אשתו של צוקר מהקורס חובשים התקשרה אלי שוב למחרת ואמרה שהיא לא מצליחה לאתר את דור. היא יודעת מהסיפורים של צוקר שאני ודור היינו מין זוג כזה וכל הזמן היינו ביחד ואולי אני יודע איפה הוא.
אמרתי שאני לא יודע, וחוץ מזה כולם בקורס התחלקו לזוגות כי היינו מזריקים זה לזה מים פיזיולוגיים בשביל להתאמן אחד על השני ובודקים לחץ דם ודופק זה לזה, והכי נוח לעשות את זה עם בן זוג קבוע, וגם ללמוד נוח יותר בשניים כי היה המון חומר תיאורטי ומבחנים בקורס הזה ו… פתאום קלטתי שאני מדבר יותר מידי ובטון מתנצל מידי ומתנהג כאילו שהיא האשימה אותי במשהו וסתמתי את הפה.
"אז אתה יודע איפה הוא או לא?" היא שאלה, קצת בקוצר רוח.
"אני יודע שאחיו גר בקריות. אני אמצא אותו בספר טלפונים ואברר."
"יופי, אני סומכת עליך, ביי."
לדור יש שם משפחה די נדיר וזכרתי שלאחיו קוראים שמואל. מצאתי שמואל אחד בקרית מוצקין והתקשרתי. אני די שונא לדבר בטלפון עם זרים, אבל הבטחתי ולכן התגברתי על עצמי ודיברתי עם אחיו, מסביר לו את כל הסיפור עם מסיבת ההפתעה של צוקר, מגלה להפתעתי שהוא מתחמק מלהגיד לי מה מספר הטלפון של דור.
"הוא בדיוק עבר דירה, אני לא יודע מה המספר שלו." אמר בחוסר רצון.
"אתה לא יודע איך להשיג את אחיך?" התפלאתי, זה היה ממש מוזר.
"לא, אני לא יודע. תדבר עם אבא שלי, הוא יודע." אמר האח באנטיפטיות ונתן לי את הטלפון של האבא.
האבא נשמע קצת מבולבל וההסבר שלי על מסיבת ההפתעה של צוקר לא ממש נקלט אצלו, אבל הוא נתן לי את הטלפון של דור ברצון, ואפילו זכר מי אני כי ביקרתי אצל דור כמה פעמים בביתו בזמן שלמדנו יחד בקורס.
"אתה עדיין זוכר אותי?" התפלאתי, "כל הכבוד לך."
"בטח שאני זוכר, אתה הבחור הגבוה והיפה מקרית ים. דור לקח את התמונה שלך שהייתה תלויה אצלו בחדר כשהוא עזב אחרי שאימא שלו נפטרה."
אמרתי שאני משתתף בצערו ועברתי בשתיקה על החלק של התמונה. דור אהב לצלם וצילם אותי כמה פעמים. לצערי איבדתי את התמונות שהוא נתן לי. לא ידעתי שהוא שמר תמונה שלי ועוד תלה אותה על הקיר.
מהר, לפני שאאבד את אומץ לבי, התקשרתי אליו והוא לא היה. השארתי הודעה ושכחתי מכל העסק. בערב הוא התקשר ודיברנו. זה קרה בעיתוי ממש מוזר – הטלפון מדור הגיע כמה דקות אחרי שמיצי גמר לדבר עם האקס שלו כשהוא מעשן תוך כדי כך את הצינגלה הכפול שהוא מוריד כל ערב בזמן השיחה הקבועה עם האקס.
כמו תמיד בזמן שהוא דיבר מהטלפון בסלון אני ורוני שכבנו במיטה וראינו חדשות, מנסים לא לשמוע איך מיצי מנסה לצנן את עומר שכבר כמה ימים מתקשר כל ערב ומתחנן לפניו שיחזור (הוא גם שולח לו כל הזמן פרחים והבית נראה כמו חנות פרחים). השיחה שלהם תמיד מתחילה יפה ובנימוס, ואז, ככל שעומר מתלהט יותר ומיצי מתמסטל יותר, היא נעשית הזויה ומוזרה יותר ויותר, רצופה הרבה צחקוקים טיפשיים של מיצי וכנראה שכעס ותסכול מהצד של עומר, ובסוף זה נגמר בטריקת טלפון זועמת של עומר, ואז מיצי מתפשט ובא למיטה שלנו, נדחף ביני לבין רוני, והכל מתחיל מחדש.
אני מנסה להגיד (כל פעם בקול קצת יותר רם) שזה לא רעיון כל כך טוב ורוני (שמוריד איזה בירה או שתיים לפני שהוא מגיע למיטה) משתיק אותי ומבקש שלא אעליב את האורח שלנו ושאפסיק להיות פולנייה כזו, ומיצי שואל בקול נעלב אם אני לא אוהב אותו יותר כי הוא שוב עלה במשקל ומתחיל ללטף אותי בצורה שקשה לי לעמוד בפניה, אבל לזין שלי קל מאוד לעמוד, וגם להיות קשה קל לו עד להפתיע.
היום זה קרה שוב והפעם החלטתי שאני מפסיק להיות סמרטוט כזה, הפעם אני מדבר כי אני לא יכול יותר ככה. בזמן האחרון ההרגשה הזו שאני לא בתוך הגוף שלי והוא פועל בנפרד ממני מציקה לי יותר ויותר ולא טוב לי ככה, אבל בדיוק אחרי שאמרתי למיצי שאני מאוד אוהב אותו ואני מעדיף אותו ככה – קצת שמנמן – אבל לא במיטה שלי, נדחף ביני לחבר שלי, ושהוא מתנהג בצורה טיפשית ולא זו הדרך לפתור את הבעיות שיש לו עם עומר ועם עצמו, הטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת של האלחוטי ועניתי, וזה היה דור.
הלכתי לסלון עם הטלפון, התכרבלתי על הספה מתחת לשמיכת צמר המשובצת וסיפרתי לדור את כל הסיפור עם צוקר ומסיבת ההפתעה שלו, ושאלתי אם הוא רב עם אחיו. "כן, אחרי שאימא נפטרה יצאתי מהארון ורבנו נורא."
"אני באמת מצטער."
"טוב, הוא תמיד שנא אותי וחשב שאימא אוהבת אותי יותר."
"אולי תתפייסו? כמה אחים כבר יש לך?"
"אחד יותר מידי. אני לא סובל אותו. יותר טוב ככה. דווקא לאבא שלי לא היה אכפת בכלל. ומה אתך חמי?"
"הכל בסדר, אני חי עם חבר." אמרתי והתפלאתי כמה קל היה לי להגיד את זה.
הוא נאנח ואמר שהוא שמח בשבילי, אבל חבל שאני לא פנוי. "היה לי קראש נוראי עליך בזמן הצבא. נורא פחדתי שאני אגעיל אותך אם תדע."
"ידעת שגם אני הומו?" התפלאתי.
"חשדתי וקיוויתי והתפללתי, אבל לא הייתי בטוח עד שהבחור הזה בא לבקר אותך ביום האחרון של הקורס. אחרי שראיתי אתכם יחד כבר ידעתי… חשבתי שאני אמות מרוב קנאה."
ניסיתי לחטט בזיכרוני, ולהיזכר מי בא לבקר אותי בסוף הקורס? נדמה היה לי שיגאל קפץ פעם אחת לביקור וישן אצלנו בחדר ודור, ברוב התחשבות, הלך לישון אצל מישהו אחר, או שיצא לאפטר? אני כבר לא זוכר.
"באמת שלא ידעתי," התנצלתי, "אני מצטער."
"זה בסדר, כבר התגברתי על זה. אתה עדיין יפה כמו שהיית?"
"לא, אני לא." אמרתי מהר, "ואני גם נשא איידס." הוספתי ומיד הצטערתי שגיליתי.
"באמת?" נדהם דור, "והחבר שלך?"
"הוא בריא."
"והוא יודע עליך?"
"בטח, איזה שאלה?"
"אז איך אתה נראה עכשיו? נעשית שמן וקרח?" הוא שואל וצוחק.
אני צוחק חזרה ואומר שנעשיתי רזה ושעיר.
"זה לא משנה בעצם," אומר דור, "כי הייתי מאוהב בך בעיקר בגלל שהיית נחמד איתי, ותמיד עזרת לי והייתה לך המון סבלנות להסביר לי הכל, והיה לך ריח כזה טוב וחיוך כזה מקסים ו…"
הוא ממשיך לספר לי איך ריכלו עלי שישבתי בכלא כי לא רציתי ללכת לקורס צלפים והתעקשתי להיות חובש – סיפור ארוך שאני אספר פעם – וכמה שהוא העריץ אותי בגלל זה והוא חשב שאני נהדר וראוי להערצה – בכלל לא ידעתי שאני כזה.
"נשארת נחמד כמו אז?" שאל.
"לא יודע. אולי, גם אז לא הייתי כל כך נחמד." אמרתי, "הייתי רק ילד מבוהל בארון ומתי מפחד שמישהו ידע שאני הומו."
"חמי." צעק רוני מחדר השינה, "די לקשקש. בוא כבר למיטה. אני לא משתלט עליו." וצחק צחוק פרוע של שלוש בירות – אני לא אוהב את הצחוק הזה.
"תשמע דור," הפסקתי את ההשתפכות שלו שהביכה אותי בצורה נוראית וגם העציבה אותי מאוד כי איפה הילד שהייתי אז ואיפה הבן אדם הדפוק שאני עכשיו? "אני חייב לסגור, אני אדבר אתך מחר בערב, בסדר?"
"בסדר, לילה טוב ברי." הוא אמר בלחש ופתאום הדמות שלו – רזה ומבוישת עם חיוך מתנצל – צצה, ברורה לגמרי, מול עיני. דור תמיד היה מבולבל ומפוזר כזה, כתב בשגיאות כתיב איומות, ואיבד כל הזמן את הכומתה שלו ואת המפתחות. הייתי צריך להשגיח עליו כל הזמן שלא יסתבך בצרות עם המפקד הקשוח שלנו. איך הצלחתי לא לראות איך הוא הלך אחרי לכל מקום כמו כלבלב ותלה בי עיניים מעריצות? כיום, שמונה שנים אחר כך, ברור לי לגמרי מה שראה כל מי שהיה בקורס, חוץ ממני. אם הוא היה רואה אותי עכשיו הוא בטח היה מקיא מגועל.
חזרתי לחדר השינה, מוכן ומזומן להגיד להם מה בדיוק אני חושב על מה שקורה אצלנו מאז שמיצי נפרד מעומר, אבל המראה של מיצי, עומד על ארבע באמצע המיטה וגונח בעוד רוני מזיין אותו בכוח מסמר אותי למקומי. למראה הזין הכהה והיפה שלו נכנס ויוצא מהחור הוורוד של מיצי השכל שלי נעשה משותק והזין נעמד דום. הסתכלתי על עצמי מהצד וידעתי שהכל יהיה כמו אתמול ושלשום – אני אזיין ואהנה ואחר כך ארגיש גועל מעצמי.
רוני הרגיש שנכנסתי, פקח עיניים, הביט בי במבט חודר וחייך לעצמו חיוך קטן. "בוא הנה מנחם." פקד עלי, "ותביא לפה את הזין שלך, אני צריך עזרה." שמתי קונדום והבאתי את עצמי, כולל הזין, לעזור לו.
אז בסדר, היום אני שוב אזיין, אבל מחר אני אסביר להם שככה אי אפשר יותר, שלא טוב לי ככה ולא נוח לי לעשות דברים כאלו ושאני לא רוצה יותר להרגיש את ההרגשה הזו שאני עומד מהצד ומסתכל על עצמי עושה דברים שאני מתבייש בהם.
כדור כחול
אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון שכתבתי מהר ומתוך סערת רגשות כיביתי את המחשב לפני שאתחרט ואמחק הכל וחזרתי למיטה. רוני שכב עם הגב אלי ולא הסתובב לחבק אותי כמו תמיד. כבר כמה ימים שהוא ישן ככה. אולי זה לא חשוב, אבל אני שם לב לדברים הקטנים הללו.
"חמי," הוא אמר פתאום, "מי מוצץ יותר טוב, אני או מיצי?"
"אל תשאל שאלות טיפשיות רוני, ותדע שלך שאני רציני, היום הייתה הפעם האחרונה, נמאס לי מכל הקטע הזה."
"בסדר, גם לי."
"באמת? אז למה אנחנו… למה התחלת עם זה בכלל?"
"לא הכרחתי אותך, גם אתה רצית." הוא מתקיף אותי, ואחר כך מתרכך ומנסה להסביר שהוא לא ידע שזה הולך להיות ככה ושמיצי יתנהג בצורה מוזרה כזו.
"כשהיינו עם פזי זה היה נחמד וכייפי, וחשבתי שגם עם מיצי זה יהיה ככה, אבל אחר כך הכל הסתבך, וחוץ מזה…" הוא מסתובב ומשעין את מצחו על כתפי, "אני רוצה לספר לך משהו אבל אל תכעס."
"לא לכעוס ממה?"
"קודם תבטיח שלא תכעס."
"לא יכול להבטיח סתם, מה עשית רוני?"
"מיצי קונה כל מיני כדורים אצל ליאור, אקסטות וכאלו. אתה זוכר שאתמול נורא השתוללנו ואתה לא הצלחת לעמוד בקצב שלנו?"
"מה לקחת?"
"לקחתי את הכדור הזה, איך קוראים לו? הכחול הזה?"
"ויאגרה? לקחת ויאגרה?" מרוב זעזוע אני מתיישב ומדליק את האור.
"כמה כדורים כאלו לקחת רוני? תגיד את האמת, זה לא צחוק."
"רק אחד, באמת. לקחתי אחד סתם, בשביל הקטע, אבל מיצי לוקח כל פעם. הוא אומר שבלי זה הוא לא יכול לזיין." אני נשכב חזרה, מכבה את האור ולמרות הכעס שלי על הטיפשות שלהם אני מתחיל להבין למה הרגשתי כל הזמן שמשהו פה לא בסדר.
"הוא גם מעשן וגם לוקח אקסטות, והוא ביקש מליאור שישיג לו קוק, אבל ליאור התרגז נורא ואמר שהוא לא סוחר סמים והוא לא רוצה להתעסק עם הדברים האלו יותר."
"אל תיקח יותר כדורים רוני, זה ממש מסוכן. ויאגרה לא לוקחים בלי מרשם של רופא, זה לא צחוק, אפשר למות מזה ואתה בטח שלא צריך דברים כאלו."
הוא מהנהן בשתיקה וידו מתגנבת לכף ידי. "אתה כועס נורא?"
"לא, אבל תבטיח לי שלא תיקח יותר סמים, ותרגיע עם השתייה."
"בסדר, זה בגלל מיצי, הוא נורא הלחיץ אותי. הוא נעשה נורא משונה בזמן האחרון. פעם הוא היה נחמד יותר."
"הוא עדיין נחמד אבל עובר עליו משהו רע. תגיד, איך זה לקחת ויאגרה?"
"לא משהו. אתה חרמן בלי שתרצה באמת לזיין, זה כאילו מישהו מדגדג אותך בכוח שתצחק, אתה צוחק, אבל לא רוצה באמת לצחוק, רוצה שזה ייגמר כבר. ליאור אומר שהכל בגללך ששברת למיצי את הלב בראש השנה ובגללך הוא לא הצליח להתאהב בעומר."
"איזה שטויות. הייתי איתו בקושי יומיים וחצי, ואיפה אני ואיפה עומר שעוד מעט יהיה רופא ויש לו הורים עשירים שגרים בוילה בדניה. ליאור טמבל."
רוני שותק בדיפלומטיות ומתכרבל בתוכי כמו שהוא אוהב. אני שם את היד שלי על הגב שלו ומרגיש יותר טוב. "אל תשכח לשאול מחר את הבוס בקשר לחופש בשבוע הבא." הוא מזכיר לי – הוא קיבל שלושה ימי חופש זוגי במלון אחד ורוצה שנצא יחד. זה כמעט חינם וזה דיל מפתה מאוד, אבל רק לפני שבוע ומשהו חזרתי מחו"ל ולא נעים לי לצאת שוב לחופש. בכל זאת אני מבטיח שמחר אשאל, אבל מזהיר אותו שלא יתפלא אם הבוס יסרב. "אם זה לא יסתדר לי תיסע לבד?"
"לא."
"לא יזיק לך חופש. אולי תיקח את אימא שלך?"
"חס וחלילה. אם לא תוכל לבוא אני נשאר בבית."
"לא חבל?"
"לא, לילה טוב."
סיבה מספקת
בבוקר, קצת לפני שבע, אני יוצא לחצר להאכיל את הכלב ופתאום ליאור נכנס. לפי הפנים שלו והעיניים האדומות מעט אני יודע שהוא היה בקבר של אימא שלו.
כולם יודעים שהוא קופץ לשם כל כמה ימים מוקדם בבוקר, משקה את הפרחים, מנכש עשבים, לפעמים מדליק נר זיכרון, אולי בוכה קצת? יודעים הכל אבל אסור לדבר איתו על זה כי הוא מתעצבן אם מנסים לשוחח איתו על הנושא הרגיש הזה.
אני אומר לו בוקר טוב, לא שואל למה הוא בחוץ בשעה כל כך מוקדמת, אבל מזמין אותו לשתות איתי קפה.
על הקפה של הבוקר אני מנסה לברר מה קורה עם מיצי וליאור פוצח בשטף של התנצלויות מאוד לא אפייני לו ומבטיח שיותר הוא לא מספק לילדים שום חומרים משום סוג שהוא. "לדעתי מיצי צריך ללכת לטיפול נפשי או משהו." הוא אומר.
"אתה רוצה שאני אדבר איתו?"
"לא, עדיף שלא. אני חושב שאתה חלק מהבעיות שלו. אני אתקשר להורים שלו, אולי הם יוכלו לעשות משהו, הוא ירד לגמרי מהפסים. אני ממש לא מכיר אותו יותר. אתה זוכר איזה ביישן הוא היה פעם?"
שנינו מחליפים מבט ובלי מילים יודעים שפעם היה לפני שאני הכנסתי אותו למיטה שלי ויומיים אחר כך חזרתי לרוני, משאיר אותו עם לב שבור. כן, זה קורה לכל אחד לפעמים, ולרובנו יותר מפעם אחת, אבל מיצי לקח את זה קשה מאוד. מצד שני אולי זה היה קורה לו גם בלי קשר אלי?
לא יודע. במקרה של מיצי יצא שלא בכוונה שיחקתי את תפקיד המלאך הרע שלו ואני מצטער על זה מקרב לב. "מה לדעתך הבעיה של מיצי? למה הוא מתנהג בצורה מופרעת כזו?" חקרתי את ליאור.
הוא משך בחוסר אונים בכתפיו. "מי יודע? לדעתי יש לו מן התמוטטות עצבים או משהו כזה."
"כן, זה ברור, אבל למה?"
"כי הוא הומו, זה למה." ענה ליאור בפשטות, "זו לא סיבה מספקת לדעתך?"
דיל משתלם
בעבודה אני מספר לסגן על החופש שארגן לנו רוני ולא מתפלא לראות שהרעיון לא נראה לו. "צפוי עומס בשבוע הבא?" אני חוקר.
"לא יודע, אבל אם יהיה לחץ ואתה לא תהיה אני אהיה לגמרי לבד." הוא מנסה ללחוץ על המצפון שלי.
"אבל יש לי המון ימי חופש לא מנוצלים." אני לוחץ חזרה, "ורוני השיג איזו דיל ממש משתלם דרך הצבא, חבל לא לנצל את זה."
"תשאל את הבוס." הוא מושך בכתפיו, מנער חוצנו ממני.
"אולי אתה תשאל?"
"לא. זה החופש שלך, לך תשאל אותו בעצמך."
אני מתלבט ודוחה שוב ושוב את השאלה, אבל בסוף אוזר אומץ והולך למשרד של הבוס. להפתעתי הוא מתנהג בחביבות ואומר שנכון, מגיעים לי המון ימי חופשה, ומסכים איתי שחבל לא לנצל דיל מוצלח כזה. כשאני מתנצל שהכל קורה באתרעה קצרה מיד אחרי הנסיעה לחו"ל הוא אומר לי שזה בסדר גמור. אם לא יהיה עומס יוצא דופן יסתדרו בלעדי ושאיהנה עם החבר.
אני חוזר עייף מאוד מהעבודה – כל היום התעסקתי בפריקת ארגזי צבע והדבקת תוויות – ומגלה שמיצי נסע להוריו והשאיר לנו פתק תודה חביב ועציץ יפה, ואפילו הוסיף משפט התנצלות קצר ומגושם. אני מקווה בכל לבי שהוא יהיה בסדר, שיחזור לעצמו ושלא יזכור אותנו לרעה.
סיר לחץ
אתמול ישנתי לבד. רוני נשאר בבסיס ולמרות שהוא התקשר והיה נורא חמוד, עדיין, הוא היה שם ואני פה. דיברנו קצת על מיצי ועכשיו, כשהיה מאוחר מידי, שנינו הודינו שבעצם הרגשנו מאוד לא נוח עם הקטע שהיה איתו. "אז למה בכל זאת הסכמת?" התרגז רוני.
"ולמה אתה?"
"נופל עליך זיון אז תגיד לא?"
"לפעמים עדיף להגיד לא. אם הייתי מסלק אותו בראש השנה אז כשהכל התחיל…"
"זה לא התחיל בראש השנה, זה התחיל עוד קודם. הוא נדלק עליך ברגע שנפגשתם וניצל את זה שאני עזבתי ואתה הרשית לו."
"אתה עזבת אותי בגלל בחורה, ופתאום בא בחור נחמד ורצה אותי, אז מה רצית שאני אעשה? שאזרוק אותו מהמיטה?"
"כן." הוא מטיח בי בזעם.
"היית מת." אני מחזיר לו בכעס ושנינו שותקים, נבוכים מעוצמות הרגש שהשיחה הקלילה שלנו חשפה פתאום.
יש הרבה קטעים כואבים מאוד בהיסטוריה הקצרה שלנו שעדיין לא התמודדנו אתם, ובעצם הכל מסתובב סביב אותו נושא – חוסר ההשלמה של רוני עם ההומואיות שלו והרצון שלו לגרום נחת להוריו ולבוא אליהם בחגים עם בחורה – רצוי בלונדינית כחולת עיניים – תלויה על זרועו. אם הוא לא היה עושה לי את התרגיל הזה מיצי לא היה מסבך אותי בסטוץ המיותר שהתפתח ביני לבינו.
"גם אם לא היית חוזר מיד אחרי החג לא הייתי ממשיך את הסיפור איתו." אני אומר כדי לרכך ולהרגיע למרות שאני לא בטוח בזה לגמרי.
"הוא היה מופרע כבר אז?"
"הוא היה מוזר. כל הזמן היה נדמה לו שהוא שמן נורא ושעיר נורא, והוא לא הסכים שאני אראה אותו ערום ונעלב מכל דבר, ואחר כך הוא פתאום התחיל להשתולל במסיבות והשתרלל בצורה פראית. אחרי שהוא פגש את עומר חשבתי שהוא נרגע, אחרת לא הייתי הולך איתו לסרט ברוקבק.
"ידעתי שזיינת אותו כבר אז." אומר רוני במין שמחה קודרת ופראית שמפחידה אותי קצת.
"זה לא נכון." אני מוחה בזעף, "אמרתי לך כבר אז שלא."
שוב אנחנו שותקים קצת, ואז הוא מבקש שלא נדבר יותר על מיצי ומאחל לי לילה טוב.
כשאני לוקח את התרופות של הלילה אני מבחין שנגמרו לי הכדורים של האלרגיה ומבלה את הלילה בחצי ישיבה, שעון על הכרית שלי כדי להקל על השיעול. האוזן שלי נמעכת על מראשות המיטה ואני קם מאוחר מידי עם אוזן כואבת והרגשה מחורבנת.
אני שונא לריב איתו בטלפון ועוד יותר שונא לישון לבד.
בעבודה הסגן נמצא במצב רוח איום ומתנהג כמו נאצי ואחר כך, בארוחת עשר, הוא מנסה להתנצל בצורה לא ישירה כדרכו (עוד גבר טיפש אחד) ומעל כוס פטל (הוא לא שותה קפה) הוא מספר לנו סיפורי זוועה על מהלך השיפוצים בדירה שלו.
הצבעי צבע כל חדר בגוון אחר של קרם והסגן התעצבן נורא. לדעתי אין לזה שום חשיבות, קרם זה קרם, אבל הוא מתרתח ואומר בתוקף שהוא שילם שכל הבית יהיה צבוע בצבע אחיד והוא לא מוכן לקבל גוונים שונים של קרם, ואם לא די בכך הרצף שהקבלן הביא הוא סיני שעובד בבקרים במקום אחר ויכול לעבוד רק אחרי הצהרים. הוא אמנם רצף מעולה, אבל עובד לאט מאוד ולא מדבר כמעט אנגלית, וגם העברית שלו לא משהו, והכי נוראי – הוא חתך מרצפות עם הדיסק ועפו גיצים על האוטו של השכן שהתרגז בצורה מוגזמת והקים צעקות אימים.
כדי להוכיח לו שהאוטו שלו לא ניזוק הסגן ואשתו המסכנה עמדו ושטפו לו את האוטו ואחר כך הסגן צילם את הרכב השטוף כדי שאף אחד לא יבוא אליו בתביעות.
אם עבר בי איזה הרהור שאולי כדאי לצבוע את הבית ולרצף מחדש את המטבח הוא נגוז לשמע הסיפורים הללו.
חזרתי עייף ומעוך הביתה וגיליתי שאין מה לאכול. מזל שהפשרתי חבילה של חזות עוף וביררתי אצל הבשלניות מהגרפיקה מה עושים עם הדבר הזה. הן החליטו ברוב קולות שאני אבשל בסיר לחץ צלי עם תפוחי אדמה ואפילו רשמו לי מה לעשות – בערך.
חתכתי בצל ושום ושמתי אותם בשמן רותח כדי שיזהיבו. מסתבר שזה מה שקורה לבצל ולשום בתוך שמן, הם מזהיבים, ונעמדתי לקלוף תפוחי אדמה, ואז צץ פתאום עומר במטבח שלי. הוא רצה לבקר עוד כשמיצי היה אצלנו, אבל מיצי סירב בתוקף. עכשיו הוא פשוט הופיע בלי הודעה מראש. בא לקחת את הדברים של מיצי שנשארו אצלנו ולהחזיר לנו את המפתח.
סך הכל הוא בחור לא רע ובטח שלא טיפש, אבל במחיצתי הוא מתנהג בצורה מאוד נוקשה ולא טבעית וזה גורם גם לי להיות עצבני ומתוח. הוא אסף בזריזות את החפצים של מיצי מחדר האורחים והודה לי שטיפלנו בו כל כך יפה. הסמקתי ממבוכה ומזל שעמדתי ליד הסיר החם ככה שיש לי סיבה להיות אדום.
"הבצל נראה לך מוזהב?" שאלתי כדי לשנות נושא.
עומר הציץ והעיר שאם לא אבחוש מהר את הבצל והשום הכל יישרף, "ותקטין את האש." הוסיף. אני מקטין, בוחש, מכניס את חזות העוף החלקלקים פנימה, מנסה לטגן אותם עד שילבינו קצת, אבל הם זזים כל הזמן ומפריעים זה לזה להלבין כראוי.
"אתה לא שם מלח?" שואל עומר, ונדמה לי שהוא נהנה מאוד מחוסר הישע שלי.
"אהה, כן. המלח, איפה המלח?"
"וצריך גם פלפל אני חושב."
חבל שלא הכנתי הכל מראש על השיש כמו שעושים בתכניות בישול בטלוויזיה, חוץ מזה, מאין לי לדעת כמה מלח ופלפל להוסיף?
עומר שולח אותי להמשיך לקלף את תפוחי האדמה, מוסיף תבלינים (פתאום גיליתי שיש לנו מדף תבלינים במזווה, אין לי מושג מתי הוא צמח שם) בוחש, מטגן, מרוצה מאוד מעצמו, שואל שאלות קטנות ותמימות לכאורה, ומנסה, תוך כדי שהוא נותן לי טיפים בבישול, לגלות מה בדיוק מיצי עשה אצלנו.
אני מודה שמיצי שתה והתמסטל, אבל זה הכל. "הוא בטח התגעגע אליך מאוד." אני מנסה לשפץ את האמת.
"לא, הוא לא." ענה עומר בקול קודר, "מיצי לא יכול לאהוב את מי שאוהב אותו. הוא כל כך לא מעריך את עצמו עד שהוא מסוגל לאהוב רק את מי שלא שם עליו."
"אתה מתכוון אלי?"
"כן, אני הייתי ברירת מחדל, הוא כל הזמן רצה אותך."
"זאת אומרת שהכל באשמתי?" נבהלתי.
עומר צוחק בלעג ומודיע לי שאם זה לא היה אני זה היה מישהו אחר. לדעתו אני כשלעצמי כלל לא חשוב בכל הבעיות של מיצי עם עצמו.
"הוא טיפוס כזה שמתאבסס כל פעם על איזה אובייקט לא מושג אחר." הוא אומר בעצב. "הייתה לי הרגשה שלאחרונה הוא העביר את הרגשות החולניים האלו לרוני. שלא תבין אותי לא נכון, אתה בחור נחמד, אבל החבר שלך ממש ממש סקסי."
אם אתה לא פולני אני צנצנת, אני חושב לעצמי בשקט, אבל רק מהנהן בכובד ראש כי סך הכל מגיע לי לחטוף ממנו את הדקירות הקטנות והמרגיזות הללו.
"אולי אתה צריך להפוך גם את עצמך לאובייקט לא מושג כדי שהוא יתאבסס עליך?" אני אומר, קצת בצחוק, ומקבל נאום שלם, רציני מאוד, על יחסים בוגרים לעומת קראשים, על זוגיות שפויה ובריאה, ועל מה הוא מצפה מבן זוג, ועוד ועוד הארות מחכימות בסגנון עדות הפוליטקלי קורקט.
בסוף הוא הולך ורוני מגיע, משבח את היוזמה הבישולית שלי ושואל מה עומר רצה. כשאני מנסה לספר לו על דבריו של עומר הוא סותם את אוזניו בשתי הידיים ומבקש שדי כבר עם דיבורים, בוא נלך למיטה.
"לא בא לי זיון." אני מודה, "אני עייף."
"גם לי היה מספיק מזיונים." הוא מסכים, "אני סתם רוצה שנתחבק קצת לפני שאני השינה." הוא אומר ולמרבה הפלא הוא מתכוון לזה.
לא ודי.
השנה שוב רבנו בגלל האירוויזיון, התחלנו לריב בחצי הגמר ואני לא מעז לחשוב מה יהיה בגמר. דווקא הפעם הייתי זהיר מאוד. השארתי את כולם לחגוג בסלון מול הטלוויזיה הגדולה והלכתי לחדר השינה לסדר את ארון הבגדים לקראת הקיץ. זרקתי בגדים שפג תוקפם, ניגבתי מדפים, קשקשתי תוך כדי כך במסנג'ר, ומידי פעם פזלתי לעבר הטלוויזיה שדלקה בלי קול רק כדי לראות מה הן לובשות.
ראיתי מחזות מדהימים של בנות בביריות לבנות מקפצות סביב זמרת דשנת חמוקיים בשמלה שחורה, ואחר כך גברים במחוכים שחורים מדלגים סביב זמרת, דקה דווקא, עם חצאית שסועה עד המותן כדי שאיש מהצופים לא יחמיץ חלילה את מראה רגליה היפות, ואז הופיע הזמר מאלבניה – עלם חמודות עם חיוך מתוק שאפילו שר באמת ולא צרח כמו כל השאר.
בתום השידור של חצי הגמר כשהחבר'ה קמו להיפרד אחרי שיחת הסיכום ואחרי שקבעו למוצאי שבת – שוב אצלנו, אלא מה? – הערתי בתום לב שהזמר האלבני היה ממש חמוד. כמו טיפש אמרתי שלדעתי הוא בחור יפה ומתוק ונדמה לי שהוא אפילו יודע לשיר. לשמע חוות דעתי המנומקת פניו של רוני התכרכמו ועוד לפני שאחרון האורחים עזב הוא התנפל עלי בכעס והדגים לי התקף קנאה מרהיב עין שנגמר אתם יודעים איך.
"תגיד, אתה מפגר או מה?" כעסתי אחרי שהצלחתי שוב לנשום – בגילי לוקח כמה דקות להתאושש מההתקפות שלו – "אמרתי מילה טובה על איזה ילד אחד שהופיע בטלוויזיה ואין לי מושג אפילו מה שמו, זו סיבה להתרגז כל כך?"
"גם אתה כעסת בגלל שירי מימון." הזכיר לי רוני.
"אבל זה היה משהו אחר, היא בכלל בחורה. להתפעל לידי מהמחשוף שלה היה ממש לא לעניין וגם גסות רוח."
"כמו שלהתפעל לידי מיפיוף בלונדיני זה לא לעניין וגם מעליב."
"טוב, בסדר. אני מתנצל אם נעלבת, וחוץ מזה שתדע שאתה פשוט מפגר וזהו."
"מי שמדבר."
אני נשכב עליו ומועך אותו במטרה לשים קץ לוויכוח הטיפשי הזה ואז, בלי שום אזהרה מראש, הוא שואל אותי פתאום, "אז עם מי באמת היה לך טוב יותר, איתי או עם מיצי?"
"די כבר רוני, אותך אני אוהב, אתה הבן זוג שלי, החבר שלי, השותף שלי לחיים, ומיצי… מיצי הוא… הוא לא ודי."
"כן, אבל הוא מתלהב לקבל את הזין שלך בתחת שלו, ואני… אני לא כל כך."
"בטח שגם אתה מתלהב, רק שקשה לך להודות שאתה מת על זה. זה הכל."
"וזה לא מפריע לך שאתה צריך להיאבק איתי כל פעם מחדש?"
"ולך?"
"לפעמים, קצת."
"אז לך למיצי, הוא מה זה אוהב לשבת לך על הזין."
"לא רוצה, אל תגיד לי מה לעשות."
"בסדר, אז לא."
אם השיחה הזו נשמעת לכם מפגרת לגמרי זה בגלל שהיא כזו, ובכל זאת, מאחורי המשפטים הקטועים הללו יש פוליטיקה שלמה של סקס הומואי שאני רוצה להסביר למרות שאני חושש שאחטוף כהוגן על הראש בגלל גילוי הלב שלי. הקטע הוא שזה לא נחשב לכבוד כל כך גדול לקבל זין בתחת למרות שזה נעים מאוד, וכל מי שאומר שהוא לא אוהב את זה ומעדיף לוותר פשוט משקר בלי בושה.
איך אני יודע? כי גם אני כזה, ככה אני יודע.
הרוב יצהירו בגאווה שהם אקטיביים לגמרי, ומה פתאום? אף אחד לא יזיין את סחבק בתחת. אבל כמאמר הפתגם – לכל אקטיבי יש את האקטיבי שלו. יש כאלו שלא יעזור בית דין, הם בחיים לא יתרגלו להיות פסיביים, אולי זה קטע נפשי של מצ'ואיזם ואולי לא, קטונתי מלפסוק הלכה בתחום הזה. לעומתם יש אחרים שכמה שתבקש ותתחנן הם יסרבו להיות אקטיביים ותתפלאו, אבל קשה מאוד לדעת מי זה מי לפי הופעה חיצונית. הרבה פעמים שרירים ולוק מסוקס מחפים על תאווה בלתי נשלטת לזין ארוך עבה שיקרע אותך, ולעומת זאת אוחצ'ות עדינות וצפצפניות מגלות לפתע אסרטיביות מפתיעה ואפילו חושפות שרירים כשמנסים להשכיב אותן על הבטן.
יש ויש, כל אחד והשריטה שלו.
אני לא יודע למה, אבל עובדה שהאקט המאוד מענג של קבלת זין בתחת נחשב השפלה ויש כאלו שפשוט לא מוכנים לסבול את זה, או שמוכנים לסבול רק זין שמחובר לגבר מסוים מאוד. כאמור איש איש לשיטתו ולכן באתרי ההכרות אחת השאלות הראשונות שתשאל תהיה – מה מחפש?
יש גם הרבה שפשוט עוקפים את הבעיה ומוותרים לגמרי על כל הקטע של החדירה. יש מספיק דברים שאפשר לעשות גם בלי להסתבך עם זה. לעומתם יש אחרים שבלי חדירה ירגישו מרומים ומקופחים.
העובדה היא שנורא קשה להומואים למצוא מישהו שיתאים לך בדיוק. גברים ונשים נועדו פיזית להשלים זה את זה, ורוב הנשים אוהבות ובנויות להכיל זין בגוף שלהן ולא רואות בכך שום רע, נהפוך הוא, אבל כשמדובר בשני גברים… נו, אז זה נעשה מסובך וקשה ולפעמים אפילו טראגי.
קורה שאתה מוצא מישהו שאתה ממש בראש שלו, ונורא מחבב אותו – אפילו אוהב – ונהנה להיות איתו בכל צורה ומובן חוץ מאשר במיטה. שם זה נתקע מאיזה סיבה ודווקא הקטע "הפעוט" הזה מחרבש הכל.
אני יכול לספר לכם סיפורים מפה ועד סוף המילניום על בעיות מסוג זה שהרסו קשרים מבטיחים וגרמו לפירוד, אבל מעדיף להתרכז בי ובחבר העקשן שלי.
הסיבה האמיתית לכך שמיצי הצליח לפתות אותנו שוב ושוב להכניס אותו למיטה שלנו היא שאיתו הסקס היה טוב ומתאים לשנינו, ובגלל שהיינו שם יחד הוא גם היה נטול רגשות אשמה.
למרבה הצער בגלל המבנה הנפשי הדפוק שלנו שנינו מעדיפים להיות אקטיביים, ואין לאקטיבי כיף גדול יותר מאשר למצוא אחד שממש נהנה להיות פסיבי ולא נבהל משני גברים שמתים לזיין אותו, ביחד או לחוד.
זו הסיבה האמיתית למה שקרה עם מיצי. בגלל החרמנות שכחנו שהוא בן אדם, לא חתיכת בשר. ראינו שהוא מסטול רוב הזמן ושאי אפשר בכלל לתקשר איתו – אני מודה שגם לא ניסינו – ובכל זאת התעלמנו מהמצב הנפשי המבולבל והדפוק שלו והתרכזנו בסקס. לא אילצנו אותו חלילה, הכל קרה ביוזמתו, הוא נהנה מאוד ובכל זאת אני יודע שזה לא היה בסדר, אסור היה לנו לעשות את זה. זיינו אותו בשתיקה מעיקה, בלי חיוך ובלי ליטוף ולא דיברנו על זה, לא קודם ולא אחר כך.
זהו, זה מה שהיה שם ויותר אני לא רוצה לדבר על הנושא הזה.
לוויה בצהרים
מהרגע שהוא אמר לי שאנחנו נוסעים לשלושה ימי חופש התחלתי לחשוד. רוני אף פעם לא יזם יציאה איתי לאיזה מקום חוץ מאשר לחברים שמכירים טוב את שנינו, ומעולם לא הציע שנצא יחד לנופש. אז מה קרה פתאום ומה השמחה? ולמה דווקא עכשיו, אחרי שבקושי התאוששתי מהטיול לחו"ל?
"חשוד מאוד." כמו שהיה אומר גשש בלש ובצדק, (רק תראו איפה הוא עכשיו) וחוץ מזה אני לא מצליח לכתוב כלום מאז הטיול לחו"ל וזה מדאיג ומדכדך מאוד.
"אולי זה בגלל שתמיד אתה נעשה מדוכא לקראת הקיץ." העלה בוריס השערה.
"לא נכון, אני סתם שונא קיץ, אבל לא נעשה מדוכא בגללו." מחיתי, "זה שהקיץ של השנה שעברה היה נוראי לא אומר כלום בוריס. תפסיק לדבר שטויות."
"בסדר, ותפסיק לכעוס עלי שלא סיפרתי לך שולאדי הולך לצינתור."
"אני לא כועס."
"אתה כן."
"אני לא." צעקתי בזעם, אבל כן כעסתי, לא כי הוא לא סיפר לי אלא כי הוא אמר שאני נעשה עצבני ולחוץ בבתי חולים ולכן הוא מעדיף שאני לא אבוא איתו ואשגע אותו.
בסדר, אני מודה שהוא צדק, אבל בכל זאת נעלבתי.
כך או אחרת הגעתי לשבת במצב רוח רע מאוד. יש לי ימים רעים כאלו שבהם כל האנרגיה שלי מתבזבזת על הידוק מסכת אופטימיות מזויפת על פני, ימים שבהם אני משקיע את רוב מרצי בעצירת הדמעות המאיימות לזלוג בגלל כל הערה חסרת חשיבות שמישהו שאני בקושי מכיר זורק לעברי.
בבוקר רוני קם, עליז ונמרץ, הזכיר לי שבמוצאי שבת מתקיים האירוויזיון ויהיו לנו המון אורחים, והודיע לי שארגון הכיבוד של הערב החשוב הזה מוטל על כתפי.
"למה אני?" התמרמרתי.
"כי אני עסוק נורא." הוא פסק, "וחוץ מזה, מה אתה מקטר? כל מה שאתה צריך לעשות זה לקפוץ להאני (הסופר בכפר הערבי שפתוח בשבת) ולקנות קצת בירות, בורקס, פיצות, עוגות ואל תשכח קולות וספרייט. את הבידור אתה מקבל חינם מהטלוויזיה."
"מצחיק מאוד." התרגזתי, אבל הוא כבר הסתלק לו, משאיר אותי לכעוס שתמיד הוא תוקע אותי עם כל הסידורים המשעממים במטבח, ושתמיד העיסוקים שלו חשובים יותר והזמן שלו שווה יותר, ותמיד אני זה שעושה את כל העבודות המאוסות, וכמה נמאס לי מזה, והרי אני בכלל לא אוהב את האירוויזיון.
בסוף כמובן נסעתי לסופר האני ועשיתי קניות, ואחר כך חזרתי דרך צומת אלונים כי זו דרך יפה יותר למרות שהיא ארוכה יותר. להפתעתי נתקעתי שם בפקק תנועה מאוד לא צפוי ולא אפייני במקום היפה והמרוחק הזה.
פתאום היו המון מכוניות חונות בצד הדרך הכפרית הצרה שמתפתלת בין הגבעות המעוגלות המכוסות באלונים שבין בסמת טבעון לצומת אלונים. הדרך נחסמה בהמון מכוניות ובני אדם שהלכו בנחת בין המכוניות ומידי פעם לחצו ידיים למכר שפגשו בדרך. האווירה הזכירה טיול נינוח של קבוצת מטיילים, ובהתחלה באמת חשבתי שזה טיול, אבל אז שמתי לב שיש רק גברים, ופה ושם נערים צעירים, ואחר כך קלטתי שכולם ערבים.
בסוף העזתי ושאלתי מישהו מה קורה פה והוא ענה לי בחביבות שזו הלוויה. רק אז נזכרתי שאתמול נהרג בתאונת דרכים מחרידה בחור צעיר מבוסמת טבעון ושיש בית קברות מוסלמי קצת לפני קיבוץ אלונים. הייתי תקוע בפקק איזה חצי שעה ובחיים לא הייתי בפקק כל כך רגוע ונעים. איש לא צפר, כולם היו נינוחים מאוד, אנשים אמרו שלום זה לזה, לחצו ידיים, חייכו קצת, אבל אף אחד לא צחק או כעס, או הלך מהר, כולם היו נינוחים ואיטיים חוץ מאישה אחת צעירה ונחושה שצעדה מהר לכיוון אלוני אבא, ילד קטן תלוי על גבה במנשא. חוץ ממנה כל הנוכחים היו גברים.
זו הייתה חוויה מוזרה לשהות זמן רב כל כך בין המוני אנשים שכולם, בלי יוצא מהכלל, היו גברים. לרגע חשתי כאילו המין הנשי פס מהעולם.
אחרי זחילה איטית להחריד והרבה עצירות הפקק השתחרר לאיטו והגעתי הביתה בשלום. משום מה החוויה המוזרה הזו הרגיעה אותי ושוב לא חשתי יותר מקופח וממורמר ואפילו הצלחתי, אחרי יובש ממושך, לכתוב משהו, טיפשי קצת, אבל לפחות דמוי סיפור. זהו, אני הולך לישון. אני אדע רק מחר בבוקר מי זכה במקום הראשון ואין לי שום בעיה עם זה.
פראג
לפני שיצאנו לחופשה התחלתי סיפור. זה הלך טוב ומפה לשם מצאתי את עצמי הולך למיטה אחרי חצות – שזה מאוחר מאוד בשבילי – בלי שום טרוניות מצד רוני.
הייתי מופתע מהסלחנות שהוא גילה ומהנדיבות שלו כשאמר שאין בעיה, הוא כבר יארוז לבד ושלא אפריע לעצמי. התגובה הלא אופיינית הזו התווספה לעוד שלל התנהגויות מוזרות שהבחנתי בהן אצלו לאחרונה. לתדהמתי אפילו גיליתי אותו גולש באינטרנט באתר מסתורי שהוא הקפיד לסגור ברגע שהופעתי.
אם הסיפור שכתבתי לא היה מעסיק אותי מאוד בטח הייתי חוקר קצת יותר בנושא, אבל היה מאוחר, והיה הסיפור, רק אחרי חצות צנחתי למיטה כדי להיות מטולטל ממנה בשעת בוקר מוקדמת בצורה לא סבירה בעליל. "למה בחמש בבוקר?" נאנחתי.
"כדי שנגיע מוקדם. נו, בוא כבר." הוא הושיב אותי ממש בכוח, דחף לי כוס קפה ליד והחיש אותי החוצה לפני שהספקתי לאכול משהו. לתדהמתי גיליתי שהמזוודות כבר באוטו ושהכל מוכן, כל מה שנדרש ממני זה לשבת בשקט ולנמנם עד שנגיע.
נמנמתי בשלווה עד ש… פתאום התעוררתי וגיליתי שאני קצת לפני הרצליה.
דבר ראשון שעלה בדעתי זה שרוני החליף את החופשה בצימר שקט ברמת הגולן בבילוי במלון בתל אביב, ובמקום לטייל בנופי הצפון השלווים אני אמצא את עצמי מחפש חנייה בתל אביב. אחרי חילופי צעקות מביכים ("היית היסטרי לגמרי." אמר רוני אחר כך בעליזות מרושעת) הוא הצליח להרגיע אותי ולהסביר שהחליט לעשות לי הפתעה ולהעניק לי חוויה מתקנת לטיול המאכזב בחו"ל.
"מה, שוב לאוסטריה?" נדהמתי, כי אמנם אוסטריה יפה, אבל חד גונית קצת לטעמי.
"לא, אנחנו טסים לפראג." בישר לי החבר המפתיע שלי. "השגתי דיל משגע לאמצע השבוע וצפוי לנו מזג אוויר אביבי מדהים."
"למה פראג?"
"כי כשהיה המשחק של מכבי אמרת שאם אתה היית טס לפראג לא היית מבזבז את הזמן על ספורט אלא מטייל בעיר ומבקר בבית הקברות היהודי ובבית של קפקא וכל זה." אמר רוני בעליזות והניח בחיקי ספר הדרכה לפראג – היפה בערי אירופה.
כל פעם שענן הסתיר לי את הנוף הנהדר שטסנו מעליו, או שסתם תפסתי פחד כי הכנפיים של המטוס רעדו קצת, הייתי דוחף את האף לספר הזה, וכשגם זה לא עזר הייתי מגניב את היד מעבר למעקה שהפריד בין הכיסאות שלנו ונותן לו יד.
מזל שהדוס שישב לצידנו התעניין יותר באשתו ובילדים שישבו בצד השני של המעבר ולא שם לב.
הנוף אגב היה באמת נהדר. הרים ויערות, נהרות ואגמים שביניהם פזורות ערים מקסימות וכפרי צעצוע חמודים, פסגות מכוסות שלג לבן ויערות עבותים וירוקים להפליא… ממש נוף מהאגדות. כל פעם שהצלחתי לשכוח שאני תקוע באוטובוס מכונף נהניתי הנאה רבה.
נחתנו ושוב כאבו לי נורא האוזניים, אבל הגענו בשלום לאדמה ולמלון שלנו ושוב גיליתי שהקטע האוסטרי הזה של שתי מיטות נפרדות שמתחבאות בערמומיות מתחת לכיסוי מיטה אחד גדול הגיע גם לפה. כשחלקתי חדר עם הסגן זה היה ממש בסדר, אבל עכשיו?
"מה אכפת לך מהמיטה? באת לכאן לישון? יאללה, בוא לטייל." האיץ בי רוני, וזה מה שעשינו – במשך שלושה ימים תמימים. הלכנו והלכנו והלכנו, וכל הזמן הסתכלנו ימינה ושמאלה, למטה ובעיקר למעלה, ועינינו לא שבעו מהיופי המדהים הזה.
רוב הזמן נסענו ברכבת התחתית, חוץ מערב אחד כשהלכנו לראות את התיאטרון השחור ואז הזמנו לנו מונית כי פחדנו ללכת לאיבוד בעיר.
התיאטרון היה מדהים. אנשים מוכשרים להפליא. יפים מאוד, אתלטיים, רקדנים ושחקנים מדהימים ובעלי חוש הומור נפלא, והכל התרחש בחדר לא גדול שמסתתר מאחורי פאב צנוע. הצופים יושבים על כיסאות מתקפלים, הכל נראה חובבני ומסכן עד שמכבים את האור והשחקנים מתחילים להפליא בלהטוטיהם.
חוץ מהשחקנים המקסימים רוב הצ'כים לא נראים משהו. אנשים חיוורים וארוכים עם פרצופים מלפפוניים וכולם נראים כמו בני דודים, דומים זה לזה עד דיכאון. איפה הם ואיפה הגיוון האתני המדהים שיש בארץ? עם כל הכבוד לאירופים – לנוף היפה שלהם, לתרבות ולעושר, לשפע המים והירק – כשזה מגיע לנוף אנושי אין כמו הגברים והנשים היפים של ישראל.
אז טיילנו והלכנו וחזרנו, ונסענו אפילו לעיר הנופש הציורית והמקסימה קרלו-ויוארי. עלינו ברכבל במעלה דיאנה התלול וראינו שפע של בניינים מצויצים וכלי זכוכית נפלאים ופערנו עיניים כמו עגלים למראה כל היופי הזה, אבל מה שהכי נחרט בזיכרוני הן השיחות שלנו שבעצם יכולנו לנהל במטבח שלנו, בחדר השינה או בנסיעה, ומשום מה ניהלנו אותן דווקא בפראג.
זה התחיל כשחזרנו מהתיאטרון ברכבת התחתית היעילה והמפחידה קצת של פראג. היה מאוחר והרבה בני נוער שתויים חזרו הביתה, וכדרכם של צעירים הם התגפפו והתחבקו וצחקו המון, ובין כל הזוגות היה גם זוג של בנים צעירים שנפרדו זה מזה בחיבוקים ונשיקות לוהטות. הם היו די מכוערים – כמו רוב הצ'כים – ולא היה בהם שום דבר מיוחד חוץ מזה שהם היו שני בנים.
לטשתי בהם מבטים וכמעט שצילמתי אותם, אבל רוני חטף ממני את המצלמה וכעס עלי שאני מתנהג בצורה לא תרבותית. בסוף יצא שבגלל שרבנו משכנו יותר תשומת לב מאשר שני הצעירים המאוהבים הללו למרות שלא נגענו כלל זה בזה.
האמת שרוני משך תשומת לב בכל אשר הלך. בארץ הוא נראה כמו כולם, לא משהו מיוחד, אבל שם הוא בלט בצבע הכהה והאקזוטי שלו וכשהוא התרגז והרים את הקול אפילו הצ'כים המנומסים היו חייבים להביט. בארץ אף אחד לא היה שם לב בכלל לוויכוח שלנו, אבל בפראג האנשים נורא שקטים ומאופקים, רק כשהם בפאב וטיפה שתויים הם קצת פחות מעומלנים. רק אצלנו אנשים מרשים לעצמם להתבטא חופשי, לצעוק ולצחוק ולכעוס בלי מעצורים. מהוויכוח על הזוג ההוא בתחתית עברנו לדבר פתאום על עצמנו – הוא התלונן על השעות הארוכות שאני מקדיש לכתיבה ולמה שהוא מכנה בריחה מהמציאות, ואני כמובן עניתי לו בטענות משלי ואמרתי שמזלו שיש לי מחשב כי הוא תמיד עובד או מבלה עם חברים ומשפחה, וטוב שיש לי משהו במקום. בשלב הזה כבר היינו במיטה ולא רבנו, דיברנו בשקט, כל אחד אמר מה שהוא חושב והוריד את כל העומס מהלב ובסוף נרדמנו מחובקים למרות הרווח בין המיטות.
במשך שאר הטיול המשכנו לדבר מידי פעם על עצמנו אם כי רוב הזמן הוקדש כמובן לפראג הנפלאה ולנופים המדהימים שראינו. היה בוקר אחד בראש המצודה המשקיפה על העיר, היה קריר ומעורפל. אני והוא מגיעים לגן פסלים ענקי, משוטטים בין פסלים גדולים ממידת אדם מאבדים זה את זה בנוף הסוריאליסטי צועקים אחד אל השני עד שאנחנו מתאחדים ומתחבקים בשמחה. מעמידים פנים שהכל בצחוק אבל בכל זאת… הפסלים הענקיים הללו והערפל הזה… אחר כך יושבים חבוקים על החומה משקיפים מלמעלה על העיר ועל האיים הקטנים והיפים בנהר תוהים איך זה לגור במקום מדהים כזה ומתרחקים זה מזה במבוכה כשמתקרבים אלינו כמה אנשים המתגלים כתיירים בריטים קשישים ונחמדים ששוהים איתנו באותו מלון.
המלון עצמו – מלון נשיונל – הוא מגדל ענקי. מודרני מאוד, עומד מחוץ לעיר העתיקה, שומר סף לבוש מדי גנרל מהאופרה שומר על פתחו. הוא קרוב לתחנת הרכבת שמוליכה אותנו ישר לעיר העתיקה. המלון נוח מאוד נקי ומסודר ומגיש לנו ארוחות בוקר וערב מדהימות של אוכל טעים להפליא, אבל כמובן לא כשר.
אנחנו משתדלים לא לגעת בבשר אלא אם כן הוא בפירוש עוף, צוחקים ממראה ערמת עשבים המכונה סלט ומתענגים על שפע הגבינות, הלחמניות והלחמים, שלא לדבר על עוגות, קוראסונים וכיוצא בזה מטעמים בשפע.
הזמן עובר מהר ורוב הזמן אני מרגיש כמו בחלום צבעוני אם כי אנחנו ישנים מעט מאוד. חבל לנו על כל דקה ואנחנו מנסים לחטוף ולבלוע הרבה ככל האפשר לפני שהזמן ייגמר. רוני מתמכר לבירה פילזנר (שזולה שם יותר ממים מינראליים) ואני מתמכר למיץ תפוחי עץ טעים להפליא.
אני לא יכול לשבוע ממראה הבתים המעוצבים שהם בעצם ארמונות וכל אחד ואחד מהם ראוי לבדיקה וחקירה. השעון המפורסם בכיכר העיר מאכזב אותנו קצת, הוא קטן מאוד וגבוה מידי לטעמנו, אבל המראה של עשרות תיירים ממתינים בסבלנות שקטה לדמויות המסתובבות שיוצאות ונכנסות מקסים אותנו.
כמובן שיש בפראג גם המון חנויות לתיירים עם שפע צבעוני ומפתה של צעצועים ומזכרות ואנחנו מבזבזים שם המון יורו וקונים מתנות לכולם. בדרך הביתה לשנינו יש כאבי רגליים וצוואר ואנחנו מרגישים רוויים בחוויות, צבעים, מראות, טעמים ונופים.
במטוס אנחנו נרדמים וישנים כל הדרך הביתה ומתעוררים רק כשהמטוס מנמיך מעל לקו החוף של תל אביב. אחרי שאנחנו יוצאים ברכב לכיוון צפון אני מציע שנכנס לתל אביב.
רוני נדהם. הוא יודע מעט מאוד על מה שעבר עלי בתל אביב וחושש לחקור. אולי הוא מעדיף לא לדעת? כך או כך ההצעה שלי מדהימה את שנינו.
"אני רק רוצה לעבור ברחוב הירקון, לראות מה חדש שם, לחנות ליד מלון הילטון, לעשות סיבוב קטן בגן העצמאות ואולי להשקיף מרחוק על חוף הילטון.
חונים ליד הילטון, חוצים את הכביש ונכנסים לגן העצמאות. רוני לא היה שם מימיו ואין לו מושג מה טיבם של הזיכרונות שמתעוררים בי למראה הציפור ושער השלום.
"זה גן העצמאות המפורסם?" הוא מעיר באכזבה, נכנס בסקרנות לתוך הפסל של שער השלום ובורח משם מהר. "נורא מלוכלך פה ויש מלא קונדומים משומשים." הוא מעיר בסלידה ומשקיף לעבר החוף למטה, "ומה זה הציפור העקומה הזו?"
"סתם ציפור עקומה." אני אומר.
"הגן הזה מעפן לגמרי." הוא מתלונן, "יבש ומגעיל, אבל החוף נראה נחמד."
"רק מלמעלה, כשיורדים רואים שגם הוא מגעיל." אני אומר ומוליך אותו חזרה לאוטו. "אתה מוכן לנהוג הביתה, אני הרוס מעייפות."
כמובן שהוא מוכן, הוא חולה הגה, וככה אני יכול להשעין את הראש בשקט, לעצום עיניים ולהתפלא על עצמי שתוך חודש אחד טסתי פעמיים לחו"ל, ולהתפלא עוד יותר שפתאום היה לי אומץ לעשות סיבוב ברחוב הירקון ובגן העצמאות בלי שאחטוף התקף חרדה.
יומנו של מספר סיפורים 