12. להתחבק עם כייס

קראתי מספיק, סגרתי את המחשב בחבטה והטלתי את עצמי על המיטה, רועד מזעם ומעצב. איזה שקרן! איזה בוגד! איתי הוא מרגיש חצי חי? איך הוא מעז? אלף תוכניות נקם השתוללו במוחי – להשליך את כל חפציו החוצה ולנעול בפניו את הדלת, לא! לקרוע אותם קודם, לזרוק אותם לאמבטיה ואז… יותר טוב, לתת לו להיכנס, ולהטיח את המחשב הנייד הכבד ישר בפרצופו… לא, יותר טוב, לא להגיד כלום, לשתוק ולבגוד בו עם האקס הנאלח שלו, ואז לספר לו הכל ולהוסיף גם תמונות, שייפגע באמת, שיסבול כמו שאני סובל…
הדלת נפתחה וחמי נכנס, מחייך, "תשמע איזה דבר מצחיק אמר לי נמרוד הבוקר." פנה אלי, קורן אושר ושביעות רצון, נראה בדיוק כמו הגבר המושלם שהיה לפני שקראתי את המשפטים המרשיעים שהוא כתב רק הלילה. הוא התחיל לספר לי איזה חוכמה משעשעת של הילד ונעצר פתאום, "הכל בסדר בועז? אתה מרגיש טוב?"
"כן, למה?" עניתי בקרירות, כופה על עצמי איפוק.
"לא יודע, אתה נראה לי קצת מוזר, מה החלטת? יש מצב שתארוז כמה בגדים ותבוא לישון אצלי הלילה?" לטשתי בו מבט ושלא כדרכי המשכתי לשתוק, והוא בחן את פני בדאגה, "זאת אומרת, אם לא נמאסתי עליך לגמרי." הוסיף בהיסוס נוגע ללב שעל כורחי ריגש אותי. איזה חמוד… לרגע שכחתי הכל, וכל מה שרציתי היה לחבק אותו ולהבטיח לו שאף פעם לא יימאס לי לישון איתו…
הייתי צריך לקפוץ את אגרופי בכוח ולהתאמץ להיזכר במילים המכוערות שהוא כתב על רגשותיו כלפי כדי להתאפק ולא לחוש אליו, לפנק ולהרגיע, להתרפק עליו ולהבטיח לו שאני אוהב אותו לנצח… איזה אידיוט!
"טוב, תשמע, טוב שהעלית את הנושא, האמת ש… אה… חשבתי על זה קצת והחלטתי שאחרי שבוע יחד…" המילים לעו לרגע בגרוני, אבל קפצתי אגרופים בכוח והמשכתי בעקשנות, "תשמע מנחם, הגעתי למסקנה שלא מתאים לי, אני חושב שעדיף שנתפוס קצת מרחק זה מזה, אחרי שבוע שהיינו אחד בתחת של השני אולי יותר טוב שניתן אחד לשני ספייס." אמרתי בטון יבש, והתחלתי ללקט את חפציו של חמי שעם הזמן התפזרו ברחבי דירתי.
חמי המופתע נאלם דום, ורק עמד ונעץ בי מבט המום ופגוע שלמרות רצוני נגע לליבי. הוא התנהג בנבזות ואני מרחם עליו? אני כזה הומו עלוב נפש!
אמרתי לעצמי בתוקף להפסיק להיות הומו דפוק, והתחלתי לזרוק את בגדיו לתוך התרמיל שלו, משליך אותם פנימה בחוסר סדר – מניח נעלי בית על חולצה לבנה, דוחס פנימה סבך של גרביים ותחתונים, ומוסיף עליהם ספר שהוא הביא ולא פתח אפילו כי לטענתו היה לו מעניין יותר לדבר איתי… איזה שקרן נבזה!
"בועז, די, מה אתה עושה? מה קרה לך?" אחז חמי בפרק ידי בניסיון לעצור אותי. משכתי את זרועי מאחיזתו והדפתי אותו מעלי, "אל תיגע בי!" רשפתי, מסרב להביט בפניו.
"בסדר, אבל אולי תגיד לי מה עובר עליך?"
"שום דבר." השלכתי עליו בגסות את תרמילו המלא למחצה, "הנה הבגדים שלך, ואל תשכח לקחת את הלפטופ העלוב שלך." סיננתי, וכדי שלא יוכל לראות את פני סובבתי אליו את גבי, השענתי את מרפקי על אדן החלון ובהיתי דרכו בעיניים מסונוורות מדמעות.
"המחשב…" נאנח חמי, "בגללו… קראת מה שכתבתי וחשבת…" הוא אחז בכתפי וסובב אותי אליו, "בוזי, טיפש אחד…"
"אל תקרא לי טיפש!" הסתערתי עליו, מתעלם מכך שהוא גבוה ממני בחצי ראש, רחב וחזק ממני בהרבה, ובניגוד אלי קשוח באמת, לא הומו רכרוכי שמעמיד פני מיזנתרופ כדי להגן על עצמו.
חמי גיחך, וכשהוא מתעלם מניסיוני להכות אותו אחז בפרקי ידי וביקש ממני בקול גברי, רגוע והגיוני להפסיק להשתולל ולהירגע כבר. "לא רוצה!" צעקתי, וכמו ילד כועס ניסיתי לבעוט בו, "שקרן אחד, בוגד, רמאי, תעזוב אותי!"
חמי זרק אותי על המיטה והטיל את עצמו עלי, "בסדר, אני אשחרר אותך אבל קודם תירגע ותקשיב לי." ביקש.
"לא רוצה, אמרתי לך, תעזוב אותי כבר!"
"מיד, רק תגיד לי קודם למה אתה חושב שאני שקרן ורמאי."
"למה? מה, אתה צוחק עלי? קראתי מה כתבת רק הלילה, אתה יכול להפסיק לשקר, אני יודע בדיוק מה אתה חושב עלי."
"בוזי, טיפש קטן שכמוך, למה אתה חושב שזה עלינו?"
"אז על מי זה יכול להיות?" הטחתי בו, למרות שבסתר ליבי הרגשתי איך הזעם הבוער בי מתחיל להירגע.
"על אף אחד, זה סתם סיפור שנקרא, אם לא שמת לב, האקס מהגיהינום."
פתח התקווה הזעיר שנגלה לעיני נסגר שוב וליבי התחמץ מצער. "שקרן, כבר כתבת סיפור אחד כזה. קראתי אותו בבלוג שלך."
"נכון, כתבתי סיפור כזה באחת הפרידות הקודמות שלי מרוני, ועכשיו אני כותב עוד אחד באותו נושא, אולי אני אהפוך את הסיפורים האלה למחזור סיפורים כי אני בטח אכתוב עוד הרבה סיפורים אחרים באותו נושא. זה מה שמעסיק אותי בזמן האחרון, אבל אלו רק סיפורים, לא יומן, ובטח לא תיאור החיים הפרטיים שלי."
"באמת?" קולו היה כל כך רציני וכן, כל כך משכנע, כעסי התחיל להירגע והדמעות שעצרתי עד לרגע זה החלו לגלוש במורד לחיי. "אבל… אבל… אז למה… אז אתה לא מרגיש כמו שכתבת? אתה לא מתגעגע אליו יותר?"
חמי שחרר את ידי השמאלית וניגב בעדינות בכרית אצבעו את הדמעות מפני. "לפעמים כן, פה ושם קורה שאני כן מתגעגע אליו, אבל ממש בקטנה, מה שקראת היה חלק מסיפור שהתחלתי לכתוב, וכן, יש איזה גרעין קטן של אמת בקטע הזה, אבל זה מה שאני עושה לפעמים, לוקח משהו מהחיים שלי והולך איתו רחוק יותר, מקצין ומפתח שבריר של מציאות לסיפור דמיוני, אתה מבין?"
"אז אתה לא מרגיש שאתה לא ממש חי כשאתה איתי?"
הוא חייך, "ממש לא, והאמת, את הקטע הזה שהרגיז אותך כל כך כתבתי לא על עצמי אלא דווקא עליך, השתמשתי במה שסיפרת לי על האקס שלך, על רביב."
"מי, אני? מה פתאום? אני בטוח שלא אמרתי דבר כזה."
"נכון, אבל הערת פעם שאולי נשארת איתו כל כך הרבה זמן כי למרות כל הצרות שהוא עשה לך אף פעם לא השתעממת איתו, ולכן סבלת את כל השיגעונות שלו."
"אז הסיפור הזה הוא בעצם עלי?" נדהמתי.
"לא, הסיפור הוא על אנשים דמיוניים, אבל כן, לקחתי קצת מהחיים שלך, וקצת משלי, הוספתי תוספות דמיוניות, וערבבתי הכל ביחד." הוא התהפך על צידו, מושך אותי אליו, כרך סביבי את ידיו ונישק אותי על פי.
זה היה נעים ובכל זאת שבתי והדפתי אותו מעלי, "מה פתאום אתה מכניס לסיפורים שלך דברים פרטיים שסיפרתי לך?" מחיתי, מתעלם מהזין שלי שהקטטה שלנו רגשה אותו ועוררה אותו להידחק בחוצפה אל בטנו של חמי. הוא חש בו, חייך אלי בעצלתיים והחל לפרום את מכנסי.
"מה, אתה לא יודע שלספר על החיים שלך לסופר זה כמו להתחבק עם כייס?"
"לא, לא ידעתי."
"טוב אז עכשיו אתה יודע, אבל אל תדאג, אני לא באמת סופר, סתם גרפומן שמבלבל את המוח לשניים וחצי הקוראים המעטים שלי."
"לא נכון, אתה לא גרפומן, אתה כותב ממש נהדר, אני רק מקווה שרביב לא מכיר את הבלוג שלך."
"גם אם הוא מכיר הוא לא ידע שזה עליו, אולי רוני יחשוד קצת, אבל…" הוא משך מעלי את התחתונים, ודחף את כפות ידיו מתחת לחולצתי, פטמותיי הזדקרו לקראתו וחמי הצטחק בקורת רוח, "המריבה הזו ממש חרמנה אותך, מה? גם אותי, איפה שמת את הקונדומים?"
"כאן, במגרה, אבל מה רצית להגיד בקשר לרוני?"
"שאין לי סיבה לחשוש בגללו, הוא לא אוהב לקרוא, אין לו די סבלנות לספרים, ובטח לא לבלוג שלי… נו, די לדבר עליהם, למי אכפת מהאקסים הדפוקים שלנו, עכשיו זה רק אני ואתה, כבר אמרתי לך איזה תחת מתוק יש לך בוזי?"
בילינו במיטה עד שעות אחרי הצהרים, ואז חמי נזכר שאנחנו צריכים לקחת את נמרוד מאימו, ולהגיע לסדר השני אצל אחותו. "עד שנחזור אורה ונעמה בטח כבר לא יהיו בבית, הן מוזמנות לסדר שני אצל דודה של נעמה שגרה בחיפה, ומשם הן תיסענה כבר לירושלים." שיער חמי ולא נעלב כשהתבדחתי מעט על העברית המוקפדת שלו.
בילינו נהדר אצל ללי, אחותו המקסימה של חמי, שדמתה לו מאוד. היא ומשפחתה קיבלו אותי במאור פנים. הילדים שלה אהבו מאוד את חמי, ובנותיה פינקו את נמרוד הקטן שהיה מאושר להיות במרכז תשומת הלב החמימה שלהן. היה נהדר להתארח אצל משפחה מתפקדת, ליהנות מארוחת חג בלי מתח, ובלי כעסים סמויים כמו במשפחה שלי.
"תיזהר על הגב שלך." אמר חמי כשהרמתי והכנסתי את נמרוד המנומנם לבוסטר שלו כי ידיו של חמי היו עמוסות קופסאות אוכל שאחותו ואימו העמיסו עליו בנדיבות.
"אל תדאג, אני ממש בסדר, נרפאתי לגמרי." הבטחתי לו, ואז נכנסנו לדירה של חמי וגילינו שם את נעמה ואורה שנעצו בנו מבטים קודרים, ופתאום החל הגב שלי לדקור שוב.
"מה, עוד לא נסעתן?" התפלא חמי, "מה קרה?" חייך אליהן.
"לא חשוב, סתם, לא הסתדר לנו להגיע לחיפה." לקחה אורה את נמרוד הישן מזרועותיי, והצמידה את בנה לגופה כמגוננת עליו, "השאלה היא מה הוא עושה פה?" נעצה בי מבט צונן.
"בועז יישן פה הלילה." השיב לה חמי בשלווה, וחיוכו הנעים נעלם מפניו.
אורה נכנסה לחדר השינה הקטן של נמרוד, והשכיבה אותו במיטתו, "מנחם, בוא לכאן רגע, אני רוצה לדבר אתך על משהו." קראה לו אחרי שכיסתה את הילד בשמיכה.
"לא, אם יש לך משהו להגיד לי תגידי את זה כאן." השיב חמי, ופיו התהדק לקו נוקשה ועקשני.
אורה חזרה לסלון, וסגרה בזהירות את דלת חדר השינה של נמרוד מאחורי גבה, נשענה עליה, נשמה עמוקות ונעצה בחמי מבט חודר. הוא השיב לה מבט רגוע וחודר לא פחות, והיא נכנעה, "בסדר, אם זה מה שאתה רוצה אני אגיד את זה כאן, מה קורה אתך ואיתו?" החוותה לעברי בסנטרה, "אתם מתחילים לגור יחד מעכשיו?"
"אני עוד לא יודע. למה, מה זה עניינך?"
"זה ענייני כי אם הוא יגור אתך זה אומר שהוא יגור גם עם הבן שלי."
"נו, אז? ואם לא אכפת לך אורה, לחבר שלי יש שם ואת יודעת אותו מצוין, מה הבעיה שלך עם בועז?" שמר חמי על שלוותו, ממשיך להביט בה במבט רגוע ויציב כמו סלע.
"אני מעדיפה לא לפרט, וזה בכלל לא משנה, לא עסקי את מי אתה מכניס למיטה שלך בלילה, אבל כל זמן שנמרוד ישן אצלך אני רוצה לדעת עם מי הוא נפגש כשהוא בא למיטה שלך בבוקר."
"למה? את פוחדת שהוא יגלה שאבא שלו הומו?" לגלג חמי.
"סתום כבר!" האדימו פניה של אורה מכעס, "מתי תבין שלהיות אבא זו אחריות ותתחיל להתנהג כמו בן אדם בוגר ורציני?"
"על מה את מדברת? אני בן אדם רציני ואחראי לגמרי, אין שום דבר בעולם שחשוב לי יותר משלומו של נמרוד." מחה חמי בעלבון, "אבל זה שאני אבא שלו לא אומר שנעשיתי נזיר ואסור שיהיו לי חיים, ובכלל, מה יש לך נגד בועז?"
בשלב הזה הגב שלי צעק חמס חזק כל כך עד שלא יכולתי לעמוד יותר אפילו רגע אחד. בניסיון להקל על הכאב קרסתי על הספה ורכנתי קדימה, מניח את ראשי בין ברכי. "אולי עדיף שאני אלך חמי?" אמרתי, מביט למטה, אל המרצפת שבין כפות רגלי.
"בשום פנים ואופן לא." התיישב חמי לצידי, והחל לעסות בעדינות את שיפולי גבי הדואב, "אני מחכה לתשובה ממך אורה, מה יש לך נגד בועז?"
"עזוב אותה." התערבה נעמה ששתקה עד כה, "אני זו שסיפרה לה את האמת על הבוזי שלך… ואם אתה לא יודע כלום אז עדיף ש… לא משנה, זה בין שניכם, זה לא ענייני ואני מעדיפה לא להיכנס לזה עכשיו, אבל כדאי שתשגיח טוב על הילד כשהוא בסביבה."
"למה?" דרש חמי לדעת, "על מה היא מדברת בועז?" פנה אלי.
צפירה של מכונית נשמעה מבחוץ, ונעמה אחזה בזרועה של אורה ביד אחת, ובמזוודה שלה ביד שנייה, "הנה ההסעה שלנו, קחי את הטרולי אורה ובואי ניסע כבר הביתה."