"תראה איזה חמודה?" לחשה אורה כשישבנו וחיכינו בתור לבדיקה של רופא הנשים.
"מאין לך שהיא ילדה?" הקשיתי.
"יש לה חולצה ורודה." הסבירה אורה.
כן, היא צדקה, הפעוטה הייתה לבושה במשהו ורוד דהוי, רוכבת בפיסוק רגלים על ירכיה הדשנות של אימא שמנמנה כמוה, שהציגה לפניה לוח עם לחצנים מצפצפים. קטנטונת חמודה כזו, עם מוצץ תקוע במרכז פנים ורודות ועגולות, בקושי בת שנה ולמרות זעירותה היא בחנה את הצעצוע במבט מרוכז ובוגר להפליא, נוגעת בכפות ידיים קטנטנות בלחצנים שהגיבו בצפצוף על תנועותיה. נהניתי לראות איך היא נשענת בבטחה על בטנה של אימא, רגל יחפה אחת מונחת על זרועו של אבא שישב לצד השתיים, שקוע בעצמו, והשנייה מקופלת הצידה, סוקרת את הצעצוע המעניין ברצינות נוגעת ללב, לוחצת על כפתור מצפצף, מכווצת לעומתו גבות ומצח של חוקרת קטנה ואחר כך מנסה שוב.
אפשר היה להבחין איך מוחה הלא מעוצב עדיין תוהה על התופעה המוזרה הזו ומנסה לפענח אותה, שוקד ללא לאות על הבנת העולם המעניין שהתנהל סביבה.
דומה שההורים שלה לא הבחינו כלל בפלא המתרחש לנגד עיניהם אלא ישבו להם סתם כך, אדישים, מחכים לתורם, לא מתרגשים כלל מהקטנטונת המקסימה הזו שדמתה להם כל כך.
היה לה את הפרופיל החינני של אבא, ואת השמנמנות הנעימה של אימא, וארשת של סקרנות רצינית שהייתה כולה שלה. יכולתי להביט בה שעות, להתפעל כמה מתוקה היא, אבל הנה, הגיע התור שלנו להיכנס, וכשיצאנו כבר היו שם הורים אחרים, זוג רוסים רזים ובהירים עם ילד קטן. האימא הייתה קטנה ועדינה, מאופרת ומתוכשטת, אלגנטית כמו שרק נשים אירופאיות יכולות להיות, והאבא רזה ובהיר, לבוש בג'ינס ובטריקו, עיניו כחולות ושערו קצוץ קצר מאוד. לידו עמד בנו הקטן, ילד בן ארבע או חמש שנראה כמו העתק מיניאטורי של אביו, כולל השער הבהיר והקצר הג'ינס והעיניים הכחולות.
ההורים והילד דיברו רוסית ונראו בהירים ועדינים מידי על הרקע המזרח תיכוני, השחום והשעיר שהקיף אותם.
מעניין אם הקטן הזה יודע עברית? ואם לא אני מקווה שהוא ילמד מהר, אחרת איך הוא יסתדר בארץ עם המראה הכל כך רוסי, ילד כאפות, הזה?
אף פעם לא הסתכלתי כל כך הרבה על ילדים, אבל בזמן האחרון אני רואה אותם בכל מקום, מתבונן בהם בתשומת לב, בוחן אותם ואת ההורים שלהם, רואה במה הם דומים, ובמה הם שונים ממשפחות המקור שלהם, ונדהם כל פעם מחדש כשאני מבחין איך כבר בגיל צעיר מאוד יש לכל ילד אישיות ברורה ומיוחדת משלו. אני מסתכל עליהם ומנסה לדמיין איך הם יראו כשהיו בוגרים יותר, יהפכו בעצמם להורים ויורישו בתורם לילדים שלהם את תווי הפנים והגוף שירשו מהוריהם.
מוזר, פעם נהגתי להסתכל על בני אדם בצורה אחרת, התעלמתי מנשים ומילדים והבטתי רק בגברים שמשכו אותי. מעולם לפני כן לא חשבתי על התפקוד של גברים כהורים אלא רק איך הם יהיו במיטה. אין ספק, ההורות והגיל שינו אותי והפכו אותי לבן אדם כבד ולא זורם.
גם השקפת העולם שלי השתנתה, אני רואה הכל אחרת היום. למשל, בזמנו לא הבנתי למה בוריס לא רוצה לחיות איתי, לא הבנתי למה הבדל השנים ביני לבינו מטריד אותו, ולמה הוא משווה אותי לילדים שלו. היום, כשאני עומד להיות הורה בעצמי אני מבין.
אחרי הביקור במרפאה החזרתי את אורה לדירה שלה ובדרך דיברנו על הסידורים שנעשה לקראת התינוק שיגיע, איזה רהיטים צריך לקנות, ואיזה עגלת תינוק כדאי לרכוש, ואיזה בדיקות חשוב לעשות בהמשך ההיריון.
אורה אמרה שהיא פוחדת נורא מבדיקת מי שפיר, פוחדת שהבדיקה תגרום לה להפלה כמו שקרה לאחות של מכרה שלה, ובסוף החלטנו יחד שנוותר על העניין כי הסיכון עולה על היתרונות.
"ואם בסוף חס וחלילה הילד יהיה לא בסדר?" נשאה אלי אורה מבט מודאג.
"הוא יהיה בסדר." הבטחתי לה.
"מאין לך?"
"יש לי הרגשה טובה, הרגשה שיש לנו ילד בריא ומקסים, וגם אם הוא יצא ילדה זה יהיה בסדר גמור, ממש לא משנה לי, בכל מקרה אני בטוח שהכל יהיה בסדר." חייכתי אליה, והוספתי נשיקה במצח בלי להבחין שספירית פתחה את הדלת, והיא רואה איך נישקתי את אורה. לפני שהלכתי הוספתי גם חיבוק מנחם כי הרגשתי שאורה לחוצה וזקוקה לחיבוק שלי שהיה חברותי ואפלטוני לגמרי.
למרבה הצער ספירית לא הייתה שותפה לדעתי ובערב אורה הגיעה אלינו נסערת מאוד, וסיפרה על מריבה קשה עם ספירית שגם בימים כתיקונם היא בחורה עם טמפרמנט גבה גלים והתקפות קריזה.
"היא מקנאת, אומרת שאני מפלרטטת אתך, שאתה מנסה…" אורה התייפחה, אבל לא הניחה לי לחבק אותה. במקום היא חיבקה את שקד שפיתח אליה חיבה עזה ואחרי שהתעורר לשמע קולה הוא רץ אליה יחף, לבוש רק במכנסי פיז'מה צהובים והתכרבל בזרועותיה.
הופעתו של הילד הרגיעה את הרוחות, אורה לקחה אותו למיטה, שרה לו שיר, וסיפרה סיפור, ובינתיים רוני התקשר לספירית לשמוע גם את הצד שלה.
לא שמעתי על מה הם דיברו כי הוא יצא לפטיו, אבל כנראה שהוא הצליח להרגיע את הרוחות כי אחרי שאורה הרדימה את שקד ספירית התקשרה אליה, ואחרי כמה משפטים של בת זוגה אורה חזרה לחייך.
היא ישבה אצלנו עוד קצת, שתתה תה ואחר כך הניחה לי ללוות אותה חזרה למכונית שלה. "התפייסתן?" העזתי לשאול לפני שהיא התניעה.
"נכון לעכשיו, אבל אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, אני אוהבת אותה, אבל לפעמים היא יכולה להיות ממש בלתי נסבלת." אורה משכה בהשלמה בכתפיה, "זה ההורמונים של ההיריון, וחוץ מזה… טוב, היא בחורה מסובכת, וזה נעשה יותר גרוע אחרי שהאקסית שלה החליטה להתחתן עם גבר. אל תדאג, יהיה בסדר." היא סובבה את המפתח, והמכונית נדלקה, "אני שמחה שהסכמת להיות אבא של התינוק שלי, תודה חמי." אמרה, הושיטה יד דרך החלון, נגעה לרגע בלחיי ונסעה.
"אתה ואורה נראים טוב יחד." גילה לי רוני אחרי שהצטנפנו לנו יחד לפני השינה.
"אל תגיד לי שגם אתה מקנא?"
"לא, ממש לא. רק חבל שאתה ואורה… חבל שאתם לא יכולים להיות יחד, היא מתאימה לך יותר ממני."
"אידיוט, היא אישה ולסבית ואני הומו, על מה אתה מדבר?"
"על זה ששניכם אותו דבר, אשכנזים חנונים כאלה, אתם מתאימים מאוד, חבל שאתם לא יכולים להתחתן."
"למה לא? אנחנו בהחלט יכולים להתחתן, ואפילו לחיות יחד בכיף, אני מסכים בתנאי שלא יהיה סקס, את זה אני מוכן לעשות רק אתך."
"מקובל עלי, זה יכול להיות דווקא סידור לא רע." הצטחק רוני, "אתה תתחתן איתה ואני עם ספירית, נקנה יחד בית ונחיה עם הילדים בקומונה. אתם תטפלו בילדים בזמן שאני וספירית נצא לבלות ולרקוד."
"כן ממש, תמשיך לחלום." צבטתי אותו, אמרתי לו שהוא מניאק ושאין אף בחורה נורמאלית שתרצה לגור איתו באותו בית ובטח לא להתחתן איתו, "אפילו ספירית לא תוכל לסבול אותך בתור בעל." הודעתי לו, וסתמתי לו את הפה בנשיקה לפני שהוא הספיק לענות.
אני מודה, עברו עלי כמה לילות של נדודי שינה עד שהעזתי לספר להורי שאני עומד להפוך לאב.
"אז אל תספר." יעץ לי רוני בקלות דעת.
"נו, באמת, נראה לך? איך אני יכול להסתיר מהורי שעומד להיוולד להם נכד?"
"אורה רוצה שתספר להם?"
לא אכפת לה, היא משאירה את זה לי, מה עם הוריך, הם יודעים?"
"עוד לא."
"אתה חייב לספר להם רוני."
"בסדר." אמר רוני בקול המתחמק הזה שאומר שהוא סתם אומר.
"אתה סתם אומר, אני מכיר אותך."
"די, אל תהיה נודניק." החמיץ רוני פנים, וכשגם זה לא עזר התנפל עלי וביצע בי מעשים מגונים לרוב, ולא חדל עד שהמילים נעתקו מפי.
למרות שיטות הסחת הדעת היעילות של בן זוגי החרמן קמתי למחרת נחוש בדעתי ללכת לאבא ולאימא ולגלות להם שעוד מעט יתווסף להם עוד נכד.
אורה הסכימה להתלוות אלי, ואימא אמרה בתום לב שבטח, היא תשמח אם אבוא לביקור עם ידידה, בדיוק עכשיו אפתה היא עוגה ממש טובה אז תבואו.
התיישבנו במטבח הגדול והצבעוני של הורי, אכלנו עוגה ושתינו תה ולא קפה כי אורה אמרה שהיא מנסה להיגמל מקפאין, "זה בריא יותר לתינוק." החליקה יד זהירה על בטנה שטרם החלה להתעגל.
"את בהיריון?" שמחה אימא, "באיזה חודש? זה בן או בת? איך את מרגישה? יש לך בחילות?"
"אני מתחילה את השלישי, ועוד לא סבלתי מבחילות, אבל יש לי צרבת איומה והחזיות בקושי נסגרות עלי." שמחה אורה לנדב לאימא מידע נשי אינטימי בלי לחוש שום מבוכה מנוכחותם שלי ושל אבא שזע על מקומו באי נוחות.
אתם חושבים שאני פולני? הוא פי אלף יותר גרוע ממני.
"ואת המין של העובר נדע רק אחרי שנעשה בדיקת סקירת מערכות בעוד חודש." התערבתי בשיחת הנשים.
אבא ואימא החליפו מבט חטוף, "אתה הולך עם אורה לסקירת מערכות?" שאלה אימא בחביבות מתוחה.
הנהנתי, "כן, הבטחתי ללוות אותה."
"זה לא אמור להיות התפקיד של האבא של התינוק." שאל אבא, והניח יד על ברכה של אימא כדי לעצור את בעיטת הנזיפה הצפויה לו.
"חמי הוא האבא." אמרה אורה, וחייכה אלי בחמימות.
"זו הפריה." הוספתי מהר, "וקודם שטפו לי את הזרע." נחפזתי להסביר.
"אהה…" אמרה אימא והביטה באבא שנותר פעור פה וחסר מילים.
"אני לסבית." ניסתה אורה לטהר את האווירה, "אבל אני אהיה אימא טובה, ואני וחמי חברים ממש טובים ו…"
"היא חיה עם בחורה, חברה טובה שלי ושל רוני. ספירית, נדמה לי שפגשת אותה אימא, גם היא בהיריון, מרוני."
"אהה…" חזרה אימא ואמרה, לוטשת בי מבט המום, וגיששה לתמיכה אחרי כף ידו של אבא. אבא, בחוש דק של בעל מנוסה נתן לה יד, והוסיף וחיבק את כתפיה בעידוד, "באיזה חודש ספירית?" התעניין.
"חודש שלישי בערך." גמגמתי, "היא נכנסה להיריון קודם, ואחר כך גם אורה רצתה ו…" הם החליפו מבט שלא הצלחתי לפענח, "אל תכעסו." הפצרתי, מרגיש כאילו אני שוב ילד שובב.
"אנחנו לא כועסים." החליטה אימא אחרי רגע של מחשבה, ואבא הנהן לאישור, "לא, בכלל לא, אנחנו שמחים מאוד." תמך באימא, "מזל טוב." הוסיף, ואפילו נתן לי נשיקה וחיבוק, והוסיף גם חיבוק לאימא שהתחילה לדמוע פתאום.
"אני בוכה משמחה." הסבירה לאורה המופתעת שלא תיארה לעצמה שפולנים יכולים להיות רגשנים כל כך. לשמחתי היא התעשתה מיד והתמסרה גם כן לחיבוק של אימא, והתחילה לספר איך ההורים שלה נחרדו מהרעיון שהיא בהיריון, וכמה הם מתביישים בגללה ונבוכים כשהיא מבקרת אותם.
"הם מאוד שמרנים, אם הייתי מתחתנת הם היו מרגישים יותר נוח." העירה בתום לב, ואחר כך נבהלה ואמרה מהר שזה לא אומר שהיא רוצה להתחתן, ואני לא צריך להרגיש חייב או משהו.
"אני יודע." הרגעתי אותה ולטשתי מבט זועם באימא שהעירה שלהורים נשואים קל יותר ואולי… גם אם אלו רק נישואים פיקטיביים…
מפליא איך גם ההורים של רוני חשבו באותו כיוון, וברגע שהוא העז לגלות להם שבקרוב ייוולד לו ילד מבחורה שהוא לא חי איתה וגם לא יחיה לעולם, הם רק חברים וזהו, הוריו הפכו פתאום למאגר ידע בלתי נדלה של זכויות סוציאליות, והתחילו להרעיף עליו עצות של מומחים לענייני מס וביטוח לאומי, מביאים טענות מהגורן ומהיקב למה עדיף שההורים של הרך שעוד לא נולד יהיו נשואים, ולו רק על הנייר.
"לא בא בחשבון." פסקה אורה בתקיפות במועצת החירום שכינסנו כדי לדון בלחצים הוריים, "אני לא אעמוד מתחת לחופה גם אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ידרוש את זה ממני."
"תראי אורה… בכל זאת… יש גם יתרונות לנישואים או לפחות לחוזה זוגיות." ניסתה ספירית לגשש בהיסוס.
"אני אבדוק בקשר לחוזה, אבל אל תדברי איתי על חתונה, בטח לא לגבר." פסקה אורה בתקיפות שאין אחריה עוררין, וסירבה לדון יותר בנושא.
כמה ימים אחר כך היא קפצה אלי לעבודה לספר לי מה האופציות שלנו בעניין, ואיך אפשר לעגן בצורה חוקית את המחויבויות שלנו זה לזה ולרך שטרם נולד. החלטנו לעשות חוזה אצל עורכת דין אחת, מכרה שלה שמתמחה בענייני משפחה חדשה, ולפני שאורה הלכה לדרכה היא נישקה אותי על הלחי, וגם חיבקה, ואמרה שאני הגבר היחיד בארץ שהיא הייתה מוכנה להתחתן איתו אם היא הייתה באמת חייבת, אבל איזה כיף שהיא לא, ופרחה לדרכה.
"זו החברה שלך." התעניין סרגיי – העזר כנגדי בעבודה.
"כן, בערך… אנחנו… כן, אפשר להגיד שכן." התלבטתי איך לא לשקר בלי לצאת מהארון.
"היא נראית בהיריון." הפתיע אותי סרגי. הוא בחור טוב, חזק וחרוץ, בן אדם אמין ורציני למרות גילו הצעיר, אבל מעולם לא חשדתי שיש בו יכולת אבחנה דקה כזו.
"כן." הודיתי, נבוך קצת, "היא בהיריון."
"ממך?" זקף בי סרגי מבט סקרני.
"כן, בטח ממני." השבתי, וגאווה גברית טיפשית פרחה בלבי, גאווה שבטח הייתה מצחיקה מאוד את אורה.
"ומה עם חתונה?" המשיך סרגי להתעניין.
"היא לא רוצה." התחמקתי, "היא לא בעניין של חתונות."
"הבחורות בימינו." נאנח סרגי, "לך תבין אותן, החברה שלי דווקא עושה לי את המוות וכל הזמן מראה לי שמלות כלה, לא מספיק לה שאנחנו גרים יחד, ויש לנו חשבון בנק משותף, אני מרוויח והיא מבזבזת, היא אומרת ואני קופץ, אבל זה לא מספיק טוב, עכשיו היא רוצה גם חתונה."
"נשים, אי אפשר להבין אותן." הסכמתי איתו, והתאפקתי לא לצחוק. יום אחד אני אצטרך לגלות לסרגי את האמת, אני מקווה שהיום הזה רחוק מאוד.
יומנו של מספר סיפורים 