19. פסק זמן

אתמול בלילה רוני חזר אחרי המשחק של מכבי. הוא ראה אותו אצל מאור – הבן דוד שלו. רוני ומאור זה סיפור. מאור מבוגר ממנו בשנתיים והוא תמיד היה מעין אח בוגר של רוני שהאחים שלו היו כבר די מבוגרים כשהוא נולד והקשר שלו אליהם היה תמיד רופף מעט. מאור הוא זה שלימד אותו את עובדות החיים והדריך אותו איך לעשות מה. הוא מאוד מחשיב את דעתו, וחשוב לו שלמאור תהיה דעה טובה עליו.
כואב לו שהוריו, אחיותיו והגיסים יודעים שהוא הומו, אבל הרעיון שגם מאור ידע מחריד אותו. אצל מאור הוא משחק את הגבר המאצ'ו שרק מת להשכיב כמה שיותר בנות. יש להם מעין מסורת של להיפגש כל יום חמישי, לראות משחק כדור סל, לשתות בירות, לדבר על בנות ולקלל את מכבי.
אם הוא היה בבית הייתי רואה את המשחק איתו, אבל מאחר והוא היה אצל מאור, משחק את הסטרייט, לקחתי תרופה נגד אלרגיה שדי טשטשה אותי ופשוט נרדמתי.
התעוררתי כשהוא חזר בחצות ופתאום הייתי נתון בחקירה מדרגה שלישית – האם בוריס בא לכאן היום? למה? ומה היה? ומה פתאום? ועל מה דברנו?
לא אוהב חקירות כאלו, ולא אוהב שמעירים אותי באמצע הלילה. כמובן שהתפתחה מריבה טיפשית ומיותרת. "דברנו על דברים שקרו לפני שהכרתי אותך בכלל, מה זה משנה?" אמרתי לאט ובחוסר בטחון כי הראש שלי לא עובד טוב אחרי שאני לוקח הסטזין.
"הזדיינתם?" שאל רוני במין התגרות ילדותית שמאחוריה אפשר היה להרגיש את הקנאה האינפנטילית שלו ואת חוסר הביטחון שלו. כל הדברים שמקשים עלי מאוד את החיים במחיצתו.
"לא עשינו שום דבר חוץ מלאכול מרק ולדבר." אמרתי בתוקף, אבל משום מה כמה שאתה יותר חף מפשע ככה אתה נשמע יותר אשם.
"נו, די רוני, בוריס חי עם חבר ואני אתך, אין לך שום סיבה להתרגז." ניסיתי לגעת בו.
"אני לא מבין למה הוא בא לדבר אתך פתאום." הדף אותי רוני מעליו.
"כי הוא עובר כל מיני דברים, הוא הולך לטיפול ומנסה להתגבר על דברים שקרו לו בעבר, לא יודע בדיוק מה."
"הוא סיפר לך שדיברתי איתו פעם עליך?"
"לא, הוא לא סיפר כלום." שיקרתי.
דווקא לשקר הוא האמין. לך תבין בני אדם? חבל שכל העסק לא הסתיים בכך, אבל רוני לא נרגע והמשיך לחפור.
"נמאס לי כבר מאיך שהוא מסתובב סביבך כל הזמן ומתחרמן עליך אז אמרתי לו שהוא זקן מידי להתנהגות כזו, שזה פתטי, שיניח לך לנפשך וימצא לו חברים בגילו." גילה לי.
"זה היה מיותר לגמרי רוני. הוא מודע יפה מאוד להבדל הגילים בינינו, יותר מידי מודע, ולא היית צריך להתנפל עליו ככה, זה היה מכוער וגס רוח."
"ולזיין מהצד את האקס הקשיש שלך כשאתה חי איתי זה לא מכוער?" התרגז רוני, "ואל תגיד לי שלא עשית איתו כלום, שקרן אחד."
התפתחה מריבה לא נעימה שארכה יותר מידי זמן, ונאמרו מילים שלא היו צריכות להיאמר, גם מצידי וגם מצידו.
אמרתי לו שלא יתערב לי בעניינים, ושיפסיק לבלוש אחרי כל הזמן, וביקשתי שייתן בי אמון כמו שאני נותן בו.
"אתה?" הוא צעק, "אתה חושב שהשכבתי כל בחורה שאני מדבר איתה ואחר כך רץ להתבכיין על זה בבלוג המסריח שלך, אתה מדבר על לתת אמון?" זרק על הקיר ספל שעמד על השולחן ושבר אותו לרסיסים.
אמרתי לו שהפעם אני לא מתכוון לנקות אחריו, שלחתי אותו לכל הרוחות, הסתגרתי בחדר השינה ולקחתי עוד כדור למרות שההשפעה של הקודם עוד לא עברה.
שמעתי אותו מקלל ומזיז רהיטים, ושוב מקלל, ואחר כך נרדמתי.
למחרת קמתי אחרי תשע בבוקר עם ראש כבד ופה יבש והוא כבר לא היה בבית, אבל נדמה לי שהוא ישן על הספה. שברי הכוס נעלמו וגם תיק הנסיעות שהוא לוקח לבסיס כשהוא עושה תורנות לא נמצא במקומו הרגיל.
***
אתמול הלכתי לישון ממש מוקדם. בעשר בלילה כבר נפלה עלי תנומה מתוקה, אבל באחת שלושים ושמונה בדיוק, לפי השעון שליד מיטתי, צלצל הטלפון והקפיץ אותי.
זה היה הוא. לא שיכור ולא מסטול, אבל מאוד עצוב, כמעט על סף בכי.
הוא התנצל על השעה המאוחרת, דרש בשלומי בנימוס, ואחר כך הסביר לי שאחרי המריבה האחרונה הוא הבין כמה הוא מבולבל. קשה לו מאוד והוא רוצה פסק זמן.
"אין בעיות." עניתי, "מבחינתי זה בסדר גמור."
"אני אהיה אצל ההורים." הודיע לי למרות שלא שאלתי, "או בבסיס. אל תשכח שיש את התרגיל הזה שאולי גם אני אצטרך לצאת אליו מיד אחרי פורים."
"פורים זה רק בעוד שבועיים, כמה זמן ייקח הפסק זמן שלך?"
"פורים זה רק בעוד שבוע וקצת." הוא תיקן אותי, "ואני לא יודע, אני מצטער שאני עושה לך את זה, אבל אני פשוט לא יודע."
שנינו נאנחנו משני עברי הקו ושתקנו קצת, ואז הוא שאל אותי אם אני עדיין אוהב אותו. "בטח שכן, אל תהיה טמבל. אני אוהב אותך כמו תמיד." עניתי מיד, "ואתה?"
"אני מאוד מאוד אוהב אותך, זה הדבר היחיד שאני יודע בביטחון, חוץ מזה הכל אצלי בבלגנים. אני פשוט צריך קצת זמן לעצמי כדי להבין מה קורה איתי."
"קח את הזמן שלך, אני לא בורח לשום מקום חמוד."
"אני לא מצפה שתתייבש בזמן הזה, אני רק מבקש שתהיה זהיר ואם אפשר, אל תביא אף אחד למיטה שלנו."
"אל תדבר שטויות, אני יכול להתאפק שבועיים שלושה."
"באמת?" הוא נשמע מפקפק מעט.
"בטח שכן, מרעיבו שבע, זוכר?"
הוא חייך מבעד לדמעות ואמר שוב שהוא אוהב אותי ושנדבר מידי פעם, ושמחר הוא יקפוץ בבוקר לקחת כמה בגדים וכאלו, אבל רק אחרי שאני כבר אצא מהבית.
"בסדר, איך שנוח לך חמוד, ואל תשתה יותר מידי, טוב?"
הוא הבטיח שלא יגזים בשתייה, ושלא יעשן יותר מסיגריה שתיים ליום, ביקש שאקפיד על משטר תרופות, איחל לי ליל מנוחה וסוגר.

שעון ביולוגי
אם בימים כתיקונם אני מתקשה להחזיק את עיני פקוחות בערבים כשאני עצוב ומדוכא אני ישן עוד יותר מהרגיל – ככה אני מגן על עצמי מפני שקיעה במחשבות לא טובות. הערב הלכתי לישון בתשע וחצי בלילה אחרי שביליתי את השבת השמשית והיפה הזו בבטלה מתישה, הודף בעקשנות את כל הבעות האהדה של החברים והמכרים שלי שכולם כבר ידעו באורח פלא שמשהו לא טוב עובר עלינו.
אם הוא היה כאן אז כמובן שלא הייתי נרדם כל כך מוקדם, וכנראה שזו אחת הבעיות הכי רציניות שלנו. הוא מהטיפוסים שמתעוררים בלילות ואוהבים לישון עד מאוחר במשך היום, ואילו אני מתחיל לנקר כבר בערב ולא מסוגל לישון ברגע שהשמש זורחת.
לפני שנרדמתי חשבתי איך הוא תמיד מתלונן על הישנוניות שלי בערבים, ואיך אני מתרגז על העצלנות שלו בבקרים והגעתי למסקנה שזו לא אשמתו של אף אחד מאיתנו – הכול בגלל שיש לנו שעונים ביולוגיים שונים.
התעוררתי קצת אחרי חצות מפני שמישהו עשה רעש בחדר הארונות, וראיתי פס אור מעבר לדלת ההזזה שבדרך כלל אנחנו משאירים פתוחה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה גנב, אבל אז נפתחה הדלת ודמותו הדקה של רוני, נושא ערמת בגדים, הופיעה, שחורה על רקע האור שמאחוריו.
"אתה מפגר או מה?" נזפתי בו, מדבר משום מה בלחש. באמת דבילי, הרי היינו שם רק אני והוא, ושנינו היינו ערים.
"הערתי אותך? סליחה. לא יכולתי לישון." הוא אמר בקול רגיל שנשמע רם מידי.
"מה אתה עושה פה בכלל? אמרת שתבוא בבוקר."
"אימא שלי שגעה אותי אז ברחתי הביתה. הגעתי עוד באחת עשרה, אבל ישנת ולא רציתי להעיר אותך. ראיתי טלוויזיה בסלון ופתאום חשבתי שאולי כדאי להכין את התיק למחר כבר עכשיו, ככה אני אוכל לישון קצת יותר מאוחר בבוקר ו…"
"אבל מה פתאום באת לישון פה? חשבתי שאתה רוצה שנעשה פסק זמן?"
"כן, אבל אני עדיין גר כאן, כל הדברים שלי פה ו… " הוא התכופף, שם את הבגדים בתיק שלו ואז התרומם והביט בי בחוסר בטחון. הוא היה לבוש רק בחלוק מגבת פתוח ונראה צעיר ורזה, ומאוד מבולבל ומתוח. לבי יצא אליו.
"אתה לא לובש כמעט כלום, לא קר לך ככה?" הרמתי את קצה השמיכה, ומיד החלוק נשר מעליו והוא היה לצידי, צמוד אלי, רועד מקור.
"איך אתה מרגיש?" שאל, מניח ראש מתולתל ופרוע על חזי.
"רע מאוד." עניתי בחומרה, ונשכבתי עליו, מועך אותו תחתי. "ממש גרוע, למה אתה עושה לנו את זה?"
"לא יודע." הוא נאנח והתפתל תחתי ככה שהזין שלי התמקם בנוחיות בין עגבותיו, והתחיל לנוע באיטיות מטריפה, מחכך את אברו בכף ידי. "לפעמים אני תופס כזה פחד ממה שקרה לחיים שלי מאז שפגשתי אותך… פתאום אני כאילו מסתכל על עצמי דרך העיניים שלהם, נבהל נורא ומנסה לברוח."
"אף אחד לא מחזיק אותך פה בכוח." הידקתי את אחיזתי בגופו, נושך בעדינות את כתפיו ועורפו. הוא היה חלק וטעים, גמיש וצלופחי תחת גופי.
הוא גיחך ושאל איפה הקונדומים.
"הבוקר נתתי את החבילה האחרונה ליובל ולניצן, חשבתי שלא תהיה פה השבוע."
"כן, גם אני חשבתי ככה, אבל…" הוא שלח יד ופתח את המגרה התחתונה, שם אנחנו שומרים קונדומים וחומר סיכה. "הנה, נשאר עוד אחד, אני יכול לשים לך אותו?"
"ממתי אתה מבקש רשות כושי?"
"אתה רואה איזה פולני אתה? אפילו כשאני מנסה להיות מנומס אתה מתלונן."
"אוף, שתוק כבר ובוא הנה."
הוא שותק ובא אלי, וכשאני חודר לתוכו הוא מבקש שאפסיק להיות עדין כזה, מתפתל תחתי, מבקש שאקרע אותו, מנשק אותי בכוח, חובט בי באגרופיו, גומר לפני ומקלל, מתעקש שלא אפסיק עד שגם אני אגמור.
אחר כך אנחנו מתקלחים יחד והוא מנסה להסביר לי כמה הוא חושש שאני איתו רק כברירת מחדל, ושבעצם אני מעדיף את בוריס, או מישהו כמותו, בוגר יותר ו…
"ומה?"
"אתה יודע, מישהו שהוא לא כושי שחור ומכוער כמוני."
"אם אתה מחפש מחמאות רוני תצטרך להכניס קודם את השד העדתי לבקבוק."
הוא עושה פנטומימה של כליאת השד בבקבוק והשלכתו מהחלון, ואני צוחק ואומר לו כמה הוא יפה בעיני, ועד כמה אני אוהב אותו למרות שהוא משגע אותי עם השטויות שלו.
"גם אתה משגע אותי." הוא מתלונן וצוחק, ואז מפהק, מבקש שלא אחוס עליו ואעיר אותו מוקדם בבוקר ונרדם, משאיר אותי לתהות מה גורלו של פסק הזמן שלנו – האם מה שקרה הלילה אומר שפסק הזמן או בוטל, או הושעה זמנית, או מה? ומה קורה אתנו בכלל?

הסקס לשירות האמנות
עשיתי טעות כשלקחתי לי יום חופש לא מתוכנן בלי לבדוק קודם את לוח השנה. מסתבר שיש לי היום תור לרופא שיניים שנקבע לפני כחודשיים.
רוני דווקא הזכיר לי במוצאי שבת שיש לי תור לניקוי שיניים ואפילו רשם את השעה על לוח השנה במטבח, אבל הצלחתי לשכוח את זה מיד כי אני (כמו כל אדם סביר) שונא רופא שיניים.
רק אתמול בצהרים כשהתקשרו מהמרפאה (יודעת פקידת רופא השיניים נפש מטופליה) קלטתי שבזבזתי את היום החופשי שלי על כתיבת סיפור שעדיין לא השלמתי ושוב פישלתי עם מרפאת השיניים.
הפקידה השתתפה בצערי, אבל אמרה בתוקף שאי אפשר לדחות את התור לאחרי הצהרים כי השיננית עובדת עד אחת בלבד, ואם אני שוב דוחה את הטיפול זה כבר יהיה ביוני! התחדד קולה בנימה שיש בה מורת רוח נוזפת.
אני לא יכול כשצועקים עלי, בעיקר לא פקידות נחמדות של רופאי שיניים נחמדים, ובעיקר כשזו אשמתי. "בסדר, אני אגיע מחר בעשר." הבטחתי ואחר כך התקשרתי לעבודה ואמרתי שצץ לי במפתיע סידור דחוף נורא מחר בבוקר, ומה דעתו שאני אקח עוד יום חופש?
למזלי הבוס בחו"ל השבוע, והסגן היה במצב רוח מצוין. החלטנו יחד שאני אתקשר אליו אחרי שאגמור את הסידור שלי ואז נראה אם אני צריך ללכת לעבודה או שאוכל להיות חופשי גם היום. אני מקווה מאוד שהוא לא יצטרך אותי ואוכל לסיים את הסיפור שהקדשתי לו את כל יום אתמול, (חוץ משעה של עישוב בגינה כדי לחלץ עצמות) הכתיבה זרמה להפליא עד שנתקעתי בשלב מסוים, ומאחר וכבר הייתי עייף וכל צד ימין שלי נעשה תפוס וכאוב עזבתי את המחשב ופרשתי לישון.
היום בבוקר כשרוני העיר אותי בשיטה המיוחדת שלו – מניח את כף ידי המנומנמת על זקפת הבוקר שלו ומצפה שאבין מעצמי מה הבעיה ואפתור אותה לשביעות רצונו – עדיין לא ידעתי מה אני עושה עם הסיפור הזה.
חשבתי שאעזוב אותו לכמה ימים כי בין כה וכה נתפס לי שוב השריר הזה בירך (שתמיד מתחיל לכאוב כשאני מגזים בישיבה מול המחשב) והכאיב לי כל הלילה, ואולי כדאי להתעסק במשהו אחר, חשוב ומועיל יותר משרבוט סיפורי זימה, ואז, תוך כדי שעשינו מה שעשינו כדי לצאת מהבית עם חיוך מרוצה על הפנים צץ סופו החמקמק של הסיפור הלא גמור במוחי כשהוא פתור ומושלם לגמרי, ומיד ידעתי (תמיד אני יודע כשזה קורה) שזה הסוף הנכון לסיפור זה ואין אחר בלתו – סוף חמוץ / מתקתק, אולי טיפה מריר, ולדעתי אפילו מפתיע מעט.
זה קורה לי המון פעמים תוך כדי סקס – סיפורים תקועים נפתרים פתאום, וגם רעיונות לסיפורים חדשים צצים במוחי דווקא ברגעים האלו שבהם אני כאילו מרוכז לגמרי במשהו אחר.
מעניין אם זה ככה גם אצל אחרים, או שרק אני רותם את הסקס למען האמנות?

משחקים של כוח
היום היה לי זמן פנוי (הבוס בחו"ל) לקשקש קצת עם שירי ידידתי, מזכירתו של בעל הבית. יצאתי מדוכדך לגמרי מהשיחה איתה. למרות שהיא אישה ממש מצחיקה, רומניה חמה וסקסית ולדעתי גם נאה מאוד – למרות שהיא כל הזמן מתלוננת על עודף משקל (מי לא?) – יש לה חיי נישואים דפוקים וחולניים. אני מתחלחל כל פעם מחדש כשהיא מספרת לי על היחסים הנוראיים שלה עם בעלה.
נחרדתי לשמוע איך בעלה משתמש בילדים כדי להתנקם ולפגוע בה. בלי להתייעץ איתה הוא שולח אותם לחוגים, מפנק וקונה, הולך כל שבת לטיולים רק אתם, ומנסה ליצור קואליציה גברית עם בניו נגד אימא.
אמרתי לה שהמון נשים היו מאושרות אם בן זוגן היה משקיע זמן וכסף בילדים ומניח להן להתפנות לעיסוקיהן, אבל היא רואה את זה אחרת. בעיניה זה רק חלק מהמאבק שהוא מנהל כנגדה. הנישואים שלהם הפכו למאבק כוחות מתיש ומכוער, ואני נדהם איך היא מחזיקה מעמד זמן רב כל כך בנישואים חסרי חום ותמיכה. שורפת את השנים הכי טובות שלה על רגשות קיפוח, כעס ומרירות, ולדעתי מזיקה מאוד לעצמה ולילדים שלה.
אחרי השיחה עם שירי שקעתי במחשבות על סוגי זוגיות ועל איך אנשים מתמידים להישאר בקשר לא בריא שרק מזיק להם, וכמובן שמיד עשיתי השלכה ליחסים שלי עם בן זוגי שמתעקש לא ללכת איתי לסרט 'הר ברוקבק'.
כל מי שאני מכיר לוחץ עלי ללכת כבר לראות את הסרט, וכולם נשבעים לי שזה סרט נפלא ונהדר, ומשתפכים כמה נעים לשבת ולצפות בו יד ביד עם בן זוג אוהב שאחר כך ילך אתך למיטה ויקום אתך למחרת בבוקר.
בסוף הם הצליחו לשבור את ההתנגדות שלי לסרטים שנעשו על פי ספרים (והעובדה שהסרט לא זכה ביותר מידי אוסקרים גם היא תרמה) – החלטתי שאני רוצה לראות את הסרט, אבל אך ורק עם בן זוגי. קודם רמזתי, ואחר כך אמרתי בפה מלא, ובסוף רבתי, אבל שום דבר לא עזר, הוא מסרב.
סיבות יש לו בשפע. הוא שמע שזה סרט משעמם עם כבשים וסוסים, ויותר מידי נוף ואווירה נוגה ומהורהרת, והוא שונא סרטים עמוסי שתיקות רבות משמעות. חוץ מזה הסרט מוקרן רק בחיפה, בבית קולנוע קטן ונידח אחד על הכרמל, ובטח בקרוב הוא יהיה בטלוויזיה, בקיצור, תירוצים לא חסרים לו.
"תגיד את האמת, שאתה פוחד ללכת עם גבר לסרט של הומואים." הטחתי בו כשקצרה רוחי משפע התירוצים וההתחמקויות שלו, "אם ספירית הייתה רוצה ללכת אתך…"
"ספירית ראתה אותו כבר בתל אביב, ואם היא נהנתה אז אני בטח אסבול."
"אנחנו כמעט לא יוצאים לשום מקום." התחלתי ללחוץ על בלוטת האשמה שלו, "וכשאני פעם ביובל רוצה שנלך לסרט אתה מתחמק."
"אני לא מתחמק, אני אוהב ללכת אתך לסרט. בוא ניקח את דני ללב המפרץ לראות את נרניה."
"דני כבר ראה את נרניה עם החברים שלו. רק נביך אותו אם ניקח אותו לסרט."
"אז נלך לחוצות המפרץ לראות את קינג קונג."
"לא רוצה לראות גורילה דבילית שמתאהבת באישה, רוצה לראות קאובויים מתנשקים."
"אבל אמרת שהסיפור כל כך מצא חן בעיניך עד שבחיים לא תרצה לראות איך הוליווד הרסה אותו, וחוץ מזה הוא בכלל לא קיבל כל כך הרבה אוסקרים."
"דווקא בגלל זה אני רוצה לראות אותו."
"ואני לא רוצה ודי, עזוב אותי!" הוא מתפרץ והולך לליאור.
אחר כך הוא יושב על המדרגות ומעשן, נראה כמו איור לשיר "בדד" וכמובן שאני מתרכך ויוצא אליו, קוטף מידו את הסיגריה ומשליך אותה, ולוקח אותו למיטה כדי להתפייס. אז הוא לא רוצה להסתכן שיראו אותו יושב עם גבר בסרט של הומואים, אז מה? זו לא סיבה לריב, אני אומר לעצמי, ואולי הוא באמת לא סובל כבשים ונופים עמוסי שתיקות נוגות? האמת, גם אני לא מתלהב מדברים כאלו יותר מידי.
כמה דקות אחרי תום השיחה עם שירי מתקשר מיצי ידידי ושואל כמו כולם אם ראיתי כבר את הר ברוקבק.
"לא, טרם הספיקותי." אני עונה בקלילות, "אבל קראתי את הסיפור."
"אני גם קראתי את הספר, וגם את הספר השני של אני פרו (חדשות הספנות – מומלץ מאוד!) וראיתי את הסרט, ואני מת לראות אותו שוב. בא לכם לבוא איתי הערב?"
"כן, אבל תצטרך להסתפק רק בי כי רוני לא יהיה הערב בבית."
"אין לי שום בעיה עם זה." מצהיר מיצי בעליצות רבה, ושואל מה דעתי שאת חנוכת הדירה החדשה שלו הוא יעשה בפורים, וככה כולם יבואו עם תחפושות בלי להרגיש דבילים יותר מידי.
"אחלה רעיון!" אני מתלהב, "אבל אין לי מושג למה להתחפש."
"מה זאת אומרת? לקאובוי כמובן." צוחק מיצי, ואחר כך מתנצל שהוא לא יכול לפגוש אותי בקולנוע כי המכונית שלו במוסך. אנחנו קובעים שאני אבוא לקחת אותו מדירתו ונפרדים.
אני חוזר הביתה שמח וטוב לב ומבשר בטלפון לרוני שהיום, סוף סוף, אני עומד לראות את הסרט הר ברוקבק. כשהוא שומע שאני עומד ללכת עם מיצי הוא שותק רגע ואז אומר מין "אהה!" מוזר כזה, ושוב משתתק.
"נו, די, תירגע כבר. אז הוא שלח לי ברכה לוולנטיין, אז מה? צא מהקטע הטיפשי הזה."
"אני כבר מזמן יצאתי מזה, השאלה היא אם מיצי יצא." אומר רוני בקול מסתורי ומבשר רעות.
שוב אנחנו רבים קצת, יותר בצחוק מאשר ברצינות, אבל מאחורי הבדיחות העוקצניות יש איזה מתח. הכי מטרידה אותי ההערה שלו שבגללי מיצי עזב לחיפה.
כמו טיפש אני הולך אחר כך לליאור ומספר לו על חנוכת הבית שמיצי מתכנן בפורים.
"מסיבת תחפושות! רעיון גדול!" צוהל ליאור, "לפחות משהו טוב אחד יצא מזה שמיצי עזב. הוא היה השותף הכי טוב שהיה לי, היה לי כל כך נעים לגור איתו." הוא שח בנוסטלגיה, שוכח ברוב נוחות את כל הפעמים שהוא ומיצי רבו והתכסחו. "חבל שהוא עזב, ותדע לך שהכל בגללך."
"בגללי, למה? אני לא אמרתי לו לעזוב." אני מתגונן.
"כן, אבל אחרי שקרה מה שקרה בראש השנה…"
"זו לא סיבה לעבור דירה." אני מוחה ומעלה השערה שנמאס למיצי לנסוע לחיפה כל בוקר ושעוד יותר נמאס לו לראות את ג'ורג'י מסתובב בתחתונים בדירה ולפחד שאבא שלו יגלה איפה הוא באמת נמצא כשהוא מספר שהוא אצל הדודה שלו.
ליאור צוחק ואומר שאני טיפש ולא מבין כלום, ולא נורא, הכל יורד בכביסה ויהיה בסדר.
"כן, בטח, הכל יהיה בסדר אחרי שנריח את הפרחים מהשורש." אני אומר – הבדיחה הקבועה שלי עם ליאור – ולא מספר לו שאני הולך עם מיצי לסרט. היה לי די והותר מהלשון החדה שלו.

סרט של הומואים
מאחר ומחר יום עבודה החלטנו שנלך להצגה של שבע בערב. האמת, הייתי די מופתע להיווכח שסרט כל כך מפורסם מציג רק ב'עממי', שהוא קולנוע די צנוע בנווה שאנן ליד הטכניון.
בדרך כלל אנחנו הולכים לראות סרטים בקניון לב המפרץ, או במתחם חוצות המפרץ. אני אוהב בעיקר את לב המפרץ הקטן והישן יותר. יש שם תמיד חנייה, זה קרוב לבית ואולמות הקולנוע הקטנים והאינטימיים על כיסאותיהם המרופדים חביבים עלי מאוד.
בעממי לא הייתי מאז ששיפצו אותו לפני למעלה מעשר שנים. למרבה המזל מיצי גר קרוב (ברח' חביבה רייך למי שמכיר את חיפה) ואחרי ששמעתי בעצתו ועליתי מתל חנן, מעפיל בדרך הטכניון עד לזיו, הגעתי לדירה הקטנה שלו בלי בעיות.
כרגיל עשיתי את זה שוב והקדמתי. אני לא מסוגל לאחר. מין פגם מובנה באישיות שלי. תמיד אני מקדים מעט, תמיד חושש לאחר, מתייסר אם אני מניח לדייט שלי להמתין יותר משנייה.
ברגע שהחניתי את המכונית ונעלתי אותה רוני התקשר. השעה הייתה רק שש ומשהו והוא בטח החמיץ ארוחת ערב כדי לשוחח איתי. הוא שאל אם כבר יצאתי, וצחק כששמע שכבר הגעתי. הוא, בניגוד אלי, מאחר סדרתי ואפילו לא טורח להתנצל על כך – כולם יודעים שהוא כזה וסולחים לו מראש.
"אל תשכח לקחת את הכדור לפני שתכנס לסרט, ותהיה ילד טוב." אמר לי לפרידה, "ותמסור ד"ש למיצי, ואל תשכח שמחר יום עבודה ואתה צריך להיות במיטה מוקדם."
"די כבר סבתאל'ה." רטנתי, אבל אני מודה שהדאגה שלו נגעה לליבי.
מצאתי את מיצי באמצע ריב טלפוני גדול עם אימא שלו. יחסית לוויכוחים שלי עם הורי השיחה הזו נשמעה כמו שיחת נימוסין מעודנת, אבל מיצי גדל בבית מאוד חם וליברלי. ההורים שלו, בעיקר אימא שלו, התנהגו תמיד כאילו הם חברים שלו. מעולם לא שמעתי אותו מתווכח אתה או אומר לה שלא בא לו לדבר על זה, ושלא תתערב לו בעסקים, ושהוא חייב לסגור כרגע כי הוא לא לבד.
הוא אמר את זה בנימוס רב, אבל אין להכחיש – הוא נפנף את אימא שלו כאילו הייתה עוד אימא פולנייה מתערבת. "אוף!" אמר כשסגר את השפופרת וניסה לחייך אלי, "לפעמים אימא שלי נורא קרצייה, הגעת ממש מוקדם חמי, עוד לא הספקתי להתלבש."
"סליחה." התנצלתי, "יצאתי מוקדם כי חשבתי שאני אתברבר, או שיהיו פקקי תנועה, וממתי אתה רב עם אימא שלך?"
"מאז שנפרדתי מהחבר הקודם שלי, היא נורא חיבבה אותו והיא לא מבינה למה נפרדנו."
"שמעתי שהוא סטג'ר, בטח לא היה לו זמן אליך, נכון?" הצעתי בנימוס סיבה סבירה לפרידתו מבחור ששמעתי שהוא ממש נחמד.
"לא, דווקא נפגשנו המון, הוא היה בסדר גמור, מתמחה ברפואת ילדים, בחור ממש מתוק. נפרדנו מיד אחרי שראינו יחד את ברוקבק."
"בגלל שהוא לא אהב את הסרט?"
"לא, מה פתאום? הוא נהנה מאוד מהסרט. אפילו קרא קודם את הסיפור כדי לדעת מראש את הסוף.
"וואלה." התרשמתי.
ואז מיצי הוריד את המיזע המרוט שלבש ואני חזרתי ואמרתי "וואלה!" בנימת הערכה, כי מיצי המתוק והעגלגל שהכרתי פעם נעשה הרבה יותר צנום, שרירי וחלק.
האמת שאהבתי אותו יותר בגלגולו המקורי, הדובי והשעיר, אבל הוא עבד כל כך קשה על ההתעמלות והדיאטה שלו (רק אלוהים יודע כמה עלה לו מכון הלייזר) שלא היה לי לב להגיד לו את זה ונחפזתי להחמיא לו על הריבועים בבטן.
כל הדרך לסרט, וגם אחרי שהתיישבנו באולם, מיצי דיבר על האקס שלו וניסה לנתח למה הם לא התאימו למרות שהבחור הזה היה ממש ממש חמוד, חכם, בשל לקשר וכמעט רופא. "אולי תיתן לי את הטלפון שלו מיצי? מרוב שסיפרת לי עליו אני כבר חצי מאוהב בו." התבדחתי, ואז כבו האורות.
"אל תדבר שטויות!" נתן לי מיצי מין מכה עדינה בבטן ו… פחות או יותר השאיר את ידו על ברכי. ניסיתי לסלק אותה בזהירות – מרגיש כמו בחורה חסודה בפגישה ראשונה – אבל מיצי התעקש וטען, תוך כשהוא מקרב את ראשו לראשי ולוחש לתוך אזני, כתפו מתחככת בכתפי, שלא ניתן לצפות בסרט הזה בלי לתת יד לחבר, כי זה סרט נורא נורא עצוב ומרגש, והוא חייב…
ואז נזף בו מישהו מאחור ואמר "ששש…" כזה קולני, כמו שתמיד אומרים בקולנוע, ומיצי אמר סליחה והתיישב זקוף בכיסאו, אבל ידו נשארה על ברכי, ובקטעים המרגשים, (והיו כאלו בשפע), הוא אחז בידי בחזקה. לקראת הסוף, כשמתברר שהגיבור מת, הוא אפילו הניח את ראשו על כתפי, משך באפו ונאנח.
אני לא מתכוון לדבר על הסרט כי כבר דברו עליו די והותר, אבל היה משהו בטענתו של מיצי שזה מסוג הסרטים שצריך לראות עם מישהו שנותן לך יד ומוכן לחבק אותך כשאתה מתרגש מאוד. שמחתי שאני לא צופה בסרט לבד ושיש לי את מי לחבק כשהכותרות החלו לרוץ על המסך.
החיפאים הם בליינים קטנים מאוד, בעיקר באמצע שבוע עבודה, ובנווה שאנן אין הרבה אנשים שבאים לראות סרטים בימי רביעי בשבע בערב. הקהל המועט מאוד שצפה איתנו בסרט המתין בשקט עד שהאורות נדלקו ורק אז פתח בדשדוש איטי לקראת היציאה. היו הרבה עיניים לחות (ולא רק של בחורות) בקרב האנשים שיצאו בשתיקה מהסרט, אם כי ככל שיכולתי להבחין זה היה קהל רגיל וחסר יחוד מבחינת מין, גיל ונטייה.
"אם הוא היה מתנהג כמוך אז לא הייתי נפרד ממנו." אמר לי מיצי כשהחזרתי אותו הביתה.
"כמוני? לא עשיתי כלום, סתם ישבתי בשקט. מה הוא עשה לא טוב?" התפלאתי.
"התנהג כמו דביל, לא בכה במקומות הנכונים, העיר הערות טיפשיות וציניות ולא ידע מתי לחבק אותי."
"זו לא סיבה להיפרד ממישהו." הערתי.
מיצי משך בכתפיו ואמר שלפעמים זו כן סיבה, ואחרי הסרט הוא הבין שזה פשוט לא זה ולא יעזור שום דבר.
"אני בטוח שבסוף תפגוש מישהו שכן יהיה זה." ניחמתי אותו.
"כבר פגשתי." אמר מיצי ונעץ בי מבט חודר, ומזל שהייתי יכול להעמיד פנים שאני מרוכז בנהיגה ולא יכול להחזיר לו מבט.
הגענו לדירה שלו, ועוד לפני שיצאנו מהמכונית הטלפון שלי שוב צלצל. זה שוב היה רוני שבעצם לא היה לו שום דבר מעניין להגיד, סתם לשאול איך היה.
"היה סרט נהדר." אמרתי, "נכון שהסיפור יותר טוב, ונכון שהיו המון כבשים ושתיקות הרות משמעות, אבל הן היו בטוב טעם ולא הפריעו."
"אז מתי אתה חוזר הביתה?"
"עוד מעט. אני רק קופץ לרגע לדירה של מיצי לבדוק אם התפרסם הסיפור ששלחתי לאתר הסיפורים, ואחר כך אני חוזר הביתה."
"אתה לא יכול לבדוק בבית? תן למיצי ללכת לישון."
"מיצי לא עייף, ואני רוצה לבדוק אצלו, לא בבית. די כבר להתעלק."
"ככה זה תמיד אצלנו." אמר מיצי בהשלמה, ספק מרירה ספק מבודחת, כשעלינו יחד לדירה שלו, "ברגע שאני לבד אתך הוא מיד מפריע."
"הוא אוהב אותי, והוא קצת קנאי. אם לא היית שולח לי את הכרטיס והכרית בוולנטיין הוא כבר מזמן היה שוכח את הסיפור שהיה בראש השנה."
"הסיפור שהיה בראש השנה קרה רק כי הוא עזב אותך בגלל בחורה." התרגז מיצי, "אתה לא רואה איזה טיפוס הוא? סתם ארוניסט פחדן. אני בטוח שהוא לא בא אתך לסרט כי הוא פוחד שמישהו יראה אותו אתך בסרט על הומואים."
מה יכולתי לענות על הטענה הזו? שום דבר. שתקתי ובדקתי את אתר הסיפורים. עדיין לא פרסמו את הסיפור שלי. כיביתי את המחשב, נפרדתי ממיצי שעמד מאובן ולא הגיב לחיבוק הצנוע שלי, והלכתי הביתה לכתוב איך גם אני ראיתי סוף סוף את הר ברוקבק. וכן מיצי, אתה צודק בכל מה שאמרת על רוני, הוא באמת כל מה שאמרת ואפילו יותר גרוע, אבל כשזה כן זה אתה משלים גם עם דברים שאתה לא אוהב ולא עוזב.
***
רוני לא חזר הביתה מהעבודה אלא קפץ קודם לביקור אצל הוריו. היום היה אביך נורא ולא נעים. יום מסוכן לחולי אסטמה, ולא התפלאתי שהוא רצה לבקר אצל אימא שלו, אבל הוא התקשר אחרי הביקור אצלם ואמר שהוא נוסע משם לבן דוד שלו מאור, ושהוא יישאר שם לראות את המשחק של מכבי.
כשמחיתי שאני מתגעגע, והמשחק מתחיל מאוחר, ולמה שלא יראה אותו בבית, או לפחות יעבוד דרך הבית לפני שהוא נוסע למאור? פרצה מריבה לא נעימה.
מסתבר שזה היה העונש שלי כי הלכתי לסרט בלעדיו – סרט שהוא סירב במשך כשבועיים ללכת לצפות בו מפחד שיראה עם גבר בסרט של הומואים.
"מיצי הזמין אותנו ביום רביעי אחרי שבירר עם ליאור שאני לא בבית." הודיע לי בזעף.
"אז מה? בין כה וכה לא היית הולך לסרט על הומואים." החזרתי לו מנה אחת אפיים.
"היית חייב להיכנס אליו הביתה אחרי הסרט?" הוא שאל בזעם, ואני כעסתי איך הוא בכלל מעז להציק לי, ולמה הוא לא סומך עלי בעוד שהוא…
"מה? מה אני? תמיד אתה חושד בי וחושב שאני…"
"תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפתי לי!" הטחתי לבסוף את השפופרת, ושוב נשארתי לבד.
הוא חזר מאוחר מאוד, אחרי חצות, ולמרות שלא נפגשנו מעל ארבעים ושמונה שעות הוא היה קר ומתנכר אלי, ואני חשתי פגוע וכועס מכדי לנסות לגשר ולפייס.
זו לא הייתה השעה המתאימה לשוחח בה על המסיבה של מיצי (שהחליט להזמין את כול החברים שלו, כולל אותנו, למסיבת חנוכת בית פורימית – תחפושות חובה), ובכל זאת קיימנו את השיחה המיותרת הזו דווקא בשעת לילה מאוחרת כששנינו כועסים ופגועים. רוני הצהיר שהוא לא ילך, ושאם אני רוצה אז בבקשה, שאעשה מה שבא לי.
ניסיתי לשנות את דעתו, אבל הייתי כעוס ולא ממש משכנע. בבוקר המשכנו בוויכוח המטופש הזה, ואז הוא פשוט הסתלק והשאיר אותי לבד עם הבלגן המאובק בבית.
כשחזר הביתה הוא מצא אותי שוטף רצפה, לקח את המגב השני ועזר לי, ותוך כדי שטיפת האבק הצהבהב שהצטבר על הרצפה בתקופת האובך דיברנו קצת, הפעם רגועים יותר.
אמרתי שאין לו סיבה לקנא ושאין אף אחד שאני אוהב חוץ ממנו, והוא אמר שהוא יודע, ושהוא כועס יותר על עצמו מאשר עלי כי הוא יודע שכל הקטע שהיה לי עם מיצי קרה באשמתו, ושמרגיז אותו שהלכתי לסרט עם מיצי דווקא בגלל שהוא התחמק מללכת איתי לסרט המסוים הזה, ושהוא רוצה שאני אלך למסיבה ואהנה, ואני אמרתי שבלעדיו לא אלך, וכמעט ששוב פרץ ריב, אבל מיצי התקשר פתאום ואמר שהמסיבה נדחתה ליום שני בגלל שיש לחבר שלו איזה אירוע משפחתי בסוף שבוע.
"מה? חזרת לחבר שלך? הסטג'ר?" התפלאתי.
"כן, הוא התקשר ודיברנו והחלטנו לתת לזה עוד סיכוי." אמר מיצי בשמץ התנצלות, "אז אתם באים ביום שני?"
"בטח שאנחנו באים מיצי, איזה שאלה? שנביא יין או אזני המן?" שאל רוני שכמובן האזין בקו השני.
"מה שאתם רוצים, העיקר שתבואו עם מצב רוח טוב." אמר מיצי ונפרד מאיתנו בברכת שבת שלום. אחרי שאכלנו את הפיצה המסורתית של יום שישי (שהפעם יצאה ממש טוב) רוני התמוטט עייף במיטה, וזהו זה, נכון לעכשיו.

בלי פאניקה
לי ולחבר הכי טוב שלי בתיכון – הסטרייט ההוא שהייתי מאוהב בו כמו דביל ושבמשך תקופה לא קצרה הייתי פחות או יותר הצל שלו, ולקח לי המון זמן להבין למה בכלל אני מרגיש מוזר כל כך לידו – הייתה מעין בדיחה שבזמנו נורא הצחיקה אותנו. על כל דבר חדש ומפתיע שהיה קורה (בגיל הזה כל מה שקורה לך הוא מדהים ומרעיש עולמות, החיים הופכים משמימים רק כשמתקרבים לגיל שלושים) היינו אומרים – בלי פאניקה! בלי פאניקה! – וככל שאמרת את זה בנימה יותר לחוצה והיסטרית ככה זה היה מצחיק יותר.
אני בטוח שאם ניפגש פתאום היום (והוא עוד יזכור מי אני) זה יהיה הדבר הראשון שנגיד אחד לשני ונתפוצץ מצחוק. איזה בחור יפה שהוא היה… פנים מסותתות בקווים ישרים, לסת נחושה ולוק מסוקס לתפארת. נו, טוב, זה לא שייך עכשיו לכלום, נמשיך הלאה.
אתמול רוני חזר נורא עייף והלך לישון אחרי הצהרים. ישנתי קצת לצידו עד שנמאס לי והחלטתי לרדת לליאור. ככה זה אצלנו, לליאור יורדים (לא מה שאתם חושבים סוטים) הוא פשוט גר קומה מתחתי ואם המדרגות שמוליכות מהדירה שלו לשלי היו יכולות לדבר… היה ערב קריר של יום שישי ואני ירדתי אליו לתומי עם חצי עוגת פרג בתור כיבוד בתקווה שיש לו חלב לנס קפה. לשמחתי היה לו חלב וגם רעיונות לתחפושת בשביל המסיבה של מיצי, וכמו תמיד היו אצלו גם כמה אורחים – סשה הגדול וסשה הקטן, אורי ועוד כמה שאני לא מכיר כל כך טוב – קוקיצות מעוצבות מהמכללה מן הסתם.
איכשהו מהדיבור על תלבושות ואיפור הגענו לדבר על אברי מין (של גברים, בטח של גברים! מה חשבתם?) ועל הסוגיה העתיקה שלא נפתרה מאז החלו בני אדם ללבוש בגדים – איך לדעת באיזה גודל בורך הבחור הנורא נחמד שפגשת זה עתה לפני שמגיע רגע האמת שאי אפשר לסגת ממנו בכבוד. "צריך לבדוק את האצבע הזו." אמר ליאור, לקח את כף ידי, בחן אותה בקפידה והצהיר שלפי הממצאים אני מטלטל בתחתוני כלי מרשים מאוד כי האצבע האמצעית שלי – זו שמשתמשים בה למחוות מזרחיות מגונות – ארוכה מאוד יחסית לשאר האצבעות שגם הן ארוכות, ובכלל, פתאום הוא רואה שיש לי יד גדולה מאוד.
"עזוב כבר, זה שטויות וזה לא נחשב." משכתי את כף ידי מידו, נבוך ומסמיק כמו תמיד כשהנושא המביך הזה עולה. להצדקתי אני יכול רק להגיד שכילד חלקתי חדר עם שני אחים מגודלים שמיהרו להתבגר, ואם אנחנו לומדים על עצמנו באמצעות השוואה לסביבה אני למדתי אז שיש לי ממדים מאוד לא מרשימים, וגם אחרי שבגרתי וגדלתי אני עדיין נבוך מהקטע הזה אם כי לטענת השותפים שלי לסקס אין לכך שום סיבה.
"מה לא נחשב?" מחא ליאור שהתחיל לתדלק את עצמו לבילוי של שישי עוד לפני שהגעתי, ואיבד את מעט המעצורים שהוא מצויד בהם בימות החול. "אל תגיד סתם, תביא נראה." אמר וקפץ עלי.
ישבתי באותו רגע על מעין מזרון הסבה שמשמש לו כספה לעת מצוא ופשוט נפלתי לאחור. למזלי הקיר מאחורי היה מרופד בשטיח עבה ככה שלא נפגעתי, אבל גם שאר בני החבורה שנכחו במקום הצטרפו לליאור, כולם מצחקקים בעליצות מסטולית משהו, צעקו, "כולם על חמי!" וקפצו עלי, מורטים את בגדי מעלי.
אני מניח שמי שהיה צופה בנו מרחוק היה חושב שאנחנו סתם חבורה עליזה של בחורים משועשעים שנורא נהנים מהאבקות שיש בה יותר מאבק של הומו ארוטיות, ואולי זה היה נכון לגבי כל השאר, אבל אני נתקפתי פתאום בפאניקה אמיתית לגמרי ולחלוטין, ופשוט איבדתי את הראש.
התחלתי לצעוק ולהשתולל שיעזבו אותי ודחפתי אותם מעלי בגסות, מנצל את העובדה שאני גבוה וחזק יותר מכולם. טוב, אולי סשה הגדול חזק יותר ממני, אבל הוא בחור נורא עדין, (גם אני בעצם), רק שברגע זה הייתי מבוהל והיסטרי, ואני זוכר את עצמי נחלץ בקושי מערמת הבנים שקפצו עלי ומנסה להסתלק.
לרוע המזל הם רצו אחרי בתרועות שמחה, לא מבינים שאני רציני ובאמת לא רוצה שהם יגעו בי, ובלי לחשוב קודם לקחתי כיסא וזרקתי אותו בכוח על החבורה הצוהלת שבאה בעקבותיי. לא נשארתי לראות מה תוצאות מעשי, זרקתי וברחתי.
מאחורי שמעתי את ליאור צועק עלי שאני מפגר ופסיכי, ואת אורי, נדמה לי, אומר לו שישתוק ושהכל באשמתו (מה שהיה בעצם נכון), ורצתי משם והלאה, לא הביתה אלא לדירה של בוריס שגר כמה רחובות מאתנו.
הדלת שלו הייתה נעולה ואני טלטלתי את הידית בקוצר רוח ובעטתי בדלת עד שהוא פתח אותה סוף סוף, לבוש תחתונים וגופייה וקצף הגילוח שעל פניו מסתיר אך בקושי את הבעת התמיהה הנסוכה עליהם.
"מה קרה דוצ'ינקה?" שאל בבס האיטי והרגוע שלו, "מי רודף אחריך?"
"לא יודע." אמרתי בבכי, "אני פוחד." ולמרות שהבטחתי לעצמי שלא עוד נפלתי על צווארו, מסתיר את פני בתלתלים המאפירים שעל חזהו, בוכה כמו ילד שקיבל מכה בברך.
הוא חיבק אותי חזק וחיכה בסבלנות עד שאירגע, ואחרי שסיפרתי לו גרסא מקוצרת מאוד של מה שקרה נאנח, מחה את פני במגבת מקצף הגילוח שדבק בהן, השכיב אותי על הספה שלו, כיסה אותי בשמיכת צמר משובצת עתיקה שנגררה אחריו עוד מתקופת דירת הזיונים הזכורה לטוב, נתן לי כוס תה והלך להשלים את הגילוח שלו.
"אני הולך להתקשר לרוני." אמר אחרי שהתלבש יפה ושם אפטר שייב, סימן בדוק שפניו מיועדות ליציאה לבילוי, אבל ברגע שניגש לטלפון התלוי במטבח הקטן שלו הדלת נפתחה ורוני נכנס.
"מה קרה?" שאל, מביט בי ואחר כך בבוריס, כולו זועם ודרוך לקרב, רק מחפש על מי לשפוך את זעמו, "אתה חולה?" התנפל עלי, "למה אתה שוכב ככה? הזדיינתם?"
"בוז'ה." נאנח בוריס וגלגל את עיניו בתיעוב, מניד תוך כדי כך את ראשו בהבעה של מיאוס ומורת רוח, "אני צריך ללכת דוצ'ינקה." פנה אלי, מתעלם מרוני, "תשאיר לי את המפתח במקום הרגיל ותירגע כבר, לך לטיפול או משהו, לכו שניכם לטיפול." אמר ויצא בטריקת דלת שהבהירה לי היטב את דעתו על דרמות קווין היסטריות שיש להן חברים דרמטיים לא פחות.
"למה זרקת כיסא על ליאור? מה הוא עשה לך?"
"כלום, סתם נכנסתי ללחץ, זה היה בצחוק, הוא רצה להפשיט אותי."
רוני התנפח כולו מכעס. "למה?"
"הוא רצה למדוד לי את הזין כדי לדעת אם… שטויות… זה היה סתם בצחוק. סתם נלחצתי."
"אבל למה לא באת הביתה? למה רצת לבוריס?"
"לא יודע." התייפחתי חרש, "לא חשבתי כמו שצריך, הייתי בפאניקה." אבל בסתר לבי ידעתי היטב למה לא ברחתי הביתה אלא לבוריס. איך אני יכול ללכת עם הפוסט טראומה שלי ועם הבעיות שאני גורר לרוני שהוא רק ילד שלוקח הכל ללב? שכועס ונבהל מכל שטות ושהוא עוד יותר אובד עצות ממני?
חזרנו הביתה בשתיקה אחרי שהשארתי את המפתח של בוריס במקום הרגיל.
"אולי אני אתקשר למנחה שלך?" הציע רוני כשהתמדתי בשתיקתי הקודרת.
"הוא חולה, אני אדבר איתו בשבוע הבא. אתה יוצא היום?"
"כן, כבר קבעתי עם חברים, אבל אני אבטל אם אתה צריך אותי."
"לא, תלך. זה בסדר. אני הולך לישון. פגעתי במישהו עם הכיסא הזה?"
"לא. פספסת אותם בגדול. כמעט פגעת בחלון, מזל שהעציצים עצרו את הכיסא. שום נזק לא נגרם."
"טוב, מחר אני אלך לבקש סליחה מליאור."
"זין שתבקש ממנו סליחה! שהוא והחברים המפגרים שלו יבואו להתנצל לפניך או שאני מפרק אותם!"
"די, די, אל תדבר שטויות. הם רק צחקו. הם לא ידעו, גם אני לא ידעתי עד שזה קרה, אני דפוק רוני."
הוא נאנח ואמר שאני לא ושהכל יהיה בסדר, והבטיח לחזור מוקדם (ובאמת חזר לפני אחת) והלך להתלבש. לפני שיצא הוא זרק לי מהדלת שיש שמונה עשרה וחצי סנטימטר.
"איך אתה יודע?" התרגזתי, אף פעם לא הסכמתי לעשות סיפור מהקטע הזה שהוא פשוט אידיוטי ואובססיבי.
"מדדתי בוקר אחד כשישנת, והוא גם נורא עבה, אבל כשניסיתי למדוד את הקוטר התעוררת." העווה את פניו בקונדסות.
"אתה כזה אוויל רוני!"
הוא מתעלם מנזיפתי, מגחך בשביעות רצון. "שלי יותר ארוך בחצי סנטימטר, אבל שלך יותר עבה."
"אידיוט אחד! לך כבר!" זרקתי עליו את הכרית של מיצי – כרית לב אדומה וקטיפתית, והוא ענטז לו החוצה, צוחק בשביעות רצון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s