עצמתי את עיני וניסיתי להירגע ולהירדם, אבל לא הצלחתי, ראשי געש מרוב מחשבות ושנתי נדדה, פתאום הבנתי שבלי משים נגררתי לתוך מצב בעייתי מאוד, ואני מסובך בו עד למעלה מראשי. בדרך כלל אני זהיר יותר אבל הכול קרה בהדרגה, צעד אחרי צעד, וכמעט בלי להרגיש נסחפתי לתוך הבלגנים של המשפחה הבעייתית של ארי. עכשיו כבר לא יכולתי לסגת, לא אחרי שנקשרתי כל כך לילדים וויתרתי על כל האופציות האחרות שלי. את העבודה בהוצאה לאור עזבתי, וגם את העבודה השנייה, באתר האינטרנט, עבודה שיכולתי לעשות מהבית, צמצמתי למשמרת לילה כדי להשאיר לעצמי יותר זמן להיות עם הילדים. אמנם הבטחתי לבוס שאחרי החגים אני חוזר לעבוד במשמרת הבוקר, העמוסה יותר, אבל התעקשתי שאני לא יכול יותר לעבוד בסופי שבוע כי מי יהיה עם הילדים?
כתוצאה מכך המשכורת שלי הצטמצמה מאוד, וכולה נבלעה בדרישות של משק הבית שלנו שהלכו וגדלו עם הזמן. על עצמי יכולתי לחסוך, אבל ילדים צריכים אוכל טרי ומזין, הם צריכים בגדים, נעלים, צעצועים וספרים, ומה עם חוגים ובילויים? אפילו הרישום לגן היה יקר להחריד, וכל בילוי מחוץ לבית היה אסון כלכלי. היום הנהדר שבילינו יחד במוזיאון המדע בחיפה עלה הון כי חוץ מכרטיסים קניתי להם גם צעצועים חינוכיים, וכמובן שהם לא הסתפקו בכריכים מלחם מלא ויקר להחריד שהתעקשתי להכין בבית, הם רצו גם גלידות ומיץ, ונסיעה בכרמלית, והבטחתי לקחת אותם בשבוע הבא לטיילת של חיפה, ולנסוע אתם ברכבל. רק אלוהים יודע כמה כסף זה יעלה?
התקשיתי לחסוך כשהייתי איתם, נהניתי לבלות עם הילדים, לפנק אותם, להפתיע אותם ולהעסיק אותם. היה כל כך כיף לשהות איתם, לענות לשאלותיהם, לפרש למענם את העולם, לצלם אותם צוחקים ונהנים ולגלות מחדש את העולם דרך עיניהם הצעירות, אבל הכול היה נורא יקר, ובעצם חייתי על חשבונו של ארי שהפסיק לעשות שעות נוספות, וגם הכנסתו הצטמצמה מאוד.
"ארי, אני חייב לרשום אותם לגן בספטמבר, וגם אם אני מוותר על הצהרון זה יוצא נורא יקר, ועוד מעט צריך לקנות להם בגדי חורף, איך נשלם את כל זה?" שאלתי אחרי שלא יכולתי יותר לשתוק.
הוא לא ענה, והייתי בטוח שהוא ישן, אבל טעיתי. "אל תדאג לכסף." הוא ענה בקול שקט, כמעט בלחש, "כסף לא חסר."
"איך לא חסר? אני כמעט לא עובד, וגם אתה עובד פחות שעות, אנחנו כבר במינוס, ועוד מעט ירדו כרטיסי האשראי. יש לך מושג כמה כסף אנחנו מוציאים בזמן האחרון? כל יציאה עם הילדים עולה הון, הבגדי ים שלהם כבר קטנים עליהם, ואביב קרעה את הכפכפים שלה, ואם אני קונה לה גם שקד ירצה, והם כל הזמן מנדנדים לי שהם רוצים אופניים, ומחשב, ואל תשכח שהכול צריך לקנות כפול כי אחרת הם רבים ויש בכי וצעקות. מי יממן את זה?"
"אל תדאג, לי ולאשתי יש די כסף לממן את הילדים שלנו." אמר ארי בשלווה.
"לאשתך? אבל… מה, כבר התחתנתם? מתי?"
"בשבוע שעבר, מה, לא ספרתי לך? כנראה ששכחתי."
התיישבתי והדלקתי את האור, "איזה מזל שנזכרת סוף סוף." הערתי בקול חמצמץ, נעלב עד עמקי נשמתי, "הייתה חתונה יפה? כמה אורחים באו? איך היה האוכל?"
"אידיוט." התיז ארי, "אל תתחיל לי עם ההיעלבויות הפולניות שלך, אין לי כוח לזה."
"בסדר, אבל יכולת לפחות לספר לי."
"בשביל מה, כדי שתציק לי עוד יותר?"
"אתה מתחתן בשושו ואני עוד מציק?" נעלבתי, "למה אתה מגעיל כזה?"
"כי אני עייף נורא, ועצבני, ובמקום לעבוד אני כל הזמן מתרוצץ בין עורכי דין ורופאים, הבוס שלי משגע אותי, דודה אמה מטריפה לי את השכל, והדס נגמרת לי מול העיניים. מצטער שלא הזמנתי אותך לחתונה שלי, אבל תאמין לי, לא הפסדת כלום, זה היה אירוע מגעיל, הרב לא סיפר בדיחות, הכלה הייתה קירחת, החותנת בכתה כל הזמן, לא הייתה מוזיקה ולא אורחים, והאוכל היה ממש חרא."
כיביתי את האור, נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו. "כמה זמן אתה חושב שעוד נשאר לה?"
"מעט מאוד, שבוע, אולי אפילו פחות, מזל שרוב הזמן היא על תרופות ולא ממש בהכרה, תוכל להגיע לבית חולים מחר בבוקר? היא רוצה לדבר אתך."
"איתי? על מה?"
"על הילדים. אולי תוכל להביא גם כמה תמונות שלהם?"
"כן, אני אוכל, אבל אולי עדיף שאני אביא אותם ולא תמונות, ככה הם יוכלו להיפרד ממנה כמו שצריך."
ארי נאנח, "אתה חושב שזה רעיון טוב? היא נראית נורא, רזה וצהובה ובלי שערות, זה עלול להכניס אותם לטראומה, לא עדיף שהם יזכרו אותה כמו שהיא הייתה קודם?"
"לא יודע, אני בכל זאת חושב שהם צריכים להיפרד ממנה, ושזכותה לראות אותם לפני… אתה יודע."
"טוב, נראה." אמר ארי בעצבנות, "אבל ללוויה הם לא באים, הדס ביקשה במפורש שהם לא יהיו בלוויה, אם זה היה תלוי בה גם לא הייתה לוויה, אבל אימא שלה עשתה כזה סקנדל… טוב, אין לי כוח לדבר על זה יותר, בוא נישן כבר, אני יודע שמחר יהיה לי יום זוועתי."
***
"נו, תספר, איך היה?" חקר אותי חמי בסקרנות, שהאמת, טיפה עלתה לי על העצבים. אני אוהב אותו וזה, אבל לפעמים הוא מתנהג כאילו שהחיים שלי הם איזה טלנובלה מרתקת שמוקרנת בטלוויזיה. יכול להיות שמי שמביט בי מהצד באמת מרגיש ככה, אבל אני, בתור מי שבאמת צריך לחיות את החיים האלה דקה אחר דקה מעצבנת, מתישה ומפחידה, פחות מתלהב מהם. האמת, לא היה מזיק לי קצת שעמום ושגרה במקום כל הדראמות האלה.
"היה בסדר." אמרתי בקיצור נמרץ, "ומה שלומך אתה?"
"חם לי, ונמאס כבר מהקיץ המנג'ס הזה." אמר חמי בקוצר רוח, "מה היא אמרה?" דרש לדעת בלהיטות מרגיזה.
"מי?" שאלתי, מעמיד פנים שאני לא מבין. לא שלא ידעתי למי הוא מתכוון, אבל קצת עצבן אותי איך הוא מנסה לשאוב ממני מידע.
"מה, מי? הדס כמובן. מה בדיוק היא אמרה לכם?"
"לא הרבה, בעיקר אמרה שלום, וביקשה שנטפל יפה בילדים שלה, ושלא ניתן אותם לאימא שלה."
"וואלה, באמת? איך היא נראתה?"
"נראתה כמו מישהי שעומדת להתפגר עוד רגע, רזה, קירחת וצהובה. למה, מה חשבת?" התעצבנתי.
"למה אתה מתרגז?" נעלב חמי.
"כי אתה קרצייה, לא, לא קרצייה, יותר גרוע, אתה כמו הציפור טרף הזו, זאתי שאוכלת פגרים."
חמי שתק לרגע ואז אמר בקול המום, אפילו דרך הטלפון יכולתי להרגיש שהוא נורא פגוע, שהוא מצטער מאוד, והוא לא התכוון, וסגר.
"מי זה היה?" שאל ארי ששכב לצידי ונמנם מול הטלוויזיה הדולקת.
"אף אחד." אמרתי, החזרתי את הטלפון לכן שלו, דחפתי את הראש מתחת לכרית והתחלתי לבכות.
ארי נאנח אנחה קצרת רוח, וביקש ממני להפסיק עם זה כי היה לו מספיק ליום אחד.
"אני יודע, סליחה אני…" ברחתי לשירותים, יבבתי עוד קצת עד שנרגעתי, ופתאום הבנתי שאני רעב. הביך אותי להרגיש רעב אחרי יום כזה, אבל מה לעשות שלא אכלתי כלום מאז שכרסמתי משהו קל בבוקר, והשעה כבר הייתה חמש אחרי הצהרים?
התגנבתי למטבח והכנתי לי נס קפה וטוסטים עם קוטג'. לכל אחד יש אוכל נחמה משלו, אצלי זה טוסטים עם קוטג' ונס קפה פושטי כזה של עלית, עם המון סוכר – לא בריא, אבל מנחם.
בקושי הספקתי לשטוף את הביס הראשון עם לגימה של קפה כששקד הפציע במטבח ורצה שוקו, ואחריו פיזזה פנימה אביב וביקשה טוסט עם גבינה וטונה, ואז אביב נזכר שגם הוא רוצה, אבל לא עם טונה אלא עם עגבנייה חתוכה בעיגולים, ואביב צעקה שלא, היא לא רוצה עגבנייה, עגבנייה זה איחס.
"אם אתה כבר מכין טוסטים גם אני רוצה כמה." אמר ארי, "וגם קפה." הוסיף והתיישב בלי לעלות בדעתו שהוא יכול לעזור לי והזכיר לי שהוא מעדיף נס קפה מגורען, ואחר כך התמתח ופיהק, מצפה שאשרת אותו כאילו שגם הוא ילד.
עד שהגעתי לטוסטים הצנועים שלי ולקפה הם היו קרים לגמרי, המטבח היה מטונף ואני וארי היינו באמצע ויכוח מר, בעצם מריבה, על מה נעשה אחר כך, אחרי שהיא תלך לעולמה.
ארי רצה שאני אשאר לגור בדירה הזו, והוא יקנה בכסף שהדס השאירה בית קטן ונחמד לו ולילדים, ויגור אתם ממש לידי. אני אבוא כל יום להיות אתם ואיתו, אבל רק כידיד המשפחה ושכן, וככה אף אחד לא יגיד חלילה שהתאומים גדלים אצל זוג הומואים.
"ואל תשכח, רק ליתר ביטחון, גם להתחתן עם מישהי." אמרתי בלעג, ושוב רציתי לבכות, אבל הילדים ישבו בסלון עם הטוסטים שלהם, בוהים בטלוויזיה שהקול הצרחני שלה הסווה – אני מקווה – את הויכוח שלנו, והתאפקתי.
"אל תדבר ככה סולי." ביקש ארי בקול חרישי, "אני מבקש ממך, קשה לי גם ככה."
"וזה מה שיקל עליך? לגדל אותם בתוך שקר מגעיל?"
"סולי די, אנחנו לא בשבדיה, אנחנו אפילו לא בתל אביב. איך אתה חושב יתייחסו אליהם אם ידעו שהם גדלים אצל ההומואים האלה?"
"אז אולי פשוט נמסור אותם לאימוץ לאיזה משפחה נורמאלית ונחמדה ונשכח מהם וזהו?" אמרתי, והצלחתי לשמור על פנים שלוות למרות שנקרעתי מבפנים כשאמרתי את זה.
רק אז ארי גילה לי את מה שחשדתי בו כבר מזמן, מה שהדס כמעט אמרה מפורשות, ואולי הייתה אומרת לולא אימא שלה הייתה מתפרצת פתאום לחדר ומפריעה.
"אל תדבר שטויות סולי, אלה הילדים שלי, אני לא מתכוון לתת אותם לאף אחד." הוא בחן את פני בחשדנות, ושוב עלה בדעתי שיש מצב שארי חושב שאני לא העיפרון הכי חד בקופסה, שאני בעצם קצת טמבל, אמנם נחמד ומתוק, ואחלה זיון, אבל לא חכם כמותו.
"אתה מבין למה אני מתכוון?" שאל, כאילו הוא מדבר עם ילד לא מבריק במיוחד.
"כן." אמרתי, "אני מבין, חשדתי בזה כבר מזמן, והדס פחות או יותר אמרה לי שהם שלך, איך עשיתם את זה, בצורה הטבעית או בהפריה?"
"בהפריה ביתית עם מזרק." אמר ארי, ועשה פרצוף קצת נגעל, "הייתי מעדיף את השיטה הטבעית, אבל היא לא רצתה, היא רק רצתה לדעת מי אבא של הילדים שלה, זה הכול, לא רצתה אותי בתור בן זוג, ולא כדמות אב לילדים, רק את הגנים שלי ושאני אשמור את זה בסוד."
"אני לא מבין איך הסכמת? אני לא הייתי מסכים."
"אני זה לא אתה סולי, לא שאני לא אוהב אותם והכול, אבל אני לא טיפוס כל כך משפחתי, והאמת שילדים קטנים די מעצבנים אותי." הודה ארי, "אבל רציתי לעזור לה ולכן שיתפתי פעולה, והיא באמת לא רצתה ממני כלום, עם הזמן כמעט שכחתי שהם שלי, אימא שלה לא יודעת עד היום, אבל אם היא תעשה בעיות…"
"אני לא חושב שהיא תעשה, לא אם תבצע את התוכנית שלך ותעיף אותי." הערתי בעוקצנות.
העוויה של קוצר רוח כיערה לרגע את פניו העייפות של ארי, "די כבר עם זה שלמה." התיז בעצבנות, "לא היו לנו די דראמות ליום אחד? אני לא מעיף אותך, אני רק מבקש ממך להתחשב קצת בילדים."
שתקתי והתחלתי לשטוף כלים, והוא קם, ניגש אלי, והניח יד מפייסת על שכמי, "נו, די סולי, אתה יודע שאני אהיה אבוד בלעדיך, אני צריך אותך, והילדים צריכים אותך עוד יותר, אנחנו משפחה אחת ואחרי שהם יגדלו קצת… אי אפשר להעמיס עליהם כל כך הרבה, הם נורא צעירים ועוד מעט הם יאבדו את אימא שלהם. זה לא מספיק? הם לא חייבים לסבול גם אבא הומו נוסף לכל הצרות, בבקשה סולי, למען הילדים, בסדר?"
***
בבוקר קמתי לפני כולם, וכמו תמיד מאז שהתאומים באו לגור איתנו, הלכתי לסופר המשפחתי הקטן שלנו להביא להם לחמניות ומעדני חלב. ליד המקרר פגשתי את חמי, החלפנו מבטים נבוכים, הוא אמר בוקר טוב מבויש, ואני הנהנתי בשתיקה ופניתי משם.
עשיתי קניות במהירות וכשיצאתי עם סל גדוש הוא חיכה לי בחוץ.
"סולי, אני מצטער, לא רציתי להרגיז אותך." אמר והסמיק.
"אני יודע, סליחה שסגרתי לך את הטלפון, תפסת אותי ברגע לא טוב."
"אני יכול לעזור במשהו?"
"רק אם יש לך תרופת פלא נגד סרטן, אני חייב לרוץ להכין ארוחת בוקר לילדים, ביי חמי."
בבית ארי ניסה לארגן את התאומים ולהלביש אותם, אבל הם חשו שהוא לא יודע מה הוא עושה והתפרעו, סירבו לצחצח שיניים, התרוצצו יחפים לבושים רק בתחתונים והקימו מהומה שלמה בבית. ארי צעק והתרגז, והם צחקו ממנו וברחו, צורחים כמו פראי אדם.
"אני לא יכול אתם, הם ברברים חסרי חינוך!" רתח ארי שנראה כאילו לא יזיקו לו עוד כמה שעות שינה.
"הם רק ילדים, תירגע, אני אסדר הכול." שלחתי אותו להתלבש, והודעתי שרק מי שיגיע למטבח לבוש ומסורק יקבל לחמנייה עם גבינה, ומי שיבוא ראשון יקבל גם מילקי. השנים קלטו שהברדק נגמר ושהם הגזימו, נרגעו, נחפזו להתארגן, והתיישבו במטבח, נקיים ומסודרים וקיבלו שבחים ומילקי עם הלחמניות שלהם.
"אבל הם לא צחצחו שיניים." מחה ארי.
"אנחנו מצחצחים שיניים אחרי האוכל." הסבירה אביב, מביטה בארי במבט מתנשא. ריחמתי כבר עכשיו על ביש המזל שהיא תסתכל עליו ככה בעוד עשר שנים, הלוואי והיה לי חצי מהביטחון העצמי וקור הרוח של הילדונת הזו.
"בוא, שב, הקפה שלך מתקרר." הוסיף שקד בנימה שהייתה העתק מדויק של צורת הדיבור שלי. החלפתי מבט מבודח עם ארי מעל ראשו של הילד והרגשתי הרעה השתפרה מעט. עדיין הייתי מדוכדך מהיום הנורא שעבר עלי אתמול, ומהשיחה המגעילה של ליל אמש, אבל בכל זאת, אם אנחנו מצליחים עדיין לחייך קצת, כנראה שלא הכול היה אבוד.
"אני חייב לצאת מיד, יש לי היום מיליון סידורים." אמר ארי, שתה בחיפזון את הקפה שלו וויתר על הלחמנייה, "איפה המפתחות של האוטו? לאן נעלם הנייד שלי? אני לא מוצא כלום, סולי, למה הבית כל כך מבולגן?"
"תרגיע הכול תחת שליטה, אני יודע איפה נמצא כל דבר." הגשתי לו את החפצים שלו, והוספתי גם לחמנייה שארזתי לו בתוספת תפוח, ובקבוק מים קרים.
"תודה סולי, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך."
"היית מסתדר, אני סומך עליך." היטבתי את צווארון חולצתו.
הוא לכד את פרק ידי בכף ידו והביט בי בדאגה, "זו הדרך העדינה שלך לרמוז לי שאתה רוצה להסתלק?" שאל בקשיחות שלא הטעתה אותי אפילו לרגע. הוא היה מבולבל, אפילו מבוהל, ובמקום להשקיע את האנרגיות שלו בפתרון הבעיות שהפחידו אותו, השקיע המון מאמץ כדי להסוות את מה שהוא תפס כחולשה – גברי מאוד מצידו.
"אני לא רוצה להסתלק, אתה זה שרוצה לגרש אותי." הזכרתי לו.
הוא הידק עוד יותר את אחיזתו, וזה התחיל לכאוב, "אף אחד לא מגרש אותך, למה אתה מתעקש לא להבין אותי?" התלונן
"סולי, איפה הכובעים של הקייטנה!" צרח שקד, לחוץ. הוא תמיד דאג שלא יתנו לו לעלות להסעה בלי הכובע עם סמל הקייטנה.
"הם תלויים לייבוש, אני כבר מביא לכם אותם, בינתיים תנעלו סנדלים." צעקתי אליו חזרה, ושחררתי במשיכה את ידי מלפיתתו של ארי, "אני מבין יותר ממה שאתה חושב, אבל אין לנו זמן להתווכח עכשיו, נדבר על זה בערב."
"בסדר." הסכים ארי, ופתאום רכן אלי ונישק את לחיי, "תודה סולי, להתראות."
חזרתי פנימה, הורדתי את הכובעים של הילדים מהחבל, חבשתי אותם על ראשיהם, עזרתי לאביב לרכוס את סנדליה ולקשור את שערותיה בקוקיות, והולכתי אותם להסעה. הם הפצירו בי להסתלק, אבל אני התעקשתי להישאר עד שראיתי אותם עולים בבטחה לאוטובוס ומתיישבים ליד שלומית, המדריכה הנחמדה שלהם – נערה אחראית וחביבה מאוד שגרה לידינו, נופפתי להם לשלום, הזכרתי לעצמי שאני צריך לקנות לשלומית מתנה כשהקייטנה תסתיים, והלכתי לדירה של חמי.
יומנו של מספר סיפורים 