מאז שבאתי לעבוד בלייזר אני שומע לא הרף על החתונה של הסגן. מסתבר שכיום חתונה זו הפקה מסובכת ויקרה מאוד. הסידורים לחתונה נעשו מעין מוטיב חוזר בשיחות שלו איתי (אפילו אני כבר התחלתי לדאוג בגלל שהטבעת שהוא הזמין עדיין לא הגיעה ומה יהיה, הרי החתונה תהיה ב – 10.3. ואיך הוא יתחתן בלי טבעת?)
המסכן הזה עובד כל כך קשה בשביל החתונה הזו שממש כואב לי הלב עליו. בזמן האחרון הוא אפילו התחיל לאכול את הציפורניים, כנראה שארגון חתונה הוא כעין טירונות שצריך לעבור לפני שמגיעים לשלוות חיי הנישואים.
היום קיבלתי סוף סוף את ההזמנה לחתונה. אמרתי תודה והחמאתי לו על ההזמנה היפה, אבל ביני לבין עצמי נעצבתי אל לבי. זו הזמנה זוגית וכמובן שלא אוכל לבוא עם בן זוגי, כשם שהוא לא יכול לקחת אותי לאירועים שהוא הולך אליהם. אני בטח אלך עם שירי שיחסיה עם בעלה מעורערים עד כדי כך שהם לא יוצאים יותר יחד.
לדעתי היא צריכה לעזוב אותו, אבל היא פוחדת להיות לבד וחוששת שלא תסתדר בלי המשכורת שלו. כל הזמן היא אומרת לי שהוא לפחות אבא טוב, אבל לדעתי אבא שמזלזל באימא ליד הילדים, ומסרב ללכת לבילויים שכוללים גם אותה הוא לא אבא טוב. זה שהוא מבלה עם הילדים בשבתות ומבזבז עליהם כסף עדיין לא הופך אותו לאבא טוב, אבל זו רק דעתי ואין לי זכות להגיד לשירי מה לעשות עם החיים שלה.
אחרי שהוא חילק את ההזמנות הוא שאל אם אני אבוא עם החברה שלי, נאלצתי להודות שאין לי חברה, ושבטח אבוא עם שירי. הסגן הביט בי במבט מוזר ושאל אם אני יודע שהיא נשואה עם ילדים, ומבוגרת ממני בעשר שנים.
"אני יודע, תרגיע, אנחנו רק ידידים." אמרתי, והבטתי שוב בעיטור שעל ההזמנה – כתובת נאה שאומרת, "מצאתי את שאהבה נפשי" – והרגשתי מדוכא, לא בגלל שהסגן מתחתן חלילה, אלא בגלל שגם אני מצאתי את שאהבה נפשי, אבל אני לא יכול לספר על זה לאף אחד. אני לא רוצה להתחתן אתו, לא צריך להיסחף, אחרי ששמעתי על הקשיים של שכירת אולם ודי. ג'י. וצלם, ועוד מיליון ואחת הסידורים שצריך לעשות כדי להתחתן אני לא רוצה להתחתן בכלל, אבל… נו, טוב. ככה זה, היה יכול להיות יותר גרוע והעיקר הבריאות.
***
האמת, לא רציתי לספר על זה. חשבתי שאני פשוט אתעלם ודי, אבל הרי זה קרה, ובשביל מה יש בלוג אם לא בשביל לכתוב מה קורה?
הנה, כבר נגמרו 'הכי גאים שיש' ואני מת מעייפות, אבל לא מצליח להירדם מרוב מחשבות ודאגות, וזה לא רק הכסף, עם הכסף אני כבר אסתדר איכשהו. מחר אני חוזר לעבוד עם הקרטונים, ואני אעבוד בפנצריה כשיהיה להם לחץ. אני אסתדר כבר, אבל מה יהיה עם החיים שלי? מישהו יכול להגיד לי?
היה לי שבוע כזה גועלי – קודם כל רבתי נורא עם הסגן. המריבה הייתה באוויר כבר הרבה זמן, אבל היום זה התפרץ. בבוקר הוא הגיע עייף לעבודה כי עשו לו מסיבת רווקים. הייתה מסיבה נהדרת עם המון שתייה, והייתה חשפנית והכל… אבל למרבה הצער למחרת הוא היה חייב לחזור לעבודה. הוא בא לא מגולח ותשוש, וכל הזמן רטן והתעצבן. בשלוש רוני התקשר להגיד לי ששוב הוא לא בא לישון בבית ואני המשכתי לעבוד ולדבר תוך כדי כך בנייד ואז הסגן התפרץ בצורה מגעילה וצרח עלי.
לדעתו אני לא מסוגל לדבר בנייד וגם להמשיך לעבוד עם המקשים והוא הודיע לי את זה בקולי קולות. אז קודם כל אני כן יכול כי אני משתמש בעבודה רק ביד אחת בלבד ושנית … לא יודע מה שנית, סתם, נמאס לי שהוא צורח עלי כל הזמן.
אמרתי לרוני שבסדר, שיעשה מה שהוא רוצה וסגרתי את הטלפון, ואז קמתי וצעקתי על הסגן בחזרה שגם לי יש חיים פרטיים משלי, ושיפסיק להציק לי, ושאני כן יכול לעבוד ולדבר תוך כדי כך. הוא צעק חזרה כמובן, וגם אמר לי שאם לא נאה לי אני יכול ללכת להתלונן אצל מר מיכאלוב או פשוט לעוף משם.
המניאק יודע שהבוס נותן לו תמיד גב ושאני צריך את העבודה הזו ולא יכול פשוט לקום וללכת, ולכן הוא הרשה לעצמו לדבר אלי ככה, ומה שהכי כאב לי זה שאחת הבנות מהגרפיקה שהתיידדתי אתה קצת בדיוק נכנסה ושמעה איך הוא צועק עלי.
זה היה מביך כל כך. היא נכנסה לחדר הלייזר כדי למסור לו הודעה וזה הפסיק את הוויכוח. אחר כך הוא ארז את המקשים שהספקתי לעשות – עשיתי יותר מאלף אתמול, אני נעשה זריז יותר מיום ליום – ולקח אותם בשתיקה החוצה לשלוח אותם במוניות אביב, ואני המשכתי לעבוד עד ארבע ואז הסתלקתי בשתיקה הביתה.
אני שונא לריב ולהסתכסך בעבודה, וזה היה כל כך לא פייר מצידו, אני עובד עם כל הלב בעבודה הדפוקה הזו, והיה נבזי מצידו להציק לי בגלל שיחה אחת קטנה.
הרגשתי חרא שאי אפשר לתאר, ומחר אני צריך להמשיך לעבוד אתו, וביום חמישי הוא מתחתן. למה אני צריך לבזבז עליו ערב שלם ועוד לשלם כסף שאין לי כמתנה לבן אדם שאני בקושי סובל? אני צריך להגיד לשירי שתלך לבד או עם חברות. אני ממש לא רוצה לראות אותו מחוץ לשעות העבודה.
הלכתי לנוח. בקושי נרדמתי ומיד התעוררתי מהטלפון. זה היה עודד הנודד, אני לא יודע מה היה דחוף לו לספר לי שלרוני יש חברה חדשה שהוא מסתובב אתה בכל מקום בבסיס. היא חברה של ספירית ושמה נגיד – ברקנית. הוא ראה אותם מתמזמזים אתמול באולם הקולנוע בבסיס. (ולי רוני סיפר שיש כוננות והוא חייב להישאר בבסיס ולעבוד).
"התלבטתי כל היום אם להתקשר אליך ובסוף החלטתי לספר לך את זה כי אני חבר שלך." סיים עודד את השיחה במתיקות.
תודה רבה לך עודד, עם חברים כמוך מי צריך אויבים? חשבתי בשקט לעצמי, והודיתי לו בשוויון נפש, נפרדתי ממנו בנימוס, והלכתי לבקר את בוריס, כאילו כדי לתת לו צ'קים דחויים על המחשב שהוא תיקן למעני, אבל בעצם…
בוריס כמובן לא הסכים לקחת ממני צ'קים, אמר לי שאני פולני סתום, ונתן לי נשיקה על הלחי, ודי הופתע כשנצמדתי אליו. הופתע, אבל לא נבהל.
אחרי דקה היינו בחדר השינה שלו. ולאדי והוא לא גרים יחד, ולשמחתי הוא לא היה שם באותו יום, אם כי גם אם הוא היה… כבר עשיתי שלישיות, ובמצב הרוח שהיה לי ברגע זה…
זה היה מהיר ואלים, ואחר כך בכיתי קצת וסיפרתי לו על כל הבעיות שיש לי עם רוני – על האתר הדוסי ההוא 'עצת נפש' שחירפן אותו, ועל הסקס שלנו שנעשה מגעיל כזה, בלי חדירות אלא אם כן אני ממש מאלץ אותו בכוח, ועל החברה החדשה שלו ברקנית, ועל זה שכבר יומיים הוא לא ישן בבית. בקיצור, שפכתי עליו את כל הבאסה שישבה לי על הלב. אפילו על המריבה עם הסגן סיפרתי לו.
הוא חיבק ונישק אותי וניחם אותי ואמר שיש תקופות לא טובות בחיים וזה עובר ואז עשינו שוב סקס, והפעם לאט יותר, וזה היה טוב כל כך… אני כל פעם שוכח כמה זה טוב איתו. הוא מכאיב לי קצת, אבל בדיוק במידה, מגיע עד הגבול שבו העונג מתחיל להכאיב מידי ונסוג, משתעשע איתי קצת, מושך את הזיון עוד ועוד, מתקיף ונסוג, צוחק מהתסכול שלי, ושוב חודר לתוכי בכוח, מתבונן בי בארשת ניצחון כשאני גומר, רועד ומתנשף בזרועותיו, וגומר אחרי באנחה חרישית. "רק שלא תתחיל לסבול מיסורי מצפון בגלל מה שעשינו." אמר לי אחר כך כשליווה אותי לדלת.
"אני בטח שלא, ומה אתך? מה ולאדי יגיד אם הוא ידע?"
"כשאני אספר לו הוא יצטער נורא שהוא לא היה כאן גם כן." הצטחק בוריס, "הוא חושב שאתה ממש שווה."
הסמקתי קצת והוא התפקע מצחוק. "תבוא לבקר פעם כשהוא יהיה אצלי. יש לו קעקועים מדהימים על התחת. אפילו ז'וז'ו וקוקו אמרו שהם בחיים לא ראו דבר כזה."
כשיצאתי ממנו הדלקתי שוב את הנייד. היו לי המון הודעות מרוני. סגרתי אותו שוב והלכתי הביתה. ברגע שנכנסתי רוני התקשר בעצבים לטלפון של הבית וצעק עלי שמה קרה לי? ולאן נעלמתי?
"תרגיע, הייתי אצל בוריס. בילינו קצת יחד."
"אה." הוא חשב מהר, "אני מבין שעודד כבר דיבר אתך?"
"כן."
"זה לא מה שאתה חושב חמי."
"בסדר."
"אתה כזה דפוק מנחם."
"בסדר."
"מחר אני אבוא הביתה ונדבר."
"בסדר."
"מה בסדר? אתה לא מכיר עוד מילים?"
"אני רוצה לראות את 'הכי גאים שיש' ואתה מפריע. לילה טוב רוני, תן נשיקה בשמי לברקנית." וסגרתי.
גמרתי לראות טלוויזיה, גמרתי את הפוסט, גמרתי לשנוא את עצמי, ואותו, ואת ברקנית. אולי עכשיו אני אצליח להירדם סוף סוף. בעוד כמה שעות אני שוב צריך להיפגש עם הסגן.
כשהגעתי הבוקר לעבודה דבר ראשון בדקתי אם המכונית של הסגן עומדת בחניה, והיא לא הייתה. אולי הוא לא יבוא היום? שעשעתי את נפשי בתקוות שווא. אבל כמובן שהוא כן הגיע. מיד אחרי הפסקת עשר הוא צץ בלייזר ומצא אותי עומד כמו ילד טוב ועובד על המקשים החדשים – מקשים שחורים עם קצוות שנראות בדיוק כמו אוזני חתול. הוא היה אמור להיות בחופש כי הוא מתחתן ביום חמישי, אבל הוא ויתר על התכניות האישיות שלו כדי לא לאכזב את הקליינטים, כזה מין טיפוס מצפוני הוא.
הייתם צריכים לראות איך התנהגנו זה עם זה, כמו דיפלומטים במסיבה אצל האפיפיור, רק עניבות היו חסרות לנו.
הסתובבנו בחדר הלייזר הצפוף והמבולגן כמו שתי קוביות קרח קטנות ועצבניות. כל מילה שנייה שלנו הייתה תודה רבה ובבקשה. הוא ביקש סליחה כל פעם שהשרוול שלו נגע בי בטעות, והכל בלי חיוך ובלי להביט זה בזה.
כמובן שההצגה שלו לא הטעתה אותי, מיד ידעתי שהוא מצטער על מה שהיה אתמול ומנסה להעביר את זה ולזרום הלאה. ככה הוא עושה תמיד אחרי שהוא מתפרץ עלי, אבל המשכתי להיות מנומס וקר. תודה רבה, בבקשה, זה היה כל מה שהוא שמע ממני היום.
הייתם צריכים לשמוע אותנו – ממש מוטאציות של חנה בבלי, הוא מתנצל שכיבה לי את הרדיו, ואני אומר בנימוסיות מוגזמת שזה בסדר, לא אכפת לי. היינו מנומסים כמו שני לורדים בריטיים. מזל שהייתה המון עבודה ולא היה לנו זמן לחשוב יותר מידי. דווקא השבוע יש לחץ אטומי בלייזר. הקליינטים ממש מציפים אותנו בעבודה ונדהמים לשמוע שיש לעובדים חיים פרטיים והם מעיזים לעשות תכניות. מה פתאום הם רוצים להתחתן ולצאת לחופשות בדיוק כשצריכים אותם דחוף בשביל לסמן משהו?
***
היום היה יום האישה וכל היום דיברו על זה ברדיו. בתכנית המילה האחרונה, החביבה עלי במיוחד אברי וג'קי לוי ניסו למצוא מילה עברית לתסמונת קדם ויסתיתP.M.S. בלעז. לצערי הפסדתי את החצי השני של התכנית בגלל שמר מיכאלוב בא ללייזר עם קליינט לחוץ במיוחד שבא לפקח על סימון החלקים שלו – מין צינורות נירוסטה לא מזוהים – והם כיבו לי את הרדיו.
חזרתי הביתה מרוט ועייף, וכשפתחתי את הדלת נדהמתי לגלות שתי נשים מתנשקות על הספה שלי. אלו היו ספירית הגפרורית וברקנית שהתבררה כעלמה שמנמונת ומתולתלת עם עיניים בהירות וחיוך חמוד.
רוני היה במטבח, מבשל בבת אחת בארבע סירים וגם אופה משהו בתנור. הוא חייך אלי חיוך זוהר ונישק אותי על הפה, נלחץ אלי חזק, מועך בכוח את הזין שלו ישר אל הבטן שלי, ומיד ידעתי שזהו, ההשפעה המרעילה של האתר ההוא פגה והוא חזר לעצמו. במקום לחוש הקלה חשתי אשם ונבוך בגלל מה שעשיתי אתמול אצל בוריס.
עכשיו נזכרתי בהבטחות שהבטחתי לעצמי שהפעם אני לא מפשל, שהיחסים עם החבר הזה יהיו מיוחדים וטהורים. איזה אפס אני, ברגע שהיו לנו קצת בעיות רצתי לזיין מהצד.
אכלנו ואחר כך התנצלתי שאני צריך ללכת לשיעור התעמלות. הגב שלי היה כל כך תפוס ממתח ומהעבודה הרצופה מול הלייזר עד שממש הייתי צריך את הפילאטיס שישחרר אותי קצת.
רוני ליווה אותי לאוטו וסיפר לי בלחש שהבנות מאוהבות עוד מהטירונות, ושהוא מחפה עליהן כי בן דוד של ברקנית משרת באותו בסיס ומאז שברקנית הצליחה לעבור לרמת דוד הן פוחדות שהוא ילשין עליהן למשפחה שלה. גם ככה בקושי נתנו לה להתגייס והיא עמוק בארון. לכן הוא מעמיד פנים שהוא חבר של ברקנית, ולכן הוא הלך אתה לסרט. מה שעודד לא סיפר לי היה שגם ספירית הייתה אתן והן החזיקו ידיים בחושך והתעלמו ממנו לגמרי.
"חשבתי שיש לכם כוננות?" אמרתי בקרירות, "מה פתאום הלכת לסרט?"
"יש לי ביפר. מרגע שמזעיקים אותי לוקח לי שתי דקות להגיע למחלקה." אמר רוני בקול מתגונן, "מה? אתה לא מאמין לי? הן לסביות, והן מאוהבות, והן חברות שלי. אני רק עוזר להן, אל תהיה מגעיל כזה מנחם, זה לא מתאים לך."
"בסדר." אמרתי, "אני מאמין לך, תרגיע כבר."
"אז לא אכפת לך שהן ישנו אצלנו הלילה, נכון? יש להם מעט מאוד הזדמנויות לישון יחד במיטה זוגית נוחה."
"בסדר." אמרתי, מנסה לחייך בחביבות. "אין בעיות. בעצם, תן להן את המיטה שלנו כי אני הולך היום לעבוד בקרטונים ועד שאני אחזור בטח תישן כבר ו…"
"אני לא אישן חמי, אני אחכה לך." הכריז רוני בתקיפות, וליטף אותי. "אני מאוד מתגעגע אליך, הייתי כזה טיפש בימים האחרונים, בטח נמאס לך ממני, אבל זה עבר לי ואני רוצה…"
נכון שיש רגעים בחיים שבא לכם להיות דני דין ופשוט להתפוגג באוויר? זה היה בדיוק רגע כזה. למזלי היה כבר מאוחר והייתי חייב לטוס לשיעור.
היום היינו רק אני ועוד גברת אחת שלא מפסידה אף שיעור, וכמובן ברבי החמודה – המורה שלנו. זה היה כמעט שיעור פרטי. היה כיף, עבדנו קשה מאוד, ממש הזעתי, אבל המאמץ היה טוב לשרירי הגב הדואבים שלי והסיח את דעתי מהלילה המצפה לי.
כשחזרתי הודיע לי רוני בששון שאני לא צריך ללכת לעבוד היום, אלא רק מחר, ואחרי שראינו חדשות הוא התחיל לפהק בהפגנתיות, אמר לילה טוב והלך למיטה. הבנות חיכו עוד כמה דקות סמליות ופרשו גם הן, ולי לא הייתה ברירה אלא להצטרף אליו.
"מה הבעיה?" הוא שאל אחרי כמה דקות שבהן הגבתי בנוקשות על החיבוקים והנשיקות שלו, "אתה כבר לא אוהב אותי יותר?"
לרגע היססתי איך להגיב. האם פשוט להגיד לו את זה ישר – אתמול כשהייתי אצל בוריס הזדיינו, או שאולי לעטוף את האמת בכל מיני תירוצים וסיפורים על דיכאון, ומתח, והרגשת בדידות בגלל שהוא לא היה בבית יומיים, וגם כשהוא כן היה בבית הסקס היה חרא? ואז הוא התחיל לבכות.
זו הייתה אשמתי. השתיקה הארוכה שלי שבאה כתגובה לשאלה שלו הפחידה אותו, וכמו ילד קטן הוא התחיל לילל. מובן שחיבקתי אותו והבטחתי לו שאני נורא נורא אוהב אותו, ותמיד אוהב אותו, ואני מבין כל מה שעבר עליו וזה בסדר.
אחרי שהרגעתי אותו (ואני נשבע שלא שיקרתי, התכוונתי לכל מילה שאמרתי ואני באמת אוהב אותו) לא הייתי מסוגל לספר לו את האמת המכוערת ופשוט סתמתי את הפה. התחבקנו והתנשקנו ובסוף עשינו אהבה ונרדמנו חבוקים.
שעה אחר כך התעוררתי בגלל חלום זוועתי שאני לא מסוגל לזכור, אבל הוא היה מגעיל לגמרי, ואני יודע שהוא בא הישר ממעמקי המצפון הלא נקי שלי.
גלשתי לי קצת בבלוגים וגיליתי שמוריקס – הבלוגר החביב עלי – עבר תוך שעתיים ממצב של דיכאון חמור לאופוריה בגלל שהוא התאהב פתאום במישהו מאטרף. איזה בחור שהוא אפילו לא פגש אלא רק דיבר אתו בטלפון.
אני מניח שלעומתו אני עוד שפוי יחסית. קראתי עוד כמה בלוגים של חבר'ה מוזרים מאוד שגרמו לי להרגיש מרוצה מאוד שאני סתם בן אדם רגיל ומשעמם, ואחר כך כתבתי את הפרק הזה.
עוד כמה דקות יהיה 'הכי גאים שיש' אחרי שאצפה בפרק הנוכחי אלך לישון בתקווה שגם הפעם הצלחתי ללכת בין הטיפות ולהישאר יבש והכל אולי עוד יסתדר לי.
***
בסוף לא הלכתי לחתונה של הסגן כי סבא נפטר פתאום. קברו אותו אתמול ולמרות שבכלל לא חשבתי ללכת ללוויה סמי שכנע אותי שאני חייב, ואי אפשר שאני לא אגיע, ושאני אצטער על זה מאוחר יותר, והכל יהיה בסדר, ושאפסיק להיות טיפש תינוקי כזה. גם רוני אמר שבטח, ואיך יכול להיות שאני לא אהיה בלוויה של סבא שלי?
נכנעתי והלכתי. אתם בטח מתפלאים למה הם בכלל היו צריכים לשכנע אותי ככה. הרי זה סבא שלי, אבל כדי להסביר את זה אני צריך להסביר הכל מבראשית, ובאמת ניסיתי להסביר, אבל זה עייף אותי כל כך… בסוף התייאשתי והלכתי למיטה.
ישנתי עמוק וטוב עד שאיזה טלפון טיפשי ממישהו שעורך סקרים על משהו העיר אותי.
אני ממש שונא להתעורר בפתאומיות ועוד מצלצול אכזרי שקורע אותי מהשינה באכזריות עיקשת ומשאיר אותי מטושטש ועם כאב ראש ומין רעד פנימי לא נעים כזה בגפיים. טוב, עכשיו אני כבר ער לגמרי, אז הנה אני מסביר הכל – המשפחה שלי מתחלקת לשניים, הצד הקפוא של אימא, והצד החמים יחסית של אבא.
הסבא שמת הוא מהצד הקפוא. לא היה לי קשר טוב אתו. לא, זה לא היה משהו אישי נגדי, הוא פשוט היה מין בן אדם כזה ש… בוא נגיד שיחסי אנוש לא היו הצד החזק שלו.
את צד המשפחה של אבא חיבבתי יותר, וכבר סיפרתי שעד גיל חמש בערך גרתי אצל ההורים של אבא בגלל שאימא הייתה חולה, כנראה דיכאון אחרי לידה ולא היה לה כוח לטפל בי. אחר כך הם חלו ונפטרו אחד אחרי השני, משאירים אותי להתמודד לבד עם הקרחוניות המשפחתית שלנו. אצל סבא וסבתא מהצד של אימא ביקרנו מעט מאוד, רק בחגים. מידי פעם קיבלנו דמי כיס זעומים שניתנו רק אם נהיה ילדים טובים, ונשב יפה, ולא נדבר, ולא נתלכלך ולא… ולא… חוויה מאוסה.
אני תמיד הייתי הקטן והשקט שבחבורה, וסבא היה מביט בי בחשדנות ואומר שנכון שאני ילד שקט, אבל מים שקטים חודרים עמוק. לקח לי הרבה זמן להבין שזו לא איזו קללה או נבואת זעם אלא משפט שבעצם יש בו שבח. או שלא?
הוא היה אומר את זה בפולנית כמובן. מים שקטים בפולנית זה צ'יחה וודה וככה הוא היה קורא לי בפעמים המעטות שראה אותי. לא ראיתי אותו שנים ולא התגעגעתי אליו כלל, ואני בטוח שגם הוא לא התגעגע אלי, ובכל זאת הלכתי כי סמי לחץ, ורוני אמר שצריך.
הייתה לוויה קטנה ושקטה. האחים שלי היו כמובן, עומדים זה לצד זה, תוקעים מבטים באוויר. היו כמה שכנים וקומץ דודים ודודות, כולם נראים כמו אנשים שמחכים לאוטובוס – משועממים, לא ממש רוצים להיות שם, ובטח שלא מנחמים זה את זה.
רק סבתא בכתה קצת ונשענה על אישה זרה, גבוהה וחסונה עם תלתלים בהירים – העובדת הזרה ממולדביה שנשכרה לטפל בסבא.
ליד אימא עמדה דוסית שמנה אחת ולקח לי דקה שתיים להבין שזו בת הדודה שלי, הדקיקה והעדינה לשעבר, ושהיא בחודש התשיעי, אם לא העשירי. לצידה עמד גבר זר, לבוש כאברך ישיבה, כנראה בעלה. פסעתי לעבר סמי, מבחין, משועשע מעט, שאחי הגדול משה נחפז להימלט לעבר קבוצת זקנות חבושות מטפחות ראש כדי לא להיתקל בי.
הבטתי במבט מאשים בסמי. "איך הייתה החתונה?" שאלתי אותו. הוא הסמיק קצת ואמר שאפסיק להיות דביל, ושגם ככה המשפחה של הבחור כמעט שביטלה הכל בגללי, ומזל שהוא היה מאוהב מעל לאוזניים באחותי והתעקש להתחתן אתה.
טוב, אם זה נחשב מזל אז שיהיה. אני מניח שגם לברית לא יזמינו אותי.
אנשים שהכרתי רק למחצה הנידו אלי ראש בהיסוס, לא בטוחים מאיפה הם מכירים אותי. אימא התעלמה ממני, ואבא ניגש אלי רק אחרי הקבורה, לחץ על זרועי בצורה מגושמת ושאל מה שלומי ואם יש לי די כסף. הדרך שלו להגיד שלמרות הכל הוא בכל זאת דואג לי.
אמרתי שאני מסודר ויש לי עבודה והכל.
"סמי אומר שקנית דירה, ואתה חי עם בחור נחמד." ניסה אבא לפתח שיחה.
עשיתי כן עם הראש, עונה בבת אחת על שתי השאלות שלו ובכך מחסל בקלות דעת את כל נושאי השיחה שלנו.
"אימא ממש שבורה מהמוות של סבא." סח אבא, וזו הייתה, למי שלא מבין, מעין התנצלות בשמה של אימא על ההתעלמות שלה ממני.
"כן, שמעתי שסבא המסכן סבל מאוד לפני שמת." שיתפתי פעולה בנימוס כדי שאבא יבין שאני מבין ולא לוקח ללב.
"הזקן המסכן לא היה בהכרה לקראת הסוף." הסכים אבא בכובד ראש.
סמי סחב את משה, אחי הגדול, שיבוא ויעמוד לידי וככה עמדנו שם ארבעתנו, דומים זה לזה כמו אפונים בתרמיל. כולנו העתקי פחם צעירים יותר של אבא. אותו השיער הצפוף והמרדני, אותן העיניים החומות, העור הלבן, וזיפי הזקן העקשנים שצריך לגלח פעמיים ביום.
כיום השערות של אבא כבר לבנות, וגם משה מתחיל להאפיר בצדעים. הוא גידל כרס עגלגלת, אבל הכתפיים שלו עדיין רחבות ויש לו אותן ידיים כמו שלי – גדולות ומכוערות. אני בטוח שאחרי יום עבודה מתיש כואב לו הגב בדיוק באותן הנקודות כמו שלי.
כל מי שמביט בנו רואה שאנחנו חולקים אותם גנים, שאנחנו שייכים לאותו שבט, ובכל זאת אנחנו עומדים נוקשים ונבוכים, לא מביטים זה לזה בעיניים, לא נוגעים אחד בשני, לא יודעים מה להגיד זה לזה למרות שחלקנו אותה דירה במשך כמעט עשרים שנה.
אם לא הייתי מכיר אותם כל כך טוב הייתי חושב שזה בגללי, אבל לא, הם פשוט כאלו, מסוגלים לדבר רק על כסף וקניות, מתלהבים טיפה כשמדובר על כדור רגל, או פוליטיקה, (כולם ימניים בטירוף כמובן), וחוץ מזה כלום. לא ספר, לא סרט טוב, לא מוזיקה, שום דבר.
"סבא תמיד קרא לך מים שקטים." אמר סמי אחר כך, כשליווה אותי לרכב.
"כן, אני זוכר. לעומתכם באמת הייתי שקט."
"לא רק לעומתנו, תמיד היית שונה מכולם, אפילו שהיית ילד קטן אהבת לקרוא ולא לשחק."
"כן, ראו עלי את ההומואיות עוד כשהייתי בחיתולים." אני מנסה להתבדח. לצערי זה יוצא מריר וכועס ובכלל לא מצחיק.
"אל תחשוב שהם לא דואגים לך," אמר סמי כשכבר הייתי באוטו, "אבל אתה יודע איך הם, אתה מביך אותם, הם לא יודעים איך לדבר אתך."
"בסדר, לא חשוב. תמסור לה מזל טוב ממני, ושתהיה לה לידה קלה. זה בן?"
"כן, בקרוב, אם ירצה השם, תהיה ברית." אומר סמי בקול נמוך, קצת מבויש, ואני יודע שלא יודיעו לי על הברית, ושאם בכל זאת אופיע אביך אותם לפני המחותנים הדוסים שלהם.
"טוב, אז ביי." אני אומר ומסתלק משם מהר.
בדרך אני עובר על פני מסע לוויה אחר של משפחה לא מוכרת. הם בוכים, מתחבקים ללא הרף, נוגעים זה בזה כל הזמן, פוסעים קרובים אחד לשני, שואבים חום ונחמה זה מזה. אולי בגלגול הבא גם אני איולד למשפחה כזו.
יומנו של מספר סיפורים 