12. איידס חתולים

הגעתי הביתה הרוס מעייפות וגיליתי את רוני יושב ומעשן במטבח. "סליחה מנחם, אני באמת מצטער." התנצל ומיהר לכבות את הסיגריה, "אבל נורא קר בחוץ והייתי חייב סיגריה."
"למה? מה שוב קרה?" שאלתי בעצבנות. הייתי נורא עייף, מתי להתקלח וכעסתי על עצמי ששכחתי להדליק את הבוילר.
"חמי." הוא קם ושם ידיים על כתפיי, "אני נורא מצטער אבל… אולי הייתי צריך לשאול אותך קודם, אבל הוא נורא סבל והרופא אמר…"
בסתר לבבי כבר ידעתי מה הוא עומד לספר לי. החתול שלי לא הרגיש טוב לאחרונה, אכל מעט, ישן המון, ומאתמול היה חלש ואפאטי בצורה מעוררת רחמים. הבוקר רוני הבטיח שאם הוא יספיק הוא ייקח אותו היום לווטרינר, עד לרגע שהוא סיפר לי שכחתי מזה בכלל.
לא הופתעתי לגלות שפחיסטון חלה באיידס חתולים ושהתרופה היחידה שהרופא היה יכול להציע לו הייתה זריקת הרדמה לנצח. "הוא כבר מת?" שאלתי.
רוני עשה כן עם הראש וניסה לגעת בי, אבל התחמקתי ממנו. "כמה זה עלה?" שאלתי.
"מה זה חשוב?" הוא התפרץ בזעם, "פחיסטון שלנו מת! מה זה משנה כמה זה עלה?"
"כמה?" התעקשתי.
"שש מאות ₪ בשביל הבדיקת דם וזריקת ההרדמה, והוא גם הבטיח לטפל בגופה. רציתי לחכות עד שתגיע ותיפרד ממנו לפני שירדימו אותו, אבל הרופא אמר שהחתול סובל כי יש לו דלקת ראות ובסוף החלטתי לגמור הכל מיד. אתה כועס?"
"לא. טוב עשית. חבל היה לתת לו לסבול. דני יודע?"
"כן. סיפרתי לו ועכשיו הוא כועס עלי שלא התעקשתי שניתן לפחיסטון תרופות."
"למה לא אמרת לו שאין תרופות ושככה הכי טוב?"
"אמרתי לו, מה אתה חושב? בטח שאמרתי לו!" התעצבן רוני, "אבל הוא חשב שזה כמו אצל בני אדם. הוא לא יודע שאין תרופות לחתולים."
"טוב, אני רק מקווה שכשאני אחלה מישהו יסכים להרדים אותי ולטפל בגופה." הערתי.
רוני חטף חום והתחיל לצעוק שאשתוק כבר!
"תשתוק אתה בעצמך רוני. היו לפחיסטון חיים טובים, טיפלנו בו יפה, לא היו לו שום דאגות בחיים, וברגע שהוא חלה לא נתנו לו לסבול יותר מידי. הלוואי עלי. עכשיו תעזוב אותי, אני עייף ורוצה לראות משחק כדור סל."
הדלקתי את הבוילר והלכתי לראות כדור סל. אני מקווה שעד סוף המשחק יהיו לי מים חמים.

אוכל של ילדים
כשדני היה ממש קטן הוא נכנס אלי פעם וביקש משהו לאכול. הצעתי לו כל מיני דברים ושום דבר לא נראה לו.
"למה אין לך אוכל של ילדים? שאל, מאוכזב.
"מה זה אוכל של ילדים?" הופתעתי. אולי המציאו משהו חדש מאז שהייתי ילד? חשבתי לעצמי.
מסתבר שהוא התכוון לאוכל כמו במבה וממרח שוקולד, נקניקיות וצ'יפס בשקית. זה נחשב בעיניו לאוכל של ילדים, אוכל שנשטף היטב בעזרת קולה או ספרייט.
בזמן האחרון, בעיקר מאז שהוא בנבחרת השחייה, הוא עבר, לפי המלצת המאמן שלו, לאכול בשר וביצים, ירקות, לחם מלא, הרבה חלב וגבינות ומים מינראלים, ולהימנע ממשקאות ממותקים.
אחרי שהבוקר הוא בקושי אמר לי בוקר טוב וסירב בתוקף שאסיע אותו לבית הספר הלכתי לסופר וקניתי, בנוסף לקניות הרגילות של שישבת, גם אוכל של ילדים.
אחר כך הלכתי לקבוצת התמיכה, מתפלא קצת איפה הגשם המובטח. אני לא מתלונן, אבל ציפיתי לרעמים וברקים וקיבלתי שמש נעימה, ופיסות תכלת שהציצו מבעד לעננים לבנבנים.
סיפרתי על החתול ונדהמתי מעוצמת התגובה. כולם חיבקו אותי כאילו כל המשפחה שלי מתה ולפזי היו דמעות בעיניים. ניסיתי להסב את השיחה למשחק העלוב אתמול וחטפתי על הראש שבמקום להתאבל ראיתי משחק כדור סל.
אני עצוב שפחיסטון מת, בטח שאני עצוב, אבל הוא כבר מת, מה הטעם לילל בגלל חתול מת, ועוד לנסות לסחוט צומי בגלל דבר כזה? זה לא הסגנון שלי וגם לא שלו. הוא חי את חייו הנפרדים לצידי, לא ממש איתי, כי ככה זה חתולים. אין לי טענות אליו, ואני אתגעגע אליו, אבל אם על עצמי אני לא בוכה אני בטח לא אבכה בגלל חתול.
ניסיתי להסביר את זה לדני כשהוא הגיע באיחור ענקי לטקס הפיצה השבועי שלנו. הניסיון שלי לשחד אותו בפיתה עם ממרח שוקולד השחר וקולה לא עלה יפה. הוא אכל ושתה, אבל המשיך להיות זעוף, ולטעון בלהט שאפשר היה לתת גם לחתול תרופות בדיוק כמו שאני מקבל.
הסברתי שעוד לא המציאו תרופה לחתולים, ושמרתי לעצמי את העובדה המצערת שהווטרינרים לוקחים מחירים גבוהים להחריד על תרופות וטיפול, וסביר להניח שלא הייתי עומד במחירן גם אם הן היו קיימות.
למזלי אני מבוטח בקופת חולים. אני חושש שאם הייתי צריך לממן את העלות האמיתית של התרופות שלי הייתי גווע מרעב.
רק כשהסעתי אותו להדלקת נרות מוקדמת בתנועת הנוער הוא הצליח להיפתח מספיק ולשאול מה יהיה אם גם אני אהיה חולה כמו החתול?
"יאשפזו אותי וישנו לי את התרופות, ואז או שאני אחזור להיות בסדר או שאמות."
"אני לא רוצה שתמות." אמר דני, מביט בברכיו ולא בי.
"כל אחד מת בסוף." התנצלתי. "הבטחתי לך שאני אשתדל לא למות עד שתתחתן, יותר מזה אני לא יכול לעשות." ניסיתי להתבדח קצת.
"אתה חושב שאני תינוק?" התפרץ דני בזעם, "אתה חושב שאני לא מבין כלום?"
בזמן האחרון יש לו כל הזמן התפרצויות זעם. אני חושב שמתחת לכל הזעם הזה יש בעיקר פחד. גם אני פחדתי כשהייתי בגילו כי כבר ידעתי אז שאני לא אוכל ללכת בנתיב הסלול שהאחים שלי התוו לפני. הספקתי כבר לקרוא את הספר 'מעתה ועד עולם' ופחדתי. הסוויתי את הפחד בזעם, קללות, צעקות ויצירת דימוי של פרחח, אבל ידעתי שבפנים אני אחר לגמרי.
גם דני פוחד, זה מפחיד להתבגר, ולילד שבא מרקע בעייתי כמו שלו, בלי אבא ועם אימא כמו אליס… הוא פוחד וזה טבעי.
"אם אני אצטרך להיות בבית חולים רוני ישמור עליך." אמרתי ושמתי יד על עורפו.
הוא העיף אותה בקוצר רוח. קשה להאמין שרק לפני כמה שנים הילד הזה אהב להתרפק עלי.
"רוני לא יודע לעשות פיצות כמוך." אמר בזעף ויצא מהמכונית, מסרב בתוקף לקחת מעיל ומטריה. צעקתי אחריו שיצלצל לי אם הוא ירד גשם כשתיגמר הפעולה, אבל הוא העמיד פנים שלא שמע והסתלק אל החברים שלו.
אני מרגיש שאכזבתי אותו באיזה אופן ואני לא יודע איך, ומה לעשות כדי לתקן את זה. חזרתי עייף הביתה. בימי שישי בצהרים אני תמיד נעשה עייף מאוד, ומת להתכרבל במיטה. רוני אמר עוד בבוקר שהוא יהיה כנראה אצל הוריו הערב ויחזור רק בשבת, והאמת שקסם לי הרעיון של בילוי חצי יום לבד, רק עם עצמי.
אני אוהב להיות לבד פה ושם. לא תמיד, ולא כל הזמן, אבל אני זקוק למנת השקט והבדידות שלי וסובל אם אני צריך להיות כל הזמן עם בני אדם, גם אם אני אוהב אותם.
הלכתי לישון עם שירים יפים בעברית והתעוררתי מזיע מחלום מפחיד ששכחתי. כשהתקלחתי, מתענג מאוד על המים החמים, הדלת נפתחה פתאום ורוני הופיע ובישר לי שהוא החליט בכל זאת לחזור הביתה, ונעלב קצת כשלא הראיתי התלהבות גדולה במיוחד.
דיברנו קצת, והוא אכל מעט פיצה, והתפלא למראה הקולה. הסכמנו שאולי כדאי שנמתין עוד כמה חודשים לפני שנשיג חתול חדש, ואז הוא הלך לליאור לקשקש קצת עם החבר'ה על התכניות לסילבסטר. התכנית שלי נשארה אותה תכנית כמו בשנה שעברה – לא לעשות שום דבר מיוחד כי בשבילי זה לא חג.
עוד הערה למי שלא מבין מה קשור הספר של ג'ימס ג'ונס "מעתה ועד עולם" שכולם זוכרים בו את הקטע מהסרט שעשו לפי הספר – קטע הסקס על שפת הים. אולי אצל סטרייטים זה מלהיב, אבל אני מצאתי את התערובת של חול ומי מלח ממש לא נעימה.
קראתי את הספר – שני כרכים שמנים מאוד שגמעתי בהתלהבות תוך פחות משלושה ימים למרות הפרצוף החמוץ של הספרנית כי הייתי אז רק בן ארבע עשרה.
הסיפור מצא חן בעיני מאוד, ואהבתי את הגיבור שהלך ראש בראש נגד כל המערכת הצבאית עד שהוא הגיע לקטע על העקומים.
מיד הבנתי למה הכוונה כשהסופר דיבר על הגברים שמשלמים כסף על קשרים עם חיילים צעירים. האנגלית שלי הייתה די חלשה אז ולא הבנתי למה המתרגם כינה אותם עקומים, אבל כעסתי על הסופר שהציג אותם כטיפוסים בזויים שמצווה לשדוד ולרמות אותם. למרות שהסיפור לא נכתב בגוף ראשון ידעתי שהסופר מדבר בעצם על עצמו ועל החוויות שלו בצעירותו. עד אז הייתי לגמרי בעדו, הערצתי את העקשנות שלו ואת אומץ ליבו, והצורה שבה הוא כתב על העקומים הללו גרמה לי להרגיש נבגד.
כשבסופו של הסיפור הגיבור מת אמרתי לעצמי בשקט בלב שזה היה העונש שלו על ההתנהגות שלו עם העקומים, ולמרות שלא הכל הבנתי ידעתי בביטחון גמור שגם אני כזה.

סיוט
למרות שזה יום שישי שכאילו אמורים לבלות בו והכל הלכתי לישון בעשר בלילה. הייתי ממש עייף, אפילו רצוץ, ובחוץ ירד גשם זלעפות והעיניים נעצמו, אז הנחתי להן להיעצם ונרדמתי. במשך הלילה גם רוני הצטרף אלי, וכדרכו הוריד מעלי את הגרביים והפיז'מה, הצטנף ונדחק אלי ונרדם, אוחז בחזקה את ידי.
התעוררתי לפנות בוקר, נדהם מהחלום המאוד מאוד מפורט שחלמתי זה עתה.
החלום התחיל יפה – טיול נחמד שלי ושלו ביום שמש חביב באזור כפרי מוריק -והסתיים רע. פצצה התפוצצה בתוך תיק שהוא השליך בחיפזון לבור פצצות. המשטרה באה, הוא הואשם ונלקח למאסר.
אני הייתי צריך ללכת לטפל בכל הבעיות והסידורים שהיו עד כה תחת אחריותו (בחלום היו המון כאלו) וברגע שקלטתי שעלי להתקשר ולהודיע להוריו מה קרה נחרדתי כל כך עד שהתעוררתי.
מה שהיה הכי מעיק בחלום המוזר הזה הייתה העובדה שברגע שהפצצה התפוצצה בתוך איזה בור שהוא השליך לתוכו את התיק – אפילו בחלום התפעלתי כמה מהר הוא הבין מה לעשות ובאיזה זריזות עשה זאת – היינו מוקפים בהמון בני אדם, קהל עצום ורב שהכביד על תנועותיי והאט אותי. בדרך כלל אני זוכר מחלומות רק תחושות ושברי תמונות, אבל החלום הזה היה מפורט כמו סרט קולנוע. והחלום הזה על ההמון הרב והצפוף שלחץ אותי, והסיבוך עם המשטרה, והדאגה לשלומו, ובעיקר המועקה איך אני אסתדר לבד, ואיך לשחרר אותו מהר ככל האפשר, היה חלום מרגיז. איזה מזל שאני מסוגל להעיר את עצמי מחלומות שמרגיזים אותי, אני חושב שהחלום הזה מבטא בעיקר את הפחד שלי להישאר לבד ואת החשש שלי שבלעדיו אני לא אוכל להסתדר וכל עולמי יתמוטט.
***
הוא שוכב על המיטה, מזפזפ בקוצר רוח, נאנח, זז ממקום למקום, מתהפך, נאנח, גונח, פותח וסוגר ספרים, מדפדף בעיתונים. חסר מנוחה בצורה רעשנית שאי אפשר להחמיץ. "נו מה?" אני גוער בחוסר סבלנות, כאילו שאני לא יודע.
הוא טופח בידו על המיטה, מזמין אותי לבוא לשכב לצידו. עיניו כהות מחרדה, הוא מודאג ואצלי בבטן משהו עצבני מתעוות וצובט – לחץ.
נשכב לצידו. הוא מניח ראש על חזי, מלטף חזה, בטן, מתחיל לרדת למטה. אני תופס את ידו, עוצר אותו. הוא נאנח מתסכול. "זה לא הוגן להשתמש במין כדי להעניש אותי." הוא אומר בעצב.
"אני לא מעניש אותך רוני. אני פשוט לא יכול."
"אני יודע למה אתה כועס עלי." הוא ממשיך כאילו לא דיברתי, "זה בגלל שלא חיכיתי לך עד שתבוא להיפרד מפחיסטון, נכון?"
"לא הייתי בא בין כה וכה."
"לא רציתי שתראה אותו, ידעתי שתכף תחשוב שגם אתה תגמור ככה." הוא מתייפח, ונצמד אלי.
"אני מבטיח לך שאני לא אגמור כמו החתול." אני אומר בנחישות.
הוא מרים אלי את מבטו, כמה יפות עיניו, כמה ארוכים ריסיו הלחים. "בטח שלא, בעוד כמה שנים ימציאו תרופה וכל הסיוט הזה עם התרופות והקונדומים ייגמר."
"אני רק מקווה שאני אגיע ליום הזה בחתיכה אחת."
"בטח שכן, אל תדבר שטויות." הוא נחרד, נשכב עלי, מניח ראש על כתפי, מחכך את אברו הקשה תמיד בבטני.
אני עושה חישוב זריז במוחי – החתול מת ביום חמישי, עכשיו כבר יום ראשון, היינו יחד כמעט כל השבת ושום דבר. הוא חרמן כמובן, הוא תמיד רוצה עוד סקס, אבל יש בכך יותר מזה, הוא זקוק לאישור, להוכחה שאני עדיין אוהב, עדיין שלו. הסקס מאשר לו שהכל בסדר, אבל האמת היא ששום דבר לא בסדר והדבר האחרון שבא לי לעשות זה סקס. אני מנסה להתחמק ממנו אבל הוא לא מניח לי.
"רק עוד קצת," הוא מתחנן, "תן לי רק עוד טיפה לשכב ככה."
אני מתהפך ושוכב עליו, מנשק, מחבק, מלטף, אומר מילות אהבה שנשמעות לי נוקשות ולא טבעיות. "אל תכעס יותר." הוא מתחנן.
"אני לא כועס." אני שב ואומר ומנשק אותו שוב.
אני לא כועס טיפש קטן שכמוך, אני פוחד, פוחד להדביק אותך, פוחד למות, פוחד לחיות. לא, הוא לא רואה. הוא לא יכול להרשות לעצמו לראות שאני חלש ומבוהל ופוחד עוד יותר ממנו.
"רוני, בבקשה." אני מתחנן, "די, אין לי חשק היום. עזוב כבר, מספיק. לך תמצא לך מישהו אחר שיש לו חשק, לא אכפת לי, רק די כבר."
"לא רוצה, בלעדיך זה לא שווה כלום." הוא מתעקש לעורר אותי למרות רצוני, כובש אותי בגופו החלק והחם, סוחף אותי למקצב שלו, מביא אותי אל הסף, אבל לא מצליח לגרום לי לחצות אותו.
בסוף הוא מתמוטט על גופי, עייף ומתוסכל, מבקש שוב שלא אכעס יותר, ונרדם סוף סוף. אני ממתין עד שגופו יתרפה, יסחף רחוק ממני לתוך השינה, והולך למחשב לכתוב על זוג בדוי שמצליח לפתור כל בעיה בסקס נהדר בלי קונדומים, בלי פחדים, בלי זיכרונות רעים וחשבונות ישנים מהעבר.

אותיות זוהרות
יש לי מקלדת שחורה, נוחה מאוד שאני אוהב לעבוד איתה, אבל לצערי חלק מהאותיות שלה דהו וחלקן נמחקו לגמרי. בעברית אני מקליד בעשר אצבעות בלי להסתכל ככה שזה לא נורא, אבל באנגלית זה קצת תוקע אותי, בעיקר בסיסמאות שכתובות אנגלית ובכלל, מרגיז לראות חצי מקלדת מחוקה.
לפני כמה ימים רטנתי על זה קצת והתפלאתי למה אף אחד לא המציא מדבקות למקשים מחוקים. אתמול, כשחזרתי מהספרייה, ראיתי את רוני יושב מול המחשב שלי ומתעסק איתו, ומיד התרגזתי שהוא מחטט במחשב הפרטי שלי.
התנפלתי עליו בזעם ואז ראיתי שטעיתי, המחשב היה כבוי והוא בסך הכל הדביק מדבקות זוהרות עם אותיות עבריות אנגליות על המקשים של המקלדת.
הוא השיג את המדבקות הללו בחנות נידחת אחת, וגם שילם עליהן מחיר די גבוה.
"רציתי לעשות לך הפתעה." אמר בקול נעלב, "וגם ניקיתי לך את המקלדת באותה הזדמנות." הוסיף.
התנצלתי וחיבקתי אותו, והוא החזיר חיבוק ופתאום היינו על המיטה, מתנשקים, ולפני שהבנתי מה קורה… זהו, חזרתי לעצמי, או יותר נכון חזרתי אליו.
"חשבתי שתנצל את ההזדמנות שלא התחשק לי ותחגוג." קנטרתי אותו אחר כך.
"זה לא שווה בלעדיך." הוא נאנח, "ובכלל, קצת התעייפתי מכל השטויות האלו."
"כן, בטח!"
"באמת, לזיין סתם זה לא נעים, הכי טוב לי אתך. נכון שגם לך הכי טוב איתי?"
"לא יודע, אני צריך לבדוק."
"שלא תעז!" הוא התיישב עלי, מחזיק את פרקי ידי מעל ראשי מחייך חיוך ניצחון, "לך אסור."
"אם ככה אז גם לך."
"אז אתה מודה שאתה כן מקנא."
"בטח שאני מקנא, טמבל."
"אז למה אמרת שלא אכפת לך."
"שיקרתי."
"למה?"
"כדי שלא תרגיש שאני מכריח אותך, כדי שתרגיש חופשי."
"כשאני אוהב אותך אני לא יכול להרגיש חופשי. אני לא רוצה להרגיש חופשי. אתה כזה טמבל מנחם."
"אני יודע אהרון."

השיחה השנייה
כמה שעות אחרי השיחה הראשונה, הרעה והכועסת, הוא שוב התקשר, והפעם דיבר יפה ובסבלנות ונשמע כרגיל, אבל אני שכבר נכוויתי ברותחין נזהרתי בכל זאת, ודיווחתי לו בקול יבש שאכלתי את הכריך שהשארתי בצהרים, ושלקחתי את כל התרופות, והתקשרתי למשרד ההוא וביררתי, והורדתי כביסה וקיפלתי, וקניתי לחם וגם את המדרגות טאטאתי.
"יופי חמוד." הוא אמר, "אתה נהדר. תרשום לי את השם של התרופה נגד אלרגיה ואני אקנה לך אותה מחר בבוקר."
"יופי, אני באמת צריך אותה." אמרתי, מעמיד פנים שאני נשמע ככה כי שוב נתקפתי באלרגיה בגלל הצמח הזה שפורח בדיוק עכשיו, לא מרשה אפילו לעצמי לדעת שאני כובש דמעות עלבון וכעס בגלל השיחה הראשונה שבה הוא צעק עלי, ונזף, והאשים למה לא הורדתי כביסה? ולמה שכחתי להתקשר ולברר? ולמה הוא עושה הכל ואני לא עושה כלום? וצעק שהוא לא משרת שלי ושהוא בחיים לא יעשה לי יותר סנדוויצ'ים לעבודה אם אני משאיר אותם בשקית.
הסברתי שלא אכלתי את הכריך המושקע שהוא הכין לי כי הסגן הביא עוגות לכבוד יום הולדתו, אבל הוא לא הקשיב ורק צעק והתעצבן ושפך את חמתו על המחשב, ועל הכתיבה שלי, ועל האנשים שאני מתכתב אתם במקום לשים לב אליו.
ומפני שלא דיברנו על השיחה הראשונה לא יכולנו להמשיך ולדבר גם על הסיבה האמיתית לכעס שלו – העיסוי שעשה לי ניצן אחרי שחזרנו מהריצה אתמול בערב.
התלוננתי שכואבת לי היד והכתף הימניים בגלל הכתיבה הממושכת, וניצן אמר שגם אימא שלו סובלת מאותה תופעה והתנדב לעשות לי עיסוי. הייתי עם חולצה ושנינו ישבנו, והכל היה מהוגן מאוד לדעתי, אבל הוא נכנס, אמר סליחה בקול כפורי ויצא כאילו תפס אותנו באמצע זיון. ניצן הסמיק וברח.
"תודה שנדלקת על השמן הזה." הדף אותי כשניסיתי לפייס אותו.
"אל תדבר שטויות, הוא ילד בעיני, הוא אפילו לא בן שמונה עשרה."
"הוא מעל גיל ההסכמה והוא לא מסתכל עליך כמו ילד." התעקש רוני לסלק את ידי.
"נו, די רוני. אתה הולך להתעצבן על כל מי שמסתכל עלי?" איבדתי את סבלנותי ואחזתי בכוח את פרקי ידיו מעל ראשו, נשכב עליו ומועך אותו תחתי.
"כן!" התריס כנגדי, "זה מה שאני הולך לעשות, יש לך בעיה עם זה?"
במקום להמשיך בוויכוח המטופש הזה חסמתי את פיו בפי, ומשם הכל הלך למישרין, אבל למחרת באה השיחה הגועלית ההיא, ואחר כך הסתובבתי כועס ונעלב, מתגעגע לימים שהייתי לבדי, מזיין אלמונים בגן וחוזר לישון לבד, בלי אף בן זוג שיציק לי ויכנס לחדר ברגע הכי פחות מתאים.

מחוץ לתחום
אין דבר צודק, רעשני וכועס יותר מאימא מרוקאית חד הורית שפגעו לה בילד.
אחת כזו עמדה היום בכניסה לבית שלי וצרחה עלי בקולי קולות. היא כעסה, והיא הייתה מאוד צודקת וזועמת, וכשניסיתי להגיד שלא עשיתי כלום נשמעתי אשם ולא משכנע אפילו לעצמי.
מדובר בפרח – השכנה ממול – שמצאה בחדר של הבן שלה תמונה שלי, ואחר כך חיטטה במחשב שלו ומצאה שירים וסיפורים ואלוהים יודע מה עוד שמהם היא הסיקה שהילד (מטר שמונים וחמש על תשעים וכמה קילוגרם) אוהב גברים, ובעיקר אותי.
היא שפכה עלי את חמתה שאני מדרדר את הילד שלה, ומדיח אותו לדבר תועבה, ואני וכל החברים שלי סוטים, ושהילד שלה קטין, והיא הולכת להתלונן במשטרה, ולא יעזור לי שכל המשפחה שלי שוטרים (זה היה בערך הדבר היחיד הנכון במה שהיא אמרה).
"אני מציע שתפני גם לעובדת סוציאלית." אמרתי כשהיא הפסיקה לרגע כדי לנשום בין הצעקות, "ושתדעי," ניצלתי את שתיקת התדהמה שלה, "שאם אפילו רבע ממה שאמרת היה נכון האחים השוטרים שלי היו לוקחים אותי בעצמם למעצר, ובדרך מרביצים לי מכות רצח, ובצדק." וברחתי משם כמו שפן והסתגרתי בחדר שלי.
כמה זמן אחר כך הגיע רוני מהעבודה ושמע מהמעוצבים על המריבה איתה ובמקום לנחם אותי ולעודד אותי הוא התקיף אותי גם כן וטען שאני לא זהיר, ושאני חושב שאני הכי חכם, ושכולם אמרו לי שהילד הזה… ועוד ועוד האשמות, צעקות ונזיפות, שפשוט לא יכולתי ולא רציתי לשמוע.
הכנסתי את הראש מתחת לכרית ונאטמתי.
אחרי אני לא יודע כמה זמן היה טלפון. זה היה ניצן, בוכה כמו ילד קטן. לקחו אותו למשטרה להגיש תלונה, ושם הוא סיפר שהוא הומו, שהוא מאוהב בי ושכל הסיפורים והשירים שאימא מצאה מבוססים על פנטזיות, שהוא מעולם לא קיים יחסי מין עם אף אחד, שהוא בסך הכל רץ איתי מידי פעם בערבים וקיבל ממני עצות על התעמלות ושמירת כושר, ושהוא מתנצל, מבקש סליחה על הסקנדל שאימא שלו עשתה לי, וגם היא מבקשת סליחה, אבל מתביישת לגשת לטלפון.
"זה בסדר, אני מבין." אמרתי, "גם אני, אם היה לי ילד והייתי חושב שפגעו בו הייתי צועק ומאיים. אני רק מבקש שלא תבוא אלי יותר, לך תמצא לך חברים בגילך."
הוא בכה עוד יותר חזק ורצה להגיד משהו, אבל אני כבר ניתקתי. קמתי והלכתי למטבח. רוני ששמע כל מילה שהוא אמר הניח את השפופרת של הטלפון במטבח וחייך אלי חיוך שמח.
"אתה רואה, הכל הסתדר." אמר בשלווה, כאילו לא צרח עלי רק לפני כמה שעות.
"שום דבר לא הסתדר." אמרתי, "אני ואתה גמרנו. קח את הדברים שלך ולך."
בהתחלה הוא לא הבין, לא האמין, חשב שאני צוחק, אבל אני הייתי רציני לגמרי. הסברתי לו שאם אחרי חוויה משפילה כזו שעברתי כל מה שהיה לו להגיד זה שמגיע לי אז שילך ויחפש את החברים שלו, אני לא רוצה לחיות איתו יותר.
הוא ניסה להתווכח שלא הבנתי אותו ושלא לזה הוא התכוון ושהוא בסך הכל… אבל אני סירבתי להקשיב. "אני ואתה כבר לא. לך."
"אבל לאן אני אלך?" צעק רוני עם דמעות בעיניים, "אתה לא יכול להעיף אותי מהיום למחר!"
הלכתי לחדר הארונות, ערמתי בידי חבילה ענקית של הבגדים שלו והעפתי הכל לחדר האורחים שלנו. "תגור פה עד שתמצא לך מקום אחר, ובינתיים תתרחק ממני."
הוא התחיל לבכות, ואחר כך באו ליאור ומיצי וניסו לדבר איתי, אבל אני אטמתי אוזניים. "כמו שידעתם לשתוק ולא להתערב כשהיא העליבה והשפילה אותי לפני כל השכונה אל תתערבו גם עכשיו." אמרתי להם והעפתי אותם החוצה.
אחרי שהוא לקח את כל הדברים שלו ונסגר בחדר שלו לקחתי דף גדול, רשמתי עליו באדום "מחוץ לתחום!" הוספתי ציור של תמרור אין כניסה והדבקתי על הדלת של החדר שלי.
זהו, מעכשיו אני והחיים שלי הם מחוץ לתחום בשביל כל העולם, ולפני שאני נעלם לתמיד מאחורי הדלת אני רוצה לספר שכשהיא עמדה וצעקה ככה, ואף אחד מהחברים שלי לא בא להגנתי, הרגשתי שהיא צודקת, שאני בעצם אשם, שמגיע לי לעמוד ככה, חשוף בחוץ, ולספוג האשמות והשפלות, שאני באמת סוטה ופושע ובן אדם שפל שצריך להתבייש בעצמו.
ביום שישי בצהרים נתתי לו את החלק של העיתון עם רשימת דירות להשכרה ומצאתי אותו אחר כך קרוע בפח, וכששאלתי למה הוא התחיל לשיר בקולי קולות והתעלם ממני.
בתגובה כשהוא הזכיר לי לקחת תרופות אחרי הצהרים גם אני התחלתי לשיר בקולי קולות והתעלמתי ממנו ואז הוא התנפל עלי והייתה מעין האבקות שנגמרה ב… בוא נגיד בגמירה משותפת ונעזוב את זה ככה.
כן, זה היה טוב, אבל אני חושב שהוא קצת משוגע.
התקשרתי אחר כך לבוריס להתבכיין וגם לבקש עצה וחטפתי על הראש. "שניכם משוגעים! תישארו יחד ותנו לי מנוחה!" הוא צעק עלי, וברקע שמעתי את ולאדי צוחק.
סגרתי והלכתי למטבח לקחת עוד פיצה ואז ראיתי שהוא קרע את השלט אין כניסה ששמתי על הדלת.
אני לא כועס על פרח וגם לא על הילד שלה (אם הוא ירצה הוא יכול למעוך אותי, הוא בחור ממש גדול, אבל נחשב בעיניה לילד כמובן) והאמת שעכשיו גם על רוני אני כבר לא כועס, ובטח שלא על השכנים שלי שנבהלו מהצעקות שלה. אני בעיקר כועס על עצמי שלא ראיתי מה שכולם ידעו וראו.
אחר כך אמרו לי שטיפלתי בסצנה הלא נעימה הזו בצורה בוגרת ובסוף כולם נרגעו חוץ מניצן המסכן שליבו נשבר, אבל מה שבאמת כואב לי זה שכולם ראו ושמעו ואף אחד לא בא לעזרתי.
מזל שהיא לא ידעה שאני נשא. אני לא מסתיר את זה מאנשים קרובים אבל לא חושב שכולם בשכונה צריכים לדעת את זה.
ברור לי שרוני כעס והתפרץ כי גם לו כאב בגללי וככה הוא ביטא את הצער והכאב שלו. אני כבר לא כועס עליו, נרגעתי לגמרי אבל אני עדיין חושש שאנחנו שונים מידי מכדי שנוכל לחיות אי פעם בשקט. נכון שניגודים נמשכים, אבל משיכה זה לא מספיק. צריך גם קצת שקט ושלווה. למרות שהודעתי לו שאנחנו לא יחד יותר הוא ממשיך לגור איתי. בימים הוא בחדר האורחים ובלילות הוא מתגנב למיטה שלי.
רק אתמול ישנתי לבד כי הוא הלך לישון אצל הוריו וכמובן שהתגעגעתי נורא.
עם כל האהבה והמסירות והדאגה שלנו זה לזה יש בינינו הבדלי סגנון ואופי עצומים שמקשים מאוד על החיים שלנו יחד.
אולי ככה זה בזוגיות? לא יודע. אני עייף מאוד כי לא ישנתי כמו בן אדם כבר כמה ימים וכל הסיפור הזה מעיק עלי מאוד.
שנינו אומללים והוא כשהוא עצוב הוא מיד מפסיק לאכול. גם ככה הוא רזה מידי ועכשיו הוא נעשה ממש שקוף. אני דואג לו וכואב לי נורא עליו ואין לי מושג אם אני טועה או צודק. אם אני אתעקש הוא ילך ממני בסופו של דבר ואולי זה יהיה לטובה.
אני יודע לפי ההיגיון שעדיף ככה, אבל הלב כואב לי בצורה בלתי נסבלת. אם ניפרד אני נשבע שבחיים אני לא אחיה יותר עם אף אחד.
ביידיש יש פתגם שעדיף כאב בטן מכאב לב וזה נכון לגמרי.
אני לא מצליח לעשות שום דבר כמו שצריך, אפילו לא לכעוס כשאני צודק. לחגוג במסיבת סילבסטר זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות. לרוע מזלי קבוצת התמיכה שלי החליטה שנחגוג ביחד אצל המנחה שלנו – ככה גם מי שאין לו בן זוג לא ישב בבית ויהרהר בהתאבדות. לא סיפרתי להם עדיין על מה שקרה ועל הפרידה מרוני ואין לי שום תירוץ לא לבוא, לא רציתי לקחת אותו, אבל אחרי שאפילו החבר של המנחה שלנו התקשר לשאול אם רוני מגיע נשברתי וביקשתי שיבוא איתי והוא הסכים מיד וסך הכל היה ערב נעים.
היה הרבה אוכל ומעט שתייה, אף אחד לא עישן וגם הריקודים היו מאופקים מאוד, אבל היו דיבורים וצחוקים ואווירה משפחתית נעימה של אנשים שמכירים זה את זה היטב.
בחצות כיבו את האור ומזל שהייתי זריז מאוד והגעתי אליו בזמן. נישקתי אותו עוד לפני שגמרו לספור ואחר כך הודעתי לכולם שאני צריך ללכת לעבוד מחר ורצנו הביתה, למיטה.
***
למחרת הלכתי לעבודה, זה לא היה סתם תירוץ, והייתה הרבה עבודה ובלגנים עם ספירת מלאי ומילוי טפסים מרגיזים בשביל האיזו וכל השטויות הללו. ובין לבין טלפונים מניצן שבילה סילווסטר מדכא ביותר עם כמה חברים שפיתו אותו לשתות וודקה.
הוא חזר חולה הביתה, ישן חצי יום ואחר כך קם ואכל המון סופגניות. מיד אחר כך נזכר בדיאטה, ניסה להקיא אותן ולא הצליח, ומרוב ייאוש התקשר אלי לשפוך לפני את ליבו.
לא ידעתי אם לצחוק או לכעוס עליו.
אחרי שהוא נשבע לי שלא ישתה יותר עד שלא ימלאו לו שמונה עשרה, ולא ינסה בחיים להקיא בכוונה אלא אם כן הוא יחליט להפוך לדוגמנית, הסכמתי שהוא יבוא לבקר אותי אחרי הצהרים בתנאי שיגיד קודם לאימא שלו.
אחר כך תפסתי את רוני בארוחת צהרים וסיפרתי לו הכל. הוא צחק גם כן ואמר שיותר טוב סופגניות מקוקאין למשל, והבטיח לחזור הביתה מיד אחרי העבודה.
הילד בא, ישב איתנו קצת, ואפילו שתה תה ו… לא. לא דיברנו על מה שקרה בשבוע שעבר, לא התחשק לנו.
ראינו יחד ערב חדש, דיברנו על ספורט ופוליטיקה, ואז איזה חבר שלו צלצל והזמין אותו לסרט והוא הסתלק לדרכו, נראה קצת פחות מדוכא מכפי שהיה כשנכנס.
"אתה לא חושב שהיינו צריכים לדבר איתו או משהו?" שאלתי את רוני והתחלתי לאסוף את הכוסות מהשולחן.
"לאאאאא מה פתאום? דיברנו מספיק לדעתי." הוא אמר בפסקנות, "בוא למיטה ונשתוק קצת."

11. לא אכפת לי

מאז שרוני חזר מההשתלמות ההיא הוא לא מתנהג בצורה נורמאלית. כל הזמן הוא מנסה לחפש סיבות לריב איתי ולעשות איתי ברוגז. רגע הוא ככה, ומיד אחר כך אחרת. אני מרגיש שמשהו לא בסדר ולא יודע מה לעשות. היום הוא התעורר לפנות בוקר והתחיל להסתובב במיטה. נזפתי בו שיפסיק כבר כי אני עייף ורוצה עדיין לישון והוא התנפח כולו ועשה מזה סיפור גדול ונעלב נורא ולא חזר הביתה אחרי העבודה, אלא נסע ישר להוריו מודיע לי מהדרך שהוא לא רוצה להפריע לי ולכן הוא לא יבוא לישון הלילה בבית.
אמרתי לו להפסיק להיות טיפש כזה ולבוא כבר הביתה, אבל הוא סירב והמשיך להתנהג כאילו מי יודע מה כבר עשיתי. רק סגרתי וקיבלתי שיחה מבעל בית הקפה שבוריס מסתובב שיכור במרכז, ממש מול העסק שלו, ועושה בושות ושזו לא פעם ראשונה שבוריס מסתובב שם שיכור לגמרי, שר בקולי קולות, ועושה מעצמו אידיוט.
נסעתי מיד למרכז, הכנסתי אותו, די בקושי, למכונית ונסעתי לדירה שלו שנמצאת לא רחוק.
חשבתי להשכיב אותו לישון, אבל הוא סירב לצאת, נאבק בי, ניסה לחבק ולנשק אותי וגם יותר מזה… איזה מזל שהיה כבר חושך ושרוב הפנסים בשכונה שלו שבורים ואף אחד לא ראה איך הוא מתנהג. אני נורא אוהב אותו, באמת, אבל אני פוחד משיכורים. פוחד מהאלימות שלהם ומזה שאי אפשר לדעת איך הם יגיבו ודווקא בגלל שאני מכיר אותו כל כך טוב ואוהב אותו זה היה גרוע עוד יותר. הוא אמר שטויות איומות וגסויות נוראיות שברוסית נשמעות אפילו גרוע יותר.
בחיי היום יום הוא אדם רגוע, ואני אוהב אותו ונהנה להיות איתו, אבל כשהוא שיכור הוא נעשה עליז מידי וחרמן בצורה מגעילה, אפילו הריח שלו נעשה מגעיל אחרי שהוא שותה. הוא כבד יותר ממני, והיום הוא היה פראי. לא הצלחתי להוציא אותו מהאוטו, הוא כל הזמן אמר שקודם… לא חשוב.
היה מביך ומגעיל, ואז רוני התקשר. הוא חיפש אותי בבית וכשלא עניתי התקשר לנייד. גם כשהוא רב איתי הוא עדיין אוהב לדעת איפה אני נמצא, ולהזכיר לי לקחת תרופות.
ביקשתי שיבוא מהר לעזור לי, ולמזלי הוא לא שאל כלום אלא קפץ על האופניים שלו ובא מיד. בעזרתו של רוני הצלחתי לשלוף את בוריס מהמכונית ולהעלות אותו במעלה שלוש קומות של חדר מדרגות צר וחשוך עד לדירה שלו. זה היה כמו שידור חוזר של הסיפור עם ולאדי, אבל ברוורס.
הוא הקיא על עצמו ולפני שקילחתי אותו הפשטתי את שנינו וזו הייתה חוויה מזעזעת. תמיד חשבתי שאלכוהול מדכא את החשק לסקס, טעיתי. רוני כעס עלי כאילו שזו הייתה אשמתי, ובוריס היה פתטי, והכל היה נלעג ומביך ומעורר קבס.
עכשיו הוא ישן ורוני רואה טלוויזיה וממשיך לעשות לי פרצופים זועמים. אני מרגיש איך הוא מחפש דברים נגדי כדי שיהיה לו קל יותר על המצפון. שיעשה מה בראש שלו, לא אכפת לי!

קוקסינל
אתמול עבדתי בלייזר, הרדיו פתוח כרגיל על גלי צה"ל. נכנס הסגן ושואל בעיקום פרצוף מי זה הקוקסי הזה שמדבר ברדיו עם רזי ברקאי (כוונתו לקוקסינל שזה בשבילו כינוי גנאי מהמעלה הראשונה).
"זאת לימור ליבנת, שרת החינוך שלנו." עניתי לו בחיוך עליז – אין שמחה כמו שמחה לאיד.
"אה? וואללה?" הוא האדים ויצא.
הסגן הומופוב מתוך עקרון למרות שאותי אישית הוא בדרך כלל מחבב, אבל הבן אדם לא נותן לעובדות להפריע לו, שומע מישהו עם קול אלט עמוק ומיד פולט הערה מעליבה למרות שההומואים היחידים שהוא מכיר הם אנשים סולידיים וגבריים הוא ממשיך להאמין שכולם, חוץ מכמה יוצאים מהכלל, הם אוחצ'ות כמו ליאור. לרוע מזלו הוא מכור לסנדוויצ'ים שלו (רואים לפי הכרס) ומחבב אותו מאוד, ובכל זאת הוא ממשיך בעיקרון לשנוא הומואים ולא יכול להסביר אפילו למה.

רמות מטורפות
דני הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה הוא ילד די קטן לגילו, רזה ושרירי. הוא נמרץ וספורטיבי מאוד, מתאמן בשחייה ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הזמן עסוק בכדור רגל ובאופניים, ובכל זאת כשאני נותן לו שוקולד חלב שקניתי בשבילו (היה מבצע בסופר – שניים במחיר אחד – את המריר אכלתי ואת הסוג השני שמרתי לדני), הוא קודם כל שמח כמו כל ילד נורמאלי ואז הוא אומר לי פתאום, נשמע כמו אחד המעוצבים של ליאור, "אוי, אני לא יכול לאכול את זה! אני אשמין בצורה מטורפת."
וזה מילד ששוקל בקושי ארבעים קילוגרם. צחקתי עד כאב בטן ואחר כך התעצבתי אל לבי, אם דני מדבר ככה אז מה יהיה עם בנות צעירות שבגיל הזה מתחילות להתעגל? או עם ילדים שהם כן טיפה שמנמנים?
אחר כך נסעתי איתו לקנות לו נעלי התעמלות כי בישנים כבר יש חורים. הוא לא כל כך רצה לנסוע, אבל אני התעקשתי. נסענו לקניון אלונים, ובדיוק כשהגענו נכנסו לחנייה שלושה אוטובוסים עמוסי צעירים באזרחי, נושאים עוזים.
הרוב היו בנים, ועוד מספר בנות בטלות בשישים. כנראה טיול של איזה קורס. פתאום מצאתי את עצמי מוקף בגברים צעירים, וכולם היו יפים מאוד בעיני. חלקם ישבו על הדשא בחוץ, שלושה שכבו, אחד הניח את ראשו על בטנו של השני ואני עומד, לוטש עיניים ונאנח בתוכי.
"בוא כבר." האיץ בי דני, ובעל כורחי הסבתי עיניים ונכנסתי פנימה. מדרגות נעות מובילות לקומה השנייה, דני כבר דוהר למעלה, אני מתעכב קצת אחרי כמה בנים וברגע שאחד מהם שם את רגלו על המדרגה הנעה המדרגות מפסיקות לנוע.
אנחנו מביטים זה בזה נדהמים וצוחקים, עולים ברגל, נדחקים זה אל זה, כתף נוגעת בכתף וכל ההרגשה של להיות בצבא חוזרת אלי פתאום.
לא השירות היה לי קשה, לא הריחוק מהבית, וגם לא החשש מפגיעה או מוות (שירתי בלבנון בתקופת המלחמה) מה שהיה באמת קשה זה להיות מוקף כל הזמן בבנים צעירים ויפים, חיים יחד, נוגעים זה בזה כל הזמן, מריחים, שומעים, מתחככים זה בזה ללא הרף, המון פעמים כמעט בלי בגדים וכל הזמן בדיחות גסות, מדברים על סקס בלי סוף, הכל מאוד קרוב ואינטימי, כולם כמו משפחה… ורק אני שותק ללא הרף, דוגר על הסוד המביש שלי. איך עמדתי בזה שלוש שנים? אין לי מושג.
מרוב לחץ חברתי אפילו היה לי מעין סטוץ עם בחורה אחת. דווקא נחמדה. גם אם היו מציעים לי משכורת של מנכ"ל בהייטק לא הייתי מוכן לחתום קבע.
סוף סוף החלטנו וקנינו לדני נעלים – לי קופר במאתיים ₪ – נשאר לי עודף של עשרים ₪ והוא דרש את הכסף לעצמו.
"מה פתאום?" התפלאתי.
"זה מגיע לי כי באתי אתך לקנות נעליים." הוא עונה לי בביטחון עצמי מדהים.
אני והזבן הצעיר – שמנמן ונחמד כזה – מחליפים מבטים, קצת נדהמים, קצת משועשעים. "לפחות תגיד תודה שקניתי לך נעלים, חוצפן."
"תודה." הוא אומר ולוקח לי את הכסף. אני מקווה שהוא יקנה בו משהו משמין ברמות מטורפות.

הכנה לחיים
לדני יש שיעור שנקרא הכנה לחיים. לא זוכר שאני למדתי דבר כזה כשהייתי בבית ספר, אבל מאז עבר הרבה זמן והחליטו שצריך ללמד ילדים איך להתכונן לחיים.
לפני כמה ימים הוא אומר לי פתאום, "דיברנו בהכנה לחיים על איידס והמורה אמרה שנכון שיש היום קוקטייל, אבל לא כולם מגיבים אליו טוב, יש תופעות לוואי ויש אנשים שעם הזמן מפתחים עמידות לתרופות, ואז הם עלולים למות בייסורים קשים." הוא מביט בי בדאגה. "לך יש את העמידות הזו?"
"לא, עוד לא. אני בסדר."
"ויש לך תופעות לוואי לא נעימות?"
"אה… (אני מתחיל לשנוא בשקט את המורה שלו), "כבר לא. היה לי בקיץ, אבל עכשיו אני בסדר."
"אני לא רוצה שתמות בייסורים קשים."
"או. קיי. גם אני לא. אל תתעצבן."
"אני לא רוצה שתמות בכלל."
"כולם מתים בסוף."
"אז מתי אתה חושב שתמות?"
"אההההה… לא יודע."
"תשתדל לא למות עד שאני אלך לצבא, בסדר?"
"זה רק עוד חמש שנים, אין בעיות. אני אעשה מאמץ להחזיק מעמד."
"בעצם, אולי אני אצטרך אותך גם כשאני אהיה בצבא?"
"בסדר, עוד שלוש שנים, קטן עלי, אבל אחר כך מותר לי להחזיר ציוד?"
דני מתעמק בבעיה. "אולי תחכה עד שאני אתחתן?" הוא מציע.
"מתי אתה מתכנן להתחתן?"
"קודם אני רוצה לטייל בעולם, ואחר כך להרוויח כסף, ורק אחר כך, כשאני אהיה כבר זקן בן שלושים או משהו כזה, אני אתחתן."
"אחלה תכנית, ואחרי שתהיה זקן בן שלושים, ואני כבר אהיה ישיש בא בימים מותר לי לפרוש מהעולם?"
"רק בתנאי שזה לא יהיה בייסורים קשים."
"טוב, עשינו עסק."

אבא יש רק אחד
אשתו של השכן ממול הלכה לבדיקות ולא חזרה. אשפזו אותה במפתיע בגלל הריון מחוץ לרחם. בבית נשאר בעלה עם שני ילדים קטנים. הכי קטן הוא פעוט בן שנה וקצת. רק לפני חודש עוד זחל על ארבע, ופתאום הוא כבר הולך.
אני יושב על המדרגות, מביט אל הגינה, שותה קפה, והנה השכן בא עם הילד על הידיים לשאול מפתח שוודי. אשתו צריכה לחזור בסוף השבוע ובינתיים הוא מתמרן בין הסבתות למעון, מנסה לעשות את העבודה שלו ושלה בבת אחת.
קשה לו, הוא עייף ומודאג מאוד, ופתאום יש בעיות עם הברז במטבח. הוא מניח את הילד על השביל ונכנס למחסן לקחת את המפתח השוודי. הילד בוהה בי במבט רציני מאוד, פניו העתק ממוזער של פני אביו ושערו כהה כשערה של אימו. הוא מביט סביבו במבט בוחן ומרוכז, תשומת ליבו נמשכת לרגע אל פחיסטון שחומק לתוך הבית, ואז הוא מתרכז בי שוב, מרים את גבותיו בהשתאות. עיניו עגולות וכחולות ומבטו בוגר להפתיע. איש קטן ורציני, זעיר במידותיו, אבל מושלם מכף רגל ועד ראש – פלא אנושי קטן ומתוק.
אני נעמד לפניו על ברכי, מדבר אליו, הוא סוקר אותי בביקורתיות ולאט לאט מתקמטות הפנים הרציניות בצער והוא מתחיל לבכות. אני מנסה להרים אותו בזרועותיי, להגיד מילים מרגיעות. הוא מתפתל מבוהל, מתייפח. אביו חש החוצה ולוקח אותו בידיו. הילד נאנח אנחת רווחה, מניח ראש על הכתף המוכרת, לופת בכף יד זעירה ושמנמונת קווצה משערו של אביו ונרגע.
האבא מחייך אלי בהתנצלות עייפה. "זה גיל כזה, הם פוחדים מזרים, מאז שאימא שלו בבית חולים הוא דבוק אלי."
שנינו מחליפים חיוכים. הוא מודה על המפתח השוודי, מבטיח להחזיר עוד מעט. אני מאחל בריאות לאשתו, הוא מודה והולך, הילד מציץ אלי מעבר לכתפו בפנים רציניות
אני מניף יד לשלום ומחייך, ופתאום הקטן מנפנף לי חזרה ומחייך.

תופעות לוואי
חזרתי אתמול מהפילטיס, מרגיש כמו חולץ פקקים אנושי. ברבי החליטה שהפעם אנחנו צריכים לבצע מתיחות. היא הצליחה לסובב כל איבר בגוף שלי לכיוון אחר, ובסוף מצאתי את עצמי יושב מולה, ומסתכל לאחור כמו ינשוף. הידיים היו כל אחת בכיוון אחר ונדמה לי שהרגלים שלי הגיעו לצד השני של החדר, אני כבר לא בטוח. ככה מרגיש סמרטוט רצפה אחרי שסוחטים אותו טוב טוב בסוף הספונג'ה. כמובן שבסוף השיעור היא לא ויתרה לנו על תרגילים לחיזוק שרירי הבטן התחתונה, והצלקת שיש לי שם, בדיוק באמצע הבטן התחתונה, לא ויתרה גם היא וכדרכה בקודש הכאיבה לי שוב. כל כך הרבה שנים מאז הניתוח והחתך הזה עדיין שולח לי תזכורות.
הלכתי הביתה לאט, נושם את האוויר הקריר משלים עם כך שההרגשה הלא נעימה הזו בתחתית קיבתי – מעין מועקה שהצלחתי להתעלם ממנה בימים האחרונים – התגברה עוד יותר במשך היום, והערב אני כבר לא יכול להעמיד פנים שאני לא מרגיש בה.
הרופא הזהיר אותי שאני עלול להתחיל לסבול פה ושם מבחילות – אחת מתופעות הלוואי של תרופה חדשה שאני לוקח – ואפילו התבדח על כך שיש כאלו שמרוצים מאוד מתופעות הלוואי של התרופה הזו כי היא מפחיתה את התיאבון וגורמת להם לרזות.
"שום דבר לא יפגע בתאבון שלי." התפארתי, וכמובן שטעיתי. אחרי פחות מחודש שאני לוקח את הכדור התמים למראה הזה אני חש שהמכנסיים רפויים על מותני.
הרופא הודיע לי שאם ארד יותר מחמישה קילוגרם ממשקלי התקין (78 קילוגרם) הוא יחזיר אותי לתרופה הקודמת שהיא פחות יעילה, אבל אין לה תופעות לוואי.
"בדרך כלל אחרי כמה שבועות קשים הבחילה חולפת." ניחם אותי. אני מקווה מאוד שהוא צודק. לא נעים להרגיש ככה. אני לא רגיל לדאוג בקשר למשקל שלי וזה ממש לא מוצא חן בעיני.
הגעתי הביתה ומצאתי את רוני יושב על המעקה של המדרגות ומעשן. הוא מעשן מעט מאוד, אף פעם לא בבית, ומנסה לעשן רק כשאני לא בסביבה, אבל הפעם הוא עישן לי בלי בושה ממש מול הפרצוף.
אמרתי לו שלום קריר מאוד ונכנסתי באדישות פנימה. דרך החלון של המטבח ראיתי איך הוא מכבה את הסיגריה שלו ומקלל בשקט. אחר כך הוא נכנס אחרי וניסה לנשק אותי. בעקרון אני לא אוהב ריח של סיגריות מאף אחד, אבל הוא מעשן ממש מעט, והטעם שלו כמעט שהתגבר על ריח הסיגריה. החזרתי נשיקה והוא הדף אותי לעבר המזווה, לוכד אותי בפינה, והצמיד את פיו לפי. נשענו על המשקוף של המזווה והתנשקנו עוד ועוד, ואחר כך עוד קצת.
"אתה זוכר איך התלהבת מהמזווה כשבאנו לראות את הבית?" הזכרתי לו. גם אז התנשקנו בדיוק שם, ובסוף הוא שכנע אותי שכדאי שאקנה את הבית הזה כי המזווה ממש חמוד והוא אוהב אותו. עברנו לגור פה בדיוק ביום האהבה של שנת 2005 והייתי בטוח שזה תמיד יהיה הבית של שנינו, ושנהיה מאושרים כאן לעד.
עוד לא עברה שנה מאז. בינתיים הספקתי להתפקח מהרבה מאוד אשליות שהיו לי פעם. "חמי למה לא אכלת ארוחת צהרים?" שאל רוני אחרי ששבע נשיקות, "אתה בטח מת מרעב."
"כשחזרתי מהעבודה אכלתי מרק עם קרוטונים." התגוננתי, "אני לא רעב עכשיו."
"מרק זו רק מנה ראשונה. את המקרונים והבשר השארת במקרו."
גל של בחילה עולה בי. "לא היה לי תאבון, גם עכשיו אין לי. אני אוכל אחר כך."
הוא העביר ידיים על הצלעות שלי, ושאל אם אני מנסה להיות עוד יותר רזה ממנו.
"זו התרופה החדשה, בעוד כמה זמן אני ארגיש טוב יותר." התגוננתי, ומיד עברתי להתקפה ושאלתי למה הוא מעשן אחרי שהבטיח להפסיק.
"אני עצבני אז אני מעשן." הוא התיישב והשעין את המרפקים שלו על השולחן, מביט בי במבט שלא בישר טובות.
"אני לא יודע אם שמת לב מנחם, אבל בזמן האחרון…"
"כן רוני, שמתי לב שמאז ההשתלמות ההיא…"
הסתכלנו אחד על השני ולאף אחד לא היה חשק להמשיך. "אז זה בסדר מבחינתך שנפתח קצת את היחסים שלנו?" שאל רוני אחרי הפסקה לא נעימה בשיחה.
"מה הטעם לשאול אחרי שכבר עשית את זה?"
הוא גישש אחרי הסיגריות שלו, נזכר שהבטיח לא לעשן בבית וויתר. "זה לא משהו רציני, אין לזה שום קשר ליחסים שלנו, אני אוהב אותך כמו תמיד, זה רק… זה סתם כזה."
"אני יודע."
"גם אתה יכול אם אתה רוצה."
"אני יודע."
"כמעט כל מי שמכיר אותך היה שמח ל…"
"אני יודע. לא מעוניין. מספיק עם זה." קמתי והלכתי להתקלח.
כשיצאתי הוא כבר היה אצל ליאור. הם שתו, צחקו ושמו מוזיקה בקולי קולות. התעלמתי מהקולות והריחות שבאו מלמטה והתיישבתי לכתוב עוד פרק בסיפור שהתחלתי אתמול. אחר כך ליאור בא עם המשקל האלקטרוני החדש שקנה ואילץ אותי להישקל. לא טוב, ירדתי עוד שלושה קילוגרם.
"אל תתנו לו לשתות יותר מידי, הוא צריך לעבוד מחר." אמרתי לליאור, אבל שנינו ידענו שכשרוני רוצה להתפרע אף אחד לא יכול לעצור אותו.
אם הייתי גבר הייתי יורד למטה, לוקח אותו למיטה ומראה לו מה דעתי על יחסים פתוחים. אני יודע שאמרתי בפוסטים הקודמים שלא אכפת לי, אבל… טוב, אתם יודעים איך זה. להבין בתיאוריה זה דבר אחד, לקבל את האמת בפנים זה דבר אחר. לא ירדתי למטה, הייתה לי בחילה והרגשתי חרא.
את מעט המרץ והכוח שלי העדפתי להשקיע בסיפור.

כמו הומו
בתכנית הטלוויזיה 'החומר ממנו עשויה האהבה' בחור אחד (המתאגרף ההוא עם הקוביות היפות בבטן) סיפר איך החברה שלו בגדה בו, ואיך הוא התנהג כמו הומו ושתק, ולא התעמת איתה. הוא חזר על זה כל הזמן, "הייתי הומו איתה." כשראיתי את התכנית חשבתי, בחור יפה עם גוף נהדר אבל הומופוב מעצבן וזפזפתי לתכנית אחרת. עכשיו אני שואל את עצמי אם לא היה בדברים הבוטים שלו משהו מהצדק.
רוני חזר כשכבר שכבתי במיטה ועלק ישנתי. הוא שכב לידי ערום ולא העז לחבק אותי. בסוף ריחמתי על שנינו והסתובבתי אליו.
נצמדנו זה לזה והוא שוב אמר שזה סתם, זה לא קשור אלי, והוא אוהב אותי בדיוק כמו בהתחלה, ואפילו יותר.
"אבל סיפרתי לכולם שהחלטנו על יחסים פתוחים." אמר אחרי שהודעתי לו שאני עייף ומבוגר מידי לקטע הזה ואצלי היחסים יישארו סגורים.
"חבל שפתחת את הפה." הצטערתי, "אני אדבר מחר עם ליאור ומיצי."
"מיצי לא היה, אבל ניצן היה, וניקולאי, וגם סשה הקטן."
"זין!" אמרתי בזעם, (זה מה שאני אומר כשאני ממש עצבני) "אולי תשים מודעה בעיתון ודי?"
"אל תכעס." ביקש רוני, "הייתי קצת מסטול."
"כן, שמתי לב." אמרתי בקול נבזי, אני ממש טוב בזה.
הוא התנצל שוב וקצת ילל וריחם על עצמו, וביקש שאחבק אותו חזק יותר. זה נגמר כמו שזה נגמר תמיד לאחרונה – הוא שוכב תחתי, מתפתל ונאנח ומתחכך בי, ודורש כל הזמן שאחבק אותו חזק יותר ומתכוון בעצם שאמעך אותו תחתי בכוח, ואכאיב לו קצת, ובסוף שנינו גומרים אחד על השני, רועדים מתענוג.
לא יודע איך הוא מרגיש, אבל אני, למרות שאני נהנה, אני לא בטוח אם זה באמת סקס, או אוננות משודרגת.
"אני לא רוצה שאף אחד שאני מכיר יגע בך." הוא אמר ברגעים הנדירים הללו שבאים אחר כך, כששנינו מרגישים חשופים וקרובים מאוד אחד לשני.
"אל תדאג בקשר לזה, יהיה בסדר."
"אתה בטח חושב שאני צריך ללכת לטיפול פסיכיאטרי." הוא אומר כשאנחנו מארגנים את עצמנו לשינה. נשכבים זה לצד זה, נכרכים אחד בשני בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.
"נלך יחד, אולי נקבל הנחה זוגית." אני צוחק, מניח יד על גבו בדיוק על השקע המתוק הזה שבסופו הגב הופך לעכוז.
"יכול להיות שמחר אני לא אוכל לבוא הביתה לישון." הוא אמר לי על הקפה של הבוקר.
"אין בעיות." הדפתי מעלי את העוגה.
"חשבתי שאתה אוהב את הסוג הזה."
"כן, אבל היום לא בא לי. תתקשר אלי בצהרים אם תוכל." אני מנשק אותו, לוקח את הסנדוויצ'ים שהכין לי והולך לעבודה.
בצהרים הוא לא התקשר, ועכשיו כבר אחרי שבע והוא עדיין לא הגיע ולא שמעתי ממנו כלום. אם הוא לא יבוא עד חצות כמעט בטוח שאני אישן לבד הלילה.
מוטרד ועצבני ולא יכול להירדם למרות העייפות אילצתי את עצמי לאכול שלוש פרוסות לחם עם אבוקדו וגבינה מלוחה. היה טעים, אבל עכשיו האוכל רובץ בקיבתי כמו אבן.
אני לא מבין למה אני כל כך נרגז וכועס. הרי אני יודע שאין טעם לדרוש מונוגמיות, ואין שום קשר בין אהבה לזיונים, אבל בכל זאת…
כל כך חבל שהוא לא סתם את הפה. עדיף שלא היינו מדברים על זה. אנשים חושבים שצריך לדבר על כל דבר ולפתוח כל נושא, זו טעות, לפעמים עדיף לשתוק.
הוא התקשר אחרי תשע בערב ונדנד אם אכלתי ואם לקחתי תרופות.
"אתה לא הרופא שלי וזו לא האחריות שלך לטפל בי. אם כל כך חשוב לך לדעת מה אכלתי אז בוא לפה ואל תבלבל לי את המוח בטלפון." אמרתי בעצבנות.
"אבל מאמי…" הוא ניסה לפייס אותי.
"מאמי תקרא לאחותך!" טרקתי לו את הטלפון בפרצוף.
חצי שעה אחר כך הוא התפרץ הביתה, "חשבתי שאני אמצא אותך באמצע אורגיה." קינטר אותי.
"אידיוט!" אמרתי וזרקתי עליו כרית.
"אידיוט בריבוע!" צעק והתנפל עלי.
אחרי שהכל נגמר התכרבלנו יחד והוא אמר שאני טיפש והתיאוריות שלי דביליות, ושאם אני אבגוד בו הוא יתרגז.
"אבל לך מותר?"
"אבל אמרת…"
"אז אמרתי."
"אתה בלתי אפשרי, אני מבטל את היחסים הפתוחים."
"תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי!"
"שקרן!"
אנחנו שותקים קצת ואז הוא שואל למה אני רב איתו.
"כי אני שונא לקנא."
"אז אל תקנא."
"לא מצליח להתאפק, אני לא שולט בזה."
"טוב, אז אני אפסיק."
"באמת?"
"כן, אני מבטיח לך לנסות להפסיק, אבל גם אתה."
"בסדר."
"אז לילה טוב חמוד."
"לילה טוב כושי."

מצב רוח גשום
בדיוק כשחזרתי מהקבוצת תמיכה התחיל לרדת גשם. רצתי לאוטו, מריח את האבק הרטוב שנשטף מהמדרכה ונזכרתי בארקאדי. גשם ראשון תמיד מזכיר לי אותו, את ארקאדי היפה שלי שנעלם אי שם באירופה האהובה שלו, ולפעמים שואל את עצמי אם הוא בכלל היה שלי או שרק דמיינתי הכל.
לפני שפגשתי אותו לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה בן אדם אחר. הוא העיר אותי, הקים אותי לחיים, ואפילו לא הבין מה הוא עושה לי, הוא סתם שיחק בי, אבל במשך כמה שבועות הוא היה כל העולם שלי, ועכשיו הוא בצרות ואני לא יכול לעזור לו, אני אפילו לא יודע איפה הוא.
כשרק נפגשנו, בקיץ ההוא לפני שנתיים, הוא נראה לי כל כך תמים וטהור. ראיתי בו מלאך מושלם ורק אחר כך, במבט לאחור, התחלתי להבין מה שהייתי צריך לקלוט כבר אז. המלאך המסכן שלי, הוא אף פעם לא סיפר לי שום דבר, עם הזמן הרכבתי את התמונה האמיתית עליו, ילד יפה מידי, אבא חורג פדופיל שיכור ורע, אימא ילדותית ומבולבלת, מתעקשת לא לראות את האמת. עד שהוא הגיע אלי הוא כבר היה שבור לגמרי. אני ובוריס היינו רק תחנות קטנות ולא חשובות במסע שלו להרס עצמי. בדרך הביתה התקשרתי לבוריס ושאלתי אם הוא שמע משהו חדש.
"לא, כלום. ביטון התקשר לפני כמה ימים, וסיפר שמישהו ראה אותו באיזה מועדון בפריס, אבל הוא לא בטוח, הוא היה שיכור קצת והיה חושך." קולו עמום, מבולבל. כאילו הערתי אותו משינה למרות שכבר כמעט צהרים.
"עשית קניות? מחר שבת, איך אתה מרגיש? יש משהו חדש מולאדי? אני יכול לבוא להביא לך משהו?"
"כן. תביא משהו לשתות."
אני עוצר לעשות קניות ונכנס אליו. ברגע שאני עובר את הסף משקולת של דאגה מתחילה להכביד על ליבי. בוריס שוכב על הספה, לא מגולח, פרוע, בגדיו מקומטים ומסריחים, הכיור מתפוצץ מכלים מטונפים, הרצפה דביקה, המקרר מטונף וריק. הכל מוזנח. "בוריס!"
"שתוק ילד, תעזוב אותי."
"לא היית היום במכללה? בסוף יפטרו אותך מהעבודה."
"זה לא עסקך."
"לך להתרחץ, אתה מסריח."
"עזוב אותי נודניק."
"לא רוצה." אני מושך אותו מהספה לכיוון המקלחת, מפציר בו להתפשט. הוא מקלל אותי, אבל נכנע, מתפשט ומניח לי להכניס את הבגדים המלוכלכים למכונת הכביסה.
"שלא תתחיל לנקות לי פה כמו איזה נקבה." הוא רוטן ונכנס להתקלח.
כשהוא יוצא, מקורצף ומגולח, מגבת סביב מותניו, אני כבר שקוע בשטיפת מגדל הכלים המלוכלכים. הוא מתרגז. אני נעלב. אנחנו רבים כמו זוג נשוי, ובסוף הוא מבין שאני לא אסתלק עד שהבית יהיה נקי והולך למלא דלי במים.
יחד אנחנו שוטפים את הרצפה, מנגבים אבק פה ושם. אני תולה כביסה, הוא מתרגז שלא קניתי וודקה. אני אומר לו שישתה תה אם הוא צמא, והוא שוב מקלל ברוסית. אני מזכיר לו את הסוכר ולחץ הדם שלו, הוא מתרגז שאני מציק. אפשר לחשוב שאנחנו חיים יחד כבר מאה שנים.
דני מחכה לי בבית שנכין יחד פיצה, אבל אני עדיין לא יכול ללכת. אני רוצה לדבר עם בוריס על ארקאדי. הסיפור שלו הוא כמו שרשרת חלודה שמחברת אותנו זה לזה. שרשרת עבה, חורקת, מפחידה, מעוררת זיכרונות רעים על דברים איומים שקרו, קצת באשמתי, קצת באשמתו, הרבה באשמת השיטה בה מתנהל העולם הזה. שנינו מתנהגים כאילו אנחנו סתם מנהלים שיחת חולין, פטפוט חסר חשיבות, אבל מתחת לפני השטח, כמו שלד חבוי בארון, מתחבאים רגשות האשם שלנו, הצער, הכאב, הקשר הזה שיש ביני לבינו בגלל כל מה שהיה אז.
"מה בדיוק ביטון אמר?" אני שואל בזמן שאני מכין לנו חביתה עם גבנ"ץ לשים בפיתה.
בוריס נאבק בקופסת טונה. "הבעיות שלו התחילו הרבה לפני שהוא הגיע לארץ." הוא אומר בלי להביט בי, "אין טעם להרגיש אשם, הוא בן אדם מבוגר עכשיו והוא צריך לפתור את הבעיות שלו לבד." הוא אומר כשאנחנו יושבים לאכול, "ובכלל, יכול להיות שהוא בסדר ואנחנו סתם דואגים." הוא מוסיף כדי לנחם אותי, אבל שנינו יודעים ששום דבר לא בסדר אצל ארקאדי, כבר הרבה שנים שום דבר לא היה בסדר אצלו, היו רק הפוגות קטנות ואחר כך שוב הידרדרות.
"חבל שנתתי לו לנסוע לאיטליה. אני מרגיש כאילו העברתי אותו לביטון וברחתי."
"שטויות, למה אתה תמיד מדבר שטויות כאלו?" מתרגז בוריס, "הוא נסע לאיטליה וזה לא קשור בכלל אליך, ושלא תעז להאשים את ביטון שהוא לא שמר עליו טוב. הוא עסוק בלימודים שלו, והוא בכלל לא ידע כלום."
"היינו צריכים לספר לו במה הוא מסתבך."
"לא נכון. ארקאדי היה צריך לספר לו, וחוץ מזה, גם אם הוא היה יודע זה לא היה משנה כלום. הוא היה מאוהב בו מעל הראש והם רצו להיות יחד."
"ועכשיו הוא כבר לא אוהב אותו?"
בוריס משפיל מבט ומתעסק עם הפיתה שלו. "לא כולם הם כמוך מנחם, יש אנשים שיודעים להתקדם ולא נתקעים כל החיים עם אותם אנשים."
זה פוגע בי, אני יודע שהוא לא התכוון, אבל זה מכאיב.
"זה שאני לא שוכח את החברים שלי לא אומר שאני תקוע."
"יש חברים שעדיף לשכוח. בחיים לא תגיע לשום דבר אם תמשיך להתעסק עם אנשים כאלו."
"למה אתה מתכוון אנשים כאלו?"
"אנשים כמוני וכמו ארקאדי, וכל הדפוקים האלו מהקבוצת תמיכה שלך." הוא עונה בזעף.
"הם לא דפוקים." אני נעלב בשמם, "הם חברים שלי."
"אתה צריך להתחיל לעשות משהו עם הכתיבה שלך, לא להיתקע עם רוסים שיכורים וכל מיני אוחצ'ות פסיכיות." הוא אומר בעוקצנות. "מטפל בממזרים של השכנה הדפוקה שלך במקום לקדם את עצמך."
"לקדם את עצמי לאן?" אני מתרגז, אבל מבפנים מרגיש שכולי רועד. הוא נשמע כמו ההורים שלי, לא כמו בוריס.
אני שונא שאומרים לי לעשות משהו עם עצמי. אני חי, מפרנס את עצמי, עוזר למי שאני יכול, משתדל להיות מאושר ולא להכביד על אף אחד. לדעתי זה מספיק, אין לי שאיפות להגיע ליותר, אני בכלל לא מבין מה זה היותר הזה שכולם מדברים עליו.
יש לי דמעות בעיניים, עוד רגע אתחיל לבכות.
בוריס לא טורח לענות לי ומתחיל לפנות את השולחן בשתיקה זועפת.
אני פונה לצאת, הוא עוצר אותי בדלת, מנסה להתנצל ולא יודע איך. אומר שהוא כועס בעיקר על עצמו, לא עלי, שאני ילד טוב ושלא אקח ללב את השטויות שלו. מחבק אותי ונותן לי נשיקה על הלחי. כל הצער והדאגות של השבוע האחרון צפים בי פתאום. אני לא יכול יותר ובוכה על כתפו.
"נו, די. מספיק." הוא מחזיק אותי, נותן לי להתפרק קצת, מבקש שנבוא מחר לאכול אצלו צהרים. הוא יעשה חמין כמו שאני אוהב וביום ראשון ילך לעבודה, והוא מבטיח שלא ישתה. "לא עצוב לך לבד? אתה מצטער שהתגרשת?" אני שואל, והוא צוחק ולא עונה, רק אומר שחבל שנסע לבוסטון עם ארקאדי, ועדיף שהיה לוקח אותי, וצוחק שוב כשאני אומר שלא הייתי מסכים לנסוע.
אני חוזר הביתה ומוצא את דני ורוני במטבח, מתעסקים עם הפיצות של שבת, צוחקים כמו תמיד מבדיחה שאני אף פעם לא מבין.
אחר כך דני מסתלק לחברים, והגשם יורד בעוז כשאנחנו נשכבים לנו במיטה עם העיתונים של שבת. מחובקים אנחנו מסתכלים על משהו טיפשי בטלוויזיה, עיתוני סוף השבוע מפוזרים סביב המיטה, עוד מעט יהיה חושך. חם לי ונעים לי. בחוץ קר ורטוב וזה עושה לי עוד יותר נעים.
בחוץ כבר חושך מוחלט למרות שבקושי חמש אחרי הצהרים, פחיסטון מופיע מאי שם ומתכרבל בקצה המיטה, ברדיו יש שירים יפים בעברית. רוני מכבה את האור ואומר לי להפסיק לדאוג לכל העולם וללכת לישון.
רגע לפני שאני נרדם אני עוד שואל את עצמי אם גם באיטליה, או צרפת, או בכל מקום אחר שהוא נמצא בו יורד גשם, ואם יש לו מישהו שיחמם אותו ויגיד לו להפסיק לדאוג וללכת לישון.
***
אין דבר חביב עלי יותר מימי שבת גשומים, רק אני והמחשב, ויש לי כבר משפט פתיחה להמשך הפרק שמתרוצץ לי בראש ו…
לך תנסה לכתוב משהו כשיצור היפר אקטיבי נמרץ ועצבני מתרוצץ סביבך, סוגר ופותח דלתות, מרעיש, מדבר, זז לפה ולשם, מחליף ללא הרף דיסקים תוך זיפזופ נמרץ בטלוויזיה, ודיבור בטלפון. "די כבר, שתוק!" צרחתי אחרי שעתיים של התאפקות אל אנושית, "אני מנסה להתרכז."
הוא נעלב ושואל למה אני לא מנסה להתרכז בו? אני מנסה, אבל הוא מעצבן מידי! הוא פשוט יותר מידי בשבילי. אני מתעייף רק מלהביט בו. "לך לליאור." אני מתחנן, "שב, תקרא משהו, שתוק כבר, למה אתה לא יכול להירגע קצת?"
ברק קורע את השמים, מסנוור אותי ורעם חזק מתנפץ ממש מעל הגג. אני מזנק בבהלה מהכיסא ומביט חסר אונים איך המחשב שלי כבה והמשפטים המעטים שהצלחתי לכתוב נעלמים בתהום הנשייה.
"איזה פחד!" צוחק רוני ונופל על צווארי. "תרגיש איך הלב שלי דופק. נכון שגם אתה נבהלת?"
"לא, בטח שלא." אני מוחה בעוז למרות שהאמת שכן… רק לרגע… הרעם הזה נשמע כמו רעש של הפגזה.
"אני כן נבהלתי. כולי רועד. בוא, תרגיע אותי." הוא סוחב אותי שוב למיטה, אני מוחה שדי כבר ולא בא לי ורק אתמול בלילה…
"רק נתחבק קצת." הוא מבטיח לי. אנחנו מתחבקים קצת ואחר כך עוד קצת, ובסוף נרדמים וקמים בבהלה גדולה כי כבר מאוחר והבטחנו לבוריס לבוא לצהרים.
הוא מחכה לנו עם עוד חברים שבאו לאכול. יש שפע של אוכל, יין ובירות, והמון סירים מלאים תבשילים מהבילים. קוקו הביא את מרק הבצל הטעים שלו, והחמין חם וחריף.
משום מה השיחה מתגלגלת לשלישיות, ומאחר וכולם גברים וכולם מכירים זה את זה, וחוץ ממני כולם קצת שיכורים… מסתבר שיש כללי נימוסים מקובלים שצריך לנהוג לפיהם, ויש כל מיני סוגי שלישיות. יש של שלושה ידידים שזה, כולם מסכימים, הכי טוב ומומלץ, ויש של זוג שמזמין עוד מישהו בשביל הכיף – רוני ממרפק אותי – ויש את השלישיות הכי גרועות, שלושה זרים שבמקרה נתקלו זה בזה בגן או בחדר חושך ובלי תכנון מראש… וזה בדרך כלל לא הולך, אם כי כולם מסכימים שלפעמים יש הפתעות. מעניין אם גם סטרייטים מנהלים שיחות כאלו מעל הצ'ולנט של שבת?
היום הייתה לנו הפסקת חשמל פתאומית. בדיוק ישבתי וכתבתי איזה סיפור ופתאום, בדיוק באמצע תיאור ספק רומנטי ספק סקסי, כבה האור. נשכבתי במיטה בבגדים, עם רגליים קרות למרות הגרביים, והצטערתי שאני לבד ולא יכול אפילו להתקשר אליו. הייתי אמור להתרגל לזה, אבל אני לא מצליח. קשה לי לישון לבד, בעיקר בחורפים. גם העובדה שהוא נעלם לו כל כמה ימים בגלל תירוצים קלושים כמו עבודה, או סידורים, או הורים, לא חביבה עלי.
בקבוצת התמיכה אמרו לי לא פעם ולא פעמיים שאני משקיע ונותן ביחסים איתו הרבה יותר מכפי שאני מקבל, ודרשו ממני לדעת למה?
למה? כי אני מרגיש אין לי זכות לדרוש מאחרים. זה התחיל בילדות ואחר כך באה המחלה שגרמה לי לחוש אסיר תודה על כל פירור של תשומת לב. כשרוני החליט שהוא רוצה אותי כבן זוג למרות הווירוס הייתי מוכה תימהון, וכל כך מוקסם מהסיכון שהוא לקח על עצמו כדי להיות איתי עד שלא העזתי אף פעם להגיד שלא בא לי עכשיו, ושלא מתחשק לי שוב להיות הפסיבי, וכמובן שלא העזתי למחות כשהוא חיפש לו גיוון ותענוגות מחוץ לבית.
רוני אוהב הרבה סקס, רצוי בבוקר, ואוהב אותו חזק ואני… מרוב שאני מנסה להקשיב ולרצות אותו כל הזמן אני כבר לא יודע בעצם מה אני אוהב ומה לא. אין לי מושג מה בעצם הרצונות שלי, בגלל זה אני אוהב לעשות ביד, זה הזמן היחיד שאני עושה סקס מתי שלי מתחשק, בלי להתחשב באף אחד. זה יפה להתחשב, אבל אני, מרוב התחשבות, שכחתי להתחשב בעצמי.
כשפגשתי את רוני כל כך התרגשתי מזה שהוא הואיל בטובו לזיין אותי למרות שאני נשא עד ששכחתי שגם אני בן אדם, גם לי מותר להגיד שלא נראה לי ולא מתאים לי עכשיו.
כן, בטח שיש המון סקס כשהוא ישנו, אבל לפחות פעמיים בשבוע אני ישן לבדי ואין לי מושג איפה הוא, ואסור לי לשאול. ככה נוח לו, שאני תמיד פה, כמו איזה קיר, באים, עושים מה שרוצים והקיר אומר תודה. שורף לי בלב מרוב עצבים ועצב ואני לא יודע מה. שונא הומואים! שונא את העם המסריח הזה! מה נכנס לך הטירוף הזה להיות הומו? פסיכי אחד!
ואחרי שהאור שוב חזר רוני התקשר להגיד לילה טוב, שמע את הקרירות בקול שלי ונמלא דאגה. "אל תהיה עצוב, מחר אני אחזור מוקדם."
"אולי אני עצוב בגלל שאתה מתכונן לחזור מחר מוקדם?" עקצתי אותו.
הוא נעלב. "מה, אתה לא רוצה שאני אחזור הביתה?"
"אתה חוזר רק בשביל לזיין ואחר כך הולך לליאור לשמוע מוזיקה ולעשן."
רוני לא נפל למלכודת. "מה קרה חמוד, מה עובר עליך?"
"הייתה לנו הפסקת חשמל."
"כן, גם בבסיס. לא נורא. אתה לא פוחד מחושך נכון?" פתאום הוא מתמלא חשד, "מה עובר עליך? אתה מרגיש לא טוב?"
"אני מרגיש מצוין."
"נו, אז מה קרה?"
"תמיד אנחנו עושים סקס איך שאתה רוצה, ומתי שאתה רוצה."
"מה, אתה לא נהנה?"
"למה אתה לא שואל אותי אף פעם אם גם אני רוצה? למה אתה תמיד האקטיבי? למה הכל צריך להיות איך שבא לך?"
"זה לא מדויק." הוא עונה לאיטו, מנסה להבין מה נפל עליו, "אני לא מכריח אותך וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול." הוא מזכיר לי את הפרשי הכוחות הפיזיים ביני לבינו.
אני שותק, מרגיש שאני עומד לפרוץ בבכי, לא מסוגל לדבר, והוא ממשיך בשיחה, מנסה לשאול מה קרה ולמה אני מדבר ככה.
בסוף אני פורש בפניו את ההרגשה שאני צריך לשתוק ולא להתלונן כי אין לי זכות.
הוא נאנח ואומר שוב בטון רגוע שבשבילו הכי חשוב זה פשוט להיות איתי ולא חשוב בדיוק כמה ומה עושים, ומבטיח שוב ושוב שהוא אוהב אותי מאוד, ושנדבר על זה כשהוא יחזור.
"הכי חשוב שנדבר וכל אחד יגיד מה מעיק עליו, וביחד נמצא פתרון לכל דבר." הוא מבטיח ונפרד ממני בלילה טוב, ורק אחרי שהוא סוגר אני קולט למה הטון השקט והמרגיע שלו נשמע לי כל כך מוכר – ככה אני מדבר איתו כשהוא חוטף קריזה וחוזר עצבני וכועס מההורים שלו. לפחות לימדתי אותו משהו.
***
היה לי יום ארוך ומעייף. כל היום מול הטכניפור שהוא מה שייוולד למכונת תפירה אם היא תתחתן עם מחשב. יש מחט שדופקת על תווית נירוסטה וחורטת עליה מספרים וכתובות וכל מה שרוצים. יום שלם התעסקתי עם הדבר הרעשני הזה. יצאתי משם בארבע עם ראש מפוצץ וגיליתי שכבר כמעט חשוך ושוב יורד גשם.
אני שונא לנהוג בגשם אבל המשכתי לחייך כי בצהרים דיברנו והוא הבטיח שיחזור מיד אחרי העבודה ונשמע אוהב ונחמד. אחרי שאתמול הייתי לבד התגעגעתי אליו מאוד שמחתי שנהיה סוף סוף יחד, אבל להפתעתי הוא לא היה בבית ולא ענה לנייד.
כרגיל התנפלתי על המחשב ולהפתעתי לא היה כלום במייל שלי והמחשב נתקע לי כל הזמן. פתאום שום דבר לא עבד – הנורה במקלחת נשרפה, השעון החשמלי ליד המיטה התקלקל, המדרגות היו מלאות בוץ שלא היה טעם לשטוף כי בין כה וכה ירד גשם ללא הרף, והמחשב המסכן שלי הראה את כל הסימנים לכך שווירוס נבזי מנסה לשלוט בזיכרון שלו, ומה שהכי גרוע – הוא לא ענה לנייד ולא היה לי מושג היכן הוא.
בטלוויזיה כולם דיברו על החתונה של אלטון ג'ון ועל מיסוד הזוגיות של זוגות חד מיניים ורק אני חי עם בן אדם שמרשה לעצמו לעשות מה שמתחשק לו ולשים עלי זין.
ומה אם קרתה לו תאונה? עלה הרהור קודר במוחי, הרי אף אחד לא יטרח להתקשר אלי ולספר לי. רק הוריו יקבלו את הבשורה והם כמובן לא יספרו לי כלום.
ואז רוני נכנס והסביר שלא התקשר כי נגמרה לו הבטרייה, וטען שהוא התעכב עוד קצת בבסיס כי פתאום צץ משהו, והתנצל כלאחר יד על האיחור בלי להתחשב בכך שהמתנתי לו עד בוש ודאגתי מאוד.
זה כל כך הרגיז אותי… לא רק שלא האמנתי לו, הרגשתי שהוא מתייחס אלי כמו לאידיוט. רוני יצא מהמקלחת ומצא אותי יושב על הספה ומעיין בתמונות הישנות שלי כילד בבית סבא וסבתא. האלבום הקטן החום והדהוי הזה הוא אחד מהחפצים הכי יקרים שלי. כשרוני נכנס לסלון נחפזתי לדחוף אותו מתחת לכריות הספה כדי שהוא לא יראה אותו.
הוא נעצר והביט בי במבט חשדני, "מה אתה מסתיר?" שאל בסקרנות.
"זה לא עסקך."
"אני רוצה לדעת." הוא זינק עלי ובזריזות של חתול הצליח לשלוף את האלבום ממקום מחבואו.
"תעזוב את זה!" צעקתי וניסיתי לחטוף ממנו את האלבום, אבל הוא היה זריז ממני ולא הספקתי לעצור אותו. התיישבתי על הספה, שמתי את הראש בין הידיים וסירבתי להביט בו. מזמן לא הרגשתי כל כך אומלל ומדוכא
"תרגיע. זה רק האלבום הישן שלך, כבר ראיתי אותו פעם, היית ילד נורא חמוד." הוא הניח את האלבום וניסה לחבק אותי. "אני יודע שאתה מתגעגע לסבא וסבתא שלך שמתו, אל תהיה עצוב חמוד."
"תעזוב אותי, בוגד אחד." הדפתי אותו מעלי והלכתי לחדר השינה.
הוא הלך בעקבותיי ונשבע לי שאני טועה, וזה פשוט לא נכון והוא אוהב אותי מאוד.
"אני יודע שאתה אוהב אותי רוני, גם אני אוהב אותך, אבל זה פשוט לא מספיק, וזה לא הזיונים מהצד, לא אכפת לי מהם. מה שמפריע לי זה השקרים וההתחמקויות וכל הגועל נפש מסביב. אני לא יכול לחיות ככה יותר."
"אבל זה לא נכון!" צרח רוני והפיל את עצמו עלי, "לא עשיתי כלום. סתם נדמה לך, די כבר עם זה, מספיק!"
הוא נשכב עלי, נישק אותי, מעך אותי, מתעלם מהתנגדותי. "תעזוב אותי כבר." דחפתי אותו.
"לא רוצה." הוא נצמד אלי חזק יותר. "אני חייב אותך." אמר בתוקף והתחיל למשוך מעלי את החולצה. המריבה חרמנה אותו, וכרגיל אצלו כשהוא רוצה משהו הוא לא רואה אף אחד ממטר, רוצה ולוקח.
"אני לא רוצה," מחיתי, "תפסיק!"
"אבל עומד לך!" התרגז רוני, ובאמת עמד לי נורא כי החשק שלו תמיד מדליק גם אותי. "עומד לך כמו טיל, רואים שאתה רוצה."
"אבל אני לא רוצה לרצות." התעקשתי.
"אתה כזה פולני דפוק," התעצבן רוני, "בסדר, לא רוצה, בלי טובות!" והלך למקלחת.
לפי הנוהג אצלנו אני אמור להמתין כמה דקות, ואז לבוא אחריו למצוא אותו ערום ובוכה, לנחם אותו בסקס במקלחת ואחר כך להתקלח יחד, ואם בא לנו להמשיך לעוד סיבוב במיטה.
הפעם ניסיתי לשבור את המסורת ונשארתי יושב על הספה, אומלל אבל עדיין עקשן. אחרי כמה דקות הוא פתח את הדלת והציץ לראות מה אני עושה. "אתה לא בא?" שאל. משכתי כתפיים כמו ילד סרבן והמשכתי לשבת בשתיקה.
"בבקשה בוא, אני אסבן לך את הגב." התחנף רוני.
נשברתי והלכתי אליו. הוא סיבן לי את הגב והיה מתוק ומתחשב, אבל לא ניסה לעשות שום דבר חוץ מזה. אחר כך הלכנו למיטה לראות חדשות, וגם שם המשכנו לא לעשות שום דבר חוץ מקצת ליטופים תמימים.
טוב, כמה אפשר? בסוף הייתי חייב ונגעתי בזין שלו שהיה זקוף ויפה ומפתה כמו תמיד. ניסיתי למשוך אותו אלי, אבל הפעם הוא היה זה שהתנגד.
"אבל עומד לך." התפלאתי ובדקתי שוב ליתר ביטחון. לא טעיתי, הוא היה זקוף ומוכן לפעולה, אבל בעליו התכחש אליו בעוז.
"אהה! זה שטויות, תתעלם ממנו, הוא סתם דביל." אמר בשלוות נפש מפליאה.
מה אני אגיד לכם? קל יותר להתעלם מפיל לבן באמצע הבית מאשר מהזין שלו כשהוא עומד. "אמרת שתמיד אני זה שקובע ומחליט, ושנמאס לך מזה, אז בבקשה, אני לא קובע ולא מחליט יותר. הכל עליך, אתה רוצה אותי אז תצטרך לשכנע אותי."
"יש לי רעיון יותר טוב, אני אאנוס אותך." אמרתי והתנפלתי עליו.
בסוף האונס החדר נראה כאילו עברה עליו סופת צקלון – הכריות עפו מהמיטה והתפזרו לכל הכיוונים, השמיכה הייתה בחדר הארונות (אין לי מושג איך זה קרה), ומכנסי הפיז'מה שלי נחו מתחת למיטה.
אחרי שאספנו הכל וסידרנו פחות או יותר את החדר רוני נשכב עלי ואמר לי שהוא אוהב אותי למרות שאני פולני שרוט, ונרדם מחייך, ואני עומד לחבק אותו ולישון צמוד אליו עד הבוקר.

10. משמעת עצמית

"כבר קניתי את הווילונות בשוק רמלה לוד." צוהלת אלי פרח השכנה שגרה מעבר לרחוב כשאני הולך לספריה ואני מבטיח שמיד כשאחזור אני אצלה עם המקדחה.
בכל מקום יש פרח אחת כזו – נשים שחיות בלי גבר, אבל יש להן ילדים ובית, וחיים שצריך לנהל, וכשיש צורך במגע גברי הן כבר מוצאות מישהו.
לעיתים קרובות זה אני כי לי אין אישה שתחמיץ פנים כשאקח מקדחה ואלך לבלות אצלה בסלון. רשמית היא נקראת אם חד הורית, אבל מאחורי השם הסתמי הזה מסתתר סיפור, ואם אתה יודע להקשיב ולשתוק במקומות הנכונים היא תספר לך אותו.
סיפורים שאנשים מספרים על עצמם תמיד מרתקים אותי, ובדרך כלל נשים מספרות טוב ומעניין יותר מגברים, והסיפורים שלהן נראים לי תמיד אמיצים יותר משל גברים.
פרח כבר לא אישה צעירה, היא נראית בדיוק מה שהיא – אם לשני מתבגרים שקרובה יותר לחמישים מאשר לארבעים. אולי לפני עשרים שנה נראתה נאה יותר, בטח שכן אחרת מאיפה באו הילדים.
באמת, מאיפה? את הילד שהוא כיום מתבגר גבוה, שמן וזועף השולח בי מבטים גנובים מעבר למסך שערות פרוע ושמנוני היא עשתה עם מישהו שמיד אחר כך עזב לחו"ל. הייתה בת עשרים ומשהו, ורצתה ילד, אבל לא בעל. חשבה שתוכל לבד, שהיא לא צריכה אף אחד, אבל החיים לימדו אותה לקח מר. הילד לא היה קל, והחיים היו יקרים מאוד, ואחר כך נשרפה לה הדירה על כל תכולתה… מזל שאימא שלה נחלצה לעזרה.
הילד גדל והיה צריך דמות אב בבית. הגברים הספורים שבאו והלכו לא סיפקו את הצורך הזה. הלכה ללשכת הרווחה וקיבלה מתנדב שרצה לעשות מעשה טוב ולהיות אח בוגר לילד חסר אב. מפה לשם היא הרתה לצעיר ההוא שבכלל היה מאורס לאחרת, והתעקשה לשמור על ההיריון, נמאס לה כבר לעשות הפלות. האימא של הבחור שהתנדב להיות אח בוגר ועמד להפוך לאב בעל כורחו באה להתחנן שתפיל, והיא סירבה.
נולדה ילדה. עוד פרח קטן ומתוק. היום בת עשר. אחרי מאבקים ובדיקות אבהות הוא משלם מזונות, אבל את הילדה ראה אולי פעמיים מאז שנולדה. בינתיים הקצבאות לחד הוריות קוצצו, אימא שלה הזדקנה, את העבודה בניקוי כלובי חיות אצל וטרינר היא איבדה, וכיום היא עוסקת בחלוקת עיתוני בוקר. קמה מוקדם מאוד, עובדת עד הצהרים, ואחר כך חוזרת הביתה לילדים.
פתאום היא חשה צורך לייפות קצת את הבית. אמרו לה שיש בשוק רמלה לוד וילונות זולים מאוד. הלכה, בדקה, קנתה, מדדה, והיום תפסה אותי בדרך לספריה, וביקשה שאבוא לקדוח לה חורים כדי לתלות את הווילונות.
"הילד יעזור לך." הבטיחה.
חזרתי עם הספרים ומיד הלכתי אליה עם המקדחה. היללתי את יפי הווילונות, שמעתי את שבחיו של שוק רמלה לוד המפורסם במחיריו הזולים בכל אזורנו, ומושך אליו המון רב מכל הקריות וחיפה. אכלתי עוגה ושתיתי קפה, מניח לה לכרכר סביבי, מחליף מעבר לכתפה מבטים עם הילד שצמח תוך מספר חודשים לגובה, גידל שערות ארוכות וסבוכות, ופיתח טעם גותי מבהיל.
אחרי שתליתי את הווילונות בחדר השינה שלה, ושל הילדה, ובסלון, עברתי לחדר שלו לתלות מעל מיטתו ריבוע בד שחור עם ציורי גולגולות. הוא עוזר לי, מביט בסקרנות איך אני מהדק את המקדח, דופק דיבלים, מבריג ברגים. אני מסביר לו מה אני עושה ומניח לו לנסות לבד.
הידיים שלנו נוגעות זו בזו, והוא מביט בי במבט משתוקק שמפחיד אותי. הילד רק בן שש עשרה, למה הורדתי את החולצה? מזל שנשארתי בגופייה.
"אימא לא מבינה." הוא אומר פתאום, "היא חושבת שאתה סתם משכיר לו חדר." יש רמז של סימן שאלה בקולו, גם הוא לא בטוח לגמרי. "היא חושבת שאתה נחמד ואתה לבד כי עוד לא מצאת מישהי שמתאימה לך." זרועו השמנמונת הלבנבנה נוגעת בשלי ונסוגה מיד.
"אין אף אחת שמתאימה לי." אני אומר ומתחיל לטאטא את האבק שיצר הקידוח שלנו.
"תן לי." הוא מושך מידי את המטאטא, מביט בפני במבט רעב. "אתם נורא יפים יחד." הוא אומר בקול מתנשם. העיניים שלו כל כך עצובות. רק בגילו אפשר להיות כל כך עצוב. מה היא חשבה לעצמה כשהחליטה לגדל אותו בלי אבא? אם היה לו אבא הוא היה פחות עצוב? לך תדע, הינה, לך יש אבא, זה עזר לך במשהו?
"תודה." אני אומר בלחש, רוצה ללטף אותו להגיד שיהיה בסדר, בסוף היא תבין, אבל לא מעז וחוזר הביתה עצוב ומאובק.
בבית ממתינה לי ספירית. היא חברה שלנו. לסבית, משרתת איתו בבסיס, במקרה הצורך הם משמשים כיסוי זה לזה. רוני סיפר לי עוד היום בבוקר שהיא תבוא לקחת בשבילו בגדים. הוא יוצא למעין סמינר נופש צבאי ויחזור רק בסוף השבוע.
עד היום לא ידע שיצא. פתאום התפנה מקום וביקשו ממנו להצטרף. ככה זה בצבא. אני אף פעם לא יודע אם הוא יחזור היום או לא.
השיחה שבה הוא הודיע לי כל כך הבוקר הייתה חטופה, גנובה, לא נעימה. תמיד כשהוא מתקשר מהבסיס אני מרגיש כמו איזה פושע שמתכנן שוד עם שותפו, ולא כמו בן אדם שמדבר עם החבר שלו.
ספירית כבר ארזה לו את הבגדים שביקש, נותנת לי נשיקה על הלחי ופתק קטן ממנו ורצה החוצה, נתקלת במיצי שמתיישב קודר על הספה ומזפזפ בזעם בין ערוצי הילדים.
"די כבר. אתה עושה לי כאב ראש." אני משתיק את הקולות הרמים מידי שניתזים מהמקלט ומנסה להתרכז בפתק של רוני – הוא אוהב, הוא יתגעגע, שלא אשכח תרופות, הוא יתקשר אם יוכל. הוא לא בטוח, אבל לדעתו בוריס לא הכניס אותי לדירה שלו כי דדי היה אצלו. הוא מבקש שלא אתעצבן ושאתנהג יפה.
"איפה רוני?" שואל מיצי ומנסה לחטוף את הפתק.
אני מקמט אותו ודוחף לכיס. "על חרם דרבינו גרשום שמעת?"
"אל תעצבן חמי, אתה יודע למה אני פה?"
"כי יש לך קראש היסטרי עלי ואתה חייב לראות אותי כל יום." אני עונה תשובה טיפשית.
"שתוק, דביל." הוא משליך עלי כרית, "לליאור יש חבר סודי." הוא מבהיר, "והוא גירש אותי כי החבר שלו מתבייש."
"מתבייש ממה? הוא נשוי?" אני משתומם.
מיצי צוחק. "לא, הוא רק ילד. יפה מאוד, אבל ילד. אני חושב שהוא ערבי." הוא מוסיף בלחש, "למרות שיש לו עיניים כחולות."
"בגללו רבתם בשבוע שעבר?"
הוא מהנהן. "חשבתי שזה נגמר, אבל הנה הוא פה שוב."
ליאור מופיע, מבקש קפה שחור וסוכר. אני נותן לו ברצון ואומר שלא יטרח להחזיר את הקפה השחור, אצלנו שותים רק נס.
הוא ממולל את השקית הקטנה, מביט בי, מתלבט, מהסס, ואז לוחש לי בסודי סודות שהבחור שמתרחץ למטה, (במטבח שלי שומעים את המים ניתכים במקלחת), הוא ערבי, אבל נוצרי עם עיניים כחולות, הוא ממהר לרכך.
"לא חשוב. מוסלמי נוצרי, העיקר שיהיה נחמד." אני מרגיע.
"חמי, אתה לא מבין." ליאור עולה על גדותיו כמו כוס שמפניה מבעבעת, לא מסוגל להכיל יותר את הסוד. "זה הבן של אבו ראמי הרפד."
"מה, הנשוי?" אני נבהל. אבו ראמי שיפץ לי את הספה והכורסאות ובניו העבירו את הרהיטים שלי למרפדייה. הם בחורים חסונים ונאים, אבל הומואים?
"לא, לא." נבהל ליאור, "אני מדבר על הקטן, הוא עוד בתיכון. הוא כזה חמוד."
"רוב הקטינים חמודים ליאור, אבל אתה לא חושב ש…"
"אל תגלה לאף אחד, אם האחים שלו יגלו אז הלך עליו." הוא מזהיר אותי, מנסה להראות רציני, אבל עיניו זוהרות משמחה.
"אתה לא נורמאלי." אני מתעצבן, "השתגעת לגמרי. בן כמה הוא?"
"הוא כמעט בן שבע עשרה, אבל נראה הרבה יותר בוגר. ראית אותו, הוא הביא את העוגיות האלו ששיגעו אותך."
אני זוכר די במעורפל בחור חסון ונאה עם עיניים כחולות כהות ושערות שחורות מבריקות.
"ליאור," אני מנסה להכניס קצת בינה בקדקודו, "זה לא בסדר, איך אתה יכול לעשות דבר כזה לאבו ראמי? הוא סומך עליך, זה לא בסדר."
ליאור מתרגז. "אני מבוגר מג'ורג'י רק בשמונה שנים. ההבדל בינך לבין בוריס הוא מעל עשרים שנה."
"אבל בוריס ואני מבוגרים, וחוץ מזה אנחנו רק ידידים."
"אז למה הוא בא לחפש אותך, והתקשר איזה שמונים פעם?"
כמו לפי אות הטלפון מצלצל וזה בוריס. הוא שואל אם אני בסדר, איך אני מרגיש, חוקר מה שלומי. מאוד לא אופייני לו. ככה, הוא מתנצל על גסות הרוח שלו ביום שישי. משום מה דבריו מעלים דמעות בעיני. היום כל דבר מעציב אותי.
"דדי רוצה לדבר אתך." הוא מעביר את השפופרת לדדי. דדי מבקש שאביא לו את הג'ינס ששכח אצלנו, אומר שהכל קרה באשמתו, הוא לא רצה שאף אחד ידע איפה הוא. "למה אתה לא בבסיס?" אני נבהל, "עשית עריקות?"
לא. הוא ברגילה, מסתתר מהוריו ששוב כועסים עליו.
"למה אצל בוריס?"
"ככה יצא." הוא מצטחק, ראיתי אותו מסתובב לבד במרכז ונזכרתי שאמרת שהחבר שלו נסע אז נדבקתי אליו, הוא בן אדם טוב."
גל של זעם מציף אותי. דדי צעיר אפילו יותר מרוני, הוא עדיין בסדיר. בוריס דחה אותי בטענה שאני צעיר מידי ועכשיו הוא עם הנצלן הקטן הזה שמתעלק על כל מי שמציע לו מקום לישון. "רק אל תקיא לו על המיטה." אני עוקץ אותו, דדי הקיא לי על המיטה פעם בגלל איזה כדור שלקח והפחיד אותי עד מוות.
"אל תהיה סוציומאט." הוא כועס, שונא להיזכר בסיפור הישן ההוא. הוא גם חרבן והשתין על עצמו ואני הסוציומאט שהיה צריך לנקות אותו. אחר כך קראתי למשפחה שלו שלקחה אותו הביתה ואת המזרון המוכתם השארתי בדירה הישנה. חבל שאת דדי אי אפשר להשאיר באיזה מקום. כמו הרפס הוא תמיד חוזר.
בוריס לוקח ממנו את הטלפון ואומר לי שלא אהיה דביל, שהוא סתם עוזר לילד, ושולאדי התקשר והבטיח לחזור מיד אחרי הכריסמס.
"זה עוד חודש."
"רק שלושה שבועות." מרגיע בוריס, "יהיה בסדר, מה שלום התימני הקטן שלך."
"נסע, יחזור רק בסוף השבוע."
"באמת? לא נורא. תבוא לבקר אותי מחר, אני אבשל לך ארוחת ערב."
"טוב, נראה." אני עונה, די בקרירות וסוגר.
***
הבן של פרח (איך אני אכנה אותו. אולי ניצן. נכון, הוא גבוה, מלא וזועף, ויש בו יותר מהקקטוס מאשר מפרח, אבל הוא בכל זאת הבן של פרח, שיהיה ניצן) אמר אתמול שהוא רוצה לעבוד על הכושר שלו לקראת הצבא, אבל אין לאימא שלו כסף למימון חדר כושר.
הערתי שלא צריך ללכת למכון כושר, אפשר גם בבית. כל מה שצריך זה משמעת עצמית. לקבוע לעצמך משטר אימונים, להפסיק לאכול שטויות, לרוץ פעמיים שלוש בשבוע, להרים קצת משקולות, אין שום פטנטים מיוחדים, אם תשקיע ותזיע תשיג תוצאות. "אין לי משקולות." הוא אמר בצער, "זה יקר?"
"לא, ממש לא. אני משתמש באותן המשקולות מאז שהייתי בגילך. סתם חתיכות ברזל רגילות, בלי ציפוי קטיפה או שטויות כאלו. צריך רק להתמיד ולוותר על חטיפים משקית ועל נשנושים בין הארוחות."
היום הוא בא לראות את המשקולות שלי. מדובר בסתם משקולות מתכת פשוטות, חמש קילוגרם כל אחת, צבועות בשחור מתקלף. האחים שלי קנו לי אותן כשהייתי בן שש עשרה כדי שאתחיל להיכנס לכושר לקראת הצבא.
אצלנו בבית לקחו את הצבא ברצינות וחששו שאעשה בושות כשאתגייס. מאז אני מתעמל בהן כל בוקר – טוב, כמעט כל בוקר – לפעמים טיפה מחפף, אבל מיד מתעשת וחוזר לעצמי.
ההתעמלות שלי היא לא משהו מתוחכם במיוחד, אבל היא שומרת עלי בכושר סביר, וכשיש לי די חשק ומרץ אני גם רץ לעיתים, בעיקר בערבים.
אני מראה לניצן מה אפשר לעשות עם המשקולות, ואפילו מוצא באיזו מגרה נידחת את חוברת התרגילים של חיל האוויר הקנדי שמישהו נתן לי לפני שנים, ואני כבר מכיר בעל פה.
הוא חוזר על התרגילים הפשוטים בתשומת לב רבה, מנסה לעשות כמה שכיבות סמיכה ונאנח. "אני בחיים לא אצליח, זה נורא קשה."
"בטח שכן. תראה כמה מהר תתרגל, בעוד כמה שבועות תעשה את זה בקלי קלות."
הוא מביט בי בחוסר אימון וסוקר בעגמה את גופו. "חתיכת מגעיל, שמן מכוער." הוא מסנן יותר לעצמו מאשר אלי.
התיעוב שבקולו מזעזע אותי עד עמקי נשמתי. יותר מידי אנשים שאני מכיר ומחבב מרגישים ככה. זה מפחיד ומדאיג אותי. השנאה העצמית הזו היא כמו מגפה מדבקת. נדמה לי שהמחלה הזו פוגעת יותר באנשים מהקהילה שלנו מאשר באחרים, או שאולי אני חש ככה כי רוב החברים שלי הם הומואים?
"בוא נלך לקנות את המשקולות עכשיו," אני מציע לו, "יש חנות ספורט חדשה ליד המספרה, אולי גם תסתפר בהזדמנות הזו?"
הוא נוגע בשערו הסבוך, "אבל ביום שני המספרות סגורות. אולי נלך מחר."
"לא, היום. בוא." אני מנער אותו, "היום נקנה את המשקולות ועוד הערב תתחיל להתאמן. קדימה ניצן, קצת משמעת עצמית."
אנחנו קונים את המשקולות, הוא משלם את רוב הכסף ואני מלווה לו את השאר, ואחר כך רצים דרך השדה עד לבית הקברות של הקיבוץ. בחזרה אנחנו כבר הולכים כי אין לו יותר כוח, והאמת, גם לי אין. אני מחזיר אותו הביתה ונגרר למקלחת. מיצי ששוב גורש מחדרו בגלל ג'ורג'י יושב במטבח שלי, שותה קפה וזולל עוגה.
"אתה שוב מסתבך." הוא מנבא בקול קודר, "הילד הזה… הוא לא סתם רוצה גוף כמו שלך, הוא רוצה את הגוף שלך."
"שטויות, אני יכול להיות אבא שלו."
מיצי מגחך חרש. "כן, בטח, ומה תעשה כשהוא יתחיל להתמרח עליך אבל'ה."
"זה לא יקרה." אני מודיע לו בתוקף, "הכל עניין של משמעת עצמית."
הוא צוחק, ואני לוקח ממנו את העוגה ומודיע לו שממחר בערב הוא מתחיל לרוץ אתנו, ובבוקר אני מעיר אותו מוקדם שיתעמל איתי. מיצי מתפקע מצחוק, אבל הוא עוד לא יודע מה אני עומד לעשות לו, הוא עוד יגלה שהכל עניין של משמעת עצמית.
דדי מתקשר ושואל אם הוריו חיפשו אותו אצלי ונשמע מעט מאוכזב כשאני מדווח לו שאף אחד לא גילה בו עניין.
"לא משעמם לך אצל בוריס?" אני מתעניין.
"לא, קצת, בערך." הוא נבוך קצת, "אני קורא הרבה ורואה המון טלוויזיה, ובוריס מלמד אותי לבשל."
"יופי," אני אומר באדישות, ומתחיל להגיד שלום.
"אל תהיה כזה חמי, אנחנו לא עושים כלום, אני סתם גר אצלו עד שתיגמר לי הרגילה."
"אחלה. הספה שלו לא שוברת לך את הגב?"
"אני ישן במיטה שלו, אבל זה הכל. אנחנו רק ישנים יחד."
"בחייך, אני מכיר אותך ומכיר אותו, לא אכפת לי, תעשו חיים."
"זה לא ככה," הוא מתרגז, "זה בכלל לא ככה מנחם."
בוריס לוקח ממנו את הטלפון. "למה אתה מרגיז אותו?" הוא שואל ברוסית.
"לא אשמתי שהוא מתרגז כי אני לא מאמין לשקרים שלו."
"הוא לא משקר, נחמד לישון עם עוד מישהו במיטה, אבל זה לא אומר שיש סקס."
"שטויות."
"טוב, אל תאמין." הוא אומר בשלווה, ושוב מזמין אותי לבקר מתי שרק ארצה.
אני שותק.
הוא נאנח ואומר שתפסתי אותו ברגע רע וזה קורה, וחבל שאני עקשן. "אני מקווה שאם התגברנו על הסיפור עם ארקאדי נתגבר גם על זה." הוא אומר לפני שאנחנו נפרדים.
אחר כך יש פסק זמן קומי (החיים שלי באמת מתחילים להידמות לסרט מטופש) כששני ידידים צעירים של ליאור רבים בגלל משהו והמריבה מתפתחת מהר לקטטה אלימה. הם תופסים האחד מטאטא והשני מגב ומתחילים לרוץ זה אחר זה בחצר ומשם עולים למעלה (יש מדרגות שמחברות בין החצר שלי לשל ליאור) מתרוצצים בצעקות בגינה שלי ומשם אלי הביתה.
אני עדיין לא משוכנע שזה רציני או בצחוק ולא מבין מה הם אומרים כי הם אסטונים או מולדבים או משהו והם שתויים קצת וזזים נורא מהר.
רק כשהרזה יותר נופל על הרצפה בסלון והשני גם רזה, אבל שרירי, (שניהם אגב בלי חולצות, רק עם מכנסיים קצרים) מתחיל לחבוט בו עם המקל של המגב ממש ברצינות אני מתעשת ומתערב. בסוף הם חוזרים למטה עדיין שונאים משום מה זה את זה אבל מפסיקים להרביץ.
כמה דקות אחר כך ליאור קופץ לביקור התנצלות, אומר שהם סתם פסיכים קטנים ודפוקים, מביא לי חלב ועוגה שהוא חייב לי עוד מהשבוע שעבר (בכלל שכחתי מזה) ושואל אם אכפת לי שמיצי יישן אצלי.
"למה לא? יש לי חדר פנוי." אני אומר באדישות, ומסרב לשאול על החבר החדש שלו.
"הוריו חושבים שהוא מתארח אצל דודה שלו, היא יודעת עלינו ומחפה עליו." הוא מגלה לי למרות רצוני.
"אתה מתנהג כמו דביל. זה ייגמר לא טוב ליאור."
הוא מושך כתפיים, ובורח למטה.
אני ומיצי מחליפים מבטים. "בעקרון אתה צודק חמי, אבל ג'ורג'י נורא יפה." הוא אומר בניסיון לפייס.
"אז מה?" אני מתפוצץ פתאום. "אם מישהו יפה אז מותר לו הכל? ואם אתה לא נראה כמו פסל יווני אתה צריך לשנוא את עצמך?"
הוא מושך בכתפיו ומתחיל לפתוח את העוגה החדשה, "לא יודע, ככה זה."
אני מושך ממנו את העוגה, הוא מושך חזרה, בסוף אנחנו מתפשרים – הוא יפסיק לזלול עוגות ויבוא איתי לעבוד בקרטונים, ואני אתן לו לישון איתי במיטה.
"בתנאי שזה רק שינה יחד." אני מדגיש.
הוא מהנהן ואומר שיהיה בסדר.
טוב, לא היה בסדר. לא באשמת מיצי, הוא התנהג למופת. אני פשוט דפוק. לא יודע מה עובר עלי, אני תמיד מתחרפן קצת שרוני נוסע. אולי זה קרה בגלל העוגיות ההן? שמעתי שלוקח הרבה זמן עד שהגוף מתנקה מהם. נשבע שבחיים אני לא אגע יותר בחומר הזה.
אחרי שאספתי קרטונים בעזרת מיצי, שהיה בסדר גמור עד שהעכברוש הראשון הופיע והוא נסגר בקבינה של הפז'ו וסירב לצאת (נו, מילא. אולי הוא יתרגל עם הזמן), חזרנו הביתה עייפים מאוד.
קצת טלוויזיה קצת מחשב, מקלחת ולישון. מיצי נרדם מיד, מקפיד לא להידבק אלי, וגם אני, אחרי שנכנעתי לעצלנותי ובסוף לא הלכתי להכין לי תה למרות שכאב לי הגרון, נרדמתי.
ישנו לנו בשלווה כמו שני סטרייטים מהוגנים עד שהתעוררתי בערך בשתים לפנות בוקר בגלל איזה חלום שאני לא זוכר והלכתי להשתין.
גמרתי להשתין ועמדתי לחזור למיטה ואז זה קרה, גל עצום וקר של פחד הציף את מוחי, משתק את מוחי, מצמית כל שמץ של היגיון ותבונה. עמדתי חסר אונים, קפוא מפחד, וידעתי שמה שאני חש הוא אימה חשכה (כמה מדויקים הם הביטויים העתיקים הללו) ושאי אפשר להסביר את ההרגשה הזו למי שזה לא קרה לו.
קראתי באיזה מקום שהסיבה למה שקרה לי הוא המוח הפרימיטיבי שלנו שנמצא עמוק מתחת לשכבות של המוח המודרני. הוא השתלט משום מה על מוחי גורם לי לעמוד באמצע הלילה עם הזין ביד ולפחד נורא בלי לדעת ממה אני פוחד.
חזרתי למיטה בשארית כוחותיי, אספתי אלי את מיצי הישן והצמדתי אותו אלי חזק, שואב חמימות ונחמה ממגע גופו הרך והשעיר.
הוא נאבק קצת ורטן, ומלמל משהו מתוך שינה, אבל נכנע חיש קל לחיבוק שלי ושוב נרדם, דבוק וצמוד אלי. הרגשתי איך החמימות של גופו והממשות המוצקה של בשרו ממיסים את הפחד הקדמוני וחסר ההיגיון הזה שלפת אותי, ובסופו של דבר גם אני נרדמתי. כנראה שנגד פחדים עתיקים צריך גם תרופות עתיקות, ומה מרגיע וקדמוני יותר מאשר להתכרבל יחד, לא חשוב עם מי.
החלטתי שמהיום אני מפסיק לצחוק מהחבר'ה שמספרים לי איך הם ישנים יחד בלי שום קשר לסקס, סתם כי זה כיף להתכרבל בחורף עם עוד מישהו.
אני רק מקווה שרוני יסכים איתי שעדיף מיצי רך, שעיר וחמים אחד, על פני פרוזאק ונגזרותיו.

עובר כל גבול
לדעתי אני אדם טוב מזג, נוח לרצות, מהנעלבים ואינם עולבים, אבל גם לי יש את הגבולות שלי והפעם לא ויתרתי, לא שתקתי ולא מחלתי על כבודי, הפעם הוא נגע בציפור נפשי. נכון לעכשיו אין לי מושג אם אני שוב רווק טרי שנזרק כלאחר כבוד מעל עגלת הזוגיות, או שאני עדיין בחזקת תפוס. גרוע מכך, אין לי שמץ מושג אם בכלל מתחשק לי להיות בן זוג של בן אדם שלא מבין שהחופש לכתוב הוא בשבילי הוא בבחינת ייהרג ובל יעבור.
וזה סיפור המעשה – השבוע כתבתי עוד סיפור אחד מיני רבים. לא פאר היצירה, ואין סיכוי שילמדו אותו לבגרות, אבל סיפור שפרח בדמיוני הפרוע, ומצא את מקומו הנכון בהרד דיסק שלי. בדרך כלל הוא לא טורח לקרוא מה שאני כותב, ואני לא מנסה להעיק עליו ביצירותיי. אני עדיין מגשש אחרי הקול שלי, עדיין מהסס, עדיין לא בטוח שיש טעם בדברים המעטים שכתבתי.
משום מה דווקא את הסיפור הזה הוא כן קרא, ולא אהב. לא בגלל נימוקים ספרותיים לגיטימיים אלא כי הוא החליט שהדמות הפחות סימפטית מבוססת עליו, שהטיפוס החיובי בסיפור הוא מיצי, ואילו המספר הוא כמובן אני.
"זה רק סיפור." אמרתי לרוני ששצף מחאות מעבר לקו הטלפון.
"רק סיפור? הרי ברור שמדובר עלינו."
"למה? רק בגלל הקטע הלא משמעותי של ההשתלמות?"
"זה רק פרט אחד. אחר כך אתה מספר שיש לו סטוצים עם בנות, ושהמשפחה שלו לא אוהבת את החבר. ברור שמדובר בנו וברור שאם ניפרד מיצי מיד יזחל למיטה שלך כדי לנחם אותך. מה שהכי מרגיז אותי זה שאתה מודה שאתה מעדיף אותו למרות שהוא סתם אוחצ'ה שמנה ושעירה כי הוא מעריץ אותך ומכין לך תה כמו שאתה אוהב, ומשרת אותך כמו עבד."
"אתה לא נסחף קצת כושי. אף אחד לא עבד שלי, בטח שלא מיצי, ואל תצרח עלי. אני אולי פתטי, אבל לא חרש."
הוא מנסה לדבר בקול שקט יותר, אבל חוזר שוב על אותן הטענות, ודורש ממני לשנות את הסיפור המעליב הזה.
"לא." אני אומר קצרות, "זה הסיפור וככה הוא יישאר מעתה ועד עולם."
"כאילו שמישהו בכלל קורא את הסיפורים שלך." הוא מטיח.
"זה לא משנה כלום." אני אומר, "זה הסיפור שלי, סיפור שנובע ממני, מהפחדים והניסיונות שלי בחיים. שיניתי אותו תוך כדי כתיבה מספר פעמים עד שהייתי מרוצה וזה הנוסח שבו הוא יישאר, אין בכלל על מה לדבר."
"אז אתה מודה שהוא מבוסס עלינו?" הוא מתרתח.
"לא מודה בכלום כי לא נעשה שום פשע. הסיפור אולי גרוע, אבל אין חוק נגד כתיבת סיפורים מחורבנים."
"לא אמרתי שהוא מחורבן." הוא מבצע נסיגה טקטית זהירה, "רק שמפריע לי שהוא מבוסס על דמויות מהחיים שלנו."
"אולי לקחתי פה ושם כמה מאפיינים של אנשים שאני מכיר מהחיים הפרטיים שלי, אבל זה סיפור דמיוני. הדמיון שלי הוא הדבר היחיד שחופשי בחיים שלי ואני לא מוכן לקבל שום מגבלות על חופש היצירה שלי, לא חשוב עד כמה היא עלובה וחסרת ערך."
"אני לא מבקר את היצירות שלך. מה שמרגיז אותי זה שאתה מגלה לי דרך הסיפור הזה שאתה מעדיף את מיצי על פני כי הוא אולי שמן, שעיר ומכוער, אבל מחזק לך את הביטחון העצמי ובחיים לא יבגוד בך."
"זה הפירוש הפרטי שלך לסיפור, זכותך לפרש אותו ככה, אבל אתה טועה, לא לזה התכוונתי."
"אז למה כן התכוונת?" הוא שוב צורח, "להעליב אותי. להשפיל אותי. להזהיר אותי שאם אני אזיין מהצד תימצא לך איזה דובון שעיר ומאולף שיביא לך נעלי בית ויכין לך תה? מישהו כמו מיצי שאף אחד חוץ ממך לא רוצה אותו כי הוא כזה עלוב?"
"אין לי מושג למה התכוונתי בסיפור הזה רוני, הוא פשוט יצא כזה ודי. ולדעתי מי שחסר ביטחון פה זה אתה לא אני."
"מה פלא שאני מרגיש חסר בטחון איתך." הוא מחליף טקטיקה ומתחיל להתבכיין, "אתה כל הזמן שורץ מול המחשב כותב סיפורים ומתכתב עם חברים ולא שם לב אלי. גם כשאנחנו יחד הראש שלך בכלל לא איתי."
"זה לא נכון." אני מתרגז.
"אל תצעק עלי." הוא מחזיר לי מנה אחת אפיים.
וככה הריב נמשך הלוך ושוב, וכל צד חוזר על טענותיו הלעוסות לעייפה. אני מסרב לגעת בסיפור הזה שמבחינתי הוא גמור וחתום, והוא מתעקש לקרוא מסרים סמויים בסיפור דמיוני ולהיעלב מהם. הניסיון שלו לפרש את מסתרי נפשי על פי סיפורים שכתבתי מאוס בעיני, והדרישה לשנות ולתקן יצירה שלי, דלה עלובה וחסרת משמעות ככל שתהייה, נראה לי פגיעה בחופש היחיד שיש לי – החופש ליצור ולהתבטא כאוות נפשי.
אני מנסה להבהיר לו את עמדתי, אבל הוא כבר כל כך מחומם, נעלב, נרגז ומשוכנע שבזמן היעדרותו אני ומיצי מעלים עשן מחדר השינה, עד שאני לא מצליח להבהיר לו את עמדתי.
הריב נגמר בטריקת טלפון זועמת מצידו, ומותיר אותי תשוש ואחוז בחילה.
זה קורה לי לעיתים קרובות יותר ויותר לאחרונה. הרגשת חוסר טעם ותוחלת, מעין מערבולת מסתחררת של עייפות וייאוש, ותחושה שאין ערך למה שאני כותב.
ערפל דק וממאיר של אפסיות אופף אותי, והנשק היחיד שיש לי נגדו זו מקלחת חמה מאוד ובריחה לשינה.
לפנות בוקר אני מתעורר מזיע ורטוב, נזכר שכבר כמעט שבוע לא היה לי סקס (המפגש היומי ביני לכף ידי לא נחשב בעיני לסקס) עושה שוב מקלחת חמה, ונוכח לדעת בפעם המי יודע כמה שחדר לח וחמים, יד מסובנת ודמיון עשיר יכולים לקחת אותך רחוק מאוד, אבל הם לא שווים לדבר האמיתי שלמרבה הצער כועס עלי, ואין לי מושג מתי אראה אותו שוב ובאיזה מצב רוח הוא יגיע, אם בכלל.
***
והיום הלכתי לעבודה ואפילו עבדתי קצת, לא הייתה יותר מידי עבודה, ומצאתי את עצמי מביט ללא הרף בגברים שעברו על פני, מתפלא שוב כמה גברים יפים וסקסיים יש אפילו במקום הצנוע והקטן בו אני עובד, ובעיקר מתגעגע אליו מאוד, אבל נחוש בדעתי שלא משנה איזה מחיר יהיה עלי לשלם, את הסיפור אני לא אשנה.
ביום שישי נסעתי עם האוטו למוסך. יצאתי מוקדם ובחוץ ערפל. נוסע בנוף המוכר מאוד ומרגיש שאני בארץ לא נודעת. כל פרט בנוף מוכר לי זה שנים ובכל זאת אני חש אבוד. אני נתקף בהלה שנובעת מחוסר התמצאות במרחב – תחושה מפחידה שבעתיים כשאתה דוהר על הכביש המוכר בעצם אבל נראה זר.
בסוף אני מבין מה הבעיה, הערפל מחק את הפרטים הרחוקים יותר של הנוף והבליט את הפרטים הקרובים ובכך בלבל אותי והוציא אותי מהקשרי, וגם קצת מדעתי.
יכול להיות שהמצב הנפשי שלי הוסיף עוד נופך לבלגן החזותי המשונה הזה? לא חשוב, העיקר שלא עשיתי תאונה וחזרתי הביתה בשלום, עני יותר אבל לפחות בחתיכה אחת.
בקבוצת התמיכה קיטרתי קשות שאף אחד לא שם לב כמה אני אומלל ומדוכא, ולמה אנשים שמשתמשים חופשי בכתף שלי כמשענת ומספגת דמעות ורואים בי תחליף זול ונוח לכותל המערבי לא רואים שאני עצוב וזקוק לחיבוק ונחמה?
"אתה עצוב?" שאל פזי שכבר שב אלינו בריא ושלם ונמרץ כתמיד, "חשבתי שאתה כועס."
"אתה נראה עצבני." הוסיף גולן, "פחדתי להגיד לך בוקר טוב."
"כנראה שאתה לא משדר את האותות החזותיים הנכונים." ביאר לי המנחה.
טוב, מה אני יכול לעשות. לתלות על עצמי שלט – עצוב לי, בואו תחבקו אותי?
חזרתי הביתה, ראיתי שלאף אחד לא אכפת ממני ומהדילמה שלי. רוני לא מתקשר, אף אחד לא שם לב אלי וכולם מדברים רק על ליאור וג'ורג'י – ההורים של ג'ורג'י הבינו סוף סוף שמשהו פה לא בסדר ואילצו אותו לחזור מהלימודים ישר הביתה.
הוא הצליח להגיד לליאור בטלפון שהוא לא יודע מתי הוא יחזור אליו כי הוריו חושדים וסגר. ליאור עצוב וכולם מנחמים אותו, ואף אחד לא שם זין עלי.
הלכתי לעשות קניות לשבת ואז גיליתי לתימהוני שהצייד שכבר שנה שלמה נמנם בתוכי התעורר פתאום, נמרץ ורעב לפעילות. הוא הסתכל על כל גבר שעבר, בדק, בחן ונהנה, דוחק בי לעשות משהו סוף סוף כי הוא רעב.
הצייד הזה שחי אצלי אי שם בין הלב לאשכים, תמיד רעב, תמיד חרמן, תמיד רוצה עוד. אין לו מצפון, אין לו מוסר. מונוגמיות היא בעיניו סטייה משונה, נשים נראות לו כמו חייזרים ויחסים דו מיניים מגעילים אותו.
אני בטוח שלכל גבר יש אחד כזה בתוכו. בדרך כלל הוא קצת מדוכא ושפוף, יודע שהוא לא בסדר, אבל לא ממש מבין למה. עדיין מנסה להבין מה זה הקטע הזה של אהבה, ומה רע בשלישיות, ולמה אורגיות הן לא הספורט הכי פופולארי בעולם.
כשאני לבד הצייד מנצל את ההזדמנות ויוצא לצייד בין משעולי הסופר שלנו, הרוחשים צעירים שופעי תכניות לסוף השבוע. נכון, הם כולם תלמידי תיכון, ורובם בכלל מתחת לגיל ההסכמה, אבל הצייד לא מכיר את גיל ההסכמה, הוא לא שמע על פדופיליה, אין לו אלוהים ואין לו חוקים. הוא רואה עור צעיר ומתוח על שרירים צעירים, שער בוהק מתנפנף, חיוכים מזמינים וישבנים קטנים ושובבים בג'ינס הדוק ונדרך, מוכן ומזומן לצאת לציד.
"אידיוט." אני אומר לו, "אני אסרס אותך, מטומטם שכמוך." ובורח הביתה.
***
בערב דני צץ אצלי, מגונדר בג'ינס וחמוש בג'ל, ושאל אם לקחתי כדורים. מיד הבנתי יד מי במעל. "מתי רוני התקשר אליך?"
דני התבלבל קצת ואמר שהוא לא רוצה שנתגרש. "אנחנו לא יכולים להתגרש כי אנחנו לא נשואים, הוא רק…"
"הוא פה, אצל ליאור." צעק דני וברח.
ירדתי למטה והוא היה שם, יושב על הספה, כולם סביבו, משפיעים עליו חיבה ונחמה כאילו הוא פה המסכן ולא אני. אנחנו מחליפים מבטים זועמים בעוד כולם נמוגים ברוב טקט מהחדר.
"מה אתה עושה פה אהרון?" אני שואל ומבחין שהוא הביא איתו את הצ'ימידאן שלו.
"אני גר פה מנחם."
"אז יאללה, בוא הביתה." אני מרים את הצ'ימדאן ועולה לדירה שלנו, והוא משתרך אחרי בצייתנות.
לוקח לנו זמן להתרגל זה לזה. אנחנו מסתובבים אחד סביב השני כמו כלבים חשדניים, נוגעים ומתרחקים ולא מדברים על המריבה. בסוף הוא נשבר ואומר שאולי הוא הגזים קצת בתגובה שלו על הסיפור ההוא, ואני אומר שמותר לו לבקר את הסיפורים שלי כמה שמתחשק לו, או בכלל להתעלם ממה שאני כותב, אבל לא לנסות לצנזר אותי.
"נו, די כבר עם הסיפור הדבילי הזה." הוא מתפרץ ומתנפל עלי, "תנשק אותי." הוא דורש, ומשם הדברים הולכים במהלכם הרגיל, כמעט. הוא אחרי ביקור ליל שישי אצל הוריו, ולכן הוא רוצה שהסקס יהיה חזק ופרוע. הוא לא יודע שהצייד ההוא עדיין ער בתוכי, רעב, זועם וחסר גבולות. אני נסחף, מגזים, מכאיב לו יותר מידי. הוא נרתע וצועק, מבוהל. אני מפסיק באמצע, מבוהל עוד יותר ממנו, ואז אנחנו מדברים סוף סוף.
אני מנסה להסביר. מדבר על הערפל, הבלבול, המקום החופשי הזה בתוך הראש שלי שאסור לגעת בו, ואפילו מספר על הצייד. לא חושב שהוא הבין. הוא אומר שכן, שהוא קולט אותי, אבל לדעתי הוא מבלבל הכל, ומה זה משנה בעצם? לא חשוב כמה חזק תחבק אותו וכמה תתאמץ להסביר ולהיות גלוי וכנה, אתה נולד לבד ומת לבד. באמצע יש ניסיונות חסרי תוחלת לגעת, ניסיונות מעוררי רחמים להתחבר, להתמזג, ניסיונות שלא מצליחים אף פעם.
בבוקר קמנו מפויסים ועשינו אהבה בעדינות ובזהירות. עוד מעט נלך לאכול אצל בוריס ארוחת צהרים, נחזור הביתה ונישן יחד. אולי בשבוע הבא אני אצליח סוף סוף לכתוב משהו מוצלח.
***
בדיוק בשתיים בצהרים התייצבנו בדירה של בוריס מוכנים לזלילה כדת. היה טעים מאוד וכולנו שיבחנו את בוריס ודדי שעבר קורס מזורז בבישול. גם קוקו וז'וז'ו היו והביאו יין, וכמובן שהיו גם בירות ווודקה קרה נשלפה מהמקפיא. כולם חוץ ממני שתו וגם בוריס הסתפק בכוס אחת של יין אדום יבש.
רוני שתה קצת יותר מידי סיפר לכולם על הפגישה שלו עם אימא שלי. הוא סיפר שהיא אישה נאה מאוד, וזה נכון, ושהיא דומה לי מאוד, בעיקר בצבע העיניים.
"זה גנטי." אמר בוריס ושם יד על הברך שלי כדי שלא אתעצבן.
"לחמי יש עיניים נהדרות." חייך אלי קוקו. כשהוא שתוי קצת הוא נעשה עוד יותר נחמד מהרגיל והמבטא הצרפתי שלו נעשה כל כך חזק שקשה להבין מה הוא אומר. "עוד בפעם הראשונה כשחמי נכנס למספרה שלנו שמתי לב שיש לו עיניים נהדרות."
הם התחילו להתווכח אם העיניים שלי חומות או ירוקות, והחליטו שזה תלוי במה שאני לובש ובמצב רוח שלי, וקוקו אמר שהיום יש לי עיניים בצבע דבש ונישק אותי על הפה, וכדי שרוני לא יקנא נישק גם אותו, ואחר כך צחק כל כך עד שכמעט נפל מהכיסא ומזל שז'וז'ו תפס אותו. דדי שהיה מוקסם מהם הסיע אותם אחר כך הביתה כי הם טענו שהם שתויים מכדי לנהוג, לעניות דעתי הם לא היו כל כך שתויים אבל שתקתי.
אחרי שהם הלכו עזרתי לבוריס עם הכלים, משאיר את רוני לנמנם קצת מול הטלוויזיה. שנינו הסכמנו שדדי בטח חוגג עם הספרים העליזים שלנו, וכשהערתי שכמעט כל המשתתפים בארוחה עשו בשלב זה או אחר אחד את השני הוא נאנח ואמר שכן, אני צודק, אבל לא לגמרי כי הוא ודדי רק ישנו יחד, וגם הוא ורוני אף פעם לא היו יחד, ושוב נאנח במין עייפות כזו שהדאיגה אותי.
חקרתי אותו קצת בקשר לולאדי ולמה הוא לא חוזר, ולמה הוא לא שתה כמעט כלום, אבל הוא לא רצה לענות לי, רק חיבק אותי ושלח אותי הביתה.
בדרך הביתה רוני הסכים איתי שבוריס נראה קצת מדוכא ועייף, והעיר שדדי בטח הוציא לו את המיץ, אבל אני מאמין לבוריס שהם לא עשו כלום.
אולי הוא חולה? לא יודע.
בדרך רוני סיפר לי על מה הוא דיבר עם אימא, "היא פשוט רצתה להכיר אותי." הסביר, "ורצתה לדעת מה שלומך, היא אמרה שאתה עדיין כועס עליה בגלל התוספתן שלך."
"יכול להיות שהיא צודקת." אמרתי, למרות שאני לא בטוח שזה נכון.
רוני טען שבלי קשר לסיפור עם הניתוח שלי לדעתו אנחנו פשוט אשכנזים קרים שלא שומרים על קשר.
יש בזה משהו, אבל האחים שלי כן בקשר עם ההורים. אולי לא קשר חם ואוהב, אבל קשר סביר, ורק אני חש דחייה וחוסר רצון כל פעם שאני אמור לפגוש אותם. אפילו לדבר עליהם לא בא לי. חלק מהריחוק מהמשפחה הוא בגלל היחס שלהם להומואיות שלי, אבל לא רק. אולי אני מרגיש ככה בגלל שעד גיל חמש לא גדלתי בבית, וכשחזרתי בגיל חמש ומשהו הביתה זה כבר היה מאוחר מידי?
"ומה עם אבא שלך?" שאל רוני.
"מה איתו?" התזתי בקוצר רוח. מעצבן אותי לדבר על אבא.
"ראיתי אותו כשהוא בא לאסוף את אימא שלך, ומיד ידעתי שזה אבא שלך, אתה דומה לו מאוד."
"למה לא סיפרת לי שנפגשת איתו?" התפלאתי.
"רק החלפנו כמה מילים ולחצנו ידיים." אמר רוני במבוכה, "פחדתי להגיד לך משהו כי… טוב, אני לא אוהב שאתה מתעצבן עלי."
פה המקום לספר שאני לא בן אדם שצועק ומתעצבן. זה לא הסגנון שלי, צעקות זה יותר הקטע של רוני, אבל הוא אומר שמפחיד אותו כשאני מסתגר, מפסיק לדבר איתו ומשתבלל בעצמי.
"לא תמיד אני יודע מה אתה חושב." אמר רוני במין השלמה שקטה כזה שהעציבה אותי מאוד. הלכנו ברגל הביתה ולמרות שהיה כבר חשוך והרחובות היו די ריקים לא החזקנו ידיים כי לא עושים דבר כזה בקריות לא משנה באיזה שעה. אם היינו במקום אחר, בסן פרנסיסקו או באירופה, הייתי מחבק אותו, אבל כאן לא יכולתי. רק שמתי יד לרגע על הכתף שלו ואמרתי שאם הוא לא יודע הוא צריך פשוט לשאול.
"אני פוחד להציק לך." אמר רוני, "אני לא רוצה שתחשוב שאני נודניק ומעיק ותעיף אותי."
"אני בחיים לא אעיף אותך רוני, אף פעם לא העפתי אף אחד."
"כן, שמתי לב." אמר רוני במרירות, "אתה בטח תישאר חבר שלי, אבל לא תרצה יותר לגעת בי."
"בגלל זה לא חזרת ישר הביתה אחרי שרבנו, פחדת שאני רוצה שניפרד?"
הוא עשה כן עם הראש ושתק כי הדמעות חנקו אותו והוא חשש שיתחיל לבכות ברחוב. עד שהגענו הביתה הוא נרגע קצת. התקלחנו יחד, הלכנו למיטה עשינו אהבה, ואחר כך ראינו את 'בנות גילמור'. ואחרי שהוא נרדם התיישבתי לכתוב.
זה לא קל, הקטע הזה של לחיות יחד, במיוחד אצלנו כי אנחנו כל כך שונים באופי, ובגלל הנסיבות התחלנו לגור יחד כמעט מיד ובלי לתת זה לזה זמן להסתגל.
יש כאלו שיוצאים לדייטים ולומדים להכיר אחד את השני כמו זוג רגיל, אבל אצלנו משום מה זה לא היה ככה, וחוץ מפה ושם איזה סרט אנחנו בכלל לא יוצאים לבלות. והאמת, בחיים לא הייתי בדייט עם מישהו, אין לי מושג מה זה בכלל.
אני מאוד משתדל לא להכביד עליו באופי הסגור שלי. והרבה פעמים אני לא מבין אותו והוא לא מבין אותי, אנחנו מנסים אבל זה קשה. צעקות ורוגז יוצאים מאיתנו בקלות, אבל דיבורים על רגשות נתקעים לנו בפנים.
כדי לחיות עם בן אדם אחר צריך לאפשר לו מרחב נשימה, וצריך סבלנות וסובלנות לתקופות שכל אחד עובר בחייו. הוא נמצא בשלב כזה של סקרנות מינית ויש לו תאבון גדול ורצון לחוות הכל.
גם אני עברתי תקופה כזו, אני מבין שגם לו יש צורך בכך. אני מקבל אותו כמו שהוא וממתין בסבלנות בבית עד שהוא יירגע ויחזור אלי. חבל שבזמנו לא היה גם לי בסיס ביתי לחזור אליו ולא היה מי שידאג ויזכיר לי לשמור על עצמי.
אני לא אומר שאני מאושר כשאני מריח עליו שהוא היה עם אחר, אבל אני שותק, לא רוצה לריב ולא רוצה לעורר בו רגשי אשמה. הוא לא שייך לי ואני לא חושב שיש לי זכות לקנא ולהציק לו. אולי הייתי צריך להיות עם מישהו שבשל יותר לזוגיות ואולי, אם המצב שלי היה אחר, הייתי נפרד ממנו ומחפש אחד כזה, אבל אני עדיין נדהם מכך שהוא מקבל אותי כמו שאני ובתמורה מקבל אותו כפי שהוא.
אני מניח שהפסקה הקודמת שלי נשמעת די פתטית, אבל יותר מידי פעמים אנשים נרתעו ממני ברגע ששמעו שאני נשא… אנשים פוחדים שקשר איתי יסכן את חייהם והמון פעמים שמעתי שאני יפה, סקסי, מתוק וחמוד, אבל לא, תודה.

9. בולם זעזועים

ביום שישי האחרון שוחחתי עם אחותו ולא סיפרתי לו על השיחה המעצבנת ההיא כי למה לעורר מהומות? דיברה. אז דיברה.
ללשון אין עצם כמו שאומר הפתגם הרומני הידוע. לדעתי עדיף לעקוף את המכשול, להחליק את הפרוע, לשתוק במקום לדבר. רוני שונה ממני. כשאחותו התקשרה וסיפרה לו את הגרסא שלה לשיחה שלנו הוא חטף קריזה ועשה הצגה שלמה כדי שאבין בדיוק מה הוא חושב.
נכנסתי הביתה ומצאתי אותו עומד באמצע חדר השינה, שתי מזוודות פתוחות על הרצפה והוא מעיף בעצבים בגדים לתוך המזוודות. "נו, בוא." צעק, "בוא תעזור לי לארוז כמו שהבטחת לאחותי."
"רוני תרגיע, אני לא יודע מה אחותך סיפרה לך, אבל…"
הוא לא רוצה לשוחח בשיקול דעת. הוא רוצה להתפרק, להתעצבן, לבכות, להעיף בגדים לכל עבר, לנער את המערכת הזוגית הצעירה והשבירה שלנו כדי לבחון את חוזקה. במקום לדבר ולשכנע אני מרים אותו על כתפי, מכניס אותו למקלחת ופותח את המים החמים.
אתם יודעים איך זה, קודם יש מים קרים ורק אחר כך הם מתחממים. עד שהמים התחממו קצת שנינו כבר היינו רטובים פרועים, רועדים מקור, מתנשקים כמו משוגעים בלי לשים לב למים הזורמים, לבגדים הרטובים שלנו, ולכל המהומה מסביב. כמובן שאני זה שנרגע ראשון, סוגר את הברז, עוזר לו לצאת מהבגדים הרטובים, ורק אחר כך מתקלף מהבגדים שלי ומצטרף אליו מתחת לפוך.
הוא לא רוצה לדבר, רוצה סקס, אבל אני מתעקש להבהיר מה בדיוק למה התכוונתי כשאמרתי שאם הוא ירצה לעזוב אני אעזור לו ללכת, ושאני לא מחזיק אותו בכוח ולא מנצל אותו בשום אופן, ודורש שיגיד שהוא מבין שטעה וסתם עשה הצגות.
הוא מהנהן בקוצר רוח ובמקום לענות הוא מתנפל עלי ומניח למעשים שלו לדבר ואני נכנע לו כמובן. הוא כל כך גמיש, חלקלק ולוהט, כל כך יודע מה הוא רוצה, כמה, למה ואיפה והמין שלנו הוא פרוע, לוהט, קשוח, פראי, בדיוק מה שהוא צריך אחרי עימות עם המשפחה המעיקה שלו.
במקרים האלו אני לא רק חבר ומאהב אני גם בולם הזעזועים שלו, התרופה והתחבושת על הפצעים שהם פותחים אצלו כל פעם מחדש.
אחר כך אנחנו שוב הולכים להתקלח. עכשיו כבר ערומים רגועים יותר, מסבנים זה את זה בעדינות. הוא מספר לי שאחותו אמרה שדיברתי בגסות, שטרקתי לה את הטלפון בפנים, שנשמעתי רשע ואדיש, שאמרתי שלא אכפת לי מה קורה איתו, ושלדעתה אני מעדיף שניפרד. "אני לא יכול להאמין שקנית את השטויות הללו." אני מזדעזע מהפירוש הכל כך מעוות של דברי.
הנימוס שלי התפרש כאדישות. הנכונות שלי לתת לו חופש בחירה כרשעות, והסירוב שלי להפעיל עליו לחצים וסחיטה רגשית כדחייה. אני מודה שאיבדתי את הסבלנות לרמזים המכוערים שלה בקשר לכסף, וטרקתי לה את השפופרת, ושואל אם הוא רוצה שאתנצל.
"לא, בטח שלא. אם כבר היא צריכה להתנצל." הוא מנגב את ראשי ואת גבי בעדינות, מנסה להתנצל ולהסביר. "הם כל כך מעצבנים אותי חמי, הם יודעים ללחוץ לי על כל הכפתורים הנכונים. אחרי שיחה איתם אני מרגיש כזה אפס עלוב ודפוק… זה כל כך מדכא אותי. אני כועס עליהם אבל גם נורא כואב לי שהם סובלים בגללי."
הוא מתחיל לבכות. "הם לא אוהבים אותי יותר." הוא מתייפח, מנסה לסדר את הבלגן שעשה בחדר, אבל פתאום הוא מותש, הכל נופל לו מהידיים.
"עזוב, בוא למיטה, הבלגן לא יברח." אני מושך אותו אלי, עוטף אותו, מחמם את רגליו הקרות, מבטיח לו שאני תמיד תמיד אוהב אותו, שאני אהיה המשפחה שלו, שאני אשמור עליו תמיד.
"אני כל כך עייף." הוא מפהק, מחכך את לחיו בכתפי, "פתאום אני מת לישון."
"תישן, אני שומר עליך." אני אומר, מביט בו, מוקסם כל פעם מחדש איך הוא נרדם בבת אחת, עובר בלי שום שלב ביניים ממצב של ערנות תוססת לשינה ואחרי כל המהומה שחולל הוא שוכב לו על הצד ומחייך כמו ילד מרוצה. ישן לו בשקט עם חיוך על השפתיים, שערותיו פרועות ולחות, מחבק את הכרית, מאושר.
קודם ביים דרמה, ליהק בה את עצמו כשחקן ראשי וכבמאי, ואותי כשחקן המשני שלו, וכמובן שהמערכה האחרונה חייבת לכלול סקס אלים וקשוח, וכאילו מסוכן.
אם הוא היה צריך להזדיין עם אחד שנהנה באמת להכאיב בשביל הכיף שלו, אחד שרואה בשני מכשיר ולא בן אדם כמותו, הוא היה מפסיק ליהנות, אבל כמובן שהוא לא היה מסתבך עם אחד כזה. הוא זהיר מידי, איתי הוא יודע שאפשר לשחק, למשוך לי בחוטים ואני אציית ואדאג שלא יפגע באמת.
אני מניח שהביטחון שלו בי הוא ביטוי לאהבה, רק איתי הוא יכול להרשות לעצמו להיות כזה. שלא תבינו לא נכון, אני לא ממש סובל מהדרמות האופראיות הללו ומהפינאלה הסקסי שלהן, אבל רוני בכלל לא מכיר את סוג המטבע שאני משתמש בו כדי לשלם כרטיס כניסה להצגה שלו.
***
היום בבוקר הלכתי עם מולי לבקר את פזי. אני שונא בתי חולים, ואת רמב"ם אני שונא במיוחד. לא פלא שברגע שאני רואה את הבניין הענקי הזה אני חוטף כאב ראש.
פזי דווקא שכב בחדר נחמד למדי עם שני זקנים משתעלים. הוא הוריד פלאים את ממוצע הגיל במחלקה הפנימית שבדרך כלל מאכלסים אותה רק קשישים נוטים למות.
מחר יעבירו אותו לאשפוז בפסיכיאטרית, והוא מקווה שתוך יומיים שלושה הוא יהיה חולה חוץ ויוכל לחזור לישון בבית. למרות העצבנות שלי הביקור עבר יפה מאוד. פזי לבוש בפיז'מה הדורה וחלוק תואם נראה כמו חתן יום הולדת בין כל הבלונים והפרחים שעיטרו את מיטתו. "רק זר חסר לך על הראש." אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי.
ישבנו על המרפסת של החדר שלו שמשקיף לים וקשקשנו קצת, מקפידים מאוד לא לדבר על ההתאבדות שלו אלא רק על דברים שמחים כמו המצב הביטחוני, הכלכלה והפוליטיקה וכיוצא באלו, נושאים מעודדים שירימו לו את המורל ואז הגיעו לביקור חבורה של כמה ידידים שלו מתל אביב ואחד מהם היה השעיר, מישהו שהכרתי בתל אביב. הוא הביט בי, ראיתי שהוא מזהה וקולט שגם אני מזהה אותו. פתח את הפה כאילו ניסה להגיד משהו, אבל נמלך בדעתו ושתק.
פזי התנהג כמו מארחת בסלון ספרותי מעודן והציג אותנו זה בפני זה ברוב נימוס והדר (עכשיו אני יודע מה באמת שמו של השעיר) וכמה דקות אחר כך אחזתי במרפקו של שמוליק וגררתי אותו החוצה, מצפה למחצה שהשעיר ירוץ אחרי וינסה לקבוע איתי משהו באיזו פינה. "מה קורה לך?" חקר שמוליק כשהתיישבנו ברכב, "אתה חיוור נורא, אתה מרגיש לא טוב?"
הרגעתי אותו שאני בסדר, זה רק הבית חולים הזה שעושה לי רע וכדי להסיח את דעתו סיפרתי לו שהבטחתי להגיע לבית של הורי לעזור לאחים הגדולים שלי בעבודת סבלות שהורי הטילו עליהם.
הורי קנו ספה חדשה, ואנחנו היינו אמורים להוריד את הספה הישנה, להעלות את החדשה, וכמו שאני מכיר את אימא שלי אם אנחנו כבר שם היא בטח תמצא לנו עוד כמה משימות לא נעימות.
שמוליק התלהב וביקש לבוא איתי ולעזור גם כן. נסענו לבית הורי וגילינו שכל החניה מתחת לבלוק של הורי סתומה בשלוש ניידות ובמשאית אחת ענקית שממנה פרקו הסבלים סלון שלם. היו שם שני כורסאות טלוויזיה ענקיות בצבע ורוד מעושן מזעזע, ספה של שלושה מושבים וספה של שני מושבים עם ציפוי עור שחור, ולקינוח גם שולחן סלוני כבד להחריד ממתכת.
סביבם עמדו סמי ומשה ושני בני דודים שלי, כל אחד מדוד אחר, וכמובן הורי. בנוסף לכך היו גם השכנים של הורי שצפו בעניין במחזה מהמרפסת ונתנו עצות שהסבלים התעלמו מהם ברוב תבונה. הסבלים הורידו את הסלון, הניחו אותו על המדרכה וראש הצוות שלהם העיר שאם היינו מוסיפים עוד קצת הם היו בצ'יק מעלים את הכל למעלה, אבל אימא אמרה שאין צורך והם התייאשו והלכו משאירים אותנו עם הרהיטים. שמוליק דווקא הציע לעזור, אבל בזמן שהזענו וסחבנו הכל למעלה אימא נכנסה לו לווריד ועשתה לו חקירת שתי וערב, ובעוד הם משוחחים סחבנו למטה את הסלון הישן והמרופט שלהם.
עוד משאית נכנסה, סבלים חדשים קפצו ממנה והעמיסו את הרהיטים הישנים ואימא ושמוליק עדיין ממתיקים סוד. עמדנו והבטנו בסבלים המזיעים והעלבנו זה את זה – ככה אנחנו מראים אצלנו שאכפת לנו – אחרי שמילאו את חובתם המשפחתית בני הדודים נפרדו מאיתנו לשלום ונסעו עם הניידת שלהם ואנחנו עלינו לדירה, התיישבנו על הנילונים של הריהוט החדש, ואמרנו אחד לשני דברים לא נעימים כדי שנרגיש לכמה דקות שוב כמו משפחה. הם כרגיל אמרו לי שאני נראה רזה מידי ומגונדר מידי, ושאלו שאלות מעצבנות על רוני. סמי ומשה פגשו אותו ולא הצליחו למצוא בו שום פגם, אבל זה לא מפריע להם להמשיך לנסות. שמעתי חדשות על כל מיני קרובי משפחה שאני מנסה כבר שנים לשכוח, וניסיתי כל הזמן ללכוד את עינו של שמוליק שעדיין שוחח עם אימא. סוף סוף הוא קלט אותי והלכנו.
משה ליווה אותי עד המכונית, שואל אותי בדרך אם אני מרגיש טוב, אם אני בטוח שאני בסדר, אם המשפחה של רוני לא מציקה לנו ואם יש לי די כסף לשלם משכנתא?
"נו, די כבר שמנדוזה, תפסיק להתעלק." איבדתי את הסבלנות
"שתוק יא גמד מכוער. אתה לא רואה שאני דואג לך." השתפך משה ברגשנות, תפס אותי בכתפיים ונתן לי שתי נשיקות, אחת על כל לחי.
"איך יצאת יפה כזה, תגיד לי?" שאל אותי ומעך אותי בין זרועותיו בחיבוק דובי. "תשמור על עצמך צוציק." ציווה עלי והלך. כל הדרך הביתה שמוליק לא הפסיק לספר לי כמה הורי דואגים בגללי, כמה הם אוהבים אותי וחרדים לבריאותי, ואיזה מזל יש לי שיש לי שני אחים גדולים שאכפת להם ממני. לא עזר כשביקשתי ממנו שיתחבר למציאות ויודה שהמשפחה שלי הם חבורת בבונים מגעילים, הומופובים מבטן ומלידה, וחוץ מזה הם גם מכוערים.
"אולי הם באמת כאלו," אמר שמוליק, "אבל הם גם מאוד אוהבים אותך."
"כן, אני יודע." אמרתי בחמיצות.
"והם גם דואגים לך מאוד." המשיך שמוליק בלי להירתע, "אימא שלך עשתה לי חקירה על כל התרופות שאתה לוקח, ואחרי שסיפרתי לה על קבוצת התמיכה היא אפילו שאלה אם לא כדאי שתקבל בנוסף גם טיפול פסיכולוגי פרטי, ואמרה שהיא מוכנה לממן לך את זה, אבל היא חוששת להציע כי אתה כל הזמן כועס עליה."
"בכלל לא ידעתי שהיא יודעת שאני נשא." נדהמתי. "בטח סמי, הנמושה הזה, הלשין עלי."
המחשבה על אימא שלי, האישה הגאה והמאופקת הזו עומדת וחוקרת אדם זר על התרופות שאני מקבל, ומתייעצת איתו בקשר לטיפול בשבילי (אני הרי מכיר אותה ויודע איזו השפלה זו בשבילה לדבר עם זרים על הבעיות של הבנים שלה) העלתה דמעות בעיני. ניגבתי אותן באגרוף בתקווה ששמוליק לא שם לב ואמרתי לעצמי להפסיק להיות כזה הומו.
שמוליק התעלם בעדינות מהתקלה שקרתה לי ואמר שאולי המשפחה שלי היא לא משפחה אידיאלית, אבל לפחות אכפת להם ממני והם מנסים למצוא דרך לגשת אלי ולא יודעים איך, ואולי הגיע הזמן שאתבגר קצת ואפסיק להיות כל כך קר כלפיהם כי אף אחד מאיתנו לא נעשה צעיר יותר, והזמן בורח.
***
אתמול היה לי חרא של לילה וגם היום שבא אחריו לא היה משהו. בערב רוני רצה סקס ולא בא לי. הוא נעלב. בגילו תמיד מתחשק, גם כשהראש טרוד בדאגות אחרות זה לא מפריע לזין.
גם אני הייתי פעם כזה, אבל התבגרתי וכיום קשה לי לשתף פעולה אם אין לי מצב רוח מתאים. אמרתי לו שזה כי אני דואג לבוריס. הוא התקשר אלי לספר שולאדי האריך את השהות שלו בחו"ל לעוד כמה שבועות ונשמע בודד ואובד עצות. הצעתי לבוא אליו, אבל הוא סירב ואמר שהוא יוצא לשתות עם חברים. לפי תוצאות בדיקות הדם שלו אסור לו בכלל לשתות. כמובן שאם הייתי מזכיר לו את זה הוא היה שותה עוד יותר רק בשביל לעצבן, אז לא אמרתי כלום. איחלתי לו שיבלה יפה וסגרתי.
בלילה, כמו טיפש, במקום לכבות את הטלוויזיה ולישון הסתכלתי על סרט על חיילים אמריקאים יהודים שנשבו בידי הנאצים. זה היה סרט פשוט ונוגע, מחריד בכנות חסרת ההתייפייפות שלו. הם עבדו באיזה מכרה והיו צילומים של שער המכרה שנראה כמו הפתח לגיהינום. מי שנשאר בחיים סיפר מה עבר עליו. אני שונא סרטי שואה והסרט הדוקומנטארי הזה היה מצמרר במיוחד. ישבתי מולו מאובן מגודל הזוועה, ורציתי לעבור למשהו אחר, אבל הרגשתי שזה יהיה מעין חילול קודש, הם עברו את העינוי הזה על בשרם ולי לא נאה אפילו לשמוע מה עבר עליהם?
"תכבה את זה כבר." התעצבן רוני שניסה לקרוא, אבל עיניו חזרו כל הזמן לעבר המסך.
"עוד רגע." אמרתי, "זה מיד נגמר."
הוא התחבא מתחת לשמיכה, התאפק עוד כמה דקות, ובסוף פשוט לקח את השלט, כיבה לי את הטלוויזיה ואמר שאני אשכנזי משוגע, וכמה אפשר?
ישנתי רע וכל הזמן חלמתי חלומות איומים. אני זוכר רק חלום אחד, איליה עומד על סלע באמצע הגן, ערום לגמרי חוץ מנעלים, מדקלם את השיר הזה של פושקין שכל הילדים ברוסיה לומדים עוד ביסודי (מי שלמד ברוסיה בטח יודע למה אני מתכוון).
העור הלבן שלו זרח בחשכה כשהתקרבתי אליו עם מעיל ורציתי לעטוף אותו. לא הצלחתי, הוא ברח, אבל הספקתי לראות שיש פס אדום חבול סביב צווארו. תוך כדי החלום ידעתי שאני חולם ושהוא מת, ושהכל שטויות, ואפילו כעסתי על הדרמטיות המטופשת של החלום הזה, ואז התעוררתי בהרגשה שאני נופל על הקרקע. ממש חשתי איך אני נופל והרגשתי שראשי וכתפי נחבטים באדמה קשה ולחה, ואז התעוררתי, מופתע לראות את עצמי במיטה לצד רוני ששכב עם הגב אלי, נראה רגוע וצעיר להפליא. אין לי מושג איך נתקעתי עם הילד הזה ומה אני רוצה מחייו?
היה כבר אחרי ארבע בבוקר וידעתי שאני לא אירדם שוב. הלכתי לחדר האורחים (ליאור ומיצי שוב גרים יחד, אבל הם לא זוג יותר) התעטפתי בשמיכת צמר משובצת ומגרדת ושוב הצטערתי שאני לא יכול להשתכר או לקחת סמים או משהו.
אולי אני צריך להתחיל עם כדורי שינה, אבל אני פוחד ששוב אני אתפתה לקחת יותר מידי בבת אחת. לא תמיד יהיה לי מזל כמו בפעם הקודמת.
***
בוריס צץ בפתח הבית שלנו בחמש וחצי בבוקר – עדיין חושך בשעות הללו – שיכור ומסריח, חצי בוכה חצי צוחק. אין לי מושג איפה הוא בילה כל הלילה ומה הוא עשה. בטח שתה באיזה מקום של רוסים. בלי להעיר את רוני יצאתי החוצה ולקחתי אותו הביתה. הדירה שלו הייתה במצב נוראי, ערמות כביסה מטונפת, כלים מסריחים בכיור הרצפה דביקה והשירותים מסריחים.
רחצתי אותו והשכבתי אותו לישון ושמתי מכונת כביסה אחת, ואחר כך שטפתי כלים ואת המטבח. הייתי חייב ללכת לפני שהספקתי לתלות כביסה. אני מקווה שהוא יזכור לתלות אותה כשיקום (ליתר ביטחון שמתי מרכך כדי שהכביסה לא תסריח).
חזרתי הביתה לשתות קפה עם רוני, אבל הוא כבר הסתלק ואפילו לא השאיר לי פתק, רק את הנייד שלי זרוק על השולחן במטבח. הוא בטח כועס שלא לקחתי את הנייד כשיצאתי והוא לא יכול היה להתקשר ולברר לאן הלכתי. לא עשיתי את זה בכוונה, לא תכננתי להיתקע שם כל כך הרבה זמן, ולא אמרתי לו שאני הולך כי לא רציתי להעיר אותו.
בעבודה הדלקתי כדרכי את הרדיו ושמעתי בחדשות על הטיפוס הזה שהיה מכה בשוט את הילדים שלו ואת אשתו. הקריינית אמרה שלילדים שלו היו סימנים של מכות שוט על הגב, ולשמע הידיעה הזו הרגשתי פתאום כאילו מישהו חונק אותי.
הזוועה של הסרט אתמול והסיפור של היום, והידיעה הברורה מאוד שגם מחר יהיו עוד סיפורי זוועה על התעללות של מבוגרים בילדים… הכל התערבב ולכמה שניות לא הצלחתי להכניס אוויר לריאות. הרגשתי כאילו שמישהו בעט בי בבטן.
כשחזרתי הביתה מהעבודה, עברתי דרך בוריס שלא היה בבית, וכמובן לא תלה את הכביסה. תליתי אותה ושמתי עוד מכונה, השארתי אצלו קצת דברים שקניתי בספידי שוק, כמה ירקות ותפוחי עץ דלישס זהוב שהוא אוהב וחזרתי הביתה.
בבית דבר ראשון הדלקתי כמובן את המחשב. שוטטתי פה ושם בבלוגים החביבים עלי. אני עושה את זה כל יום וזה כמו לבקר קרובי משפחה וידידים בלי לצאת מהבית. קראתי בבלוג של אחת הבלוגריות הנחמדות ביותר בתפוז, פוסט על בחור שעבד כליצן במסיבות יום הולדת ורק אחרי שהתאבד נודע שהוא סבל מדיכאון כי היה הומו.
יש לי הרגשה לא נעימה שאני שוב מתחיל להיסחף לדיכאון ואני חייב לעשות משהו כדי לעצור את זה אבל אין לי מושג מה.
***
אתמול התברר פתאום שיש בבית ספר של דני יום הורים, ובצורה מאוד אופיינית להתנהגות שלו בזמן האחרון הוא נזכר בזה רק ברגע האחרון. יצא ככה שרק לי היה זמן ללכת, אם כי לדעתי אליס יכלה לוותר על התכניות שלה אבל דני התעקש שהוא רוצה שאני אבוא כי המורה כבר מכירה אותי.
"היא מכירה גם את אימא שלך." התמרמרתי.
"הייתי שם לא מזמן." התחמקה אליס, "ואין לי מה לעשות עם הילדה." זה התירוץ הקבוע שלה, מה היא תעשה כשהילדה תגדל? תלד עוד אחת?
בקיצור, לא עזר כלום והלכתי. דווקא היה נחמד. מין הפניניג כזה. הורים וילדים, בעיקר אימהות, שוטטו הלוך וחזור, קנו קפה ועוגות מתלמידים שאספו כסף לוועד בית הספר, התלוננו שאין די כסאות ושצריך לחכות המון זמן, ואחר כך נכנסו וישבו שעות אצל המורות, אבל סך הכל לא היה נורא.
התברר שדני תלמיד לא רע, חוץ מקשיים באנגלית, ושיש לזה פתרון, תלמיד בתיכון שהוכשר להיות מורה במסגרת מחויבות אישית.
המורה לאנגלית, החביבה מאוד, אמרה שפרויקט הזה נבחרו רק תלמידים שאנגלית היא שפת אימם, ומה שחשוב יותר, השיעורים בחינם.
חוץ מזה הוחלט שנגדיל לדני את מנת הריטלין (הוא צריך ריטלין כי יש לו הפרעת קשב) והתברר שיש בשבוע הבא טיול לירושלים, אבל עליו להביא מלווה.
בדרך חזרה רבנו מריבה עזה ומרה. דני הודה שהוא הסתיר מאיתנו את הסיפור על הטיול כי זו פדיחה מבחינתו ללכת עם מלווה, התמרמר על הריטלין למרות שבלעדיו הוא לא מסוגל לשבת וללמוד כהלכה, דיבר לא יפה על המורה של כיתת מתי"א (כיתה קטנה שבה מקבלים שיעורי עזר) שדווקא אמרה הרבה דברים בשבחו, והתנגד בכל תוקף לשיעורי עזר באנגלית.
"אבל דני, המורה אמרה שאם לא תקבל עזרה לא תוכל ללמוד בכיתה הגדולה וזה יהיה חבל. היא אמרה שאתה מדבר יפה ויש לך אוצר מילים נהדר, אתה רק צריך עזרה עם כתיבה. מה אכפת לך?"
אכפת לו. מרגיז אותו שהמורה יהיה תלמיד בתיכון. לא מתאים לו לקבל עזרה בלימודים מילד בכיתה ט'. מחויבות אישית מעניינת את התחת שלו. הוא שונא ריטלין. שונא את המורות וכועס על כל העולם.
הוא כל כך השתנה לאחרונה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שעזבתי אותו לכמה חודשים ונעלמתי לו בלי הסברים, אבל זה לא רק זה. הוא פשוט התחיל להתבגר, הילד המתוק והחייכן שהוא היה פעם התחלף במתבגר רזה זועף, ובעל פה מלוכלך להחריד.
כשהוא כועס הוא מדבר בצורה גועלית, נשמע כמו ערס, עושה מחוות של ערסים ומאבד את חוש ההומור הנחמד שלו, ואת המתיקות וטוב הלב שחבויים אצלו שם בפנים, מוסתרים מאחורי הכעסנות של גיל ההתבגרות.

אני לא אוהב את השינוי שחל בו ולא יודע איך להתמודד איתו. אני יודע שאין מה לעשות וככה זה, אבל אני מתגעגע אל החבר הקטן שלי שחשב שאני חכם ויודע הכל, ואהב להיות איתי, ולדבר ולצחוק איתי על שטויות, ולשאול אותי שאלות על דברים שהטרידו אותו. פעם יכולתי לפתור לו בקלות את כל הבעיות, היום אני רק רב איתו.
התווכחנו והתווכחנו כל הדרך הביתה, ובסוף הגענו להסכמה שהוא ינסה להגדיל את מינון הכדורים כמו שהמליצה רופאת הילדים, אבל רק לכמה ימים כדי לראות אם זה עוזר, והוא ינסה את העזרה באנגלית, אבל אם המורה יהיה איזה חנון שירגיז אותו הוא לא ימשיך עם זה. הוא עדיין מסרב לצאת לטיול עם אימא ומוכן לשקול את הרעיון, רק בתנאי שאני או רוני נבוא ונבטיח קודם שנהיה כל הזמן עם המורה, או ההורים המלווים, ולא נידבק אליו, ולא נעשה לו בושות. הוא כל הזמן הוא מזהיר אותי לא להביך אותו ולא לעשות לו בושות. באנו הביתה כועסים וממורמרים, וסיפרנו הכל לרוני ולמיצי שישבו ושתו להם קפה בנחת, זוללים פאי לימון חמצמץ וטעים להפליא. רק אחרי שחיסלתי את הפרוסה השנייה נזכרתי שלא אכלתי ארוחת צהרים.
בעוד אנו שופכים איש את מרי ליבו בפני רוני ומיצי שניסו להרגיע את הרוחות, דני שאל פתאום, בלי קשר לכלום, "תגידו, יש פה מישהו ביניכם שיכול להגיד לי מה זה בדיוק דגדגן ומה עושים איתו?"
מה אומר ומה אדבר, לדני יש קול חזק ודיקציה מושלמת, והשאלה שלו נפלה בין ארבעתנו כפצצה. אני סתם קפאתי כמו גולם עם הכפית ביד. מיצי שפיו היה מלא עוגה (מחר דיאטה) הקדים קנה לוושט, נחנק, השתעל, האדים ושפך על עצמו את הקפה. ורוני, יימח שמו וזכרו, צחק כל כך עד שכמעט נפל מהכיסא.
"לא מדברים על דברים כאלו ליד האוכל." נזפתי בדני, נשמע כמו העתק מדויק של אימא שלי, וטפחתי בכוח על גבו של מיצי האומלל שכמעט פרחה נשמתו מרוב שיעולים.
עד שניקינו הכל והרגענו את המהומה הילד פרח לו לאי שם, משאיר אותנו מהרהרים נוגות בירידה המוסרית של הדור הצעיר, וכיוצא באלו, הרהורים עצובים של קשישים עוברי בטל. מיום ליום אני מבין יותר את הורי ומעריך אותם יותר על שלא יצאו מדעתם במהלך גידול ארבע ילדים.
ובכל זאת, למרות שהייתי פרחח לא קטן, הייתי מעדיף לחתוך לעצמי את הלשון ולא לשאול שאלה כזו לידם אפילו היום. בגילו של דני אני לא חושב שידעתי בכלל שקיים דבר כזה, דגדגן.
בלילה רוני, עדיין מתפקע מצחוק, אמר לי שנעשיתי אדום כמו סרטן מבושל, והוא פחד שתכף יצא לי עשן מהאוזניים, ונשבע לי שהוא תפס את דני כשיצאתי לאיסוף הקרטונים והסביר לו הכל.
"הכול?" נדהמתי.
"בטח, מה הבעיה. זאת שאלה לגמרי לגיטימית, את מי רצית שהוא ישאל. יש באינטרנט אתרים מאוד מפורטים עם הסברים. ישבנו יחד והראיתי לו כל מה שצריך. רוצה שאני אסביר גם לך?"
"רוצה מכות?" התרתחתי, ומה שהוא ענה לי ואני עניתי לו יישאר חסוי במערכת, אבל בסוף נרדמנו מחייכים.

החומר ממנו עשויה האהבה
אחרי הפגישה של קבוצת התמיכה סיפרתי לדייב, המנחה שלנו, שאני חושש שגולן יורד קצת מהפסים לאחרונה. יש לי הרגשה לא טובה בקשר אליו ולמדתי לסמוך על ההרגשות האלו. גולן שבהתחלת ההכרות שלנו היה אדם שקט מאוד, כמעט מדוכא, נעשה בזמן האחרון נורא עליז, דברן ותזזיתי.
כבר כמה זמן שהוא מתנהג בצורה מוזרה. מנסה לשכנע אותי לבוא לבקר אצלו בדירה, מנסה לגעת בי כל הזמן, כאילו תוך כדי שיחה, אבל זה מעצבן, בעיקר כי הוא עומד קרוב מידי אלי. הפלישה שלו למרחב הפרטי שלי מוציאה אותי מריכוז ומלחיצה אותי. היום הוא ממש נדבק אלי ומישש אותי ללא הרף תוך כדי שיחה סתמית על פוליטיקה. למה הוא צריך ללטף לי את הכתף כשאנחנו מדברים על המפלגה החדשה של שרון? אחר כך הוא הלך אחרי לשירותים וניסה לנשק אותי. אולי הייתי צריך להיות תקיף יותר איתו, אבל הייתי נבוך מידי ולא ידעתי מה להגיד.
כלפי חוץ הוא נראה אותו דבר, אבל הוא מתנהג נורא מוזר בזמן האחרון, לא רגוע, זז מהר מידי, כאילו השתלט עליו דיבוק. "אני יודע שאי שם בפנים נמצא גולן הרגיל והביישן וכל הקופצנות המעצבנת הזו זה לא הוא באמת, ואני לא אוהב את זה."
"אתה לא אוהב שינויים שאין לך שליטה עליהם, נכון?" שאל דייב וחייך.
בזמנו דיברנו הרבה על הצורך שלי בשליטה, צורך שגורם לי להיות מאוד מסודר ומאורגן. בעבודה זה נהדר ועוזר מאוד, אבל בחיים ובמגעים בין בני אדם זה עלול להיות מטרד. בדרך הביתה מטיף לעצמי – אתה צריך להיות קצת יותר גמיש מנחם ולהפסיק לחשוב כמו ילד קטן, ואז אני חוזר הביתה ומגלה שהיום תהיה מסיבה קטנה אצל ליאור, פרומו לסילבסטר, שגם השנה אני מתעקש לא לחגוג.
רוני מתרגש ושמח מאוד, וגם דני מתלהב, אם כי למרבה המזל הוא מוזמן לערב כיתה ולא יהיה בסביבה. בלי להתחשב ברתיעה שלי ממסיבות דורשים ממני לעזור בארגון. אני סוחב, מזיז מזיע ומזדעזע לשמוע שגולן מוזמן גם הוא למסיבה.
אוף! אם הם יגזימו עם הבלגנים שלהם אני בורח לבוריס.
***
הייתי עומד בכך אם הם לא היו מתעקשים להשתכר מהר ככל האפשר וכמובן שהיו צריכים לשירותים והשתמשו גם בבית שימוש אצלנו או שפשוט השתינו בגינה.
רובם עישנו גם ג'וינטים, ואולי אף למעלה מזה, אבל רק בדירה ובחצר למטה. רוני צץ מידי פעם לצידי וניסה לשכנע אותי להפסיק להיות סוציומט ולרדת למטה (כמה סמלי) להתרועע קצת עם בני אדם, מתנהג כאילו המריבה שרבנו אחרי הצהרים לא הייתה ולא נבראה.
אני לא אגיד שהוא היה ממש שיכור, אבל היה לו מצב רוח עליז עד גבה גלים, ולמרות שזה הרגיז אותי חשתי גם קנאה. למה רק אני לא יכול לשפר את מצב רוחי בעזרת שתייה או איזה כימיקל. זה נורא להיות הפיקח היחיד כשכולם סביבך מצחקקים, רוקדים, מדברים שטויות משליכים את העכבות שלהם לכל הרוחות, לא מודעים כלל לטיפשותם ורק אתה לא מסוגל לתפוס ראש ונשאר תמיד כבד, משעמם, מעצבן.
בסוף ברחתי לבוריס. רציתי לדבר איתו על גולן, ועל המריבה האיומה שלי עם רוני. איומה דווקא כי היא הייתה רצינית מאוד, בלי דרמות ושטויות.
רבנו כי אימא שלי הזמינה אותו לשיחה והוא הלך בלי לדבר איתי קודם. זה לא שאני אוסר עליו לדבר עם מישהו, אבל זו אימא שלי, והוא היה צריך להגיד לי קודם. הם ישבו בבית קפה ושוחחו עלי ומישהו ראה אותם וסיפר למישהו אחר, ומפה לשם זה הגיע גם אלי. הייתי בטוח שזו טעות או אי הבנה, אבל כששאלתי הוא הודה שכן, הוא שוחח עלי עם אימא מאחורי הגב שלי. כל כך כעסתי שאפילו לא שאלתי על מה הם דיברו.
אחר כך הוא המשיך בהכנות למסיבה הארורה הזו, מתעלם מהכעס שלי.
בוריס סירב להכניס אותי. השאיר את השרשרת על הדלת, הציץ החוצה, אמר שיש אצלו מישהו, וציפה שאסתלק.
אני מודה שנפגעתי, והקטע שהוא עשה לי עם השרשרת על הדלת, מציץ אלי דרך סדק צר כאילו אני איזה טיפוס מסוכן שעלול לפגוע בו נורא הטריד אותי.
התפתח ויכוח אידיוטי משני עברי הדלת כששנינו רואים אחד את השני רק חלקית. רוב הזמן ראיתי מפניו רק עין וקצה של לחי. זה היה כל כך מוזר, ביקשתי שיסיר את השרשרת הזו והוא התעצבן ואמר שאני מציק לו, ושאסתלק כבר מהחיים שלו, נמאסתי עליו והוא לא צריך את הטובות שלי ואת הדאגנות שלי.
ברגע שהוא אמר את המילים האיומות הללו הרגשתי שאני נאטם לגמרי והסתלקתי הביתה. נדמה לי שהוא קרא אחרי משהו, אבל אני לא בטוח. רק עכשיו, כשאני כותב על זה, אני מרגיש מין כאב מוזר בחזה, כאילו איזה אגרוף רפאים מועך לי את הלב.
בבוקר התעוררתי מוקדם מידי עם כאב ראש קטלני, טעם נוראי בפה ומועקה בלב. הטלפון צלצל בקול צורמני וכשניסיתי להעיר את רוני שיענה (הטלפון בצד שלו) התברר לי להפתעתי הלא נעימה שהוא לא לידי.
עניתי וזה היה בוריס.
"חמי," הוא התחיל, "תשמע חמי, אנחנו צריכים…"
בבת אחת כל השיחה ההזויה של אתמול בלילה, מדברים משני עברי הדלת, מציצים זה אל זה כמו אויבים, המילים הדוקרות שהוא השליך לעברי, הכל חזר.
"לא, אין לי מה להגיד לך. לך תחפש את החברים שלך." אמרתי וטרקתי.
השתנתי, מרגיש שהמוח שלי עובד פול גז בניוטראל, ושאני לא מצליח לזכור כלום חוץ מזה שאכלתי חומיות יבשות ולא טעימות כאלו ו… גולן היה שם, זה בטוח, ורוני כמובן, ומיצי, כן אני זוכר את מיצי החמוד. נישקתי אותו ורוני נדחף באמצע וכעס. חיבקתי את שניהם, אבל רוני לא אהב את זה בכלל, למרות שהבטחתי לו שאני אוהב אותו.
ליאור והמעוצבים שלו הי שם, כולם שתויים ורוקדים וצוחקים, ומוזיקה… הייתה מוזיקה חזקה מאוד, ואחר כך כבר לא.
כמו הזיכרונות מתל אביב הכל היה מבולבל, תמונה פה, תמונה שם, בלי רצף של זמנים. לא יודע מה קודם ומה אחר כך. לא זוכר זיונים, אבל זוכר חרמנות חזקה.
התקלחתי במים לא ממש חמים והלכתי לחפש את רוני. הוא ישב ושתה קפה. כשנכנסתי העיף בי מבט חטוף, והבעת גועל עלתה על פניו.
"מה קרה?" שאלתי וגנבתי לו שלוק מהקפה.
הוא קם במורת רוח, שפך את הקפה לכיור והסתלק בלי להוסיף אפילו מילה. מתי הכושי הזה למד לכעוס כמו פולנייה?
אם הראש לא היה כואב לי כל כך הייתי מנסה לדבר אליו, אבל כל תנועה הכאיבה לראשי והדיבור היה משימה קשה מנשוא. מיצי הופיע, הציץ בי לרגע, הסמיק, וקבר את ראשו במקרר, מחפש חלב.
"יש לך כדור נגד כאב ראש?" לחשתי.
הוא הגיש לי כדור שלוקחים כשיש כאבי שיניים חמורים, ואפילו כוס מים, אבל התעקש לא ליצור איתי קשר עין. "מיצי בחייך, מה קרה אתמול. אני לא זוכר כלום, מה עשיתי?"
"עדיף לא לדבר על זה." ענה וברח.
בוריס התקשר שוב. ביקשתי שיניח לי וסגרתי. שתיתי עוד קפה, הסתובבתי בבית, מנסה להירגע. גלשתי קצת במחשב, מתנהג כאילו הכל כרגיל, וחיכיתי שרוני יבוא לדבר איתי, זה לא קרה ובסוף נשברתי והלכתי לדבר איתו.
הוא שכב על הספה בחדר האורחים, וקרא עיתון. השיחה לא עלתה יפה. הוא לא רצה לתת לי לגעת בו, לא היה מוכן לספר לי מה בדיוק היה אתמול, לא קיבל את נימוקי שבגלל בוריס…
"אתה יודע שאתה נעשה אידיוט כשאתה מסטול." העיר בחמיצות, "לא היית צריך לגעת בכלל בחומיות האלו." הוסיף בזעם כבוש, מנער את כף ידי מעליו.
"כל אחד עושה טעויות לפעמים." ניסיתי להתנצל, אבל הוא אמר בכעס שהוא לא בטוח שהוא לא טעה ושאני לא הבן אדם שהוא חשב שאני, שהוא מאוכזב ממני, שכבר הרבה זמן הוא שואל את עצמו אם הקשר שלנו שווה את כל הצרות.
"יכול להיות שההורים שלי צודקים." סיכם את הנאום המכאיב שלו.
"תעשה מה שאתה חושב," עניתי ביובש, "הסברתי לך מה קרה ואני אומר לך שאני לא זוכר מה בדיוק עשיתי. אם פגעתי בך אני מתנצל, אבל אין לי מושג על מה."
"הצעת לי שנעשה שלישייה עם מיצי." הטיח רוני בזעם, "ועשית את זה בקולי קולות לפני כולם, ואחר כך נישקת את מיצי ואמרת שהוא אחלה זיון ושגם לי כדאי." לא פלא שמיצי לא יכול להסתכל לי בעיניים.
ביקשתי שוב סליחה, והסברתי שוב שאני לא זוכר כלום, אבל רוני לא התפייס. הוא לא רגיל לראות אותי עושה צחוק מעצמי, והוא פגוע מכך שהזכרתי לפני כולם את הסיפור הקצר והמיותר שהיה ביני למיצי, למרות שהוא היה אז עם המולדבית הנושא עדיין כאוב מאוד מבחינתו.
חזרתי מבואס למחשב, מקלל את מזג האוויר היבש שמעיק עלי ומכביד על נשימתי, את כאב הראש שלי ואת טיפשותי.
יונתן נכנס למסנג'ר ואחרי ששפכתי לפניו את ליבי הוא הרגיע אותו ואמר שדברים כאלו קורים ולא נורא. ניסיתי להאשים את בוריס, אבל יונתן ציין בצדק שאף אחד לא הכריח אותי לאכול עוגיות מתובלות בחשיש, וזה נכון, אם כי בפעם הקודמת שעשיתי את זה (לפני שנים רבות) לא זכור לי שאיבדתי את הזיכרון או שסבלתי מכאב ראש נורא כזה. נעשיתי סתם שמח, חרמן וקשקשן וצחקתי המון, זה הכל.
הופעתו של בוריס הפסיקה את השיחה עם יונתן.
בוריס לא התנצל, זה לא הקטע שלו, אבל היה ברור שהוא מאוד מצטער שפגע בי ומת שאני פשוט אשכח את אתמול בערב. מצאתי את כל המעמד מביך ומעיק. הקשר שלי עם בוריס שהיה תמיד חם, זורם וטבעי הפך תקוע ונוקשה.
הוא הסביר שהיה אצלו מישהו שלא רצה שאני אראה אותו, וחזר ואמר שאני החבר הכי טוב שלו, שהוא שמח מאוד שאני דואג לו, שאני קרוב לו יותר מקרובי משפחתו, וניסה לחבק אותי.
לראשונה בחיי השתמטתי ממנו, הלוואי ויכולתי לשכוח שהוא אמר שאני נודניק שמתעלק לו על החיים ומציק לו, אבל הדברים שהוא אמר אתמול וגרוע מכך הטון הכעוס וחסר הסבלנות שלו חזרו והדהדו במוחי.
"הייתי עצבני נורא, בגלל זה דיברתי לא יפה." הסביר בוריס, "איך הייתה המסיבה?" ניסה לשנות נושא.
"בסדר." שיקרתי.
הוא נאנח, קם ומשך אותי אליו לחיבוק פרידה. עמדתי כמו גולם ולא החזרתי לו חיבוק כמו תמיד, והוא שוב נאנח ואמר לי ביידיש המצחיקה שלו ששבע חכמים לא יצליחו להוציא אבן שטיפש אחד זרק לבאר.
אחרי שהוא הלך אכלתי משהו, וכדי להתאושש ולהחליף אווירה הלכתי לטייל ברגל, וחזרתי עייף ואחוז בחילה.
סיכום תוצאות המסיבה של אתמול – אין לי חברים, כולם כועסים עלי, בן זוגי האהוב שוקל להפוך לאקס שלי כי ביישתי אותו לעיני כולם, ומה שגרוע יותר מכל, אני מרגיש שאכזבתי אותו ואת עצמי והכל באשמתי.
מאחר והיום כולם מחרימים אותי אין לי שום הפרעות ושום הסחות דעת, ואני מגלה לשמחתי שלפני 'בנות גילמור' יש שידור חוזר של 'החומר ממנו עשויה האהבה'.
בזמנו לא יצא לי לראות את הפרקים הראשונים, איזה מזל שיש שידורים חוזרים. הילדים המאוהבים מאוד נוגעים לליבי, וגם המתאגרף הזועם (איזה גוף יפה יש לו) שהחברה שלו בגדה בו מוצא חן בעיני. בעוד אני מתפעל מהריבועים שיש לו בבטן רוני צץ בחדר השינה עם כוס קפה חם בשבילי, נותן לי כמה ביסים מהעוגה שלו ומתיישב לצידי על המיטה. "עוד מעט יתחיל 'בנות גילמור'." אני מגלה לו, "סוף סוף אני לא אפסיד את ההתחלה, רוצה לראות איתי."
הוא מתיישב לידי בזהירות, מקפיד לשבת רחוק ממני. שנינו שותים בשקט קפה, ממתינים לסוף הפרסומות. הן מתארכות עוד ועוד, ואני מניח את הכוס ונשכב, ראשי נשען על הכרית המקופלת לשתיים, ואומר ששורפות לי העיניים.
רוני נשכב לצידי ומגלה לי שחוץ מחשיש היו כנראה עוד חומרים בעוגיות הללו, ולכן התגובה שלי הייתה מוזרה. הוא מדבר על קטמין, אבל אני מטיל בכך ספק. די קשה להשיג חומר כזה. מה שזה לא יהיה אכלתי מעט מאוד עוגיות, וכעת אני מרגיש ממש בסדר, אפילו הראש כבר לא כואב.
"עוגיות שמשנות אותך. זה מזכיר לי את 'אליס בארץ הפלאות'." אני מעיר בחיוך, ושואל אם לדעתו קרול לואיס גם לקח סמים. אופיום היה חוקי בתקופה ההיא.
"כל דבר מזכיר לך ספר." מצטחק רוני, ונותן לי נשיקה על הלחי, "גם אם לא נהיה יותר זוג אני לא מוותר עליך בתור חבר." הוא מצהיר, ופתאום אני קולט שהוא רציני, שהוא באמת עלול לעזוב אותי, שיכול להיות שיותר הוא לא יהיה שלי ולא נישן יחד, ואני לא אוכל… "מה בדיוק קרה במסיבה." אני שואל, ואוחז את כף ידו היפה והשחומה בידי, מלטף אותה, מקיף את פרק היד הצר באצבעותיי, מביט בפניו ומבחין שהוא נראה עייף קצת ומתוח, ויש סהרונים סגלגלים מתחת לעיניו.
"התנהגת נורא מוזר, שונה מאוד מההתנהגות הרגילה שלך, פתאום רקדת וחיבקת את כולם." הוא מעווה את פניו, רוני שונא לראות אותי מתחבק עם אחרים, "ואחר כך, כשהיינו צריכים להחליש את המוזיקה בגלל השכנים התחלת לקשקש, אמרת כאלו דברים…" הוא מהסס.
"נו, מה אמרתי." אני מאיץ בו.
"אמרת לגולן שלא יעמוד קרוב כל כך אליך כי זה מרגיז אותך נורא, ודחפת אותו."
"חזק?" אני נחרד.
"לא, אבל… זה היה מוזר, אמרת שידבר אליך בלי ידיים ושלא יפלוש למרחב הפרטי שלך." הוא צוחק, "גם כשאתה מסטול אתה מדבר כמו פלצן."
"ומה עוד." אני ממשיך לחקור.
"אמרת לחברים של ליאור שיפסיקו לדבר על דיאטות ומריטת שערות, ובגדים, שיפסיקו להתאפר ולתלות על עצמם תכשיטים ושיתחילו להתנהג כמו גברים.
"אוי ואבוי. הם נעלבו?"
"לא יודע, הם היו די מסטולים. אחר כך חיבקת את מיצי, וסיפרת לכולם כמה היה לך טוב איתו ואיזה מתוק הוא וכמה אתה מת לזיין אותו שוב."
"אוי. ומה אתה עשית?"
"התרגזתי ונדחפתי בין שניכם, ואתה אמרת שאתה בטוח שגם אני אוהב לזיין את מיצי והכי טוב שנעשה את זה ביחד, וסיפרת לכולם," הוא מאדים ועוצם עיניים, "אמרת לכולם שאתה מת לנסות שלישייה איתי ועם מיצי."
"אני ממש ממש מצטער רוני, לא התכוונתי, אני לא זוכר כלום. הייתי נורא מסטול."
"שטויות, הכמות שלקחת הייתה ממש קטנה, לא היית מסטול, רק קצת… קצת מוזר כזה. דיברת בלי לחשוב, אבל זה כן היית אתה. מריחואנה מסלקת עכבות ואתה פשוט אמרת בפעם הראשונה בחייך מה באמת אתה חושב."
הוא קצת כועס עלי, אבל ממשיך לשכב לידי, מניח לי ללטף את ידיו, וגם מלטף אותי קצת, לוקח את כף ידי ומעביר עליה את לשונו. זה נעים, מדגדג ומגרה.
ואז בנות גילמור מתחיל. הוא מסתובב ונשכב על הצד, גבו אלי, הודף את ישבנו העטוף במכנס דק אל בטני. כמה דקות אנחנו צופים בשתיקה בסרט, ואז יש שוב פרסומות.
אנחנו מדברים שוב על המסיבה, ועל עוד דברים לא חשובים שאני לא ממש זוכר כי כל תשומת לבי מרוכזת בעכוז הקטן והקשה הזה שמתחכך בי באיטיות משגעת בעוד בעליו של אותו ישבן מדבר על משהו שמישהו לבש. בלי ממש להקשיב אני מהמהם בהסכמה ומניח יד על בטנו השטוחה, מלטף אותו בעדינות וכאילו מבלי משים ומחדיר יד מתחת לגומי של מכנסיו.
כמו שחשדתי הבחור לא לובש תחתונים. "אז חשבת כבר על מה קורה איתנו?" אני חוקר בעודי מעביר אצבעות זהירות על האבר הנחמד שלו שהולך ומתקשה במהירות. התחושה היא של מגע במוט ברזל מצופה קטיפה חלקלקה.
"אני חושב," אומר רוני בקול רציני מאוד, תוך שהוא מצליח בתנועות זהירות ומחוכמות למקם את הזין שלי, שגם הוא כבר עומד, בדיוק בחריץ הנחמד שבין עגבותיו, "שכדאי שניקח פסק זמן, נישן לחוד וננסה לחשוב קצת על מה אנחנו עושים בעתיד."
איזה מזל שגם אני בלי תחתונים. במקום לענות אני דוחף את ידי עמוק יותר למכנסיו ומהדק את אברי אל התחת המפתה שלו.
"חמי," הוא מנדנד, "מה דעתך?"
"אין לי דעה." אני מפטיר קצרות, "נדבר אחר כך, עכשיו אני רואה סרט."
לרגע אנחנו מפסיקים לזוז ומנסים להתרכז במסך. האחיין של הלא מגולח אומר לו שהוא מנסה לפתור לכולם את הבעיות וזה מעצבן, שיעזוב את הצרות של האחרים ויתרכז בחיים שלו.
לדעתי זה רעיון מצוין, למרות שהלא מגולח שכל הזמן הולך עם כובע בייסבול הפוך וחולצה משובצת נעלב נורא, והולך לתקן חלון שבור אחרי שרוקן כמה פחיות בירה, וכמובן שהוא נחתך. הוא לא יודע איזה מזל יש לו שהוא יכול ליהנות מהטיפול המסור של לורליי היפה בחתך שבכף ידו בלי לחשוש להדביק אותה באיידס.
ראיתי די. אני הופך את רוני על בטנו ונשכב מעליו. "חמי רגע, אני רוצה לקחת קונדום."
"לא. אמרת בלי זיונים." אני מתעקש.
"טיפש אחד." הוא מגחך, ומצליח בכל זאת להיפטר ממכנסיו. כף ידי לחה כנגד הזין שלו והלחץ הנעים, הלח והחלקלק של החריץ שבין עכוזיו מטריף אותי. הוא גומר ראשון, מתפתל ונאנח, מושך את ידי הלחה לעבר פיו, מעביר את לשונו על בסיס האגודל שלי וצוחק כשמיד אחר כך אני גומר גם כן.
אנחנו מכירים זה את זה כל כך טוב, מנחשים אחד את גופו של השני בדייקנות שבאה מתרגול ממושך. ברור שלא נוכל לחיות אחד בלי השני, הרעיון פשוט לא מתקבל על הדעת. "רוני, אני אמות אם אני לא אוכל לישון אתך. אני צריך אותך."
הוא מסתובב, מרים את חולצתי, מחכך את פניו בחזי, נאנח בקורת רוח, חוקר אותי איך היה עם מיצי וצובט אותי כשאני אומר שהיה כייף לזיין בחור שמנמן וצייתן שלא מתווכח כל הזמן תור מי לזיין קודם, ומאושר לקבל זין בתחת שלו.
"ובכל זאת אתה איתי ולא איתו." הוא מעיר בסיפוק, ומתרפק עלי, מסבך את רגליו ברגלי.
"כן, אני דביל." אני מודה, אבל הוא כבר נרדם. מחייך, לופת באגרופו את אגודלי, רגליו חמימות כנגד רגלי, וכמה דקות אחר כך אני מניח ראש על כתפו ונרדם גם כן.

8. קשיי נשימה

אחרי שולאדי שוחרר מבית החולים הוא נסע לסלובקיה לאיזה אתר טפולים שמתמחה בבעיות גב ובוריס נשאר לבד. למרות שאף אחד מאיתנו לא פנוי ובעצם הוא אפילו לא ממש אקס שלי אני בכל זאת אוהב אותו ודואג לו ומקפיד להתקשר אליו כל יום יומיים לברר מה שלומו, בעיקר כשהוא לבד. אתמול הוא הודה שהוא קצת חולה ומיד הצעתי לבוא אליו לביקור. "זו סתם שפעת." הוא רטן בטלפון, "אל תהיה נודניק דוצ'ינקה."
"אל תקרא לי דוצ'ינקה." התרגזתי, סגרתי את הטלפון והלכתי אליו.
הוא פתח לי את הדלת לבוש בחלוק פתוח למחצה, הבעה חמוצה על פניו הלא מגולחים, והשתמט מחיבוקי. אנחנו תמיד מתחבקים כשאנחנו נפגשים, ואם הוא לא היה נראה כל כך עצוב וחולה הייתי נעלב.
מהר מאוד התברר שיש לו חום והוא מרגיש רע. המקרר שלו היה ריק מאוכל וגיליתי שהוא לא אכל כמו שצריך כבר יומיים. נזפתי בו שהוא מזניח את עצמו, ואחרי שהכנתי לו מרק מאבקת קנור (הוא אוהב את המרק בטעם ברוקולי) ואילצתי אותו לשטוף את האקמול שנתתי לו בשתי כוסות תה עם דבש ולימון הוא התאושש קצת והחליט ללכת להתקלח ולהתגלח. אחרי שהוא התרחץ פלשתי למקלחת שלו, הושבתי אותו על כיסא וגילחתי אותו ותוך כדי כך עשיתי כמיטב יכולתי לחרמן אותו.
זה לא היה קשה יותר מידי, הוא לבד כבר מעל שבוע ואני הרי מכיר אותו ויודע מה הוא אוהב. הזין הזקוף שלו יצר אוהל מקסים מתחת למגבת שהוא קשר למותניו, ובכל זאת הוא הדף אותי מעליו, זה הרגיז אותי נורא.
"מה הבעיה שלך?" כעסתי. כל כך רציתי לחבק אותו קצת ולהרגיש את הידיים הגדולות והחזקות שלו עלי. התגעגעתי לשים את הראש על החזה שלו, לטעום את הזין שלו, המון זמן לא היינו יחד ונורא רציתי אותו.
"אתה לא אוהב אותי יותר?" שאלתי כמו איזה פתטי.
בוריס היה נבוך בגלל ההתנהגות שלי וזה הרגיז אותו. "תפסיק להיות כוסית כזו." הוא אמר בזעם, "יש לך חבר שאוהב אותך, לך תעשה לו הצגות, מה אתה מחפש אצל זקן שמן כמוני?" הוא דחף אותי הצידה וחזר למיטה שלו שהצעתי בינתיים בכלי מיטה נקיים.
"לך מפה. תעזוב אותי, אני רוצה לעשות ביד בשקט."
הסתכלתי עליו צונח באנחה למיטה ומתכרבל מתחת לפוך ופתאום נפל לי האסימון. "רוני דיבר איתך? בגלל זה אתה לא…"
"כן." הוא היה ממש עצבני עכשיו, "הוא דיבר איתי והוא צודק. הוא צעיר ויפה ואוהב אותך. מה יש לך ממני? למה אתה בוגד בחבר שלך עם סבא בגילי."
"אני לא בוגד בו." התרגזתי, " זה בכלל לא העסק שלו, אני ואתה זה העניין הפרטי שלנו. מה שאנחנו עושים יחד לא גורע ממנו שום דבר."
זה מה שהוא היה אומר לי תמיד אז, כשהוא היה נשוי ושאלתי אותו אם לא מפריע לו לבגוד באשתו. הוא זכר את זה, נרגע וצחק, ושאל שוב מה אני רוצה מזקן כמוהו.
"אתה רק בן ארבעים ותשע, זה לא זקן." כעסתי, "תפסיק כבר לדבר ככה."
עכשיו היה התור שלו לפייס אותי. הוא הודה לי שבאתי לטפל בו, ביקש שאשב לידו ודיבר איתי ברצינות על היחסים ביני לבינו שצריכים להשתנות, ושאני צריך ללמוד להמשיך קדימה, ולא להיתקע ביחסים עתיקים שפג תוקפם וכרגיל הוא הזכיר לי שוב שאני כמעט בגיל של הבן שלו.
בשלב הזה כבר שכבתי לצידו עם מכנסים מופשלים והפסקתי להקשיב כי הייתי עסוק בדברים אחרים. זה לא שאני לא מסכים עם כל מה שהוא אמר לי, (כל הכבוד לו איך הוא דקלם יפה מאוד את כל מה שרוני שינן לו ולא שכח כלום), אבל מה אני יכול לעשות שאני פשוט נורא אוהב את הגוף הגדול והעבה שלו, ואת השערות האפורות שיש לו על החזה ואת הקשיחות שלו שמעורבת בעדינות, ואת זה שהוא כזה דוב רוסי כזה. בעוד הוא מדבר על זה שהוא מהווה עבורי דמות אב שכבר לא נחוצה לי, ושהוא אמנם עזר לי בזמנו, אבל כעת אני בסדר והגיע הזמן שאקדיש את כל תשומת הלב שלי לרוני, ליטפתי אותו בעדינות ולאט לאט התגנבתי מתחת לשמיכה שלו ופתחתי לו את החלוק, מגשש אחרי הזין שלו.
מעל השמיכה שקענו בדיון מעמיק על זוגיות ויחסים, התגברות על עבר טראומתי והליכה לקראת עתיד טוב יותר בעוד שמתחת לשמיכה ליטפתי אותו ומיששתי אותו ואהבתי כל רגע, ומאחר והוא לא מחה אני מניח שגם הוא לא סבל.
עד שהעפתי את המכנסים והתחתונים שלי על הרצפה כבר הסכמנו פה אחד שאני צריך להניח לעבר ולהתחיל לבנות חיים בריאים ונורמאליים עם רוני. הוא הניח לי לסלק מעליו את החלוק תוך שהוא מזהיר אותי לא להזניח את משטר התרופות שלי ואני הנהנתי בצייתנות, הבטחתי להיות ממושמע וקפדן וגיששתי במגירת שולחן הלילה שלו אחרי קונדומים.
בסוף נמאס לו להעמיד פנים שהוא לא מרגיש מה אני עושה מתחת לשמיכה והוא השתתק סוף סוף וחיבק אותי, אבל התעקש שרק נתגפף ונתמזמז למרות שהייתי מוכן ליותר. אחרי שגמרנו, בלי חדירה, אבל גמרנו ונהנינו, דיברנו עוד קצת והפעם קצת יותר בכנות.
הוא הטיף לי מוסר שאני צריך להשקיע יותר בזוגיות שלי, להיפטר ממולי שתקוע לנו בדירה כמו פיל לבן ולהתחיל להשקיע קצת יותר ברוני המסכן. "אבל אני משקיע בו." התפרצתי בקוצר רוח, "שנה שלמה אני סובל את כל השטויות המרגיזות שלו עם בנות, ואוכל את כל הזבל של המשפחה שלו. אני באמת אוהב אותו בוריס, אבל אני עוד לא בן שלושים, יש לי עוד איזה ארבעים שנה לזיין. מה, ארבעים שנה אני אהיה רק עם אותו בן אדם?"
בוריס התפקע מצחוק בגלל הטון הדרמטי שלי ואמר שאם סטרייטים יכולים אז גם אני יכול. "איפה אתה חי?" התרגזתי, "סטרייטים בוגדים ומזיינים מהצד כמו שפנים."
הוא התפוצץ מצחוק ובסוף גם אני הפסקתי לכעוס וצחקתי. רק איתו אני יכול לדבר ככה, חופשי לגמרי. הוא מכיר אותי כל כך טוב ויש לנו כל כך הרבה היסטוריה משותפת יחד. אני מוכן לוותר על הסקס אם זה מה שהוא רוצה, אבל כל עוד אנחנו חיים אני לא רוצה שנפסיק להיות חברים.
אחר כך נעשה מאוחר וחזרתי הביתה, חושב על מה שהיה ולא היה ביני לבינו. אז כן, אני יודע שהוא צודק, הגיע הזמן להמשיך הלאה, אבל תמיד יהיה לנו את הקשר המיוחד הזה של שני אנשים שהיו יחד במיטה ומכירים זה את זה גם מתחת למסכות ולבגדים.
רוני חיכה לי בבית עם אוכל חם וחיבוק ואפילו לא מצמץ כשאמרתי לו שהייתי אצל בוריס. הייתי מת לדעת על מה הם דיברו, בוריס לא הסכים לגלות לי והזהיר אותי לא לגלות לרוני שאני יודע שהם שוחחו עלי.
"מה דעתך שביום חמישי נלך לבנק ונסדר את הקטע הזה של חשבון בנק משותף." שאלתי את רוני אחרי האוכל כשפינינו יחד את הכלים. הוא היה מאושר והסכים מיד, ואמר שהוא רוצה שנלך אחר כך לקנות לנו נעלי חורף חדשות ואולי מעיל חדש בשבילי, ונדהם כשהסכמתי בלי בעיות.
אז נכון, חשבון בנק משותף זה לא כמו חתונה אמיתית, אבל תסכימו איתי שזה צעד קדימה בבניית עתיד וזוגיות משותפת וכל השאר, בדיוק כמו שבוריס אמר.
***
כרגיל עודד הנודד שאנחנו קוראים לו דדי התקשר אלי לעבודה ברגע הכי פחות מתאים. "לא עכשיו." אמרתי לו, ומעשה שטן, הסגן שבדרך כלל שונא שאני מדבר בנייד בעבודה אמר לי בנדיבות שזה בסדר, הוא בין כה וכה צריך את המחשב של הלייזר לאיזה משהו, ושאדבר חופשי.
יצאתי החוצה, נשענתי על הקיר והסתכלתי על הנילונים והעטיפות הריקות המסתחררות ברוח המזרחית על פני מגרש החנייה והקשבתי לסיפור שלו על איך הם הלכו לאכול צהרים בחדר האוכל ואז נכנסה המולדבית ורוני קם מהשולחן וניגש אליה והם עמדו באמצע חדר האוכל ודיברו. אף אחד לא שמע מה הם אמרו כי היה רעש, אבל דדי ראה איך הוא כועס עליה ומתרגז ואיך היא נעלבת וכמעט בוכה, ואז הוא חזר לשולחן והיא הלכה לשבת עם החברות שלה.
רוני חזר לשבת ליד דדי והתחיל ללכלך על החבר החדש של המולדבית שהוא איזה קרימינל ממשפחה של פושעים וכמעט שלא נגע באוכל מרוב כעס. "נראה לי שהוא לא התגבר עליה לגמרי חמי." סיכם דדי את הדיווח בחגיגיות.
"ולמה בדיוק אתה חושב שמעניין אותי מה הכושי המכוער הזה עושה, ועוד עם נקבות? זה שזיינתי אותו פעם לא אומר שאכפת לי ממנו." אמרתי בגסות.
"אם זה ככה," אמר דדי בחוצפה, "אז מה דעתך שאני ואתה…"
"תן גז דדי. היה לך צ'אנס איתי לפני שהכרתי את רוני ופספסת אותו. לך תחפש את החברים שלך."
הוא צחק ואמר שאני נשמע מה זה עצבן וטרק לי בפרצוף. טוב, הוא צדק, לא רק נשמעתי עצבן, הייתי עצבן, מאוד עצבן. איכשהו גמרתי את יום העבודה, (שוב מקשים מזדיינים), והגעתי הביתה. בדרך עבדתי על עצמי קשה מאוד כדי להדחיק ולא לחשוב על מה שדדי גילה לי. בזמנו הקטע עם המולדבית אכל לי טוב את הלב, והנה רק התגברנו על זה ושוב… הדלקתי את המחשב, הגבתי פה ושם, ופתאום נמאס לי מהכל, סגרתי את המחשב והלכתי למיטה. התחבאתי בתוך הפוך והתעסקתי בעניינים שלי, (הבאתי ביד אם אתם חייבים לדעת), מתעלם מהצרחות של השכנים, הטלפונים, נביחות הכלבים, בכיות הילדים ושאר מפגעים.
ואז הוא הגיע, נתן בי מבט אחד הבין. "תשמע," אמר וניסה לגעת בי, וכל החרא ששמרתי בפנים יצא בבת אחת. אמרתי לו כל מה שהיה לי על הלב ולא השארתי אבן אחת הפוכה. זה שהוא הלך ודיבר עם בוריס מאחורי הגב שלי. זה שהוא בודק לי כל הזמן את המחשב ומפקח עלי עם מי אני מתכתב וכל זה, ואל תשאלו איך אני יודע, אני יודע. זה שהוא מנדנד לי כל הזמן לסרס את פחיסטון ולשמור עליו בבית כמו איזה פוחלץ. כאן הוא הצליח להשחיל מילה ואמר שהוא מנסה להגן עליו, זה העיף לי את כל הפיוזים, קפצתי מהמיטה וצרחתי עליו בקולי קולות (וזין על כל מי שהקשיב) שהחתול שלי הוא חיה פראית וחופשיה, והוא מעדיף לחיות מעט, אבל כמו שצריך, ולזיין, לא להתנוון בבית בלי ביצים, וחשבון בנק משותף לא ינחם אותו אחרי שהוא יפסיק להיות גבר.
רוני האפיר כולו, (הוא שחום מכדי להיות באמת חיוור) אחר כך נדלקו שתי כתמים אדומים כהים בלחייו והוא שלח אותי להזדיין, ועשה את זה בקולי קולות.
"זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות." אמרתי, והתלבשתי מהר בג'ינס ובסוודר, מתכונן ללכת החוצה, לתפוס את הראשון שיסכים ולזיין אותו. הוא ראה לפי המבט שלי מה יש לי בראש, ואם היה לו ספק אז העובדה שדחפתי קופסת קונדומים לכיס סילקה אותו. התגובה שלו הייתה לצאת החוצה, לשבת על המדרגות ולהדליק לעצמו סיגריה למרות שהוא יודע שאני שונא את זה.
"מצידי אתה יכול לעשן את עצמך למוות, לא מזיז לי." אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון השער, ואז נעצרה מכונית מול החצר שלנו וממנה יצא דדי מצד אחד, ובחורינה אחת גבוהה, דקיקה ומאוד בלונדינית, מהצד השני. ברגע שראיתי אותה מיד ידעתי שזו המולדבית. שמעתי שהיא יפה כמו דוגמנית וזה נכון – עיניים כחולות מתלכסנות מעל עצמות לחיים גבוהות, שערות חלקות בלונדיניות טבעיות, עור חרסינה לבן, גבוהה, דקה וחיננית – הטיפוס הרוסי הזה, הבלונדיני והרזה, בדיוק כמו ארקאדי. היא יכלה בקלות להיות אחותו או בת דודה שלו.
אין לי מושג איך היא הצליחה ללכת לאורך השביל שמוביל מהשער עד לכניסה שלנו, אבל היא חייכה ופסעה בגב זקוף כמו נסיכה למרות שכולם, כולל דני, עמדו ולטשו בה מבט, ובהחלט היה על מה להסתכל. לפעמים אני ממש מצטער שאני הומו.
"שלום חמי." היא אמרה והסתכלה לי ישר בעיניים בלי לדעת שהכחול הזה עשה לי צביטת געגועים לארקאדי, או יותר נכון לבן אדם שהייתי אז, בקיץ הקסום ההוא, כשהייתי מאוהב בו כמו דביל חסר מוח.
"שלום." אמרתי ואפילו חייכתי. היא הייתה מתוקה מאוד, כשראיתי אותה עבר לי כל הכעס וסתם נעשיתי נורא נורא עצוב.
היא התנצלה ואמרה שהיא צריכה לדבר קצת בפרטיות עם רוני ונתנה לו את מפתחות הרכב, ואז הם פשוט נסעו והשאירו אותי עם דדי ועם כל שאר החבורה ששתקו ולטשו בי מבטים.
"בחורה יפה מאוד." העז בסופו של דבר מולי להעיר, "לא מפריע לך שהם…"
משכתי בכתפי וחזרתי הביתה, משאיר אותם לרכל בחוץ. הלב שלי נמחץ מצער, אבל לא הראיתי את זה לאיש, ואפילו חייכתי כששמעתי את דני אומר שהיא באמת יפה, אבל יש לה ציצים נורא קטנים.
אם זה לא סימן שהילד סטרייט עוד יותר מאחי הגדול והדביל אז כנראה שאני באמת לא מבין שום דבר מהחיים שלי. לפחות בתחום הזה יש לי קצת נחת.
"אתה יודע מי החבר שלה?" שאל דדי.
"לא יודע ולא אכפת לי, תעזוב אותי." אמרתי בגסות והלכתי למטבח, אבל הוא רדף אחרי וסיפר לי שהחבר החדש של המולדבית הוא איזה טיפוס מגעיל אחד ממשפחת פשע מפחידה שכל בן אדם נורמאלי היה תופס ממנו מרחק.
עכשיו הבנתי למה רוני כעס כל כך. "עדיף לה להיות עם הומו ולא עם הזבל הזה." אמרתי, ודדי אמר שאני אידיוט ולא מבין כלום.
נו, טוב. מה עוד חדש?
"אני הולך לשיעור פילאטיס." אמרתי לדדי, ולתימהוני הרב הוא החליט שהוא רוצה לבוא איתי. פעם סיפרתי לו שמי שבא בפעם הראשונה למכון מקבל שיעור אחד חינם, ודווקא היום הוא החליט לנצל את השיעור חינם הזה.
נתתי לו בגדי התעמלות משלי והלכנו. אולי זה אידיוטי, ללכת להתעמלות כשהלב שלך מרוסק ככה, אבל מה עוד יכולתי לעשות?
ברבי והבנות חיכו לי שאתייצב כרגיל, ומניסיון מר אני יודע שחשוב לשמור על שגרה כדי לא לרדת מהפסים. בדרך דדי ברבר לי בלי הרף שרוני והמולדבית רק חברים, ושהוא בטוח שרוני אוהב אותי, ושאני לא הבנתי ופירשתי בצורה מוטעית את הדברים שלו, ולמה אני תמיד מסיק את המסקנות המוטעות ו… הוא דיבר ואני שתקתי. הלכתי מהר ואטמתי את עצמי כדי לא לשמוע ולא לחשוב. אני עושה את זה כבר הרבה זמן ואני ממש טוב בקטע הזה.
השיעור היה ממש רע. לא הצלחתי להתאפס על עצמי ולנשום כמו שצריך ובפילאטיס נשימות זה דבר מאוד חשוב. העיקרון הוא לשאוף בזמן המאמץ ולנשום בזמן מנוחה, אבל היום לא הצלחתי משום מה לסדר את הנשימות שלי. הייתי כבד ועייף ומגושם, וכל הזמן הרגשתי חנוק וקצר נשימה. דווקא דדי הצליח יפה מאוד. הוא מאוד השתדל וברבי הקדישה לו המון זמן וכל הזמן תיקנה לו את התנוחות ונגעה בו ללא הרף.
משום מה זה עצבן אותי.
לקראת אמצע השיעור נשברתי. הצלקת שיש לי בבטן (מניתוח תוספתן שהתפוצץ בילדותי) התחילה למשוך ולהכאיב לי בצורה בלתי נסבלת כמו שהיה בשיעורים הראשונים, והרגשתי שאני מאדים כולי מרוב מאמץ, מזיע ומקבל סחרחורת.
ברבי הואילה לשים לב אלי ונתנה לי תרגילים קלים יותר (די משפיל אחרי כל החודשים שבהם הצלחתי לעמוד בקצב). סוף סוף השיעור הארור הזה נגמר ואני כשלתי החוצה.
בפתח ברבי עצרה אותי ושאלה מה עובר עלי ומה קרה. מחייך כמו אוויל תירצתי את חולשתי בהתקררות שנדבקתי בה מחבר לעבודה, ואפילו סיפרתי לה במה בדיוק אני עובד. אני יודע שזה משעמם, אבל היא שאלה, אז עניתי.
"אולי תלך כבר הביתה?" ביקשתי מדדי שהמשיך להיסחב אחרי גם בסוף השיעור.
"מה תלך? ומה עם האוטו שלי?" הוא שאל, ורק אז הבנתי שהאוטו הוא של אבא שלו ולא של המולדבית שמסתבר שאפילו רישיון אין לה.
"מה פתאום הבאת אותה אלינו?" התפלאתי.
הוא משך בכתפיו. "היא ביקשה נורא יפה אז לקחתי אותה."
נו, גם כן הומו. מספיק שאיזה בלונדה מחייכת אליו והוא נמס.
כשהגענו הביתה גילינו את האוטו של דדי חונה מול הבית. רוני ישב על המדרגות לבדו ושיחק בקופסת הסיגריות שלו, אבל לא עישן.
דדי לקח את הדברים שלו, החזיר לי את הבגדי התעמלות, אמר שיבוא שוב בשבוע הבא לפילאטיס והלך.
התקלחתי ונשכבתי על המיטה. רוני הביא לי תה ואת הכדורים ששכחתי לקחת אחרי הצהרים, אבל לשם שינוי לא כעס עלי שדפקתי שוב את משטר התרופות הקדוש.
שתיתי את התה עם הכדורים ואמרתי לו שאני רוצה שניפרד כי אני לא עומד בזה יותר. רוני שתק, לקח את הכוס חזרה למטבח, התעסק שם עם המדיח ואז חזר לחדר השינה ואמר שהוא לא מסכים.
"מה אתה לא מסכים?" התרגזתי, אבל בצורה חלשלושית כזו, הייתי נורא עייף.
"אני לא מסכים שניפרד." הודיע לי רוני בנחת ונשכב לצידי, וברוב חוצפתו התחיל ללטף אותי.
העפתי לו את היד, אבל הוא התעלם והמשיך בשלו. "אנחנו לא מתאימים." הסברתי לו, "אני לא יכול לסבול יותר את הפאדיחות שאתה עושה לי. כל הסיפורים של דדי על מה שאתה עושה בבסיס עולים לי בבריאות."
"למה אתה מקשיב לו בכלל, לאוחצ'ה הסכסכנית הזו?"
"כי הוא עובד אתך והוא יודע מה קורה אתך. אני מרגיש שאתה מסתיר ממני חלק עצום מהחיים שלך. לי אתה נותן רק קטע זעיר מהחיים שלך." התלוננתי. היה לי רושם שהוא מקשיב בתשומת לב ולכן המשכתי להסביר לו כמה מושפל אני מרגיש מכל הקטע הזה שלו עם בנות.
"אתה מבין למה זה מעצבן אותי?" שאלתי אחרי שנאמתי דקה שלמה בלי הפרעה. הייתי מופתע השתיקה הממושכת שלו, בדרך כלל הוא בקושי נותן לי להשלים משפט.
"אהה." אמר רוני בפיזור נפש, ורק אז הבנתי שכל זמן שדיברתי הוא היה עסוק בהשתחלות מתחת לחולצת הפיז'מה שלי.
"אתה בכלל לא מקשיב לי." נעלבתי, "ומה יש לך מהפיז'מה שלי?"
"היא מיותרת. תיפטר ממנה."
"אל תגיד לי מה לעשות, איך היא ידעה מי אני?"
"היא ראתה את התמונה שלך בארנק שלי."
"למה אתה שומר את התמונה שלי בארנק?" השתוממתי.
"ככה, כי בא לי."
"הצלחת לשכנע אותה לוותר על החוליגן הזה?"
"לא, היא אומרת שהיא אוהבת אותו."
"חבל, בחורה חמודה. יש לך טעם טוב."
רוני נאנח ואמר שהוא היה מוכן לתת את הביצה השמאלית שלו כדי להיות מסוגל… "לא הצלחתי להעמיד את הזין לידה. מאז שפגשתי אותך בחורות הפסיקו לעשות לי את זה." אמר בעצב.
"וקודם הן כן עשו לך את זה?"
"האמת שלא כל כך, אבל כל הזמן קיוויתי שברגע שתגיע הבחורה המתאימה…"
"אל תתייאש, אתה עוד צעיר. אולי היא עוד תבוא."
הוא צחק, נשכב עלי ומשך מעלי את מכנסי הפיז'מה ואמר שהיא כבר כאן, ודחף יד בין רגלי. נאבקנו קצת ואחר כך היה סקס, ואז הוא הלך להתרחץ. כשחזר ראיתי שהוא בכה קצת למרות שהוא התאמץ מאוד שאני לא אשים לב.
"אתה באמת רוצה שניפרד?"
"לפעמים, אבל אחר כך זה עובר לי."
"ומחר נלך לסדר חשבון בנק משותף?"
"כן, נלך מחר אחרי הצהרים."
"ואחר כך נלך לקנות בגדים ונעלים?"
"מה שתרצה רוני."
"אני רוצה שנהיה תמיד יחד ותמיד נישן מחובקים."
"בסדר, לילה טוב."
"לילה טוב."

חשבון משותף
בגלל השטויות של רוני לא הספקתי אפילו לשתות קפה בבוקר, פתאום הוא גילה שהמכנסיים טיפה לוחצים עליו ועשה מזה סיפור גדול שהוא משמין, ומה יהיה?
לא יכולתי לא לצחוק. הוא כל כך רזה עד שאימא שלו הייתה צריכה להצר את המכנסים שלו למרות שהם במידה הכי קטנה שצה"ל מספק. הוא אפילו לא צריך להחליף אותם, בלי שום בעיות אפשר להרחיב את המכנסיים למידה המקורית.
אמרתי לו שגם אם הוא השמין טיפה הוא עדיין רזה ושיפסיק לדבר שטויות, גם אם הוא יוסיף עוד עשרים קילוגרם הוא בקושי יתחיל להיות שמנמן.
הוא לא השתכנע, נשכב לידי במיטה והתעקש שאני אמשש לבדוק כמה הוא השמין. מיששתי אותו ואמרתי לו שעכשיו כשהוא מתחיל להתרחב טיפה ולהראות כמו גבר ולא כמו ילד אני אוהב אותו יותר.
הוא אמר שאני סוטה חובב שמנים ואני אמרתי שזה עדיף על להיות סוטה חובב בלונדיניות ואם לא היינו צריכים להספיק לעבודה…
הוא נרגע רק אחרי שנשבעתי לו שאני אוהב אותו רזה או שמן, בכלל לא משנה לי, העיקר שיהיה בריא. אני אוהב את הטעם והריח שלו ואת המגע של הגוף שלו, וזה לא ישתנה אם הוא ישמין מעט. בסופו של דבר הוא סגר את המכנסים בלי יותר מידי קשיים והספיק להסעה אם כי אני לא הספקתי לשתות קפה בבוקר.
בעבודה גמרתי מהר את המקשים שנשארו ואז הוזעקתי למחסן. המון ארגזי צבעים ומדללים המתינו לי, כבדים ומעייפים מאוד. כל העייפות והרגשת הכבדות והחולשה מאתמול חזרו. אני צריך לפתוח אותם ולבדוק מה יש בפנים, להכין להם תוויות, למיין, להוריד את המקוריות להדביק את התוויות בעברית ולהוסיף חותמות ותווית אזהרה צהובה, וחשוב מאוד להיזהר להתאים את תאריכי התפוגה של התוויות לקופסאות.
זו עבודה משעממת, אבל צריך לשים לב, להיזהר, להיות מרוכז, וכמובן להרים המון ארגזים כבדים ולטלטל אותם ממקום למקום. בדרך כלל זה לא סיפור גדול, אבל היום היה לי קשה והרגשתי פתאום קשיש וחלש.
רק כשהגעתי לארוחת הצהרים נזכרתי שבעצם שכחתי לאכול ארוחת עשר בעבודה כי גיליתי פתאום שחלק מהמדללים הגיעו פתוחים והיו נזילות. אחרי שאכלתי צהרים ושתיתי המון מים התאוששתי קצת. הייתה היום רוח מזרחית מעצבנת וכנראה שפשוט התייבשתי ולא שמתי לב.
ככל שהתקרב הרגע שבו עמדנו לפסוע יחד לבנק ולבקש שהחשבון שלי יהפוך לחשבון של שנינו נעשיתי לחוץ יותר. לא נעים לי להודות, אבל חששתי מהתגובה של הפקיד שיטפל בפרוצדורה הזו. בדרך כלל רק בעל ואישה או קרובי משפחה חולקים אותו חשבון בנק, ומאוד חששתי שישאלו למה אנחנו עושים את זה.
לא העזתי להגיד לרוני את הסיבה האמיתית וכל הזמן דחיתי את הבקשה שלו שיהיה לנו חשבון משותף בתירוצים שונים ומשונים. כמה שחשבתי על זה יותר הבנתי שכסף בשבילי משמעותו עצמאות וחופש. אני חושב שזה לא רק אני, בשביל כולם כסף הוא לא רק כסף אלא גם סמל לכל מיני דברים, כל אחד והשריטה שלו בקטע הזה.
הסברתי לרוני שאני עובד כבר מגיל ארבע עשרה ומממן את עצמי בדרך זו או אחרת עוד לפני שהתחלתי להתגלח וקשה לי לקבל ממנו כסף. אני מעדיף שהוא יגור איתי כאורח שלי ולא כשותף, וכמובן שנהייתה מזה מריבה גדולה מלווה בהאשמות שאני לא אוהב אותו ולא בוטח בו.
גם המריבה על החתול שאני לא רוצה לסרס ולהפוך לחתול בית עלוב היא בעצם אותה מריבה. רוני טוען שאני רואה בחתול הזה אלטר אגו של עצמי ושולח אותי לפסיכולוג כל פעם שאנחנו מתחילים לריב בנושא הזה. אולי הייתי הולך, אבל אין לי כסף לממן פינוק כל כך יקר.
טוב, בסופו של דבר ההיגיון הכלכלי ניצח. הוא חי איתי והגיוני שהוא יהיה שותף להוצאות. גם ככה הוא תמיד היה מביא אוכל ומשלם חשבונות בלי שאבקש ממנו, ומוטב שנעשה את זה בצורה מסודרת. אני עדיין מרגיש מוזר מהרעיון שתהיה לנו קופה משותפת. זה מרגיש לי מוזר, אבל אני מניח שאתרגל.
בבנק הכל היה בסדר גמור. טיפלה בנו פקידה ערבייה צעירה, מאוד נחמדה ועדינה שלא מצמצה אפילו כשאמרתי שאנחנו רוצים חשבון משותף. מעכשיו המשכורות של שנינו יכנסו לאותו חשבון שלשנינו תהיה בו זכות חתימה. זה היה רעיון שלי שחלק מהכסף שהוא מרוויח ייסגר בחשבון חיסכון אישי שלו בבנק החייל. לי לצערי אין די כסף לחסכונות, והאמת שנראה לי טיפשי לחסוך כשאני לא יודע כמה שנים עוד נשאר לי לחיות.
העזתי להגיד את זה פעם לרוני ושוב הייתה מריבה איומה. הוא בכה וכעס עלי מאוד ונרגע רק אחרי שהסכמנו שבעצם כל בן אדם מתחיל למות ברגע שהוא נולד, ושאף אחד לא יודע מתי יבוא סופו, ושהכי טוב שנוסיף את הנושא הזה לרשימת הדברים שאנחנו לא מדברים עליהם.
אחרי שיצאנו מהבנק כבר היה כמעט לילה. מחשיך נורא מוקדם כיום, ופתאום נזכרנו שיש משחק כדור סל שרצינו לראות ולכן הלכנו לעשות קניות וחזרנו הביתה. בהתחלה רוני רצה שנלך לאכול באיזה מקום אחרי שנגמור עם הבנק ורק אחר כך נחזור לראות את הכדור סל, אבל אמרתי שאני עייף ומעדיף לאכול בבית והוא לא התווכח. האמת היא שרק בבית נוח לנו. רק שם אנחנו יכולים לגעת זה בזה ולהרגיש חופשיים. בחוץ אני חושב כל הזמן איזה רושם כל תנועה שלי עושה, ואני כל הזמן דרוך ולא רגוע.
עם הזמן התרגלתי לזה כמו שמתרגלים למצב הביטחוני שהוא תמיד קשה ולא יציב, למחסור התמידי בכסף, לפוליטיקה המגעילה, לאוויר המזוהם, לפקקי התנועה, לרעש המטוסים הבלתי פוסק, לחיילים במדים ונשק, לבדיקות הביטחוניות ולכל הדברים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו, אבל מנקזים מאיתנו לאט לאט את הכוחות.
בבית כולם חיכו לפיצות שהבטחנו להביא והיה שמח כרגיל. רק מולי לא היה. אבא שלו הרגיש לא טוב והתאשפז. הוא נסע לבית החולים ישר מהעבודה ויישאר כבר לישון אצל אימא שלו. להוריו יש בית גדול ומרווח בנהרייה ואם מולי לא היה חושש שהם ידעו שהוא חי בנפרד מהאישה הוא היה גר אצלם חינם אין כסף ולא מתרוצץ להשכיר דירה.
בסוף המשחק הוא התקשר לשאול מה נשמע ואז התברר שאשתו בנפרד גילתה מתוך נקמנות לאביו שהם עומדים להיפרד, וכשהזקן אמר לה שאלו חדשות מצוינות היא נורא כעסה וסיפרה לו ושהבן שלו פייגלע וזו הסיבה שהם נפרדים.
כמה שעות אחר כך הוא חש רע ונלקח לטיפול נמרץ. אני לא חושב שיש מצב שמולי ואשתו יחזרו להיות שוב יחד.
***
היום, כמו בכל יום שישי, הלכתי לקבוצת תמיכה. דייב, המנחה שלנו שבדרך כלל מגיע ראשון, מדליק את המיחם ולפעמים גם מטאטא את החדר, לא היה הפעם.
רק התיישבנו ופתאום הוא התפרץ פנימה וצנח על כיסא, כולו חיוור ואומלל. "פזי ניסה להתאבד אתמול בלילה." אמר, "הוא בסדר, לקח את כל הכדורים שהיו לו בבית. למזלו אימא שלו באה לבקר אותו על הבוקר וקראה לאמבולנס. עשו לו שטיפת קיבה והוא יצא מזה, אבל הוא חוזר למחלקה הפסיכיאטרית."
שתיקה כבדה השתררה והרגשתי שכולם מביטים דווקא בי. בפגישה הקודמת היה לפזי ולי ויכוח קצר ומכוער, אמרתי לו שבהופעת הדראג שלו הוא מתנהג כמו קריקטורה של אישה וזה מביך אותי. הוא נעלב מאוד ואמר לי שזו הבעיה שלי לא שלו, ואחרי הפגישה לא רצה לבוא לשתות איתנו קפה.
תכננתי שהיום אני אתנצל בפניו ואבקש סליחה. חבל שלא עשיתי את זה מיד, אבל הייתי עסוק וחשבתי שיהיה לי זמן אחר כך. לפעמים אין אחר כך.
פזי הוא אוחצ'ה קלאסית, בחור עדין, עגלגל, לבוש תמיד בקפידה גנדרנית, קול ציפציפי ותנועות נשיות. אני מחבב אותו למרות שהוא מעצבן אותי וגורם לי תסכול וחוסר נוחות. הוא סיפר לנו שהוא תמיד היה כזה ובגלל שהיה בן יחיד וגדל אצל אימא וסבתא בלי הרבה השפעה גברית בבית הוא התחיל לסבול מההתנהגות שלו רק בגיל שש כשהיה חייב ללכת לגן חובה. עד אז הוא היה בבית משחק עם בובות ועם השמלות והאיפור של אימא שלו.
בגן הוא עוד הסתדר איכשהו, אבל את הימים הראשונים בבית הספר הוא מתאר כגיהינום. אני מניח שכל אחד זוכר ילד כזה מילדותו. ילד עדין ונשי שמצליח להתחבר רק עם הבנות, אוהב את שיעורי המוזיקה והאמנות ושונא את המורה להתעמלות.
גם ליאור מתנהג ככה לפעמים, התנועות הכאילו נשיות הללו עם הידיים (אף אישה אמיתית לא באמת מתנהגת ככה), והעיכוס המרגיז הזה, אבל ליאור גם מסוגל, כשהוא רוצה, להתנהג נורמאלי, ופזי לא.
שאלתי אותו למה הוא לא מפסיק להיות כזה נשי והוא ענה לי בעוקצנות למה אני לא מפסיק להתנהג כמו ערס סופר גברי, וכמובן ששוב היה ויכוח. נאלצתי להודות שמבין שנינו הוא האמיץ יותר. במשך כל שנות הילדות וההתבגרות הוא היה מטרה ללעג ובוז, ובכל זאת התמיד לא להשתנות וגם כיום הוא מתעקש לדבוק באמת שלו.
בימים פזי עובד כמלצר ובערבים הוא מופיע במועדון אחד בתל אביב בלבוש של דיווה ושר ברוב דרמטיות שירים של ריטה ושל מדונה כשהוא לבוש בשמלה נוצצת עם פייטים.
בזמנו דיברנו קצת על מוזיקה והתברר ששנינו מעריצים את חווה אלברשטיין, חושבים שנחמה הנדל הייתה זמרת גדולה ומוחמצת, ומצטערים על מותה. אוהבים שירים של שנות השישים ואת זמרות הג'ז הגדולות, ומתים על צליל של סקסופון בס.
שאלתי אם אפשר לבקר אצלו והמנחה אמר שאולי כדאי שנחכה עם זה כמה ימים כי הוא מאוד מותש וקשה לו לדבר בגלל הטובוס שדחפו לו לגרון.
"אתה חושב שזה בגלל מה שאמרתי לו בפעם הקודמת?" שאלתי והודיתי שאני מרגיש אשם כי איתו בפעם האחרונה שנפגשנו.
כולם טענו שזה לא בגללי ושפזי היה מדוכא עוד לפני שפגש אותי, והמנחה אמר שאני מגזים, שלא דיברתי איתו בגסות כמו שנידמה לי, ובכל מקרה הבעיות שלו התחילו הרבה לפני שהוא פגש אותי, ואף אחד לא מתאבד בגלל משהו שמישהו אומר אלא בגלל סיבות עמוקות יותר. אני מקווה שהם צודקים. בכל זאת אני חש אי נעימות כי גם אחרי שהפסקתי להרגיש אי נוחות לפנות אליו כשהיינו בקבוצה, עדיין התפדחתי ללכת איתו ברחוב ואני חושב שהוא קלט את זה. חבל שהוא נמשך דווקא לטיפוסים כמוני שנראים סטרייטים לגמרי. אני קופא כולי כשהוא נוגע בי אפילו במקרה ואני בטח לא ההומו הראשון שהסתכל עליו בעין עקומה.
שוחחנו על זה קצת בקבוצת תמיכה וכולם הסכימו שזו הבעיה שלי לא שלו. אני מסכים, ובכל זאת אני לא יכול שלא לקוות שיום אחד הוא יסתפר קצר, יפסיק לעכס ולדבר בקול צפצפני, יפסיק להתרגש מבגדים ונעליים ויהיה קצת יותר גבר לכל הרוחות.
קצת אחרי מוצאי שבת דיברתי עם מיקי, חבר וירטואלי ותיק שלי שנפרד לפני כשבועיים מהחבר שלו בגלל לחצים משפחתיים. הוא היה כמובן מדוכא מאוד, ואחרי כמה ימים של בכי ועצב נכנס לצ'אט, קבע ללכת למישהו הביתה וקרה מה שאני תמיד חושש שיקרה, הבחור היה שונה לגמרי מכפי שתיאר את עצמו. טיפוס מגעיל וגס רוח אמר מיקי, ואם לא די בכך הוא הזמין עוד חבר שיצטרף לחגיגה.
מיקי לא פירט מה בדיוק קרה שם, ואני העדפתי לא לחקור, אבל כדי לצאת משם בשלום הוא נאלץ לעשות דברים שהוא לא ממש רצה לעשות, והנחמה היחידה שלו הייתה שהם השתמשו בקונדום. גם הוא וגם האקס שלו שייכים למגזר הדתי, ומיקי כל כך שבור מהקטע הזה עד שכעת גם הוא מתכוון ללכת לפגישות שידוכים ולחפש בחורה להתחתן איתה.
זה מה שהחבר שלו עשה כי ככה עושים אצלם. לא מאמינים באהבה אלא בהתאמה של המשפחות והרמה של הדתיות. האהבה אמורה לבוא אחרי החופה. אני בספק אם זה יקרה למיקי, או לחבר שלו שהוא עדיין מאוד אוהב. הוא סיפר לאקס על מה שקרה והתחנן לפניו שהם יחזרו, אבל למרות שהאקס הזדעזע ובכה הוא הודה שהוא לא חזק מספיק לעמוד בפני הוריו והם החליטו לא להיפגש עוד.
מיקי נשמע כל כך אומלל, הוא אפילו לא בכה. כל השמחה וההתלהבות שתמיד היו בו נכבו. כל כך כאב לי עליו, הוא רק ילד ולא די בכך שאהבתו הראשונה נגמרה בצורה כל כך מכוערת בא הסיפור הזה וסתם עליה את הגולל. שוחחנו המון זמן וכמובן שרוני התפלא עם מי אני מתלחש כל כך הרבה בטלפון (בדרך כלל אין לי ממש סבלנות להתקשקש שעות בטלפון). בגלל הפרצוף שהוא עשה (בזמנו הבטחתי לא לדבר בטלפון עם חברים וירטואלים) הייתי צריך להסביר שזה מקרה מיוחד של בחור מהמגזר החרדי שאני מכיר די הרבה זמן. הוא ביקש לדבר איתי באופן דחוף, ומפני שאין לו גישה חופשית למחשב נתתי לו את הטלפון שלי, דבר שאני לא נוהג לעשות בדרך כלל.
רוני המשיך לעשות פרצופים ובסוף נשברתי וסיפרתי לו הכל, למרות שהבטחתי למיקי שהדברים שהוא סיפר לי הם רק ביני לבינו. רוני לקח את הסיפור מאוד קשה והעלה תכניות נקמה שונות ומשונות שפסלתי מיד. למיקי הרבה יותר חשוב שאף אחד לא ידע כלום מאשר להחזיר לטיפוס ההוא כגמולו. לא נעים לי שהפרתי את הבטחתי למיקי. אמנם רוני אומר שברור לכל אחד שבן הזוג לא נכלל בהבטחת הסודיות, אבל אני עדיין לא מרגיש נוח שסיפרתי לו.
הוא טוען שאני סגור נורא ולא מספר לו כלום ואני אומר שהוא יודע כל מה שהוא צריך לדעת ושיפסיק לחפור, לא כל דבר הוא חייב לדעת עלי. הוא כמובן חושב אחרת.
הנה דבר שהוא לא יודע – כשחזרתי אתמול מקבוצת התמיכה, מדוכא ואומלל בגלל החדשות הרעות על פזי, קיבלתי שיחת טלפון מעצבנת נורא מאחותו הגדולה.
אחת הפקידות בבנק שלנו מכירה אותה והיא הלכה והלשינה לה שנתתי לרוני זכות חתימה בחשבון שלי ושהוא מעביר אלי את המשכורת שלו. ככה זה במקום קטן, כולם יודעים הכל על כולם ואף אחד לא יכול לשמור את העסקים שלו בפרטיות, מעצבן מאוד. מה שהכי מעצבן בשיחה הזו היה שהיא דיברה נורא בנחמדות, וכל הזמן חזרה ואמרה שזה לא עסקה, אבל היא דואגת נורא לאחיה הקטן, והיא חוששת מה יהיה איתו אם ניפרד, ומה יקרה אם אני אחלה ולא אוכל לעבוד, ולא שכחה לציין שוב ושוב שאני הרבה יותר בוגר ומנוסה ממנו ושרוני הוא רק ילד תמים והוא לא מבין שום דבר בכספים, וזה לא שהיא מאשימה אותי חלילה במשהו, אבל…
פירוש רש"י של כל המלל החביב ההוא היה שהיא חושבת שאני מנצל את רוני, ולא די שאני מדיח אותו למשכב זכר אני גם חי על חשבונו. היא לא הזכירה כמובן את זה שאחיה התמים והילדותי חי בבית שלי מרצונו וביוזמתו, שהוא כבר כמעט בן עשרים ושתיים ויודע טוב מאוד מה הוא רוצה, ושאני עובד ומרוויח ומפרנס את עצמי כבר שנים, ומעולם לא לקחתי ממנו פרוטה.
אמרתי לה שרוני ילד גדול ושהוא זה שרצה שיהיה לנו חשבון משותף, ושהוא מכניס רק חלק ממשכורתו לחשבון ואת השאר הוא חוסך בבנק נפרד. "אם הוא היה חי בבית הוא היה יכול לחסוך את כל הכסף שהוא מרוויח, ולמצוא בחורה להתחתן איתה." התפרצה האחות שאמורה להיות הנאורה במשפחה.
"אני מסכים אתך." עניתי בקרירות, "ואם תצליחי לשכנע אותו לעזוב אותי שיהיה לך בהצלחה, אני הראשון שאעזור לו לארוז." וטרקתי, רועד כולי מכעס.
רוני בא אחרי שעה בערך הביתה, ראה את הפרצוף שלי והתחיל לחקור מה קרה, וכדי לא לספר לו על אחותו (הוא מאוד מחזיק ממנה ואני לא רוצה שהם יריבו) סיפרתי לו על פזי.
הוא מאוד לקח ללב את הסיפור הזה, וכמובן שגם הוא מכיר אחד שהיה איתו בכיתה והיה נשי כזה, וכולם ירדו עליו. אותה תגובה שמעתי מכל מי ששמע על הסיפור של פזי כי כל אחד מכיר מישהו כמוה שכבר בגיל שבע ידעת שהוא הומו.
מצד אחד קצת כעסתי על עצמי שסיפרתי לרוני על דבר שקרה בקבוצת התמיכה שלי למרות שאסור לי, ומצד שני זה היה רק לטובה כי כל הזמן התקשרו אלי חבר'ה מהקבוצה לדבר על פזי, ולכל אחד היה רעיון אחר מה אנחנו צריכים לעשות כדי לעודד אותו ולשפר את הרגשתו.

אם רוני לא היה יודע במה מדובר הוא כבר היה עושה לי את המוות בגלל המרתון הטלפוני הזה. כולנו היינו נרעשים מאוד ובסופו של דבר החלטנו להיפגש בבית של המנחה שלנו שחי עם החבר שלו לא רחוק מהקריה שלנו כדי לשוחח שוב על ניסיון ההתאבדות של פזי שהסעיר אותנו מאוד כי כמעט כל אחד מאיתנו ניסה לבצע ניסיון התאבדות, וכולם חשבו על זה ברצינות יותר מפעם אחת, ומאחר ובקבוצת תמיכה אתה שופך את הקרביים בפני כולם ומספר להם הכל על עצמך אנחנו חשים מאוד קרובים זה לזה וההרגשה שלנו לשמע ניסיון ההתאבדות של פזי הייתה גרועה כאילו קרוב משפחה שלנו ניסה להתאבד. בעצם, לאור היחסים הדי גרועים של רובנו עם המשפחות שלהם, ההרגשה הייתה גרועה עוד יותר.
העיקרון של קבוצות תמיכה הוא שהאינטראקציה בין החברים עוזרת לכל אחד לרפא ולהבין את השריטות שלו דרך השריטות של אחרים. כל אחד משקף את הבעיות של חבריו לקבוצה וזה אמור להיות מאוד תרפויטי, שלא לדבר שזה יוצא פחות יקר כי הזמן של המנחה מתחלק שווה בשווה על יותר אנשים. יש קבוצות לא הומוגניות, ויש הומוגניות, ועדיין לא הוחלט מה עדיף. הקבוצה שלנו שמורכבת כולה מגברים נשאי איידס שכולם הומואים היא לכאורה מאוד הומוגנית, אם כי יש אצלנו מגוון של אנשים, גילים ובעיות.
בזמנו לחצו עלי ללכת לקבוצה כדי שאוכל להשתחרר מהמחלקה מהר ככל האפשר. כשהגעתי לשם הייתי קצת ממורמר והרגשתי שלוחצים אותי בכוח לעשות דבר שאני לא מאמין בו. בפגישות הראשונות השתתפתי ככפוי שד, ולאט לאט נרגעתי ולא רק שנשמתי חופשי גם פתחתי את הפה והבעתי את דעתי אם ביקשו אותה או לא. חלק גדול מהשינוי שחל בעמדות שלי כלפי הקבוצה נובע מאישיותו של המנחה שלנו שהוא בן אדם מקסים, חכם, וגם שווה ביותר. אני אוהב אותו מאוד ומאוד מעריך אותו.
הפגישה הפעם הייתה כמובן לא רשמית, והמנחה הציע שמי שרוצה שיביא גם את בן זוגו כדי שנרגיש יותר כמו בבילוי חברתי ולא כמו בפגישה טיפולית. די בהיסוס הצעתי לרוני לבוא איתי ולפליאתי הוא שמח מאוד, וככה התייצבנו לנו, קצת מתוחים, בפתח הבית הצנוע של המנחה שלנו למה שהוא כינה – מפגש חברתי שנועד להרמת המורל הקבוצתי.
המפגש היה רגוע יחסית לכיסוחים שלנו בזמן הפגישות ורוני הדהים אותי כשהתחבר מיד עם כולם והתחבב על כל הקבוצה. רובנו טיפוסים די דיכאוניים והאישיות שלו כל כך חברותית ופתוחה ומלאת עליצות עד שכולם נפתחו אליו כמו חמניות לשמש והוא הקסים את כולם, כולל את המנחה ואת החבר שלו שגם נכח. כל פעם אני נדהם מחדש לראות כמה טוב רוני מסתדר בחברה, ואיך הוא משתלב מיד עם כל סוגי בני האדם, ומתפלא מה בחור כל כך שמח וסקסי ונחמד מוצא בטיפוס שקט ומשתבלל כמוני.
כמובן שכל חברי הקבוצה שלנו שמעו עליו, ובדרך כלל דברים לא כל כך חיוביים, והם בטח ציפו לאיזה מפלצת מפחידה, ופתאום מופיע הילד המתולתל והשמח הזה, מפזר חיוכים לכל עבר, מספר בדיחות, רוקד ושר ומפזז ומצחיק אותם. האמינות שלי נהרסה לגמרי לאור ההופעה של רוני. כל אחד תפס אותי לחוד לספר לי שאני דביל ושהחבר שלי מקסים, ואיך בכלל הגרלתי בחור חמוד כזה. הגדיל לעשות גולן שממש הזיל עליו ריר ואפילו נתן לו את הטלפון שלו שיתקשר אליו כל פעם שאני מגזים ומציק לו יותר מידי. הוא כאילו צחק, אבל ראיתי מצוין שהוא דחף לו את הפתק עם המספר שלו לכיס המכנסיים.
החלטנו שכדי לא לגרום למהומה בחדר של פזי נעשה תורנות ביקורים וכל יום יבואו שני אנשים לבקר אותו. אני ושמוליק קיבלנו את יום שני. אני שונא בתי חולים ואין לי מושג מה אומרים לבן אדם שניסה להתאבד? שיהיה לך בהצלחה בפעם הבאה לא נשמע רעיון טוב כל כך.
***
שאר השבת עברה עלינו בשקט יחסי. רוני אמר שנמאס לו כבר מהרעש של ימי שישי ונשאר איתי בבית, ופשוט הלכנו לישון מוקדם. למרבה הצער גם התעוררנו מוקדם בחמש לפנות בוקר, שעה שבדרך כלל היא תיאורטית בלבד, לשמע צעקות ומריבות מהדירה של ליאור. כמה דקות אחר כך מיצי הופיע אצלנו עם דמעות בעיניים וערמות של בגדים ביד. לא הופתעתי לשמוע שהוא שוב רב עם ליאור שזרק אותו החוצה, כולל כל הבגדים שלו. רוני דחף באדישות את הראש מתחת לכרית וסירב להתעורר ותנחשו מי היה צריך לצאת לאור הזריחה עם מיצי וללקט את כל הבגדים שלו שהתגוללו בחוץ, ואחר כך להכין לו תה כדי שיירגע?
מיצי בכה בהיסטריה ואחר כך לקח כדור הרגעה והלך לישון במיטה של מולי, והתעורר רק כשמולי הופיע בצהרים עם טנדר שהוא שכר ממישהו ואסף את כל החפצים שלו. אבא שלו התאושש וחזר הביתה, ומולי החליט לעבור לגור אצל הוריו שעכשיו כבר יודעים עליו הכל. הם לא מאושרים כמובן, אבל בגילם ובמצב הבריאות שלהם הם מעדיפים לשתוק ולקבל אותו כמו שהוא. לפחות הוא יגור אצלם והם לא יהיו לבדם בבית הגדול הזה.
מיצי ביקש שאניח לו לגור כמה ימים אצלי עד שהוא יחליט מה לעשות, והודיע חגיגית שהוא עם ליאור גמר סופית. גם ליאור אמר לי בטון חגיגי לא פחות שהוא עם הבוגד המשתרלל הזה גמר סופית. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.

7. איזה חיים נפלאים

אתמול ישנתי לבד כי אימא של רוני שוב עשתה התקפת אסטמה (ככה אבא שלו אומר – אימא שוב עושה התקפה, אני מבקש שתישן הלילה בבית) והוא כמובן רץ להיות אתם. אני שונא לישון בלעדיו, אבל מה אני יכול להגיד? היה לי עצוב וקר והייתי נורא עייף וכאב לי הראש. אני מרגיש שהוא נקרע ביני למשפחה שלו וזה מדכא אותי. מזל שהיה היום פילאטיס.
כן, אני יודע, כהומו אני אמור ללכת למכון כושר סקסי ולעבור שם הרפתקאות מסעירות, אבל לא בא לי. לא רוצה לדחוק משקלות עם כל מיני גברים מזיעים ולנסות לנחש מי בקטע ומי סתם בוהה בי ומפנטז על כוסיות.
פילאטיס מתאים לי יותר. אני מתעמל בקבוצה קטנה של נשים שכולן בערך בגיל של אימא שלי, אם לא יותר, ואני הגבר היחיד שם. עובדים הרבה על שרירי בטן וחיזוק הגב, הרבה על גמישות ויציבה. אני זקוק לסוג הזה של התעמלות כי אני יושב הרבה ליד המחשב, ומרים דברים כבדים בעבודה.
הפילאטיס מתאים לי ומיטיב עם הגב שלי ואני גם אוהב מאוד את המורה, היא צעירה וחמודה ונראית כמו בובת ברבי עם שערות שחורות מתולתלות. יש לה ריח של נקי של סבון וחיוך נחמד, אני מרגיש נוח איתה. מה שאני עוד אוהב אצלה זה שהיא תמיד שמה לנו דיסקים של מוזיקת ג'ז שקטה כזו, או של שירים בצרפתית או פורטוגזית. אף פעם אני לא יודע איזה מוזיקה תהיה בשיעור, וגם זה נחמד.
בשיעורים הראשונים התביישתי ממנה קצת, בעיקר כשהיא הייתה מורה לנו לסגור סוגרים ולכווץ את האגן וכאלה, אבל עבר לי, התרגלתי.
היום עבדנו עם גומיות ומשקולות. הגומיות היו בצבע ורוד מסטיק וגם המשקולות – רק קילוגרם כל אחת – מצופות במין קטיפה ורודה. אחת הבנות העירה שצריך להשיג בשבילי גומי ומשקולות בצבע של בנים אחרת יהיו לי תסביכים. כולן צחקו ואני הסמקתי כמו דביל ואמרתי שאני דווקא אוהב ורוד.
בזמנו התלבטתי אם לספר למורה שאני נשא והחלטתי שלא. לאנשים יש המון דעות קדומות ופחדים משונים, חששתי שיירתעו ממני למרות שאין שום סיבה לחשוש מנשאים, ובכל זאת, כל פעם שאני הולך למקום חדש אני שוקל אם לספר.
עד היום סיפרתי רק לגברים שעשיתי אתם סקס ולרופא השיניים. השאר לדעתי לא צריכים לדעת, אם אני לא מסכן אנשים אני מעדיף לשתוק. ובכלל, בחיי היום היום שלי אני מדבר מעט מאוד רק פה בבלוג אני קשקשן. אני שומר כל כך הרבה דברים בבטן, לא פלא שיש לי כאבי בטן כל פעם שאני מתעצבן.
הסיבה היא החינוך שלי והסביבה שבה גדלתי. בבית שחונכתי בו כל גילוי רגשות גרר תגובה לעגנית. גבר היה אמור להיות קשוח ולא להתרגש מכלום גם אם היה מדובר בילד בן שש שנבהל מסרט מפחיד, או ממראה של חתול דרוס. כל פעם שהתבכיינתי, היו גוערים בי להפסיק להיות בכיין, הומו, נקבה, רכרוכי ויוצא בזה.
למדתי להסתיר את הסלידה שלי מאגרוף או מסצנות אלימות בסרטים, ורק פה אני מעז לספר שאני נעשה חולה כל פעם שאני שומע על עוד מבוגר שניצל מינית ילד, ושאני מקבל סיוטים וכאבי בטן מ"אוז".
בחיים הלא וירטואליים אני מרגיש שאני כמו קרחון שתשעים אחוז ממנו חבויים מתחת למים ורק קצהו מבצבץ החוצה. רק פה בבלוג אני חושף את החלק החבוי. לא אכפת לי אם אף אחד לא יקרא, אני צריך לשפוך את מה שאני מרגיש, זה חיוני בשבילי.
***
מיד אחרי ארוחת צהרים התקשר אלי דני מהטלפון של השכנה האמריקאית הרזה שיש לה רק ילדה אחת ושרבה כל הזמן עם בעלה כי הוא מעדיף לרחף על הגלשן אוויר במקום להיות בבית והודיע לי שהוא שכח את המפתחות והוא נעול בחוץ.
"מה עוד שכחת?" אני כועס עליו, "מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים." (אני יודע, אני נשמע בדיוק כמו אימא).
"שכחתי תלבושת בית ספר." אומר דני בשלוות נפש.
"איך אפשר לשכוח ללבוש חולצת בית ספר?" אני מתעצבן בקולי קולות. הסגן אומר לי להרגיע כבר וללכת מהר הביתה כי בין כה וכה היום אין מה לעשות. יש ימים כאלו, לפעמים אנחנו טובעים בהזמנות ולפעמים יבש. נוסע הביתה ומוצא את דני בתוך הבית, יושב לו על הכיסא מחשב שלי, לפני המחשב הדלוק שלי, ומשני צדדיו שתי בנות נחמדות לועסות מסטיק ומביטות בהתפעלות איך הוא בונה להן עיר שלמה של סימס. "מולי הכניס אותי ואלו הבנות שלו, הוא יחזור עוד מעט." מעדכן אותי דני בקיצור נמרץ וחוזר לעיסוקיו.
אם היינו לבד הייתי נוזף בו שדבר ראשון עליו לאכול ולהכין שיעורי בית, אבל לא נעים לי לפדח אותו והוא ומנצל את זה היטב, הפרחח הקטן הזה.
"יש משהו לאכול?" מתעניינת הקטנה.
אני לא יכול לעמוד בפני ילדים רעבים. כאחרונת עקרות הבית אני ממהר ומחמם לילדים שניצלים של מאמא עוף ואורז שנשאר מאתמול. הם מכסים הכל בשכבה עבה של קטשופ ואחרי שאכלו הכל הם מחליטים פה אחד שהם חייבים קרמבו לקינוח, אני נותן להם כסף והם הולכים לסופר לקנות אותו.
עוד אני מנגב נתזי קטשופ מהקירות מולי חוזר עצבני עם שלוש פיצות משפחתיות ענקיות. "מה עם הדיאטה?" אני שואל.
"מה עם הבנות שלי?" הוא עונה חזרה.
"אכלו כל מה שהיה לי בבית והלכו עם דני לקנות קרמבו."
הוא נאנח, מתיישב ומתחיל לבלוס פיצות ולתנות באוזני את צרות הנדל"ן שלו. מחירי הדירות ירדו, חבל לו למכור את הדירה שלו ושל אשתו שבכלל מתנגדת למכירה כי זה לא טוב נפשית לילדות.
"אז תשכיר." אני אומר.
שוב בא נאום ארוך ומבאס על זוועות שוק הדירות השכורות בקריות – אתם ממש לא רוצים לדעת. "מולי תרגיע." אני אומר, "אף אחד לא זורק אותך מפה. לא בוער כלום, תחפש בנחת עד שתמצא דירה מתאימה."
"אתה מותק." הוא מצהיר ומגיש לי משולש פיצה, "אבל אני צריך דירה עם לפחות שלושה חדרי שינה כדי שהבנות יוכלו לישון אצלי ובגלל שמחיר הדולר בשמיים…" בלי שום התחשבות במחיר הדולר הילדים מתפרצים פנימה ומתחילים לבלוס את הפיצה כאילו לא אכלו כבר שלושה ימים.
אליס מגיעה מטיפת חלב עייפה ועצבנית אחרי שפגשה את המורה של דני בדרך הביתה ומתרגזת על דני ששכח ללבוש את החולצת בית ספר ולכן ישב בחוץ כל היום ולא למד. דני מתעלם ממנה ולוקח את שתי המעריצות הקטנות שלו לחדרו להראות להם את המחשב המעולה שלו (בניגוד לטרנטה העייפה שלי).
באמצע סיפור התלאות של אליס בטיפת חלב (גם את זה אתם ממש לא רוצים לדעת) מתקשר רוני ומבשר לי שגם היום הוא חייב להישאר אצל הוריו. נורא בא לי להגיד לו מה דעתי על אימא שלו שתמיד מצליחה לחלות בעיתוי הכי לא מוצלח ולהרוס לנו את סוף השבוע, אבל לא נעים לי לריב איתו לפני כולם.
למולי אין עכבות כאלו. הוא רב חופשי עם אשתו שמתקשרת לנייד שלו. הוא מתעקש שהיא תיקח את הילדות הערב, בעוד שהיא רוצה שהן תישארנה אצלו עד מחר בבוקר – מזל שהן לא שומעות איך ההורים שלהן מנסים להעביר אותן זה לזו.
מרוב כעס אשתו של מולי מנתקת לו את הטלפון בפרצוף. הוא זורק אותו על השולחן בזעם ואומר שהעלוקה כבר מחפשת קורבן חדש לזיין, לוקח את הנייד ומסתגר בחדרו.
שנייה אחר כך ג'קי מתקשר ושואל בזעם למה הטלפון בבית תפוס כל הזמן ואז התברר שהבנות של מולי לא סגרו טוב את השפופרת.
בינתיים ליאור עומד בחצר וצורח דרך הנייד שלו על איזה לקוח שלא שילם לו על עיצוב שהוא עשה לו כבר לפני שלושה חודשים. אני מנסה להרגיע אותו, אבל גם הנייד שלי מצלצל וזה שוב רוני, מזכיר לי לקנות חלב ולא לשכוח את התרופה של אחרי הצהרים. אני דוהר לסופר, קונה חלב ועוד כמה דברים ומשתרך הביתה עמוס שקיות. בדרך חזרה אני פוגש את מיצי שלוקח ממני שקית אחת ובתמורה מספר לי על הדייט מהגיהינום שהיה לו אתמול (ממתי הומואים יוצאים לדייטים?) תוך התעלמות מוחלטת מכך שאנחנו הולכים באמצע הרחוב וסביבנו המון ילדים קטנים שבדיוק עכשיו גמרו את הגן וחוזרים הביתה.
סוף סוף אני שוב בבית. המטבח שלי נראה כמו אחרי פוגרום. כולם הלכו ורק פחיסטון נשאר בבית, יושב על השולחן ומלקט את הטונה מעל פרוסת הפיצה היחידה שנותרה שלמה. אני מעיף אותו החוצה, שוטף את המטבח, מטעין את המדיח, צונח מול המחשב ומדווח לקוראי המוקסמים על חיי הסקסיים ומלאי ההרפתקאות.
***
מיד אחרי ארוחת הערב ליאור נכנס ושאל איפה רוני. עניתי בשוויון נפש מעושה שגם היום הוא לא ישן בבית. "יש כוננות בבסיס?" הוא שואל באהדה – רוני סמל בקבע בחיל אויר ולפעמים הוא צריך להישאר בבסיס.
"לא." אני מרגיש מעט מבוכה, "זו אימא שלו, היא שוב .. יש לה אסטמה.. אתה יודע איך זה."
"לא, אני לא יודע, אימא שלי מתה." אומר ליאור בחוסר טקט אופייני.
"טוב, אימא של רוני חיה והיא חולה ו…"
"תמיד היא חולה בסוף שבוע." מעיר ליאור, "ותמיד הוא רץ להחזיק לה את היד, לא ידעתי שהוא רופא."
"הוא לא רופא," אני מתחיל להתעצבן, "אבל הוריו מבוגרים והוא היחיד מכל האחים והאחיות שלו שפנוי. הם כולם נשואים ורק הוא… די עם הפרצופים האלו ליאור, הם פוחדים שאם הם יצטרכו לנסוע לבית חולים… הם מרגישים יותר טוב שיש מישהו עם רכב בבית."
"אני בטוח שאם הוא היה חי עם בחורה הם היו מוצאים פתרון אחר." אומר ליאור בנבזות. מתיישב מולי ואומר לי שרוני מקדיש יותר מידי זמן למשפחה שלו, מתייחס אלי כמובן מאליו, נותן לאימא שלו לרדות בו ומתעלם מהצרכים שלי.
כשהוא נוכח שאני מקשיב באדישות לדבריו (מבפנים אני רותח כולי, אבל לא מרשה לעצמי להראות דבר מרגשותיי) הוא מתייאש ופונה לצאת, לא לפני שהוא מפטיר ברגע האחרון, "ומאין לך שהוא באמת אצלם? הרי הוא לא מרשה לך להתקשר אליו, אתה צריך לשבת כמו לוזר בבית ולחכות שהוא יואיל בטובו להתקשר."
זה נכון, לפי ההסכם שלנו אני אף פעם לא מתקשר אליו. לא לבסיס, לא הביתה, ואפילו לא לנייד כי הוא חושש שישמעו את השיחה שלנו. אני לא יודע מה מדאיג אותו יותר – החיילים שהוא משרת איתם, או קרובי משפחתו שכל אזכור של קיומי מרגיז אותם וגורר אחריו שטף של תוכחות על העקשנות המטורפת שלו לגור באותו בית עם הומו חולה איידס, בן אדם שלילי ומזיק מכל בחינה.
כל פעם שמצבה של אימו מחמיר הם מאשימים אותו, ואולי בצדק, כי הרי אסטמה נובעת מלחץ נפשי, וברור שהידיעה שבנה הצעיר והאהוב חי עם גבר, ועוד אחד שחולה במחלה מסוכנת, הורס את בריאותה של אימו.
העובדה שניסינו להיפרד כמה וכמה פעמים ותמיד חזרנו כי לא עמדנו בפרידות לא נזקפת לטובתנו, נהפוך הוא. המשפחה של רוני לא סבלה אותי ממבט ראשון וככל שהם העמיקו את היכרותם איתי ככה הם סבלו אותי פחות.
האמת היא שאני לא מאשים אותם. גם אני חושב שהקשר שלו איתי לא מוסיף לו בריאות ועדיף שיפסק, אבל הוא מתעקש ואני לא חזק מספיק להתנגד לרצונו.
מדהים איך בגוף הדק והשחום הזה שוכנת נפש כל כך עיקשת ובטוחה שלא מוכנה לתת לשום דבר להסיט אותה ממסלולה.
אחרי שליאור הלך ניסיתי להילחם בדחף, העסקתי את עצמי בכל מיני עיסוקים, דחיתי והדפתי את הרצון הזה שהציק לי כמו גירוד מעצבן ובסוף נכנעתי. לקחתי את הטלפון והתקשרתי להוריו של רוני, מכין את עצמי נפשית לשמוע שהיום הוא לא בבית – הם ממשיכים להתעקש שהוא בעצם גר אתם למרות שרוב הזמן הוא איתי.
אחרי שני צלצולים הייתה תשובה. "הלו." אמר מישהו בקול מוכר, וזה היה רוני.
כל כך שמחתי לשמוע את הקול שלו, שמחתי והתביישתי, אבל בעיקר שמחתי. "את אהרון בשרי בבקשה." אמרתי בקול רשמי, כי אולי יש עוד מישהו על הקו.
"אתה כזה דביל מנחם." הוא אמר וניסה לכעוס, אבל שמעתי בקול שלו שהוא שמח.
"מנחם תקרא לאחותך." אמרתי והוא צחק ואז שאל למה לא התקשרתי לנייד שלו.
גמגמתי משהו לא ברור והוא קלט ונאנח. "אתה כזה דביל חמי," אמר, "מי חימם אותך?"
"לא חשוב." אמרתי, "זה לא משנה, זה בכלל לא חשוב. כל הדברים האלו לא משנים, אתה לא חייב לי כלום."
אני תמיד אומר את זה. אני מקווה שהוא מבין שאני מתכוון לזה שאני רוצה שהוא יהיה איתי כי זה מה שהוא רוצה, ולא בגלל שלא נעים לו ממני, או שהוא מרגיש שהוא חייב לי. את החרא הזה יש לו די והותר מההורים שלו.
אמרתי שאני מתנצל שבדקתי אותו ושאני אוהב אותו, והוא אמר, "גם אני." ואז מישהו התחיל לנדנד לו ברקע ונפרדנו. לא אמרתי שאני שונא לישון בלעדיו ושעצוב לי במיטה כשהוא לא איתי, אני חושב שהוא יודע את זה לבד.

מאוחר מידי
אני מעדיף לספר מעט ככל האפשר על קבוצת התמיכה שלי כי התחייבנו לסודיות, אבל היום כולם התנפלו עלי בגלל המאמר של דנה ספקטור.
הם יודעים שאני אוהב את הכתיבה שלה ומסכים בדרך כלל עם דעותיה, ומשום מה כולם קראו את המדור שלה בדיוק לפני שבאו לפגישה ולא אהבו את מה שהיא כתבה ומאחר והגברת ספקטור לא מבקרת בקריות הם התנפלו עלי.
אני דווקא נהניתי מאוד ממה שהיא כתבה – משהו ארסי למדי נגד זן תל אביבי מעצבן במיוחד של אוחצ'ות שהם כאילו חברים של נשים, אבל בעצם לא. המנחה שלנו ניצל את ההזדמנות וגרר אותנו לדבר על הנשים בחיינו. הרוב סיפרו על האמהות שלהם (נדמה לי או שלרוב ההומואים יש בדרך כלל אימהות שתלטניות ואבות חלשים או לא קיימים?) או על דמויות גדולות מהחיים שהם מעריצים, דיוות כמו דנה אינטרנשיונל או מדונה.
אני שתמיד חייב להיות יוצא דופן – אולי בגלל שאצל ההורים שלי זה לא ככה – דיברתי על אליס. סיפרתי על איך הכרתי אותה לפני חמש שנים בעיר גנים. גרנו שם רק אני היא והילד, יחידים בכניסה שהכילה במקור שש דירות. זו הייתה הדירה הראשונה ששכרתי מימי, מעולם לא גרתי לבד והייתי מפוחד ובודד. היה חורף וקר וכל הזמן סבלנו מהפסקות חשמל ובעיות עם הביוב והצנרת. שנינו חששנו לגור במקום המוזנח הזה. היא הייתה בודדה ועצובה עוד יותר ממני ולא ידעה איך להתמודד לבד עם ילד קטן ולחיות בלי גבר.
למרות שאני צעיר ממנה בכמה שנים אני חושב שהיא ראתה בי בן זוג פוטנציאלי. אף פעם לא דיברנו על זה בגלוי, אבל בסוף היא קלטה שלמרות שאני יודע לפתוח כיור סתום ולתקן טוסטר מקצר אני לא מעוניין בנשים כבנות זוג. עם הזמן התיידדנו ולמדנו לסמוך זה על זה. אני עזרתי לה בדברים המעשיים של תחזוקת הדירה והיא לימדה אותי לבשל קצת, לעשות קניות, לנקות וכל מיני תחבולות קטנות של ניהול משק בית שנשים קולטות עוד מילדותן וגברים צריכים ללמוד אותם.
נכון שאני לא החבר ההומו הטיפוסי שאפשר לשאול אותו אם המכנסים לא משמינות אותה ואיזה סוג גוונים לעשות בשערות, אבל היא למדה לסמוך עלי בדברים אחרים קצת יותר מעשיים. אני מעצבן אותה לפעמים בהטפות המוסר שלי ומעולם לא הסתרתי ממנה את דעתי שהיא לא אימא אחראית, ופעם אחרי שהיא שוב נעלמה בלי לספר לאף אחד כלום אמרתי לה שאם היו מחלקים רישיונות לגידול ילדים היא בחיים לא הייתה מקבלת רישיון.
היינו ברוגז כמה ימים אחרי המריבה ההיא וכשראיתי כמה דני אומלל הלכתי והתנצלתי בפניה אם כי אני חושב שצדקתי. זו לא אשמתה, אבל היא לא מתאימה להיות אימא ולמרות ההסתייגות שלי מהפלות הלכתי איתה פעם לעשות הפלה.
"זה האידיאל הנשי שלך. פרחה קטנה ומבולבלת שמצליחה להיכנס להריון כל פעם שאיזה גבר מוריד את המכנסים." התרגז עלי גולן. מהיום הראשון שנפגשנו בקבוצה אנחנו לא מפסיקים לריב. על כל דבר שאני אומר שחור הוא אומר לבן וההפך, וכולם נהנים מהוויכוחים הטיפשיים שלנו.
בקבוצה אנחנו מתווכחים יחסית בנימוס, אבל אחר כך אנחנו הולכים לאכול גלידה או פיצה וממשיכים להתווכח בצורה פחות תרבותית. אני אומר לו שהוא ערס מעצבן ומרוקאי מטומטם (מצטער הפוליטיקלי קורקט עוד לא הגיע לקריות), והוא אומר לי שאני אשכנזי פלצן ופולני דפוק.
אני מניח ששנינו צודקים.
פעם העיר אחד המשתתפים בקבוצה שהקטטות שלי עם גולן מסתירות למעשה מתח מיני ביני לבינו. גולן דחף אצבע לפה ועשה פנטומימה של הקאה, ואני אמרתי שהייתי נמשך אליו רק בתנאי שהוא היה משנה את התסרוקת, הבגדים, הגוף והפרצוף, ועושה השתלת אישיות.
זה עצבן אותו עד כדי כך שהוא שלח אותי להזדיין ומזל שהמנחה ביקש שנפסיק עם זה ונחזור לדיון אחרת בטח היינו הולכים מכות. אחרי הפגישה הוא הזמין אותי לבירה, צחק עלי שאני לא שותה אלכוהול וקנה לי גלידה. בלי הקהל של הקבוצה סביבנו הסתדרנו לא רע וגיליתי שאני די מחבב אותו למרות שזה לא מפריע לנו להמשיך לבדר את כולם עם הדו קרב המילולי שלנו.
כמובן שלכל אחד מאיתנו יש תפיסה שונה על נשים. הוא חושב שאישה אמיתית זו אחת שמטפחת את עצמה, הולכת עם עקבים ואיפור, וחושבת רק על תכשיטים, תסרוקות וגברים.
אני חושב שרוב הנשים הן לא כאלו, בדרך כלל הן אימהות שעובדות גם בבית וגם בחוץ, תמיד עייפות, תמיד ממהרות, רק לעיתים נדירות יש להן תקציב למותרות. הן חושבות קודם על הילדים והבעל לפני שהן חושבות על עצמן, ובטח שאין להם ראש לשטויות כמו מאהבים, אופנה ותכשיטים יקרים.
"אני מדבר על נשים ואתה מדבר על עקרות בית סמרטוטיות." רטן גולן.
"אני מדבר על נשים אמיתיות שהן בני אדם ולא קולב לבגדים ותכשיטים. עם כל הכבוד למדונה ושות' מישהו צריך לקחת את הילד לרופא שיניים, לשטוף רצפה, לתלות כביסה ולהכין ארוחת ערב.
"אבל הן נראות זוועה." מחה גולן.
"הן נראות כמו אימהות לילדים שאין להן זמן וכסף למספרות ומכוני יופי, יש להן דאגות חשובות יותר מכמה הן שוקלות ומה האופנה האחרונה."
"תגיד, אתה בטוח שאתה הומו?" לגלג גולן, וזה החזיר אותנו כמובן לכתבה של דנה ספקטור על אוחצ'ות שמתחרות בנשים בלי להבין בעצם מה זה אומר להיות אישה אמיתית.
"אז אתה חושב שרק אתה מבין נשים?" התרגז עלי גולן.
"לא, אבל גם הסטרייטים לא מבינים." עניתי, וכולם צחקו.
אחרי הפגישה גולן הזמין אותי לאכול איתו גלידה וסיפר לי שאימא שלו הייתה בדיוק אישה כזו, מזניחה את עצמה, חושבת קודם על אחרים, משרתת את כולם, ומקדישה יותר זמן לניקיון הבית מאשר לבריאות שלה. בגלל זה לקח המון זמן עד שהיא גילתה שיש לה סרטן שד, ועכשיו היא מתה ואבא שלו כבר נשוי מחדש. אם היא הייתה מתנהגת כמו מדונה זה בטח לא היה קורה לה.
***
לבילוי של שישי בערב ליאור הזמין איזה ילדון נחמד מהמכללה שהביא איתו עוד שני חברים שיהיו בני לוויה למולי ולמיצי. למרות חוסר הרצון שלו להיסחב עם מולי למועדון ליאור השתכנע (בעזרתי הפעילה) שצריך בן אדם אחד שלא שותה כדי שינהג הביתה, ואחרי שמולי הבטיח לא לשתות ולא לעשות בושות הוא צורף לחבורה.
הם תכננו לקחת את האופנוע ומכונית אחת, אבל אני הטלתי ווטו תקיף על האופנוע והוחלט שבמקום האופנוע הם ייקחו את המכונית שלי.
אחרי שהם גמרו את כל ההתארגנות הלוגיסטית הזו (שחייבה כישרונות דיפלומטיים בלתי מבוטלים מצידי) הם התיישבו סביב שולחן חדר האוכל שלי, שיחקו רמי קוב וזללו וופלים מצופים שוקולד תוך תלונות בלתי פוסקות על הדיאטה.
אני ישבתי לצידם והעמדתי פנים שלא מזיז לי שאין לי מושג מה קורה עם רוני. לא דיברנו מאז השיחה שעשיתי לבית הוריו, והוא לא ידע להגיד לי אם הוא חוזר הביתה לשבת או נשאר אצל הוריו בסוף השבוע. אולי הייתי צריך ללחוץ, אבל הרגשתי שהשפלתי את עצמי מספיק. שיבוא או לא, אני אסתדר בכל מקרה.
רוני חזר הביתה רק בתשע בערב. החבר'ה נתנו מבט אחד בפניו הזועפים ומיד קיפלו את לוחות המשחק ואת קופסאות הוופלים וברחו לדירה למטה, לוקחים את מולי איתם.
"אתה יכול להסתלק איתם אם בא לך." התנפל עלי על לא עוול בכפי.
ברגעים כאלו, שבאים בדרך כלל אחרי ביקור אצל הוריו, חשוב להישאר רגוע, אבל ערני, לגלות אהדה, אבל לא לאבד את חוש ההומור, לגלות רגישות, אבל לשמור על כבודי העצמי, לא לאבד את שיקול הדעת, ובשום פנים ואופן לא להתעצבן ולצעוק.
"אתה רעב?" שאלתי וזכיתי למבט של בוז. הוריו מפטמים אותו בלי הרף, ובדרך כלל הוא חוזר משם שבע עד בחילה.
"עייף."
"תעזוב אותי מנחם." רטן רוני בזעף, ברח לחדר השינה והתיישב על המיטה עם הראש בין הידיים.
"חשבתי שתישאר לישון שם." אמרתי והתיישבתי לידו, מתלבט אם להניח יד על כתפו או להתאפק עוד קצת.
"האחיות שלי באו עם הילדים." ענה רוני בזעף ולמרות שבחיים לא הייתי אצל הוריו ומעולם לא פגשתי את אחיותיו, וגם את הוריו ראיתי רק פעמים ספורות מרחוק, הבנתי הכול.
"עם איזה גיס רבת הפעם?"
הוא נפל אחורה, טומן את ראשו בין הכרים. "קודם רבתי עם השמן ואחר כך המכוער לקח אותי לשיחה בגינה."
השיחות בגינה הן כולן ואריאציות על אותו נושא – הוריו נגמרים לאט לאט בגלל ההתנהגות שלו, ושלא יתפלא אם בפעם הבאה הוא יגיע לבית הזה כדי לשבת שבעה. אני חושב שהכל יוזמה של אימו שמאיצה באחיותיו לשלוח את הבעלים שלהן לדבר איתו בגלל שנשים הגונות לא יכולות לדבר בגלוי על משכב זכר. זה מגוחך, אבל רוני נהרס מזה כל פעם מחדש.
"מה שלום אבא שלך?" שאלתי.
הוא משך אותי אליו, חיבק אותי חזק מידי ואמר שאבא שלו הפסיק לדבר בימי שישי והוא רק מתפלל. אני לא דיברתי עם אבא שלי מאז… בעצם לא חושב שאי פעם באמת דיברתי איתו, אבל אצל רוני זה אחרת. זה שאבא שלו תוקע את הראש בספר במקום לשוחח איתו שובר אותו לגמרי.
השיחה נגמרה ואנחנו מתפתלים על המיטה, מושכים זה מזה את הבגדים. הוא מתנהג בפראות ולשערו יש ריח של תבלינים חריפים ועשן סיגריות. "עישנת?" שאלתי במורת רוח ובמקום לענות הוא דחף ברך נוקשה אל בטני, אמר לי להפסיק לנדנד ולחבק אותו עוד יותר חזק.
ידעתי בדיוק מה הוא רוצה ופקעת של מורת רוח התחילה להתגבש בבטני. הייתי בודד כל כך ביומיים האחרונים, אני רוצה לפנק אותו, לנחם ולהתנחם בגופו בלי לפחד שאני הולך רחוק מידי ושאשאיר עליו סימנים. רוצה שרק אני והוא נהיה במיטה, בלי ההאשמות של הגיסים שלו, המחלה של אימו והעצב של אביו. רוצה אהבה נקייה מכעס ואשמה.
"יותר חזק." הוא מתרגז עלי, "אני צריך את זה חזק יותר." ונושך את כתפי.
יש לי כבר אוסף שלם של טביעות שיניים על גופי, מחליפות לאיטן צבעים מאדום לסגול שחור, ואחר כך דוהות לצהוב ירקרק.
הדפתי אותו מעלי, "תפסיק. אני לא רוצה. לא אוהב את זה ככה." הוא נפגע, סובב אלי את גבו, התעטף בשמיכה, משאיר אותי שוכב לצידו ערום וקפוא. נתתי לו כמה דקות להירגע ואז משכתי בעדינות את שולי השמיכה מתחת לגופו, זחלתי תחתיה וניסיתי להסביר לו את נקודת המבט שלי.
"כבר שמעתי את זה קודם." הפסיק אותי רוני בקוצר רוח, אבל רגליו נותרו שלובות בשלי וראשו נח על כתפי.
"אני מרגיש שאתה משתמש בי וזה לא נעים לי." סיכמתי בקצרה.
"אז תגיד שלא בא לך להזדיין איתי ודי." הוא פלט ברוגזה וניתק ממני מגע. המיטה גדלה פתאום ומרחבים של שממה צחיחה נפתחים ביני לבינו.
"אל תדבר שטויות. בטח שכן, אבל אני רוצה שנעשה אהבה ולא… כל הקטע הזה… אני שונא את זה רוני."
"אבל זה רק לפעמים… אי אפשר להיות כל הזמן דובוני אכפת לי. למה זה מפריע לך?"
"כל פעם שאתה רב עם המשפחה שלך אתה בא עם הקטע הזה של אלימות. אני שונא להכאיב לך כדי שתרגיש פחות אשם בגלל ההורים שלך."
"אז לא." הטיח רוני והדליק את הטלוויזיה.
אנחנו שוכבים כל אחד בפינת המיטה שלו, מטפחים בשתיקה את הברוגז. הוא מזפזפ בפראות, אני מתחפר בעיתון.
עוברת חצי שעה מתוחה ופתאום הוא מכבה את המכשיר, מעיף מידי את העיתון ונשכב עלי. "חמי, אני לא יודע מה לעשות." אמר בקול של ילד קטן ונלחץ אלי, תוקע בי מרפקים חדים וברכים גרמיות.
גם אני לא יודע מה לעשות, אבל אני מאלתר, למזלי החרמנות שלנו מצליחה להמס את כל הכעס וחוסר ההבנות. אני שוכב עליו, מנצל את משקל גופי העדיף, את זיפי הזקן שלא גילחתי מהבוקר, את החיספוס של ידי הפועל המיובלות שלי, מצליח למצוא איכשהו פשרה בין הצורך שלו בקשיחות והכמיהה שלי לעדינות. הוא גומר ראשון בכף ידי, ואני הופך אותו על בטנו ודקה אחר כך גומר בדיוק בין הגומות המתוקות שבשיפולי גבו. קרובים לדמעות אנחנו מנגבים זה את זה ונרדמים חבוקים.
בארבע לפנות בוקר נשמעת חריקת מפתח במנעול ומולי נכנס. אני שוכב נים ולא נים, ירכו של רוני מכבידה על בטני, ראשו לחוץ לכתפי. צמר גפן רך של חמימות קטיפתית אופף את גופי, שיירי חלום טיפשי עם חתלתולים מדברים מתנדף לאיטו ממוחי. נוח לי, נעים לי, רך וחמים לי בדיוק במידה המתאימה.
מרגיש כאילו אני שוכב על ענן אני שב ושוקע בשינה ואז קול בכי מכוער מפוגג את הענן הרך שלי ומנחית אותי על הקרקע הקשה.
זה מולי. הוא בוכה בכי קשה וכואב של מבוגרים. אנקות יבשות נעקרות מתוכו, חותכות לגזרים את שלוות הלילה. אני מתלבט אם לגשת אליו, מרגיש איך כולי מתכווץ מחוסר רצון לקום, ואז הוא חדל לבכות והולך לשירותים.
תודה לאל, אני מנסה לשקוע שוב בשינה, אבל הרכות המוכית, המנחמת, שעטפה אותי נגוזה בגלל הבכי המאוס הזה. פתאום אני צריך להשתין ואחר כך אני נעשה צמא וערני להחריד. מבית השימוש אני נודד למטבח ומגלה את מולי יושב בטרנינג כחול דהוי ושותה חלב.
"איך היה במועדון?"
הוא מרים אלי מבט עכור. "מקסים." הוא אומר בהתלהבות מלגלגת. "הסתלקתי באמצע עם מישהו לבית הירוק, שילמתי לו מאתיים ₪, נראה לך מוגזם?"
"לא יודע." אני מודה, "תלוי איך הוא נראה, ומה עשיתם."
הוא מנפנף מעליו את השאלה במנוד יד מזלזל ואומר שחבל שהוא נזכר לעזוב את הבית רק עכשיו, כיום זה מאוחר מידי, ואולי, אם הוא היה מסתלק עשר שנים קודם… "אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום לא הייתי עוזב את הבית." הוא אומר.
"אתה לא יכול לחזור?"
הוא עושה לא עם הראש. "מאוחר מידי, היא כבר לא רוצה אותי. עכשיו אני צריך לקנות זיונים מילדים שקוראים לי ויאז'ה ולא רואים אותי ממטר."
"יש גברים בגילך ש…"
"שתוק כבר מנחם." אומר מולי בתיעוב. "אין לך מושג על מה אני מדבר, בחיים לא היית במצב שלי. אתה צעיר ויפה ואפילו עם איידס השגת את רוני, ואם תרצה תשיג גם אחרים. אם היית נראה כמוני היית מבין."
"לפחות יש לך ילדים." אני אומר מהר, חושש ששוב הוא יבכה.
"כן, איזה כייף לי, הבנות שלי יהיו ממש מאושרות עם אבא הומו." הוא אומר בקול מריר, מאחל לי לילה טוב והולך לישון.
רוני ממתין לי במיטה, ער וחרמן. "איזה מסכן מולי." הוא לוחש לי, "אתה חושב שהוא ימצא מישהו?"
אין לי מושג, אבל אני כל כך שמח שרוני ממתין לי עם פיו החם, קונדום מוכן בידיו הנבונות. להפתעתי הוא מלביש לי אותו בלי ויכוחים והופך אלי את גבו, מבליט לעברי את ישבנו החלקלק והמתוק, מתעקש שאניח את ידי על הזין שלו ומסרב בתוקף שאמרח אותו בקרם.
"אבל זה לא…"
"ככה זה מצוין." הוא מתעקש, מתפתל תחתיי ומצליח לקבוע את הקצב למרות שאני מעליו. אני לא מסוגל להתווכח איתו, האנרגיות הלוהטות שפורצות ממנו מכניעות אותי, לפעמים הוא אפילו מפחיד אותי קצת.
"המרץ שלך מתיש אותי." אני אומר לו אחר כך, במקלחת, "אתה יותר מידי בשבילי."
"שטויות, אני בדיוק מה שאתה צריך." הוא פוסק בשחצנות נעורים ומנשק אותי מתחת לזרם המים החמים שהולכים ואוזלים במהירות. "בוא למיטה, מחר אני רוצה לנסוע אתך לטיול אופניים, ניקח אתנו את מולי לעודד אותו קצת."
במיטה הוא שואל אותי מה זה הבית הירוק, ואני מספר לו על המלון המשונה הזה שממוקם באזור התעשייה של הקריות, ומשכיר חדרים לפי שעה.
"גם בתל אביב יש מקומות כאלו?" שואל רוני בתמימות, "היית הולך לשם לפעמים?"
"כן, לפעמים."
"ומה הייתם עושים שם? מזדיינים?"
"לא זוכר, כבר שכחתי הכל."
"אבל…"
"לך לישון כבר כושי."
הוא צוחק, "לילה טוב מנחם." וכשאני חוסם את פיו בכף ידי הוא מנשק אותה ואחר כך מניח אותה על חזהו ונרדם, מחייך.

6. מה עושים עם הילד?

רוני התפרץ הביתה כמו כדור תותח והתחיל לריב איתי בגלל משהו שהוא קרא בתגובה שהגבתי לאחד הקוראים שלי. המילים ניצול, רמאות, בגידה, ונבזות חזרו על עצמן בתדירות בלתי נסבלת. במידה מסוימת זו אשמתי, הרי ידעתי שהוא מציץ לכאן, אבל אני לא סובל צנזורה. זה הבלוג שלי ואם אני לא יכול להתבטא פה בלי לעשות חשבון אז מה אני מחפש כאן?
מה שעצבן אותו זה שכתבתי בתגובה למישהו שרק פעם אחת התאהבתי בצורה עיוורת, אבל התגברתי על זה ובחיים אני לא ארשה לעצמי להיסחף ככה שוב, פעם אחת זה מספיק ודי. רוני קרא את התגובה שלי וחטף קריזה כי אני לא חש ככה גם כלפיו. אם הייתי מאוהב בו בצורה כזו הייתי בטח מתאבד. גם ככה סבלתי מספיק ודי מכל ההיסוסים שלו ומהמעברים שלו מסטרייט להומו.
אני לא שוכח איך הוא סיפר לי בשלווה שהוא רואה את עצמו בגיל שלושים נשוי עם ילדים ולא הבין בכלל למה אני אוכל את הלב בגלל זה.
אמרתי לו שאהבה זה יפה מאוד, אבל בן אדם צריך להגן על עצמו דווקא מאנשים שאכפת לו מהם. כשאתה אוהב מישהו אתה נותן לו כוח עליך ובסוף זה נגמר בבכי. זה לא שאני לא אוהב אותו, אבל אני לא עיוור למגרעות שלו ואני לא מוכן להיפגע שוב פעם.
הוא כעס מאוד ואמר שאני מנוול ושניצלתי אותו ואחר כך חזר על רשימת כל הדברים שהוא ויתר עליהם בגללי. לדעתי הוא לא ויתר על כלום, אבל הוא לא רואה את זה ככה.
בקיצור, עמדנו וצרחנו זה על זה שטויות שאף אחד מאיתנו לא התכוון אליהן. אני מניח שכל זוג שחי יחד מספיק זמן עובר מידי פעם מריבה כזו, שופכים המון זבל ואז או ששוכחים ומתפייסים או שנפרדים.
באמצע הצעקות וטריקת הדלתות והקריזות נכנס דני, אומלל וכמעט בוכה וצעק שנפסיק כבר, והוא מבקש סליחה, והוא לא יבוא יותר לישון אצלנו, רק שלא נריב יותר.
ככה זה ילדים – נדמה להם שכל העולם מסתובב סביבם.
ברגע שהוא נכנס הרגשתי כאילו מישהו שופך עלי דלי מים קרים, וגם רוני נרגע מיד. הילד היה כל כך מסכן ומבוהל בגללנו עד שכל ההתלהבות והלהט שלנו שכחו. מיד נחפזנו להרגיע אותו שזה לא בגללו, ושהוא לא הבין טוב, ואנחנו רבים בגלל משהו אחר לגמרי.
דני נרגע, התיישב, ושאל אם יש משהו לאכול, ומה בנוגע לטוסט פיצה? ותוך כדי זלילת טוסט שאל על מה רבנו.
הסתכלנו זה על זה, נבוכים ולמרבה המזל הצלחתי לאלתר מהר תשובה ואמרתי שאני כועס על רוני כי הוא שכח שיש לי מחר יום הולדת.
חבל שלא הייתה לי מצלמה ברגע זה. היה ממש תענוג לראות איך הילד מפרכס מרוב עליצות. ואיך הוא מתפתל מרוב מאמץ להתאפק לא לגלות לי את הסוד. נכון שילדים זה דבר מאוד מעייף ומטריד לפעמים, וגם לא משתלם כלכלית. אבל בשביל רגעים כאלה שווה לעבור את כל הזובור שילדים מעבירים אותך בדרך כלל.
אחר כך ג'קי צלצל להגיד שהוא חוזר היום נורא מאוחר ואם אנחנו יכולים לתת לדני לישון אצלנו? אמרתי שבטח וניסיתי שוב לדבר על אליס והוא שוב התחמק ואמר שנדבר אחר כך וסגר. אני מכיר אותו, לא יהיה שום אחר כך.
כשדני הלך להתקלח מולי שאל אותי אם גם הלילה הוא יישן פה, ומה קורה עם הילד הזה? איפה אימא שלו ולמה אין לו אבא?
הסברתי לו את המצב המשפחתי של דני – אבא ביולוגי לא ידוע, אבא חורג שלא שם עליו, ואימא שנעלמת מידי פעם מהשטח.
"מה היא עשתה עם הילד לפני שהיא הכירה אותך?" שאל מולי וקימט את מצחו בדאגה.
"שמה אותו בפנימייה, אבל הוא שנא את זה."
מולי שיחק בחוסר חשק עם הסלט שלו (הוא בדיאטה) ואמר שהוא לא רוצה להעליב, והוא יודע שאני לא כזה, אבל זה לא רעיון טוב שהילד יישן איתי ועם רוני באותה מיטה.
אמרתי שאני יודע, והוא יישן מהיום על הספה, והלכתי להביא לו פיז'מה ושמיכה ותוך כדי כך הצצתי בארון של אליס שנראה קצת ריק מידי.
היא לקחה המון בגדים בשביל ביקור של כמה ימים. אולי זה מין דפוס כזה אצלה – גבר חדש, תינוק חדש, ואחר כך ממשיכה הלאה. לא יודע. לא מבין מה קורה פה, אבל כל זמן שאני בסביבה אני לא ארשה שדני יחזור לפנימייה, לא אחרי שהוא הצליח להשתלב כל כך יפה בשכונה הזו ובבית הספר החדש.
אחרי שהילד נרדם והמשחק כדור סל נגמר רוני ואני ניהלנו שיחה ממושכת, רגועה הפעם, שיחה שהייתה מכאיבה לשנינו. זה התחיל כשהערתי שאני חושב שבזכות דני הצלחנו להגיע עד הלום, והרבה פעמים הדאגה לו וההתעסקות בבעיות שלו איחדו אותנו.
רוני אמר שאני צודק, והביא כדוגמא איך הפסקנו לריב היום כדי לא לצער אותו, ומשם המשכנו ודיברנו על זוגיות ועל עצמנו.
רוני הודה שבזמן שהוא היה בקורס בטקסס הוא היה גם עם גברים אחרים, לא נהנה בכלל, והתחיל לפקפק אם הוא בכלל הומו ובגלל זה הוא היה כל כך קר כלפי והתרחק ממני.
הוא הסביר לי שעד שהוא הכיר אותי הוא נמשך פיזית לגברים, אבל לא הרגיש כלפיהם כלום, רק נשים עשו לו את זה מבחינה רגשית. "הייתי מכיר בחורה, מתלהב ממנה, מדבר איתה שעות, אבל חולם לזיין את אחיה שבקושי הכרתי." סיפר לי בחיוך עצוב.
"ומה קרה אחרי שפגשת אותי?" שאלתי, מרגיש קצת אי נוחות. אני לא רגיל שהוא מדבר איתי בצורה כזו.
"אותך אני אוהב מכל הבחינות והצורות." אמר רוני, "ואוכל אותי שזה לא קרה לי עם בחורה, קשר פיזי ונפשי צריך להיות עם נשים, לא עם גברים."
"למה? כי זה מה שאימא שלך אמרה?" עקצתי אותו ברשעות.
"לא רק אימא אלא גם אבא והאחים והאחיות, כל העולם אומר שרק בין גבר לאישה יש אהבה אמיתית, ושגברים עם גברים זה לא זה."
רוני המסכן, הוא בסך הכל ילד טוב שרוצה להיות בסדר ולא מבין למה זה לא הולך.
"היו כמה בנות שמאוד רציתי לרצות אותן, שיעמוד לי כשאני איתן, אבל זה לא הלך." אמר בעצב, "עם המולדבית הייתי ממש ממש קרוב חמי, היא באמת בחורה מקסימה, גם אתה היית מחבב אותה."
"כשהיית איתה זיינתי את מיצי." גיליתי לו. זו הייתה מכה מתחת לחגורה, אבל הדברים שלו פגעו בי ורציתי לפגוע בו חזרה.
"אני יודע, זה בסדר." אמר רוני, אבל אני מכיר אותו, זה לא היה בסדר.
הוא נשכב עם הגב אלי ולא רצה לחבק אותי. במקום להתנצל ולנסות לתקן עזבתי אותו והלכתי למחשב לכתוב בבלוג.
אחר כך אני אשכב לידו ואחבק אותו, נירדם חבוקים, ומחר נתחיל הכל מחדש.
***
למרות שידעתי על המסיבה המתוכננת לא ידעתי מתי היא צפויה ואיפה. ביום שישי הלכתי לישון אחרי הצהרים, לרוני אני אומר שאני קורא את העיתון, אבל אני תמיד נרדם אחרי שתי דקות, והתעוררתי בשש בגלל טלפון של דני שביקש ממני לגשת אליו רגע הביתה. קצת מנומנם חציתי את השביל שבין החצרות שלנו, נכנסתי והופתעתי.
הם סידרו הכל נהדר עם בלונים ופרחים ומוזיקה לטעמי – שירי אולדיס ורוק מתקתקים משנות השישים שמגעילים אותם לטענתם, אבל גורמים להם לחייך ולרקוד – והמון אוכל טעים ושתייה לא חריפה ומלא אנשים (חלק בכלל לא הכרתי) שצעקו לי מזל טוב, ונישקו וחיבקו אותי והמטירו עלי מתנות.
קצת קשה לי כשמרעיפים עלי כל כך הרבה רגש ואהבה, אבל עמדתי בכך בגבורה ולמרות שהיה לי קשה הצלחתי אפילו לא לבכות. קיבלתי ספרים, ובגדים, ונעלי בית, ודיסקים, ושעון יד נהדר מרוני. היה נהדר ומקסים ומהמם.
תודה לכולם. אני מודה לכם ואוהב אתכם מאוד.
***
השבת עברה עלי ועל רוני בבטלה מתוקה ובצפייה לגשם שלא בא. במוצאי שבת רוני נסע חזרה לבסיס ואני ניצלתי את ההזדמנות ותפסתי את יוני במסנג'ר. סיפרתי לו על המסיבה והוא מיהר להתנצל ששכח שיש לי יום הולדת וסיפר לי על ההצגה שהוא משתתף בה, והבטיח לשלוח תמונה של עצמו מאופר כדראג קווין, ואז דני נכנס.
השעה הייתה כבר עשר בלילה, ובשעות כאלו הילד אמור לישון.
ניתקתי את המסנג'ר ותכננתי לנזוף בו קשות ואז ראיתי שהוא נסער כמעט עד בכי.
הוא דיבר עם אימא שלו בטלפון (איזה מין רעיון טיפשי זה להתקשר לילד בשעות הלילה כשמחר יש לימודים) והיא אמרה שהיא שוקלת להיפרד מג'קי ורוצה להחזיר אותו לפנימייה. בגלל זה הוא בא אלי כל כך מאוחר למרות שהוא יודע שבשעה כזו הוא צריך כבר לישון. ניהלנו שיחה ארוכה והבטחתי לו לדבר עם אימא שלו ולנסות למנוע את השליחה שלו חזרה לפנימייה. אני לא חושב שהיא תצליח להכניס אותו לשם בין כה וכה כי שנת הלימודים כבר התחילה והמקומות הללו שמאחסנים בהם ילדים בסיכון תמיד עמוסים עד להתפקע.
אחרי כמה בירורים שעשיתי אתה ועם ג'קי מסתבר שהיא ברחה לאחותה בנתניה כי לדעתה ג'קי בוגד בה. כאילו שאין לי די בעיות אני צריך גם את כאב הראש הזה?
ג'קי טוען שלדעתו הילדה בכלל לא ממנו והוא מקטר שנמאס לו. אחרי החתונה הכל נראה אחרת ואליס כבר לא כיפית (פירוש רש"י – יש פחות זיונים) ומצידו שתלך. על דני הוא כמובן לא חושב כלל. אין לו שום דבר נגדו, אבל מה אכפת לו? זה לא הילד שלו. פתאום אני מוצא את עצמי כמבוגר היחיד שבאמת אכפת לו מדני. הילד פשוט עזוב לנפשו. הוא צריך מבוגר שישים לב מה קורה איתו, שיקנה לו בגדי חורף, שילך איתו לקנות נעלים חמות וסוויטשרטים בשביל התלבושת האחידה, והוא צריך גרביים חדשים ומעיל חדש. עוד בעיה – המורה שלו רוצה לדבר עם ההורים. רק היום כשחיטטתי לו בתיק התברר שהיא מצפה שאחד ההורים של דני יופיע לפגישה ביום שלישי בבוקר.
בפנימייה ידעו על המצב שלו, אבל פה זה בית ספר רגיל ולא מכירים אותו, והוא התבייש להגיד למורה שאימא איננה ואין לו אבא. דחף את הפתק לתיק ושכח ממנו.
הוא רק ילד והוא לא מסוגל להתמודד עם הבעיות הללו לבד. אף אחד לא רוצה לקחת עליו אחריות, ג'קי רוצה לשים אותו על מונית ולשלוח אותו לאימא שלו והאימא רוצה שילך לפנימייה, ברור שהילד נלחץ.
הוא רוצה להישאר כאן וחושב שאני ורוני מספיק מבוגרים ויכולים לשמור עליו, אבל אני די מפקפק בזה. כשאני מנסה להסביר לו עד כמה זה לא מתקבל על הדעת הוא מסרב להבין שהילד צריך משפחה יציבה ומסודרת, לא אותנו, שני הומואים לא יציבים ושרוטים. אני תקוע בין הרגשת החובה והדאגה שלי לדני ובין החשש שלי שאני עושה טעות ומסתבך במשהו שגדול עלי מידי.
לא יודע מה לעשות ואיך לעזור בלי לקלקל עוד יותר.
אתמול בלילה התלוננתי לפני רוני שאני לא מצליח לתפוס את אליס בטלפון ושגם ג'קי לא ממש משתף פעולה ומשם המשכתי לקטר שהילד מתגנב למיטה שלנו בלילה וזה עלול לסבך אותנו בצרות.
דיברנו בחדר השינה שלנו והילד ישב בסלון וראה טלוויזיה. חשבתי שהוא לא שומע כלום, אבל מסתבר שאני לא מבין הרבה בילדים. הוא שמע קצת ממה שאמרתי וכשחזרתי ואמרתי בתוקף שהשינה שלו איתנו באותה מיטה לא מקובלת עלי הוא התפרץ לחדר השינה, נעלב מאוד ממה שנתפס אצלו כעונש אכזרי ולא מובן. "אז מה אם אני בא לפעמים לישון אתכם?" צעק בדמעות זעם, "חשבתי שאתם חברים שלי."
הייתי נבוך כל כך עד שהרגשתי שאפילו כפות רגלי מסמיקות מבושה. "אנחנו חברים שלך, אבל בגילך עדיף שתישן לבד במיטה שלך." אמרתי, מיואש מכל המעמד המביך הזה.
דני טען בעלבון שעצוב לו לבד בחדר, בעיקר כשאימא לא בבית, ולפעמים, כשיש רוח חזקה וגשם הוא מתעורר ובאות לו מחשבות עצובות והוא לא יכול להירדם. בגלל זה הוא בא אלינו כי כשהוא איתנו המחשבות הרעות בורחות ואז הוא נרדם בקלות.
"גם בפנימייה היית נכנס למיטה של מישהו כשירד גשם?" שאלתי.
"לא, אבל שם ישנו ארבע בחדר ואף פעם לא הייתי לבד." הסביר דני, ופתאום תפסתי שאף פעם לא היה לו חדר משלו. הוא תמיד ישן עם עוד מישהו בחדר. בדירה הישנה שלו הוא ישן במיטה קטנה ליד המיטה של אליס, ובפנימייה היו כמובן כמה ילדים בחדר, ופתאום הוא בודד בחדר שינה שנראה לו ענקי ומפחיד.
אני מבין שהוא שואב מהשינה אתנו בטחון וחום. אין לי בעיה עם זה, אני מרגיש כלפיו חיבה ואהבה כאילו היה אחי הקטן, אבל אני מודע מאוד שהסידור הזה עלול להיתפס בעייתי בעיני הסביבה. לך תסביר דבר כזה לילד בן שלוש עשרה שמרגיש שכל המבוגרים בחיים שלו נוטשים אותו על לא עוול בכפו?
דווקא רוני שהאשמתי אותי בילדותיות וחוסר הבנה של הסיטואציה הגיב ברגישות ובתבונה שהפתיעו אותי והצליח להסביר לילד בפשטות ובנועם שהשינה שלו אצלנו עלולה להתפרש בצורה מוטעית.
אחרי שיחה מביכה מאוד שהגירה ממני פלגי זיעה התברר שהמושגים שלו על קשר בין גברים קצת מבולבלים וכל החינוך המיני שלו קצת מעוות.
דבר אחד הוא יודע בביטחון גמור – אני ורוני אוהבים זה את זה כמו מבוגרים, ואותו אנחנו אוהבים כמו שאוהבים ילד ואלו שני דברים שונים לגמרי.
"יש מבוגרים שלא מבינים את זה ומנסים לאהוב ילדים בצורה לא טובה…" התחיל רוני להסביר בעדינות, והילד התפרץ לדבריו ואמר שהוא יודע הכל על זה, ולאנשים האלו קוראים פדופילים, והם חולים ולא יכולים להתאפק וצריך להיזהר מהם, אבל הוא מכיר אותנו ואנחנו לא כאלו.
בסוף הוא הלך לישון על הספה ואני הסתערתי שוב על הטלפון ומעשה ניסים תפסתי את אליס. עד היום כשהתקשרתי לנתניה הצלחתי לדבר רק עם אחותה או עם גיסתה ופעם עם האחיינית שלה. כולן טענו שהיא עייפה וקשה לה והיא צריכה לנוח וסירבו לתת לי לדבר איתה בטענה שהיא מטיילת עם התינוקת, היא במקלחת, היא ישנה, היא פה והיא שם.
עד היום התביישתי להתקשר אליה מאוחר בלילה, אבל אתמול הייתי נרגז ועצבני מספיק כדי להתקשר בחצות, וסוף סוף היפיפייה החמקנית ענתה לי בעצמה.
לא נתתי לה להתחמק בסיפורי מעשיות על עייפות ודיכאון אחרי לידה. העמדתי אותה בפני עובדות, ביום שלישי בבוקר יש לה פגישה עם המורה שלו, אני לא יכול לתפקד כאבא שלו ואם הוא ימשיך לבלות כל הזמן בדירה שלי ולישון איתי ועם רוני זה עלול להיגמר רע.
"על מה אתה מדבר, מה תעשו לו?" התחדד קולה של אליס בעצבנות.
אנחנו לא נעשה לו כלום, אהבלה." התעצבנתי, "אבל כולם יודעים שאני הומו, וכמה זמן ייקח עד שאיזה מורה או יועצת חטטנית של בית הספר יעלו על זה שהוא ישן אצלי ושבעצם אין לו משפחה שתגדל אותו?"
היא ניסתה להתחמק בטענה שג'קי הבטיח לה לטפל בילד שלה כאילו שהוא שלו ושזכותה לצאת לחופש לפעמים, ועוד שטויות כאלו.
"אין דבר כזה, חופש מלהיות אימא." אמרתי ברשעות, "אם תמשיכי עם החופש הזה ייקחו לך את הילדים." איימתי עליה.
היא התחילה לבכות ואז אחותה עלתה על הקו. חזרתי והסברתי את עמדתי וביקשתי שתשלח את אליס הביתה כבר מחר אחרי הצהרים כדי שהיא תגיע בזמן לפגישה עם המורה, פגישה שנועדה להיערך בשבע וחצי בבוקר.
הוחלט שאליס והתינוקת ייסעו צפונה ברכבת ואני או ג'קי נבוא לאסוף אותן מתחנת חוצות המפרץ. ביום שלישי היא תפגין נוכחות אימהית אוהבת בפגישה בבית הספר בתנאי שאני אסיע אותה לבית הספר ואתמוך בה מוסרית בזמן הפגישה.
"לא מפריע לך שהיא אצלך כל כך הרבה זמן ועוד עם תינוקת קטנה?" שאלתי את אחותה של אליס שעשתה רושם של אישה לבבית וחמה.
"מה אני יעשה מותק שלי?" היא אמרה, "מי יעזור לה אם לא אני? לא היה לה מזל בחיים, בחור אחד (האבא של דני) הכניס אותה להריון ואחר כך נכנס לבית סוהר, בחור שני הכניס אותה להריון, שם אותה בכלוב של זהב והסתלק."
"מה הסתלק?" מחיתי, "הוא התחתן איתה."
"מה שווה בעל שרץ כל היום אחרי נשים אחרות?" שאלה אחותה של אליס בעצב.
"ג'קי לא כזה נוראי." ניסיתי להגן עליו למרות שאני יודע שהוא לא לוקח את הנישואים שלו יותר מידי ברצינות וממשיך להסתכל על כל מה שלובש שמלה, בעיקר עם מחשוף.
היא נאנחה וסיפרה לי שאליס תמיד הייתה ילדה פראית שברחה מהבית בכל הזדמנות וגם כששמו אותה במוסד היא הייתה בורחת, ושאני לא אדאג, היא כבר תדבר איתה והכל יהיה בסדר.
פעם ראשונה ששמעתי על ילדותה של אליס. עד היום היא הייתה שתקנית מופלגת כשזה נגע לעבר שלה.
כמובן שג'קי לא הסכים להביא את אליס מהרכבת וטען שהוא עסוק מאוד, אבל נתן לי בנדיבות רבה את המכונית שלו, ואפילו עזר לי לסדר את הכיסא של התינוקת באוטו תוך שהוא מסביר לי למה לדעתו זו בכלל לא הילדה שלו.
"מה אכפת לך?" התעצבנתי, "האימא נשואה לך. זה מה שחשוב. עכשיו אתה נזכר לספור עד תשע? איפה היית עד היום?"
ג'קי הסביר לי בטקט שכשגבר נמצא בכוס של אישה הוא שוכח לעשות חשבון, אבל אחרי שהוא יוצא משם הוא שוב נזכר.
הסמקתי כמו ילד בגלל ההסבר הציורי הזה ואמרתי לו שהוא אידיוט.
הוא צחק, אמר לי שאני לא מבין כלום בנשים, דחף לי כמה שטרות של מאה שקל לכיס כדי שאתן לאליס והסתלק.
היא בבית עכשיו עם הילדה ועם דני שמזיע על שיעורי הבית שלו. מחר אני אקח אותה ואת הקטנה לבית הספר. הבטחתי לה להיכנס יחד איתה למורה ולהעיד שהיא אימא נהדרת. שנינו קצת עצבניים בקשר לכל הקטע הזה של שיחה עם מורה שלא ממש מכירה את כל המצב שלה ושלי ושל הילד.
נקווה לטוב.
***
הפגישה אצל המורה של דני הייתה בסדר. הגענו בזמן למרות שהייתי צריך להלחיץ את אליס שכמו כל אישה לקחה את הזמן שלה והתארגנה נורא לאט. עוד לא הבנתי למה צריך לארוז חצי בית כשיוצאים לחצי שעה עם תינוקת, אבל ככה זה כנראה עם תינוקות. התכנון המקורי היה שג'קי יישאר עם הילדה, אבל הוא פשוט לא חזר בלילה הביתה, ואני התעקשתי שבכל זאת אליס חייבת להגיע לפגישה, וככה יצא שגם הקטנטונת הייתה שם.
המורה הייתה נחמדה מאוד ולא היו לה טענות מיוחדות לדני, התברר שהיא פשוט רצתה להכיר את המשפחה שלו כי הוא חדש בבית הספר. למרבה המבוכה היא חשבה בהתחלה שאני ואליס נשואים, אבל די מהר התבררה הטעות.
הצגתי את עצמי כידיד המשפחה, והכל היה בסדר.
המורה אמרה שהוא ילד טוב, ותלמיד לא רע, אבל נראה לה שבזמן האחרון הוא קצת מוטרד ועצבני. היו מריבות עם חברים, וסכסוך אלים בשיעור ספורט, (באמצע משחק כדור רגל) ויש לה הרגשה שיש לו קצת בעיות בבית.
"מה פתאום בעיות?" התפרצה אליס בעצבנות, "הכל בסדר אצלנו."
התינוקת התעוררה והתחילה לבכות, ואליס קמה ויצאה איתה החוצה כדי להאכיל אותה, ואז דני התחיל לקטר שגם הוא רעב ושהוא לא הספיק לאכול ארוחת בוקר בבית.
נתתי לו עשרה שקלים שילך למזנון של בית הספר ושלחתי גם אותו החוצה, ואז, כשהיינו לבד, ישבתי וסיפרתי למורה הכל. על האבא הנעדר של דני, על איך היינו שכנים מאז שהוא היה קטן, ואיך אליס שמה אותו בפנימייה ואני הייתי האח הבוגר שלו, ואפילו את זה שאני חי עם גבר לא הסתרתי, אבל לא גיליתי לה שדני בא לישון אצלנו במיטה ושאני חיובי.
"אבל חשבתי שרוני היא החברה שלך. דני אמר שהוא ורוני מבשלים יחד." נדהמה המורה.
"זה נכון, אבל רוני הוא בחור."
"אההה." אמרה המורה והביטה בי במבט בוחן. "תגיד," אמרה פתאום, "אתה לא קרוב משפחה של סמי ברנוביץ? אתם ממש דומים."
"הוא אח שלי." הודיתי, "מאיפה את מכירה אותו?"
מסתבר שהיא למדה עם אחי, ואפילו זוכרת אותי כילד קטן ועגלגל עם כיפה על הראש שתמיד החזיק ספר ביד. "אני יודעת שאתה עדיין קורא הרבה." הצטחקה המורה, "ושאתה עוזר לדני לעשות שיעורים בספרות ובתנ"ך."
היא שיבחה אותי שאני מהווה דמות יציבה ובוגרת בחיים של דני ויצאתי משם בהרגשה ממש טובה.
החזרתי את אליס הביתה ובדרך היא סיפרה לי שהיא גדלה פחות או יותר בפנימיות ובמשפחות אומנות, ובילתה מעט מאוד בבית, וכל הקטע של להיות אימא מפחיד אותה. נורא בא לי לשאול אותה אם התינוקת היא מג'קי, אבל התאפקתי.
מה זה משנה בכלל? אני, במקום ג'קי, הייתי שמח להיות אבא לילדונת חמודה ובריאה כזו, אבל הוא לא אני.
דיכאון זוחל
כשחזרתי הביתה גיליתי להפתעתי שמולי עדיין בבית. הוא אמר לי שהוא מרגיש קצת לא טוב ושהוא החליט לקחת יום חופש. התקשרתי לעבודה והתברר שגם אני יכול להרשות לעצמי לא לבוא היום כי אין משהו דחוף ומגיע לי חופש עוד מלפני החגים.
***
היה קצת קריר ומעונן והיה דווקא נחמד בבית. הלכתי לסידורים ואחר כך אכלנו יחד צהרים וראינו טלוויזיה. נמנמתי קצת על הספה וכשהתעוררתי גיליתי את מולי שותה במטבח. בהתחלה חשבתי שהוא שותה סתם בירה, אבל הוא הוסיף לתוכה גם קצת וודקה ואחר כך בא לשבת לידי. ניסיתי לקום מהספה והוא דחף אותי חזרה בעדינות, נשכב לצידי וניסה לשכנע אותי שאהיה הראשון שלו.
הוא מעולם לא קיים יחסי מין מלאים עם גבר ונורא רצה לנסות, אבל פחד, ומשום מה הוא החליט שאני המועמד המתאים.
מולי הוא מסוג הגברים שצריכים להיות טיפה שתויים כדי להרגיש חופשיים בקשר לסקס וכשהוא שתוי הוא מדבר בלי לעשות חשבון. חבל שלא הבנתי מיד עד כמה הוא היה שתוי. במקום להגיד לו ישר לא, ולהסתלק, ניסיתי להיות עדין והגיוני, ולהסביר שיש לי חבר, שזה לא רעיון טוב שנקיים יחסי מין כשאנחנו כמעט לא מכירים זה את זה, ומאחר והוא גר איתי באותו בית זה בכלל עלול להיות מביך לשנינו.
הוא נעלב ופירש את דברי כדחייה והתפרץ עלי, ואמר שכולם יודעים שהזדיינתי בשביל כסף, אז מה אני עושה עכשיו פוזות? ובין כה כולם יודעים שיש לי ולרוני יחסים פתוחים ושאני מזדיין עם כולם, ואחר כך ניסה לנשק אותי, וכשהדפתי אותו, נגעל מהריח שלו, הוא הציע לשלם לי על הסקס.
עכשיו אני חכם וחושב על איזה מאה תגובות שנונות, מכאיבות, מעליבות, או אפילו אלימות שיכולתי להגיב, אבל כשזה קרה פשוט הסתלקתי לחדר שלי בשקט.
אחר כך ישבתי והתאמצתי לכתוב על הפגישה עם המורה ולא הצלחתי לכתוב כלום, וגם בטלוויזיה לא הצלחתי להתרכז, ובסוף פשוט הלכתי לישון מוקדם.
בלילה חלמתי חלומות מוזרים שרק אחד מהם זכור לי – אני ורוני קנינו בית חדש, וכשניסינו להכניס לתוכו את המיטה התברר שחדר השינה נורא קטן והמיטה דחוסה בתוכו בצורה בלתי אפשרית. רוני ניסה לנחם אותי שזה לא נורא ולפחות יש לנו נוף נהדר לים, אבל בחלום כעסתי עליו מאוד, ואז התעוררתי.
רוני לא חזר הביתה באותו יום, ישנתי לבד וכשהתעוררתי הייתי קפוא לגמרי וכפות רגלי היו קרות מאוד. גם כשגרבתי גרביים עדיין היה לי קר.
***
היום עבדתי קשה ולא חשבתי מה שקרה אתמול עד שחזרתי הביתה. בדרך השמיעו את השיר הישן והמתקתק הזה "יו אר מי ספיישל אנג'ל" – ופתאום זה הכה בי בבת אחת, כל הגועל של אתמול, והיו לי דמעות בעיניים מרוב עצב.
ריחמתי על עצמי כל הדרך הביתה וכשנכנסתי מצאתי את רוני מבשל מרק, ודני עומד לידו ובוחש פסטה, ושניהם צוחקים בגלל משהו.
"מה קרה? למה אתה עצוב?" שאל רוני עוד לפני שהספקתי להגיד שלום.
אמרתי שזה בגלל ששמעתי ברדיו על חיילת שהחברים שלה ליחידה הציקו לה אחרי שהיא גילתה להם שהיא לסבית וזה מדכא אותי.
אחר כך רוני קפץ לבקר את הוריו, מבטיח לחזור בלילה לישון איתי. אחרי שהוא הלך נתקפתי בהתקף ניקיון ותוך כדי שטיפה וניגוב וצחצוח הסברתי לעצמי למה עדיף שלא אספר לרוני מה קרה אתמול, ועד כמה זה מיותר לעשות עניין משטויות שאמר שיכור אחד מבולבל וחרמן. ואז מולי חזר מהעבודה, מלמל שלום חטוף וברח לחדר שלו, משתמט מלהביט לי בעיניים.
חיכיתי עד שהמסדרון יתייבש, דפקתי בדלת שלו ונכנסתי. הוא שכב על המיטה ובהה בתקרה, נראה מיואש לגמרי. שאלתי אותו אם הוא זוכר מה שהיה אתמול, והוא מלמל משהו שאפשר לפרש כאולי, ואחר כך אמר שהוא נעשה דביל כשהוא שותה ואם הוא פגע בי הוא מתנצל, והוסיף שבקרוב הוא ואשתו יחליטו מה קורה איתם, ובכל מקרה, עד סוף השנה הזו הוא עוזב.
"מצידי אתה יכול לעזוב עוד קודם." אמרתי. החזרתי את הדלי והסמרטוט למקום והלכתי למחשב.
***
לא יודע למה, אבל לפעמים נופלת עלי מן עננת דיכאון אפורה כזו ואני טובע בתוכה ולא יכול להיחלץ. זה מרגיז ומפריע, ולמרות שאני יודע שבסוף זה ייגמר וזה רק מצב רוח חולף, הכל נראה חסר טעם ותפל. הצבעים מאבדים את הברק, האור מתעמעם, האוכל לא טעים, כואב לי ורע לי ושום דבר לא מעניין אותי יותר. כולם נראים לי טיפשים, מכוערים ומשעממים, בעיקר אני.
בדרך כלל זה מתחיל בגלל דבר פעוט וטיפשי וצובר תאוצה, מעיק ומערפל הכל עד שלאט לאט הערפל נמוג והשמש שוב זורחת. הפעם זה התחיל בגלל ההערה הטיפשית של מולי שניסיתי להתעלם ממנה. זה המשיך בלילה כשהתעוררתי מרעש של דלתות נטרקות וצעקות וזכוכית נשברת.
היום בבוקר כשישבתי עם הקפה הראשון וניסיתי לשכנע את עצמי שאני בריא, והכל בסדר, ולא אכפת לי שכבר לילה שני אני ישן בלעדיו, והכאב גרון הקל הזה הוא סתם וירוס חסר חשיבות, נכנס מיצי עם עיניים אדומות לשאול אם יש לי חלב. נתתי לו חלב ובסוף הוא נשאר לשתות איתי קפה תוך שהוא משמיץ קשות את ליאור שעד אתמול היה החבר שלו.
בעבודה הייתי תקוע בלייזר כל היום עם כוונות של אם 16 שצריך לסמן, משועמם עד מוות כי גמרתי מהר מידי את הספר שלי, וכשעשיתי הפסקה והלכתי לשירותים שמעתי את החבר'ה שישבו בחוץ בפינת העישון שלהם (שנמצאת מתחת לחלון השירותים) מרכלים עלי ברוסית. מתי תקלטו שאני מבין הכל, סתומים שכמותכם? לא חשוב מה הם אמרו, עזבו, אין לי כוח לפרט, מדכא מידי.
***
יום שישי בבוקר, אני שוכב במיטה אפוף שרעפים, שומע את קול המוזיקה, מנסה לשכוח מהעולם האכזר שמחוץ לחדר השינה שלי, אבל העולם מתעקש להתפרץ פנימה בדמותו של מיצי הנרעש שמתעקש שעלי לבוא תיכף ומיד.
"מה קרה?" אני שואל בקוצר רוח.
"כל פעם שאנחנו מדליקים את החימום במקלחת יש קצר." מודיע לי מיצי בחגיגיות, "וליאור החליט לנסות לתקן את הגוף חימום לבד."
זה כבר מזניק אותי מהמיטה. ליאור הוא בחור מוכשר בהכנת סנדוויצ'ים, אבל חשמל זה לא צחוק. אם הוא יתפחם זה יהיה על המצפון שלי. אני דוהר למטה בגופיה וכפכפים ומוצא אותו נאבק בגוף החימום שמתעקש להידבק למקומו כמו פוליטיקאי שנדבק לכיסא.
קצת ספרי נגד חלודה בתוספת לחץ מתון על המברג והמכשיר הסורר מוסר ממקומו. בדיקה מהירה מגלה שאין לו תקנה, צריך חדש. ג'קי שנזעק לשמע המהומה נותן לי כסף ואת מפתחות הרכב שלו. "תעשה טובה חמי, תטפל בזה." אמר, "אני חייב ללכת לסדר משהו בחיפה."
תמיד הוא צריך לסדר משהו כשצצה עבודה שיש בה שמץ סיכון למאמץ פיזי. מסתבר שלהשיג גוף חימום תואם בדיוק לישן (ליאור מתעקש שזה חייב להיות גוף חימום זהה כי אחרת יפגע העיצוב של המקלחת) זו משימה לא פשוטה.
אנחנו משוטטים בין כל חנויות החשמל של הקריות ובסוף מוצאים את מבוקשנו בחנות נידחת אחת במוצקין ושבים שמחים וטובי לב הביתה. בדרך ליאור מבקש ממני לא לספר למולי שהם הולכים למסיבת יום הולדת אצל איזה מכר שלו.
"למה לא?" אני שואל בתום לב, "הוא אוהב מסיבות."
"אני יודע." רוטן ליאור במורת רוח, "אבל הוא מביך אותי, הוא לא יודע איך להתנהג, חבל שהשכרת לו את החדר."
"אני צריך את הכסף." הזכרתי לו, "אני משלם משכנתא ואין לי אבא עשיר."
פניו של ליאור מסמיקים במבוכה. הנושא של אבא שלו הוא רגיש אצלו וההערה שלי היית מכה מתחת לחגורה. מאז מותה הטראגי של אימו בתאונת דרכים ליאור נמצא בסכסוך ממושך עם אביו אם כי לפעמים, בצוק העיתים, הוא נאלץ להיעזר לפעמים בכספו.
הבטחתי לא לספר למולי שהם הולכים למסיבה וציינתי שמולי כנראה לא יחזור היום לדירה כי הוא ואשתו (או אולי פרודתו.) נסעו ליום נופש בחמי טבריה ואם הכל יעלה יפה הם בטח יישארו לישון שם ואולי אפילו יחליטו לחזור ולגור יחד.
ליאור התפוצץ מצחוק. "זה יקרה רק אם היא תגדל זין."
"זה לא מצחיק ליאור." ניסיתי להיות רציני, "קשה להתחיל להיות הומו בגיל כל כך מבוגר ומה אשמים אשתו והילדים?"
"יש המון ילדים שההורים שלהם גרושים," ציין ליאור בנחת, "זה לא כזה סיפור, ויש גם המון גברים בגילו פחות או יותר שהיו שמחים להיות איתו, אבל הוא מתעקש כמו חמור על בחורים צעירים מידי בשבילו, וחוץ מזה הוא לא יודע לשתות."
"גם אני לא." הזכרתי לו.
"אבל אתה לא מנסה, והוא כן. הוא עושה לנו פדיחות."
"אתה עוד כועס עליו בגלל החיילון שלך?"
"לא, עזוב. התגברתי על זה." הוא מחייך אלי מעל לספל הקפה שלו ומעיר שעלי עדיין לא התגבר וצוחק כשאני מסמיק ומבקש ממנו להפסיק להיות דביל. כדי להביך אותי עוד יותר הוא מתחיל לספר לי שהוא תמיד חושב עלי ועל רוני כשהוא עושה ביד ונחנק מרוב צחוק כשאני בורח מהחדר – זה ליאור. תמיד מנסה להביך, לעורר פרובוקציות, ופורח בתוך סקנדלים ומהומות.
מולי חזר אחרי הצהרים מבואס להחריד ושאל אם דחוף לי שהוא יעזוב כי הוא ואשתו החליטו סופית שזה לא עובד והם מתגרשים. "אני צריך למצוא דירה עם מקום לבנות." אמר והביט כה וכה כאילו חשב שהדירה המבוקשת ממתינה לו בפינת החדר.
"בשביל מה? הן לא נשארות אצל אשתך?" השתוממתי.
"אבל הן יבואו לבקר אצלי וישנו אצלי." הסביר מולי, "עוד לא חשבתי איך אני אסביר להן…" הוא לא השלים את המשפט, השתתק ושם את הראש בין הידיים, מדוכא עד עפר.
"לא נורא." אמרתי, יש המון ילדים שההורים שלהם גרושים, כיום זה לא כזה סיפור."
"אתה לא מבין, לא זו הבעיה, הבעיה היא מה יקרה אם יהיה לי בן זוג, איך אני אסביר להן את זה?"
"לא יודע," הודיתי, "אולי פשוט תגיד להם את האמת?"
"איזה אמת?" נאנח מולי, "אני בעצמי לא יודע מה האמת." העיניים שלו נעשו אדומות ונורא פחדתי שהוא יתחיל לבכות.
כדי להסיח את דעתו שאלתי מה היה עם אשתו והוא סיפר לי איך הם ניסו לבלות יחד וליהנות וזה לא הלך. אשתו כל הזמן בדקה אם הוא לא מסתכל על גברים והייתה נורא ממורמרת וכועסת ודיברה בצורה איומה על הומואים (אפשר להבין אותה) וכשהוא ניסה להרגיע אותה היא האשימה אותו שהוא מסתכל על התחת של המלצר.
בבת אחת הוא הרגיש שנמאס לו מהכל, זרק את המפתחות של המכונית על השולחן וברח החוצה, עלה על מונית וחזר הביתה.
"מאז שעזבתי את הבית ירדתי לגמרי מהפסים." הוא אמר והתנצל שוב על ההתנהגות שלו איתי אתמול ואמר שהוא הולך לישון ושאם החבר'ה מלמטה יבואו להזמין אותו למסיבה הוא מבקש שאגיד להם שהוא עייף, ונעלם בחדר שלו.
"יצאת צדיק." אמר לי רוני אחר כך, כשסיפרתי לו הכל, ואז העיר שאם הוא יתחתן זה עלול לקרות גם לו, שהוא ירגיש שהוא לא יכול יותר וירצה גט.
הערתי שיש עוד סיבות לגירושין. "חוץ מזה מי בכלל תרצה להתחתן עם כושי מכוער כמוך?" הוספתי כאילו בצחוק, אבל האמת שדי כעסתי.
רוני התעלם מדברי ואמר שאם הוא יתחתן הוא יסביר קודם לאשתו שלפעמים יהיו לו גם גברים מהצד. "אתה חושב שאני אמצא מישהי שתסכים לסידור הזה?"
מצא את מי לשאול? לפחות הפעם הוא אמר – אם אני אתחתן. כשרק הכרתי אותו הוא היה אומר – כשאתחתן.
"אולי תמצא איזו לסבית שתסכים להתחתן אתך בשביל כיסוי, אבל אף בחורה שפויה לא תרצה ילדים מטיפוס גועלי כמוך." אמרתי, ממשיך כאילו להתלוצץ, אבל רתחתי מכעס.
רוני צחק ואמר שאני קנאי וטמבל. "לא אכפת לי אם היא תעדיף לעשות את הילדים אתך." המשיך להתבדח.
עכשיו זה כבר הפסיק להיות מצחיק. בעצם זה לא היה מצחיק עוד קודם.
"אידיוט. מי תרצה לעשות ילד עם נשא? אפילו אתה עדיף." אמרתי והסתלקתי מהבית לסיבוב ארוך באופניים.
כשחזרתי מצאתי אותו טורח על הכנת פסטה. השולחן היה ערוך יפה והוא הסתער עלי בנשיקות ובהתנצלויות, אמר שדיברנו שטויות ונסחפנו, שזה היה בצחוק והוא מבקש שלא אכעס עליו ואשב לאכול.
ניסינו לשכנע גם את מולי לשבת איתנו, אבל הוא סירב לצאת מהחדר שלו.
הפסיד, הפסטה הייתה טעימה.
***
לפני כשבועיים קניתי מליאור בחזרה את הניסן שלי שמכרתי לו בקיץ שעבר, לשמחתי הוא הספיק לשפץ את הניסן ולצבוע אותה לפני שקניתי אותו ממנה בחזרה בכסף שקיבלתי ממנו תמורת אותה ניסן. כסף ששכב למעצבה בבנק, מעלה עובש במקום ריבית. למה, אם הבנק היה מלווה לי את הכסף הזה הוא היה גובה ממני ריבית נאה מאוד, אבל אני כמעט ולא קיבלתי כלום עבור הכסף שהפקדתי אצלם? עזבו, רציתי לספר מה קרה לי בדרך לעבודה, לא להתלונן על החנקן של המדינה.
הייתי בדרך לעבודה במהירות של שטח בנוי, ובדיוק בסיבוב שפונה לכיוון הצומת זינק מאי שם חתול שחור ודהר הישר מתחת לגלגלי המכונית. לחצתי בכל כוחי על הברקסים, אבל החתול היה זריז ממני. עד שנעצרתי הוא כבר היה מתחת למכונית ושמעתי את גופו הקטן נחבט בגלגלים.
רעש החבטה המחליא צמרר אותי, כולם ראו חתולים מרוחים על הכביש, גם אני, ותמיד אני מסב את הראש מהמראה המזוויע ומקלל את הנהגים הדורסים, והנה זה קרה גם לי.
המשכתי לנסוע לאט, מביט במראה, אבל שום גווייה רמוסה ומדממת לא שכבה על הכביש. הבטתי היטב מסביב, אולי הוא רק נפגע והוא צולע לו לדרכו, כואב ופצוע. לא, לא ראיתי שום דבר. אולי הייתי צריך לעצור ולחפש, לבדוק טוב יותר, אבל כבר היה מאוחר וחששתי לאחר, נסעתי לעבודה וכל היום חשבתי על הרעש שהשמיע גופו של החתול כשפגע במכונית.
ניסיתי לשכנע את עצמי שזו הייתה רק חבטה קלה והוא בטח המשיך לרוץ כרגיל, או שאולי סתם דמיינתי את החתול הזה, אבל ראיתי אותו ברור לגמרי – שחור וקטן, כמעט גור, זריז ואמיץ מאוד – חתול טיפש.
חזרתי מהעבודה עייף והכנסתי את החתול הפרטי שלי הביתה. גם הוא שחור, כבר לא צעיר ולא זריז אבל חכם, עובדה שהוא הצליח לא להידרס.
בדיוק כשישבתי לי בנחת מול המחשב ופחיסטון על ברכי, מנסה להפריע לי כמיטב יכולתו להגיב בבלוגים שונים (אני חושב שהוא מקבל מרוני בונוס של שימורי טונה תמורת ההפרעות הללו) צלצל בוריס.
"דוצ'ינקה, קאק דילה." שאל אותי בחביבות כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מתקשר, ואז, כמו צונאמי ביום בהיר, גל שלם של רגשות הציף אותי. במקום להגיד שהכל בסדר, כמו שאני עונה לו תמיד, התחלתי לבכות.
"מה קרה לך?" צרח בוריס, "למה אתה בוכה?" ניסיתי לענות שזה כלום, אבל די קשה לדבר ולבכות בבת אחת.
הוא התעצבן וקילל אותי ברוסית ואחרי כמה דקות הופיע אצלי, הכין לי תה וניסה להבין על מה אני מדבר וכמובן שלא הצליח כי קשקשתי על חתולים דרוסים טיפשים, ועוד שטויות לא ברורות. כנראה שהוא שם לי קצת ברנדי בתה מפני שכמה דקות אחרי שהוא כיסה אותי בשמיכה נרדמתי.
התעוררתי אחרי שעה עם ראש כואב ועיניים נפוחות כשדני שאל אותי למה לתה יש טעם כזה מגעיל. אמרתי לו שהתה מקולקל ושישפוך אותו.
הוא לא כל כך האמין לי שיש דבר כזה – תה מקולקל – והתחיל להתווכח. מזל שהחברים שלו קראו לו לבוא לאימון, בזמן האחרון הוא נעשה ווכחן נוראי. גיל ההתבגרות כנראה.
שפכתי את התה, רוקנתי את הכיור מכלים, ניגבתי את השולחן במטבח והפעלתי את המדיח. עכשיו אני צריך להתקשר לבוריס ולבקש ממנו שלא יספר לאף אחד שבכיתי.
נשבע לכם שאם הוא לא מבטיח לי לשתוק אני ארביץ לו.
***
למחרת, בעודי אני יושב מול המחשב וכותב התפרץ רוני הביתה. למה הוא לא יכול להיכנס כמו בן אדם נורמאלי? אפשר לחשוב שהוא שוגר מתותח ולא מההסעה של הבסיס.
"חמי," אמר והתיישב מולי, "אנחנו צריכים לדבר."
אתם מכירים צירוף מילים מפחיד יותר מזה? חוץ מאשר אתה חיובי, או יש לך סרטן, זה המשפט הכי מפחיד בשפה העברית.
"לי אין שום חשק לדבר." הודעתי לו, "אבל אם בא לך תדבר חופשי."
"אל תעשה פרצוף כזה מנחם." התרגז רוני. "למה אני אף פעם לא יכול לדבר אתך?"
"לא יודע, אולי בגלל שתמיד אתה חרמן מידי כשאתה בא הביתה?"
הוא חייך. "אמרת הביתה." הזכיר לי, "אז אתה מודה שפה זה הבית שלנו?"
"מה לעשות." הבטתי סביבי בביקורתיות, "הבית לא משהו, ולא יזיק לסדר קצת את המטבח, אבל כן, זה הבית שלנו."
"שתוק, שתוק. חכמולוג שכמוך." הוא מסתער עלי ואנחנו מתגלגלים על המיטה, נאבקים קצת, אבל לא ברצינות, סתם בשביל הכיף.
"על מה רצית לדבר?" נזכרתי פתאום.
"רציתי לשאול אותך… עזוב, לא חשוב." הוא מרים לי את החולצה, מחכך את פניו בחזי, דוקר אותי עם הזיפים שלו.
"די, אני מודה, אני זה שרצח את ארלוזורוב." אני מתלוצץ.
"לזה אני מתכוון שאי אפשר לדבר אתך." התעצב רוני וזחל מתחת לשמיכה, "תמיד אתה עושה צחוק מכל דבר."
אני מתמלא חרטה, מתחנף, מלטף אותו ומתחנן שיגיד מה מעיק עליו.
"שמעתי שאתמול הסתגרת בחדר השינה עם בוריס." הוא פולט לבסוף.
"נו, כן. הוא בא בגלל החתול, והלכתי למיטה בגלל הברנדי שהוא שם לי בתה. אתה יודע איך אני עם אלכוהול."
עיניו השחורות סוקרות אותי בפליאה. "על מה אתה מדבר?"
"מה, אתה לא קורא בבלוג שלי?"
הוא נאנח. "הרי הבטחתי לך לא לקרוא בבלוג שלך."
"אז מה. הבטחת לי גם לא להתעסק עם בחורות."
עכשיו הוא נעלב. "מתי תבין שדדי סתם מנסה לסכסך?"
"בסדר," אני מתפייס, ומספר לו על החתול שפגעתי בו, על הבכי, ועל בוריס שהכין לי תה, כיסה אותי והלך.
"אז לא עשיתם כלום." הוא בוחן את פני בקפדנות.
"לא, וגם אם היינו עושים אז בטח שלא פה, במיטה שלנו."
"חמי," הוא מתפתל, נושך את השפה התחתונה שלו, נראה בעת ובעונה אחת נרגש, מבוהל ומבויש.
"נו, מה. תגיד כבר."
"אנחנו, זאת אומרת אני ואתה, אנחנו כאילו… אז אנחנו שוב יחד?"
אני צוחק. "מתי היינו לחוד?"
"טוב, היה הקטע שעשיתי לך לפני יום כיפור, הסיפור עם המולדבית."
"עזוב שטויות." אני מוחק בהינף יד את כאב הלב שלי מאז, "ידעתי שזה לא רציני."
"חמי," הוא ממשיך להביט בי ברצינות, "אני מתנצל אם נפגעת, רק רציתי לדעת… רציתי רק לבדוק אם…"
"זה בסדר, גיל עשרים ואחת זה גיל טוב לבדיקות." אני מלטף את לחיו ומתפלל שלא יספר לי פרטים.
"אני אוהב אותך מנחם, אתה בן אדם טוב, אני רוצה להיות רק אתך."
"אין בעיות, אתה איתי." אני מסכם בקצרה את השיחה שלנו ומנסה לקלף ממנו את המכנסים ולהגיע לעיקר.
הוא הודף אותי בעדינות, "ואני רוצה שתהיה רק איתי." (איזה באסה. ידעתי שיהיה פה איזה מלכוד).
"רוני, בוריס ואני רק ידידים. אני כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי איתו במיטה." (לא נכון, אני זוכר טוב מאוד, אבל זה היה מזמן וזה לא עניינו).
"אני יודע שלפעמים יבוא לך על אחרים, אבל…" הוא נושם עמוק, "אני לא רוצה לדעת על זה כלום, זה מכאיב לי."
"כל מה שכואב לך כואב גם לי חמוד, אני מבטיח לא להכאיב לך, ואני מבקש שתבטיח לי שני דברים."
"מה?" מתלהב רוני, "מה להבטיח לך?"
"שלא תסתכל לי בבלוג ו…"
"שום בחורות. נשבע לך." הוא מתפרץ לדברי.
"רוני, לא התכוונתי לבחורות, אני לא דואג בגללן, רק אל תכניס אף אחת להריון. מה שאני מבקש זה שאף פעם, בחיים אל תראה את אוז כשאני נמצא בחדר."
"אוז. אתה מתכוון לסדרה הזו עם הבית סוהר. עם הכושי הזה בכיסא גלגלים וכל הפסיכים האלו ש…"
"כן, הסדרה הזו, יש שידור יומי חוזר שלה בעשר וחצי בלילה ואני מבקש שלא תזפזפ אליה כשאני ליד הטלוויזיה."
"למה לא."
"כי היא מפחידה אותי ועושה לי חלומות רעים."
רוני מביט בי בעיניים עגולות מפליאה, "אתה רציני."
"לגמרי."
"אבל זו רק סדרת טלוויזיה, זה לא אמיתי. אין אנשים כאלו באמת, אלו רק שחקנים."
"אני יודע, אבל בכל זאת."
"בסדר, אני מבטיח. אז מה נעשה במקום לראות את אוז?" הוא נפטר סוף סוף ומבגדיו ומחבק אותי.
"יש לי המון רעיונות, הנה, תרשה לי להדגים לך." אני צוחק ומדגים לו.
אחר כך הוא נרדם, עייף ומרוצה, ואני שוכב לידו, נושם את הריח הנקי והתמים שלו, רגוע ומאושר, משתדל לא לחשוב על סדרת הטלוויזיה הזו שמספרת על אנשים מסוכנים שכלואים בתוך המוח הפגוע שלהם ויודעים רק להזיק ולהכאיב מפני שזה היחס שהם קיבלו מאז שנולדו. אני פוחד מהאנשים האלו, לא רוצה לראות אותם על המסך, החלומות שלי מלאים מהם גם ככה.

5. רק הסתכלתי

בסוף כן ראיתי את חגיגות היובל לאירוויזיון ואפילו נהניתי, אם כי התאכזבתי מאוד שוולארה לא זכה במקום הראשון. מילא, גם מקום שני זה מכובד מאוד.
נכון, תכננתי לצאת לטיול רגלי עם מולי, אבל במשך השבת הוא הספיק להתפייס עם ליאור ולהחליט שהוא כן רוצה לשבת עם כולם ולראות איזה שיר יזכה במקום הראשון, וחוץ מזה גם בוריס ולאדי הגיעו ככה שלא היה טעם לקחת אותו אליהם.
בגלל שביום שישי הם טחנו מול הטלוויזיה, והמשיכו עם זה גם בשבת, השיחה עם האורחים שלנו ליאור מיצי ושות' נסבה על דיאטה, ומובן ששוב רוני התחיל לקטר שאני לא אוכל בריא ונכון, ובעיקר אוכל מעט מידי.
ניסיתי להסביר שבגלל שיש תרופות שצריך לאכול לפני שלוקחים אותן כל נושא האוכל שפעם היה רק כדי להשביע רעב (ואם האוכל היה טעים זה היה גם תענוג), נעשה בשבילי כמו סקס בשביל זוגות שלחוצים להיכנס להריון ושוכחים שסקס זה קודם כל כיף.
"יש תקופות כאלו של חוסר תאבון וצריך להיות סבלני ולא להציק." הסברתי.
"חוסר התיאבון שלך זה בגלל שאתה בדיכאון." פסק רוני, ושוב נדנד שאראה מישהו, כלומר פסיכולוג.
כאילו שאין לי מספיק עם הקבוצת תמיכה הזו ושאר הרופאים שיורדים לחיי. רוני, אולי בגלל שאימא שלו תמיד הייתה חולה והיפוכנדרית, מקשר אהבה לדאגות בריאות, ולפעמים אני חושב שהוא ממשיך להיות איתי רק בגלל שהוא נהנה לטפל בי. אני רוצה להיות בשבילו החבר שלו, לא מקרה רפואי שזקוק לטיפולים ודאגה.
כדי לסיים את הוויכוח הטיפשי הזה הסכמתי שהם ימדדו וישקלו אותי ודי הופתעתי כשגיליתי שירדתי למשקל 76 קילוגרם. תמיד שקלתי 80 ואפילו קצת יותר. מסתבר שגובהי הוא לא סתם מטר שמונים וקצת כמו שחשבתי עד היום אלא מטר שמונים ושלוש בדיוק, וליאור, המומחה שלנו לענייני דיאטות ומשקל אמר שבחור רחב כמוני צריך לשקול קצת יותר, ומיד הרים לי את החולצה ומישש לי את הצלעות כאילו שהוא הולך להכין ממני צלי או משהו והודיע לי שאני שדוף ועלי לחזור ולהתרפד קצת ונתן לי קרמבו. הריח של השוקולד עשה לי בחילה, אבל כולם הסתכלו אז אכלתי. הקרמבו הזה נשאר תקוע לי בגרון שעות אחר כך.
הייתי רוצה שיפסיקו לבדוק אותי, לדבר עלי, להציק לי, ולהפוך את האוכל שלי לנושא לדיון – זה הורס לי את כל שמחת החיים שעוד נשארה לי.
כשהשידור התחיל ישבתי מול המחשב שבקיץ העברתי לסלון, והתכתבתי במסנג'ר עם יוני. הוא נמצא עכשיו בחיפה אצל סבא וסבתא שלו, ממש קרוב אלי, ונורא נורא מתחשק לי להיפגש איתו, לראות אותו, לגעת בו גם פיזית, לא רק במילים, אבל זה חייב כל כך הרבה תיאומים והתחמקויות והסברים… ובסוף אני מניח שזה ייגמר באכזבה כמו כל הפגישות הווירטואליות ואני אאבד את החבר הווירטואלי היחיד שלי.
עדיף ככה, שנישאר רק ידידים בלי מגע פיזי.
רוני שתק ורק הסתכל עלי בלי מילים, לאות תודה על האיפוק שלו כיביתי את המחשב וישבתי עם כולם, ונסחפתי עם האווירה הטובה והצחוקים והבדיחות, אבל לא נגעתי באוכל. פיצה וגלידות לא בא לי, וקולה אני ממש שונא, ובירות עוד יותר.
"לא אכלת כלום מאז הקרמבו הזה שליאור נתן לך." אמר רוני אחר כך, כשכולם הלכו ורק אני והוא נשארנו עם מולי והבלגאן.
"ואתה לא עשית עדיין בדיקת דם אחרי…" ואז ראיתי שמולי מקשיב למריבה והשתתקתי, אבל הוא ידע טוב מאוד שאני מתכוון לקטע המופרע הזה כשהוא ליקק לי את השריטה באצבע.
"אחרי החגים אני אבדק." הוא הבטיח, "וחוץ מזה אתה סתם נלחץ."
"למה הוא צריך להיבדק." לא התאפק מולי לשאול. הוא היה קצת שתוי, אחרת הוא לא היה מתערב.
"כי מנחם אידיוט וחושב שהדם שלו מורעל." התפרץ רוני שגם הוא היה טיפה שתוי.
"מתי תבין, מפגר אחד, שאתה לא רעיל ולא טמא?" צעק עלי.
אמרתי לו לסתום והלכתי לחדר השינה שלנו. אחרי שהוא הפעיל את המדיח הוא בא אחרי. נשכבנו לנו, מכורבלים יחד, ורבנו על חוסר הזהירות שלו ועל הזלזול שלי בתרופות ועל זה שהוא קנאי ושאני כל הזמן יושב עם האף בספר או במחשב.
כדי לעצבן אותו חזרתי על החוכמה שלי שאני בחור חיובי עם דם רע והוא באמת התעצבן וניסה להכות אותי, ואני תפסתי לו את הידיים חזק מעל הראש וליטפתי לו את התחת, קודם ביד הפנויה, ואחר כך עם הלשון ואחר כך…
אחרי שהתרחצנו הלכנו לישון ועדיין לא דיברנו על מה שדדי סיפר לי, אבל הוא לא הניח לי להירדם עד שהבטחתי לו שאני אוהב אותו מאוד, ורק אותו אני רוצה, ואני לא אפגש עם אף אחד אחר חוץ ממנו.
למרות שלא אמרתי כלום השיחה עם דדי ביאסה אותי מאוד. אני שונא את השיחות הללו של – התלבטתי המון זמן והחלטתי לספר לך לטובתך כי אני חבר שלך, ואני במקומך גם הייתי רוצה לדעת – תרשה לי לתקן אותך דדי, במקומי לא היית רוצה לדעת, ומה זה חשוב בכלל היום מה ועם מי הוא עשה אז?
שתוק כבר ותפסיק לספר לי דברים לטובתי.
***
חזרתי אתמול הרוס מעייפות. היה מן יום מעצבן כזה בעבודה. הכל השתבש שום דבר לא עלה יפה, הכל התאחר וכל התוכניות נעשו בסיס לשינוי. לא אוהב ימים כאלו. אפילו הסגן שנורא התאמץ להיות בסדר ולא להתרגז נשבר לקראת סוף היום וצעק. הבנתי אותו לגמרי, באמת היה יום מתסכל.
חזרתי הביתה רצוץ וצנחתי מול המחשב רק כדי לגלות שהיום הנחס הזה ממשיך גם בבית – רוני התקשר להגיד לי שהוא נוסע מהעבודה ישר להורים שלו כדי לקנות איתם טלוויזיה והוא בטח כבר יישאר אצלם לישון. כן, ואני מלכת אנגליה.
לכל אחד מאתנו יש בפינה קטנה וקרה אי שם בקצה ליבו מחשב קטן ואפור שעליו נערך מאזן חסר רגש ומדויק מאוד של הרווח וההפסד שיש לנו ממערכות היחסים שלנו. ברגע שהמאזן מראה הפסדים חוזרים ונשנים אנחנו סוגרים את הבאסטה, פשוט ככה, והמאזן שלי עם רוני מתחיל לסבול מהפסדים כרוניים לאחרונה.
אני משקיע חום, ורגש, ואהבה, וגעגועים, ומקבל סיפורים על ההורים שלו, (ששונאים אותי), דיווחים טרחניים על מצבי הרוח והבריאות שלהם ואיך הם לא יכולים לצאת מהבית בלי רוני שיחזיק להם את היד. גם אני צריך מישהו שיחזיק לי את היד אחרי יום עבודה מפרך. למה אני לא יכול לדבר איתו כמו עם חבר? איפה האהבה והחברות והשמחה? פעם הם היו פה. לאן הם נעלמו?
הסעתי את דני הלחוץ לאן שהוא היה צריך להגיע, חזרתי הביתה ונכנסתי לדירה של ליאור כדי להוציא עליהם עצבים בגלל המוזיקה המרגיזה שהם משמיעים בקולי קולות אבל לפני שהספקתי לפתוח את הפה הם הנמיכו את הווליום, הגישו לי ארוחת צהרים, וכרכרו סביבי מלאי חרטה. ליאור הפציר בי לתת לו רשימת קניות כי הוא בדיוק עכשיו קופץ למגה, ומיצי התנדב לעשות לי מסג', מה שגרם לסשה ולדימה לצחקק בעליזות. אולי הם יודעים משהו שאני לא יודע על המסג'ים של מיצי?
מיד אחר כך מולי בא לספר שרוני השאיר לי הודעה שהוא בדרך הביתה ופתאום הכל נראה קצת פחות קודר. בלילה ניסיתי לדבר עם רוני על העתיד שלנו, אבל עד שהספקתי לפתוח את הפה התחיל 'עמוק באדמה' ואחר כך פשוט נרדמנו.
אולי בפעם אחרת, אחרי הכל כל תכנית היא בסיס לשינוי.
***
כל הבוקר טרחתי על ניקיון, סידורים ובישולים. לעומת אימא שלי שהייתה נתקפת תזזית בימי שישי ולא נרגעת עד לרגע הדלקת נרות השבת הייתי די רגוע, אבל בכל זאת קמתי מוקדם בבוקר, עשיתי קניות לשבת, רוכש מתוך דחף פתאומי דג סלמון ששוקי הקצב נשבע לי שקל מאוד להכין אותו ושהוא טעים מאוד – במחיר שהוא עלה לי חסר לו שלא – אחר כך חזרתי הביתה והתחלתי לעבוד. שטפתי וקרצפתי וגירפתי, ואפילו ניקיתי קורי עכביש מהפינות. מולי התגלה כעזר כנגדי וגם, הפתעה הפתעה, כבשלן לא רע בכלל.
עד הצהרים הוא כבר הרגיש מספיק נוח איתי והעז לשאול אותי מה זה ויאז'ה.
"מאיפה שמעת את הביטוי הטיפשי הזה?" נזפתי בו.
הוא התפתל במבוכה ומלמל משהו על צ'אטים ואטרף וכיוצא בזה.
אמרתי לו שזה ביטוי סלנג להומו זקן, אבל שלא ייקח ללב כי בעדה שהוא מנסה להסתפח אליה שלושים פלוס נחשב לזקן.
"אני לא מרגיש זקן." אמר מולי במרירות, "אולי אני כבר לא ילד, אבל אני לא זקן. בן כמה אני נראה לך?"
אני שונא שאלות כאלו, אני אף פעם לא יודע מה לענות. ברגע שמבקשים ממני לנחש גיל של מישהו ראשי מתרוקן לגמרי ואני הופך לעילג. גמגמתי שאני לא טוב בזה והוא נראה לי בן ארבעים מינוס, פחות או יותר.
"אני בן ארבעים ושתיים." אמר מולי, "ופתאום גיליתי שבן אדם בגילי נחשב באטרף לקשיש."
"האמת שאף אחד לא אומר שם את הגיל האמיתי שלו."
"את זה הבנתי כבר לבד, בגלל זה אני משקר שאני בן שלושים ושמונה, אבל זה טיפשי."
"מה שטיפשי זה להיכנס בכלל לאתרים של הומואים."
הוא הסתובב בגבו אלי בניסיון להסתיר ממני את ארשת פניו, אבל יכולתי לנחש את אומללותו ממראה גבו. "אז איפה אני אמור להכיר בחורים?" שאל בקול נמוך, מבויש.
הרגשתי שאני מתאייד מרוב מבוכה. "יש… יש מסיבות, או פאבים, או בתי קפה או…"
"חמי," הוא הסתובב, שוכח את מבוכתו, "אני חרמן, ואני אוהב בחורים צעירים, ממש צעירים, יותר צעירים ממך."
"אבל מולי," סקרתי אותו בייאוש. הוא נראה קצת יותר טוב בזמן האחרון. מאז שהתחיל לגור כאן רזה מעט ושיפר את בגדיו ותסרוקתו, אבל עדיין אף אחד לא היה חושב שהוא בן עשרים, אפילו שלושים אי אפשר היה לתת לו. "מה רע בגברים בגילך? לפחות תוכל לדבר איתם אחר כך."
"אני לא רוצה לדבר, דיברתי מספיק כשהייתי נשוי, עכשיו אני רוצה לזיין." פסק מולי, "אני רוצה בחורים חלקים, שחומים, רזים, אבל לא נשיים מידי." פירט את העדפותיו.
"מישהו כמו רוני." הצטחקתי.
מולי האדים ואגלי זיעה צצו מעל שפתו העליונה. "כן, מישהו כמו רוני." הודה.
הבטנו זה בזה במבט ממושך ושתקנו. אני כי הייתי נבוך ולא היה לי נעים לספר לו שרק כסף ישיג לו את מה שהוא רוצה, והוא… לא יודע למה הוא שתק, אולי מהבושה.
המשכנו לעבוד ועד הצהרים הבית הדיף ריחות טובים של מאכלים וניקיון. ישבנו לאכול ושוב חזר מולי לנושא שהעיק עליו.
"אתה בטח חושב שאני מניאק." העז להגיד.
"אני חושב שאתה מנסה לפצות את עצמך על השנים שאיבדת, אבל זה לא ילך מולי."
"יש צעירים שדווקא אוהבים מבוגרים מלאים." העז מולי להעיר, ותקע את עיניו בצלחת.
"כן, יש, אבל רובם אוהבים את הארנק המלא שלהם." הרשיתי לעצמי להיות גס רוח.
"זה מה שאתה אוהב אצל בוריס?" החזיר לי מולי מידה כנגד מידה.
נאנחתי, איך אני יכול להסביר את הקשר שלי עם בוריס למולי. אני לא יכול, בטח שלא עכשיו כשהוא חרמן ומפנטז על איזה צעיר לוהט שיחזיר לו את אשליית הנעורים האבודים שלו. "בוריס תפרן, וחוץ מזה אף פעם לא היינו בקטע של אהבה. אצלנו זה רק ידידות וסקס."
"רק סקס זה בסדר גמור מבחינתי." הודה מולי בכנות שקצת הצחיקה אותי, אבל בעיקר העציבה אותי.
"נו, אז מה אני עושה?" שאל כשפינינו יחד את השולחן.
"שם כמה שטרות בארנק, מחכה עד שעה אחת עשרה בערך והולך לגן."
מולי העווה את פניו בתיעוב ושתק.
"אתה גם יכול ללכת לאיזה פאב, יש אחד ברחוב מסדה נדמה לי… אבל אל תשכח את הכסף."
"פאבים זה משעמם. מה עם מועדונים? קצת לשתות, קצת לרקוד."
סקרתי את גזרתו השמנמנה ופניו העגלגלים וניסיתי לשכנע אותו שהוא לא ירגיש נוח בין כל הצעירים המפזזים לקצב הרעש שמכונה בימינו מוזיקה, במיוחד לאור העובדה שהשמחה האמיתית מתחילה בשעה שאזרחים מהוגנים כמונו כבר מכבים את הטלוויזיה ופורשים לשנת לילה.
"לא אכפת לי." הטיח מולי בזעף, "אני רוצה לחיות. אני רוצה לבלות, לרקוד, להשתכר, לעשות סמים וסקס בשירותים."
"עכשיו נזכרת? איפה הייתי בעשרים השנה האחרונות?" התבדחתי כדי להסתיר את המבוכה שעוררו בי דבריו.
תאוות החיים שלו שהתעוררה עשרים שנה מאוחר מידי עוררה בי רחמים ופחד. פחד שגם אני אתעורר פתאום ואגלה שכבר עברתי את גיל שלושים ועדיין אני מתפקד כמין תחליף אבא לרוני שממשיך לדלג בעליזות בין שני עולמות, פחד שאני מבזבז את חיי המדף הקצרים שלי כהומו על הילד הסקסי הזה שעדיין לא יודע לאיזה כיוון ינווט את חייו.
כאילו המחשבה עליו משכה אותו הביתה רוני התגשם פתאום בפתח הבית, שיבח את הניקיון ואת האוכל, טעם מפה ומשם, התלהב מהסלמון ונישק את לחיו של מולי שהאדים עד לאוזניו והציע לרוני לצאת איתו לבלות במועדון 'החורבה' בעיר התחתית.
"בטח." אמר רוני בעליצות, "אבל בתנאי שאתה תהיה זה שלא שותה."
מולי הסכים בלהיטות שעוררה בי עצב ולאות תודה ליטף את כתפו של רוני. הליטוף הגנוב הזה הרגיז אותי, אבל שתקתי וכולנו הלכנו לנוח את מנוחת הצהרים.
"תתנהג איתו בעדינות, הוא קצת דלוק עליך." הזהרתי את רוני כשהיינו לבד.
"מי, הקשישון הזה?" הצטחק רוני, "מה פתאום?"
"הוא מנסה להספיק עכשיו מה שהוא לא הספיק לפני עשרים שנה. הוא רק נראה בן ארבעים, בלב הוא מרגיש בן עשרים, ואתה בדיוק הטעם שלו."
"שטויות." פטר רוני את מולי בקוצר רוח ונשכב עלי, ממסגר את פני בכפות ידיו, "אתה בטוח שלא תבוא איתנו?"
"רוני, די. אתה יודע מה דעתי על הקטע הזה של בילויים במועדונים, מיציתי את זה. אני אוהב ללכת לישון בחצות, ושונא רעש ועשן של סיגריות."
"ומה איתי. אותי אתה עוד אוהב?" חקר בצחוק, בטוח בתשובתי החיובית.
כששתקתי והסבתי את פני ממנו הוא הרצין וירד מעלי. שכבנו גב אל גב ושתקנו. מגע עכוזו החלק בגבי ותחושת חום גופו נעמו לי מאוד. גיששתי בזהירות בכפות רגלי אחרי כפותיו, מלטף אותן בעדינות באצבעות רגלי, מתענג על מגע כריות בהונותיו החלקלקות בבהונותיי.
"מנחם, קראתי בבלוג שלך."
נאנחתי.
"יש לי הרגשה שאתה רוצה שנפרד, שנמאסתי עליך."
"לא נמאסת עלי חמוד, אבל קשה לי שאתה גר קצת פה וקצת שם, נמאס לי שאני אף פעם לא יודע מה קורה אתנו."
הוא התיישב והשעין את ראשו על כפות ידיו. "אתה מדבר ככה בגלל שאני יוצא הערב בלעדיך?"
"לא, מה פתאום. תצא, תעשה חיים בכיף. זה לא זה, זה פשוט…"
"אתה לא אוהב אותי יותר." פסק רוני נוגות והלך למטבח.
הצצתי באלכסון מבעד לדלת חדר השינה וראיתי שהוא מוציא את הכלים מהמדיח ותוך כדי כך מנגב מידי פעם את לחייו הלחות מדמעות בגב כף ידו.
נשארתי בחדר השינה, מנסה לברר ביני לבין עצמי מה אני מרגיש כלפיו, אבל מראה פניו העצובים ושפת הגוף האומללה שלו – מעולם לא ראיתי מישהו מסדר כוסות בארון בטראגיות מרשימה כזאת – הסיחו את דעתי.
הניסיון שלי להיאבק בדחף לרוץ אליו ולנחם אותו נכשל. הוא היה אומלל. לא יכולתי לשאת את זה. רצתי אליו וחיבקתי אותו, נישקתי את דמעותיו, לקחתי אותו למיטה ואהבתי אותו עד שהתעייף ונרדם.
אולי מחר יהיה לי זמן לשבת ולחשוב מה אני מרגיש כלפיו?
***
קצת אחרי אחת עשרה בלילה ירדו מולי ורוני, מגונדרים ומבושמים, לדירה של ליאור. משם הם תכננו לצאת כולם יחד לבלות בעיר. אחרי שהם הלכו צחצחתי שיניים, לקחתי את הכדורים של הלילה, קראתי קצת בעיתון ונרדמתי עוד לפני חצות.
בערך בארבע לפנות בוקר התעוררתי ממגע ידיים על גופי. זה היה רוני – ערום, לוהט, מזיע וחרמן רצח. הוא הפך אותי בלהיטות על בטני ונדחק אלי.
"מה אתה עושה? כבר חזרתם? מה שעה? מה…"
כמו אות מבשר רע התגלגל לעברנו רעם נמוך ומפחיד והחריש את אזני, ומיד אחריו בא עוד אחד, הגג רעד מעצמת הרעש. המון מטוסים עוברים מעלינו בדרכם לרמת דוד, אבל בדרך כלל לא בשעות לילה כל כך מאוחרות, ולעיתים נדירות הם טסים כל כך נמוך. קפאנו בשתיקה, ממתינים עד שהרעש הנורא ייחלש. "רוני," התחלתי להגיד, "מה?"
"שתוק כבר ותפתח את הרגלים." אמר ותקע ברך קשה ועקשנית בין רגלי. ידיו מעכו בכוח את כתפי, וכשלא מיהרתי למלא את פקודתו חטפתי נשיכה בכתפי.
היחס הקשוח הזה הדליק גם אותי. הרגשתי איך הדופק שלי מתגבר והזין מזדקף. "תשים קונדום." אמרתי, והתרוממתי על ברכי להקל עליו את הגישה.
"שמתי, זה בסדר." הוא לחש באוזני, נגס בעדינות את התנוך וחדר לתוכי בתנועה אחת מהירה.
זה כאב קצת, אבל כאב טוב כזה, כאב נעים. זה היה זיון פראי. אני הייתי עוד קצת מנומנם ולא ממוקד והנחתי לו להוביל. הוא היה מתוח, כועס, מלא להט ודברן יותר מהרגיל. הרגשתי מבולבל, לא הייתי בטוח מה קרה לו, למה הוא משתולל ככה.
כל מה שיכולתי לעשות בנסיבות ההן היה לשכב בשקט ולנסות ליהנות. זה היה מרגש, אבל גם מפחיד קצת.
"אתה שייך לי." גנח תוך שהוא הולם בגופי בכוח, "אתה שלי ואל תשכח את זה." חזר ואמר, וליתר תוקף הוסיף נשיכות על עורפי וכתפי. "תגיד שאתה שלי." דרש וטלטל את כתפי.
משום מה לא הצלחתי להגיד את המילים הללו, הן סירבו לצאת מפי. "אני אוהב אותך." אמרתי, "אנחנו שייכים זה לזה." הוספתי בניסיון להרגיע ולפייס.
הוא מעך את אשכי בכוח. "תגיד שאתה שלי." התעקש.
התחלתי להיאבק בו, מנסה להיחלץ מאחיזת גופו הרזה והנוקשה שמסמר אותי למיטה. הוא התנגד וקילל אותי בערבית, ואני החזרתי לו קללות ברוסית, וככה, תוך מאבק אלים, גמרנו יחד, דבר די נדיר אצלנו.
רוני ניתר מעלי מיד אחרי שגמר וטס לשירותים, משאיר אותי שוכב בחושך, מותש ומתפלא. "מה קרה חמוד?" שאלתי ברוך כשחזר למיטה, "למה חזרתם כל כך מוקדם?"
"בכלל לא נסענו." ענה רוני, "נשארנו בדירה של ליאור."
"אבל עכשיו כבר ארבע בבוקר ויצאתם באחת עשרה." התפלאתי, "מה עשיתם שם כל כך הרבה זמן?"
"לא חשוב." הוא הצטנף בזרועותיי, רועד קצת. "הכאבתי לך. סליחה. הייתי קצת… קצת…"
"היית קצת הרבה." ליטפתי אותו, "מה קרה רוני? מה עשיתם שם?"
"אני חושב שליאור תכנן הכל מראש." אמר רוני ופיהק, ופתאום, כמו שקורה אצלו כשהוא עייף מאוד, הוא נרדם בבת אחת.
מניסיון ידעתי שאין טעם לנסות לדובב אותו עד שלא יתעורר ולכן הלכתי למקלחת והתרחצתי, ובדיוק כשיצאתי ערום בדרכי חזרה למיטה נכנס מולי, לבוש רק במכנסים, מחזיק את נעליו בידיו.
בהינו מופתעים זה בזה. "אתה לא ישן?" הוא שאל לבסוף, ממצמץ בטיפשות לעברי.
"לא, רוני העיר אותי." מבטו עבר על גופי, מתחיל מלמעלה, עובר על חזי ובטני ונתקע בין רגלי. "אתה ממש גדול." העיר בקנאה, "ליאור אמר שאפשר לדעת לפי הידיים, אני רואה שזה נכון."
מולי הזה, כמה שהוא היה שיכור ומסטול הוא הצליח לגעת במשפט אחד בשתי הנקודות הרגישות שלי – תמיד חשבתי שיש לי ידיים מכוערות ומגושמות וזין לא מספיק גדול. אני מניח שלכל הגברים יש בעיה עם הזין שלהם. לי, שגדלתי בחדר אחד עם שני אחים גדולים ומפותחים מאוד גופנית, על אחת כמה וכמה.
רק אחרי שיצאתי מהבית והתחלתי לקבל מחמאות הבנתי שאין לי מה להתבייש, אם כי עד היום אני מתעקש לא לדעת כמה סנטימטר יש לי שם, אבל אני די בטוח שהזין של רוני יותר גדול.
"של רוני יותר גדול." אמרתי, והוא צחק צחוק מסטולי מטופש והתחיל לספר לי שהם חיכו למישהו שיתקשר ושתו, ואחר כך המישהו התקשר והם חיכו עוד, וכדי לא להשתעמם הם ראו דיסק פורנו מדליק של אורגיות עם כושים, ואחר כך היה להם חם והם התחילו להוריד חולצות ואחרי זה מכנסים ו… שמעתי מספיק ודי. "אתה מסטול מהתחת, לך כבר לישון." אמרתי בזעף.
הוא כשל לעבר חדרו והסתבך בדלת. היה עלי לעזור לו כדי שלא ייפול אפיים ארצה.
"רוני לא הסכים להוריד את המכנסים." גילה לי כשכבר שכב לבטח במיטתו, "תגיד, הוא חלק ככה באופן טבעי או שהוא מוריד שערות?"
"שתוק כבר ותישן מולי." אמרתי וצבטתי ברשעות את הצמיג הרך שעטף את מותניו.
"ליאור זיין אותי בתחת וזה היה נעים." אמר, מתעלם מהצביטה, "אני אוהב שמזיינים אותי בתחת." הודיע לי, "תגיד, אתה ורוני, כשאתם במיטה, מי משניכם הוא…."
"אנחנו מתחלפים לפי התור." אמרתי במהירות, לפני שישלים את שאלתו, כבר שמעתי את השאלה הזו בעבר ותמיד השואל היה שיכור או מסטול. מולי היה גם וגם.
"איך ידעת מה אני רוצה לשאול?" התפלא מולי, "אתה ממש חכם, אתה לא נראה חכם, אבל אתה ממש חכם."
"תודה רבה ולילה טוב." קטעתי את השתפכותו וקמתי. רציתי לצאת משם כמה שיותר מהר, לא אהבתי אותו כשהוא היה כזה, החשיש מחק את כל העכבות שלו, הוא הסריח מאלכוהול ודיבורו היה משובש. פחדתי ממה שהיה לו לספר לי, רציתי שישתוק וישן, אבל למולי היו רעיונות אחרים. "למיצי יש זין ורוד ומתוק." סיפר לי, "רק מצצתי אותו, ליאור לא הרשה לי לזיין אותו בתחת, הוא אמר שהתחת של מיצי שייך רק לו. יש לו תחת עגול ורך כזה, תחת חמוד ולבן כזה, אני אוהב תחת של בחורים צעירים, למה רוני לא רצה להראות לנו את התחת שלו?"
"סתום כבר." סיננתי, וברחתי משם, סוגר בכוח את הדלת מאחורי גבי.
הלכתי לחדר השינה שלנו ונשכבתי לצידו של רוני, מקפיד לא לגעת בו. אל תעשה סיפור מכל שטות אמרתי לעצמי, מה אתה, ילד? אתה יודע מה זה שיכורים, והם גם עישנו וראו פורנו. נו, מה חשבת שיקרה כששמים יחד כמה הומואים עם אלכוהול וחשיש חופשי?
נשמתי לאט מהסרעפת, כמו שלמדתי בפילאטיס, וניסיתי להירגע ולהזכיר לעצמי שדברים כאלו קורים לפעמים, אבל העובדה שהחבר הפרטי שלי היה מעורב בבלגן ההוא די זעזעה אותי. רוני מלמל מתוך שינה, התהפך ונצמד אלי. דחפתי אותו מעלי, אבל הוא התעקש ודחף רגל בין ירכי. זה היה נעים. בסוף נרדמתי מחובק איתו, והתעוררתי רק בשמונה בבוקר.
בבוקר הוא קם לפני וכשהתעוררתי הוא כבר היה במטבח, מכין סלט. השתרכתי למטבח רק בתחתוני וביקשתי קפה. הוא מיהר לתת לי כוס קפה ועוגה, מביט מודאג בסימנים הכחולים שעשה על כתפי. יש לי עור לבן שכל סימן נראה עליו יותר גרוע מכפי שהוא באמת.
"שמעתי שהיה לכם ערב סוער." הערתי.
רוני התיישב מולי, מביט בי במבט מוכה אשמה. "לא עשיתי כלום." התגונן, "רק הסתכלתי. חשבתי שעוד רגע נלך, אבל הם שתו המון ועישנו, ואחר כך היה… הם ראו איזה מן סרט כזה…"
"שמעתי, אורגיה עם כושים." אמרתי בשלווה, נהנה לראות איך הוא מסמיק. יש לו עור שחום מאוד וכשהוא מאדים לחייו פורחות בצבע אדום יין כהה, משובב נפש.
"רק הסתכלתי." חזר ואמר.
"והורדת חולצה." קנטרתי אותו.
"היה נורא חם, ואחר כך הם התחילו… אבל רק הסתכלתי."
"למה לא חזרת הביתה אחרי שהם הורידו את המכנסיים מר רק הסתכלתי?"
"כי… כי… חשבתי שעוד רגע הם יפסיקו, אבל… די מנחם, רק הסתכלתי."
עזבתי אותו וירדתי לדירה של ליאור. מצאתי אותו ואת מיצי ישנים יחד במיטה של ליאור. הדירה הייתי הפוכה לגמרי, כוסות, צלחות, בגדים ובדלי סיגריות מפוזרים בכל מקום. באמצע השולחן המבולגן מצאתי את עטיפת הדיסק של הסרט עם הכושים. הסתכלתי על העטיפה, והלכתי.
יש דברים שאני לא מוכן להסתכל עליהם.
בצהרים ליאור קם סוף סוף וישב בגינה עם קפה וסיגריה. התיישבתי לצידו וניסיתי לברר מה בדיוק היה שם. "תפסיק לחפור כבר." התנפל עלי עוד לפני שהספקתי לנסח שאלה, "אין לך מה לדאוג, החבר שלך רק הסתכל קצת ואחר כך ברח, תרגיע."
אומרים לי לא לחפור אז אני מפסיק לחפור. חזרתי הביתה ומצאתי את רוני יושב מול המחשב, מנסה לשחק סוליטר ומפסיד כל הזמן.
"מה ליאור אמר לך?" שאל בחרדה.
"שאפסיק לחפור ושרק הסתכלת." עניתי והלכתי לשבת על הספה.
כמו שקיוויתי הוא בא והתיישב לידי, משעין את ראשו על כתפי. "אל תכעס, זה היה מחרמן נורא, אבל רק הסתכלתי, לא רציתי שהם יגעו בי, רציתי רק אותך, אתה כועס?"
הבטחתי לו שאני לא כועס ושאני מבין, ושזה באמת מחרמן נורא לראות אחרים עושים סקס, ואני שמח שהוא חזר הביתה ולא הצטרף לאורגיה שלהם.
אחר כך דיברנו קצת על עצמנו ועל היחסים שלנו. רוני אמר שאני מייצב אותו, ומרגיע אותו, ובלעדי הוא היה נסחף ומדרדר ושהוא יודע כמה קשה לי עם אי הבהירות של המצב שלנו, וכמה הוא מעריך את ההתנהגות שלי, ואפילו התנצל שהתנפל עלי והשאיר עלי סימנים, ואני אמרתי לו שאני מבין ואני אוהב אותו, וזה לא חשוב.
אני מניח שמה שעשינו היה דבר טוב ושחשוב לדבר, לעבוד על הזוגיות ולעבד יחד חוויות (ככה קוראים לזה בקבוצת התמיכה).
אחר כך הלכתי להתקלח. לא הייתי כל כך מלוכלך, אבל הייתי צריך להיות לבד כמה דקות, להירגע מתחת לזרם המים החמים שעשה לי נעים בעורף, ולשאול את עצמי מה יקרה איתנו אחרי שהוא לא יצטרך יותר מישהו שייצב אותו וירגיע אותו? איפה אני אהיה אחרי שהוא יתבגר ויתייצב ויתחיל להשתעמם מבן אדם יציב ורגוע וחפרן כמוני?
***
בקיץ יצאו בוריס ולאדי מכביש צדדי לכביש הראשי והמכונית שלהם התנגשה בסוס. מאז ולאדי סובל מכאבי גב, ואולי סבל מהם עוד קודם. לא יודע. העיקר שהוא סובל מפריצת דיסק, ולפעמים נתפס לו הגב והוא זקוק לביקור במיון. שם נותנים לו זריקה, משאירים אותי לישון לילה, מטיפים לו מוסר שיוריד במשקל ויפסיק לשתות, מנסים לשכנע אותו לעשות ניתוח, ובסוף מתייאשים ושולחים אותו הביתה.
אתמול בערב התקשר אלי בוריס וביקש שאבוא מהר עם הפז'ו של ג'קי כי ולאדי שוכב אצלו על הרצפה ולא מסוגל לזוז מרוב כאבים וצריך לקחת אותו מהר למיון.
ולאדי בן אדם גדול, מעל מאה קילוגרם, להרים אותו מהרצפה ולהוריד אותו שתי קומות עד לרכב היה מבצע לא קל.
הצעתי שנזמין אמבולנס עם אלונקה, אבל ולאדי קילל אותי ברוסית אמר שאין לו כסף לגנבים הללו וביקש וודקה שסירבתי לתת לו כי אלכוהול לא הולך טוב עם תרופות נגד כאבים. הוא לא קיבל יפה את ההסברים שלי ועד שהגענו לפז'ו התעשר מאוד אוצר הקללות שלי בגרוזינית ולא אתפלא אם גם אצלי התחיל תהליך של פריצת דיסק.
טסתי למיון של רמב"ם ושם, תודה לאל, הביאו אלונקה ניידת והסיעו אותו פנימה. לפני שהרדימו אותו הוא התקשר לבן שלו לספר לו מה קרה והבן אמר שהוא כבר בא.
פגשנו את הבן בפתח המיון ובישרנו לו שאבא שלו יצטרך כנראה לעבור הפעם את הניתוח שדחה שוב ושוב.
"בסדר." אמר הבן, בחור נאה ושחרחר עם מבטא רוסי קל מאוד וגינוני נימוס קרירים, "אני מאוד מודה לכם שעזרתם לאבא שלי, אבל עוד מעט יגיע אחי עם הנשים והילדים ואני מבקש שתלכו מפה."
"מה תלכו?" התפרץ בוריס, "הוא החבר שלי, הוא הולך לעשות ניתוח, אני רוצה להיות איתו."
"עדיף שלא." פסק הבן בטון מסתייג, סקר אותנו כאילו היינו משהו נתעב שנדבק לו לנעל ואמר שהוא לא רוצה שהילדים ידעו באיזה חברה סבא מסתובב, והוא מעדיף שאשתו וגיסתו לא ידעו עם מי הוא מבלה.
"למה לא?" התרגז בוריס, "בסך הכל אנחנו…"
"אני לא רוצה לדעת מה עשיתם יחד." קטע הבן בתיעוב את דבריו, "ובעתיד אני מעדיף שתתרחק מאבא שלי."
"לא היית מעז לדבר אלי ככה לפני אבא שלך פסקודניאק!" צעק עליו בוריס ברוסית, אף פעם לא ראיתי אותו כועס ככה.
איש הביטחון, רוסי גם הוא, התחיל להסתכל לכיוון שלנו, ואיזה רופא שהציץ עלינו מעבר לוילון הרים טלפון והתחיל לחייג. אולי זו הייתה פחדנות מצידי, אבל לפעמים יותר טוב להיות פחדן מאשר צודק.
תפסתי את בוריס וסחבתי אותו מהר למגרש החנייה. הוא נאבק קצת, אבל נכנע די מהר והלך איתי בשקט.
הוא קילל ברוסית כל הדרך הביתה, אבל לא דברנו על מה שקרה ועל איך גירשו אותנו רק בגלל ש… בעצם בגלל מה? בגלל שלאבא שלהם יש חברים הומואים? למה זה מפריע להם? הרי הם ידעו יפה מאוד למה וולאדי ואימא שלהם לא יחד?
מה הם חשבו, שבוריס וולאדי יתנשקו באמצע במיון?
רציתי להישאר עם בוריס, אולי אפילו לישון איתו, אבל הוא סירב. שתינו יחד תה, והוא סיפר לי שולאדי והוא אכלו יחד ארוחת ערב, ואחרי האוכל ולאדי קם ורצה להזיז את הכיסא שישב עליו וכנראה שעשה תנועה לא טובה והתמוטט על הרצפה, גונח מכאבים.
אמרתי לו שאם מנתחים אותו כעת אז רק מחר בבוקר אפשר יהיה לראות אותו, ושהכל יהיה בסדר, אבל הוא נשאר עצוב וכועס.
חבקתי אותו לפני שהלכתי, ונישקתי אותו כמה פעמים לפרידה (גם על הפה), והצטערתי שהוא לא מרשה לי להישאר איתו, אבל הוא אמר שהתימני הקטן שלי מחכה ובטח מתעצבן ושאלך כבר וזרק אותי החוצה.
בבית מצאתי את רוני ודני ישנים יחד במיטה שלנו. דני כבר בן שלוש עשרה, ומזמן הוא לא בא לישון איתי במיטה. אני חושב שהוא כבר גדול מידי לדבר כזה אבל כשניסיתי להחזיר אותו הביתה הוא התרגז וישן למחצה ניסה להשתמט ממני ולחזור למיטה. "עזוב את הילד." אמר רוני, "ג'קי יצא ואימא שלו עדיין לא חזרה. הוא לא יכול להישאר לישון לבד בבית."
"אז שישן על הספה, הוא גדול מידי לישון פה."
"תפסיק להיות לחוץ, זה רק דני שלנו." פיהק רוני, "בוא כבר לישון."
בסוף הוא נשאר לישון אצלנו וחזר הביתה רק בבוקר. אני לא מבין למה אליס מבלה זמן כה רב עם התינוקת שלה אצל אחותה בנתניה, ולמה ג'קי לא מתעקש שהיא תחזור? מי לדעתם אמור לטפל בדני? הם לא מבינים שילד בן שלוש עשרה לא יכול לדאוג לעצמו?
למחרת בבוקר צלצל בוריס וסיפר שולאדי עבר את הניתוח בשלום ואחרי שהוא התעורר הוא שמח מאוד למצוא את בוריס ליד המיטה שלו.
הבנים שלו לא העזו להגיד כלום ליד אבא שלהם כשהוא היה ער, אבל בוריס אמר שהרגיש את העיניים שלהם דוקרות אותו בגב כל הזמן.

4. הבנות שקטות ובגידות

ביום ראשון קמתי מזיע עם כאב ראש והרגשה חרא. חום נמוך, אבל מתיש, ושיעול יבש ועקשני כזה שלא רוצה להירגע. אצל רוב האנשים זו סיבה להתפנק במיטה עם כוס תה ולדחות את כל המטלות האחרות, כשאתה חיובי זו סיבה לבהלה כמובן.
ואם לא די בכך גם נזכרתי שלא קניתי את כל התרופות שהייתי צריך בשבוע שעבר כי לא הכול היה בבית מרקחת. נתנו לי דבר שנקרא מרשם המשך, וכמובן ששמתי אותו בארנק ומיד שכחתי ממנו, נזכרתי להמשיך עם המרשם המשך רק ביום שבקושי יש לי כוח להיגרר למחשב ודווקא עכשיו אני צריך לרוץ לבית מרקחת.
אם לא הייתי לבד זו לא הייתה בעיה, אבל הבה נכיר בעובדות, חוץ מקטע של זיונים אני לבד בעולם. כן, יש לי חבר, אבל הוא טוב רק בלמרר לי את החיים ולבאס אותי. כשאני זקוק לו באמת הוא אצל הוריו, או חברים, או השד יודע היכן. אני לבד ודי.
נכון, יש פה המון אנשים שמתרוצצים סביבי, אבל אני שונא לבקש מהם טובות, שונא לדבר על זה שאני לוקח תרופות, שונא להיות חלש, ולכן עלי לגרור את עצמי לבית המרקחת ולקנות את התרופה הזו.
מה שהכי מבאס בזה שאני חולה זה הפחד, הפחד שזה סימן לא טוב ולא סתם התקררות רגילה. הפחד גורם לי לשלשול שגורם לי להיות חלש יותר, והחולשה גורמת לי לרחם על עצמי ורחמים עצמיים הם האויב הכי גרוע שלי.
כשהגעתי לבית המרקחת חשכו עיני. חצי מתושבי הקריה שלנו עמדו בתור, והרוקח שלנו – אברהם העצבני – הצדיק את שמו כרוקח הכי עצבני בקריות והיה עצבני לתפארת. לא היה מקום ישיבה על הספסל, והחדר היה דחוס ורוחש ככוורת דבורים.
כולם השתעלו, גנחו, נאנחו והתלוננו. ההתקררות הצנועה שלי הייתה בטלה בשישים לעומת המקהלה הסובלת הזו. למרבה המזל אימא של ז'וז'ו עמדה בראש התור, וברגע שהיא ראתה אותי היא שלחה יד ארוכה מעבר לכולם, לקחה את המרשם שלי וקנתה למעני את התרופה, מתעלמת בבוז ממחאות שאר העומדים בתור, ועונה לטענותיהם שנאמרו ברוסית מתלוננת ונרגנת בצרפוקאית מהירה וחדה כתער.
אני אולי טמבל חסר השכלה, אבל יש לי כשרון לשפות והבנתי גם אותם וגם אותה, וגם את הזקנה הנרגנת שמלמלה לצידי ביידיש שהיא בסך הכול באה לקנות משחת שיניים, ומה קורה פה היום? אם לא הייתי מותש כל כך הייתי צוחק.
הגעתי הביתה, צנחתי מזיע על המיטה, אמרתי לעצמי שעוד רגע אני הולך להתקלח ונרדמתי. ישנתי והתעוררתי לסירוגין כל היום עד שרוני הגיע עם מזוודה ענקית.
"מה קרה, לאן אתה נוסע?" התפלאתי, מבולבל לגמרי.
"תראה איך אתה נראה?" התנפל עלי החבר המתוק שלי, "בטח לא אכלת כלום היום. ומה עם התרופות? ולמה לא התגלחת? ולמה הלכת לבית מרקחת ברגל? לא יכולת לבקש ממישהו שיקנה לך תרופה? ולמה אתה מתחבא בחושך כמו איזה פולניה?"
"הלכתי בעצמי כי לא רציתי לבקש טובות, ואני ישן בחושך כי האור מפריע לי." הסברתי בנימוס.
הוא גירש אותי מהמיטה להתרחץ ועד שחזרתי, נקי ומגולח, היה עלי להתמודד עם צלחת מרק ענקית, שהמון קרוטונים שחו בתוכה, וכמובן לבלוע את כל התרופות שפספסתי בצהרים, ואז התחיל לרדת פתאום גשם ודני התקשר שנסיע אותו מהאימון כי יורד גשם, והגיע רטוב ומשתעל. אימא שלו נסעה עם התינוקת לביקור משפחתי שהוא סירב בתוקף להצטרף אליו ולכן הוא ישן אצלי היום, גם ג'קי סירב לנסוע איתה כי הוא רב עם המשפחה של אליס בפסח הקודם והם עדיין ביחסים מתוחים. אין לי מושג איפה הוא מסתובב בלילות, אבל לאחרונה אליס מבלה הרבה אצל אחותה בנתניה והילד כרגיל אצלי. בקיץ דני די התרחק ממני, היה עסוק עם חברים ובילויים, והיה טרוד מאוד בביסוס המעמד שלו בבית הספר החדש, אבל עכשיו הוא שוב מסתובב פה הרבה ואני מודה שאני די שמח אם כי לאחרונה נדמה לי שהוא קשור יותר לרוני.
אחרי שרוני החזיר את דני הביתה הוא נכנס לחדר הארונות עם המזוודה שלו והתחיל לרוקן אותה, שולח אלי מבטים מלאי משמעות. אני לא יכול ככה, זה מעצבן אותי, נכנעתי ושאלתי מה הקטע שלו עם כל הבגדים האלו?
"תן את השמיכה הזו למולי." הגיש לי רוני שמיכה צמרירית, "ואני לא רוצה לשמוע שוב שהוא בא להתחמם אצלך."
לא היה טעם לשאול איך הוא יודע. תשובה אני לא אקבל, זה בטוח, רק מבטים זועפים. "רק דיברנו," ניסיתי לשכך את כעסו, "הוא בכלל דלוק על החיילון של ליאור."
"אחרי שהוא היה נשוי כל כך הרבה שנים הוא פשוט דלוק וזהו." רטן רוני.
"לא היה שום דבר רוני, די כבר אתך, אני לא טיפש ולא מחרבן איפה שאני אוכל."
"אה, אז בגלל זה לא הזדיינת איתו, כי הוא הדייר שלך."
"לא, כי הוא… כי…" לא יכולתי להגיד לו את האמת, שיש במולי מין נואשות כזו שמפחידה אותי עד מוות, "כי רק אותך אני רוצה, אני אוהב אותך." חיבקתי אותו, "בוא נראה יחד חדשות."
"תגיד את האמת, אתה שוב כותב בלוג?" שאל רוני כשצפינו יחד בחדשות.
"ששש…" השתקתי אותו, "תראה, שוב היה פיגוע."
נהרגו שתי בנות צעירות וילד בן חמש עשרה. קיללנו את המחבלים שירו וברחו, הם מנוולים ורוצחים ואני מאחל להם שינמקו בכלא, אבל בזכותם שוב התחמקתי מהשאלות שלו על הבלוג שלי.
אחרי החדשות התברר סוד המזוודה של רוני, במסווה של כמה בגדים ליתר ביטחון – רק אם יחסר משהו, מה אתה עושה סיפור? – הבחור פשוט חזר והתנחל לו בחיי. רשמית הוא ואני אקסים המקיימים יחסי יזיזות לא מחייבים, אבל העובדות בשטח אומרות התנחלות בלי שום סיכוי להתנתקות בעתיד הנראה לעין.
שוב המדפים שלי מפוצצים מהבגדים שלו, (כמה ג'ינסים צריך בן אדם אחד שרוב הזמן הולך עם מדים?) והשיש במקלחת עמוס בקבוקים ומשחות מכל הצבעים והריחות ואין לי מושג מה קורה במטבח שלי כי אסור לי להיכנס לשם בלי הזמנה.
אני יודע שאני נשמע קוטר, אבל האמת שאני שמח. יש לנו עוד המון דברים לברר ולדבר עליהם, אבל יש זמן, הכי חשוב שהוא שוב פה והוא דואג לי ואני מרגיש טוב ונעים.
ובמאמר מוסגר, שוב מנקר בי חשש לא נעים שאחד כמוני שמסתפק בדאודורנט נטול ריח וקרם פושטי כדי שהשפתיים שלי לא יתבקעו מיובש, לא ראוי לבוא בקהל ההומואים. אני אוהב שערות קצרות ומראה נקי נטול תכשיטים וסלסולים, לא מבין כלום במותגים, ואין לי מאות שקלים לזרוק על בגדים, אבל אני בכל זאת אחד מכם, נשבע שכן.
***
הפחדן הזה. הוא ידע עוד ביום ראשון, אבל שתק. ישנו יחד בלילה של יום ראשון וביום שני הוא נסע לעבודה בלי להגיד כלום. הוא התקשר אלי רק כשיצאתי בצהרים מהעבודה, היה ערב חג ולכן גמרנו מוקדם. באחת כבר הייתי בדרך הביתה, ופתאום הנייד מצלצל, "אני מבלה את שמחת תורה אצל ההורים, מה, לא אמרתי לך קודם?"
אני לא מוחה, לא עושה סקנדלים, ההורים שלו דתיים יותר מאלו שלי, דתיים שורשיים כאלו שחשוב להם כל הקטע הזה של שמחת תורה. הם לא יוכלו לשיש ולשמוח בלעדיו, זה ברור. אני מחייך, מאחל לו חג שמח, וגם להוריו, וחוזר הביתה, מרגיש עייף נורא פתאום.
בבוקר החג מולי מעיר אותי בעשר ומתלונן, "כמה אתה יכול לישון? אתה לא רעב? קום כבר."
אני קם ויושב לאכול, לא כי אני רעב אלא בגלל שאני צריך לקחת את הכדורים של הבוקר על קיבה מלאה. אוכל לחמנייה קשה, שוטף בנס קפה קר ומתוק מידי. היום היפה ושטוף השמש הזה משתרע לפני משמים ומדכא כי הוא לא פה.
כדי להעסיק את עצמי אני מנקה שוב את הגינה. מולי עוזר לי לגרף את הפרחים היבשים של הבוגנוויליה ומנסה להבין מה בדיוק קורה ביני לבין רוני.
"אז אתם יחד או לא?" הוא שואל.
"יחד, בטח שכן, לא ראית שהוא ישן פה?"
"אבל הוא אצל הוריו עכשיו."
"כן, שמחת תורה. אבא שלו ביקש שילך איתו לבית כנסת."
"הוריו יודעים עליך?"
"כן בטח שכן."
"ומה הם חושבים על זה?"
"שונאים אותי, חושבים שאני אשם בהומואיות שלו, מנסים כל הזמן לשדך לו בנות."
"שמעתי שהוא לא צריך עזרה בקטע הזה." הוא מעיר, ומביט בי בחשש. אני מושך בכתפי. "לא יודע, אנחנו לא מדברים על זה."
"וכדי להחזיר לו אתה הולך לפעמים לאקס שלך?"
"לא, לא בשביל להחזיר לו," אני מוחה, "אני הולך לבוריס כי אני אוהב להיות איתו."
"אהה, אני מבין." אומר מולי ונראה מבולבל עוד יותר מההסברים שלי. "אז אתה ורוני יחד, אבל הוא ממשיך להיות גם עם בנות ולבקר אצל הוריו ששונאים אותך, ואתה אוהב אותו וממשיך להיות עם בוריס, ומה החבר של בוריס חושב על זה שאתה ובוריס…"
"אין לי מושג מה הוא חושב, אבל כנראה שזה לא מפריע לו." אני מושך בכתפי ומשתתק, מבין כמה ההסדר הזה נשמע מופרע וחולני לבחור כמו מולי שזחל רק לפני כמה שבועות מתחת לסינר של אשתו.
"כל ההומואים מתנהגים ככה?" הוא שואל בחשדנות.
"לא חמוד, לא כולם." אני מרגיע אותו, ולא מספר לו שרוב הזוגות הוותיקים לא מאמינים במונוגמיות. אחרי כמה שנים זוגות הומואיים גרים באותו בית, ישנים יחד, אוהבים ודואגים זה לזה, ואפילו הולכים יחד לבקר את ההורים, אבל בין לבין הם עושים סקס עם אחרים ומבלים, יחד או לחוד, במועדונים ובחדרי חושך, וחושבים שמונוגמיות היא רעיון סטרייטי חולני.
יש הרבה שאחרי כמה שנים של חיים יחד מפרידים באופן מוחלט בין חיבה, אהבה וזוגיות לבין סקס, ועם הזמן הם מפסיקים להזדיין זה עם זה ועושים סקס רק עם זרים. גם גברים שחיים בזוגיות ואוהבים זה את זה וחוגגים יחד במיטה מגוונים לפעמים, בדרך כלל בידיעתו של בן הזוג. יש כאלו שמגבילים את עצמם רק לחופשות בחו"ל, או לפחות בעיר אחרת, ויש כאלו שעושים סקס עם אחרים אפילו כשבן הזוג נמצא באותה דירה, או חדר, או אפילו באותה מיטה.
נאמנות בין זוגות הומואים מתבטאת בחיבה, בדאגה, בשותפות ברכוש, ובהבנה השקטה שאי אפשר לשמור על נאמנות גופנית יותר משנתיים שלוש. בין רובם יש הבנה שקטה שסקס הוא דבר נפרד שלא קשור לכל העסק הזה של חיים יחד וגם מי שלא מסכים משלים עם זה, חלק בשתיקה, חלק בגלוי.
"קשה לגברים להישאר מונוגאמיים." אני מסביר בזהירות, חושש לזעזע אותו, "לפעמים, אחרי כמה שנים יחד, יש בגידות, לפעמים זה קורה בהסכמה הדדית."
"אז אין נאמנות אצל הומואים?" מתאכזב מולי.
"ואצל סטרייטים יש?" אני מחזיר בשאלה, "כולם בוגדים, אבל הומואים פחות צבועים, זה הכל, ולמה, אם אני סך הכול רק מזדיין עם גבר אחר אני נעשה פתאום בוגד?"
"כי… כי… זאת אומרת…" מולי מתבלבל ומגמגם, הפכתי את כל עולם המושגים הבטוח שלו והוא לא יודע איך להתמודד עם השאלות שלי.
"בחיים לא בגדתי בחבר, רוני יכול לסמוך עלי ואני סומך עליו. אנחנו דואגים זה לזה כל הזמן. גם לבוריס אני דואג, כשהוא התאשפז הלכתי איתו לניתוח וחיכיתי עד ששחררו אותו כדי לקחת אותו הביתה. כל פעם שהוא צריך משהו הוא יכול להתקשר אלי, אפילו באמצע הלילה, ואני אבוא. הוא האקס שלי, אבל אני אוהב אותו ודואג לו."
"כן, אני מבין." אומר מולי, וממשיך להראות המום.
"אם יהיה לי חבר אני לא ארצה שהוא יהיה עם אחרים." הוא אומר כשאנחנו מחזירים את כלי העבודה למחסן.
"נחיה ונראה." אני מחייך לעצמי בשקט.
אין לי כוח להסביר לו שכולם חושבים ככה בהתחלה וזה עובר להם, ושהומואים הם לא כמו סטרייטים, חוץ מאלו שהם כן, או לפחות שמספרים שהם שומרים על נאמנות בדיוק כמו סטרייטים… רק רגע, אבל גם סטרייטים הם לא בדיוק סמל הנאמנות, אז…
עזבו, עדיף לא לדבר על זה.

לטיול יצאנו
את הטיול לתל פאח'ר תכננו מזמן, עוד לפני החגים. זה היה הרעיון שלי, רציתי לחזור ולבקר במקום שבו סיימתי את הטירונות והפכתי להיות חיל בגולני. בשבילי המעמד הזה היה יותר מסיום טירונות, זה היה הניצחון האישי שלי על המשפחה שלי.
אצלנו כולם הלכו למג"ב ומשם ישר למשטרה. שני האחים הגדולים שלי שוטרים, ואבא פנסיונר של המשטרה, ושני בני הדוד שוטרים, ואפילו הבת דודה יומנאית בתחנת משטרה, ובת דודה אחרת, חיילת במג"ב, מתכננת ללכת לקורס שוטרים מיד עם השחרור.
כולם מכירים אותי כאח הקטן של משה החיה, ככה קראו לאח הגדול שלי כשהוא היה מגבני"ק באינתיפאדה הראשונה, גרתי איתו באותו חדר עד שהוא התגייס, ותאמינו לי, הכינוי הזה מתאים לו להפליא.
סמי, אחי השני עדין קצת יותר, אבל רק קצת. בחוץ היינו מאוחדים ואף אחד לא התעסק איתי, אבל בבית חטפתי גם מהם וגם מאבא. אימא ניסתה להגן עלי פה ושם, אבל הייתה עסוקה יותר מידי עם ללי – הנסיכה הקטנה של המשפחה.
למדתי להתמודד, לחטוף בשתיקה, להיות גבר ולא לבכות, אבל כשקיבלתי צו גיוס הצהרתי בגאווה שאני רוצה רק גולני. מוכן להתפשר על צנחנים, או גבעתי, רק לא מג"ב. זה היה המרד שלי בהם, הנקמה שלי במשפחה שלא קיבלה אותי כמו שאני.
"אבל חמי," שאל רוני, "למה לא ניסית לבקש שלא יגייסו אותך כי אתה הומו?"
האמת, זה בכלל לא עלה בדעתי. העדפתי ללכת אפילו לחיל אוויר, רק לא להגיד בקול שאני הומו, ולא שלא ידעתי, ידעתי, וגם בבית ידעו – מצאו אצלי עיתונים ותמונות מאוד מסוימות מתחת למזרון (למי היה אז בכלל מחשב), ידעו והעדיפו להדחיק, קיוו שזה יעבור לי. גם אני, באיזה פינה בלב, קיוויתי שאולי זה יעבור לי אחרי שאהיה חייל גיבור.
אז התגייסתי והייתי לוחם, והיו לי נשק ומדים וטירונות קורעת, ושירות מדמם בלבנון – כן אני זקן עד כדי כך – והייתי אחלה גבר, אבל לא הפסקתי להיות הומו.
אופייני מאוד ליחסים שלנו שיום לפני הנסיעה שוב רבנו. הוא אומר שהוא אוהב אותי, וגם אני מרגיש שאני אוהב אותו, אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו יחד בגלל שכל אחד מאיתנו לוחץ על הכפתורים המתאימים של השני והקשר שלנו מחזיק מעמד בגלל שאף אחד מאיתנו – כל אחד מסיבותיו הוא – לא חושב שמגיע לו להיות מאושר.
הוא שונא את ההומואיות שלו כי הוא קיבל חינוך דתי דפוק, וכי למרות שהוא מאצ'ו כלפי חוץ הוא בעצם ילד קטן שרוצה לשמח את אימא שלו שמתפלצת מזה שהילד שלה שוכב משכב זכר. הוא בא מאחת המשפחות המזרחיות הדביקות האלו – כל יום שישי ארוחה ביחד, כל חג כולם הולכים עם האבא לבית כנסת, כל יום טלפונים, בדיוק הפוך מהמשפחה הפולנית הקרה שלי שבקושי אכפת להם אם אני חי או מת.
אני דפוק עוד יותר ממנו, לפעמים אני חושב שנעשיתי הומו רק כדי לעצבן את הורי וכמו שהלכתי לגולני במקום למג"ב, ככה נעשיתי הומו במקום להתחתן ולעשות להם נחת. החינוך שלי היה פחות דתי אבל גם אני בז לרצון שלי לזיין גברים, וסולד מהתענוג שיש לי מזה שמזיינים אותי, ולכן אני לא אתן לעצמי את התענוג לחיות עם מישהו שיאהב אותי. לא מגיע לי לחיות באושר ואף אחד לא ימנע ממני את זכותי להיות אומלל וחסר סיפוק.
"זה בדיוק ההפך." אמרו לי בקבוצת התמיכה, "אחרי שהענשת את עצמך והלכת להיות זונה והומלס בתל אביב, והסתבכת בצרות ונדבקת באיידס, סוף סוף הרשית לעצמך להתאהב, ולהפסיק לסבול." הם נורא בעדו, החבר'ה בקבוצת התמיכה.
אני מספר להם שהוא מבשל בשבילי, דואג שאקח את כל התרופות בזמן, והם נמסים. טוב, הם לא מכירים אותו כמוני, והם לא יודעים איזה צרות הוא עושה לי ואני מתבייש לספר להם שכדי ליהנות מהזין שלי בתחת שלו הוא צריך שאני אכריח אותו בכוח, ואני עושה את זה, אבל רק בכאילו כי אני לא ממש בריון, רק נראה ככה, וזה די מעייף, כל ההצגות הללו, והכי מעצבן זה שהוא לא מוכן לשבת ולדבר על זה כמו בן אדם.
ככה זה התחיל, המריבה ההיא, אמרתי לו שצריך לדבר, הוא צחק ממני שמאז שאני בקבוצת התמיכה נעשיתי אשכנזי פלצן עוד יותר ממה שהייתי פעם, והייתי חייב להושיב אותו בכוח מולי ולהגיד לו מה שאני חושב על הקשר שלנו, לזרוק לו את האמת בפנים על הדרך שבה אנחנו מענישים זה את זה וקוראים לזה אהבה, ומה הדעה האמיתית שלי על הזוגיות שלנו.
הוא לא אהב מה שאמרתי, ממש לא אהב. "אחרי כל מה שעברנו יחד זה מה שיש לך להגיד לי. שאני העונש שלך!" צרח ותפס מאג חרסינה שעמד על השיש.
"זה לא חד צדדי, אנחנו מענישים זה את זה." ניסיתי להסביר ולתפוס את היד שלו תוך כדי כך, אבל הוא זריז ממני והכוס נחתה על הרצפה. כשהוא כועס הוא שובר דברים.
התכופפתי להרים את השברים והיד נחתכה לי, רק שריטה קלה בכרית האצבע, לא משהו רציני. "תיזהר מהשברים מנחם." הוא אמר בקול הרגיל שלו, כבר לא נעלב ולא כועס, ואז לקח את היד שלי ושם את אצבעי המדממת בפיו.
"מפגר אחד!" צרחתי ודחפתי אותו מעלי, "מה אתה עושה, כושי משוגע שכמוך?"
כל כך כעסתי עליו. "עוף ממני פסיכי." רטנתי והלכתי לשים פלסטר.
הוא נעלב והלך לדירה של ליאור ומיצי, ואני ניקיתי את הבלגן והלכתי לישון.
בבוקר מצאתי אותו מנמנם על הספה בסלון. "הולכים לטיול?" שאל אותי, מודאג.
"אני הולך, אתה מוזמן לבוא אם לא כואב לך יותר מידי הראש מהשתייה של אתמול." הערתי כי אני יודע שאצל מיצי וליאור יש תמיד בירות ויין.
הוא תקע בי מבט נעלב, "זה שאתה לא שותה לא אומר שאסור לאחרים לדפוק קצת את הראש, אחרי הדברים שאמרת לי אתמול…"
"אמרתי מה שאני חושב, אנחנו מציקים זה לזה במקום ליהנות מהחיים."
"שטויות, הפלצנים המתפלספים בקבוצת תמיכה שלך ניפחו לך את המוח עם השטויות שלהם." הוא ענה לי בפסקנות, "אז מה אם אנחנו רבים קצת? אנחנו אוהבים ואנחנו אחלה זוג אפילו שזיינת את מיצי בחופש של ראש השנה."
המילים נעתקו מפי, הוא ממש הכניס לי הפעם, בטח ישב וחשב על זה חצי לילה, הכושי הקטן והערמומי הזה. "אני לא מבין מה הבעיה שלך רוני, לפני החג אמרת שאתה רוצה שניפרד, לקחת את כל הדברים שלך ואמרת שיש לך חברה, שאתה והמולדבית, הבלונדה הזו… שאתם יחד, ושהבטחת לה לא לבגוד וש…"
לרגע נאלמתי דום, זה היה כל כך לא צודק, להביא פתאום את הדוגמא ההיא של הזיון עם מיצי שקרה כי בזמנו חשבתי שזה סוף היחסים שלנו. הייתה לנו שיחה מסכמת והוא אמר שזהו, הוא ירד מהגדר לצד של הסטרייטים והלך ממני.
הייתי מדוכא מאוד כמובן, ומיצי גם היה עצוב בגלל שחשב שהעלה כמה קילוגרם במשקל אחרי שזלל את ארוחת החג של אימא שלו (אחר כך התברר שהמשקל היה מקולקל, לא פלא, הוא עולה ויורד ממנו איזה מאתיים פעמים ביום), ואני ניסיתי לנחם אותו שלהיות שמנמן זה דווקא חמוד, וליטפתי אותו כדי שיאמין לי שאני מתכוון לזה ברצינות, ומפה לשם… אז היה זיון נחמה קטן ולא מזיק, אז מה? "ומה עם מה שאתה עשית עם המולדבית." צעקתי עליו.
"אבל בסוף נפרדתי ממנה." הוא צעק חזרה.
"שקרן!" צרחתי בזעם, "אתה כזה כושי שקרן. אתה חושב שקניתי את הסיפור שלך שנפרדת ממנה כי התגעגעת אלי. כולם יודעים שהיא העיפה אותך כי לא עמד לך."
סתם אמרתי את זה כדי לפגוע בו, אבל כנראה שקלעתי בול. הפנים שלו נעשו אפורות והוא כאילו הצטמק לי מול העיניים. במקום לשמוח לאידו הרגשתי מין התכווצות כזו בבטן, וכעס על עצמי ששוב פתחתי את הפה יותר מידי.
הוא הלך למטבח והתחיל להתעסק שם עם הכלים והמדיח ואני עמדתי בפתח והבטתי בגב שלו, הצר והארוך, ובתלתלים היפים שיש לו על העורף, וכל כך כאב לי עליו, ועל מיצי המסכן שמודאג כל הזמן בגלל המשקל שלו, ועל המולדבית המסכנה שבאמת אהבה אותו, (ולמה שלא תאהב? הוא בחור מקסים), ועל ההורים המסכנים שלו ושלי שיש להם ילדים דפוקים כאלו, ואפילו על עצמי שמי יודע מה יהיה הסוף איתי.
"כושי," אמרתי בסוף, אחרי שהשתיקה נעשתה מעיקה מידי, "תשמע כושי…"
הוא הסתובב בתנועה מהירה וזועמת, והייתי בטוח שהוא שוב יזרוק עלי משהו, אבל הוא התאפק, שם את הספל שאחז בידו על השיש ושאל מי סיפר לי על המולדבית.
"אף אחד, טמבל. מה אתה חושב, שאני לא מכיר אותך? ניחשתי שגם בחגים האלו קרה מה שקרה בפסח. אתה זוכר איך באת הביתה עצוב כי שיבולת זרקה אותך בגלל שלא עמד לך?"
הוא הסמיק נורא ופתאום היינו מחובקים. אין מה לעשות, כשהוא כזה עצוב ומושפל אני מרגיש שאני חייב לחבק אותו ולנחם אותו.
"התביישתי לספר לך." הודה בלחש, "חשבתי שאתה זה כן ילך, נשבע לך שלפני שהכרתי אותך הייתי מזיין בחורות כל הזמן, אבל אחרי שאני ואתה… אחרי שנעשינו זוג…"
איזה דביל. מה הוא מתנצל לפני. איתי אף פעם אין לו בעיות של זקפה, בדיוק ההפך אם אתם כבר רוצים לדעת. הוא מתיש אותי, החרמן הבלתי נלאה הזה.
"בסדר, עזוב שטויות, זה לא חשוב עכשיו, אני הולך להתרחץ ואתה לך להכין אוכל לדרך." הפסקתי את ההשתפכות שלו וברחתי למקלחת.
***
"אתה זוכר איך נפגשנו." הוא שאל אותי כשכבר היינו בדרך לרמת הגולן, ושוב חזרנו והזכרנו זה לזה את הסיפור על איך הוא ראה תמונה שלי ושל דדי – הצטלמנו יחד בתוך תא של פוטו רצח – נדלק על התמונה שלי ושכנע את דדי להביא אותו אלי לביקור. כבר באותו לילה היה סקס ואחר כך הוא בא אלי שוב לביקור, הפעם לבד, ולפני שהבנתי מה ואיך פתאום הייתה אהבה. עם הזמן, למרות שכל הזמן רבנו ונפרדנו ושוב חזרנו ושוב נפרדנו והייתה גם פרידה גדולה של שלושת החודשים בקיץ כשהוא נסע לארה"ב לקורס בסוף שוב חזרנו, והנה אנחנו כבר מעל שנה יחד.
לפני שהגענו לתל פאח'ר הסתובבנו קצת ברמת הגולן. היינו בחורשת טל ואכלנו צהרים בדג על הדן וטיילנו במבצר נמרוד.
הארוחה הטעימה שאכלנו אחרי הסיור במבצר ארכה זמן רב מידי והגענו לתל פאח'ר מאוחר מכפי שתכננתי. השמש כבר נטתה לכיוון מערב והקרניים המלוכסנות שלה הסתננו מעבר לענפי האיקליפטוסים והטילו בהרות זהב על האדמה השחורה.
אולי בגלל התאורה המקום נראה נטוש ומדכא מאוד. הכל היה כמו שזכרתי אז, אבל האווירה במקום הייתה מוזנחת והרגשתי כמו בבית קברות ענקי, אפלולי מעט ומעיק.
"מה? זו האנדרטה?" שאל רוני, מאוכזב קצת, והביט משתומם במדף אבן הבזלת השחורה שלוח מתכת צהבהב עם שמות הנספים היה שעון עליו ברשלנות.
נאלצתי להודות שכן, זו האנדרטה. בצדדים היו ספסלי אבן שחורה ובאמצע הרחבה עמד כן שנועד להדלקת משואה.
אז לא ראיתי את ההזנחה והעזובה ששררו באתר והתרשמתי מאוד מהתפאורה הדרמטית, האש הטילה צללים ואורות מסתוריים על פניהם של חברי למסלול והרגשתי חגיגי מאוד, אבל כעת חשתי משמים ועצוב.
אחרי כל המאמצים שעשיתי להתנתק מהבית ומהמשפחה, מאמצים ששיאם הייתה ההשבעה בגולני הנה אני כאן, כמעט עשר שנים אחר כך, משלם משכנתא, נאבק עם האובר דראפט, מרשה לעצמי לאכול במסעדה פעם בשנה, ורב עם רוני במקום לשמוח שהצלחנו לחגוג שנה שלמה יחד. בפעם הקודמת שהייתי פה חלמתי שאחרי השחרור אגור בתל אביב, יהיו לי אהבות גדולות מהחיים, הרפתקאות מסמרות שיער, חשבתי שאצליח לכבוש את העיר ושכולם יכירו אותי כסופר גדול של הקהילה.
וכיום, איפה אני ואיפה החלומות שלי? ברחתי מתל אביב כמו שפן, אני גר בקריות כמו הורי, עובד בעבודה קשה ומשעממת, נאבק בקשיי פרנסה בדיוק כמו שהם עשו כל החיים, והשאיפה הכי גדולה שלי זה להחליף אוטו למודל חדש יותר, ואולי, אם יהיה לי מזל, להשיג דיל טוב ולנסוע לחו"ל.
לכתוב אני בקושי כותב, ולפרסם אני מפרסם רק באתרי אינטרנט שמפרסמים הכל, בלי שום אבחנה, ובגלל שנדבקתי אני מבקר בקופת חולים ועושה יותר בדיקות דם מאימא וסבתא ביחד. מיואש מהסיכום המעציב הזה של חיי השתרעתי על ספסל האבן למרגלות שלט הפח העלוב ועצמתי את עיני, מניח לרוני להתרוצץ לבד בין העצים שגדלו פרא מסביב.
הוא גילה מהר מאוד את המוצב הסורי החפור מתחת לרחבה וחדר פנימה בלי פחד. כמו ילד קטן התרוצץ בפנים, צועק לי בהתרגשות שאבוא לראות, בדק את התעלות החשוכות והמפחידות, הציץ דרך חרכי הירי שמהם היו הסורים יורים על הישובים למטה, ובסוף חזר אלי, מתנשף ועליז, והתיישב על הקרקע למרגלותיי לספר לי על ממצאיו. הקשבתי לו מצטט מספר ההדרכה שקרא לפני שנסענו (לא סופר שם על הטעויות והשגיאות שנעשו בקרב ההוא ולא על השבויים שנרצחו) ושתקתי.
לאט לאט גם הוא השתתק ואז שלח יד מגששת אל מתחת לחולצתי והחל ללטף את בטני, ואחר כך גישש וירד אל תוך תחתוני.
מגע ידו באברי ניער אותי מהאדישות הכבדה שתקפה אותי. "תפסיק רוני. די, מה אתה עושה?" נבהלתי, "אין לי קונדום."
"אני רק מלטף אותך קצת," נישק את בטני נשיקות מרפרפות ונעימות, "תפסיק להיות לחוץ כל הזמן, חבל שלא נכנסת איתי למוצב למטה."
"למה? כדי שתתנפל עלי ותאנוס אותי בחושך?" ליטפתי את שערותיו, מופתע מחדש איך השער ליפה המקורזל שלו כל כך רך ונעים למגע.
"לא, מה פתאום." נעלב רוני, "סתם, כדי לראות, זה מעניין, ויש נוף נהדר."
"אני יודע חמוד, כבר הייתי פה פעם. בוא," משכתי אותו אלי, "תשכב לידי."
שכבנו זה לצד זה, בטנו לחוצה אל בטני והזין שלו מעוך אל שלי. לשנינו עמד קצת, אבל בקטנה, השמש שקעה כמעט לגמרי, היה טיפה קריר, אבל נעים.
"עכשיו נזכרתי שבספר המליצו לראות את השקיעה ממבצר נמרוד." אמר רוני ופיהק.
"לא נורא, אולי בפעם הבאה שנבוא לפה." ניחמתי אותו.
"אולי ביום השנה השני שלנו." הציע רוני.
"אולי?" אמרתי בפייסנות, ופתאום נעשה חשוך מאוד, ויד ביד עשינו את דרכנו אל מגרש החנייה. סיפרתי לו איך באנו לפה כטירונים נרגשים לקראת ההשבעה, צועדים בסך בלילה לכיוון האנדרטה לאור גוזניקים מנייר שהועמדו לאורך השביל, ואיך חלמתי שיום אחד, אחרי השחרור, אוכל להיות חפשי ולהגיד בגלוי שיש לי בן זוג.
רוני נאנח והציע לי שהוא ינהג במקומי הביתה כי אני בטח עייף.
"בסדר, אבל תעיר אותי בצומת גולני, אני אחליף אותך." אמרתי ונרדמתי עוד לפני שנתקענו בפקק הראשון בדרך צפונה. הוא לא העיר אותי עד שהגענו הביתה, והייתי מטושטש מכדי לנזוף בו. יחד הצטנפנו מתחת לשמיכה הקלה מידי, מתרפקים זה על זה כדי להתחמם.
"אני יודע שמעיק עליך שאני עוד בארון." אמר רוני אחרי שהתארגנו בנוחיות, הוא על הבטן, ואני על הצד, צמוד אליו וידי על גבו. "אבל בסוף אני אשתחרר מהצבא ואז נוכל להיות יותר חופשיים." חיכך את פניו בחזה שלי. הוא לא התגלח מהבוקר והזיפים שלו דקרו אותי קצת, אבל לא אמרתי כלום כי ידעתי שהוא אוהב לישון ככה.
"זה בסדר, אתה יודע שאני בחור סבלני," נישקתי את פדחתו המתולתלת, "מאוד נהניתי להיות היום אתך, לילה טוב חמוד."
"בשנה הבאה ניסע שוב ונראה את השקיעה מהמבצר, נכון?"
"כן בטח שניסע, תישן עכשיו."
***
ליאור והחיילון שלו נפרדו בגלל הפדיחות שעשה מולי במסיבה אצל אלכס, ועכשיו ליאור ומולי ברוגז. לצערי אני לא יכול להיפרד מהדירה שלי ולכן יש לי את שניהם על הראש. מולי הזועף והמדוכא בדירה שלי וליאור הכועס בדירה מתחתי.
הם לא מדברים אחד עם השני ורוני טוען שאני האשם בכל התסבוכת הלא נעימה הזו כי השכרתי למולי את החדר במקום לתת לו לעזור לי עם המשכנתא ומה יהיה מחר, כשכולם יתכנסו בסלון שלי מול הטלוויזיה לראות את החגיגה שתיערך לכבוד חמישים שנות אירוויזיון? איך הם יחגגו כשמולי הקודר תקוע להם שם כמו קוץ שמנמן בתחת ההומואי המעוצב שלהם?
לא יודע. ולא אכפת לי מכל האירוויזיון המטופש הזה. אני בורח לאקס שלי במוצאי שבת ונותן להם לשבור לבד את הראש המחומצן שלהם.
לתדהמתי התברר לי שביום שישי בלילה יש קדם תחרות, והמנחה של האירוע היא בחורה נחמדה שהתהדרה במחשוף ענק. השירים שהיא הציגה לפנינו שעממו אותי. לדעתי היו שם יותר מידי בגדים, שירים, צחקוקים ונוסטלגיה בשחור לבן. למרבה הצער לא יכולתי לזפזפ משם והלאה כי ליאור, מיצי, סשה, דימה ועוד בחור אחד ששמו פרח מזיכרוני ישבו בסלון והביטו מלאי התלהבות במסך בעוד רוני מלעיט אותם במעדנים.
חיכיתי שימאס להם והם ילכו כבר, ואז מולי שהסתגר בחדרו בגלל הפאדיחה עם ליאור יוכל לצאת סוף סוף, אבל הם לא הפסיקו להתלהב ולקפץ בשמחה בגלל השירים העתיקים הללו תוך כדי שהם גונחים בגלל הדיאטה, מה שלא הפריע להם לזלול עוגות, כריכים, פופקורן, שוקולד וגלידה, ואני לא יודע מה עוד.
כשהבליח יזהר כהן בשחור לבן, צעיר ומתלהב, מזמר את אבאניבי הבלתי נסבל, איבדתי תקווה שהם ילכו סוף סוף והודעתי שאני הולך לטייל קצת בחוץ.
היחיד שהתרשם מדברי היה מולי, (הוא בטח ישב ליד הדלת, מצמיד את אוזנו לפתח המנעול), ובצעד נועז קפץ החוצה בגרביו, מחזיק את נעלי ההתעמלות שלו בידיו, (נעלי אולסטאר, צהובות) וצעק בלחש שגם הוא רוצה לבוא איתי.
ליד השער הוא נעצר ודחף לידי את נעליו. "רק רגע." ביקש, ולמרבה תדהמתי פתח את מכנסיו והשתין. "כמעט התפוצצתי." הסביר לי ונעל את נעליו, מקפץ קודם על רגל אחת ואחר על השנייה.
"קניתי אותן אתמול." אמר בגאווה בלתי מוסתרת, "מה דעתך עליהן?"
"הן, אה… הן מאוד צהובות."
"כן, פשוט לא יכולתי להתאפק. פעם ראשונה שקניתי נעלים בלי אשתי. היא בטח לא הייתה מרשה לי לקנות נעלים בצבע כזה, ובהתחלה גם אני היססתי, אבל הן נורא מצאו חן בעיני, אז למה לא?"
"נכון." הסכמתי, "אני מקווה שהן נוחות כי אני הולך מהר, הן לא משפשפות לך?"
"לא, מה פתאום. הן נוחות שיגעון, אני מרגיש שאני הולך על עננים." התפייט מולי וחייך אלי חיוך מלא אימון.
"אתה חושב שליאור עוד כועס עלי?" שאל.
"לא יודע, לא שאלתי אותו, אולי תשאל אותו אתה?"
"אני מתבייש. התנהגתי כמו אידיוט, אבל…" הוא נאנח, "הוא היה כזה יפה, והוא כל הזמן הסתכל עלי ו… לא הכרחתי אותו לעשות כלום."
"מה עשיתם?"
"רק התנשקנו, זה הכל. ליאור נורא התרגז ודחף אותי ו… מה אתה צוחק?"
"אני צוחק בגלל שבשנה שעברה ליאור עשה לי בדיוק אותו דבר והתנשק עם רוני בדיוק באותו מקום."
"עם רוני שלך? בבית של אלכס? מה עשית?"
"ברחתי החוצה ורוני רץ אחרי, ירד גשם, ובדרך הביתה התברברנו בדניה. יצאה לי הנשמה עד שהגעתי הביתה. רבנו נורא, ורק אחרי כמה ימים השלמנו."
"חבל שליאור והחיילון לא השלימו."
"עזוב, אם זה לא היית אתה זה היה משהו אחר. ליאור והחיילון לא מתאימים, הוא אידיוט, וליאור… טוב, זה סיפור ארוך."
המשכנו ללכת ברחובות הריקים של הקריה, וכמו תמיד רגלי נשאו אותי לכיוון עין גנים. בדרך עברנו על פני המספרה של ז'וז'ו וקוקו. אם הם לא היו כעת בנופש באילת גם הם בטח היו יושבים אצלי בסלון ומתלהבים מהנוסטלגיה האירויזיונית.
"סיפרו לי שפעם אתה והם…" מולי הסמיק קצת, "שהייתם עושים שלישיות לפני שהכרת את רוני."
"עשינו את זה רק פעם פעמיים, אחרי כמה זמן נמאס לי."
"נמאס לך?" נדהם מולי. "איך דבר כזה יכול להימאס?"
"עובדה שנמאס." פסקתי, ואז, למראה אכזבתו, ניסיתי להסביר לו מה בדיוק היה שם. "הם כבר המון זמן יחד, והם צריכים גיוון, אבל הם גם מקנאים. הפתרון שלהם זה להכניס עוד אחד למיטה כדי לגוון, ובהתחלה זה באמת נחמד, אבל…"
"אבל מה?" חקר מולי, נושא אלי מבט להוט שגרם לי לחוש מבוכה.
"הרגשתי כמו אביזר מין." ניסיתי להסביר, "הם נחמדים והכל, אבל הרגשתי שהם משתמשים בי ורציתי… רציתי מישהו שיאהב אותי בגללי, מישהו שיהיה רק איתי."
מולי נאנח קצת וסיפר לי בביישנות שיש לו מעט מאוד ניסיון עם גברים, והוא אף פעם הוא לא עשה את זה עד הסוף, והוא בכלל לא בטוח ש… הוא עוד לא החליט.
"עדיין לא החלטת אם אתה הומו?" התפלאתי. הוא כבר בן ארבעים, כמה זמן אפשר להתלבט?
"לא, לא לזה התכוונתי. רציתי להגיד שאני לא יודע אם אני אקטיבי או פסיבי." הסביר מולי.
"מולי, תקשיב לי טוב," הרעפתי עליו ממרומי ניסיוני, "בסופו של חשבון כולנו ורסיטלים, כל אחד יכול לעשות הכל עם כל אחד, הכל תלוי בנסיבות."
"כן, אבל… אבל… שמעתי שאתה והבוריס הזה ועוד אחד… שגם איתם…"
"אתה שומע המון רכילות בזמן האחרון." הערתי בחמצמצות.
ידוע שמי שגר ליד אוחצ'ות קם כל בוקר עם רכילויות חדשות ולפי הסיפורים עלי אפשר לחשוב שהיו לי חיי מין סוערים ומדהימים, אבל האמת היא שזה לא בדיוק ככה ודברים שרואים משם לא רואים מכאן.
"כשהכרתם רוני ידע שיש לך איידס?"
"אין לי איידס, אני רק נשא, ואני מספר לכל מי שנכנס איתי למיטה."
"וזה לא מפריע להם?"
"מי שזה מפריע לו מסתלק. לבוריס זה בכלל לא הזיז, למרות שהוא היה נשוי אז והכל."
"פגשת אותו כשהוא היה נשוי? היו לו ילדים? אשתו ידעה?"
"יש לו ילדים, ובהתחלה אשתו לא ידעה כלום, אבל בסוף היא גילתה תמונות של בחורים ערומים במחשב שלו והם התגרשו. בתקופה ההיא הייתי מאוהב בארקאדי ולא הייתי בקשר עם בוריס, שמעתי על זה רק אחר כך."
"שמעתי שארקאדי באיטליה עכשיו."
"כן, הוא תמיד שנא את הארץ, בגלל זה הוא שמח מאוד לנסוע לארה"ב עם בוריס."
"הם נסעו יחד? האקס שלך נסע עם החבר שלך?" נדהם מולי. הוא לא הראשון, כולם מתפלאים כשהם שומעים את הסיפור הזה.
אני תמיד מרגיש כמו אידיוט כשאני מספר על בוריס וארקאדי, אבל האמת שהוא היה עוזב אותי בין כה וכה כי הוא רצה עושר וחו"ל וסקס מהסוג שאני מרגיש לא נוח איתו, והמצחיק הוא שגם רוני לפעמים… אולי זה משהו בפרצוף שלי שמושך אלי טיפוסים כאלו? הראיתי למולי את שכונת עיר גנים שפעם גרתי בה ואחר כך חזרנו הביתה, משוחחים בנעימות על כל מיני דברים, ואז עשיתי טעות ואמרתי למולי שהוא בטח ימצא שפה משותפת עם בוריס כי גם הוא נפרד מאשתו בגלל שהוא מעדיף גברים.
מולי התעצבן ואמר שלו ולאשתו היו המון בעיות חוץ מזה, ושהם נשארו יחד רק בגלל שהיא נכנסה להריון, ושזה בכלל לא ככה. והוא בכלל לא בטוח שהוא כזה, וזו רק תקופה כזו שעוברת עליו, ושהוא נמשך גם לנשים וש…
"בסדר, סליחה, לא התכוונתי להעליב." מיהרתי להתנצל, אבל הוא כבר התעטף בשתיקה, וברגע שחזרנו הביתה טס לחדר שלו ולא יצא ממנו עוד.
הסלון היה ריק חוץ מרוני שישן על הספה, מוקף בצלחות ובכוסות מלוכלכות ומדימה שנשאר בבית כי פחד לפגוש את האקס שלו בפאב ההוא. אספתי בעזרתו את הכל למדיח, נישקתי אותו על הלחי ושלחתי אותו לישון והפעלתי את המדיח.
אחרי שדימה יצא רוני התעורר פתאום מבולבל, צעק עלי ששכחתי לקחת איזה תרופה – לא שכחתי, רק חיכיתי לרגע האחרון, זה לא אותו דבר – ובסוף נרדם בזרועותיי.

3. תחילתה של ידידות מופלאה

עבדנו כמו תמיד, וכרגיל הרדיו היה דלוק בקולי קולות, והקריין השמיע איזה פרסומת או משהו, לא ממש הקשבתי, אבל הוא דיבר בטון נשי קצת מתחנחן, ואז אדי השמן אמר לניקולאי (הוא באמת חזר נשוי מרוסיה, אבל אשתו צריכה לגור שם עוד שנה לפני שירשו לה לעלות, ולא, עוד לא ביררתי אם הוא הוסיף לעצמו עוד כתובות קעקע חדשות), "איזה קול של הומו." וניקולאי דחף אותו עם המרפק, אמר לו לסתום והחווה בסנטרו לעברי ו… לרגע היססתי, ואז, במקום לחייך ולהגיד שנכון, הוא באמת נשמע הומו, הקריין הזה (מה שהיה נכון לגמרי), פשוט העמדתי פנים שלא שמעתי ולא ראיתי, ובעצם אני שקוע במחשבות עמוקות מיני חקר והלכתי משם.
זהו, זה הכל. זה כל מה שקרה ובכל זאת אני חושב שאני צריך למצוא לי מקום עבודה חדש, ואם הוא לא יהיה מקום של הומואים אז עדיף שאני אמשיך להיות בארון במקום העבודה החדש שעוד לא מצאתי כדי להימנע מדברים מביכים כאלו.
אני מנסה לחשוב על מקום עבודה שכולו הומואים, או לפחות הרוב, והמקום היחידי שעולה בדעתי זה חנות בגדים, או אולי מסעדה. לא חושב שאני אהיה מלצר מוצלח, וגם במכירות אני די גרוע, אולי מכירות ספרים? לא. אני פשוט אשב ואקרא את כל הספרים ואגרש את הקליינטים שלא יפריעו לי. בכל מקרה לא יזיק לי מקום עבודה שישלם לי קצת יותר כי המבצע של מציאת מישהו שישכיר ממני את החדר הפנוי בדירה לא הולך כל כך טוב.
היום, כששתינו יחד קפה לפני שיצאנו מהבית, רבנו שוב. חבל, כי בדרך כלל אני נורא אוהב את הטקס הקטן הזה – לשבת יחד זה מול זה, לכרסם עוגה יבשה, לשתות קפה ולדבר איתו על כל מיני דברים לא חשובים… סקס אני יכול לעשות כמעט עם כל אחד, אבל לשתות קפה של בוקר אני יכול רק איתו.
רבנו בגלל שאמרתי שהיום אחרי הצהרים יבוא הבחור הזה שרוצה להשכיר ממני חדר ושאני מקווה שזה יסתדר הפעם כי אני ממש צריך את הכסף הזה. (היו כמה שבאו קודם, אבל בגלל כל מיני סיבות זה לא הלך). סתם דיברתי, בלי להעלות בדעתי… הוא אמר אחר כך שהוא הבין מדברי שאני רומז שאני רוצה שהוא יעזור לי עם תשלום החשבונות, וזה ממש ממש לא היה נכון.
"מה אתה חושב שאני, זונה." התרתחתי.
איך הוא יכול היה לחשוב ככה. הרי עשינו סקס – לא. עשינו אהבה – רק כמה דקות קודם. הוא ניסה להתנצל, "תן לי לעזור, הרי אני החבר שלך." אמר וניסה לגעת בי, ואני דחפתי אותו ואמרתי שהוא רק האקס שלי ואם הוא יבקש יפה אני מסכים שנהיה יזיזים, לא יותר, ודחפתי פרוסת עוגה לפה. מרוב כעס היא נתקעה לי בגרון. התחלתי להשתעל נורא והוא נלחץ כאילו שאני עומד לגווע על רצפת המטבח, והתקשר אלי לעבודה איזה שלוש מאות פעם אחר כך לשאול אם אני מרגיש טוב.
אולי מישהו יכול להסביר לי למה כשאני נחמד אליו ומנסה להיות מבין ומתחשב הוא מגעיל כלפי, וכשאני צועק עליו ומתנהג בגסות הוא נמרח עלי?
גברים. לך תבין אותם.
ואם מדברים על גברים, הדייר המיועד שלי הגיע ומיד כשעיני נפגשו בעיניו ידעתי למה הוא עזב בית עם אישה ושני ילדים. אני רק מקווה שגם הוא יודע את זה.
הוא דווקא בן אדם נחמד, קרוב לארבעים, קצת מקריח, קצת שמנמן, אבל עובד על זה קשה וכבר איבד שמונה קילוגרם ועוד היד נטויה, ככה הוא סיפר לי בגאווה, ומיד שאל לאיזה חדר כושר אני הולך.
שמו מולי וברור שהוא די מבוהל מהצעד שעשה ונורא מתגעגע לילדים שלו. לי הוא אמר שהוא ואשתו נפרדו לתקופת ניסיון בגלל בעיות בזוגיות שלהם (נשבע לכם שככה הוא אמר) ושהוא רוצה רק חדר קטן לישון בו, זה הכל.
התנאי שלו זה שהוא יוכל לעזוב באתראה של כמה ימים ולכן הוא לא יכול לשכור ליותר מחודש כל פעם, אבל…
"זה בסדר גמור מבחינתי," אמרתי, "אבל תדע שלפעמים יבואו לכאן גברים לעשות איתי סקס וחלק אולי יישארו לישון אצלי."
אני מודה שנהניתי תענוג פרוורטי לראות איך העיניים החומות שלו מתעגלות כמו צלחות והפרצוף שלו מסמיק ממבוכה. "גם השכנים למטה הם הומואים." הוספתי, "וכל החברים שלהם גם, זה מפריע לך?"
הוא נחפז להבטיח לי שלא, מה פתאום, הוא בן אדם מאוד ליבראלי, וזה בכלל לא מפריע לו, ושכל אחד יעשה מה שטוב לו, ושאיש באמונתו יחיה, ושהחדר מאוד מוצא חן בעיניו, אבל… "אתה רוצה להשכיר או לא." הפסקתי את הגמגום שלו בגסות רוח – אני באמת חרא של איש מכירות.
הוא אמר שהוא לא בטוח, הוא עוד צריך לחשוב על זה, ומעשה שטן בדיוק ברגע זה נכנס ליאור לקחת ממני גבינה צהובה לשפר את הפיצה הקפואה שהוא תכנן לחמם (כל הזכויות על הרעיון שמורות לי ולדני), ראה את הדייר החדש שלי ושאל בטון הכי מתוק שלו מי זה החמוד הזה, ומה הוא עושה אצלי, ואם בא לו לאכול איתנו פיצה?
ליאור מסוגל להתנהג בצורה גברית רגילה לגמרי כשמתחשק לו, אבל לפעמים, בעיקר כשהוא לובש סינר ומשחק אותה טבח, הוא מתנהג כמו דראג קווין קטנה ומופרעת. גם אני, בפעם הראשונה שראיתי אותו מפגין את רפרטואר ההתנהגות האוחצ'ית שלו נבהלתי, אבל מולי נכנס לפאניקה, נבהל והתבלבל כל כך עד שחתם על החוזה רק כדי שיוכל לברוח מליאור מהר ככל האפשר.
אני חושב שהוא עומד להתקשר מחר מחרתיים ולהגיד שהתחרט ושזה לא זה, אני לא אתפלא אם יחזור לאשתו רק מרוב שנעשה לו לא נעים מליאור והשטויות המופרעות שלו.
אחרי שהוא חתם והלך התנפלתי על ליאור בצעקות, אמרתי לו שהוא מופרע ומפחיד אנשים הגונים עם ההצגות שלו, ומרוב כעס הורדתי ממנו את הסינר – משהו מזעזע במשבצות ופרחים בשלל צבעי הקשת ואם לא די בכך הוא גם מעוטר במין לב מתחרה בחזית – משהו באמת מזוויע. ומי נכנס בדיוק כשאני נאבק עם ליאור על הסינר הטיפשי הזה – רוני.
שניהם התחילו לדבר בבת אחת זה עם זה ואיתי – אל תשאלו אותי על מה, היה לי בלאק אאוט זמני – ופתאום הבית היה מלא בבני אדם קשקשנים שמיעוטם רצו לדעת על מה המריבה ורובם פשוט רצו שתהיה כבר פיצה, ורצוי גם כמה בירות.
"השכרתי את החדר, אני חושב." אמרתי רק כדי להגיד משהו.
"לאחד ממש חמוד." התלהב ליאור, "קצת קשיש, אבל מתוק ושמנמן, בדיוק כמו שאתה אוהב חמי."
הוא כזה סכסכן הליאור הזה, אני אחנוק אותו יום אחד עם הקוקו הטיפשי שלו.
טוב, איכשהו זה נגמר בפיצות ובהמון הסברים שרק סיבכו עוד יותר את המצב, מזל שדני נכנס והשיחה שינתה כיוון והפכה קצת יותר מהוגנת. אם אני לא אשמור עליהם הילד יצא דפוק לגמרי בגלל הפה המלוכלך של הקוקיצות האלו.
נכון לעכשיו אני חוזר ומזכיר לרוני שהוא רק יזיז שלי ושאני לא רוצה בכלל חבר, והוא מתעצבן ורומס אותי, ואני מתכוון פשוטו כמשמעו – שוכב עלי ומועך אותי בכל שישים ומשהו הקילוגרם הגרמיים שלו – ומתרתח כהוגן כשאני מבקש שיפסיק לדגדג אותי.
אנחנו עדיין אוהבים כמובן, אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק. עכשיו הוא שוב מחזר אחרי כי הוא מרגיש שאני כבר לא שפוט שלו והוא חושש שעוד מעט יגור פה עוד גבר שעלול למצוא חן בעיני אז הוא עושה מאמץ, וחוץ מזה הוא באמת דואג לי, אני מרגיש שהוא מודאג בגללי ואני חשוב לו, אבל הוא עדיין לא מוכן לוותר על האופציה הנשית שלו, ואולי הוא לא יכול לוותר, מאין לי לדעת?
המצחיק הוא שגם אני מסתדר לא רע עם נשים, ואם הייתי רוצה ואם זה היה ממש חשוב לי אני בטוח שהייתי מצליח לחיות לא רע בכלל עם אישה וגם לספק אותה, אבל למה לכל הרוחות שארצה לעשות דבר כזה?
אין לי שמץ של ספק שנשים הן החלק המוצלח יותר של המין האנושי מכל בחינה שהיא, אבל בשביל סקס אני זקוק לגברים. נשים טובות לידידות, חיבה, שיחה – בעיקר מהסוג הנפשי – אבל לא יותר מזה. אני מודה שבהתחלה הייתי בטוח שהוא מאלץ את עצמו להיות עם נשים יותר מטעמי ארוניות מאשר בגלל משיכה אמיתית, כי אחרת למה הוא חוזר כל הזמן אלי? אבל בזמן האחרון אני מתחיל לשאול את עצמי אם זה באמת נכון. ההורים שלו כבר יודעים וכנראה שהם משלימים לאיטם עם הפייגלע שבו, אז בשביל מה ומי ההצגה? ונניח שהוא באמת זקוק גם לנשים, וגם אם אהיה המושלם בגברים (מה שאני לא) זה לא יעזור כי חסר לי ציוד חיוני מאוד שיש להן. אני אוהב אותו וזקוק לו ונהנה להיות איתו, אבל האם אני אוהב אותו מספיק כדי לחלוק אותו עם אישה?
האמת, כן. אני חושב שכן. הרי גם אני שמח לגוון מידי פעם עם אקס זה או אחר (בעיקר עם בוריס), אז גם לו מותר, בתנאי שיחזור אלי ושאני אהיה בן זוגו העיקרי ושנחיה יחד, אבל כמו שאני מכיר אותו זה לא יהיה ככה, נהפוך הוא. הוא מעדיף לחיות חיי משפחה וזוגיות עם אישה שתיתן לו ילדים ובית ופאסדה של נורמאליות מהוגנת, ואני אהיה הסוד הקטן מהצד, סוד אפל ומטונף שהוא מתבייש בו.
לא תודה. לא נראה לי. גם אם הוא מאוד אוהב אותי זה עדיין לא נראה לי כדרך חיים בריאה בשבילי. ומה שהכי מעצבן זו הקנאה שלו והרכושנות שלו. אם יש מישהו שאין לו זכות לקנא זה לאהרון, אבל האם זה מפריע לו? הצחקתם את הסבתא של פפו.
דנתי בנושא עם חבר שהודיע לי שאני מסתפק ביחסים הביזאריים הללו עם רוני בגלל שכדתל"ש מצוי אני חש אשם בנטיות ההפוכות שלי ונהנה לסבול, וגם (זה ממש עצבן אותי), בגלל שאני חיובי ואני מרגיש שלא מגיע לי משהו טוב יותר.
מרגיז, אבל הגיוני באיזה אורח מעוות.
***
היום תפסתי את ניקולאי בצד ושאלתי אם הוא הוסיף לעצמו איזה קעקוע מעניין כשהיה ברוסיה. הוא אמר שלא, להתחתן זה מספיק ודי, לא צריך להוסיף עוד הרפתקאות, ואז הוא ניסה להתנצל בגלל הקטע של אתמול ולהגיד שהם סתם צחקו ואין להם שום דבר נגדי, או נגד הומואים, וסליחה אם נפגעתי, ואני נחפזתי להגיד שלא נפגעתי ושהקריין ההוא באמת נשמע הומו, והכל נגמר בשלום.
חוץ מזה הלכתי כל היום עם הנייד צמוד אלי כי המתנתי לצלצול ממולי. הייתי בטוח שהוא עומד לבטל את העסק והנה, כשכבר כמעט הלכתי הביתה, הוא באמת צלצל ולא רק שלא ביטל אלא שאל אם לא יפריע לי שהוא יעביר את חפציו כבר בסוף השבוע הזה.
"מצידי אתה יכול להגיע כבר היום." אמרתי, כי מה אכפת לי? בין כה החדר סתם עומד ריק. הוא הודה לי בהתרגשות וסיפר לי שהמצב בבית נעשה כל כך מתוח עד שהוא ממש חייב להסתלק, ואולי הוא יבוא כבר היום ישר מהעבודה כי אשתו שלחה את הילדים לסבתא ורק בגללם הוא עוד ממשיך לגור בבית.
"אולי היא רוצה שתהיו לבד בבית ותנסו להתפייס?"
"ודווקא בגלל זה דחוף לי לברוח." הוא ענה בתקיפות, "השיטות שלה להתפייסות הן…" ואז הוא נזכר שהוא כמעט לא מכיר אותי וסתם את הפה.
הבעיה היא שאין בחדר האורחים שום רהיטים חוץ מארון קיר ושני כסאות צולעים. נניח שהוא באמת יגיע. איפה הוא יישן? אם נגיע למצב המביך הזה אני אתן לו את המיטה שלי, אשאיל שק שינה ומזרון מליאור ואישן על הרצפה.
אתמול לא קרה שום דבר ממה שחשבתי – ככה זה תמיד, אתה עושה תכניות, מתארגן וחושב על כל האופציות, ובסוף קורה משהו לא צפוי שבחיים לא היית חושב עליו והכל משתנה בבת אחת. נו, טוב, ככה זה בחיים, או שאולי אלו רק החיים שלי?
בסוף מולי לא בא, לא יודע למה. הוא לא דיווח לי. אולי הוא כן התפייס עם אשתו, אולי תפס זיון באיזה מקום? מאין לי לדעת.
נשארתי לבד בבית וראיתי סדרה הזויה בטלוויזיה רק בגלל שחקן מתוק אחד, מת על הפרופיל שלו, יש לו אף שפיצי חמוד כזה ועיניים מדהימות, ותלתלים שחורים. בפרק הזה הוא גמר במיטה עם איזו בלונדה, נכון, כוסית, אבל בכל זאת, נקבה… כשזה נגמר הלכתי לישון ובסביבות שתיים בלילה, אחרי שכבר נרדמתי, רוני הופיע פתאום.
הוא הצליח להיכנס למיטה בלי להעיר אותי, (הוא משתכלל והולך בקטע הזה), ופתאום הרגשתי בו לצידי, נלחץ אלי חזק, משפשף את פניו בחזה שלי – מת על הפרווה שלך הוא אומר – מושך אותי אליו, מתכנס תחתי, מבקש להתחפר בתוכי.
"מה קרה, קר לך?" שאלתי וחיבקתי אותו.
"כן, קר לי, תחמם אותי, תחזיק אותי." הוא ביקש, נשמע עצוב כזה, בודד ומרוחק כל כך. זה הפחיד אותי. כמה שמעכתי אותו יותר חזק אלי ככה הוא רצה עוד. פחדתי שאשבור אותו לשתיים.
"מה קרה חמוד, תספר לי מה הבעיה."
"ביום כיפור אני בבית עם ההורים, הולך איתם לבית כנסת."
"בסדר, אין בעיות."
"יכול להיות שאני אשאר שם גם שישבת."
"טוב, אני אתגעגע, אבל באמת הזנחת אותם קצת לאחרונה."
"אולי אני אביא אליהם את המולדבית (החברה שלו ממולדביה).
"יופי." אני אומר, "באמת הגיע הזמן שהם יכירו אותה." בלב אני מרגיש סכינים, אבל בחוץ אני מחייך ואומר יופי.
"מה יופי. אידיוט אחד! תתרגז, תכעס, תרביץ לי."
"לא, רוצה. לא אוהב אלימות."
"אתה סתם אפס פתטי." הוא פוסק בזעם, "אתה לא גבר."
"אז לא, אתה מספיק גבר בשביל שנינו." אני עונה, ומתחיל לכעוס למרות שהוא סתם מדבר שטויות.
אני מנסה להתרחק ממנו, הוא מסרב. אנחנו נאבקים קצת, אבל ברגע שהוא מתחיל לבכות אני מפסיק להדוף אותו ממני ונרגע.
לא ישנו הרבה באותו לילה – התחבקנו והתלטפנו ודיברנו. הוא ביקש סליחה, ואני אמרתי שיפסיק עם השטויות, והוא שוב סיפר כמה קרוע ואומלל הוא מרגיש, ואני אמרתי שזה בסדר ואני מקבל אותו כמו שהוא, ואני אחכה עד שהוא יחליט.
"ואם אני אף פעם לא אחליט." הוא אמר במרירות, "אז מה, תחכה לי לנצח."
"לא יודע חמוד, מספיק. בוא נישן." ביקשתי, ובסוף נרדמנו מחובקים.
"אני כל הזמן פוחד שיום אחד תגיד שדי, שנמאס לך, ותעיף אותי לכל הרוחות." הוא אמר לפני שהלך.
"אל תדאג, אני אתן לך הודעה מראש שתוכל להתכונן." הבטחתי לו.
אז לא, אני לא אחכה לנצח, אבל אהבה זה לא רק אושר, וסקס נהדר, וצחוקים, ובלונים, ונשיקות, ופרפרים, זה גם להיות לבד ולחכות ולהיות חזק וסבלני בשביל שניים ומסתבר שיש לי הרבה יותר סבלנות מכפי שתיארתי לעצמי.
כשאני חושב על האהבה שלנו אני מדמה אותה כמין חבל עבה וגס עשוי מאות סיבים קטנים ודקים של זיכרונות, תחושות, טעמים, חוויות, לילות וימים שעברנו יחד.
החבל הזה קושר אותי אליו ואותו אלי. אם נמשיך להיות יחד ונמשיך לאהוב החבל יתעבה ויתחזק, אבל אם הוא יתרחק ממני, יעביר את מרכז החיים שלו אליהם, אל ההורים, המשפחה, הבנות ההן, (עכשיו זו המולדבית, אולי יהיו אחרות בהמשך), החבל הזה יתחיל להיקרע. סיב אחר סיב יפקע, ככל שהוא יתרחק ממני יותר ככה החבל ימתח יותר וייעשה דקיק יותר, ובסוף הוא יקרע, וזה יכאב, אבל אז לא נהיה קשורים עוד והוא יוכל ללכת ממני ואני ממנו. אני רק מקווה שאוכל להזהיר אותו מראש שזה עומד לקרות.
***
מולי, הדייר החדש שלי, הגיע בבוקר ושמח מאוד לשמוע שהיום אני לא עובד ואוכל לעזור לו לפרוק את החפצים שלו. הוא הביא פוטון זוגי נוח למדי, שטיח דק שנקרא קילים, כמה מזוודות, בגדים ומחשב נייד. אחרי שסידרנו הכל הוא מיד נעמד לבשל, ראה שחסרים המון דברים ושלח אותי לעשות קניות, והתפלא מאוד שאני לא שותה שום אלכוהול. אפילו בירה הפסקתי לשתות כי היא לא עושה לי טוב בזמן האחרון, אולי בגלל התרופות שאני לוקח?
אכלנו מצוין, (בשבילי, אם האוכל חם ומבושל זה מספיק טוב, אני לא בררן), וגילינו שאנחנו מחבבים זה את זה. "זו עומדת להיות תחילתה של ידידות נפלאה." אמר מולי וצחק, והיה מרוצה מאוד לגלות שאני יודע שזה משפט הסיום של הסרט הקלאסי 'קזלבנקה'.

חשבון נפש
החבר'ה בדירה של ליאור (שאני מכנה הזולה) יושבים למטה על המרבץ שלהם ושומעים מוזיקה, בשקט לשם שינוי, ודני מתרוצץ בחוץ עם האופניים שלו ובא כל כמה זמן לבקש מים או משהו לאכול. מצד אחד הוא מרגיש לא נוח כי הוא כבר בר מצווה וצריך לצום, אבל מצד שני הוא רק ילד והוא רעב וצמא מכל ההתרוצצות.
פתרתי לו את הבעיה ואמרתי שהוא עדיין צעיר והוא יכול להתחיל את הצום רק מחר בצהרים. זה לא ממש נכון, אבל שטויות. שיעשה חיים.
אותי הכריחו לצום מגיל שלוש עשרה וזה היה מגעיל ודי מרושע – איזה עברות כבר יכול לעשות ילד בגיל שלוש עשרה?
אם אני אמשיך בקו המחשבה הזה אני עוד אעשה בודהיסט. הדבר היחיד שאני מחזיק ממנו ביום כיפור זה הרעיון של חשבון נפש. אפשר לעשות את זה בכל יום כמובן, לא רק פעם בשנה יחד עם כל עם ישראל, אבל מצד שני רק היום כל כך שקט ורגוע במדינה שלנו. שקט מאוד הבוקר ויש לי זמן לעשות חשבון נפש. גם נושא המוסף החגיגי בעיתון ידיעות – בחירות והתלבטויות – התקשר איכשהו לחיים שלי.
רוני הוא כמובן המתלבט הנצחי, ולא רק בנושא של אם להיות סטרייט או הומו. אני לא הולך איתו אף פעם לקניות כי הוא משגע אותי עד שהוא מחליט על משהו.
אם באמת הייתי יושב וחושב בהגיון מה טוב לי ולו, הייתי מגיע שוב למסקנה שהגעתי אליה בפעם הקודמת – צריך להיפרד ויפה שעה אחת קודם. נכון שאחרי שהחלטתי את זה יצאתי מדעתי והגעתי לאשפוז, או שאולי קודם השתגעתי ואחר כך החלטתי להעיף אותו מחיי.
זה לא ברור לי. משום מה הקטע הזה קצת מעורפל אצלי, אבל אני די בטוח שזו הייתה ההחלטה הגיונית להפליא שגרמה לי אומללות איומה.
מצד אחד ברור כשמש שאנחנו לא מתאימים והקשר שלי ושלו נדון לאבדון. כל בן אדם שעיניו בראשו יגיד שאני מבזבז עליו את הזמן שאין לי וחבל לתת את השנים הללו לבחור שממש, אבל ממש, לא מתאים לי. הוא יותר מידי אקטיבי, הוא עדיין בארון, הוא רוצה גם נשים, הוא צעיר מידי ולא רוצה לגור איתי כדי לא להעציב את הוריו, הוא קנאי ומה שמרגיז עוד יותר, בעל מוסר כפול. לו מותר, לי אסור, הוא מעצבן אותי בטירוף עם הקטעים האלימים שלו גם בסקס וגם בכלל … טוב, זה גם מחרמן, אבל גם מפחיד.
הבן אדם מכריח אותי לחיות על הקצה ובאימפולסיביות שלו משבש לי כל סיכוי לשלווה ולשקט, פשוט אסון טבע קטן שחום והיפר אקטיבי שממשיך לרכב על האופנוע המאוס הזה שמפחיד אותי עד מוות. למה אני עדיין איתו? למה נתתי לו להיכנס לי שוב לחיים? כי אני אוהב לישון איתו, לצחוק איתו, לשתות איתו קפה בבוקר. כי כל לילה בלעדיו במיטה הוא לילה מבוזבז ואומלל, כי כל בוקר אני מגשש אחריו ומרגיש נורא אם אני לא יכול לחבק אותו ולגעת בו ולהריח אותו.
רק הוא גורם לי להרגיש חי. הריח שלו מטריף אותי, אני מתגעגע אליו כל שנייה שהוא לא פה. הוא מקנא לי ואני אוהב את זה. בשבילו אני מוכן לוותר על סקס עם אחרים, רק כדי שהוא ישמח.
העיניים שלו מדהימות, והפה שלו נפלא, ואני מעדיף את הצרות שהוא עושה לי על פני הפינוקים שאחרים נותנים לי. אם לא אוכל ללטף יותר את העור החלק שלו אני אמות מעצב. האם אלו סיבות להמשיך לסבול בן אדם מרגיז כל כך? לא יודע.
כמו תמיד שאני מתלבט מה לעשות אני מתייעץ עם בוריס.
"תעשה טבלה של בעד ונגד."
"עשיתי כבר." אמרתי, והקראתי לו בגאווה את הרשימה שלי.
"נו, הכל ברור." איבד בוריס את סבלנותו, "כבר החלטת, אתה אוהב אותו. חבל על כל הקשקושים שלך. בוא ניסע באופניים, עוד חצי שעה אני אצלך וקח כובע."
אז עם אתם מחפשים אותי, לקחתי כובע והלכתי לנסוע באופניים.
***
אחרי יום כיפור אמורים להרגיש רגועים ומפויסים. להתחיל את השנה החדשה בלב נקי וקל, אבל בגללו הכל קרה בדיוק הפוך. זה התחיל בזה שכמה שעות אחרי סוף הצום הוא צץ אצלי עם קסדה ביד. "מה, לא הייתה עדיין תנועה ברחובות, נסעתי לגמרי לבד." ענה למבט החמור שנעצתי בו.
הטיעון הזה לא שכנע אותי וכדי להפגין את מורת רוחי המשכתי לשבת מול המחשב, לשוחח במסנג'ר עם יוני ולהתעלם ממנו – אין דבר שמעצבן אותו יותר מזה.
כמובן שרבנו, לדעתו ברגע שהוא נכנס לבית שלי אני צריך להפסיק הכל, לסלק את כולם, ולהתרכז אך ורק בו, וכשהוא לא בבית אני אמור להמתין לו ולהתכונן נפשית וגופנית לבואו.
לדעתי הוא מגלומן והגיע הזמן שהוא יבין שהשמש לא זורחת לו מהתחת. אם הוא רוצה שיתייחסו אליו כאל נסיך הכתר שיישאר בבית אצל הוריו. אולי המולדבית שלו מוכנה להעריץ את העובדה שהוא נושם איתה באותו חדר, אני לא.
שכבנו לישון כועסים, בלי סקס, בלי חיבוק, כל אחד מכורבל בפינה עם הטענות והזעם שלו, כל אחד בטוח שהוא צודק. אחרי שעה של שתיקה זועפת ועקשנית הוא שאל מה אני חושב שיהיה הסוף איתנו ואם לדעתי יש לנו עתיד ביחד. אמרתי שכן וחיבקתי אותו, והבטחתי לו שבסוף הכל יהיה בסדר.
"נפרדתי ממנה בבוקר של ערב יום כיפור." הוא אמר פתאום, "הסברתי לה שאני לא מרגיש בשל לקשר ושאני עדיין צעיר מידי למחויבות, והיא אמרה שאני מניאק והסתלקה."
"אתה באמת צעיר מידי למחויבות." הסכמתי, למרות שאם מישהו ישאל אותי מה זאת בדיוק המחויבות הזו שכולם מדברים עליה אני אאלץ להודות שאין לי מושג.
"הבחור הזה שדברת איתו במסנג'ר. אתם מתכננים להיפגש?" שאל רוני.
"יוני ואני סתם ידידים רוני, אתה מכיר אותו, זה הילד הזה שמת על תיאטרון."
"אה, ההוא. מה, אין בחורים חדשים באינטרנט שאתה עדיין תקוע איתו?"
"אתך אני תקוע עוד יותר זמן, אתה מכיר אותי, אני טיפוס שנתקע."
"כן, אני יודע. נתקעת עם בוריס הבוקר."
נתתי לו פליק חינוכי קטן. "אל תהיה גס רוח. נסעתי עם בוריס באופניים בשביל הספורט וכדי לארח לו לחברה, זה הכל. מה, אתה מקנא?"
"כן." אמר רוני בעגמומיות ששברה לי את הלב, "אני מקנא. אני נורא מקנא בכל האוחצ'ות האלו – החברים של ליאור, ובחיילון שלו שבולע אותך בעיניים, ועכשיו בא גם המולי הקשישון הזה…"
"החייל של ליאור מסתכל על כולם, לא רק עלי, והאוחצ'ות הם רק ילדים שמעריצים בעיקר אותך, לא אותי, ומולי… תעזוב אותו בשקט, יש לו די צרות משלו."
רוני צחק והודיע לי שאני תמים, טיפש ומדחיקן, ושאם הייתי רוצה הייתי יכול לזיין כל אחד בסביבה.
אמרתי לו שהוא אידיוט, ושרק אותו אני רוצה. הוא חיבק אותי ואני אותו, הריב נגמר והכל בא על מקומו בשלום. "תגיד חמי," הוא שאל רגע לפני שנרדמנו, "אתה שוב כותב בלוג?"
הרגשתי שאני מתחיל להזיע בעורף מרוב מבוכה. מצד אחד הבלוג אמור להישאר הסוד הקטן והפרטי שלי, מקום המפלט שלי בו אני שופך את לבי, אבל מצד שני, לך תשקר בפנים כששואלים אותך שאלה ישירה כזו.
"אני כותב סיפור שמבוסס על החיים שלי." התחמקתי, "ואל תשאל יותר, אני לא רוצה לדבר על זה."
"גם אני מופיע בסיפור?" שאל רוני בסקרנות – הוא כזה ילד לפעמים.
"יש שם דמות שמזכירה אותך קצת, אבל אל תדאג, אף אחד לא ידע." הרגעתי אותו, "בוא נישן."
***
הכל התחיל כי תקעתי לראש הטיפשי שלי שרוני כן יבוא ביום שישי בערב, למרות שהוא אמר לי מפורשות שאחרי שהסתלק מהבית במוצאי יום כיפור הוריו מצפים שלפחות ביום שישי הוא יישאר בבית.
משגע אותי שהוא צריך לעשות חשבון להוריו ולדווח להם מתי ולאן הוא הולך. משגע אותי שאנחנו לא מדברים על המצב ביני לבינו ושהכל כל כך נזיל ולא קבוע ולא יציב. משגע אותי לבלות ביום שישי לבד בבית. ביום שישי אתה מצפה לצאת, לבלות, לשמוע מוזיקה, לראות בני אדם, לשבור את השגרה. זה מעין התניה שמתחילה בגיל ההתבגרות, ביום שישי כולם מבלים עד שעה מאוחרת ומי שנשאר בבית הוא לוזר פתטי. חיכיתי ליד החלון, מצפה לשמוע את קול טרטור האופנוע המאוס שלו, מתכנן איך אעמיד פנים אדישות ולא אגלה לו שאני יודע שהוא קנה את האופנוע מהגיס שלו.
לא התכוונתי לרגל אחריו, במקרה הצצתי לו בארנק כשחיפשתי כסף קטן (בסדר, לא הייתי צריך, אני יודע, אבל גם הוא מחטט לי בחפצים) ומצאתי את הביטוח על האופנוע שהיה רשום על שמו.
אז חיכיתי וחיכיתי, והתעצבנתי וריחמתי על עצמי, ותנחשו מי לא בא?
אחרי שעה שמונה בערב אחזה קדחת יציאה בכולם, כולל דני שתפס לי את הטלפון ודן בפרטי המסיבה אליה הוא מתכנן ללכת עם שאר חבריו, תלמידי כתה ז' בסך הכול ובליינים יותר גדולים ממני. ליאור התלבט בקולי קולות עם חברים מה הבילוי ההולם את יום שישי הזה – מסעדה רוסית אחת בצ'ק פוסט ששמה פרח מזיכרוני שאפשר לשתות ולרקוד בה בימי שישי, או אולי מסיבה בבית פרטי של מישהו מהמכללה?
"אם הם מתכוננים לשתות במסיבה איך הם יחזרו אחר כך הביתה." שאל מולי שעד כה סתם רבץ בשתיקה על הספה ובהה בטלוויזיה.
"אני אקח אותם, ואחר כך הם יחזרו במונית."
"למה אתה לא נשאר איתם במסיבה?" התעניין מולי.
"השתגעת. אני לא רוקד, לא שותה ושונא מוזיקה צרחנית."
"אני דווקא כן אוהב לשתות ולשמוע מוזיקה, והייתי שמח לנסות לרקוד עם הצעירים." אמר מולי בעגמומיות, ורק אז שמתי לב שהוא לא מוריד את העיניים מהחיילון של ליאור שהתרוצץ הלוך ושוב בתחתונים בלבד, מנסה לסדר לעצמו את השערות עם ג'ל, נכשל, רץ לשטוף את השערות במקלחת, ושוב מנסה.
"אוף אתך כבר." התרגז עליו דני, "שב רגע בשקט." פקד, ולתדהמת כל הנוכחים ייבש היטב במגבת את שערו הבהיר של החיילון (גם הוא רוסי כמובן. יש בזולה של ליאור רוב רוסי מוחץ), שם קצת ג'ל על קצות אצבעותיו ובזריזות כפיים מדהימה סידר לו את השערות בשפיצים מהודרים.
"צריך שהשערות יהיו יבשות ולשים רק קצת בקצוות." הסביר, "ז'וז'ו לימד אותי." זרח אלינו. "ושלא תעיז לגעת בזה עד שהכל יתייבש." התרה בחיילון. הטלפון שוב צלצל והילד טס אליו, "זה בשבילי. אל תענו, זה בשבילי!" צרח, וכן, זה היה בשבילו.
החברים שלו אפילו לא מנסים להתקשר אליו הביתה אלא ישר מתקשרים אלי, ולא מתביישים לשאול אותי בחוצפה מה שלומי ומה נשמע. בגילם לא הייתי חצוף כל כך כלפי אנשים מבוגרים.
"אתה מסיע אותנו, או שניקח מונית?" שאל ליאור אחרי שהם החליטו סוף סוף ללכת למסיבה אצל אלכס – המורה ההוא מדניה שבחורף שעבר היינו אצלו במסיבה, המסיבה שבה ליאור נישק את רוני וגרם למריבה גדולה ביני לרוני. כמה הרבה עבר עלינו מאז, וכמה מעט השתנה בעצם.
הצעתי להם שייקחו את מולי כנהג, ואמרתי לו שהוא בטח ייהנה לשוחח עם בעל הבית שהוא אדם מרשים ומשכיל מאוד, אבל שיזכור שהוא, כמו רוב המוזמנים, גם הומו. "אין לי שום בעיה עם זה." אמר מולי, מאושר מאוד, "אבל אני לא יודע מה ללבוש." הביט היישר בעיניו של החיילון שמיד הציע לו עזרה.
למרבה צערו כל שאר החבר'ה שבגדים, אופנה ושינוי תדמית מרתקים אותם פלשו גם הם לחדרו של מולי, הוציאו את כל בגדיו מהארון והשתעשעו בהלבשתו בתלבושות שונות כאילו היה בובת ברבי.
מובן שהבגדים השמרניים שלו לא השביעו את רצונם של הפרחחים, ואם הוא היה רזה יותר הם בטח היו דוחסים אותו לבגדים שלהם. למזלו הוא קצת שמנמן (כולם הודיעו לו שעליו לרזות ולהירשם מיד לחדר כושר), ולפני שהמסכן הספיק למחות הם גילחו את פדחתו המקריחה, סחבו לי חולצת טריקו מזעזעת אחת שרוני השאיר בארון שלי – משהו שחור עם כתובות זוהרות בזהב וכסף – והשלימו בחוסר רצון עם הג'ינס השחורים שלו, אבל התעקשו שעליו לנעול נעלי התעמלות, ולא חס וחלילה נעלים סתם, או אלוהים ישמור, סנדלים.
אחר כך הם הסתלקו והשאירו אותי עצוב ובודד. "מה דעתך, כדאי להתקשר לרוני?" שאלתי את פחיסטון שהפנה אלי את גבו בבוז כדי שאדע מה הוא חושב על התקשורת החד סטרית ביני לבין רוני. בגלל הנסיבות הוא מתקשר אלי מתי שהוא רוצה ומתי שנוח לו, ואני לא.
אסור לי להתקשר כשהוא בצבא, אסור כשהוא בבית, אסור ואסור. אין מצב שאני סתם ארים טלפון לחבר שלי ואגיד, "מה שלומך חמוד, מה אתה לובש, איך ישנת בלילה, מתגעגע אלי? תגיד לי עד כמה." להיות חבר של מישהו שחי בארון ומת מפחד שידעו זה לחזור לארון. מבאס מאוד, בעיקר אם התרגלת כבר לחיות חופשי בלי לעשות חשבון. אז בסדר, התרגלתי ואני מקבל את העובדה שבצבא אסור שיידעו, אבל הרי הוריו יודעים שהוא עדיין בקשר איתי, אז מה הבעיה אם הוא אצל הוריו ואני מתקשר לנייד שלו? אם הוא לא רוצה שהם ידעו מי התקשר אליו הוא יכול פשוט לצאת מהחדר, נכון?
זהו, החלטתי, אני מתקשר.
התקשרתי. זו לא הייתה שיחה טובה. לא סיימתי אותה עם חיוך על הפנים. לא שהוא צעק עלי, או העיר לי למה התקשרתי, אבל הרגשתי את ההסתייגות בקול שלו.
"אני מעדיף שלא תתקשר בשבתות." אמר כשהערתי שהוא נשמע מאוד קר.
"אז למה לא כיבית את המכשיר?"
"כי.. אה… כי…" הוא גמגם כמו תמיד כשהוא עומד לשקר, ואז אמר שעליו להיות זמין תמיד לצבא, אבל ידעתי שזה שקר. אם הצבא היה צריך אותו הם היו מתקשרים לטלפון של הוריו. נכון, הם דתיים ולא מדברים בשבתות בטלפון, אבל אם הטלפון כן מצלצל בשבת הם עונים מחשש שזה פיקוח נפש. הוא בטח השאיר את הנייד דלוק בשביל מישהי, או מישהו, חשבתי. "אני מצטער שהפרעתי לך, פשוט התגעגעתי." אמרתי בקרירות, "זה לא יקרה יותר." וסגרתי. תרגיל עלוב, אני יודע, פשוט מעורר רחמים. הלכתי למיטה מרגיש שאני פתטי בצורה מבישה.
חצי שעה אחר כך הוא התקשר וניסה לכפר על השיחה העלובה הקודמת. "אתה בא או לא?" חתכתי אותו בחוסר סבלנות.
"אני לא יכול חמי, אני מצטער, אני חייב להישאר הפעם."
"תראה עד כמה הצלחת להנמיך לי את הציפיות." הפגנתי וירטואוזיות פולנית בניגון על רגשות האשמה שלו, "אני אפילו לא שואל אם נצא לבלות, כל מה שאני רוצה זה לישון אתך, זה הכל, אפילו מולי יצא לבלות, ורק אני תקוע כמו לוזר בבית."
"לפחות אתה לבד, ויכול לראות טלוויזיה ולקשקש במסנג'ר, אני תקוע אתם ולא יכול לעשות כלום."
על זה לא הייתה לי תשובה ולכן אמרתי לו שאני מתגעגע ועצוב לי לישון לבד, והוא אמר שהוא אותו דבר, ובכך סיימנו.
הלכתי לישון ובסביבות שלוש לפנות בוקר מולי העיר אותי ושאל אם יש לי עוד שמיכה. "מה? למה? מה קרה?" גנחתי וזחלתי לשירותים כי דבר ראשון שאני עושה אחרי שאני מתעורר זה להשתין. כשחזרתי למיטה מולי כבר היה בתוכה, מצטנף מתחת לשמיכה הקלה שלי, טוען שהוא קופא מקור עם הפיקה הדקיק שלו.
"מה קרה במסיבה?" חקרתי, "למה חזרתם כל כך מוקדם?"
"הם עוד שם, חזרתי לבד." אמר מולי, "הם יחזרו מחר בבוקר במונית." הוסיף, ולמרבה התדהמה שלח יד וניסה למשש אותי.
"השתגעת?" נדהמתי, ודחפתי אותו, "מה אתה עושה?"
"כן, השתגעתי." אמר מולי, "השתגעתי לחשוב שיש לי סיכוי אצל בחור כזה צעיר."
"אתה מתכוון לחיילון?"
"כן. אני יודע שאני יכול להיות אבא שלו אבל אסור לי לחלום?" התרגז מולי.
"מולי, קודם כל יש לו חבר, ושנית הוא באמת… הוא קצת צעיר מידי בשבילך."
"אבל הוא כל כך יפה." גנח מולי, וגם אתה." הוסיף באבירות, "ולך אין חבר, ואתה לא כל כך צעיר, והחבר'ה אמרו לי שאתה מעדיף גברים מבוגרים."
"מולי, זה לא ממש מדויק, אני ורוני… עוד לא החלטנו… וחוץ מזה…" גמגמתי, היססתי, התפתלתי והזעתי בניסיון להסביר. האמת, התפלאתי על המוסריות שלי, אבל זה היה כל כך לא לעניין, ההצעה שלו, בעיקר בשעה כל כך מוקדמת של הבוקר.
לא יודע למה הרעיון שאני ומולי… למה זה כל כך הפריע לי. הוא לא דחה אותי, והוא היה שם במיטה, לידי, והוא רצה והייתי לבד, אבל בכל זאת משהו ברעיון שאעשה איתו סקס למרות שאנחנו בכלל לא מכירים, ואני לא יודע עליו כמעט כלום, והוא רק גוף חם ורך שבמקרה נמצא לידי במיטה, הטריד אותי, אפילו דחה אותי, למרות שמולי לא דוחה בעיני גם אם לא עבר עדיין דרך מסחטת הזיעה של מכון כושר.
"תראה, אנחנו כמעט לא מכירים, ואתה עדיין לא ממש סגור עם עצמך ויש לך מעט מאוד ניסיון בסקס עם גברים ואני… לי יש יותר מידי ניסיון, ואני חיובי, וגם אני עוד לא ממש סגור עם הקטע של החבר שלי ו…"
דברתי והסברתי עוד ועוד עד שלמולי נמאס. "טוב, הבנתי. די, שתוק כבר, תן לישון." רטן ודחף לי ברך לבטן. החזרתי לו בדגדוג ונאבקנו קצת, צוחקים, עד שבסוף באמת נרדמנו.
למחרת ניסיתי לברר מה באמת קרה במסיבה וגיליתי שלכל אחד יש גרסא אחרת, אבל כולם מסכימים על דבר אחד – מולי שתה יותר מידי וניסה להתחיל עם החיילון של ליאור שגם הוא מצידו שתה המון. ליאור כעס, מולי עזב, ואחר כך החיילון וליאור עזבו גם כן. באמצע הדרך התפתחה מריבה עזה והחיילון השתוי ירד ברמזור, או לפני הרמזור? בכל אופן הוא ירד מהרכב בצורה פראית ומסוכנת בצומת יגור, ועכשיו הוא וליאור לא מדברים ומולי מדופרס.
נשאר עוד לברר איך רוני יודע שמולי ישן איתי, ולאן נעלם מיצי שנראה לאחרונה רוקד בהתלהבות בדשא מתחת לווילה של אלכס, ומאז נעלמו עקבותיו?
פרס מובטח למוצא הישר.