46. ימים נוראים

צללים סגולים
אנחנו שוכבים על המיטה מול הטלוויזיה ורבים על השלט. אהרון פיתח תאווה משונה לסרטים צרפתיים וסינים שערוץ שלוש ביס מתמחה בהם ואילו אני רוצה, בשעת אחר צהרים מנומנמת זו, לשמוע מוזיקה עברית שקטה ולשקוע אט אט בתנומה.
אהרון חוטף ממני את השלט וטוען – בצדק אני מניח – שהטעם שלי נתקע אי שם באמצע המאה הקודמת ושאני אוהב רק שירים שהיו חדשים כשסבתא שלי עוד הייתה בתולה, בעוד אני מעקם את פרצופי מול הצרפתים השותקים שתיקות רבות משמעות על המסך.
הוא מתלונן שאני משתמש בטלוויזיה כבמקלט רדיו ואני טוען שהוא נעשה פיינשמעקר שלא נאה לו ליהנות מסתם סרט אמריקאי מטופש.
בסוף אנחנו מתפשרים, כרגיל, על ערוץ הביוגרפיות ואז מגיע טלפון מדני.
יש מסיבה בהיפודרום וההסעה יוצאת מהקריה שבה אני גר. הוא רוצה להתלבש אצלי לפני המסיבה ולחזור אחריה לישון בדירה שלי.
"יופי, מצוין. אימא מרשה?"
"כן, בטח."
"תן לי אותה." אני מתעקש לברר הכול עם אליס, מקשקש קצת עם מאיה הקטנה, אחותו של דני, ונפרד ממנה בצער.
דני מופיע אחרי שעה. שערו מגודל מידי לטעמי ובידו שקית עם בגדים שקנה לכבוד המסיבה. המכנסים – ג`ינס כמובן – מקושטים בטלאים עם קרעים שאני מתאפק ולא אומר עליהם כלום, אבל לא יכול לעצור את פליאתי כשאני מבחין על החולצה החדשה שלו כתובת בצבע ורוד שפעם היה מוקצה מחמת מיאוס.
"מה, אני ילד קטן?" הוא אומר בבוז כשאני מצביע על הוורוד שהתגנב לבגדיו.
לא, הוא לא ילד קטן. כבר לא. בחודש שעבר מלאו לו חמש עשרה, הוא גבה מאוד במשך הקיץ, ובגלל אימוני השחייה גופו נעשה מוצק ושרירי. קולו התעבה וכל הליכותיו אומרות ביטחון עצמי ובגרות.
הוא מניח לי לנשק את לחיו ולחבק אותו, צוחק כשאני משתאה על גובהו, ומחליף כאפות עם רוני בלי להראות שמץ פליאה על נוכחותו בדירתי.
"אני צריך לכעוס עליך שהלשנת עלי." אני נזכר.
בלי להתרגש מדברי הוא מחייך אלי בחביבות, פולש למקלחת ויוצא ממנה אחרי זמן רב ריחני ומבושם ושערו הלח משוח בג`ל.
לא להאמין שרק לפני כמה שנים הייתי צריך לשחד אותו שיואיל בטובו להתקלח עם סבון ולחפוף את הראש.
"אם תרצה לחזור לפני שההסעות יוצאות תתקשר." אני מבקש ובודק אם הנייד שלו טעון, מפציר בו להתרחק ממהומות וקטטות.
הוא צוחק שוב, קורא לי אשכנזי לחוץ והולך.
משום מה אני מתעורר בשלוש לפנות בוקר. בודק והילד איננו.
אולי ניסע לחפש אותו." אני מעיר את בן זוגי.
"חמי, תפסיק להיות לחוץ כזה." נאנח אהרון, "הוא כבר לא תינוק, אתה תביך אותו."
"אבל נורא מאוחר."
"מחר יש חופש, לא נורא."
"אני לא מבין מה הקטע הזה לא לישון בלילות. מה הכיף בזה?" אני מתמרמר ולא מצליח להירדם עד שהילד חוזר סוף סוף, עייף ומחויך.
למחרת הוא מספר על מריבה אלימה שפרצה במסיבה ומגלה לנו שיש שומרים שבודקים היטב אם יש לנערים סכינים.
אחר כך הוא אוכל שתי פיתות עם מיונז – הממרח החביב עליו מאז ילדותו – ונרדם שוב.
בערב נחגוג את ערב ראש השנה החדשה בנפרד. כל אחד ישהה עם משפחתו וניפגש שוב רק מחר בלילה.
***
אחרי ארוחת החג הדשנה והטעימה אימא הגישה עוגת שוקולד עם דובדבנים בליקר. העוגה הייתה טעימה, אבל אחרי דובדבן אחד שהיה טבול בשוקולד הרגשתי סחרחורת, מה שהצחיק כמובן את משפחתי שחוסר היכולת שלי לשאת אלכוהול לא חדל לשעשע אותה.
אני לא יכול להוכיח את זה, אבל יש לי רושם שעם הזמן הסיבולת שלי לשתייה חריפה הולכת ופוחתת. פעם עוד יכולתי לשתות כוס יין ולהסתיר את ההרגשה הגרועה שהוא גרם לי, כיום אפילו דובדבן שהושרה בליקר גומר עלי.
מזל שהוא היה לפחות בטעם שוקולד.
להפתעתי הערב היה חביב ביותר וכולם היו עליזים ובמצב רוח טוב. האחים ובני הדודים שלי הפנו את האגרסיות שלהם אל הממשלה הדפוקה שלנו והניחו לי לנפשי.
את רוב הזמן ביליתי עם בן אחי הצעיר שדרש לשבת לידי בזמן האוכל ולא חדל לשאול אותי שאלות משונות ומצחיקות שרק ילדים בגיל שמונה יכולים להעלות בדעתם.
אחר כך הסתכלנו על האלבום הישן שלי שאימא שומרת מכל משמר והסכמנו שוב שהוא דומה מאוד לילד שהייתי פעם. לדעתי בגילו לא הייתי כל כך נחמד, חברותי ופיקח כמותו ואני גם חושב שהוא חמוד יותר מכפי שאני הייתי, אבל אולי זה כי אותו מלבישים יפה יותר והוא מסופר היטב בעוד שאותי הלבישו בבגדים ישנים של אחי הגדולים וסיפרו אותי בבית עם מכונה.
למזלו יש לו רק אחות אחת קטנה בעוד שלי היו שני אחים גדולים ואחות צעירה ודי נפלתי בין הכיסאות. לא היה כסף לשלוח אותי לחוגים וחוץ מלקרוא ספרים ולחלום בהקיץ לא עשיתי שום דבר עם עצמי אחרי הלימודים.
בן אחי לעומת זאת משתתף בחמישה חוגים לפחות, וכמובן שיש לו מחשב משלו וטלוויזיה עם DVD. בחדרו. לא פלא שאין לו פנאי לקרוא או סתם לא לעשות שום דבר.
בדיוק כשתכננתי להגיד שלום וללכת הביתה אהרון התקשר. התפלאתי מאוד כי הוא משתדל לא לחלל את החג כשהוא אצל הוריו.
"מה שלומך?" הוא שואל בקול חרישי ומתוח, "גמרתם לאכול?"
"אני בסדר. בדיוק תכננתי לצאת. למה אתה מדבר ככה? איפה אתה?"
"בשירותים. יש מצב שאתה עושה סיבוב ואוסף אותי?"
"מה? עכשיו? אבל… מה קרה? שוב רבת אתם?"
"חמי די. אתה יכול לקחת אותי או לא?"
"עוד עשר דקות אני אצלך. ניפגש במקום הרגיל?"
"טוב, ביי."
המקום הרגיל הוא מגרש חנייה סמוך לבית הוריו. הוא חביב עלינו כי אי אפשר לצפות בו מחלונות ביתם. שם אני אוסף אותו ומוריד אותו וחוסך להוריו שמתעבים אותי את מראה דמותי.
נכון שבזמן שהוא היה מאושפז יצא לי לשהות מעט במחיצתם. זה לא שהם התאהבו בי בתקופה הזו, אבל בכמה ימים בהם דאגנו יחד לשלומו של אהרון קיימנו בינינו מעין שביתת נשק רופפת. אני מניח שאחרי שהם ראו אותי חרד לשלומו בבית החולים הם החלו לקלוט שהקשר שלנו הוא סך הכול קשר רגיל בין שני בני זוג שאוהבים זה את זה.
אחר כך, בעקבות תקרית הפיזיותרפיסט, הם התבשרו שנפרדנו. לא שאלתי, אבל אני מניח שהבשורה לא שברה את ליבם. אין לי מושג אם הם יודעים כיום שהוא שוב גר אצלי. הלוואי ויכולתי להתיידד אתם קצת ולהסביר להם שאני דואג לשלומו בדיוק כמותם.
לצערי המצב ביני לבין הוריו כל כך עדין ונפיץ עד שלעולם לא אוכל להסביר להם כמה אני מבין לליבם וכמה צר לי עליהם. אולי, אם לא היינו, אהרון ואני, נפרדים וחוזרים כל הזמן הם היו מצליחים להשלים ביתר קלות עם העובדה שהבן יקיר להם חי בזוגיות עם גבר, וגבר לא כל כך גרוע סך הכול, אבל בגלל החינוך שהם נתנו לו הוא מתקשה להתמסד ולחיות איתי בשקט ולכן הכל אצלנו מסובך ולא ברור, וישנה גם המחלה שלי…
רק המחשבה על כל הבלגן הזה גורמת לי כאב ראש.
חיכיתי לו מעל רבע שעה וכבר התחלתי לפקפק אם הוא יגיע, ואז הוא הופיע פתאום, רץ במהירות, התרמיל הכחול שלו מטלטל בפראות על גבו, שערו פרוע ופניו מעוותות בזעם. הוא צנח על המושב האחורי ונשכב עליו, ראשו מונח על התרמיל ורגליו משוכות אל חזהו.
"בוא ניסע הביתה." ביקש ועצם את עיניו בחזקה.
הייתי מעדיף שישב כמו שצריך, שיחגור את עצמו בחגורה ויספר לי מה קרה, אבל כשהוא עושה פרצוף כזה, וכשיש צללים סגולים כאלו מתחת לעיניו אני יודע שעדיף שאשתוק. בין כה וכה התנועה מעטה מאוד בשעות אלה של ערב חג ואם אסע בזהירות…
"למה אתה נוסע כל כך לאט?" הוא נוזף בי, "תיסע מהר יותר, יאללה, תן גז!" עכשיו כבר אין לי ספק, הוא שתוי.
"בסדר, אבל תשים חגורה."
"לא רוצה."
"בבקשה אהרון, אני מאוד מבקש."
"לא בא לי."
כשהוא כזה אין טעם להתווכח איתו. כמה שהוא פחות צודק ככה הוא יותר עקשן.
"אני מבקש ממך יפה אהרון, זה ממש חשוב, שב ושים חגורה."
הוא חושב קצת ואז מתיישב באנחה, מושך את החגורה ואני כמעט נושם לרווחה, אבל אז הוא מרפה ממנה שוב. "מה תיתן לי אם אני אשים אותה?"
"מה שתרצה."
"אני רוצה לזיין אותך."
"בסדר."
"באמת?"
"כן."
"מבטיח?"
"כן."
"תזכור שהבטחת." הוא מצחקק כמו ילד, נועל את החגורה ונרדם, ראשו על המסעד, שפתיו פשוקות מעט, יפה גם עכשיו, ברגע הרע הזה.
אני שונא לראות אותו ככה. שונא להיות איתו במיטה כשהוא שתוי. האלכוהול גונב את האישיות שלו ומשנה את הריח שלו. כשהוא שותה יש לי הרגשה שאני נמצא עם אדם אחר. כאילו שיש שני אהרון, אחד שאני אוהב ורוצה, והשני שאת ריחו אני מתעב ושכל מה שהוא אומר ועושה, במיטה ומחוץ לה, מרגיז אותי ומעליב אותי.
כשאני מחנה את המכונית מול הבית הוא עדיין ישן. אני מחלץ אותו מהרכב ונושא אותו לדירה. הוא נאבק בי קצת, ממלמל, ער למחצה, "תזכור שהבטחת." ושוב נרדם בבגדיו על המזרון בחדרו.
רק עכשיו אני מבחין שהוא לבוש בחולצה הלבנה החגיגית שלו ובג'ינס השחור החדש.
הוא בטח ישב לאכול את ארוחת החג עם משפחתו, כולם שתו יותר מידי, ואז אחד מבני הדודים או הגיסים שלו העיר משהו נבזי. הוא התרגז החזיר תשובה גועלית לא פחות, אביו כעס, אימו בכתה, הוא ברח לשירותים והתקשר אלי, וכשיצא הם המשיכו לריב, אולי גם לשתות, וככה הגענו עד הלום.
אני ישן כמו תינוק, מתעורר כל שעה ורץ לבדוק מה שלומו. מכסה אותו, מלטף את שערו, מקשיב לנשימתו, נורא רוצה לשכב לצידו, אבל ריח האלכוהול שנודף ממנו מזכיר לי שזה לא אהרון שלי אלא זר שנראה כמוהו.
בבוקר אני קם מאוחר, חש כבד ולא רענן. הולך למקלחת בתקווה שהמים החמים יאוששו אותי ופתאום הוא מופיע, ערום, לא מגולח ועם זקפה עטופה קונדום.
"הבטחת." הוא מזכיר לי, ובלי לצחצח קודם שיניים הוא נצמד אלי.
"אתה זוכר שהבטחת?" הוא הודף אותי לקיר.
"כן, אני זוכר, אבל אולי אתה רוצה קודם…"
"לא רוצה כלום. רק את התחת שלך." יד אחת על כתפי והשנייה על אברי וכבר הוא בתוכי. זה סקס נטו, זיון מהיר, חזק, כמעט אלים, טיפה כואב, מהנה בדרכו שלו, אבל קרוב יותר לאונס מאשר לעשיית אהבה.
הוא גומר מהר ומניח לי מיד. אני לא קרוב בכלל לגמור וגם לא רוצה להתקרב. מתעטף בזריזות במגבת ומסתלק לחדר השינה. שוכב שם בשקט, מחבק את הכרית, ממתין שהדופק שלי יירגע, הנשימה תחזור להיות סדירה והעולם יתבהר שוב.
חצי שעה אחר כך הוא חוזר עם מגש ועליו שני ספלי קפה מהבילים וצלחת עם פרוסות עוגת דבש. הוא מגולח ושערו הלח מדיף ריח נעים של מרכך. פניו כמעט חזרו לעצמם ורק הצללים המסגילים מתחת לעיניו מסגירים מה קרה.
אנחנו לוגמים קפה בשתיקה, מכרסמים מהעוגה – עוגה קנויה אבל טעימה – הוא מבקש בקול מתנצל לעשן סיגריה ואני מהנהן ומסיט את הווילון.
בערך במחצית הסיגריה הוא אומר, "זה שאני הומו לא אומר שאני לא גבר."
"בטח שלא." אני מסכים.
"אני אוהב לזיין כמו כל גבר. זה לא עסקו של אף אחד לאן אני אוהב לדחוף את הזין שלי."
אני מהנהן שוב לאות הסכמה וממלא פי עוגה.
הוא מסיים את הקפה, משליך את בדל הסיגריה לכוס, מסלק את המגש ואת המגבת הלחה שלי ונשכב לצידי בלי לגעת בי.
"כאב לך?" הוא שואל.
"קצת. לא נורא."
"סליחה, לא התכוונתי."
כן התכוונת. אני חושב לעצמי ומסתפק בהנהון אילם.
"בפעם הבאה תורך." הוא אומר, כמעט בזעם, וממשיך לא לגעת בי ולא להביט בי.
"זה לא כל כך משנה אהרון, באמת שלא."
"זה כן משנה." הוא מתעקש, מתהפך על בטנו וכובש את פניו בכר, "בטח שזה משנה."
אנחנו ממשיכים לשכב בשתיקה, מנומנמים מעט, ולבסוף נרדמים ומתעוררים שעתיים אחר כך, רעננים ורעבים.
הוא מחייך, מברך אותי בבוקר טוב למרות שכבר צהרים, מתרפק עלי ושוב עיניו צלולות ורכות ואין תחתיהן צללים סגולים.
"אני מת מרעב." הוא אומר ומלטף אותי בעדינות, "בוא נלך לאכול משהו טעים ומשמין ונחזור למיטה. בא לך?"
"כן, בטח. אתך אהרון תמיד בא לי."
***
שוב התעוררתי בארבע לפנות בוקר וידעתי שלא יעזור כלום, אני כבר לא אחזור לישון. הלכתי להכין לי משהו חם לשתות ומצאתי במשולש הכיור יוגורט גמור וכפית פלסטיק חד פעמית מציצה ממנו. לפני השינה הפעלתי את המדיח ורוקנתי את המשולש. מי אכל פה כשישנתי?
הולך לחדר האורחים והנה הוא, שוכב על הספה, איבריו מפותלים בתוך שמיכת הפיקה הדקה מידי לעונת המעבר, פניו כבושים בין הכרית לקיר. בטח קר לו, אחרת הוא לא היה מקופל ככה. אני הולך לארון, שולף שמיכה ומביא לו. ברגע שאני פורש אותה עליו הוא מתעורר בבהלה. "זה רק אני. חשבתי שאולי קר לך."
"אה, כן. תודה."
"רוצה שאני אשכב לידך ואחמם אותך? אולי תבוא למיטה לידי?"
הוא הופך את פניו לקיר. "לא תודה. אני מעדיף להיות לבד. לך לישון, אל תפריע לעצמך."
"אתה אכלת את היוגורט?"
"כן."
"למה בכפית פלסטיק?"
"ככה."
"אני מתאר לעצמי שגם הכפית וגם היוגורט באישור הבד"ץ?"
הוא שותק ורק זיע קל של כתפיו מתחת לשמיכה מעיד שהוא שמע את שאלתי.
אני ממתין עוד רגע ואז חוזר למיטה הריקה שלי.
בקבוצת התמיכה סיפרתי להם על המצב שנוצר אצלנו – הקור, הריחוק, ההרגשה שלי שהוא חוזר לכיוון הסטרייטי ושאני מגעיל אותו. במקום לרחם עלי ולהשתתף בצערי הם אמרו לי שאם לא הייתי שותף לרגשות שלו שלהיות הומו זה דבר מגעיל ושהקשר שלנו הוא בעצם דבר שלילי ומנוגד למוסר ולטבע לא הייתי נפגע עד כדי כך.
הדעה הזו דכדכה אותי כי אני יודע שיש בה קצת מהצדק. זה לא לגמרי ככה, אבל יש בזה משהו.
חזרתי הביתה ומיד התיישבתי לכתוב לרוני מכתב שיבהיר את רגשותיי.

רוני היקר
קשה לי מאוד עם מה שקורה ביני לבינך מאז שהחל חודש אלול. למרות שאני כידוע לך אפיקורס מוחלט הרי גם אני קיבלתי חינוך דתי ואני מבין לגמרי את הרגשות שלך ומנסה לכבד אותם, אבל אני לא מרגיש את אותו היחס מצידך.
השיא היה אתמול בלילה כשדחית אותי בקרירות מעליבה מאוד.
הלבנת את פני, אולי לא ברבים, אבל בהחלט פגעת בי וגרמת לי לחוש מושפל. לא אכפת לי כל כך הקטע עם האין סקס, אבל כואב לי שאתה לא מוכן אפילו לחבק אותי או לישון איתי. אתה גורם לי להרגיש טמא ומגעיל.
מה שווה כל השמירת כשרות שלך ואמירת הסליחות אם אתה פוגע באדם שאוהב אותך?
אני מרגיש שאתה הולך ומתרחק ממני ואני פוחד ומתגעגע.

הגעתי עד כאן במכתבי ובעודי יושב וחושב איך לסיים אותו רוני נכנס פתאום הביתה אחרי שאמר לי בבוקר שהוא נוסע להוריו בסוף השבוע ויישאר אצלם עד תום הצום.
התפלאתי מאוד, אבל הוא טען שפשוט לא הבנתי אותו כמו שצריך והוא מתכוון להיות איתי בסוף השבוע וללכת להורים שלו רק ביום כיפור עצמו.
"אני לא אוהב לישון אצלם. אני אלך אליהם ברגל ביום שני בבוקר ואהיה קצת עם אבא בבית כנסת ואחר כך אחזור הביתה." הפתיע אותי.
"אני כותב לך מכתב, רוצה לקרוא אותו מהמסך או להדפיס לך אותו?"
"בשביל מה מכתב? אני פה, תדבר איתי ישר."
אמרתי לו פחות או יותר מה שכתבתי במכתב ומיד פרץ ויכוח.
אני עושה פיל מכל זבוב, אני רגיש מידי ומתנהג כמו כוסית עם תסמונת קדם ויסתית. הוא סתם רצה להיות קצת לבד ואני מיד עושה מזה סיפור.
אני שונא שהוא מבטל את הרגשות שלי ומסרב לדבר איתי בכנות. "אי אפשר לדבר אתך." אני מתאכזב.
"אז תשתוק." הוא מתבדח, מחבק אותי ושואל אם יש מה לאכול, מתנהג כאילו הכל כרגיל ואני סתם עושה עניין משטויות.
אנחנו מכינים יחד אוכל. הוא עוזר לי, מסדר את השולחן, משבח את האוכל, מודה לי על המאמץ, מחמיא לי ברוב חן, שופך עלי המון קסם אישי וחביבות, ממש מחזר אחרי. הוא עושה הכל כדי לשפר את מצב רוחי, הכל חוץ מלהודות שיש לנו בעיה.
אני נשאר חמוץ ולא מרוצה. יודע שזו הדרך שלו להתנצל ולפייס אותי ושכדי לרצות אותי הוא נשאר בבית (וגם כי הוא באמת חוטף קריזה מההורים שלו למרות שהוא אוהב אותם) אבל זה לא מספיק לי!
אני רוצה זו התנצלות מפורשת ממנו ואני רוצה שנדבר על הכל. סביבנו תחת כל עץ רענון ותחנת טלוויזיה ורדיו ואפילו בבלוגים כולם מבקשים סליחה אחד מהשני ועושים חשבונות נפש, רק הצדיק הנסתר שלי שפגע בי כל כך הרבה מאז שהתאהבתי בו (אידיוט שכמוני) שותק.
אני בדילמה בקטע הזה – אם אתה עושה סצנות ומחמיץ פנים עד שיבקשו ממך סליחה קרוב לוודאי שתקבל את שלך, אבל מה שווה בקשת הסליחה הזו?
ומצד שני אם אני אחכה שהוא יתנצל מיוזמתו… המשיח יבוא קודם.
אולי אחרי מותי אני אזכה שהוא יבקש ממני סליחה? זה יכול היה להיות נחמד, חבל שאני לא אהיה בסביבה כדי לראות את זה.
פשוט תשכח מזה, אני אומר לעצמי כשאנחנו הולכים לשכב לנוח יחד במיטה, אתה יודע שהוא מרגיש שהגזים ושפגע בך ותסתפק בזה, לא כל דבר צריך להגיד בצורה מפורשת, הוא לא טיפוס שמתנצל וזהו.
ובכל זאת זה מציק לי. כשאני מרגיש שפגעתי בו אני מיד מבקש סליחה, למה הוא לא?
"מאוד נפגעתי כשאמרת שאתה מעדיף לא לישון איתי." אמרתי אחרי שלא יכולתי יותר לסבול את מראה גבו השותק, "אל תתפלא אם תגלה יום אחד שגם לי יש העדפות משלי."
"אני לא סובל שאתה עושה לי אולטימאטום." הוא מתרגז, "הסברתי לך שאני לא רוצה סקס עד יום כיפור. זה רק עוד שלושה ימים ואם לא טוב לך אז תלך."
"אתה לא מבין שלא הסקס מפריע לי אלא ההרגשה שאתה נותן לי שאני מטריד אותך בזה שאני צריך קצת יחס ממך?" אני מתרגז ומרגיש ששוב אני נחנק מדמעות של רחמים עצמיים ושונא את עצמי שאני כזה.
אולי הייתי צריך לשתוק וללכת, אבל נשארתי ושוב היה לנו הוויכוח הרגיל ושוב הוא ביקש שאני אהיה סבלני ואתן לו עוד זמן.
"נתתי לך כבר שנתיים מהחיים שלי ועדיין אתה נשמע כמו בחודש הראשון שלנו יחד. שום דבר לא השתנה. לא נמאס לך? כי לי נמאס."
הוא שותק, אני שותק ואז אני מתלונן שכואב לי הגב. עבדתי קשה בניקיון הבית ובחום הזה זה לא צחוק. הוא שולף את המעסה מעץ שמישהו הביא לנו מרומניה ומנסה אותו עלי. זה יותר מדגדג ממעסה, אבל זה נחמד, ואחר כך אני מנסה עליו ולאט לאט שנינו נרגעים ואפילו צוחקים קצת יחד.
חבל שהוא נרדם לפני שהספקתי לבקש ממנו סליחה ומחילה כמו שנהוג לעשות לפני יום כיפור. אולי מחר אספיק לבקש סליחה ולתת לו חיבוק גדול?
***
אל תבזבזו את הייאוש אמר מישהו חכם כי עוד תצטרכו אותו. אני יודע שעוד נכונו לי ניסיונות קשים בחיים ולא כדאי לי לבזבז את הייאוש שלי על מצבי רוחו ההפכפכים של בן זוגי הקריזיונר.
שיעשה מה שהוא רוצה, מהיום אני ממשיך בחיים שלי בלעדיו. הלכתי להכין סלט שיצא לי טעים מאוד, וגם על חיתוך הבצל שגרם לי להתקף בכי קל התגברתי בקלות.
אחרי שאכלתי בנחת ארוחת בוקר יצאתי לגינה לעבוד קצת לפני שיהיה חם מידי. יש לנו בוגנוויליה לבנה שעלי הכותרת שלה נושרים עכשיו וכל הגינה מכוסה בתפרחת לבנה דמוית שלג שצריך לאסוף לפני שירד גשם וכל הלבן הזה יהפוך למין בוץ גועלי.
אני מגרף, אוסף, משקה את הוורדים, קצת מזיע, נהנה להיות הבן אדם היחיד שער בשעה שבע בבוקר בשבת, ופתאום הטלפון מצלצל. אני רץ מהר הביתה, מספיק לענות כולי מתנשף וזה בוריס.
"אם הפרעתי לך במשהו חשוב אז סליחה." הוא צוחק, "ותתנצל בשמי גם לפני רוני."
"הלוואי והייתה לי סיבה להתנצל, לצערי אין. סתם עבדתי בגינה."
"לא עדיף שתעבדו זה על זה." ממשיך בוריס להתבדח, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה לי אני שופך לפניו את כל הסיפור על חודש הסליחות והרחמים ואיך מאז ראש השנה הוא התחרפן וכמה קשה לי עם הימים הנוראים האלו שהוא סידר לי.
בוריס מקשיב בשקט, מנסה לעודד שעוד מעט ייגמרו החגים, מנסה להבין מה עובר על רוני למרות שלבן אדם שהתחנך במדינה קומוניסטית דת נראית כמו איזו סטייה נפשית אקזוטית והדת היהודית בכלל נראית לו משונה ואכזרית.
"ומה אם אחרי החגים הוא יחליט שככה עדיף וייפרד ממני?"
"אז לפחות הוא יעזוב אותך בגלל אלוהים ולא בגלל שאתה זקן שמן ומשעמם כמוני." הוא ממשיך להתבדח, וככה אני מגלה שדניס – הג`ינג`י הקטן והערמומי – הסתלק לו לתל אביב לחיות עם מישהו יותר אטרקטיבי מבוריס.
"יותר טוב ככה," אומר בוריס, "הוא היה צעיר מידי בשבילי. לא נדבר עליו יותר. יש אצלי עכשיו אורח שהיה שמח לראות אותך."
"ארקאדי?" אני מנחש ניחוש מוצלח, "ניסיתי להתקשר אליו כמה פעמים, אבל הוא תמיד ישן או לא היה בבית."
"יותר טוב שתבוא ותבין לבד."
אני נפרד מרוני המנומנם עדיין ונוסע לבוריס לפגוש את ארקאדי ומוצא במקומו קליפה ריקה של מי שהיה במשך כמה שבועות חמים וקסומים אריאל שלי היפה, המקסים, נער החלומות שלי.
אחרי שלא ראיתי אותו למעלה משנה אני בקושי מזהה אותו. הוא רזה מאוד, שערו המתולתל, הבהיר, מגולח כמו של אסיר והגרוע מכל – עיני התכלת היפות שלו ריקות מכל הבעה.
אני מחבק אותו בזהירות, פוחד לשבור אותו, שואל מה קרה? איפה הוא היה כל הזמן הזה? ולא מצליח להוציא ממנו תשובות ברורות. אחרי שהוא עזב את איטליה הוא נדד קצת פה וקצת שם, התמסטל הרבה, עישן והסניף, שתה והזדיין על פני כל אירופה ואחר כך חלה מאוד ונשלח למעין מוסד גמילה או בית משוגעים או משהו כזה. בסוף נמאס להם ממנו ושלחו אותו חזרה הביתה לישראל, למרות שהוא שונא להיות פה ומעולם לא ראה בארץ הזו בית.
בוריס מגיש לנו עוף אפוי בתנור עם תפוחי אדמה וסלק עם חזרת ואנחנו יושבים לאכול יחד, נעים לי שמגישים לי וטורחים סביבי. אני אוכל ונהנה מכל ביס, שותה מיץ מנגו, משבח את הטבח שגם הוא אוכל בתיאבון רב ושוטף הכל עם יין. אפילו ארקאדי אוכל קצת, לא שותה כלום חוץ ממים ואחר כך נרדם על הספה כמו ילד.
"תראה איך הוא נראה?" אני נאנח, "והוא בקושי מצליח להגיד משפט אחד ברור."
"אל תרגיש אשם, זה לא קרה בגללנו." אומר לי בוריס.
"אני יודע, כבר דיברנו על זה, אבל…"
"שום דבר שנעשה לא יעזור לו, רק הוא יכול לעזור לעצמו."
"איך? הוא רק ילד אבוד."
"כולנו ילדים." אומר בוריס, "וכולנו אבודים." הוא מוסיף בפאתוס רוסי מהדהד.
"כולנו אבודים?" אני מלגלג כדי להתגבר על הצמרמורת שדבריו גורמים לי, "תגיד בוריס, כמה יין בדיוק שתית?" אני צוחק והוא צובט לי בתחת וצוחק גם כן, אבל עוצר אותי כשאני מנסה לנשק אותו.
"רק זה עוד חסר לי, שהתימני המשוגע שלך יבוא לדקור אותי כי שמתי עליך ידיים."
"שטויות. חוץ מזה אני חושב שאנחנו עומדים להיפרד."
"כן, בטח." הוא מלטף לי את הלחי ואומר שאני מקשקש ושכל מי שרואה אותי ואת רוני יחד מבין שאנחנו שייכים זה לזה. "בחיים הוא לא יוותר עליך, רק אתה יכול לסבול את הראש המופרע שלו."
"ואם הוא כן." אני מתעקש, "אם הוא יעזוב אני אוכל להיות אתך?"
"לא." נאנח בוריס, "אמרתי לך כבר מאה פעם שלא. אתה יותר מידי עקשן בשבילי, אני כבר סבא דוצ`ינקה, אני אהיה בן חמישים בחודש הבא."
"אני לא כזה עקשן." אני מתווכח בעקשנות, "ואני אהיה בן 28 בחודש הבא."
"עשרים ושתים שנה זה הבדל גדול מידי חמוד, ואתה עקשן כמו פרד. עכשיו לך הביתה ותן לסבא עייף כמוני לנוח קצת מכל ההתרגשות."
אני הולך הביתה ומוצא שם את רוני מדפדף בעצבנות בעיתוני השבת ושותה בירה.
"איפה הסיגריה?"
"היום שבת, אפיקורס שכמוך."
"יש משהו מעניין בעיתון?"
"הכל שטויות ופרסומות." הוא מקפל את העיתון בדקדקנות לא אופיינית לו. "תשמע חמי יש משהו ש… טוב, אולי יותר טוב שאני… זה לא כזה סיפור, אבל…"
"נו, תגיד כבר, אל תמתח אותי. אתה רוצה שניפרד אז תגיד ודי, לא אכפת לי."
"באמת? לא אכפת לך?" עכשיו הוא פגוע.
"בטח שאכפת לי, אם ניפרד אני אהיה שבור ומרוסק, אבל אני לא יכול להגיד לך דבר כזה, נכון?"
"אבל כרגע אמרת."
"וואלה? איזה אהבל אני, מזלך, נכון? כי מישהו אחר, פחות דביל ממני כבר מזמן…"
"טוב, טוב, די כבר, שתוק. מה שרציתי להגיד לך זה שמיצי התקשר."
"מיצי באמת? מתי?"
"אה… זהו, שהוא התקשר לפני שבוע."
"מלונדון?"
"לא, מהארץ. הוא אצל ההורים שלו והוא התקשר להגיד חג שמח ושנה טובה."
"ועכשיו נזכרת להגיד לי?"
"שכחתי, קורה, לא?"
הוא מגיש לי פיסת נייר עם המספר של מיצי ואומר שהוא בטח כבר טס חזרה ללונדון. בכל זאת אני מתקשר ושמח לגלות שמיצי החליט להישאר בארץ עוד קצת והוא מאושר שהתקשרתי, הוא חשב שאני כועס עליו ולכן לא החזרתי לו טלפון.
"רק עכשיו נודע לי שאתה בארץ. רוני שכח לספר לי שהתקשרת. מה נשמע? איך לונדון? מתי רואים אותך?"
הוא צוחק, "שכח אה?" ואחר כך מספר שלונדון קרה, גשומה, משעממת ומלאה מוסלמים שונאי ישראל ושהוא מתגעגע אלי נורא.
אנחנו קובעים שהוא יבוא לבקר מחר בבוקר ויישאר אצלי עד מוצאי יום כיפור. לפרידה הוא מגלה לי שכל הבריטים הם קציצות מכוערות וחסרות חן ושאין אף אחד בכל בריטניה הגדולה יפה ונחמד כמוני.
אני שמח לסכם שאחרי שהפסקתי לבזבז את הייאוש שלי על דברים שאי אפשר לשנות הייתה לי שבת מוצלחת ואני מקווה ששאר השבוע יימשך ככה.
***
עכשיו, אחרי שהוא נרגע סוף סוף ונרדם, אני יכול לחזור שוב למחשב. למטה בזולה המסיבה בעיצומה ולפי קולות הצחוק מיצי (שבגללו הכל התחיל) חוגג במרץ בעוד אני יושב בחושך (כמה פולני מצידי) ומקליד.
הכל התחיל היום בבוקר – בעוד אני ממשיך באיסוף הסיזיפי של פריחת הבוגנוויליה הלא נגמרת מיצי מגיע עם תרמיל מלא בגדים והמון מצב רוח טוב.
"היי!" הוא אומר ומנשק לי, קודם על לחי אחת אחר כך על השנייה, ולקינוח על הפה, "שוב אתה מגרף את הפרחים הלבנים האלו, זה לא בדיוק מה שעשית בחגים לפני שנה?"
"כן, נכון. ואתה עזרת לי." אני מחייך, ואז מסמיק טיפה כשאני נזכר שאז העזרה שלו נגמרה בזיון. לרגע נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה – שוב אני מרגיש אומלל, ממורמר וחרמן בגלל רוני והשטויות הדתיות שלו, ושוב מיצי עומד לפני, מתוק ושמנמן ונלהב ומביט בי במבט מעריץ שבחיים אני לא אקבל מרוני.
ממש דז`ה וו (או איך שלא כותבים את המילה הזו), אבל רבותיי, תזכרו שההיסטוריה אולי חוזרת אבל כל פעם היא עולה יותר ביוקר.
***
השנה רוני אמנם לא מוכן לישון איתי, או לגעת בי ואנחנו בקושי מדברים, אבל הוא פה, מתוח ועצבני יותר מרגע לרגע, ועכשיו, כשכבר כמעט הגענו לקו הגמר, הוא עושה רושם שהוא עומד להתפוצץ עוד שנייה ודווקא עכשיו הבית הומה אנשים. כולם יפים, כולם צעירים, כולם חרמנים, רובם בלונדיניים, (רוסים, מה לעשות?), אף אחד מהם לא מבין בכלל מה הקטע הזה של יום כיפור, אבל למרבה הפליאה כולם יודעים שאני והוא לא עשינו סקס כבר מעל שבוע, וכולם חושבים שזה נורא מצחיק ונהנים לבדוק מה יקרה אם הם יחבקו אותי וינשקו אותי בחום.
עד הערב כבר התחלתי להבין איך מרגישה מזוזה, כל מי שעבר דרך הדלת היה חייב לגעת בי עם השפתיים שלו, ורוני, שהתעקש לא לישון אצל הוריו הלילה, מסתכל ומתפוצץ מכעס.
גם אותו ברכו כמובן, אבל רק בלחיצת יד או בטפיחה על הגב. הוא נראה כל כך כועס וקודר עד שאיש לא העז לנשק אותו.
ליאור שלעשות דווקא ולעצבן זה טבע שני בשבילו תכנן, כמו בכל שנה, מסיבה חגיגית במיוחד בערב יום כיפור וצייד את הזולה במיטב המשקאות והמאכלים. האמת שרוב האורחים שלו בכלל לא הבינו את הפואנטה כי הם לא קיבלו חינוך יהודי ורובם למען האמת בכלל לא יהודים.
כרגיל היו אצלו חוץ מאוכל ואלכוהול גם סרטי פורנו ובאנגים, ובטח גם דברים אחרים שאני לא רוצה לדעת עליהם כלום. הקש ששבר את גב הגמל הייתה הבקשה של מיצי שאני אלך איתו לזולה לפחות לשעה עד שהוא יכיר את כולם וירגיש קצת יותר נוח.
האמת, הבנתי אותו, היו שם המון בחורים חדשים והוא קצת ביישן עם זרים. מה שעוד הפחיד אותו זה שכולם דיברו רוסית למרות שהם שולטים טוב בעברית.
נכון שכושר ביטוי זה לא בדיוק מה שחשוב במסיבות של ליאור, אבל בכל זאת מיצי הרגיש קצת נבוך ושנינו ידענו שעל ליאור אי אפשר לסמוך שיהיה מארח מתחשב ויגרום לו לחוש נוח. ירדתי איתו למטה, מקפיד לא לשתות שום דבר מכוס פתוחה ולא לאכול משהו שמזכיר עוגיות תוצרת בית, הצגתי אותו בפני כמה אנשים שהכרתי וחיכיתי קצת עד שהייתי בטוח שהביישנות שלו התפוגגה והוא מרגיש נוח ואז חזרתי למעלה לרוני, יודע שעכשיו אני עומד לחטוף מנה, ובאמת חטפתי.
הוא אפילו לא ניסה לדבר, ישר התנפל עלי, דחף אותי, הפיל אותי על המיטה וזינק עלי. זה לא כאב, אבל לגעת בו אחרי שכל כך הרבה זמן שהוא התחמק אפילו מחיבוק היה כמו לחזור קפוא ממארב בלילה לבנוני חורפי וישר להיכנס למקלחת של מים חמים. רק מי שחווה דבר כזה יודע למה אני מתכוון.
אני לא יודע איך לקרוא למה שקרה אחר כך. להגיד שעשינו אהבה, או הזדיינו אפילו לא מתחיל לתאר את מה שעשינו. התגלגלנו על המיטה, טרפנו זה את זה ומשכנו אחד מהשני את הבגדים, הוא מנסה לשפוך עלי את הכעס והעצבים שלו, מקלל ובוכה ומכה אותי, ואני מנסה להשתלט עליו, לרסן אותו ולמעוך אותו תחתי, אומר לו כל הזמן, "די רוני, מספיק, בבקשה תפסיק."
אחרי כמה דקות מופרעות לגמרי של השתוללות הוא גמר על הבטן שלי, מתיז עליה את הזרע שלו ומיד אחר כך הפסיק להשתולל, אבל המשיך לבכות, ואני נשכבתי עליו, חיבקתי אותו וגמרתי גם כן. שנינו היינו פרועים, מזיעים ודביקים מזרע, המיטה הייתה מבולגנת לגמרי, ואנחנו שוכבים באמצע, מחובקים ומנסים להירגע.
ניסיתי להבין מה קרה פתאום, למה דווקא עכשיו הוא ירד מהפסים ולמה ההתפרצות הזו, אבל כל מה שהוא הצליח להגיד היה, "סליחה, אני נורא מצטער, אני מבקש סליחה."
אין לי מושג אם הוא ביקש סליחה ממני, או מאלוהים, או אולי מעצמו.
לקחתי אותו למקלחת והתרחצנו יחד. הוא נשען עלי בעיניים עצומות, נתן לי לטפל בו כמו בילד קטן וביקש שהאור יישאר מכובה.
התקלחנו כמעט בחושך, נכנס רק קצת אור מחדר הארונות. אם היום לא היה ערב יום כיפור הייתי מדליק נר, אבל זה נראה איכשהו לא במקום אז עזבתי את זה ככה.
כמובן שאחרי הסיבון שלי עמד לשנינו והוא אמר שהוא רוצה שוב והפעם באמת, ומיד ידעתי שהוא מתכוון שהוא רוצה זיון אמיתי עם חדירה, ולפי איך שהוא נשען עלי הבנתי שהוא רוצה שאני אחדור אליו.
רק עכשיו כשאני מספר על זה עולה בדעתי שזה מוזר איך אני תמיד יודע למה הוא מתכוון, וכמה משונה שכל כך קשה לנו לדבר על מה שאנחנו עושים זה עם זה. באמת מוזר.
הלכתי רטוב ומטפטף חזרה לחדר השינה ושלפתי קונדום מהמחבוא הסודי שלי (תמיד סוחבים לי את הקונדומים ולכן יש לי מחבוא חירום סודי) תכננתי להשתמש בחבילה ששמרתי רק מחר בלילה, ולמרות שהייתי צריך לשמוח שההמתנה נגמרה יום קודם לא שמחתי. "אתה בטוח?" שאלתי אותו, "אפשר לחכות עד אחרי יום כיפור, אנחנו לא חייבים דווקא היום."
"אתה אולי לא חייב, אבל אני כן." הוא ענה בחריפות, "אפילו לא עשיתי ביד מאז ראש השנה. אני חייב זין עכשיו או שאני אמות."
עם תשובה כזאת אף אחד לא יכול להתווכח. נתתי לו את הקונדום והוא הושיב אותי על האסלה, שם לי את הקונדום והתיישב עלי. "תחזיק אותי חזק, אני פוחד ליפול." ביקש ונשען עלי, משעין את ראשו על החזה שלי.
אמרתי לו שלא יפחד והחזקתי אותו חזק, יד אחת סביב המותנים, ויד אחת על הזין היפה שלו, ולא עזבתי אותו עד ששנינו גמרנו, קודם הוא ואחר כך אני.
"סליחה מנחם." הוא אמר אחרי שגמרנו, "לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה."
"גם אני לא ידעתי, אבל לפחות ניסית. אני מצטער שהקשיתי עליך."
"לא, היית בסדר, זה אני שירדתי קצת מהפסים ביומיים האחרונים. אתה עוד אוהב אותי?"
"כן, בטח."
"פחדתי שתתחיל לשנוא אותי."
"הייתי קצת עצבני עליך, אבל עבר לי."
"בוא נסדר את המיטה."
סידרנו את המיטה יחד, מותחים את הסדין ומסדרים את הכריות, ואז הוא נשכב ואמר שהוא קצת עייף ומה דעתי לחבק אותו קצת.
"עכשיו כבר מותר?"
"נו, די! תפסיק להיות אשכנזי כזה." הוא נמרח עלי ושאל אם הייתי עם מישהו אחר.
"לא, הרי הבטחתי לך."
"אפילו לא עם בוריס?"
"עם אף אחד. אני רוצה רק אותך."
"גם אני רוצה רק אותך." הוא אמר מנומנם, פיהק, נדחק אלי, דחף ברך לתוך בטני ונרדם.
***
בבוקר קמתי לפניו מניח לו לישון והלכתי למטבח לשתות קפה. כמעט שהכנתי גם לו, אבל ברגע האחרון נזכרתי החזרתי את הכפית לקופסא ותליתי את הספל חזרה. שתיתי לבד, אכלתי פרוסת עוגה והצצתי לחדר האורחים. מיצי לא ישן שם הלילה.
רוני התעורר וקרא לי לחדר השינה. נכנסתי עם הקפה ביד. "רוצה?"
"לא, אני אצום, אבל…" הוא מסיט את השמיכה, חושף זקפה עצבנית.
ביום כיפור, למי שלא יודע, אסור לעשות סקס. מצד שני סקס עם גבר זה בין כה וכה משהו שאסור לעשותו, אז… "אתה בטוח?"
"בוא כבר."
אחר כך הוא מתקלח, עוד דבר שאסור לעשות, אבל אחרי מה שעשינו…
"אני לא אתגלח." הוא מחליט, מעביר יד על הזיפים שמכהים את פניו, "אבל אני חייב לצחצח שיניים." – עוד איסור אחד נשבר.
"אז אולי כבר תשתה משהו?"
"לא." הוא מתעקש, "זה לא." הוא מסתובב חסר מנוחה בבית, מפריע לי להתעדכן בבלוגים החביבים עלי ובסוף מחליט שהגיע הזמן ללכת להוריו. "אפשר ללוות אותך?"
"אתה רוצה?"
"בטח. אני אלך אתך עד הגבול של הקריה, בסדר?"
אנחנו יוצאים והכלב של דני מלווה אותנו בדרכנו. חץ הוא כלב קטן ודי מכוער, אבל מלא מרץ. אין דבר שהוא אוהב יותר מאשר לטייל עם אחד מבני הבית. הוא כלב נבון מאוד ונובח רק על זרים. מכרים שבאים מידי פעם זוכים ממנו ליחס ידידותי. הוא סימן אותי, את דני ואת רוני, כבעלים שלו ורק איתנו הוא מוכן ללכת לטיול.
אני מודה שעד שהכרתי אותו לא ממש החזקתי מכלבים. חשבתי שהם טיפשים ומסריחים והעדפתי חתולים. אני עדיין אוהב חתולים, אבל יש משהו כובש לב בנאמנות הכלבית הזו. הצורה שבה הוא מביט בי במסירות, מנסה לנחש את רצונותיי, שמח להתרוצץ סביבי כשאני עובד בגינה ומאושר ללוות אותי לסופר.
אני נהנה לראות איך הוא עוקב אחרי בסבלנות לאורך המדפים, ממתין עד שאחליט מה לקנות ועומד בסבלנות יחד איתי בתור לקופה. הוא נהנה מהליטופים של ילדים קטנים שמחבבים אותו על שום קומתו הנמוכה, אבל לא מתפתה ללכת עם אף אחד.
למרות שהוא ידידותי לכולם הוא יודע למי הוא שייך באמת והוא לא מחליף נאמנויות.
הבוקר הטיול משמח אותו במיוחד כי נדיר ששנינו הולכים איתו יחד. הוא מדלג ביני לבין רוני, זנבו מכשכש בהתלהבות עצומה, רץ קצת קדימה, מפנה אלינו את ראשו, חוזר כאילו לזרז אותנו, מתעכב קצת מאחור להריח משהו ושוב דוהר קדימה, מרוצה מקצה אוזניו המתנפנפות ועד אחרונת השערות בזנבו הקטן.
אנחנו אף פעם לא קושרים אותו ברצועה כי הוא שונא קולרים ורצועות ותמיד מצליח להיפטר מהם. כשאנחנו בבית הוא נשאר בחצר למרות שהוא יכול להסתובב חופשי, אבל לטייל לבד לא מעניין אותו, הוא אוהב להסתובב רק איתנו. "הוא כזה כלב נחמד." אומר רוני ומלטף אותו. "אנחנו צריכים לטייל איתו יותר, תראה כמה הוא אוהב טיולים."
"עכשיו כשקריר יותר אני אתחיל ללכת ברגל כל בוקר." אני מבטיח, הלכנו רק חצי שעה וכבר אני חש עייפות. "הגיע הזמן לחזור לכושר."
רוני לעומתי נמרץ ובמצב רוח פטפטני מהרגיל. בדרך כלל הוא לא סובל שיחות נפש, אבל היום יש לו חשק להשתפך קצת. "מצחיק איך הכלב הזה ישר קלט מי באמת הבוס בבית." הוא מצטחק, "למרות שהוא כאילו של דני, הוא נאמן רק לך."
"אבל הוא באמת של דני." אני מתפלא, "למרות שנדמה לי שהוא נאמן לכולנו."
"אם הוא יצטרך לבחור רק בן אדם אחד בטוח שהוא יבחר בך." מתעקש רוני, "הוא אוהב את דני, אבל הוא יודע שאתה בעל הבית. לכלבים יש חוש לדברים כאלו."
"זה בגלל שאני מטפל בו ודואג לתת לו אוכל ומים כל בוקר."
"זה לא רק בגלל האוכל. זה כי הוא מרגיש שאתה זה שאומר את המילה האחרונה."
"גם אתה מרגיש שאני זה שאומר את המילה האחרונה בבית? אני לא חושב שזה נכון רוני, תראה איך נתתי לך לעשות מה שרצית בקטע של יום כיפור למרות שאתה יודע מה אני חושב על זה."
הוא נעשה מדוכדך. "אני יודע, והלוואי והייתי יכול להיות כמוך חמי."
"למה אתה מתכוון כמוני?"
"אני מתכוון שאתה הולך בדרך שלך ואתה לא מושפע מאף אחד. יש לך את הדעות שלך ואת הכיוון שלך ואתה לא זז ממנו ולא חשוב מה אומרים כולם."
כולי אחוז פליאה מדבריו. "זה מה שאתה חושב עלי רוני?"
"כן. הלוואי והיה לי את הביטחון העצמי שיש לך. אני כזה מושפע, לידך אני מרגיש ילד טיפש."
"קודם כל אתה לא טיפש. ושנית, אני יודע כמה קשה לך לקבל את עצמך וכמה אתה משתדל לא לצער את המשפחה שלך. המצב המשפחתי שלך קשה יותר משלי."
"גם המשפחה שלך לא כל כך ליברלית, אבל אתה לא נותן להם ללחוץ עליך ואני… אימא רק נאנחת ומיד אני נבהל. אני כזה אפס." הוא מגנה את עצמו.
אנחנו מגיעים לגבול בין הקריות. הוא מתיישב על גדר אבן אני מתיישב לצידו ומוחה את מצחי. מי אמר שהיום יהיה קריר? לא טוב לי – הרגליים רועדות מחולשה והבטן כואבת. אני כל כך לא בכושר שחבל"ז.
רוני שקוע בניתוח עצמי מייסר שאינו רגיל אליו ולא מרגיש במצוקתי. ככה עדיף, יש לו מספיק על הראש גם ככה. הוא ממשיך לדבר, להשוות ביני לבינו ולרדת על עצמו שהוא חלש אופי וחסר החלטיות. חבל שאני לא יכול לחבק אותו כדי לעודד אותו קצת, אבל אנשים לבושים בגדים חגיגיים עוברים הלוך ושוב על המדרכה, כולם עטופים טליתות, נושאים בידיהם תיקי קטיפה כחולים מרוקמים כסף וזהב. חיבוק ביני לבינו בנסיבות הללו הוא דבר בלתי אפשרי.
בעוד רוני משתפך כמה אני חזק ובטוח בעצמי אני יושב לידו ומרגיש חולה ותשוש. אם זה לא היה מפחיד זה היה מצחיק.
"חבל שאנחנו צריכים לחכות ליום כיפור כדי לדבר קצת על עצמנו." אני אומר.
"אני מבטיח לך שמעכשיו אני אהיה פתוח יותר ואדבר אתך על מה שאני מרגיש." אומר רוני, "אבל לפעמים אני כל כך מבולבל שאני לא יודע בדיוק מה אני מרגיש. אני לא חכם כמוך חמי."
אני מציין שאין קשר בין חוכמה לרגש ושלדעתי הוא בחור מאוד נבון, אבל שייך לאנשים שמעדיפים לפעול ולא לנתח את עצמם.
"בקיצור, ילד טמבל ומושפע." הוא מסכם.
"לא טמבל וכבר לא ילד, אבל אתה בחור אימפולסיבי. לפעמים זה טוב ולפעמים רע. אתה מצטער שלא התאפקת אתמול?"
"לא, אולי טיפה מצטער, אבל לא יכולתי יותר, הרגשתי שאני מתחרפן עוד שנייה. אתה בטח היית מצליח להתאפק."
"אני לא הייתי מנסה בכלל להתחיל, כל הקטע הזה של התאפקות לא מדבר אלי."
"זהו, אתה תמיד יודע מה מתאים לך ומה לא, ואני… אני עוד ילד לידך, אני יודע שאני עושה הצגות של אחלה גבר וכל זה, אבל זה רק הצגות. אצלך אין פוזות, הכל אמיתי, בגלל זה כולם כל כך מחזיקים ממך."
"באמת?" כולי פליאה מדברי השבח המוגזמים שלו. "איזה כולם?"
"כל מי שמכיר אותך. אתה לא מתעסק עם כל השטויות האלו של עשיית רושם, לא משקיע זמן וכסף בבגדים, מותגים וקשקושים. הכל אצלך פשוט ולעניין. אתה תמיד אחראי ויציב ובלי להתקשקש עם סמים ואלכוהול. כולם יודעים שמילה שלך זה מילה, אתה לא מרכל ולא מגלה סודות ותמיד יש לך סבלנות לכולם."
לפי התיאור שלו אני נשמע כמו שילוב מעצבן במיוחד של רמבו ואחד מל"ו הצדיקים, אבל אני לא מספיק להגיד לו את זה כי הוא קם, נפרד ממני בלחיצת יד והולך להוריו בהבטחה לחזור בערב.
***
לוקח לי הרבה זמן להגיע הביתה. רוני אולי רואה בי דוגמה ומופת לגבר, אבל אני מרגיש כמו קשיש מוכה רככת. עד שאני נכנס למקלחת הרגלים רועדות לי מרוב עייפות. אני אוכל משהו, שותה המון וצונח מותש למיטה.
מתעורר לתדהמתי בצהרים ומגלה את מיצי יושב בסלון ומזפזפ בייאוש, אך לשווא. שום תכנית סבירה לא צצה על המסך. הדי. וי. די. הטוב מוחרם לטובת הזולה והווידיאו העתיק שלנו אמנם עובד, אבל יש לנו רק קלטות של סרטים מצוירים של וולט דיסני.
"תקרא ספרים." אני מציע ומקבל בחזרה פרצוף מבואס.
אנחנו אוכלים יחד ואני מרגיש טוב יותר. בטח היו חסרים לי נוזלים, בגלל זה הייתי כזה סמרטוטי.
"רוני יחזור היום?" שואל מיצי, "בקושי הספקתי לראות אותו, אני יכול להישאר אצלכם הלילה?" אנחנו מסתכלים אחד על השני. הוא מסמיק קצת ואני הרבה.
"בטח שאתה יכול לישון אצלנו, אבל… אתה יודע… זה תלוי במה שרוני ירצה." אני מתחמק מתשובה ברורה.
מיצי מתחיל לספר לי כמה הוא התגעגע אלינו, ואיך הוא לא עשה שום דבר בזולה חוץ מלרקוד ולשתות יותר מידי, ועד כמה הבחורים בלונדון יבשים ולא מבינים עניין ו…
דני מתפרץ הביתה. יש לו כיפה וטלית והוא נרגש מאוד. השנה הוא צם והחזיק מעמד כל היום. בלילה הוא הסתובב עם חברים, חזר מוקדם, ישן עד הצהרים ואחר כך הלך לשמוע את כל נדרי. לאכזבתו האנשים בבית כנסת התחילו לריב מתי בדיוק נגמר הצום ואם יש שלושה כוכבים או לא.
"הם רבו ביום כיפור בבית כנסת?" אני מסרב להאמין למשמע אוזני.
"כן, היו קצת צעקות וויכוחים, אבל בסוף זה הסתדר ותקעו בשופר. מה יש לאכול?"
שלשתינו אוכלים יחד ארוחת ערב ואחרי שדני מסתלק רוני מתקשר. אני מספר לו על מיצי ושואל מה דעתו.
הוא צוחק, מרוצה ושבע ושוב בטוח בעצמו ועליז. "אחלה!" הוא אומר, "תגיד לו שאני כבר בא."
במוצאי יום הכיפורים רוני חזר מהוריו די מאוחר וקצת שתוי. במשפחה שלו נהוג בסוף יום כיפור לחגוג ולעלוז וכמובן לשתות וזה לוקח זמן.
מיצי ואני חיכינו לו בבית ובינתיים רבנו קצת… סיפור לא נעים.
מיצי עדיין נוטר לי על מה שהיה בשנה שעברה ואולי בצדק, הייתי צריך להגיד שאני לא פנוי ולא עשיתי את זה. שברתי לו את הלב ואני מצטער, אבל מצד שני, לפני שהוא היה איתי הוא היה ביישן וחסר ניסיון ובטוח שהוא הבחור הכי מכוער בעולם ואני לימדתי אותו כמה דברים והעליתי לו את הביטחון העצמי, וזה קרה כבר לפני יותר משנה. די לטחון כבר את הסיפור הזה!
רוני חזר כמעט באחת עשרה בלילה, שתוי וחרמן ועליז, מצפה לשלישייה לוהטת ומצא אותי כועס ואת מיצי רותח… ממש לא אווירה לסקס.
בן אדם אחר היה מוותר, אבל הוא הצליח, בעזרת המון מצב רוח טוב שהביא מהבית ושאריות של יין שמזג למיצי, לשפר קצת את האווירה ובסוף הוא קיבל את השלישייה שלו.
האמת היא שכל הקטע של שלישיות מוערך יותר מידי. בדרך כלל יש שנים שמזדיינים ואחד שמסתכל וקצת נוגע פה ושם, בעיקר בעצמו.
רוני אוהב שמסתכלים עליו כשהוא מזיין, אני שונא את זה. אני צריך להיות מאוד חרמן או מסטול כדי לתפקד טוב במצב כזה. מה שבאמת קרה זה שרוני טחן טוב טוב את התחת של מיצי (שאוהב את זה מאוד ככה) ואני הסתכלתי ונתתי לו למצוץ לי.
הוא השתפר מאוד מאז השנה שעברה כשרק התחלתי ללמד אותו איך לעשות את זה, אבל לגמור לא גמרתי וגם לא רציתי. נגעתי בו ושיחקתי לו עם הזין עד שהוא גמר ואחר כך ליוויתי אותו לחדר האורחים, אמרתי לו לישון, הוא נרדם מיד לשמחתי ואני חזרתי לרוני שישן גם כן. שכבתי עם הגב אליו, קצת עצוב ודי נגעל מעצמי, ובסוף גם נרדמתי.
לא יודע אם הם נהנו או לא, אני הרגשתי חרא עם כל הקטע הזה. סקס זה דבר שצריך לעשות עם רגש ואהבה ובאינטימיות. קשה להשיג דבר כזה בין שלושה אנשים. אולי אפשר, אבל קשה. כל הקטע הזה היה מיותר מבחינתי.