחד?" שאלה, והניחה את המגש על השולחן. "כמה זמן?"
"אה… כמעט שש שנים, אני מקווה שאין לך בעיה עם זה?"
"כל זמן שלא תעשו מסיבות רועשות ותשלמו שכר דירה בזמן אין לי בעיה עם כלום."
"יכול להיות שלפעמים אני אביא לפה את הבן שלי." ניצלתי את שעת הכושר.
"יש לך ילד? מי האימא? בן כמה הוא?" התרככו פניה של הגברת.
"אימא שלו היא חברה שלי, ונמרוד ממש קטן, הוא נולד רק לפני שבועיים." שלפתי את הנייד שלי והשווצתי בתמונות של נמרוד. "למזלו הוא הרבה יותר פוטוגני ממני, אימא שלו והחברה שלה גרות לא רחוק מפה, ואנחנו מתכננים לגדל אותו יחד." אמרתי לא מסוגל לעצור את חיוך האושר האידיוטי שהתפשט על פני.
"איזה ילד חמוד, דומה לאבא שלו." חייכה אלי בעלת הבית החביבה שלי, "ואם תצטרכו בייביסיטר אני פה." הוסיפה, אמרה מזל טוב והלכה, מהמהמת לעצמה שיר קטן ושמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s