21. פאי לימון

רוני אמנם לא התקשר, אבל התקשרו חברים אחרים, ולאט לאט טפטפו אלינו ידיעות מדאיגות מאוד שמילאו אותי חרדה. קודם כל התברר שהתאונה לא הייתה כלל באשמת רוני – הוא סך הכל התיישב במכונית של אחותו, ועוד לפני שהספיק לחגור את עצמו, או אפילו להפעיל אותה, מישהו שיצא ברוורס נתקע בו.
"רוני עף קדימה כל כך חזק עד שהראש שלו נתקע בשמשה והיא נשברה, הוא ישר התעלף ועד שהוציאו אותו משם הדם שלו נזל ולכלך את כל הדשבורד." סיפר לנו ליאור בהתלהבות. ראיתי איך חמי מתכווץ לשמע התיאור הגרפי המפורט הזה והאמת גם לי נעשה רע לשמוע על זה, אחרי הכול רוני היה פעם גם חבר שלי, פעם אפילו חשבתי שאני אוהב אותו.
ליאור המשיך לדבר בלי לשים לב מה הוא מעולל לנו, "אחותו וארוסתו ישבו מאחור, הן חטפו בעיקר מכות יבשות מהמושב שלפניהם, אבל בבית החולים אינה התחילה לדמם ואשפזו גם אותה. בסוף התברר שלרוני יש זעזוע מוח קל וגם עשו לו כמה תפרים במצח, מזל שאחותו יצאה רק בכמה סימנים כחולים אבל הקטע הוא שלמחרת עשו לאינה כמה בדיקות יותר רציניות וגם אולטרה סאונד ואז התברר שהיא כבר בתחילת הרביעי, ולא בחודש השני כמו שהיא אמרה כל הזמן."
"נו, אז מה, מה זה משנה?" שאל אנחל שהקשיב בנשימה עצורה לליאור ששמח לספר לו איך החבר הקודם של אינה שדבר קיומו לא היה ידוע עד כה לאיש צץ לפתע בבית החולים ואיך השניים ערכו סצנה נרגשת מאוד שנגעה ללב כל מי שהבין רוסית, והרגיזה מאוד את בני משפחתו של רוני שאמנם לא ידעו רוסית, אבל הבינו שאם כלתו לעתיד של רוני נופלת לזרועותיו החסונות של בחור בהיר וכחול עיניים ומתייפחת מרוב התרגשות יש דברים בגו.
"ממש טלנובלה." התרגש אנחל, ותקע מרפק בבוריס שפרץ בצחוק גדול ואמר שהגיע הזמן שמישהו ילמד את העיראקית המשוגעת של חמי לקח.
גם אני חשבתי שהסיפור די מצחיק, ואם לא חמי שנעץ בי מבט זועם הייתי בטח צוחק גם כן.
"אני בטוח שכל הסיפור הזה מנופח ומוגזם לגמרי." נזף חמי בליאור שלא היה ספק שהוא מוצא את כל המעשייה הזו מרתקת ופיקנטית מאוד, "מי סיפר לך את זה?"
"הבת דודה שלי, היא שמעה הכל מחברה שלה שהיא אחות במחלקת נשים, והחברות שלה שמבינות רוסית סיפרו לה ש…"
"די מספיק, זה לשון הרע ורכילות ליאור." הרעים חמי בקולו, "ואני לא מוכן לשמוע את זה יותר."
"פתאום נעשית דתי?" נעלב ליאור, "עוד מעט תזכיר לי שעכשיו אלול, חודש הסליחות והרחמים." הוסיף בלגלוג.
"ליאור, די!" כעס חמי, ואז נשמע פתאום צלצול בדלת, ועוד לפני שהספקנו לפתוח דני נכנס, נראה רציני וחמור סבר ביותר.
"מנחם, אני חייב לדבר אתך מיד, זה ממש דחוף." אמר, הזיז מדרכו את התאומים שניסו לקפוץ עליו, הבטיח להם שעוד מעט הוא ייקח אותם לנסוע באופניים, והסתגר עם חמי בחדר השינה.
החלפנו מבטים וכולנו ידענו שאם לא הילדים – שהיינו אמורים לתת להם דוגמא חינוכית – היינו נצמדים לדלת ומנסים להקשיב. אחרי כמה דקות מתוחות עצבי נמרטו כל כך עד שכמעט התפרצתי לחדר בלי רשות, אבל אז הנייד של חמי צלצל פתאום ובוריס הרים אותו וענה.
"נו, די, מספיק." אמר אחרי שהקשיב מספר שניות, והוסיף מילות הרגעה וניחומים, אומר שלא נורא, ודברים כאלה קורים, ועדיף שזה קרה עכשיו, לפני החתונה, ולא אחריה, והעיקר שכולנו בריאים, ובטח, אין בעיה, הוא כאן, ולתימהוני הגיש לי את הטלפון.
"סולי." אמר רוני, "מה שלומך?"
"לא משהו, רק עכשיו התאוששנו מאיזה וירוס נבזי שהשכיב את כולנו ליום וחצי, אבל שמעתי שהמצב שלך יותר גרוע."
"אני בסדר, סתם כמה שריטות, הבעיה היא החתונה… הכל התפוצץ, ההורים שלי שבורים לגמרי…" הוא נאנח, "לפחות אינה והתינוק בסדר."
"זה התינוק שלך?"
"לא, של החבר הקודם שלה. היא התלבשה עלי כדי להרגיז אותו או משהו." הוא הצטחק קלות, "סידרה אותי טוב, המספרית הזו, שיהיה לה לבריאות."
"אבל מה עם האולם והשמלה והכל?"
"לא יודע, אולי היא תתחתן בכל זאת, אבל לא איתי, זה בטוח."
"טוב, מילא, יש עוד בחורות."
"כן, יש המון, אבל…"
"אל תחשוב על זה אפילו כושי, הוא איתי עכשיו."
"אני יודע סולי, אני יכול לקפוץ אליכם?"
"למה?"
"כדי לצאת קצת מהבית, ההורים שלי משגעים אותי, אימא שלי בוכה כל הזמן, ואבא לא מפסיק להתפלל, זה מטריף אותי, אני רק רוצה להתאוורר קצת."
"אז תתאוורר, אתה לא צריך לבקש רשות ממני."
"סולי, אל תהיה כזה, אני יודע שהסיפור עם חמי נגמר, אני סתם רוצה להגיד לו שלום."
"וסליחה."
"כן, גם סליחה."
"אתה מניאק כושי, אתה יודע את זה?"
"אני יודע."
"טוב, יאללה, בוא."
"תודה סולי."
סיימתי את השיחה, החזרתי לחמי את הנייד שלו והלכתי לאפות פאי לימון שיהיה לנו במה לכבד את האורח. עד שגמרתי לאפות ולהכין גם עוגת גבינה קרה עם שוקולד, ועוד קנקן של לימונענע רוני הגיע. בינתיים דני שכנע את הקטנים שבמקום לנסוע באופנים בחום הזה עדיף לשבת במזגן, בחדר המשחקים שלהם, ולבנות טירת לגו. ליאור, אנחל ובוריס ישבו מולם על הספה, שתו בירה ונתנו עצות מטופשות, וחמי הסתובב חסר מנוחה, מעמיד פנים שהוא מסדר את הבית ועוזר לי.
רוני צלצל בנימוס בפעמון הדלת והמתין עד שחמי פתח לו, ורק אז נכנס, תחבושת לבנה מרשימה על מצחו, והבעת ענווה על פניו. רק אני שמתי לב שעל שכמו היה תלוי התרמיל הישן שלו, תרמיל כחול עם רוכסנים לבנים שזכרתי עוד ממלחמת לבנון השנייה. הוא השאיר אותו בכניסה, חבוי מאחורי עציץ הפיקוס שדודה אמה תקעה שם, ונדמה לי שאני היחיד ששם לב אליו.
השאר התקבצו סביבו כאילו היה גיבור מלחמה עטור מדליות ששב מהקרב, שאלו מה שלומו, ודרשו שיספר להם בפרטי פרטים על התאונה ועל כל האירועים המרעישים שאירעו בעקבותיה.
רוני שתמיד פרח בתוך קהל סיפר הכל בצורה מבדחת, מגייס את חוש ההומור שלו כדי לרכך את תיאור פרטי האירועים המביכים שהביאו לביטול החתונה. איכשהו הוא יצר מכל הברוך המגעיל הזה מין קומדיה רומנטית משעשעת שכל גיבוריה סיימו אותה מרוצים וחייכנים.
"כנראה שבסוף תהיה חתונה והכל יהיה בסדר, אבל עם חתן שיתאים לתינוק שעוד לא נולד." סיים את הסיפור בצחוק גדול, מתעלם בשלווה מכל הסיפור המכוער שקדם לחתונה שלא הייתה.
ראיתי איך חמי מביט בו מוקסם, צוחק מהבדיחות שלו, וליבי נחמץ מצער. "אולי תישאר לאכול איתנו ארוחת ערב?" הצעתי לרוני, "בימי שישי אנחנו עושים ארוחה חגיגית."
רוני הסכים, ובעוד אני ואנחל עורכים את השולחן ומחממים את האוכל הוא וחמי עשו לקטנים אמבטיה. שמעתי אותם שרים להם שירים ומצחיקים אותם, והלב כאב לי. חמי נשמע כל כך מאושר…
"יהיה בסדר סולי, אל תהיה עצוב." ניסה אנחל החביב לנחם אותי, חייכתי ואמרתי לו שאני לא עצוב, אבל שנינו ידענו שאני משקר.
אחרי האוכל ליאור ואנחל יצאו לראות סרט, בוריס הסתלק לדירה שלו ואני אמרתי שאני עייף נורא ואני רוצה ללכת לישון.
"אכפת לך אם רוני יישאר לישון פה הלילה?" שאל חמי שעזר לי לסדר את הכלים במדיח.
"אין בעיות, לא חסר לנו מקום, אתה יכול לסדר לו מיטה בדירה למטה, ומצידי אתה יכול להצטרף אליו, אין לי בעיה." אמרתי ביובש.
חמי טרק את דלת המדיח, תפס אותי בכתפיים והדביק אותי לדלת המקרר, "לא." אמר, מקרב את פניו לפני ככה שהאפים שלנו כמעט התנגשו, ואז נישק אותי חזק על הפה, אמר לי שהוא איתי עכשיו, ואם אני לא רוצה אותו הוא ילך לישון על הספה, אבל אין מצב שהוא יחזור לישון עם האקס שלו. "אני מעדיף לישון עם הכלב ולא איתו." אמר בתקיפות.
"אבל…"
"שום אבל, הבחורה הזו התחמקה לו ברגע האחרון, אבל שנינו מכירים אותו, בעתיד יהיו עוד בחורות, ובחורים, ועוד בגידות… אני אוהב אותו, אבל היה לי מספיק ממנו, אני רוצה אותך."
"באמת?"
"כן, באמת." הוא נישק אותי שוב, אמר לי ללכת לישון כי אני נראה הרוג, והסתלק לסדר לרוני מיטה בדירה למטה, בחדר שמול חדרו של אנחל.
שכבתי במיטה, מזפזפ בקוצר רוח, לא מסוגל להתרכז בשום דבר, אומר לעצמי שהוא בטח לא יחזור, שאני סתם משלה את עצמי, אבל הוא כן חזר, כיבה את המזגן, הדליק מאוורר, אמר לי שרוני יישאר אצלנו עוד כמה ימים לפני שהוא יחזור לבסיס שלו באילת, התהפך על בטנו, חיבק את הכרית ונרדם.
***
ישבתי במטבח החשוך והבטתי החוצה, רוני וחמי ישבו בגינה על הנדנדה – מן מיטה מתנדנדת – רוני עישן ודיבר בהתלהבות, מניע את ידיו בתנועות רבות הבעה, נוגע מידי פעם בברכו של חמי, כנראה כדי להדגיש רעיון זה או אחר. חמי הקשיב לו בשתיקה, מניד בראשו מידי פעם, מביט בפניו של רוני במבט מוקסם.
לפתע הוא לכד את פרק ידו בכפו הגדולה, לקח לו את הסיגריה וכיבה אותה על הקרקע. רוני צחק וניסה לשלוף סיגריה אחרת, היה מאבק קל שהסתיים בכניעתו של רוני. הוא ויתר על העישון, אבל הם המשיכו לשבת קרובים זה לזה, ידו של חמי אוחזת בזרועו של רוני, מביטים זה בזה, ברכיהם נוגעות, מחייכים אחד אל השני.
"זה לא מפריע לך?" שאל אנחל שהחליק חרש למטבח אחרי שהצליח להרדים את התאומים המותשים מחום ונעמד לצידי, מביט בחלון בלי שיטרח להדליק את האור.
משכתי בכתפי וחזרתי על מה שחמי אמר לי רק אתמול, "הוא עדיין אוהב אותו, אבל הוא מעדיף להיות נזיר ולא לחזור להיות איתו."
"זה מה שהוא אמר? לא יודע, אני במקומך הייתי דואג."
"די אנחל, הם חברים טובים, הם היו יחד המון זמן, ברור שעדיין יש להם רגש אחד לשני, אבל זה לא אומר כלום."
"אם אתה אומר…" מלמל אנחל בספקנות, ושאל את מי מהם הכרתי קודם.
"את רוני, האמת שדי נדלקתי עליו עד שהבנתי שהוא סתם משתעשע אבל הוא אוהב רק את חמי, ואחרי שפגשתי את חמי גם הבנתי למה, ואז ירד לי ממנו."
"אז עכשיו אתה עם חמי?" תהה אנחל.
"כן, אני חושב, לא יודע אנחל, אני כבר לא יודע כלום. כנראה שאימא שלי צודקת, גברים הם כמו אוטובוס, באים והולכים."
"אם גברים הם כמו אוטובוסים אז נשים הן כמו תחנת אוטובוס?" גיחך אנחל שהדימוי של אימא הצחיק אותו.
"כנראה." חייכתי אליו חזרה, והדלקתי את האור. החלון האפיל ויותר לא ראיתי את חמי ואת רוני.
"אז מה עם הומואים? מה הם?" המשיך אנחל למתוח את הדימוי המוטורי השחוק.
"מוניות?" שיערתי ושנינו צחקנו.
"לא, הם כמו המכוניות המצחיקות האלה בלונה פרק שמתנגשות כל הזמן אחת בשנייה."
"כן, בדיוק." הסכמתי, ואז נזכרתי שכבר המון זמן לא דיברתי עם אימא ופתאום נעשיתי עצוב. התקשרתי אליה, דיברתי קצת איתה וקצת עם דודה שלי ועם אחותי הגדולה, סיפרתי להן על כל מיני דברים מצחיקים שהתאומים אמרו ועשו, הבטחתי לשלוח תמונות חדשות ואחר כך הלכתי להתקלח.
רק במקלחת, מתחת לזרם המים, חשתי מעט קצת הקלה מעומס החום הנוראי שהעיק עלי מהבוקר. החזאים אמרו שהיום היה פחות חם, אבל אני לא הרגשתי בזה. היה לי חם ומעייף, והחלטתי שהלילה אני הולך לישון מוקדם ומניח לעולם להסתדר בלעדי.
תענוג לעמוד ערום ולח מול המאוורר, ולהניח לרוח לקרר את עורי הלוהט. כיוונתי את המאוורר על המיטה, נשכבתי עליה ופרשתי ידיים ורגלים, ונהניתי מהרוח שציננה אותי. כמעט שנרדמתי כשאנחל התגנב פתאום לחדר, התיישב על המיטה והעיר אותי. "זוז קצת." לחש, "תעשה לי מקום."
"מה אתה עושה פה? אין לך חדר משלך?"
"הם רואים סרט בחדר של גברת אמה, הרעש מפריע לי." התמתח אנחל על המיטה לצידי ופיהק, "סרט גועלי עם מכות ואלימות." הוסיף בסלידה.
"מי זה הם?" התפלאתי.
"חמי ורוני, הם צוחקים כל הזמן. למה אתה לא יושב איתם?"
"לא בא לי, אני עייף, וחוץ מזה לא הזמינו אותי, התקבלת כבר ללימודים אנחל?"
"לא יודע, אני מחכה לתשובה, אני מקווה שכן."
"גם אני. אם תתקבל תלמד בחיפה?"
"כן, בבני ציון, יהיה לי פחות זמן לעזור עם הילדים."
"לא נורא, נסתדר. רוצה לראות טלוויזיה?"
"כן." הוא הדליק, ונתקע על סרט שסיפר על קורותיה של זמרת בלוז אחת… היא שרה מדהים, ולמרות שלא ממש עקבתי נהניתי להקשיב בעיניים עצומות לפס הקול העגמומי של הסרט שתאם את מצב רוחי המדוכדך.
"הכל יסתדר אחרי שרוני ייסע." החליק אנחל יד קטנה וחמימה על זרועי.
"כן, אולי." אמרתי בלי שהאמנתי לזה באמת.
"חמי בן אדם טוב, והוא אוהב אותך. רואים את זה לפי איך שהוא מסתכל עליך." ניסה אנחל לעודד אותי, למרות שהבחנתי שעיקר תשומת ליבו הייתה נתונה לסרט.
"אולי הוא אוהב אותי, אבל את רוני הוא צריך, גם אני רוצה מישהו שיצטרך אותי, שאני אהיה בשבילו הכי חשוב בעולם." הסברתי לאנחל שהנהן בפיזור נפש ולא ממש הקשיב כי היה עסוק במר גורלה של גיבורת הסרט שנעשתה מכורה לסמים, סבלה מגברים אלימים שהציקו לה, ובכל זאת לא הפסיקה לשיר.
שכבתי בשקט, מקשיב לקולה המדהים של הבחורה הכושית היפה שגילמה את הזמרת. היא שרה שירי בלוז ישנים, מקוננת על אהבה ובדידות, שערה צבוע בלונד, פניה מאופרות בכבדות, שמלותיה הדוקות וצבעוניות ובעלות מחשוף נדיב וגורלה מר ונמהר.
האזנתי בהנאה לפס הקול נוטף הרגש של הסרט וריחמתי על עצמי עד שהדלת נפתחה כדי סדק, ופניו הקטנים והמודאגים של שקד הופיעו בפתח. חרש חרש, פוסע על בהונותיו, הוא התגנב פנימה, טיפס בזהירות על המיטה ונשכב ביני לבין אנחל שבדיוק כמוני העמיד פנים שהוא לא שם לב לפולש הקטן. בעקבותיו הזדחלה גם אביב לחדר וטיפסה על המיטה, מצחקקת.
"למה הם מרביצים מכות?" שאל פתאום שקד שהביט במה שהתחולל על מסך הטלוויזיה, ואנחל נבהל ואמר שזה סתם סרט טיפשי, הם לא באמת מרביצים מכות, הכל בכאילו הסביר לילד, ונחפז לכבות את הטלוויזיה. "ועכשיו הולכים לישון." הכרזתי.
הילדים סירבו, מנומנמים, אבל נכנעו כשהבטחתי לשאת אותם לחדרם על גבי ולספר עוד סיפור. עד שחזרתי למיטתי אנחל נעלם, וחמי ישב וכתב משהו במהירות במחשב שלו.
"איפה אנחל?" התפלאתי.
"הלך לישון." כיבה חמי את המחשב, "הוא לא כל כך רצה ללכת, אבל הכרחתי אותו. למה הוא בא בכלל לחדר שלנו?"
"כי אתה ורוני ראיתם סרט בקולי קולות וזה הפריע לו."
חמי מלמל בזעף משהו שנשמע כמו – סתם תירוצים – הניח רגל כבדה וחמה על ירכי ונרדם, וכמה דקות אחר כך גם אני נרדמתי.
למחרת בבוקר מצאנו פתק גדול צמוד לדלת המקרר. רוני כתב שם בכתב ידו הזוויתי הבלתי קריא – תודה רבה ולהתראות! – והוסיף ציור של פרח.
"הוא יצא מוקדם לשדה דוב כדי לתפוס את הטיסה לאילת." סיפר אנחל, והוסיף שהוא כבר סידר את החדר שרוני ישן בו, ואפילו שטף רצפה, ובכל זאת הלכתי לבדוק שהכל בסדר, ונרגעתי רק אחרי שראיתי שהתרמיל הכחול עם הרוכסנים הלבנים נעלם.