7. הדס

נזכרתי בסיפורים ששמעתי על משה מצקין שכולם קראו לו מיצי. חברים משותפים של רוני וחמי סיפרו שהוא נדלק על חמי וניסה שוב ושוב להידחף בין השניים, להפריד ביניהם ולהשתלט על ליבו של חמי שמאוד חיבב אותו, ופנה להתנחם בו כל פעם שרוני הסתלק, אבל מעולם לא הצליח להתאהב בו.
אחרי מלחמת לבנון השנייה רוני היה כמה חודשים באנגליה, וחמי ומיצי אפילו גרו כמה זמן יחד, אבל אז רוני חזר, ומיצי חטף התמוטטות עצבים או משהו כזה, ומאז הוא פחות או יותר נעלם. הבנתי פתאום שאם לא אזהר גם גורלי יהיה כגורלו, וגם אני אהפוך להיות הריבאונד הנצחי של חמי.
"תגיד חמי, איפה משה מצקין, למה לא רואים אותו יותר בסביבה?"
חמי חייך, מופתע מעט, "עד כמה שידוע לי מיצי גר עכשיו בבאר שבע עם דוק, סוף סוף הם חזרו זה אל זה, ואני מקווה שהם מאושרים יחד."
"הם נפרדו בגללך, נכון?"
"לא." נעלם חיוכו של חמי, "מה פתאום בגללי?"
"אז למה?"
"כי…" חמי התחיל להכין לעצמו קפה, ולשם שינוי עמדתי והבטתי בו ולא התנדבתי כדרכי לשרת אותו, "אני לא יודע למה הם נפרדו ואחר כך חזרו, אף אחד לא יודע מה בדיוק קורה בין בני זוג, לפעמים אפילו הם לא יודעים."
"לפי מה שסיפרו לי מיצי התאהב בך אחרי שנפרדת מרוני, ואתה הלכת ושברת לו את הלב." אמרתי בתוכחה, וליבי נצבט כשנוכחתי לראות איך חמי מתכווץ ממבוכה לשמע דברי.
"כן, זה נכון." אמר והשפיל מבט לתוך הקפה שלו, "הייתי חרא אל מיצי, לא התכוונתי, אבל זה מה שיצא… בזמן המלחמה מיצי התארח פה ואני ורוני… טוב, לא משנה, העיקר שהוא בסדר עכשיו."
"אתה ורוני, רוני ואתה, אוף אתכם! נמאס לי כבר מכם! מישהו צריך לכתוב סיפור על אהרון ומנחם והטלנובלה הלא נגמרת שלהם." התפרצתי בתסכול, וחמי צחק, חוזר לעצמו הרגוע והחביב.
"לפעמים אתה מזכיר לי קצת את מיצי." אמר בחיבה.
"לא נכון! אני לא שמן." נעלבתי, גורם לו לפרוץ שוב בצחוק.
"אתה כזה כוסית סיסי." גיחך, רכן מעל השולחן, נישק את לחיי, ושאל מתי אני מתכוון להתקשר לארי ולהגיד לו תודה על הפרחים.
"רק רגע, קודם תגיד לי אם אתה אוהב את רוני?"
"בטח." הופתע מנחם, "הרי הוא החבר שלי."
"אבל אתה מזדיין גם עם אחרים."
"נו, טוב, כן, לפעמים, רק כשרוני לא פה והם ממש חמודים ורוצים את זה."
"כמוני." החמצתי פנים, "ולא עולה על דעתך מנחם שזה לא בסדר, להתנהג ככה?"
"כן." הסכים איתי חמי ברוח טובה, "אתה צודק, אבל מה לעשות, אני לא קדוש, ואתה ממש חמוד, ורוני לא היה בבית כבר שבועיים. הוא בטח מזיין יותר ממני."
"ומה תעשה אם הוא יתאהב יום אחד במישהו אחר, מישהו צעיר ויפה יותר ממך, ולא נשא כמוך?" שאלתי בנבזות, "מה תעשה אז?" חקרתי ומיד התביישתי בעצמי.
פניו של חמי קדרו, אבל הוא המשיך להביט בי במבט יציב, "אני אחכה עד שזה יעבור לו." אמר בלי להתבלבל.
"ומה אם זה לא יעבור לו? מה אם… מה אם הוא ימות?"
"לא משנה מה יקרה, אני תמיד אוהב אותו." אמר חמי ביובש, "יכול להיות שיום אחד אני אוהב גם מישהו אחר, אבל אני לא אוהב אף אחד כמו שאני אוהב את הפסיכי הקטן הזה, אני יודע שאף אחד לא מבין למה אנחנו יחד, כולם חושבים שאנחנו לא מתאימים וזה, אבל הוא ואני… אנחנו כמו מפתח ומנעול, כמו שקע ותקע, הוא חם במקום שאני קר, הוא גבוה במקום שאני נמוך, הוא משוגע במקום שאני שפוי, רק הוא מתאים לי בדיוק, השקעים שלו נכנסים בדיוק לקמרים שלי, ורק איתו אני מרגיש לגמרי בבית. יכול להיות שאני טועה ואני אצטער על זה יום אחד, אבל אני מרגיש ככה כבר הרבה שנים, ואני לא חושב שזה ישתנה בעתיד. אולי יום אחד, כשאני אהיה בגיל של בוריס, או מבוגר יותר, אני אגיד שטעיתי ובזבזתי את כל החיים שלי על מישהו שהרס אותי, ודפק לי את החיים, מצד שני אני לא בונה על זה שאני אצליח לעבור את גיל חמישים, ככה שבאמת, אין טעם לדאוג בגלל זה, החיים הם משהו לא צפוי ולא מובן, הם הרפתקה מלאה הפתעות ולכן…" הוא נעצר באמצע הנאום כי
הדלת נפתחה פתאום בתנופה, ורוני התפרץ פנימה, לבוש מדי ב' מקומטים שנראו כאילו הוא ישן בהם, זרק לי שלום אגבי והתנפל על חמי שחיבק אותו חזק, ונזף בו שהוא מתפרץ בלי לדפוק בדלת, "מתי תפסיק להיות עיראקית מופרעת כזאת, איך בכלל ידעת שאני כאן?" שאל.
"ובמופלא ממך אל תדרוש." התחכם רוני, "יאללה, בוא הביתה." דרש, מתעלם ממני.
"רק רגע, תן לי דקה להתארגן." ביקש חמי, והסתלק לחדר השינה להתלבש, ולא יכולתי לא להבחין, מבעד לתחתונים השמרניים שלו, שעומד לו כהוגן. גם לרוני עמד, הרגשתי את זה למרות מדי הב' הרפויים שתלו על גופו הצנום כי הוא נעמד ממש קרוב אלי, והידק את האגן שלו לישבני, צובט בכוח את מותני. "פרחים יפים." העיר בקול חרישי, ישר לתוך אוזני, "אני במקומך הייתי מתקשר לבחור ששלח לי אותם, מתפייס איתו ושוכח מחמי."
"ומה אם לא?" התגריתי בו, וניסיתי להתנתק מאחיזתו, אך לשווא.
רוני בחור צנום וכהה, גופו דק, אבל שרירי וחזק להפתיע, והזין שלו היה סוחט קריאות התפעלות גם מצופי פורנו ותיקים. חוץ מזה הוא גם קצת פסיכי, בעיקר כשזה נוגע לחבר שלו, חבל שלא ידעתי את זה כשרק נפגשנו בקיץ 2006. אז הייתי מוקסם מהחיוך היפה שלו, מהעיניים הכהות הממוסגרות בריסים צפופים וארוכים, מהפה המלא שידע לנשק כל כך טוב… חמי צדק, החיים באמת מלאי הפתעות לא צפויות.
רוני לחץ אותי בכוח בין הזקפה הנוקשה שלו לשולחן, מכאיב לי בכוונה, ואני ספגתי בשתיקה את הכאב וההשפלה, ולא מחיתי כי ידעתי שזה מגיע לי. הוא הרפה ממני רק אחרי שחמי חזר לבוש.
השניים נפרדו ממני בחיפזון והסתלקו יד ביד למטה, למכונית שלהם. חיכיתי עד שקול מנועה נדם והרמתי טלפון לארי, להודות לו על הפרחים, ואחרי היסוס קל הסכמתי להניח לו לבוא לבקר אותי.
***
ארי השקיע בהופעה שלו, זה היה ברור – הוא היה מגולח ולבש את הג'ינס הלוחץ שארז בצורה מחמיאה את ישבנו, ומעליו טרח ללבוש חולצה חדשה מבד עם כפתורים, לא סתם טריקו.
מעניין מי גיהץ אותה? תהיתי, חש נקיפת קנאה קטנה כשנזכרתי במגהץ החדש שקניתי לא מזמן, ובלוח הגיהוץ שציפיתי במו ידי בבד מרופד פרחוני. מי שזה לא היה הוא בטח לא השקיע כמוני ולא הרתיח קודם את המים של המגהץ כדי שלא ייסתם מאבנית.
"לא מגיע לי חיבוק?" התחנף ארי וחיבק אותי, מצמיד אותי לגופו כך שיכולתי להריח את ריח הבושם העדין שנדף ממנו. החזרתי לו חיבוק גברי קצר, והוספתי טפיחה קלה על שכמו. מגעיל עד כמה סטרייטים נראינו.
"אתה נראה טוב, תתחדש על החולצה." הערתי.
"קניתי אותה לכבודך." השתלט ארי על כף ידי, ממשיך להביט בעיני במבט עורג, "אתה נראה מצוין, שזוף ובכושר."
"כן? תודה." ניסיתי למשוך את כף ידי חזרה, אבל הוא התעקש ולא ויתר, ועוד הגדיל לעשות וניסה להשתלט גם על השנייה.
"מה הקטע עם הפרחים? ממתי אתה מקשיב לעצות של חמי?"
"אני לא צריך לקבל רעיונות מאחרים, יש לי מספיק משלי." נעלב ארי.
"אז למה התקשרת לחמי?"
"כי ידעתי שאתה מחזיק ממנו, ותיארתי לעצמי שהוא בטח ידע מה קורה אצלך ולא יתבייש לספר לי."
"בקיצור, ריגלת אחרי."
ארי נע בחוסר נוחות, "סוג של… זה לא היה בכוונה רעה, לא רציתי לעשות שטויות ולפגוע בך שוב." הוא הדף אותי לעבר הספה והתיישב לצידי, נכרך סביבי, מקרב את פניו לפני וניסה לנשק אותי.
"מה אתה עושה?" הדפתי אותו מעלי.
"מנסה לנשק אותך סולי. למה אתה דוחף אותי? אתה לא אוהב אותי יותר?"
"אף פעם לא אמרתי לך שאני אוהב אותך, למה נדמה לך שאהבתי אותך אי פעם?"
ארי נפגע, "חשבתי שכן, התנהגת כאילו אתה אוהב אותי."
"אחרי שהתחלת להיות מגעיל זה עבר לי."
ארי הרפה ממני, אבל המשיך לשבת צמוד אלי והסביר לי שוב שהוא מצטער, שעברה עליו תקופה קשה, ושהוא עשה טעות איומה והוא מבין את זה עכשיו, ורוצה לתקן אותה.
"היה לנו כל כך טוב יחד, אתה לא זוכר כמה היה לנו טוב?" הביט בי בתחינה.
"כן, אני זוכר, ואתה צודק אהבתי אותך מאוד, אבל הכול נהרס, אי אפשר לחזור אחורה."
"אבל אפשר ללכת קדימה."
"ארי, אני לא חוזר יותר לתל אביב, יקר שם נורא, וחם, ולח ומעיק ו… אה…" מה שרציתי להגיד זה שאין מצב שאני אלך לגור רחוק כל כך מחמי, אבל מובן שלא אמרתי את זה, אמרתי רק שפה, בקריה הקטנה הזו, יש לי חברים טובים, ועבודה נחמדה, ואני לא מוכן לחזור לריקנות המהבילה של תל אביב.
"בסדר." הסכים ארי להפתעתי, "יש משהו במה שאתה אומר, תל אביב באמת נעשתה בלתי נסבלת לאחרונה, המשכורות יורדות, ושכר הדירה עולה, זה פשוט מטורף."
"מה, שוב העלו לך את שכר הדירה?" השתוממתי.
הוא הנהן בעצב, והוסיף, כמעט בלחש, ששוב קיצצו לו מהמשכורת ומשעות העבודה, ועכשיו, כשאני לא חי איתו יותר, המצב נעשה בלתי נסבל.
"אתה יכול לעבוד לדירה זולה יותר, ללמוד לבשל, ולנקות לבד, ככה תחסוך הרבה כסף." הערתי, קצת בנבזות.
"זה נכון." הסכים ארי, "אבל לא בא לי להתאמץ, בשביל מה? מה הטעם לסחוב עוד יום, ועוד אחד? מה שבאמת חשוב לי נמצא כאן." אמר, ומעך את כף ידי בידו, מביט בי בעיניים רחבות ולחות מעט.
"אתה בסדר?" תהיתי, "אם תמשיך להיות רגשי כזה אני עוד אחשוב שהתאהבת בי." התלוצצתי.
"זה לא מצחיק." נעלב ארי, "אני מנסה לדבר אתך בכנות, ואתה צוחק."
"סליחה, לא התכוונתי להעליב, אבל בכל זאת… אני שואל את עצמי איך יכול להיות שנזכרת שאתה רוצה אותי רק אחרי שהעלו לך את שכר הדירה?" תהיתי בשמץ נבזות.
זה באמת פגע בו, ראיתי איך ההערה הקנטרנית שלי גורמת לו להתכווץ והתמלאתי חרטה, "אני מצטער, זה היה נבזי מצידי, סליחה ארי."
"זה בסדר, הרווחתי את זה ביושר." אמר ארי בקול קודר, ורגע ישבנו בשתיקה וחשבנו על העבר המשותף שלנו, בכל אופן זה מה שאני עשיתי, ואז ארי התעשת, נשם עמוק ועבר לתוכנית ב' – להגיד את כל האמת.
מהניסיון שלי מיד אחרי שמישהו מכריז שעכשיו הוא מתכוון לספר לך את כל האמת הוא מנחית עליך ערמת שקרים, אבל ארי, יש להגיד לזכותו, לא היה כזה. האמנתי לו כשהוא סיפר לי בקול עצוב שבת דודתו הדס – שהוא היה קשור אליה מאוד – חלתה בסרטן. הדס ואימא שלה, אחות אימו של ארי, היו כל המשפחה שהייתה לארי בארץ וכשהדס הצליחה, בגיל ארבעים, להפוך לאם חד הורית לתאומים מתוקים לא היה מאושר ממנו.
לרוע המזל התברר שהדס גילתה לא מזמן גוש ממאיר בשד, היא נותחה לפני כחודש ועכשיו היא עוברת טיפול כימי מתיש, ואימא שלה, שגם היא לא אישה בריאה, היא היחידה שתומכת בה ועוזרת לה עם התאומים.
הן גרו בקריות וארי הסביר שהוא חייב לעבור לגור קרוב אליהן כי השתיים כורעות תחת הנטל, וזקוקות לעזרה, ומאחר והוא קרוב המשפחה היחיד שלהן… "זו הסיבה שבלי שום קשר לרגשות שלי כלפיך אני חייב לעזוב את תל אביב."
"באמת? מתי אתה מתכוון לעשות את זה?" השתוממתי.
"בעוד שבועיים אני אמור לפנות את הדירה בתל אביב, התפטרתי כבר בשבוע שעבר, ואני מחפש עכשיו עבודה בחיפה, למעשה הייתי הבוקר בשני ראיונות עבודה די מוצלחים, אבל…" הוא הרים את ידו כמו שוטר תנועה, "אין לזה שום קשר אלינו."
"וואלה?" אמרתי בלגלוג, "באמת? אין?"
"באמת." אמר ארי בלהט שנועד כנראה לשכנע לא רק אותי, אלא גם אותו. "אתה יכול לא להאמין לי אם אתה לא רוצה, אבל ברגע שהיא סיפרה לי שהיא צריכה לעבור ניתוח בגלל הגוש שגילו לה בשד הבנתי פתאום…" הוא שב ואחז את ידי בידו, מביט בי בתחינה, "הייתי צריך להבין כבר אחרי שהייתה לי התאונה עם הקיפוד, אבל אני מודה, אני אטום, אני פוחד להתחייב, פוחד מאהבה, בגלל זה התנהגתי ככה, זו הייתה טעות איומה, רק עכשיו אני מבין כמה החיים קצרים, כמה חבל לבזבז אותם על פחד מדברים שעוד לא קרו, לדעתי יש לנו סיכוי להיות מאושרים יחד, למה שלא ניתן צ'אנס לאהבה סולי?"
באמת, למה לא? חשבתי לעצמי, הרי עם חמי אין לי סיכוי, וברור שאני עדיין לא אדיש לארי, אז למה לא לתת לו צ'אנס?
אמרי שלקחתי לעצמי כמה שניות מכובדות לשיקול דעת אמרתי שבסדר, אני מסכים, ארי מוזמן לבוא לגור אצלי, ואני מבטיח שאעשה כמיטב יכולתי לסייע לו בעזרה להדס המסכנה, ואחרי שמצב החירום יסתיים נראה מה עושים הלאה, הרי תמיד אפשר להתחרט.
"אני רוצה שתדע שגם אם לא היה הסיפור עם הדס הייתי עוזב את תל אביב ובא לצפון." אמר ארי בקול רציני, נשמע כאילו הוא מתכוון לדבריו בכל ליבו, "לקח לי יותר מידי זמן להבין למה אני ממשיך להרגיש רע גם אחרי שהבראתי מכל העסק הקיפודי הזה. אני יודע, אני ממש דביל לפעמים, אבל אף פעם לא התאהבתי בגבר, בהתחלה חשבתי שאני עדיין חולה, עד שתפסתי שאני פשוט מתגעגע אליך… מדהים איזה סתום הייתי."
אולי הייתי צריך להתמוגג מוידוי האהבה שלו אבל משום מה התרכזתי בחלק המפתיע יותר של דבריו, "למה אתה מתכוון שאף פעם לא התאהבת בגבר? באישה כן התאהבת?"
"כן." אמר ארי קצרות, "אבל זה קרה מזמן, כשהייתי רק ילד." סתם ולא פירש.
אולי הייתי ממשיך לחקור למה הוא מתכוון, אבל השאלה החטטנית שלי קטעה את שטף דיבורו המתלהב של ארי ופתום הוא נזכר שהוא לא רק מאוהב אלא גם חרמן, מאוד חרמן, והצורך הדוחק שלו בי, או יותר נכון בגוף שלי, התובענות שבה הוא הסתער עלי, נוהג בי כאילו אני שייך לו, רכושו הפרטי, הדליקה גם אותי.
פתאום נעשיתי חרמן גם כן וחיש קל עברנו מהספה לחדר השינה, ונתנו צ'אנס לאהבה לא רק בדיבורים אלא גם במעשים.
אחר כך הוא נרדם, מותש, ואני שכבתי ער, צמוד מכף רגל עד כתף לגופו הלבן שכחש לאחרונה, ושאלתי את עצמי מה אני עושה לעזאזל? איך יכול להיות שהיה לי כל כך טוב גם איתו וגם עם חמי? ומה בכלל עובר עלי? איך יכול להיות שאני מזדיין יום אחד עם חמי, ויום אחר כך עם ארי, למה אני מתנהג כמו שרמוטה, מה הולך לקרות איתי בעתיד, ולאן אני נותן לחיים שלי להוביל אותי?
די מהר התברר שהפשרה שעשיתי (ואין טעם לעטוף את זה במילים יפות, זו הייתה פשרה – הייתי עם בן אדם שלא רציתי באמת, כי מי שרציתי באמת לא רצה להיות איתי) הובילה אותי לשום מקום.
ארי, כדרכו של ארי, חזר מהר מאוד להיות האיש המופנם והקר שהוא היה תמיד, ועכשיו, כשלא הייתי מאוהב בו יותר, יכולתי לראות אותו כמו שהוא באמת, ואפילו ריחמתי עליו מעט.
אני לא חושב שהוא שיקר לי במודע, בדרכו שלו עד כמה שהוא היה מסוגל לאהוב, הוא באמת אהב אותי, אבל יש אנשים שהיכולת שלהם לאהוב היא מצומצמת מאוד, וארי היה כנראה אחד מהם.
למה נדלקתי דווקא עליו זו שאלה מעניינת שאולי, אם הייתי עובר טיפול פסיכולוגי ממושך ויקר, הייתי יכול לענות עליה, אבל למי יש כסף או זמן לזה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s