אין לי הרבה חברים, מכרים דווקא לא חסר, אבל חבר, אדם שאני יכול להישען עליו, לגלות לפניו את ליבי ולהרגיש נוח לידו יש רק אחד. שמו מנחם, אבל כולם קוראים לו חמי, ולמרות שאנחנו נפגשים לעיתים רחוקות הוא היחיד שאני בוטח בו ומרגיש שאני יכול לחשוף לפניו את צפונות ליבי.
את חמי פגשתי בקיץ 2006, הוא גר לו בשקט באיזה חור בצפון בעוד אני מבזבז את זמני בקריה בתל אביב, כחייל בחיל אוויר. קצת לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה הגיע אלינו פתאום מכנף אחד בחור סקסי ושחום בשם רוני שסופח זמנית לקריה.
אם הייתי פוגש אותו היום הייתי חושב שהוא צעיר מידי, אבל בתקופה ההיא עדיין לא הייתי סגור לגמרי על מה אני רוצה, ונדלקתי על רוני ממבט ראשון. במשך כמה ימים חשבתי שגם אני מוצא חן בעיניו, ואז, בדיוק כשהתחלנו להכיר זה את זה קצת יותר טוב, פרצה מלחמת לבנון השנייה.
בהתחלה היה בלגן גדול – כל הסדרים נפרעו, הלו"ז יצא מדעתו, הימים היו ארוכים ועמוסים, והלילות עברו עלינו כמעט ללא שינה. בין לבין הסתבר לי שרוני מוכן להשתעשע איתי ככל שארצה, אבל הלב שלו נמצא אצל החבר שלו, ואחרי שראיתי את חמי ושוחחתי איתו מעט, הבנתי למה.
בגלל צרכי הצבא, וקצת בגלל הלחץ שהפעיל רוני על המפקד שלו, הוא הוחזר לכנף אחד. כדי להתרחק מההצקות של אימא שהמלחמה הלחיצה אותה מעל ומעבר עשיתי מאמצים גדולים להסתפח אליו והצלחתי. נכון שהצפון חטף קטיושות והיה מסוכן יותר ממרכז הארץ, אבל הרגשתי שם בטוח יותר מאשר ליד המשפחה המעיקה שלי שיש לה נטייה להיכנס להיסטריה בגלל כל שטות.
לרוע מזלי נולדתי במשפחה שיש בה רוב נשי מוחץ ושתלטני. אף גבר לא הצליח להחזיק מעמד מול נשות המשפחה שלי, וגם אני, כמו שאר הגברים במשפחתנו נמלטתי על נפשי ברגע שיכולתי.
הבית של חמי ורוני היה מקום מפלט נפלא. גרתי אתם כמה שבועות וזה היה נהדר בתור סידור זמני, אבל אחרי כמה ימים אצלם התחלתי להרגיש כמו גלגל חמישי בעגלה, ועברתי לגור אצל בוריס. בוריס מבוגר ממני באיזה שלושים שנה, ועד כמה שהבנתי הוא סוג של אקס של חמי, למרות שהוא הכחיש את זה תמיד.
נהניתי לגור איתו, נהניתי לטפל בו ולישון איתו, וכשהיה סקס אהבתי את זה מאוד. בתקופה ההיא התחלתי להבין מה אני רוצה באמת, ומה באמת גורם לי סיפוק, אבל בסוף הקיץ המשוגע ההוא התחלתי להרגיש שבוריס התעייף ממני, והתלוננתי לפני חמי שהוא לא רוצה אותי יותר.
חמי טען שזה שטויות, בוריס תמיד נעשה קודר ועצבני בתקופה הזו של השנה, בעיקר מאז שעבר את גיל חמישים. הוא ניסה לנחם אותי, וכל פעם שבוריס היה משתכר ונעשה בלתי נסבל הייתי בורח אליו ואל רוני, אבל אז פגשתי מישהו אחר, ונדלקתי עליו זמנית. הבחור לא שתה, אבל היה סטלן והרגיש בגלות בכל מקום שלא היה תל אביב, וככה חזרתי לגור במרכז הארץ.
כל התקופה ההיא של אחרי המלחמה נעשתה מערבולת פרועה של גברים וסקס. מטבעי אני נוטה למונוגאמיות, ודי בררן בבחירת בני זוג, אבל נסחפתי אחריו ובהשפעתו הפכתי לסוג של שרמוטה עד שבסתיו אחרי המלחמה זה נגמר – הייתי במסיבה, שתיתי יותר מידי, לקחתי חגיגת ואיבדתי את הראש. התעוררתי בבוקר על ספסל בגן ציבורי ולא זכרתי מה בדיוק עשיתי בלילה. ידעתי שעשיתי סקס והרבה, אבל לא זכרתי קונדום.
אחוז פחד התקשרתי לחמי והתוודיתי לפניו על מעללי. חמי נזף בי בעדינות, הסביר לי לאן ללכת לעשות בדיקת דם וייעץ לי לחזור הביתה, לאימא, לנוח, להירגע קצת, ולא לעשות שום דבר עם אף אחד עד שאדע לאשורו מה מצבי.
זו הייתה עצה טובה, נפרדתי מהסטלן וחזרתי לגור אצל אימא, ובזמן שחיכיתי לדעת אם נדבקתי התנזרתי מגברים. ישבתי בבית, למדתי לפסיכומטרי, וביררתי ביני לבין עצמי לאן אני באמת רוצה להוליך את חיי.
אחרי שהבדיקה השנייה יצאה גם היא שלילית, והייתי בטוח שאני בסדר נשבעתי שלא עוד, מעכשיו אני מתחיל לחיות כמו בן אדם, לא עושה יותר סקס סתם ככה, רק מחרמנות, ולא נוגע יותר במשהו חזק יותר מבירה.
מצאתי עבודה ודירה, והתחלתי לחפש מישהו לחלק איתו את חיי, והפעם בתנאים שלי. אחרי שפגשתי את ארי הייתי בטוח שהצלחתי, וסוף סוף אני מסודר, אבל שוב התברר שטעיתי.
"אני לא יודע מה אני לא עושה טוב חמי, כל פעם אני מתאכזב מחדש, אולי צודקים אלה שטוענים שהומואים לא מסוגלים לקיים זוגיות ארוכת טווח?" התבכיינתי לפני ידידי טוב הלב, שהבין מיד שאני על הפנים והזמין אותי לבוא אליהם לביקור.
עוד לפני שארי הסתלק לחופשה שלו באילת כבר הייתי בצפון, אצל חמי ורוני, עומד במטבח הקטן והמסודר שלהם ואופה בשביל חמי פאי לימון. הם היו מקסימים אלי, ניחמו אותי ופינקו אותי, שפעו מחמאות לכישרון האפייה והבישול שלי ושיפרו מאוד את הביטחון העצמי הרעוע שלי.
הסטלן וארי ואיתם עוד רבים וטובים אחרים בטוחים שהציוויליזציה נגמרת אחרי חדרה, הייתה תקופה שגם אני נשבעתי שאי אפשר לחיות כמו אדם תרבותי מחוץ לתל אביב, אבל להפתעתי גיליתי שאני נושם טוב יותר בצילו של הכרמל מאשר במישור החוף המהביל – הירוק הזה בעיניים, מזג האוויר הנוח והיבש, הנוף ההררי המתון והנוח עם כל העצים והשקט מסביב, וכל כך הרבה מקומות חנייה פנויים… מה ההתעקשות הזו של כולם להצטופף בתל אביב המיוזעת?
למחרת הגיע גם בוריס, ואחרי שחיבק אותי בשמחה, והכריז כמה טוב לראות אותי, גילה לי שיש בבניין שלו, בקומה מתחתיו, דירה שנמצאת עכשיו בשיפוץ, אבל בעיקרון היא מיועדת להשכרה.
"מה יש לך לחפש במרכז? חם וצפוף שם, ואת העבודה שלך אתה עושה בין כה וכה מהבית, למה שלא תבוא לגור פה לידינו?" הציע, חייך אלי בחמימות ולקח עוד פרוסה מפאי הלימון שלי שתמיד היה חביב עליו.
"באמת, למה לא?" תהיתי, שוחחתי עם בעל הדירה שהבטיח להתקשר מיד אחרי שהוא יסיים את העבודה על הדירה, עניין של עוד שלושה ימים, שבוע גג, וחזרתי מעודד הביתה.
חשבתי שאספיק לארוז הכול ולהסתלק עוד לפני שארי יחזור מהחופשה שלו באילת, אבל החיים שוב הפתיעו אותי ושינו את תוכניותיי.
***
כשהגעתי לגור עם ארי הצלחתי להכניס את כל בגדי וחפצי לתוך מונית אחת, שנה וחצי אחר כך, כשעמדתי להסתלק, התברר לי שחפצי התרבו עד מאוד, ואני זקוק למשאית קטנה כדי לעבור דירה.
הזמנתי משאית, קניתי חבילה של קופסאות קרטון וניר דבק והתחלתי לארוז. כשגרתי לבד אריזה הייתה עניין פשוט, אבל גיליתי שלפרק בית זוגי זו משימה מסובכת יותר. היו המון חפצים שהתלבטתי אם הם שלי או של ארי, בעיקר ספרים ודיסקים, והיה המעיל שהוא נתן לי מתנה, והחגורה שנתתי לו, והיו כמה ספרים שלי שהוא עוד לא קרא, וידעתי שהוא יצטער אם אקח איתי.
בסוף החלטתי שאם יש ספק אז אין ספק. כל חפץ שאני לא בטוח לגמרי שהוא שלי יישאר מאחור. גמרתי אומר שאין שום ספר או בגד ששווה ויכוח משפיל עם מי שהיה עד לא מכבר בן זוגי האהוב ולמרות הצער על החפצים שויתרתי עליהם הייתי מרוצה מהכבוד העצמי שגידלתי.
בעוד אני מדביק את הקרטונים האחרונים צלצל פתאום הטלפון, וזה היה ארי.
עניתי לו בקרירות שהתחלפה בהיסטריה קלה כששמעתי שהוא מאושפז בבית חולים עם חום גבוה וחשד לזיהום כללי.
"מה פתאום בית חולים? מה קרה לך?" צעקתי.
"תירגע סולי, זה לא משהו רציני, סך הכול דרכתי על קיפוד ים."
"מה? על מה דרכת? אתה צוחק ממני?" התמלאתי חשד.
"לא, אני רציני לגמרי, יצאתי לצלילת לילה ודרכתי על קיפוד ים. כמו טיפש ניסיתי להוציא את הקוצים מהרגל והם נשברו ועשו לי זיהום." הוא נאנח, "נפגשתי עם קיפוד ארסי במיוחד, יש לי כנראה פגיעה במפרק וזה כואב נורא. אל תשאל."
"טוב, אני לא שואל. ולמה אתה מספר את זה לי? תבכה לחבר החדש שלך שכואב לך." נזכרתי פתאום שיש לי כבוד עצמי.
ארי נעלב. "קודם כל אני לא בוכה, ושנית כל הוא לא חבר שלי, הוא סתם אחד ש… טוב, לא חשוב, עזוב. בין כה וכה בטח לא תגיע עד לרמב"ם להביא לי בגדים."
"רמב"ם? זה לא בחיפה? למה אתה ברמב"ם ולא באילת?"
"כי בדיוק היה להם הליקופטר שהיה צריך להגיע לרמב"ם, וברמב"ם נמצא רופא שמתמחה בזיהומים מהסוג שיש לי." נאנח ארי, "כמה שעות אחרי שחזרנו מהצלילה קיבלתי חום גבוה והבחור הזה שנסע איתי לאילת לקח אותי למיון, ומאז לא שמעתי ממנו, ובמיון בכלל לא שאלו אותי, החליטו שאני צריך להגיע לרמב"ם, העלו אותי על הליקופטר ושעה אחר כך כבר הייתי מאושפז ברמב"ם. וזהו, אני פה, מקבל אינפוזיה של אנטיביוטיקה, המון רופאים ממששים אותי כל הזמן, עושים פרצופים מודאגים ולא מספרים לי כלום. כואב לי נורא, כדי להגיע לשירותים אני צריך לקפץ על קביים כי אני לא יכול לדרוך, ומזל שאין לי תיאבון כי האוכל פה ממש מגעיל." התבכיין ארי.
"טוב, אז מה אתה רוצה שאני אביא לך?" עברתי לפסים מעשיים.
"מברשת שיניים ופיז'מה מהבית, וספרים ו… ו… לא יודע, אולי רדיו? וגם כסף אם אפשר."
"בסדר." אמרתי, "אני אהיה אצלך עוד הערב."
"באמת?" שמח ארי, "תודה סולי, באמת יפה מצידך, לא הייתי מציק לך אם הייתה לי ברירה אחרת."
"זה בסדר, אתה לא מציק לי." הבטחתי, ומיד אחרי שסיימתי את השיחה איתו התקשרתי לחמי, וסיפרתי לו על האשפוז של ארי.
"איזה חוצפן, קודם הוא מעיף אותך, ועכשיו הוא מנסה לתזז אותך לרמב"ם, אני מקווה שאמרת לו לחפש מי ינענע אותו."
"אה… לא, האמת שהבטחתי לו שאני אבוא לבקר אותו עוד הערב."
"אתה אחד מל"ו הצדיקים סולי, אבל למה הוא מבקש עזרה ממך, מה, אין לו חברים, או משפחה, או משהו?"
"לא ממש. ארי טיפוס מתבודד כזה, יש לו מעט משפחה ורובם גרים בחו"ל, ויש לו מעט מאוד מכרים, הם בטח לא יטרחו להגיע לחיפה בשבילו. האמת, יש לו רק אותי."
"אז למה הוא העיף אותך?"
"לא יודע, כי הוא כזה, ארי לא אוהב שמתקרבים אליו יותר מידי, הוא מעדיף להיות לבד."
"כן, עד שהוא בצרות, רק אז הוא נזכר פתאום שהוא צריך חברים." העיר חמי בעוקצנות, אבל נעתר להפצרתי להסיע אותי הערב לבית חולים רמב"ם.
אחרי נסיעה מתישה במשאית העמוסה הגעתי לדירתי החדשה שנצבעה למשעי, בדיוק כפי שהבטיח בעל הבית, ומיד אחרי שפרקתי את הארגזים עם הציוד חשתי לדירתו של חמי וביקשתי שיסיע אותי לארי.
"איך הספקת לפרק הכול כל כך מהר?" השתומם חמי.
"עוד לא פירקתי, אני אתעסק עם זה מחר, נו, בוא ניסע כבר." האצתי בו, מדלג מרגל לרגל בחוסר סובלנות.
חמי נאנח. "מה אתה לחוץ כל כך? חשבתי שאתה לא אוהב אותו יותר."
"אני לא אוהב אותו, אבל אני מודאג נורא בגללו." הודיתי.
חמי נד בראשו בספקנות, כינה אותי סיסי והכריז שאני פתטי, אבל קיים את הבטחתו, כיבה את המחשב שלו והסיע אותי לבית החולים. "אתה לך לחפש את החבר שלך, אני אחפש בינתיים חנייה." הוריד אותי בכניסה לבית החולים.
אחרי שעליתי וירדתי במעליות, והלכתי קצת לאיבוד, מצאתי את ארי שוכב במחלקה פנימית בין קשישים משתעלים, נראה אבוד ואומלל, ובודד מתמיד.
פניו אורו למראי. "סולי, איזה יופי שהגעת." חייך אלי באושר, והושיט לעברי את זרועו.
למראה פניו החיוורים, והעיגולים מתחת לעיניו שכחתי את עלבוני, הזזתי הצידה את כבודי העצמי, התיישבתי לידו על המיטה ואחזתי בידו, וככה מצא אותנו חמי – יושבים יד ביד ומחייכים אחד לשני.
נשארתי עם ארי עד שהאחיות גירשו אותנו החוצה, ולמחרת בבוקר כבר חזרתי אליו שוב, עמוס במטעמים. נשארתי לצידו רוב היום, סועד אותו, משעשע אותו ומשגיח עליו, ולא הנחתי למנהל המחלקה עד שהסביר לי מה בדיוק הבעיה איתו.
רק בערב חזרתי הביתה עייף, והתחלתי לפרוק את הארגזים ולסדר את הדירה. חמי ובוריס באו לעזור לי ונאלצו לשמוע הרצאה על הסיכונים שמהווים קיפודי הים של הים האדום לכל מי שלא נזהר ודורך עליהם.
"זהו, הוצאת לי לגמרי את החשק לצלול בים סוף." הצהיר בוריס אחרי שהסברתי לו בפירוט איזה נזקים יכול ארס של קיפוד ים לגרום לכף רגל אנושית. "גם אחרי שארי ישתחרר מבית חולים יעברו עוד כמה שבועות עד שהוא יצליח לדרוך על הרגל." סיכמתי את תוצאות המחקר שלי.
"תגיד, ארי יודע שאתה לא גר יותר בדירה שלו בתל אביב?" חקר חמי, מעשי כמו תמיד.
"אה… עוד לא סיפרתי לו, לא רציתי לדכא אותו עוד יותר, גם ככה הוא מרגיש נורא ואיום."
"אני מציע שתגלה לו כדי שיהיה לו זמן להתארגן ולסדר לעצמו עזרה." יעץ לי חמי.
"כן, אתה צודק." אמרתי, "אבל…"
"אני מקווה שאתה לא מתכוון לחזור לגור איתו עד שהוא יבריא?" הציץ בי בוריס בשמץ לגלוג.
"לא, בטח שלא, זאת אומרת… אני לא יודע מה לעשות, אין לי לב לזנוח אותו ככה, מישהו הרי צריך לטפל בו, לא?"
"כן, אבל למה אתה? אל תשכח שהוא זרק אותך מהבית."
"כן, אבל… "
"אין לך תקנה." התייאש ממני בוריס, הכריז שהוא עייף והסתלק לדירתו.
"מה אתה חושב שאני צריך לעשות חמי?"
"מה שהלב שלך אומר לך." השיב לי חמי בתבונה, "אבל אל תצפה לתודה, כי שוב תתאכזב."
יומנו של מספר סיפורים 