6. תסבוכת משפחתית

שאר היום עבר עלינו בנעימים. רחצנו בים, שיחקנו מטקות, אכלנו עד להתפקע ונהנינו אחד מחברתו של השני בלי לחשוב יותר מידי על העתיד. בצהרים נכנסנו שוב לאוהל הקטן של דור במטרה המוצהרת של מנוחת צהרים, ואחרי שביצענו אחד בשני את זממנו – מקפידים על שקט מוחלט כי בכל זאת, היו ילדים בסביבה – אפילו ישנו קצת.
כשהשמש החלה לשקוע החלנו לקפל את המחנה. דור שלקח איתו הכי פחות מטען היה מוכן ראשון, ואחרי שנפרד מכולם בנימוס העניק לי חיבוק, הוסיף נשיקה על הלחי, הפטיר – נשמר על קשר – סתמי במקצת, ונעלם כלא היה.
"בחור נחמד, אני לא מבין למה הוא מיהר כל כך להסתלק." העיר רוני, ובחן אותי בסקרנות מטרידה.
"עד כמה שאני מבין יש לו כל מיני עניינים שמחכים לו בבית." הסברתי בקרירות, מקווה שרוני יבין את הרמז ויפסיק לחטט.
הוא הבין, "היה נחמד מצידו לעזור לנו, אני מקווה שהוא יגיע בשלום הביתה, ועכשיו," הוא הניח יד חמימה על כתפי החשופה, "הגיע הזמן לארוז ולהסתלק."
התחלנו לקפל את המחנה, מגלים לפליאתנו שהציוד שלנו כאילו הכפיל את נפחו במשך יום כיפור, ואנחנו מתקשים לדחוס אותו חזרה לתאי המטען.
"אני לא מבין, איך זה יכול להיות?" התנשף חמי, פניו אדומות ממאמץ, "בבית הכל נכנס לאוטו בלי בעיות, ומשום מה עכשיו…" הוא הטיל את כל כובד משקלו על האוהל הסובייטי הסרבן, "כנס כבר, יא בולפס!" רטן.
"זו לא אשמת האוהל שלא קיפלת אותו כמו שצריך." ביאר לו בוריס בנחת.
"אין מצב שאני פותח אותו שוב." זעם חמי, והוסיף עוד דחיפה. האוהל נכנע סוף סוף ונדחס פנימה, וחמי סגר באנחה את תא המטען, ניגב את מצחו המיוזע, ועזר לסולי להטעין את הצידנית המתפקעת שלו למכוניתו. "למה הדבר הזה כבד כל כך?" התלונן, "לא אכלנו את כל האוכל שהבאת?"
"כן, אבל הילדים אספו קצת צדפים ואבנים." התנצל סולי.
"קצת? אני מקווה שהם השאירו משהו גם לשנה הבאה, אוי, החכות! שכחנו את החכות."
"חמי, די, תרגיע. למה אתה לחוץ כל כך? הכל יהיה בסדר." שמר בוריס על שלוותו.
"רענן ישב מאחורה עם החכות ויחזיק אותן, נכון שלא אכפת לך לתת את המושב הקדמי לסטפן, רענן?"
"אההה… מה, סטפן נוסע איתנו?" הופתעתי.
"כן." פסק בוריס בסמכותיות, אחז במרפקו של סטפן והושיב אותו במכוניתו, "תיכנס למכונית." פקד עלי, "שב בקצה, הנה, תחזיק את החכות."
הצטמצמתי בצד, מפנה מקום לחכות, לגוץ העייף והרטוב שקפץ פנימה אחרי, ולשקית מלאה מגבות לחות שלא נמצא לה מקום בתא המטען, ותוך כדי כך קלטתי את חמי תוקע בבוריס מבט גינוי נוקב. בוריס משך קלות בכתפיו והבליע רבע חיוך שחצני, הזכיר לי ולסטפן לחגור את עצמנו, נכנס למכונית, התניע ויצא לדרך, ושאר המכוניות מקרטעות בעקבותיו על כביש הכורכר בואכה הכביש הראשי.
"בילית יפה רענן?" שאל בוריס כשעלינו סוף סוף על כביש סלול.
"כן, מאוד."
"נדמה לי שהבחורצ'יק הזה שעזר לנו עם האוהל בילה גם יפה מאוד." קרץ לי בוריס דרך המראה.
"אני מקווה ככה, אבל יש לו חבר, הם אפילו גרים יחד."
"אז למה הוא לא בא איתו?"
"לא יודע בדיוק, יש שם איזה תסבוכת משפחתית." התפתלתי על מושבי, מנסה לשווא למצוא תנוחה נוחה יותר, "איפה אתה מוריד את סטפן?"
"בבית. גם לסטפן היו כמה סיבוכים משפחתיים ולכן הוא עובר לגור אצלי."
"באמת?" הופתעתי, "חשבתי שאתה מעדיף לגור לבד?"
"בעיקרון כן, אבל תמיד יש מקרים יוצאים מהכלל."
"אהה… וואלה? טוב, אז אהה… שיהיה לכם בהצלחה."
"תודה רענן." השיב סטפן במתיקות, "אני מקווה שנוח לך שם מאחורה."
"אני מסתדר." השבתי, מתאמץ להיות אדיב, אבל זה לא היה קל – גוץ כלב גדול שמעדיף לשכב פשוט רגליים, וכשהוא רטוב הוא די מסריח, והחכות הארורות הללו…
נסיעת הבלהות הסתיימה אחרי חצי שעה ארוכה כאורך הגלות, ומזמן לא שמחתי כל כך לראות את הכניסה לרחוב הקטן והשקט בו גרתי. סירבתי בנימוס להצעתו של בוריס לקחת אותי עד הבית בטענה שהליכה קצרה תעזור לגוץ לנער מעליו את החול, והשתחלתי בשמחה ממכוניתו של בוריס משאיר אחרי כתם רטיבות חולי על הריפוד.
***
"היה ממש כיף, אבל מעייף מאוד, אני מת לנוח, חבל שבילוי בים גורר אחריו כל כך הרבה עבודת סידור וניקיון." פיהק חמי תוך כדי שטיפת הצידנית.
"אתה לא חייב לנקות הכל עכשיו, הבלגן לא יברח אם תלך לנוח ותטפל בו מחר." רטן רוני במורת רוח, ותלה בגדי ים על המעקה.
"שטפת אותם קודם?" תקע בו חמי מבט חשדני.
"כן, יא פולנייה מתעלקת! איך יצאת כזה חולה ניקיון?"
"איך יצאת כזה ברדקיסט עצלן?" השיב לו חמי כגמולו.
"תפסיקו כבר להתווכח ותשטפו את לונה מהחול." פקדה עליהם אירה.
"אני אשטוף אותה יחד עם גוץ." התנדבתי בפזיזות, מגלה שהכלבים שרחצו בהנאה כה רבה בים מסרבים לעמוד בשקט ולהניח לי לשטוף מהם את החול. היה עלי לקשור אותם למעקה הפטיו כדי שלא יברחו. אחרי שהם התנערו היטב מהמים, מרטיבים אותי, התרתי אותם, וכמובן שהם דהרו לגינה וכמו להכעיס התפלשו במרץ באדמה, חוזרים להיות מטונפים.
כמובן שרתחתי מכעס, אבל נמרוד חשב שזה מצחיק מאוד, ואפילו חמי ורוני הבליעו חיוך למראה תסכולי.
"עזוב אותם, הם יהיו בסדר גמור, קצת בוץ עוד לא הזיק לאף אחד." ניחם אותי חמי בטוב לב, "אולי תלך להתקלח ולנוח קצת רענן? אתה נראה מותש וגם קצת שרוף, רוצה משחת אלוורה?"
"כן, תודה." השבתי, ומיד אחרי שהתקלחתי התיישבתי על הספה והנחתי לרוני למרוח את כתפי החרוכות מהשמש במשחה הירקרקה, המרגיעה.
"אף פעם לא נהניתי כל כך מיום כיפור, היה יום ממש כייפי, מאוד יפה מצידכם שלקחתם אותי, אתם ממש כמו משפחה בשבילי." השתפכתי.
רוני חייך, וגילה לי שעד לפני שנה הוא היה מתחרפן קצת לקראת יום כיפור, ומניח לחינוך הדתי שלו להעכיר את מצב רוחו ולשבש את הקשר עם חמי, אבל השנה, תודה לאל, הוא השתחרר מהשטויות הדתיות האלה, ואז פרץ בצחוק בגלל הסתירה שבדבריו, והחל להבריג חזרה את המכסה של שפופרת האלוורה, ופתאום קפא במקומו, עיניו השחורות היפות התעגלו, ופניו הצרות, מלאות ההבעה, נמלאו פליאה, "נזכרתי!" צעק בהתלהבות, "עכשיו אני יודע מאיפה אני מכיר אותו."
"מכיר את מי?" הציץ חמי מהמטבח, "על מה אתה מדבר כושי?"
"על הכוסון הזה של בוריס, איך קוראים לו?"
"סטפן." אמר חמי, והצליח לצקת לתוך ההברות הספורות הללו הסתייגות צדקנית זועפת שכלל לא הייתה אופיינית לאופיו הנוח והסבלני.
"כן, סטפן, נכון שהוא ממש מזכיר את ארקאדי המסכן? רזה כזה עם אותם תלתלים בלונדיניים ואותן עיניים כחולות."
"כן, הוא בדיוק אותו טיפוס." הסכים חמי ביובש.
"נו, די כבר להיות פולנייה קנאית כזו, הגיע הזמן שתתגבר עליו." התלהט רוני.
"התגברתי עליו מזמן."
"כן, ממש… לפעמים אתה כזה אובססיבי מנחם." התרעם רוני.
"אני לא רוני, תפסיק להציק לי, במה בדיוק נזכרת?"
"נזכרתי איפה ראיתי אותו קודם, זה הציק לי כל היום, חשבתי שרק נדמה לי כי הסטפן הזה נראה כמו אחיו הצעיר של ארקאדי המסכן, אבל בדיוק כשסגרתי את האלוורה נזכרתי פתאום איפה ראיתי קודם את הפרצוף היפיופי שלו, באתר של נערי ליווי."
"נערי ליווי…" אמר חמי לאיטו, ושלח מבט זהיר לעבר חדר השינה של נמרוד שם עסקה אורה בתהליך הסבוך של השכבתו לישון, בעוד אירה משמשת כעוזרת בטקס המורכב והעדין של הרדמת יורש העצר, כמו שכינו אותו הוריו בבדיחות הדעת. "אתה חושב שבוריס שילם לו כדי ש… לא, אני לא מאמין."
"למה לא?" התרתח רוני.
"כי לא, כי זה לא מתאים לבוריס." התעקש חמי חרש.
"בחייך, אל תהיה ילד, בוריס אוהב אותם צעירים ויפים, ובגילו ברור שהוא צריך לשלם על התענוג. אני יודע שכואב לך שהוא מוכן לבזבז כסף על מה שאתה מוכן לתת לו חינם, אבל…"
חמי קם בפתאומיות ממקומו ונעמד מול בן זוגו, מתנשא מעליו, מגודל ומאיים לפתע. "זה מספיק רוני." לחש, פיו הפך לקו נחוש ומרושע, ופניו השזופים החווירו למין גוון אפרורי מכוער, "סתום את הפה." פקד על בן זוגו.
לו אני במקום רוני הייתי מתנצל מיד וסותם את פי לנצח, אבל אהרון צוברי קורץ מחומר שונה. שש אלי קרב הוא ניתר ממקומו, ונעמד מול חמי, נועץ בו מבט מתגרה, "ואם אני לא רוצה לסתום, מה תעשה לי?"
"תיכף תיראה." הבטיח חמי, ושנייה אחר כך הם כבר התגוללו על הרצפה, נאבקים זה בזה בפראות.
"חבר'ה, די, תפסיקו, מה קורה לכם? השתגעתם?" פעיתי חלושות, מבולבל ומבוהל, וניסיתי, בלי שום הצלחה, להפריד בין הניצים.
הכוחות היו שקולים, חמי היה כבד וחזק יותר מרוני הצנום והנמוך מעט ממנו, אבל רוני היה זריז ונחוש, ולמרות שהיה חלש יותר פיזית הוא הסתער על חמי בפזיזות חסרת פחד, מסכן את עצמו בלי היסוס, וכמעט שהתרסק על הרצפה. מזל שחמי שלח יד אחז בו, וריכך מעט את נפילתו.
"אולי די כבר, מפגרים! תעבירו את המשחק המקדים שלכם לחדר סגור." התרעמה עליהם אורה, ולהפתעתי השניים צייתו, והסתלקו לחדר השינה שלהם, סוגרים אחריהם את הדלת.
"מה משחק מקדים?" הבטתי בה בפליאה, "לא ראיתם שהם כמעט הרגו אחד את השני?"
אורה חייכה אל פני הנדהמות, "שטויות, לא הרגו ולא נעלים, יש כאלה ששרים סרנדות, מביאים פרחים ושוקולדים, או חורזים שירי אהבה, ויש כאלה, כמו שני הדבילים האלה, שבמקום להגיד אני אוהב אותך, מרביצים קצת אחד לשני, ואחר כך מזדיינים חצי לילה, ואז נרדמים, מרוצים."
"את בטוחה?" שלחתי מבט עצבני לעבר חדר השינה של חמי ורוני שחריקות חשודות בקעו מבעד לדלתו הסגורה.
"לגמרי." גיחכה אורה, "אם אני מקנאת לאירה אני חופרת לה, הם מעדיפים ללכת מכות." הסבירה, ושאלה למה אני לא מתקשר לבחור הנחמד הזה שבילה איתי את הלילה.
"כי יש לו חבר." הסברתי, "הוא היה איתי רק כי החבר לא היה יכול לבוא."
"תשמע רענן, אולי באמת יש לו חבר, אבל חבר זה לא קיר, ואם הוא ישן אתך אז אולי בכל זאת… תתקשר, מה אכפת לך?"
"לא רוצה, אם אני אתחיל לרדוף אחריו הוא יתפוס עלי תחת."
"גברים…" טלטלה אורה את ראשה בגינוי, "לא פלא שהעולם נראה ככה. טוב, אם הכבוד שלך," מסגרה את כבודי במירכאות שסימנה עם אצבעותיה באוויר, "מונע ממך להתקשר למישהו שישנת איתו, אז תן לי את המספר שלו ואני אתקשר."
"את? ומה תגידי לו?"
"אני אשאל מה שלומו, ואם הוא הגיע הביתה בשלום, ואחרי שאני אגרש אותך מפה אני אגלה לו בסוד שמאוד נהנית להיות איתו, ושאתה מתגעגע אליו."
"מצחיק מאוד." הטמנתי את הנייד שלי עמוק בכיסי, "תשכחי מזה."
"נו, בחייך, סתם צחקתי, תן לי את המספר, אני רק אשאל אותו אם הוא הגיע הביתה בשלום."
"לא רוצה." התנגדתי, וכמעט שהסתלקתי משם, אבל אז צלצל הנייד שלי וזה היה דור ששאל אותי בנימוס מה שלומי, ואם הגעתי הביתה בשלום, ואם הוא יכול לבקש ממני חברות בפייסבוק.
"בטח, בכיף. אני מייד הולך להדליק את המחשב ולאשר אותך, מה שלומך דור?"
"אהה… יכול להיות יותר טוב, אבל אתה בטח עסוק מידי בשביל לשמוע על הצרות שלי."
"ממש לא. חכה רגע, אני רק יורד לדירה שלי ונוכל לדבר, לילה טוב אורה." נפרדתי ממנה בחיפזון, וירדתי למטה, להמשיך לשוחח עם דור בפרטיות דירתי.
הוא סיפר לי שגידי נשאר לישון אצל גרושתו, "ככה לפחות הוא אומר." הוסיף במרירות.
"אתה חושב שהוא משקר?" תהיתי בזהירות.
"לא יודע, ולא אכפת לי, תגיד, נוכל להיפגש שוב?"
"כן, בכיף, אבל מפריע לי מאוד להיות האישה האחרת בחיים שלך, הייתי מרגיש נוח יותר אם היית מברר קודם מה קורה בינך ובין הבן זוג שלך."
"אתה צודק, ברגע שהוא יחזור אני אנהל איתו שיחת יחסינו לאן, ואחר כך אחזור אליך, מקובל עליך?"
"לגמרי, אז בינתיים, לילה טוב."
"כן, לילה טוב רענן, ולהתראות."
"בהחלט, להתראות."
***
"אני כזה טיפש, למה לא לקחתי את מספר הטלפון שלו?" קוננתי בפני חמי כשטיילנו עם הכלבים בבוקר שאחרי יום כיפור.
"לא יודע, למה לא לקחת?"
"כי אני אידיוט, הכנסתי לעצמי לראש שעדיף להיות לבד מאשר להיות זיון מהצד של מישהו שחי בזוגיות פתוחה, או מה שלא קורה שם בין דור לחבר שלו."
"ממש לא, לדעתי עשית את הדבר הנכון." חיווה חמי את דעתו, "אם אתה מעוניין בזוגיות אמיתית אל תסתפק בפירורים."
"כן, אבל מצד שני, לא עדיף לקבל פירורים מאשר כלום?"
"לא." פסק חמי, "אתה צעיר מידי ויפה מידי מכדי להתפשר."
"יפה, אני? אתה נסחף."
"לא, אני לא, אתה בחור ממש שווה." החמיא לי חמי, "לא שגם לגברים לא שווים לא מגיעה אהבה וזוגיות, אם זה מה שהם רוצים." הקריב מנחה לאלוהי הפוליטקלי קורקט ואחר חזר לנושא שעניין אותי יותר, "והדור הזה, אם הוא לא סגור עליך לגמרי אז שילך לחפש מי ינענע אותו."
"אחד כמוהו ימצא בקלי קלות." התעצבתי אל ליבי, "לא הייתי צריך להציב בפניו אולטימאטום."
"בדיוק ההפך, זה בדיוק מה שהיית צריך לעשות."
"לך קל לדבר חמי, אבל אני לבד כבר המון זמן, ואני לא נעשה צעיר יותר." נאנחתי.
"אף אחד לא נעשה צעיר יותר." הזכיר לי חמי, "וגם לי לא תמיד קל עם רוני. עכשיו אנחנו פחות או יותר בסדר, אבל אכלתי ממנו המון קש בזמנו, ואף אחד לא מבטיח לי שהוא לא יתהפך שוב, אם לא מחר אז מחרתיים."
"תגיד חמי, מה באמת אתה חושב על בוריס ועל הסטפן הזה?"
הוא משך בכתפיו בחוסר רצון, "לא יודע. בחיים לא הייתי מאמין שבוריס ישלם למישהו על סקס, אבל אנשים לא מפסיקים להפתיע אותי, אפילו בוריס שתמיד חשבתי שאני מכיר טוב. האמת, לא יודע מה להגיד לך."
"ומי זה הארקאדי הזה שרוני הזכיר?"
"אחד, פעם הייתי נורא מאוהב בו, ואז בוריס… אני ממש לא רוצה לדבר על זה." קטע את עצמו, "ספר לי עוד על דור, מה הסיפור שלו ושל החבר שלו? כמה זמן הם יחד?"
"לא יודע בדיוק, הם נפגשו כשהם היו עוד נשואים, שניהם חיפשו סידור קבוע שלא יפריע להם להיות בעלים ואבות, וזה באמת עבד כמה זמן, עד שבסוף אשתו של דור גילתה והם התגרשו, ואחר כך גם גידי, ככה קוראים לחבר שלו, התגרש, והם שכרו יחד דירה ונעשו זוג, אבל הוא חושד שגידי בוגד בו, ואני מניח שגם דור לא ממש סמל הנאמנות. אולי עשיתי בשכל כשהתרחקתי מכל הבלגן הזה."
"אולי." הסכים חמי, "כל מה שנשאר לך לעשות עכשיו זה לחכות ולראות מה יקרה." סיכם.
"כן." הסכמתי, וזרקתי אצטרובל לגוץ שתפס אותו בשיניו, ובמקום להחזיר לי אותו החל לכרסם אותו בשיניו החזקות, "חבל שיש חופש מהעבודה, הייתי מעדיף להיות עסוק ולא לחשוב כל הזמן למה הוא לא מתקשר."
"מזל שאין לך את המספר, אחרת בטח לא היית מצליח להתאפק." שיער חמי, וזרק ללונה ענף יבש שהיא נחפזה להרים ולהחזיר לו, "במקום חופש יש לך ימים נוראים." השתתף בצערי.
למחרת, קצת לפני הצהרים, דור התקשר ושאל אם הוא לא מפריע לי בעבודה.
"אני מורה, שכחת? אין לימודים עד אחרי החגים."
"כן, נכון, שכחתי. אני לא יודע איפה הראש שלי בזמן האחרון. תשמע, יש לי בלגנים נוראיים עם גידי והמשפחה שלו, והמשפחה הדפוקה שלי בטח לא מוסיפה כלום. יש מצב שניפגש לדבר?"
"למה לא? בכיף. בא לך לקפוץ אלי?" שאלתי, מתאמץ לא להישמע להוט מידי, אבל אני מודה, ברגע ששמעתי את קולו מפלס החרמנות שלי החל לעלות מעלה מעלה ונרשמה ההתעוררות רצינית באזור חלצי.
נתתי לו הוראות איך להגיע, משקר לעצמי שקודם נדבר, נבהיר הכל, ורק אם יהיה ברור למעלה מכל ספק שכן, הוא פנוי ונפרד באמת מבן זוגו הקודם אז…
הוא הגיע בלי בעיות – מה עשינו לפני שהומצאו המכשירים הקטנים והחכמים האלה שיודעים להגיע בקלות כזו לכל מקום בעולם? – לחץ את ידי, וחייך אלי חיוך מקסים. "כמה יפה וירוק פה, איזה שלווה ושקט, כמעט שוויץ. זאת הדירה שלך? איזה מקום נחמד." התפעל, "יש לך נוף ממש נהדר." שיבח, והניח יד מחבקת על מותני מקרב אלי את ראשו במטרה לנשק על לחיי, אבל הספקתי להסב בזריזות את ראשי והנשיקה נחתה על שפתי, הופכת מנשיקת ידידות תמימה לנשיקת אהבים לוהטת, ומשם הדרך למיטה הייתה קצרה מאוד.
זו הייתה התעלסות בהולה וקצרת רוח שהותירה אותנו חסרי נשימה. נחפזנו כל כך עד שאפילו לא התפשטנו לגמרי, הוא נישק אותי בכוח, אוחז בי כאילו רציתי לברוח, הפך אותי על בטני, נשכב עלי ונישק, נשך את כתפי בעוד אברו מתחכך בין פלחי עכוזי. הוא לא היה מגולח למשעי, וזיפיו השאירו שבילים בוערים על עור כתפי, החרוך עדיין מעט מהשמש.
"קונדום?" שאלתי בתקווה שיעצור רגע וייתן לי זמן להתעשת.
"כן, תודה." אמר דור, ולפני שהספקתי להושיט יד לקופסת הקונדומים גמר בגניחה מופתעת מעט על שיפולי גבי. "סליחה." התנצל והמשיך לשכב עלי, ראשו הכבד והמזיע מעיק על כתפי.
"אני מצטער מאוד." אמר חרש, "אני פשוט…" הוא נאנח מין אנחה של לפני בכי, ואחר כך התגלגל מעלי, וכבש את פניו בכרית.
שכבתי בשקט לצידו, מאוכזב, אבל עדיין מקווה לטוב. "מה הבעיה דור?" שאלתי לבסוף, וליטפתי בזהירות את גבו. עורו השחום יותר משלי לא נשרף בשמש אלא רק נעשה שחום יותר, בעוד שאני, למרות כל הקרמים בהם נמרחתי בנדיבות, רק האדמתי כסרטן, ובטח אתחיל להתקלף עוד מעט.
"אני מצטער על הכל רענן." התיישב דור במיטה, "תכננתי לדבר אתך, להסביר, לא יודע מה קרה לי שהתנפלתי עליך ככה."
"חרמנות." הסברתי, "זה בסדר, גם אני… לא משנה, אז מה קורה אתך?"
"לא יודע בדיוק, אני מרגיש שהחיים שלי מתפוררים סביבי." נאנח דור, והחל ללטף בעדינות את בטני, מחליק עליה מעדנות מהטבור דרומה, לעבר האשכים, מעורר שוב את אברי שהתאושש בזריזות מפתיעה מהאכזבה והזדקף שוב, "ולא הוגן מצידי לסחוב גם אותך לתסבוכת הזו." הוסיף, והקיף את הזין שלי באצבעותיו, מעלה ומוריד אותן מעדנות מבסיסו עד לכיפה וחוזר חלילה. "יש לך זין כל כך יפה, ואני ישר התנפלתי עליך, ולא התייחסתי אליו בכלל." רכן ולקח אותי בפיו, ממולל את הכיפה בלשונו. אחר כך הכניס את כולו לפיו ומצץ בחזקה, ושוב נשרטתי מזיפי זקנו, אבל לא היה לי אכפת, להיפך – הכאב המהול בעונג הגביר את הריגוש, ורק אחרי שגמרתי בפיו הרגשתי את צריבת השריטות על בטני התחתונה.
"אתה כזה חמוד כשאתה גומר." חייך אלי, שבע רצון, "ואני ממש אוהב את הטעם שלך, תראה, שוב עומד לי." התפאר בתמימות שובת לב וניסה להפוך אותי על בטני.
"מספיק עם זה דור." עצרתי בעדו, "באת לדבר או להזדיין?"
"אי אפשר גם וגם? תגיד, איפה המקלחת אצלך?"
נפטרנו משארית הבגדים שעלינו והלכנו להתקלח יחד. דור היה מוכן לעוד סיבוב במקלחת, "בעמידה זה הכי כיף." ניסה לפתות אותי, והחל לייבש אותי בטפיחות מגבת עדינות, "תראה איך שרטתי אותך." השתומם, ובחן את פניו בראי המעורפל מאדים, ממשש את לסתו. "איזה קטע, שכחתי להתגלח, ואתה סבלת בשקט ולא אמרת כלום. אתה כזה חמוד, איפה אתה שומר קונדומים?"
"פה, מתחת למגבות." שלפתי את קופסת החירום, הקופסה הראשית הייתה בחדר השינה וכמה חבל שלא הספקתי להשתמש בה. "אבל…" הגבהתי אותה מעל לראשי, מונע ממנו לגעת בה, "קודם תספר לי למה בכית."
"לא בכיתי." התנער דור בעלבון, ואחר כך חייך במבוכה והודה שכן, הוא קצת… "אבל זה היה בכי גברי מאופק, נכון?" הציץ בי בקונדסות.
"מאופק מאוד." הסכמתי, מתאפק לא לצחוק, והלכתי להכין לנו קפה.
"הבעיה שאני אפילו לא יכול לכעוס עליו כי בעצם הוא מתנהג כמו שצריך, וגם אני במקומו… ובכל זאת אני מרגיש חרא, כי איך הוא מעז לעזוב אותי, ועוד בגלל סיבה מוצדקת, למרות שאני זה שהיה צריך לעזוב קודם?"
"לא יודע. על מה אתה מדבר בכלל?"
"על גידי. סתם השמצתי אותו, ביום כיפור הוא באמת היה אצל גרושתו והילדים, מסתבר שסוף סוף התברר מה הבעיה אצלה, וזה הולך להחמיר עם הזמן ככה שאין ברירה, הוא חייב לחזור הביתה, ולמזלו, ואולי גם למזלי, כי מאיפה אני אביא כסף לשלם לבד על שכר דירה? בדיוק עכשיו נגמר לנו החוזה על הדירה."
"אז גידי חוזר לגור עם גרושתו והילדים, ולך אין איפה לגור?" סיכמתי כמיטב יכולתי את הנאום המבולבל שלו, "מה הבעיה עם גרושתו?"
"יש לה לופוס, או זאבת בעברית. יש לך מושג מה זה? כי אני לא בדיוק מבין על מה מדובר, חוץ מזה שזו מין מחלה, מחלה שגורמת לבן אדם להראות כמו זאב? או שאני מדבר שטויות?"
"אתה מדבר שטויות." הסכמתי, "גרושתו של גידי לא תהפוך לזאב, אבל כן, זו מחלה כרונית מאוד לא נעימה, ואם המצב שלה החמיר היא צריכה עזרה, בעיקר אם יש לה ילדים קטנים."
"הם לא קטנים, בכל אופן לא קטנים כמו הילדים שלי. הבן הכי צעיר מתחיל תיכון, הבת מסיימת, ויש עוד ילד שהתגייס לפני שנה והוא בעצם מבוגר, אבל בעיני גידי הוא עדיין ילד שצריך לכבס לו את הבגדים, ולשמור שהמפקדים שלו יתייחסו אליו יפה."
"אז זהו, אתם נפרדים כי המשפחה שלו צריכה אותו? הוא לא יכול לעזור להם ולהמשיך להיות אתך?"
"בטח שהוא יכול, אבל מסתבר שהוא פשוט לא רוצה, ובסוף, אחרי שחפרתי לו למוות, הוא הודה שגם אם האימא של הילדים שלו הייתה במצב בריאותי מעולה היינו נפרדים." גילה לי דור בשאט נפש, ספק מעצמו החפרן, ספק מבן זוגו המתנכר, "אולי היינו ממשיכים לגור באותה דירה כי המיקום שלה מוצלח מאוד, וכבר התרגלנו אליה, אבל הקטע ביני לבינו התחיל להתפורר עוד לפני שהיא חטפה התקפת זאבת." הסביר בכנות נוגה, "והאמת שזה עבד טוב רק כל זמן שכל אחד מאיתנו חי עם האישה והילדים, ברגע שהתחלנו לגור יחד זה כבר לא היה זה. עצוב, אבל זו האמת." סיכם, סיים את שאריות הקפה שלו והביט בי, אובד עצות. "אחרי החגים, שזה יוצא בערך באמצע אוקטובר, אני הולך להיות הומלס, ואני לא יודע מה לעשות." סח לי בגילוי לב.
"תרגיע." שמרתי על טון בוטח, רפלקס מותנה של מורה כשבן שיחו מתחיל לרדת מהפסים, "בוא נבדוק בהיגיון את המצב, מה האופציות שלך?"
דור משך בכתפיו, "ראשית, להישאר בדירה הנוכחית שלי. אני אעמוד בשכר הדירה אם אני אפסיק לאכול, או לחילופין אמכור את המכונית ואתחיל לרכב על אופניים, אבל אז אני לא אוכל להגיע לעבודה… טוב, אז אולי אני פשוט אתחיל לגור במשרד, מה דעתך?"
"תהיה רציני." גערתי בו, "למה שלא תכניס דייר שיגור אתך?"
"כי יש שם רק שני חדרי שינה, אחד שלנו, ואחד לילדים שלי שבאים לבקר כל סוף שבוע שני, וגם… ממש לא בא לי להתחיל לראיין שותפים, ומי ירצה לגור עם הומו מזדקן שמארח שני ילדים מפונקים כל שבת שנייה ו…" הוא כבש את פניו בכפות ידיו, "אני לא רוצה לגור שם יותר, לא בלי גידי."
"בסדר, אני מבין, אז אולי תחפש דירה אחרת, זולה יותר?"
"ואם אני לא אמצא? אני מזכיר לך שוב שיש לי פחות מחודש לחפש, שלא לדבר שרוב הזמן זה חגים… אין מה לעשות, אני עומד להפוך להומלס."
"אולי תוכל, בינתיים, עד שתמצא סידור, לגור שוב עם גרושתך?"
"כן, אני בטוח שהחבר החדש של הילה ישמח לארח אותי בסלון." לגלג דור.
"אם ככה, אין ברירה, תבוא לגור אצלי." פסקתי, "נכון שזה קצת רחוק מהעבודה שלך, אבל לא נורא, אם תיסע על כביש עוקף קריות החדש תגיע ממש בקלות."
"אתה חושב ככה?" החל הייאוש להתפוגג ממבטו של דור, "אבל…" הוא הביט סביבו, "שלא תבין אותי לא נכון רענן, אתה בחור מקסים, וממש חמוד והכל, אבל אנחנו בקושי מכירים, ומה יהיה עם הילדים?"
"יש לי שני חדרי שינה, ויש ספות מאוד נוחות גם בחדר השינה וגם בסלון, וגם אם לא ממש נסתדר בתור בני זוג אני תמיד אוכל להתארח אצל חמי ורוני כשהילדים שלך יבואו לבקר. הרי אנשים גרים יחד בתור שותפים גם אם הם לא ממש מכירים ונשארים בחיים."
"כן, אנשים בגיל עשרים פלוס, לא זקנים מרי נפש כמוני."
"נו, די עם השטויות, אתה עוד לא בן ארבעים, ובטח לא מר נפש. בוא, אני אעשה לך סיור בדירה."
עשינו סיור בחלקי הדירה שהוא עוד לא הכיר, ואחר כך בפטיו ובגינה, ולקינוח טיפסנו אל בית העץ שחמי בנה יום אחד בהתקף חריצות כמתנה לנמרוד, אבל לא הרשה לו לטפס אליו לבד כי הוא היה עדיין קטן מידי.
"הילדים שלי ימותו על הבית עץ הזה, וגם על גוץ, מאז שהרדמנו את ללי הם כל הזמן רוצים עוד כלב, אבל הילה מסרבת, ואולי בצדק, כי זה ממש לא קל לגדל כלב בדירה." ליטף דור את גוץ שקיבל את ליטופיו בשוויון נפש אצילי, ואחר כך התעקש שראשית נדבר עם חמי, נציגם של בעלי הבית, ואם הוא לא יתנגד להכניס אותו כדייר נחתום על זיכרון דברים.
חמי כצפוי לחץ את ידו בחביבות, הסכים מיד שדור יבוא לגור איתי כדייר, והתנה רק תנאי אחד, שדור לא יעשן, או יתופף בתופים בין שתיים לארבע.
"אז בשעות אחרות אני יכול לתופף?" הצטחק דור.
"תופים, יש!" התלהב נמרוד, "אני אוהב תופים."
"כשתהיה גדול תתופף לך כמה שתרצה ומתי שתרצה, אבל לא פה." הבהירה לו אורה, צבטה בחיבה את לחיו של בנה הקטן, ועברה לפסים מעשיים יותר – ראשית שאלה את דור בני כמה ילדיו ומה שמם, ואיך הוא מתכנן להעביר את חפציו? היא מכירה מוביל דירות מעולה ולא יקר, ואגב מה בדיוק כולל המטען שלו?
דור הודה שהשאיר כמעט הכל לגרושתו ולילדים, והשאיר לעצמו רק את הבגדים והספרים שלו, מחשב נייד ומחבת מתכת לטיגון סטייקים, והכל ייכנס למכונית שלו בלי בעיות, וככה, ביום הראשון של חול המועד סוכות עבר דור עם ערמת ארגזי קרטון שהכילה את כל רכושו עלי אדמות לדירתי, ותקופת הבדידות שלי הסתיימה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s