11. לא אכפת לי

מאז שרוני חזר מההשתלמות ההיא הוא לא מתנהג בצורה נורמאלית. כל הזמן הוא מנסה לחפש סיבות לריב איתי ולעשות איתי ברוגז. רגע הוא ככה, ומיד אחר כך אחרת. אני מרגיש שמשהו לא בסדר ולא יודע מה לעשות. היום הוא התעורר לפנות בוקר והתחיל להסתובב במיטה. נזפתי בו שיפסיק כבר כי אני עייף ורוצה עדיין לישון והוא התנפח כולו ועשה מזה סיפור גדול ונעלב נורא ולא חזר הביתה אחרי העבודה, אלא נסע ישר להוריו מודיע לי מהדרך שהוא לא רוצה להפריע לי ולכן הוא לא יבוא לישון הלילה בבית.
אמרתי לו להפסיק להיות טיפש כזה ולבוא כבר הביתה, אבל הוא סירב והמשיך להתנהג כאילו מי יודע מה כבר עשיתי. רק סגרתי וקיבלתי שיחה מבעל בית הקפה שבוריס מסתובב שיכור במרכז, ממש מול העסק שלו, ועושה בושות ושזו לא פעם ראשונה שבוריס מסתובב שם שיכור לגמרי, שר בקולי קולות, ועושה מעצמו אידיוט.
נסעתי מיד למרכז, הכנסתי אותו, די בקושי, למכונית ונסעתי לדירה שלו שנמצאת לא רחוק.
חשבתי להשכיב אותו לישון, אבל הוא סירב לצאת, נאבק בי, ניסה לחבק ולנשק אותי וגם יותר מזה… איזה מזל שהיה כבר חושך ושרוב הפנסים בשכונה שלו שבורים ואף אחד לא ראה איך הוא מתנהג. אני נורא אוהב אותו, באמת, אבל אני פוחד משיכורים. פוחד מהאלימות שלהם ומזה שאי אפשר לדעת איך הם יגיבו ודווקא בגלל שאני מכיר אותו כל כך טוב ואוהב אותו זה היה גרוע עוד יותר. הוא אמר שטויות איומות וגסויות נוראיות שברוסית נשמעות אפילו גרוע יותר.
בחיי היום יום הוא אדם רגוע, ואני אוהב אותו ונהנה להיות איתו, אבל כשהוא שיכור הוא נעשה עליז מידי וחרמן בצורה מגעילה, אפילו הריח שלו נעשה מגעיל אחרי שהוא שותה. הוא כבד יותר ממני, והיום הוא היה פראי. לא הצלחתי להוציא אותו מהאוטו, הוא כל הזמן אמר שקודם… לא חשוב.
היה מביך ומגעיל, ואז רוני התקשר. הוא חיפש אותי בבית וכשלא עניתי התקשר לנייד. גם כשהוא רב איתי הוא עדיין אוהב לדעת איפה אני נמצא, ולהזכיר לי לקחת תרופות.
ביקשתי שיבוא מהר לעזור לי, ולמזלי הוא לא שאל כלום אלא קפץ על האופניים שלו ובא מיד. בעזרתו של רוני הצלחתי לשלוף את בוריס מהמכונית ולהעלות אותו במעלה שלוש קומות של חדר מדרגות צר וחשוך עד לדירה שלו. זה היה כמו שידור חוזר של הסיפור עם ולאדי, אבל ברוורס.
הוא הקיא על עצמו ולפני שקילחתי אותו הפשטתי את שנינו וזו הייתה חוויה מזעזעת. תמיד חשבתי שאלכוהול מדכא את החשק לסקס, טעיתי. רוני כעס עלי כאילו שזו הייתה אשמתי, ובוריס היה פתטי, והכל היה נלעג ומביך ומעורר קבס.
עכשיו הוא ישן ורוני רואה טלוויזיה וממשיך לעשות לי פרצופים זועמים. אני מרגיש איך הוא מחפש דברים נגדי כדי שיהיה לו קל יותר על המצפון. שיעשה מה בראש שלו, לא אכפת לי!

קוקסינל
אתמול עבדתי בלייזר, הרדיו פתוח כרגיל על גלי צה"ל. נכנס הסגן ושואל בעיקום פרצוף מי זה הקוקסי הזה שמדבר ברדיו עם רזי ברקאי (כוונתו לקוקסינל שזה בשבילו כינוי גנאי מהמעלה הראשונה).
"זאת לימור ליבנת, שרת החינוך שלנו." עניתי לו בחיוך עליז – אין שמחה כמו שמחה לאיד.
"אה? וואללה?" הוא האדים ויצא.
הסגן הומופוב מתוך עקרון למרות שאותי אישית הוא בדרך כלל מחבב, אבל הבן אדם לא נותן לעובדות להפריע לו, שומע מישהו עם קול אלט עמוק ומיד פולט הערה מעליבה למרות שההומואים היחידים שהוא מכיר הם אנשים סולידיים וגבריים הוא ממשיך להאמין שכולם, חוץ מכמה יוצאים מהכלל, הם אוחצ'ות כמו ליאור. לרוע מזלו הוא מכור לסנדוויצ'ים שלו (רואים לפי הכרס) ומחבב אותו מאוד, ובכל זאת הוא ממשיך בעיקרון לשנוא הומואים ולא יכול להסביר אפילו למה.

רמות מטורפות
דני הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה הוא ילד די קטן לגילו, רזה ושרירי. הוא נמרץ וספורטיבי מאוד, מתאמן בשחייה ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הזמן עסוק בכדור רגל ובאופניים, ובכל זאת כשאני נותן לו שוקולד חלב שקניתי בשבילו (היה מבצע בסופר – שניים במחיר אחד – את המריר אכלתי ואת הסוג השני שמרתי לדני), הוא קודם כל שמח כמו כל ילד נורמאלי ואז הוא אומר לי פתאום, נשמע כמו אחד המעוצבים של ליאור, "אוי, אני לא יכול לאכול את זה! אני אשמין בצורה מטורפת."
וזה מילד ששוקל בקושי ארבעים קילוגרם. צחקתי עד כאב בטן ואחר כך התעצבתי אל לבי, אם דני מדבר ככה אז מה יהיה עם בנות צעירות שבגיל הזה מתחילות להתעגל? או עם ילדים שהם כן טיפה שמנמנים?
אחר כך נסעתי איתו לקנות לו נעלי התעמלות כי בישנים כבר יש חורים. הוא לא כל כך רצה לנסוע, אבל אני התעקשתי. נסענו לקניון אלונים, ובדיוק כשהגענו נכנסו לחנייה שלושה אוטובוסים עמוסי צעירים באזרחי, נושאים עוזים.
הרוב היו בנים, ועוד מספר בנות בטלות בשישים. כנראה טיול של איזה קורס. פתאום מצאתי את עצמי מוקף בגברים צעירים, וכולם היו יפים מאוד בעיני. חלקם ישבו על הדשא בחוץ, שלושה שכבו, אחד הניח את ראשו על בטנו של השני ואני עומד, לוטש עיניים ונאנח בתוכי.
"בוא כבר." האיץ בי דני, ובעל כורחי הסבתי עיניים ונכנסתי פנימה. מדרגות נעות מובילות לקומה השנייה, דני כבר דוהר למעלה, אני מתעכב קצת אחרי כמה בנים וברגע שאחד מהם שם את רגלו על המדרגה הנעה המדרגות מפסיקות לנוע.
אנחנו מביטים זה בזה נדהמים וצוחקים, עולים ברגל, נדחקים זה אל זה, כתף נוגעת בכתף וכל ההרגשה של להיות בצבא חוזרת אלי פתאום.
לא השירות היה לי קשה, לא הריחוק מהבית, וגם לא החשש מפגיעה או מוות (שירתי בלבנון בתקופת המלחמה) מה שהיה באמת קשה זה להיות מוקף כל הזמן בבנים צעירים ויפים, חיים יחד, נוגעים זה בזה כל הזמן, מריחים, שומעים, מתחככים זה בזה ללא הרף, המון פעמים כמעט בלי בגדים וכל הזמן בדיחות גסות, מדברים על סקס בלי סוף, הכל מאוד קרוב ואינטימי, כולם כמו משפחה… ורק אני שותק ללא הרף, דוגר על הסוד המביש שלי. איך עמדתי בזה שלוש שנים? אין לי מושג.
מרוב לחץ חברתי אפילו היה לי מעין סטוץ עם בחורה אחת. דווקא נחמדה. גם אם היו מציעים לי משכורת של מנכ"ל בהייטק לא הייתי מוכן לחתום קבע.
סוף סוף החלטנו וקנינו לדני נעלים – לי קופר במאתיים ₪ – נשאר לי עודף של עשרים ₪ והוא דרש את הכסף לעצמו.
"מה פתאום?" התפלאתי.
"זה מגיע לי כי באתי אתך לקנות נעליים." הוא עונה לי בביטחון עצמי מדהים.
אני והזבן הצעיר – שמנמן ונחמד כזה – מחליפים מבטים, קצת נדהמים, קצת משועשעים. "לפחות תגיד תודה שקניתי לך נעלים, חוצפן."
"תודה." הוא אומר ולוקח לי את הכסף. אני מקווה שהוא יקנה בו משהו משמין ברמות מטורפות.

הכנה לחיים
לדני יש שיעור שנקרא הכנה לחיים. לא זוכר שאני למדתי דבר כזה כשהייתי בבית ספר, אבל מאז עבר הרבה זמן והחליטו שצריך ללמד ילדים איך להתכונן לחיים.
לפני כמה ימים הוא אומר לי פתאום, "דיברנו בהכנה לחיים על איידס והמורה אמרה שנכון שיש היום קוקטייל, אבל לא כולם מגיבים אליו טוב, יש תופעות לוואי ויש אנשים שעם הזמן מפתחים עמידות לתרופות, ואז הם עלולים למות בייסורים קשים." הוא מביט בי בדאגה. "לך יש את העמידות הזו?"
"לא, עוד לא. אני בסדר."
"ויש לך תופעות לוואי לא נעימות?"
"אה… (אני מתחיל לשנוא בשקט את המורה שלו), "כבר לא. היה לי בקיץ, אבל עכשיו אני בסדר."
"אני לא רוצה שתמות בייסורים קשים."
"או. קיי. גם אני לא. אל תתעצבן."
"אני לא רוצה שתמות בכלל."
"כולם מתים בסוף."
"אז מתי אתה חושב שתמות?"
"אההההה… לא יודע."
"תשתדל לא למות עד שאני אלך לצבא, בסדר?"
"זה רק עוד חמש שנים, אין בעיות. אני אעשה מאמץ להחזיק מעמד."
"בעצם, אולי אני אצטרך אותך גם כשאני אהיה בצבא?"
"בסדר, עוד שלוש שנים, קטן עלי, אבל אחר כך מותר לי להחזיר ציוד?"
דני מתעמק בבעיה. "אולי תחכה עד שאני אתחתן?" הוא מציע.
"מתי אתה מתכנן להתחתן?"
"קודם אני רוצה לטייל בעולם, ואחר כך להרוויח כסף, ורק אחר כך, כשאני אהיה כבר זקן בן שלושים או משהו כזה, אני אתחתן."
"אחלה תכנית, ואחרי שתהיה זקן בן שלושים, ואני כבר אהיה ישיש בא בימים מותר לי לפרוש מהעולם?"
"רק בתנאי שזה לא יהיה בייסורים קשים."
"טוב, עשינו עסק."

אבא יש רק אחד
אשתו של השכן ממול הלכה לבדיקות ולא חזרה. אשפזו אותה במפתיע בגלל הריון מחוץ לרחם. בבית נשאר בעלה עם שני ילדים קטנים. הכי קטן הוא פעוט בן שנה וקצת. רק לפני חודש עוד זחל על ארבע, ופתאום הוא כבר הולך.
אני יושב על המדרגות, מביט אל הגינה, שותה קפה, והנה השכן בא עם הילד על הידיים לשאול מפתח שוודי. אשתו צריכה לחזור בסוף השבוע ובינתיים הוא מתמרן בין הסבתות למעון, מנסה לעשות את העבודה שלו ושלה בבת אחת.
קשה לו, הוא עייף ומודאג מאוד, ופתאום יש בעיות עם הברז במטבח. הוא מניח את הילד על השביל ונכנס למחסן לקחת את המפתח השוודי. הילד בוהה בי במבט רציני מאוד, פניו העתק ממוזער של פני אביו ושערו כהה כשערה של אימו. הוא מביט סביבו במבט בוחן ומרוכז, תשומת ליבו נמשכת לרגע אל פחיסטון שחומק לתוך הבית, ואז הוא מתרכז בי שוב, מרים את גבותיו בהשתאות. עיניו עגולות וכחולות ומבטו בוגר להפתיע. איש קטן ורציני, זעיר במידותיו, אבל מושלם מכף רגל ועד ראש – פלא אנושי קטן ומתוק.
אני נעמד לפניו על ברכי, מדבר אליו, הוא סוקר אותי בביקורתיות ולאט לאט מתקמטות הפנים הרציניות בצער והוא מתחיל לבכות. אני מנסה להרים אותו בזרועותיי, להגיד מילים מרגיעות. הוא מתפתל מבוהל, מתייפח. אביו חש החוצה ולוקח אותו בידיו. הילד נאנח אנחת רווחה, מניח ראש על הכתף המוכרת, לופת בכף יד זעירה ושמנמונת קווצה משערו של אביו ונרגע.
האבא מחייך אלי בהתנצלות עייפה. "זה גיל כזה, הם פוחדים מזרים, מאז שאימא שלו בבית חולים הוא דבוק אלי."
שנינו מחליפים חיוכים. הוא מודה על המפתח השוודי, מבטיח להחזיר עוד מעט. אני מאחל בריאות לאשתו, הוא מודה והולך, הילד מציץ אלי מעבר לכתפו בפנים רציניות
אני מניף יד לשלום ומחייך, ופתאום הקטן מנפנף לי חזרה ומחייך.

תופעות לוואי
חזרתי אתמול מהפילטיס, מרגיש כמו חולץ פקקים אנושי. ברבי החליטה שהפעם אנחנו צריכים לבצע מתיחות. היא הצליחה לסובב כל איבר בגוף שלי לכיוון אחר, ובסוף מצאתי את עצמי יושב מולה, ומסתכל לאחור כמו ינשוף. הידיים היו כל אחת בכיוון אחר ונדמה לי שהרגלים שלי הגיעו לצד השני של החדר, אני כבר לא בטוח. ככה מרגיש סמרטוט רצפה אחרי שסוחטים אותו טוב טוב בסוף הספונג'ה. כמובן שבסוף השיעור היא לא ויתרה לנו על תרגילים לחיזוק שרירי הבטן התחתונה, והצלקת שיש לי שם, בדיוק באמצע הבטן התחתונה, לא ויתרה גם היא וכדרכה בקודש הכאיבה לי שוב. כל כך הרבה שנים מאז הניתוח והחתך הזה עדיין שולח לי תזכורות.
הלכתי הביתה לאט, נושם את האוויר הקריר משלים עם כך שההרגשה הלא נעימה הזו בתחתית קיבתי – מעין מועקה שהצלחתי להתעלם ממנה בימים האחרונים – התגברה עוד יותר במשך היום, והערב אני כבר לא יכול להעמיד פנים שאני לא מרגיש בה.
הרופא הזהיר אותי שאני עלול להתחיל לסבול פה ושם מבחילות – אחת מתופעות הלוואי של תרופה חדשה שאני לוקח – ואפילו התבדח על כך שיש כאלו שמרוצים מאוד מתופעות הלוואי של התרופה הזו כי היא מפחיתה את התיאבון וגורמת להם לרזות.
"שום דבר לא יפגע בתאבון שלי." התפארתי, וכמובן שטעיתי. אחרי פחות מחודש שאני לוקח את הכדור התמים למראה הזה אני חש שהמכנסיים רפויים על מותני.
הרופא הודיע לי שאם ארד יותר מחמישה קילוגרם ממשקלי התקין (78 קילוגרם) הוא יחזיר אותי לתרופה הקודמת שהיא פחות יעילה, אבל אין לה תופעות לוואי.
"בדרך כלל אחרי כמה שבועות קשים הבחילה חולפת." ניחם אותי. אני מקווה מאוד שהוא צודק. לא נעים להרגיש ככה. אני לא רגיל לדאוג בקשר למשקל שלי וזה ממש לא מוצא חן בעיני.
הגעתי הביתה ומצאתי את רוני יושב על המעקה של המדרגות ומעשן. הוא מעשן מעט מאוד, אף פעם לא בבית, ומנסה לעשן רק כשאני לא בסביבה, אבל הפעם הוא עישן לי בלי בושה ממש מול הפרצוף.
אמרתי לו שלום קריר מאוד ונכנסתי באדישות פנימה. דרך החלון של המטבח ראיתי איך הוא מכבה את הסיגריה שלו ומקלל בשקט. אחר כך הוא נכנס אחרי וניסה לנשק אותי. בעקרון אני לא אוהב ריח של סיגריות מאף אחד, אבל הוא מעשן ממש מעט, והטעם שלו כמעט שהתגבר על ריח הסיגריה. החזרתי נשיקה והוא הדף אותי לעבר המזווה, לוכד אותי בפינה, והצמיד את פיו לפי. נשענו על המשקוף של המזווה והתנשקנו עוד ועוד, ואחר כך עוד קצת.
"אתה זוכר איך התלהבת מהמזווה כשבאנו לראות את הבית?" הזכרתי לו. גם אז התנשקנו בדיוק שם, ובסוף הוא שכנע אותי שכדאי שאקנה את הבית הזה כי המזווה ממש חמוד והוא אוהב אותו. עברנו לגור פה בדיוק ביום האהבה של שנת 2005 והייתי בטוח שזה תמיד יהיה הבית של שנינו, ושנהיה מאושרים כאן לעד.
עוד לא עברה שנה מאז. בינתיים הספקתי להתפקח מהרבה מאוד אשליות שהיו לי פעם. "חמי למה לא אכלת ארוחת צהרים?" שאל רוני אחרי ששבע נשיקות, "אתה בטח מת מרעב."
"כשחזרתי מהעבודה אכלתי מרק עם קרוטונים." התגוננתי, "אני לא רעב עכשיו."
"מרק זו רק מנה ראשונה. את המקרונים והבשר השארת במקרו."
גל של בחילה עולה בי. "לא היה לי תאבון, גם עכשיו אין לי. אני אוכל אחר כך."
הוא העביר ידיים על הצלעות שלי, ושאל אם אני מנסה להיות עוד יותר רזה ממנו.
"זו התרופה החדשה, בעוד כמה זמן אני ארגיש טוב יותר." התגוננתי, ומיד עברתי להתקפה ושאלתי למה הוא מעשן אחרי שהבטיח להפסיק.
"אני עצבני אז אני מעשן." הוא התיישב והשעין את המרפקים שלו על השולחן, מביט בי במבט שלא בישר טובות.
"אני לא יודע אם שמת לב מנחם, אבל בזמן האחרון…"
"כן רוני, שמתי לב שמאז ההשתלמות ההיא…"
הסתכלנו אחד על השני ולאף אחד לא היה חשק להמשיך. "אז זה בסדר מבחינתך שנפתח קצת את היחסים שלנו?" שאל רוני אחרי הפסקה לא נעימה בשיחה.
"מה הטעם לשאול אחרי שכבר עשית את זה?"
הוא גישש אחרי הסיגריות שלו, נזכר שהבטיח לא לעשן בבית וויתר. "זה לא משהו רציני, אין לזה שום קשר ליחסים שלנו, אני אוהב אותך כמו תמיד, זה רק… זה סתם כזה."
"אני יודע."
"גם אתה יכול אם אתה רוצה."
"אני יודע."
"כמעט כל מי שמכיר אותך היה שמח ל…"
"אני יודע. לא מעוניין. מספיק עם זה." קמתי והלכתי להתקלח.
כשיצאתי הוא כבר היה אצל ליאור. הם שתו, צחקו ושמו מוזיקה בקולי קולות. התעלמתי מהקולות והריחות שבאו מלמטה והתיישבתי לכתוב עוד פרק בסיפור שהתחלתי אתמול. אחר כך ליאור בא עם המשקל האלקטרוני החדש שקנה ואילץ אותי להישקל. לא טוב, ירדתי עוד שלושה קילוגרם.
"אל תתנו לו לשתות יותר מידי, הוא צריך לעבוד מחר." אמרתי לליאור, אבל שנינו ידענו שכשרוני רוצה להתפרע אף אחד לא יכול לעצור אותו.
אם הייתי גבר הייתי יורד למטה, לוקח אותו למיטה ומראה לו מה דעתי על יחסים פתוחים. אני יודע שאמרתי בפוסטים הקודמים שלא אכפת לי, אבל… טוב, אתם יודעים איך זה. להבין בתיאוריה זה דבר אחד, לקבל את האמת בפנים זה דבר אחר. לא ירדתי למטה, הייתה לי בחילה והרגשתי חרא.
את מעט המרץ והכוח שלי העדפתי להשקיע בסיפור.

כמו הומו
בתכנית הטלוויזיה 'החומר ממנו עשויה האהבה' בחור אחד (המתאגרף ההוא עם הקוביות היפות בבטן) סיפר איך החברה שלו בגדה בו, ואיך הוא התנהג כמו הומו ושתק, ולא התעמת איתה. הוא חזר על זה כל הזמן, "הייתי הומו איתה." כשראיתי את התכנית חשבתי, בחור יפה עם גוף נהדר אבל הומופוב מעצבן וזפזפתי לתכנית אחרת. עכשיו אני שואל את עצמי אם לא היה בדברים הבוטים שלו משהו מהצדק.
רוני חזר כשכבר שכבתי במיטה ועלק ישנתי. הוא שכב לידי ערום ולא העז לחבק אותי. בסוף ריחמתי על שנינו והסתובבתי אליו.
נצמדנו זה לזה והוא שוב אמר שזה סתם, זה לא קשור אלי, והוא אוהב אותי בדיוק כמו בהתחלה, ואפילו יותר.
"אבל סיפרתי לכולם שהחלטנו על יחסים פתוחים." אמר אחרי שהודעתי לו שאני עייף ומבוגר מידי לקטע הזה ואצלי היחסים יישארו סגורים.
"חבל שפתחת את הפה." הצטערתי, "אני אדבר מחר עם ליאור ומיצי."
"מיצי לא היה, אבל ניצן היה, וניקולאי, וגם סשה הקטן."
"זין!" אמרתי בזעם, (זה מה שאני אומר כשאני ממש עצבני) "אולי תשים מודעה בעיתון ודי?"
"אל תכעס." ביקש רוני, "הייתי קצת מסטול."
"כן, שמתי לב." אמרתי בקול נבזי, אני ממש טוב בזה.
הוא התנצל שוב וקצת ילל וריחם על עצמו, וביקש שאחבק אותו חזק יותר. זה נגמר כמו שזה נגמר תמיד לאחרונה – הוא שוכב תחתי, מתפתל ונאנח ומתחכך בי, ודורש כל הזמן שאחבק אותו חזק יותר ומתכוון בעצם שאמעך אותו תחתי בכוח, ואכאיב לו קצת, ובסוף שנינו גומרים אחד על השני, רועדים מתענוג.
לא יודע איך הוא מרגיש, אבל אני, למרות שאני נהנה, אני לא בטוח אם זה באמת סקס, או אוננות משודרגת.
"אני לא רוצה שאף אחד שאני מכיר יגע בך." הוא אמר ברגעים הנדירים הללו שבאים אחר כך, כששנינו מרגישים חשופים וקרובים מאוד אחד לשני.
"אל תדאג בקשר לזה, יהיה בסדר."
"אתה בטח חושב שאני צריך ללכת לטיפול פסיכיאטרי." הוא אומר כשאנחנו מארגנים את עצמנו לשינה. נשכבים זה לצד זה, נכרכים אחד בשני בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.
"נלך יחד, אולי נקבל הנחה זוגית." אני צוחק, מניח יד על גבו בדיוק על השקע המתוק הזה שבסופו הגב הופך לעכוז.
"יכול להיות שמחר אני לא אוכל לבוא הביתה לישון." הוא אמר לי על הקפה של הבוקר.
"אין בעיות." הדפתי מעלי את העוגה.
"חשבתי שאתה אוהב את הסוג הזה."
"כן, אבל היום לא בא לי. תתקשר אלי בצהרים אם תוכל." אני מנשק אותו, לוקח את הסנדוויצ'ים שהכין לי והולך לעבודה.
בצהרים הוא לא התקשר, ועכשיו כבר אחרי שבע והוא עדיין לא הגיע ולא שמעתי ממנו כלום. אם הוא לא יבוא עד חצות כמעט בטוח שאני אישן לבד הלילה.
מוטרד ועצבני ולא יכול להירדם למרות העייפות אילצתי את עצמי לאכול שלוש פרוסות לחם עם אבוקדו וגבינה מלוחה. היה טעים, אבל עכשיו האוכל רובץ בקיבתי כמו אבן.
אני לא מבין למה אני כל כך נרגז וכועס. הרי אני יודע שאין טעם לדרוש מונוגמיות, ואין שום קשר בין אהבה לזיונים, אבל בכל זאת…
כל כך חבל שהוא לא סתם את הפה. עדיף שלא היינו מדברים על זה. אנשים חושבים שצריך לדבר על כל דבר ולפתוח כל נושא, זו טעות, לפעמים עדיף לשתוק.
הוא התקשר אחרי תשע בערב ונדנד אם אכלתי ואם לקחתי תרופות.
"אתה לא הרופא שלי וזו לא האחריות שלך לטפל בי. אם כל כך חשוב לך לדעת מה אכלתי אז בוא לפה ואל תבלבל לי את המוח בטלפון." אמרתי בעצבנות.
"אבל מאמי…" הוא ניסה לפייס אותי.
"מאמי תקרא לאחותך!" טרקתי לו את הטלפון בפרצוף.
חצי שעה אחר כך הוא התפרץ הביתה, "חשבתי שאני אמצא אותך באמצע אורגיה." קינטר אותי.
"אידיוט!" אמרתי וזרקתי עליו כרית.
"אידיוט בריבוע!" צעק והתנפל עלי.
אחרי שהכל נגמר התכרבלנו יחד והוא אמר שאני טיפש והתיאוריות שלי דביליות, ושאם אני אבגוד בו הוא יתרגז.
"אבל לך מותר?"
"אבל אמרת…"
"אז אמרתי."
"אתה בלתי אפשרי, אני מבטל את היחסים הפתוחים."
"תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי!"
"שקרן!"
אנחנו שותקים קצת ואז הוא שואל למה אני רב איתו.
"כי אני שונא לקנא."
"אז אל תקנא."
"לא מצליח להתאפק, אני לא שולט בזה."
"טוב, אז אני אפסיק."
"באמת?"
"כן, אני מבטיח לך לנסות להפסיק, אבל גם אתה."
"בסדר."
"אז לילה טוב חמוד."
"לילה טוב כושי."

מצב רוח גשום
בדיוק כשחזרתי מהקבוצת תמיכה התחיל לרדת גשם. רצתי לאוטו, מריח את האבק הרטוב שנשטף מהמדרכה ונזכרתי בארקאדי. גשם ראשון תמיד מזכיר לי אותו, את ארקאדי היפה שלי שנעלם אי שם באירופה האהובה שלו, ולפעמים שואל את עצמי אם הוא בכלל היה שלי או שרק דמיינתי הכל.
לפני שפגשתי אותו לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה בן אדם אחר. הוא העיר אותי, הקים אותי לחיים, ואפילו לא הבין מה הוא עושה לי, הוא סתם שיחק בי, אבל במשך כמה שבועות הוא היה כל העולם שלי, ועכשיו הוא בצרות ואני לא יכול לעזור לו, אני אפילו לא יודע איפה הוא.
כשרק נפגשנו, בקיץ ההוא לפני שנתיים, הוא נראה לי כל כך תמים וטהור. ראיתי בו מלאך מושלם ורק אחר כך, במבט לאחור, התחלתי להבין מה שהייתי צריך לקלוט כבר אז. המלאך המסכן שלי, הוא אף פעם לא סיפר לי שום דבר, עם הזמן הרכבתי את התמונה האמיתית עליו, ילד יפה מידי, אבא חורג פדופיל שיכור ורע, אימא ילדותית ומבולבלת, מתעקשת לא לראות את האמת. עד שהוא הגיע אלי הוא כבר היה שבור לגמרי. אני ובוריס היינו רק תחנות קטנות ולא חשובות במסע שלו להרס עצמי. בדרך הביתה התקשרתי לבוריס ושאלתי אם הוא שמע משהו חדש.
"לא, כלום. ביטון התקשר לפני כמה ימים, וסיפר שמישהו ראה אותו באיזה מועדון בפריס, אבל הוא לא בטוח, הוא היה שיכור קצת והיה חושך." קולו עמום, מבולבל. כאילו הערתי אותו משינה למרות שכבר כמעט צהרים.
"עשית קניות? מחר שבת, איך אתה מרגיש? יש משהו חדש מולאדי? אני יכול לבוא להביא לך משהו?"
"כן. תביא משהו לשתות."
אני עוצר לעשות קניות ונכנס אליו. ברגע שאני עובר את הסף משקולת של דאגה מתחילה להכביד על ליבי. בוריס שוכב על הספה, לא מגולח, פרוע, בגדיו מקומטים ומסריחים, הכיור מתפוצץ מכלים מטונפים, הרצפה דביקה, המקרר מטונף וריק. הכל מוזנח. "בוריס!"
"שתוק ילד, תעזוב אותי."
"לא היית היום במכללה? בסוף יפטרו אותך מהעבודה."
"זה לא עסקך."
"לך להתרחץ, אתה מסריח."
"עזוב אותי נודניק."
"לא רוצה." אני מושך אותו מהספה לכיוון המקלחת, מפציר בו להתפשט. הוא מקלל אותי, אבל נכנע, מתפשט ומניח לי להכניס את הבגדים המלוכלכים למכונת הכביסה.
"שלא תתחיל לנקות לי פה כמו איזה נקבה." הוא רוטן ונכנס להתקלח.
כשהוא יוצא, מקורצף ומגולח, מגבת סביב מותניו, אני כבר שקוע בשטיפת מגדל הכלים המלוכלכים. הוא מתרגז. אני נעלב. אנחנו רבים כמו זוג נשוי, ובסוף הוא מבין שאני לא אסתלק עד שהבית יהיה נקי והולך למלא דלי במים.
יחד אנחנו שוטפים את הרצפה, מנגבים אבק פה ושם. אני תולה כביסה, הוא מתרגז שלא קניתי וודקה. אני אומר לו שישתה תה אם הוא צמא, והוא שוב מקלל ברוסית. אני מזכיר לו את הסוכר ולחץ הדם שלו, הוא מתרגז שאני מציק. אפשר לחשוב שאנחנו חיים יחד כבר מאה שנים.
דני מחכה לי בבית שנכין יחד פיצה, אבל אני עדיין לא יכול ללכת. אני רוצה לדבר עם בוריס על ארקאדי. הסיפור שלו הוא כמו שרשרת חלודה שמחברת אותנו זה לזה. שרשרת עבה, חורקת, מפחידה, מעוררת זיכרונות רעים על דברים איומים שקרו, קצת באשמתי, קצת באשמתו, הרבה באשמת השיטה בה מתנהל העולם הזה. שנינו מתנהגים כאילו אנחנו סתם מנהלים שיחת חולין, פטפוט חסר חשיבות, אבל מתחת לפני השטח, כמו שלד חבוי בארון, מתחבאים רגשות האשם שלנו, הצער, הכאב, הקשר הזה שיש ביני לבינו בגלל כל מה שהיה אז.
"מה בדיוק ביטון אמר?" אני שואל בזמן שאני מכין לנו חביתה עם גבנ"ץ לשים בפיתה.
בוריס נאבק בקופסת טונה. "הבעיות שלו התחילו הרבה לפני שהוא הגיע לארץ." הוא אומר בלי להביט בי, "אין טעם להרגיש אשם, הוא בן אדם מבוגר עכשיו והוא צריך לפתור את הבעיות שלו לבד." הוא אומר כשאנחנו יושבים לאכול, "ובכלל, יכול להיות שהוא בסדר ואנחנו סתם דואגים." הוא מוסיף כדי לנחם אותי, אבל שנינו יודעים ששום דבר לא בסדר אצל ארקאדי, כבר הרבה שנים שום דבר לא היה בסדר אצלו, היו רק הפוגות קטנות ואחר כך שוב הידרדרות.
"חבל שנתתי לו לנסוע לאיטליה. אני מרגיש כאילו העברתי אותו לביטון וברחתי."
"שטויות, למה אתה תמיד מדבר שטויות כאלו?" מתרגז בוריס, "הוא נסע לאיטליה וזה לא קשור בכלל אליך, ושלא תעז להאשים את ביטון שהוא לא שמר עליו טוב. הוא עסוק בלימודים שלו, והוא בכלל לא ידע כלום."
"היינו צריכים לספר לו במה הוא מסתבך."
"לא נכון. ארקאדי היה צריך לספר לו, וחוץ מזה, גם אם הוא היה יודע זה לא היה משנה כלום. הוא היה מאוהב בו מעל הראש והם רצו להיות יחד."
"ועכשיו הוא כבר לא אוהב אותו?"
בוריס משפיל מבט ומתעסק עם הפיתה שלו. "לא כולם הם כמוך מנחם, יש אנשים שיודעים להתקדם ולא נתקעים כל החיים עם אותם אנשים."
זה פוגע בי, אני יודע שהוא לא התכוון, אבל זה מכאיב.
"זה שאני לא שוכח את החברים שלי לא אומר שאני תקוע."
"יש חברים שעדיף לשכוח. בחיים לא תגיע לשום דבר אם תמשיך להתעסק עם אנשים כאלו."
"למה אתה מתכוון אנשים כאלו?"
"אנשים כמוני וכמו ארקאדי, וכל הדפוקים האלו מהקבוצת תמיכה שלך." הוא עונה בזעף.
"הם לא דפוקים." אני נעלב בשמם, "הם חברים שלי."
"אתה צריך להתחיל לעשות משהו עם הכתיבה שלך, לא להיתקע עם רוסים שיכורים וכל מיני אוחצ'ות פסיכיות." הוא אומר בעוקצנות. "מטפל בממזרים של השכנה הדפוקה שלך במקום לקדם את עצמך."
"לקדם את עצמי לאן?" אני מתרגז, אבל מבפנים מרגיש שכולי רועד. הוא נשמע כמו ההורים שלי, לא כמו בוריס.
אני שונא שאומרים לי לעשות משהו עם עצמי. אני חי, מפרנס את עצמי, עוזר למי שאני יכול, משתדל להיות מאושר ולא להכביד על אף אחד. לדעתי זה מספיק, אין לי שאיפות להגיע ליותר, אני בכלל לא מבין מה זה היותר הזה שכולם מדברים עליו.
יש לי דמעות בעיניים, עוד רגע אתחיל לבכות.
בוריס לא טורח לענות לי ומתחיל לפנות את השולחן בשתיקה זועפת.
אני פונה לצאת, הוא עוצר אותי בדלת, מנסה להתנצל ולא יודע איך. אומר שהוא כועס בעיקר על עצמו, לא עלי, שאני ילד טוב ושלא אקח ללב את השטויות שלו. מחבק אותי ונותן לי נשיקה על הלחי. כל הצער והדאגות של השבוע האחרון צפים בי פתאום. אני לא יכול יותר ובוכה על כתפו.
"נו, די. מספיק." הוא מחזיק אותי, נותן לי להתפרק קצת, מבקש שנבוא מחר לאכול אצלו צהרים. הוא יעשה חמין כמו שאני אוהב וביום ראשון ילך לעבודה, והוא מבטיח שלא ישתה. "לא עצוב לך לבד? אתה מצטער שהתגרשת?" אני שואל, והוא צוחק ולא עונה, רק אומר שחבל שנסע לבוסטון עם ארקאדי, ועדיף שהיה לוקח אותי, וצוחק שוב כשאני אומר שלא הייתי מסכים לנסוע.
אני חוזר הביתה ומוצא את דני ורוני במטבח, מתעסקים עם הפיצות של שבת, צוחקים כמו תמיד מבדיחה שאני אף פעם לא מבין.
אחר כך דני מסתלק לחברים, והגשם יורד בעוז כשאנחנו נשכבים לנו במיטה עם העיתונים של שבת. מחובקים אנחנו מסתכלים על משהו טיפשי בטלוויזיה, עיתוני סוף השבוע מפוזרים סביב המיטה, עוד מעט יהיה חושך. חם לי ונעים לי. בחוץ קר ורטוב וזה עושה לי עוד יותר נעים.
בחוץ כבר חושך מוחלט למרות שבקושי חמש אחרי הצהרים, פחיסטון מופיע מאי שם ומתכרבל בקצה המיטה, ברדיו יש שירים יפים בעברית. רוני מכבה את האור ואומר לי להפסיק לדאוג לכל העולם וללכת לישון.
רגע לפני שאני נרדם אני עוד שואל את עצמי אם גם באיטליה, או צרפת, או בכל מקום אחר שהוא נמצא בו יורד גשם, ואם יש לו מישהו שיחמם אותו ויגיד לו להפסיק לדאוג וללכת לישון.
***
אין דבר חביב עלי יותר מימי שבת גשומים, רק אני והמחשב, ויש לי כבר משפט פתיחה להמשך הפרק שמתרוצץ לי בראש ו…
לך תנסה לכתוב משהו כשיצור היפר אקטיבי נמרץ ועצבני מתרוצץ סביבך, סוגר ופותח דלתות, מרעיש, מדבר, זז לפה ולשם, מחליף ללא הרף דיסקים תוך זיפזופ נמרץ בטלוויזיה, ודיבור בטלפון. "די כבר, שתוק!" צרחתי אחרי שעתיים של התאפקות אל אנושית, "אני מנסה להתרכז."
הוא נעלב ושואל למה אני לא מנסה להתרכז בו? אני מנסה, אבל הוא מעצבן מידי! הוא פשוט יותר מידי בשבילי. אני מתעייף רק מלהביט בו. "לך לליאור." אני מתחנן, "שב, תקרא משהו, שתוק כבר, למה אתה לא יכול להירגע קצת?"
ברק קורע את השמים, מסנוור אותי ורעם חזק מתנפץ ממש מעל הגג. אני מזנק בבהלה מהכיסא ומביט חסר אונים איך המחשב שלי כבה והמשפטים המעטים שהצלחתי לכתוב נעלמים בתהום הנשייה.
"איזה פחד!" צוחק רוני ונופל על צווארי. "תרגיש איך הלב שלי דופק. נכון שגם אתה נבהלת?"
"לא, בטח שלא." אני מוחה בעוז למרות שהאמת שכן… רק לרגע… הרעם הזה נשמע כמו רעש של הפגזה.
"אני כן נבהלתי. כולי רועד. בוא, תרגיע אותי." הוא סוחב אותי שוב למיטה, אני מוחה שדי כבר ולא בא לי ורק אתמול בלילה…
"רק נתחבק קצת." הוא מבטיח לי. אנחנו מתחבקים קצת ואחר כך עוד קצת, ובסוף נרדמים וקמים בבהלה גדולה כי כבר מאוחר והבטחנו לבוריס לבוא לצהרים.
הוא מחכה לנו עם עוד חברים שבאו לאכול. יש שפע של אוכל, יין ובירות, והמון סירים מלאים תבשילים מהבילים. קוקו הביא את מרק הבצל הטעים שלו, והחמין חם וחריף.
משום מה השיחה מתגלגלת לשלישיות, ומאחר וכולם גברים וכולם מכירים זה את זה, וחוץ ממני כולם קצת שיכורים… מסתבר שיש כללי נימוסים מקובלים שצריך לנהוג לפיהם, ויש כל מיני סוגי שלישיות. יש של שלושה ידידים שזה, כולם מסכימים, הכי טוב ומומלץ, ויש של זוג שמזמין עוד מישהו בשביל הכיף – רוני ממרפק אותי – ויש את השלישיות הכי גרועות, שלושה זרים שבמקרה נתקלו זה בזה בגן או בחדר חושך ובלי תכנון מראש… וזה בדרך כלל לא הולך, אם כי כולם מסכימים שלפעמים יש הפתעות. מעניין אם גם סטרייטים מנהלים שיחות כאלו מעל הצ'ולנט של שבת?
היום הייתה לנו הפסקת חשמל פתאומית. בדיוק ישבתי וכתבתי איזה סיפור ופתאום, בדיוק באמצע תיאור ספק רומנטי ספק סקסי, כבה האור. נשכבתי במיטה בבגדים, עם רגליים קרות למרות הגרביים, והצטערתי שאני לבד ולא יכול אפילו להתקשר אליו. הייתי אמור להתרגל לזה, אבל אני לא מצליח. קשה לי לישון לבד, בעיקר בחורפים. גם העובדה שהוא נעלם לו כל כמה ימים בגלל תירוצים קלושים כמו עבודה, או סידורים, או הורים, לא חביבה עלי.
בקבוצת התמיכה אמרו לי לא פעם ולא פעמיים שאני משקיע ונותן ביחסים איתו הרבה יותר מכפי שאני מקבל, ודרשו ממני לדעת למה?
למה? כי אני מרגיש אין לי זכות לדרוש מאחרים. זה התחיל בילדות ואחר כך באה המחלה שגרמה לי לחוש אסיר תודה על כל פירור של תשומת לב. כשרוני החליט שהוא רוצה אותי כבן זוג למרות הווירוס הייתי מוכה תימהון, וכל כך מוקסם מהסיכון שהוא לקח על עצמו כדי להיות איתי עד שלא העזתי אף פעם להגיד שלא בא לי עכשיו, ושלא מתחשק לי שוב להיות הפסיבי, וכמובן שלא העזתי למחות כשהוא חיפש לו גיוון ותענוגות מחוץ לבית.
רוני אוהב הרבה סקס, רצוי בבוקר, ואוהב אותו חזק ואני… מרוב שאני מנסה להקשיב ולרצות אותו כל הזמן אני כבר לא יודע בעצם מה אני אוהב ומה לא. אין לי מושג מה בעצם הרצונות שלי, בגלל זה אני אוהב לעשות ביד, זה הזמן היחיד שאני עושה סקס מתי שלי מתחשק, בלי להתחשב באף אחד. זה יפה להתחשב, אבל אני, מרוב התחשבות, שכחתי להתחשב בעצמי.
כשפגשתי את רוני כל כך התרגשתי מזה שהוא הואיל בטובו לזיין אותי למרות שאני נשא עד ששכחתי שגם אני בן אדם, גם לי מותר להגיד שלא נראה לי ולא מתאים לי עכשיו.
כן, בטח שיש המון סקס כשהוא ישנו, אבל לפחות פעמיים בשבוע אני ישן לבדי ואין לי מושג איפה הוא, ואסור לי לשאול. ככה נוח לו, שאני תמיד פה, כמו איזה קיר, באים, עושים מה שרוצים והקיר אומר תודה. שורף לי בלב מרוב עצבים ועצב ואני לא יודע מה. שונא הומואים! שונא את העם המסריח הזה! מה נכנס לך הטירוף הזה להיות הומו? פסיכי אחד!
ואחרי שהאור שוב חזר רוני התקשר להגיד לילה טוב, שמע את הקרירות בקול שלי ונמלא דאגה. "אל תהיה עצוב, מחר אני אחזור מוקדם."
"אולי אני עצוב בגלל שאתה מתכונן לחזור מחר מוקדם?" עקצתי אותו.
הוא נעלב. "מה, אתה לא רוצה שאני אחזור הביתה?"
"אתה חוזר רק בשביל לזיין ואחר כך הולך לליאור לשמוע מוזיקה ולעשן."
רוני לא נפל למלכודת. "מה קרה חמוד, מה עובר עליך?"
"הייתה לנו הפסקת חשמל."
"כן, גם בבסיס. לא נורא. אתה לא פוחד מחושך נכון?" פתאום הוא מתמלא חשד, "מה עובר עליך? אתה מרגיש לא טוב?"
"אני מרגיש מצוין."
"נו, אז מה קרה?"
"תמיד אנחנו עושים סקס איך שאתה רוצה, ומתי שאתה רוצה."
"מה, אתה לא נהנה?"
"למה אתה לא שואל אותי אף פעם אם גם אני רוצה? למה אתה תמיד האקטיבי? למה הכל צריך להיות איך שבא לך?"
"זה לא מדויק." הוא עונה לאיטו, מנסה להבין מה נפל עליו, "אני לא מכריח אותך וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול." הוא מזכיר לי את הפרשי הכוחות הפיזיים ביני לבינו.
אני שותק, מרגיש שאני עומד לפרוץ בבכי, לא מסוגל לדבר, והוא ממשיך בשיחה, מנסה לשאול מה קרה ולמה אני מדבר ככה.
בסוף אני פורש בפניו את ההרגשה שאני צריך לשתוק ולא להתלונן כי אין לי זכות.
הוא נאנח ואומר שוב בטון רגוע שבשבילו הכי חשוב זה פשוט להיות איתי ולא חשוב בדיוק כמה ומה עושים, ומבטיח שוב ושוב שהוא אוהב אותי מאוד, ושנדבר על זה כשהוא יחזור.
"הכי חשוב שנדבר וכל אחד יגיד מה מעיק עליו, וביחד נמצא פתרון לכל דבר." הוא מבטיח ונפרד ממני בלילה טוב, ורק אחרי שהוא סוגר אני קולט למה הטון השקט והמרגיע שלו נשמע לי כל כך מוכר – ככה אני מדבר איתו כשהוא חוטף קריזה וחוזר עצבני וכועס מההורים שלו. לפחות לימדתי אותו משהו.
***
היה לי יום ארוך ומעייף. כל היום מול הטכניפור שהוא מה שייוולד למכונת תפירה אם היא תתחתן עם מחשב. יש מחט שדופקת על תווית נירוסטה וחורטת עליה מספרים וכתובות וכל מה שרוצים. יום שלם התעסקתי עם הדבר הרעשני הזה. יצאתי משם בארבע עם ראש מפוצץ וגיליתי שכבר כמעט חשוך ושוב יורד גשם.
אני שונא לנהוג בגשם אבל המשכתי לחייך כי בצהרים דיברנו והוא הבטיח שיחזור מיד אחרי העבודה ונשמע אוהב ונחמד. אחרי שאתמול הייתי לבד התגעגעתי אליו מאוד שמחתי שנהיה סוף סוף יחד, אבל להפתעתי הוא לא היה בבית ולא ענה לנייד.
כרגיל התנפלתי על המחשב ולהפתעתי לא היה כלום במייל שלי והמחשב נתקע לי כל הזמן. פתאום שום דבר לא עבד – הנורה במקלחת נשרפה, השעון החשמלי ליד המיטה התקלקל, המדרגות היו מלאות בוץ שלא היה טעם לשטוף כי בין כה וכה ירד גשם ללא הרף, והמחשב המסכן שלי הראה את כל הסימנים לכך שווירוס נבזי מנסה לשלוט בזיכרון שלו, ומה שהכי גרוע – הוא לא ענה לנייד ולא היה לי מושג היכן הוא.
בטלוויזיה כולם דיברו על החתונה של אלטון ג'ון ועל מיסוד הזוגיות של זוגות חד מיניים ורק אני חי עם בן אדם שמרשה לעצמו לעשות מה שמתחשק לו ולשים עלי זין.
ומה אם קרתה לו תאונה? עלה הרהור קודר במוחי, הרי אף אחד לא יטרח להתקשר אלי ולספר לי. רק הוריו יקבלו את הבשורה והם כמובן לא יספרו לי כלום.
ואז רוני נכנס והסביר שלא התקשר כי נגמרה לו הבטרייה, וטען שהוא התעכב עוד קצת בבסיס כי פתאום צץ משהו, והתנצל כלאחר יד על האיחור בלי להתחשב בכך שהמתנתי לו עד בוש ודאגתי מאוד.
זה כל כך הרגיז אותי… לא רק שלא האמנתי לו, הרגשתי שהוא מתייחס אלי כמו לאידיוט. רוני יצא מהמקלחת ומצא אותי יושב על הספה ומעיין בתמונות הישנות שלי כילד בבית סבא וסבתא. האלבום הקטן החום והדהוי הזה הוא אחד מהחפצים הכי יקרים שלי. כשרוני נכנס לסלון נחפזתי לדחוף אותו מתחת לכריות הספה כדי שהוא לא יראה אותו.
הוא נעצר והביט בי במבט חשדני, "מה אתה מסתיר?" שאל בסקרנות.
"זה לא עסקך."
"אני רוצה לדעת." הוא זינק עלי ובזריזות של חתול הצליח לשלוף את האלבום ממקום מחבואו.
"תעזוב את זה!" צעקתי וניסיתי לחטוף ממנו את האלבום, אבל הוא היה זריז ממני ולא הספקתי לעצור אותו. התיישבתי על הספה, שמתי את הראש בין הידיים וסירבתי להביט בו. מזמן לא הרגשתי כל כך אומלל ומדוכא
"תרגיע. זה רק האלבום הישן שלך, כבר ראיתי אותו פעם, היית ילד נורא חמוד." הוא הניח את האלבום וניסה לחבק אותי. "אני יודע שאתה מתגעגע לסבא וסבתא שלך שמתו, אל תהיה עצוב חמוד."
"תעזוב אותי, בוגד אחד." הדפתי אותו מעלי והלכתי לחדר השינה.
הוא הלך בעקבותיי ונשבע לי שאני טועה, וזה פשוט לא נכון והוא אוהב אותי מאוד.
"אני יודע שאתה אוהב אותי רוני, גם אני אוהב אותך, אבל זה פשוט לא מספיק, וזה לא הזיונים מהצד, לא אכפת לי מהם. מה שמפריע לי זה השקרים וההתחמקויות וכל הגועל נפש מסביב. אני לא יכול לחיות ככה יותר."
"אבל זה לא נכון!" צרח רוני והפיל את עצמו עלי, "לא עשיתי כלום. סתם נדמה לך, די כבר עם זה, מספיק!"
הוא נשכב עלי, נישק אותי, מעך אותי, מתעלם מהתנגדותי. "תעזוב אותי כבר." דחפתי אותו.
"לא רוצה." הוא נצמד אלי חזק יותר. "אני חייב אותך." אמר בתוקף והתחיל למשוך מעלי את החולצה. המריבה חרמנה אותו, וכרגיל אצלו כשהוא רוצה משהו הוא לא רואה אף אחד ממטר, רוצה ולוקח.
"אני לא רוצה," מחיתי, "תפסיק!"
"אבל עומד לך!" התרגז רוני, ובאמת עמד לי נורא כי החשק שלו תמיד מדליק גם אותי. "עומד לך כמו טיל, רואים שאתה רוצה."
"אבל אני לא רוצה לרצות." התעקשתי.
"אתה כזה פולני דפוק," התעצבן רוני, "בסדר, לא רוצה, בלי טובות!" והלך למקלחת.
לפי הנוהג אצלנו אני אמור להמתין כמה דקות, ואז לבוא אחריו למצוא אותו ערום ובוכה, לנחם אותו בסקס במקלחת ואחר כך להתקלח יחד, ואם בא לנו להמשיך לעוד סיבוב במיטה.
הפעם ניסיתי לשבור את המסורת ונשארתי יושב על הספה, אומלל אבל עדיין עקשן. אחרי כמה דקות הוא פתח את הדלת והציץ לראות מה אני עושה. "אתה לא בא?" שאל. משכתי כתפיים כמו ילד סרבן והמשכתי לשבת בשתיקה.
"בבקשה בוא, אני אסבן לך את הגב." התחנף רוני.
נשברתי והלכתי אליו. הוא סיבן לי את הגב והיה מתוק ומתחשב, אבל לא ניסה לעשות שום דבר חוץ מזה. אחר כך הלכנו למיטה לראות חדשות, וגם שם המשכנו לא לעשות שום דבר חוץ מקצת ליטופים תמימים.
טוב, כמה אפשר? בסוף הייתי חייב ונגעתי בזין שלו שהיה זקוף ויפה ומפתה כמו תמיד. ניסיתי למשוך אותו אלי, אבל הפעם הוא היה זה שהתנגד.
"אבל עומד לך." התפלאתי ובדקתי שוב ליתר ביטחון. לא טעיתי, הוא היה זקוף ומוכן לפעולה, אבל בעליו התכחש אליו בעוז.
"אהה! זה שטויות, תתעלם ממנו, הוא סתם דביל." אמר בשלוות נפש מפליאה.
מה אני אגיד לכם? קל יותר להתעלם מפיל לבן באמצע הבית מאשר מהזין שלו כשהוא עומד. "אמרת שתמיד אני זה שקובע ומחליט, ושנמאס לך מזה, אז בבקשה, אני לא קובע ולא מחליט יותר. הכל עליך, אתה רוצה אותי אז תצטרך לשכנע אותי."
"יש לי רעיון יותר טוב, אני אאנוס אותך." אמרתי והתנפלתי עליו.
בסוף האונס החדר נראה כאילו עברה עליו סופת צקלון – הכריות עפו מהמיטה והתפזרו לכל הכיוונים, השמיכה הייתה בחדר הארונות (אין לי מושג איך זה קרה), ומכנסי הפיז'מה שלי נחו מתחת למיטה.
אחרי שאספנו הכל וסידרנו פחות או יותר את החדר רוני נשכב עלי ואמר לי שהוא אוהב אותי למרות שאני פולני שרוט, ונרדם מחייך, ואני עומד לחבק אותו ולישון צמוד אליו עד הבוקר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s