2. אנחנו צריכים לדבר

"תראה," הוא אמר אחרי הפעם הראשונה, "אתה ממש מתוק סולי, אבל לא נראה לי שזה רעיון טוב שנמשיך… אתה בטח מבין למה."
"כן, בטח." אמרתי, למרות שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אבל אחרי שהוא גמר לי בפה הייתי מאושר מאוד, ואני מניח שהייתי מסכים לכל דבר שהוא היה מציע, אפילו לקפוץ קפיצת באנג'י ממגדלי עזריאלי למרות שיש לי פחד גבהים.
ארי קלט מיד שאני לא ממש מפוקס וצחק. "אין לך מושג על מה אני מדבר, נו, מילא, בוא הנה טיפשון אחד." משך אותי אליו, ושנינו נרדמנו חבוקים וישנו יחד עד הבוקר.
למחרת בבוקר הוא לגם מהקפה ונגס בטוסט שהכנתי לו, ואחר כך ביקש שאפסיק להתעסק עם המדיח ואתיישב מולו כי אנחנו צריכים לדבר.
"רק רגע, עוד לא סיימתי לסדר את הכלים." ניסיתי להתחמק. עוד לא קרה שאהבתי שיחה שהתחילה במילים – אנחנו צריכים לדבר. הייתי די בטוח שגם השיחה הזו תגרום לי עגמת נפש, וצדקתי.
"סולי, אתה ילד ממש נחמד." הוא התחיל, "אבל…"
"אני ממש לא ילד." מחיתי, ופתאום הייתה לי בחילה. החזרתי את הטוסט שלי לצלחת והבטתי בו, מצפה לרע מכל.
"בסדר, אתה לא ילד, אבל יחסית אלי אתה צעיר מאוד, ולמרות שהיה לי ממש נחמד אתך אתמול, וגם לישון אתך היה לי נעים מאוד… נו, מה למה אתה עושה פרצוף כזה עצוב? יש לך מושג עם כמה מעט אנשים אני מסוגל להירדם, ועוד מחובק?"
"לא." אמרתי, והבחילה פחתה מעט.
"מעט מאוד, אבל אתך נרדמתי מיד, וישנתי מצוין. אני סובל לעיתים קרובות מנדודי שינה, אבל הלילה ישנתי ממש טוב." אמר ארי, וחייך אלי בהכרת תודה, "ובכל זאת… נו, הנה שוב הפרצוף המסכן הזה, מה הבעיה סולי?"
אילצתי את עצמי לחייך אליו חזרה. "שום בעיה, על מה רצית שנדבר?"
"על מה שקרה אתמול, זה היה ממש נחמד, אפילו נהדר, אבל אתה צריך להבין שאנחנו כמעט זרים, ואני מבוגר ממך בהרבה, יש לי את החיים שלי, ולך בטח יש את שלך, והקשר שלנו…" הוא נאנח בקוצר רוח, "הייתי מעדיף לשמור אותו על בסיס עסקי בלבד סולי, אתה מקבל חדר ואוכל ואת הרכב כשאני לא זקוק לו, ומשלם לי בניקיון ובישולים. אני לא חושב שזה יהיה בריא אם נכניס לקשר שלנו גם מרכיב רגשי, אני בטוח שאתה מבין."
"כן." אמרתי, מתאפק לא לחשוף לפניו כמה נפגעתי, "בטח שאני מבין." אישרתי, ונחפזתי לקום.
"רגע, לאן אתה בורח? עוד לא גמרת לאכול ארוחת בוקר."
"מאחר והקשר שלנו הוא עסקי בלבד אני חושב שעדיף שלא נאכל יחד." אמרתי בקרירות, זרקתי את הטוסט לפח, שפכתי את הקפה לכיור, וברחתי לבכות בשקט בחדר שלי.
ארי תפס אותי רגע לפני שסגרתי את הדלת, "נו, די, אל תהיה ילד טיפש כזה." משך בזרועי, גרר אותי אחריו, הושיב אותי בסלון על הכורסא, והתיישב מולי. "לא הבנת אותי, לא התכוונתי שנפסיק לדבר ולהתייחס זה אל זה, רק רציתי ש…" הוא נתקע באמצע המשפט, ובהה בי.
"נו, מה רצית?" אמרתי, די בגסות, ומיד נבהלתי וביקשתי סליחה.
"לא, אני זה שצריך לבקש סליחה ממך סולי, לא הסברתי את עצמי כמו שצריך." הניח ארי יד על ברכי, "אנחנו שותפים לדירה, ואני רוצה שהיחסים ביני לבינך יהיו יחסי ידידות, לא יחסים של עובד ומעביד, אני רוצה שנהיה חברים, אבל זה הכול, בלי סקס."
"למה לא?" שאלתי בטיפשות.
הייתי מודע לזה שאני נשמע דביל, אבל ברגע שהוא הניח את ידו על ברכי התבלבלתי, והתקשיתי להתרכז בדבריו.
"למה לא? שאלה טובה, כי, אה…"
"יש דבר כזה שנקרא יזיזים." הזכרתי לו.
"כן, נכון." הסכים ארי בפיזור נפש, מבטו תקוע בבליטה שהחלה להסתמן מתחת למכנסי הקצרים. "מתי אמרת שאתה צריך להגיע לעבודה?"
"אחרי הצהרים." חייכתי, והנחתי את כפי על ידו, "ואתה?"
הוא נועץ בשעונו, "בין כה וכה כבר איחרתי. טוב, שיזדיינו, בוא הנה." הורה לי ומשך אותי אליו, ושוב הייתי במקום בו אהבתי להיות יותר מכל – כורע בין ברכיו, אברו הנתון בפי מתקשה, וידיו בוחשות בעדינות את שערי, מעסות את פדחתי. הוא גנח בהנאה כשהתחלתי למצוץ וללטף את אשכיו, ופתאום נזכר, "ומה אתך? אתה לא רוצה?"
"זה בסדר, לא צריך."
"אבל זה לא בסדר סולי, וכן צריך." התעקש ארי, הקים אותי על רגלי, הוליך אותי למיטה שלו, ושלף חבילת קונדומים מהמגירה של הארונית.
"ארי, זה בסדר, לא צריך, אני נהנה רק למצוץ לך, באמת."
"כן צריך." התעקש ארי ומשך מעלי את מכנסי, "וגם אני אוהב למצוץ." הוסיף, והגיש לי קונדום.
נשכבנו ערומים על המיטה, הלבשנו זה את זה בקונדומים והתארגנו הפוכים, אחד מוצץ את אברו של השני, אבל זה לא היה מוצלח.
"קשה לי להתרכז ככה." הודיתי, והסתובבתי שוב, פני אליו, אבל הוא אחז בכתפי, הפך אותי על בטני ונשכב מעלי, התחכך קצת בישבני עם הזין שלו, ואחר כך הרגשתי פתאום את לשונו מגששת בין עגבותיי.
"לא! מה אתה עושה?" נחרדתי, "תפסיק, אסור!"
"למה אסור?" צחק ארי, "לא נעים לך?"
"כן, אבל… זה לא בסדר."
"זה כן." התעקש ארי, וכשניסיתי שוב לקום סטר קלות על עכוזי, ופקד עלי להגיש לו את ישבני.
צייתי, רועד כולי מחרמנות, נקרע בין העונג שהסבה לי לשונו החולפת על פי הטבעת שלי, ולבין ההרגשה המאוד ברורה שאסור שהוא יעשה את זה, אבל הוא בכל זאת עשה, ואחרי שליקק היטב את החור שלי החדיר לתוכו אצבע משומנת, ושאל אם אפשר, אמרתי שאפשר למרות שלא ידעתי מה בדיוק הוא רוצה לעשות, אבל לא עלה בדעתי להתנגד או לחקור אותו.
"יופי, נהדר." הוא אמר והחדיר את אברו לישבני בתנועה אחת מהירה ובוטחת, ואחר כך התחיל להתנועע בתוכי, ידיו אוחזות בכוח בכתפי. החזקתי את עצמי בכוח לא לגמור לפניו, וכמעט הצלחתי, הוא גמר כמה שניות אחרי ונשאר שוכב עלי, מתנשף, מפזר נשיקות על כתפי. "אני עוד עלול להתמכר לזה." נאנח, ירד מעלי, הפך אותי על גבי ונישק בחוזקה את פי. "אתה מותק." אמר בחמימות, "ממש מותק."
נצמדתי אליו, רועד משמחה. "גם אתה." לחשתי, ושנינו צחקנו, וברגע זה הייתי קרוב מאוד להגיד לו שאני אוהב אותו, אבל לפני שהמילים יצאו מפי הוא התיישב בפתאומיות, אמר בצער שהוא חייב ללכת לעבודה כי מחכים לו, והלך להתקלח.
"אז מה יהיה איתנו?" שאלתי, הולך אחריו, והגשתי לו את הסבון והספוג.
"מה אתה רוצה שיהיה?" חייך ארי, יצק סבון על הספוג והחזיר לי אותו. התחלתי לשפשף את גבו וכתפיו, "אני רוצה שנעשה בדיקות דם וניפטר מהקונדומים האלה."
"בסדר, מקובל עלי, אבל כשנהיה עם אחרים חייבים להקפיד על הגנה."
"איזה אחרים?" שאלתי, מבולבל.
הוא פתח את המים ונכנס מתחת לזרם, "גברים אחרים." חייך אלי בנחת, "או נשים, אם זה מה שאתה אוהב." קרץ אלי, מדושן עונג, ואחרי שניגבתי אותו נישק את לחיי, הודה לי והסתלק, בטוח שמעכשיו הכול ברור ומוסדר – אנחנו שותפים לדירה ויזיזים שמבלים במיטה כשאין להם משהו מעניין יותר לעשות.
במשך כחצי שנה הסידור הזה עבד לא רע – היה לי חדר משלי וגבר שיכולתי לשרת ולאהוב, והיה הרבה סקס מענג ביותר, בשבילי וגם בשבילו, ומידי פעם, בעיקר בחורף, ישנו יחד, חבוקים. הייתי מאושר, וקיבלתי רושם שגם ארי מרוצה, ואז התחיל הקיץ (העונה הפחות חביבה עלי) מזג האוויר נעשה חם ומעיק, וארי התחיל להיות נרגן ועצבני, וככל שהתאמצתי לפייס אותו ככה הוא היה פחות נוח לרצות.
פתאום הוא התחיל להתלונן, למצוא בי פגמים, לשאול למה אני תקוע כל הזמן בבית, למה אני נדבק אליו ולמה אין לי חיים משלי? הוא טען שאני חונק אותו, ולילה חם אחד התעורר שטוף זיעה ודרש ממני לעבור לחדרי בטענה שנורא חם לו והוא מעדיף לישון באלכסון.
רק לפני כמה חודשים הוא ישן צמוד אלי ועכשיו אני חונק אותו?
לא התווכחתי, פרשתי בשתיקה לחדר שלי והורדתי פרופיל בתקווה שזו רק תקופה רעה שתעבור.
ואז הוא התחיל לחזור יותר ויותר מאוחר הביתה, והסקס שלנו הלך ופחת. פתאום הוא כבר לא התעקש שגם אני אגמור, ושמתי לב שהוא נוגע בי רק כשהוא קם חרמן בבוקר, וגם זה קורה פחות ופחות…
הוא גם כבר כמעט לא אכל בבית, וגם כשאכל הוא בקושי שם לב מה הוא מכניס לפה, הפסיק לשבח אותי על העבודה שעשיתי בבית ולא שם לב מה אני מבשל, וכשהערתי יום אחד שצריך לצבוע את הסלון הוא התפרץ עלי בצורה מכוערת וצעק שאני מציק ונטפל, ומתנהג כמו עקרת בית מיואשת, ושאני חסר חיים ותלותי וכל הסידור הזה ביני לבינו נמאס עליו לגמרי, ויצא מהבית בטריקת דלת, משאיר חצי ארוחה על השולחן.
פגוע ונעלב אספתי הכול, הפעלתי את המדיח למרות שלא היה מלא לגמרי, חזרתי לחדרי – החדר הכי ריק ומשמים בבית – התיישבתי על כיסא המחשב החורק שלי ובהיתי בקירות, מתאפק לא לבכות.
החדר הזה, נטול התמונות והווילונות, חדר חסר חן, נטול אופי וייחוד, משקף אותי ואני אותו, הרהרתי, וכמו תמיד במצבים כאלה הראש שלי התחיל לעבוד בהילוך גבוה, מנסה למצוא פתרון למצב המייאש כל כך שתקעתי את עצמי לתוכו.
סקרתי את השבועות האחרונים שלי עם ארי, השוויתי אותם למה שהיה קודם, והבנתי ששוב נכשלתי.
אם אתה מתנהג כמו סמרטוט אל תתפלא אם יום אחד תקום ותגלה שאתה שוכב על הרצפה, ומישהו מנגב עליך את הרגלים, חשבתי, מרגיש שוב עלוב, ומושפל וחסר ערך.
הכול באשמתך סולי, אתה סוטה ודפוק, אמרתי לעצמי בחומרה, ואז שמעתי את הדלת נפתחת, ואת ארי מדבר עם מישהו. לא הבנתי מה הוא אמר, אבל הקול שלו נשמע חביב ומנומס, ומלא רצון טוב, והפעם לא יכולתי יותר להתאפק, נשכבתי על המיטה, שמתי כרית על ראשי ובכיתי, חונק את היבבות בעזרת הכרית.
שמעתי אותם פותחים את הברז במטבח, משקשקים בסכו"ם, טורקים את דלת המקרר, ואחר כך שמעתי דפיקה על דלת חדרי וארי נכנס. "רק שתדע, יש אצלי אורח, הוא יישאר לישון איתי." פלט במהירות, ועוד לפני שהספקתי להסתובב ולהביט בו הוא סגר שוב את הדלת ונעלם.
כל הרגשות שהיו בי כלפיו – ההערצה, החיבה והתשוקה, ובעיקר הכבוד שרכשתי לו התפוגגו בבת אחת, ולא בגלל שהוא הביא מישהו אחר למיטה שחלקנו יחד, או בגלל שהוא בגד בי, הרי הוא אף פעם לא הבטיח לי כלום, ולא התחייב שנהיה יותר משותפים לדירה ויזיזים, אבל האופן שבו הוא התנהג, החמקנות הזו, הסירוב שלו להתעמת איתי בגלוי, להגיד ישר ובכנות את האמת, זה העיד על אופי חלש, על פחדנות והססנות.
מה יש לי להעריץ אחד כזה? חשתי כלפיו בוז והצטערתי על הזמן שהקדשתי לו.
אחרי ששמעתי אותם נסגרים בחדר השינה של ארי קמתי התלבשתי והסתלקתי מהבית.
עשיתי סיבוב ארוך ברחובות האפלים והריקים, עברתי דרך גן ציבורי אחד שידוע לכל שאפשר לפגוש בו גברים שמחפשים סקס, ולמרות שסירבתי לכול מי שפנה אלי התנחמתי בכך שהיו שפנו, ושאני עדיין מסוגל לעורר תשומת לב ועניין. אחרי שהתעייפתי חזרתי לחדר שלי והתחלתי לעיין במודעות באינטרנט, מחפש לי סידור מגורים אחר.
באותו לילה הלכתי לישון מאוחר מאוד, ולמחרת בבוקר קמתי בשעה מאוחרת מהרגיל. הלכתי להכין לי קפה וגיליתי שהאלמוני שהתארח אצל ארי כבר הסתלק. ארי ישב ושתה קפה לבדו, פניו קודרות שלא כרגיל אצלו בבקרים.
"אנחנו צריכים לדבר סולי." אמר.
"אני מסכים." התיישבתי מולו, "מתי אתה רוצה שאני אסתלק?"
"לא אמרתי שאני רוצה שתסתלק." הביט בי ארי, מופתע.
"נכון, אבל זה הרושם שקיבלתי. אני מרגיש שנמאס לך ממני, בזמן האחרון אתה מתלונן כל הזמן."
"נו, כן, אני תמיד נעשה קצת עצבני בקיץ. החום הזה הורס אותי ואתה… לפעמים אתה יכול להיות ממש מעצבן סולי."
"למה?" נפגעתי, "אני עושה בדיוק מה שהסכמנו עליו, במה אני מעצבן אותך?"
"בזה שאתה מתנהג כאילו שאתה אשתי, זה מרגיז, זה שאנחנו מזדיינים לפעמים לא אומר שאני שייך לך."
"אף פעם לא אמרתי שאתה שייך לי." נעלבתי. ידעתי שיש משהו בטענותיו, מה שגרם לי להרגיש עוד יותר פגוע.
"לא אמרת, אבל התנהגת ככה, ולי נמאס. אתה מקבל חדר, ואתה משלם עליו בעבודה, זה היה ההסכם שלנו, הסקס הוא משהו שלא שייך לעניין ואני רוצה להזכיר לך שלכל אחד מאיתנו יש זכות להיות עם אחרים."
"ובזמן האחרון אתה מנצל את הזכות הזו כל הזמן."
"נכון, אז מה? פגשתי מישהו שמוצא חן בעיני מאוד ואני נהנה להיות איתו, גם אתה יכול, למה אתה לא מחפש לך מישהו?"
"כי…" קמתי, "כי ככה, זה לא עניינך. כדאי שתתחיל למצוא סידור אחר ארי, לא רק לך נמאס אלא גם לי, החלטתי לעבור דירה."
הוא קם גם כן, "חבל, אבל זו זכותך, תעשה מה שאתה רוצה."
פניתי לצאת מהמטבח. "זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות, כבר התחלתי לחפש באינטרנט."
"יופי לך, בסוף החודש אני נוסע לחופשה באילת, אני מקווה שעד שאני אחזור לא תהיה כאן יותר."
"אין בעיות." אמרתי ביובש, עושה מהר חשבון שזה משאיר לי פחות משבועיים להתארגן, "עוד מעט תיפטר ממני, שיהיה לך יום נעים."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s