6. הבטחת

בחילה, זה מה שהרגשתי כשראיתי אותו בקיריון. הוא נראה גבוה וחזק בין שני הזקנים הללו שהיו, כפי שקלטתי אחרי רגע, ההורים שלו. הם עמדו לידו, נצמדים אליו כמו ילדים מבולבלים. בשעות האלו הקיריון עמוס – המוזיקה רועמת, החימום חזק מידי, כולם מתרוצצים הלוך ושוב, הורים עייפים מנסים לא לאבד ילדים נרגשים. כולם נדחפים ונדחקים, אוכלים, שותים, מבזבזים כסף, אחוזים בטירוף חמדני של קניות מיותרות.
הוא לא היה אמור להיות שם היום, הוא היה אמור להישאר בבסיס, ככה הוא אמר לי רק לפני כמה שעות, ובגלל זה הסכמתי להצעתה של מנהלת הפנימייה של דני לבוא לפגישה אצלה מיד כשאסיים את העבודה. הפגישה הייתה נעימה למרות ההתחלה הלא מבטיחה. דני המתין לי בעצבנות ליד השער הראשי, וקפץ עלי, מחבק אותי בכוח עוד לפני שנעלתי את הרכב. הוא לקח אותי למשרד שלה כשהוא נפוח מגאווה, ידו לפותה בכוח בידי, מניד בראשו פה ושם לחברים ומכרים, מחייך בשביעות רצון למראה המבטים שעקבו אחרינו.
"הם חשבו שאני משקר ושאין לי אף אחד חוץ מאימא." הסביר לי כשהגענו למשרד שדלתו שנצבעה לא מכבר בצבע צהוב עליז הייתה מקושטת בסביבונים ונרות מניר.
"אבל דני, שמעתי שאמרת להם שאני דוד שלך וזה לא ממש נכון." אמרתי בזהירות.
"אבל הבטחת לי שאם אני אהיה ילד טוב אתה תהיה דוד שלי בכאילו." נמשכו זוויות פיו כלפי מטה, וכבר עמדו דמעות בעיניו, מאיימות לעבור את מחסום הריסים הכהים והצפופים שלו.
אני עומד אובד עצות מול המבט הלח הזה, ונזכר שלפני כמה שבועות הוא בא אלי לראות טלוויזיה ודיבר ללא הרף. הייתי עסוק בלימודים ושאלתי, חצי בצחוק חצי ברצינות מה עלי לעשות בשביל להשתיק אותו. הוא ענה מיד שהוא רוצה שאני אהיה דוד שלו בכאילו. אז זה הצחיק אותי, חשבתי שזה עוד אחד מהרעיונות המשונים שיש לילדים והבטחתי לו שאם הוא יהיה ילד טוב אז… והנה ההבטחה הזו חוזרת אלי כבומרנג.
לפני שהצלחתי להמציא משהו מחוכם שיבטל את ההבטחה ההיא שניתנה כלאחר יד ומבלי משים, נפתחה הדלת והמנהלת הזמינה אותי פנימה. לפליאתי דני השתחל בעקבותיי וקיבל אישור להישאר.
המנהלת, אישה לא צעירה שפניה חייכנים ועיניה רוחשות טוב שאלה אם אני באמת דוד של דני והיה עלי להסביר שזו סתם אי הבנה, אין ביני לבינו שום קרבת משפחה אם כי אני מכיר את דני כבר שנתיים וחצי, ואני שכן ומכר של אימו שבוטחת בי ומניחה לו לבלות אצלי מידי פעם, וגם שהבטחתי לקנות לו נעליים.
"ומעיל!" צפצף דני מפינתו, "המעיל שלי קטן עלי."
"בסדר, נקנה מה שצריך." נכנעתי בלי תנאי.
"ואחר כך נלך לסרט." התלהב דני, "ונאכל פיצה וגלידה ו…"
"דני חמוד, אולי תלך לאכול ארוחת ארבע ותיתן לי ולנמרוד לדבר קצת." הציעה המנהלת בחביבות. לרווחתי הוא ציית בזריזות, לא לפני שחזר ושאל אם אני אמתין לו ליד הרכב ואם באמת נלך לקניות. הבטחתי שכן והוא רץ החוצה בשמחה.
המנהלת נתנה לי הרצאה על הנזקים הנגרמים לילד בתחילת גיל ההתבגרות עקב חסר חמור בדמות אב יציבה, ועל המצווה שאעשה אם אסכים לשמש לדני מעין חונך, או אח בוגר, וניסתה לברר בעדינות מה קורה אצל אימו ומה בדיוק טיב יחסי אתה.
הסכמתי לקחת על עצמי את תפקיד האח הבוגר של דני, ונאלצתי להודות שאין לי מושג מה קורה אצל אליס חוץ מזה שמסתובבים סביבה יותר מידי גברים והדירה שלה מוזנחת.
"אבל היא עדיין עובדת?" שאלה המנהלת, "היא תוכל לשלם לך על הדברים שאתה עומד לקנות לילד?"
"לא יודע." הודיתי," בזמן האחרון היא מתנהגת בצורה משונה. מרחפת כזו, אני בטוח שבסוף היא תחזיר לי את הכסף." ניסיתי לעודד את המנהלת שפניה החביבות התעננו לשמע הבשורה, "ובאמת הבטחתי לו נעלים. הילד לא מוכן לחורף, ומחר שוב ירד גשם. קודם נקנה מה שצריך ואחר כך נדאג לכסף." חייכתי, נפרד חרש מהמחשב החדש שרציתי לקנות.
"אני חייבת להעלות עוד נקודה אחת." התקדרו פני המנהלת, "מהשיחות עם דני קבלתי רושם… הבנתי… אני מבינה שאין לך חברה אז…"
"אין לי חברה וגם לא תהיה." אמרתי ומעין התחלה של הרגשת בחילה החלה להסתחרר בקיבתי – סימן בדוק לפחד. "זה לא אומר שאני פדופיל או שיש לי… זה לא אומר ש…" נחנק ממבוכה השתתקתי, וגם היא.
"אני מאוד מעריכה את גלוי הלב שלך נמרוד." התעשתה לבסוף המנהלת, "ואני בטוחה שהכוונות שלך טהורות לגמרי." ואז, כשכבר הייתי בטוח שהיא עומדת לבטל את הכל בגלל שאני הומו, (רק אתמול התפרסמה ידיעה שגבר בן ארבעים ניסה לבצע מעשה מגונה בצעיר בן עשרים, והיום רופא ילדים הודה שהטריד מינית ילדים בגילים שבין אחת עשרה לארבע עשרה), היא חייכה שוב, איחלה לי בילוי נעים, אישרה לי להחזיר אותו הלילה הביתה בתנאי שאדאג שמחר בבוקר הוא לא יחמיץ את ההסעה לבית הספר, ושילחה אותי לדרכי.
יצאתי משם מרחף כאילו עברתי בהצלחה מסחררת מבחן חשוב. הרגשת הבחילה נעלמה ובמשך זמן מה הרגשתי נהדר.
בקיריון קנינו שתי זוגות נעליים מדליקות (היה מבצע), כמה זוגות גרביים גזעיים, מעיל אחד קטלני (זו מחמאה), צעיף של מכבי חיפה עם כובע צמר תואם, שני זוגות ג'ינס מהממים (לדברי המוכרת), וכמה סטים מגניבים של תחתונים וגופיות כותנה עם שרוול ארוך.
עמוסים בכל הכבודה הזו הלכנו לאולם הקולנוע ואז, מעבר לבריכה המגוחכת הזו שאף פעם אין בה מים, ראיתי אותו עומד בין שני הזקנים המבולבלים מכל המהומה הצבעונית הרוחשת סביבם. הוא היה לבוש באזרחי, נראה עליז ומחויך ובכלל לא מתגעגע, ושוב עלתה בי הרגשת בחילה איומה.
"הנה רוני!" צעק דני ונופף אליו בידו.
רוני מסתובב לשמע שמו. פניו נרעדו למראי, ואז הוא הסתובב בחיפזון הניח את ידיו על כתפי הוריו וגרף אותם בזריזות לחנות מכשירי חשמל סמוכה.
החלפתי מבטים עם דני. "מה קרה לרוני?" שאל דני בתמיהה, אבל אחרי שהבחין כמה אני כועס החריש ולא שאל למה אני מכבה בנחישות את הנייד שלי.
הוא שתק גם כשקנינו כרטיסים ועד שהתיישבנו המשיך להגניב לעברי מבטים חוששים משהו, ואז האור נכבה והצבעים והמראות שעל המסך הסיחו את דעתו מהתקרית הקטנה.
דווקא היה סרט טוב, דני היה מכושף לגמרי מהרפתקאות הצעצועים המצוירים ביד אמן, צחק ונהנה עם שאר הילדים, מחמיץ את הבדיחות המכוונות למבוגרים. באמת אחלה סרט! הייתי מלא התפעלות והערכה ליוצרים המוכשרים, למרות שריח הפופקורן החמיר את תחושת הבחילה שלי.
"אם אימא לא תהיה בבית אני יכול להישאר לישון אצלך?" דחק בי דני בתום הסרט.
"כן." עניתי בפיזור נפש, והדלקתי שוב את הנייד שלי שהודיע לי בבהילות שיש לי הודעות. התעלמתי מהן והתקשרתי לאליס. היא בדיוק הייתה בדרך החוצה, אמרה שהיא יודעת שאני עם דני, "ובבקשה נמרוד מאמי, שישן אצלך הלילה, אני נורא עסוקה." התחנחנה, הוסיפה כמה מילים קצרות לילד וניתקה. שנייה אחר כך הנייד צלצל. פקדתי על דני לכבות אותו בלי להשיב והוא ציית מיד.
ברגע שנכנסתי הביתה ניתקתי את הטלפון, ואת השעות הבאות צלחתי בעזרת דני. בודק לו שיעורי בית – המחברות שלו לא מסודרות, אבל הוא תלמיד די טוב בהתחשב בנסיבות – שולח אותו להתקלח, מכין לו בגדים למחר, מסדר לו מיטה על הספה, ומשכיב אותו לישון, ואז הולך להתרחץ בעצמי ואחר כך בודק דוא"ל. אריאל מבשר לי שהוא בא לארץ ביום שלישי ושואל אם אנחנו עדיין ידידים.
אמרתי שכן והבטחתי חגיגית שאני כבר לא כועס עליו בתנאי שיזכור בבקשה שאנחנו רק ידידים, ובלי שום עניינים. בתמורה הוא שלח לי תמונה שלו בשלג, לבוש בפרקה כחולה והוסיף מתחת –"תזכור, הבטחת שאתה כבר לא כועס עלי!" למראה פניו היפים הרגשת הבחילה נסקה במעלה בטני, מדגדגת את גרוני.
באחת עשרה בלילה צנחתי על המיטה וחיברתי את הטלפון. כמה שניות אחר כך רוני היה על הקו, אשם וכועס. "איפה היית עד עכשיו?"
"ביליתי עם חבר."
"והילד?"
"פתאום אכפת לך מהילד?"
"די כבר נמרוד."
"שקרת לי."
"רק כי לא רציתי לפגוע בך. זה היה שקר לבן."
"שקר זה שקר." הטחתי.
הוא נאנח. "אני מצטער, אבל הם צריכים אותי." אמר, "ראית אותם, כולם כבר נשואים ועסוקים, רק אני נשארתי להם. תבין אותי נמרוד." התחנן, "אני מבטיח שאני לא אשקר יותר." הבטיח ושינה את הנושא לפני שהספקתי לענות.
"הריאיון עבר בסדר גמור. אחרי חנוכה אני מתחיל את הקורס ומיד אחר כך עובר לבסיס החדש."
"יופי, מזל טוב." השבתי בקרירות.
"תודה." ענה רוני ביובש, ואחר כך שתקנו שנינו משני עברי הקו עד שהוא נשבר ושב לדבר. "אני צריך להישאר מחר בבסיס. יש לי תורנות. אני יכול לבוא מחרתיים?"
"לא יודע, מחרתיים זה יום שלישי, לא?"
"כן, יום שלישי, למה?"
"אריאל חוזר ארצה ביום שלישי. אולי אני אהיה עסוק." אמרתי כלאחר יד לא מניח לו להרגיש שליבי מתכווץ מכאב.
שוב השתררה שתיקה ממושכת ואז הוא סגר. שכבתי בשקט בחושך, מביט בתקרה ונזכרתי בשיר ישן על דמעות זולגות, ואז הוא התקשר שוב, בוכה, "אבל הבטחת נמרוד, הבטחת שתחכה לי, הבטחת שאתה אוהב רק אותי, הבטחת ש…"
"שיקרת לי!" הזכרתי לו, "ועכשיו אתה שם אותי בסוף סולם העדיפויות שלך…" ועכשיו גם אני בוכה בשקט, מבפנים.
"בוא לקחת אותי עכשיו." הציע רוני, "נישן הלילה יחד."
"ומה עם ההורים שלך?"
"הם ישנים, והם יודעים שאני יוצא מוקדם בבוקר."
"אבל הילד אצלי רוני, הוא ישן."
"נו, אז תנעל אותו בפנים ובוא. זה רק חמש דקות נסיעה."
זה לא אחראי וזה לא חכם. זה ממש מטופש מצידי, אבל אני משאיר לילד פתק על דלת חדר השינה, מסביר שיצאתי לכמה דקות ומיד אחזור, ונוסע להביא את רוני.
אחרי פחות מחצי שעה אנחנו כבר אצלי, מתנשקים שוב ושוב, מתנצלים על הכל, ונופלים על המיטה. הילד ישן בנחת ואיש לא מפריע לנו להתפייס בהתלהבות במשך חצי לילה. סקס אחרי מריבה הוא באמת הטוב ביותר, אבל גם למחרת, ואפילו עכשיו אני חש בחילה קלה מתערבלת בקרקעית קיבתי.
הבטחתי לדני שאהיה דוד בכאילו שלו, הבטחתי למנהלת הפנימייה שאהיה האח הבוגר של דני, הבטחתי לאריאל שנוכל להיפגש, הבטחתי לרוני שאני אמתין לו בסבלנות עד שיבשר להוריו שהוא עוזב את הבית, ומה עוד? אה, כן. הבטחתי לעצמי לחיות חיים יציבים ונורמליים עם בן זוג אוהב.
אז הבטחתי, אז מה? למישהו יש כדור נגד בחילה?
***
לקראת סוף יום העבודה הייתי הרוס מעייפות. קיבלנו משלוח נורא גדול והבוס התעקש שהכל צריך לצאת עוד היום כי מחר הוא לא יהיה – נוסע לשדה התעופה להביא את אריאל – ופתאום טלפון מהמנהלת של הפנימייה. דני עושה בעיות. לא רוצה להסתפר, ולא מוכן להשתתף בהדלקת נר ראשון של חנוכה.
הביאו אותו אלי לטלפון, בוכה. "הבטחת לי שתיקח אותי לספר במרכז, אני לא אוהב להסתפר בפנימייה כי הספר פה עושה לי כסח עם מכונה, ואמרת שתבוא להדלקת נרות." התייפח.
למרות העייפות וכאבי הגב נסעתי מיד לפנימייה ומצאתי את עצמי תקוע מול כיתה מלאה ילדים, עומד ליד חנוכייה ענקית, כיפה על הראש ונר ביד, מברך על הנר הראשון של חנוכה, וזה אחרי שנשבעתי שאני בחיים לא אשים יותר כיפה, והנה, מספיק מבט אחד רטוב מדמעות של דני וחיוך נבוך של מורה צעירה ומבולבלת ואני מוותר. חובש כיפת קטיפה רקומה ושר -"ברוך אתה אדוני…" ואני בכלל לא מאמין באלוהים הזה שלא מאמין בי.
למה אני קורא לעצמי נמרוד, אבל ממשיך להתנהג כמו מנחם – השם האמיתי שלי?
אחרי הדלקת הנרות לקחתי את דני להסתפר אצל קוקו וז'וז'ו שהתלהבו מהילד ופינקו אותו בלי בושה, סיפרו אותו בדיוק לפי הוראותיו, והיו מוכנים אפילו לחמצן לו את השערות. מזל שהייתי ערני מספיק והטלתי על הרעיון ווטו. התפשרנו על קוצים וג'ל והבטחה חגיגית שלי שבפורים הוא יוכל לחמצן את הפוני.
מה קורה לילדים בימינו? ממתי ילד בן שתים עשרה דואג לחמצן שערות ולשים ג'ל בשער?
לפני שלקחתי אותו הביתה – כמובן ששוב הוא השיג את מטרתו ונשאר לישון אצלי כי אימא שלו, שרק השד יודע לאן היא הלכה שוב, לא זמינה בנייד – תפס אותי קוקו וביקש שאזהר מאוד כשאני אתו.
"להיזהר ממה?" שאלתי בתמימות. "אני שומר עליו טוב, על מה אתה מדבר?"
"על זה שאתה הומו, והוא ילד קטן והוא ישן אצלך." לחש קוקו בעצבנות.
"יותר טוב שאתה תיזהר!" התעצבנתי, אבל מיד ז'וז'ו התערב, שם לי יד על הכתף וביקש שאירגע, ורק אז ראיתי בראי שאני אדום כולי. ז'וז'ו התנצל ואמר שהוא יודע שאני לא כזה, אבל עדיף להיזהר, לא לגעת בילד יותר מידי, לא להיכנס איתו למקלחת… דברים כאלו.
אמרתי להם תודה רבה וברחתי משם, עצבני ומבולבל.
***
הילד ישן עכשיו במיטה שלי אחרי שהתקלח בעצמו, כמו שהוא עושה תמיד. אף פעם לא ראיתי אותו ערום, וזו הפעם הראשונה שאני בכלל חושב על זה. אני כועס על קוקו וז'וז'ו למרות שאני יודע שהכוונות שלהם טובות, הם חברים שלי והם צודקים, ובכל זאת אני כועס.
רק בגללם אני שואל את עצמי אם להשכיב אותו לישון בסלון הקר, על הספה החורקת והעקומה, או להשאיר אותו לישון לידי במיטה החמה והנוחה, מתעצבן בגלל שהשאלה הטיפשית הזו מציקה לי בכלל.
בכל אשמה אליס, האימא שלו. למה היא לא בבית כדי לטפל בו ולמה אני ישן עם ילד ולא עם החבר שלי שלא התקשר כל היום?
הוא הסביר לי שהתורנות שהוא עושה היא ליד מכשירים אלקטרוניים ושאסור להדליק לידם פלאפונים, עד היום הייתי מקבל את ההסבר שלו בלי היסוס, אבל אחרי שתפסתי אותו בשקר אתמול – נכון, שקר לבן, אבל בכל זאת שקר – אני פתאום חושב שאולי הוא המציא הכל ואולי הוא… די, מספיק עם זה.
בחוץ יש רעמים רחוקים ועוד מעט ירד גשם והכביסה שתליתי תירטב. מחר אני צריך לזכור לתת לדני מטריה ולהסביר לו שהומו זו לא קללה. שמעתי את החברים שלו משתמשים במילה הומו כמו קללה ואני רוצה שהוא ידע… מצד שני, אולי עדיף לסתום את הפה ולא לסבך הכל עוד יותר.

טעם של ילדות
למחרת קמתי לבוקר אפור וגשום וגיליתי שלארגן ילד לצאת מהבית זה לא קל, בעיקר בחורף וכשהילד עקשן מפונק ולא רוצה ללכת ללמוד.
מחר מתחיל חופש חנוכה ודני החליט שהיום יהיה מיותר ללכת לפנימייה ועשה כמיטב יכולתו לשכנע אותי שיותר טוב שהוא יישאר בבית מול הטלוויזיה ויגלוש באינטרנט. כן, הוא עושה את שני הדברים בבת אחת, ובקולי קולות. הילדים של היום, אני אומר לכם…
לא ייאמן, אני נשמע בדיוק כמו ההורים שלי וגם מתחיל להבין אותם קצת, וכשאני חושב על זה שהיו להם ארבע מאתנו בבית… אין לי מושג איך הם עמדו בזה.
אחרי שהוא התלבש סוף סוף הוא החליט שהוא לא רוצה קקאו אלא קפה, ובמקום להסתבך בהכנת עוד כוס קפה שתיתי את הקקאו שלו ונתתי לו את הנס קפה שלי ובגלל זה היה לי במשך כל הבוקר טעם של קקאו בפה.
הקקאו הזכיר לי עוד יותר מתמיד את עצמי כילד. מצאתי את עצמי כועס עליו בדיוק כמו שכעסו עלי, מתעצבן עליו שהוא חולם במקום להתארגן במהירות, שואל בזעף למה הוא נזכר לסדר את התיק רק ברגע האחרון ושיא השיאים, ממש כשעמדנו לצאת בגשם שוטף לתחנה הוא החליט שהוא בשום פנים ואופן לא מוכן ללכת עם מטריה מקושטת בפסים אדומים כי זו מטריה של בנות.
"גם אם תלבש אדום מכף רגל ועד ראש לא תהפוך לילדה." התעצבנתי, נזכר איזה צרות עשיתי בזמנו לאימא בגלל המעיל הישן של אחותי הגדולה שעבר אלי – מעיל כחול עם פסים ורודים וצהובים שעורר בי חלחלה מפני שהיה כל כך בבירור מעיל של בנות.
טוב, הייתי אז בן עשר או אחת עשרה. מה כבר הבנתי מהחיים?
בסוף התפשרנו והתחלפנו במטריות. הוא לקח ממני את המטריה השחורה והגדולה שלי ואני התגוננתי מהגשם השוטף מתחת למטריה קטנה ומגוחכת מצוירת פסים אדומים.
למרבה הפלא דווקא ביום הגשום הזה ההסעה לא אחרה כדרכה בקודש. עד שהגענו היא נסעה והייתי צריך להסיע את דני לפנימייה. בדרך הוא סיפר לי שהחונכת שלו שאלה איפה בדיוק הוא ישן אצלי ושהוא אמר שאני מסדר לו מיטה על הספה.
החלפנו מבט מהיר ודני אמר בקול מתגונן שזה לא שקר כי אני באמת מכין לו את הספה עם סדין וכרית ושמיכה, וזה שהוא מעדיף לישון במיטה שלי זה עניינו, והוא לא רוצה שאף אחד ידע על זה.
"אתה יכול לספר לכולם מה אתה עושה אצלי!" התפרצתי, מרגיש איך הדם פורץ אל פני ומאדים אותם. "אין לך במה להתבייש."
"אבל זו פדיחה שאני ישן אתך במיטה." היה תורו של דני להסמיק, "כולם יצחקו ממני בגלל שאני פוחד לישון לבד בסלון." הרגשת רווחה הציפה אותי, משכיחה ממני את תחושת אי הנעימות בגלל הגרביים הרטובים שלי. שכחתי שדני הוא עדיין ילד והוא מפרש את השינה במיטה אחת איתי באופן שונה לגמרי מכפי שאדם מבוגר היה מפרש.
"אם אתה פוחד אני יכול להשאיר לך אור במקלחת," הצעתי, "וחוץ מזה היום רוני ישן אצלי אז עדיף שתישאר בפנימייה או תישן אצל אימא שלך."
"אבל כולם הולכים היום הביתה, מחר יש חופש!" צעק דני, "איפה אני אישן אם אימא לא תחזור הביתה מהטיול?" אתמול הוא נזכר לספר לי שבעצם אימא שלו אמרה לו שהיא יוצאת לטיול באילת עם החבר שלה ותחזור בהתחלת חופש חנוכה. הוא "שכח" מזה במשך כמה ימים שבהם דאגתי לאליס ושקלתי אם לפנות למשטרה ולהכריז עליה כנעדרת.
החלטנו שנחליט בערב מה נעשה ונפרדנו בחיבוק כשאני מבטיח לאסוף אותו אחרי הצהרים ולהסיע אותו הביתה ומוותר לו על המטריה שלי. לי אימא ואבא לא ויתרו ואת כל החורף ההוא, שכמו להכעיס, היה גשום מאוד, ביליתי כשאני לבוש במעיל של אחותי, מרגיש כאילו כולם צוחקים ממני. היום אני כבר גדול ולא אכפת לי כמה מגוחך אני נראה עם המטריה הקטנה והמצחיקה ההיא עם הפסים האדומים, נעלי וגרבי רטובים מהגשם ובפי עומד טעם הקקאו מהילדות.
בעבודה המתינו לי המון קופסאות שצריך לארוז ולהדביק עליהם תוויות, ערמה מהבילה של סופגניות, וד"ש חם מאריאל. לא, לא אישי בשבילי, אלא כללי כזה, שמסר הבוס שלנו – אביו החורג – שהיה עייף ומנומנם אחרי שבילה ער חצי לילה בשדה התעופה החדש.
אכלנו סופגניות, שמענו חוויות משדה התעופה החדש ואחר כך הוא ביקש ממני לגשת למשרד שלו שהוא חדר קטן, קר ומבולגן, בלי חלונות, מרוהט בשולחן חורק, מחשב רעוע ושני כסאות צולעים.
"אתה ואריאל הייתם חברים די טובים לפני שהוא נסע, נכון?" פתח ואמר הבוס, מביט בי בעיניים מאודמות מחוסר שינה.
"אה, כן. בערך." אני מגמגם.
הוא תקע מבט בפינת השולחן, ושיחק בניירות המפוזרים עליו. "אני יודע הכל." אמר, מקפיד לא לפגוש את מבטי. "אני לא טיפש נמרוד, וגם אימא שלו לא עיוורת. ידעתי שהוא ואתה… ידענו ושמחנו כי אתה… אותך אני מכיר, ואתה בסדר. אתה בחור נקי ומלומד ובסדר כזה, אבל אחרי שהוא נסע לבוסטון…"
שתיקה ארוכה השתררה בעודי מנסה לעכל שהוא יודע עלי ויודע גם על אריאל. איך לא הבנתי שהוא שם לב איך היינו מביטים זה בזה בקיץ הקסום ההוא? הבטן נצבטה לי מרוב געגועים כשנזכרתי באדם המאושר והאופטימי שהייתי אז. התקופה ההיא נדמית כל כך רחוקה וקסומה. מאז עבר עלי כל כך הרבה, לא להאמין עד כמה התהפכו לי החיים מאז שהוא עזב אותי. "הוא בסדר? הוא יישאר בארץ?" שאלתי.
הבוס נאנח. "מי יודע? אנחנו לא רוצים שהוא יחזור לשם, אבל מי שואל אותנו? הוא הסתבך שם עם כל מיני… לא חשוב. הוא יבוא לבקר מחר ותראה אותו." הוסיף, "הוא רזה מאוד ויש לו תספורת משונה, מה, הוא לא סיפר לך כלום? לא הייתם מתכתבים במחשב?"
"כן, אבל רק שלום, שלום, שום דבר מיוחד." גמגמתי. "מה בדיוק הבעיה אתו? הוא חולה?"
הבוס משך בכתפיו בעייפות. "לא יודע, לא מספרים לי כלום, אני רק האיש שמשלם את החשבונות. אולי אימא שלו יודעת, אבל למה שהיא תספר לי? אני לא האבא שלו אלא רק הטיפש שישן אתה כל לילה."
"הוא הסתבך עם סמים?" ניסיתי לברר, מתעלם מהמרירות שלו.
הוא פרש ידיים בחוסר אונים. "מי יודע? אני מגדל את הילד הזה מגיל שתים עשרה. דואג לו, מטפל בו, משלם עליו, אבל אני לא יודע עליו כלום."
"אתה יודע שהוא הומו?" לחשתי.
"אז מה? גם אתה הומו. מה זה אומר? זה לא אומר כלום. הומואים הם בני אדם כמו כל אחד, יש כאלו שעובדים קשה, לומדים ומנסים להתקדם בחיים ונעשים אזרחים הגונים כמוך, ויש כאלו כמו אריאל שהורסים לעצמם את החיים, עושים שטויות וגורמים לאימא שלהם לבכות." קולו נמלא שאט נפש. "ואימא שלו מאשימה את עצמה בצרות שלו. לך תבין נשים? תנסה להשפיע עליו נמרוד שיהיה בן אדם."
הנהנתי והבטחתי שאנסה, ובדיוק כשחזרתי למחסן שמעתי את הרב בצרי מנבא שבגלל ההומואים שעושים מעשי סדום יבוא מבול על הארץ, ומאיים שההכרה של המדינה בזוגות חד מיניים תגרום לצרות איומות וטעם הקקאו המתוק שעמד בפני מהבוקר התחלף בטעם של בושה ואומללות.
אליס חזרה בדיוק כשהחלו החדשות בערוץ שתיים. ישבנו שלושתנו ואכלנו ארוחת ערב כשהיא התפרצה לדירה שלי והתנפלה בנשיקות על דני.
ההתנהגות שלה לא מצאה חן בעיני. היה בה משהו מוטרף ותזזיתי מאוד לא אופייני לאליס שבדרך כלל היא אדם רגוע עד אפאטיות.
היא גם נראתה שונה מאוד. אליס שהכרתי עד כה לבשה בדרך כלל בגדים רחבים ומרושלים שנועדו להסוות את גזרתה העגלגלת. הפעם אליס עטתה אוברול ג'ינס הדוק מידי ובעל מחשוף ענקי ונעלה מגפים יקרים שהשלימו את תלבושתה. השערות הכהות שלה היו צבועות בפסים אדמדמים (גוונים?) ואם לא די היה בכך נדף ממנה ריח חזק של בושם והיו תלויים עליה כל מיני שרשראות וצמידים. מה פלא שדני התכווץ ממבוכה למראיה?

הוא רק בן שתים עשרה וככה ילדים בגיל הזה מתנהגים עם האימהות שלהם כשהן מנסות לנשק אותם לפני אנשים אחרים, אבל היא נעלבה וגררה אותו לדירה שלהם נוזפת בו בקולי קולות ואחרי כמה דקות חזרה ודפקה בדלת שלי רותחת מזעם.
במקום תודה על שטיפלתי בילד שלה בהתנדבות קיבלתי ממנה שטיפה זועמת על הכסף הרב שבזבזתי עליו, ומאיפה אני חושב שיהיה לה להחזיר לי? ומה אני חושב לעצמי בכלל? מי אני שאני מנסה לגנוב לה את הילד? לא מספיק לי החבר המזדיין בתחת שלי שאני צריך גם את הילד התמים שלה?
עמדתי בדלת ולא הנחתי לה להיכנס, אבל זה לא הפריע לה לצרוח כמו מטורפת בלי להתייחס לדני ההמום שעמד מאחוריה חיוור ומבוהל ושתק. גם רוני שעמד מאחורי נכנס להלם ברגע הראשון, אבל הוא התאושש מהר וניסה להשתיק אותה.
פה החלטתי שמספיק זה מספיק, אני יודע להגן על עצמי לבד. דחפתי אותו פנימה, סגרתי את הדלת על פרצופו הכועס, פקדתי על דני לחזור לדירה ולהתכונן לשינה, ונשארתי לבדי עם אליס במסדרון שבין הדירות שלנו.
היא נשמה עמוק והתכוונה לחדש את ההתנפלות עלי, אבל גם אני יודע לצעוק כשצריך. "את מוכנה לסתום את הפה אליס?" אמרתי בטון חמור.
עיניה התמלאו דמעות וכל התוקפנות שלה התמוססה בבת אחת. "סליחה מאמי," אמרה בקול חלוש, "באמת סליחה, לא התכוונתי, אבל מאיפה אני אביא כסף לשלם על כל הדברים האלו שקנית?"
"תעזבי כסף. הבגדים זה מתנה. דמי חנוכה בשביל הילד, אני רק מבקש שתפסיקי לדבר ככה עלי ועל החבר שלי. בחיים אני לא אגע בילד. ילדים וסקס לא הולכים אצלי יחד, עכשיו תעזבי שטויות ותגידי לי מה קורה אתך? איפה היית ולמה את מתנהגת ככה? ומה זה הבגדים האלו והתסרוקת הזו?"
"זה החבר שלי שילם. הכל ממנו." אמרה אליס בקול חולמני וחייכה פתאום, שוכחת בבת אחת את כל הטענות שהיו לה נגדי.
"אליס, מה עובר עליך?" שאלתי בקול שקט, מנסה לחזור ליחסים הידידותיים הרגילים שהיו ביני לבינה. זה לא עבד, הרגשתי כאילו באליס הישנה שהכרתי נכנס מעין שד. האישה הפשוטה בעלת המזג השליו שקבלה בלי תלונות את גורלה להיות אם חד הורית שמתפרנסת בדוחק מעבודתה כקופאית בסופר נעלמה, ובמקומה הופיעה זרה לא צפויה עם הופעה זנותית ופה מלוכלך.
חקרתי ושאלתי, אבל היא דיברה לא לעניין ולא הצלחתי להבין מי זה בדיוק החבר הזה שלה, ולמה היא הסתלקה בלי להגיד כלום לאף אחד. בסוף התייאשתי וויתרתי. ליוויתי אותה לדירה שלה שהייתה הפוכה ומוזנחת, השכבתי את הילד לישון אחרי שהקפדתי שיצחצח שיניים וחזרתי לרוני שבינתיים פינה את השולחן ורחץ כלים.
הוא המתין לי בתחתונים על המיטה, מביט בי במבט כזה ש… קשה לתאר את המבט הזה, אבל ידעתי בדיוק מה הוא רוצה. ההתנהגות התוקפנית שלי הדליקה אותו והוא רצה שאני אמשיך להתנהג ככה גם במיטה. זה התחיל מיד כשהתחלנו להיות יחד ובהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. למה תוך כדי זיון הוא פתאום מתנפל עלי בטענות טיפשיות, מעליב ומכה אותי ואפילו נושך?
בפעם הראשונה נבהלתי קצת וכעסתי עליו, ופתאום קלטתי שזה שאני מנסה לרסן אותו וכועס עליו מחרמן אותו ורק ככה הוא מוכן לתת לי לזיין את התחת היפה שלו.
בהתחלה לא הבנתי למה הוא לא אומר ישר מה הוא רוצה, אבל אחרי שקלטתי את הראש שלו הבנתי שהוא זקוק למשחק הזה כדי להרשות לעצמו להיות פסיבי וליהנות מסקס קצת קינקי. כמובן שזה רק משחק ואם הוא באמת לא היה רוצה בחיים לא הייתי נוגע בו, העמדת הפנים הזו היא הדרך שלו לבקש ממני להיות… לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק – אקטיבי? שולט? לא יודע איך להגיד את זה, אבל איתו זה כיף.
זה רק משחק בכאילו, אני לא ממש מכאיב לו, רק נותן לו כמה פליקים סמליים בתחת או מטלטל אותו קצת, מדבר אליו בתקיפות, מחזיק לו בכוח את הידיים כאילו כדי להראות לו מי פה באמת הגבר בין שנינו. רוב הסקס שלנו לא כזה אבל מידי פעם… נכון שזה קצת סוטה, אבל גם מדליק רק חבל שכל פעם הוא לוחץ עלי ללכת קצת יותר רחוק ולהיות קצת יותר תוקפני מאשר בפעם הקודמת. כל הזמן אני במין מאבק כזה בין הדרישות של רוני שדוחף אותי להתנהגות יותר פרועה, לבין הזהירות הטבעית שלי והרצון שלי להגן עליו. זה קצת מעייף, לשלוט אני מתכוון, לא לזיין, אבל פעם בכמה ימים זה לא נורא. עובדה שאני עומד בזה וגם נהנה.
אחרי שגמרנו והתכרבלנו יחד לשינה הוא שאל פתאום מה אני אעשה אם אריאל יבקש שנחזור להיות יחד. במי אני אבחר? ורק אז קלטתי שהוא יודע שאריאל חוזר.
אמרתי שכבר בחרתי בו והשאלה הזו לא במקום וציפיתי להתקף זעם ולסצנת קינאה, אבל אולי בגלל הזיון הארוך והנהדר שהיה לנו קודם, ואולי בגלל שהוא קלט שסצנות קנאה והתקפות זעם לא עושות לי את זה הוא רק חייך וחיבק אותי ואחר כך נרדם בשלווה. מסתבר שכמו שאני לומד להכיר אותו הוא לומד להכיר אותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s