50. שלום ותודה

"רוני, הכנסתי את האוטו לצביעה."
"סוף סוף. היית צריך לעשות את זה עוד בשנה שעברה לפני שהכתובות החלידו."
"זה היה סתם קשקוש, לא כתובות."
"בחייך, היה כתוב שם, חלוד על גבי אפור מטאלי, הומו, מניאק, בן זונה."
"בן זונה אולי, אבל הומו… לא בטוח. ועדת החקירה טרם הגישה את מסקנותיה לגבי הנוסח הסופי של הכתובות."
"חמי, כתוב על האוטו שלך הומו מניאק."
"היה כתוב, הייתי היום במוסך לבחור רדיו וראיתי את האוטו, כל הקשקושים גורדו ונצבעו בצבע יסוד והמוסכניק נשבע לי שהאוטו יצא כמו חדש."
"איזה רדיו בחרת?"
"פיוניר עם פנל נשלף ועם כונן דיסקים, וגם את הרמקולים אני מחליף. לא הייתי יכול לעשות את זה בלי העזרה שלך רוני, תודה."
"מה תודה? תתפשט." ענה רוני את התשובה המסורתית ושנינו צחקנו.
"עוד כמה ימים חנוכה ואני מתכוון לבלות את כל ימי החג ערום איתך." הבטחתי.
"אהה, כן… בקשר לזה… אז תשמע חמי, אז…"
"מה? לא נותנים לך חופש? אבל אמרת…"
"כן, חופש דווקא נותנים, אבל יש לי הזדמנות… קיבלנו חופשה שווה בטירוף באלפים, ואל תשכח שבחיים לא עשיתי סקי ואם אני מתכוון לעבוד למחלקה החדשה אז…"
"מה אז?"
"כולם נוסעים, זה מין גיבוש כזה ו…"
"שוב גיבוש? לא התגבשת מספיק בארץ?"
"חמי, רק בגלל שאתה תקוע בבית מלאכה המסריח הזה בצומת קרית אתא ואין לך מושג איך זה לעבוד במקום עבודה נורמאלי עם תנאים של בני אדם לא אומר שאני צריך לבזבז את החופש שלי בחור הזה." התפרץ רוני בזעף שנבע ממצפון לא נקי.
שתיקה ארוכה ומעיקה השתררה משני עברי הקו.
"אתה צודק רוני." שברתי לבסוף את הדממה, "באמת שאין שום סיבה שתתקע איתי במקום לעשות סקי באלפים."
"לא התכוונתי לזה חמי."
"כן התכוונת."
"בסדר, אז כן התכוונתי. סליחה שאני לא רוצה לחזור לג'יפה בארץ ושאני מעדיף חופשת סקי חינם באלפים מאשר להיות אתך."
"אז זהו, נגמר? הסיפור שלנו הגיע לסוף הדרך?"
"כן, אני חושב שזהו זה."
"הבנתי. או. קי. שיהיו לך חיים נחמדים רוני. תשמור על עצמך. שלום ותודה." ניתקתי את השיחה עם רוני והתקשרתי למיצי, הריבאונד הנצחי שלי.

הריבאונד הנצחי
"הוא לא רוצה לחזור. הוא רוצה להמשיך לעבוד בחו"ל. אפילו לחופשת חנוכה הוא לא רוצה לבוא, יותר חשוב לו לצאת לחופשת סקי." התלוננתי לפני מיצי.
"סקי?" נדהם מיצי, "ממתי רוני יודע לעשות סקי?"
"הוא לא יודע, אני מקווה שישבור רגל."
"נו, באמת, הוא בטח יצטרף לקבוצת המתחילים ואחרי שייפול קצת ילמד להחליק ואז…"
"ישבור רגל."
"או שיתחיל עם המדריך הבלונדיני המסוקס ויקבל שיעורי עזר בלילות." צחק מיצי.
"מצחיק מאוד." סיננתי בזעף.
"סליחה חמוד, לא התכוונתי. פשוט לחשוב על הכושי שלך בשלג זה…"
"הוא כבר לא כושי שלי והוא בכלל שונא קור, אבל הציעו לו להצטרף לאיזה מחלקה חדשה והוא התלהב והסכים לצאת אתם לחופשת גיבוש בשלג."
"כן, הוא תמיד היה טיפוס קצת מתלהב. אני בטוח שאחרי שהוא קצת יירגע הכל יהיה בסדר, תפסיק להיות פולניה כזו חמי."
"אני לא פולניה, אני כועס ולא אכפת לי ממנו יותר, העפתי אותו."
"נו, באמת."
"כן, באמת."
"אז אתה כאילו לא אוהב אותו יותר?"
"בדיוק, אפילו שונא אותו."
מיצי משך באפו בספקנות ושאל אם אני רוצה חברה הערב.
"כן, בבקשה מיצי, בוא."
"ואיפה אני אישן?"
"איתי כמובן."
"איתך? אני לא יודע חמי, ההזמנה שלך עושה לי מין תחושת דז'ה וו מטורפת."
"בבקשה מיצי, אני כל כך עצוב ובודד וקר לי נורא, וגם אתה לבד. בוא תישן איתי חמוד."
"רק לישון?"
"לא יודע מיצי. בוא ואחר כך נחליט."
"נזרום כאילו?"
"אם תרצה לזרום נזרום."
"אתך אני תמיד רוצה לזרום חמי, אתה יודע שמהרגע הראשון שראיתי אותך הרגשתי כמו נחל, אבל אני שואל את עצמי מה יהיה מחר בבוקר."
"יהיה מה שתרצה מיצי, נשבע לך."
מיצי גיחך, קצת ברשעות, "לא יודע חמי. אתה ממש רוצה שאני אבוא?"
"כן, ממש. אני באמת רוצה שתבוא. מה אתה רוצה, שאני אתחנן?"
"למה לא?"
"טוב, אז אני מתחנן. בבקשה מיצי, בוא תהיה איתי, אני לא אעבור את הלילה הזה בלעדיך."
"אני בא."
אחרי לילה סוער התעוררנו בין עטיפות קרועות של קונדומים. הלכתי למקלחת בשעה שמיצי, קודר וזועף, המשיך להתחפר בפוך.
"קפה מיצינקה?"
"מה שתרצה."
"הכל בסדר חמוד?"
"אל תקרא לי חמוד וצא כבר מהמקלחת, אני מת להשתין."
"טוב. אני הולך להכין קפה, אולי זה ישפר את המצב רוח שלך." הערתי ברוח טובה והלכתי למטבח.
"אני בספק אם יש משהו בעולם שישפר את ההרגשה שלי." שמעתי את מיצי סח חרש לפני שהוריד את המים על גוויות הקונדומים שצפו באסלה. גם אחרי שתי פרוסות עוגת הבית וכוס מהבילה של קפה נמס מגורען מיצי נשאר קודר והדף אותי מעליו כשניסיתי לנשק את לחיו לפני הפרידה.
"נו, מה?" איבדתי את סבלנותי, "מה קרה? לא גמרת מספיק פעמים הלילה? הביצועים שלי אכזבו אותך? שאני אלך לקנות ויאגרה?"
"אתה כזה אידיוט חמי."
"מודה באשמה. מאז ומתמיד הייתי אידיוט, אימא אומרת שזו בעיה של כל הגברים במשפחה שלנו."
"אם תשאל אותי זו הבעיה של כל הגברים בעולם, ואני לא פחות אידיוט מכולם." התיז מיצי במרירות.
"בסדר מיצי, כולם יודעים שגברים הם חבורת מטומטמים. אפילו להומואים אין פטור מהבעיה הגנטית הזו, אבל אולי אתה יכול לפרט קצת יותר."
"אני אוהב אותך חמי, תמיד אהבתי וכנראה שתמיד אוהב, אבל לא הייתי צריך לעשות שוב את אותה הטעות ולבוא כשקראת לי. הכל נשאר בדיוק כמו שהיה אז, לפני שנה, כשנפרדתם בחגים ואני חשבתי… אני כזה אידיוט, אחד שלא לומד מטעויות… דביל כזה."
"אתה לא דביל מיצי." התעקשתי לחבק אותו, ואחרי מאבק קצר הוא נכנע והתמוסס לזרועותיי, השעין ראש על כתפי, וגילה לי שאני מדבר מתוך שינה.
"מי? אני? באמת? מה אמרתי?"
"בעיקר הרבה מלמולים לא ברורים. רק פה ושם אפשר היה להבין מילה אחת או שתיים."
"איזה מילה אחת או שתיים בדיוק?"
"בעיקר רוני ולפעמים כושי, וממש לפני שהתעוררת אמרת גם אני אוהב רק אותך אהרון."
איזה פאדיחה! "אני נורא מצטער מיצי, באמת. מאז שהוא נסע אני חולם עליו המון, אבל לא ידעתי שאני מדבר עליו מתוך שינה." התנצלתי מרגיש אשם וטיפש.
מיצי התעשת, חייך חיוך חיוור ואמר שלא נורא, דברים כאלו קורים, אבל הוא עדיף לישון עם נחרן מאשר עם דברן.
"אל תכעס עלי מיצי." הפצרתי בו, נבוך עד עמקי נשמתי, הרי אני לא יכול לשלוט בחלומות שלי, נכון?"
"נכון חמוד, אבל אתה יכול לא להשתמש בי יותר בתור ריבאונד כל פעם שאתה נפרד מרוני."
"אתה צודק מיצי, תסלח לי בבקשה."
"זה בסדר, אני כועס יותר על עצמי מאשר עליך. הרי לא הכרחת אותי לבוא אליך ולישון אתך."
"לא הייתי צריך ללחוץ עליך, זה לא היה הוגן."
"נכון, זה לא היה הוגן. החיים לא הוגנים, מה לעשות." הפטיר מיצי בשלווה והתאפק לא לבכות.
"בבקשה מיצי, אל תפסיק להיות חבר שלי." ביקשתי וגם עיני התמלאו דמעות.
"אל תהיה כזה הומו רגשן." נזף בי מיצי, מחייך מבעד לדמעותיו, "בטח שאני לא אפסיק להיות חבר שלך. אני אוהב אותך, טמבל אחד."
"גם אני אוהב אותך שמנצ'יק."
"למי אתה קורא שמנצ'יק? פולניה מכוערת שכמוך."
התחבקנו שוב, צוחקים, ונפרדנו איש לבדידותו.

מדברים על זה
אחרי כמה ימים של בדידות מרה התחילו להסתנן לאוזני שמועות שרוני שוב בארץ. מישהי סיפרה שטיול הסקי התבטל בגלל שהשנה יש מחסור בשלג באירופה וכנראה שגם המחלקה החדשה ההיא לא תוקם בסוף, ומישהו אחר העיר כבדרך אגב שראה את רוני עם אימו בתור לבדיקות בקופת חולים.
המתנתי דרוך לצעד הבא שלו, בטוח שבקרוב הוא שוב יעשה משהו לא צפוי ומטורף כמו להתגנב לחדר השינה שלי באמצע הלילה, או משהו דומה, אבל למרבה תימהוני, יום לפני נר ראשון של חנוכה, חזרתי הביתה עייף מהעבודה וגיליתי את רוני ממתין לי בסבלנות על סף הדלת.
במקום להתנפל זה על זה לחצנו ידיים בנימוס, התיישבנו בשלווה במטבח שלנו שידע בעבר מריבות סוערות, ויכוחים מרים ואפילו צלחות שנשברו פה ושם כשהרגשות סערו, ושוחחנו בשקט כמו שני בני אדם בוגרים.
"חזרתי לארץ יום אחרי שזרקת אותי בטלפון." גילה לי רוני בתוכחה עדינה.
"ולמה לא התקשרת?"
"רציתי לקחת פסק זמן, לחשוב קצת, לתת לשנינו להירגע."
"נו, ואתה רגוע יותר?"
"כן, רגוע לגמרי, ואתה?"
"אני בסדר. מה שלום אימא שלך?"
"הרבה יותר טוב, אבל אני חייב לעזוב את הבית, אחרי שנתיים מחוץ לבית אני לא יכול לגור שוב עם ההורים. אני אוהב אותם מאוד, אבל הם משגעים לי את השכל."
"אתה רוצה לחזור לגור כאן?"
"כן, אם זה לא מפריע לך."
"האמת שזה כן מפריע לי. אתה לא יכול לשכור חדר במקום אחר?"
"כן, אבל… תראה, נוח לי לגור אתך. אני כבר רגיל אליך ואתה אלי ו… אם אנחנו לא יכולים להיות זוג אולי ננסה לפחות להיות שותפים לדירה?"
למען הרושם הטוב העמדתי פנים שאני מהסס ומתלבט מעט ובסוף כמובן הסכמתי.
"אתה רוצה שנטיל גורל מי יזכה בחדר שינה הגדול?"
"אל תדבר שטויות חמי, כל הדברים שלך כבר שם והכל. אני אהיה בסדר גמור על הספה."
"אל תשכח שנורא קר בחדר ההוא בחורף."
"יהיה בסדר, אני אביא עוד שמיכה מהורי ויש לי רדיאטור. אפשר את המפתחות של הרכב להביא את הדברים שלי?"
נתתי לו את מפתחות המכונית וקצות אצבעותינו נגעו זו בזו לשנייה, החלפנו מבט קצר ולוהט, אני בטוח שגם הוא חשב על מה שאני חשבתי, אבל מיד אחר כך נזכרנו בעבר ונרתענו בזהירות פונים איש איש לענייניו.
כמה ימים חלפו בנועם. כל אחד מאיתנו ישן לבד בחדרו, שומר על פרטיותו, נפגשנו רק במטבח ובסלון, הכנו יחד אוכל, צפינו יחד בטלוויזיה, עשינו יחד קניות, התרגלנו לאט זה לזה, משקמים את האינטימיות והידידות הישנה שלנו שכמעט נהרסה בתקופת הפרידה הממושכת.
הריחוק היטיב עם שנינו, השתדלנו מאוד לנהוג זה בזה בחביבות ובנימוס – רוני הקפיד לא להשמיע מוזיקה רועמת מידי, לא לעשן בבית, לסדר אחריו את המטבח והמקלחת ולהשתתף בעבודות ניקיון הבית.
ובתמורה התאמצתי להיות חברותי יותר, כיביתי את המחשב כשהוא היה בבית, צפיתי איתו בטלוויזיה גם אם חלק מהתכניות בערוץ שתים הטילו עלי שעמום נוראי, סיפרתי לו מה אני קורא, שיתפתי אותו במחשבותיי ולא קיטרתי כרגיל שכל עבודות הבית מוטלות רק על כתפי.
ניצלנו את מזג האוויר הנאה, ויצאנו יחד לטיולים ברגל, ובדרך שוחחנו בנועם על נושאים שונים, התחלנו בענייני דיומא וגלשנו משם בזהירות לדיונים על העבר הסוער והכאוב שלנו, נוגעים בו לרגע, נרתעים, ושוב חוזרים לדון בנושאים פחות כאובים, מתווכחים מה באמת השפעת אפקט החממה על אקלים כדור הארץ ואם צפוי יום אחד שלום בארצנו ידועת הסבל.
אווירת הידידות והשלווה הנוחה החזיקה מעמד עד שהגיע זמנו של נר שמיני של חנוכה.
"גם לפני שנה רבנו בדיוק בחנוכה." העיר רוני אחרי שהדלקנו יחד את הנרות וחיסלנו את שרידי הסופגניות שנשארו בבית.
"כן, אתה זוכר ששמתי על הדלת של החדר שינה שלט 'אין כניסה'?" נזכרתי בחיוך.
"כל פעם שראיתי אותו נורא בא לי לקרוע אותו." חייך אלי רוני חזרה.
"ובסוף באמת קרעת אותו, למרות שגם קודם לא ממש התחשבת בו והתגנבת לישון איתי כמעט כל לילה." הבטתי בו בחיבה ונזכרתי שוב איך הסתיימה המריבה ההיא בנשיקת ליל סילבסטר ארוכה ומתוקה שהיוותה התחלה של לילה בלתי נשכח.
ידעתי שגם הוא חושב על אותו לילה ושנינו השפלנו עיניים, נבוכים מעט. כל אחד מאיתנו ידע מה השני רוצה ושנינו השתוקקנו בדיוק לאותו דבר, אבל זיכרון של כל הדברים הרעים והכואבים שעברנו בשנתיים האחרונות שיתק אותנו.
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר ברצינות לפני שנתחיל שוב לישון יחד." העיר רוני במתינות.
"רעיון טוב." הסכמתי והתיישבתי על הספה, רוני התיישב לידי ושנינו שתקנו. כל אחד ציפה שהשני יתחיל לדבר.
"לדעתי אחת הבעיות אצל הומואים," התחיל לבסוף רוני לדבר לאט ובהיסוס, "זה שהם ישר קופצים למיטה ורק אחר כך מתחילים להכיר זה את זה."
"הבעיה העיקרית של הומואים זה שהם גברים ושאין להם נשים שירגיעו אותם." הסכמתי איתו, "אבל אחרי יותר משנתיים יחד רוני אני חושב שאנחנו כבר מכירים זה את זה די טוב ואולי יש מצב שנצליח לא לריב לפחות שבוע?"
הוא חייך ושנינו שקענו אחד בעיני השני. "אני אוהב אותך מאוד חמי." אמר רוני, ושילב את אצבעותיו בשלי, "וכמה שאני מכיר אותך יותר אני אוהב אותך יותר ואני מבקש סליחה על כל הפעמים שפגעתי בך."
"גם אני." נישקתי את לחיו השחומה והחלקתי את ידי מתחת לחולצתו, כמה זמן לא נגעתי בו… כל כך התגעגעתי…
"אתה אוהב אותי או מצטער שפגעת בי?" חקר רוני והתחיל לפתוח את מכנסי.
"גם וגם." הפטרתי קצרות, חרמן מכדי להתעמק בנושא והדפתי אותו לאחור על הספה, נשכבתי עליו ונישקתי אותו על פיו.
אחרי שבועות ארוכים של פרידה שנינו היינו להוטים מכדי לדבר. בגדים עפו לכל עבר, היצרים התלהטו, תכניות השיחה נשכחו ורק ברגע האחרון נזכרנו לעצור רגע ולשלוף קונדום.
אחר כך התכרבלנו יחד במיטה הזוגית שישנתי בה לבד ימים רבים כל כך. גופותינו השתלבו זה בזה בצורה מושלמת, היינו מנומנמים מעט, שבעי רצון ומאושרים מאוד. התחבקנו בשתיקה, מתענגים בלי מילים על הקרבה הגופנית שנדחתה זמן רב כל כך.
"בסוף לא דיברנו." נזכר פתאום רוני.
"בטח שדברנו, החלטנו שאנחנו אוהבים, אתה ביקשת סליחה על כל מה שעשית ואני סלחתי לך."
"וגם אני סלחתי לך."
"על מה יש לך לסלוח לי? מה כבר עשיתי?"
"מה עשית? אני אגיד לך מה עשית!" נחלץ רוני מחיבוקי והתיישב עלי, מהדק את כתפי למזרון.
נאבקתי בו, צוחק, שנינו התגלגלנו הלוך ושוב במיטה, מטיחים זה בזה האשמות, ספק בצחוק ספק ברצינות, ושוב התלהטנו ורצינו זה בזה.
עוד קונדום נשלף ושוב נאנחנו יחד, מפסיקים לחשוב, מניחים לחוש להוביל עד שהתמוטטנו בגניחה אחד בזרועות השני. "שוב לא דיברנו." הניח רוני את ראשו המתולתל על כתפי.
"אתה אשם, למה התיישבת עלי ככה? אתה הרי יודע מה זה עושה לי." מחיתי.
"תמיד יש לך תירוץ." נעלב רוני, "אני מנסה להתנהג בצורה בוגרת ואתה…"
"אני סתם גבר חרמן וטיפש, אני יודע." הידקתי אותו אלי, "אבל אני אוהב אותך מאוד רוני."
"ואתה מצטער ומבטיח להשתפר."
"בטח, כל מה שתגיד." פיהקתי, "רק שתוק כבר ותן לי לישון. סחטת אותי לגמרי, אל תשכח שאני כבר לא צעיר כמו פעם."
"ובכל זאת אני אוהב אותך קשיש חרמן שכמוך." חייך רוני לתוך כתפי, הניח יד על חזי ורגע לפני ששקענו יחד בתנומה מתוקה הבטחנו זה לזה שמחר נשב ונדבר, וגם מחרתיים, ובעוד שבוע, ולא נפסיק לשוחח, להתחבק, להתנשק, לאהוב ולישון אחר כך יחד כל ימי חיינו.

הערב האחרון של שנת 2006
השעה הייתה שמונה בערב, שנת 2006 חישבה את קיצה לאחור ואני, בטרנינג מהוה, מעמיד פנים שאני מגהץ, אבל בעצם מדבר במסנג'ר תוך כדי צפייה בטלוויזיה, ופתאום טלפון מפזי.
בטח הוא שוב רוצה לנדנד שאבוא איתו לבילוי סמלי של ראש השנה האזרחית. מניסיון מר הוא למד כבר לא לדבר איתי על סילבסטר. אני מארגן מחדש את הטיעונים שלי נגד סילבסטר הצורר ומתכונן בתור מכת מחץ לשאול מי יכול להרשות לעצמו לחגוג כל הלילה כשצריך ללכת לעבודה מחר ועוד במזג אוויר מגעיל כזה? אבל במקום הזמנה לבילוי חוטף מכה ישר בבטן.
"ברקו מאושפז." אמר פזי מהר בקול עצבני.
"מה? איפה? למה? ממתי?"
"הוא בטיפול נמרץ, מצוקה נשימתית."
אני מתנתק מהמסנג'ר בחיפזון ואומר שצריך ללכת לבקר אותו.
"אי אפשר, המצב שלו קשה מידי. רק למשפחה נותנים להיכנס אליו."
אני מחניק שיעול – גם אני משתעל כבר יותר מידי זמן – ואומר שאולי זה רק לטובה שההורים שלו כבר מתים. שניהם נפטרו בשיבה טובה לפני כמה שנים. אנשים נחמדים שאימצו אותו כשהיו כבר כמעט בני ארבעים.
"היינו משפחה של שני אשכנזים מנומסים ופרענק חוצפן אחד." היה ברקו מתלוצץ כשהיה מדבר על המשפחה בה גדל. רק אחרי שהאבא נפטר הוא העז לספר לאימא שהוא הומו. היא לא הופתעה במיוחד, ידעה מעצמה גם בלי שהוא סיפר לה.
אחרי כמה זמן הוא היה חייב לגלות לה שהוא נשא וגם את הבשורה הזו היא קיבלה בלי לעשות עניין וסיפרה למעט קרובי המשפחה שהתעניינו שיש לו מחלת דם ולכן הוא לא יתחתן אף פעם.
ברקו אף פעם לא עזב את הבית נשאר לגור עם אימא וטיפל בה עד שנפטרה מסרטן. רק אז הוא העז להתחיל לחיות יחד עם החבר שלו בגלוי בדירה שהוריו השאירו לו.
זמן מה הכל היה בסדר, עבד קצת, אפילו טייל מעט בחו"ל, אבל השנים חלפו, הבריאות הידרדרה, וכיום הוא בן ארבעים, שוכב בבית חולים מונשם, לא מכיר כבר אף אחד, אפילו לא את הדודות הקשישות שבאות לבקר מתוך נאמנות לזכר הוריו המתים.
אנחנו מספרים זה לזה על ברקו נזכרים איזה בחור נחמד הוא היה, כמה אהב לרקוד ואיך העריץ את חוליו אגליסיאס ואני שואל את עצמי אם גם עלי ידברו ככה בעוד כמה שנים ויודע שזה בדיוק מה שפזי שואל את עצמו, אבל אף אחד מאיתנו לא מעז להגיד מילה.
אחר כך רוני נכנס עם עוגה ויין וחיוך גדול שנעלם מיד כשהוא רואה את הפנים שלי.
בכל זאת אנחנו אוכלים עוגה ואני אפילו שותה טיפה יין ומיד מתלונן על סחרחורת ונשכב במיטה. רוני צוחק מכושר השתייה הירוד שלי ומצטרף אלי למיטה. אנחנו רואים קצת טלוויזיה והוא נרדם עוד לפני שמראים את הזיקוקים באוסטרליה.
אני שוכב לידו, מקשיב לנשימה הרגועה שלו, מנסה לישון ולא מצליח, השיעול מפריע לי להירדם ואני קם שוב למחשב, נכנס למסנג'ר ורב מעט עם עמיר – ככה אנחנו מראים זה לזה שאכפת לנו – וכדי לעצבן אותו אני שולח לו תמונה שלי כמעט ערום.
הוא מתרגז ולא מאמין שבאמת לא שמתי לב שצילמו אותי מתנגב. (עמיר מאמי, אתה באמת חושב שהייתי מרשה שיצלמו את הבולבול שלי בפרופיל מציץ מתחת למגבת?) ועוד מותח ביקורת על הדקורציה של המקלחת, ומתרגז עוד יותר כשאני אומר שהתמונה לא צולמה במקלחת שלי.
איכשהו התמונה שלי עם מגבת כתומה (עמיר אוהב כתום) גורמת לו לשאת נאום לוהט כנגד חוסר הערכים והריקבון המוסרי של הקהילה. כשאני אומר לו שהדעות שלו הן סימן לזה שחסר לו סקס כבר יותר מידי זמן ומציע לו להיות ראש המנזר ההומואי הראשון הוא נרגע ומתחיל לצחוק, ופתאום אני שם לב שגם לי יש חיוך על הפנים וששנת 2006 נגמרה לפני חמש דקות. אני חוזר למיטה, נותן נשיקת שנה טובה מאוחרת לבן זוגי המנומנם, לוקח כדור קודאין ונרדם סוף סוף.
ההבטחה שלי לכבוד השנה החדשה – לגשת לרופא ולברר מה נגמר עם השיעול המרגיז הזה.

קדיש
שבועיים אחרי הסילבסטר התקשר פזי להודיע שברקו נפטר בלי שחזר להכרתו. הודיע לנו מתי הלוויה ושאל אם אנחנו באים. בלי להתייעץ ברוני אמרתי שכן, בטח ולמרות הפרצוף שרוני עשה הגענו.
פעם ראשונה שיצא לי להיות בלוויה שלא היה אף קרוב משפחה שיגיד קדיש על הנפטר. למעשה זה לא היה צריך להפריע לי, הרי אני אפיקורס גמור ולא מאמין בכל ההבלים הדתיים הללו ובכל זאת… כמו שמפריע לי לאכול אוכל לא כשר ככה אני מרגיש מוטרד כשבן אדם מובא לקבר ישראל ואין לו אף קרוב משפחה שיגיד אחריו קדיש.
דווקא כל הקרובים שלו כן הגיעו, בעיקר מהצד של האימא, וגם קצת מצד האבא, למרות שבעצם הוא היה מאומץ וכולם ידעו את זה, והזכירו זה לזה איך הוא בלט בצבעו הכהה בין כל האשכנזים האלו (ברקו היה תימני) ודווקא המשפחה הביולוגית שלו – שהוא יצר איתה קשר אחרי שהוריו המאמצים הלכו לעולמם – לא הגיעה. אולי הם לא ידעו ואולי לא היה להם אכפת.
"אז ממה בעצם הוא מת?" שמעתי דודה רומניה עבת בשר רכוסה בצעיף ובמטפחת שואלת מישהו שעמד מאחוריה, מהדק את הכיפה לקרחתו, "מדלקת קרום המוח או מדלקת ריאות?"
"מה זה משנה איזה דלקת גמרה אותו?" התרעם המקריח במבטא רומני דשן, "בתכלס הוא מת מקומפליקציות של איידס."
"מי זה אלו שבוכים שם?" המשיכה הדודה להציק, מעיפה מבט חשדני בשלושה בחורים שבכו בלי בושה מעל הקבר הטרי – היחידים שהזילו אחריו דמעה.
"נו, מה? הרי אלו החברים שלו, הפייגלעך." לחש לה בן לווייתה לחישה רועמת, וליתר ביטחון עבר ליידיש כשהסביר לה שהמנוח השאיר להם את דירתו, וציווה בצואתו שיוציאו לאור את הספרים שכתב – שלושה במספר, לא פחות – ולא נחה דעתו עד שלא גילה לה שההוא עם המעיל השחור הוא רופא שיניים והוא היה חבר של המנוח ארבע עשרה שנים תמימות, והוא זה שממונה על הוצאת הצוואה לפועל, ועוד הוסיף וציין שהמנוח, למרות שלא ראו עליו, היה האישה ביחסים בין שניהם.
עד שהמקריח ההוא סתם סוף סוף את פיו כבר הספקתי להצטער על שטרחתי ללמוד מסבתא יידיש.
"חבל שבאנו בכלל." אמר רוני ששונא לוויות, בעיקר כשהן מתקיימות בחורף, ושונא עוד יותר לנסוע עד תל אביב רק בשביל לוויה.
"למה חבל?" התרגזתי ויצאתי מהמיטה לחפש גרבי צמר כי רגלי מיאנו להתחמם. "לא די שהוא היה מאומץ וכל החיים הציקו לו בגלל זה אז גם עכשיו כשהוא מת ונקבר בלי קדיש אז…" ושוב נתקפתי שיעול מרגיז שהשכיח ממני את המשך המשפט.
רוני משך אותי חזרה למיטה, עטף אותי בחיבוק והתפלא שאני ממשיך להיות קפוא ולא מצליח להתחמם למרות כל מאמציו.
"בבית קברות נכנס לי קור לעצמות." הסברתי, "היה נורא קר למרות שהייתה שמש והשמים היו בהירים והיה ריח טוב של פריחת הדרים. בדיוק במזג אוויר כזה הייתי רוצה להיקבר."
"שתוק כבר." התרעם רוני ודחק בי מרפק, " אני לא מבין בשביל מה היית צריך בכלל ללכת ללוויה הזו? אז מה אם הוא היה נשא? למסיבות אתה לא אוהב ללכת, אבל ללוויות אתה רץ?"
"אני מתייחס ללוויה הזו כמו אל פרומו, הרי בלוויה שלי אני לא אוכל לראות מה קורה אז לפחות…"
"סתום!" התנפל עלי רוני, סתם לי את הפה ולא הניח לי לדבר יותר על הלוויה, ולכן לא הספקתי להגיד לו שאני מקווה שלפחות בלוויה שלי יהיה מי שיגיד אחרי קדיש.

49. אוקיינוס שלם ביני לבינך

הוא לא חייב אותי יותר
הדבר שהיה לי הכי ברור אחרי שדיברנו זה שהוא כבר לא חייב אותי יותר, פעם הוא היה חייב אותי ועכשיו כבר לא.
זה הכל, פשוט מאוד. והדבר שנחרט הכי חזק בזיכרוני מכל מהשיחה על ההצעה שהוא קיבל זה כמה שמח הקול שלו נשמע, רוטט מרוב ציפייה, מתוח כמו רץ שמחכה למזניק שייתן את האות להתחלת המרוץ.
אני מתפעל מהמרץ העצום שלו, מהנכונות שלו להשקיע את כל כולו בנושא הזה שמרתק אותו כל כך (ואסור לי לרמוז כאן מה טיבו כי זה סודי) הוא אוהב את זה, אוהב את העבודה שלו, נהנה מהתחרות, משווה את עצמו כל הזמן לאחרים ומאושר שהוא בין הטובים שבהם. ההצעה הזו היא בשבילו כמו זכייה בפרס הגדול, ואני מאושר בשבילו וגאה בו מאוד אם כי ברור לי שזהו, זה סוף הזוגיות הסוערת, השבירה וההפכפכה שלנו.
וזה נגמר לא כי נגור רחוק מאוד אחד מהשני, אפשר להמשיך להיות בני זוג גם מרחוק, אלא כי הבנתי שברגע שהוא קיבל את ההצעה הזו הוא עשה צעד אחד קדימה והשאיר אותי מאחור, הקטע ביני לבינו נגמר.
נשאר חברים כמובן, נמשיך לאהוב אחד את השני ואולי אפילו יהיה גם סקס, אבל יותר לא נהיה בני זוג. הוא זז ממני, הלך למקום אחר שאליו מובילה אותו השאפתנות שלו שחשובה לו יותר ממני.
אני לא עצוב ולא כועס, אולי אפילו מרגיש שקצת רווח לי, ששוב אני חופשי. לא צריך יותר להיות קצת המטופל שלו וקצת אבא שלו, ולא צריך לדאוג יותר בגלל מה שאימא שלו תעשה ואיך היא תרגיש, ומה יגידו האחיות הנדחפות שלו והגיסים המכוערים שלו. זהו, התיק הזה ירד לי מהראש.
תמיד ידעתי שאני אהיה יום אחד המיתולוגי שלו, זה שאיתו הוא עשה המון דברים בפעם הראשונה, שלימד אותו הרבה דברים על איך לעשות מה, עזר לו לגלות את עצמו וללמוד על עצמו המון, אבל את הבחירה מה לעשות עם מה שלימדתי אותו ולאן לקחת משם את חייו הוא ייעשה לבד.
אני לא אהיה שם איתו ואני רק יכול לקוות שהוא יעשה את הבחירות הנכונות. אני אפילו קצת מופתע מעצמי שאני לא עצוב במיוחד וחושד שעוד יהיו לי ימים של בדידות ועצב נוראי וגעגועים שיקרעו אותי, אבל ברגע זה אני שלו מאוד, צלול לגמרי, ושמח בשבילו, ולא, אני לא אגרר אחריו לחו"ל, כי החיים שלי הם פה, בדיוק במקום שאני נמצא בו, והחיים שלו? זו המשימה שלו לגלות איפה הם ואיך הם יהיו, אני נתתי לו מה שיכולתי ועכשיו אני נותן לו ללכת בלי להעיק ובלי להכביד ובלי לבוא בהאשמות.
ומה יהיה איתי בעתיד?
שום דבר מיוחד. אני אמשיך לחיות, לכתוב קצת בבלוג, אולי גם אכתוב סיפורים, אלך כל בוקר לעבודה ואחר כך אחזור הביתה. אקח את התרופות שלי בזמן ואולי מידי פעם אארח איזה יזיז, אם אמצא מישהו שירצה בי.
דבר אחד בטוח – אני לא עומד להתיש את עצמי בחיפוש אחרי אהבה ואין לי שום עניין בזוגיות נוספת. רק המחשבה על הפגישות עם אנשים חדשים והניסיון להסתגל שוב לפנים חדשות, לגוף חדש, להרגלים חדשים…
לא תודה.
***
התעוררתי לפנות בוקר אחרי ששוב חלמתי שהוא חזר. אני חולם את החלום הזה כמעט כל לילה. בחלומי אני נמצא במין מפגש המוני של כל הבלוגרים של ישראבלוג ותפוז שנערך במין כיכר פתוחה שמזכירה את כיכר רבין. כל האנשים שאני קורא בבלוגים שלהם נמצאים סביבי, כולם שמחים וצוחקים, מתחבקים ומאוד שמחים לראות סוף סוף זה את זה ואז נשמע קול טרטור אופנוע ואני אומר לכולם שהנה מגיע החבר שלי ובאמת הוא מגיע, קופץ מהאופנוע שלו, מסיר את הקסדה ומסתער עלי בחיבוק גדול ואנחנו מתנשקים שם לעיני כולם.
בחלום אני מרגיש את חום גופו, מריח אותו, חש את עורו בכפות ידי ואני מאושר מאוד ושמח שאני לא מתבייש לגעת בו לפני אנשים אחרים, ואז אני מתעורר ומגלה שאני עדיין לבד.
***
כל הדרך לעבודה נשבו רוחות מזרחיות ערות ויבשות שגרמו לי להתעטש נורא וכשהגעתי לבית המלאכה גיליתי שהסגן יצא מהאופוריה של הלידה וחזר לעצמו הרשע הרגיל.
שבוע אחרי הלידה הוא כבר מחפש מיטה לשים בחדר של התינוק כדי שאשתו תישן ליד הילד ולא תפריע לו. אני מרגיש חרא, מצונן ותשוש. למזלי אני לא לבד, מסתבר שרוב הקולגים שלי מרגישים אותו הדבר בגלל החמסין הסתווי המגעיל הזה שנחת עלינו במלוא עוזו. שונא את הרוחות המזרחיות האלו. הגינה מלאה עלים אדומים שנשרו מהגפניה והשערות שלי עומדות כמו קוצים של קיפוד על אסיד.
הנחמה היחידה שלי היא לילי שכל היום התרוצצה סביבי ומיששה לי את המצח כדי לבדוק אם יש לי חום. היא סיפרה לי שהחבר הדביל שלה קנה לה כרטיס לבלומפילד למשחק כדור רגל.
גברים יכולים להיות כל כך מטומטמים, מה בחורה עדינה עם ידיים קטנות וקרירות ונעימות כמו שלה תעשה במשחק כדור רגל בין ערסים עטורי גורמטים ויורקי קליפות גרעינים? מרוב עייפות אני אפילו לא רעב ומחר יהיה כנראה עוד יום מזוויע. הולך להתמוטט לי במיטה כדרכי בזמן האחרון.
***
יום שישי התחיל מוצלח מאוד. קמתי מוקדם, הפניתי את גבי למחשב המפתה והלכתי בנחישות לקניות, ומיד אחר כך ניקיון יסודי עם תשומת לב מיוחדת למקלחת שמזמן צועקת הצילו!
בקושי סיימתי ואימא התקשרה והזכירה לי שבעצם היא לא נתנה לי מתנה ליום הולדת ושיש לה חבילה של תלושי הנחה בחנות בגדים שממתינה רק לי.
ניסיתי להתחמק, אבל לא עזר לי. אימא הודיעה לי שהיא לא ישנה בלילה מהמחשבה שאני נטול חליפה נורמאלית לחורף והיא לא קולטת איך אני יכול לחיות בלי איזה ז'קט טוב?
הצעתי שתשתה חלב חם ותספור כבשים נדחתה באנחה. כשאימא נחושה בדעתה לא נשאר לעולם מסביב אלא לשתף פעולה.
עכשיו יש לי חליפה עם מכנס וז'קט תואמים בצבע כחול, אבל לא ג'ינס. אם הייתי מרשה לה אימא הייתה חונטת אותי גם בעניבה, אבל לזה כבר לא יכולתי להסכים.
יש גבול לכל דבר.
במקום קיבלתי שתי חולצות מגניבות עם פסים וארנק חדש. אמנם איחרתי להגיע לקבוצת תמיכה בגלל הקניות, אבל הרבצתי הופעה כל כך מרשימה עד שהם סלחו לי.
נשים צודקות – קניות באמת משפרות את מצב הרוח בעיקר כשאתה לא משלם עליהן.
אחרי הצהרים ישנתי לי כדרכי בין העיתונים של סוף השבוע וכשקמתי התחשק לי לאכול משהו חם. שמתי סיר מרק ירקות על האש ובעודי אוכל בנחת צלחת מרק עם קרוטונים התחלתי להריח ריח מוזר של משהו שרוף ולא, זה לא היה מהשכנים.
שוב שכחתי לכבות את הגז!
למרבה הבושה זה כבר קרה לי לא פעם – בעיקר עם אורז. אני יודע בדיוק איך לטפל בנזקים. קודם צריך לפתוח את כל החלונות ולאוורר את הבית ואחרי שנפטרים מכל האוכל השרוף בסיר שופכים פנימה כף אבקת כביסה, מוסיפים מים ומחממים עד רתיחה ואז משאירים להתקרר. בדרך כלל זה מספיק והשרוף יורד, ואם לא אז עושים סיבוב נוסף עם אבקת הכביסה ואחר כך מתחילים לקרצף.
אם לא הייתי לבד בבית זה לא היה קורה לי.

מדביק תוויות
"רשמת והדבקת תוויות על כל הארגזים?"
"כן, על כולם."
"אני מצטער שאני לא חוזר לארוז בעצמי, אבל פשוט נורא לחוץ פה והם ממש צריכים אותי."
"כן, הבנתי."
"אתה כועס עלי?"
"ממש לא, אני מבין, באמת."
"אתה נהדר, אתה יודע את זה?"
"אתה בטח אומר את זה לכל הבחורים שאתה…" נתקעתי באמצע המשפט והשתתקתי.
"כן, שאני מה?"
"לא יודע. עוזב?"
"אני אחזור בכריסמס ואז נדבר ונבהיר הכל, פסק זמן יעשה לנו רק טוב, מה שלומך חוץ מזה?"
"נהדר! אני קורא ספר שכבר מזמן המליצו לי לקרוא ורק עכשיו השגתי."
"איזה ספר?"
"זיכרונות אדריאנוס."
"מי?"
"אדריאנוס, זוכר אותו? הקיסר אדריאנוס שחיק עצמות?"
"וואלה! דווקא עליו אתה קורא? על הצורר הזה?"
"כן. סופרת צרפתייה מעולה כתבה עליו והספר ממש מרתק. אתה יודע שבתקופה ההיא בכלל לא הכירו את המושג הומו? גבר זיין מה ומי שבא לו בלי להתעסק בהדבקת תוויות."
"ואת מי האדריאנוס שלך זיין?"
"את מי שהתחשק לו, אבל נראה לי שאחרי גיל ארבעים הוא הלך בעיקר על בחורים צעירים."
"כנראה שיש דברים שלא משתנים אף פעם. אפילו אז הויאז'ות העדיפו צעירים."
"הוא התאהב בצעיר אחד בשם אנטינואוס והם היו יחד כמה שנים."
"אנטינואוס? נשמע כמו שם של מחלת מין."
" אנטינואוס היה בחור צעיר ויפה שהיה מאוהב בקיסר אדריאנוס. כשהוא התחיל להתבגר הוא חשש שהקיסר עלול להפסיק לאהוב אותו ובגיל עשרים הוא התאבד."
"צעד קצת קיצוני מצידו, לא?"
"יכול להיות, אבל זה מה שהוא עשה. אחרי מותו הקיסר התאבל על מותו שנים רבות, הפך אותו לאל והקים מקדש לזכרו."
שתיקה קלה השתררה ואז שנינו התחלנו לדבר בבת אחת ושוב השתתקנו. אני התמדתי לשתוק ורוני השתלט על השיחה. "טוב אז… אה… תשמור לי את האדריאנוס הזה, אני אנסה לקרוא בו כשאני אחזור הביתה."
"בסדר, טוב. אז ביי."
"ביי חמי ואה… חמי?"
"מה?"
"אני באמת מצטער שאני לא אהיה בבית ביום הולדת שלך. אני אפצה אותך כשאני אחזור."
"אני יודע. אל תיקח ללב, זה בסדר. להתראות."
***
"שלום מנחם."
"שלום חלי, מה שלומך?"
"בסדר. הבאתי את הגיסים שלי שיסחבו את הכל לאוטו."
"יופי, הנה, הארגזים האלו."
"מה, זה הכל?"
"כן, זה מה שרוני ביקש שנשלח לו."
"ומה עם הטלוויזיה, והמחשב, והספה שלו? ונדמה לי שגם השטיח והשולחן בסלון הם שלו."
הבטתי בה המום. "את רוצה לשלוח לו ללונדון שולחן ושטיח? אני לא חושב שזה מה שחסר לו שם, ובטח שלא חסרה לו ספה."
"אבל זה שלו נכון? אם הוא לא גר כאן יותר אין סיבה שכל הדברים שלו לא יהיו שוב אצל ההורים. זה המחשב שלו, לא?"
"לא, זה המחשב שלי, ושאר הדברים הם של שנינו. קנינו אותם יחד."
"יש לך קבלות?" שאל אחד הגיסים, גוץ שעיר ושחום בעל גיחוך מחוצף.
"כל אחד יכול להגיד שלי, תוכיח." הוסיף הגיס השני, קירח כביצה עם כרס וגורמט עבה על פרק ידו השעירה. במקום לכעוס ולהתווכח הלכתי למחשב שלי, הדלקתי אותו והתיישבתי מולו בגבי לחלי ולגיסים שלה. "קחו מה שאתם רוצים." אמרתי, "לא משנה לי. רק תעזבו את המחשב שלי, אני עדיין צריך אותו."
השלושה החליפו מבטים וראיתי בזווית עיני את השעיר מסובב את אצבעו מול רקתו כאומר – הוא משוגע.
הנייד של חלי צלצל פתאום, שובר את הדממה. "כן, הוא ארז הכל."
"כן, הבאתי את צדוק ושמי."
"אבל השטיח…"
"אבל הספה…"
"אז מה אם הם מתנה מההורים? אני רוצה שהדברים שלך…"
"אל תגיד לי מה לעשות! אני עדיין אחותך הגדולה ואני…"
"איך שאתה רוצה, לדעתי אתה אידיוט, מי יודע מה יקרה עד שתחזור, הרי הוא…"
"טוב, אל תצעק עלי אהרון. הנה הוא, קח אותו."
היא הגישה לי בקצות אצבעותיה את הנייד שלה, מקפידה שידה לא תיגע בידי ויצאה עם הגיסים הנושאים את ארגזי הקרטון.
"התקשרת בעיתוי מושלם כושי, איך ידעת?"
"היא פחות או יותר גידלה אותי, אני מכיר אותה טוב."
"שמתי לב."
"תראה, היא לא בחורה רעה, אבל קשה לה להשלים עם הסיפור שלי ושלך, וזה שאתה נשא… זה לא שבאמת אכפת לה מהספה ומהשטיח."
"אני מבין. זה בסדר. מה עם האופנוע שלך?"
"הוא אצל בוריס במחסן. אתה מוכן לטפל בו מידי פעם? להניע אותו וכאלה?"
"אין בעיות."
"אתה יכול גם… זאת אומרת… אתה ובוריס…"
"מה אני ובוריס?"
"אני יודע שאתה עדיין מאוד מחבב אותו, ואני לא אהיה פה המון זמן ו… אתה מבין?"
"כן."
"זה לא חייב להיות דווקא הוא, מצידי שיהיה מישהו אחר, באמת לא משנה. רק אל תתאהב לי פתאום באחד מהם."
"אני לא חושב שיש הרבה סיכוי שזה יקרה."
"חמי…"
"אני אטפל באופנוע שלך טוב, אל תדאג."
"חמי, לאיזה מייל לשלוח לך מכתבים?"
"מה פתאום מכתבים? אתה שונא לכתוב מכתבים."
"מה אני לא אעשה בשבילך?"
"מה רע בשיחות טלפון?"
"זה לא אותו דבר כמו מכתב, ומכתבים אפשר גם לשמור. מה אכפת לך? בא לי לכתוב לך. תגיד לי רק לאיזה מייל לשלוח אותם."
"לאף מייל, אני עומד לנתק את האינטרנט."
"ואיך תתכתב עם כל החברים הוירטואליים שלך?"
"החלטתי לפתוח דף חדש ולוותר על כל הקטע הזה."
"זה לא בגלל הכסף חמי, נכון? כי אני אמשיך להכניס לחשבון שלנו את אותו הסכום כמו תמיד."
"אין צורך, אני מסתדר."
"יש צורך. אני לא רוצה שתכניס הביתה איזה דייר במקומי, זה עדיין הבית שלי ואני רוצה להמשיך לשלם את ההוצאות."
"טוב, איך שאתה רוצה, אבל אינטרנט לא יהיה לי יותר. נמאס לי ממנו."
"והכתיבה שלך?"
"הכתיבה שלי היא סתם זבל."
"לא נכון."
"מאין לך? בחיים לא קראת מה שכתבתי."
"כי אתה כותב סיפורים נורא ארוכים ואין לי סבלנות לקרוא, אבל…"
"די כבר רוני. לא צריך אינטרנט בשביל לכתוב. למעשה הוא רק מפריע."
"אם אתה אומר, אבל אני בטוח שתישבר ותחזיר אותו בסוף."
"יכול להיות. נחיה ונראה. טוב, אני חייב ללכת עכשיו, ביי אהרון."
"ביי מנחם."
***
יצאתי החוצה ונתתי את הנייד בחזרה לחלי שלקחה אותו בקצות אצבעותיה ובהבעת גועל על פניה התחילה לנגב אותו קפידה בנגבון לח.
התבוננתי בה בשתיקה, מחייך לעצמי, מתפלא עד כמה ההתנהגות שלה לא מרגיזה אותי. היא הסתלקה בלי ברכת פרידה ואני חזרתי הביתה והרמתי טלפון לבוריס.
"כן, אני בסדר גמור. מרגיש נהדר, אפילו קצת הקלה."
"שקרן, לא מאמין לך."
"אז אל תאמין."
"אפשר לבוא לקחת את האופנוע?"
"לאן."
"סתם, בא לי סיבוב."
"אבל כבר חושך."
"אני ילד גדול בוריס, אני לא פוחד מחושך."
"אני רוצה לבוא אתך."
"לא בוריס, את הטיול הזה אני צריך לעשות לבד."
"למה?"
"ככה."
"מנחם!"
"מצטער בוריס, יש דברים שבן אדם צריך לעשות בפרטיות."
"ומתי תחזור?"
"לא יודע. אולי אף פעם לא?"

אימא ומנחם
"שלום חמינקה."
"אימא!"
"מה חמינקה?"
"כמה פעמים אני צריך לבקש ממך לא לקרוא לי חמינקה? אני כבר לא בן חמש, תקראי לי חמי כמו שכולם קוראים לי."
"נו, באמת. אני אימא שלך, לא אחד מהפרחחים האלה שאתה מסתובב אתם, אלה שרוצים שתלך למצעד הגאווה."
"מתי אמרתי ש…"
"שמעתי על זה היום ברדיו, כל היום דיברו ברזי ברקאי על הומואים ועל המצעד בירושלים, וגם אצל יעל דן דברו על המצעד. אני לא רוצה שתלך לשם מנחם."
"אבל אימא…" ניסיתי להסביר לה שאני עדיין שוקל אם ללכת, אבל היא המשיכה לדבר.
"זה ממש מסוכן, שלומי ודודי ואפילו צביקה של דודה רבקה יהיו שם (מדובר בבני הדודים שלי שכולם משרתים במשטרה) ואני לא רוצה שתסתובב במקום מסוכן כזה. עוד לא התאוששתי מהשירות הצבאי שלך."
"זה בכלל לא אותו דבר אימא, ולא ללכת למצעד הגאווה זה אומר להיכנע לאיומי אלימות של דתיים ופנאטים."
"לא חמינקה, זה אומר להתנהג בהגיון."
"את לא מבינה שאם נוותר להם זה אומר שנצא הומואים!" צעקתי, שוכח שכולם בבית המלאכה מסתכלים עלי.
אימא לא אבדה את קור רוחה. "בטח שתצאו הומואים, הרי תלכו במצעד הגאווה. אני מקווה שיבטלו את המצעד."
"גם אם יבטלו אותו אנחנו כן נצעד." התעצבנתי.
"מנחם!" קראה אימא בתוכחה.
"אימא! אני באמצע העבודה, אני חייב לסגור."
"רק רגע, בעצם צלצלתי כדי להגיד לך שמחר כולנו נפגשים בשעה חמש בבית קפה 'רימון'."
"מי זה כולנו ולמה אנחנו נפגשים?"
"כל המשפחה שלך נפגשת לכבוד היום הולדת שלך, כבר הזמנתי מקום."
"אבל היום הולדת שלי רק ביום שבת."
"רק מחר מתאים לכולם. תהיה שם עם החולצה הכחולה שרוני קנה לך בשנה שעברה ותלבש סוף סוף מכנס יפה, לא ג'ינס, ותסתפר."
"אבל אימא…"
"ותנעל נעלים מצוחצחות. אני לא רוצה לראות שוב את הנעלי התעמלות האלו שאתה הולך אתם לכל מקום."
"בסדר, אבל…"
"ושז'וז'ו יספר אותך, לא קוקו."
"מה רע בקוקו?"
"הוא יצירתי מידי."
"מה רע ביצירתיות? הוא ספר, זה מה שספרים עושים, הם יצירתיים."
"לא על הראש של הבן שלי, תן לז'וז'ו לספר אותך."
"בסדר אימא."
"ואל תאחר."
"בסדר אימא."
"ותזכור, החולצה הכחולה ונעלים מצוחצחות, דודה רבקה תהיה ואתה יודע איך היא, עד היום היא מזכירה לי מה לבשת בסדר."
"מה לבשתי בסדר?"
"ג'ינס וטריקו."
"נו, אז?"
"מנחם!"
"בסדר אימא. להתראות."
סגרתי את הנייד וחזרתי לעבודה, מנסה להעמיד פנים שאני לא רואה איך הקולגים שלי ששמעו כל מילה מתפוצצים מצחוק.

אל תהיה כזה
"שוב אתה?"
"שוב אני."
"הרי אמרתי לך שגמרנו, שדי ומספיק כבר."
"אני יודע שלא התכוונת."
"כן התכוונתי. אחרי מה שאמרת לי בפעם הקודמת התכוונתי ועוד איך."
"אבל מה כבר אמרתי?"
"אמרת שבאשמתי אתה הומו, שכל הצרות שלך זה בגללי."
"שטויות!"
"בטח ששטויות."
"אז למה אתה מתרגז על שטויות?"
"אני לא מתרגז על השטויות שלך, אני מתרגז עליך."
"כאילו שאתה לא מדבר שטויות לפעמים וגם עושה שטויות. למה רצית לנסוע עם האופנוע שלי לטייל באמצע הלילה בשמורת הכרמל?"
"בא לי לראות את הנוף."
"בלילה?"
"מה אכפת לך?"
"מזל שלבוריס היה מספיק שכל לא לתת לך לצאת."
"אוף! סתום כבר."
"לא רוצה לסתום, אני צריך לדבר."
"כבר דיברת מספיק."
"נו, די חמי. אל תהיה כזה, תקשיב לי."
"אני מקשיב."
"אתה זוכר שאמרת לי שהתפקיד שהציעו לי נשמע לך יותר מידי טוב?"
"כן, ואתה אמרת שאני פולנייה שלא יודעת לפרגן ושאני מקנא."
"אהה… כן. טוב, אז האמת שטעיתי."
"מה קרה?"
"הסתבכתי. לא הייתי צריך לקפוץ בלי לבדוק קודם. יש פה שני קדקודים שרבים על סמכויות ובגלל זה הביאו גם אותי. אני סתם בורג קטן שנגרר למלחמות אגו שלא נוגעות לו בכלל."
"טוב, זה קורה לפעמים, בעיקר במקומות גדולים כמו הצבא. חבל שאתה תקוע באמצע, אבל לפחות אתה בחו"ל."
"כן, זה החלק היותר גרוע של הסיפור."
"מה? לחיות בלונדון?"
"אתה זוכר איך מיצי קיטר והתלונן על לונדון?"
"טוב, הוא נעשה קצת דיכאוני בחורף, אתה מכיר אותו."
"גם אני נעשיתי קצת דיכאוני אחרי כמה ימים פה."
"אתה בלונדון כושי! בחו"ל! מה קורה לך?"
"אתה התלוננת על אוסטריה אחרי שהיית בה פחות משבוע, ועוד באביב."
"כי הייתי עם הבוס שלי ימח שמו."
"הבוסים שיש לי עכשיו לא יותר טובים ולונדון בחורף היא איומה."
"יורד קצת גשם, אז מה? קח מטרייה וזהו, אתה לא עשוי מסוכר."
"יורד לי גשם בנשמה חמי. הכל פה אפור ומגעיל, האוכל נוראי והאנגלים האלו, יימח שמם, מכוערים שזה פחד, קציצות אחד אחד."
"אז תגיד שעוד לא מצאת זיון ותפסיק להשמיץ לי את אנגליה."
"אתה לא מתבייש? אני נמק פה מרוב געגועים אליך וזה מה שיש לך להגיד? זיונים, זה מה שיש לך בראש?"
"האמת שכן."
"גם לי."
"אז מה הבעיה?"
"שיש אוקיינוס שלם ביני לבינך."
"אנחנו לא הגברים היחידים בעולם."
"בשבילי אתה היחיד חמי."
"שקרן."
"באמת, אני אוהב אותך פולני חמוץ שכמוך."
"אני יודע כושי, גם אני אוהב אותך למרות שאתה פרענק שחור, שקרן וחמום מוח והומופוב."
"אז אנחנו שוב יחד?"
"איך אנחנו יכולים להיות יחד כשאני פה ואתה שם?"
"אם תרצו אין זו אגדה."
"ואתה רוצה?"
"כן, מאוד ואתה?"
"לא יודע, אני צריך לחשוב על זה."
"אתה סתם אומר כדי שאני אוכל את הלב בגלל שאתה כועס עלי, אבל אני יודע שאתה אוהב אותי ואתה יודע שאני לא אוותר עליך. אם יש לך מישהו אחר אני אסלק אותו ברגע שאחזור."
"במקום לקשקש כל כך הרבה שטויות כושי תתקשר למפקד הקודם שלך שילחץ שהוא צריך אותך בחזרה."
"מי, לנוימן?"
"כן, למה לא?"
"אבל… הוא לא יבין למה אני לא מרוצה פה, מה אני אגיד לו?"
"מה שאמרת לי. שיש פה ריב בין שני אגואים שסיבכו אותך בסכסוך שלהם ושאתה לא עושה שום דבר מועיל למדינה כשאתה תקוע שם במשרד, שרע לך שם ושההורים שלך צריכים אותך לידם. את החלק על האנגלים המכוערים והאוכל המגעיל עדיף שתשמור לעצמך."
"אתה גאון מנחם."
"אם הייתי גאון אהרון לא הייתי מדבר עכשיו אתך, הייתי מזיין בחור יפה וחמוד ונרדם מחובק איתו."
"חכה עוד כמה שבועות ותוכל להירדם מחובק איתי."
"עוד כמה שבועות תהיה לי התכווצות שרירים ביד ימין."
"אפשר גם בשמאל, תתחיל לעבוד על זה."
"מצחיק מאוד."
"אתה יכול גם… אני אבין אם אתה ובוריס או מיצי…"
"שתוק כבר רוני ולך לישון."
"רק אם תגיד לי עוד פעם שאתה אוהב אותי."
"אני אוהב אותך טיפש אחד, לילה טוב."
"גם אני אוהב אותך נורא גאון שלי, לילה טוב."
***
הגשם שאיים לרדת כל היום נמלך בדעתו והתחיל להמטיר מטרות זעף בדיוק כשיצאתי מהעבודה, ודווקא כשהייתי באמצע ריצה מטורפת לרכב התקשר דני לספר לי שהשעו אותו מבית הספר ליום אחד כי הוא רב עם הילד הכי חנון בבית הספר, זה שאימא שלו מעבירה אותו עד היום את הכביש ומלווה אותו לכל טיול של בית הספר.
"איך הצלחת לריב דווקא עם החנון הזה?"
"הוא חנון עם פה גדול."
"היית צריך להתאפק ולא להרביץ דני."
"הוא הציק לי."
"בכל זאת."
"אם רוני היה פה הוא היה אומר שאני צודק."
"אבל רוני לא פה, נכון?"
"באשמתך."
"איך באשמתי?" צנחתי, מתנשף, רטוב ומזיע, על המושב.
"כי הרשית לו לנסוע."
"הוא בן אדם מבוגר דני, אני לא יכול להחזיק אותו פה בכוח."
"אני רוצה שהוא יחזור."
"גם אני חמוד, אבל…"
"אז תעשה משהו."
ברגע שנכנסתי הביתה רוני התקשר. "מה שלומך חמוד?"
"רטוב."
"יורד גשם?"
"זוועתי, חם כזה, גועל נפש."
"פה הוא קר, אבל לא נורא, קווין נתן לי מטרייה."
"מי זה קווין?"
"אחד. היום נסענו לקיו גרדנס."
"יפה שם?"
"מקסים, אתה חייב לבקר חמי. ארמונות מזכוכית מלאים עצים, פרחים, שרכים, ממש מדהים. ויש שם גם פגודה כזו, ואיזה דשא, אי אפשר להאמין כמה שהוא ירוק."
"חשבתי שאתה עובד."
"היום היה לנו יום טיול."
"לך ולקווין?"
"לא רק לנו, לכל המחלקה, ואחר כך הלכנו לאכול במסעדה הודית. סוף סוף קיבלתי אוכל עם טעם. הם השתגעו שם כשראו כמה חריף שמתי על האוכל."
"יופי חמוד, אני שמח שנהנית, אז יכול להיות שאנגליה לא כזו זוועתית?"
הוא צחק, "כשיש לך מדריך טוב ומטרייה הכל נראה אחרת."
"אני אזכור את זה כשאני אגיע לשם."
"איפה היית אתמול?"
"אצל הרופא, הבדיקות שלי הגיעו. אל תדאג, הכל בסדר איתי."
"אבל גם בשבע עוד לא היית בבית והנייד שלך היה כבוי."
"אחר כך קפצתי לבוריס."
"מה שלומו?"
"קצת מדוכא מהיום הולדת שלו, אבל עודדתי אותו."
"רחצת לו כלים ושטפת רצפה?" קינטר אותי רוני בעליזות.
"גם הוא עזר." התגוננתי.
"ומה עוד עשית כדי לעודד אותו?"
"כל מיני דברים."
"דברים?"
"כן, דברים. לא נתתי לו מטרייה ולא טיילתי איתו בקיו גרדנס, וגם לא אכלנו במסעדה הודית, אבל בכל זאת הצלחתי לעודד אותו."
"וגם הוא עודד אותך?"
"כן, גם הוא עודד אותי."
שתיקה ממושכת השתררה ואז רוני נאנח ושאל אם אני הולך למצעד הגאווה.
"לא יודע, בכלל לא בטוח שיהיה מצעד."
"הייתי מעדיף שלא תלך."
"ואני הייתי מעדיף שלא תגיד לי מה לעשות כושי, בטח לא כשאתה שם, מטייל לך עם המטרייה של קווין על הדשא האנגלי המדהים ואוכל אוכל הודי."
"בבקשה אל תכעס עלי חמי." ביקש רוני בקול אומלל.
"אני לא כועס חמוד, אבל אני קצת מקנא."
"אל תקנא, אני אוהב אותך חמי."
"אפילו שלא קוראים לי קווין?"
"אפילו."
"ושלא נתתי לך מטרייה?"
"אפילו."
"טוב, בסדר. אז גם אני."

הכול באשמתך
"אז למה לא אמרת מיד שאתה לא רוצה שאסע?"
"כי כשסיפרת לי כבר היה מאוחר מידי וכבר הסכמת."
"יכולת לפחות להגיד שזה לא מוצא חן בעיניך."
"מה זה היה עוזר? וחוץ מזה הנה אני אומר."
"עכשיו כבר מאוחר מידי, אני תקוע פה לפחות עד חנוכה."
"בהתחלה נורא התלהבת מהרעיון, פתאום אתה תקוע?"
"כן, אני מודה, הייתי פזיז מידי. זה מנחם אותך במשהו?"
"לא."
"גם אותי לא."
שתקנו יחד ואז רוני איחל לי מזל טוב, צחק כשהתלוננתי על המתנות המזוויעות שקיבלתי וניסה לשכנע אותי שאפטר שייב הוגו בוס זו מתנה שווה ביותר.
"שונא אפטר שייבים ושונא ריח של בושם."
"אני יודע חמי. אז תשים בצד ותיתן את זה בהזדמנות למישהו שאוהב דברים כאלו."
"ומה אני אעשה עם הגורמט המזוויע הזה עם השם שלי?"
"תחזיר אותו לחנות התכשיטים."
"ניסיתי, אבל יש בחנות הזו רק דברים מגעילים של ערסים. שום דבר שם לא לטעמי. קיבלתי זיכוי ואני לא יודע מה לעשות איתו."
"כשאני אחזור נטפל בזה יחד."
"כן, כשתחזור." הערתי במרירות, יודע שאני טועה וככה רק אגרום לו להרגיש אשם וכעוס. אחר כך סיפרתי לו שאני מתכוון ללכת למצעד הגאווה שנעשה בגלל ההתנגדות של הדתיים למשהו הרבה יותר רציני מסתם עוד מצעד גאווה.
רוני נחרד, וסרב להקשיב להסברים שלי שזה חשוב ואסור לוותר לבריונות ולפנאטיות וכשלא הצליח לשכנע אותי בהיגיון התפרץ בזעם. "מנחם, אל תעז ללכת! זה מסוכן! אתה עלול להיפצע! ובסוף עוד תדביק מישהו שינסה לעזור לך." הניח לדמיונו הער מידי להשתולל.
"אז אני אשים על עצמי שלט, זהירות נשא איידס, תנו לו לדמם למוות." עניתי בקרירות, ניתקתי את הטלפון מהתקע, כיביתי את הנייד והחלטתי שהיום אני לא זמין.

חופשי זה לגמרי לבד
"למה הנייד שלך כבוי? אני שונא שאתה לא זמין."
"לא היום רוני, אני עייף נורא. כל הלילה הפריעו לי לישון."
"באמת? מי הפריע לך? מיצי?"
"לא, מיצי נסע לתל אביב לעצרת לזכר רבין, אולי הוא יבוא לבקר אותי היום."
"אז למה לא ישנת?"
"בגלל הכלב של דני. ירד גשם בלילה ודני לא רצה שהכלב יישאר בחוץ. אימא שלו לא הסכימה שהכלב ישן בבית ובסוף דני הביא אותו אלי בשתיים עשרה וחצי בלילה והתעקש שחץ לא יכול לישון בחוץ בגשם."
"לא יכולת לשים אותו על הרצפה על איזה שמיכה ישנה?"
"זה בדיוק מה שעשיתי, אבל הכלב העקשן הזה ניסה כל הזמן לקפוץ לי לתוך המיטה, ובסוף התעייפתי ונרדמתי והוא ישן לי על הרגלים עד הבוקר."
"איזה חמוד!"
"אם אתה אומר."
"מה קרה חמי? למה אתה עצוב?"
"כי אני לא רוצה לישון עם כלב אפילו שהוא חמוד, אני רוצה לישון עם בן אדם שיחבק אותי וידבר איתי ויאהב אותי."
"ואתה חושב שאני לא רוצה?"
"אז למה עזבת?"
"עשיתי שטות, בסדר? נו, די. אני אחזור, אני מבטיח לך."
"אני יודע שתחזור, אבל אני פוחד שעד שזה יקרה כבר נתרחק כל כך זה מזה עד שסתם נהיה מכרים."
"זה לא יקרה אף פעם חמי, בחיים לא."
"איך אתה יכול לדעת?"
"כי ככה אמרתי!"
"אז אמרת, אבל הלילה מיצי יבוא לבקר אותי ובטח יישאר לישון, ובעוד כמה זמן אתה תמצא לך מישהו, קווין, או אולי מישהו או מישהי אחרת, כל יום נדבר קצת פחות ונהיה פחות מעורבים אחד בחיים של השני. דברים כאלו קורים כל הזמן, לאט לאט נשכח זה את זה."
"חמי מספיק! אתה מדוכא ועייף והגשם עושה לך מצב רוח רע. לך לישון ואחר כך תקום ותאכל משהו טוב ותתאושש."
"בסדר."
"מנחם!"
"אמרתי בסדר."
"ותדליק את הנייד."
"טוב."
"אני אוהב אותך חמוד, ותן נשיקה בשמי למיצי."
"טוב, גם אני אוהב אותך רוני, להתראות."
***
"איפה אתה?"
"במיטה."
"בשעה כזו? עם מי?"
"עם דלקת ריאות, דביל."
"וואלה? טוב, לפחות לא תלך למצעד."
לא בטוח. תלוי איך אני ארגיש עד יום שישי."
"אל תהיה מפגר, מי מטפל בך?"
"מיצי מסתובב פה ומנסה להרעיל אותי עם מרק ירקות."
"תפסיק להיות אשכנזי כפוי טובה ותאכל מה שנותנים לך, ושלא תעז ללכת לעבודה מחר."
"אבל הסגן בחופשת לידה והגיע משלוח צבעים גדול ולילי לא יכולה לבד."
"אז שהבוס ילך לעזור לה, אתה תשכב בשקט ותבריא."
"אבל רציתי ללכת למצעד." מחיתי.
"שקרן, אתה שונא מצעדים ואתה לא אוהב את ירושלים."
"נכון, אבל המצעד הזה חשוב, אם לא הייתי חולה הייתי הולך. אולי אני בכל זאת עוד אלך."
"אל תדבר שטויות."
"אל תגיד לי מה לעשות, אתה לא פה ואני אעשה מה שאני רוצה."
"גם כשאני שם אתה עושה מה שאתה רוצה. אתה מתגעגע אלי?"
"כן."
"גם אני."
"מתי תחזור?"
"לא יודע חמוד. תהנה קצת מהחיים, בטח כולם מריחים שאתה לבד ורוצים לנחם אותך."
"אהה! אז עכשיו אני לבד?"
"זה תלוי בך."
"לא רוני, זה תלוי בך."
"אם זה תלוי בי אז לא, אתה לא לבד."
"אבל אני כן לבד, לגמרי לבד, ואני מתגעגע נורא." התמרמרתי.
"גם אני מתגעגע, אני אחזור ואז נדבר."
"למה אי אפשר לדבר עכשיו?"
"כי אי אפשר בטלפון, וחוץ מזה אני חייב ללכת, נדבר מחר, להתראות." אומר רוני בחיפזון וסגר לפני שהספקתי להגיד לו להתראות.
***
"מה שלומך חמי?"
"חרא."
"יש לך חום?"
"כן."
"גבוה?"
"איך לפעמים."
"אתה לוקח אנטיביוטיקה?"
"כן, אבל החום לא יורד."
"נו, אז מה יהיה?"
"אם זה לא ישתפר יאשפזו אותי ויתנו לי אינפוזיה."
"לא נורא, תהיה יום יומיים בבית חולים ואז…"
"אל תגיד לא נורא כי זה כן נורא! זה נורא מאוד!"
"מנחם!"
"שתוק כבר, אתה לא מבין כלום. מבלה לך בלונדון במסעדות הודיות ואני גוסס פה לבד."
"אתה לא גוסס."
"מאין לך? אתה לא כאן."
"דיברתי עם ההורים שלך ועם מיצי ועם בוריס, כולם אמרו ש…"
"כולם זה לא אני. לידם אני עושה פרצוף אמיץ כדי שלא יפחדו, אבל אני מרגיש חרא."
"אני יודע חמוד אבל…"
"אתה לא יודע כלום ולא אכפת לך ממני."
"זה לא נכון."
"אם אתה היית חולה הייתי מטפל בך."
"אני יודע."
"ואתה בקושי מתקשר פעם ביומיים."
"אני מתקשר כשאני יכול, אני אשתדל להתקשר יותר."
"לא צריך, הטלפונים שלך רק מרגיזים אותי."
"אל תהיה כזה חמי, בבקשה, זה לא מתאים לך."
"מאין לך מה מתאים לי? מה אתה יודע עלי בכלל? אולי מתאים לי להסתלק מכאן?"
"להסתלק לאן?"
"לאמריקה למשל, לקליפורניה, לסן פרנסיסקו. תמיד רציתי לראות את גשר הזהב."
"מה יש לך מגשר הזהב? יש דברים יותר מעניינים לראות בסן פרנסיסקו מאיזה גשר."
"אתה צוחק כי אתה חושב שאני אשאר תקוע בקריות כל החיים, אבל אתה עוד תופתע."
"די לדבר שטויות חמי. אתה תבריא בקרוב ואחרי שאני אחזור נוכל לנסוע לכל מקום שתרצה, אני מבטיח לך."
"לא צריך את הטובות שלך, אני יכול לנסוע לי לבד."
"לאן? לאמריקה?"
"כן."
"מה תעשה שם לבד? יהיה לך עצוב."
"אבל אני אהיה חופשי! לא שמעת שחופשי זה לגמרי לבד?"
"תגיד, השתגעת? כמה חום יש לך?"
"אל תצחק, קיבלתי הצעה מאוד רצינית לנסוע לאמריקה לעבוד שם ולהרוויח טוב לשם שינוי. מי אמר שאני צריך להיות תקוע כל החיים בארץ?"
"אף אחד, אבל… אתה עובד עלי, נכון? ממי קיבלת הצעה?"
"מאחד שחושב שאני שווה וחכם וצריך לחשוב קודם כל על עצמי."
"חמי, באמת, מה עובר עליך?"
"אתה חושב שאני אשב כל החיים ואחכה שתשים לב אלי? שאף אחד אחר לא יסתכל עלי? שאתה עושה לי טובה שאתה מתקשר פעם ביומיים?"
"לא, אני לא חושב ככה."
"ככה אתה מתנהג."
"אני מבין שאתה מתוסכל ומתגעגע חמי, אבל…"
"מי אמר שאני מתגעגע? אני בכלל לא מתגעגע. לך לעזאזל! תעשה מה שאתה רוצה עם החיים שלך ואני אעשה מה שאני רוצה עם שלי."
"וזה מה שאתה רוצה לעשות? לעזוב את הארץ, את המשפחה, את דני ואת הבית?"
"כן, זה מה שאני רוצה! אני רוצה לראות את העולם, ללמוד לדבר אנגלית טוב, להרוויח דולרים, אני רוצה להתחיל לחשוב קודם כל על עצמי. אני רוצה להיות חופשי וחופשי זה לגמרי לבד!"
"כמו שהיית חופשי בתל אביב? חופשי להפוך לזונה?"
המילים שלו פגעו בי כמו דלי מים קרים שנשפך על ראשי טרקתי את הטלפון בפניו וזמן קצר אחר כך הוא צלצל שוב.
"הלו?"
"שלא תעז לטרוק לי בפנים חמי!"
"שלא תעז לקרוא לי זונה רוני."
"לא קראתי לך זונה."
"לך תזדיין."
"חמי, אל תסגור בבקשה. אני מבקש סליחה, לא התכוונתי, תסלח לי, אני אוהב אותך, אני נורא דואג לך, מה עובר עליך חמוד?"
"מהפך. נו, די. תפסיק לבכות כמו תינוק, מספיק עם זה. אני שוכב פה בג'יפה, לבד וחולה ואתה בוכה? תפסיק, תתנהג כמו גבר!"
"אני כל כך מתגעגע אליך, בבקשה, אל תיסע לאמריקה."
"אל תדבר שטויות, מי ייתן לי להיכנס לאמריקה במצב שלי? חסרים להם חולי איידס משלהם?"
"אתה לא חולה, את רק נשא."
"בעיניהם זה אותו דבר."
"חמי, אני נשבע לך שאני אחזור. זה רק עניין של עוד כמה שבועות. בבקשה, תפסיק להפחיד אותי ותפסיק לדבר עם כל מיני פסיכים שמציעים לך הצעות משוגעות, בסדר?"
"בסדר."
"אתה אוהב אותי?"
"כן."
"מה כן?"
"אני אוהב אותך אהרון, אבל בבקשה, תחזור כבר כי אני מת כאן בלעדיך."
"אני יודע."
"אתה לא יודע כלום. אשתו של איציק ילדה בן בניתוח קיסרי."
"וואלה? שיהיה במזל טוב. מתי הברית?"
"אין ברית. עושים אירוע רק למשפחה ואת המסיבה יעשו אחרי שהיא תבריא מהניתוח, ובסוף אין מצעד."
"עדיף ככה."
"עשו כזה בלגן ומהומה ובסוף יש רק עצרת מעפנית."
"אתה רואה? באמריקה לא יהיה לך כל כך מעניין כמו בארץ."
"זה בטוח."
"טוב, אני חייב לזוז. חולה על התחת הפולני שלך מאמי, יאללה ביי."
"ביי."
***
"נו, מה קרה?"
"מאין לך שקרה משהו?"
"כי אני מכיר אותך כבר חמי, מה הבעיה?"
"לא בא לי לדבר על זה."
"נו, אז? בחיים עושים לפעמים דברים שלא בא לעשות. אל תהיה פולנייה, מה קרה?"
"שמעתי דברים."
"עלי?"
"לא, על הסבתא של האפיפיור. שמעתי שהיא שמה יותר מידי מלח במרק וזה הרס לי את כל היום."
"אידיוט, אתה לא יודע שאסור להקשיב ללשון הרע?"
"דביל! אתה לא יודע שאסור לשתות יותר מידי ולהתהולל בפאבים עם תאומות רוסיות בלונדיניות?"
"קודם כל לא שתיתי כל כך הרבה, ושנית כל הן לא היו תאומות, ורק אחת מהן בלונדינית, וחוץ מזה הן בכלל צ'כיות."
"אהה, אם ככה אז אני מתנצל. אם אחת שחורדינית והן רק צ'כיות אז הכל בסדר, זיין אותן חופשי."
"הן לסביות, מטומטם."
"ואתה יודע את זה כי נכנסת איתן למיטה ובדקת טוב טוב מה הן עושות מתחת לפוך?"
"אתה פשוט מקנא."
"גם, אבל בעיקר מודאג."
"אין לך מה לדאוג."
"תרשה לי בכל זאת להיות מודאג. אתה מכיר אותי, אני מרגיש לא טוב אם אין לי סיבה לדאגה."
"אז תתחיל לקחת אקמול כי אין לך סיבה לדאגה."
"בטוח?"
"כן חמוד, בטוח."
"אבל אמרו לי ש…"
"אל תאמין לכל מה שאומרים. מה שלומך חוץ מזה?"
"בסדר גמור, אני כבר בריא וחזרתי לעבודה."
"חשבתי שאתה אמור להיות בחופש מחלה עד סוף השבוע. אל תגזים, העבודה לא תברח."
"אני שומר על עצמי, אל תדאג. תשמור גם אתה על עצמך."
"בסדר, אני אשמור. תפסיק לדאוג, אוהב אותך חמי."
"רוני!"
"בי, חמוד. חולה עליך."
***
"חמי, מאמי, יש לי חמשוש. אני מגיע הביתה בסוף השבוע."
"יופי."
"אתה לא נשמע כל כך שמח."
"אני מאושר עד הגג. מה, לא שומעים את האקסטזה בקול שלי?"
האמת, לא. אתה נשמע כמו פולנייה שמישהו הציע לה להשתתף באורגיה."
"לפי מה ששמעתי אורגיות זה התחום שלך."
"או, התחלנו?"
"אתה לא מבין שכל מה שאתה עושה שם מגיע אלי בשידור ישיר?"
"לא הייתה שום אורגיה."
"הרבה בנים ובנות ערומים מתגלגלים יחד על שטיח אחד זה אורגיה אהרון, תבדוק במילון."
"למה אתה כזה אשכנזי לחוץ?"
"למה אתה כזה… לא חשוב."
"לא עשיתי כמעט כלום, אתה ובוריס לעומת זאת…"
"אתה אמרת שזה בסדר."
"ואתה אמרת שלא תעשה סיפור אם אני אזיין מהצד."
"בחורות?"
"מה זה משנה?"
"לא יודע, אבל זה מרגיז אותי."
"כי זה זיון או כי אלו בחורות?"
"כמה בחורות בדיוק היו שם?"
"מה זה משנה?"
"זה באמת לא משנה, לך לכל הרוחות!" צעקתי, וטרקתי את השפופרת.
***
לאחרונה ניהלתי שיחות נפש מרתקות במסנג'ר עם מישהו בשם איתי. הוא היה ישראלי שחי בקליפורניה, הרוויח דולרים מלא חופניים אבל היה בודד, לא הצליח ליצור קשר עם אף אמריקאי והתגעגע מאוד לארץ.
העניין שהוא גילה בי והמחמאות שהשפיע עלי ועל הכתיבה שלי היו כצרי לגאוותי הפצועה ועזרו לי לשאת את הבדידות. ידעתי שרוני ממשיך לאהוב אותי ושבסוף הוא יחזור הביתה ובכל זאת חשתי נטוש, פגוע ובודד, והשמועות על הבילויים שלו בפאבים לונדוניים אפלוליים שהסתננו אלי באמצעות נשמות טובות וקשקשניות לא הקלו על מצב רוחי.
סיפרנו זה לזה על חיינו ואיתי סיפר לי בחור שהוא אהב פעם ואמר בעצב שהוא ויתר עליו בגלל מרחק פיזי וקשיים חסרי חשיבות הוא וכיום הוא מבין שהבחור ההוא היה אהבת חייו. הקשבתי לקינתו של איתי על אהבתו המוחמצת ונחרדתי, פתאום הבנתי שהעבר של איתי (שהיה מבוגר ממני בכמה שנים) עומד להיות העתיד שלי אם אפרד מרוני. דמיינתי את עצמי בעוד כמה שנים בודד וטרוף געגועים מספר לזר אוהד על החבר שהיה לי פעם, בחור שהטריף אותי, שיגע אותי, גרם לי לקנא, לכעוס, לצחוק, להרגיש חי לראשונה מאז נדבקתי בנגיף וקלטתי שאני עושה שטויות.
נפרדתי בבהילות מאיתי והתקשרתי לרוני. "אתה בארץ כושי?"
"כן, שיגעתי את כולם שאני חייב לחזור ושזה עניין של חיים או מוות."
"אתה פה? איפה אתה?"
"לא רחוק." הצטחק רוני, "אתה בטוח שאתה רוצה לראות אותי?"
"כן, אני מצטער שטרקתי לך את הטלפון, כעסתי נורא."
"אני יודע, עבר לך?"
"כן."
"אתה מתגעגע אלי?"
"מאוד."
"אז שאני אבוא?"
"כן, כן! בוא מהר!"
"אני כבר בא חמי," אמר רוני, "רק שנייה."
שמעתי את הדלת אצל ליאור נפתחת ומישהו דוהר במעלה המדרגות ואז הוא התפרץ לזרועותיי.
"היית כל הזמן אצל ליאור?"
"כן, תכננתי להיכנס הביתה בלילה כשתישן ולהעמיד אותך בפני עובדות בשטח."
"רוני, אני יודע שעוד לא לילה, אבל אולי אתה יכול להתחיל להעמיד אותי בפני עובדות בשטח כבר עכשיו?"
***
חזרתי קצר נשימה למחשב שזנחתי באמצע שיחה מרתקת במסנג'ר עם איתי, גיליתי את רוני יושב וקורא את ההיסטוריה שלי במסנג'ר ונחרדתי, בדרך כלל רוני לא הטריח את עצמו לעקוב אחרי ולקרוא מה אני כותב לאחרים. "מה אתה עושה?"
"קורא."
"אתה? ממתי אתה קורא ועוד ממסך של מחשב? חשבתי שאתה שונא את זה?"
"לפעמים צריך לעשות דברים ששונאים."
"אני לא אוהב שאתה קורא שיחות פרטיות שלי."
"אני יודע חמי ועכשיו נעשה לי די ברור למה."
"אל תגזים, איתי רק ידיד שלי, ידיד וירטואלי."
"ככה זה מתחיל."
"הוא בקליפורניה, תפסיק להיות פרנואיד."
"יש מטוסים בין ישראל לקליפורניה ולפי מה שאני מבין הוא מת שאתה תעלה על אחד מהם."
"למה, רק לך מותר לעשות חיים בחו"ל?"
"אני עובד שם."
"שמענו עליך."
"נסעתי לעבוד ולקדם את הקריירה שלי חמי, וגם אם אני מבלה פה ושם בערבים אני תמיד זוכר שאתה מחכה לי בבית."
"נמאס לי לחכות כל הזמן, גם לי מותר לחיות קצת."
רוני כיבה את המחשב וקם באיטיות, מגשש בכיסו אחרי קופסת הסיגריות והגפרורים. "אני יוצא לעשן בחוץ." הצהיר.
"כל כך מוקדם?"
"אני צריך לחשוב קצת על דברים."
"איזה דברים?"
"עלינו. עליך ועלי."
"אתה עושה עניין משטויות כושי, זה לא החבר הווירטואלי הראשון שלי וגם לא האחרון. אני שומר על ההסכם שלנו. אנחנו בקשר של התכתבות בלבד, בלי שיחות טלפון, בלי מצלמת אינטרנט ובטח שבלי פגישות."
רוני משך בכתפיו והמשיך ללכת לכיוון היציאה ואני נגררתי אחריו, מדבר אל גבו. "אנחנו סתם משוחחים על החיים שלו ושלי, על החיים בארץ ובאמריקה וכאלה, סתם פלסף כושי, קראת בעצמך."
רוני הסתובב וסוקר את פני בעיון. "לא משנה מה קראתי חמי, מה שחשוב זה למה בא לי פתאום לקרוא שיחות שלך עם מישהו אחר."
"נו, למה?"
"כי אני מרגיש שהשתנית, אני מרגיש שהראש שלך כבר לא מאה אחוז איתי. האיתי הזה משכיל וכותב יפה, שופך עליך מחמאות ויודע איך לתת לך הרגשה שאתה חשוב. הוא גם נראה טוב, הוא חכם ומשכיל והוא יודע את זה. לידו אני סתם ילד עילג… אני מרגיש שאפילו כשאתה איתי אתה חושב עליו."
עיניו השחורות של רוני הבריקו מדמעות שהוא התאפק לא להזיל, אבל כשניסיתי לחבק אותו הוא דחה את ידי המושטת ויצא החוצה, התיישב על המעקה, עישן, שתה בירה מפחית וליטף את הכלב.
הבטתי בו בדאגה דרך חלון המטבח, וחזרתי למחשב לשאול את איתי מה לעשות עכשיו. "תדבר איתו." כתב לו איתי, "שב מולו ותספר לו מה מפריע לך. תפסיקו לריב ותדברו כבר."
אחרי ארוחת צהרים שקטה הצעתי לרוני לשבת ולדבר.
"לדבר על מה?" התחיל רוני להעמיס את המדיח בכלים מלוכלכים.
"עלינו, על מה קורה אתנו הלאה?"
"עתיד יחסינו לאן כזה? עוד לא נמאס לך?"
"האמת שכן, אבל לפעמים צריך לעשות את זה."
"אני לא רואה בזה שום צורך. אתה זוכר איך אתה אומר תמיד שהמעשים מדברים? אז הנה, המעשים שלך אמרו הכל."
"איזה מעשים?"
"השיחות שלך עם האיתי הפלספן הזה שמת שתעזוב את הארץ ותלך לגור איתו שמה."
"ומה בקשר למעשים שלך?"
"איזה מעשים?" התחדד קולו של רוני והצלחת שהוא אחז בידו צלצלה בכיור ברעש.
"הציעו לך עבודה בחו"ל והסכמת בלי לשאול אותי בכלל, נתת לי הרגשה שאני לא חשוב לך כמו העבודה שלך."
"זה רק לכמה חודשים חמי, אני אחזור בקרוב."
"ועד שתחזור אתה מזיין שם כל מה שזז."
"חמי, תפסיק."
"לא רוצה, תפסיק אתה."
"להפסיק מה?"
"לבגוד בי כל הזמן."
"חמי די, אני אוהב רק אותך, אבל אני לא יכול לחיות כל כך הרבה זמן בלי סקס."
"ואני כן? אם אתה אז גם אני."
רוני התיישב מולי, מביט בי בדאגה וניסה ללטף את לחי, אבל התנערתי ממנו בכעס.
"חמי, אני ואתה, אנחנו שונים. אתה קצת כמו בחורה, אצלך סקס לא הולך בלי רגש ואני…"
"תפסיק לחרטט! אני גבר בדיוק כמוך וגם אני יכול לזיין סתם."
"אני יודע, אבל זה לא הסגנון שלך חמי, אתה לא תהנה מזה."
"ואתה כן?"
"אתה יודע שאני מעדיף אותך חמי, אבל…" רוני נאנח, שפשף את עיניו באגרופיו, קם והתחיל להסתובב חסר מנוחה בחדר. "למה אתה עושה סיפור מסתם סקס? אתה מכיר אותי חמי, אתה יודע איך אני, זה לא אומר שאני לא אוהב אותך מאוד."
"וזה שאני מדבר עם חברים וירטואליים לא אומר שאני לא אוהב אותך כושי, אבל…"
"די, שתוק כבר." הוא חיבק אותי, מצמיד את פיו לפי וכל המילים פרחו ממוחי. דקה אחר כך הבגדים נשרו מעלינו ושנינו צנחנו על המיטה.
***
"אני חושב שהחלטנו על יחסים פתוחים." סיפרתי לאיתי.
"חושב? אתה לא בטוח?"
"אנחנו לא טובים בדיבורים." התנצלתי. שוחחנו עוד קצת ואז איחלתי לאיתי לילה טוב, חזרתי למיטה וחיבקתי את רוני שהתכרבל בין זרועותיי.
"אתה קפוא לגמרי."
"שקעתי בשיחה עם איתי. סיפרתי לו שהחלטנו על יחסים פתוחים."
"באמת? זה מה שהחלטנו?"
"אני חושב שכן."
"זאת אומרת שתעשה סקס עם אחרים?"
"זה מפריע לך?"
"כן, מאוד."
"למה? זה רק סקס."
"אני רק חושב איך גבר אחר ייגע בך ויראה אותך ערום ונעשה לי רע."
"אני יודע."
"גם אתה מרגיש ככה?"
"כן, אני יודע שאתה נורא חרמן רוני ושזה רק סקס ואתה אוהב אותי והכל, אבל כמה שאני מנסה להתאפק אני לא מצליח. אני מקנא נורא."
"אני יודע, גם אני מקנא, בעיקר כשאתה עם בוריס ומיצי."
"אבל…"
"אני יודע שזה רק סקס והם רק יזיזים, אבל אני לא יכול לא להתרגז כשמיצי מסתכל עליך במבט מעריץ כזה וכשבוריס ואתה…"
"מה? במה בוריס מפריע לך?"
"זה שאתם מדברים ברוסית ויש לכם את הבדיחות שלכם, וזה שאתה תמיד מחבק אותו ככה, זה מעצבן אותי. הזדיינת איתו?"
"רק פעם אחת, ביום הולדת שלו. הוא היה מדוכא קצת ורציתי לשמח אותו."
"ומיצי?"
"התמזמזנו קצת כשהוא ישן כאן, אבל…"
"אבל מה?" התרגז רוני וחבט בי באגרוף קטן וקשה.
"זה היה סתם כזה כושי, שנינו היינו חצי רדומים ואתה יודע איך זה בבוקר ו… אי! די, תפסיק, זה כואב!"
"גם לי כואב שאתה מספר לי דברים כאלו."
"סליחה, אל תבכה רוני. אתה יודע שרק אותך אני אוהב, די מתוק."
"באמת חמי? אתה אוהב אותי אפילו שאני לא חכם כמו האיתי האשכנזי הפלספן הזה?"
"יש לי חולשה לטמבלים בעיקר אם הם פרענקים." גיחכתי.
"שתוק כבר פולנייה חרמנית שכמוך."
התנשקנו שוב ושוב, נכרכים זה סביב זה, מנסים למצות כל רגע של יחד לפני ששוב ניפרד, ולבסוף נרדמנו מותשים, עדיין צמודים אחד לשני. רוני קם לפנות בוקר ואני התעקשתי לקום איתו ולהכין לו קפה. שתינו יחד בשתיקה, מלטפים אחד את השני במבטים. חיבוק אחד אחרון על הסף ורוני נעלם במכונית העושה את דרכה לשדה התעופה.
חזרתי לחדר השינה, כבשתי את פני בכרית שלו, ונשארתי כמה דקות במיטה, אפוף בריחו, ואז השכן ממול הדליק את הרדיו והקריין בירך את עם ישראל בבוקר טוב ובשבוע טוב ובישר שהשעה שש בבוקר. נאנחתי, מחטתי את חוטמי והמשכתי הלאה, שוב לבד.

48. אחד מאותם ימים

אחד מאותם ימים
אני לוקה בסוג של חרדת נטישה מעורבבת בצורה מבלבלת בסלידה משינויים. מאז שאנחנו יחד זו כבר הפעם השלישית שהוא נוסע לחו"ל וכל פעם אני שונא את זה יותר. אני מניח שאם הייתי הולך לטיפול נפשי היה מתברר שמקור הבעיה שלי נובע מחצי השנה הזוועתית שעברה עלי כשהייתי בערך בן ארבע וחצי, חמש.
במשך אותם חודשים ספורים סבא וסבתא חלו שניהם, כל אחד במחלה אחרת, יצאו ונכנסו לסירוגין מבתי חולים, גורמים לעולם הקטן והבטוח שלי להתערער בצורה מפחידה. אני לא זוכר את כל הפרטים, אבל הועברתי הלוך ושוב בין בית ההורים לביתם עם חניות קצרות אצל שכנים וקרובים רחוקים שלא ידעו איך להתמודד עם ילד קודר ושתקן שקבר את פרצופו בספר וסירב לדבר במשך ימים תמימים.
במחשבה שנייה חוסר היציבות והחששות ארבו לי גם בתקופה השלווה לכאורה כשסבא וסבתא היו עדיין בריאים ואני גרתי בביתם, נישא על כפיים כנסיך מפונק ומהווה גורם קבוע למריבות סוערות בין אימא לסבתא שסירבה להחזיר אותי בטענה שבריאותה של אימא רופפת מכדי שתוכל להתמודד עם תכשיט כמוני.
מאז חלפו למעלה מעשרים שנה ועדיין מזוודה ארוזה למחצה והעלמו של אדם שאני רגיל לראות כל יום מלחיצים אותי בגדול גם אם אני יודע שזה זמני וזו רק נסיעת עבודה ושאני מתנהג כמו תינוק. בראש אני יודע הכל, אבל בכל זאת הבטן מתהפכת לי למראה מזוודה פתוחה מלאה בגדים שעוד אתמול היו תלויים בארון לצד בגדי.
רוני התחיל לארוז לקראת הנסיעה לחו"ל ואני קמתי והתחלתי להתארגן ליציאה לעבודה לא מופתע מכך שתוך כדי הכנת הכריכים תקף אותי כאב חד בגב והאוזן שוב דקרה בצורה מעצבנת. אני כבר מכיר את עצמי, זה לא וירוס או חיידק, זה אני.
רוני נסע עם סיסי לבסיס ואני נסעתי עם האוטו לעבודה. בדיוק באמצע הרחוב החד סטרי – קצת אחרי המקום שבו כמעט דרסתי חתול בחורף שעבר – נתקעתי בגלל תאונה קטנה ומטופשת בין רכב של נהג חדש שיצא מהחנייה ונתקע ברכב של נהגת צעירה ולחוצה שלא שמה לב שהוא יוצא מהחנייה בלי להסתכל.
איש לא נפגע וגם הרכבים בקושי נשרטו, ובכל זאת הם נשארו תקועים שם, חוסמים את המעבר בטענה המגוחכת שהם לא רוצים לזוז עד שהמשטרה תבוא. הנהגת הצעירה דיברה בנייד ובכתה, והנהג הצעיר (ממתי נותנים רישיונות לילדים?) התעקש שהיא אשמה. טור המכוניות מאחורי התארך והלך וכולם התרגזו והתווכחו עד שסוף סוף הגיעה מישהי שחנתה בצד השני, הזיזה את הג'יפ שלה והניחה לנו לעבור, משאירים מאחורינו את שני הנודניקים האלו שישברו לבד את הראש.
הצלחתי להגיע לעבודה בזמן למרות העיכוב, אמרתי בוקר טוב לסגן והתחלתי לספר לו שכמעט לא הגעתי לעבודה היום כי…
ואז הוא התפוצץ עלי בצורה שלא תיאמן ואמר בגסות שאף אחד לא מכריח אותי לבוא לעבודה, ושאם לא טוב לי שאלך לדבר עם הבוס, ושהוא לא מתכוון להתרגז גם היום בגללי. לרגע נשארתי פעור פה מרוב תדהמה, אחר כך ניסיתי להסביר למה התכוונתי, אבל הוא סירב לשמוע, וכשניסיתי להסיט את הוויכוח המיותר הזה (על מה בעצם?) ושאלתי אם אני יכול לקחת את היום החופשי שלי מחר הוא בכלל התחרפן.
כל כך נמאס לי ממנו עד שבמקום לענות פשוט קמתי והלכתי משם ולא דיברתי איתו מטוב ועד רע עד סוף היום.
אפילו בהפסקת האוכל לא הבטתי בפניו ולא אמרתי לו מילה אחת והוא נהג באותו האופן. העדה היחידה להתפרצות המוזרה שלו הייתה לילי שהייתה המומה ונבוכה מכדי להתערב. אחר כך תפסתי אתה רגע לבד ושאלתי אותה אם לדעתה אמרתי משהו שגרם לסגן להתרגז כל כך. היא העלתה את התיאוריה שאולי הקול שלי מעצבן אותו, והודתה שזה ההסבר היחיד שיש לה להתנהגות שלו.
"אין לי מושג מה הוא רוצה ממך, אתה העובד הכי חרוץ פה. אתה עושה הכל בלי שום ויכוחים וכולם אוהבים אותך וחושבים שאתה בחור נחמד. אני לא מבינה למה הוא מוציא את העצבים שלו דווקא עליך, אני במקומך הייתי מתפטרת או לוקחת אותו לשיחה ומנסה להסביר לו שאי אפשר להמשיך ככה ושיפסיק להתייחס אליך בצורה כזו.
נשים תמיד מנסות לפתור כל דבר בשיחות ואני מניח שהן צודקות, גם אני יעצתי לא פעם לאנשים לדבר על מה שמציק להם, פשוט להגיד מה מפריע להם ולהקשיב לצד השני, אבל אחרי שחשבתי על זה, מנסה לדמיין את עצמי משוחח עם הסגן, הגעתי למסקנה שאני מעדיף לחפש עבודה אחרת ולא לעשות עם הסגן שיחת עתיד יחסינו לאן. עצם הרעיון שאני יושב מולו ומנסה להגיד לו שהוא גורם לי להרגיש מושפל מעורר בי דחייה כל כך חזקה עד שאני מעדיף ללכת לגנוב או לפשוט יד, רק לא לדבר איתו. אני חש אינטואיטיבית שיש בי משהו שמעורר בו כעס וגועל ויש בי התנגדות חזקה מאוד לנסות לדבר איתו על הרגשות שלי. זה לא פחד או ביישנות אלא רק חוסר חשק מצמית לדבר איתו כדבר אדם אל רעהו.
אחר כך התברר שהסגן יוצא היום מוקדם כי יש לו מבחן בקורס שהוא לומד לאחרונה ואולי זה ההסבר המיידי לעצבנות שלו הבוקר, אבל זה רק תירוץ שטחי. למדתי מניסיוני שבן אדם שמעורר בך רגשות כל כך חזקים של תיעוב וזעם מזכיר לך משהו בעצמך שאתה שונא. כנראה שזו הסיבה לכך שאני והוא, למרות כל המאמצים שלנו, לא מצליחים לקיים יחסי עבודה רגילים ושפויים.
בן אדם סביר, אם הוא מספיק מודע לעצמו והוגן כלפי אחרים, היה מודה שיש לו בעיה ומנסה להבין מה יש בו שגורם לו להתנהג בצורה כל כך לא סבירה, אבל לדעתי הסגן כל כך לא מפותח רגשית שגם פלוגה שלמה של פסיכולוגים לא תצליח להביא אותו לתובנות על עצמו. אני חושב שעדיף שאני פשוט אפרוש מבית המלאכה ואמצא עבודה אחרת והפעם אני נשבע – אני נשאר עמוק עמוק בארון ולא מגלה לאף אחד כלום על עצמי.
וכפינאלה ליום מגעיל – ברגע שיצאתי מהעבודה נפתחו ארובות השמים ונרטבתי לגמרי. שבר הענן התמיד בעקשנותו גם כשהלכתי לעשות קניות וגיליתי שזה מאוד לא נעים ללבוש בגדי קיץ כשמזג האוויר מחליט לפתע לקחת את הקטע הזה של היורה ברצינות מאוד לא ישראלית. כשחזרתי הביתה, רטוב ומדוכדך, קיבלתי טלפון מרוני שבישר לי שהיום הוא צריך להישאר לישון בבסיס ונתראה רק מחר אחרי הצהרים. ביום חמישי הוא טס.

גשם ראשון
רוני יצא מהשירותים, זינק למיטה ונדחק אלי. "תחמם אותי, אני קפוא." דרש, מושך את השמיכה על שנינו. התעוררתי לאיטי, וישן למחצה הנחתי יד על גבו של רוני שנלחץ אלי בכוח, מתחפר מתחת לגופי, "עוד חיבוק." תבע.
שתפתי פעולה, לוחץ ירך ערומה וחמימה אל ישבנו וחיככתי לחי זיפנית בכתפו. "מה הרעש הזה בחוץ?"
"גשם, יורד גשם חמי. אתה שומע?"
מרחוק נשמע קול רעם מתגלגל ורוח קרירה מבושמת בריח אדמה רטובה ציננה את החדר. "היורה הגיע." פסק רוני, "אתה עוד עייף?"
הרמתי את ראשי מהכר, הבטתי בשעון ונאנחתי. "לא היה מזיק לי לישון עוד איזה שעה שעתיים."
"תישן הרבה יותר טוב אחר כך." הבטיח רוני.
"אחרי מה?"
"מה אתה חושב?" חייך רוני בחשכה וליטף את אברי שהזדקף מיד, ערני ונמרץ.
"תראו מי התעורר ורוצה לחגוג?" גיחך רוני, וגלגל קונדום על הזין הסורר שלי.
"רק רגע, שכחת שיש לנו אורח? צריך לנעול את הדלת."
"עזוב, חצי לילה הוא התווכח עם אימא שלו. הוא בטח ישן עכשיו."
"בכל זאת אני מעדיף…" דשדשתי לעבר הדלת, נעלתי אותה ושבתי למיטה. רוני סילק מעליו בינתיים את השמיכה, חושף את אברו הזקוף שנראה גדול מידי לעומת גופו החלק והדק. "בוא אלי." דרש והושיט אלי את ידיו.
"היום תורי? באמת? אתה בטוח?"
"לא זוכר, מה זה חשוב? היום בא לי שזה יהיה תורך." כרך רוני את רגליו סביב מותני בגמישות שתמיד עוררה בי פליאה והכרת תודה הגיש לי את ישבנו החלקלק והעסיסי.
העברתי באיטיות את אברי לאורך חריץ ישבנו שנפער מולי, מחייך בעונג לשמע גניחותיו, התאפקתי ככל שיכולתי ובסוף לא יכולתי עוד וחדרתי לתוכו בזהירות, ידי על כתפיו. נענו זה כנגד זה בתנועות מתואמות היטב, מחייכים זה אל זה.
"עכשיו." לחש רוני, התקמר לעברי ואברו הלחוץ בין גופי לגופו נרעד ופעם בעודו פולט זרע. כמה שניות אחר כך גם אני גמרתי והתמוטטתי מתנשם על רוני שליטף את שערי ונישק את כתפי. אחר כך שכבנו זה על זה, אברינו מסובכים יחד, מתנשפים, מתלטפים עד שנעשה מאוחר והיינו צריכים ללכת להתקלח.
"כן, צריך." הסכים רוני, "אני מיד הולך." הבטיח, הגניב לי עוד נשיקה והמשיך לשכב. "אתה יודע שאני נוסע בסוף השבוע חמי?"
"כן, אמרת לי עוד בשבוע שעבר."
"זה רק לשבוע, עשרה ימים גג."
"אני יודע."
"זו נסיעת עבודה, אני בטוח שכמו בנסיעה הקודמת נהיה סגורים כל הזמן במעבדה, בקושי נצא החוצה וכל הזמן נהיה נורא עייפים. כיף גדול לא יהיה לנו."
"אולי הפעם המלון לא יהיה זוועתי?"
"אני מקווה מאוד, למרות שאחרי יום עבודה של שתים עשרה שעות כל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון."
"חבל לנסוע כל כך רחוק ולא לראות שום דבר. אולי תבקשו כמה שעות חופש לטייל קצת?"
"אולי, אבל אני לא בונה על זה. תגיד, כמה זמן אתה חושב שויטאלי יישאר פה?"
"לא יודע. זה תלוי במצב הסכסוך המשפחתי שלו. אמרתי לו שיישאר כמה שהוא צריך. הוא לא מפריע לך, נכון?"
"לא, מה פתאום? הוא בחור נחמד, מבשל נהדר, מנקה, שוטף, מנומס מאוד. הוא ממש מעריץ אותך חמי."
"לדעתי הוא נדלק דווקא עליך כושי."
"עלי, מה פתאום? אני מכיר את הרוסים האלו, אני שחור מידי לטעמם."
"בעיה שלהם, לטעמי הצבע שלך מושלם."
"אז למה כל האקסים שלך היו רוסים."
"זה היה לגמרי מקרי כושי, אני לא בוחר אנשים בגלל הצבע שלהם."
"חמי תשמע… תראה… אם בזמן שאני לא אהיה פה תרצה… אם יהיה לך קשה להתאפק והוא עוד יהיה כאן, או שיהיה מישהו אחר אז…"
"לא אהרון. בשום פנים ואופן לא. תעשה מה שאתה רוצה בחו"ל, אבל אני אתאפק ואחכה לך."
"גם אני רוצה להתאפק, אבל מה יהיה אם אני לא אצליח?"
"אז אל תספר לי, אני לא רוצה לדעת."
"אני מבטיח לך שאני…"
"אל תבטיח דבר שאתה לא בטוח שתצליח לקיים." הפסקתי אותו וקמתי מהמיטה. "אני הולך להתרחץ, אתה בא?"

מכת ברד
"איך אני נראה?" חג ויטאלי סביב עצמו, "החולצה יפה עלי?"
"אתה נראה מהמם." חייכתי אליו בפיזור נפש.
"גם החבר המקסים, החמוד, היפה והמתוק שלי חושב ככה." התמוגג ויטאלי.
"אני עוד לא מאמין שהוא התחיל אתך ממש ליד אימא שלך."
"גם אני לא, נכון שהוא נורא אמיץ?"
"ממש גיבור, אבל לא נסחפתם קצת? זה לא מוגזם להחליט שאתם זוג מיד אחרי הפגישה הראשונה?"
"ככה זה שמתאהבים מהמבט הראשון." חייך ויטאלי בשביעות רצון, "ביי יפיוף." נישק את לחיי ודהר החוצה לפגישה עם החבר החדש, המקסים והמהמם שלו.
ניסיתי לחזור למחשב, אבל דעתי הייתה מוסחת. רוני איחר מאוד לחזור מהוריו. הוא אמר שיקפוץ אליהם אחרי העבודה כדי להיפרד מהם לפני הנסיעה לחו"ל, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד והוריו בטח כבר ישנים.
מניסיון העבר ידעתי שאם הביקור לא עלה יפה הוא יחזור הביתה נסער מאוד ואולי גם שתוי. במקרים כאלו הדבר היחיד שיצליח להרגיע אותו יהיה סקס קשוח ופראי. רוני היה נעשה תוקפני ומרושע והיה צורך לרסן אותו בכוח, תמיד אחר כך הייתי מגלה סימנים שחורים וכחולים על גופו הדק, מתמלא חרטה ונשבע שלא עוד, אבל כל פעם הייתי מוצא את נסחף אחריו מחדש.
התכוננתי נפשית ללילה פרוע, אבל כשהוא הופיע סוף סוף הוא לא התפרץ פנימה כהרגלו אלא השתרך מבעד לדת בצעדים עייפים, מתעלם מהכלב שכרכר סביבו בהתלהבות. סקרתי אותו בקפידה, מהסס אם לשתוק או להעיר משהו בנוגע לשעה המאוחרת, גם אחרי שנתיים יחד עדיין היו רגעים שבהם לא ידעתי איך לנהוג בו וחששתי שהוא יתפרץ בחמת זעם בגלל מילה אחת מיותרת שלי.
היססתי מה לעשות, האם להציע אוכל, חיבוק, או להמשיך לבהות במסך המחשב ולהתעלם? "מה נשמע?" שאלתי לבסוף, "אתה רעב או משהו?"
"ממש לא," ענה רוני בקרירות "אכלתי אצל הורי."
חש כאילו ננזפתי על לא עוול בכפי, הבלגתי והמשכתי להיות מנומס. "מה שלומם?"
"כרגיל, אין שינוי. תשמע, אני עייף ומחר אני קם מאוד מוקדם. יש לי טיסה אם שכחת."
"לא שכחתי. גם אני עייף." כיביתי את המחשב.
עד שהתקלחתי וצחצחתי שיניים רוני כבר שכב במיטה בעיניים עצומות, מקופל על צידו כעובר וגבו מופנה אלי. השתרעתי לצידו וליטפתי בעדינות את הגב החלק, פורט באצבעותיי על רכס חוט השדרה שלו שבלט מבעד לעורו השחום.
"שוב רזית, אתה עובד קשה מידי."
רוני התנער מהליטוף בקוצר רוח כאילו ניסה לסלק מעליו זבוב טרדן. "אני בסדר. אחרי הנסיעה הזו יהיה עלי פחות לחץ ואני אוכל לנוח." הפטיר קצרות.
כבשתי אנחה, משלים עם כך שהלילה לא יהיה סקס פרידה. "בוא כפיות." הצעתי, מחליק אצבע הססנית על עורפו הסרבני של רוני.
"לא בא לי, חם לי מידי. די חמי, אני רוצה לישון."
"כן, גם אני." נסוגותי לצד המיטה שלי, ונרדמתי עצוב.
התעוררתי כשהשעון המעורר צרצר ושכבתי בשקט בזמן שרוני חמק במהירות למקלחת. המשכתי לשכב בעיניים עצומות גם כשהוא לקח את המזוודה שהכין מבעוד יום והסתלק מהבית בלי אף מילת פרידה. הוא בטח חושב שאני ישן אמרתי לעצמי בלי להאמין בכך באמת, ונרדמתי שוב.
שעתיים אחר כך התעוררתי מבוהל וגיששתי אחריו כדי להעיר אותו, אבל ידי נתקלה בחלל הריק ונזכרתי שאני לבד עכשיו.
בדרך לעבודה החל לרדת גשם קל, מוכיח לי שהמגבים ברכבי טעונים החלפה. נהגתי בזהירות, מתפעל מהניגוד בין השמים הכחולים המוארים במזרח לבין גוש העננים הכהה שעלה ממערב והתפשט במהירות עצומה על פני השמים, מאפיל על שמש הבוקר הבהירה. ככה זה גם אצלנו עלה בדעתי הרהור פילוסופי, הכול בסדר עד שבבת אחת בלי אזהרה מראש צצים עננים שחורים ומפחידים ומכסים את השמים הכחולים והמאירים.
כמה שעות אחר כך, בדיוק כשישבתי לשתות קפה ולאכול כריך, החל לרדת ברד נדיר בעוצמתו. בחנתי בפליאה את גושי הקרח הגדולים והמשוננים ותהיתי אם הם עלולים להזיק למכוניות החונות בחוץ.
"איזה מזג אוויר משונה, רק אתמול היה כזה חמסין ועכשיו מכת ברד." התלוננו כולם.
כשישבנו לאכול צהרים שוב זרחה השמש ובמגרש החנייה עלו אדים מהאספלט הלח. כל המכוניות ספגו בכבוד את מטחי הברד ואף אחת מהן לא ניזוקה. נראה שהקיץ שב למשול.
"אל תשמחו יותר מידי." ניבא בקדרות ההודי, "הודיעו שמחר שוב ירדו גשמים."
"ומחרתיים שוב תזרח השמש." אמרתי ופיהקתי, עייף אחרי ליל השימורים שעבר עלי. בבית הייתי עייף מכדי לאכול. צנחתי למיטה והתעוררתי אחרי שעתיים לקול צלצול הנייד. זה היה רוני מבשר לי שהטיסה עברה בקלות, המלון נחמד, והבטיחו להם סיור בסביבה, אולי אפילו יהיה זמן לקניות.
"מה לקנות לך מתנה? רוצה מבחר של קונדומים בכל הצבעים והטעמים?"
"סוטה אחד, תתבייש לך. אל תעז להתקרב לחניות סקס ואל תדבר עם זרים."
"אתה כזה הומואית קנאית." קינטר אותי רוני וקולו היה שוב חמים ועליז כרגיל. "אל תדאג אני אוהב רק אותך."
"גם אני, תחזור מהר כושי. החורף התחיל וקר לי בלעדיך."

טלפון שבור
"בוקר טוב חמי, מה שלומך?"
"מי זה? כושי. בסדר, אני חושב."
"מה? אתה לא בטוח?"
"מי יכול להיות בטוח במשהו בשעה הזו?"
"מה, לא שש בבוקר?"
"לא, עכשיו ארבע בלילה."
"אוי, סליחה. התבלבלתי בחישוב."
"סלחתי. אז איך הולך?"
"בסדר, אפילו בסדר גמור. הולך לי ממש שיגעון."
"זכרת הכל?"
"תתפלא, אבל כן."
"אני לא מתפלא, אני יודע שכל זמן שלא מבקשים ממך לחשב הפרשי שעות בין יבשות אתה תותח."
רוני צחק. "אני באמת תותח."
"אתה מתגעגע אלי כושי, כי אני…"
"והאוכל פה מדהים. הם קלטו במלון את הראש של הישראלים ואפילו הקפה טעים."
"נורא נורא מתגעגע אליך כושי, בעיקר בלילות."
"ואל תשאל איזה מבחר מדהים של גבינות פרשו לנו בארוחת ערב."
"ומאוד חסר לי הטלפון ממך בארוחת צהרים, אבל אל תדאג אני זוכר לקחת את כל הכדורים."
"הטלוויזיה האמת די חרא. כמה סי. אן. אן. אפשר כבר לראות? אבל בלילה יש פה ערוץ פורנו חינם בסבבה, אפילו הבנות מתלהבות."
"מה, יש לכם שם בנות?"
"בטח, כוסיות אחת אחת."
"וואלה!"
"צריך מזכירות וקלדניות לא? וצריך מישהי שתעשה מסג' לסחבק."
"פתאום נעשית סחבק? יפה לך, וגם ההערות השוביניסטיות מתלבשות עליך יופי."
"טוב, תשמע אחי, החבר'ה פה מתארגנים לאיזה בילוי קטן בפאב של המלון אז…"
"אל תגזים עם השתייה כושי."
"אל תדאג כל כך, בשביל זה יש לי אימא. יאללה אחי, תשמור על עצמך שם וד"ש למיצי."
"אני אמסור לו."
"תן לה נשיקה גדולה בשמי."
"בטח, ישר על הזין."
"מפגר, אני חולה עליך. יאללה ביי."
"ביי."
***
"אהלן אחי, מה העניינים?"
"מי רוצה להיות אחיך? יא סוטה! מ הרעש הזה ברקע? עוד לא גמרתם לאכול ארוחת ערב?"
"כן, בטח. מזמן. אני במסיבה עכשיו."
"ואני שחשבתי שאתם עובדים יום ולילה."
"אנחנו באמת עובדים יום ולילה, המסיבה זה חלק מהעבודה."
"אחלה עבודה."
"זו באמת עבודה. הקהילה היהודית עושה מסיבת קבלת פנים למשלחת של חיל האוויר הישראלי, כולנו במדים ואסור לשתות."
"אוי, מסכן שלי. לרקוד מותר?"
"רק טנגו וואלס."
"פשוט רחמנות."
"האמת שזה די נחמד, מסתבר שיש לי כשרון להיות ייצוגי."
"אתה מספר לי? אתה ייצוגי בטירוף, תמיד אמרתי." הצטחקתי, גאה בו.
"אל תצחק, הנספח הצבאי פה עושה עבודת קודש."
"אני יודע, לערוך מסיבות ולשתות קוקטיילים בגולה הדוויה זו הציונות האמיתית."
"תודה שאתה מקנא."
"כן, קצת, וגם מתגעגע נורא. מתי אתה חוזר?"
"זה עדיין לא ידוע."
"אתה לא מתגעגע אלי? איך אתה מסתדר בלעדי בבקרים?"
"הכל סבבה פה, מארחים אותנו נפלא. טוב, אני קצת ממהר. יאללה ביי."
***
"כושי, תשמע, אני יודע שזו שעה ממש מאוחרת אצלכם, אבל… אתה לבד?"
"לא בדיוק, מה הבעיה?"
"אני רוצה לדבר אתך."
"אתה מדבר איתי."
"אבל אתה לא לבד."
"כי אני שייך למשלחת צבאית שעובדת יומם ולילה."
"ברור, אבל בטח יש לך כמה דקות של פרטיות פה ושם."
"לא באתי לכאן להתבודד, באתי לעבוד."
"הבנתי, סליחה שאני מפריע. לילה טוב."
"חמי תפסיק. אתה מתנהג בצורה ילדותית ואתה מפריע לי."
"סליחה, אני מתנצל. ביי."
***
"הלו, מי זה? מה שעה? מה… כושי? זה אתה?"
"כן."
"יש לך מושג מה השעה עכשיו? מה עובר עליך?"
"רצית שנדבר, לא?"
"קשה לדבר מתוך שינה, חכה, אני חייב להשתין."
"אין לי זמן לחכות, אני בלחץ של זמן."
"אתה עובד קשה. מסכן שלי, מתי אתה חוזר?"
"אני לא יודע. למה אתה מציק כל הזמן?"
"כי אני מתגעגע אליך, חתיכת דביל! למה אתה לא מבין את זה?"
"כן, גם אני מתגעגע, אבל תשמע חמי… תראה… זה לא פשוט."
"מה לא פשוט? לא, אל תגיד לי. איך קוראים לה? עזוב, זה לא משנה, אני אקרא לה סתוונית. היא יפה? לא, אל תגיד לי, אני יודע לבד. היא בלונדינית עם עיניים כחולות, עור לבן, שדיים קטנים ותחת יפה. נכון?"
"אולי תסתום, חתיכת מפגר! זה בכלל לא מה שאתה חושב. למה תמיד נראה לך שיש בחורה בעסק?"
"אולי כי כבר היו דברים מעולם?"
"לא הפעם."
"אז מה קורה הפעם?"
"מאין לך שקורה משהו?"
"כי אני מכיר אותך כבר איזה שנה שנתיים."
"הציעו לי הצעה מפתה מאוד מנחם."
"איזה מין הצעה? זו הצעה שאפשר לסרב לה?"
"כן, אפשר, אבל אני לא רוצה. זו הזדמנות יוצאת מהכלל שתראה נהדר ברזומה שלי."
"מה ההצעה?"
"השליש של הנספח הצבאי הציע לי להישאר פה."
"אבל אתה לא קצין."
"אם זה יסתדר אני אקבל דרגת קצונה זמנית."
"אני רואה שהנספח הזה נדלק עליך משהו אש."
"כן, הרשמתי אותו מאוד. אני אהיה טיפש לא לקבל את ההצעה הזו."
"ומה יהיה איתנו?"
רוני נאנח. "הכל היה הרבה יותר פשוט אם היית אשתי."
"יש לך מזל שאתה לא לידי אהרון, הייתי מכניס לך כזה אגרוף בשיניים…"
"טוב, אל תתעצבן. אני אחזור בשבוע הבא ואז נדבר על זה."
"לא משנה מה תגיד, אין מצב שאני אהפוך לאשתך."
"אמרתי שנדבר על זה כשאני אחזור, אני חייב לסגור עכשיו, ביי חמי."
"ביי רוני."

רק לישון
"אני יכול לבוא לישון אצלך חמי?"
"אבל מיצי… "
"בבקשה, אימא שלי משגעת אותי, אני מוכרח לצאת מהבית."
"אתה יודע שרוני בחו"ל?"
"כן."
"אתה מתכוון לישון לישון או…"
"רק לישון."
"באמת?"
"נשבע לך."
"טוב, בוא, ותביא משהו טעים לאכול."
מיצי מגיע עם שקית חומה ענקית מדיפה ניחוחות אפייה.
"בשבילי? לא היית צריך." מיהרתי לקחת את השקית ולהציץ לתוכה. "קרואסון שוקולד ופחזניות? חולה עליך מיצי." התלהבתי.
"הלוואי וזה היה נכון." חייך מיצי בעצב.
"מיצינקה, באמת, אחרי כל הזמן הזה עוד לא ירד לך ממני?"
"לא," נגס מיצי ברוגלך עסיסי, "ממש לא." הדף את השקית מעליו, "קח את זה ממני, בלונדון החזרתי את כל המשקל שאיבדתי כשהייתי עם עומר. אני חזיר שמן ומגעיל."
"שטויות חמוד, ואף פעם לא היית ממש שמן, רק עגלגל. אהבתי אותך ככה."
"ובכל זאת חזרת לרוני הרזה."
"לא אוהבים מישהו בגלל הגזרה מיצי, אם כבר אז הייתי שמח אם רוני היה משמין קצת."
"ונעשה שעיר ומגעיל?"
"שעיר זה לא מגעיל, גם אני שעיר."
"לא כמוני."
"אבל עשית לייזר."
"הכל גדל בחזרה, אני מכוער ומפלצתי, הנה תראה." הוא הרים את חולצתו, חושף בטן עגלגלה ושעירה.
"אתה מתוק כמו דובי צעצוע מיצינקה." צחקתי וליטפתי בחמדה את בטנו, "אתה זוכר איך ננעלת בשירותים כדי שאני לא אראה אותך ערום? לפחות היום אתה כבר לא מתבייש ממני."
"כי אני יודע שאתה אף פעם לא תאהב אותי, לא משנה איך אני אראה, גם אם אני אהיה חטוב ודקיק ורזה וחלק אבוד לי אתך."
"האמת שהטעם שלי זה גברים מלאים ושעירים כמוך. את רוני אני אוהב למרות שהוא לא כזה."
"מפגר, החבר שלך סקסי בטירוף."
"כן, אני יודע שהוא סקסי, אבל הוא לא ממש הטעם שלי."
"אתה פשוט פסיכי."
"אני יודע."
"ומה הטעם שלו?"
"אין לי מושג, אבל הוא תמיד מסתכל על בחורות בלונדיניות."
"שניכם מטורפים."
"לגמרי."
"הוא אוהב בנים נשיים, עדינים, חלקים ופסיביים ואתה אוהב דובים ובכל זאת אתם יחד. איך אתה מסביר את הקטע הזה?"
"אין הסבר."
"יכול להיות שאין שום קשר בין טעם לאהבה?"
"בהחלט יכול להיות."
"יכול להיות שאתם רק חושבים שאתם יודעים מה הטיפוס שלכם אבל אתם טועים בגדול?"
"זאת אפשרות סבירה בהחלט."
"יכול להיות שאין לכם מושג מהחיים שלכם?"
"זה בטוח." צחקתי, משועשע מהחקירה של מיצי.
"שים לב שאני לא שואל אם יכול להיות שאתם לא אוהבים אחד את השני כי ברור שאתם כן."
"איך ברור?"
"ברגע שרואים אתכם יחד מרגישים את האהבה באוויר."
"יכול להיות שמה שמוצא חן בעיניך זו הילת האהבה שמרחפת מעל שנינו?" התבדחתי.
"בהחלט יכול להיות." ענה מיצי בנימה רצינית, מנוגדת לאופייה הליצני של השיחה ההיתולית שניהלנו עד לרגע זה.
הבטנו זה בזה מופתעים מעט, אולי טיפה נבוכים ואז צחקנו והחלטנו ללכת לישון.
במיטה שכבנו אחד לצד השני וצפינו בטלוויזיה. בהתחלה לא נגענו זה בזה, אבל הסרט היה מותח ומפחיד וכשהעלילה התחילה להסתבך מיצי גישש מתחת לשמיכה אחרי ידי ונאחז בה, ואחר כך, כשהמתח גבר, נצמד אלי, ובסופו של דבר נרדם כשראשו על כתפי.
בתום הסרט כיביתי את הטלוויזיה, עצמתי עיניים וחיבקתי את מיצי הישן. מיצי מתרפק עלי מתוך שינה, ממלמל משהו לא ברור.
מתענג על המגע בגופו הרך והחמים נרדמתי במהירות וישנתי שנת ישרים כל הלילה. לפנות בוקר התעוררתי ממגע יד מלטפת את אברי הזקוף. "מיצי, מה אתה עושה?"
"ששש… תישן."
"איך אני יכול לישון כשאתה…"
"להפסיק?"
"אה… לא יודע."
"אז לא."
"טוב, אז תן גם לי."
"בבקשה." מיצי התהפך במיטה לאפשר לי גישה קלה יותר ותוך כדי כך המשיך ללטף את אברי המוצנעים בהתלהבות.
החזרתי לו מידה כנגד מידה ושנינו נגענו זה בזה, התחככנו אחד כנגד גופו של שני, ועשינו כל מה שמקובל לעשות כדי לענג זה את זה, אבל בלי חדירה, בלי נשיקות ואפילו בלי להביט אחד לשני בעיניים.
אחרי שגמרנו מיצי הלך להתקלח ראשון, ורק אחרי שהוא יצא גם אני נכנסתי.
חשנו נבוכים מכדי לשוחח על מה שקרה ולכן שתקנו בזמן ארוחת הבוקר החפוזה ונפרדנו מיד אחר כך בחיבוק מהיר ובלי לקבוע עוד פגישה.

השלושים החדש
יומיים לפני יום הולדתי העשרים ושמונה מלאו לבוריס חמישים. בדרך חזרה מהרופא קפצתי אליו כדי לברך אותו ביום הולדת שמח.
דפקתי בדלת אבל בוריס סירב לפתוח. "לך מפה ילד."
"לא רוצה, תן לי להיכנס."
"לא!"
"בוריה, נו. בבקשה, יש לי משהו חשוב לספר לך."
"תתקשר אלי בטלפון."
"זה לא לטלפון. חזרתי רק עכשיו מהרופא, אני רוצה להתייעץ אתך."
בוריס שתק רגע, היסס ולבסוף פתח והציץ החוצה. "נו, מה?" שאל בחוסר סבלנות.
דחפתי בחזקה את הדלת, מנסה להיכנס. בוריס דחף חזרה, מתעקש להשאיר אותי בחוץ. "די, תפסיק להיות דביל." נזף בי.
"תפסיק אתה, למה אתה משאיר אותי בחוץ? יש אצלך מישהו?"
"כן."
"שקרן."
"מאין לך?"
"כי אתה מסריח ולא מגולח והדירה שלך בטח נראית כמו דיר חזירים, נכון?"
קיבלתי בתשובה בצרור קללות ברוסית. "יופי נחמה, עכשיו זוז ותן לי להיכנס."
"נחמה תקרא לאחותך." רטן בוריס באנטיפתיות, אבל הניח לי להיכנס סוף סוף.
לא הייתי מופתע לראות שהדירה מטונפת והמטבח במצב איום. התנפלתי על הכלים והודעתי לבוריס שאני מסרב לספר לו מה אמר הרופא עד שהוא יוריד את הזבל וישאב את השטיח.
אחרי שבוריס ציית שטפנו יחד את רצפת המטבח ואז שלחתי אותו להתרחץ ולהתגלח בעוד אני מסתער על המקרר והארונות עם מטלית לחה ובקבוק ספרי כחול.
סיימתי את העבודה והבחנתי שמכיוון המקלחת נשמע שקט חשוד – לא מים זורמים ולא שירת אופרה רועמת – הצצתי וגיליתי את בוריס עומד קפוא מול הראי בתחתונים, מחזיק סכין גילוח בידו, סנטרו מכוסה קצף והוא לוטש מבט בבבואתו ושותק.
"כבר התקלחת? למה אתה עומד ככה? מה קרה לך?"
בוריס הסתובב והביט בי כאילו הייתי אדם זר. "אתה כל כך צעיר." אמר בצער, "כל כך יפה וצעיר דוצ'ינקה. אתה יודע שבעוד יומיים אני אהיה בן חמישים? אני לא מבין איך נהייתי בן חמישים פתאום."
"חמישים זה השלושים החדש." חייכתי אליו בעידוד, "ואתה בקושי נראה בן ארבעים." הוספתי.
"שטויות!" אמר בוריס בבוז, זרק את סכין הגילוח על השיש, הוריד בטריקה את מכסה האסלה והתיישב עליה בכבדות.
"בוריס." כרעתי ברך לפניו, מנסה להביט בעיניו, "מה קרה? מה הבעיה?"
"אני זקן, זו הבעיה. תראה אותי, אני קשיש ומגעיל."
"שטויות, אתה לא! אתה נראה קצת מצחיק עם הקצף הזה על הפרצוף, אבל חוץ מזה אתה נהדר."
"באמת? נהדר? מה כל כך נהדר בשערות שיבה ובקמטים?" שאל בוריס במרירות. "מי ירצה קשיש כמוני?"
"אני, רק תתגלח קודם." אמרתי והתחלתי להתפשט.
"מה אתה עושה? השתגעת?" נבהל בוריס.
"תרגיע, אני סך הכול הולך להתרחץ, נו, תפסיק לעשות פרצוף כזה, כולי מזיע." פתחתי את הברז, "וחוץ מזה כבר ראית אותי ערום לא פעם, נו," יצקתי סבון על כפותי, "תגמור להתגלח כבר." האצתי בו.
בוריס התגלח, בעודי מסתבן בנחת, מתעלם מכך שבוריס מרוכז בי, לא בגילוח.
בסוף נמאס לי להעמיד פנים שאני סתם מתקלח והזמנתי את חתן יום ההולדת להצטרף אלי מתחת למים ולסבן אותי.
הסיבון הפך מהר מאוד לחיבוק רטוב. שנינו נהנינו והתלהבנו כל כך עד שבוריס שכח שהוא בן חמישים בעוד יומיים ואני שכחתי מה אמר לי הרופא.
"טיפש אחד, למה חיכית כל כך הרבה זמן?" שאלתי אחרי שהמים המתקררים גרשו אותנו להתחמם במיטה.
"אתה כל כך צעיר לעומתי, אני מרגיש פתטי לידך."
"איזה שטויות אתה מדבר, להיות הומו זה לא פתטי? ולהיות נשא זה לא פתטי? בני אדם זה דבר פתטי."
בוריס צחק וליטף אותי כמו פעם, בגסות עדינה, נישק אותי חזק, הביט בעיני והודה ברוסית כמה הוא התגעגע אלי, ואפילו דקלם באוזני שורות משירים ברוסית שלא הבנתי, ואז נזכר פתאום ושאל מה הרופא אמר.
"שהכל בסדר ואם אני רק אחליף איזה תרופה אני אחיה עד מאה ועשרים."
"אבל אמרת שאתה רוצה להתייעץ איתי?"
"סתם תירוץ כדי שתיתן לי להיכנס ולהטריד אותך מינית." צחקתי, "מה אתה רוצה מתנה ליום הולדת בוריס?"
"אני את המתנה שלי כבר קיבלתי, ומה אתה רוצה?"
"את אותה המתנה שאתה קיבלת."
"בדיוק אותה המתנה?"
"כן, בדיוק אותו דבר."
"ומה יגיד רוני?"
"הוא לא פה עכשיו, וחוץ מזה נפרדנו, פחות או יותר."
בוריס צחק. "הפרענק העקשן הזה לא ייפרד ממך בחיים, ועכשיו תספר לי את האמת, מה אמר לך הרופא?"
"שאני צריך לשנות שוב תרופה או שהכבד שלי יידפק לגמרי."
"עד כמה המצב גרוע?"
"די גרוע. יתנו לי משהו שיאזן אותי, אבל זה בטח ידפוק לי משהו אחר."
בוריס שתק, חיפש מילות נחמה ולא מצא.
"יהיה בסדר בוריס, אל תדאג, אני אתגבר על זה."
"מה אני יכול לעשות כדי לעזור?"
"תן לי להטריד אותך מינית מידי פעם ותפסיק לקטר שאתה קשיש, חמישים זה לא זקן."
"כן, שמעתי, חמישים זה השלושים החדש. בוא הנה ונבדוק יחד אם זה נכון."

35. יש לי אחות

יש לי אחות צעירה ממני בשנה. גדלנו יחד כמעט כמו תאומים ובילדותנו היינו קרובים מאוד, אבל מאז גיל ההתבגרות התרחקנו זה מזה. כשאני יצאתי מהארון היא חזרה בתשובה ומיד אחרי שמלאו לה שמונה עשרה התחתנה עם איזה חוזר בתשובה ששידכו לה.
אחרי שיצאתי מהארון הפכתי בעיניה מוקצה מחמת מיאוס. לא הייתי בחתונה שלה וגם לברית של הבן לא הוזמנתי. אימא ניסתה מידי פעם לספר לי על הבעיות שלה, אבל מעולם לא הפגנתי התעניינות. היו לי את הצרות שלי והחריקות בחיי הנישואים של אחותי נראו לי כעונש הולם על היחס המתנכר שלה כלפי כל המשפחה.
ידעתי באופן מעורפל שבשנים האחרונות המצב בינה ובין בעלה נעשה בלתי נסבל ושהיא רצתה להתגרש עוד לפני שהילדה האחרונה שלהם נולדה, אבל הוא כל הזמן ביקש שלום בית והעסק נסחב שוב ושוב. בחודשים האחרונים סיפרה לי אימא בשיחת טלפון בהולה – שבאה כמה ימים אחרי הפרידה מרוני – הגיעו מים עד נפש ואחותי ליאת (ששם החיבה המשפחתי שלה הוא ללי) החליטה שהיא נפרדת ממנו ויהי מה.
בהמלצת מנהלת בית הספר שבו היא מלמדת ילדים כבדי שמיעה היא מצאה משרה בלונדון בבית ספר דתי רפורמי שמחפש מורה דתייה דוברת עברית. עקרונית היא כבר התקבלה ללימודים ואחרי שהיא תסדר את כל הניירות והבירוקרטיה עם הגט המתמהמה ורישיון העבודה באנגליה היא תוכל לנסוע ולהתחיל חיים טובים יותר בחו"ל.
ברגע שבועז בעלה שמע על התכניות שלה הוא כעס מאוד, קרא לה מורדת ואיים עליה שבחיים היא לא תקבל גט ושהוא ייקח לה את הילדים. ללי נבהלה לקחה את הילדים – ילד בן שש ושתי בנות קטנות בנות ארבע ושנתיים – וברחה להורים.
הורי החליטו שהפתרון הכי טוב למצב הוא שללי על שלושת צאצאיה יעברו לגור בדירה של סבתא ז"ל שטרם נמכרה ושמיקומה לא היה ידוע לבועז. מאחר והיה עליה גם לעבוד וגם ללמוד הוחלט שאבא יקפוץ לדירה שלה אחרי שהילדים יחזרו מהקייטנה וישמור עליהם, אבל לרוע המזל אבא שלי הלך כדרכו לשחק לו טניס בקאנטרי, חטף מכה בעין מכדור, וכמו גבר אמיתי פשוט התעלם מזה והמשיך הלאה עד שגילה שהוא לא רואה כלום בעין החבולה.
רק אחרי יומיים הוא הגיע סוף סוף לרופא שכעס עליו מאוד כי מסתבר שיש לו סדק ברשתית ועליו לשכב במנוחה ולהתפלל שלא יאבד את ראייתו. עשו לו איזה טיפול בלייזר לתקן מה שאפשר ומעכשיו הוא מרותק למיטה. כל הצרות המשפחתיות הללו נפלו עלי בבת אחת ובהפתעה גמורה במוצאי שבת כשאימא התקשרה והודיעה לי שהוחלט שאני זה שישמור על הקטנים ויעזור לה להסתדר עד שהיא תיסע בשעה טובה לחו"ל. "אבל למה אני?" ייללתי.
"כי אין אף אחד אחר חמי." אמרה אימא בקוצר רוח, "אבא מרותק למיטה ואני צריכה לטפל בו, והבנים – סמי ומשה, אחי הגדולים – עסוקים ויש להם ילדים משלהם. רק אתה פנוי, במיוחד עכשיו כשרוני עזב…"
לא היה צורך להמשיך. לכולם היו בני זוג להיות איתם ולטפל בהם ורק אני, ההומו חסר המשפחה, היה פנוי להובלה. "אבל אני עובד עד הצהרים." ניסיתי לדחות את רוע הגזירה
"עד הצהרים הקטנים בקייטנה. ללי צריכה מישהו שיהיה איתם עד שהיא תחזור מההשתלמות. המסכנה חייבת לעבור את ההשתלמות הזו כי המעסיקים שלה בלונדון מתעקשים על זה. בקושי יש לה זמן לטפל בגט ובנסיעה."
חשבתי מהר ושאלתי את אימא אם יש מצב שאני אגור אצל ללי עד ספטמבר. אימא כמובן התחילה לחפור נמרצות והייתי חייב לספר לה שאחרי שנפרדתי מרוני קיבלתי הצעה להשכיר את הבית שלי לאיזה חבר של חבר (סיפור מסובך שאין צורך להיכנס אליו כעת) שרוצה את כל הבית לעצמו, לא רק חדר אחד.
רק לפני כשעתיים אמרתי לו שאני לא מעוניין – הוא נראה לי טיפוס מוזר ולא אמין – ופתאום כן הייתי מעוניין. הוא שמח מאוד ששיניתי את דעתי והיה מוכן לשלם לי סכום שיפתור את בעיית המשכנתא (רוני הלך עם המשכורת שלו כמובן) עד ספטמבר וככה גם לא אגור בדירה המשותפת שחלקנו יחד מעל שנה ולא אצטרך להיזכר בו כל הזמן.
התכנית שלי נשמעה מושלמת עד שדיברתי עם ללי. היא שמחה מאוד שאני אבוא לגור אתה והודתה שהיא די פוחדת מהלילות לבד עם שלושה ילדים קטנים, אבל היו לה תנאים – בלי אינטרנט, בלי טלוויזיה, "ובלי כל הלכלוכים שלמדת בתל אביב. יש לי פה שלוש נשמות זכות (נשבע לכם שככה היא אמרה) ואני לא רוצה שהם ילמדו ממך את כל הטינופת החילונית."
פתאום הצטערתי שמיהרתי להבטיח לבחור ההוא את הבית שלי לחודשים הבאים, ובכל זאת הבטחתי שאני לא אתחבר לאינטרנט ואמרתי לעצמי שאולי מעז יצא מתוק – אני אתנתק מהאינטרנט ואתרכז רק בכתיבה נטו, אם יהיה לי כוח וזמן.
אחר כך הכל קרה מהר מאוד ותוך סוף שבוע אחד עברתי לגור בחיפה, בדירה הישנה של סבתא שהייתה קטנה וצפופה עוד יותר מכפי שזכרתי. גם השכונה הישנה התחרדה מאוד ונעשתה מכוערת ומלוכלכת עוד יותר מתמיד. לקח לי פחות מיומיים להבין שאני לא מסוגל לא לכתוב בבלוג שלי ושההתנתקות מהעולם הווירטואלי האהוב עלי מוציאה אותי מדעתי.
ידעתי שהמגיבים הקבועים שלי דואגים לי וחסרה לי מאוד הכתיבה שהקלה עלי את העצב של הפרידה מרוני והניתוק מהבית. הסברתי הכל לללי ורק דבר אחד לא סיפרתי לה – שרוני קורא לפעמים בבלוג שלי ושהכתיבה בבלוג מהווה מעין קשר ביני לבינו, קשר שלא יכולתי לוותר עליו למרות כל הצהרותיי התקיפות שהסיפור שלנו נגמר. היא בחנה אותי בחשדנות, סיפרה לי עוד פעם מה דעתה על גברים – רעה מאוד מאוד, ועל אינטרנט – מכשיר שטני ומיותר, ובסוף הסכימה בתנאי שאגלוש רק בלילה כשהילדים ישנים וחזרה והזכירה תמונות מלוכלכות שאסור בשום פנים ואופן ש…
"ללי בחיים לא גלשתי באתרי פורנו וגם לא בצ'אטים ובפורומים. אני לא עושה סקס וירטואלי, אין לי מצלמת רשת, כל מה שאני עושה זה לגלוש קצת באתרים מהוגנים לגמרי של הקהילה ולכתוב בלוג ומידי פעם קצת סיפורים. יש לי כמה חברים וירטואליים שהקשר שלי איתם הוא חברי ווירטואלי בלבד. באמת, אין לך מה לחשוש מהאינטרנט."
חברים מתקשרים ושואלים מה קרה ואני לא יכול לספר להם. כואב לי לדבר על זה. במקום לדבר על הפרידה ממנו אני מספר להם על אחותי והילדים שלה ועל האקס שלה לעתיד שהיא מתארת כבן אדם לא יציב בנפשו.
רוב הזמן אני נמצא עם הילדים לבד בעוד היא מתרוצצת כל היום – בבקרים עובדת בקייטנה, ואחרי הצהרים עושה השתלמות, ובין לבין מתעסקת בסידור העבודה בלונדון, וכל הזמן דואגת. דואגת לילדים, לאבא שחולה, לאימא שכל הנטל נפל עליה, דואגת אפילו לאקס שלה שלמרות כל מה שעשה ואמר הוא עדיין האבא של הילדים שלהם.
יש לה זמן לדאוג אפילו לי, ולהצטער שנגזר עלי להיות בודד ונטול משפחה – לא, היא לא יודעת שאני נשא, היא חושבת שזה שאני הומו זו מחלה ואימא הזהירה אותי שאוי ואבוי אם היא תדע. גם ככה קשה לה עם הנטייה שלי.
מדהים שאחרי כל מה שעבר עליה היא עדיין דתייה ומקפידה על קלה כחמורה. קשה לי להסתגל לחיים בבית דתי, קשה לי לחיות פתאום עם שלוש נשים – שתיים קטנות, אבל בכל זאת מאוד נשיות, ואחת גדולה וכועסת – בעיקר על גברים, אבל גם על עצמה ועל מה שקרה לה בחיים ובכלל. צריך המון טקט במצב הזה. הילדים מתגעגעים לאבא שלהם ומרגישים שאימא מודאגת ולא מבינים מה קורה ולמה.
הכי קשה לי עם שאולי – ילד בן רבע לשבע בערך, שובב וסקרן שלא מפסיק לשאול שאלות מטרידות. היא ישנה עם הקטנות במיטה הזוגית הישנה של סבא וסבתא ואני ישן עם הילד על ספה נפתחת בחדר השני שאנחנו קוראים לו חדר הבנים. אין לי רגע של פרטיות וזה מעיק מאוד אחרי שחייתי לבד כל כך הרבה זמן.
הכל קשה ומרגיז וכל צלצול טלפון מקפיץ אותי בתקווה שאולי רוני בכל זאת מתקשר אלי. אני יודע שזה טיפשי וחבל על הזמן, אבל לא יכול להתאפק וממשיך לקוות.
חוץ מזה המצב פשוט מבאס – החייל החטוף המסכן הזה, וההתנגדות הנבזית למצעד הגאווה, וקאסמים על אשקלון.
שאולי שאל אותי הערב אחרי ששמענו חדשות ברדיו איפה נפלו הקאסמים. הראיתי לו מפה של ישראל שמצאתי באיזה ספר ושקעתי בהסברים מסובכים על מפות וניווטים. לתימהוני הוא הקשיב בסבלנות רבה והבין הכל. תליתי את מפת ישראל מעל הספה שלנו ואמרתי לו שישאל אותי כל מה שהוא לא מבין. עכשיו הילדון הולך אחרי לכל מקום ושואל שאלות כמו שרק ילד סקרן בגיל הזה מסוגל לשאול.
אני מנסה להעסיק אותו (הבנות מעסיקות את עצמן יפה מאוד לבד) אבל אין לנו טלוויזיה ומעט הספרים שיש פה הם ספרי קודש ומוסר משעממים להחריד. מחר אקח אותו לספריה ואנסה לגרום לו להתמכר לקריאת ספרים. אולי זה ישתיק אותו קצת.

אני אוהב אותך מנחם
יצאתי היום מהעבודה, אספתי את הילדים מהקייטנה ולקחתי אותם לביקור אצל סבא וסבתא. משם אחי אסף את הבנות אליו ואני ושאולי המשכנו לספריה. בספריה שמחו עלי שמחה גדולה כי מזמן לא באתי לבקר, והספרנית הובילה את שאולי למדור של הילדים, גילתה שהוא לא ממש מתלהב מספרים עם יותר ציורים מכתוב, צחקה ולקחה אותו למדור הנוער. נהניתי מאוד לראות איך הוא עובר בין המדפים, דוגם מפה ומשם, מתלבט בין הסדרות הישראליות של גלילה לבין הבריטיות של אניד בלייטון ולא מצליח להחליט. בסוף לקחנו גם וגם ואז הוא נתקע מוקסם מול פינת המחשב – יש כזה בספריה שלנו – והביט בי במבט מתחנן. "מה אימא שלך תגיד?" נזפתי בו.
"תפסיק להיות כזה רשע עם הילד מנחם." אמר קול מאוד מוכר מאחורי גבי, ויד שמגעה מוכר עד כאב נחתה על כתפי.
"מי זה חמי?" שאל שאולי בסקרנות, הילד הזה סקרן בצורה חולנית ממש.
"אני רוני, אני חבר של חמי." אמר רוני ולחץ את ידו של שאולי ברצינות חביבה שכבשה את ליבו של הילד מיד, ואחר כך אמר לו לשחק קצת בשקט במחשב כי הוא וחמי הולכים רגע לשירותים. במצב רגיל לא הייתי מסכים לרעיון הזה, אבל זה לא היה מצב רגיל, וחוץ מזה השירותים של הספרייה נמצאים בקומת המרתף והם מבודדים, שקטים, נקיים ומאוד מאוד מרווחים.
ירדתי איתו בצייתנות ובשקט למטה, אומר לעצמי שאני הולך איתו רק כדי להגיד לו שיפסיק לקרוא לי בבלוג (ככה הוא ידע שאני אהיה היום בספרייה) ושיחזור בבקשה לתל אביב ויניח לי לנפשי.
בסוף לא הספקתי להגיד כלום. ברגע שנכנסנו פנימה הוא התנפל עלי ונישק אותי, לקח לי די הרבה זמן להחזיר לעצמי את כושר הדיבור. הוא התאושש ראשון מהנשיקה ומיד פצח בשורה של טענות ומענות – למה בן אדם זר גר בבית שלנו? למה נעלמתי ככה? למה אני לא זמין בנייד? ולמה אני נראה זוועה?
היו לי המון תשובות לשאלות הללו, יכולתי לנאום נאומים שלמים על כל שאלה, אבל הסתפקתי במשפט אחד קצר – "בגלל שעזבת אותי."
"לא עזבתי אותך, זו סך הכל הייתה עוד מריבה אחת קטנה שאתה ניפחת בלי שום סיבה." הוא ענה לי, עושה כדרכו שיפוץ קוסמטי למציאות. "לא יכולת לחכות כמה ימים לפני שברחת?" נזף בי.
"אני אולי כן, אבל אחותי לא. החופש הגדול התחיל והיא הייתה חייבת לעזוב כי הילדים כבר היו רשומים בקייטנה בחיפה."
"ומי זה הטיפוס הזה שגר אצלנו?"
"אחד שהסתבך וצריך מקום שקט לכמה שבועות."
"לא היית צריך להכניס אותו אלינו, אתה יודע שהייתי ממשיך לתת לך כסף בשביל המשכנתא."
"אני מעדיף להחזיר את הבית לבנק ולא לקחת ממך גרוש אחד."
"מנחם."
"כן רוני."
"עשיתי שטות איומה, נסחפתי בגלל סיסי, אבל כבר אחרי יומיים הבנתי שזו הייתה טעות."
"אל תדאג, מהר מאוד תמצא אחר שיבוא במקומו."
"אבל אני רוצה אותך."
"חבל מאוד כי אני לא רוצה אותך יותר." אמרתי, מסתכל במבט חודר מאוד בפיסת הקיר שמעל לראשו. לא יכולתי להביט בפניו כשאמרתי שאני לא רוצה אותו יותר, אני לא שקרן טוב עד כדי כך.
"אתה שקרן." אמר רוני בביטחון גמור ונישק אותי שוב, מוכיח בלי מילים את טענתו שאני שקרן.
"בסדר." אמרתי אחר כך, (הרבה מאוד אחר כך) "אז יכול להיות שפה ושם אני עדיין כן רוצה אותך אבל…"
"אין אבל, זה פשוט עוד פעם כל הסיפור של הקיץ שעבר שחוזר על עצמו, אין לי כוח לעבור את זה שוב."
"לך אין כוח? אתה באמת חוצפן, אתה יודע את זה?"
"יש לך מישהו חדש."
"תפסיק לדבר שטויות."
"כן או לא?"
"בטח שלא, החלטתי להתנזר מסקס עד לשנת 2020."
הוא חייך חיוך שחצני ויפה ושאל אם אני אוהב אותו, לא חיכה לתשובה והודיע לי שהוא אוהב אותי, שכל הדברים האחרים לא חשובים ואני סתם מנפח כל מיני קטעים חסרי משמעות, ובגלל שאני כזה דראמה קווין לחוץ אין לנו יותר בית, ואיך נוכל לישון יחד?
"אתה לא מבין שאני לא רוצה אותך יותר? תקלוט, אני לא רוצה לישון אתך יותר, אין יותר אנחנו!" הצהרתי בתוקף מתכנן להמשיך ולהרחיב בנושא, אבל הזין שלי נכנס לפה שלו וכל טענותיי נסתתמו.
אחר כך הגיע שאולי, התלונן שחבורת פרחחים סילקה אותו מהמחשב ושהוא רעב ורוצה הביתה. הסתלקתי מהספרייה, משאיר את רוני שעון על קיר השירותים בעיניים עצומות, מנסה לחסום את הדמעות מלזלוג על לחייו.
הגעתי הביתה עם שלישייה מותשת ועצבנית של אחיינים וגיליתי שליח של חנות פרחים מידפק על הדלת. הוא שמח מאוד לקראתי, תקע בידי זר וורדים גדול ויקר מידי לקח בתודה את הטיפ והסתלק.
רק אחרי שהילדים התפזרו לעיסוקיהם העזתי לפתוח את הכרטיס המצורף לזר. הכרטיס התמציתי היה כתוב בכתב היד המוכר שלו – אני אוהב אותך מנחם ואם לא תחזיק את הטלפון שלך פתוח כל הזמן אני אבעט לך בתחת.
רוני, החבר האוהב שלך

ללי מאוהבת
התעוררתי עם שחר לשמע קולה של אחותי שדברה עם מישהו בטלפון. היא דברה ברכות, צחקקה הרבה וסיימה את השיחה בנשיקות.
בבת אחת נפל לי האסימון – ללי מאוהבת. זו הסיבה שהיא החליטה לעזוב את בעלה ולטלטל את ילדיה לחו"ל, בגלל זה מצבי הרוח המתחלפים, הכעסים, המתחים, ההיעלמויות המוזרות והמסתורין שאופף את יחסיה עם בעלה.
כמה מוזרים הם בני האדם, מצד אחד היא עדיין דתייה חסודה שלובשת רק חצאיות ארוכות וחולצות מכסות מרפקים, ומצד שני מנהלת שיחת אהבים עם גבר זר.
מצד אחד היא סולדת מהנטייה המינית שלי ואוסרת עלי להדליק את המחשב בנוכחות ילדיה ומצד שני היא מורדת בבעלה, איך אפשר להבין את זה?
נמנמתי קלות לצידו של שאולי הישן ואז התעוררתי שוב לשמע צרחה מבוהלת. המחשבה הראשונה שלי הייתה שבועז מצא אותנו והוא מנסה להיכנס לדירה.
זינקתי בתחתוני למטבח ו… "ג'וק!" צרחה ללי וברחה כל עוד רוחה בה למקלחת, הסתגרה בפנים וסירבה לצאת עד שנשבעתי לה שהג'וק מת וקבור במעמקי הפח ואני לבוש מכף רגל ועד ראש.
בעבודה השארתי את הנייד שלי פתוח וכולם התקשרו אלי ללא הרף. כולם חוץ ממנו. התקשרו הורי כמובן, חברים מקבוצת התמיכה וליאור השכן שטען שהבחור שהשכרתי לו את הבית הוא טיפוס מוזר וחשוד מאוד, אחר כך מסר את השפופרת לדני שגם הוא התלונן על הדייר המוזר שלי שבעט בחץ – הכלב שלו – ורצה לדעת מתי אני חוזר.
"אני לא יודע חמוד." התנצלתי, "אחותי צריכה אותי כי היא לבד ויש לה שלושה ילדים קטנים וג'וקים במטבח. אולי תבוא אתה לבקר אותי? תוכל לשחק עם שאולי, הוא ילד נחמד."
"בן כמה הוא? מה הוא אוהב לעשות? איזה משחקי מחשב יש לו?" חקר דני במעשיות.
"אין לו מחשב וגם טלוויזיה אין לו." עקפתי בזהירות את שאלת הגיל, מודע היטב לכך שילד בן רבע לשבע הוא ממש תינוק בעיני נער שעוד מעט ימלאו לו ארבע עשרה.
"איזה מסכן." התמלא דני רחמים, "אז מה הוא עושה כל הזמן?"
"קורא ספרים ומשחק עם האחיות שלו."
"מסכן." שנה דני, ושאל למה שאולי לא יכול לצפות בטלוויזיה שמחוברת רק לווידאו כמו הבן דוד שלו שלומי שהוריו אמנם דתיים, אבל מבינים שילד חייב טלוויזיה להתפתחותו התקינה.
"כי אין פה בכלל טלוויזיה, ובטח שלא ווידאו."
"לפזי יש אחת מיותרת והוא מחפש למי לתת אותה והוא מוכן להוסיף גם את הווידאו שלו, ולי יש המון קלטות של דיסני שאני כבר לא מסתכל עליהן. אני כבר אדבר איתו."
"יופי, תודה חמוד. אני מתגעגע אליך, ד"ש לחץ."
דקה אחר כך התקשר פזי ושאל אם אני בא לקבוצה מחר.
"לא חושב, ללי כל הזמן מתרוצצת ואני די תקוע פה עם הילדים."
"אם תשאל אותי אחותך מנצלת אותך בצורה גועלית." התרגז פזי, "לא מספיק שאתה גר אצלה ועושה בשבילה כמעט הכל היא מפריעה לך ללכת פעם בשבוע לקבוצה?"
"פזי היא בכלל לא יודעת שאני נשא, מספיק קשה לה עם זה שאני הומו."
הידיעה הזו הצליחה להשתיק אפילו את פזי הקשקשן. גם בלי שאמר מילה היה לי ברור שהוא שונא את הרעיון שאני שוב בארון.
"אין מה לעשות פזי, היא תחטוף שבץ אם היא תדע שנשא איידס מטפל בילדים שלה, היא לא כל כך מתמצאת, לדעתה אפילו לנשום ליד חולה איידס זה דבר מסוכן."
"אני לא מבין למה אתה צריך תמיד להיות כזה קדוש מעונה?" התרגז פזי, "בשביל מה אתה צריך בכלל את כל הכאב ראש הזה? ומה רוני אומר על זה שאתה גר פתאום בחיפה?"
"אני ורוני כבר לא."
"שטויות. כמה פעמים כבר שמעתי את זה? אני בטוח שבעוד שבוע תחזרו. כמו שאני מכיר אתכם אתם בטח מדברים כל הזמן בנייד."
"האמת שלא דיברתי איתו מאז… אה… זאת אומרת…" קשה היה לי להודות שרק אתמול נפגשתי עם רוני בשירותים של הספרייה והיום אני יושב על קוצים כמו בחורינה פתיה וממתין לטלפון ממנו.
פזי צחק. "נו, תספר לי מה קרה, הרי בסוף תעשה את זה בין כה וכה."
"זה סיפור ארוך פזי, אין לי זמן עכשיו, בהזדמנות אחרת." נחפזתי להיפרד ממנו וחזרתי לעבודה, מביט מידי פעם בתסכול במכשיר הקטן והנוצץ שסירב לקשר אותי עם האדם היחיד שרציתי לדבר איתו.
להתקשר אליו לא העזתי. הוא היה בבסיס בקריה, ומניסיון ידעתי שגם אם המכשיר שלו יהיה דלוק הוא יכעס עלי וידבר איתי בקול רשמי קר כזה, או יעמיד פנים שאני בכלל טעות במספר. עדיף להמתין עד שיהיה לו רגע פנאי ופרטיות ולהפסיק להיות לחוץ כזה.
אני יודע שהוא אוהב אותי, הוא הרי אמר לי את זה רק אתמול, ושלח פרחים, ואל תשכח את הבלגנים שיש בעזה, בטח אין לו ראש וזמן אלי עכשיו. הם בטח עסוקים נורא ואין לו רגע אחד של פרטיות.
כמה שעות אחר כך פסענו פזי ואני במורד הרחוב לעבר הסופר. פזי נושא את התינוקת שלומית (המכונה תיתי) במנשא בד, חגורה לבטח על בטנו, מנשק בהנאה את ראשה הריחני, ואני גורר את עגלת הקניות המשובצת של סבתא, ובכיסי פתק עם רשימת מצרכים לשבת שהשאירה לי אחותי.
בצד השני של הפתק היה כתוב שהיא תחזור רק במוצאי שבת כי היא עסוקה מאוד בסידורים (מעניין איזה מין סידורים אפשר לסדר בשבת?) תודה רבה לי על העזרה, שבת שלום וד"ש להורים.
דני וגולן נשארו לשמור על שאולי ומימי שחילקו את תשומת לבם בין חץ שהגיע גם לביקור, ובין הטלוויזיה החדשה שלהם.
שאלתי את עצמי מה תגיד ללי למראה התוספת החדשה הזו לסלון שלה, מנסה לשכנע את עצמי שלא יכול להיות שאפילו אשת עקרונות כמוה תתנגד לבת הים הקטנה על כל אינסוף המשכיה ולפיטר פן – הילד הנצחי המעופף.
"המקום הזה פשוט זוועתי." רטן פזי, מדלג מעל צעיר בהיר אחד ששכב על המדרכה מעולף למחצה ופחית בירה מוטלת לצידו, "לא הייתי מרשה לילדים שלי לגור פה אפילו דקה אחת." הודיע לי, והידק את ידיו סביב תיתי העליזה שלא ידעה כלל שהיא חיה במקום זוועתי כל כך.
"זה רק זמני." ניחמתי אותו, "השכונה הזו בעצם לא רעה כל כך, אבל לאחרונה באו לכאן המון עובדים זרים ועולים מחבר העמים, אתה יודע איך הם."
"לא פלא שאחותך פוחדת לחיות כאן לבד." הצהיר פזי, לקח ממני את הפתק, השתלט על עגלה גדולה והחל להעמיס אותה במיומנות במצרכים, מוסיף עוד כהנה וכהנה על הרשימה החסכונית של ללי.
"פזי, בחייך. זה נורא יקר." נבהלתי.
"לא חוסכים באוכל, הילדים צריכים לאכול טוב." נזף בי פזי ושם עוד סוג של קורנפלקס בעגלה, "זה על חשבוני." הרגיע אותי כשראה שאני בודק בדאגה את ארנקי המצומק.
"יש לך נשמה של יידישע ממה פזי." קנטרתי אותו, שמח שהוא איתי – נדיב, עליז ועגלגל, תמיד במצב רוח טוב, שופע בדיחות והערות מצחיקות – אי אפשר היה להיות בדיכאון כשפזי היה בסביבה.
בדרך חזרה סיפרתי לו על מחזיק המפתחות של סיסי, המריבה עם רוני והפגישה בספרייה. "ומאז הוא לא התקשר?"
"לא, אבל אני לא מתפלא, עם כל המהומה שיש עכשיו בעזה…"
"אבל הוא בקריה."
"הקריה זה המוח. הוא נמצא עכשיו במוקד ההחלטות פזי."
"אוי ואבוי לנו אם אחד כמו רוני שלך נמצא במוקד ההחלטות." גיחך פזי, "עכשיו אני מבין למה המדינה נראית ככה." ובלי לשעות למחאותיי עצר מונית ועמס עליה את קניותינו.

זה לא רק הסקס
אחרי שפזי וחבורתו העליזה נסעו לדרכם משאירים אותנו מצוידים היטב לשבת – גולן השאיר לשאולי את השש בש המתקפל שלו אחרי שלימד אותו את עקרונות המשחק והבטיח לחזור בשבוע הבא ולשחק נגדו – התקשרתי לאימא וסיפרתי לה על חשדותיי בללי. "אני יודעת." הפתיעה אותי אימא.
המילים נעתקו מפי. הורי היו תמיד כל כך שמרנים ועצורים כשזה נגע למין. מעולם לא דיברנו על הנושא בבית, והנה היא מודיעה לי בשלווה שהיא יודעת שלביתה היחידה, אישה דתייה ואם לשלושה, יש מאהב.
"זה לא מפריע לך, את לא חושבת שזה לא בסדר?" נרעשתי.
"מה שלא בסדר זה שהיא התחתנה בשידוך בגיל שבע עשרה עם בחור שהיא בכלל לא הכירה, זה מה שלא בסדר." ענתה לי אימא בתוקף.
"אבל הם כבר נשואים, יש להם ילדים, היא לא יכולה סתם ככה…"
"תאמין לי שזה לא סתם ככה, היא סבלה מספיק ודי מהטיפוס הזה. לפחות דבר אחד טוב יצא מזה, היא הפסיקה להאמין שהרבי יודע יותר טוב ממנה מה טוב לה. אם הוא היה יכול לשדך משוגע כזה לילדה תמימה כמוה אז באמת… לבת שלו הוא בטח לא היה נותן אפילו לדבר עם אחד כמו בועז, והבת שלי צריכה להקריב את כל החיים שלה בשבילו רק כי הוא חזר בתשובה? בשביל מקרים כאלו המציאו את הגירושין."
"כל זמן שיש להם ילדים ביחד הם יצטרכו לשמור על קשר." הזכרתי לאימא.
"כן, הילד הוא בעיה. מהבנות לא אכפת לו, למנוול הזה, הוא אפילו אמר ברבנות שלדעתו הן לא ממנו. איזה מלוכלך, להפיל על ילדות תמימות תיק של ממזרות, הלוואי שיישרף בגיהינום!" הטיחה אימא שמעולם לא פגעה בזבוב בזעם שהדהים אותי.
הבטחתי לאימא שאני שולט במצב והכל בסדר, איחלתי לה שבת שלום וסגרתי. דקה אחר כך הוא התקשר סוף סוף, נשמע עייף מאוד ועצוב מאוד.
"אני כל כך מתגעגע אליך." התלונן, "מתי נוכל כבר לישון יחד?"
"תלוי מתי תקבל חופש."
"אני יוצא מחר בצהרים, אבל מה זה יעזור לי אם אתה תקוע בחיפה עם שלושה ילדים ואחות דתייה?"
"שתחזור הביתה רק במוצאי שבת."
"וואלה?"
"כן, וואלה."
חיש קל גובשה תכנית על פיה רוני יעבור אצל הוריו להגיד שלום ולקחת מדים נקיים, ומיד אחרי ארוחת ליל שישי יבוא אלי ונוכל לבלות יחד את כל השבת.
"מה נגיד לילדים?"
"נגיד את האמת, שאתה חבר שלי. שאולי בטח יקטר קצת שהוא צריך לישון עם הבנות, אבל אם תשחק אתו שש בש מספיק פעמים הוא יוותר לך על הצד שלו במיטה."
"מה אני לא אעשה בשביל לישון אתך מנחם? בשבילך אני מוכן אפילו לתת לילד בן שש לנצח אותי בשש בש." צחק רוני.
אחרי ששאולי הביס אותו שלוש פעמים רצופות הוא כבר לא צחק, אבל כשהילדים נרדמו סוף סוף – לא לפני שראו את מלך האריות בפעם החמישית באותו יום, ואני חזרתי ואמרתי שכן, אני מאמין לו שהוא הפסיד בכוונה כדי שהילד ילך לישון עם חיוך על הפנים – הגענו סוף סוף למיטה.
"זה לא רק הסקס," אמר רוני אחר כך, כשנפטרנו מהקונדומים וגם מהעטיפות שלהם (רק זה חסר לנו, שהילדים ישאלו מה זה הניירות האלו?) "זה פשוט לישון צמוד אליך, לגעת בך בלילה ולקום אתך בבוקר. כל כך התגעגעתי לזה, גם אתה התגעגעת מנחם?"
"כן, גם אני, אבל גם לסקס."
"בשביל סתם סקס יש גם אחרים."
"לא בשבילי רוני, פעם לא היה לי אכפת, אבל עכשיו אני לא יכול. לא שחסרות הזדמנויות, ויש לי הצעות אפילו שאני נשא, אבל אני לא יכול יותר. נעשה לי רע רק מלחשוב שבן אדם זר יגע בי, אתה מבין?"
רוני נאנח ואני ידעתי שלא, הוא עדיין לא מבין. "לא נורא, אני אחכה שתבין. לילה טוב רוני."
"לילה טוב מנחם."
השבת עברה מהר מאוד והייתה מלאת פעילות ומעייפת להחריד. הילדים העירו אותנו מוקדם מידי לטעמי, ולא הפסיקו להציק אפילו לרגע. הם התרוצצו ללא הרף, בכו, רבו, עלו, ירדו, וכל הזמן רצו משהו – לאכול, לשתות, לצאת, להיכנס, לראות סרט, לרקוד ולקפוץ. הרגשתי שאני יוצא לאט לאט מדעתי ובלי העזרה של רוני עוד הייתי זורק איזה ילד מהחלון מרוב עצבים.
הוא היה ממש מלאך, וגילה כשרון לא מבוטל בהרגעת בנות קטנות ורגזניות, משאיר לי להתמודד עם שאולי שחטף התקף געגועים קטלני לאימא ולא הפסיק לילל ולנדנד. עד שיצאה השבת והילדים נרדמו סוף סוף, הייתי שפוך מעייפות.
"בוא נשכב וננוח טיפה." הצעתי, "יש לך עוד זמן עד שתיסע, נכון?"
"מתי אתה חושב שללי תחזור?" שאל רוני, "כמה זמן יש לנו לדעתך?"
"אין לי מושג, אני מניח שאם היא תצא מתל אביב במונית מיד אחרי צאת השבת היא תגיע לפה בערך בעשר בלילה."
"אני לא מבין מה יש לה לעשות בתל אביב?"
"אני חושב שיש לה שם מישהו."
"וואלה? כל הכבוד לה!"
"לא היית אומר את זה אם זו הייתה אחותך."
"תלוי מי היה גיסי."
הפוריטן שבי שדי מחפף בשמירה כשמדובר בי זקף ראש ולהפתעתי השמעתי לרוני נאום קשוח ומתחסד על חובות משפחתיות של אם לילדים, ונאמנות לערכי המשפחה, והתרגזתי כשהוא התחיל לצחוק ממני. "מתאים לאחד כמוך לצחוק." סיננתי בזעם.
"אחד כמוני?" הסתמר רוני בעלבון.
"כן, אחד כמוך שלא מסוגל לא לבגוד בי ולבייש אותי לפני כל החברים שלנו. אתה בדיוק כמוה, משאירה את הילדים הקטנים שלה לבד ורצה להשתרלל בתל אביב."
"הגזמת מנחם." אמר רוני והתיישב, מביט בי בתוכחה.
הפיל הלבן הזה שכל סוף השבוע ניסינו להתעלם ממנו, לעקוף אותו, ולבלבל אותו עם סקס לוהט והצהרות אהבה נתקע ביני לבינו, גדול מתמיד.
"אני הגזמתי?" התפרצתי, ופתאום היינו בתוך מריבה מרירה מאוד, רצופה חשבונות קטנוניים, מריבה שמי יודע איך הייתה נגמרת לולא נשמע לפתע צרצורו של הנייד שלי.
זה היה שוב איתן – המפקד שלי במילואים שכבר שוחח איתי מספר פעמים ביומיים שלושה האחרונים וניסה שוב ושוב לשכנע אותי לבוא להדריך בקורס חובשים שהוא היה מפקדו. בגלל המצב בעזה נוצר מחסור במדריכים בקורס חובשים ואיתן שמונה לאחרונה למפקד הקורס פנה אלי ישירות – פקידת המילואים המלשנית שלנו גילתה לו את מספר הנייד שלי – ופחות או יותר התחנן שאסכים לקבל צו שמונה ואצטרף לצוות המדריכים החסר שלו עד שהבלגן בעזה יירגע.
בנסיבות רגילות הייתי מסכים ברצון, אני אוהב להדריך ואני חושב שאני טוב בזה, אבל אלו לא היו נסיבות רגילות כמובן. איתן הודה שהסיפור שלי על אחותי שמסתתרת עם שלושה ילדים פעוטים מבעל אלים (טוב, אולי הגזמתי קצת) נשמע משכנע מאוד, אבל אני מדריך מעולה ובניגוד לכל שאר המילואימניקים שלו אני לא נשוי והוא ממש, אבל ממש, חייב לפחות עוד מדריך אחד בצוות כי מי שנשאר כבר נופל מהרגלים מרוב עייפות.
"רק עד שהפעולה בעזה תסתיים." התחנן לפני, "עניין של עוד יומיים, שלושה גג."
חשבתי רגע או שניים ואמרתי – בסדר, מחר אני מגיע – ורק אחר כך התחלתי לחשוב מה עשיתי ולשאול את עצמי אם הייתי עונה לו ככה לולא המריבה עם רוני?
יכול להיות שבנסיבות אחרות הייתי מנפנף אותו מעלי, ואם הוא היה ממש מתעקש הייתי מספר לו שאני נשא גם אם פירוש הדבר היה שמעולם לא אוכל יותר לעשות מילואים או לפגוש את החברים הוותיקים שלי מהצבא.
אין לי אשליות בקטע הזה, בצבא אין סודות. גם אם הייתי מבקש מאיתן לא לספר לאיש והוא היה מבטיח לי בהן צדק לא להגיד כלום בטוח שהשמועה שאני הומו ונשא איידס הייתה מגיעה לכל מכרי בגולני וזה היה הסוף שלי בצבא.
"אז בסוף אתה כן הולך למילואים?" שאל רוני בעצב כשסיימתי את השיחה.
"כן, איתן ממש לחץ עלי. אל תעשה עניין, זה רק לכמה ימים. כשכולם יחזרו מעזה הכל יירגע שוב."
"לפחות יהיה לך במה לשטוף את העיניים, שמעתי שכל ההומואים השווים הולכים לקורס חובשים." ניסה רוני להתבדח.
"ואני שמעתי שכל האוחצ'ות השרלילות הולכות לקריה." עניתי ברשעות.
"מה קרה לך חמי? למה אתה כזה… כל כך… לא יודע, פעם לא היית כזה." התעצב רוני אל ליבו.
"זה בהשפעת החיים איתך." הטחתי בקשיחות. הוא השפיל את ראשו בבושה, נראה כל כך מתחרט ואומלל עד שמיד התרככתי וחיבקתי אותו, מבטיח לו שאני אתגעגע אליו ושאני אוהב אותו ושהכל יהיה בסדר ואף חניך שלי, מפתה ככל שיהיה, לו יצליח לפתות אותי כי אני רק שלו, שלא לדבר על החוקים הצבאיים הנוקשים מאוד בנושא הקשרים הרומנטיים בין מפקד לפקודיו.
בינתיים ללי חזרה הביתה ותפסה אותנו נפרדים זה מזה בחיבוק. אחרי כמה שניות של מבוכה הדדית הצגתי אותו בפניה כחבר שלי שעזר לי עם הילדים. היא גילתה איפוק הודתה לו בנימוס על העזרה ואיחלה לו דרך צלחה ורק אחרי שהוא הלך התנפלה עלי בזעף. "תפסיקי לצעוק עלי." השתקתי אותה בקרירות, "שמעתי אותך עם החבר שלך, לפחות אני לא נשוי עם ילדים."
ללי פרצה בבכי והאשימה אותי ברשעות ובאכזריות. אחרי קצת מחשבה הגעתי למסקנה שיש בזה משהו. לאחרונה גיליתי שאני לא הבן אדם הנאור והליברלי שחשבתי שאני. הבנתי להפתעתי שבמעמקי לבי אני דורש מנשים – בעיקר אם הן קרובות משפחתי – לנהוג במוסריות טהורה ללא רבב שאני לא חולם לדרוש מעצמי או מגברים אחרים.
אחרי שללי שמעה על המילואים שלי היא כעסה מאוד ובכתה עוד יותר חזק, הילדים התעוררו ובכו יחד איתה והמהומה חגגה. הזעקתי את ההורים שלרווחתי הגיעו מיד והרגיעו את הרוחות. אבא שיבח אותי על רוח ההתנדבות שלי, נשבע שמצב העין שלו הוטב מאוד והבטיח למלא את מקומי ואימא הפצירה בי בלחש להשגיח על עצמי, לקחת תרופות בזמן ולא לעשות שטויות.
בסופו של דבר כולם נרגעו, ללי והילדים נרדמו, ההורים נסעו הביתה ואני התקשרתי לפזי שקרא לי בחיבה חמור קופץ בראש, הבטיח לי לעמוד לרשותה של ללי בכל דבר ועניין וביקש ממני לשמור על עצמי ולא לעשות שטויות.
הודיתי לו, ביקשתי שימסור ד"ש לכולם והלכתי לישון בהרגשה רעה מאוד.

משחק גמר
תמיד אמרתי שמילואים זה סוג של מכונת זמן. ברגע שנכנסתי למדים הרגשתי שאני חוזר אחורה לתקופה שהייתי צעיר, בריא ותמים יותר. חוזר לתקופה המתוקה מרירה של לפני תל אביב, לפני שידעתי מה זה לאהוב, לפני שהתחלתי להיות הבן אדם שאני היום.
מאחר והניסן הדפוקה שלי נשארה אצל ללי עליתי על אוטובוס ונרדמתי עוד לפני שעלינו על כביש החוף. שעה וחצי אחר כך כבר פסעתי בשבילי בה"ד 10 מנסה להתעלם מהמבנים האפורים והמכוערים ולהתרכז בנוף האנושי הצעיר והרענן שלפני ואכן היה במה להביט. הסדירים האלו היו כל כך טריים, מתוקים, מלאי אמון, תמימים אפילו, תענוג אמיתי.
ואז העיניים שלי נתקלו באולג – החניך התורן שלי. הוא היה קצת יותר בוגר מהשאר, והרבה פחות תמים וביישן מרוב החניכים. אולג היה בדיוק מה שחשבתי כטיפוס שלי לפני שהכושי הזה עשה לי מהפך בחיים – גבוה ורחב, בהיר וכחול עיניים, עם שמץ מבטא רוסי קליל חמוד, והעיקר – בלי שום ספקות של כן, לא, וגם נשים עושות לי את זה לפעמים.
שנייה אחרי שעיני נתקלו בעיניים הכחולות הללו ידעתי שהבחור הומו מאה אחוז. לחיצת יד, חיוך, החלפת מבט מהירה ומיד שנינו ידענו בדיוק עם מי יש לנו עסק.
נכון, טכנית הוא אחד החניכים והוא כאילו תחת פיקודי, אבל ברור שהוא לא עוד חייל סדיר מבולבל ואפוי למחצה כמו החניך המצוי. הוא גבר והוא יפה, והוא לגמרי בקטע של גברים. דקה אחרי שהבטתי בו דמותו של רוני שמלך על לבבי כמעט שנתיים החלה להתעמעם ולהתרחק.
לחצתי את ידו, הצגתי את עצמי, כיביתי את הנייד שלי והשארתי אותו כבוי כל היום – גם בהפסקות – וכשהוא שאל אותי בסוף היום אם בא לי לבוא אליו לראות את משחק הגמר של המונדיאל אמרתי מיד כן, ושנינו ידענו בדיוק לאיזה משחק גמר הוא מתכוון.
נסענו אליו והתברר שיש לו דירה עם עוד שני שותפים נחמדים שלא מצמצו אפילו כשהוא הגיע איתי לדירה. להפתעתי התברר שהוא באמת מתכוון לצפות קודם במשחק. מי אמר שהומואים לא אוהבים כדור רגל?
בהתחלה ישבתי וצפיתי איתם, אבל אחרי המחצית התחיל להימאס לי להעמיד פנים שהמשחק הזה מעניין אותי והודיתי שאני לא כל כך אוהב כדור רגל. לאולג לא היה אכפת להניח לי להשתמש במחשב שלו, ובעוד הם מתלוננים על השעמום של המונדיאל הזה גלשתי קצת פה ושם והתעדכנתי בבלוגים החביבים עלי, תוהה בשקט לגבי סידורי השינה הנהוגים בדירה הזו.
בתום המשחק הכל התברר – השותפים של אולג ישנים יחד בחדר אחד והחדר השני עם הספה הנפתחת למיטה כפולה והמערכת הענקית עם שלושת מגדלי הדיסקים העמוסים לעייפה הוא של אולג. אנחנו מסתגרים בחדרו והוא מעמעם את האור, שם משהו שקט ורך על המערכת ומתחיל לנשק אותי, הודף אותי לאט לאט לעבר המיטה.
זה הזמן להגיד לו שאני נשא, אבל במקום זה אני מחזיר לו נשיקות, פושט את חולצתו ואת חולצתי, חולץ נעלים ומרשה לעצמי לשכב על המיטה, ידי תחת עורפו וידו בתוך תחתוני. אנחנו מתקדמים מהר וברור שהוא בהחלט יודע מה הוא רוצה ואוהב.
אני משתף פעולה ושותק – אז פעם אחת אני לא אספר, מה כבר יכול להיות? העניינים מתלהטים, אנחנו כבר ערומים ואז אני נזכר שמשהו חשוב מאוד חסר.
"קונדומים." אני אומר לו, "אין לי קונדומים אולג."
"בלאט, גם לי לא. לא חשוב."
"כן חשוב. חשוב מאוד."
"למה?" הוא מגחך, "אתה פוחד שיש לי איידס? אני מבטיח לך שאני בסדר, ואתה?"
כאילו באמת חזרתי להיות הטיפש שהייתי פעם התפתיתי לרגע אחד נוראי להגיד שלא, מה פתאום? ופשוט להמשיך, אבל הרגע חולף. הדפתי אותו מעלי וסיפרתי לו מה שהייתי צריך לספר עוד קודם, מיד כשהוא התחיל לנשק אותי.
הוא קפא, נדהם, ואז קם מהר מהמיטה והלך לשירותים. שמעתי אותו מצחצח שיניים בהיסטריה, מקלל תוך כדי ברוסית ואחר כך פותח את הטוש. בעוד הוא מתרחץ במים לוהטים מידי (מהמקלחת שלו יצאו אדים כמו מסאונה) ומקלל ללא הרף קמתי, התלבשתי והסתלקתי מהדירה עוד לפני שהוא הספיק לצאת.
בדרך הארוכה חזרה לבסיס – הלכתי המון עד שתפסתי מונית – נזכרתי איך רוני נישק אותי כשאמרתי לו שאני נשא, אמר שזה לא חשוב ושהוא נורא מצטער.
כשהגעתי לחדר שלי דבר ראשון פתחתי את הנייד ולמרות השעה המאוחרת השארתי לו הודעה שאני אוהב אותו ומתגעגע אליו רצח.
למחרת בבוקר אולג תפס אותי עוד לפני ארוחת הבוקר וניסה להתנצל.
הרגעתי אותו שזה בסדר וביקשתי סליחה שלא אמרתי לו כלום לפני שהתחלנו.
הוא חייך, אמר שזה בסדר, אמרתי לו בדיוק בזמן, וניסה לברר בעדינות אם הנשיקות שלנו… "לא, זה לא מסוכן, תירגע."
"אני באמת נורא מצטער, אבל… זה היה כזה שוק, אתה נראה לגמרי בריא ו…"
"לא חשוב איך הבן אדם נראה, לא כתוב לאף אחד על המצח שהוא נשא, תבטיח לי להשתמש תמיד בקונדום אולג."
הוא נשבע שמעכשיו הוא לא יזוז בלי קונדום ושכבר מחר הוא הולך לעשות בדיקות.
ביקשתי ממנו שהסוד שלי יישאר רק ביני לבינו והוא אמר לי לא לדאוג והבטיח לי שיהיה בסדר. חייכתי, אמרתי תודה והמשכתי לדאוג, אבל שמרתי את זה לעצמי. אולג חייך גם כן, טפח על שכמי לפרידה והלך לדבר עם החברים שלו על משחק הגמר הענק שהיה אתמול.

34. הפרעת קשב וריכוז

מכר שלי גילה לא מזמן שהוא סבל כל חייו מתסמונת של הפרעת קשב וריכוז בלי שהיה מודע לכך. נרעש מאוד מהגילוי הוא עשה מחקר על הנושא ושיתף אותי בתוצאות. קראתי מאמר שהוא שלח לי בנושא, ופתאום אורו עיני – זה בדיוק רוני.
מאז שהכרתי אותו הרגשתי כל הזמן במעין תחושת בטן שיש בהתנהגות שלו, משהו לא יציב, לא מאוזן, לא ממש נורמאלי, ורק עכשיו אני מבין שלא היה סתם נדמה לי אלא שזו אמת רפואית. כשאני מספר שהוא רוצה מין שלוש פעמים ביום, לא מסוגל לשבת רגע בשקט וכל הזמן מתרוצץ, מדבר ומרעיש, חושבים שאני מגזים, לא יכול להיות, אבל זה בדיוק ככה.
אני לא חנון כבד ומשעמם כמו שתמיד חשבתי, אלא זה הוא שמכור להתרגשות ולדראמות – התזזיתיות והחרמנות הבלתי נלאית, חוסר היכולת להיות נאמן מינית, שפע המרץ המתיש והחיפוש המתמיד אחרי התרגשות ופעילות – הכל זה הוא.
בזמנו אמרתי לו שמאז שאני מכיר אותו אני מרגיש שאני גר בלונה פארק. הוא צחק וחשב שזו מחמאה ולא היה לי אומץ להגיד לו שאני לא אוהב לונה פארקים.
עכשיו אני מבין הכל – המריבות, האלימות, התקפי הקנאה והכעסים הלא ברורים. המסיבות שהוא מכור להן… העישון… השתייה… האקסטות שהוא חייב מידי פעם… הבריחות וההיעלמויות שלו… הלחץ שלו לעוד ועוד סקס… הדברים המופרעים שאנחנו עושים במיטה… והבגידות שלו… הוא מנסה להסתיר אותן ממני, אבל אני מרגיש ויודע שהוא מזיין הרבה מהצד… נכון, בדרך כלל רק בנות, אבל בכל זאת.
המכר שלי אומר שגם הוא היה כזה כאיש צעיר ועם השנים הוא נרגע. הוא בן ארבעים פלוס כיום והוא חי לבד ולדעתי הוא לא ממש רגוע ומיושב כמו שנדמה לו, אם כי רחוק מלהיות פראי כמו רוני. רוני יהיה בגילו בעוד כמעט עשרים שנה. אם נמשיך לחיות יחד אני לא אזכה לראות אותו מגיע לגיל הזה, לא בגלל הנשאות אלא בגלל שאני אתמוטט מעייפות.
אצלו אין אף פעם רגע דל. זה תמיד סקנדלים ופסטיבלים וסחרחורות רגשיות. מאז שאני איתו אני כל הזמן משקיע מרץ וכוחות להרגיע ולייצב אותו. אני מספר רק חלק ממה שבאמת קורה אצלנו כי לפעמים אני מתבייש לכתוב לאיזה מקומות מטורפים הוא גורר אותי לפעמים. הוא סוחט ממני את כל הכוחות ומה שהכי מרגיז אותי זה שהוא תמיד נתן לי להבין שאני טיפוס כבד ומשעמם, חנון גם במיטה, וגם מחוץ לה.
הרבה פעמים שאלתי את עצמי ואותו – אם אני כזה גרוע אז מה אתה עושה איתי בכלל? הוא אף פעם לא ידע לענות תשובה מספקת, ובכל זאת הוא מתעקש שהוא צריך אותי – אני חייב אותך – הוא אומר כל פעם שאני מנסה לברוח ממנו.
עכשיו אני מבין שהוא צריך אותי בתור בולם הזעזועים והרגיעון שלו. כשהוא אומר שאני מרגיע אותו, שהוא חייב אותי, זו לא הצהרת אהבה – הוא מתכוון שהוא צריך אותי כמו שאחרים צריכים ואליום או פרוזק.
גם עכשיו אחרי שאני מבין הכל אני עדיין אוהב אותו ויודע שלמרות הכל גם הוא אוהב אותי, אבל נורא מעייף לחיות ככה. לא פלא שאני נושם יותר בקלות כשהוא לא פה.
מתגעגע, אבל גם מתרווח קצת.
מישהו אמר לי אתמול שאני סובל את הבלאגנים של בן זוגי כי לוקה בתסמונת האישה המוכה. יכול להיות שזה נכון, אבל גם נשים מוכות ומדוכאות קמות יום אחד ומתמרדות, מקצצות את המתעלל בגרזן, או מציתות את המיטה שלו כשהוא ישן, או פשוט לוקחות נשק ומחסלות אותו.
אחרי שהתרגשתי והתרגזתי נורא בגלל המאמרים ההם על מבוגרים שסובלים מבעיות של קשב וריכוז הלכתי לקבוצת התמיכה וסיפרתי להם הכל. לאכזבתי אף אחד לא התרגש במיוחד מהגילויים המסעירים שלי.
"גם אם לא הייתי פוגש את רוני אף פעם," אמר שמוליק וכבש פיהוק משועמם, "הייתי יודע לפי הסיפורים שלך שהוא היפר אקטיבי. ממה בדיוק אתה כל כך מתרגש?"
"אני מתרגש כי לא ידעתי שמבוגרים עם בעיות קשב וריכוז עלולים לסבול גם מהתנהגות מינית כפייתית." ציטטתי את המאמר שקראתי רק אתמול.
"אני לא בטוח שזה כזה סבל לזיין על ימין ועל שמאל." היגג ערן, ונימת הקנאה בקולו הייתה גלויה מידי לטעמי.
"להתייחס למין שאמור להיות ביטוי לאינטימיות ואהבה כמו אל סוג של התעמלות זה רעיון רע מאוד גם לבן אדם עצמו וגם לבן זוג שלו." אמרתי בתוקף, אבל היחיד שהנהן לאות הסכמה היה דייב – המנחה שלנו – השאר הביטו בי במבט של גברים ששום דבר לא ישכנע אותם שבסקס כל המרבה הרי זה משובח. "למה שלא תנסה לדבר איתו." ניסה פזי להרגיע אותי בעדינות.
"ניסית פעם לדבר ברצינות עם בן אדם שיש לו בעיית קשב וריכוז?" התרגזתי, "באמת פזי, אתה יודע איך הוא."
"כן." חייך פזי חיוך ספק חולמני ספק חרמני, "אני יודע." וקרץ אלי.
"וואלה." פלט שמוליק בפליאה, " באמת פזי?" חקר, והפעם הוא לא נשמע משועמם כלל ועיקר, "אתה לא מתבייש?" נזכר פתאום איפה הוא נמצא.
"מה יש לי להתבייש? גם חמי היה שם." מחה פזי.
כולם החליפו מבטים משועשעים. אני הסמקתי ודייב נראה נבוך.
"זה קרה מזמן." אמרתי, "וזה בכלל לא שייך לנושא."
"לדעתי זה כן שייך. זו לא פעם ראשונה שרוני גורר אותך להתנהגות מאוד פזיזה בתחום המיני ואני חושב שאתה צריך לעודד אותו לקבל עזרה מקצועית." אמר דייב בכובד ראש.
"לא יודע אם אני אצליח. האמת שלפעמים פשוט מתחשק לי להיפרד ממנו ודי." אמרתי וחיכיתי שהשמיים יפלו לי על הראש. השמים נשארו במקומם, אבל לרגע השתררה בחדר שתיקה נדהמת, ואז גולן פרץ בצחוק וגם השאר חייכו ואמרו לי להפסיק לדבר שטויות.
"למה זה שטויות?" התחממתי, "הוא בוגד בי כל הזמן, עושה לי צרות ודרמות והופך לי את החיים. לא היה לי רגע שקט מאז שפגשתי אותו, למה זה שטויות?"
"כי אתה שפוט שלו בדיוק כמו שהוא שפוט שלך."
"אין מצב שתחזיקו מעמד זה בלי זה."
"אתה אוהב את הבלגנים שלו, בלעדיהם תמות משעמום."
"כי ככה זה שאוהבים, מקבלים זה את זה עם כל החסרונות."
"הוא לא כל כך נוראי, אל תגזים, גם אתה לא מלאך."
תשובות בסגנון הזה ניחתו עלי מכל עבר, והגדיל לעשות גולן שהניח יד שרירית על כתפי, טלטל אותי טלטלת גבר והזכיר לי איך רוני דואג לי, שומר על משטר התרופות שלי, משגיח עלי תמיד, ומספק לי בשפע חומר לכתיבה.
"אני מודה שבקטע של התרופות וכל זה הוא אחראי ורציני." הודיתי בחוסר רצון, "אבל כתבתי עוד לפני שפגשתי אותו וגם אם לא נהיה יותר יחד אני בטוח שאמשיך לכתוב. אני לא אחיה עם בן אדם שלא מתאים לי רק כדי שיהיה לי על מה לכתוב, זה טיפשי."
"אני חושב שמה שגולן ניסה להגיד זה שבלעדי רוני החיים שלך היו די משמימים." אמר דייב בעדינות, מרמז למה שסיפרתי לו על חיי לפני שרוני שעט לתוכם ועשה בהם כבתוך שלו.
רק אז נזכרתי פתאום שהיום אנחנו הולכים למסיבה בעתלית ואין לי מושג למי הולכים, מתי יוצאים, מה אני לובש, מי בא אתנו ומתי הוא בכלל אמור לחזור הביתה.
פתאום קלטתי שעוד לא דיברתי היום עם רוני, וגם אם הוא היה רוצה לדבר איתי הוא לא היה יכול כי הנייד שלי היה סגור. מיד כשיצאנו מהפגישה הדלקתי את הנייד ושנייה אחר כך הייתי שקוע במריבה סוערת עם בן זוגי העצבני שרצה לדעת לאן נעלמתי.
"היו לי עניינים לסדר." התרגזתי עליו חזרה, "גם אתה נעלם כל הזמן ולא מספר לי לאיפה."
"אני זה לא אתה." הוא חזר על הפזמון הקבוע שלו.
"עובדה שגם אני יכול להעלם לי פתאום אם יתחשק לי." התגריתי בו.
רוני ראה שיש לי מצב רוח לוחמני ושינה טקטיקה, "מה עובר עליך מנחם?" שאל במתיקות שהייתה ממסה לב אבן.
"קראתי עליך בווינט." גיליתי לו.
"השתגעת? על מה אתה מדבר?"
סיפרתי לו מה קראתי והוא שתק קצת ואחר כך אמר שהמאמרים שם שטחיים וכוללניים מאוד וכל מקרה הוא מיוחד ואני סתם מתרגש.
"בסדר, בוא הביתה ונדבר על זה."
"יכול להיות שאני אאחר קצת היום." אמר רוני בזהירות לא אופיינית לו.
"יופי." הפתעתי אותו, "ככה יהיה לי זמן לעניינים שלי, להתראות מתי שלא תגיע."
"אני אגיע בערב ואחר כך נלך למסיבה. לאן אתה הולך עכשיו?"
"ולאן אתה?"
אף אחד מאיתנו לא רוצה לענות קודם ובסוף שנינו שותקים כמו סתומים.
"טוב, אז נדבר בערב." נשבר רוני ראשון וסגר.
"בטח יש לו איזה פרצלוכה אחת שהוא הולך לזיין לפני שהוא מגיע הביתה." התפרצתי בזעם והייתי קרוב מאוד לרסק את הנייד החף מפשע שלי על הרצפה.
גולן ופזי שעמדו לידי וצותתו בלי בושה לשיחה שלי החליפו מבטים מופתעים. הם יודעים עלי הרבה דברים, אבל אפילו להם לא סיפרתי על פרצי הזעם שאני נתקף בהם לפעמים. זה קורה לי לעיתים נדירות ומעולם לא הפניתי את כעסי אל בני אדם, רק אל חפצים, אבל כשזה תוקף אותי אני מסוגל לבעוט בקירות, לשבור חפצים, להשליך מכשירים, ובאופן כללי לאבד את השליטה על עצמי ולהתנהג כמו ילד מופרע.
אני תמיד מתבייש מאוד אחרי שזה קורה, אבל לא תמיד מסוגל לשלוט על עצמי. הפעם שלטתי והנייד שרד.
"בוא נלך לד"ר לק באלונים ונאכל גלידה." הציע לי גולן פינוק נדיר ויקר למדי.
"כן, גלידה." התלהב פזי, "ולעזאזל הדיאטה."
במקום מנות אישיות קנינו מיכל גדול של גלידה בכל טעמי השוקולד של ד"ר לק, התיישבנו בחוץ על מעקה האבן של החנייה וחיסלנו הכל עם כפיות פלסטיק פעוטות.
"כמו חבורת כוסיות מתבגרות." אמר גולן בשביעות רצון ונתן לפזי נשיקה על הלחי.
רק אז קלטתי מה שכולם בטח ידעו מזמן – גולן ופזי הם זוג.
אחרי שהגלידה נגמרה הודיתי להם ונסעתי לבוריס. הוא היה בבית, יושב בתחתונים מול המאוורר וקורא בעיתון. "אבל על מה בדיוק אתה כועס כל כך?" התפלא, "הוא תמיד היה כזה, אז מה? חשבתי שזה מה שאתה אוהב אצלו."
"כן ולא."
"אה, עכשיו אני מבין." צחק בוריס. הושיב אותי לצידו על הספה וחיבק אותי, "נו, די, זו סתם עוד כתבה אחת, מה אתה עושה מזה סיפור?"
"זו לא כתבה אחת אלא שלוש כתבות והיו המון אנשים שהגיבו להן וסיפרו סיפורים דומים. בשבילו לעשות סקס עם אחרים זה כמו לאכול קרטיב או לעשן, ותדע לך שהוא מעשן יותר משתי סיגריות ליום והרבה פעמים הוא מערבב חשיש בטבק של הסיגריות שלו. הוא חושב שאני לא יודע, אבל אני תמיד מרגיש מתי הוא טיפה מסטול."
בוריס משך בכתפיו באדישות, דברים כאלו לא נראו חמורים בעיניו. "מה הכי מרגיז אותך בהתנהגות שלו?"
"זה שהוא מזיין מהצד ומשקר."
"הוא משקר כי אתה עושה סיפור משטויות והוא אוהב אותך ולא רוצה להרגיז אותך."
"אז שיפסיק כבר."
"הוא צריך את זה כנראה ולא יכול להפסיק. זה באמת לא סיפור גדול."
"כן, באמת? אבל אם אני הייתי מזיין מהצד אז… אם אני ואתה למשל… תראה איזה סיפור הוא כבר היה עושה מזה, זה כמו שאז הוא הלך ודיבר אתך שלא תיפגש איתי לבד, אתה זוכר, בחורף שלא נתת לי להיכנס לדירה שלך?"
"זה לא קשור לרוני, דדי היה אצלי אז והוא התחנן שאני לא אתן לך להיכנס." מחה בוריס וזז בחוסר נוחות, "די, תפסיק ילד. אתה עם רוני עכשיו, מספיק לעשות שטויות."
"לא רוצה." המשכתי לעשות שטויות וקיבלתי נאום שלם על סקס נקמה שהטעם שלו תמיד מר, ועל זה שלא מתאים לי להתנהג ככה. "אבל לרוני כן מתאים?"
"אתה זה דבר אחר." הטיף לי בוריס מוסר וחטף צרור קללות כתשובה. במקום לכעוס הוא צחק וגירש אותי הביתה.
חזרתי הביתה עצבני ומצאתי את רוני בבית, ממתין לי בארשת פנים של צדיק תמים.
"אני רוצה שתקרא את הכתבות האלו." פקדתי עליו.
"קראתי כבר ולא ראיתי שם שום דבר חדש."
"גם אתה כזה, כמו שכתוב שם?"
"זו כתבה מאוד כוללנית, כל מקרה לגופו." התחמק רוני באלגנטיות, "ותדע לך שהגזמת לגמרי במה שכתבת בבלוג, אני לא כזה נוראי."
"אתה די נוראי." אמרתי בצורה לא כל כך משכנעת כי הוא התחיל להתפשט פתאום.
"מה אתה עושה רוני?"
"הולך להתרחץ."
בכל זאת, לא ראיתי אותו כבר שלושה ימים והנה הוא עומד לצידי ערום. התחלתי להתפשט גם כן. "לא, לא." אמר רוני בחיוך ערמומי, "הבנתי שאתה סובל נורא בגללי ואני מעיק עליך עם הדרישות המוגזמות שלי והחלטתי להשתפר ולהפסיק עם זה. בבקשה תתלבש."
"אז אתה לא רוצה שאני אסבן לך את הגב?"
"אני מת שתסבן לי את הגב מנחם, אבל אני לא רוצה להציק לך. אולי יותר טוב שתלך לנוח?"
"אולי יותר טוב שתסתום את הפה ותיתן לי את הקונדומים?"
אחר כך התנגבנו, החלטנו שנדבר על הכל כשנהיה פחות עייפים ונרדמנו. התעוררנו בקושי בשמונה בערב. עד שהתארגנו והתלבשנו וקראנו לליאור שהיה צריך לשכנע את מולי (ששוב רב עם כוכב ולא היה לו חשק לבוא) שיפסיק כבר וכן יבוא, כבר הייתה השעה עשר.
למסיבה הגענו רק באחת עשרה.
המסיבה הייתה מסיבה ככל המסיבות – וילה עם ברכה ליד הים, הרבה שתייה וקצת חטיפים, מוזיקה חזקה מאוד, אורות צבעוניים והמוני צעירים וצעירות מקפצים במרץ.
למזלי פגשתי שם את אלכס שמלמד במכללה של ליאור. שנינו ישבנו לנו בצד ושוחחנו קצת על הא ועל דא ובעיקר ריכלנו על התלמידים של המכללה שמסתובבים כל הזמן בזולה אצל ליאור. אחר כך אלכס הציג לפני מישהו שגילה שאני כותב באתר הסיפורים. הוא הביך אותי בטענה שהוא מעריץ שלי, סירב לספר מי הלשין עלי ושאל הרבה שאלות מביכות שלא ידעתי איך לענות עליהן – למה בחרת בניק הזה? ולמה החלפת אותו? ומאין בא לך הרעיון לסיפור ההוא? ועוד ועוד שאלות שאין להן תשובות.
בדרך חזרה כבר היה כמעט בוקר – מזל שישנתי קצת על איזו ספה נידחת, אחרת לא הייתי מצליח למצוא את הדרך הביתה מרוב עייפות – רוני בדק וראה שליאור ומולי ישנים זה על זה מאחור ושאל אם הבחור ההוא שקשקש איתי כל כך הרבה רצה את הטלפון שלי.
"לא, מה פתאום?" התפלאתי, "למה שירצה את המספר שלי? הרי יש לי חבר."
רוני גיחך חרש, נשען לאחור ועצם את עיניו. "נכון, יש לך חבר." אמר בשביעות רצון, הניח את כף ידו על ירכי, פיהק ונרדם.

חלום טוב
החלומות שלי בדרך כלל קצרים מאוד ואין בהם הרבה פעילות. חלומות של מצבי רוח – בעיקר פחד או צער. הלילה חלמתי שכבר בוקר ואני עומד ומתגלח ופתאום, כמו שזה קורה בחלומות, אני יודע שמצאו תרופה לאיידס וזהו, מעכשיו אני בריא!
למרות שלא גמרתי להתגלח אני רוצה לספר מהר לרוני את החדשות הנפלאות. אני יוצא מהמקלחת לחדר השינה ורואה אותו עומד ומחייך אלי חיוך מאושר מאוד, מחזיק בידיו חבילה גדולה של קונדומים ויודע שהבשורה הטובה הגיעה גם אליו. לרגע אנחנו עומדים ומחייכים זה אל זה כמו שני ליצנים – אושר מציף את גופי כמו גל של מים חמימים – ואני יודע שהוא נורא שמח שמעכשיו לא נצטרך להתעסק יותר עם הגומי המאוס הזה. תוך שהוא מביט אלי ומחייך רוני זורק את כל הקונדומים באוויר כמו שזורקים קונפטי, צוחק כשהם עפים לכל הכיוונים, מתפזרים בחדר לכל עבר, ורץ לעברי בזרועות פרושות כדי לחבק אותי כמו שהוא עושה תמיד כשאנחנו נפגשים, ואז אני מתעורר ומבין שרק חלמתי.
הבוקר עוד לא הגיע, עכשיו לילה, רוני שוכב לידי ישן ואין שום תרופה לאיידס, אני עדיין חולה. לבי נחמץ ומאושר גדול נפלתי לאכזבה איומה. החלום הזה היה, בדרכו שלו, גרוע יותר מהחלומות הכי מפחידים שלי.
הלכתי למטבח, אכלתי יוגורט יופלה בטעם פרנץ ונילה (הטעם האהוב עלי) והתאמצתי מאוד לא לבכות. לא כל כך הצלחתי וכדי לא להעיר את רוני יצאתי לשבת על המדרגות בחוץ. הכלב המכוער של דני יצא מהמלונה שלו ובא להריח אותי וניסה ללקק אותי. מאחר ואני תמיד דואג למלא לו את כלי המים ולתת לו ביסקוויטים של כלבים הוא מתאמץ להתחנף אלי במרץ כל פעם שהוא רואה אותי. שיחקתי איתו קצת ובסוף התאוששתי וחזרתי למיטה.
רוני היה ער וראה איזה סרט אידיוטי להחריד בטלוויזיה. (למה הם חושבים שאחרי חצות אפשר להקרין שטויות?) "היה לך חלום רע?" הוא שאל, כיבה את הטלוויזיה וכיסה אותי בפיקה.
"לא, דווקא חלום טוב." עניתי וסיפרתי לו מה חלמתי.
הוא נאנח ואמר שחבל שלא חזרתי ישר לישון כי מחר אני אהיה עייף, וחוץ מזה בכלל לא מפריע לו שצריך קונדומים.
"כן, ולי לא מפריע שאתה בוגד בי ומשקר כל הזמן." אמרתי באנטיפטיות.
רוני נאנח שוב ואמר שהוא שמע שיש שיטה לטיפול במבוגרים עם בעיית קשב וריכוז.
פעם ראשונה שהוא בכלל הודה שיש לו בעיה.
"שיטת אלבאום?" שאלתי, מחזק עוד יותר את דעתו שאין דבר שאני לא יודע. גם אחרי שהסברתי לו שפשוט קראתי על שיטת אלבאום בתגובות של המאמרים ההם ואחר כך בדקתי קצת בגוגל להבין במה מדובר הוא המשיך להתעקש שאני נורא חכם. סיפרתי לו קצת מה קראתי על השיטה הזו והוא סיפר לי מה הוא שמע עליה ואמר שמיד אחרי שהוא יתאקלם קצת בעבודה החדשה הוא יתחיל בטיפול.
אחר כך הוא סיפר לי שהוא אוהב אותי בכל ליבו ושהוא שונא לישון בלעדי, נשכב על בטנו, נדחף אלי, דרש שאניח יד על גבו בדיוק כמו שהוא אוהב ונרדם.

ורק אני שותק
"אין מה להגיד, הפעם הם תפסו אותנו עם המכנסים למטה." אמר הבוס שלנו בעגמומיות, שתה מהתה בלימון שלו והודה שהצליח להם הפעם ואנחנו פישלנו.
"לפחות עכשיו כולם יראו איזה טעות הייתה ההתקפלות מעזה." נהם הבוס הדתי של המחסן (אבא של יובל החמוד שנקרע עכשיו בקורס סודי שאסור לספר עליו כלום, אבל אני שומע עליו דיווחים יום יומיים מהאבא הגאה והוא בסדר ומצליח יפה) ונתן ביס בריא בסנדוויץ' הכשר שלו.
"איזה מדינה טיפשה! רק צרות ובעיות יש פה, נמאס כבר מהחדשות האלו." אמר ניקולאי אחרי שניסיתי שוב להסביר לו מה קרה.
"תהיה מלחמה?" שאל בחרדה ההודי שעדיין לא התאושש מטראומת מלחמת המפרץ וכל אירוע נראה לו כהתחלה של מלחמה.
"הכל יכול לקרות במקום הדפוק הזה." עונה לו הטורקי בזעף.
"לדעתי הוא בכלל מת." מחווה הסגן את דעתו, "ואם הוא חי הוא ייהרג כשינסו לשחרר אותו כמו שקרה עם נחשון וקסמן."
"הכי חשוב שלא יתקפלו ויתחילו לשחרר מחבלים כדי לקבל אותו חזרה." נוהם הבוס בלוחמנות, ואז נזכר שמדובר בילד צעיר יותר מהבנים שלו אומר שרחמנות על ההורים ונאנח אנחה יהודית מעומק לבבו.
ורק אני מתעסק בעבודה שלי בשתיקה לא מחווה דעה כי אין לי אחת כזו ומתבייש להגיד שלפחות הברוך של חטיפת החייל שיפר מאוד את איכות השירים המושמעים ברדיו. מצד שני אני אשמח לסבול מהיום ועד סוף המילניום את גלגל"ץ אם הכל יסתיים בשלום.
***
שכבתי ער, יודע שמחר אהיה הרוס מעייפות ושוב יתבזבז יום חופש שהשגתי בעמל רב על התמרחות חסרת תועלת בבית וניסיתי שוב להבין מה פשר החלום שחלמתי אתמול לפנות בוקר. זה היה מסוג החלומות שאתה זוכר זמן רב אחר כך – סימן בדוק שהחלום היה רב משמעות. חלמתי שהקיר החיצוני של הבית נפרד משאר הבית ונפל למרתף למטה. בחלום התגלגל המחסן הקטן שיש מתחת לבית במרתף עמוק וגדול שהכיל את כל הקיר.
החלום היה מאוד מאוד משכנע וריאליסטי. ראיתי את הטיח השבור, הרחתי את האבק, מיששתי את המרצפות השבורות ואפילו הייתי הגיוני מספיק להבין שעלי לצלם מיד את האירוע כדי שהביטוח ישלם לנו כסף לתקן את הבית.
רצתי לחדר השינה לקחת את המצלמה שלנו ומשום מה לא הצלחתי להוציא אותה מהמגרה. היא נתקעה והסתבכה שם בצורה מרגיזה ובעודי נאבק במצלמה התקועה התעוררתי. במשך כמה שניות הזויות הייתי משוכנע שבאמת קיר אחד של הבית – זה שפונה לשדה – נפל והתמוטט, ואפילו הספקתי לחשוב שמזל שחם עכשיו כי בחורף זו הייתה עלולה להיות מכה רצינית, ורק אז הבנתי שזה סתם חלום והקירות של הבית – לפחות הקירות הפיזיים – עומדים עדיין על תילם.
***
שמעתי היום ברדיו חדשה מצמררת על אב צעיר שנמצא מת לצד בנו הפעוט בן הארבע. כפי הנראה מקרה של רצח והתאבדות. כולם צקצקו בשפתיים ואמרו כמה נורא ומה עוד יקרה פה ואיזה מדינה זו ואני נזכרתי פתאום במשהו שראיתי לפני
כמה ימים. יצאתי בבוקר לעבודה וראיתי גופה של גור חתולים צפה במימי הברכה המתנפחת של ילדי השכנים ממול. ליד הברכה – שתי כפותיה שעונות על המעקה – נסמכה חתולה אחת ששרבבה את ראשה מעל פני המים צופה בדריכות בגופה הקטנה מיללת אליה רכות.
המחזה כל כך החריד אותי עד שמחיתי אותו מזיכרוני מהר ככל שיכולתי ופתאום לשמע הידיעה הנוראה והמחשבה על אימו של הילד שנרצח על ידי אביו חזרה התמונה הנוראית הזו וצפה במוחי.

נרות באמבטיה
אימא של דני ובעלה לקחו את הקטנה ונסעו לבלות באילת. דני נשאר איתי. הוא כבר כמעט בן ארבע עשרה ומסתדר לבד יפה מאוד. יש לו חברים, יש לו אימון בברכה כמעט כל יום ואנחנו מסתדרים מצוין, או שאולי רק נדמה לי שאנחנו מסתדרים מצוין?
אתמול אחרי הצהרים הוא מודיע לי שבא לו לעשות אמבטיה ופתאום אני רואה שהוא מדליק שני נרות עגלגלים אדומים כאלו עם ריח רומנטי שעושה לי כאב ראש.
"מה זה?"
"בא לי לעשות אמבטיה לאור נרות."
מרוב תדהמה אני נאלם דום וממשיך להתאפק ולא להגיד כלום כשהוא מדליק את הנרות באחד מעשרות המצתים שיש לו באוסף (כן, הוא אוסף מצתים. חלק גדול מהם אני עצמי קניתי לו בטיול בחו"ל) ונושא אותם לאמבטיה. יש לנו שני חדרי שירותים בבית – הגדול עם אמבטיה והקטן שבחדר השינה שלי רק עם טוש.
הילד מתפשט ומתעסק בענייניו ואני הולך למחשב כדי להיווכח שוב שאני לא מסוגל לכתוב כשאני מדוכא. הסיבות לדיכאוני הן סבוכות מאוד ואין לי חשק להיכנס אליהן. די אם אציין שהן כוללות צרור מפתחות מסתורי שנפל כנראה מכיס המדים של רוני כשתליתי אותם לייבוש, ושיחת טלפון מאוסה מטיפוס אחד עם קול מרגיז ונימוסים מתועבים שאני אכנה פה סיסי כיאה לו.
על המריבה שפרצה אחרי אותה תקרית נתעבת עדיף לא להרחיב את הדיבור, אבל עובדה שאני לבד כעת ורק דני מארח לי חברה.
עד שאני מגלה שיש בבית ריח מתקתק מוזר ושהילד איננו חלפו בטח שעתיים, אם לא יותר. אני חש לאמבטיה ומגלה שני נרות דולקים על קרקעית האמבטיה וסביבם מתפשטת שלולית של שעווה אדומה. הרצפה רטובה, המגבת מושלכת בצד, רטובה גם כן, והילד איננו. מכבה את הנרות, מקרצף בעזרת סכין את השעווה, ומנסה לא לחשוב מה זה אומר שנער מתבגר מגלה חיבה לאמבטיות ולנרות ריחניים.
דני חוזר בערב, מקבל נזיפה על הבלגן שעשה ואחוז חרטה הוא מקרצף את שאריות השעווה בעזרת ספוג וכלור. אחר כך מתגנדר לו בבגדים יפים, לוקח לי את הנייד, כי שלו הרוס, מבטיח שישוב עד חצות והולך.
אני ממתין לו מודאג וחסר יכולת לישון עד שתיים לפנות בוקר. כשהוא שב סוף סוף הוא מתרץ את האיחור בכך שהשעון בנייד שלי אשם כי הוא לא מכוון כראוי.
מה יש לילד בגילו להתרוצץ בחוץ בשעות הללו נשאר בבחינת תעלומה, בערך כמו הדרך שבה הגיע צרור מפתחותיו של סיסי המתועב למדים של רוני.
לא פלא שאני חושש שאני מהווה תחליף עלוב להורה בשביל דני וכנראה שגם בקטע של הזוגיות אני לא ממש מצליח.

הפעם זה סופי
"אז מה? שוב נפרדתם?" שאל בוריס, מזג לי מיץ מנגו, הציע לחזק אותו בוודקה וחייך לנפשו כשסירבתי בבהלה.
"אני חושב שהפעם זה סופי." אמרתי, והוא גיחך ולגם מהבירה שלו. "תזכיר לי כמה פעמים שמעתי את זה מאז שאתם יחד?"
"אני יודע שאמרתי את זה אלף פעמים לפחות, אבל הפעם…"
"נו, מה הוא עשה הפעם, התימני הנוראי שלך?" הוא שאל בלאות.
"ידעתי שהוא ישתולל בתל אביב, אבל הפעם הוא ממש הגזים." התעלמתי מהלעג שבקולו.
בוריס ניסה להפסיק לחייך והעלה הבעה אוהדת על פניו. "נו, ספר לי מה קרה דוצ'ינקה?"
"מצאתי צרור מפתחות," התחלתי בסיפורי ושוב השתתקתי. בוריס חבר מאוד ותיק, אין לי חבר קרוב יותר ממנו, אבל אפילו ממנו התביישתי הפעם.
"נו, מה קרה חמוד? ספר לבוריס." הפעם האהדה שבקולו הייתה אמיתית לגמרי.
"מצאתי את המפתחות על הרחבה מתחת לחבלי הכביסה שלנו. למפתחות היה מחובר מחזיק מצועצע, צבעוני כזה וחשבתי… הייתי בטוח שדבר כזה שייך לאחד האוחצ'ות של ליאור וכמו טיפש הלכתי ושאלתי אותם אחד אחד אם זה שלהם.
"וזה לא היה?"
"לא. כולם אמרו שזה לא שלהם ואז צלצל הטלפון ואיזה אחד… טיפוס מגעיל אחד, קוקיצה תל אביבית כזו עם קול מאנפף, מעצבן כזה, מדושן עונג כזה."
"אחד כזה שמדבר במבטא צפוני ושם סימן שאלה בסוף כל משפט?" חידד בוריס את התיאור.
"כן, אחד כזה." הסכמתי, "והוא שאל אם המפתחות שלו אצלנו כי הוא חושב שהוא שכח אותם בכיס המכנסים של רונני."
"רונני?" גיחך בוריס.
"כן, ככה הוא קרא לו, תיאר את המחזיק המגעיל שלו ואמר שהוא בטח בכיס של המדים של רוני החמוד."
"ומה אמרת?"
"שצרור המפתחות שלו פה ואני אתן אותו לרוני ברגע שהוא יגיע הביתה, וסגרתי."
"אתה יודע," אמר בוריס אחרי שתיקה קצרה ועגומה, "יכול להיות בהחלט שיש לזה איזה הסבר תמים לגמרי ואתה סתם כועס."
"גם אני חשבתי ככה למרות שאם היית שומע את הסיסי הזה היית מסכים איתי שהוא הפסיק להיות תמים דקה אחרי שהוא יצא מהחיתולים, ובכל זאת הייתי מוכן לתת לרוני ליהנות מהספק, אבל כששאלתי אותו הוא בכלל לא הכחיש שהוא וסיסי מסתובבים יחד לאחרונה, ושסיסי מראה לו את חיי הלילה של תל אביב ומלמד אותו דברים."
"דברים, אה?" המהם בוריס ומזג עוד וודקה לבירה שלו.
"כן, דברים, ושאני סתם מנפח כל שטות ועושה עניין מלא עניין, ומה זה כבר מציצה קטנה פה ושם בין חברים, ושלא צריך לעשות סיפור מכל סטוץ פעוט."
"יש בזה משהו." אמר בוריס בנחת, "אתה הרי יודע איך הוא, ואתה זה שתמיד אמר ש…"
"לא אכפת לי מה אמרתי פעם! נמאס לי כבר בוריס! אם הוא דורש ממני נאמנות אז שיפסיק לבגוד בי כל הזמן!" התרתחתי, "ומה שהכי הרגיז אותי," המשכתי לכעוס כאילו אני עדיין באמצע הוויכוח עם רוני, "זה הביטוי הזה סטוץ פעוט, מה הוא היה אומר אם הייתי מספר לו שהיה לי סטוץ פעוט עם מישהו?"
"אני חושב שדברים כאלה עדיף לא לספר." שמר בוריס על ניטראליות זהירה.
"ואני חושב שדברים כאלו עדיף לא לעשות!" צעקתי, "וגם אמרתי לו את זה, ורתחתי מכעס בגלל הבושות שהוא עושה לי. כולם בטח ידעו של מי המפתחות האלה, ובגלל החבר המאוס שלו עשיתי צחוק מעצמי לפני כל החבר'ה, ואחר כך גם הסיסי הזה צחק עלי ו…"
"אז מה מפריע לך יותר, הבגידה שלו או זה שכולם יודעים?" ניסה בוריס למקד את זעמי המשתולל.
"גם וגם." הודיתי.
"ואחרי שצעקתם וצרחתם בטח הלכתם למיטה והכל נרגע, נכון?"
"לא. הפעם זה לא נגמר במיטה. הפעם הוא כעס עלי בחזרה ואמר שאני פרובינציאלי ושמרן, שאין לי ראש טוב, שנמאס לו ושאני חונק אותו ולא נותן לו ספייס ושהוא הולך, ואחר כך הוא הלך וזהו."
"וזהו?"
"כן, זהו. הלך וכבר יומיים לא שמעתי ממנו כלום."
"הוא יחזור כמו טאטל'ה חמי. אחרי כמה ימים ימאס לו הראש התל אביבי הטוב. אני מכיר אותו, מהר מאוד הוא יבין כמה בדידות יש בספייס הזה והוא יחזור אליך."
"אני לא בטוח, וגם אם הוא יחזור אני לא יודע אם אני עוד רוצה אותו."
"אל תדבר שטויות, אתה אוהב אותו, ואל תדאג, גם הוא אוהב אותך מאוד. הוא פשוט נורא צעיר וחרמן. תהיה סבלני ותראה שעוד מעט הוא יחזור על ארבע."
"לא רוצה, נמאס לי להיות סבלני. תגיד בוריס, בא לך איזה סטוץ פעוט איתי?"
בוריס פרץ בצחוק, אמר שבגילו כבר לא עושים סטוצים, אבל מחמיא לו שבחור צעיר ויפה כמוני מציע לו הצעה כזו, ואז חיבק אותי חזק, נישק אותי על פי ושלח אותי הביתה. טוב, סטוץ לא יצא לי ממנו, אבל לפחות שפכתי קצת את הלב, גם זה משהו.

33. חנוק

קם כמו תמיד מוקדם מידי בתוך פרץ של שיעול חונק ורץ למקלחת. המים החמים מרגיעים אותי, שוטפים את זיעת הלילה, מורידים לביוב את הסיוטים. מצחצח שיניים ויוצא רענן לכיוון המחשב. הוא מיירט אותי בסיבוב שנייה לפני שישבני נוחת על הכיסא. "תסגור את הדלת ובוא לפה." הוא פוקד, ואני כבר יודע שהבוקר יהיה עוד אחד מאותם בקרים שבהם הכל יהיה כמו תמיד, אבל קצת שונה. עד כמה שונה אני עוד עתיד לגלות. ליתר בטחון אני אומר שעוד רגע, קודם אני רוצה… כמו קפיץ דרוך הוא מנתר מהמיטה והודף אותי מהמחשב.
"אל תדחוף כושי." אני דוחף אותו חזרה, אבל בצורה סמלית. מתפתח מאבק קטן ולא ממש רציני ובסופו הדלת נעולה ואנחנו במיטה.
המחשב נותר כבוי ומיותם.
אני נשכב עליו, מחזיק בו חזק, מביט ישר בעיניו. "למה הכל אצלך באלימות?" אני נוזף, "אתה לא יכול לבקש יפה?"
הוא מתפתל תחתי, מתאפק לא לצחוק. "ואם לא בא לי? למה, מה תעשה לי?"
"עיראקית קטנה ומופרעת שכמוך, תכף תראה מה אני אעשה לך." אני מגחך, שולף קונדום, מחזיק ביד אחת את פרקי ידיו העדינים מעל לראשו, דוחף ברך בין ירכיו כדי לרסן אותו ופותח את העטיפה עם השיניים. אני ממשיך להחזיק את ידיו ואת הקונדום אני מלביש ביד אחת (מסובך, אבל אפשרי אחרי אימון ממושך) תוהה אם לא הגזמתי קצת הפעם – הוא לא אוהב שאני פונה אליו בלשון נקבה.
אולי באמת נסחפתי כי המאבק נעשה די רציני הפעם למרות שהוא מתחיל להתפרע באמת רק אחרי שהקונדום מולבש כהלכה. אחר כך הכל ממשיך כרגיל – שגרה מענגת ומוכרת היטב – הוא על בטנו, כרית מקופלת מגביהה את ישבנו, אני מעליו, גופי מעיק על גופו, ידי לופתות את כתפיו בכוח, חודר לגופו לאט ובזהירות, ופתאום אני חש שאני נחנק, אין לי אוויר.
מסתבר שהמאמץ של המאבק הקטן שלנו בתוספת התנוחה שבה שכבתי רוקנו את כל האוויר מריאותיי. מרסן את הדחף הראשוני שמאיץ בי לעזוב הכל, לקום מהמיטה ולנשום נשימה עמוקה, ובמקום זה מתהפך יחד איתו על הצד, ולוגם לגימה גדולה של אוויר. ככה קצת יותר טוב, אבל עדיין זה לא מספיק, צריך עוד אוויר. אני מחבק אותו חזק ומתיישב והוא על ברכי. הוא משמיע צעקה קטנה של הפתעה, נשען עלי באמון מלא, מצחקק לעצמו, מרוצה מההפתעה הקטנה שהכנתי לו, לא מודע כלל למצוקה שלי.
אחרי שאני משתעל טיפה ולוקח כמה נשימות עמוקות הכל מסתדר. אנחנו ממשיכים ונהנים והכל בסדר. אם זה לא היה קורה כבר כמה פעמים בעבר אולי אפילו הייתי יכול לשכוח את הסיבה לתנוחה שאנחנו נמצאים בה.
בעבודה אני שוב מדביק תוויות. יש המון קופסאות מתכת כבדות שצריך להוריד מהן את התוויות הקודמות ולהדביק חדשות. אני עייף הבוקר, נאחז בכוס הקפה החם שלי ובקושי קם משולחן ארוחת העשר כדי לחזור לעבודה. בהמשך היום כולם מקשיבים לגל"ץ, מגיבים בערנות על החדשות, ורק אני לא מצליח להשתתף בשיחה הערה על הקשישה המסכנה שהותקפה על הגשר מול רפא"ל, לא רחוק מאיתנו, ועל הבלגן בעזה שכולם מסכימים שהוא בטח טעות של הפלשתינים שהם מנסים לגלגל עלינו, ותראו איך כולם עושים מזה סיפור ולאף אחד לא אכפת שיורים כל הזמן קאסמים על שדרות?
אחרי שעתיים של עמידה על הרגלים מול התוויות הללו אני קרוב להתמוטט מרוב עייפות. למרות שנחתי כל השבת הגוף שלי צועק הצילו ומבקש שסוף סוף אמצא לו פינה לנוח בה קצת, ואז מתוך ערפילי העייפות אני נוכח פתאום לדעת שעשיתי טעות של מתחיל והדבקתי תוויות של צבע לבן על הקופסאות של הצבע השחור.
פרץ חזק מאוד של אדרינלין סוחף את העופרת מגופי ולמשך כמה דקות אני חוזר לעצמי ואני שוב ממוקד, חזק וערני כמו פעם. למרבה המזל תפסתי את הטעות אחרי ארבע תוויות ומהר מאוד אני מוריד אותן, מסדר הכל כמו שצריך, ושוב שוקע בביצת עייפות, מדשדש מנומנם ותשוש עד סוף יום העבודה.

ילד טוב
בדרך הביתה אני נכנס לסופר. צריך לקנות חומוס, כרוב במיונז ואולי גם חלב. עקרת בית פוסעת מולי, דוחפת עגלה, לידה צועד בנה המתבגר. הוא עגול פנים, עדיין נושא על עצמו קצת שומן ילדות מתחת לטריקו המעוצב, אבל כבר יש לו פירסינג בגבה וג'ל בשער, ובכל זאת הוא הולך בצייתנות ליד אימא ועוזר לה עם הקניות כמו ילד טוב.
"את לא צריכה ניר טואלט?" הוא שואל אותה ומחווה בידו בתנועה חיננית לעבר הפירמידה של ניירות הטואלט.
אני לא ממש משיר מבט לעברו, קולט אותו רק בזווית העין ובכל זאת, רק על פי הטון של משפט השאלה הקטן והתמים הזה בתוספת התנועה המסוימת הזו בפרק היד אני כבר יודע עליו הכל, כולל מה כוללים החלומות הלחים שהוא חולם בשעות הקטנות של הלילה, קצת לפני שהוא מגרד את עצמו מהמיטה ונגרר על כורחו לבית הספר.
אני מנחש את השירות הצבאי המקוצר שיהיה לו – נקווה שהקב"ן יהיה נחמד אליו – ואת הדירה התל אביבית שהוא יצטופף בה עם כמה שותפות צייצניות שיבכו יחד איתו אחרי שההוא לא יתקשר ויהיו החברות הכי טובות שלו עד שהוא יעבור לגור עם החבר המיתולוגי, ההוא שישבור לו ראשון את הלב.
אני יודע שבסוף הוא יספר לאימא שלו את האמת והיא לא ממש תופתע, אבל תתגעגע לימים בהם היא יכלה להגיד לעצמה שהוא פשוט ילד טוב שאוהב לעזור לאימא וזה בסדר גמור, זה בטח עדיף על כל הערסים החוצפנים האלה שהוא לומד אתם. גם אחרי שהיא תדע שחתונה וכלה ונכדים כבר לא יהיו לה מהילד הזה אני בטוח שהיא תמשיך לאהוב אותו ולהתגעגע אליו, ותיבהל כל פעם מחדש כשתראה כמה הוא רזה מאז שעזב את הבית.
לפני שהוא יחזור מהביקור אצלה לעיר הגדולה היא תגיד לו לשמור על עצמו ולמרות שהיא אף פעם לא תדע איך נראות הסכנות שאורבות לו שם הלב שלה לא ינבא לה טובות. הכל אני כבר יודע עליו ומקווה שאולי אני טועה והוא סתם ילד טוב של אימא.

ניצחון הגנים
זה התחיל עוד בטיול לפראג שהיה נחמד ומוצלח מכל בחינה חוץ מזה שבמלון היו יותר מידי מראות, ולאן שלא הסתכלתי ראיתי את עצמי. בדרך כלל אני די מצליח להתעלם מדמותי, אבל הפעם לא יכולתי שלא לשים לב שבזמן האחרון אני הולך ונעשה דומה לאימא שלי. לכאורה אין בכך כל רע, אימא אישה נעימת סבר ויש אפילו שיגידו נאה, אבל בכל זאת… אתם מכירים הרבה גברים שרוצים להראות כמו אימא?
הצלחתי להתעלם מהתופעה ואמרתי לעצמי שזו התאורה האירופית, או הדמיון שלי או משהו, אבל כשקיבלנו את התמונות שצילמנו בטיול לא היה מנוס מלהודות שאני דומה לאימא בצורה מפחידה ממש.
דחפתי את התמונות למגרה נידחת והדחקתי (אני טוב בזה), אבל הבוקר הבטתי בראי ונבהלתי כשראיתי פתאום גרסה לא מגולחת ופרועת שער של אימא מביטה בי בחזרה. "אתה לא חושב שאני נעשה דומה לאימא שלי?" שאלתי את רוני, בצפייה להכחשה גורפת.
לצערי התאכזבתי. "מה זאת אומרת נעשה? תמיד היית דומה לה. תגיד תודה שאתה לא דומה לאבא שלך." הוא מצטחק ברשעות.
"תודה." אמרתי בחמצמצות, "זה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע על הבוקר, שאני נראה כמו אימא שלי."
"אין מה לעשות, זה הגנים שלך, אבל אם זה מנחם אותך אתה נשמע בדיוק כמו אבא שלך." מודיע לי אהוב לבי בחביבות, "בעיקר כשאתה צועק על דני שאתה לא מרשה לו לשים עגיל בגבה. לחמצן את השערות. ללבוש נעלים בלי לפתוח שרוכים קודם. לקלל. ללכת לישון אחרי עשר ביום לימודים. ו… שכחתי משהו?"
כן, הוא שכח הרבה דברים – כמו אבא שלי אני לא מוכן שהילד ילך לבית ספר בלי שעורי בית מוכנים וחולצת בית ספר נקייה, אני כועס בדיוק כמו אבא שלי כשהוא שוכח לתלות את המגבת שלו אחרי אימון שחייה, ושהוא משאיר כלי אוכל מלוכלכים בחדר שלו, אוכל ליד המחשב ומכניס לי וירוסים למחשב בגלל האתרים למבוגרים שהוא גולש בהם. (בגללו בילית את רוב השבת במאבק לחיים ולמוות עם וירוסים ולא נחתי עד שצדתי אותם אחד אחד והוצאתי אותם להורג בדם קר), לפחות אלו היו אתרים של סטרייטים, אבא היה מאושר אם זה היה קורה לו איתי.

כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל
הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי.
הֱיֵה לִי גֶשֶׁר צַר מֵעַל לִתְהוֹם תּוּגָה, מֵעַל תּוּגַת יָמַי.
הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי. הֱיֵה לִי נֶפֶשׁ-מָה
הֱיֵה מִשְׁעָן לַלֵּב, הֱיֵה אִילָן מֵצֵל עַל פְּנֵי מִדְבַּר שְׁמָמָה.
הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי. הַלַּיְלָה כֹּה אָרֹךְ, הַשַּׁחַר כֹּה רָחוֹק.
הֱיֵה לִי אוֹר מְעַט, הֱיֵה שִׂמְחַת-פִּתְאֹם,
הֱיֵה לִי לֶחֶם חֹק.

אתם חושבים שרחל המשוררת שכתבה את המילים הכל כך מדויקות האלו הייתה נבהלת אם הייתה יודעת במה חולה הבן אדם שאימץ את השיר שלה ואל מי הוא מפנה אותו? מסכנה, היא מתה משחפת שהייתה האיידס של המאה ה – 19. עד שהמציאו תרופה לשחפת זה כבר היה מאוחר מידי בשבילה. בטח בעוד כמה שנים גם לאיידס תהיה תרופה, השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מידי בשבילי.
הלכתי היום למרפאה. עוד בדיקה ועוד רופא ועוד פעם תשתעל, ותתכופף, ותתפשט, ותשכב, ולך לפה ולך לשם, ובדיקות כאלו ואחרות והמון שאלות מציקות. וכולם נורא רציניים – כאילו שזה יעזור משהו. כאילו שיש להם באמת תרופה שתרפא אותי.
בדרך הביתה הוא מתקשר ומתרגז שלא שאלתי על זה ועל ההוא, ולמה לא ביקשתי שיבדקו פה ושם, ושיחליפו את המרשם לזה ולהוא.
"תעזוב אותי." אני צועק, "די כבר. היה לי מספיק ליום אחד. תניח לי!"
הוא מתרתח נורא, צועק שאני מפונק וילדותי וטורק לי בפרצוף. זה כל כך מטופש ופוגע, למה הוא לא מבין? מרוב כעס אני חייב לעמוד כמה דקות עם האוטו בצד הכביש כדי להירגע. אחר כך אני מתקשר לבוריס להתלונן עליו.
"הוא פוחד עוד יותר ממך, בגלל זה הוא צועק." אומר בוריס בבס הרגוע שלו, "זה לא משהו אישי נגדך."
"אני יכול לבוא אליך בבקשה, אני לא אפריע."
"נו, טוב, בוא, אבל אל תציק."
אני בא ומנסה לא להציק, רק שם ראש על הכתף שלו כשאנחנו רואים יחד חדשות, נשען עליו קצת ובסוף נרדם למרות המראות הנוראיים של הרכבת המרוסקת.
אחר כך אני מתעורר ומרגיש רגוע יותר וכבר לא כל כך עייף. אנחנו שותים יחד קפה, אוכלים בגט אקסטרה לארג' עם פסטרמה ומדברים על נשיקות.
בוריס לימד אותי לנשק. לפני שהכרתי אותו חשבתי שגברים לא צריכים להתנשק בפה. להזדיין כן, אבל בלי נשיקות. חשבתי אז שנשיקות וריקודים זה דבר שעושים רק עם בחורות. "לקח לך הרבה זמן ללמד אותי?" אני שואל אותו.
הוא צוחק, "פחות מרבע שעה. היית כשרון טבעי. אני מקווה שהתימני הקטן שלך מעריך את זה."
"לא יודע. לא זוכר מתי התנשקנו כמו שצריך לאחרונה. בזמן האחרון אנחנו יותר רבים מאשר מתנשקים."
בוריס נאנח ודוחף אותי החוצה. "לך הביתה דוצ'ינקה, תן לו נשיקה מכל הלב, תתפייס איתו ואחר כך תאכל משהו, רזית נורא."
לא מתחשק לי ללכת, אני רוצה להישאר אצלו על הספה, ללטף את סולק, החתול הסיאמי היפה שלו, ולשמוע איך הוא קורא לי דוצ'ינקה, אבל עוד מעט החבר שלו חוזר ורוני השאיר לי עוד הודעה בנייד. נותן לו עוד חיבוק ונשיקה לזכר ימים עברו וחוזר הביתה.

הבט אחורה בחלחלה
תקופה לא טובה. במקום להסתכל קדימה מסתכל אחורה. עובר על כל מה שכתבתי בשנה האחרונה ונדהם. כמה מלל.
אולי אני צריך ללכת לפסיכולוג. רק בן אדם דפוק ושרוט היה מסוגל לכתוב כל כך הרבה, ונוסף על מה שכתבתי בבלוג יש גם את הסיפורים. המון המון טקסט.
"תעשה עם זה משהו." הוא אמר פעם.
"אבל זה סתם גיבוב משעמם." עניתי, מקווה שהוא יגיד שלא נכון, שיש לזה פוטנציאל. הוא לא אמר. שלח אותי לטיפול נפשי.
אתמול נשארתי בבית, סתם לא בא לי לעבוד וידעתי שבבית המלאכה אין שום דבר דחוף, במקום ניסיתי לסדר את החומר הזה. למיין, לקצץ, לערוך. המון עבודה. אולי כבר עדיף פסיכולוג?
וגם אם יצא לי מזה מעין רומן, או סיפור, או משהו, אז מה? מי ירצה לפרסם את זה בכלל? ומה עם השמות? רוב השמות ששמתי הם בדויים, אבל לא כולם. איך פותרים את זה?
אין ספק, עדיף פסיכולוג.
בכל אופן, אם אתם לא שומעים ממני יותר מידי לאחרונה זה כי אני מנסה לעשות קצת סדר בבלוג שלי.
מתעורר לפנות בוקר ומגלה שנרדמתי לא מכוסה. קר לי. נצמד אליו, מתעטף בשמיכה, מתחמם ולא נרדם. המחשבות רצות רצות ולא עוזבות, מנסה לחשוב על הניקיון היסודי שאני אעשה מחר, בעצם כבר היום. מספיק עם הבטלנות.
תריסים, רשתות, המדפים הכי גבוהים ואפילו הנברשת. הכל יצוחצח וימורק. את הווילונות אסלק לכל הרוחות. וגם את הטלוויזיה הישנה שעומדת בפינה עוד מהשנה שעברה. הגיע הזמן לסדר את הבלגן בבית הזה.
הזמן עובר והשינה לא באה. לאט לאט המחשבות בורחות אל מה שבאמת מציק – מהשבוע הבא הוא יהיה רחוק ממני, כשאתעורר קפוא לא יהיה למי להיצמד, ממי לשאוב חמימות ונחמה.
הזוגיות שלנו זקוקה למגע, לתחזוק יום יומי של קשר פיזי, לשגרה. כמה זמן יעבור עד שהיא תתפוגג, תתפורר, תתרוקן מתוכן? כמה זמן יחזיקו הזיכרונות והחיבה הישנה מול המציאות הריקה שלי והגדושה שלו? הוא יפגוש אנשים חדשים, צעירים, מרגשים, שונים, ואני אשקע בספרים, במחשב, בהרגלים הישנים של רווק קשיש ובודד. בהתחלה הוא יתקשר כל הזמן, יבוא כמה שיותר, אבל עם הזמן הוא יתחיל לדלג על סופי שבוע כי יהיו לו עיסוקים אחרים, מלהיבים יותר מהבילוי לצידי. ככל שיחלוף הזמן השקרים הקטנים ילכו ויגדלו, עד שתיגמר השנה (או יותר, או פחות, לאלוהי חיל האוויר פתרונים כמה זמן זה יתמשך) כבר נהיה שוב זרים.
הגב מתחיל לכאוב לי והבטן גם. הולך למקלחת, יושב על האסלה, מנסה להתרכז בעבודות שממתינות לי הבוקר, מעמיס עוד ועוד מטלות על עצמי כדי לא לחשוב, ופתאום מתחיל לשהק.
הולך למטבח, אוכל יוגורט מתוק, שולח את דני שנרדם על הספה בסלון למיטה. בחוץ כבר מתחיל להאיר הבוקר. לוקח עוד כדור נגד אלרגיה ויושב לדכא את עצמי מול המחשב. אני חושב שעם קצת מאמץ אני אספיק לנקות היום גם את התריס של המרפסת.
***
כל השבוע האחרון הייתי נורא נורא עסוק. לא תאמינו כמה דברים צריך לעשות כשעוברים דירה. היו אלף ואחד סידורים לסדר והמון החלטות להחליט – טפסים, מזוודות, ארגזים, חתימות – עניינים שונים ומשונים שכולם דרשו טיפול, התייחסות, הסברים, שיחות בטלפון או עמידה בתור.
ואם כבר מזיזים, מנערים ומשנים סדרי עולם צריך גם לנקות, ואם כבר מנקים אז פתאום רואים שמזמן לא עשינו את התריסים במרפסת, והחלונות בסלון לא נשטפו זה עידן ועידנים, ואולי כבר הגיע הזמן לכבס את הווילון ולפרק את הרשתות המאובקות הללו ולשטוף אותן? מצאתי את עצמי עמל ויגע, מנקה, שוטף, סוחב ואורז, מתרוצץ ללא הרף, מוחק עוד ועוד משימות מדף המשימות שעל המקרר עד שביום שבת בצהרים הכל הסתיים. כל הדרוש סידור סודר. כל המטען נארז, הוכן, קופל ונחתם.
רוני קפץ להוריו לצהרים ואני ניגבתי ניגוב אחד אחרון את רצפת הסלון השטופה ואחר כך היטבתי את לבי בשאריות סלט מהבוקר וקינחתי בבורקסים מאתמול, התקלחתי מקלחת ארוכה ומרעננת ונרדמתי.
קמתי בדיוק בזמן לראות את 'בנות גילמור' והנה הוא חוזר ומצטרף אלי. הסדרה נגמרת, אנחנו יושבים עם קפה ועוגה, עוברים שוב על כל הרשימה, מוודאים שהכל מסודר ומוכן למחר.
הוא מודה לי על כל העזרה שהושטתי לו ואומר שלא היה מצליח להסתדר בלעדי.
אני אומר שלא ידבר שטויות, ואם המצב היה הפוך הוא בטח היה עושה אותו דבר, ואז בפרץ מפתיע של כנות מרעננת הוא אומר, "השתגעת מנחם, בחיים לא הייתי מסכים שתעבור לי פתאום דירה ולא חשוב מאיזה סיבה."
משפט אחד קטן ואמיתי וכל האיפוק והבגרות שהפגנתי מאז שהוא החליט לעבוד בתל אביב הולכים לעזאזל. "למה לא?" התפרצתי, "ומה אם גם אני הייתי בקבע, מה אז?"
"חמי, תפסיק לצעוק עלי. כבר מזמן הסכמנו שאנחנו שונים מאוד זה מזה, עובדה, אני לא הייתי מסכים ואתה כן מסכים."
יכולתי לריב עם העובדה הזו, להתווכח ולכעוס, יכולתי לנאום נאומים חוצבי להבות כל הלילה, אבל מה הטעם להתווכח עם עובדות? "למה לא היית מסכים?" שאלתי בקול שקט.
"כי לא. כי זה הבית שלנו ואני רוצה שאתה תגור פה ותחכה לי, ולא שתתרוצץ לך בכל מיני מקומות."
"ולך מותר להתרוצץ?"
"אני לא מתרוצץ, אני הולך לעבוד. הסברתי לך את זה."
"רוני, אתה לא תעבוד 24 שעות ביממה. אתה תעשה גם דברים אחרים, תפגוש אנשים אחרים, תלך לסרטים והצגות ומסיבות וטיולים. בעוד כמה חודשים תבנה לך חיים חדשים לגמרי שלי לא יהיה בהם שום חלק."
"אבל בסוף אני תמיד אחזור הביתה."
"או שלא."
"אני אחזור, זה רק סידור זמני."
אני מושך בכתפי. "נחיה ונראה."
פתאום הוא מתחרט על הכנות המופרזת שלו וחוזר על כל מה ששינן לי מאז שהחליט לעזוב – תל אביב לא רחוקה, הוא יבוא כל סוף שבוע, הבית שלו פה איתי, אנחנו נדבר כל יום ולפעמים גם פעמיים ביום. הזמן יחלוף חיש קל, הכל יהיה בסדר.
"ואל תתחיל להיכנס לסרטים שאני אבגוד בך וכל זה כי זה לא יקרה." הוא אומר בתקיפות, מתיישב על ברכי ומנשק אותי.
"בסדר." אני אומר, מנשק אותו חזרה ושומר את המחשבות שלי לעצמי.
"וגם אתה מנחם, שלא תתחיל להיות נחמד מידי לכל המזדנבים שלך (ביטוי חדש שהוא קלט מאי שם) אני מכיר אותם, הם יבואו לבכות לך בגלל השטויות שלהם, ועד שאתה תנגב להם את הדמעות הם ינסו להיכנס לך למכנסים."
אני מתחיל לצחוק מהרעיונות שלו ומבקש שידגים לי איך נכנסים לי למכנסים ובסוף אנחנו מפסיקים לדבר והולכים למיטה.
ולמחרת בבוקר, רגע לפני שהוא נכנס למכונית שתיקח אותו רחוק ממני הוא מסתובב, אוחז את פני בשני ידיו, לוחץ אותן חזק תוך שהוא קודח במבטו השחור היישר בעיני ואומר, כאילו ממשיך שיחה שניהלנו קודם, "לפחות תבטיח לי שלא תישן מחובק ככה עם אף אחד אחר."
"אני מבטיח, וגם אתה לא."
הוא מהנהן, נותן לי עוד נשיקה אחת והולך.

עין רעה
דווקא היום היה לבוס שלנו מצב רוח מעולה ובארוחת הבוקר הוא סיפר לנו סיפורים משעשעים על מכונית הסיטרואן המופלאה שלו. אני מניח שבזמנו הוא היה פחות משועשע, אבל היום, שלושים שנה אחרי, הוא צוחק מכל הסיפור.
מה שקרה הוא שהמכונית הזו הצליחה להיות מעורבת תוך שבועיים בשלוש תקריות שונות, אחת יותר גרועה מהשנייה. הבוס קנה אותה לעצמו בחורף 67 קצת לפני יום ההולדת שלו שחל בסוף פברואר והיה מאוד מרוצה מעצמו ומהמכונית עד שבדיוק ביום הולדתו הוא נסע לתומו בהדר וחטף דו"ח משוטר כי נסע במהירות מופרזת.
כמה מופרזת? שבע קמ"ש מעל המהירות המותרת.
הוא נאנח לנפשו, אבל כמו פולני טוב קיבל עליו את הדין, לקח את הדו"ח והמשיך לנסוע. חצי שעה אחר כך הוא השלים את הסיבוב מול מרפאות לין ושוב עוצר אותו שוטר.
מה הפעם? מהירות מופרזת, נסעת שבעה קמ"ש מעל המהירות המותרת.
לשווא הוא התחנן והסביר שהיום יום הולדתו, שהוא קיבל דו"ח זהה בדיוק לפני חצי שעה, דבר לא עזר, לכבוד יום הולדתו הוא קיבל מכונית אחת בתוספת שני דוחו"ת על מהירות מופרזת.
כמה ימים אחר כך, בבוקר גשום במיוחד אשתו התעוררה, חשה ברע ובקשה שייקח אותה לקופת חולים. שניהם היו בלחץ של זמן כי הם מיהרו לעבודה, והתנועה הייתה איטית בגלל הגשם, ובכל זאת הגיעו בשלום לקופת חולים. עד שהרופא יקבל אותה האישה נכנסה לשירותים, עשתה מה שעשתה, משכה בחבל של הניגארה (לפני שלושים שנה היו הניאגרות תלויות גבוה מעל האסלה) ומעשה שטן, הניאגרה נפלה על ראשה וכולה נרטבה. בכל זאת הלכה לרופא, קבלה תרופה, ואז דרשה מבעלה שיחזיר אותה הביתה כדי שתוכל להחליף את בגדיה לפני שתלך לעבודה.
שניהם היו לחוצים מאוד בזמן, בחוץ גשם שוטף, בדיוק כשהבוס עושה את הסיבוב ברחוב גאולה התלול, בואכה מרכז הכרמל, יורד מולו אוטובוס אגד.
הכביש חלק, הסיבוב חד, הסיטרואן מחליקה ונכנסת לאמצע האוטובוס, ישר לתוך תא המטען הגדול שיש לאוטובוסים במרכזם. מעוצמת המכה שמשת החלון הקדמי של הסיטרואן ניתקת ממקומה, אבל לא נשברת. הבוס משרבב את ראשו מהחלון נטול השמשה מביט למעלה אל האוטובוס ורואה את הנהג שמוט על ההגה.
הבוס יוצא מהאוטו, שם את השמשה בצד, נשענת על הרכב ועולה לאוטובוס. מתברר שהנהג פשוט התעלף מרוב בהלה, אבל לא נפצע ולמרבה המזל גם שאר הנוסעים בריאים ושלמים. הבוס יורד לבדוק מה קרה לתא המטען הריק של האוטובוס שספג את רוב הנזק ואז עובר רכב חולף, נותן מכה לשמשה של הסיטרואן והיא מתנפצת לאלף רסיסים. "בטח מישהו שם לך עין רעה על האוטו." אומר הסגן, "אני כבר הייתי נפטר מרכב כזה."
"גם אשתי אמרה אותו דבר." צוחק הבוס, "ורצתה שנמכור את האוטו, אבל יומיים אחרי שהוצאתי אותו מהמוסך עמדתי ברמזור בצומת בתי הזיקוק ופתאום חטפתי מכה מאחור ושני הנוסעים ברכב שעמד לפני נעלמו פתאום."
מסתבר שמשאית שנעמדה שתי מכוניות מאחוריו לא בלמה ברמזור. הייתה תאונת שרשרת והרכב שלו נמעך גם מקדימה וגם מאחורה.
"ולאן נעלמו הנוסעים ברכב שעמד לפניך?" התפלאתי.
"זה היה רכב ישן שהמושבים שלו היו מחוזקים בברגי עץ, מהמכה הברגים נשברו והם נפלו אחורה עם המושבים, אבל לא קרה להם כלום, וגם אני יצאתי בשלום והמשכתי לנהוג בסיטרואן עוד שנתיים עד שמכרתי אותה. אחרי התאונה הזו החלטתי שזהו, המזל הרע שלי נגמר ואני יכול להמשיך לנהוג באוטו כמה שאני רוצה."

לישון באלכסון
במהירות מפתיעה אני גולש שוב למנהגים של רווק. עכשיו כשאין לי שותף לשבת מולו בארוחת ערב, או לשתות אתו קפה של בוקר, אני לא מבשל (מלאכה השנואה עלי רק קצת פחות מהבעת מורת הרוח על פניו של הבן זוג כששוב הוא צריך להסתפק בכריכים וחביתה במקום אוכל מבושל) ורק חוטף פה ושם כשהרעב מציק.
בלעדיו אני קורא הרבה יותר ספרים ובלוגים, נשאר ער עד שעה מאוחרת מאוד מול הטלוויזיה ומניח לבית להידרדר.
הסימנים הראשונים לכאוס כבר פה – מוריד בגדים מהחבל ומשאיר אותם בגיגית הכביסה במקום לקפל ולגהץ, מחפף בניקיון ומסתפק בטאטוא חפוז במקום להשקיע בספונג'ה, הולך לעבודה ומשאיר אחרי שיש דביק ומלא פירורים טרף לנמלים, לא מנגב את הדלפק במטבח אחרי האוכל וזו רק ההתחלה.
אני רק יומיים וחצי לבד, מה יהיה איתי בעוד שבועיים? אפסיק להתגלח ולהתרחץ? אפסיק להשתמש בכלי אוכל ואחיה על ג'אנק פוד שאשלה באצבעות משומנות משקיות? אשכח לדבר עם בני אדם ואסתפק בנהימות בלבד?
אז מה? הרי אני לבד, למי אכפת בכלל?
בלי הנוכחות הרעשנית, התובענית, האנרגטית שלו שאי אפשר להתעלם ממנה בשום פנים ואופן אני מרגיש כאילו הועברתי בבת אחת מחדר קטן וצפוף לאולם ריק ומרווח.
זה לא שאני לא מתגעגע אליו, אבל נכון לעכשיו השקט שהשתרר בבית נעים לי מאוד. חברת עצמי חביבה עלי מאוד והעלמות הלחץ שיוצרת קרבת עוד בן אדם, אהוב וקרוב ככל שיהיה, מעניקה לי תחושת חופש שלא חשתי כבר זמן רב.
אולי לא נועדתי לחיות בזוגיות?
מי אמר שכולם חייבים להצטופף זוגות זוגות כמו בתיבת נוח? מה רע בלגור לבד ולעשות רק מה שמתחשק לך, מתי שמתחשק לך, בלי עין צופיה על מנהגיך והליכותיך?
אתמול למשל הלכתי לישון באחת לפנות בוקר. עד חצות קראתי במיטה.
אם הוא היה בבית אין מצב שהוא היה מניח לי להדליק אור ולשקוע בקריאה בשעות כאלו. אחרי חצות התחיל איזה סרט צרפתי ששמעתי עליו מזמן ולא הזדמן לי לראותו עד היום – אישה נשואה מתלבטת בין בעלה למאהבת הלסבית שבסוף נכנסת להריון מהבעל ובאה לחיות עם בני הזוג. הכל מסתדר יפה כי הבעל בינתיים נדלק על איזה טיפוס ש… נשמע קצת טיפשי, אבל סך הכל אחלה סרט.
הוא בטח היה מציין שהסרט אווילי להחריד ולמי לעזאזל יש סבלנות לשמוע צרפתית בשעה כל כך מאוחרת ומכבה לי את הטלוויזיה בתואנה הצודקת שבטח אהיה הרוג מעייפות מחר בבוקר, ואז מה אם יש לי חופש למחרת? חסרה עבודה בבית שצריך לעשותה?
לא, לא חסרה, אבל היום זה יום החופש שלי ואני לא מתכוון לעשות שום דבר חוץ מלהתבטל.
רק כשהוא לא פה אני יכול להתבטל שעות על גבי שעות ולחשוב לי על סיפורים שאולי אכתוב, ואולי לא, וסתם להתקיים כמו חתול בלי צורך להצדיק את החלל שאני תופס בעולם. איזה תענוג.
כשהוא איתי אני לא יכול למרוח את הזמן בלי לעשות כלום. הוא לא מבין שלקרוא ולגלוש וסתם להזות בהקיץ זה לא נחשב התבטלות, זה צורך נפשי, ושאם אני צריך להתווכח ולריב ולהתנצל על הזמן שאני מקדיש לפעילות הלא פרודוקטיבית הזו אני מתחיל להרגיש אשם ובטלן וכל הכיף בורח לי.
אחר כך כיביתי את האור והתמתחתי לי לכל אורך ורוחב המיטה, מרגיש מאושר כמו ילד ביום הראשון של החופש הגדול ונרדמתי.
בבוקר קמתי מוקדם מידי וכרגיל בבקרים היה לי טיפה קר כי השמיכה נפלה. מתוך הרגל גיששתי אחריו ולא מצאתי אותו. נהייתי עצוב וכשנזכרתי שיש לפני יום שלם של חופש ולבד נעשיתי עצוב עוד יותר. פתאום נזכרתי בלקח שלמדתי בחופש הגדול הראשון שלי אחרי שהחלטתי שאני גדול מידי לקייטנה, אבל הייתי צעיר מכדי לעבוד.
אחרי חודש ומשהו של חופש מוחלט התחלתי לטפס על הקירות מרוב שעמום. אז גיליתי שחופש דומה לשוקולד – אם מקבלים יותר מידי ממנו מתחילים להרגיש קצת לא טוב. בצהרים כבר התייאשתי מסתם לישון, ונמאס לי לבהות בחלל. לא הייתה לי יותר סבלנות לקרוא ולא הייתה לי השראה לכתוב, אף אחד לא היה במסנג'ר, כול החברים היו בעבודה והרצפה הייתה מטונפת בצורה מגעילה, במיוחד במטבח. עוד מעט יהיו לי ג'וקים.
בדיוק כשהתחלתי לנקות את הבלגן של היומיים האחרונים הוא התפרץ פתאום הביתה, לבוש מדי ב', מזיע ופרוע, והסתער עלי. כל המרחב הענקי שנדדתי בו, בודד וחופשי בלעדיו, התכווץ בבת אחת והתהדק סביבי בחיבוק שמעך אותי בעדינות והחזיר אותי אל קרקע המציאות. "מה אתה עושה פה? איך הגעת?"
"תפסתי טרמפ בססנה משדה דוב. יש לי רק שעתיים. אני מת להתקלח. התגעגעת אלי? תעזוב את המטאטא הזה, הלכלוך לא יברח." הוא מתפשט, מדבר, צוחק, מלטף אותי, שואל מיליון שאלות ותוך כדי כך גורר אותי למקלחת.
הזמן שעד לרגע זה נזל באיטיות התחיל פתאום לדהור בפראות. השעתיים שלו חלפו ביעף והנה הוא כבר שוב במדים, ממתין לחבר שיבוא לאסוף אותו ממטיר עלי הוראות, נשיקות, שאלות, מספר שהעבודה כיפית, והאנשים נהדרים, בכלל לא תל אביביים פלצניים כמו שחשש ושהחבר'ה של ספירית נורא נחמדים ויש לנו הזמנה למסיבה ביום שישי בעתלית ו…
"לנו?" אני מחמיץ פנים.
"כן, לנו. אתה חייב לבוא, סיפרתי לכולם איזה חבר יפה יש לי ואם לא תגיע הם יחשבו שהמצאתי אותך."
"סיפרת לכולם?" אני נדהם.
"בחייך מנחם, אל תהיה כבד כזה, בתל אביב אף אחד לא עושה עניין מזה שאתה הומו." הוא פולט בקלילות, ומיד עובר נושא ומספר לי כמה מוזר והזוי זה לגור עם בחורה (ספירית), ואיזה בלגן יש אצלה בדירה, כל הזמן חבר'ה באים והולכים, אף פעם אי אפשר לדעת את מי תפגוש בבוקר גומר לך את החלב.
"אני רואה שאתה בכלל לא מתגעגע." אני מפסיק את שטף דיבורו.
"טיפש." הוא פוסק, מתיישב עלי, נלחץ אלי בכוח ואומר שהוא חושב שעוד מעט מישהי מהמחזרות של ספירית תתחיל לגור אצלה קבוע (היא רק צריכה להחליט מי מהן) וכשזה יקרה הוא מתכוון לנצל את ההצעה הנדיבה של אחד הקצינים שנוסע כל בוקר מחיפה לתל אביב ומעוניין לצרף אליו נהג שיחליף אותו כשהוא מגיע עייף בבוקר.
"מה הוא עושה בלילות שהוא כזה עייף בבוקר?" אני שואל בחשדנות, מדמיין לי איזה הולל שמנסה לפתות את החבר החמוד שלי.
"אשתו ילדה תאומים לפני חודש. מאז הלידה המסכן הזה לא זכה לישון לילה אחד רצוף." מצטחק רוני, ואז מישהו צופר לו בחוץ והוא נותן לי עוד חיבוק ונשיקה, אומר לי להפסיק לצחצח את הבית כל היום וללכת לכתוב או לישון או משהו כי אני נראה הרוס מעייפות והולך, משאיר אותי לבד בתוך מרחב ענקי של שקט מהדהד.

מושפע
לפעמים דני אומר בקול קשוח כזה לאחד מהחברים שלו, "בו'אנה, אתה חתיכת מושפע." אני חושב שזה אמור להיות מעין עלבון, לפעמים נדמה לי שהגינוי הזה צריך להיות מופנה גם כלפי.
לפני כשבוע קראתי כתבה במוסף ידיעות על ילדים שאומצו אחרי ששהו בחודשי חייהם הראשונים בבתי יתומים שסיפקו להם מזון ומחסה פיזיים, אבל מנעו מהילדים חום אנושי. הילדים הללו אומצו בסוף על ידי משפחות אוהבות שניסו להעניק להם הכל ולפצות אותם על הסבל שעברו, אבל לשווא, הם נפגעו כל כך קשה עד ששום דבר לא יכול לתקן את הנזק. לא יודע למה אבל הכתבה הזו דכאה אותי מאוד, בקושי הצלחתי לסיים אותה. מעולם לא חשתי כל כך אסיר תודה לאימא שלי שהבינה שהיא לא יכולה לטפל בי ונתנה אותי לסבתא. מי יודע מה היה יוצא ממני אם הייתי מבלה את שנות חיי הראשונות עם אימא מדוכאת ולא מתפקדת.
במשך השבוע התאמצתי מאוד לא לחשוב על הילדים המסכנים הללו והצלחתי לא רע עד שהיום עשיתי שטות ונסעתי לקנות דלק. השטות לא הייתה שמילאתי את טנק הדלק הריק שלי אלא שלקחתי את העיתון שהמוכר נתן לי חינם.
בעיתון הייתה כתבה על רופא ישראלי שעובד בבית יתומים אתיופי לילדים חולי איידס. הילדים המסכנים הללו התייתמו כי אימותיהם מתו מאיידס והשאירו להם בירושה את המחלה הנוראה הזה. בכתבה סופר איך הרופא הזה הצליח לארגן לילדים תרופות והפחית מאוד את התמותה במקום. אחר כך שמעתי גם ראיון איתו ברדיו והוא אמר שהם זקוקים למתנדבים, אבל אין להם כסף לשלם על כרטיסי טיסה וויזות. מי שיגיע לשם יקבל מקום לגור ויוכל לעבוד בהתנדבות ולעזור לילדים הללו שזקוקים למבוגרים שיאהבו אותם ויטפלו בהם. בדמיוני ראיתי את עצמי עוזב את החיים המשעממים וחסרי המשמעות שאני מנהל כיום, נוסע לאפריקה וסוף סוף עושה משהו חשוב עם עצמי. תורם, מועיל, עוזר באמת, לא סתם גורר את עצמי מיום ליום וממתין למוות.
ואז התקשר דני וצעק שהכלב שלו נעלם, שמישהו גמר לו את הענבים (רוני אכל אותם אתמול – שניהם מתים על ענבים) ומתי תתחיל כבר הקייטנה שלו? הוא נורא משועמם. חזרתי הביתה עם שקית ענבים ודובדבנים כתוספת וגם עם קרטיבים בשבילו ואגוזי בשבילי. מהר מאוד גיליתי שהכלב לא נעלם אלא סתם ישן במלונה ושדני כבר לא משועמם כי יש אצלו חבר שהביא משחק מחשב חדש.
אחרי שבדקתי בחוזר של הקייטנה התברר שהיא תתחיל רק בתחילת יולי, הראיתי לדני ולחבר שלו איך עושים טבלת ייאוש, הסעתי אותם לבריכה ובדרך התחלקתי אתם באגוזי שלי והבטחתי שאחרי שהקייטנה תיגמר ניסע לים, ואולי גם ללונה פארק.
לא חושב שאני אגיע לאפריקה בקרוב.

32. קו פרשת המים

אתמול החלטתי סופית לא ללכת למסיבת ההפתעה שאשתו של צוקר ערכה לכבודו. יכולתי לספק עשרות תירוצים וסיבות, אבל האמת היא שאני לא רוצה שאנשים שהכירו אותי פעם, לפני שהווירוס חדר לדמי, יראו אותי כעת. החלטתי על זה סופית כשקיבלתי מייל תזכורת עליז מדור שהיה איתי אז בקורס. הוא הוסיף גם תמונה של עצמו כיום, ותמונה ששמר מהקורס שבה אני והוא ועוד חבורה שלמה של צעירים שפעם הייתי אחד מהם יושבים ומחייכים כמו טיפשים למצלמה.
אני יודע שגם הם לא נשארו צעירים כמו שהיינו אז בסדיר, אבל אני בספק אם מישהו השתנה יותר ממני. הקורס היה לפני שמונה שנים והרוב השמינו מעט ובטח גם הקריחו, בטוח שרובם נשואים עם ילדים, רק אני נשארתי רווק רזה, והכי גרוע – עם מבט של זקן עצוב ומבוהל. אגב, גם דור השתנה מאז הקורס. הוא לא נשוי כמובן, ומצעיר רזה, שדוף וביישן, הוא הפך לגבר נאה ומושך. יש לו תסרוקת מעוצבת בג'ל, ג'ינס הדוק, שרירים תוצרת חדר כושר ומבט מלא בטחון עצמי שאליו מצורף חיוך מדושן עונג. הוא רצה שאשלח לו תמונה של עצמי כיום. התחמקתי ואמרתי שאין לי תמונות עדכניות ושלחתי לו את התמונה היחידה שאני בערך מחבב – אני יושב על כורסא ומביט במבט אבוד בצלם – למרות שאני משתדל להתעמל ולשמור על כושר והכל איבדתי המון משקל לאחרונה כי אין לי חשק לאכול.
שמחתי לגלות שלמרות השרירים והג'ל דור נשאר אותו בחור מנומס ועדין כשענה לי שהוא שמח שנשארתי עדיין בחור יפה והוסיף בדיפלומטיות שחבל שלא חייכתי למצלמה. עברתי על מעט התמונות שיש לי מאז שחזרתי מתל אביב וגיליתי שאני לא מחייך כמעט באף אחת מהם, ובאלה שאני כן מנסה לחייך החיוך נראה זוועתי ומזויף.
תמונות מלפני קו פרשת המים של חיי אין לי. הרוב אבדו והמעטות שנותרו חבויות לבטח אצל הורי ואין לי שום חשק להביט בהן יותר. הבן אדם שמצולם בהן לא קיים עוד. לכן אני חושב שאין טעם להיפגש עם האנשים שהכירו אותי אז כבחור בריא וחזק, מלא בטחון עצמי שחצני – הבן אדם הזה נעלם ואולי טוב שכך.

דברים כואבים
אחת הסיבות שבחרתי ברופא המשפחה שלי למרות שהוא גר רחוק ממני היא העובדה שתמיד חשבתי שגם הוא הומו. כשהגעתי אליו לפני כשלוש שנים הבן אדם היה כמעט בן חמישים, רווק שחי עם אימא שלו, והמשיך להסתכל לי ישר בעיניים כשאמרתי לו שאני נשא.
בשבילי זה היה מספיק כדי להיות בטוח שהוא כמוני, והנה פתאום, לפני כשנתיים, הוא הודיע לי שהוא נוסע לרוסיה וכשחזר, אחרי כחודש, הוא חזר עם אישה רוסייה, אחות במקצועה, צעירה ממנו ביותר מעשר שנים ואימא לבת קטנה. הם התחתנו עוד ברוסיה ועכשיו יש להם כבר שני ילדים קטנים, חמודים מאוד, בלונדיניים כמו האימא.
אני חושב שהוא מאושר למרות שלפעמים כשהוא מדבר על המשפחה החדשה והמאוד צעירה שלו הוא נראה טיפה המום מהשינוי שחל בחייו. בתמונה על קיר המשרד שלו הוא אוחז בבנו התינוק, נראה יותר כסבא גאה מאשר כאב.
הילדה הצעירה שלו נכנסה אתמול למרפאה (שצמודה לבית שלו) וראיתי שהוא מסתכל בה בחוסר אונים ולא יודע מה בדיוק להגיד לה כדי לסלק אותה בלי לגרום לה לבכות. מזל שאחיה שמבוגר ממנה בקושי בשנתיים בא אחריה והחזיר אותה לבית.
בזמנו אני ורוני דנו בנושא והחלטנו שהוא כנראה לא היה הומו כמו שחשבתי כי אחרת איך תסביר את האישה והילדים?
לא שזה משנה לי משהו, התרגלתי אליו והוא אלי והוא רופא טוב ובן אדם נחמד, אני מחבב אותו אבל לפעמים אני שואל את עצמי איך קרה שהוא שינה ככה בבת אחת את כל החיים שלו ולמה הוא נזכר לעשות את זה בגיל מבוגר יחסית.
אחרי השיחה עם ידיד וירטואלי אני חושב שאני מתחיל להבין למה. הוא חזר לפני כמה ימים מאירוע משפחתי שם הוא פגש שם כמה ידידים שלו וקרובים רחוקים שהוא יודע בביטחון גמור שהם היו בצעירותם הומואים והנה הם נשואים עם ילדים. פתאום הוא חש חרטה על הבחירות שעשה בחייו ורוצה לשנות אותם, רוצה להתחתן ולהביא ילדים. "אין בעיות אם זה מה שאתה רוצה, אבל אתה חייב לספר לאשתך לעתיד על העבר שלך." כתבתי לו.
"אם אני אספר היא תברח." הוא עונה לי.
"אבל אם לא תספר… זה פשוט לא הגון ולא מוסרי וממש לא בסדר להסתיר את המשיכה שלך לגברים."
הוא לועג לי שאני חנון ולא מבין מהחיים שלי ומתעקש שלאחרונה זה הדבר היחיד שהוא רוצה באמת – משפחה וילדים שיגאלו אותו מחיי הבדידות של הומו מזדקן.
"ומה תעשה כשיבוא לך נורא על מישהו?" אני ממשיך להיות קול המצפון הנודניק.
"אני אקפוץ אליך לחפוז קטן." הוא צוחק.
"אבל זו בגידה." אני מתעקש.
"כולם בוגדים." הוא עונה לי בקור רוח, "אתה חושב שסטרייטים לא בוגדים?"
הוא דוחה בלגלוג את כל הטענות התמימות שלי שמשפחה שמבוססת על שקר לא תחזיק מעמד זמן רב, וזוגיות שבה אחד מבני הזוג מסתיר מידע כל כך משמעותי על חייו נידונה לכישלון. לדעתו גם אחרי שאשתו תגלה היא תשתוק ותבליג כי הוא יהיה בעל טוב ויספק לה תנאים כלכליים טובים וכמובן שיהיה אבא נהדר.
לא יודע, אולי אני תמים ואולי הוא צודק, אבל לדעתי הוא צריך לספר הכל קודם ולתת לאישה זכות להחליט לפני החתונה אם אלו החיים שהיא רוצה לחיות. מעניין מה הרופא שלי סיפר לאשתו לפני שהם התחתנו. מצד שני היא לא דברה אז עברית והרוסית שלו עלובה מאוד אז לך תדע?
"תגיד רוני, מה אתה מעדיף? במיטה אני מתכוון?"
"אותך."
"לא, באמת. מה הטיפוס שלך? איזה טיפוס של גבר נראה לך הכי מושך?"
"כזה ששותק ונותן לי לישון בלילה, אחד שפותח את הפה רק כדי למצוץ ולא שואל שאלות טיפשיות."
"לא, באמת. נו, תגיד, זה חשוב."
"אה… טוב, אם זה חשוב אז… לא יודע."
"נגיד שאתה בסאונה ענקית, כולם שם ערומים, או רק עם מגבות, ויש שם גברים מכל הסוגים, הצבעים והגילים. על מי היית הולך?"
"מה יש לי לעשות בסאונה מלאה גברים ערומים?"
"נגיד אמרתי."
"אהה… הייתי מסתובב בכל החדר, בודק טוב טוב בכל מקום ומסתכל בכל פינה עד שהייתי מוצא אותך יושב בצד עם ספר, ומתעצבן שהאדים מערפלים לך את המשקפים ומפריעים לך לקרוא, ואל תשאל איזה מנה היית חוטף ממני."
"למה? כי הלכתי לסאונה?"
"לא. כי באת עם ספר לסאונה. אוויל אחד. מי בא לסאונה עם משקפים וספר?"
"אם היה לי מחשב נייד הייתי לוקח אותו. אתה חושב שהאדים של הסאונה יזיקו לו?"
"כן, בטח. אם אתה חייב לקרוא בסאונה אז עדיף ספר."
"בטח שאני חייב לקרוא, אתה תמיד מאחר ומה אני אעשה בינתיים?"
"אהה… אז תגיד שקבענו פגישה בסאונה."
"לא, לא קבענו שום פגישה. אתה נמצא שם לבד וצריך לבחור מישהו, על מי היית הולך?"
"הייתי מחפש מישהו עם סלולרי, מתחנף אליו שייתן לי אותו ואז מתקשר אליך וצועק עליך ששלחת אותי לבד לסאונה."
"אני רואה שתשובה נורמאלית אני כבר לא אקבל ממך."
"אם אתה רוצה תשובה נורמאלית תשאל שאלה נורמאלית."
"אני פשוט רוצה לדעת איזה טיפוס של גבר הכי מוצא חן בעיניך."
"מה האופציות שלי?"
"אוף. איזה כבד אתה היום. האופציות הרגילות, צעיר, זקן, שמן, רזה, בהיר, כהה, שרירי או צנום, שעיר או חלק. אתה יודע לבד."
הוא שותק שתיקה ממושכת מאוד ואז מתהפך ונשכב עלי. "למה אתה שואל? אתה מתכנן להשתנות או לשדך לי משהו?"
"לא חשוב. אני לא יכול להגיד."
"טוב, אם אתה מוכרח לדעת אני מעדיף מישהו קצת יותר מבוגר ממני, אבל לא בהרבה. שיהיה קצת יותר גבוה ממני, שרירי, אבל לא בצורה מוגזמת. שעיר, אבל לא יותר מידי. רגיל כזה, שקט וחכם, קצת חנון, אבל בצורה גזעית. אחד עם ידיים טובות, בן אדם רגוע שלא מתעלק ולא נלחץ, אחד שיש לו חיים משלו ולא עושה עניין מזה שאני הולך לרקוד ולבלות בלעדיו, והכי חשוב, שיהיה לו לב טוב."
"וואלה? אתה לא נסחף קצת בדרישות שלך?"
"אהה. ושכחתי עוד משהו חשוב, שלא יעשן ולא ישתה וישמור עלי שאני לא אגזים."
"אתה לא מעדיף מישהו יותר בליין שיבוא לרקוד אתך ויהיה פחות שקט?"
"לא. אני עושה מספיק רעש בשביל שניים. הוא חייב להיות בן אדם שקט שאוהב לקרוא ולכתוב ולהתעסק בשקט בעניינים שלו."
"תשמע, יש לך דרישות, חבל על הזמן. לא מאמין שתמצא אחד כזה."
"טיפש, כבר מצאתי. מה קורה חמי? למה השאלות האלו?"
"לא יכול להגיד לך. אתה באמת חושב שיש לי לב טוב?"
"כן, ומזלך שאני פה כדי להציל אותך מהשטויות שאתה עושה בגלל שאכפת לך מכל אחד. ומה הטיפוס שאתה מעדיף?"
"אהה… אני? אוהו. תראה מה השעה, כבר אחרי שתיים. נהיה הרוגים מחר בבוקר. לילה טוב רוני. אני ישן."
הוא צוחק בחושך. "איזה אשכנזי ערמומי אתה, מזלך שאני אוהב אותך. לילה טוב חמי."

לא נעים
את ערב חג השבועות ביליתי עם משפחתי. ארוחת החג התקיימה אצל אחי הגדול. בדרך כלל אני משתדל לפגוש בו כמה שפחות, ובעקרון אני מתאמץ לא להגיע כשיותר משניים שלושה מקרובי משפחתי מתכנסים יחד, אבל הפעם אימא התקשרה לרוני וביקשה שהוא ילחץ עלי כי כולם שואלים מה איתי ולא נעים לה מהמשפחה.
אתם לא רוצים לדעת איזה מכבש לחצים רוני הפעיל עלי, די בכך אם אגיד שהוא נחל הצלחה ואני התייצבתי לבוש במחלצות בפתח ביתו המרווח של אחי הגדול המכונה החיה (כינוי שבא לו בצדק בגלל נתוניו הפיזיים התואמים את אופיו).
האדם היחיד שבאמת שמחתי לפגוש היה אחייני הצעיר – בנו הבכור של אחי. ילד בן עשר שמאוד מאוד מזכיר לי את עצמי בגילו. הוא שמנמן, ביישן קצת, תולעת ספרים, חובב מדע בדיוני ומשחקי מבוכים ודרקונים, מתעב מתמטיקה ופוחד מאביו האימתני בדיוק כשם שאני פחדתי ממנו כשהייתי בגילו. הביקור לא היה כל כך מוצלח. לאבא היה מצב רוח רע מאוד וכל זמן הארוחה הוא הציק לי למה אני עובד בעבודה עלובה כזו ולא מנצל את הפוטנציאל שלי והולך לעשות תואר כדי שאוכל להרוויח יותר כסף.
ניסיתי להסביר לו שגם אם היה לי די זמן וכסף ללמוד הייתי לומד משהו שירחיב את השכלתי ולא מבזבז את זמני על ניסיון להתעשר, ובכלל, אני מתעניין בדברים אחרים מאשר תארים ודיפלומות שאפשר לתלות על הקיר.
אבא לא אהב את התשובה המתחמקת שלי והמשיך להיות נרגן ולהציק. בסוף הבנתי שחלק מהבעיה נובע מכך שהוא פשוט לא שומע אותי טוב – גם כי היה שם רועש מאוד (המון ילדים צרחניים, מבוגרים קשקשנים ומוזיקה רועמת), וגם כי כנראה שחלה ההידרדרות בשמיעה שלו. כנראה שבגלל זה הוא היה כעוס ועצבני וכרגיל פנה אלי לפרוק את הלחצים. במשך שנים הייתי מוצא נוח להוצאת כעסים וזה לא השתנה עד היום. בסוף אימא שמה לב מה קורה וחילצה אותי מידיו. היא הסכימה איתי שהוא כועס בעיקר כי הוא לא שומע טוב, וגם כי הוא נורא מודאג בגללי, ואמרה לי שוב שרזיתי וביקשה ממני ללכת לראות מה עושים הבנים בחדר המחשב.
אחי הפך את הממ"ד לחדר מחשב מצויד כראוי ואני מצאתי שם את אחייני יושב ליד בחור נאה ושחום כבן שש עשרה בשם שגיא שהתברר כקרוב של גיסתי. הוא שמח שמחה גדולה על בואי וטרח להראות לי את שמחתו באותות ובמופתים.
מהר מאוד התברר לי ששגיא הומו, והוא יודע שאני גם, ומתכנן לבצע בי את זממו למרות שאני מבוגר ממנו ביותר מעשר שנים.
במשך הדקות המעטות שלקח לאחייני הצעיר ללכת למזנון ולהביא לנו שתייה ועוגות הוא הצליח להבהיר לי את כל העובדות הללו בצורה ברורה מאוד, ואפילו לא מצמץ כשאמרתי לו שאני חיובי. מסתבר שהוא כבר ידע את זה קודם וידע גם שיש לי חבר שאני חי איתו. כל פרט על חיי נודע לו דרך הרכילות המשפחתית וזו הסיבה שהוא הטריח את עצמו מלכתחילה לבקר את הדודה.
איזה מזל שהאחיין שלי, שיהיה לי בריא, התפרץ פנימה נושא צלחת עמוסה כל טוב ולא היה עלי לענות להצעות המביכות של הילד חסר הבושה הזה. אני לא זוכר את עצמי נועז כל כך בגיל שש עשרה, חרמן כן, אבל בטח שלא כל כך אמיץ.
כמה דקות אחר כך רוני התקשר והודיע לי שהוא למטה עם האוטו ושאל מתי אני מגיע. חשבתי שהוא יגיע רק בעוד שעתיים לאסוף אותי, אבל כנראה שהוא שוב הסתכסך עם מישהו מהמשפחה שלו (גם הוא בילה כמוני את ערב החג בחיק משפחתו זולל עוגות גבינה ומתעדכן ברכילות משפחתית) והקדים לעזוב.
"אני חייב ללכת." אמרתי לצעירים המאוכזבים, ואחרי סיבוב חפוז של הפרודיות מכל הדודים והדודות (אחרי שנישקתי את אימא וסבתא קיבלתי לתדהמתי חיבוק ונשיקה גם מאבא), דהרתי החוצה.
רק כשהגעתי לרכב הבחנתי ששגיא רץ אחרי. אם רוני היה יושב כמו שצריך מאחורי ההגה היינו יכולים להסתלק מיד, אבל הוא היה חייב לצאת מהרכב ולשבת על הספסל עם סיגריה. התיישבתי לצידו ועל כורחי הצגתי לפניו את שגיא שהתיישב מצידו השני וביקש גם הוא סיגריה. רוני מדד אותו במבט נדהם ושאל את הילד בן כמה הוא, ומה אתם חושבים התינוק הזה ענה?
"אני מעל גיל ההסכמה ואני מסכים."
רוני התחיל לחייך ולא מחה כשלקחתי ממנו את הסיגריה והשלכתי אותה לפח. כפי שידעתי הוא סירב בנימוס להצעה לעלות למעלה ולהגיד שלום בטענה שהיה לו מספיק ודי מקרובי משפחה לערב אחד, אבל מצד שני הוא גם לא מיהר כל כך להיכנס לרכב. שגיא החצוף וחסר הבושה מצא חן בעיניו מאוד, למעשה קל היה להבחין שהם שניהם מצאו חן אחד בעיני השני.
די מהר הודה שגיא בפנינו שהוא אמנם סקרן מאוד וחרמן מאוד, אבל אין לו שום ניסיון והוא מחפש מישהו מנוסה ממנו שידריך אותו. למרות שרוני אמר לו מיד שאנחנו לא הכתובת הוא המשיך להציק ולחפור. "אז מה, אתם ממש גרים יחד וישנים יחד והכל?" שאל בלהיטות סקרנית.
"בעיקר והכל." התבדחה דעתו של רוני.
"אתם כאילו עושים הכל?" הוא המשיך לחקור, "אני מתכוון לא רק מזמוזים ונשיקות אלא גם דברים כואבים?"
רוני החליף איתי מבט משועשע וקרץ לי. "שום דבר ממה שאנחנו עושים לא כואב לי, ולך מנחם?"
חייכתי אליו ושתקתי, נבוך מכדי לענות, אבל בדרך הביתה חשבתי הרבה על השאלה של שגיא הצעיר והלהוט והגעתי למסקנה שהיא לא טיפשית כמו שהיא נשמעת.
אחרי שמניתי בליבי את כל הדברים הכואבים שאנחנו כן עושים זה לזה בין הנשיקות והמזמוזים הגעתי למסקנה שטוב ששתקתי. הוא עוד צעיר, יש לו זמן לגלות את זה לבד.
הלומי אוכל ושתייה נרדמנו מהר מאוד ובבוקר קמנו רעננים ומלאי מרץ. שמחנו יחד שלמרות ההרגשה שהיום שבת זה רק יום שישי ומחר יש שוב שבת, ומרוב שמחה התחלנו להתנשק ולהתחבק ומשם העניינים התגלגלו כרגיל, ואז הרמתי במקרה את מבטי וגיליתי ששכחתי לנעול את הדלת כמו שאני עושה בדרך כלל, וצעיר רזה ובהיר שיער ועיניים עומד בפתח ובוהה בנו במבט מוקסם. אם לא די בכך קלטתי שבן זוגי היקר שם לב לנוכחות הצופה הלא מוזמן הזה הרבה לפני והדבר לא הפריע לו כלל, נהפוך הוא. למראה הזעזוע שעל פני הנער ששמו דניס (סשה הגדול הביא אותו לביקור והם ישנו יחד בחדר האורחים שלנו) פרח ונעלם ואני זינקתי ממקומי ונעלתי את הדלת. "אתה לא נורמאלי." צעקתי על רוני, "למה לא אמרת לי שמישהו מסתכל עלינו?"
במקום להיות נבוך רוני משך בכתפיו, גיחך וקרא לי פולנייה ביישנית.
הודעתי לו שכל החשק עבר לי ובמקום לחזור למיטה נכנסתי למקלחת, הוא נכנס מיד אחרי, הצמיד אותי לקיר והתעקש שהוא חייב לגמור כי הוא חרמן רצח.
"זה שמישהו מסתכל עליך מזיין חרמן אותך?" התמרמרתי, "אתה ממש סוטה רוני."
הוא צחק, ביקש ממני להפסיק להתנהג כמו נקבה, ודי מהר הוכיח לי באותות ובמופתים שדי כיף להיות סוטה, ובכל זאת, מהיום אין מצב שאני לא נועל את הדלת לפני סקס.
בשבת כבר נמאס לנו לנוח והחלטנו לצאת לטייל ברחבי עמק יזרעאל שחוגג את פסטיבל הדבש והחלב או משהו כזה. התארגנו בשלוש מכוניות, לקחנו שפע של אוכל ושתייה ויצאנו לדרך. עד שהגענו לעמק יזרעאל גילינו שיחד אתנו נודדים בדרכים עוד המוני בית ישראל על זקניהם טפם וג'יפהם.
היה חם נורא והיו זבובים ושמש. כל הרוסים בחבורתנו – רוב מוחץ – סבלו נורא והתמרמרו שאיך זה שהקיץ בקושי התחיל וכבר הכל יבש וצהוב? ומה זה החום הנוראי הזה? ולמה יש פה כל כך הרבה זבובים ובני אדם ופקקי תנועה? ואיזה מין מדינה זו בכלל?
לגבי החום והזבובים לא היה לנו מענה, אבל פקק התנועה נגרם בגלל קבוצה ענקית של אופנוענים שיצאה מחניון קניון אלונים שבצומת אלונים וחסמה זמנית את הדרך.
עוד ועוד אופנועים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים זרמו מהחניון אל הכביש, מרהיבי עין ביופיים. רוני הביט בהם פעור פה ואחוז קנאה וידעתי שהוא היה נותן המון כדי להיות רכוב על סוס ברזל מהיר כשהוא עוטה מעיל עור שחור משובץ ניטים, קסדה מבריקה על ראשו ואולי גם בחורה שופעת נלחצת אליו מאחור, ידיה כרוכות סביב מותניו, שדיה נמעכים אל גבו. הבטתי איך עיניו מתערפלות בגעגועים למראה הרוכבים אל החופש ושאלתי את עצמי אם הוא באמת מדמיין לו את עצמו מצטרף אליהם על אופנוע שחור וכסוף? ואת מי הוא היה מרכיב מאחוריו, נצמד אליו בכוח ומחבק אותו? ואז הנייד שלי צלצל ושגיא היה על הקו. "מאיפה יש לך את המספר שלי?" נדהמתי. מסתבר שהוא שאל את הדודה שלו – גיסתי – והיא פשוט שאלה את אימא שלי שבתום לב נתנה לה את המספר שלי.
"תשמע שגיא," התחלתי לשאת נאום חינוכי רב טקט שבו התכוונתי להבהיר לו שהוא צעיר מידי ואני לא פנוי ולא מעוניין וגם נשא ו…
"אני יכול לדבר עם רוני." הוא ביקש בנחת, "יש לי משהו חשוב לשאול אותו."
נתתי לרוני את הנייד שלי ולהפתעתי השיחה עם שגיא עניינה אותו כל כך עד שהוא הפסיק לבהות בגעגועים באופנוענים, צחק מקרב לב, זרק את ראשו לאחור, תלתליו מקפצים בעליצות על עורפו, הסתובב בגבו אלי, התרחק ממני כדי שלא אשמע את דבריו ושוב געה בצחוק רם. מתי הוא צחק ככה לאחרונה ממשהו שאני אמרתי?
אחרי שהם גמרו לדבר הוא השיב לי את הנייד וחייך במסתוריות כששאלתי מה הילד רצה.
"לא משנה, רצה לשאול אותי משהו שנראה לו חשוב." סתם ולא פירש.

תמונות מחיי זוגיות
ורק אחר כך, אחרי שהוא הגיע הביתה שיכור ואומלל דיברנו וכאילו התפייסנו, והכל היה כבר טוב ויפה – הוא אפילו הזמין לנו מקום במסעדה האיטלקית ההיא שתמיד רציתי לבקר בה ואף פעם לא יצא לי – הבנתי שאני כועס, מאוד מאוד כועס.
לא על שגיא שהוא רק ילד טיפש, אלא על רוני שרב איתי ואפילו קרא לי זונת צומי וגרם לי להרגיש אשם ואידיוט בגלל הבלוג שלי. מאז שהפכתי לחיובי לא הרגשתי כל כך אומלל. טוב, אולי אז כשנפרדנו בקיץ שעבר… לא יודע. איך אפשר למדוד אומללות?
אני מניח שאי אפשר, כמו שאי אפשר למדוד אהבה, אני רק יודע שאני זקוק למקום הווירטואלי הפרטי הזה שבו אני פורק מחשבות, מספר על היום שלי, מארגן את האירועים שקרו לי, קושר בין העבר לעתיד, מתעצבן, כועס, פוחד.
אני צריך את זה, ואני זקוק לחברים שמגיבים ושאכפת להם ממני גם אם זו חברות נטולת גוף ואם הוא לא מבין זו הבעיה שלו, לא שלי.
הקטע הכי גרוע היה במוצאי החג, אחרי הטיול המעצבן ההוא בעמק יזרעאל חזרנו הביתה והלכנו להתרחץ ולנוח. כמובן שדבר ראשון אחרי המקלחת דהרתי למחשב שלי לבדוק מה חדש, ואז הוא התפוצץ פתאום והכל נעשה איום. הוא צעק עלי שהצחוק שלו היה רק הצגה בשביל שגיא שקורא בבלוג שלי ויודע עלינו יותר מידי דברים לטעמו של רוני.
פתאום רוני ששונא לקרוא ישר ממסך מחשב התעקש לעבור על כל הבלוג, כולל התגובות, (מה שהוא מעולם לא עשה קודם), וצרח עלי שאני מופרע ופתטי וזונת צומי ששופך את כל החיים שלו בבלוג ושאני עושה מעצמי קרקס להנאת כל מיני חסרי חיים מעוותים שמאוננים על הסיפורים שלי, ועוד המון מילים רעות ופוצעות שלא ידעתי מה לענות עליהן.
התשובה היחידה שלי הייתה למחוק הכל וזה מה שעשיתי. אמרתי לעצמי שהכל לטובה ושאני אחוש הקלה בלי המשא הכבד של הבלוג וככה עדיף, אבל לא הרגשתי הקלה, בדיוק הפוך. לא יכולתי להניח לו לגעת בי מרוב שכעסתי עליו. במשך יום שלם אחר כך הרגשתי שדי, אני והוא גמרנו.

בחור קלאסי
ביום ראשון הוא חזר מאוחר, שתוי ומסכן ודברנו שוב על הבלוג. רוני התנצל ואמר שלא התכוון לרוב הדברים שאמר וביקש שנתפייס. אמרתי שבטח, אין בעיות, הכל בסדר והלכתי שוב לילל במקלחת. בחום הזה מתקלחים כל שעה ככה שזה לא נראה חשוד שאני מבלה המון זמן מתחת לזרם המים.
למחרת, מיד אחרי העבודה הוא ירד בצ'ק פוסט והלכנו לממה מיה. אכלנו אוכל נפלא שהוגש בכמויות גדולות מידי על צלחות גדולות ממידת אדם סביר ואחר כך הלכנו לקנות לי סנדלים כי הכלב של דני לעס את הסנדלים הישנות שלי.
לא הצלחתי למצוא משהו שימצא חן בעיני. לא היה לי נוח בשום סנדל ורוני איבד את הסבלנות כי בחנות של גלי העלבתי זבנית אחת כשהתווכחתי איתה שאולי הסוליה הזו אנטומית, אבל לא רק שהיא תוצרת סין ירודה היא גם לא אורתופדית, ואני סומך על כף הרגל שלי בנושא הזה ולא על מה שהיא אומרת.
כשיצאנו משם (יותר נזרקנו מאשר הלכנו) רוני התרגז ואמר שאני מפונק ונודניק ודי כבר עם הבררנות שלי, ושוב היה ויכוח מכוער על כסף, סגנון ואיכות לעומת כמות.
אמרתי שאני מצטער מאוד וכמו שבבגדים אני לא מפונק כלל בנושא של נעלים אני לא מוכן לעשות קיצורי דרך. נעלים זה דבר חשוב לבן אדם שעומד כל כך הרבה שעות על הרגלים ואני לא מוכן להתפשר בתחום הזה בשום פנים ואופן. בסוף מצאתי את מבוקשי בנעלי הקיבוצים. חזרנו הביתה בשתיקה מעיקה, התקלחנו בנפרד והלכנו לישון כל אחד בפינה שלו. בלילה התעוררתי בוכה.
הוא התעורר ואמר שאני צדקתי בקשר לסנדלים והוא אוהב אותי, ואפילו התלוצץ ואמר שאני בחור איכותי עם טעם קלאסי והוא לא מבין מה אני מחפש עם ערס עצבני כמוהו וניסה לחבק אותי, ובאמת רציתי שנתחבק, אבל לא יכולתי. גוש של כעס קפוא חנק אותי ופשוט לא יכולתי לגעת בו.
אחר כך הוא הלך לעשן בחוץ ואני הלכתי שוב לבכות במקלחת. בשבוע הבא הוא נוסע לעבוד בתל אביב ויחזור רק בסופי שבוע, אולי.

דליים סדוקים
לאישה סינית באה בימים, היו דליים גדולים תלויים בשני צידי האסל, שהיא נשאה על צווארה. באחד הדליים היה סדק בעוד שהשני היה מושלם והגיע תמיד מלא ליעדו.
בסוף הדרך הארוכה מן המעיין לבית, הדלי הסדוק הגיע מלא בחציו. במשך שנתיים תמימות הביאה האישה מדי יום ביומו, דלי וחצי מים לביתה. הדלי המושלם היה גאה, כמובן, בהישגים שלו, אך הדלי הסדוק, המסכן, התבייש במומו והיה אומלל, כיוון שהצליח לבצע רק מחצית מייעודו.
לאחר שנתיים של מה שנראה ככישלון מר, פנה הדלי הסדוק לאישה ליד המעיין ואמר לה: "אני מתבייש שהסדק שבי גורם למים לדלוף לאורך הדרך הביתה".
האישה הזקנה חיכה ואמרה "האם שמת לב שיש פרחים לאורך השביל, בצד שלך, ואילו בצד השני אין? המום שלך מוכר לי מאז ומתמיד, ולכן טמנתי זרעי פרחים בצד שלך ובכל יום שאנו צועדים הביתה, אתה משקה אותם. במשך שנתיים אני יכולה לקטוף פרחים יפים אלה, כדי לקשט את השולחן. ולולא היית כמו שאתה, לא היה היופי הזה מעשיר את הבית."
לכל אחד מאיתנו יש מום מיוחד, אך הסדקים והמומים שלנו הם שעושים את החיים יחדיו מעניינים ומספקים כל כך.
***
אין לי מושג איפה הוא מצא את הסיפור הנחמד הזה ואיך הוא מצא זמן לשלוח לי אותו במייל, אבל אני יודע שזו הדרך שלו לבקש סליחה על המריבה הזוועתית של מוצאי החג. כבר שבוע שלם הוא עושה חפיפה למחליף שלו ומנסה תוך כדי כך להספיק לעשות יותר מידי דברים בבת אחת ואם לא די בכך הוא נורא מודאג בגלל המעבר למקום חדש שבו יהיה עליו לכבוש לו מחדש מקום ועמדה. הוא נורא לחוץ בגלל שבשבוע הבא הוא עוזב את הבסיס. כל הבלגן עם הבלוג שלי בתוספת הלחץ שהוא נתון בו יצרו את המצב הבלתי נסבל הזה שאנחנו נתונים בו היום.
בצהרים הוא לא הספיק להתקשר אלי כמו תמיד ודיברנו רק בחמש בערב. הוא נשמע לי כל כך מתוח וקצר רוח… ידעתי שאני צריך להיות תומך, מבין, מרגיע ולא הצלחתי. אכזבתי אותו ואת עצמי, דיברתי בנוקשות ואחר כך הצטערתי. כל כך חשוב לו להעביר את התפקיד בצורה מסודרת ולהגיע מוכן לקריה, וכל מה שאני יכול לעשות זה לקטר בגלל הבלוג המטופש שלי. הוא חזר רק אחרי שש, הרוס מעייפות, כל כך עייף עד שלא היה מסוגל לאכול. התקלח, נפל על המיטה ערום ומיד נרדם.
ישבתי ליד המחשב ושקעתי בכתיבה, מתפלא איך הגיבור של הסיפור החדש שלי כופה עלי את הסיפור שלו בלי להתחשב בכלל ברעיונות שלי.
אחר כך הוא התעורר, אכלנו משהו וניסינו מאוד להיות תרבותיים ומנומסים. הוא אפילו קם להוריד את הצלחות מהשולחן ושאל אם לשים במדיח. "המדיח מלא כלים נקיים, אני אטפל בזה אחר כך. לך לנוח." אמרתי.
"אני חייב סיגריה." הוא התנצל. יצא החוצה, ישב על המעקה, עישן וליטף את הכלב.
הכנתי קפה לשנינו והוצאתי אליו. בגינה היה חשוך, נעשה קצת קריר, נשבה רוח קלילה והיה ממש נעים. "עוד מעט יש 'עובדה'. רוצה לראות?" שאלתי.
הוא עשה כן עם הראש, כיבה את הסיגריה ושאל אם אני שונא אותו.
"אל תדבר שטויות, בטח שלא."
"אתה יודע מתי הפעם האחרונה שעשינו סקס?"
חשבתי קצת. "לא זוכר בדיוק, בשבועות?"
"לא התכוונתי באמת שאתה זונה, דברתי מתוך כעס."
"אני יודע."
"מתי תסלח לי כבר מנחם, אני לא יכול ככה יותר."
"סלחתי לך מזמן, די."
הוא סקר את פני בספקנות. "לא נכון." קבע בעצב, "בוא נלך לראות 'עובדה'."
נשכבנו על המיטה מול הטלוויזיה, והזדעזענו מהעוולות שקורות במדינה, מהעוני של הפנסיונריות של 'משגב לדך' ומהמצב הנוראי של אסי דיין שנשמע כאילו נדפק לו לגמרי המוח מהסמים. אחר כך ניסינו לצחוק מ'וויל וגרייס', אבל לא הצלחנו. הרגשנו כבדים מידי, עצובים מידי. המשקע של כל המילים הקשות שנאמרו העיק עלינו, הדים של כעס ריחפו מעלינו. הוא לקח את כף ידי בידו, שיחק עם האצבעות, שאל איך הולך הסיפור על קבוצת התמיכה.
אמרתי שבסדר, אבל יש התפתחויות שלא צפיתי והגיבור שלי עושה דברים שמפתיעים אותי. הוא צחק ואמר שאני משוגע ואז נבהל וביקש סליחה.
עניתי שיפסיק להיות טמבל כי אני באמת פסיכי ומשכתי אותו אלי. עברו כבר כמה ימים מהפעם האחרונה, אבל לא התנפלנו זה על זה כרגיל אלא התנהגנו בעדינות, בהססנות אפילו. "אני נורא אוהב אותך." הוא אמר אחר כך, "אני שונא לריב אתך מנחם, בוא לא נריב יותר."
לפני שהספקתי להגיד לו שאי אפשר לחיות עם מישהו בלי לריב לפעמים הוא נרדם ואני התגנבתי מהמיטה והלכתי לשחזר את הבלוג שלי.
היום הוא לא ראה אותי יושב אפילו דקה אחת מול המחשב. אני מתכוון להמשיך במדיניות הזו בעתיד ולהיכנס לאינטרנט רק כשהוא לא בבית גם אם זה יעכב את התשובות שלי ואת הכתיבה, וכמובן שהבלוג שלי יישאר סוד כמוס.

מודה אני
החום נשבר לפנות בוקר. קצת לפני עלות השחר מצאתי את עצמי מגשש אחריו בתוך סבך הקפלים של שמיכות הפיקה הנפרדות שלנו שהסתבכו במשך הלילה לפקעת חסרת תועלת של בד שלא חימם אותנו מספיק.
בסוף נשברתי, קמתי, העפתי את השמיכות הדקות מידי מהמיטה ועטפתי את שנינו בשמיכה הקיצית הזוגית שלנו. הוא הצטנף בזרועותיי, נדחק אלי מתוך שינה, מניח לי לנשק את עיקול כתפו החמים והחלק, להסניף את הריח שלו ולסבך את רגלי ברגליו.
מבחינתי אפשר היה להמשיך לשכב ככה, מעורבלים זה בזה, עד שיגיע הזמן לקום, אבל אתם יודעים איך הוא בבקרים. ער למחצה הוא מניח את ידי על אברו הזקוף ומתפתל בזריזות עד שהזין שלי מתמקם בין עגבותיו.
"הדלת לא נעולה." אני נזכר.
"זה בסדר, אנחנו לבד בבית." הוא משיב, מגשש במגרה של ארונית הלילה ומקלל כשהוא נוכח לדעת ששוב נשארנו בלי קונדומים. "לא נורא, אפשר להסתדר בלי." פתחתי את הפקק של הקרם המועדף עלינו.
כל פעם אני מתפלא מחדש איך זה שבמיטה אין לנו שום חילוקי דעות, הגופות שלנו חכמים יותר מאיתנו והם יודעים בדיוק איך לעשות מה.
אחר כך הוא נרדם ואני שוכב לצידו בשקט, מנסה לחפש במוחי אחרי משפטים שיוכלו לתאר בדייקנות את הרגשת הנועם והחמימות שעוטפות אותי. קשה לי למצוא משפטים שיבטאו בשלמות את האושר הנפלא שמסב לי המגע בגופו. איך אני יכול לתאר את העונג של עורו החמים והחלק המחליק על עורי, את הטבעיות המופלאה שבה אבריו הדקים והגמישים משתלבים באברי. ברגעים כאלו אני מרגיש כאילו אני צף על ענן רך שעוטף אותי ברכות, אני נינוח לגמרי, חסר כל דאגה, גופי רפוי ואני ספק חולם, ספק הוזה, רוקם עלילות מופלאות, פותר בעיות מציקות, מרגיש אחדות מופלאה של גוף ונפש, נטען באנרגיות בשביל כל היום. אפילו המילים השחוקות של תפילת 'מודה אני לפניך' נשמעות פתאום כאילו שמעתי אותן לראשונה רק הבוקר.
אחר כך אני נרדם ומתעורר רק כשהוא קם והולך להתגלח. אנחנו מתארגנים בזריזות מתורגלת היטב, נוסעים יחד לצומת, נפרדים בליטוף מוצנע ובחיוך זהיר והולכים איש לדרכו.

יותר מידי עוגות ושאלות מיותרות
ביום חמישי הלכתי למסיבת יום ההולדת של יגאל, בן זוגי בתקופת הצבא. כשהייתי חייל לא האמנתי בזוגיות חד מינית, הייתי צעיר וטיפש ועדיין נאבקתי עם עצמי, מתקשה להשלים עם הזהות המינית שלי, פגשתי את יגאל בלשכת גיוס כמה חודשים לפני שהתחיילתי, ומאז נפגשנו מידי פעם, בעיקר לסקס. יגאל סבל מההתלבטויות שלי באותה תקופה ועד היום אני חש קצת אשמה בנוגע אליו.
הוא הבחור שאיתו תפסו אותי הורי במיטה אחרי השחרור, ואיתו הייתי במילואים כשרוני היה בחו"ל. אחר כך הוא נסע להולנד לפגוש את אביו ונשאר לגור שם עם החבר שלו שבא אחריו. אני בסופו של דבר נשארתי בארץ.
כשהוא הזמין אותי למסיבת יום הולדתו הייתי חייב ללכת. יש לנו הרבה היסטוריה וזיכרונות משותפים, הוא גר יחסית קרוב, אני מכיר גם את אימא שלו ואחותו והוא מכיר את רוני ומחבב אותו. הפעם לא היו לי תירוצים להתחמק. הלכנו. סך הכל היה חביב ואפילו הקריאות הנדהמות – כמה רזית! – לא היו מעיקות יותר מידי הפעם.
במהלך המסיבה יגאל לקח אותי הצידה ושאל מה קורה, מה שלומי ולמה אני לא אוכל עוד עוגה. הוא לא ראה אותי כבר כמעט שנה וזכר אותי מלא יותר ודי ברור היה שהצורה שלי כיום מצערת אותו.
ההסברים שלי שאני בריא לגמרי ואיבדתי כמה קילוגרם רק בגלל תופעות הלוואי של התרופות, לא כי אני גוסס או משהו, לא שינו את מבט הצער והרחמים על פניו.
לקראת תשע בערב רוני הסתלק לראות כדור סל אצל מאור ואני חזרתי הביתה, מפוטם ביותר מידי עוגות.
בבית מצאתי את הילד משחק עם הכלב. הוא סיפר לי שחיפש אותי אחד בשם שגיא.
"הוא שאל אותי שאלות מעצבנות." דיווח דני, ולפי מה שסיפר לי הבנתי ששגיא ניסה לברר, לא בעדינות יתרה, מה בדיוק טיב היחסים ביני לבין דני.
הוא שאל את דני אם הוא אוהב אותי, ואם הוא חושב שאני אוהב אותו, וכשהילד אמר – בטח, חמי הוא כמו אח שלי – שגיא ניסה לברר אם אני מנשק את דני, מחבק אותו, רואה אותו ערום, או נוגע בו, שאלות שהיו מכשילות ילד בן שלוש, אבל בטח לא את דני שאולי נראה קצת קטן לגילו, (בראשון לאוגוסט ימלאו לו 14) אבל הוא ילד פיקח מאוד. הילד אמר לו מיד שיפסיק לבלבל את המוח, שאני והוא מכירים המון שנים (מאז שדני היה בן שמונה) שאני כמו קרוב משפחה שלו, ושאין שום דבר לא בסדר ביחסים שלנו.
אחרי כמה דקות של חקירה שגיא התייאש והלך. דני חשב שכל השיחה עם שגיא הייתה מצחיקה ולא ייחס לה חשיבות רבה. כדי לא להלחיץ אותו ניסיתי לא להראות שאני מתרגש, אבל האמת שרתחתי מכעס. העדפתי לא לספר על המקרה הזה לרוני מחשש שהוא יחולל מהומה שלמה מכל הסיפור המכוער הזה. זו לא פעם ראשונה שקיבלתי הערות, אזהרות, חקירות והרמת גבות בגלל היחסים שלי עם דני, אבל זו הפעם הראשונה שמישהו ניסה לערב בחשדות המכוערים האלו גם את הילד.
אני לא יכול להימנע מלחשוב שהכל באשמת הבלוג שלי. אם הוא לא היה נכתב שגיא לא היה נכנס לנו לחיים. חשפתי את עצמי יותר מידי וזו התוצאה.

31. לך תבין בני אדם

ניצן מתפרץ לחדרי, פניו אדומות וכולו יוצא מעורו מרוב התרגשות. "יובל בא לחמשוש." הוא מכריז בהתרגשות. "אחלה. באמת הגיע הזמן, לא ראיתי אותו כבר חודש לפחות." אני מחייך.
ניצן לא מחייך, נהפוך הוא. "חמי, אתה חייב, אתה פשוט חייב לעזור לי." הוא צועק בלחש דרמטי.
"הקונדומים במגרה מתחת לטלפון." אני אומר, קצת בפליאה, כי הסוד הזה גלוי וידוע לכל מי מבאי ביתנו שנתקע בלי קונדומים ותראו לי בן אדם אחד שזה לא קורה לו מידי פעם.
"חמי אל תדבר שטויות. לא זו הבעיה, לא ראיתי אותו כמעט חודש. אני לא יודע מה אני אגיד לו."
"האמת, אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראתם אני לא חושב שזה ממש משנה."
"חמי." ניצן צונח על כיסא מולי ומכבה בתנועה חטופה את מסך המחשב שלי – הדרך הבדוקה להשיג ממני תשומת לב מלאה – הוא למד את השיטה הזו מדני. "אתה לא מבין."
"לא מבין מה?"
"אחרי איזה שבועיים בקורס שלו אני… אנחנו… בקיצור, חשבתי שנפרדנו."
"חשבת? למה חשבת?"
"היו לי סיבות." מתגונן ניצן, "בהתחלה דיברנו כל יום והיה נהדר ולאט לאט… קשה להסביר אבל…"
"השיחות נעשו קצרות וקרות והרגשת שכבר לא אכפת לו ממך." אני תורם מניסיוני.
"בדיוק. זה לא שהוא אמר משהו, אבל הרגשתי ש… זאת אומרת… הכל היה באוויר כזה. אתה מבין? והוא דיבר על הזמן על החברים החדשים שלו וחשבתי… הייתי די בטוח שיש לו מישהו אחר ושבעצם הכל נגמר, אבל לא נעים לו להגיד לי את זה בטלפון."
"בגלל זה התחלת להזדיין עם ליאור?"
ניצן מסמיק ומניד את ראשו לאות הן ולא שואל איך אני יודע. הוא כבר למד שאין סודות בביצה.
"עם קונדום לפחות?" אני משתדל להיות בן אדם אחראי.
"כן, בטח. הבטחתי לקוקו ולז'וז'ו שאני תמיד אשים הגנה."
"גם איתם היית?"
הוא משפיל עיניים במבוכה. "טוב, אתה יודע, הם… אנחנו… אתם זה כאילו לא נחשב."
"למה לא? כי אתה עובד אצלם או כי הם מבוגרים? או בגלל שהם זוג?" אני מנסה להבין את הראש של הילד.
הוא משתקע בהרהורים. "הכל ביחד אני חושב, וגם בגלל שהם כאילו… אתה יודע איך הם לא עושים סיפור מזיון, אצלם זה לא נחשב באמת."
"ועם מי זה כן נחשב באמת?"
"עם יובל כמובן. רק אותו אני אוהב." מופתע ניצן מהאטימות שלי.
"מקובל להתאפק ולא לזיין עד שמי שאתה אוהב יחזור מהגנה על המולדת." אני עוקץ אותו.
"אל תהיה דביל. איזה הגנה על המולדת? הוא כולה במחנה אדם." מאבד ניצן את סבלנותו.
"טוב, אז מה הבעיה?" אני מתרגז חזרה, "קוקו וז'וז'ו לא נחשבים, וליאור בטח שלא נחשב, נכון?" הוא עושה כן עם הראש ומעיר שליאור עדיין לא התגבר על ג'ורג'י והוא בטח שלא נחשב.
"אז מה הבעיה?"
ניצן מביט בי מיואש, מחפש מילים שיבטאו את מצוקתו. "אני נורא אוהב אותו, זו הבעיה. קודם חשבתי שהוא כבר לא רוצה אותי והייתי עצוב וחרמן ובגלל זה… ואז הוא צלצל והסביר ואמר שהוא חוזר לחמשוש והוא רוצה שנהיה יחד ו… זהו, אתה מבין?"
"אני כן, אבל אני לא חושב שההסבר הזה יעבוד על יובל, איך הוא יוכל להבין למה החבר שלו לא מסוגל להתאפק מזיונים בזמן שהוא קורע את עצמו באימונים מפרכים, שלא לדבר על זה שאתה שהתגייסת כמה ימים אחריו כבר השגת לך קל"ב שמנמן עם לינה בבית ורישיון לעבוד אחרי הצהרים, ואיך תסביר את החמשושים שאתה מריץ כאילו אין מחר? אולי אתה צריך לסדר לו קורס אצל קוקו וז'וז'ו שיסבירו לו דבר כזה?"
"תשתקי כבר עומואית מתחסדת אחת. סתמי יא פולנייה." מתרגז ניצן ומוסיף עוד כמה חרפות שאני אשמיט מפאת כבודו של האתר המכובד המארח את בלוגי.
אחרי שהוא גומר להתפרק ונרגע הוא שואל אותי אם לדעתי כדאי שהוא יספר הכל ליובל.
"תעשה מה שאתה חושב, אבל אם אתה מספר לו אז עדיף שתדאג קודם שהנשק שלו לא יהיה לידו כי הוא עלול לתקוע בך כדור."
"או בעצמו." מקמט ניצן את מצחו בדאגה, "הוא היה מאוד מדוכא בהתחלת הקורס, בגלל זה הוא היה כל כך קר כלפי, אבל עכשיו הוא התאפס וקל לו יותר והוא נורא שמח להיות איתי ו…" הוא נאנח.
"ואתה לא שמח?"
"אני? בטח שאני שמח. אני מאושר. התגעגעתי אליו רצח."
"אז אל תספר לו כלום."
ניצן נאנח אנחת רווחה שמוכיחה לי שהוא בא אלי כדי לשמוע בדיוק את העצה הזו, "אז לא לספר?" הוא חוזר ובודק, "אתה בטוח?"
"מאה אחוז. אל תגיד מילה וליתר ביטחון תוציא את המחסנית מהרובה שלו כי בערך כל העולם ואשתו יודעים מה עשית כשהוא לא היה, אז רק כדי להיות בטוח…"
"אז אולי עדיף שאני כן אספר? אם הוא ישמע את זה מאחרים…"
ניצן שב וצונח מיואש על הכיסא. "תגיד לי מה לעשות?" הוא מילל.
"תכין מלאי של קונדומים, תארגן חדר פנוי עם מפתח ורצוי מקלחת על יד ואל תיתן לו לצאת מהחדר עד שהוא יצטרך לחזור לבסיס."
"זה בדיוק מה שחשבתי לעשות." נושם ניצן לרווחה, "תגיד חמי, יש מצב שחדר האורחים שלכם פנוי לחמשוש?"
***
אתמול הוא עשה תורנות בבסיס וטלפון ממנו היה הפתעה נעימה עד שהוא אמר שיש לו משהו חשוב לספר לי. רק שמעתי את טון הקול הרציני שלו ומיד ידעתי שאני בצרות. מסתבר שכבר זמן מה מדברים על העברתו לתפקיד בכיר ואחראי יותר, אבל בבסיס מרוחק, ואם לדייק מדובר בקריה בתל אביב.
"בגלל זה הפתעת אותי עם טיול לחו"ל? כדי לרכך אותי קודם?"
"לא נכון, זה בכלל לא היה קשור למרות שניסיתי לספר לך בפראג, אבל…"
"אבל מה?"
"פחדתי שתתעצבן ותקלקל הכל אז שתקתי."
"ולספר לי בטלפון אתה לא פוחד?" אני מטיח.
"תראה," הוא מנסה לפזר ערפל קרב, "זה רק רעיון, עוד לא קיבלתי שום הצעה רשמית, אבל זה נחשב לקידום וזו הדרך להתקדם ולהצליח בחיל האוויר, לעבור מתפקיד לתפקיד, להתנסות, להכיר בסיסים ואנשים חדשים כל כמה שנים. כל מי שנשואה לחייל בקבע יודעת את זה ומבינה שככה זה ודי."
אני מניח שאיש לא יופתע אם אספר לכם שלא אהבתי את ההשוואה שלי לאשת חייל בקבע שנגררת עם הילדים אחרי הבעל מחור אחד למשנהו, מקריבה את עצמה למען הקריירה שלו. רבנו קצת על הסיפור הזה ואני מצאתי את עצמי מעלה אפילו את הנימוק של הוריו שזקוקים לו בסביבה.
"יש להורים שלי עוד ילדים חוץ ממני." זעף רוני, "עשר שנים אני מטפל בהם, מספיק. יש לי חיים משלי וקריירה משלי לקדם. אתה זה שטענת שאני לא יכול לעמוד לרשותם כל הזמן ושהגיע הזמן לשים את עצמי במקום הראשון."
כן, נכון. אני לימדתי אותו את זה, אז מה אני מתלונן כעת? "אני מבין הכל רוני." אמרתי, אבל אתה חייב להתחשב גם בי, גם לי יש חיים ועבודה ומשפחה, ויש את דני ואת הבית, אני לא יכול לזרוק הכל ולרוץ אחריך, ועוד לתל אביב שאני שונא."
"לא ציפיתי שתעשה את זה, אבל מה אם אני אשרת בתל אביב ואחזור הביתה רק בסופי שבוע? זה לא יהיה כל כך נורא, נכון?"
"לא יודע." אמרתי למרות שחשבתי שזה כן נוראי, שוב לישון לבד ולתהות מה הוא עושה שם בלילות כשאני לא לידו. זה בהחלט כן נורא. אחרי שסיימנו את השיחה כבר היה מאוחר למדי, ואחרי שיחה קצרה עם אלף שניסה לנחם אותי והציע חיבוק חם החלטתי ללכת לשטוף את חלונות המטבח כי לישון ידעתי שאני לא אצליח.
התחלתי לפרק אותם כשניצן התפרץ למטבח ובלי להגיד מילה על הבלגן דילג מעל דלי המים המלוכלכים, פתח את הפריז'ר, הוציא משם בקבוק וודקה ולגם ממנו כאילו היה מים מינראליים.
"הבן זונה הזה." אמר במרירות, "הבן זונה הבוגד והמסריח הזה."
"מי? אתה?" שאלתי מבולבל.
"לא, דביל. יובל, החבר המגעיל שלי, הבוגד המסריח הזה."
"מה הוא עשה?"
"בגד בי, המניאק." אמר ניצן בזעם מתודלק בוודקה קפואה ופרץ בבכי.
אחר כך גם ניצן יצא מחדר השינה, בוכה גם כן, וסיפר לי הכל. כמו כל טירון גם הוא אכל המון שמירות, ובשמירה אחת הוא ובחור נחמד אחד שהתיידד אתו עוד בתחילת הקורס התחילו לדבר על סקס ואחר כך גם לעשות ומפה לשם…
ופה המקום להסביר למי שלא יודע – כמעט כל השומרים מאוננים בשלב זה או אחר של השמירה בעיקר כשקר להם והם משועממים וחרמנים (ובחורים בגיל הזה תמיד חרמנים) וכשיש זוג של שומרים האוננות הופכת לפעילות חברתית. זה לא כזה סיפור גדול, הם צעירים, הם משועממים, הם חרמנים, דברים כאלו קרו בעבר ובטח יקרו גם בעתיד. לא שקרה משהו נוראי כל כך, סתם עשו זה לזה ביד ואולי התחבקו והתנשקו קצת, לא יותר מזה.
"לא היה ממש סקס, זה היה סתם מן קטע לא חשוב כזה." הבטיח יובל והאדים ממבוכה, ושוב התנצל ובכה, והרגיש נורא לא נעים מהחבר שלו, הבן אלף שהשתרלל לאורך ולרוחב כשהוא היה בקורס, ועוד הייתה לו חוצפה להתרגז על השטות הקטנה שעשה יובל. לך תבין בני אדם.

לא היום שלי
נדיר לראות את רוני שותק יותר משלוש שניות רצוף, אבל השבת הזו הוא היה שתקן ומתוח שלא כדרכו. בבוקר הוא יצא מהמיטה עוד לפני שקמתי – חצי לילה הסתובבתי בבית כמו רוח רפאים בגלל נדודי שינה ולכן הארכתי בשינה בבוקר – והכין לנו קפה ואפילו חתך סלט, הכל בשתיקה רועמת.
"נו." שאל אחרי שגמרתי פיתה עם סלט והחמאתי לו על הטעם, "חשבת על זה?"
"על מה?"
"על העבודה החדשה שלי? על זה שאני אעבור לקריה?"
"מה יש לי לחשוב? זו לא ההחלטה שלי."
"אבל מה דעתך? אתה מסכים?"
"דעתי שאין לי זכות להסכים או לא להסכים."
"אולי תפסיק להיות פלצן כזה?" התפוצץ רוני בבת אחת. הוא התאפק כבר שלוש שעות וזה המון בשבילו. "פשוט תגיד מה אתה חושב."
"ברור שאתה צריך לעשות את זה, ותל אביב לא כל כך רחוקה מחיפה. אם דוד ודייב ממשיכים להיות חברים כשדייב עובד וחי בלונדון כבר מעל שנתיים אז גם אנחנו … " חשד לא נעים עלה במוחי וגרם לי להשתתק בפתאומיות.
"מה גם אנחנו?"
"רוני, אתה רוצה שנמשיך יחד או שכל המעבר הזה הוא פשוט ניסיון אלגנטי להיפרד ממני בלי שאני ארגיש?"
"השתגעת. בוא הנה, אתה רוצה מכות?" הוא קופץ ממקומו ומזנק עלי. ההתגוששות הופכת לחיבוק וארוחת הבוקר נגמרת במיטה.
"אני אבוא הרבה הביתה ואני אהיה אתך כמעט כל סוף שבוע ו… הכל יהיה כמעט אותו דבר." הוא מבטיח אחר כך.
"ומה אומרים ההורים שלך?"
"טוב, זו קצת בעיה."
"הם מתנגדים."
"לא, הם לא יודעים."
"אני לא מאמין, עוד לא סיפרת להם?"
"חשבתי שעדיף שאני אתייעץ קודם אתך."
"אני מייעץ לך לספר להם ולעשות את זה מהר."
הוא הלך אליהם לארוחת צהרים – הלך ברגל כי הם שומרים שבת – וחזר עם פרצוף נוגה. "נו, אז מה קורה? סיפרת?"
"כן, סיפרתי."
"והם מתנגדים? כועסים? פוחדים שתזניח אותם?"
"לא, מה פתאום? הם דווקא שמחים שקיבלתי קידום."
"ומי יטפל בהם, יעשה קניות, יסיע אותם וכל זה?"
"יש לי אחיות שגרות קרוב, יהיה בסדר."
"בטח שיהיה בסדר." אני מחבק אותו, "מוכרח להיות. אז אם הכל טוב למה אתה עושה פרצוף?"
הוא מושך כתפיים, מתעסק עם הקפה, חותך עוגה. גבו מופנה אלי ואני קורא בו עלבון וכאב ובושה, כמו תמיד אחרי שהוריו מביעים את דעתם בגלוי על צורת החיים שלו.
"מה הם אמרו רוני?"
"לא חשוב."
"בכל זאת."
"עזוב, זה לא משנה."
"הם שמחו שאתה עובר לגור רחוק ממני? אמרו שהם מקווים שאנחנו ניפרד ושתמצא איזה בחורה נחמדה?"
"משהו כזה."
"אם הם היו יודעים מה באמת קורה בתל אביב …"
"מאיפה שהם ידעו דבר כזה? הם … הם לא מבינים בזה כלום, די." ברור שהוא לא רוצה לדבר על זה, אבל אני לא מסוגל להתאפק, גם לי יש ספקות, גם לי יש רעיונות ודעות ואני חייב להביע אותן.
"הם צודקים רוני, גם אני מקווה שתפגוש בחורה נחמדה ותתחתן אתה, או, אם באמת החלטת שאתה לא דו מיני אלא הומו, שתפגוש מישהו נחמד ש…"
"מספיק עם זה מנחם." עכשיו הוא מתרתח ברצינות, אוחז בספל הקפה כאילו הוא שוקל להשליך אותו על הרצפה. עיניו יורות ברקי זעם וכתמי סומק מכתימים את עצמות לחייו ובכל זאת הוא מצליח להתאפק והספל נשאר שלם.
הפעם אני זה שלא יכול להתאפק ולהפסיק עם זה. רק לפני כמה דקות פירטתי במכתב לחבר איזה תופעות לוואי יש באמת לתרופות שאני לוקח ובבת אחת קלטתי איזו מעמסה זו לחיות עם בן אדם כמוני שסובל מסיוטים בגלל הסטוקרין, ולא מצליח לגמור אף ארוחה בגלל הבחילות וכל הזמן נאבק לא לרדת יותר מידי במשקל. ואם לא די בכך יש לי מידי פעם התקפי שלשול, משטר תרופות שצריך לשמור בקפדנות נאצית, בדיקות דם שצריך לעשות כל שלושה חודשים, ומה עם הקונדום המאוס הזה שצריך להקפיד עליו כל הזמן? והפחדים? והמתח? וחוסר האפשרות להיות ספונטאני וחסר דאגה? איזה מין חיים אלו לבחור צעיר וסקסי שיש לו די אנרגיות לזלול את כל מנעמי החיים שמציעה תל אביב לצעירים ובמקום זה הוא תקוע איתי?
"אני חושב שאם תעבור לתל אביב אנחנו צריכים לעבור ליחסים פתוחים." אני אומר ומרים יד כדי לעצור את מחאתו, "אני יודע מה אתה חושב, אבל תראה שעוד תודה לי בהמשך."
"אני אודה לך?" הוא זועם, "זה מה שאתה חושב? שאני אודה לך שאתה מעיף אותי?"
"זה לטובתך רוני ואני לא מעיף אותך אני…"
"אתה אידיוט. מזלך שאתה בחור יפה מנחם כי אתה ממש נעל." הוא מודיע לי ומביט בזעם בספל שבידו – אחד מספלי החתולים שקנה לי בשנה שעברה כפיצוי על ששבר ספל בהתקפת זעם – ומניח אותו בעדינות רבה על השיש. "אני לא רוצה לשמוע יותר אף מילה על יחסים פתוחים ואם אתה חושב שבגלל שאני אהיה פחות בבית תהיה לך הזדמנות להיפגש עם כל המעריצים שלך מהאינטרנט תשכח מזה."
"איזה מעריצים, טמבל אחד. וחוץ מזה גם לך יהיו הזדמנויות, עוד אין לך מושג מה קורה בתל אביב וכמה פיתויים יהיו לך שם."
"אני עובר לתל אביב בשביל לעבוד, לא בשביל לבלות." הוא אומר בקוצר רוח, "ואני מבקש ממך לא לעשות סיפור מדבר טיפשי כזה. אם נשארנו יחד אחרי שהייתי שלושה חודשים בחו"ל נחזיק מעמד גם אחרי כמה חודשים בתל אביב."
שנינו מותשים מהמריבה על דברים שעוד לא קרו. ברגע שהרדיו בבית השכנים מודיע על חדשות השעה חמש אנחנו מפסיקים להתווכח ופשוט מניחים לנושא.
"בוא." הוא אומר בקול רך ונותן לי יד, "כבר אחרי חמש, בוא נלך לראות את בנות גילמור."
אנחנו מתכרבלים מול הטלוויזיה. אני מסתכל, צוחק ונהנה מחילופי הדברים השנונים בין הגיבורים. הוא קורא בעיתון, מציץ מידי פעם ומעיר הערות ציניות על התפתחות העלילה שנראית לו אווילית להפליא.
"בן אדם שמזלזל ככה בבנות גילמור הוא כנראה באמת ביסקסואל, ואולי אפילו נוטה להיות סטרייט." אני עוקץ אותו בהפסקת הפרסומות.
"אבל אני אוהב את האירוויזיון." הוא מתווכח.
"כי יש שם נשים יפות עם מחשופים."
"שסביבן מקפצים רקדנים סקסיים."
"רוני, באמת התכוונתי למה שאמרתי ואני באמת מקווה ש…"
"סתום כבר. תסתכל על החברים המכוערים של רורי החנונית, אפילו הגוזלן הזה שסוף סוף התחיל לשכב עם אימא שלה יותר סקסי מהם."
"יותר סקסי ממני?" אני מתבדח, ובחסות הפיקה שמכסה אותנו מכניס יד למכנסים הקצרים שלו, מלטף אותו לאט, נהנה להרגיש איך הוא מגיב מיד למגע ידי.
"אף אחד לא יותר סקסי ממך." הוא אומר באבירות, משחיל יד למכנסי ומחזיר לי מידה כנגד מידה.
"אל תדבר שטויות."
"אני לא מדבר שטויות, אתה יפה וסקסי ומתוק ו…"
"כן, כן, וטיפש כמו נעל. חנפן אחד. מילא שאתה קורא לי סקסי, אבל יפה? מיד כשבנות גילמור יגמרו אני אגיב תגובה ציונית הולמת לעלבונות האלו."
רוני מגשש אחרי השלט של הווידאו, מדליק אותו, לוחץ על הקלטה, מכבה את הטלוויזיה ודורש שהתגובה תגיע מיד ועכשיו, ובלי עיכובים מיותרים.

גם היום לא בא לי
החלטתי שהיום אני מנסה לשנס סוף סוף את מותני ולהתחיל לכתוב את הסיפור על קבוצת התמיכה שלי. יש לי אישור מכולם, כולל המנחה והחבר שלו, וברכת הדרך מג'וני שאוהב את סיפורי האיידס שלי, ובקרוב גם יהיה לי שפע של ערבים ריקים מהכושי ההיפר אקטיבי שלי ששונא לראות אותי יושב מול המסך.
אז מה הבעיה נודניק? שב כבר וכתוב.
לא יודע, כל פעם שאני מתחיל לחשוב מה יהיה המשפט הראשון בסיפור פתאום לא בא לי, כואב לי הראש, אני רעב, צמא, עייף, חרמן, לא מרוכז, מעדיף לקשקש במסנג'ר, או אפילו להידרדר לכדי בהייה בטלוויזיה, הכל רק כדי לא לצלול למקום העכור הזה שעד היום עקפתי בזהירות. היום הוא סתם יום ראשון סטנדרטי, והחלטתי שמיד כשאחזור הביתה מהעבודה אני מתיישב ומתחיל לכתוב, מספיק עם התירוצים המגוחכים הללו ואז, הפתעה – הסגן הבלתי נלאה לא הגיע לעבודה.
"הוא חולה." סיפר לי הבוס, והתקשר אליו לשאול אולי בכל זאת הוא יכול לקפוץ לכמה דקות, רק לסדר משהו אחד קטן ואחר כך להמשיך להיות חולה.
הבוס מבקש אז לא אומרים לו לא. הסגן הגיע, קצת בחוסר רצון, ולאות מחאה לא לבש את חולצת העבודה שלו אלא עבד בבגדים אזרחיים, וכדי שכולם ידעו שהוא חולה, סובל ולא מרוצה הוא היה קצר רוח ועצבני. צעק עלי שאני לא מקשיב לו אף פעם – יש בזה משהו – ושלא אכפת לו שבגלל החשמל הסטטי כל הניילונים עפים לי מהשקית. נמאס לו לשמוע את התלונות שלי כל הזמן.
מזל שהוא הסתלק לפני שקיבלתי טלפון מאוד לא נעים ממולי ששמע מכוכב שעומר מחפש אותי. "מה זאת אומרת מחפש אותי? השתוממתי, "איך אף אחד לא סיפר לי שהלכתי לאיבוד?"
"אל תהיה אובר חוכם." התרגז מולי ביידיש מדוברת. "נודע לו מה עשיתם לחבר שלו והוא רותח."
"אתה מתכוון למיצי?" התחזיתי לדביל כדי להרוויח זמן.
"לא. אני מתכוון לבעלו של אלטון ג'ון, דביל. אתה יודע שמיצי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם?"
"מחלקת יום או מחלקה סגורה." הפגנתי בקיאות בנושא. (ידע אישי, אלא מה).
"מאין לי לדעת? הוא מאושפז ועומר נורא נורא כועס עליך. אתם לא הכרחתם אותו, מה?"
"השתגעת? אם כבר אז ההפך."
"תיארתי לי. בכל זאת, לא נעים."
"ממש לא נעים."
"אז מה יהיה? מה אתה מתכוון לעשות?"
"כלום."
"אבל הוא מחפש אותך?"
"אם הוא מחפש הוא גם ימצא. אני חייב לחזור לעבודה. תודה מולי, ד"ש לכוכב."
מולי נאנח מעומק ליבו, אומר תודה ומוסר ד"ש לרוני. כמה דקות אחר כך רוני מתקשר להזכיר לי לקחת תרופות ולשאול מה נשמע.
האמת שנשמע רע מאוד, אולי בטלפון נשמעתי קר רוח כמו קאובוי עשוי ללא חת, אבל למעשה הייתי די עצבני. אחרי כמה שניות של היסוס אני מחליט לא לספר לו כלום. בכל זאת הוא מרגיש שאני קצת לחוץ ורוצה לדעת מה קרה. אני מספר על מחלתו של הסגן שהשאיר אותי לבד עם כל העבודה ויודע שהוא לא מאמין לי, אבל גם הוא צריך לחזור למחלקה ולכן הוא עוזב את זה וסוגר.
חוזר הביתה ומוצא את עומר ממתין לי אצל ליאור. הוא נכנס אחרי וסוגר את הדלת בפרצופו הנדהם של ליאור הסקרן שבלי שום גינוני נימוס נשאר בחוץ.
"שמעתי שמיצי מאושפז ברמב"ם."
"כן, מחלקת יום. זה היה רעיון שלו."
"רעיון טוב, זו מחלקה ממש בסדר."
הוא מתיישב, שם מרפקים על השולחן ומשעין את ראשו על ידיו. אני לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת מה בדיוק הוא מרגיש – כועס, עצוב, נגעל – אולי קצת מכל דבר? "הוא סיפר לי שאתה ורוני… זה נכון?"
אני עושה כן עם הראש ומקלל את הרגע שפגשתי את מיצי.
"זו הייתה יוזמה שלו?" ממשיך עומר לחפור.
משום מה אני מתקשה לענות על השאלה הזו. מנסה, אבל לא מצליח להחליט מה להגיד ובסוף שותק כמו מטומטם.
עומר מסתכל איך אני עומד מולו, שותק, מחליף צבעים, פותח וסוגר את הפה כמו אידיוט ולא מוציא הגה. מחליט ששתיקה כהודאה ומתנפל עלי. הוא מרביץ מכות כמו ילדה. איזה מין חינוך הבחור הזה קיבל? האלימות שלו פשוט מעוררת רחמים.
אחרי שאני מניח לו לדחוף אותי קצת ולתת לי כמה מכות יבשות ומאוד לא יעילות בחזה ובבטן נמאס לי הבדיחה הזו ואני תופס אותו בפרקי הידיים מסובב אותן לאחור ומרסן אותו בעדינות.
כשיש לך אבא שוטר ואחים ששרתו במג"ב לפני שהתגייסו למשטרה אתה לומד להתעסק עם אנשים אלימים עוד לפני שאתה לומד להתגלח, זה משהו שבא לך באופן אינסטינקטיבי. עומר בחור פיקח וכמעט רופא, אבל בתור בריון הוא כישלון חרוץ. הוא לא חזק מספיק, וגרוע מכך, אין בו שום רוח לחימה. האמת שהוא חנון מצוי. "תירגע, מספיק עם זה." אני אומר, מצמיד אותו לקיר ונשען עליו קצת.
"עכשיו תאנוס גם אותי?" הוא אומר בהתרסה, אבל מפסיק להיאבק בי.
"אל תדבר שטויות, לא אנסתי אותו. אולי לא היינו צריכים לעשות מה שעשינו, אבל לא היה שום אונס."
"אני לא מאמין. אז מה, הוא פשוט בא אליכם וביקש שתזיינו אותו?" הוא מטיח בזעם, אבל רואים עליו שהוא לא רגיל להתבטא במילים כאלו.
"הוא היה מסטול ולא ידע מה הוא עושה, ואתה צודק שלא היינו צריכים לשתף איתו פעולה, אבל זה כבר קרה ודי. מספיק לחפור."
"כמה פעמים עשיתם את זה?" ממשיך עומר להתאכזר אל עצמו, "הוא גמר? זיינתם אותו גם בתחת? הוא זיון טוב?"
"נו, די. שתוק כבר." אני מתחנן.
לא אכפת לי שאני נשמע כמו איזה אוחצ'ה היסטרית, כל המצב הזה מביך ודביק ומעיק ברמות שקשה לי בכלל לתאר ואני רק רוצה שהוא ילך כבר ודי.
ואם הסצנה הזו לא נוראית מספיק עומר מגדיל לעשות ופורץ בבכי והאחיזה המשטרתית שלי הופכת לחיבוק, ובדיוק אז ליאור שנמאס לו לחכות בחוץ נכנס פנימה ומי נגרר אחריו? דני.
אני ממש דמות חינוכית למופת.
הערב רוני כבר יעשה לי את המוות בגלל הסיפור הזה שבטח יגיע אליו בצורה מעוותת לגמרי. אני כבר מדמיין לי איך ליאור יגיד לו – ממש לא נעים לי לספר לך את זה רוני, אבל עדיף שתשמע את זה ממני ולא ממישהו אחר. תפסנו את חמי מתחבק עם החבר של מיצי המסכן שמאושפז בבית חולים, ואני מספר לך את זה כי אני חבר שלך. טוב, לפחות גם היום יש לי תירוץ לא לשבת ולכתוב את הסיפור על הקבוצת התמיכה, גם זה משהו.
לא יודע מה ליאור סיפר לכולם, אבל מהר מאוד יצאה שמועה שעומר – האקס של מיצי – בא אלי הביתה כשרוני לא היה ופיצץ אותי במכות. השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים ואתמול בערב הייתי צריך להפסיק מעיסוקי כל כמה דקות כדי להרגיע חברים מודאגים ולהצהיר שאני עדיין עומד על הרגלים. עד כדי כך הגיעו הדברים עד שאפילו בוריס בא לבדוק מה שלומי.
קיבלתי את פניו בחיבוק והוא העביר עלי בזהירות את ידיו ושאל איפה כואב לי.
"בעיקר בלב." אמרתי וצחקתי.
"אז לא קיבלת מכות?"
"האמת שכן, אבל רק קצת."
"חבל מאוד, הגיעו לך מכות רציניות."
"אני יודע."
הוא נאנח ושלח אותי לעשות תה עם דבש. שתינו תה ודיברנו. סיפרתי לו כל מה שקרה באמת וחטפתי על הראש על הפדיחה שעשיתי עם מיצי.
"למה אתה חושב שעומר בכה אחרי שהרביץ לי?" שאלתי.
"כי הוא אומו בכיין והוא לא משלים עם זה שמיצי אוהב אותך ולא אותו." ענה בוריס.
"אני לא בטוח שמיצי כל כך אוהב אותי, אם היית רואה איך הוא התנפל על הזין של רוני…"
"זין זה דבר אחד ואהבה זה דבר אחר." ענה בוריס.
צחקנו והסתכלנו אחד על השני, יודעים שאם המצב היה שונה אז… ופתאום הטלפון צלצל. על הקו היה דני שרצה את רוני.
"רוני אצל ההורים שלו חמוד. אולי אני יכול לעזור?"
"אני צריך הסעה אבל אני מעדיף לנסוע עם רוני."
"אבל רק אני פה ואני לא יודע מתי הוא חוזר. אתה רוצה שאני אבוא לקחת אותך או לא?"
"נו, טוב. אם אין לי ברירה אחרת." הוא עושה לי טובה.
"הילד הזה נעשה חוצפן יותר מיום ליום." מודיע לי בוריס, "למה הוא לא רוצה לנסוע אתך?"
"הוא אומר שאני נוהג לאט מידי ונותן לכולם לעקוף אותי."
"שילך ברגל, השמנדריק." אומר בוריס בזעף, אבל כמובן שאני לא מניח לילד לחזור ברגל בחושך ונוסע לקחת אותו.
"תראה, עוד אחד עקף אותך." דני צועק ומקפץ במושב מרוב התרגשות. "אל תהיה חנון אל תרשה לו לעקוף אותך."
הנהג עוקף אותי ואני שמח להיפטר מהנודניק שישב לי על הזנב עוד מצומת הצריף, אבל דני מאוכזב מאוד מהנהיגה שלי. "איזה חנון אתה."
"אבל דני, תסתכל, אני נוסע חמישים כי זה שטח בנוי. אם ההוא עקף אותי סימן שהוא נסע מהר יותר, וזה אסור. אתה רוצה שאני אעבור על החוק?"
דני עושה פרצוף ומצהיר, "אתה לא סתם חנון, אתה מגה חנון. רוני לא היה נותן לאף אחד לעקוף אותו ואם הוא היה בבית עומר לא היה מעז להחטיף לך מכות."
"אבל ראית בעצמך שהוא לא החטיף לי, בסוף הוא אפילו בכה."
"בטח שהוא החטיף לך, כולם אמרו."
אני מתחיל להתרגז. "אם ככה אז אולי תגיד לי אדון חכמולוגי למה הוא בכה?"
"כי גם הוא מגה חנון כמוך, וגם מיצי הומו וחנון. רק רוני גבר בבית הזה."
"לנסוע מעל המהירות המותרת זה לא נקרא להיות גבר." אני מאבד את קור רוחי ומתחיל לצעוק, "ולפתור בעיות במכות לא אומר שאתה גבר."
"זה כן."
אתה יודע מה? אולי אתה צודק, אם ככה אז אני לא גבר."
***
בערב אני מסיים את הספר הרביעי מסדרת "סוכנות הבלשיות מספר 1" שמספר על בלשית אפריקאית מקסימה והעוזרת שלה שפותרות יחד בעיות בעיר קטנה באפריקה הספר התמים, הצנוע והחכם הזה מעלה דמעות בעיני מסיבה מאוד מיוחדת – שוב מזכיר המחבר את מגפת האיידס המשתוללת באפריקה. בספר הקודם החולה היה אחיה הצעיר של העוזרת של הבלשית ועכשיו ילדה קטנה שאימא שלה מתה מאיידס וגם עליה נגזר כנראה למות עוד לפני שתתבגר. האזכורים לאיידס הם מרומזים מאוד, הסופר לא קורא לווירוס בשמו, אבל ברור שמדובר באיידס ושהאפריקאים די חסרי אונים כנגדו.
המחשבה על ילדה קטנה שנולדה חולה באיידס מעלה דמעות בעיני ומזל שאני לבד במיטה ואף אחד לא רואה. אחר כך רוני חוזר, ממלמל משהו על ביקור אצל חברים שהתמשך יתר על המידה והולך להתרחץ. אני לא שואל למה הנייד שלו לא היה זמין כל הערב (כשזה קורה לי הוא חוטף קריזה, אבל לו מותר) כי אין לי חשק לוויכוחים, ואנחנו הולכים לישון מוקדם יחסית.
לפנות בוקר אני מתעורר מסיוט לא נעים על ילדים חולי איידס ומגלה שפני שטופות דמעות. רוני מנחש מתוך שינה את הצורך שלי בחיבוק, מתעורר וכורך סביבי ידיים חמות.
"שוב חלמת חלום מפחיד? מי יחבק אותך כשאני אהיה בתל אביב?" הוא שואל.
"לא יודע, יהיה בסדר."
"העומר הזה באמת הרביץ לך?"
"כן, קצת. לא רציני. מי סיפר לך על עומר? ליאור?"
"כן, בדיוק יצאתי מהורי. ליאור כל כך עצבן אותי עד שסגרתי את הסלולרי והלכתי למולדבית (המולדבית היא הבחורה שהוא היה איתה בראש השנה ובגלל זה אני ומיצי … עזבו, מסובך) היא רצתה שאני אבוא לדבר איתה קצת."
"מה קורה אתה? היא עוד עם הערס ההוא?"
"לא, אבל היא עוד לא סיפרה לו את זה. אולי היא תצטרך לבוא אלינו לכמה ימים אחרי שהיא תיפרד ממנו."
"אין בעיות."
"עדיף שהיא לא תישן פה, אולי ליאור יסכים לארח אותה?"
"אין לי בעיה עם זה רוני, מצידי היא יכולה לישון אפילו במיטה שלנו."
"אוף, תפסיק."
"הפסקתי."
"אני יודע שהכל באשמתי והמכות הגיעו לי לא לך."
"כמו תמיד גם הפעם אתה צודק."
"אתה כזה חנון. רוצה להחזיר לי מה שהוא החטיף לך? זה מה שירגיע אותך?"
"הוא לא באמת החטיף לי רוני, אבל אם אתה רוצה להרגיע אותי שלוף קונדום ותביא לפה את התחת שלך."
"נו, אתה עדיין חושב שאני חנון?" אני שואל אחר כך.
"לא סתם חנון, מגה חנון." הוא צוחק, מחבק אותי ונרדם.

רק וירוס
זוכרים את הטיול השנתי שנאסר על דני לצאת אליו? אחרי שכתבתי למורה שאני מתחייב לבוא לאסוף אותו מהשטח אם הוא יתנהג לא יפה והבטחתי לבוא לאכסניה בחוקוק כדי להשגיח על השובב שלא יתפרע בחסות החשכה הוא הורשה לצאת לטיול. הבוקר הסעתי אותו עם תרמיל עמוס חטיפים ותיק מלא בגדים וציוד נחוץ (רמקולים? מוזר ביותר) והמשכתי משם לעבודה, מתעלם מההרגשה הגועלית שאפפה אותי.
אני רגיל לחוש בחילות מידי פעם, אבל הבחילה הזו הייתה משהו שלא הכרתי עד כה – מין מפלצת רעבתנית שהשתוללה בתוכי, נושכת מבפנים. הבחילה מהתרופות עדינה הרבה יותר, עולה ויורדת בגלים ולפעמים נעלמת לכמה ימים, בעוד זו הנוכחית אגרסיבית הרבה יותר, כל הזמן אני מרגיש על סף הקאה. נזכרתי שהסגן שהיה חולה בשבוע שעבר הגדיר את הרגשתו במילים, "כל כך חרא עד שאני רוצה למות."
עכשיו הבנתי לליבו. לצערי הרב השבוע יש יותר מידי עבודה והיה עלי לעבוד במרץ בלי התחשבות בהרגשתי, וכדי שלא אקיא חלילה על המכשירים היקרים החלטתי להקפיד לא לאכול ולא לשתות כלום.
אם לא די היה בכך התחלתי לקפוא לאט לאט מקור. אמנם הטמפרטורה המומלצת בלייזר היא בערך עשרים ושתים מעלות צלזיוס, אבל הגברת שבאה לסמן סלולריים חשבה שזה לא קר מספיק. הרכב שהביא אותה עם הקופסאות של הסלולריים לא היה ממוזג והיה לה נורא חם. ג'נטלמן עד הסוף המר הורדתי את הטמפרטורה עוד יותר והפניתי את הרוח של המזגן אליה. היא הייתה מאושרת, אבל עד שהיא גמרה לעבוד קפאתי מקור, וגם אחר כך המצב לא הוטב למרות שהעברתי את המזגן לאוורור בלבד.
הגעתי הביתה אומלל, קפוא ועייף. העובדה שכולם סביבי נטפו זיעה ואמרו – איזה חום היום – לא הואילה, אצבעות רגלי היו קפואות, הייתה לי צמרמורת והייתי מודאג כי הבטחתי לדני להגיע לאכסניה בחוקוק הלילה.
הפתרון היה לעשות מקלחת חמה מאוד, להניח לזרם מים חמים לעסות את העורף התפוס ואת הגב הכואב ולהתאושש. יצאתי מהמקלחת ופתאום קרה דבר מוזר, רגלי כשלו, הרצפה התקרבה אלי במהירות מוזרה, ולפתע מצאתי את עצמי יושב בתחתונים בלבד על מרצפות חדר השינה, מרגיש כמו אז כשהתעלפתי בתור בסופר. כולם מסביבי היו בטוחים שאני שיכור, אבל הרופא אמר שהתייבשתי כי לא שתיתי מספיק, כנראה שזה קרה לי שוב. אחרי כמה שניות התאוששתי, אבל לפני שהספקתי לקום הסתער עלי ליאור שבדיוק ברגע זה נכנס לשאול אם יש לי חלב לקפה והקים סביבי מהומה מיותרת לגמרי. כל ניסיונותיי לשכנע אותו שאני רק נח קצת אחרי המקלחת הממושכת נתקלו באוזניים אטומות. אחרי ששתיתי משהו ניסיתי לישון קצת, אבל הטמבל הזה התקשר לרוני שהגיע במהירות מפתיעה מהעבודה ועשה סביבי המון רעש מיותר. אחרי שהוא חיבק אותי חזק נורא (אני מרגיש את החיבוק הזה צרוב עלי עד עכשיו) הוא צעק עלי למה לא אכלתי כלום היום, ולמה הנחתי לעצמי להתייבש, התקשר לרופא וקבע לי תור וצחק בביטול כשהסברתי שאין לי זמן ללכת לרופא, אני צריך לנסוע לאכסניית הנוער בחוקוק.
"אבל הילד מחכה לי, הבטחתי לו."
"אני אסע במקומך אם יהיה צורך. אל תדאג, אני אטפל בהכל." הוא אמר ופקד עלי להתלבש וללכת מיד לאוטו כי יש לנו תור.
רוני נכנס איתי לרופא שהציק לי עם כל מיני שאלות מעצבנות (שרוני ענה עליהן במקומי), בדק לי את הריאות ואת לחץ הדם, והטריד אותי בצורה מרגיזה מאוד לפני שנתן לי ללכת הביתה כי כנראה שזה רק וירוס.
"אמרתי לך שזה רק וירוס. נדבקתי מהסגן." ירדתי על רוני בדרך הביתה. אני שונא כשהוא מתנהג כאילו שהוא אימא שלי.
"אבל הסגן לא התעלף בעבודה, נכון?" כעס רוני, "לפחות לו יש מספיק שכל לא להתייבש."
"הוא היה חולה בעיקר בשבת ואז אשתו טיפלה בו." הסברתי, "ואל תצעק, זה יכול לקרות לכל אחד."
"עובדה שזה קרה לך, ולא פעם אלא פעמיים. טניה סיפרה לי." טניה היא הקופאית שלקחה אותי הביתה אחרי שהתעלפתי בסופר.
"רוני, אל תצעק, אין לי ראש לזה היום."
"מה אל תצעק? עוד לא התחלתי." התרגז רוני, ואז התקשרה פתאום המורה של דני, שבחה את התנהגותו היום בטיול ואמרה שאם הוא ימשיך להיות כזה ילד טוב היא מוותרת לי על הלינה באכסניה.
"יופי." אמר רוני בשביעות רצון, "בעיה אחת פחות על הראש שלנו, קדימה, לך למיטה, אני אכין לך תה."
הוא הכין לי תה עם דבש ואילץ אותי לשתות אותו עד הסוף למרות שהוא היה מתוק מידי, ואחר כך רב איתי כשאמרתי שמחר אני חייב ללכת לעבודה כי יש לחץ והסגן ישתבץ אם אני לא אגיע. הוויכוח האווילי הזה הסתיים בפתאומיות כשרוני הפסיק לצעוק, התיישב מולי ואמר בקול שקט ורווי דמעות, "למה אתה תמיד כזה עקשן? יש לך מושג כמה פחדתי כשליאור אמר לי שהתעלפת?"
רק עכשיו הבנתי עד כמה כל הסיפור הזה הפחיד אותו והתמלאתי חרטה על העקשנות שלי, אבל כל מה שהיה לי להציע לו בתמורה היה חיבוק חזק והבטחה שאני אשמור על עצמי, אוכל ואשתה מספיק, ואם אני לא ארגיש טוב מחר בבוקר אני אשאר בבית גם אם הסגן והבוס יעשו שמיניות באוויר.

30. מחר אני אגיד שדי

אשתו של צוקר מהקורס חובשים התקשרה אלי שוב למחרת ואמרה שהיא לא מצליחה לאתר את דור. היא יודעת מהסיפורים של צוקר שאני ודור היינו מין זוג כזה וכל הזמן היינו ביחד ואולי אני יודע איפה הוא.
אמרתי שאני לא יודע, וחוץ מזה כולם בקורס התחלקו לזוגות כי היינו מזריקים זה לזה מים פיזיולוגיים בשביל להתאמן אחד על השני ובודקים לחץ דם ודופק זה לזה, והכי נוח לעשות את זה עם בן זוג קבוע, וגם ללמוד נוח יותר בשניים כי היה המון חומר תיאורטי ומבחנים בקורס הזה ו… פתאום קלטתי שאני מדבר יותר מידי ובטון מתנצל מידי ומתנהג כאילו שהיא האשימה אותי במשהו וסתמתי את הפה.
"אז אתה יודע איפה הוא או לא?" היא שאלה, קצת בקוצר רוח.
"אני יודע שאחיו גר בקריות. אני אמצא אותו בספר טלפונים ואברר."
"יופי, אני סומכת עליך, ביי."
לדור יש שם משפחה די נדיר וזכרתי שלאחיו קוראים שמואל. מצאתי שמואל אחד בקרית מוצקין והתקשרתי. אני די שונא לדבר בטלפון עם זרים, אבל הבטחתי ולכן התגברתי על עצמי ודיברתי עם אחיו, מסביר לו את כל הסיפור עם מסיבת ההפתעה של צוקר, מגלה להפתעתי שהוא מתחמק מלהגיד לי מה מספר הטלפון של דור.
"הוא בדיוק עבר דירה, אני לא יודע מה המספר שלו." אמר בחוסר רצון.
"אתה לא יודע איך להשיג את אחיך?" התפלאתי, זה היה ממש מוזר.
"לא, אני לא יודע. תדבר עם אבא שלי, הוא יודע." אמר האח באנטיפטיות ונתן לי את הטלפון של האבא.
האבא נשמע קצת מבולבל וההסבר שלי על מסיבת ההפתעה של צוקר לא ממש נקלט אצלו, אבל הוא נתן לי את הטלפון של דור ברצון, ואפילו זכר מי אני כי ביקרתי אצל דור כמה פעמים בביתו בזמן שלמדנו יחד בקורס.
"אתה עדיין זוכר אותי?" התפלאתי, "כל הכבוד לך."
"בטח שאני זוכר, אתה הבחור הגבוה והיפה מקרית ים. דור לקח את התמונה שלך שהייתה תלויה אצלו בחדר כשהוא עזב אחרי שאימא שלו נפטרה."
אמרתי שאני משתתף בצערו ועברתי בשתיקה על החלק של התמונה. דור אהב לצלם וצילם אותי כמה פעמים. לצערי איבדתי את התמונות שהוא נתן לי. לא ידעתי שהוא שמר תמונה שלי ועוד תלה אותה על הקיר.
מהר, לפני שאאבד את אומץ לבי, התקשרתי אליו והוא לא היה. השארתי הודעה ושכחתי מכל העסק. בערב הוא התקשר ודיברנו. זה קרה בעיתוי ממש מוזר – הטלפון מדור הגיע כמה דקות אחרי שמיצי גמר לדבר עם האקס שלו כשהוא מעשן תוך כדי כך את הצינגלה הכפול שהוא מוריד כל ערב בזמן השיחה הקבועה עם האקס.
כמו תמיד בזמן שהוא דיבר מהטלפון בסלון אני ורוני שכבנו במיטה וראינו חדשות, מנסים לא לשמוע איך מיצי מנסה לצנן את עומר שכבר כמה ימים מתקשר כל ערב ומתחנן לפניו שיחזור (הוא גם שולח לו כל הזמן פרחים והבית נראה כמו חנות פרחים). השיחה שלהם תמיד מתחילה יפה ובנימוס, ואז, ככל שעומר מתלהט יותר ומיצי מתמסטל יותר, היא נעשית הזויה ומוזרה יותר ויותר, רצופה הרבה צחקוקים טיפשיים של מיצי וכנראה שכעס ותסכול מהצד של עומר, ובסוף זה נגמר בטריקת טלפון זועמת של עומר, ואז מיצי מתפשט ובא למיטה שלנו, נדחף ביני לבין רוני, והכל מתחיל מחדש.
אני מנסה להגיד (כל פעם בקול קצת יותר רם) שזה לא רעיון כל כך טוב ורוני (שמוריד איזה בירה או שתיים לפני שהוא מגיע למיטה) משתיק אותי ומבקש שלא אעליב את האורח שלנו ושאפסיק להיות פולנייה כזו, ומיצי שואל בקול נעלב אם אני לא אוהב אותו יותר כי הוא שוב עלה במשקל ומתחיל ללטף אותי בצורה שקשה לי לעמוד בפניה, אבל לזין שלי קל מאוד לעמוד, וגם להיות קשה קל לו עד להפתיע.
היום זה קרה שוב והפעם החלטתי שאני מפסיק להיות סמרטוט כזה, הפעם אני מדבר כי אני לא יכול יותר ככה. בזמן האחרון ההרגשה הזו שאני לא בתוך הגוף שלי והוא פועל בנפרד ממני מציקה לי יותר ויותר ולא טוב לי ככה, אבל בדיוק אחרי שאמרתי למיצי שאני מאוד אוהב אותו ואני מעדיף אותו ככה – קצת שמנמן – אבל לא במיטה שלי, נדחף ביני לחבר שלי, ושהוא מתנהג בצורה טיפשית ולא זו הדרך לפתור את הבעיות שיש לו עם עומר ועם עצמו, הטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת של האלחוטי ועניתי, וזה היה דור.
הלכתי לסלון עם הטלפון, התכרבלתי על הספה מתחת לשמיכת צמר המשובצת וסיפרתי לדור את כל הסיפור עם צוקר ומסיבת ההפתעה שלו, ושאלתי אם הוא רב עם אחיו. "כן, אחרי שאימא נפטרה יצאתי מהארון ורבנו נורא."
"אני באמת מצטער."
"טוב, הוא תמיד שנא אותי וחשב שאימא אוהבת אותי יותר."
"אולי תתפייסו? כמה אחים כבר יש לך?"
"אחד יותר מידי. אני לא סובל אותו. יותר טוב ככה. דווקא לאבא שלי לא היה אכפת בכלל. ומה אתך חמי?"
"הכל בסדר, אני חי עם חבר." אמרתי והתפלאתי כמה קל היה לי להגיד את זה.
הוא נאנח ואמר שהוא שמח בשבילי, אבל חבל שאני לא פנוי. "היה לי קראש נוראי עליך בזמן הצבא. נורא פחדתי שאני אגעיל אותך אם תדע."
"ידעת שגם אני הומו?" התפלאתי.
"חשדתי וקיוויתי והתפללתי, אבל לא הייתי בטוח עד שהבחור הזה בא לבקר אותך ביום האחרון של הקורס. אחרי שראיתי אתכם יחד כבר ידעתי… חשבתי שאני אמות מרוב קנאה."
ניסיתי לחטט בזיכרוני, ולהיזכר מי בא לבקר אותי בסוף הקורס? נדמה היה לי שיגאל קפץ פעם אחת לביקור וישן אצלנו בחדר ודור, ברוב התחשבות, הלך לישון אצל מישהו אחר, או שיצא לאפטר? אני כבר לא זוכר.
"באמת שלא ידעתי," התנצלתי, "אני מצטער."
"זה בסדר, כבר התגברתי על זה. אתה עדיין יפה כמו שהיית?"
"לא, אני לא." אמרתי מהר, "ואני גם נשא איידס." הוספתי ומיד הצטערתי שגיליתי.
"באמת?" נדהם דור, "והחבר שלך?"
"הוא בריא."
"והוא יודע עליך?"
"בטח, איזה שאלה?"
"אז איך אתה נראה עכשיו? נעשית שמן וקרח?" הוא שואל וצוחק.
אני צוחק חזרה ואומר שנעשיתי רזה ושעיר.
"זה לא משנה בעצם," אומר דור, "כי הייתי מאוהב בך בעיקר בגלל שהיית נחמד איתי, ותמיד עזרת לי והייתה לך המון סבלנות להסביר לי הכל, והיה לך ריח כזה טוב וחיוך כזה מקסים ו…"
הוא ממשיך לספר לי איך ריכלו עלי שישבתי בכלא כי לא רציתי ללכת לקורס צלפים והתעקשתי להיות חובש – סיפור ארוך שאני אספר פעם – וכמה שהוא העריץ אותי בגלל זה והוא חשב שאני נהדר וראוי להערצה – בכלל לא ידעתי שאני כזה.
"נשארת נחמד כמו אז?" שאל.
"לא יודע. אולי, גם אז לא הייתי כל כך נחמד." אמרתי, "הייתי רק ילד מבוהל בארון ומתי מפחד שמישהו ידע שאני הומו."
"חמי." צעק רוני מחדר השינה, "די לקשקש. בוא כבר למיטה. אני לא משתלט עליו." וצחק צחוק פרוע של שלוש בירות – אני לא אוהב את הצחוק הזה.
"תשמע דור," הפסקתי את ההשתפכות שלו שהביכה אותי בצורה נוראית וגם העציבה אותי מאוד כי איפה הילד שהייתי אז ואיפה הבן אדם הדפוק שאני עכשיו? "אני חייב לסגור, אני אדבר אתך מחר בערב, בסדר?"
"בסדר, לילה טוב ברי." הוא אמר בלחש ופתאום הדמות שלו – רזה ומבוישת עם חיוך מתנצל – צצה, ברורה לגמרי, מול עיני. דור תמיד היה מבולבל ומפוזר כזה, כתב בשגיאות כתיב איומות, ואיבד כל הזמן את הכומתה שלו ואת המפתחות. הייתי צריך להשגיח עליו כל הזמן שלא יסתבך בצרות עם המפקד הקשוח שלנו. איך הצלחתי לא לראות איך הוא הלך אחרי לכל מקום כמו כלבלב ותלה בי עיניים מעריצות? כיום, שמונה שנים אחר כך, ברור לי לגמרי מה שראה כל מי שהיה בקורס, חוץ ממני. אם הוא היה רואה אותי עכשיו הוא בטח היה מקיא מגועל.
חזרתי לחדר השינה, מוכן ומזומן להגיד להם מה בדיוק אני חושב על מה שקורה אצלנו מאז שמיצי נפרד מעומר, אבל המראה של מיצי, עומד על ארבע באמצע המיטה וגונח בעוד רוני מזיין אותו בכוח מסמר אותי למקומי. למראה הזין הכהה והיפה שלו נכנס ויוצא מהחור הוורוד של מיצי השכל שלי נעשה משותק והזין נעמד דום. הסתכלתי על עצמי מהצד וידעתי שהכל יהיה כמו אתמול ושלשום – אני אזיין ואהנה ואחר כך ארגיש גועל מעצמי.
רוני הרגיש שנכנסתי, פקח עיניים, הביט בי במבט חודר וחייך לעצמו חיוך קטן. "בוא הנה מנחם." פקד עלי, "ותביא לפה את הזין שלך, אני צריך עזרה." שמתי קונדום והבאתי את עצמי, כולל הזין, לעזור לו.
אז בסדר, היום אני שוב אזיין, אבל מחר אני אסביר להם שככה אי אפשר יותר, שלא טוב לי ככה ולא נוח לי לעשות דברים כאלו ושאני לא רוצה יותר להרגיש את ההרגשה הזו שאני עומד מהצד ומסתכל על עצמי עושה דברים שאני מתבייש בהם.

כדור כחול
אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון שכתבתי מהר ומתוך סערת רגשות כיביתי את המחשב לפני שאתחרט ואמחק הכל וחזרתי למיטה. רוני שכב עם הגב אלי ולא הסתובב לחבק אותי כמו תמיד. כבר כמה ימים שהוא ישן ככה. אולי זה לא חשוב, אבל אני שם לב לדברים הקטנים הללו.
"חמי," הוא אמר פתאום, "מי מוצץ יותר טוב, אני או מיצי?"
"אל תשאל שאלות טיפשיות רוני, ותדע שלך שאני רציני, היום הייתה הפעם האחרונה, נמאס לי מכל הקטע הזה."
"בסדר, גם לי."
"באמת? אז למה אנחנו… למה התחלת עם זה בכלל?"
"לא הכרחתי אותך, גם אתה רצית." הוא מתקיף אותי, ואחר כך מתרכך ומנסה להסביר שהוא לא ידע שזה הולך להיות ככה ושמיצי יתנהג בצורה מוזרה כזו.
"כשהיינו עם פזי זה היה נחמד וכייפי, וחשבתי שגם עם מיצי זה יהיה ככה, אבל אחר כך הכל הסתבך, וחוץ מזה…" הוא מסתובב ומשעין את מצחו על כתפי, "אני רוצה לספר לך משהו אבל אל תכעס."
"לא לכעוס ממה?"
"קודם תבטיח שלא תכעס."
"לא יכול להבטיח סתם, מה עשית רוני?"
"מיצי קונה כל מיני כדורים אצל ליאור, אקסטות וכאלו. אתה זוכר שאתמול נורא השתוללנו ואתה לא הצלחת לעמוד בקצב שלנו?"
"מה לקחת?"
"לקחתי את הכדור הזה, איך קוראים לו? הכחול הזה?"
"ויאגרה? לקחת ויאגרה?" מרוב זעזוע אני מתיישב ומדליק את האור.
"כמה כדורים כאלו לקחת רוני? תגיד את האמת, זה לא צחוק."
"רק אחד, באמת. לקחתי אחד סתם, בשביל הקטע, אבל מיצי לוקח כל פעם. הוא אומר שבלי זה הוא לא יכול לזיין." אני נשכב חזרה, מכבה את האור ולמרות הכעס שלי על הטיפשות שלהם אני מתחיל להבין למה הרגשתי כל הזמן שמשהו פה לא בסדר.
"הוא גם מעשן וגם לוקח אקסטות, והוא ביקש מליאור שישיג לו קוק, אבל ליאור התרגז נורא ואמר שהוא לא סוחר סמים והוא לא רוצה להתעסק עם הדברים האלו יותר."
"אל תיקח יותר כדורים רוני, זה ממש מסוכן. ויאגרה לא לוקחים בלי מרשם של רופא, זה לא צחוק, אפשר למות מזה ואתה בטח שלא צריך דברים כאלו."
הוא מהנהן בשתיקה וידו מתגנבת לכף ידי. "אתה כועס נורא?"
"לא, אבל תבטיח לי שלא תיקח יותר סמים, ותרגיע עם השתייה."
"בסדר, זה בגלל מיצי, הוא נורא הלחיץ אותי. הוא נעשה נורא משונה בזמן האחרון. פעם הוא היה נחמד יותר."
"הוא עדיין נחמד אבל עובר עליו משהו רע. תגיד, איך זה לקחת ויאגרה?"
"לא משהו. אתה חרמן בלי שתרצה באמת לזיין, זה כאילו מישהו מדגדג אותך בכוח שתצחק, אתה צוחק, אבל לא רוצה באמת לצחוק, רוצה שזה ייגמר כבר. ליאור אומר שהכל בגללך ששברת למיצי את הלב בראש השנה ובגללך הוא לא הצליח להתאהב בעומר."
"איזה שטויות. הייתי איתו בקושי יומיים וחצי, ואיפה אני ואיפה עומר שעוד מעט יהיה רופא ויש לו הורים עשירים שגרים בוילה בדניה. ליאור טמבל."
רוני שותק בדיפלומטיות ומתכרבל בתוכי כמו שהוא אוהב. אני שם את היד שלי על הגב שלו ומרגיש יותר טוב. "אל תשכח לשאול מחר את הבוס בקשר לחופש בשבוע הבא." הוא מזכיר לי – הוא קיבל שלושה ימי חופש זוגי במלון אחד ורוצה שנצא יחד. זה כמעט חינם וזה דיל מפתה מאוד, אבל רק לפני שבוע ומשהו חזרתי מחו"ל ולא נעים לי לצאת שוב לחופש. בכל זאת אני מבטיח שמחר אשאל, אבל מזהיר אותו שלא יתפלא אם הבוס יסרב. "אם זה לא יסתדר לי תיסע לבד?"
"לא."
"לא יזיק לך חופש. אולי תיקח את אימא שלך?"
"חס וחלילה. אם לא תוכל לבוא אני נשאר בבית."
"לא חבל?"
"לא, לילה טוב."

סיבה מספקת
בבוקר, קצת לפני שבע, אני יוצא לחצר להאכיל את הכלב ופתאום ליאור נכנס. לפי הפנים שלו והעיניים האדומות מעט אני יודע שהוא היה בקבר של אימא שלו.
כולם יודעים שהוא קופץ לשם כל כמה ימים מוקדם בבוקר, משקה את הפרחים, מנכש עשבים, לפעמים מדליק נר זיכרון, אולי בוכה קצת? יודעים הכל אבל אסור לדבר איתו על זה כי הוא מתעצבן אם מנסים לשוחח איתו על הנושא הרגיש הזה.
אני אומר לו בוקר טוב, לא שואל למה הוא בחוץ בשעה כל כך מוקדמת, אבל מזמין אותו לשתות איתי קפה.
על הקפה של הבוקר אני מנסה לברר מה קורה עם מיצי וליאור פוצח בשטף של התנצלויות מאוד לא אפייני לו ומבטיח שיותר הוא לא מספק לילדים שום חומרים משום סוג שהוא. "לדעתי מיצי צריך ללכת לטיפול נפשי או משהו." הוא אומר.
"אתה רוצה שאני אדבר איתו?"
"לא, עדיף שלא. אני חושב שאתה חלק מהבעיות שלו. אני אתקשר להורים שלו, אולי הם יוכלו לעשות משהו, הוא ירד לגמרי מהפסים. אני ממש לא מכיר אותו יותר. אתה זוכר איזה ביישן הוא היה פעם?"
שנינו מחליפים מבט ובלי מילים יודעים שפעם היה לפני שאני הכנסתי אותו למיטה שלי ויומיים אחר כך חזרתי לרוני, משאיר אותו עם לב שבור. כן, זה קורה לכל אחד לפעמים, ולרובנו יותר מפעם אחת, אבל מיצי לקח את זה קשה מאוד. מצד שני אולי זה היה קורה לו גם בלי קשר אלי?
לא יודע. במקרה של מיצי יצא שלא בכוונה שיחקתי את תפקיד המלאך הרע שלו ואני מצטער על זה מקרב לב. "מה לדעתך הבעיה של מיצי? למה הוא מתנהג בצורה מופרעת כזו?" חקרתי את ליאור.
הוא משך בחוסר אונים בכתפיו. "מי יודע? לדעתי יש לו מן התמוטטות עצבים או משהו כזה."
"כן, זה ברור, אבל למה?"
"כי הוא הומו, זה למה." ענה ליאור בפשטות, "זו לא סיבה מספקת לדעתך?"

דיל משתלם
בעבודה אני מספר לסגן על החופש שארגן לנו רוני ולא מתפלא לראות שהרעיון לא נראה לו. "צפוי עומס בשבוע הבא?" אני חוקר.
"לא יודע, אבל אם יהיה לחץ ואתה לא תהיה אני אהיה לגמרי לבד." הוא מנסה ללחוץ על המצפון שלי.
"אבל יש לי המון ימי חופש לא מנוצלים." אני לוחץ חזרה, "ורוני השיג איזו דיל ממש משתלם דרך הצבא, חבל לא לנצל את זה."
"תשאל את הבוס." הוא מושך בכתפיו, מנער חוצנו ממני.
"אולי אתה תשאל?"
"לא. זה החופש שלך, לך תשאל אותו בעצמך."
אני מתלבט ודוחה שוב ושוב את השאלה, אבל בסוף אוזר אומץ והולך למשרד של הבוס. להפתעתי הוא מתנהג בחביבות ואומר שנכון, מגיעים לי המון ימי חופשה, ומסכים איתי שחבל לא לנצל דיל מוצלח כזה. כשאני מתנצל שהכל קורה באתרעה קצרה מיד אחרי הנסיעה לחו"ל הוא אומר לי שזה בסדר גמור. אם לא יהיה עומס יוצא דופן יסתדרו בלעדי ושאיהנה עם החבר.
אני חוזר עייף מאוד מהעבודה – כל היום התעסקתי בפריקת ארגזי צבע והדבקת תוויות – ומגלה שמיצי נסע להוריו והשאיר לנו פתק תודה חביב ועציץ יפה, ואפילו הוסיף משפט התנצלות קצר ומגושם. אני מקווה בכל לבי שהוא יהיה בסדר, שיחזור לעצמו ושלא יזכור אותנו לרעה.

סיר לחץ
אתמול ישנתי לבד. רוני נשאר בבסיס ולמרות שהוא התקשר והיה נורא חמוד, עדיין, הוא היה שם ואני פה. דיברנו קצת על מיצי ועכשיו, כשהיה מאוחר מידי, שנינו הודינו שבעצם הרגשנו מאוד לא נוח עם הקטע שהיה איתו. "אז למה בכל זאת הסכמת?" התרגז רוני.
"ולמה אתה?"
"נופל עליך זיון אז תגיד לא?"
"לפעמים עדיף להגיד לא. אם הייתי מסלק אותו בראש השנה אז כשהכל התחיל…"
"זה לא התחיל בראש השנה, זה התחיל עוד קודם. הוא נדלק עליך ברגע שנפגשתם וניצל את זה שאני עזבתי ואתה הרשית לו."
"אתה עזבת אותי בגלל בחורה, ופתאום בא בחור נחמד ורצה אותי, אז מה רצית שאני אעשה? שאזרוק אותו מהמיטה?"
"כן." הוא מטיח בי בזעם.
"היית מת." אני מחזיר לו בכעס ושנינו שותקים, נבוכים מעוצמות הרגש שהשיחה הקלילה שלנו חשפה פתאום.
יש הרבה קטעים כואבים מאוד בהיסטוריה הקצרה שלנו שעדיין לא התמודדנו אתם, ובעצם הכל מסתובב סביב אותו נושא – חוסר ההשלמה של רוני עם ההומואיות שלו והרצון שלו לגרום נחת להוריו ולבוא אליהם בחגים עם בחורה – רצוי בלונדינית כחולת עיניים – תלויה על זרועו. אם הוא לא היה עושה לי את התרגיל הזה מיצי לא היה מסבך אותי בסטוץ המיותר שהתפתח ביני לבינו.
"גם אם לא היית חוזר מיד אחרי החג לא הייתי ממשיך את הסיפור איתו." אני אומר כדי לרכך ולהרגיע למרות שאני לא בטוח בזה לגמרי.
"הוא היה מופרע כבר אז?"
"הוא היה מוזר. כל הזמן היה נדמה לו שהוא שמן נורא ושעיר נורא, והוא לא הסכים שאני אראה אותו ערום ונעלב מכל דבר, ואחר כך הוא פתאום התחיל להשתולל במסיבות והשתרלל בצורה פראית. אחרי שהוא פגש את עומר חשבתי שהוא נרגע, אחרת לא הייתי הולך איתו לסרט ברוקבק.
"ידעתי שזיינת אותו כבר אז." אומר רוני במין שמחה קודרת ופראית שמפחידה אותי קצת.
"זה לא נכון." אני מוחה בזעף, "אמרתי לך כבר אז שלא."
שוב אנחנו שותקים קצת, ואז הוא מבקש שלא נדבר יותר על מיצי ומאחל לי לילה טוב.
כשאני לוקח את התרופות של הלילה אני מבחין שנגמרו לי הכדורים של האלרגיה ומבלה את הלילה בחצי ישיבה, שעון על הכרית שלי כדי להקל על השיעול. האוזן שלי נמעכת על מראשות המיטה ואני קם מאוחר מידי עם אוזן כואבת והרגשה מחורבנת.
אני שונא לריב איתו בטלפון ועוד יותר שונא לישון לבד.
בעבודה הסגן נמצא במצב רוח איום ומתנהג כמו נאצי ואחר כך, בארוחת עשר, הוא מנסה להתנצל בצורה לא ישירה כדרכו (עוד גבר טיפש אחד) ומעל כוס פטל (הוא לא שותה קפה) הוא מספר לנו סיפורי זוועה על מהלך השיפוצים בדירה שלו.
הצבעי צבע כל חדר בגוון אחר של קרם והסגן התעצבן נורא. לדעתי אין לזה שום חשיבות, קרם זה קרם, אבל הוא מתרתח ואומר בתוקף שהוא שילם שכל הבית יהיה צבוע בצבע אחיד והוא לא מוכן לקבל גוונים שונים של קרם, ואם לא די בכך הרצף שהקבלן הביא הוא סיני שעובד בבקרים במקום אחר ויכול לעבוד רק אחרי הצהרים. הוא אמנם רצף מעולה, אבל עובד לאט מאוד ולא מדבר כמעט אנגלית, וגם העברית שלו לא משהו, והכי נוראי – הוא חתך מרצפות עם הדיסק ועפו גיצים על האוטו של השכן שהתרגז בצורה מוגזמת והקים צעקות אימים.
כדי להוכיח לו שהאוטו שלו לא ניזוק הסגן ואשתו המסכנה עמדו ושטפו לו את האוטו ואחר כך הסגן צילם את הרכב השטוף כדי שאף אחד לא יבוא אליו בתביעות.
אם עבר בי איזה הרהור שאולי כדאי לצבוע את הבית ולרצף מחדש את המטבח הוא נגוז לשמע הסיפורים הללו.
חזרתי עייף ומעוך הביתה וגיליתי שאין מה לאכול. מזל שהפשרתי חבילה של חזות עוף וביררתי אצל הבשלניות מהגרפיקה מה עושים עם הדבר הזה. הן החליטו ברוב קולות שאני אבשל בסיר לחץ צלי עם תפוחי אדמה ואפילו רשמו לי מה לעשות – בערך.
חתכתי בצל ושום ושמתי אותם בשמן רותח כדי שיזהיבו. מסתבר שזה מה שקורה לבצל ולשום בתוך שמן, הם מזהיבים, ונעמדתי לקלוף תפוחי אדמה, ואז צץ פתאום עומר במטבח שלי. הוא רצה לבקר עוד כשמיצי היה אצלנו, אבל מיצי סירב בתוקף. עכשיו הוא פשוט הופיע בלי הודעה מראש. בא לקחת את הדברים של מיצי שנשארו אצלנו ולהחזיר לנו את המפתח.
סך הכל הוא בחור לא רע ובטח שלא טיפש, אבל במחיצתי הוא מתנהג בצורה מאוד נוקשה ולא טבעית וזה גורם גם לי להיות עצבני ומתוח. הוא אסף בזריזות את החפצים של מיצי מחדר האורחים והודה לי שטיפלנו בו כל כך יפה. הסמקתי ממבוכה ומזל שעמדתי ליד הסיר החם ככה שיש לי סיבה להיות אדום.
"הבצל נראה לך מוזהב?" שאלתי כדי לשנות נושא.
עומר הציץ והעיר שאם לא אבחוש מהר את הבצל והשום הכל יישרף, "ותקטין את האש." הוסיף. אני מקטין, בוחש, מכניס את חזות העוף החלקלקים פנימה, מנסה לטגן אותם עד שילבינו קצת, אבל הם זזים כל הזמן ומפריעים זה לזה להלבין כראוי.
"אתה לא שם מלח?" שואל עומר, ונדמה לי שהוא נהנה מאוד מחוסר הישע שלי.
"אהה, כן. המלח, איפה המלח?"
"וצריך גם פלפל אני חושב."
חבל שלא הכנתי הכל מראש על השיש כמו שעושים בתכניות בישול בטלוויזיה, חוץ מזה, מאין לי לדעת כמה מלח ופלפל להוסיף?
עומר שולח אותי להמשיך לקלף את תפוחי האדמה, מוסיף תבלינים (פתאום גיליתי שיש לנו מדף תבלינים במזווה, אין לי מושג מתי הוא צמח שם) בוחש, מטגן, מרוצה מאוד מעצמו, שואל שאלות קטנות ותמימות לכאורה, ומנסה, תוך כדי שהוא נותן לי טיפים בבישול, לגלות מה בדיוק מיצי עשה אצלנו.
אני מודה שמיצי שתה והתמסטל, אבל זה הכל. "הוא בטח התגעגע אליך מאוד." אני מנסה לשפץ את האמת.
"לא, הוא לא." ענה עומר בקול קודר, "מיצי לא יכול לאהוב את מי שאוהב אותו. הוא כל כך לא מעריך את עצמו עד שהוא מסוגל לאהוב רק את מי שלא שם עליו."
"אתה מתכוון אלי?"
"כן, אני הייתי ברירת מחדל, הוא כל הזמן רצה אותך."
"זאת אומרת שהכל באשמתי?" נבהלתי.
עומר צוחק בלעג ומודיע לי שאם זה לא היה אני זה היה מישהו אחר. לדעתו אני כשלעצמי כלל לא חשוב בכל הבעיות של מיצי עם עצמו.
"הוא טיפוס כזה שמתאבסס כל פעם על איזה אובייקט לא מושג אחר." הוא אומר בעצב. "הייתה לי הרגשה שלאחרונה הוא העביר את הרגשות החולניים האלו לרוני. שלא תבין אותי לא נכון, אתה בחור נחמד, אבל החבר שלך ממש ממש סקסי."
אם אתה לא פולני אני צנצנת, אני חושב לעצמי בשקט, אבל רק מהנהן בכובד ראש כי סך הכל מגיע לי לחטוף ממנו את הדקירות הקטנות והמרגיזות הללו.
"אולי אתה צריך להפוך גם את עצמך לאובייקט לא מושג כדי שהוא יתאבסס עליך?" אני אומר, קצת בצחוק, ומקבל נאום שלם, רציני מאוד, על יחסים בוגרים לעומת קראשים, על זוגיות שפויה ובריאה, ועל מה הוא מצפה מבן זוג, ועוד ועוד הארות מחכימות בסגנון עדות הפוליטקלי קורקט.
בסוף הוא הולך ורוני מגיע, משבח את היוזמה הבישולית שלי ושואל מה עומר רצה. כשאני מנסה לספר לו על דבריו של עומר הוא סותם את אוזניו בשתי הידיים ומבקש שדי כבר עם דיבורים, בוא נלך למיטה.
"לא בא לי זיון." אני מודה, "אני עייף."
"גם לי היה מספיק מזיונים." הוא מסכים, "אני סתם רוצה שנתחבק קצת לפני שאני השינה." הוא אומר ולמרבה הפלא הוא מתכוון לזה.

לא ודי.
השנה שוב רבנו בגלל האירוויזיון, התחלנו לריב בחצי הגמר ואני לא מעז לחשוב מה יהיה בגמר. דווקא הפעם הייתי זהיר מאוד. השארתי את כולם לחגוג בסלון מול הטלוויזיה הגדולה והלכתי לחדר השינה לסדר את ארון הבגדים לקראת הקיץ. זרקתי בגדים שפג תוקפם, ניגבתי מדפים, קשקשתי תוך כדי כך במסנג'ר, ומידי פעם פזלתי לעבר הטלוויזיה שדלקה בלי קול רק כדי לראות מה הן לובשות.
ראיתי מחזות מדהימים של בנות בביריות לבנות מקפצות סביב זמרת דשנת חמוקיים בשמלה שחורה, ואחר כך גברים במחוכים שחורים מדלגים סביב זמרת, דקה דווקא, עם חצאית שסועה עד המותן כדי שאיש מהצופים לא יחמיץ חלילה את מראה רגליה היפות, ואז הופיע הזמר מאלבניה – עלם חמודות עם חיוך מתוק שאפילו שר באמת ולא צרח כמו כל השאר.
בתום השידור של חצי הגמר כשהחבר'ה קמו להיפרד אחרי שיחת הסיכום ואחרי שקבעו למוצאי שבת – שוב אצלנו, אלא מה? – הערתי בתום לב שהזמר האלבני היה ממש חמוד. כמו טיפש אמרתי שלדעתי הוא בחור יפה ומתוק ונדמה לי שהוא אפילו יודע לשיר. לשמע חוות דעתי המנומקת פניו של רוני התכרכמו ועוד לפני שאחרון האורחים עזב הוא התנפל עלי בכעס והדגים לי התקף קנאה מרהיב עין שנגמר אתם יודעים איך.
"תגיד, אתה מפגר או מה?" כעסתי אחרי שהצלחתי שוב לנשום – בגילי לוקח כמה דקות להתאושש מההתקפות שלו – "אמרתי מילה טובה על איזה ילד אחד שהופיע בטלוויזיה ואין לי מושג אפילו מה שמו, זו סיבה להתרגז כל כך?"
"גם אתה כעסת בגלל שירי מימון." הזכיר לי רוני.
"אבל זה היה משהו אחר, היא בכלל בחורה. להתפעל לידי מהמחשוף שלה היה ממש לא לעניין וגם גסות רוח."
"כמו שלהתפעל לידי מיפיוף בלונדיני זה לא לעניין וגם מעליב."
"טוב, בסדר. אני מתנצל אם נעלבת, וחוץ מזה שתדע שאתה פשוט מפגר וזהו."
"מי שמדבר."
אני נשכב עליו ומועך אותו במטרה לשים קץ לוויכוח הטיפשי הזה ואז, בלי שום אזהרה מראש, הוא שואל אותי פתאום, "אז עם מי באמת היה לך טוב יותר, איתי או עם מיצי?"
"די כבר רוני, אותך אני אוהב, אתה הבן זוג שלי, החבר שלי, השותף שלי לחיים, ומיצי… מיצי הוא… הוא לא ודי."
"כן, אבל הוא מתלהב לקבל את הזין שלך בתחת שלו, ואני… אני לא כל כך."
"בטח שגם אתה מתלהב, רק שקשה לך להודות שאתה מת על זה. זה הכל."
"וזה לא מפריע לך שאתה צריך להיאבק איתי כל פעם מחדש?"
"ולך?"
"לפעמים, קצת."
"אז לך למיצי, הוא מה זה אוהב לשבת לך על הזין."
"לא רוצה, אל תגיד לי מה לעשות."
"בסדר, אז לא."
אם השיחה הזו נשמעת לכם מפגרת לגמרי זה בגלל שהיא כזו, ובכל זאת, מאחורי המשפטים הקטועים הללו יש פוליטיקה שלמה של סקס הומואי שאני רוצה להסביר למרות שאני חושש שאחטוף כהוגן על הראש בגלל גילוי הלב שלי. הקטע הוא שזה לא נחשב לכבוד כל כך גדול לקבל זין בתחת למרות שזה נעים מאוד, וכל מי שאומר שהוא לא אוהב את זה ומעדיף לוותר פשוט משקר בלי בושה.
איך אני יודע? כי גם אני כזה, ככה אני יודע.
הרוב יצהירו בגאווה שהם אקטיביים לגמרי, ומה פתאום? אף אחד לא יזיין את סחבק בתחת. אבל כמאמר הפתגם – לכל אקטיבי יש את האקטיבי שלו. יש כאלו שלא יעזור בית דין, הם בחיים לא יתרגלו להיות פסיביים, אולי זה קטע נפשי של מצ'ואיזם ואולי לא, קטונתי מלפסוק הלכה בתחום הזה. לעומתם יש אחרים שכמה שתבקש ותתחנן הם יסרבו להיות אקטיביים ותתפלאו, אבל קשה מאוד לדעת מי זה מי לפי הופעה חיצונית. הרבה פעמים שרירים ולוק מסוקס מחפים על תאווה בלתי נשלטת לזין ארוך עבה שיקרע אותך, ולעומת זאת אוחצ'ות עדינות וצפצפניות מגלות לפתע אסרטיביות מפתיעה ואפילו חושפות שרירים כשמנסים להשכיב אותן על הבטן.
יש ויש, כל אחד והשריטה שלו.
אני לא יודע למה, אבל עובדה שהאקט המאוד מענג של קבלת זין בתחת נחשב השפלה ויש כאלו שפשוט לא מוכנים לסבול את זה, או שמוכנים לסבול רק זין שמחובר לגבר מסוים מאוד. כאמור איש איש לשיטתו ולכן באתרי ההכרות אחת השאלות הראשונות שתשאל תהיה – מה מחפש?
יש גם הרבה שפשוט עוקפים את הבעיה ומוותרים לגמרי על כל הקטע של החדירה. יש מספיק דברים שאפשר לעשות גם בלי להסתבך עם זה. לעומתם יש אחרים שבלי חדירה ירגישו מרומים ומקופחים.
העובדה היא שנורא קשה להומואים למצוא מישהו שיתאים לך בדיוק. גברים ונשים נועדו פיזית להשלים זה את זה, ורוב הנשים אוהבות ובנויות להכיל זין בגוף שלהן ולא רואות בכך שום רע, נהפוך הוא, אבל כשמדובר בשני גברים… נו, אז זה נעשה מסובך וקשה ולפעמים אפילו טראגי.
קורה שאתה מוצא מישהו שאתה ממש בראש שלו, ונורא מחבב אותו – אפילו אוהב – ונהנה להיות איתו בכל צורה ומובן חוץ מאשר במיטה. שם זה נתקע מאיזה סיבה ודווקא הקטע "הפעוט" הזה מחרבש הכל.
אני יכול לספר לכם סיפורים מפה ועד סוף המילניום על בעיות מסוג זה שהרסו קשרים מבטיחים וגרמו לפירוד, אבל מעדיף להתרכז בי ובחבר העקשן שלי.
הסיבה האמיתית לכך שמיצי הצליח לפתות אותנו שוב ושוב להכניס אותו למיטה שלנו היא שאיתו הסקס היה טוב ומתאים לשנינו, ובגלל שהיינו שם יחד הוא גם היה נטול רגשות אשמה.
למרבה הצער בגלל המבנה הנפשי הדפוק שלנו שנינו מעדיפים להיות אקטיביים, ואין לאקטיבי כיף גדול יותר מאשר למצוא אחד שממש נהנה להיות פסיבי ולא נבהל משני גברים שמתים לזיין אותו, ביחד או לחוד.
זו הסיבה האמיתית למה שקרה עם מיצי. בגלל החרמנות שכחנו שהוא בן אדם, לא חתיכת בשר. ראינו שהוא מסטול רוב הזמן ושאי אפשר בכלל לתקשר איתו – אני מודה שגם לא ניסינו – ובכל זאת התעלמנו מהמצב הנפשי המבולבל והדפוק שלו והתרכזנו בסקס. לא אילצנו אותו חלילה, הכל קרה ביוזמתו, הוא נהנה מאוד ובכל זאת אני יודע שזה לא היה בסדר, אסור היה לנו לעשות את זה. זיינו אותו בשתיקה מעיקה, בלי חיוך ובלי ליטוף ולא דיברנו על זה, לא קודם ולא אחר כך.
זהו, זה מה שהיה שם ויותר אני לא רוצה לדבר על הנושא הזה.

לוויה בצהרים
מהרגע שהוא אמר לי שאנחנו נוסעים לשלושה ימי חופש התחלתי לחשוד. רוני אף פעם לא יזם יציאה איתי לאיזה מקום חוץ מאשר לחברים שמכירים טוב את שנינו, ומעולם לא הציע שנצא יחד לנופש. אז מה קרה פתאום ומה השמחה? ולמה דווקא עכשיו, אחרי שבקושי התאוששתי מהטיול לחו"ל?
"חשוד מאוד." כמו שהיה אומר גשש בלש ובצדק, (רק תראו איפה הוא עכשיו) וחוץ מזה אני לא מצליח לכתוב כלום מאז הטיול לחו"ל וזה מדאיג ומדכדך מאוד.
"אולי זה בגלל שתמיד אתה נעשה מדוכא לקראת הקיץ." העלה בוריס השערה.
"לא נכון, אני סתם שונא קיץ, אבל לא נעשה מדוכא בגללו." מחיתי, "זה שהקיץ של השנה שעברה היה נוראי לא אומר כלום בוריס. תפסיק לדבר שטויות."
"בסדר, ותפסיק לכעוס עלי שלא סיפרתי לך שולאדי הולך לצינתור."
"אני לא כועס."
"אתה כן."
"אני לא." צעקתי בזעם, אבל כן כעסתי, לא כי הוא לא סיפר לי אלא כי הוא אמר שאני נעשה עצבני ולחוץ בבתי חולים ולכן הוא מעדיף שאני לא אבוא איתו ואשגע אותו.
בסדר, אני מודה שהוא צדק, אבל בכל זאת נעלבתי.
כך או אחרת הגעתי לשבת במצב רוח רע מאוד. יש לי ימים רעים כאלו שבהם כל האנרגיה שלי מתבזבזת על הידוק מסכת אופטימיות מזויפת על פני, ימים שבהם אני משקיע את רוב מרצי בעצירת הדמעות המאיימות לזלוג בגלל כל הערה חסרת חשיבות שמישהו שאני בקושי מכיר זורק לעברי.
בבוקר רוני קם, עליז ונמרץ, הזכיר לי שבמוצאי שבת מתקיים האירוויזיון ויהיו לנו המון אורחים, והודיע לי שארגון הכיבוד של הערב החשוב הזה מוטל על כתפי.
"למה אני?" התמרמרתי.
"כי אני עסוק נורא." הוא פסק, "וחוץ מזה, מה אתה מקטר? כל מה שאתה צריך לעשות זה לקפוץ להאני (הסופר בכפר הערבי שפתוח בשבת) ולקנות קצת בירות, בורקס, פיצות, עוגות ואל תשכח קולות וספרייט. את הבידור אתה מקבל חינם מהטלוויזיה."
"מצחיק מאוד." התרגזתי, אבל הוא כבר הסתלק לו, משאיר אותי לכעוס שתמיד הוא תוקע אותי עם כל הסידורים המשעממים במטבח, ושתמיד העיסוקים שלו חשובים יותר והזמן שלו שווה יותר, ותמיד אני זה שעושה את כל העבודות המאוסות, וכמה נמאס לי מזה, והרי אני בכלל לא אוהב את האירוויזיון.
בסוף כמובן נסעתי לסופר האני ועשיתי קניות, ואחר כך חזרתי דרך צומת אלונים כי זו דרך יפה יותר למרות שהיא ארוכה יותר. להפתעתי נתקעתי שם בפקק תנועה מאוד לא צפוי ולא אפייני במקום היפה והמרוחק הזה.
פתאום היו המון מכוניות חונות בצד הדרך הכפרית הצרה שמתפתלת בין הגבעות המעוגלות המכוסות באלונים שבין בסמת טבעון לצומת אלונים. הדרך נחסמה בהמון מכוניות ובני אדם שהלכו בנחת בין המכוניות ומידי פעם לחצו ידיים למכר שפגשו בדרך. האווירה הזכירה טיול נינוח של קבוצת מטיילים, ובהתחלה באמת חשבתי שזה טיול, אבל אז שמתי לב שיש רק גברים, ופה ושם נערים צעירים, ואחר כך קלטתי שכולם ערבים.
בסוף העזתי ושאלתי מישהו מה קורה פה והוא ענה לי בחביבות שזו הלוויה. רק אז נזכרתי שאתמול נהרג בתאונת דרכים מחרידה בחור צעיר מבוסמת טבעון ושיש בית קברות מוסלמי קצת לפני קיבוץ אלונים. הייתי תקוע בפקק איזה חצי שעה ובחיים לא הייתי בפקק כל כך רגוע ונעים. איש לא צפר, כולם היו נינוחים מאוד, אנשים אמרו שלום זה לזה, לחצו ידיים, חייכו קצת, אבל אף אחד לא צחק או כעס, או הלך מהר, כולם היו נינוחים ואיטיים חוץ מאישה אחת צעירה ונחושה שצעדה מהר לכיוון אלוני אבא, ילד קטן תלוי על גבה במנשא. חוץ ממנה כל הנוכחים היו גברים.
זו הייתה חוויה מוזרה לשהות זמן רב כל כך בין המוני אנשים שכולם, בלי יוצא מהכלל, היו גברים. לרגע חשתי כאילו המין הנשי פס מהעולם.
אחרי זחילה איטית להחריד והרבה עצירות הפקק השתחרר לאיטו והגעתי הביתה בשלום. משום מה החוויה המוזרה הזו הרגיעה אותי ושוב לא חשתי יותר מקופח וממורמר ואפילו הצלחתי, אחרי יובש ממושך, לכתוב משהו, טיפשי קצת, אבל לפחות דמוי סיפור. זהו, אני הולך לישון. אני אדע רק מחר בבוקר מי זכה במקום הראשון ואין לי שום בעיה עם זה.

פראג
לפני שיצאנו לחופשה התחלתי סיפור. זה הלך טוב ומפה לשם מצאתי את עצמי הולך למיטה אחרי חצות – שזה מאוחר מאוד בשבילי – בלי שום טרוניות מצד רוני.
הייתי מופתע מהסלחנות שהוא גילה ומהנדיבות שלו כשאמר שאין בעיה, הוא כבר יארוז לבד ושלא אפריע לעצמי. התגובה הלא אופיינית הזו התווספה לעוד שלל התנהגויות מוזרות שהבחנתי בהן אצלו לאחרונה. לתדהמתי אפילו גיליתי אותו גולש באינטרנט באתר מסתורי שהוא הקפיד לסגור ברגע שהופעתי.
אם הסיפור שכתבתי לא היה מעסיק אותי מאוד בטח הייתי חוקר קצת יותר בנושא, אבל היה מאוחר, והיה הסיפור, רק אחרי חצות צנחתי למיטה כדי להיות מטולטל ממנה בשעת בוקר מוקדמת בצורה לא סבירה בעליל. "למה בחמש בבוקר?" נאנחתי.
"כדי שנגיע מוקדם. נו, בוא כבר." הוא הושיב אותי ממש בכוח, דחף לי כוס קפה ליד והחיש אותי החוצה לפני שהספקתי לאכול משהו. לתדהמתי גיליתי שהמזוודות כבר באוטו ושהכל מוכן, כל מה שנדרש ממני זה לשבת בשקט ולנמנם עד שנגיע.
נמנמתי בשלווה עד ש… פתאום התעוררתי וגיליתי שאני קצת לפני הרצליה.
דבר ראשון שעלה בדעתי זה שרוני החליף את החופשה בצימר שקט ברמת הגולן בבילוי במלון בתל אביב, ובמקום לטייל בנופי הצפון השלווים אני אמצא את עצמי מחפש חנייה בתל אביב. אחרי חילופי צעקות מביכים ("היית היסטרי לגמרי." אמר רוני אחר כך בעליזות מרושעת) הוא הצליח להרגיע אותי ולהסביר שהחליט לעשות לי הפתעה ולהעניק לי חוויה מתקנת לטיול המאכזב בחו"ל.
"מה, שוב לאוסטריה?" נדהמתי, כי אמנם אוסטריה יפה, אבל חד גונית קצת לטעמי.
"לא, אנחנו טסים לפראג." בישר לי החבר המפתיע שלי. "השגתי דיל משגע לאמצע השבוע וצפוי לנו מזג אוויר אביבי מדהים."
"למה פראג?"
"כי כשהיה המשחק של מכבי אמרת שאם אתה היית טס לפראג לא היית מבזבז את הזמן על ספורט אלא מטייל בעיר ומבקר בבית הקברות היהודי ובבית של קפקא וכל זה." אמר רוני בעליזות והניח בחיקי ספר הדרכה לפראג – היפה בערי אירופה.
כל פעם שענן הסתיר לי את הנוף הנהדר שטסנו מעליו, או שסתם תפסתי פחד כי הכנפיים של המטוס רעדו קצת, הייתי דוחף את האף לספר הזה, וכשגם זה לא עזר הייתי מגניב את היד מעבר למעקה שהפריד בין הכיסאות שלנו ונותן לו יד.
מזל שהדוס שישב לצידנו התעניין יותר באשתו ובילדים שישבו בצד השני של המעבר ולא שם לב.
הנוף אגב היה באמת נהדר. הרים ויערות, נהרות ואגמים שביניהם פזורות ערים מקסימות וכפרי צעצוע חמודים, פסגות מכוסות שלג לבן ויערות עבותים וירוקים להפליא… ממש נוף מהאגדות. כל פעם שהצלחתי לשכוח שאני תקוע באוטובוס מכונף נהניתי הנאה רבה.
נחתנו ושוב כאבו לי נורא האוזניים, אבל הגענו בשלום לאדמה ולמלון שלנו ושוב גיליתי שהקטע האוסטרי הזה של שתי מיטות נפרדות שמתחבאות בערמומיות מתחת לכיסוי מיטה אחד גדול הגיע גם לפה. כשחלקתי חדר עם הסגן זה היה ממש בסדר, אבל עכשיו?
"מה אכפת לך מהמיטה? באת לכאן לישון? יאללה, בוא לטייל." האיץ בי רוני, וזה מה שעשינו – במשך שלושה ימים תמימים. הלכנו והלכנו והלכנו, וכל הזמן הסתכלנו ימינה ושמאלה, למטה ובעיקר למעלה, ועינינו לא שבעו מהיופי המדהים הזה.
רוב הזמן נסענו ברכבת התחתית, חוץ מערב אחד כשהלכנו לראות את התיאטרון השחור ואז הזמנו לנו מונית כי פחדנו ללכת לאיבוד בעיר.
התיאטרון היה מדהים. אנשים מוכשרים להפליא. יפים מאוד, אתלטיים, רקדנים ושחקנים מדהימים ובעלי חוש הומור נפלא, והכל התרחש בחדר לא גדול שמסתתר מאחורי פאב צנוע. הצופים יושבים על כיסאות מתקפלים, הכל נראה חובבני ומסכן עד שמכבים את האור והשחקנים מתחילים להפליא בלהטוטיהם.
חוץ מהשחקנים המקסימים רוב הצ'כים לא נראים משהו. אנשים חיוורים וארוכים עם פרצופים מלפפוניים וכולם נראים כמו בני דודים, דומים זה לזה עד דיכאון. איפה הם ואיפה הגיוון האתני המדהים שיש בארץ? עם כל הכבוד לאירופים – לנוף היפה שלהם, לתרבות ולעושר, לשפע המים והירק – כשזה מגיע לנוף אנושי אין כמו הגברים והנשים היפים של ישראל.
אז טיילנו והלכנו וחזרנו, ונסענו אפילו לעיר הנופש הציורית והמקסימה קרלו-ויוארי. עלינו ברכבל במעלה דיאנה התלול וראינו שפע של בניינים מצויצים וכלי זכוכית נפלאים ופערנו עיניים כמו עגלים למראה כל היופי הזה, אבל מה שהכי נחרט בזיכרוני הן השיחות שלנו שבעצם יכולנו לנהל במטבח שלנו, בחדר השינה או בנסיעה, ומשום מה ניהלנו אותן דווקא בפראג.
זה התחיל כשחזרנו מהתיאטרון ברכבת התחתית היעילה והמפחידה קצת של פראג. היה מאוחר והרבה בני נוער שתויים חזרו הביתה, וכדרכם של צעירים הם התגפפו והתחבקו וצחקו המון, ובין כל הזוגות היה גם זוג של בנים צעירים שנפרדו זה מזה בחיבוקים ונשיקות לוהטות. הם היו די מכוערים – כמו רוב הצ'כים – ולא היה בהם שום דבר מיוחד חוץ מזה שהם היו שני בנים.
לטשתי בהם מבטים וכמעט שצילמתי אותם, אבל רוני חטף ממני את המצלמה וכעס עלי שאני מתנהג בצורה לא תרבותית. בסוף יצא שבגלל שרבנו משכנו יותר תשומת לב מאשר שני הצעירים המאוהבים הללו למרות שלא נגענו כלל זה בזה.
האמת שרוני משך תשומת לב בכל אשר הלך. בארץ הוא נראה כמו כולם, לא משהו מיוחד, אבל שם הוא בלט בצבע הכהה והאקזוטי שלו וכשהוא התרגז והרים את הקול אפילו הצ'כים המנומסים היו חייבים להביט. בארץ אף אחד לא היה שם לב בכלל לוויכוח שלנו, אבל בפראג האנשים נורא שקטים ומאופקים, רק כשהם בפאב וטיפה שתויים הם קצת פחות מעומלנים. רק אצלנו אנשים מרשים לעצמם להתבטא חופשי, לצעוק ולצחוק ולכעוס בלי מעצורים. מהוויכוח על הזוג ההוא בתחתית עברנו לדבר פתאום על עצמנו – הוא התלונן על השעות הארוכות שאני מקדיש לכתיבה ולמה שהוא מכנה בריחה מהמציאות, ואני כמובן עניתי לו בטענות משלי ואמרתי שמזלו שיש לי מחשב כי הוא תמיד עובד או מבלה עם חברים ומשפחה, וטוב שיש לי משהו במקום. בשלב הזה כבר היינו במיטה ולא רבנו, דיברנו בשקט, כל אחד אמר מה שהוא חושב והוריד את כל העומס מהלב ובסוף נרדמנו מחובקים למרות הרווח בין המיטות.
במשך שאר הטיול המשכנו לדבר מידי פעם על עצמנו אם כי רוב הזמן הוקדש כמובן לפראג הנפלאה ולנופים המדהימים שראינו. היה בוקר אחד בראש המצודה המשקיפה על העיר, היה קריר ומעורפל. אני והוא מגיעים לגן פסלים ענקי, משוטטים בין פסלים גדולים ממידת אדם מאבדים זה את זה בנוף הסוריאליסטי צועקים אחד אל השני עד שאנחנו מתאחדים ומתחבקים בשמחה. מעמידים פנים שהכל בצחוק אבל בכל זאת… הפסלים הענקיים הללו והערפל הזה… אחר כך יושבים חבוקים על החומה משקיפים מלמעלה על העיר ועל האיים הקטנים והיפים בנהר תוהים איך זה לגור במקום מדהים כזה ומתרחקים זה מזה במבוכה כשמתקרבים אלינו כמה אנשים המתגלים כתיירים בריטים קשישים ונחמדים ששוהים איתנו באותו מלון.
המלון עצמו – מלון נשיונל – הוא מגדל ענקי. מודרני מאוד, עומד מחוץ לעיר העתיקה, שומר סף לבוש מדי גנרל מהאופרה שומר על פתחו. הוא קרוב לתחנת הרכבת שמוליכה אותנו ישר לעיר העתיקה. המלון נוח מאוד נקי ומסודר ומגיש לנו ארוחות בוקר וערב מדהימות של אוכל טעים להפליא, אבל כמובן לא כשר.
אנחנו משתדלים לא לגעת בבשר אלא אם כן הוא בפירוש עוף, צוחקים ממראה ערמת עשבים המכונה סלט ומתענגים על שפע הגבינות, הלחמניות והלחמים, שלא לדבר על עוגות, קוראסונים וכיוצא בזה מטעמים בשפע.
הזמן עובר מהר ורוב הזמן אני מרגיש כמו בחלום צבעוני אם כי אנחנו ישנים מעט מאוד. חבל לנו על כל דקה ואנחנו מנסים לחטוף ולבלוע הרבה ככל האפשר לפני שהזמן ייגמר. רוני מתמכר לבירה פילזנר (שזולה שם יותר ממים מינראליים) ואני מתמכר למיץ תפוחי עץ טעים להפליא.
אני לא יכול לשבוע ממראה הבתים המעוצבים שהם בעצם ארמונות וכל אחד ואחד מהם ראוי לבדיקה וחקירה. השעון המפורסם בכיכר העיר מאכזב אותנו קצת, הוא קטן מאוד וגבוה מידי לטעמנו, אבל המראה של עשרות תיירים ממתינים בסבלנות שקטה לדמויות המסתובבות שיוצאות ונכנסות מקסים אותנו.
כמובן שיש בפראג גם המון חנויות לתיירים עם שפע צבעוני ומפתה של צעצועים ומזכרות ואנחנו מבזבזים שם המון יורו וקונים מתנות לכולם. בדרך הביתה לשנינו יש כאבי רגליים וצוואר ואנחנו מרגישים רוויים בחוויות, צבעים, מראות, טעמים ונופים.
במטוס אנחנו נרדמים וישנים כל הדרך הביתה ומתעוררים רק כשהמטוס מנמיך מעל לקו החוף של תל אביב. אחרי שאנחנו יוצאים ברכב לכיוון צפון אני מציע שנכנס לתל אביב.
רוני נדהם. הוא יודע מעט מאוד על מה שעבר עלי בתל אביב וחושש לחקור. אולי הוא מעדיף לא לדעת? כך או כך ההצעה שלי מדהימה את שנינו.
"אני רק רוצה לעבור ברחוב הירקון, לראות מה חדש שם, לחנות ליד מלון הילטון, לעשות סיבוב קטן בגן העצמאות ואולי להשקיף מרחוק על חוף הילטון.
חונים ליד הילטון, חוצים את הכביש ונכנסים לגן העצמאות. רוני לא היה שם מימיו ואין לו מושג מה טיבם של הזיכרונות שמתעוררים בי למראה הציפור ושער השלום.
"זה גן העצמאות המפורסם?" הוא מעיר באכזבה, נכנס בסקרנות לתוך הפסל של שער השלום ובורח משם מהר. "נורא מלוכלך פה ויש מלא קונדומים משומשים." הוא מעיר בסלידה ומשקיף לעבר החוף למטה, "ומה זה הציפור העקומה הזו?"
"סתם ציפור עקומה." אני אומר.
"הגן הזה מעפן לגמרי." הוא מתלונן, "יבש ומגעיל, אבל החוף נראה נחמד."
"רק מלמעלה, כשיורדים רואים שגם הוא מגעיל." אני אומר ומוליך אותו חזרה לאוטו. "אתה מוכן לנהוג הביתה, אני הרוס מעייפות."
כמובן שהוא מוכן, הוא חולה הגה, וככה אני יכול להשעין את הראש בשקט, לעצום עיניים ולהתפלא על עצמי שתוך חודש אחד טסתי פעמיים לחו"ל, ולהתפלא עוד יותר שפתאום היה לי אומץ לעשות סיבוב ברחוב הירקון ובגן העצמאות בלי שאחטוף התקף חרדה.

29. מוצארטים משוקולד

דני חולה בווירוס שגורם לו להרגיש נורא ואיום ולהקיא, אבל זה וירוס של 24 שעות בלבד שעובר מהר ובלי נזקים. בזמן שהוא שכב חולה סדקתי את האקווריום הישן והאהוב שלי כשניקיתי אותו, אבל לפחות הוצאתי ממנו את הדג לפני שכל המים נזלו החוצה, והדג נראה שבע רצון לגמרי בצנצנת החלופית.
בזכות התאונה הביתית הקטנה הזו התפייסנו אחרי שרוני הבטיח להביא לי אקווריום חדש, זהה לישן, ואחר כך הוא סיפר לי שאני לא רואה מהרהורי לבי ולא מדמיין, הוא באמת התנכר לי ולא בגלל שהפסיק לאהוב אותי אלא בגלל החשש הנורא שלו שמישהו בבסיס ניחש, או הלשין, או סתם גילה במקרה שהוא הומו, חשש שמעכיר את רוחו בצורה לא הגיונית לדעתי, כמו שהתחושה שלי שהבוס התאכזב ממני בזמן הטיול לאוסטריה והוא מצטער שלקח אותי ובזבז עלי כסף נראית לו חסרת הגיון.
"אז מה אם לא התנהגת בדיוק כמו שהוא חשב שאתה צריך להתנהג? הוא לא קנה אותך, הוא רק קנה לך כרטיס טיסה וכמה לילות במלון. לקחת אותך לחו"ל היה הרעיון שלו והוא יכול להרשות את זה לעצמו עם המשכורות העלובות שהוא משלם לכם, וחוץ מזה זה בטח נרשם לו כהוצאה מוכרת במס הכנסה. אני במקומך לא הייתי מוכן אפילו לגעת בסכו"ם של מסעדה לא כשרה אז שיגיד תודה. אם הוא היה באמת מכיר אותך כמוני הוא היה מבין שהוא צריך להגיד לך תודה מאה פעמים שהסכמת לבזבז שלוש שעות על הסתכלות בחלונות ראווה של תכשיטים ובגדים." הוא מנסה להחזיר אותי למציאות.
"הרגשתי שאני מאכזב אותו ושהוא ציפה ממני להתנהג אחרת, אבל אני לא יודע מה בדיוק הוא רצה שאני אעשה." אני מנסה שוב להסביר את המועקה שסבלתי ממנה בטיול.
"שילך להזדיין, הקקה השחצן הזה. שיפטר אותך אם לא נאה לו שאתה לא שותה ולא אוהב אוכל לא כשר. עבודה כמו זו, במשכורת הדפוקה ובתנאים העלובים שיש לך אצלו תוכל למצוא בלי בעיות כבר מחר, אבל הוא בחיים לא ימצא מישהו אמין וחרוץ כמוך שיהיה מוכן לסבול אותו ואת הסגן הסוציומט שלו." הוא מעודד אותי.
"אז מה בדיוק קרה בבסיס שאתה כזה לחוץ ולא מסוגל לספר לי?"
"שמעתי משהו שלא הייתי צריך לשמוע ואני די בטוח שמישהו יודע עלי. אם זה ידלוף למחלקה הלך עלי."
"לא נכון רוני, החבר'ה שאתה מפקד עליהם הם צעירים עם ראש טוב, הזמנים השתנו, להיות הומו זה לא משהו שמישהו מתייחס אליו בכלל, וחוץ מזה אתה סמל ראשון והם רק רבטי"ם מושתנים, מה הם כבר יכולים לעשות?" אני מנסה לעודד אותו.
"זה לא תל אביב כאן מנחם ואתה יודע את זה. אתה יודע איך הם, לא משנה שאני המפקד, אם הם ירצו הם יכולים למרר לי את החיים עד מוות. " מתקדרות פניו מדאגה, "הם חברה טובים, אבל אין מצב שהם ימשיכו לכבד אותי ולהקשיב לי. אם הם ידעו שאני הומו אני אצטרך להפר את החוזה ולעזוב את הצבא." הוא מנבא.
"לא הבנתי למה אתה כזה גועלי וסגור, חשבתי שאתה לא אוהב אותי יותר." אני מספר לו איך הרגשתי אחרי שחזרתי לארץ.
"גם אתה חזרת נורא מצוברח. חשבתי שאתה כועס עלי בגלל המריבה בטלפון. נכון שהזיון בבוקר היה מגעיל?"
"כן, די."
"מה די? זה היה הזיון הכי גרוע שהיה לנו בחיים." הוא מתחיל לחייך.
"לא נכון, לדעתי אז כשהקונדום נקרע היה יותר גרוע." אני חולק עליו, ועכשיו כבר שנינו צוחקים ומלטפים אחד את השני, פורקים את המועקה מהלב ומרגישים הרבה יותר טוב. אז נכון שבגלל אירועי הימים האחרונים שנינו עלולים למצוא את עצמנו מובטלים, אבל מצד שני שנינו צעירים ובריאים ואוהבים, יש לנו קצת חסכונות ותמיד אפשר למכור את האוטו ואנחנו כבר נסתדר, יהיה טוב.

אני אשם
"אתה אשם." אמר לי דני אחרי שיצאנו מקופת חולים בלי לקנות אף תרופה כי הרופאה הרוסייה הנחמדה שלנו (זו שבטוחה שאני החבר של אליס ואבא של אחותו) קבעה שזה רק וירוס ופשוט צריך לשכב בשקט, לשתות הרבה תה ולחכות שהמחלה תעבור מעצמה.
"אני אשם שאתה חולה? הרי לא הייתי בכלל בארץ?"
"כן, אתה אשם, נעשיתי חולה בגלל שעזבת אותי." הוא אומר בפסקנות ודורש שאקנה לו טילון לפני שנחזור הביתה. רבע שעה אחר כך הוא מקבל צבע ירקרק ומקיא את הטילון ואת התה ששתה קודם לאסלה ושוב חוזר ומאשים אותי.
למחרת בבוקר אני מנסה לקום ומגלה להפתעתי שרגלי לא נושאות אותי. רוני דוחף לי מדחום לפה ומודיע לי שכנראה נדבקתי מהילד והיום אני נשאר בבית.
"שמעתי אותך משתעל נורא לפנות בוקר." הוא מוכיח אותי, "היית צריך לחזור למיטה ולא לשבת ליד המחשב."
"לא יכולתי לישון ולא רציתי להפריע לך עם השיעולים שלי אז כתבתי קצת." אני מתנצל.
"זה שאתה יושב ליד המחשב כל הלילה במקום לישון זה באשמתי?" מתרגז רוני.
אני רוצה לענות שזה היה רק שעתיים לא כל הלילה ושלא יהיה נודניק, אבל השיעול שוב תוקף אותי וקשה לי להחזיק את העיניים פקוחות.
רוני הולך לעבודה ואני ודני נשארים היום בבית, מתפנקים עם תה בדבש וזוללים מוצארטים משוקולד – ככה דני קורא לכדורי השוקולד עם הפרצוף של מוצארט.
אני מבלה את רוב היום בשינה ובקריאת הספר 'ארבע בתים וגעגוע' של אשכול נבו שהתחלתי לקרוא עוד בטיול. הספר מרתק אותי ותוך כדי קריאה אני מנסה להבין למה יש ספרים שהם טובים ומעניינים וראויים לפרסום ואחרים פשוט משעממים ודוחים. אני למשל סולד מספרי רם אורן וגם הקוד של דה וינצ'י וכל ספרי הארי פוטר השאירו אותי אדיש. לעומת זאת את ספריו של שלום עליכם אני מסוגל לקרוא שוב ושוב למרות שאני כבר מכיר אותם בעל פה.
זו תעלומה שכנראה אין לה פתרון.

פוסט לחוץ
יש ימים כאלו שבהם שום דבר לא הולך כמו שצריך והכל, כולל דברים שבכלל לא חשבת עליהם, משתבש. זה התחיל עם האינטרנט שרק הבוקר היה בסדר ופתאום נדם בגלל הספק העלוב שלנו שהודה באשמה, אבל הטכנאי יוכל לבוא רק מחר.
אחר כך רוני התקשר אלי לעבודה (אירוע יוצא דופן בתכלית) והודיע לי חגיגית שהוא מתכוון לשבור את החוזה שלו עם חיל האוויר ולהתפטר כי הוא לא יכול יותר לסבול, ונכון שהוא אוהב את העבודה שלו מאוד, וגם את הבוס שלו הוא אוהב (עוד תימני אחד) והוא מאוד מרוצה מהתנאים והמשכורת, אבל החשד שאולי יודעים, ואולי יגלו, ומה יהיה, מתיש אותו ומדכא אותו נורא ונמאס לו לחיות ככה.
אחרי שניסיתי להרגיע אותו והפצרתי בו לצאת מהשירותים, משם הוא התקשר אלי, וללכת לאכול ארוחת צהרים הוא סגר את הנייד שלו באנחה ששברה את ליבי ומיד היה שוב צלצול. הסגן נעץ בי מבט זועם ואמר לי בפעם הרביעית היום שהוא שונא את הצלצול של המכשיר הזה ושאעשה משהו למען השם. למזלי מיד אחר כך גם המכשיר שלו צלצל והוא התחיל לריב שוב עם הקבלן שמשפץ לו את הדירה והורס לו את הבריאות תוך כדי כך, ואני יכולתי להתפנות לשמוע את הצרות של מיצי שהחליט לעזוב את החבר שלו וביקש רשות לבוא לגור בינתיים אצלי.
אמרתי שאין בעיה ושאני אשמח מאוד, ומיד אחר כך התחלתי לחשוב על כל הבעיות שעלולות להיווצר מהמצב העדין הזה ונתקפתי סחרחורת. אני חייב להחביא את הכרית לב שהוא נתן לי בוולנטיין, להתקשר לנדנד להוט, לשנות את הצלצול של הנייד למשהו שיערב יותר לאוזנו של הסגן, ולסיים את הפוסט הזה שאני מקליד אצל הורי לפני שהם יתחילו להציק למה אני בא לבקר אותם כל כך מעט ומיד מסתגר עם המחשב. האמת, צודקים.
חזרתי מהורי מפוטם באוכל ונושא שלל קופסאות פלסטיק מלאות מטעמים ומצאתי בבית את רוני עגום פנים, מקדיר מבט אל כוס תה בדבש בעוד מיצי שרוע לו על הספה, מתגלגל מצחוק מול וויל וגרייס.
"תגיד, תגיד, השחקן הקשיש הזה, הוא לא ההוא שהיה בזה?"
"בזה לגמרי." אמרתי בפיזור נפש, מעיף מבט לעבר הקשיש לבן השער שגרייס כעסה עליו. זקן כיסה את רוב פניו, אבל היה משהו בצורת הגבות שלו שהזכיר לי נשכחות.
"תזכיר לי, באיזה סדרה הוא היה?" התעקש מיצי לחפור בזיכרוני התשוש.
"אהה… אני חושב שבשוגון ובציפורים מתות בסתר, אבל אולי אני טועה. איך אתה מחזיק מעמד?"
"בסדר גמור, אני אתאפק עם הפיפי עד סוף הפרק." חייך אלי מיצי בגבורה.
"הוא מתכוון לזה שנפרדת מעומר? החבר שלך?" הבהיר רוני את כוונתי בטון מלא תוכחה אירונית.
"אה. הוא, כן, אהה… נו, טוב, דברים כאלו קורים." ניסה מיצי להעמיד פני גיבור, אבל היה ברור שעומר פחות או יותר פרח מזיכרונו.
"למה אתה מתכוון דברים כאלו קורים?" התנפל עליו רוני בזעם. "לפני יומיים חייתם יחד, ישנתם באותה מיטה ועכשיו אתה צוחק פה מהסדרה הדבילית הזו ובכלל לא אכפת לך ממנו. לא פלא שבגלל זה כולם אומרים ש… לא חשוב."
"מה כולם אומרים?" התרגז מיצי, "תגיד, אל תתבייש."
רוני לא התבייש ופצח בנאום הומופובי מלא קלישאות על השטחיות של הקהילה, על רדידות הקשרים שבה, ועל אופיים השפל וחסר העקביות של כל אחד ואחד מחבריה. "ועומר המסכן בטח יושב בבית ובוכה בגללך, ולא מעלה בדעתו שאתה שוכב לך פה בנחת וצוחק מהשטויות בטלוויזיה." סיכם את נאומו חוצב הלהבות במשפט שסתר לגמרי את כל מה שאמר קודם על אופיים השטחי של הקשרים בקהילה.
"שתוק כבר טמבל. אתה לא יודע שום דבר עלי ועל עומר וזה גם לא עניינך. מהרגע שגמרת לדבר עם המפקד שלך נעשית הפוך לגמרי." התרגז מיצי והלך לחדר האורחים לראות את הסדרה על הלסביות.
"קדימה, לך איתו. הרי הטלוויזיה מעניינת אותך יותר ממני, אני יודע את זה."
"שתוק דביל. מה קרה? מתי דברת עם המפקד שלך?"
"עכשיו. הוא התקשר אלי לנסות להוציא ממני למה אני רוצה לשבור את החוזה ולעזוב, ודרך אגב, לשבור חוזה זה סיפור לא זול בכלל."
התיישבתי מולו, הזזתי הצידה את הכוס ולקחתי את שני ידיו בידי. "אולי תחשוב על זה שוב רוני?"
"אל תדאג." הוא התפרץ ורצה לקחת את הכוס, אבל אני, למוד ניסיון מר, סילקתי אותה מהר מטווח ידו. "לא תצטרך לפרנס אותי, אני אמצא מיד עבודה חדשה, ויש לי גם המון חסכונות, כסף לא יחסר לנו."
"אני לא דואג בגלל הכסף." שיקרתי (אני כן דואג, דואג מאוד) "אבל אתה פשוט לא יודע מה המצב בשוק העבודה. נורא קשה עכשיו, ובמיוחד לבחור כמוך שהתמחה בתחום מאוד מסוים שרק הצבא זקוק לו. אין לך תעודות חוץ מהקורס של הצבא, ואין לך ניסיון באזרחות." אמרתי בעדינות, מודאג מהצורה בה הוא ישב מולי, עגום ומבוהל – נראה בן שש עשרה, לא בן עשרים ושלוש – מנסה להסוות את הפחד שלו בכעס, "ומה שהכי חשוב, אתה מאוד אוהב את העבודה שלך. רצית לעשות קריירה צבאית ונורא חבל שבגלל שטות כזו…"
"זאת לא שטות. זה מה שאתם לא מבינים. זה… זה לא שטות."
"אני לא מבין, למה נדמה לך שהם יודעים?"
"לא אמרתי שיודעים, אמרתי שחושדים ומחפשים אותי, והכל בגללך."
עד שהתחלנו לחיות יחד הוא הצליח לשקר לעצמו שהוא בעצם דו מיני ושברגע שתופיע הבחורה המתאימה הוא ישכח מגברים. העובדה שבמקום העלמה הקסומה הופעתי אני גורמת לו להאשים אותי בהומואיות שלו.
זה טיפשי לגמרי וכשהוא רגוע הוא הראשון שיודה בכך, אבל מהרגע שעלה בו החשש שבבסיס יודעים שהוא הומו הוא פקעת עצבים.
"איך זו יכולה להיות אשמתי? אני לא מכיר שם אף אחד חוץ מדדי שכבר לא משרת אתך יותר?"
"זו אשמתך כי אתה מכריח אותי לעשות בדיקת דם כל שלושה חודשים. מישהו ראה אותי יותר מידי פעמים ברמב"ם וחיבר אחד ועוד אחד."
"אין בעיות." אני מתרתח, "לא רוצה לעשות בדיקות דם אז לא, אבל תזכור, אין בדיקות אין סקס, וחוץ מזה גם סטרייטים עושים בדיקות לאיידס."
"תשמע מנחם," הוא מתרגז נורא, כתמי סומק כהים מכתימים את עצמות לחייו ועיניו מצטמצמות בזעף, "תשמע…"
הוא נראה כל כך כועס ויפה שאני לא יכול יותר להתרגז עליו, "מה חמוד?" אני שואל ברכות, אנחנו מחליפים מבטים ואז מצב הרוח המרדני שלו מתחלף באחת.
"אני לא יודע מה לעשות." הוא אומר בפשטות, "אני נורא מבולבל מנחם. תגיד לי מה עושים במצב כזה?"
מאין לי לדעת לעזאזל? אני מבוגר ממנו רק בחמש שנים ואין לי מושג מה עושים, אף פעם לא היה לי מושג, אז למה שעכשיו יהיה לי? "אני חושב שהכי טוב זה להירגע קצת ולהוריד טורים." אני אומר בקול שלו, כאילו שיש לי מושג על מה אני מדבר, "כשאתה לחוץ אתה תמיד טועה. לא חתמת עדיין על כלום, נכון?"
"לא. רק דברתי באופן לא רשמי עם המפקד הישיר של המחלקה ועם מפקד הטייסת, אבל לא בצורה מסודרת."
"ומה הם אמרו?"
"הם לא הבינו מה עובר עלי וביקשו שאני ארגיע, שלא אהיה פזיז, ואמרו שבאזרחות יהיה לי מאוד קשה להשיג תפקיד כזה במשכורת כל כך טובה, ושאם אני אעזוב אני אצטער."
"ולמה הקוץ (הכינוי שנתתי למפקד הישיר שלו) התקשר אליך עכשיו?"
"אל תקרא לו ככה." הוא מתרעם.
הוא מאוד מחבב את הקצין שלו שגם הוא תימני – בחור נחמד שהאמין בו תמיד, עודד אותו ותמך בו. (אם זה נשמע שאני טיפה מקנא אז זה נכון).
"בסדר, סליחה. אז למה הוא התקשר? הוא כועס עליך?"
"לא, אבל הוא קצת פגוע, ורוצה להבין מה עובר עלי."
"אז אולי תספר לו ודי. הרי אתם גם חברים."
"לא." נקפצים פניו של רוני בהחלטיות והעקשנות שלו שעזרה לו להפוך למ"ע בגיל כל כך צעיר למרות הבעיות הלימודיות שלו צפה שוב על פני השטח.
משפחה זה דבר אחד, הם בשר מבשרך והם תמיד יאהבו אותך. גם אם אתה הומו אתם עדיין שייכים לאותו שבט, אבל אנשים זרים זה דבר אחר. הוא לא מוכן לא יכול לסבול את הרעיון שמחוץ למשפחה ידעו שהוא כזה. פה הוא מתעקש ואי אפשר להזיז אותו למרות המחיר הגבוה שההסתתרות בארון עלולה לגבות ממנו.
בסוף הצלחתי להוציא ממנו שהוא אמר לקוץ שיש לו בעיות משפחתיות ולא פירש, מניח לקצין שלו לחשוב שהבעיה היא עם הוריו החולים שסובלים מההיעדרויות התכופות שלו מהבית. הקוץ הבטיח לברר אולי אפשר יהיה לסדר את רוני בתפקיד פחות אחראי עם פחות תורנויות.
"אולי באפסנאות?" הערתי בנבזות, "אתה והארון שלך תרגישו נוח במחסן בגדים."
"מצחיק מאוד." אמר רוני במרירות והלך לישון, משאיר אותי מול כיור מלא כלים, מצטער על ההתחכמות הטיפשית שנפלטה מפי.
יש לי הרגשה ברורה למדי מה יהיה הלאה, מה שיהיה זה שרוני יתחיל להישאר יותר ויותר בבסיס, ויהיו לו פתאום המון תורניות, ואחר כך יספרו לי – בטח דדי שעדיין מקושר טוב מאוד למרות שהוא משרת במרכז – שהוא פצח שוב ברומן לוהט עם איזו יפיפייה תורנית, וכך יוסר מעליו החשד הנורא שהוא הומו והכל יבוא על מקומו בשלום חוץ מהלב המסכן שלי שכבר נמעך ונרמס פעמים רבות כל כך עד שעוד פעם אחת באמת כבר לא תשנה לו שום דבר.
***
אתמול הוא חזר מאוחר מאוד ושיכור. הוא לא היה ממש שתוי, אבל גם פיכח לא היה.
"שתית אצל הוריך?" התפלאתי, כי הוא אמר שהוא הולך לבקר אותם.
"לא, שתיתי אחר כך, במקום של רוסים." הוא ענה והלך לעשן בגינה.
חיכיתי חצי סיגריה ויצאתי אליו.
"גמרתי את הסיפור." סיפרתי לו, "חשבתי לכתוב רק את ההתחלה ופתאום הכול נשפך ממני בבת אחת."
"חכה עוד יום יומיים עד שתשלח, תמיד אתה עושה תיקונים אחר יום יומיים."
"כן." הסכמתי, "נכון, אתה כבר מכיר אותי טוב. שתית הרבה?"
"לא, לא כל כך. אני עייף. אתה מוכן לישון איתי למרות שאני מסריח מבירה?"
"אני תמיד מוכן לישון אתך."
"מחר אני צריך להיות בבסיס," הוא נאנח, "ואני אחזור די מאוחר. מה אתה עושה מחר?"
"בבוקר אני הולך לבקר את בוריס ואחר כך הקבוצת תמיכה. אחרי הצהרים אני אנקה קצת את הבית."
"אל תעבוד קשה, אתה נורא עייף, הלכלוך לא יברח."
"זה בטוח. הלכלוך אף פעם לא בורח רק מתרבה. תגיד רוני, אני יכול לספר לבוריס עליך?"
"ואם אני אגיד שלא זה יעזור לי?" הוא עוקץ אותי קלות.
"אם תגיד שלא אז לא." אני נפגע קצת, "ואם כבר מדברים אז מה בדיוק גורם לך לחשוב שעלו עליך?"
"שום דבר מוגדר, אבל… לא יודע. אולי אני מדמיין. יש לי מין הרגשה כזו שכולם יודעים וצוחקים עלי מאחורי הגב. אתה בטח חושב שאני נורא טיפש."
"לא, בכלל לא." אני ממהר להבטיח ומנשק את כתפו, "באמת שלא. בגילך גם אני נורא פחדתי שידעו ואם בבסיס היו יודעים… פחדתי אפילו לחשוב על זה. אני ממש מבין אותך."
הוא מסתובב, נדחף אלי בכוח ודוחף את פניו לבית שחיי. "שקט, בוא נישן. מחר יש לנו יום עמוס."
***
הבית מלוכלך והפיצה לא עשויה, אבל אני מרגיש שאני מתמוטט מעייפות ופשוט לא מסוגל לפתוח את העיניים. לא יודע מה קורה איתי ולמה אני עייף ככה כל הזמן, בחיים לא הרגשתי תשוש כל כך. אולי אני עוד עייף מהטיול בחו"ל? עוזב הכל כמו שהוא והולך למיטה לישון. ישן מצוין וקם בשש, מלא מרץ.
מנקה ומכין פיצה והולך לגהץ עם התכנית 'שעה היסטורית' של פרופסור הר סגור, ומידי פעם עושה הפסקה לכתוב קצת. עוד מעט הוא יבוא ונשתה יחד קפה, אולי תה, ואולי נאכל משהו. אחר כך נראה קצת טלוויזיה ואולי יבואו חברים וגם אם לא העיקר שנהיה ביחד ולא נריב יותר.

כנס בוגרים
חזרתי אחרי הצהרים דביק כולי מדבש. הייתי מרוח כולי בדבש ואפילו נעקצתי עקיצה אחת קטנה ולא ממש כואבת בכתף. איך זה קרה? פשוט מאוד – יש לי ידידה שבעלה הוא כוורן (כיום אומרים דבוראי) ואני התבקשתי לעזור לו עם הרדייה כי הבן הגדול שבדרך כלל עוזר חטף עקיצה בפנים וחצי פרצוף התנפח לו. למרות שהוא נראה זוועה עם עין אחת עצומה לגמרי הנער בכל זאת בא לעזור, אבל היה לו קשה ולכן אני והדבוראי עשינו את רוב העבודה הקשה, ושוב מצאתי את עצמי סוחב ארגזים כבדים מפה לשם. יצאתי מהבית די מקודם משאיר את רוני ישן – הוא אוהב לישון עד מאוחר כשהוא יכול – וכשחזרתי אחרי הצהרים הוא כבר לא היה. יצא לו לאי שם בלי להשאיר פתק.
כשאני מסתלק בלי להודיע לאן הוא כועס עלי. אבל לו מותר. התקשרתי לנייד ולא הייתה תשובה, רק תא קולי. אולי הוא אצל ההורים ובגלל זה הנייד כבוי. אין טעם להתעצבן, אני לא המשגיח שלו, הוא בן אדם מבוגר וזכותו ללכת ולחזור בלי לדווח לי.
הולך להתקלח ולישון ומתעורר למחצה כשהוא מתקלח ומצטנף לצידי במיטה.
"היית אצל ההורים?"
"כן."
"סיפרת להם?"
"לא העזתי, הם יתחרפנו אם הם ידעו שאני אשאר בלי משכורת אפילו חודש אחד, אבל קפצתי לבקר אצל המפקד שלי (הקוץ) וסיפרתי לו הכל."
פתאום אני ער לגמרי. "הכל? למה אתה מתכוון הכל?"
"הכל. עלי, עליך, הכל."
"כולל על זה שאני נשא?"
"כן, הכל. אפילו על פחיסטון שמת מאיידס חתולים. הוא לא יידע שיש בכלל דבר כזה."
"כן, רוב האנשים לא יודעים עד שהחתול מת להם."
"אתה כועס שסיפרתי?"
אני חושב קצת ומגלה שלא, אני לא כועס, רק מופתע. "ואיך אתה מרגיש עכשיו?"
"הקלה עצומה, כמו אחרי וידוי. כאילו שירדה לי אבן מהלב."
"הוא היה מופתע מאוד?"
"לגמרי. בהתחלה הוא חשב שאני צוחק עליו, הוא בחיים לא חשד ונשבע לי שאף אחד אפילו לא חושב בכיוון."
"ומעכשיו הוא מעריך אותך פחות? רוצה שתעזוב?"
"לא, בכלל לא, ממש לא. הרי הוא מכיר אותי כבר המון זמן, אני אותו בן אדם שהייתי תמיד. הוא מיד אמר שחבל שאכלתי את עצמי ושבכלל לא משנה לו עם מי אני ישן בלילה."
"אתה רואה? אמרתי לך." אני לא מתאפק, "ותראה שככה יהיה גם עם שאר האנשים, ומי שזה כן מפריע לו שיזדיין."
הוא נאנח, משנה נושא ומספר לי שהמפקד שלו נבהל לשמוע שהוא חי עם נשא איידס. "הוא אמר שזה שאני מתעקש לחיות אתך למרות האיידס מראה שאני מאוד אמיץ."
"להגיד על מישהו שהוא מאוד אמיץ זו דרך מנומסת לקרוא לו טיפש." אני מעיר בחמצמצות.
הוא צוחק, קורא לי פולני גועלי ודורש פרס על האומץ שלו, וכמובן שמקבל אותו.
אחר כך אני אומר לו שהוא היה מאוד אמיץ כשסיפר הכל למפקד שלו, לי לא היה אומץ לעשות את זה כשהייתי בצבא, ושאני שמח שהכל עבר בשלום.
המתח של הימים האחרונים מתפוגג אחרי השיחה הזו ואנחנו נרדמים מחובקים ומאושרים.
שעה אחר כך מעיר אותי טלפון מגברת אחת שמזדהה כאשתו של צוקר שהיה איתי בקורס חובשים. יש לו יום הולדת בשבועות והיא רוצה לעשות לו מסיבת הפתעה ולהזמין את כל החברים שלו מקורס החובשים.
המסיבה תהיה באזור המרכז והמוזמנים מתבקשים להגיע עם בני זוגם אם יש להם כאלו. "אתה תבוא?" חוקרת בדאגה גברת צוקר.
"בטח." אני עונה בשמחה, צוקר היה חבר טוב ולפגוש את שאר החבר'ה שאת חלקם לא ראיתי מאז הנסיגה מלבנון נשמע לי רעיון נפלא.
"לבד או עם בת זוג?"
פה אני נתקע. "אההה… אני… אהה…"
"אני מבינה." היא מצטחקת בחביבות שנשים נשואות באושר שומרות לרווקים. "ליתר בטחון אני ארשום שתבוא עם בת זוג, להתראות חמי."
"להתראות." אני עונה בנימוס, ובלב מקלל את עצמי ואת הפחדנות שלי. למה לא אמרתי לה ישר שאני אבוא עם בן זוג? מה היא כבר הייתה עושה לי? מבטלת את ההזמנה? נו, אז מה?
"מי זה היה?" שואל רוני, מנומנם עדיין.
"סתם אחת, לא חשוב, לך לישון." אני מרגיע אותו והולך לחשוב מה אני עושה עם מסיבת ההפתעה של צוקר – הולך למסיבה לבד, מבקש ממישהי שתבוא איתי, או מפסיק להיות פחדן כזה ובא עם רוני.
***
אחרי שהתלבטתי במשך הלילה הלוך ושוב עם הסיפור של המסיבה סיפרתי לו הכל מעל הקפה של הבוקר ושמחתי מאוד כשהוא לטש בי מבט מלא תחנונים ושאל בקול אומלל אם אני באמת רוצה לסחוב אותו למסיבה של חברים שלי מהצבא, אנשים שאני עושה אתם מידי פעם מילואים, ועוד להציג אותו כבן זוגי?
"לא, לא ממש." הודיתי וקצת התביישתי אבל גם רווח לי לראות שהוא לא רוצה לבוא כמו שאני לא רוצה לקחת אותו. נכון, אני לא ממש בארון, אבל זה לא אומר שכל מי שישב לידי כמה דקות בקורס שעשיתי במאה שעברה חייב לדעת שאני הומו, נכון? אני נפגש עם החבר'ה האלה במילואים וממש לא דחוף לי שהם ידעו עם מי אני ישן בלילה. אחרי שרוני נשם לרווחה הוא תפס תחת ושאל אם אני רוצה שאסדר לו בת זוג. נזפתי בו שלא יתחצף למבוגרים ממנו, והודעתי לו שאפילו קשיש כמוני עדיין יכול להשיג בת זוג למסיבה.
הוא חייך ואמר שלא נראה לו שאליס תרצה לבזבז ערב שלם על חבורת חננות מגולני, ואולי כדאי שאקח את מאיה כל זמן שהיא עדיין לא יודעת לדבר.
אמרתי לו שהוא חוצפן ושיש לו מזל שאני ממהר לעבודה, והבטחתי לו שאני אגיב בזמן ובמקום המתאים לי לחוצפה שלו. "אני מקווה שזה יהיה היום בערב," ענה לי החבר הבלתי נלאה שלי, "כי עד מחר סנילי שכמוך בטח ישכח כבר מהכל."
יש לו מזל שבאמת מיהרתי לעבודה אחרת כבר הייתי מראה לו מה זה קשיש סנילי. אם הייתי יודע מה מחכה לי שם אולי לא הייתי כל כך ממהר, אבל לתומי חשבתי שכל מה שמצפה לי זה דלי מלא דסקיות שצריך לסיים כבר לסמן.
כרגיל החיים הפתיעו אותי בסיבוב. אחרי ארוחת עשר אני רואה את ההודי מנגב בהיסטריה את הכיסא שהטורקי ישב עליו ונראה לחוץ נורא.
"מה קרה?" שאלתי בתמימות, ולצערי הוא סיפר לי.
מסתבר שכבר כמעט חודש שלם יש לטורקי דימום רקטלי שהולך ומתגבר, ועכשיו הוא כבר משאיר כתמי דם על כיסאות. ההודי נורא מבוהל מהקטע הזה ולא מצליח לשכנע אותו ללכת למיון.
"הוא אומר שיש לו בדיקה בסוף החודש ושלא כואב לו ושום דבר לא בוער, אבל אני פוחד שהוא יתעלף לי כאן ואני לא יודע מה לעשות." שפך לפני את ליבו.
"זה בגלל השתייה שלו, הבן אדם הרי פחות או יותר אלכוהוליסט ובטח הכבד שלו הרוס." חיווה השמן, (שיודע דבר אחד או שנים על שתייה), את דעתו המלומדת.
בסוף החלטנו להתקשר לבת של הטורקי ולהלשין עליו כדי שתיקח אותו למיון כי ככה פשוט אי אפשר להמשיך.
בזמן שהדיון הזה התקיים הטורקי עצמו נעלם מהשטח וההודי העיר שהוא בטח שוב הלך לבית קפה הזה מול הבית הירוק שפתוח 24 שעות. "חבל לך על הזמן איזה פושעים מנהלים את המקום הזה, אני לא מוכן לשתות שם אפילו קולה. הבעל הבית נראה לי ממש רוצח, שמעתי שיש להם אפילו רולטה מתקפלת שהם מחביאים כשבאה המשטרה."
לא יודע מה יהיה הסוף של הסיפור הזה, אבל טוב לא יצא מזה, זה בטוח. המצב של הטורקי הדרדר מאוד לאחרונה. רוב הזמן הוא סתם מסתובב עם סיגריה וקפה ולא עושה כלום, ומשעה עשר הוא נעלם לתדלוק בבית הקפה ההוא שמוכרים בו הכל חוץ מקפה. הולך לשעה, שעה וחצי, חוזר מסטול ואי אפשר לדבר איתו יותר אף מילה אחת. מדליק רדיו בקולי קולות ורב עם מי שמנסה להחליש, מתקשר לאימא שלו ומדבר ספניולית בצעקות, ובסוף נרדם בישיבה על הכיסא של ההודי וכשהוא קם הוא משאיר כתמי דם, ומה שהכי חמור – חוזר הביתה ברכב הרעוע שלו למרות שאסור לו בכלל לנהוג.

ל"ג בעומר
לפני שנה הייתי עצוב נורא בל"ג בעומר. כבר ידעתי שרוני עומד לעזוב בקיץ לשלושה חודשים, ואם לא די בכך בערב החג רבתי עם דני בגלל שטעיתי קצת בדרך כשהסעתי אותו למדורה של חבר. בסוף הגענו בזמן והכל היה בסדר, אבל הוא אמר לי שאני נוהג כמו הומו ונורא נעלבתי. השקעתי זמן רב כל כך לחנך אותו וללמד אותו שהומו זה לא קללה ובסוף הוא מדבר ככה?
מאז שנפגשנו הילד הזה גוזל המון מזמני ומהמשאבים הנפשיים שלי. למרות שאין שום קרבה משפחתית ביני לבינו אני מכיר אותו כבר חמש שנים, אוהב אותו כאילו היה אחי הצעיר ומרגיש כלפיו אחריות ורצון לדאוג לו ולטפל בו.
נכון, יש לו אימא שהוא גר איתה, אבל הקשר שלהם קר מאוד ומלא כעסים, וגם עם הבעל שלה הוא לא מסתדר כל כך טוב. כשפגשתי אותו הילד היה פשוט מוזנח. נכון, הוא לא היה רעב פיזית, אבל היה ברור שהוא צריך בן אדם מבוגר שישים אליו לב ויאהב אותו. כיום הוא צוחק ומספר שהוא ופחיסטון ראו אותי מסתובב עצוב ובלי חברים ולכן הם אימצו אותי. יש בזה משהו, בתקופה ההיא גם אני הייתי בודד ומוזנח וזקוק לחברים ולכן התחברנו ומאז אנחנו יחד. כשרק נפגשנו דני היה ילד קטן בן שמונה. רזה, פרוע, חצוף, לפעמים אפילו אלים, אבל כל מי שטרח להביט טוב בילד השובב הזה ראה שיש לו עיניים עצובות וצורך בחיבוק שאני שמחתי לתת לו.
אם היה לי שקל על כל פעם שאנשים הזהירו אותי שאסתבך בגלל דני הייתי סוגר בקלות את משיכת היתר שלי. כילד קטן הוא נהג לבוא לישון אצלי במיטה ואהב להתמרח עלי ולהידבק אלי בכל הזדמנות וסיפר לכל החברים שלו שאני הדוד שלו.
כיום הוא כבר גדול מידי לזה ומקפיד שלא אתן לו נשיקה כשהוא ליד חברים, אבל כשהוא עצוב, או עייף, או בצרות, הוא שוב בא להתפנק אצלי.
גם את רוני הוא אוהב מאוד ונהנה להשתולל איתו ולשחק איתו במשחקי מחשב, אבל רק אלי הוא מתקשר כל פעם שהוא מסתבך. אומרים שפושעים אלימים נהגו להתעלל בחיות חסרות ישע וליהנות מסבלן עוד כילדים. אם זה סימן לרשעות ואכזריות אז דני הוא בדיוק ההפך – אוהב חיות, מתנהג כלפיהן בעדינות רבה, ומסוגל לבכות ממראה של חתול דרוס. גם כלפי ילדים קטנים ממנו הוא מתנהג תמיד בחביבות יוצאות דופן אצל ילדים בגילו, אבל דווקא כלפי שאוהב אותו מאוד הוא מתחצף ועושה הכל כדי להוציא אותי מגדרי.
הילד הזה יודע לקלל בצורה יצירתית מאוד ולהמציא כל יום תעלול חדש, ויש לו כשרון להסתבך בצרות ולהקשות עלי את החיים בצורה נוראית, ובכל זאת אני אוהב אותו מאוד ולא יכול להפסיק לדאוג לו. היועצת של בית הספר שאני מקפיד לשוחח אתה מידי פעם טוענת שהמרדנות שלו כלפי היא סימן שהוא בוטח בי ורואה בי אדם בוגר שמסוגל להציב לו גבולות ולשמור עליו.
אולי היא צודקת, אבל מאוד מאוד מעייף להיות גבול וכמה אפשר להתווכח עם ילד שמסוגל להציק כל הזמן מחדש שהוא רוצה עגיל בלשון וקעקועים? בקשר לעגילים ולקעקועים התפשרנו על זה שנדבר שוב על קעקועים אחרי גיל שש עשרה ושעגילים הוא יעשה אחרי שיהיה מבוגר (ורצוי שלא יראה לי איפה כי יש לי לב חלש) ושבינתיים יסתפק במדבקות של קעקועים שיקנה מהכסף שהוא יחסוך אחרי שאני אשלם לו על טיפול בגינה.
אחר כך בא הבלגן של הכלב – מאחר ואחרי מות פחיסטון סירבתי להכניס עוד חתול הביתה הוא אימץ לו כלב קטן ומעצבן שהוא מגדל אצלי בחצר כי אימו לא סובלת כלבים. הכלב אוהב ללכת לשחק עם הכלב של השכנה ממול ולפני יומיים היא באה להתלונן שהכלב שלי נכנס אליה הביתה ועשה לה פיפי על הספה. היא גברת צעירה ונאה מאוד עם מבטא אמריקאי נחמד, ובדרך כלל אישה נעימה, מנומסת וביישנית מאוד, אבל המקרה הזה זעזע אותה עד עמקי נשמתה (כנראה שבאמריקה כלבים לא עושים דברים כאלו). כמובן שמיהרתי להתנצל ולהבטיח שמהיום הכלב יהיה קשור כל הזמן, וביקשתי סליחה בשמו ובשם דני, אבל בלב התפקעתי מצחוק. לא שאני מקל ראש בתלונתה, אבל היא תיארה את המקרה בצורה כל כך דרמטית ונראתה כל כך מבולבלת ומזועזעת עד שהיה לי קשה להתאפק מלחייך.
אחר כך דני אמר שהכל באשמת הבת שלה שמכניסה את הכלב הביתה, וחוץ מזה לטענתו הוא רק השתין על הספה הקטנה המתקפלת של הילדה וזה ממש כלום כי היא מגומאוויר.
שזה יישאר בינינו אבל צחקתי חצי לילה מהמחשבה על הכלב של דני יושב על ספת גומאוויר קטנה ומשתין להנאתו בסלון המטופח של השכנה. אם הוא יעשה את זה בבית שלי אני אזרוק אותו מהחלון. בבית ספר שלו כולם כבר יודעים שאם צריך לסדר משהו בקשר אליו עדיף לבוא אלי כי אליס שוכחת, או דוחה, או סתם מתעלמת בטענה שאין לזה זמן וכוח לילד והיא עסוקה עם הקטנה.
היום שוב היה לי טלפון מהמורה שלו – הבת זונה כמו שהוא מקפיד לכנות אותה למרות כל נזיפותיי – יש סיור לימודי בצפת ביום חמישי והיא מסרבת לקחת אותו בלי ליווי וגם בטיול השנתי היא רוצה שיהיה לו ליווי של מבוגר. דני מסרב בכל תוקף לצאת עם ליווי ומעדיף להישאר בבית. גם על הטיול השנתי הוא מוכן לוותר.
אני משוכנע שאם הוא היה הולך למורה מתנצל ומפעיל עליה את הקסם האישי שלו (שיש לו ממנו בשפע) ומבטיח שהוא יהיה בסדר ולא יתפרע היא הייתה מוותרת על הליווי, אבל הוא גאה מידי בשביל להתחנן ונעלב מעצם הבקשה שלה שיביא ליווי.
השנה הוא כנראה לא יצא לטיול שנתי – חבל.