ביום שישי האחרון שוחחתי עם אחותו ולא סיפרתי לו על השיחה המעצבנת ההיא כי למה לעורר מהומות? דיברה. אז דיברה.
ללשון אין עצם כמו שאומר הפתגם הרומני הידוע. לדעתי עדיף לעקוף את המכשול, להחליק את הפרוע, לשתוק במקום לדבר. רוני שונה ממני. כשאחותו התקשרה וסיפרה לו את הגרסא שלה לשיחה שלנו הוא חטף קריזה ועשה הצגה שלמה כדי שאבין בדיוק מה הוא חושב.
נכנסתי הביתה ומצאתי אותו עומד באמצע חדר השינה, שתי מזוודות פתוחות על הרצפה והוא מעיף בעצבים בגדים לתוך המזוודות. "נו, בוא." צעק, "בוא תעזור לי לארוז כמו שהבטחת לאחותי."
"רוני תרגיע, אני לא יודע מה אחותך סיפרה לך, אבל…"
הוא לא רוצה לשוחח בשיקול דעת. הוא רוצה להתפרק, להתעצבן, לבכות, להעיף בגדים לכל עבר, לנער את המערכת הזוגית הצעירה והשבירה שלנו כדי לבחון את חוזקה. במקום לדבר ולשכנע אני מרים אותו על כתפי, מכניס אותו למקלחת ופותח את המים החמים.
אתם יודעים איך זה, קודם יש מים קרים ורק אחר כך הם מתחממים. עד שהמים התחממו קצת שנינו כבר היינו רטובים פרועים, רועדים מקור, מתנשקים כמו משוגעים בלי לשים לב למים הזורמים, לבגדים הרטובים שלנו, ולכל המהומה מסביב. כמובן שאני זה שנרגע ראשון, סוגר את הברז, עוזר לו לצאת מהבגדים הרטובים, ורק אחר כך מתקלף מהבגדים שלי ומצטרף אליו מתחת לפוך.
הוא לא רוצה לדבר, רוצה סקס, אבל אני מתעקש להבהיר מה בדיוק למה התכוונתי כשאמרתי שאם הוא ירצה לעזוב אני אעזור לו ללכת, ושאני לא מחזיק אותו בכוח ולא מנצל אותו בשום אופן, ודורש שיגיד שהוא מבין שטעה וסתם עשה הצגות.
הוא מהנהן בקוצר רוח ובמקום לענות הוא מתנפל עלי ומניח למעשים שלו לדבר ואני נכנע לו כמובן. הוא כל כך גמיש, חלקלק ולוהט, כל כך יודע מה הוא רוצה, כמה, למה ואיפה והמין שלנו הוא פרוע, לוהט, קשוח, פראי, בדיוק מה שהוא צריך אחרי עימות עם המשפחה המעיקה שלו.
במקרים האלו אני לא רק חבר ומאהב אני גם בולם הזעזועים שלו, התרופה והתחבושת על הפצעים שהם פותחים אצלו כל פעם מחדש.
אחר כך אנחנו שוב הולכים להתקלח. עכשיו כבר ערומים רגועים יותר, מסבנים זה את זה בעדינות. הוא מספר לי שאחותו אמרה שדיברתי בגסות, שטרקתי לה את הטלפון בפנים, שנשמעתי רשע ואדיש, שאמרתי שלא אכפת לי מה קורה איתו, ושלדעתה אני מעדיף שניפרד. "אני לא יכול להאמין שקנית את השטויות הללו." אני מזדעזע מהפירוש הכל כך מעוות של דברי.
הנימוס שלי התפרש כאדישות. הנכונות שלי לתת לו חופש בחירה כרשעות, והסירוב שלי להפעיל עליו לחצים וסחיטה רגשית כדחייה. אני מודה שאיבדתי את הסבלנות לרמזים המכוערים שלה בקשר לכסף, וטרקתי לה את השפופרת, ושואל אם הוא רוצה שאתנצל.
"לא, בטח שלא. אם כבר היא צריכה להתנצל." הוא מנגב את ראשי ואת גבי בעדינות, מנסה להתנצל ולהסביר. "הם כל כך מעצבנים אותי חמי, הם יודעים ללחוץ לי על כל הכפתורים הנכונים. אחרי שיחה איתם אני מרגיש כזה אפס עלוב ודפוק… זה כל כך מדכא אותי. אני כועס עליהם אבל גם נורא כואב לי שהם סובלים בגללי."
הוא מתחיל לבכות. "הם לא אוהבים אותי יותר." הוא מתייפח, מנסה לסדר את הבלגן שעשה בחדר, אבל פתאום הוא מותש, הכל נופל לו מהידיים.
"עזוב, בוא למיטה, הבלגן לא יברח." אני מושך אותו אלי, עוטף אותו, מחמם את רגליו הקרות, מבטיח לו שאני תמיד תמיד אוהב אותו, שאני אהיה המשפחה שלו, שאני אשמור עליו תמיד.
"אני כל כך עייף." הוא מפהק, מחכך את לחיו בכתפי, "פתאום אני מת לישון."
"תישן, אני שומר עליך." אני אומר, מביט בו, מוקסם כל פעם מחדש איך הוא נרדם בבת אחת, עובר בלי שום שלב ביניים ממצב של ערנות תוססת לשינה ואחרי כל המהומה שחולל הוא שוכב לו על הצד ומחייך כמו ילד מרוצה. ישן לו בשקט עם חיוך על השפתיים, שערותיו פרועות ולחות, מחבק את הכרית, מאושר.
קודם ביים דרמה, ליהק בה את עצמו כשחקן ראשי וכבמאי, ואותי כשחקן המשני שלו, וכמובן שהמערכה האחרונה חייבת לכלול סקס אלים וקשוח, וכאילו מסוכן.
אם הוא היה צריך להזדיין עם אחד שנהנה באמת להכאיב בשביל הכיף שלו, אחד שרואה בשני מכשיר ולא בן אדם כמותו, הוא היה מפסיק ליהנות, אבל כמובן שהוא לא היה מסתבך עם אחד כזה. הוא זהיר מידי, איתי הוא יודע שאפשר לשחק, למשוך לי בחוטים ואני אציית ואדאג שלא יפגע באמת.
אני מניח שהביטחון שלו בי הוא ביטוי לאהבה, רק איתי הוא יכול להרשות לעצמו להיות כזה. שלא תבינו לא נכון, אני לא ממש סובל מהדרמות האופראיות הללו ומהפינאלה הסקסי שלהן, אבל רוני בכלל לא מכיר את סוג המטבע שאני משתמש בו כדי לשלם כרטיס כניסה להצגה שלו.
***
היום בבוקר הלכתי עם מולי לבקר את פזי. אני שונא בתי חולים, ואת רמב"ם אני שונא במיוחד. לא פלא שברגע שאני רואה את הבניין הענקי הזה אני חוטף כאב ראש.
פזי דווקא שכב בחדר נחמד למדי עם שני זקנים משתעלים. הוא הוריד פלאים את ממוצע הגיל במחלקה הפנימית שבדרך כלל מאכלסים אותה רק קשישים נוטים למות.
מחר יעבירו אותו לאשפוז בפסיכיאטרית, והוא מקווה שתוך יומיים שלושה הוא יהיה חולה חוץ ויוכל לחזור לישון בבית. למרות העצבנות שלי הביקור עבר יפה מאוד. פזי לבוש בפיז'מה הדורה וחלוק תואם נראה כמו חתן יום הולדת בין כל הבלונים והפרחים שעיטרו את מיטתו. "רק זר חסר לך על הראש." אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי.
ישבנו על המרפסת של החדר שלו שמשקיף לים וקשקשנו קצת, מקפידים מאוד לא לדבר על ההתאבדות שלו אלא רק על דברים שמחים כמו המצב הביטחוני, הכלכלה והפוליטיקה וכיוצא באלו, נושאים מעודדים שירימו לו את המורל ואז הגיעו לביקור חבורה של כמה ידידים שלו מתל אביב ואחד מהם היה השעיר, מישהו שהכרתי בתל אביב. הוא הביט בי, ראיתי שהוא מזהה וקולט שגם אני מזהה אותו. פתח את הפה כאילו ניסה להגיד משהו, אבל נמלך בדעתו ושתק.
פזי התנהג כמו מארחת בסלון ספרותי מעודן והציג אותנו זה בפני זה ברוב נימוס והדר (עכשיו אני יודע מה באמת שמו של השעיר) וכמה דקות אחר כך אחזתי במרפקו של שמוליק וגררתי אותו החוצה, מצפה למחצה שהשעיר ירוץ אחרי וינסה לקבוע איתי משהו באיזו פינה. "מה קורה לך?" חקר שמוליק כשהתיישבנו ברכב, "אתה חיוור נורא, אתה מרגיש לא טוב?"
הרגעתי אותו שאני בסדר, זה רק הבית חולים הזה שעושה לי רע וכדי להסיח את דעתו סיפרתי לו שהבטחתי להגיע לבית של הורי לעזור לאחים הגדולים שלי בעבודת סבלות שהורי הטילו עליהם.
הורי קנו ספה חדשה, ואנחנו היינו אמורים להוריד את הספה הישנה, להעלות את החדשה, וכמו שאני מכיר את אימא שלי אם אנחנו כבר שם היא בטח תמצא לנו עוד כמה משימות לא נעימות.
שמוליק התלהב וביקש לבוא איתי ולעזור גם כן. נסענו לבית הורי וגילינו שכל החניה מתחת לבלוק של הורי סתומה בשלוש ניידות ובמשאית אחת ענקית שממנה פרקו הסבלים סלון שלם. היו שם שני כורסאות טלוויזיה ענקיות בצבע ורוד מעושן מזעזע, ספה של שלושה מושבים וספה של שני מושבים עם ציפוי עור שחור, ולקינוח גם שולחן סלוני כבד להחריד ממתכת.
סביבם עמדו סמי ומשה ושני בני דודים שלי, כל אחד מדוד אחר, וכמובן הורי. בנוסף לכך היו גם השכנים של הורי שצפו בעניין במחזה מהמרפסת ונתנו עצות שהסבלים התעלמו מהם ברוב תבונה. הסבלים הורידו את הסלון, הניחו אותו על המדרכה וראש הצוות שלהם העיר שאם היינו מוסיפים עוד קצת הם היו בצ'יק מעלים את הכל למעלה, אבל אימא אמרה שאין צורך והם התייאשו והלכו משאירים אותנו עם הרהיטים. שמוליק דווקא הציע לעזור, אבל בזמן שהזענו וסחבנו הכל למעלה אימא נכנסה לו לווריד ועשתה לו חקירת שתי וערב, ובעוד הם משוחחים סחבנו למטה את הסלון הישן והמרופט שלהם.
עוד משאית נכנסה, סבלים חדשים קפצו ממנה והעמיסו את הרהיטים הישנים ואימא ושמוליק עדיין ממתיקים סוד. עמדנו והבטנו בסבלים המזיעים והעלבנו זה את זה – ככה אנחנו מראים אצלנו שאכפת לנו – אחרי שמילאו את חובתם המשפחתית בני הדודים נפרדו מאיתנו לשלום ונסעו עם הניידת שלהם ואנחנו עלינו לדירה, התיישבנו על הנילונים של הריהוט החדש, ואמרנו אחד לשני דברים לא נעימים כדי שנרגיש לכמה דקות שוב כמו משפחה. הם כרגיל אמרו לי שאני נראה רזה מידי ומגונדר מידי, ושאלו שאלות מעצבנות על רוני. סמי ומשה פגשו אותו ולא הצליחו למצוא בו שום פגם, אבל זה לא מפריע להם להמשיך לנסות. שמעתי חדשות על כל מיני קרובי משפחה שאני מנסה כבר שנים לשכוח, וניסיתי כל הזמן ללכוד את עינו של שמוליק שעדיין שוחח עם אימא. סוף סוף הוא קלט אותי והלכנו.
משה ליווה אותי עד המכונית, שואל אותי בדרך אם אני מרגיש טוב, אם אני בטוח שאני בסדר, אם המשפחה של רוני לא מציקה לנו ואם יש לי די כסף לשלם משכנתא?
"נו, די כבר שמנדוזה, תפסיק להתעלק." איבדתי את הסבלנות
"שתוק יא גמד מכוער. אתה לא רואה שאני דואג לך." השתפך משה ברגשנות, תפס אותי בכתפיים ונתן לי שתי נשיקות, אחת על כל לחי.
"איך יצאת יפה כזה, תגיד לי?" שאל אותי ומעך אותי בין זרועותיו בחיבוק דובי. "תשמור על עצמך צוציק." ציווה עלי והלך. כל הדרך הביתה שמוליק לא הפסיק לספר לי כמה הורי דואגים בגללי, כמה הם אוהבים אותי וחרדים לבריאותי, ואיזה מזל יש לי שיש לי שני אחים גדולים שאכפת להם ממני. לא עזר כשביקשתי ממנו שיתחבר למציאות ויודה שהמשפחה שלי הם חבורת בבונים מגעילים, הומופובים מבטן ומלידה, וחוץ מזה הם גם מכוערים.
"אולי הם באמת כאלו," אמר שמוליק, "אבל הם גם מאוד אוהבים אותך."
"כן, אני יודע." אמרתי בחמיצות.
"והם גם דואגים לך מאוד." המשיך שמוליק בלי להירתע, "אימא שלך עשתה לי חקירה על כל התרופות שאתה לוקח, ואחרי שסיפרתי לה על קבוצת התמיכה היא אפילו שאלה אם לא כדאי שתקבל בנוסף גם טיפול פסיכולוגי פרטי, ואמרה שהיא מוכנה לממן לך את זה, אבל היא חוששת להציע כי אתה כל הזמן כועס עליה."
"בכלל לא ידעתי שהיא יודעת שאני נשא." נדהמתי. "בטח סמי, הנמושה הזה, הלשין עלי."
המחשבה על אימא שלי, האישה הגאה והמאופקת הזו עומדת וחוקרת אדם זר על התרופות שאני מקבל, ומתייעצת איתו בקשר לטיפול בשבילי (אני הרי מכיר אותה ויודע איזו השפלה זו בשבילה לדבר עם זרים על הבעיות של הבנים שלה) העלתה דמעות בעיני. ניגבתי אותן באגרוף בתקווה ששמוליק לא שם לב ואמרתי לעצמי להפסיק להיות כזה הומו.
שמוליק התעלם בעדינות מהתקלה שקרתה לי ואמר שאולי המשפחה שלי היא לא משפחה אידיאלית, אבל לפחות אכפת להם ממני והם מנסים למצוא דרך לגשת אלי ולא יודעים איך, ואולי הגיע הזמן שאתבגר קצת ואפסיק להיות כל כך קר כלפיהם כי אף אחד מאיתנו לא נעשה צעיר יותר, והזמן בורח.
***
אתמול היה לי חרא של לילה וגם היום שבא אחריו לא היה משהו. בערב רוני רצה סקס ולא בא לי. הוא נעלב. בגילו תמיד מתחשק, גם כשהראש טרוד בדאגות אחרות זה לא מפריע לזין.
גם אני הייתי פעם כזה, אבל התבגרתי וכיום קשה לי לשתף פעולה אם אין לי מצב רוח מתאים. אמרתי לו שזה כי אני דואג לבוריס. הוא התקשר אלי לספר שולאדי האריך את השהות שלו בחו"ל לעוד כמה שבועות ונשמע בודד ואובד עצות. הצעתי לבוא אליו, אבל הוא סירב ואמר שהוא יוצא לשתות עם חברים. לפי תוצאות בדיקות הדם שלו אסור לו בכלל לשתות. כמובן שאם הייתי מזכיר לו את זה הוא היה שותה עוד יותר רק בשביל לעצבן, אז לא אמרתי כלום. איחלתי לו שיבלה יפה וסגרתי.
בלילה, כמו טיפש, במקום לכבות את הטלוויזיה ולישון הסתכלתי על סרט על חיילים אמריקאים יהודים שנשבו בידי הנאצים. זה היה סרט פשוט ונוגע, מחריד בכנות חסרת ההתייפייפות שלו. הם עבדו באיזה מכרה והיו צילומים של שער המכרה שנראה כמו הפתח לגיהינום. מי שנשאר בחיים סיפר מה עבר עליו. אני שונא סרטי שואה והסרט הדוקומנטארי הזה היה מצמרר במיוחד. ישבתי מולו מאובן מגודל הזוועה, ורציתי לעבור למשהו אחר, אבל הרגשתי שזה יהיה מעין חילול קודש, הם עברו את העינוי הזה על בשרם ולי לא נאה אפילו לשמוע מה עבר עליהם?
"תכבה את זה כבר." התעצבן רוני שניסה לקרוא, אבל עיניו חזרו כל הזמן לעבר המסך.
"עוד רגע." אמרתי, "זה מיד נגמר."
הוא התחבא מתחת לשמיכה, התאפק עוד כמה דקות, ובסוף פשוט לקח את השלט, כיבה לי את הטלוויזיה ואמר שאני אשכנזי משוגע, וכמה אפשר?
ישנתי רע וכל הזמן חלמתי חלומות איומים. אני זוכר רק חלום אחד, איליה עומד על סלע באמצע הגן, ערום לגמרי חוץ מנעלים, מדקלם את השיר הזה של פושקין שכל הילדים ברוסיה לומדים עוד ביסודי (מי שלמד ברוסיה בטח יודע למה אני מתכוון).
העור הלבן שלו זרח בחשכה כשהתקרבתי אליו עם מעיל ורציתי לעטוף אותו. לא הצלחתי, הוא ברח, אבל הספקתי לראות שיש פס אדום חבול סביב צווארו. תוך כדי החלום ידעתי שאני חולם ושהוא מת, ושהכל שטויות, ואפילו כעסתי על הדרמטיות המטופשת של החלום הזה, ואז התעוררתי בהרגשה שאני נופל על הקרקע. ממש חשתי איך אני נופל והרגשתי שראשי וכתפי נחבטים באדמה קשה ולחה, ואז התעוררתי, מופתע לראות את עצמי במיטה לצד רוני ששכב עם הגב אלי, נראה רגוע וצעיר להפליא. אין לי מושג איך נתקעתי עם הילד הזה ומה אני רוצה מחייו?
היה כבר אחרי ארבע בבוקר וידעתי שאני לא אירדם שוב. הלכתי לחדר האורחים (ליאור ומיצי שוב גרים יחד, אבל הם לא זוג יותר) התעטפתי בשמיכת צמר משובצת ומגרדת ושוב הצטערתי שאני לא יכול להשתכר או לקחת סמים או משהו.
אולי אני צריך להתחיל עם כדורי שינה, אבל אני פוחד ששוב אני אתפתה לקחת יותר מידי בבת אחת. לא תמיד יהיה לי מזל כמו בפעם הקודמת.
***
בוריס צץ בפתח הבית שלנו בחמש וחצי בבוקר – עדיין חושך בשעות הללו – שיכור ומסריח, חצי בוכה חצי צוחק. אין לי מושג איפה הוא בילה כל הלילה ומה הוא עשה. בטח שתה באיזה מקום של רוסים. בלי להעיר את רוני יצאתי החוצה ולקחתי אותו הביתה. הדירה שלו הייתה במצב נוראי, ערמות כביסה מטונפת, כלים מסריחים בכיור הרצפה דביקה והשירותים מסריחים.
רחצתי אותו והשכבתי אותו לישון ושמתי מכונת כביסה אחת, ואחר כך שטפתי כלים ואת המטבח. הייתי חייב ללכת לפני שהספקתי לתלות כביסה. אני מקווה שהוא יזכור לתלות אותה כשיקום (ליתר ביטחון שמתי מרכך כדי שהכביסה לא תסריח).
חזרתי הביתה לשתות קפה עם רוני, אבל הוא כבר הסתלק ואפילו לא השאיר לי פתק, רק את הנייד שלי זרוק על השולחן במטבח. הוא בטח כועס שלא לקחתי את הנייד כשיצאתי והוא לא יכול היה להתקשר ולברר לאן הלכתי. לא עשיתי את זה בכוונה, לא תכננתי להיתקע שם כל כך הרבה זמן, ולא אמרתי לו שאני הולך כי לא רציתי להעיר אותו.
בעבודה הדלקתי כדרכי את הרדיו ושמעתי בחדשות על הטיפוס הזה שהיה מכה בשוט את הילדים שלו ואת אשתו. הקריינית אמרה שלילדים שלו היו סימנים של מכות שוט על הגב, ולשמע הידיעה הזו הרגשתי פתאום כאילו מישהו חונק אותי.
הזוועה של הסרט אתמול והסיפור של היום, והידיעה הברורה מאוד שגם מחר יהיו עוד סיפורי זוועה על התעללות של מבוגרים בילדים… הכל התערבב ולכמה שניות לא הצלחתי להכניס אוויר לריאות. הרגשתי כאילו שמישהו בעט בי בבטן.
כשחזרתי הביתה מהעבודה, עברתי דרך בוריס שלא היה בבית, וכמובן לא תלה את הכביסה. תליתי אותה ושמתי עוד מכונה, השארתי אצלו קצת דברים שקניתי בספידי שוק, כמה ירקות ותפוחי עץ דלישס זהוב שהוא אוהב וחזרתי הביתה.
בבית דבר ראשון הדלקתי כמובן את המחשב. שוטטתי פה ושם בבלוגים החביבים עלי. אני עושה את זה כל יום וזה כמו לבקר קרובי משפחה וידידים בלי לצאת מהבית. קראתי בבלוג של אחת הבלוגריות הנחמדות ביותר בתפוז, פוסט על בחור שעבד כליצן במסיבות יום הולדת ורק אחרי שהתאבד נודע שהוא סבל מדיכאון כי היה הומו.
יש לי הרגשה לא נעימה שאני שוב מתחיל להיסחף לדיכאון ואני חייב לעשות משהו כדי לעצור את זה אבל אין לי מושג מה.
***
אתמול התברר פתאום שיש בבית ספר של דני יום הורים, ובצורה מאוד אופיינית להתנהגות שלו בזמן האחרון הוא נזכר בזה רק ברגע האחרון. יצא ככה שרק לי היה זמן ללכת, אם כי לדעתי אליס יכלה לוותר על התכניות שלה אבל דני התעקש שהוא רוצה שאני אבוא כי המורה כבר מכירה אותי.
"היא מכירה גם את אימא שלך." התמרמרתי.
"הייתי שם לא מזמן." התחמקה אליס, "ואין לי מה לעשות עם הילדה." זה התירוץ הקבוע שלה, מה היא תעשה כשהילדה תגדל? תלד עוד אחת?
בקיצור, לא עזר כלום והלכתי. דווקא היה נחמד. מין הפניניג כזה. הורים וילדים, בעיקר אימהות, שוטטו הלוך וחזור, קנו קפה ועוגות מתלמידים שאספו כסף לוועד בית הספר, התלוננו שאין די כסאות ושצריך לחכות המון זמן, ואחר כך נכנסו וישבו שעות אצל המורות, אבל סך הכל לא היה נורא.
התברר שדני תלמיד לא רע, חוץ מקשיים באנגלית, ושיש לזה פתרון, תלמיד בתיכון שהוכשר להיות מורה במסגרת מחויבות אישית.
המורה לאנגלית, החביבה מאוד, אמרה שפרויקט הזה נבחרו רק תלמידים שאנגלית היא שפת אימם, ומה שחשוב יותר, השיעורים בחינם.
חוץ מזה הוחלט שנגדיל לדני את מנת הריטלין (הוא צריך ריטלין כי יש לו הפרעת קשב) והתברר שיש בשבוע הבא טיול לירושלים, אבל עליו להביא מלווה.
בדרך חזרה רבנו מריבה עזה ומרה. דני הודה שהוא הסתיר מאיתנו את הסיפור על הטיול כי זו פדיחה מבחינתו ללכת עם מלווה, התמרמר על הריטלין למרות שבלעדיו הוא לא מסוגל לשבת וללמוד כהלכה, דיבר לא יפה על המורה של כיתת מתי"א (כיתה קטנה שבה מקבלים שיעורי עזר) שדווקא אמרה הרבה דברים בשבחו, והתנגד בכל תוקף לשיעורי עזר באנגלית.
"אבל דני, המורה אמרה שאם לא תקבל עזרה לא תוכל ללמוד בכיתה הגדולה וזה יהיה חבל. היא אמרה שאתה מדבר יפה ויש לך אוצר מילים נהדר, אתה רק צריך עזרה עם כתיבה. מה אכפת לך?"
אכפת לו. מרגיז אותו שהמורה יהיה תלמיד בתיכון. לא מתאים לו לקבל עזרה בלימודים מילד בכיתה ט'. מחויבות אישית מעניינת את התחת שלו. הוא שונא ריטלין. שונא את המורות וכועס על כל העולם.
הוא כל כך השתנה לאחרונה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שעזבתי אותו לכמה חודשים ונעלמתי לו בלי הסברים, אבל זה לא רק זה. הוא פשוט התחיל להתבגר, הילד המתוק והחייכן שהוא היה פעם התחלף במתבגר רזה זועף, ובעל פה מלוכלך להחריד.
כשהוא כועס הוא מדבר בצורה גועלית, נשמע כמו ערס, עושה מחוות של ערסים ומאבד את חוש ההומור הנחמד שלו, ואת המתיקות וטוב הלב שחבויים אצלו שם בפנים, מוסתרים מאחורי הכעסנות של גיל ההתבגרות.
אני לא אוהב את השינוי שחל בו ולא יודע איך להתמודד איתו. אני יודע שאין מה לעשות וככה זה, אבל אני מתגעגע אל החבר הקטן שלי שחשב שאני חכם ויודע הכל, ואהב להיות איתי, ולדבר ולצחוק איתי על שטויות, ולשאול אותי שאלות על דברים שהטרידו אותו. פעם יכולתי לפתור לו בקלות את כל הבעיות, היום אני רק רב איתו.
התווכחנו והתווכחנו כל הדרך הביתה, ובסוף הגענו להסכמה שהוא ינסה להגדיל את מינון הכדורים כמו שהמליצה רופאת הילדים, אבל רק לכמה ימים כדי לראות אם זה עוזר, והוא ינסה את העזרה באנגלית, אבל אם המורה יהיה איזה חנון שירגיז אותו הוא לא ימשיך עם זה. הוא עדיין מסרב לצאת לטיול עם אימא ומוכן לשקול את הרעיון, רק בתנאי שאני או רוני נבוא ונבטיח קודם שנהיה כל הזמן עם המורה, או ההורים המלווים, ולא נידבק אליו, ולא נעשה לו בושות. הוא כל הזמן הוא מזהיר אותי לא להביך אותו ולא לעשות לו בושות. באנו הביתה כועסים וממורמרים, וסיפרנו הכל לרוני ולמיצי שישבו ושתו להם קפה בנחת, זוללים פאי לימון חמצמץ וטעים להפליא. רק אחרי שחיסלתי את הפרוסה השנייה נזכרתי שלא אכלתי ארוחת צהרים.
בעוד אנו שופכים איש את מרי ליבו בפני רוני ומיצי שניסו להרגיע את הרוחות, דני שאל פתאום, בלי קשר לכלום, "תגידו, יש פה מישהו ביניכם שיכול להגיד לי מה זה בדיוק דגדגן ומה עושים איתו?"
מה אומר ומה אדבר, לדני יש קול חזק ודיקציה מושלמת, והשאלה שלו נפלה בין ארבעתנו כפצצה. אני סתם קפאתי כמו גולם עם הכפית ביד. מיצי שפיו היה מלא עוגה (מחר דיאטה) הקדים קנה לוושט, נחנק, השתעל, האדים ושפך על עצמו את הקפה. ורוני, יימח שמו וזכרו, צחק כל כך עד שכמעט נפל מהכיסא.
"לא מדברים על דברים כאלו ליד האוכל." נזפתי בדני, נשמע כמו העתק מדויק של אימא שלי, וטפחתי בכוח על גבו של מיצי האומלל שכמעט פרחה נשמתו מרוב שיעולים.
עד שניקינו הכל והרגענו את המהומה הילד פרח לו לאי שם, משאיר אותנו מהרהרים נוגות בירידה המוסרית של הדור הצעיר, וכיוצא באלו, הרהורים עצובים של קשישים עוברי בטל. מיום ליום אני מבין יותר את הורי ומעריך אותם יותר על שלא יצאו מדעתם במהלך גידול ארבע ילדים.
ובכל זאת, למרות שהייתי פרחח לא קטן, הייתי מעדיף לחתוך לעצמי את הלשון ולא לשאול שאלה כזו לידם אפילו היום. בגילו של דני אני לא חושב שידעתי בכלל שקיים דבר כזה, דגדגן.
בלילה רוני, עדיין מתפקע מצחוק, אמר לי שנעשיתי אדום כמו סרטן מבושל, והוא פחד שתכף יצא לי עשן מהאוזניים, ונשבע לי שהוא תפס את דני כשיצאתי לאיסוף הקרטונים והסביר לו הכל.
"הכול?" נדהמתי.
"בטח, מה הבעיה. זאת שאלה לגמרי לגיטימית, את מי רצית שהוא ישאל. יש באינטרנט אתרים מאוד מפורטים עם הסברים. ישבנו יחד והראיתי לו כל מה שצריך. רוצה שאני אסביר גם לך?"
"רוצה מכות?" התרתחתי, ומה שהוא ענה לי ואני עניתי לו יישאר חסוי במערכת, אבל בסוף נרדמנו מחייכים.
החומר ממנו עשויה האהבה
אחרי הפגישה של קבוצת התמיכה סיפרתי לדייב, המנחה שלנו, שאני חושש שגולן יורד קצת מהפסים לאחרונה. יש לי הרגשה לא טובה בקשר אליו ולמדתי לסמוך על ההרגשות האלו. גולן שבהתחלת ההכרות שלנו היה אדם שקט מאוד, כמעט מדוכא, נעשה בזמן האחרון נורא עליז, דברן ותזזיתי.
כבר כמה זמן שהוא מתנהג בצורה מוזרה. מנסה לשכנע אותי לבוא לבקר אצלו בדירה, מנסה לגעת בי כל הזמן, כאילו תוך כדי שיחה, אבל זה מעצבן, בעיקר כי הוא עומד קרוב מידי אלי. הפלישה שלו למרחב הפרטי שלי מוציאה אותי מריכוז ומלחיצה אותי. היום הוא ממש נדבק אלי ומישש אותי ללא הרף תוך כדי שיחה סתמית על פוליטיקה. למה הוא צריך ללטף לי את הכתף כשאנחנו מדברים על המפלגה החדשה של שרון? אחר כך הוא הלך אחרי לשירותים וניסה לנשק אותי. אולי הייתי צריך להיות תקיף יותר איתו, אבל הייתי נבוך מידי ולא ידעתי מה להגיד.
כלפי חוץ הוא נראה אותו דבר, אבל הוא מתנהג נורא מוזר בזמן האחרון, לא רגוע, זז מהר מידי, כאילו השתלט עליו דיבוק. "אני יודע שאי שם בפנים נמצא גולן הרגיל והביישן וכל הקופצנות המעצבנת הזו זה לא הוא באמת, ואני לא אוהב את זה."
"אתה לא אוהב שינויים שאין לך שליטה עליהם, נכון?" שאל דייב וחייך.
בזמנו דיברנו הרבה על הצורך שלי בשליטה, צורך שגורם לי להיות מאוד מסודר ומאורגן. בעבודה זה נהדר ועוזר מאוד, אבל בחיים ובמגעים בין בני אדם זה עלול להיות מטרד. בדרך הביתה מטיף לעצמי – אתה צריך להיות קצת יותר גמיש מנחם ולהפסיק לחשוב כמו ילד קטן, ואז אני חוזר הביתה ומגלה שהיום תהיה מסיבה קטנה אצל ליאור, פרומו לסילבסטר, שגם השנה אני מתעקש לא לחגוג.
רוני מתרגש ושמח מאוד, וגם דני מתלהב, אם כי למרבה המזל הוא מוזמן לערב כיתה ולא יהיה בסביבה. בלי להתחשב ברתיעה שלי ממסיבות דורשים ממני לעזור בארגון. אני סוחב, מזיז מזיע ומזדעזע לשמוע שגולן מוזמן גם הוא למסיבה.
אוף! אם הם יגזימו עם הבלגנים שלהם אני בורח לבוריס.
***
הייתי עומד בכך אם הם לא היו מתעקשים להשתכר מהר ככל האפשר וכמובן שהיו צריכים לשירותים והשתמשו גם בבית שימוש אצלנו או שפשוט השתינו בגינה.
רובם עישנו גם ג'וינטים, ואולי אף למעלה מזה, אבל רק בדירה ובחצר למטה. רוני צץ מידי פעם לצידי וניסה לשכנע אותי להפסיק להיות סוציומט ולרדת למטה (כמה סמלי) להתרועע קצת עם בני אדם, מתנהג כאילו המריבה שרבנו אחרי הצהרים לא הייתה ולא נבראה.
אני לא אגיד שהוא היה ממש שיכור, אבל היה לו מצב רוח עליז עד גבה גלים, ולמרות שזה הרגיז אותי חשתי גם קנאה. למה רק אני לא יכול לשפר את מצב רוחי בעזרת שתייה או איזה כימיקל. זה נורא להיות הפיקח היחיד כשכולם סביבך מצחקקים, רוקדים, מדברים שטויות משליכים את העכבות שלהם לכל הרוחות, לא מודעים כלל לטיפשותם ורק אתה לא מסוגל לתפוס ראש ונשאר תמיד כבד, משעמם, מעצבן.
בסוף ברחתי לבוריס. רציתי לדבר איתו על גולן, ועל המריבה האיומה שלי עם רוני. איומה דווקא כי היא הייתה רצינית מאוד, בלי דרמות ושטויות.
רבנו כי אימא שלי הזמינה אותו לשיחה והוא הלך בלי לדבר איתי קודם. זה לא שאני אוסר עליו לדבר עם מישהו, אבל זו אימא שלי, והוא היה צריך להגיד לי קודם. הם ישבו בבית קפה ושוחחו עלי ומישהו ראה אותם וסיפר למישהו אחר, ומפה לשם זה הגיע גם אלי. הייתי בטוח שזו טעות או אי הבנה, אבל כששאלתי הוא הודה שכן, הוא שוחח עלי עם אימא מאחורי הגב שלי. כל כך כעסתי שאפילו לא שאלתי על מה הם דיברו.
אחר כך הוא המשיך בהכנות למסיבה הארורה הזו, מתעלם מהכעס שלי.
בוריס סירב להכניס אותי. השאיר את השרשרת על הדלת, הציץ החוצה, אמר שיש אצלו מישהו, וציפה שאסתלק.
אני מודה שנפגעתי, והקטע שהוא עשה לי עם השרשרת על הדלת, מציץ אלי דרך סדק צר כאילו אני איזה טיפוס מסוכן שעלול לפגוע בו נורא הטריד אותי.
התפתח ויכוח אידיוטי משני עברי הדלת כששנינו רואים אחד את השני רק חלקית. רוב הזמן ראיתי מפניו רק עין וקצה של לחי. זה היה כל כך מוזר, ביקשתי שיסיר את השרשרת הזו והוא התעצבן ואמר שאני מציק לו, ושאסתלק כבר מהחיים שלו, נמאסתי עליו והוא לא צריך את הטובות שלי ואת הדאגנות שלי.
ברגע שהוא אמר את המילים האיומות הללו הרגשתי שאני נאטם לגמרי והסתלקתי הביתה. נדמה לי שהוא קרא אחרי משהו, אבל אני לא בטוח. רק עכשיו, כשאני כותב על זה, אני מרגיש מין כאב מוזר בחזה, כאילו איזה אגרוף רפאים מועך לי את הלב.
בבוקר התעוררתי מוקדם מידי עם כאב ראש קטלני, טעם נוראי בפה ומועקה בלב. הטלפון צלצל בקול צורמני וכשניסיתי להעיר את רוני שיענה (הטלפון בצד שלו) התברר לי להפתעתי הלא נעימה שהוא לא לידי.
עניתי וזה היה בוריס.
"חמי," הוא התחיל, "תשמע חמי, אנחנו צריכים…"
בבת אחת כל השיחה ההזויה של אתמול בלילה, מדברים משני עברי הדלת, מציצים זה אל זה כמו אויבים, המילים הדוקרות שהוא השליך לעברי, הכל חזר.
"לא, אין לי מה להגיד לך. לך תחפש את החברים שלך." אמרתי וטרקתי.
השתנתי, מרגיש שהמוח שלי עובד פול גז בניוטראל, ושאני לא מצליח לזכור כלום חוץ מזה שאכלתי חומיות יבשות ולא טעימות כאלו ו… גולן היה שם, זה בטוח, ורוני כמובן, ומיצי, כן אני זוכר את מיצי החמוד. נישקתי אותו ורוני נדחף באמצע וכעס. חיבקתי את שניהם, אבל רוני לא אהב את זה בכלל, למרות שהבטחתי לו שאני אוהב אותו.
ליאור והמעוצבים שלו הי שם, כולם שתויים ורוקדים וצוחקים, ומוזיקה… הייתה מוזיקה חזקה מאוד, ואחר כך כבר לא.
כמו הזיכרונות מתל אביב הכל היה מבולבל, תמונה פה, תמונה שם, בלי רצף של זמנים. לא יודע מה קודם ומה אחר כך. לא זוכר זיונים, אבל זוכר חרמנות חזקה.
התקלחתי במים לא ממש חמים והלכתי לחפש את רוני. הוא ישב ושתה קפה. כשנכנסתי העיף בי מבט חטוף, והבעת גועל עלתה על פניו.
"מה קרה?" שאלתי וגנבתי לו שלוק מהקפה.
הוא קם במורת רוח, שפך את הקפה לכיור והסתלק בלי להוסיף אפילו מילה. מתי הכושי הזה למד לכעוס כמו פולנייה?
אם הראש לא היה כואב לי כל כך הייתי מנסה לדבר אליו, אבל כל תנועה הכאיבה לראשי והדיבור היה משימה קשה מנשוא. מיצי הופיע, הציץ בי לרגע, הסמיק, וקבר את ראשו במקרר, מחפש חלב.
"יש לך כדור נגד כאב ראש?" לחשתי.
הוא הגיש לי כדור שלוקחים כשיש כאבי שיניים חמורים, ואפילו כוס מים, אבל התעקש לא ליצור איתי קשר עין. "מיצי בחייך, מה קרה אתמול. אני לא זוכר כלום, מה עשיתי?"
"עדיף לא לדבר על זה." ענה וברח.
בוריס התקשר שוב. ביקשתי שיניח לי וסגרתי. שתיתי עוד קפה, הסתובבתי בבית, מנסה להירגע. גלשתי קצת במחשב, מתנהג כאילו הכל כרגיל, וחיכיתי שרוני יבוא לדבר איתי, זה לא קרה ובסוף נשברתי והלכתי לדבר איתו.
הוא שכב על הספה בחדר האורחים, וקרא עיתון. השיחה לא עלתה יפה. הוא לא רצה לתת לי לגעת בו, לא היה מוכן לספר לי מה בדיוק היה אתמול, לא קיבל את נימוקי שבגלל בוריס…
"אתה יודע שאתה נעשה אידיוט כשאתה מסטול." העיר בחמיצות, "לא היית צריך לגעת בכלל בחומיות האלו." הוסיף בזעם כבוש, מנער את כף ידי מעליו.
"כל אחד עושה טעויות לפעמים." ניסיתי להתנצל, אבל הוא אמר בכעס שהוא לא בטוח שהוא לא טעה ושאני לא הבן אדם שהוא חשב שאני, שהוא מאוכזב ממני, שכבר הרבה זמן הוא שואל את עצמו אם הקשר שלנו שווה את כל הצרות.
"יכול להיות שההורים שלי צודקים." סיכם את הנאום המכאיב שלו.
"תעשה מה שאתה חושב," עניתי ביובש, "הסברתי לך מה קרה ואני אומר לך שאני לא זוכר מה בדיוק עשיתי. אם פגעתי בך אני מתנצל, אבל אין לי מושג על מה."
"הצעת לי שנעשה שלישייה עם מיצי." הטיח רוני בזעם, "ועשית את זה בקולי קולות לפני כולם, ואחר כך נישקת את מיצי ואמרת שהוא אחלה זיון ושגם לי כדאי." לא פלא שמיצי לא יכול להסתכל לי בעיניים.
ביקשתי שוב סליחה, והסברתי שוב שאני לא זוכר כלום, אבל רוני לא התפייס. הוא לא רגיל לראות אותי עושה צחוק מעצמי, והוא פגוע מכך שהזכרתי לפני כולם את הסיפור הקצר והמיותר שהיה ביני למיצי, למרות שהוא היה אז עם המולדבית הנושא עדיין כאוב מאוד מבחינתו.
חזרתי מבואס למחשב, מקלל את מזג האוויר היבש שמעיק עלי ומכביד על נשימתי, את כאב הראש שלי ואת טיפשותי.
יונתן נכנס למסנג'ר ואחרי ששפכתי לפניו את ליבי הוא הרגיע אותו ואמר שדברים כאלו קורים ולא נורא. ניסיתי להאשים את בוריס, אבל יונתן ציין בצדק שאף אחד לא הכריח אותי לאכול עוגיות מתובלות בחשיש, וזה נכון, אם כי בפעם הקודמת שעשיתי את זה (לפני שנים רבות) לא זכור לי שאיבדתי את הזיכרון או שסבלתי מכאב ראש נורא כזה. נעשיתי סתם שמח, חרמן וקשקשן וצחקתי המון, זה הכל.
הופעתו של בוריס הפסיקה את השיחה עם יונתן.
בוריס לא התנצל, זה לא הקטע שלו, אבל היה ברור שהוא מאוד מצטער שפגע בי ומת שאני פשוט אשכח את אתמול בערב. מצאתי את כל המעמד מביך ומעיק. הקשר שלי עם בוריס שהיה תמיד חם, זורם וטבעי הפך תקוע ונוקשה.
הוא הסביר שהיה אצלו מישהו שלא רצה שאני אראה אותו, וחזר ואמר שאני החבר הכי טוב שלו, שהוא שמח מאוד שאני דואג לו, שאני קרוב לו יותר מקרובי משפחתו, וניסה לחבק אותי.
לראשונה בחיי השתמטתי ממנו, הלוואי ויכולתי לשכוח שהוא אמר שאני נודניק שמתעלק לו על החיים ומציק לו, אבל הדברים שהוא אמר אתמול וגרוע מכך הטון הכעוס וחסר הסבלנות שלו חזרו והדהדו במוחי.
"הייתי עצבני נורא, בגלל זה דיברתי לא יפה." הסביר בוריס, "איך הייתה המסיבה?" ניסה לשנות נושא.
"בסדר." שיקרתי.
הוא נאנח, קם ומשך אותי אליו לחיבוק פרידה. עמדתי כמו גולם ולא החזרתי לו חיבוק כמו תמיד, והוא שוב נאנח ואמר לי ביידיש המצחיקה שלו ששבע חכמים לא יצליחו להוציא אבן שטיפש אחד זרק לבאר.
אחרי שהוא הלך אכלתי משהו, וכדי להתאושש ולהחליף אווירה הלכתי לטייל ברגל, וחזרתי עייף ואחוז בחילה.
סיכום תוצאות המסיבה של אתמול – אין לי חברים, כולם כועסים עלי, בן זוגי האהוב שוקל להפוך לאקס שלי כי ביישתי אותו לעיני כולם, ומה שגרוע יותר מכל, אני מרגיש שאכזבתי אותו ואת עצמי והכל באשמתי.
מאחר והיום כולם מחרימים אותי אין לי שום הפרעות ושום הסחות דעת, ואני מגלה לשמחתי שלפני 'בנות גילמור' יש שידור חוזר של 'החומר ממנו עשויה האהבה'.
בזמנו לא יצא לי לראות את הפרקים הראשונים, איזה מזל שיש שידורים חוזרים. הילדים המאוהבים מאוד נוגעים לליבי, וגם המתאגרף הזועם (איזה גוף יפה יש לו) שהחברה שלו בגדה בו מוצא חן בעיני. בעוד אני מתפעל מהריבועים שיש לו בבטן רוני צץ בחדר השינה עם כוס קפה חם בשבילי, נותן לי כמה ביסים מהעוגה שלו ומתיישב לצידי על המיטה. "עוד מעט יתחיל 'בנות גילמור'." אני מגלה לו, "סוף סוף אני לא אפסיד את ההתחלה, רוצה לראות איתי."
הוא מתיישב לידי בזהירות, מקפיד לשבת רחוק ממני. שנינו שותים בשקט קפה, ממתינים לסוף הפרסומות. הן מתארכות עוד ועוד, ואני מניח את הכוס ונשכב, ראשי נשען על הכרית המקופלת לשתיים, ואומר ששורפות לי העיניים.
רוני נשכב לצידי ומגלה לי שחוץ מחשיש היו כנראה עוד חומרים בעוגיות הללו, ולכן התגובה שלי הייתה מוזרה. הוא מדבר על קטמין, אבל אני מטיל בכך ספק. די קשה להשיג חומר כזה. מה שזה לא יהיה אכלתי מעט מאוד עוגיות, וכעת אני מרגיש ממש בסדר, אפילו הראש כבר לא כואב.
"עוגיות שמשנות אותך. זה מזכיר לי את 'אליס בארץ הפלאות'." אני מעיר בחיוך, ושואל אם לדעתו קרול לואיס גם לקח סמים. אופיום היה חוקי בתקופה ההיא.
"כל דבר מזכיר לך ספר." מצטחק רוני, ונותן לי נשיקה על הלחי, "גם אם לא נהיה יותר זוג אני לא מוותר עליך בתור חבר." הוא מצהיר, ופתאום אני קולט שהוא רציני, שהוא באמת עלול לעזוב אותי, שיכול להיות שיותר הוא לא יהיה שלי ולא נישן יחד, ואני לא אוכל… "מה בדיוק קרה במסיבה." אני שואל, ואוחז את כף ידו היפה והשחומה בידי, מלטף אותה, מקיף את פרק היד הצר באצבעותיי, מביט בפניו ומבחין שהוא נראה עייף קצת ומתוח, ויש סהרונים סגלגלים מתחת לעיניו.
"התנהגת נורא מוזר, שונה מאוד מההתנהגות הרגילה שלך, פתאום רקדת וחיבקת את כולם." הוא מעווה את פניו, רוני שונא לראות אותי מתחבק עם אחרים, "ואחר כך, כשהיינו צריכים להחליש את המוזיקה בגלל השכנים התחלת לקשקש, אמרת כאלו דברים…" הוא מהסס.
"נו, מה אמרתי." אני מאיץ בו.
"אמרת לגולן שלא יעמוד קרוב כל כך אליך כי זה מרגיז אותך נורא, ודחפת אותו."
"חזק?" אני נחרד.
"לא, אבל… זה היה מוזר, אמרת שידבר אליך בלי ידיים ושלא יפלוש למרחב הפרטי שלך." הוא צוחק, "גם כשאתה מסטול אתה מדבר כמו פלצן."
"ומה עוד." אני ממשיך לחקור.
"אמרת לחברים של ליאור שיפסיקו לדבר על דיאטות ומריטת שערות, ובגדים, שיפסיקו להתאפר ולתלות על עצמם תכשיטים ושיתחילו להתנהג כמו גברים.
"אוי ואבוי. הם נעלבו?"
"לא יודע, הם היו די מסטולים. אחר כך חיבקת את מיצי, וסיפרת לכולם כמה היה לך טוב איתו ואיזה מתוק הוא וכמה אתה מת לזיין אותו שוב."
"אוי. ומה אתה עשית?"
"התרגזתי ונדחפתי בין שניכם, ואתה אמרת שאתה בטוח שגם אני אוהב לזיין את מיצי והכי טוב שנעשה את זה ביחד, וסיפרת לכולם," הוא מאדים ועוצם עיניים, "אמרת לכולם שאתה מת לנסות שלישייה איתי ועם מיצי."
"אני ממש ממש מצטער רוני, לא התכוונתי, אני לא זוכר כלום. הייתי נורא מסטול."
"שטויות, הכמות שלקחת הייתה ממש קטנה, לא היית מסטול, רק קצת… קצת מוזר כזה. דיברת בלי לחשוב, אבל זה כן היית אתה. מריחואנה מסלקת עכבות ואתה פשוט אמרת בפעם הראשונה בחייך מה באמת אתה חושב."
הוא קצת כועס עלי, אבל ממשיך לשכב לידי, מניח לי ללטף את ידיו, וגם מלטף אותי קצת, לוקח את כף ידי ומעביר עליה את לשונו. זה נעים, מדגדג ומגרה.
ואז בנות גילמור מתחיל. הוא מסתובב ונשכב על הצד, גבו אלי, הודף את ישבנו העטוף במכנס דק אל בטני. כמה דקות אנחנו צופים בשתיקה בסרט, ואז יש שוב פרסומות.
אנחנו מדברים שוב על המסיבה, ועל עוד דברים לא חשובים שאני לא ממש זוכר כי כל תשומת לבי מרוכזת בעכוז הקטן והקשה הזה שמתחכך בי באיטיות משגעת בעוד בעליו של אותו ישבן מדבר על משהו שמישהו לבש. בלי ממש להקשיב אני מהמהם בהסכמה ומניח יד על בטנו השטוחה, מלטף אותו בעדינות וכאילו מבלי משים ומחדיר יד מתחת לגומי של מכנסיו.
כמו שחשדתי הבחור לא לובש תחתונים. "אז חשבת כבר על מה קורה איתנו?" אני חוקר בעודי מעביר אצבעות זהירות על האבר הנחמד שלו שהולך ומתקשה במהירות. התחושה היא של מגע במוט ברזל מצופה קטיפה חלקלקה.
"אני חושב," אומר רוני בקול רציני מאוד, תוך שהוא מצליח בתנועות זהירות ומחוכמות למקם את הזין שלי, שגם הוא כבר עומד, בדיוק בחריץ הנחמד שבין עגבותיו, "שכדאי שניקח פסק זמן, נישן לחוד וננסה לחשוב קצת על מה אנחנו עושים בעתיד."
איזה מזל שגם אני בלי תחתונים. במקום לענות אני דוחף את ידי עמוק יותר למכנסיו ומהדק את אברי אל התחת המפתה שלו.
"חמי," הוא מנדנד, "מה דעתך?"
"אין לי דעה." אני מפטיר קצרות, "נדבר אחר כך, עכשיו אני רואה סרט."
לרגע אנחנו מפסיקים לזוז ומנסים להתרכז במסך. האחיין של הלא מגולח אומר לו שהוא מנסה לפתור לכולם את הבעיות וזה מעצבן, שיעזוב את הצרות של האחרים ויתרכז בחיים שלו.
לדעתי זה רעיון מצוין, למרות שהלא מגולח שכל הזמן הולך עם כובע בייסבול הפוך וחולצה משובצת נעלב נורא, והולך לתקן חלון שבור אחרי שרוקן כמה פחיות בירה, וכמובן שהוא נחתך. הוא לא יודע איזה מזל יש לו שהוא יכול ליהנות מהטיפול המסור של לורליי היפה בחתך שבכף ידו בלי לחשוש להדביק אותה באיידס.
ראיתי די. אני הופך את רוני על בטנו ונשכב מעליו. "חמי רגע, אני רוצה לקחת קונדום."
"לא. אמרת בלי זיונים." אני מתעקש.
"טיפש אחד." הוא מגחך, ומצליח בכל זאת להיפטר ממכנסיו. כף ידי לחה כנגד הזין שלו והלחץ הנעים, הלח והחלקלק של החריץ שבין עכוזיו מטריף אותי. הוא גומר ראשון, מתפתל ונאנח, מושך את ידי הלחה לעבר פיו, מעביר את לשונו על בסיס האגודל שלי וצוחק כשמיד אחר כך אני גומר גם כן.
אנחנו מכירים זה את זה כל כך טוב, מנחשים אחד את גופו של השני בדייקנות שבאה מתרגול ממושך. ברור שלא נוכל לחיות אחד בלי השני, הרעיון פשוט לא מתקבל על הדעת. "רוני, אני אמות אם אני לא אוכל לישון אתך. אני צריך אותך."
הוא מסתובב, מרים את חולצתי, מחכך את פניו בחזי, נאנח בקורת רוח, חוקר אותי איך היה עם מיצי וצובט אותי כשאני אומר שהיה כייף לזיין בחור שמנמן וצייתן שלא מתווכח כל הזמן תור מי לזיין קודם, ומאושר לקבל זין בתחת שלו.
"ובכל זאת אתה איתי ולא איתו." הוא מעיר בסיפוק, ומתרפק עלי, מסבך את רגליו ברגלי.
"כן, אני דביל." אני מודה, אבל הוא כבר נרדם. מחייך, לופת באגרופו את אגודלי, רגליו חמימות כנגד רגלי, וכמה דקות אחר כך אני מניח ראש על כתפו ונרדם גם כן.
יומנו של מספר סיפורים 