11. לא מתפשר

מטבעי אני לא חובב מסיבות, וגם כשהייתי צעיר יותר לא חגגתי את הסילבסטר. השנה אני ממשיך את המסורת, מתעלם מהסילבסטר ומתייחס אליו כאל סתם עוד יום. מבחינתי אין שום סיבה מיוחדת לחגוג את סוף השנה האזרחית. מה יש פה לחגוג בכלל? מספיק לי ראש שנה אחד, לא צריך שניים.
רוני כמובן לא הסכים איתי, ובכל פעם שהייתה לו הזדמנות יצא וחגג בסילבסטר, שתה ושמח ובילה כמיטב יכולתו, אבל משום מה השנה, הוא החליט שלא בא לו. למרות שדווקא כן הזמינו אותו, ואף על פי שהסילבסטר יצא השנה ברוב נוחות ביום שישי הוא שינה ממנהגו, והודיע שאין שום סיבה לחגוג את סוף השנה האזרחית.
"מה שלא עושה השכל עושה הזמן." עקצתי אותו כשהוא הסביר לי בכובד ראש שהוא מעדיף לחגוג איתי מתחת לפוך, ולא להסתובב בחוץ, בקור, לחפש חנייה ולהתמודד עם נהגים שיכורים.
גם סולי לא יצא לחגוג היום, הוא חגג את הסילבסטר עם החבר החדש שלו אתמול – הם יצאו לפאב ואחר כך חזרו הביתה וישנו יחד, ואולי גם חגגו במיטה עד אור הבוקר, אבל ביום שישי זה, האחרון בשנת 2010 הוא נשאר איתנו בבית, יושב לידנו על הספה, צופה ביומן החדשות ומנסה להעמיד פנים שלא אכפת לו שגבריאל יצא לחגוג עם החברים הקווקזים שלו.
היחיד שחוגג השנה את הסילבסטר הוא דני. הוא כבר הזהיר אותי בצהרים שיש מצב שהוא יגיע עם בחורה, והם ישבו בסלון ויצפו בטלוויזיה, ואוי ואבוי לנו אם נעז להופיע ולשאול שאלות מביכות. "תישארו בחדרים שלכם ואל תציקו." הורה לי ולרוני בפנים חמורות בזמן שהתלבש ליציאה.
שנינו התאפקנו לא לצחוק, והבטחנו להתנהג יפה ולא להפריע. רק סולי קלקל את האידיליה ושאל מי זו הבחורה הזו שדני מתכנן עליה?
"זהו, שאני עוד לא יודע." הודה דני, "ביומיים האחרונים קיבלתי הזמנות למסיבות סילבסטר מארבע בנות ועוד לא החלטתי במי לבחור."
"לך על הכי נחמדה." ייעץ לו סולי.
"הלילה ארוך, תעשה משמרות בין הכי שוות." צחק רוני.
"זה רעיון." אורו פניו של דני.
"שלא תעז." התערבתי ונעצתי מבט זועף בבן זוגי הוותיק, "תזכור דני, תפסת מרובה לא תפסת, לך על הבחורה שהכי מוצאת חן בעיניך ותתנצל יפה בפני האחרות."
"אבל מזו שהכי מוצאת חן בעיני לא יצא לי כלום חוץ מנשיקה." הסביר דני.
"נשיקה זה מספיק." אמרתי, "מה רע בנשיקה? מה עוד אתה רוצה?"
דני צחק ואמר לי לא לחפור, ורוני אמר לי שאני נעשה עוד יותר פולנייה לעת זקנה, הילד כבר בן שמונה עשרה הזכיר לי.
כן נכון, אני כל הזמן שוכח, בעיני דני הוא עדיין ילד למרות שכל הסימנים מראים אחרת וגם אני בגילו…
"אז מה קורה אתך ועם גבריאל סולי?" שאלתי אחרי שהילד הבטיח לא לשתות, והסתלק עם המכונית שלי, משאיר אחריו שובל של בושם.
"הוא מוצא חן בעיני." אמר סולי ועיניו התנוצצו בשמחה, "מאוד מוצא חן בעיני, ואני בטוח שגם הוא מרגיש אותו דבר, אבל אתה יודע איך זה, אף אחד לא מושלם." סולי נאנח, "תמיד יש בעיות." אמר ולא פירש.
"הוא בארון?"
"חלקית ו… טוב, אתה יודע איך זה, הוא קצת שרוט, כמו כל ההומואים, אבל בסדר, גם אני לא מושלם."
"אתה בחור נהדר סולי, אתה מציאה אמיתית, אל תסכים להתפשר, מגיע לך הכי טוב, אל תיתן לאף אחד להשפיל אותך ולזלזל בך."
סולי שב ונאנח ואמר שזה לא פשוט כל כך, והוא מתכוון לקחת את העניין עם גבי לאט, לא ללחוץ ולא להילחץ, ליהנות ממה שיש, ולא לדאוג ממה שאין. אחר כך אסף את הכוסות הריקות סידר את המטבח והלך לישון.
"סולי המסכן." נאנח רוני, "מגיע לו משהו טוב יותר מארוניסט קווקזי."
"אולי, אבל עובדה שדווקא הקווקזי הזה מוצא חן בעיניו והוא מוכן להתפשר על החסרונות שלו."
"אבל למה שהוא יתפשר? למה שהוא לא יחפש מישהו מוצלח יותר?"
"כי אין דבר כזה, גבר מושלם, כולם מגיעים קצת פגומים וצריך לעבוד עליהם ולהתאים אותם למה שאתה צריך."
"להתאים?" הביט בי רוני בחשדנות, "למה אתה מתכוון להתאים?"
"מה שאתה לא מבין רוני זה שרק באגדות מופיע פתאום נסיך קסם על סוס לבן, והופך את החיים למושלמים, אבל בחיים האמיתיים זה לא ככה, בחיים אתה פוגש לפעמים מישהו שאתה מזהה שיש לו פוטנציאל להפוך לבן זוג, אבל קודם צריך לעבוד עליו, צריך לטפח אותו, לעצב אותו, לתכנת ולאלף אותו עד שהוא יתאים לך, ואת זה לא רק אני אומר, אלא נשים, והן הרי המומחיות האמיתיות לגברים."
"איזה שטויות. מאיפה אתה ממציא את התיאוריות האלה? אותי אף אחד לא חינך ולא אילף." מחה רוני, "בטח שלא אתה."
"זה מה שאתה חושב, אבל בעצם…" לא יכולתי להתאפק יותר והתחלתי לצחוק, והוא התנפל עלי, הפיל אותי על המיטה ואחר כך נשכב עלי, וניסה להוכיח לי שהוא לא מאולף ולא מתוכנת, ואף אחד לא יגיד לו. אני מאחל לסולי שיצליח עם הקווקזי השרוט שלו כמו שאני הצלחתי עם הכושי הפראי שלי.
***
"אני לא מוכן להתפשר, למה שאני אתפשר? התפשרתי מספיק כשהייתי עם ארי, ואיתו לפחות הייתה לי סיבה, הילדים היו סיבה מספיק חשובה בשביל לשתוק ולבלוע את כל הצפרדעים שהוא האכיל אותי, אבל איזה סיבה יש לי להתפשר עכשיו?" התמרמר סולי.
"לא יודע, שמעתי שבזוגיות צריך תמיד להתפשר קצת אבל… תגיד, על מה בעצם אתה מדבר סולי? מה קורה אתך ועם גבי?"
"מה שקורה זה שהוא בא, מזיין והולך, ואני… אני תקוע פה ומחכה לו כמו אידיוט,
הנה, עכשיו אני חולה בשפעת, הילדים חולים, אני מסכן ומרגיש רע, ודואג לילדים אבל אין לי כוח לטפל בהם והוא…"
"אל תדאג לתאומים, הם בסדר גמור." נכנסתי לדבריו.
"אני יודע חמי, אבל בזכות מי הם בסדר? לא בזכותו, זה בטוח, וגם אני, מי מטפל בי ודואג לי? אתה, לא הוא, אבל כשהוא היה חולה, כשהוא שכב עם חום ולא היה לו כוח להכין לעצמו אפילו כוס תה מי טיפל בו? אני, השארתי את הילדים המסכנים האלה שאני בשבילם גם אבא וגם אימא והלכתי לטפל בזבל הזה שהדביק אותי, אבל עכשיו כשאני חולה…" סולי התרגש והתעצבן כל כך עד שהתחיל להשתעל, מנסה תוך כדי כך להמשיך ולטעון את טענותיו, ומרוב מאמץ לבשו פניו גוון סגול מדאיג.
"די, סולי, תרגיע, תנוח קצת." טפחתי על גבו, "מספיק לדבר, תנשום."
הוא נשם נשימה עמוקה אחת, ואחר כך עוד אחת, ורצה להמשיך לדבר, אבל שקד התפרץ לחדר והתלונן שאביב מציקה לו ואביב מחתה שלא נכון, שקד התחיל…
"הכל באשמת גבי." גנח סולי, ניסה לקום והתמוטט, חלש מכדי להתמודד גם עם השפעת וגם עם התאומים שהבריאו מהר יותר ממנו.
"אם גם אתה תחלה הלך עלינו חמי." אמר בקדרות אחרי שהתאומים נרגעו וחזרו לחדרם.
"זו רק שפעת סולי, אל תיסחף, וחוץ מזה כולם חולים בזמן האחרון, אני לא חושב שזו אשמתו של גבי שאתה חולה, וגם אם הוא הדביק אותך זה בטח לא היה בכוונה, אתה רוצה שאני אתקשר לברר מה נגמר איתו?
"לא, הוא לא מעניין אותי יותר." הזעיף סולי פנים, "ואל תשכח להגיד לו את זה." הורה לי.
התקשרתי לגבי שענה לי אחרי שכמעט התייאשתי מתשובה, ונשמע קצת מסטול, או אולי שיכור, לא ידעתי, בשני המקרים המבטא הזר שלו היה מתחזק ונעשה מודגש יותר, והוא היה חושב יותר מידי לפני כל משפט, מה שחייב את המשוחח איתו לגייס הרבה סבלנות.
אחרי שלושה ימים מתישים של טיפול בסולי ובילדים לא היה לי עודף מהמצרך הנדיר הזה. הייתי צריך להתמודד עם המצב שלהם לבד כי רוני שהה אצל הוריו, עוזר לאימו לטפל באביו שחלה בברונכיט. גם בעבודה כמעט כולם היו חולים, או טיפלו בבני משפחתם החולים. די היה בכמה ימים של חורף לגרום לי להתגעגע לקיץ. שום דבר לא עבד טוב בחורף, התנועה התנהלה בקושי, הכביסה לא התייבשה, כולם היו חולים או עמדו לחלות, היה קר כל הזמן, הגשם ירד בלי התחשבות גם בשבת וקלקל את סוף השבוע, היה בוץ בכל מקום, רגלי היו קפואות למרות הגרביים, ומצב רוחי היה ירוד. הדבר האחרון שהייתי צריך זה את הקיטורים של סולי.
התעלמתי ממחאותיו, הזכרתי לו שאני האח הבוגר של גבי ומחובתי לדאוג לו והתקשרתי אליו. "מה קורה אתך גבי? מה שלומך? הבראת מהשפעת?"
"כן, אני בסדר, מה שלומכם? איך סולי והילדים?"
"חולים, ואני לבד אתם כי אנחל כבר עזב, ורוני אצל הוריו, אולי תבוא לבקר?"
"נראה, אני קצת עסוק." התחמק גבי, "תשמור על עצמך, דרישת שלום לסולי." הוסיף כלאחר יד, וניתק.
"מוזר, אני לא מבין מה עובר עליו, רבתם או משהו?" הבטתי בסולי בחשדנות, תוהה מה באמת קרה בין השניים.
"לא, הכל היה בסדר גמור, חשבתי ש… טוב, מה אפשר לעשות, עוד הומו שרוט אחד, הם כולם נכים רגשיים, אני פשוט מגנט ללוזרים שלא יודעים להתמודד עם זוגיות." הכריז סולי, ומשך את השמיכה מעל לראשו.
ליטפתי את ראשו המכוסה, אמרתי לו שינוח, אני אשכיב את הקטנים, ופניתי להתמודד עם המשימה המעייפת של השכבת שני גמדים נמרצים במיטותיהם.
אחרי שסיימתי הייתי גמור, התקלחתי והתמוטטתי במיטה בלי שאטרח אפילו להדליק את הטלוויזיה.
למחרת קפצתי אחרי העבודה לדירה של גבי. היה אצלו אור ובכל זאת הוא ניסה להעמיד פנים שהוא לא בבית, ופתח לי את הדלת רק אחרי שהתעקשתי לדפוק עליה שוב ושוב. היה ברור שהוא לא יצא מהבית כבר כמה ימים – הוא לא היה מגולח, הבית היה הפוך, המקרר ריק וגבי נראה כאילו לא החליף בגדים או התקלח מזה מספר ימים.
"מה קרה לך? אתה עוד חולה? אתה לא נראה טוב."
"אני בסדר, אני רק… מה שלום סולי?"
"מתגעגע אליך, מאוכזב ממך קצת, הכל היה בסדר ופתאום נעלמת לו."
"הייתי חולה."
"כן, גם הוא, הוא עדיין חולה, ואתה כבר בריא, למה אתה לא הולך לבקר אותו או לפחות מתקשר?" שאלתי ואחר כך עלה בדעתי שלהתנפל עליו בהאשמות זה לא רעיון טוב וניסיתי לרכך, "הוא חושב שנמאס לך ממנו." הסברתי קצת יותר בעדינות.
גבי השפיל מבט מבויש ואמר שזה לא ככה, בכלל לא נמאס לו, ההפך, אבל אולי עדיף… "יהיה לו יותר טוב לו בלעדי." העביר את כפו על זיפי זקנו.
"תן לו להחליט בקשר לזה, מה קורה אתך שאתה לא מגולח? ככה הלכת היום לעבודה?"
"לא וגם מחר אני לא אלך, אין לי יותר עבודה, פיטרו אותי, אני שוב מובטל. בגלל זה לא התקשרתי, מה הוא צריך אפס כמוני?"
"למה אתה מדבר ככה? אתה לא אפס גבי, וחוץ מזה מה יעזור לך אם תשב בבית ותרחם על עצמך? אתה צריך ללכת להירשם בלשכה, לחפש משהו חדש, אל תהיה סוציומט כזה," אחזתי בכתפו וטלטלתי אותו, "קדימה, תתקשר לסולי, תספר לו מה קרה ואל תשכח לבקש סליחה."
גבי משך בכתפיו בסרבנות, אבל לא התנגד להניח לי לחייג את המספר של סולי ולקח ממני את הטלפון שתקעתי בכפו. ברגע שסולי ענה קמתי והסתלקתי הביתה.
בבית מצאתי את סולי מחוץ למיטה, עומד במטבח ומבשל, חיוך זוהר על פניו.
"אני מרגיש כבר הרבה יותר טוב." בישר לי.
"איפה הילדים?"
"רוני לקח אותם לשחק קצת בגן השעשועים, סוף סוף הפסיק הגשם, שייהנו קצת מהשמש, אתה רעב?"
"קצת, יש מרק?"
"כן." זרח סולי, "מרק פטריות עם גריסים, ואני מבשל גם כדורי בשר. עוד מעט גבי מגיע לאכול אצלנו, ויכול להיות שהוא יישאר לישון. אתה יודע למה הוא לא התקשר כל השבוע?"
"אין לי מושג, למה?"
"כי פיטרו אותו והוא התבייש לספר לי, חשב שאני אזרוק אותו כי הוא מובטל, מה אתה אומר, איזה שרוט." צהל סולי משמחה.
"לגמרי שרוט, וגם מובטל, אולי באמת כדאי שתעיף אותו?"
"אל תגיד את זה אפילו בתור בדיחה." נזף בי סולי, "מסכן שכמוהו, מאוד לא נעים לאבד את העבודה, אתה האח הבוגר שלו, הוא צריך ממך עידוד ותמיכה."
"בסדר." הסכמתי, "אבל הוא צריך גם עבודה."
"נכון, ומזל שבמקרה אני יודע שמחפשים במועצה נהג בשביל ההסעות של מרכז היום לקשישים, רצוי אחד שמדבר רוסית, אני בטוח שגבי יהיה מושלם בשביל העבודה הזו, מה דעתך?"
"אפשר לנסות לשאול, זה בטח לא יזיק."
"כן, אני אתקשר מחר, אגב שמתי לב שרוני משתעל קצת, הוא גם התלונן שכואב לו הראש, יש לי הרגשה שגם הוא עומד להיות חולה."
"אני מקווה שאתה טועה, הוא חולה נורא ואיום, אין לו סבלנות להיות חולה, והוא גם שונא לקחת כדורים, נורא מעצבן להיות איתו כשהוא חולה, בפעם הקודמת שהייתה לו שפעת כמעט חנקתי אותו."
"אם הסתדרת עם הילדים אני בטוח שתסתדר גם איתו." סירב סולי להשתתף בצערי.
בינתיים רוני חזר עם הילדים, הם רצו והוא הלך אחריהם לאט, התלונן שהוא עייף מאוד ואין לו תיאבון, אכל בקושי קצת מרק, חייך קצרות אל גבי שהגיע בינתיים והסתלק למיטה.
"לך תטפל בו, אני אשאר עם סולי והילדים." הבטיח גבי והסתער בהנאה על האוכל שהכין סולי, "המרק הזה פשוט נהדר." הכריז, ופניו של סולי קרנו מרוב שמחה. שום דבר לא גרם לו יותר אושר ממראה גבר אוכל בתיאבון ומשבח את המאכלים שהוא בישל.
ירדתי לדירה שלנו ומצאתי את רוני רועד מתחת לשמיכה ומתלונן שקר לו. בדקתי ומצאתי שיש לו חום. הוא הסכים לבלוע אקמול רק אחרי שאיימתי עליו להחזיר אותו לאימא שלו, והרגיש כל כך רע עד שלא היה לו חשק לסקס. כל הלילה הוא השתעל, נאנח ורטן, התלונן שרע לו, ולא הניח לי לישון בשקט.
בבוקר פיהקתי מעל לקפה שלי, מבחין בקנאה שלסולי היה לילה טוב מאוד, הוא נראה שמח ומסופק, וגם גבי שישב לצידו נראה מעודד מאוד למרות שעדיין היה מובטל.
אני מקווה שרוני לא ידביק אותי בשפעת שלו, הוא לא רק חולה גרוע, הוא גם רע מאוד בטיפול באנשים חולים, ונדמה לי שבזמן הקרוב גם לסולי לא יהיה פנאי לטפל בי.

5. כי ככה אני רוצה

את ספירית, החברה הלסבית של רוני, אני מכיר כבר כמה שנים טובות. נפגשנו לראשונה עוד כשגרתי בקרית אתא, אני הייתי אז צעיר ויפה יותר, והיא הייתה רבטי"ת רזה וקופצנית עם צחוק מתגלגל. מאז חלפו כמה שנים טובות. שנינו קצת פחות צעירים. ספירית עלתה מאז במשקל והיא כבר לא רזה כמו פעם, אבל היא עדיין קופצנית וצחקנית, ועדיין חברה טובה של רוני. הם מסתדרים טוב יחד, צוחקים מאותם דברים, ותמיד יש להם על מה לקשקש. אני יודע – אם כי משתדל לא לחשוב על זה – שהם גם היו יחד במיטה לפחות פעם אחת, אם לא יותר.
עד עכשיו לא ממש התלהבתי מאף אחת מהחברות של ספירית שנראו לי תמיד מוזרות והזויות, אחת מהן הייתה לדעתי פשוט מטורפת.
רוני הסכים איתי אבל לדעתו ספירית נרגעה מאז שהיא חזרה מהודו ועכשיו היא חיה עם אורה – בחורה רצינית, יציבה ורגועה ועם ראש על הכתפיים, ולדעתו הן יישארו יחד לתמיד. למרות חוות דעתו החיובית הזהרתי אותו שאם אורה לא תמצא חן בעיני אני אטיל וטו על כל הרעיון ההורות המשותפת ואפרוש מהפרויקט. לא כל אחת חייבת להיות אימא, יש נשים שעדיף שיגדלו עציצים או דגי זהב, לא ילדים.
"אני מסכים, אבל אני בטוח שאורה תמצא חן בעיניך, היא ממש בסדר, קצת דומה לך, אשכנזייה חנונית עם משקפים שרואה רק סרטי דוקו ושומעת מוזיקה קלאסית. יש לה אפילו מנוי בספרייה." גילה לי רוני, ולמרבה הפלא הוא צדק.
אורה שבאה מבית דתי שמרני באמת מצאה חן בעיני, וגם אני מצאתי חן בעיניה. אם הייתי רוצה להתחתן עם אישה היא האישה שהייתי מציע לה נישואים, ואני די בטוח שהיא הייתה אומרת כן, אם היא הייתה חייבת להתחתן עם גבר כמובן.
היא מבוגרת ממני בשנה, שמנמונת ומתולתלת, ממושקפת וקצת ביישנית, ולדעתי חמודה מאוד, למרות שהיא לא מקפידה על לבוש אופנתי, לא מתאפרת לא עונדת תכשיטים, ונועלת סנדלים שטוחים ונוחים. אני מניח שרוב הגברים שיראו אותה לא יתלהבו ויגידו שהיא לא כוסית ולא משקיעה בעצמה, אבל לי זה לא מפריע, אפילו נחשב בעיני כמעלה, וכשהיא ניגשה, מיד כשנכנסה, למדפי הספרים שלי והחלה לסקור אותם ידעתי שהיא בסדר, וצדקתי.
בגיל צעיר קל יותר להתיידד ולהתחבר, אבל אחרי גיל ההתבגרות זה קורה לעיתים רחוקות מאוד. נדיר לפגוש אחרי גיל שלושים מישהו שמיד נעים ונוח לך איתו, או שאולי זה רק אני?
"לא, גם אני כזאת." אמרה אורה וחייכה אלי חיוך שהאיר את הפנים שלה, והעיניים היפות שלה נצצו מרוב שמחה מבעד למשקפיה.
רוני וספירית ישבו וריכלו על כל המכרים שלהם מהצבא וזללו עוגיות, ואנחנו שמרנו על דיאטה והתווכחנו איזה ספר של היינריך בל טוב יותר – 'המוקיון' או 'תמונה קבוצתית עם גברת' ואז נשמעה דפיקה בדלת ושני בחורים מהזן הערסי הלא חביב שאלו אם אנחל בבית.
הם לא מצאו חן בעיני, וחשדתי שאחד מהם, זה עם השערות המחומצנות, הוא הטיפוס שהתקשר אלינו כמה פעמים ודרש בתוקף שאני אקרא לאנחל. סירבתי כי אנחל ביקש ממני עוד בשבוע שעבר שאני אגיד לכל אחד (חוץ מבוריס, ליאור או ביטון) שהוא לא גר פה, ואפילו הפקיד בידי את הנייד המפורק שלו כדי שאף אחד לא יוכל להשיג אותו בטלפון.
אין לי מושג איך הבחורים הלא נחמדים האלה גילו איפה הוא גר, אבל עובדה – הם גילו והתייצבו אצלנו, זחוחים בצורה מתועבת, ומלאי כוונות רעות.
"אין פה אף אנחל." שיקרתי בלי שמץ נקיפות מצפון, וניסיתי לסגור את הדלת. המחומצן לא אהב את התשובה שלי וניסה להיכנס בכל זאת. סירבתי להניח לו להתפרץ פנימה והחבר שלו (למה אף אחד לא סיפר לו שפרצוף עטור זיפים זה מה זה פאסה?) דחף את הדלת עם הכתף שלו, והוסיף עוד כמה מילים מאוד לא מנומסות.
לשמע המהומה רוני ואחריו ספירית הגיעו לראות מה קורה, ובמשך כמה שניות התרחש מעין מאבק מטופש בכניסה, כשהם מתעקשים שאנחל אצלנו והם רוצים לדבר איתו, ואנחנו טוענים שאין פה אף אחד בשם אנחל, ומנסים להדוף אותם החוצה.
כמעט הצלחנו אבל אז הופיע פתאום בשער החצר אנחל שחזר מביקור אצל בוריס,
למראה השניים הוא קפא במקומו, מבוהל מאוד, ולטש בהם מבט מזועזע.
למרבה המזל בוריס וולאדי שנתנו לאנחל טרמפ הביתה הבחינו בדראמה המתחוללת ליד דלת הבית ויצאו מהמכונית, עקפו את אנחל, נכנסו לחצר ושאלו מה קורה פה? ומה הבעיה?
"אתם אל תתערבו." התחצף המחומצן, וניסה לעקוף את ולאדי כדי לגשת אל אנחל המבועת. זו הייתה טעות – ולאדי תפס אותו בעורפו כאילו היה חתלתול ופשוט זרק אותו החוצה. חברו בעל הזיפים עף בעקבותיו בעזרתו האדיבה של בוריס.
השניים לא ויתרו בקלות, ניסו להתווכח וגם אחרי שהיו בחוץ הם קראו לאנחל שייגש אליהם, אבל גערה אחת מולאדי העצבני השתיקה אותם. בסוף הם נכנעו, נכנסו לג'יפ הגדול והראוותני שלהם – עוד סיבה לסלוד מהם – והסתלקו לדרכם.
"חולירות." הפטיר אחריהם ולאדי בתיעוב ורצה להוסיף עוד כמה קללות, אבל אז הבחין בשתי הבנות והשתתק, נבוך.
"איזה מזל שהגעתם." צעקה ספירית הנרגשת, קפצה על בוריס ונישקה אותו, והוסיפה חיבוק אמיץ לולאדי.
"אם לא אכפת לך," נעלב רוני, "אני חושב שאני וחמי היינו מסתדרים לא רע גם בלי עזרה."
הסכמתי איתו, אבל בכל זאת שמחתי שקיבלנו תגבורת, ולא התביישתי להודות בזה. אני יודע להרביץ ולהגן על עצמי כשיש צורך, אבל אני שונא את זה, ותמיד טוב כשיש לך חברים, בעיקר אם הם מהזן הרוסי השרירי והמקועקע.
אז מה אם ולאדי חצה את החמישים והוא סובל מבעיות גב, ובליבו פנימה הוא אדם רך מזג ואדיב. העיקר שיש לו קעקועים מפחידים ופרצוף זועם של אחד שלא פוחד להרביץ. בוריס נראה פחות מאיים ממנו אבל למרות שגם הוא כבר לא ילד הוא שומר על כושר ויודע להגן על עצמו ובניגוד לולאדי הוא מסוגל להיות די נבזי אם מתחשק לו.
היחידה שהתעלמה מכל המהומה הייתה אורה שהפנתה את כל תשומת ליבה לאנחל החיוור, חיבקה אותו בעדינות, הוליכה אותו למטבח, מזגה לו כוס מיץ וליטפה אותו כאילו היה ילד קטן ומבוהל.
"אנחל, מה הסיפור? מאיפה אתה מכיר את הטיפוסים האלה? מה הם רוצים ממך?" חקר רוני בחוסר טקט.
אנחל נאחז בכוס המיץ שלו ושתק, אפור ואומלל. "עזוב אותו רוני." נזפה אורה, "אתה לא רואה שקשה לו?" היא לקחה את אנחל לדירה למטה, ונשארה שם איתו בעוד אנחנו מעלים השערות מה בדיוק קרה בינו לבין שני הטיפוסים המתועבים הללו.
בסוף היא חזרה והתיישבה באנחה ליד ספירית, "גברים הם יצורים כל כך מוזרים." סחה לה, "אני בחיים לא אבין אותם."
"למה? מה קרה אורה?"
"הילדון המתוק הזה, איך הוא לא ראה מיד עם מי יש לו עסק?"
"מה הם עשו לו?" שאל בוריס, קודר.
"נתנו לו לשתות יין עם סם אונס וחגגו עליו, והכי גרוע מבחינתו, צילמו הכל."
"אני לא מבין איך הוא פגש אותם בכלל? זה ממש לא אופייני לאנחל להתנהג ככה."
"הוא נסע לחופש עם מכר שלו שהזמין אותו לגור איתו ועם חברים בוילה שכורה באיזה אי יווני. פיתה אותו שכדאי לו, זה מקום מדהים וזה חינם, רק שישלם על הטיסה. ברור שאנחל קפץ על ההזדמנות ולא בירר מי עוד יגור שם. החבר הזה בטח תכנן הכל מראש, רצה לנצל אותו. עם חברים כאלה לא צריך אויבים. מסתבר שהטיפוסים האלה מתעסקים בפורנו או משהו ומחפשים כל הזמן בשר טרי לסרטים שלהם, הם איימו עליו שאם הוא לא יסכים לצלם אתם עוד סרטים, והפעם כשהוא בהכרה, הם יעלו את הסרט שהם צילמו לרשת. אנחל המסכן נורא מתבייש למרות שהוא לא זוכר הרבה, ופוחד שהדבר הזה ירדוף אחריו כל החיים, ידעתם שהוא רוצה ללכת ללמוד סיעוד? החלום שלו זה להיות אח מוסמך."
"כן, ידענו." אמרתי, והתקשרתי לדוד שלום, אחיו של אבא שעובד במחלק המוסר במשטרה. למרות שאני שונא לבקש טובות לפעמים אין ברירה, אחרי הכל בשביל מה יש משפחה? חוץ מאימא שהתחתנה מיד כשסיימה תיכון, ומאחותי הצעירה שחזרה בתשובה כל הקרובים שלי הם שוטרים, או פנסיונרים של המשטרה, ואני יודע טוב איך המשטרה עובדת ומה היא מסוגלת לעשות אם היא רוצה.
סיפרתי לדוד שלום כל מה שקרה, והוספתי את מספר הג'יפ – יש לי זיכרון טוב לדברים כאלה – איחלתי לו חג שמח, הבטחתי לבוא לבריתה של הקטנה שלו וסגרתי, רגוע הרבה יותר.
אני לא חושב שיש לאנחל מה לדאוג יותר בקשר לצלמי הפורנו החובבים האלה.
"היית ממש בסדר, כל הכבוד לך?" שיבחה אותי אורה כשליווינו אותה ואת ספירית למכונית שלהן.
"כן, הייתם גדולים מהחיים, אבל בסוף לא הספקנו לדבר על הפרויקט של ההיריון." נזכרה ספירית.
קבענו להיפגש שוב במוצאי שבת, ללכת לסרט, ואחר כך לשבת על כוס קפה ולדבר בצורה מסודרת על פרויקט ההורות המשותף שלנו. יש לי הרגשה שבקרוב העניין יצא מכלל דיבורים ונתחיל לעבוד על ההיריון, ועכשיו, אחרי שפגשתי את אורה, אני כבר לא יכול לחכות.
במוצאי שבת הלכנו לסרט 'ארץ בראשית'. מזמן לא הלכתי לסרט, ועוד ברביעייה. נהניתי מאוד, הסרט היה מוצלח מאוד לטעמי, וכלל צילומים מרהיבים של טבע ונופים שבהם חיו משפחות זאבים, יעלים וחתולי בר וכולם תוצרת הארץ. למדתי שנחשי צפע יודעים לשחות, ויש חתולי בר שחיים על שפת הכינרת ודגים בה דגים במיומנות מפליאה, ובלי חכות. הזאבים היו הכי מרשימים ומרתקים וקיבלו את רוב זמן המסך, אבל אני התלהבתי במיוחד מהחתולים. אני אוהב חתולים ונהניתי לראות איך אימא חתולה ואבא חתול מגדלים ומחנכים את הצאצאים הפראיים שלהם, מכשירים אותם לחיים עצמאיים, מגנים עליהם, מלמדים אותם, משחקים איתם וגם מפליקים להם פליקים חינוכיים קטנים כשמתעורר הצורך להכניס בהם משמעת.
שוחחנו על זה אחרי הסרט – על הדרך בה יש לחנך ילדים, לא לדכא אותם מצד אחד, ולא לפנק אותם מצד שני. התפעלתי במיוחד מהפשטות הטבעית בה נפרדו הגורים שבגרו מהוריהם ברגע שהחליטו שהם מבוגרים מספיק להסתדר לבד
"בני אדם הם לא חתולים." הזכיר לי רוני בחמצמצות, הוא ידע היטב שאני רומז ליחסים ההדוקים בינו לבין אימו שמתקשה להיפרד ממנו, והייתה רוצה שהוא ימשיך לגור בבית עד שיעבור להשגחתה של אישה אחרת, ורצוי שזה יקרה רק אחרי מאה ועשרים, כדי שלא תצטרך לראות את זה מתרחש.
הסכמתי שאמנם בני אדם הם לא חתולים, אבל הם עדיין סוג של בעלי חיים, ומטרת החינוך הוא להכשיר את הצאצאים עד שיהפכו לבוגרים עצמאיים וילכו לדרכם, ולא יזיק גם להיות מעט קשוחים אתם פה ושם.
"אני מקווה שאתה לא אחד מאלה שחושבים שזה בסדר להרביץ לילדים?" פערה לעברי ספירית את עיניה הגדולות, והניחה את ידיה בתנועה מגוננת על בטנה.
"בטח שלא, אני רק…" התחלתי להסביר ופתאום נעצרתי כי בלי לדעת איך, משהו התבהר במוחי ולפתע הבנתי הכל – נפל לי האסימון כמו שהיו אומרים פעם, בעידן הטרום סלולרי, "את לא קצת בהיריון ספירית?" שאלתי אותה אבל נעצתי מבט מאשים ברוני שהסמיק ונראה נבוך מאוד.
"זה קרה בזמן שנפרדנו." הסביר, "כל העסק עם החתונה התפוצץ יום קודם, והייתי נורא מבואס, וגם ספירית הייתה בדיכאון כי היא ואורה בדיוק היו אז בפסק זמן, שתינו קצת ו… זה לא היה בכוונה."
"זה פשוט קרה." אישרה ספירית, "לא תכננו כלום, שתינו קצת ואיכשהו…" היא הביטה באורה שלא נראתה מופתעת או כועסת, ופתאום תפסתי שכולם ידעו, ורק אני הטיפש… כרגיל, שוב יצאתי הטמבל.
"תכננו לספר לך הכל מיד אחרי הסרט." הסבירה אורה, והניחה יד מרגיעה על כתפי, "לא רצינו להסתיר ממך כלום, פשוט חיכינו לרגע המתאים."
עוד פיסה מהפזל נפלה למקום, "בגלל זה הסכמת ללכת לסרט הזה?" האשמתי את מי שהיה בעיני האחראי העיקרי למצב, "באמת, התפלאתי למה אתה מוותר לי, רצית שיהיה לי מצב רוח טוב?" כעסתי עליו, נזכר איך הוא היה ממש נחמד איתי כשפרשנו לנוח אחרי הצהרים, ולשם שינוי לא התווכח ועשה הכל כדי לרצות אותי במיטה, ואחרי שקמנו הכין לי קפה בלי שביקשתי, גיהץ לי את החולצה, והחמיא לי כמה טוב אני נראה. חשבתי שהוא סוף סוף נעשה בן אדם, או שאולי למדתי להתלבש לטעמו?
בדרך כלל הוא מותח עלי ביקורת אכזרית ומאלץ אותי להחליף בגדים לפני שאנחנו יוצאים ופתאום הוא מרוצה ממני, מחלק מחמאות, איזה טיפש אני.
רוני השפיל מבט והצליח להיראות מבויש ומתחרט ועם זאת מלא תקווה, "בבקשה, אל תכעס מנחם." ביקש בלחש, "גם לי זה נודע רק לפני כמה ימים, כל כך פחדתי שתכעס עלי."
"ובצדק, איך אני יכול לא לכעוס? מתי תתחיל להיות בן אדם רוני?"
הוא משך בכתפיו ואמר שמעז יצא מתוק, למרות שההיריון לא מתוכנן גם הוא וגם ספירית מאוד מאושרים, וחבל שאני עושה עניין מסתם שטות.
"כי ילד זה לא שטות, אבל עזוב, אתם שמחים אז גם אני שמח, מזל טוב, תשלחו לי הזמנה לברית." אמרתי, נעלב עד עמקי נשמתי הפולנית, ופניתי להסתלק משם.
זה לא עבד, אורה תפסה בזרועי, אמרה לי להפסיק להיות דביל וביקשה שאשתוק ואקשיב לה לשם שינוי.
הקשבתי והיה למה – היא נאמה נאום ארוך ומפורט, הסבירה שהיא וספירית החליטו יחד שהן רוצות ילדים, היא עוד יותר ממנה, והן רוצות ללדת יחד ולגדל את הילדים כמו אחים, וחשוב להן שלילדים יהיה אבא נוכח ופעיל שישתתף בחינוכם ובגידולם כמו שצריך.
"וגם בהוצאות עליהם אני מתאר לעצמי." הוספתי, קצת בעוקצנות.
"כן גם בהוצאות." הודתה אורה בפשטות, "ילד זה נטל כלכלי די כבד, ובגלל הדרך בה גברים ארגנו את העולם רוב הנשים מרוויחות פחות מגברים ולכן…"
"אורה, די עם הפמיניזם, אם זה מרגיע אותך גם אני לא מרוויח יותר מידי, האמת שמי שבאמת יש לו קריירה ומשכורת ששווה משהו זה רוני. אני מציע לך לבקש ממנו תרומת זרע, בניגוד אלי הוא ישמח לתת לך אותה בדרך הטבעית, בלי התערבות של רופאים, אולי אפילו תיהני מזה." הערתי בנבזות.
אורה העוותה את פניה במיאוס, "אל תהיה מגעיל מנחם, זה לא מתאים לך."
"בסדר, סליחה, אבל גם אם נשים בצד את הרגשות הפגועים שלי, אני נשא אורה, וגם אם הייתי יכול לתפקד עם אישה זה מאוד לא מומלץ."
"אני בטוחה שבעזרת ויאגרה וקצת רצון טוב תוכל לעשות את זה."
"עזבי ויאגרה, מה שעובד עליו הכי טוב זה עוגיות חשיש." התערב רוני, וצחק כשנתתי לו פליק חינוכי קטן על הפדחת, "תשכח מזה, אין מצב, אני נשא, הרעיון הוא להביא ילד בריא, לא להוסיף עוד קליינטים למרפאת הנשאים."
"במקרה ביררתי קצת את הנושא." הפסיקה אורה את הוויכוח בקור רוח, "אני מתארת לעצמי שהעומס הנגיפי שלך הוא די נמוך?"
"אפס." אמר רוני בגאווה מוצדקת – הוא זה שמשגיח כמו נץ על משטר התרופות שלי ועל בדיקות הדם שלי, ומתמצא במצבי הבריאותי יותר ממני.
"טוב מאוד, אז אתה מועמד טוב לשטיפת זרע."
"שטיפת זרע? אבל…"
"ואם זה לא ילך תדע לך שברמב"ם מקבלים נשאים ליחידת הפוריות, אם יהיה צורך נוכל לפנות להפריית מבחנה."
"הפריית מבחנה, למה?"
"כי למרות כל המאמצים שלי לא הצלחתי עד היום להיכנס להיריון, למזלי, אחרת בעלי לשעבר לא היה מסכים לתת לי גט, אבל יכול להיות שעכשיו, בלי הנוכחות המעיקה שלו, כן יצליח לי."
"היית נשואה?" נדהמתי, "באמת? מתי? כמה זמן? למה לא סיפרת לי קודם?"
אורה משכה בכתפיה ואמרה שיש דברים שהיא מעדיפה לשמור לעצמה, ואולי בעתיד, כשיהיה לה מצב רוח מתאים, אז…
"בסדר אורה, אין בעיות, אבל למה אני? זאת אומרת, יש בנק זרע, או אם את רוצה לדעת מי האבא יש מספיק גברים בריאים, למה דווקא אני?"
"כי… כי ככה אני רוצה." פסקה אורה, "כי אתה מוצא חן בעיני, ואני חושבת שתהיה אבא טוב."
"ומה עם רוני, למה לא לקחת את הזרע שלו? ככה לפחות הילדים יהיו חצי אחים."
אורה סקרה את רוני במבט ממושך, והצליחה בקלות רבה לעשות את מה שאני לא הצלחתי לעשות אף פעם – לגרום לחבר המאצ'ו שלי להוריד את מפלס השחצנות שלו לאפס, ולהתכווץ לממדיו הטבעיים.
"לא מעוניינת." אמרה בפשטות, והיה ברור שאין עוד מה להוסיף בנושא, הגברת החליטה וככה יהיה.
"למה לדעתך היא לא מעוניינת בזרע שלי?" שאל אותי רוני שהעז להתרעם על העלבון רק אחרי שאורה וספירית הסתלקו לביתן.
"מאין לי לדעת? למה שלא תשאל אותה?"
"אני לא מעז, אתה חושב שהיא כועסת עלי?"
"למה שתכעס עליך? מה כבר עשית חוץ מזה שהכנסת את החברה שלה להיריון לא מתוכנן?"
"הן היו בפסק זמן אז." הזכיר לי רוני, "תגיד, אתה חושב שזה בגלל שאני שחור?" המשיך לחפור בנושא.
"לא, אני חושב שזה בגלל שאתה אתה."
"מה רע בי?"
"אתה היפראקטיבי מעצבן ושחצן, ומה שיותר גרוע, אתה גם דו-מיני לא עלינו. אני במקום ספירית הייתי רץ לעשות הפלה."
"כן, באמת, איזה מזל שלא הכנסתי אותך להיריון, אתה בדיוק כמוה מנחם, פולניה מעצבנת, רק שהיא גם לסבית, ויש לה יותר ביצים מאשר לך."
"ולך."
"זה נכון." הסכים רוני ופרץ בצחוק, "אתה נעשה די חמוד אם רק יודעים איך לטפל בך."
"ואתה נעשה ממש מתוק אם רק יודעים איך להפחיד אותך." עניתי לו, וחיבקתי אותו, "אבל בדרך כלל אתה ממש בלתי נסבל, מזלך שאני אוהב אותך."
"נכון." הסכים רוני בענווה, "ולמזלך גם אני אוהב אותך." הוסיף, "כי אתה באמת נורא מעצבן לפעמים."
"מי שמדבר. מזלנו שמצאנו זה את זה." הסכמתי, "ועכשיו תפסיק לדבר כל כך הרבה, תתפשט ותראה לי כמה אתה אוהב אותי."
"היית מת, עכשיו תורך." צחק רוני, חוזר להיות הוא עצמו, המרגיז הסקסי והמפונק.

3. אבא

"תדבר איתו." דרשה אליס – אימא של דני – "בבר הגיע במיוחד מצרפת כדי לפגוש אותו והילד עושה פאדיחות, למה כל כך קשה לו לחייך קצת, להיות נחמד, זה לא עולה לו כסף, למה הוא לא יכול להיות קצת יותר מנומס לאבא שלו."
"אני לא יודע אליס, אני חושב שהוא כועס עליו, איפה בבר גר, אצלך?"
"לא, הוא גר אצל אחותו, אבל הוא קופץ לבקר מידי פעם, נורא חשוב לו להכיר את דני, זה הבן היחיד שלו, אותו דם, והוא בקושי פותח את הפה לידו, בורח כל הזמן אליך, אפילו מאיה מתנהגת איתו יותר טוב."
"אני אדבר איתו, אבל אני לא יכול להכריח אותו אליס."
"למה לא? הוא מקשיב לך, יש לו כבוד אליך."
"כבר לא, אולי פעם כן, אבל היום כבר לא."
"אולי רוני יכול להשפיע עליו? תבקש שידבר איתו, זה כל כך חשוב לבבר, הוא סבל המון ועכשיו אפילו הבן שלו לא מסתכל עליו?"
"גם דני סבל, והוא רק ילד, קשה לו להבין דברים כאלה."
"אם הוא ילד אז שיעשה מה שאומרים לו." התרגזה אליס.
"אליס, די. מה את רוצה ממני? למה שאת לא תדברי איתו?"
"כי הוא לא מקשיב לי."
"ונראה לך שלי הוא כן מקשיב?"
"יותר מאשר לי."
"ממש לא, למה בבר לא מנסה לדבר איתו, להסביר לו למה הוא לא יצר איתו קשר כל כך הרבה שנים?"
"מה יש להסביר, הוא היה בכלא, וחוץ מזה הוא בקושי מדבר עברית, איך הוא יכול להסביר?"
"לא יודע אליס, אני באמת מצטער." שנינו נאנחים יחד והיא מבקשת שאשגיח על הילד, וסוגרת לפני שאני מספיק להגיד לה שהילד כבר בגובה שלי, ובזמן האחרון הוא לא סופר אותי ממטר.
"אני לא יודע מה לעשות." התוודיתי לפני סולי, "דני כועס עליו, לא רוצה שום קשר איתו, לא מנסה להבין מה הבן אדם רוצה ממנו, כשהוא היה קטן כל מה שהוא רצה זה אבא, ועכשיו כשאבא שלו חזר סוף סוף הוא עושה פרצופים וכועס, אני לא יודע מה לעשות."
"טוב, בכוח אי אפשר, אבל תנסה לדבר איתו, להסביר."
"ניסיתי, אבל זה כמו לדבר עם קיר, תגיד סולי, אם אבא שלך יגיע פתאום אתה תכעס עליו?"
"בטח… אבל אני גם אשמח… אני חושב, לא יודע, האמת שאני לא חושב שהוא יחזור, לדעתי הוא מת."
"למה אתה חושב שהוא הסתלק?"
סולי מגחך, "בגלל אימא והאחיות שלה, ואני לא יכול להאשים אותו, מה שאני לא מבין זה איך הוא הצליח בכלל להכניס אותה להיריון."
"אתה זוכר משהו ממנו?"
"כלום."
"ולא שאלת?"
"רק כשהייתי קטן, אבל הן לא רצו לספר לי כלום, ובסוף התייאשתי וויתרתי."
הוא מושך בכתפיו בהשלמה, "מילא, הסתדרתי לא רע גם ככה."
שנינו מסתכלים זה על זה, "אתה באמת חושב ככה סולי? נראה לך שזה שגדלת בלי אבא לא השפיע עליך?"
"לא, האמת שלא, אני די בטוח שהסתבכתי עם אחד כמו ארי כי לא היה לי אבא, אבל זה כבר קרה, מה הטעם לדבר על זה?"
"כדי שלא תעשה שוב את אותה טעות, ואם מדברים על ארי, מתי תבקש ממנו עוד כסף?"
סולי נאטם ומסתגר, נזכר פתאום שיש לו משהו חשוב לסדר במטבח ובורח. הייתי רודף אחריו וממשיך להציק, אבל הטלפון מצלצל פתאום וזה קוקו.
"איפה דני?" הוא שואל בחומרה.
"בבריכה, הוא מאמן היום, מה קרה קוקו, למה אתה כועס עלי?"
"אני לא כועס עליך, אבל אני מודאג." משיב קוקו בקול רציני, ואני לא יכול לא לשמוע שז'וז'ו צועק עליו ברקע בצרפתית.
"מה קורה קוקו? למה ז'וז'ו מתעצבן?"
"הוא חושב שעדיף שאני לא אתערב." מסביר קוקו.
"תתערב במה?"
"בעניינים של דני ושל אבא שלו."
"אולי הוא צודק?"
"אולי, אבל בבר לא מדבר כל כך טוב עברית, ודני כמובן לא מבין צרפתית, אני לא רוצה להתערב, אני רק רוצה לתרגם, איפה דני?"
"בבריכה, מתאמן, אתה רוצה שאני אשלח אותו אליך אחרי שהוא יחזור?"
"אם אתה מוכן, אני אודה לך מאוד."
"בסדר, תגיד קוקו, איך הוא, הבבר הזה? איזה מין בן אדם הוא?"
"בן אדם חלש ושבור." עונה קוקו אחרי כמה שניות של מחשבה, "וגם חולה." הוא מוסיף.
"חולה במה?"
קוקו נאנח ואומר שהוא לא בטוח, יש לו סכרת, וגם הלב לא משהו, ובעיקר כואבת לו הנשמה, וחשוב לו מאוד להסביר, ולבקש סליחה, ואם יש לי איזה כוח השפעה על דני אז בבקשה…
"אני אנסה."
"אולי תבקש מרוני להתערב גם כן."
"בסדר."
"מה קורה בינך לבינו? אתם יחד או לא?"
"קשה להסביר, הוא גר איתי אבל אנחנו לא ממש יחד, זה מסובך קוקו."
"אני יודע, לי אתה לא צריך לספר, בסילווסטר השנה אני וז'וז'ו חוגגים שלושים שנה יחד, נעשה מסיבה, נזמין חברים, אתה מוזמן, וגם רוני, ותביא גם את החבר החדש שלך."
"אני אבוא, אני מבטיח, בקשר אליהם אני לא יכול להתחייב."
"הבנתי, תודה מנחם, להתראות."
שלושים שנה יחד, כל הכבוד להם אני מהרהר בחיבה בזוג הספרים שלי, משאיר לדני הודעה בנייד שיקפוץ למספרה, ובהחלטה פתאומית של רגע מתקשר לארי.
הוא עונה מיד, נשמע דרוך ועצבני. "הילדים בסדר?" הוא שואל במתח.
"מאה אחוז, הם במגרש השעשועים עם אנחל, סולי מכין להם עכשיו ארוחת ערב ועוד מעט כולנו נאכל יחד, תקשיב ארי, לא נעים לי לדבר אתך על זה, אבל אתה לא נותן לסולי מספיק כסף בשביל הילדים, הגן שלהם עולה המון, ויש גם עוד הוצאות… יש מצב שתכניס לו לחשבון יותר כסף?"
"מה יותר כסף?" מתרתח ארי, "הוא גר חינם בדירה שלי, משכיר אותה לך ולאקס שלך ועכשיו הוא רוצה עוד כסף?"
"את הכסף שהוא מקבל ממני ומהאקס שלי הוא צריך כדי לשלם על המשכנתא הענקית שיש על הבית שלך, וחוץ מזה צריך לשלם גם חשמל, ומים, וארנונה. צריך גם לאכול לפעמים ולשלם על המכונית. תאמין לי שאנחנו חיים ממש בצמצום, רק הגן שלהם עולה איזה ארבע אלף ₪ וזו רק ההתחלה, הם צריכים בגדים וצעצועים, וצריך לשלם עליהם ביטוח בריאות, ולהאכיל אותם כמובן."
"כמה כבר עולה לקנות אוכל לשתי תינוקות?" מתווכח ארי בכעס, ומטון קולו האנטיפטי ברור שהוא חושד שאנחנו רוצים לסחוט ממנו כסף, עכשיו אני מבין למה סולי מתחמק משיחה איתו.
"תראה ארי, אני מצטער שאני צריך ללחוץ עליך אבל תאמין לי שכל גרוש שאתה שולח הולך על הילדים, ההוצאות על הבית הזה ממש גדולות וסולי עובד רק משרה חלקית ולא מרוויח כל כך טוב, הוא משקיע המון זמן בילדים, אנחנו עוזרים כמה שאפשר אבל ממש קשה לו."
"אם כל כך קשה לו שייתן אותם למשרד הרווחה, מצידי שימסרו אותם לאימוץ." פולט ארי בפזיזות חסרת מחשבה שמעלה את חמתי להשחית.
"תגיד, אתה לא מתבייש? מה אימוץ? הם כבר בני ארבע וחצי, זה לא תינוקות שלא מבינים כלום, הם בני אדם קטנים והם קשורים מאוד לסולי, והוא נותן בשבילם את הנשמה, ילדים זה לא חתולים שאפשר למסור, איזה מין אבא אתה? מה הבעיה שלך?"
ארי מתחיל להתבכיין כמה קשה לו, וכמה הכל יקר באוסטריה, ומספר לי כמה הוצאות יש לו על שכר דירה, ורכב, והבית אבות של דודה אמה…
אני מקשיב בשקט, נותן לו לשפוך את הלב ולהתלונן כאוות נפשו, ובסוף הוא נרגע, מבטיח שישלח עוד אלפיים ₪, רוטן ומקטר עוד קצת, וסוגר סוף סוף.
"איזה מניאק." אומר רוני שהתגנב בינתיים הביתה, והקשיב בשתיקה לשיחה המביכה, "זבל של בן אדם." הוא פוסק, ואז הילדים נכנסים עם אנחל וביטון שעבר ממש במקרה בגן השעשועים והסתפח אליהם.
התאומים פרועים ומזיעים, ורעבים מאוד, וצריך לחלוץ להם נעלים, ולשטוף ידיים, להאכיל ולהשקות, לענות להמון שאלות, כולנו מתרוצצים סביבם, מפנקים אותם, נהנים מהם ומהאוכל שסולי הכין ואחר כך לקלח ולהלביש בפיז'מות, וסוף סוף הם במיטות וצריך לספר סיפור, ועוד אחד, ואז לכבות את האור הגדול ולהשאיר אור קטן ולשיר להם שירי ערש, ולתת ליטוף ונשיקה, ועוד חיבוק אחד קטן לפני שאומרים לילה טוב, ואחר כך הרי אי אפשר להשאיר את המטבח מבולגן, וצריך לנקות את המקלחת אחריהם, ולתלות עוד מכונת כביסה אחת. אני לא מבין איך אימא אחת מטפלת לבד בכמה ילדים ובבעל.
אנחנו טורחים ומתאמצים עד שמונה בערב, ורק אז יכולים לצנוח מול החדשות, לשאוף אוויר, להתעדכן בחדש בעולם, ובין לבין לדבר קצת על היום שעבר עלינו.
בינתיים דני חוזר, שבע אחרי שז'וז'ו פיטם אותו במעדנים, מתלונן שקוקו וז'וז'ו נתנו לו על הראש ודרשו ממנו להתחיל להיות בן אדם עם אבא שלו, ומסביר למה לא בא לו, ובמקום לקבל אהדה והבנה הוא חוטף קצת גם מאיתנו. אני מזכיר לו את מצוות כיבוד אב ואם, וסולי מוסיף ואומר שהלוואי והוא היה זוכה להכיר את אבא שלו ומזהיר את הילד שיום אחד הוא יתחרט על ההתנהגות שלו ואז זה כבר יהיה מאוחר מידי. דני עושה פרצופים ומסתלק לבלות עם חברים, וכשאני מזכיר לו שמחר יש בית ספר ושלא יחזור מאוחר הוא אומר לי להפסיק להציק.
"בעוד כמה שנים גם התאומים יהיו חוצפנים כאלה." אני מזהיר את סולי שצוחק בכל פה, ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
"הוא ילד טוב, תפסיק להציק לו." מגן ביטון על דני, ואחר כך מסתלק עם אנחל לדירה למטה, ומשאיר את שלושתנו לבד.
אנחנו מזפזפים קצת, מנסים למצוא משהו מעניין ולא מצליחים עד שסולי נשבר ראשון, מתלונן שהוא הרוס והולך לישון.
אני נרדם על הספה ומתעורר אחרי שרוני מנשק אותי על המצח, אומר לי לילה טוב, מחייך כשאני שואל אותו למה הוא ערום, ומסתלק לחדרו. אני מתיישב לאט, רואה שכבר מאוחר, והולך לישון ליד סולי.
בבוקר סולי מעיר אותי בקריאת שמחה ומבשר לי שהוא בדק כרגע את המצב בבנק, וארי הכניס כסף לחשבון ככה שאני לא צריך למכור את המכונית שלי. הוא נשמע כל כך מאושר עד שאין לי לב לשאול אותו למה הגופייה של רוני זרוקה מתחת למיטה שלנו והאמת, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת את התשובה וחוץ מזה התאומים עם אנחל וביטון נכנסו להגיד בוקר טוב. עדיף לשתוק בינתיים.
אחרי שמצאת את הגופייה של רוני מתחת למיטה שלי ושל סולי החלטתי לא להיות פזיז, לשתוק ולחשוב קודם וזה מה שעשיתי – שתקתי וחשבתי עד שלא יכולתי יותר והלכתי לדבר עם בוריס.
הוא הקשיב לסיפור שלי ובמקום לנחם אותי התפרץ עלי בכעס, התרגז, והיה חסר סבלנות ומעליב. "די כבר." צעק עלי, "מספיק להיות הומו כזה. עוד לא הבנת שלא תשנה אותו, שהוא תמיד יהיה כזה? לא נמאס לך להיות תמיד קורבן? אף אחד לא מכריח אותך לסבול, אם אתה עדיין בקשר עם הכושי כנראה שזה מה שמתאים לך אז די לילל."
"כן, אבל…"
"הוא חרמן חסר מעצורים, פרא אדם שלא יודע לרסן את הזין שלו, הוא תמיד היה כזה, ואם הוא לא היה כזה לא היית אוהב אותו כל כך, אין לי מושג מה אתה עושה עם הסולי הנעבעך הזה, הוא בכלל לא מתאים לך."
"הוא בחור טוב, אל תלכלך עליו."
"אני אמרתי שהוא לא בחור טוב? הוא בחור מקסים, והוא גם מוצץ נהדר, אף אחד לא יודע לתת לגבר הרגשה טובה כמו סולי, ועוד לא אמרתי כלום על הכישרון שלו במטבח, אבל הוא נקבה, יש לו זין, אבל בראש הוא נקבה שנולדה לשרת גבר, לטפל בו ובילדים שלו ובבית שלו, בגלל זה הוא מתאים לארי הפוץ, אני משוכנע שבסוף הם יחזרו, יש גם את הילדים שקושרים אותם זה לזה, אבל גם בלי קשר לתאומים הם משלימים אחד את השריטות של השני בדיוק כמו שאתה וכושי נולדתם למרר זה לזה את החיים."
"ומה אתך בוריס, למי אתה מתאים?"
זה השתיק אותו, הוא הפסיק להתרגז ובהה בי, מופתע, "אני… אני… אני צריך להיות לבד, זה מה שמתאים לי, הכי טוב לי עם סולק שלי, לא אכפת לי שאנחל יקפוץ מידי פעם לביקור, ואם לא הוא אז ילד נחמד אחר, אבל הכי טוב לי להיות לבד, בלי כל הבלגנים שלכם."
"בוריס, באמת, כמה שטויות אתה מדבר? אתה שיכור מהתחת."
"נניח שכן, אז מה? זה לא אומר שאני לא צודק, בעצם, כמה שאני יותר שיכור ככה אני יותר צודק."
פרצתי בצחוק וניסיתי לחבק אותו, והוא התרגז והדף אותי לאחור, אמר לי שנמאס לו לראות אותי עושה פרצוף של למך אומלל, ושהגיע הזמן שאני אזכור שאני גבר לא פחות מהעיראקית המשוגעת ואתחיל לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה, ולא לפי הרצונות של אחרים, וכדאי לי למהר, כי אם נדמה לי שאני אשאר תמיד צעיר ויפה ואני חושב שהזין שלי יעמוד תמיד אני טועה, הזמן בורח מהר מאוד, ולפני שאני אבין מה קורה איתי אני אהיה זקן ועייף עם זין נבול, אז כדאי שאפסיק להתבכיין ואתחיל לחיות, ודי עם ההתקרבנות הרכרוכית הזו, "זיינו אותך? יותר טוב שתזיין חזרה במקום ליילל." יעץ לי לפני שהעיף אותי החוצה.

אטרף
חזרתי הביתה ומצאתי את סולי משחק עם הילדים בסוכה, ואת אנחל אורז מזוודה.
"יחד עם יום כיפור יוצא סוף שבוע ממש ארוך, קיבלתי הזמנה לטוס לכרתים במטוס פרטי ולבלות עם אחד… הוא עשיר ומגניב, ומתלהב ממני מאוד." סיפר לי, נלהב כמו ילד שיוצא לקייטנה.
"כמה זמן אתה מכיר אותו?" חקרתי בדאגה.
"רק כמה ימים, אבל אל תדאג, הוא בן אדם ממש נחמד." חייך אנחל, מקפץ בהתרגשות בין החדרים, מלקט את החפצים שיהיה זקוק להם לדעתו לקראת החופשה המגניבה שלו. דחפתי לו קונדומים, ובדקתי שיש לו מטען לנייד וקצת כסף, וביקשתי שייזהר ושלא יעשה דברים שלא מוצאים חן בעיניו גם אם נדמה לו שהוא חייב, ואחרי שהוא הסתלק במונית שהחבר החדש שלו שלח לאסוף אותו העברתי את המחשב שלי לחדר שלו, פתחתי לי כרטיס באטרף, סרקתי כמה תמונות מהקיץ שעבר שבהן אני מפגין שרירים, חזה שעיר, והבעה גברית עולצת, והתחלתי ליישם את העצות של בוריס. גיליתי בשמחה שהאתר המיתולוגי הזה השתדרג מאוד, יש אפשרות לציין בפרופיל כל פרט חשוב על עצמך, כולל נשאות, ואפשר לשים המון תמונות ואפילו וידאו אם אתה ממש רוצה להשקיע, והכל נעשה נגיש וקל, הושט היד וקטוף לך זיונים מלא חופניים.
נכון, המבחר בצפון קטן יותר מאשר בתל אביב ופרבריה, אבל אם אתה לא עצלן, ולא בררן, לא נעול על דוגמנים חלקים וצעירים, וחושב שבוגרים מלאי גוף ושעירים זה סקסי מאוד, אתה מסודר, ואם אתה לא מתרגש מזה שחלקם נשואים אתה בכלל מלך.
אני לא אפרט יותר מידי, אבל יש סיבה טובה מאוד לזה שלא עדכנתי בזמן האחרון את הבלוג, הייתי עסוק מאוד וכשהיה לי קצת זמן פנוי העדפתי לישון ולחדש כוחות במקום לברבר את עצמי לדעת בבלוג.
אני מניח שיש כאלה שיעקמו את הפרצוף על הדרך בה בחרתי להתמודד עם המצב, אבל יש הרבה להגיד לזכות סקס נטו – סקס עם גברים אמיתיים, לא מתוסבכים, לא שרוטים, לא מתנצלים, גברים שרוצים לזיין או לקבל זין, יודעים בדיוק מה הם רוצים ולא מבזבזים זמן על שיחות וקשקשת מיותרת.
נכון, להיות עם מישהו שאתה אוהב זה הרבה יותר כיף, אבל זה סוג אחר של הנאה, מעודנת ומספקת יותר, ובטח בריאה יותר לגוף ולנפש, אבל מה אם אי אפשר? הרי אם מתעקשים לאכול תמיד ארוחות גורמה מלוות ביין משובח, עלולים לגווע מרעב, לפעמים אין ברירה אלא לחגוג עם בשר על האש, פיתות ומשקאות מוגזים נחותים ולעזאזל הדיאטה.
סולי ורוני ניסו לברר מידי פעם מה קורה ולאן אני נעלם כל הזמן, ומה אני עושה בלילות כשאני לא ישן בבית, אבל כשנהמתי עליהם שאני עושה מה שבא לי, וזה לא עסקם, הם שתקו ולא ניסו להתווכח.
ביליתי ככה את מוצאי יום כיפור, והמשכתי בזה עד סוף השבוע הארוך מאוד של סוכות, ורק כשאנחל חזר פתאום בלי הודעה מראש, נראה כמו מלאך קצוץ כנפיים ועצוב מאוד התעשתי, ביטלתי את הפגישה שקבעתי לשבת בצהרים עם דוב חרמן אחד שהתאכזב מאוד, והתפניתי לטפל בו.
בגלל שהייתי פעם חובש קרבי אני הממונה על העזרה הראשונה בבית, למזלי לא יצא לי עד היום לטפל במשהו חמור יותר מאשר ברך שרוטה, או כוויה באצבע בגלל טיפול לא זהיר בתבנית מתכת חמה. החבלות על גופו של אנחל היו בעיקר מכות יבשות ושטפי דם, אבל משהו בעיניים שלו רמז לי שהפגיעות שלו הן בעיקר פנימיות, ושאין בקופסת העזרה הראשונה שלי אף תרופה שתוכל לעזור לו. הוא סירב לדבר, רצה רק מקלחת חמה מאוד ולישון. התעורר אחרי שעתיים בדמעות וביקש מים, ושוב נרדם, ושוב התעורר, רועד ומתייפח. הסימפטומים האלה היו מוכרים לי יותר מידי, ואחרי התייעצות עם סולי המודאג נתנו לילד כדור הרגעה וכוס תה עם דבש וישבנו לטכס עצה. בינתיים הגיע רוני ונכנס גם הוא לראות מה המצב של המלאך הנופל שלנו.
"הוא ישן." דיווח לנו, "ראיתם את הסימנים שיש לו על הידיים?" הביט בי במבט מאשים.
אני מודה, עשיתי לו לפעמים סימנים זהים, אבל זה היה על פי דרישתו המפורשת, והוא נהנה ואחר כך נרדם, מחייך, מרוצה מאוד ולמחרת קם חרמן שוב, אף פעם לא עשיתי לו טראומה והוא בחיים לא לקח כדורי שינה, בטח לא בגללי. "אתה לא מתבייש?" התנפלתי עליו, "נראה לך שאני והילד הזה… וחוץ מזה בזמן האחרון כמעט לא הייתי בבית."
"כן, שמתי לב, ואם כבר מדברים על זה, לאן אתה נעלם כל הזמן?"
"מה זה עסקך? כאילו שאכפת לך ממני, תתעסק בעניינים שלך ואני בשלי."
"אל תריבו, בבקשה." לחש סולי, "הילדים ישנים." החלפתי מבט עם רוני ושנינו התביישנו בהתפרצות שלנו וסתמנו. סולי ניצל את ההזדמנות לבקש סליחה, ולבשר לנו שהוא השכיב את הילדים לישון מוקדם כי הוא טס הלילה עם התאומים להולנד.
"מה?" נדהמנו שנינו, "מה פתאום הולנד?"
"בין כה יש להם חופש מהגן, וארי קנה לנו כרטיסים ללונה פארק מיוחד לילדים. בהתחלה חשבתי לשלוח אותם עם אנחל, אבל ארי התעקש שאני אבוא ולמזלי לא צריכים אותי בעיתון בחול המועד." הסמיק סולי, ספק מנחת, ספק מבושה.
"ואיפה תגורו?"
"במלון, יש שם מלון מיוחד למשפחות." השפיל סולי את עיניו, ואחר כך הרים אותן שוב, "רציתי לספר לך עוד לפני שבוע חמי, אבל היית כל כך עסוק, אתה כועס?"
"לא למה שאני אכעס? אלא החיים שלך, תעשה מה שבא לך."
"אני מבין." אמר סולי בקור רוח וקם, "טוב, אני צריך לארוז." הכריז והסתלק.
"אז מה, נפרדתם?" שאל רוני אחרי שהדלת נסגרה אחרי גבו.
"אני חושב שכן." אמרתי, קצת נדהם.
"מה, רק בגלל שאני והוא… רק התמזמזנו קצת מנחם, למה אתה עושה סיפור מכל דבר?"
"אני לא, ממש לא, תגיד אהרון, עשית את זה בכוונה?"
"כן, אבל לא הכרחתי אותו."
"אני יודע, אבל מצד שני הוא לא הכריח אותך להשאיר את הגופייה שלך מתחת למיטה שלנו."
רוני גיחך, "לא, זאת הייתה הברקה שלי, הרי לא חשבת שאני אוותר עליך כל כך מהר, ועוד לסיסי?"
"אם באמת הייתי רוצה אותו לא היית מצליח לקלקל לנו."
"יכול להיות, אבל אני חושב שאחרי כל הפעילות הנמרצת שלך בשבוע האחרון אפילו סיסי כבר קלט לאן נושבת הרוח, מה עובר עליך בזמן האחרון חמי? לא מתאים לך להשתרלל ככה, אני מקווה שנזהרת."
"אל תדאג, נזהרתי מאוד, וליתר ביטחון ציינתי בפרופיל שלי שאני נשא."
"זה בטח קלקל לך לא מעט הזדמנויות."
"ממש לא, הקסם האישי שלי התגבר על כל החששות."
"קסם אישי, מצחיק מאוד." נשף רוני בבוז, מנסה להפגין אדישות משועשעת, אבל עלי הוא לא הצליח לעבוד, אחרי כל כך הרבה שנים יחד ידעתי היטב שהוא מרמה.
"אף אחד מהם לא היה יפה כמוך." ניסיתי להחמיא לו, אבל כל מה שהצלחתי היה לעצבן אותו.
הוא זינק עלי, נרגז כמו פנתר רעב, וניסה להכות אותי. ריסנתי אותו בקלות, צוחק. הוא נאבק בי בכל כוחו, מקלל בשטף. התגוללנו על הרצפה, מועכים צעצועים של הילדים ומרעישים כהוגן. סולי נכנס, נרגז, וביקש שנפסיק מיד להרעיש ונעוף לו מהפרצוף. רוני היה מוכן לפצוח במריבה סוערת, אבל תפסתי בעורפו וגררתי אותו למטה, לחדר שלו, זרקתי אותו על המיטה שלו ונשכבתי עליו, מועך אותו תחתי. העמדת הפנים הכל כך גברית שלי נפסקה מיד כשהוא התחיל לבכות.
"מה קרה? אני מכאיב לך?" נבהלתי, ונחפזתי להתיישב.
"אידיוט." אמר רוני ומשך אותי אליו חזרה, "תמיד אתה מפסיק כשאני מתחיל להתחמם."
"אבל אתה בוכה."
"אתה לא אמור לשים לב."
"אתה כזה דפוק."
"כן, אבל אני הדפוק שלך."
"שתוק כבר כושי."
"נראה אותך מכריח אותי." גיחך רוני מבעד לדמעותיו.
"רוני, לא היינו כבר בסרט הזה? באמת בא לך להתחיל עם זה שוב?"
"כאילו שהפסקנו אי פעם."
"בטח שכן, או שרק נדמה לי שעברת לאילת וכמעט התחתנת?"
"רק נדמה לך, בוא הנה, תנשק אותי." כרך רוני רגליים חזקות וגמישות סביב מותניי, אמר לי בקול מתנשם שרק אני עושה לו את זה, שלף מאי שם קונדום והעלה אותו בזריזות על אברי שהזדקף לקראתו בלי להתחשב בדעתי על העניין המפוקפק הזה.
רק אחרי שהקונדום מילא את ייעודו לשביעות הרצון של שנינו נזכרתי שבעצם הייתי אמור להתנגד ולהסתלק עוד בהתחלה, אבל עד אז כבר הייתי מנומנם והגוף שלו, הצמוד לשלי, היה כל כך נעים ומוכר… טוב, אולי בפעם הבאה.
"אל תספר לביטון." ביקש אנחל אחרי ששוב התעורר בבהלה משינה טרופה על הספה ומצא אותי לצידו, מביט בו, מודאג.
"לא לספר לו מה? איך אני יכול לספר אם אני לא יודע כלום?"
אנחל משפיל מבט, מתפתל, נבוך, מבויש ושותק.
"ביטון ידע שאתה נוסע לטיול?"
"כן, בטח, שאלתי אותו מה דעתו ואם זה לא מפריע לו שאני משתזף ביון כשהוא מזיע במילואים, והוא אמר לי שאין לו בעיה עם זה, שאסע ואבלה יפה."
"יפה מצידו, תגיד, מה בדיוק קורה בינו לבינך?"
"אני עוד לא יודע, היינו יחד רק כמה ימים ואחר כך הוא יצא למילואים, ועד שהוא חוזר אני מתחיל ללמוד. הוא מאוד מוצא חן בעיני, אבל הוא מבוגר יותר ממני בשמונה שנים, והוא כזה, כזה…"
"ממוקד."
"בדיוק, הוא גבר, רציני כזה, יודע מה הוא רוצה מהחיים, ואני…" אנחל מביט בי במבט מתחנן, "אם הוא ידע הוא לא ירצה להסתכל עלי יותר."
"אנחל, אני לא יודע מה בדיוק קרה שם, אבל אני יכול להגיד לך שני דברים, קודם כל, זאת לא אשמתך, ושנית, לך תעשה בדיקת דם."
"זו כן אשמתי, וכבר עשיתי, למרות שהם השתמשו בקונדומים."
"הם?"
הוא נאטם, מסתגר מפני, "לא רוצה לדבר על זה. הייתי טיפש ותמים, חשבתי ש… לא חשבתי, אני טיפש." הוא חובט באגרוף במצחו, "סטופידו, קרטין." הוא מקלל את עצמו ובורח שוב למקלחת. כל שעתיים הוא מתקלח, בטח נקבל חשבון מים מזעזע.
בלילה אני מספר הכל לרוני שמקמט את מצחו בדאגה ושואל אם לא כדאי שבכל זאת אספר לביטון שמשהו לא טוב עבר על אנחל.
"אבל אנחל ביקש שאני לא אספר, אם הוא ירצה הוא יספר בעצמו."
"ואם הוא לא ירצה?"
"אז לא, שישתוק, זה עסקו, אני בטח לא אלשין עליו." אני מחליט.
רוני מהנהן – שנינו גדלנו פחות או יותר באותה שכונה, הוא מבין את דרך המחשבה שלי. לא להלשין היה הדיבר האחת עשרה בשכונה שלנו. לא, בעצם השתים עשרה, האחת עשרה היה – תהיה גבר, אל תהיה הומו.
טוב, יש דברים שאי אפשר לשלוט בהם, יצאתי הומו אבל עדיין אני גבר ואין מצב שאני אלשין על אף אחד. "מצד שני," ממשיך רוני לחפור, "ברור שמשהו לא טוב עבר על אנחל, שהוא זקוק לעזרה, אולי לטיפול נפשי, אני לא יודע איך הוא יבנה יחסים בריאים עם ביטון אם הוא ידחיק את הטראומה שעברה עליו."
הבגרות והתבונה בדבריו של רוני מפתיעים אותי מאוד, כמה שונה הוא נשמע מהילד הפוחז שהכרתי פעם. "אני לא יודע רוני, מה אני מבין ביחסים בריאים? ואם מדברים על זה, מה אתה מבין בזה?"
רוני מחמיץ פנים, מתרעם, מוחה על דברי, מאיים עלי באגרוף מבודח. אני לוכד את פרק ידו בידי, מנשק את אגרופו הקטן, ואחר כך את פיו. "אתה נשאר לישון איתי?"
"איזה שאלה?" הוא מצטחק, מחבק אותי, נצמד אלי מכף רגל עד ראש. אברו הנכון תמיד לפעילות מזדקף בחדווה לקראתי, ואנחל נשכח.
עוד מהפעם הראשונה הסקס שלנו היה תמיד מרגש ומוצלח ובלי קשר למה שקרה מחוץ למיטה הוא הלך והשתפר עם השנים. יש משהו ביחד שלנו במיטה שמדליק את שנינו ועושה לנו טוב. אלוהים יודע שניסינו להיות גם עם אחרים, אבל אנחנו תמיד חוזרים זה לזה, מגלים מופתעים שהקסם לא פג ואפילו נעשה טוב יותר.
אפילו כשהוא נעשה קצת אלים מידי לטעמי אני מוכן להתאים את עצמי אליו, לשחק את התפקיד שהוא מטיל עלי כדי לשמח אותו ונהנה מההנאה שלו. מאז הניסיון האחרון של אהרון להיות סטרייט הוא נעשה שקט ומרוכז יותר, פחות פרוע, מתרכז לא רק בעצמו, מתמסר יותר. הוא מרשה לעצמו להיות פחות אקטיבי, מנסה פחות להוכיח איזה גבר הוא וזה הופך את הסקס שלנו לזורם ונעים יותר.
מאז שסולי לא כאן הוא גם מתווכח איתי פחות, האמת, הוא ממש חמוד, אם לא היה לי ניסיון רב שנים איתו עוד הייתי מתחיל להיות רגוע לידו. "אתה ממש מתוק בזמן האחרון, אני מתחיל להיות מודאג, מה קרה לך כושי, מה אתה שוב זומם?"
"שום דבר, באמת… סתם, טוב לי אתך, נעים לי פה, בדירה הזו, החדר הזה נחמד, מוצא חן בעיני שיש יציאה לגינה ויש עצים מסביב. מתי סולי והילדים חוזרים?"
"אחרי החג, בתחילת אוקטובר. אתה מתגעגע אליו?"
"כן, קצת, בעיקר לפאי לימון שלו, וגם לילדים, אני אוהב ילדים, והתאומים ממש ילדים טובים, אשכנזים חמודים כאלה. שקד ממש מתוק והקטנה… איזה גברת, חכמה ומקסימה כזאת, אני חולה עליה, גם אתה אוהב ילדים מנחם?"
"כן, מאוד."
"לדעתי אתה תהיה אבא נהדר."
"יכול להיות, אבל…"
"שום אבל, כיום זה כבר לא כזו בעיה."
"עדיין זו בעיה, וזה גם יקר בצורה מזעזעת, וחוץ מזה אני נשא אז…"
"מנחם." הוא נשען על מרפק אחד, מביט בפני במבט מרוכז, עיניו ממש קודחות בעיני, סימן שהוא רוצה להגיד משהו חשוב, "אני אוהב אותך, באמת, אני יודע שלפעמים אני… אבל אני ממש אוהב אותך, אתה אוהב אותי?"
"אני אחשוב על זה, תן לי כמה ימים לכנס ועדה שתדון בנושא, ואחר כך אני…"
הוא דוחף ברך גרמית לבטני, "די, אידיוט. תפסיק לקשקש, תגיד את האמת, אתה אוהב אותי?"
"זה תלוי, אם אני אגיד שכן אז תפסיק להרביץ לי?"
"מפגר, אתה לא יכול להגיד פשוט כן?"
"בסדר, אני אומר פשוט כן."
"מנחם, די עם השטויות שלך, אתה אוהב אותי או לא?"
"כן, חוץ מהפעמים שבא לי לחנוק אותך אז כן. למה אתה שואל, אתה רוצה להציע לי נישואים?" אני מתלוצץ.
"כן." הוא מצהיר, וצוחק למראה פני הנדהמות.
"אהרון? נו, די, מה עובר עליך?"
"כלום, סתם, אני חושב שאני מתבגר."
"הגיע הזמן."
"כן, נכון, באמת הגיע הזמן. הייתי בן עשרים ואחת כשפגשתי אותך, מאז עברו שש שנים, עשיתי הכל, הייתי בכל מקום, ניסיתי כמעט כל דבר, ובכל זאת לא הצלחתי להפסיק לאהוב אותך. אין לי חיים בלעדיך, אני רוצה שנישאר יחד כל החיים, ואתה?"
"כל החיים זה הרבה זמן אהרון." אני מעיר, יודע ששוב אני יוצא אשכנזי מבאס, אבל מה לעשות, כזה אני.
"טוב, אז לא." הוא צועק, מאוכזב, ועיניו מתמלאות דמעות.
"תפסיק להתעצבן, הרי לא אמרתי לא, אני אף פעם לא אומר לך לא, הלוואי ויכולתי אבל אני לא מסוגל."
עכשיו הוא בוכה, "למה אתה מדבר ככה? אתה חייב להיות תמיד גועלי כזה?"
אני מתמלא חרטה, מלטף, מנחם, מנשק, מתנצל, מבטיח אהבת נצח אם הוא רק ירצה. נסחפתי קצת בניסיון לכפר על הקרירות הקודמת שלי והוא צוחק, אבל מרוצה, אומר לי לא להגזים ופניו היפים זוהרים. הוא כזה דראמה קווין מצחיק, אני חולה על התחת השחום שלו ולא מתבייש להגיד לו את זה.
"אז אתה מסכים?" הוא מתרפק עלי, קורן משמחה.
"מסכים למה?"
"להתחתן ולעשות יחד ילדים."
"אתה רציני? איך בדיוק אתה חושב לעשות את זה?"
"עם ספירית, זוכר אותה?"
"בטח, מה קורה אתה בזמן האחרון? היא כבר חזרה מהודו?"
"כן מזמן, היא חיה כבר שנה עם בחורה אחת נחמדה, ובזמן האחרון הן החליטו שהן רוצות להביא ילדים יחד ומיד התקשרו אלי."
"אתה רציני כושי? באמת? אבל… תשמע, ילדים זה לא צחוק, זה עסק רציני, אתה לא יכול להשתגע פתאום ולהחליט שבא לך לחזור בתשובה, או להסתלק, אתה מבין את זה?"
"כן, בטח, מה נראה לך?"
"נראה לי שאתה צריך לחשוב על זה עוד קצת כושי, וכמובן שאנחנו צריכים קודם להיפגש אתן, להכיר יותר טוב, לתכנן הכל מראש, לחשוב מה ואיך, ולחתום חוזה, ולעשות הסכם אצל עורך דין, ולהחליט על כל הפרטים עוד לפני ש…"
"נו, די, די, אתה מצליח להוציא את הכיף מכל דבר."
"רוני, ילדים זה שמחה וכיף והכל, אבל זה גם אחריות ענקית, ונטל כספי גדול ו…" הוא מעווה את פניו בסלידה אבל אני מתעקש, "אתה חייב להבין שילדים זה משהו שמשנה לך את כל החיים, ברגע שיש לך ילדים אז די, אתה חייב להתבגר, להיות רציני, אחראי, להפסיק לשתות, לא לצאת יותר למסיבות, לא לעשן, בטח לא לידם, אתה צריך לתת להם דוגמא טובה, לעשות חיסכון בבנק, ביטוח, פנסיה. נגמרה הספונטניות, מעכשיו החיים שלך נעשים רציניים, חיים של מבוגרים."
"אני יודע מנחם, אני לא כזה טמבל." הוא מבטיח ושנינו מסתכלים זה על זה, מתרגשים מהצעד שהחלטנו עליו.
אני מרגיש איך האהבה שאנחנו רוחשים זה לזה חולפת בין שנינו כמו זרם חשמלי, ואני יודע שגם הוא מרגיש אותו דבר, ופתאום אני שמח כמו שלא שמחתי כבר המון זמן.

2. בעיטה בתחת

יש חברים שמנחמים אותך כשאתה עצוב, מלטפים ועוטפים ועושים לך נעים בגב, ויש כאלה שבועטים לך בתחת ומכסחים אותך.
תשאלו – בשביל מה אתה צריך חברים שיבעטו בך? אלה חברים אלה?
ואני אומר כן, בפירוש כן. כי מי יגיד לך את האמת בפנים ויטרח לאפס אותך אם לא חבר אמיתי?
ללטף ולהחמיא יכול כל אחד, זה קל ונעים, אבל מזיק כמו לאכול יותר מידי ממתקים, ומיד פעם אתה צריך מישהו שישים לך מראה מול הפנים, ינזוף וישאל אותך מה לעזאזל נסגר אתך? ולמה אתה מתנהג כמו איזה זבל?
זה בדיוק מה שקרה לי עם ביטון שהוא חבר ותיק מאוד שלי, והרבה פעמים עצבן אותי והכעיס אותי, אבל תמיד אמר לי את האמת ביושר ובלי משוא פנים.
מאז שהוא נסע לאיטליה ללמוד להיות וטרינר קצת אבדנו קשר, הוא חזר לארץ לעיתים מאוד רחוקות, ותמיד התרוצץ בין קרובי משפחה והיה עסוק ולחוץ, והאמת, מאז שהוא וארקאדי כבר לא היו יחד הוא גם לא ממש התאמץ להיפגש איתי. נדמה לי שהוא הרגיש קצת לא נעים ממני כי בזמנו ביקשתי ממנו להשגיח טוב על ארקאדי -האקס המלאכי שלי – והוא לא הצליח לעשות את זה, ארקאדי נעלם אי שם באירופה, ואני מניח שביטון האשים את עצמו וסבר שאם הוא היה משגיח עליו יותר טוב, משקיע בו יותר, שומר עליו כמו שצריך, ארקאדי לא היה נעלם.
זה שטויות כמובן, אף אחד, חוץ מארקאדי, לא היה מצליח להציל אותו מעצמו. אני אף פעם לא אדע למה ארקאדי המסכן סירב להיאבק ביצר ההרס העצמי שלו ולטפל בעצמו, והיום זה כבר מאוחר מידי – רוב הסיכויים שהוא כבר מת, או אבוד לנצח, תקוע באיזה מוסד לאלכוהוליסטים או מסוממים ולא זוכר אפילו מי הוא.
עם ביטון נפגשתי במקרה לפני ראש השנה כשלקחתי את הכלב לעשות חיסון שנתי נגד כלבת, והופתעתי לגלות שהוא עובד כעוזר הווטרינר של קרית עמל.
"ביטון, חזרת, מה אתה עושה פה?"
"אני עובד, ואני גם גר פה, ואתה?"
"אותו דבר." אמרתי, ושנינו צחקנו, ולחצנו ידיים וקבענו להיפגש אחרי הצהרים בספרייה. בעיקרון אני עובד מהצהרים עד הערב, אלא אם כן יש משהו מיוחד, אבל באותו יום הכל היה בסדר, רגוע ושקט, והיה לי זמן לשבת במשרד הקטן שלי ולשוחח עם ביטון בשקט, לשמוע מה חדש אצלו, ולספר לו קצת על עצמי. הוא נדהם לשמוע שאני ורוני כבר לא יחד, אבל גרים באותו בית, והרים את גבותיו בפליאה כששמע את הסיפור של סולי.
"מוזר מאוד העניין הזה." אמר, "איזה מין אבא זה שמסתלק לחו"ל נותן לאנשים אחרים לגדל את הילדים שלו?"
התירוצים שתירצתי בשמו של ארי – האקס המוזר של סולי – לא שכנעו אותו, "אז מה אם הוא רק תרם זרע ולא תכנן לגדל את הילדים? גם אימא שלהם לא תכננה למות כל כך צעירה, וזו עוד בת דודה שלו? ממש סיפור משונה… הילדים בסדר?"
"הילדים מקסימים, חכמים ובריאים, ויפים מאוד, אוצר ממש." נחפזתי לגונן על הקטנים שעוררו אצלי את היצר האבהי שתמיד קינן בי, "וחוץ מזה הוא ואימא שלהם היו רק חצאי בני דודים ו… טוב, זה סיפור מוזר, אני יודע, אבל סולי קשור אליהם מאוד וממש אוהב אותם, גם אבא שלהם אוהב אותם מאוד רק שהוא לא טיפוס משפחתי, הוא מין יקה קר כזה שאין לו סבלנות לבלגנים של ילדים, אתה מבין?"
"לא." הודה ביטון, "אני, אם הייתי מצליח למצוא מישהי שתעשה איתי ילדים אז…" הוא נאנח, "ברגע שאני אתבסס קצת כלכלית ואמצא בן זוג אני אתחיל לחפש מישהי שרוצה לעשות ילד, ואני אהיה אחלה אבא." הבטיח.
"אני בטוח בזה." הצטחקתי, ופתאום עלה בדעתי שסולי וביטון היו מסתדרים מצוין, שניהם היו טיפוסים חמים וביתיים כאלה, חרוצים וטובי לב ומשפחתיים מאוד…
"אז איך קרה שאתה חי במן שלישייה משונה כזו?" שאל ביטון בלי לטרוח להסתיר את מורת הרוח שלו.
"אני לא חי בשלישייה, זאת אומרת אני עם סולי, ורוני רק…."
ביטון הציץ בי וגיחך, ואני הסמקתי, ומזל שהטלפון צלצל והייתי צריך ללכת להביא משהו למישהי. נפרדנו בלחיצת יד, והוא הבטיח שאחרי החגים הוא יגיע לבקר, והיום הוא באמת הגיע, נפגש עם סולי שבדיוק עמד ובישל, ומיד התחבר איתו.
הם החליפו מתכונים, משווים בין המטבח המרוקאי לטוניסאי, צוחקים ונהנים, וכשרוני נכנס, רעב מאוד, והוסיף עוד כמה רעיונות שליקט מהאימא העיראקית שלו, ומהסבתא התימנייה היה בכלל שמח וטעים, ואז חזר אנחל עם הילדים, וכל העניין של ביטון בבישול התפוגג באחת.
ראיתי איך הוא טורף את אנחל בעיניים, ונזכרתי, המום מהמהירות בה חלפו השנים, שבפעם הקודמת ראיתי אותו מסתכל ככה על גבר לפני חמש שנים, בערב פסח. ביטון נדלק אז על ארקאדי שהיה בתקופה טובה יחסית, ונראה כמו מלאך בלונדי יפה תואר ובתולי. רק אלוהים יודע איך הוא נראה היום ואם הוא בכלל חי… גם אנחל, כמו ארקאדי, הוא בחור דק ועדין ובעל מראה תמים ובתולי – כנראה שזה הטיפוס שמדליק את ביטון.
אחרי שסיימנו לאכול ביטון ירד עם אנחל לחדר שלו בטענה שהוא רוצה לראות מה הוא לומד לפסיכומטרי, ונשאר שם זמן רב מאוד. לא הלכתי לבדוק מה קורה איתם, אנחל רק נראה ילד, אבל הוא יודע לדאוג לעצמו, וחוץ מזה הייתי עסוק בעשיית חשבון – לא חשבון נפש, חשבון כספי.
לאחרונה התברר לי שלמרות שאנחנו גרים בבית יפה ומרווח, ולא משלמים שכר דירה, המצב הכספי שלנו לא ממש מזהיר. ניצלתי את העובדה שהילדים יושבים בשקט ומשחקים מול הטלוויזיה, וכינסתי את שלושתנו כדי לעבור על החשבונות ולתכנן את החודש הבא.
אחרי עיון מעמיק במצב חשבון הבנק של סולי, שגם המשכורת שלי נכנסה אליו, התברר שארי משלם כסף רק על הילדים, ואנחנו אמורים לכסות מכספינו על המשכנתא שהוא לקח על הבית, וכמובן לשלם ארנונה, מים, חשמל ומיסים.
גם לי הייתה משכנתא לשלם על הבית שקניתי כשגרתי עם רוני בקריות, ולמזלי הדייר שגר בו שילם אותה, ועוד נשאר קצת עודף שחסכתי בחשבון חיסכון צנוע ששמרתי בבנק אחר.
היינו מסתדרים לא רע אם לא היה מתברר פתאום שיש לנו חוב על ארנונה ומים מהשנה שעברה – קיבלנו תזכורת מודפסת על דף אדום ומבשר רע, והיו תשלומים דחופים לגן של הילדים, ועוד מעט צריך לשלם חשבון חשמל שיצא החודש גבוה להחריד בגלל המזגנים שעבדו ללא הרף…
"אם נשלם חשמל לא יהיה לנו כסף לקנות אוכל." נחרד סולי והביט בי במבט חסר ישע, ורוני הניח יד מרגיעה על שכמו ואמר לו להפסיק להיות לחוץ, הוא ישלם עוד אלף ₪ לשכר דירה.
"אבל רוני…" התחיל סולי למחות במבוכה – הוא בכלל לא רצה לקחת מרוני שכר דירה, "וגם אנחל צריך להתחיל לשלם את ההוצאות שלו." הוסיף רוני בקור רוח. "מאיפה שיהיה לו כסף." התנגד סולי, "הרי אני לא משלם לו על הטיפול בילדים, והוא גם רוצה להתחיל ללמוד באוקטובר, אני לא יודע איך הוא יסתדר, רציתי לעזור לו ופתאום אני רואה שאין לי כסף לכלום."
"כי אתה עובד משרה חלקית ומרוויח גרושים, וארי הקמצן לא משלם לך מספיק על הטיפול בילדים שלו." פסק רוני בקשיחות.
"אבל הוא נותן לי לגור פה חינם." הביט בו סולי במבט אומלל.
"מה חינם? איזה חינם? אנחנו משלמים את כל ההוצאות על הבית, ומטפלים בילדים שלו במקומו, וכל מה שהוא מעביר לנו תמורת העבודה הזו זה אלפיים חמש מאות ₪ מסכנים שבקושי מספיקים לכסות את התשלום על הגן ועל הבגדים שלהם, אתה חייב לדבר איתו סולי, לבקש שיגדיל את המזונות לילדים, או שישלם את המשכנתא על הבית, משהו… מה שהוא נותן פשוט לא מספיק, אלה הילדים שלו, הוא לא יכול לצפות שנפרנס אותם במקומו." התלונן רוני, "אתה חייב להסביר לו את המצב סולי."
סולי התכווץ ואמר שהוא לא יכול לדרוש מארי כסף.
"למה לא?" תבע רוני, "לא רק שהוא לא משלם לך כלום על הטיפול בהם אתה גם צריך לפרנס אותם? זה לא הוגן, כל או-פר דפוקה מקבלת יותר כסף ממך, למה שלא תדבר איתו?"
"כי… כי לא נעים לי… ארי מתלונן כל הזמן שהכל נורא יקר באוסטריה והוא משלם המון על המעון של דודה אמה ו… אני פוחד שאם אני אבקש ממנו עוד כסף הוא ייקח לי אותם." לחש סולי, נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי.
הצעתי שאני אדבר עם ארי ואסביר לו את המצב הכלכלי שלנו, וסולי נבהל וביקש שבבקשה לא, שלא אתערב, וכמעט פרצה מריבה, אבל ביטון הופיע בדיוק בזמן, אמר שהוא צריך לזוז וביקש שאלווה אותו לרכב שלו, מה שהזכיר לי פתאום שבנובמבר, מיד אחרי היום הולדת שלי, צריך לשלם את הביטוח של הרכב שארי השאיר לנו, ויצא השנה ממש יקר כי עשיתי ביטוח נהג צעיר כדי שגם דני יוכל לנהוג…
ליוויתי את ביטון החוצה, שקוע במחשבות נוגות, וכאילו כדי להוסיף על עוגמת הנפש שלי הוא עיכב אותי ליד המכונית ושאל אותי בכעס מה אני חושב שאני עושה לכל הרוחות, ולמה אני מתעלל ככה בסולי?
"אי אפשר לרקוד על שתי חתונות." הודיע לי בפסקנות, "לגור גם עם החבר וגם עם האקס זה חרא של רעיון, וזה ייגמר רע מאוד. חשבתי שיש לך יותר שכל מזה מנחם."
"טוב, תראה, רוני לא ממש גר פה, זאת אומרת הוא כן, אבל…"
"כן, אני יודע, בבסיס הוא מזיין בחורות, כשהוא אצל הוריו הוא שם כיפה, הולך לבית כנסת ומניח תפילין, וכשהוא פה הוא משתרמט אתך ועם סולי, אני מתאר לעצמי ששני אקטיביים כמוכם טוחנים לו טוב את התחת ומרסקים לו את הלב." סינן ביטון בנבזות, "אני מקווה שלפחות את הילד אתם עוזבים בשקט."
"איזה ילד?" נבהלתי, חושב מיד על דני, שמאז שהחופש הגדול נגמר בילה אצלי המון זמן.
"אנחל." הסביר ביטון, ואחז בזרועי, מועך אותה בלי רחמנות באצבעותיו החזקות, "אתם שלושתכם תעשו מה שבא לכם, אבל אותו תעזבו." דרש, ורכן לעברי בתוקפנות ולרגע הייתי בטוח שהוא עומד לתת לי ראסיה.
"ביטון, מטומטם אחד, לא למדת לקח מהסיפור של ארקאדי? אתה שוב עושה אותה טעות, למה אתה חושב שאם אנחל נראה תמים וצעיר הוא באמת כזה?"
ביטון התעצבן וקילל בכמה שפות שקלט פה ושם, בעיקר גרמנית וטורקית, אני חושב, וקינח בערבית מדוברת. הוא נראה כל כך עצבני עד שלא היה לי אומץ לספר לו שמי שצריך להדאיג אותו זה בוריס, לא אני ובטח לא רוני.
החלטתי שהפעם אני לא מתערב בעניינים לא לי והבטחתי לו נאמנה שבחיים לא נגעתי באנחל, ואני לא מעלה בדעתי לעשות את זה, ועד כמה שידוע לי גם לסולי ולרוני אין כוונות כאלה אז חבל על העצבים שלו.
"אני לא דואג בקשר לסולי, הוא בחור טוב, וחוץ מזה כל מה שבאמת מעניין אותו אלו הילדים, ואולי גם אתה, קצת… אני מקווה שהוא מבין שהוא רק ריבאונד, ושאתה מנצל אותו כדי לעצבן את רוני."
"לא נכון." מחיתי, "זה ממש לא נכון, מאיפה הבאת את הרעיון המגעיל הזה?"
"מאיפה אתה חושב? ישר שראיתי אותו נזכרתי במיצי המסכן, גם לו עשיתם את אותו תרגיל מלוכלך."
התחלתי למחות שזה לא נכון, וזה בכלל לא היה ככה, אבל ביטון טפח על לחיי, פקד עלי לסתום, נכנס למכונית שלו והסתלק.
חזרתי הביתה תפוס מחשבות ומדוכדך, והבטחתי לסולי המודאג שישב ובהה בחשבונות כאילו ציפה שהם ישתנו פתאום שהכל יהיה בסדר, אני אמכור את הגרוטאה שלי שבקושי זזה, ובכסף נשלם את החשמל ואת תוספת הביטוח על דני, והכל יסתדר, שלא ידאג כל כך.
"תודה חמי." חייך אלי סולי חיוך חיוור, אמר שיש לו כאב ראש איום והוא חייב ללכת למיטה והסתלק.
"אתה חושב שביטון זומם על אנחל?" שאל אותי רוני בשקט, כדי שאנחל שהקריא סיפור לילדים לא ישמע.
"כן." הנהנתי.
"שרק לא יגנוב לנו אותו."
"יגנוב לנו? למה אתה מתכוון? אל תגיד שגם אתה זומם עליו משהו כושי."
"חס וחלילה, אני זומם רק על בחורות." גיחך רוני בציניות, ואחר כך רכן לעברי ונישק אותי, "סתם, סתם, צוחקים אתך, יא פולנייה אחת."
הוא אוהב אותי תפסתי פתאום, ואני עדיין אוהב אותו, למרות כל הזיונים והבגידות, הסערות והבלגנים אנחנו פשוט אוהבים זה את זה, וזה לא הולך להשתנות, תמיד נהייה קשורים אחד לשני. "אהרון, אתה יודע שבעוד כמה שבועות יש לנו שש שנים יחד?" אמרתי לו חרש, ואחזתי בידו.
"כן, מזל טוב לנו." הוא השיב, ושילב את אצבעותיו בשלי, "אני אוהב אותך." הוסיף בשקט, מבטו נעוץ בפרצופו מדושן העונג של רפי רשף.
"גם אני." עניתי, "אבל אם תספר למישהו שאמרתי דבר כזה אני אכחיש בתוקף."
הוא הצטחק, "איזה פולנייה שרוטה אתה מנחם."
"נכון אהרון, זה בדיוק מה שאני, וזה המזל שלך, אחרת לא הייתי נתקע כל כך הרבה שנים עם עיראקית מופרעת כמוך."

1. יום כיפור

"אז מה, גם השנה אתה לא צם?" שאל דני בדאגה.
"דני, אתה מכיר אותי כל כך הרבה שנים, ראית אותי צם אפילו פעם אחת?"
"לא," התעצב דני אל ליבו, "אתה ממש אפיקורס."
"נכון, אבל לפחות אני עקבי בזה." חייכתי אליו בתקווה שהוא יחזיר לי חיוך, אבל הוא סרב, המשיך להביט בי ברצינות מודאגת ושאל אם אני לא פוחד מאלוהים.
"אין אלוהים דני."
"ואם יש?"
"אין, וגם אם יש אני לא חושב שהוא מתייחס לשטויות כאלה כמו צום ותפילה, וכשרות וכל זה."
"אבל אתה שומר כשרות."
"נו, כן, הרי אמרתי לך, כשרות זו סוג של הפרעת אכילה."
דני לא אהב את הבדיחה העבשה שלי ושאל אם יש מצב שאני אכין לו מקרוני עם רוטב בשר לפני הצום.
"בטח, השנה אני לא אשכח, ויהיה גם עוף צלוי ותפוחי אדמה, אל תדאג, סולי הבטיח
להכין הכל."
"למה סולי ולא אתה?"
"כי הוא האחראי כל הבישול בבית, אני מנקה והוא מבשל."
"ומה רוני עושה?"
"מאין לי לדעת? עושה מה שבראש שלו, כמו תמיד."
"אז זהו, אתם כבר לא יחד?"
"אני עם סולי עכשיו דני, אתה יודע."
"אז למה…"
"דני די, ובמופלא ממך אל תחקור."
"אל תבלבל לי את המוח מנחם." התיז דני בעצבנות תוקפנית, וליבי נצבט בעצב על הבלגן שהכנסתי לחייו הצעירים שלא חסרו בהן בעיות גם ככה.
"דני, תבין… אני ורוני… זה מסובך ילד, אל תכעס עלי, עשיתי מה שיכולתי, אבל ככה יצא, וסולי גם נחמד, לא?"
"כן, והוא גם יודע לבשל טוב, לא כמוך." לא החמיץ דני הזדמנות לעקוץ אותי.
"אני עושה הכי טוב שאני יודע דני, יותר מזה אי אפשר לבקש."
"כן, בסדר, סליחה חמי, לא התכוונתי, אני יכול לעשות אצלכם את הצום?"
"בטח חמוד, אין בעיות."
"ומה עם אנחל? הוא צם?"
"אני לא יודע, אני לא חושב, עד כמה שידוע לי הוא בכלל לא יהודי, אבל סולי צם, אני לא חושב שהוא הולך לבית כנסת, אבל הוא צם."
"ומה יהיה עם התאומים?"
"מה צריך להיות אתם? בשבילם זה סתם עוד שבת, הכנו להם המון דיסקים עם סרטים, ואנחל ייקח אותם לרכב על אופניים בגן ובערב אחרי הצום נכין בשבילם סוכה, הם יהיו בסדר, מתי אתה בא?"
"עוד מעט, ביי חמי."
"ביי דנדוש."
אחרי השיחה עם דני הלכתי לחפש את סולי, הוא עמד ובחש משהו במחבת, משהו אדום שהדיף ריח טוב של שום ובשר, והקשיב לרדיו. מישהו סיפר חוויות על מלחמת יום כיפור, משהו מרגש על קרב חסר סיכוי, מוות של חברים, פציעה ונפילה בשבי. סולי הקשיב מרותק ומחה דמעה, ואז הבחין בי וחייך במבוכה, כיבה מהר את הרדיו ואמר שהשנה יום כיפור נופל בשבת, בדיוק כמו במלחמת יום כיפור.
"כן, אני יודע, מה אתה מבשל סולי?"
"רוטב בולונז, ועוף עם שום ותבלינים, והוספתי גם תפוחי אדמה, אני מקווה שהם יתרככו מספיק. אתה בטוח שאתה לא צם חמי?"
"בטוח לגמרי."
"אהרון כן צם."
"אני יודע, אבל הוא יהיה אצל הוריו, אתה לא צריך לדאוג בגללו."
סולי כיבה את הגז, בדק מה שבדק בתנור האפייה, התיישב באנחה קלה ותלה בי מבט ביישני, "אבל אני כן דואג." אמר בקול חרישי.
"אין צורך סולי, באמת שלא."
"בטוח חמי?"
"לגמרי, ואם הוא מפריע לך אני אבקש ממנו לא לבוא אלינו יותר למיטה."
סולי שקל את דברי, חושב על מה שאמרתי וכמעט שענה, אבל אז הילדים ואנחל התפרצו פנימה והוא קם לקבל אותם, להאכיל ולהשקות, לטפל ולדאוג, ושכח אותי. דני הגיע בדיוק בזמן לאכול אתנו את הסעודה המפסקת, ואחר כך הלך לבית הכנסת הסמוך. סולי סירב ללכת איתו בטענה שהוא לא רוצה להשאיר את הילדים לבד, זה היה רק תירוץ, אני ואנחל יכולנו לטפל בהם בלי בעיות והוא ידע את זה.
רק אחרי שהם נרדמו הוא הודה שהוא לא מרגיש נוח בבית הכנסת כי רוב המתפללים שם יודעים שהוא חי עם גבר ומביך אותו לעמוד עם טלית בין כולם כשידוע שהוא עובר על איסור מפורש של משכב זכר.
"אני חושב שאתה מגזים, הרוב לא יודעים, וגם מי שיודע לא מתרגש, בכל מקרה אין פה דתיים קיצוניים, אף אחד לא יגיד לך כלום."
"אני יודע חמי, אבל אני לא מרגיש נוח עם הקטע הזה."
"אני לא מבין למה אתה צם בכלל."
"כי אני יהודי, גם אבא שלי צם תמיד, אם הוא עדיין חי הוא בטח צם גם היום."
"נו, אז… זו סיבה לצום?"
הוא גיחך, משך בכתפיו והתחמק מתשובה.
ישבנו קצת בסלון וקראנו בעיתוני סוף השבוע עד שנמאס לנו. סולי הלך לישון, ואני החלטתי לעשות טיול בחוץ עם הכלב. הסתובבתי ברחובות, מתחמק מהתנגשות באופניים של ילדים צוהלים, וכמעט מבלי משים מצאתי את עצמי אצל בוריס.
היחסים שלי ושלו די התקררו לאחרונה, לא שרבנו, אבל מאז שהיו לנו חילופי דברים עוקצניים בגלל אנחל הוא התרחק ממני, התעסק בענייני הבריאות שלו והשקיע הרבה זמן בעבודה החדש שלו.
מידי פעם היינו מדברים בטלפון, אבל איכשהו, מאז שסולי ואני התחברנו כמעט שלא נפגשנו יותר. לאחרונה התחלתי להתגעגע אליו, אל נקודת ההשקפה המפוכחת והצינית שלו, אל קולו הרוסי החם, ואל מגע ידיו הגדולות שהיטיבו איתי כל כך…
לידו יכולתי להפסיק להיות המבוגר האחראי, ולחזור להיות שוב אני עצמי הטיפש והמבולבל ולא הגרסא המזויפת שלי שהייתי צריך לעטות על עצמי כדי להרשים את הבוסים החדשים שלי, ואת סולי ואנחל הצעירים ממני.
דפקתי ונכנסתי, ומצאתי אותו יושב מול הטלוויזיה בתחתונים, נהנה מהרוח הסתווית הנעימה שנשבה מהמרפסת, שותה בירה ורואה איזה ערוץ נידח שהקרין קליפים של שירי רוק קלאסיים.
"דוצ'ינקה." חייך אלי את חיוכו הטוב, "כמה זמן לא ביקרת אצלי, התגעגעתי."
"גם אני, מה שלומך בוריס?"
"לא רע, רוצה לשתות משהו?"
"כן, אל תקום, אני אקח לבד."
המטבח שלו היה נקי ומסודר, והמקרר היה מלא אוכל. גם הדירה הייתה נקייה ודי מסודרת. סולק התקמר בפינה, ונהם באיום על חץ שהתיישב בהכנעה ליד דלת הכניסה וניסה להיראות לא מזיק. לקחתי לי כוס גדולה של מים עם קרח והתיישבתי ליד בוריס, בוחן את גופו שרזה מאז הניתוח שעבר לפני שנה. הבחנתי ששער החזה שלו האפיר כמעט לגמרי, וזיפי זקנו הלא מגולחים הלבינו לגמרי, אבל חוץ מזה הוא נראה ממש טוב – נמרץ ורחב כתפיים, שערו הצפוף והמלא היה מסופר יפה, ועיניו היו נבונות וערניות כרגיל.
"אתה נראה טוב." הנחתי יד על ברכו ורכנתי אליו בוחן את הצלקת הדקה על בטנו, היא נראתה בקושי ואם לא הייתי יודע שהיא שם לא הייתי מבחין בה.
הוא חייך, ולפת את פרק ידי בכף ידו הגדולה החמה, "גם אתה חמי, איך אתה מסתדר עם כל הילדים האלה?"
"לא רע, הם ילדים טובים, חמודים כאלה, וחוץ מזה מי שבאמת מטפל בהם זה סולי, אני רק עוזר קצת."
"אני לא מדבר על התאומים, היתומים המסכנים האלה, הם רק תינוקות נחמדים, אני מתכוון לשאר הילדים."
"הם צעירים, אבל כבר לא ילדים בוריס, אפילו דני כבר נחשב מבוגר."
"דני?" הוא גיחך, "נו, באמת, הבנדיט הזה, מתי הוא מתגייס?"
"בשנה הבאה, יש לו עוד שנה בתיכון, יכול להיות שאבא שלו יבוא לבקר בארץ, הם בקשר טלפוני, הוא קצת לחוץ בגללו."
"אפשר להבין, הוא באמת היה בכלא כל הזמן?"
"אני חושב ככה, אליס לא אוהבת לדבר על הנושא הזה ולא נעים לי לחקור אותה,
תגיד בוריס, אתה ואנחל…"
"אל תדאג בקשר אליו, הוא יודע לדאוג לעצמו יפה מאוד."
"זה הוא שמנקה ומבשל בשבילך?"
"כן, ואני משלם לו על זה ככה שאל תתחיל שוב…"
"גם על הסקס אתה משלם לו?"
"סקס?" גיחך בוריס, "תזכיר לי מה זה סקס?"
"מצחיק מאוד."
"תשמע ילד, אתה יודע איזה ניתוח עברתי, סקס כבר לא מעניין אותי יותר."
"שקרן."
"לא יפה לדבר ככה דוצ'ינקה, ועוד ביום כיפור, איזה מין חינוך קיבלת?" מצטחק בוריס, מלטף את ראשי ומניח לי להתרפק עליו מעט, אבל לא יותר מזה, במקום לעשות הוא מעדיף לדבר. הוא שואל אותי עלי ועל רוני, ומזהיר אותי לא להיסחף שוב אחרי התעלולים של הצייגענר המשוגע, ולדבוק בסולי שהוא נשמה טובה ואוהב אותי בכנות, ולא להסתבך בגלל הזין שלי.
"מי שמדבר."
"אני יודע חמוד, אני האחרון שיכול לתת עצות, אבל אם יש מישהו שמבין בסיבוכים זה אני, תשמע ממני, אף אחד לא שווה את זה, אתה מאמין לי?
"לגמרי."
אחר כך אני מספר לו על העבודה החדשה שלי שכמו הקודמת היא לא כל כך משתלמת כספית, ודי מעייפת, אבל לפחות בסביבה נעימה יותר ועם אנשים נחמדים ותרבותיים יותר מאשר בבית המלאכה, והוא מספר לי על העבודה החדשה שלו במכללה למדעי המחשב, עבודה שהוא נהנה ממנה מאוד ומרוצה גם מהשכר שהוא מקבל, צוחק בטוב לב כשאני מקנטר אותו שהוא מבזבז הכל על ילדים כמו אנחל, ואומר שעדיף לממן לאנחל את הלימודים מאשר לבזבז על קלפים, נשים וודקה, ואז נעשה מאוחר, חץ מתחיל ליבב ורוצה החוצה, ובוריס מפהק ואומר שהוא עייף, ואני הולך הביתה, נשכב ליד סולי המנומנם, מחבק אותו ונרדם.
יום כיפור הזה הוא שקט מאוד קריר מעט ונטול אירועים. סולי ישן המון, ובין לבין קורא ספר. גם אני מנמנם מעט, קורא, עורך כמה דברים ישנים שלי, גולש קצת פה ושם, ובעיקר נח.
דני שחזר רק לפנות בוקר ישן עד הצהרים, קם והולך לחברים, חוזר לקחת כיפה ושוב הולך לבית כנסת ואז תקיעת צופר ועוד יום כיפור עבר. "שנה טובה לכולנו." מברך סולי בפנים מאירות אותי, את דני ואת אנחל, ולוקח את הילדים להתחיל לבנות סוכה בחצר. על פי בקשתו הכנתי הכל מבעוד מועד, ואנחנו מקימים בזריזות את השלד, מותחים סדינים, ומראים לילדים המאושרים איך לעשות שרשרות ניר צבעוניות לקישוט.
הזוג הצעיר עם הילד הקטן מהבית הצמוד אלינו מצטרפים, מכבדים אותנו בעוגת דבש ובמיץ, ואנחנו מדברים על הבאת סכך מנקודות החלוקה של המועצה, ותוהים אם כדאי לישון בסוכה או שאולי הילדים צעירים מידי?
השכונה מסביב מתעוררת לאיטה לחיים – מוזיקה נשמעת מרחוק, ומישהו מתניע מכונית, ילד בוכה ואימא מרגיעה, ופתאום טלפון מצלצל.
אני רץ למעלה ומספיק לענות וזה רוני. "אפשר לבוא לישון אצלכם." הוא שואל בקול חנוק שממלא אותי בדאגה ישנה.
"כן, בטח, הרי אתה גר פה."
"כן, אבל דני אצלכם ו…"
"זה בסדר, בוא."
הוא מגיע עם האופנוע של בן דודו. התיק הישן והמוכר שלו תלוי על כתפו והצללים הסגולים, המוכרים לי, מכתימים את העור העדין המתוח מתחת לעיניו הכהות.
הילדים קופצים עליו בשמחה, והוא מחבק ומשבח אותם על הקישוטים היפים שהכינו, לוחץ בחמימות את ידו של דני – ופתאום אני מבחין שהילד גבוה יותר ממנו – מתנצל בפני סולי ואנחל המופתעים, ועולה הביתה.
"תעלה אחריו." אומר סולי, מודאג, "הוא נראה לא טוב."
"רק אם תבוא איתי." אני מתנה.
סולי נבוך, מתלבט, ובסוף משתכנע ובא איתי. רוני שוכב במיטה הזוגית שלנו, ידיו שלובות מתחת לעורפו, מבטו תקוע בתקרה, פניו אטומות וריסיו לחים מדמעות.
"מה קרה?" מתיישב סולי לצידו, מניח יד על בטנו.
רוני מושך כתפיים, "כלום, סתם, רע לי, אני שונא את החיים שלי."
האומללות שלו, המוכרת כל כך, גורמת לי לחוש זעם חסר אונים שאני מוציא דווקא עליו, "די כבר רוני, אל תדבר ככה, החיים שלך בסדר גמור, יש מיליוני אנשים שהיו שמחים להתחלף אתך."
"כן, בטח." הוא נשבר ובוכה. סולי נחרד ונשכב לידו, מחבק ומנסה לנחם ואני עומד ומביט בהם חסר ישע, מתנודד בין כעס ורחמים.
בינתיים הילדים עולים הביתה, רעבים, וקוראים לסולי שהולך אליהם, משאיר אותי לבד עם רוני.
ברגע שאנחנו נשארים לבד הוא מושך אותי אליו, מחבק, נצמד אלי בייאוש, מבקש את סליחתי, מספר ששוב משפחתו מציקה לו ויורדת לחייו. מדבר על אימו החולה שליבה שבור בגללו, על אביו והגיסים שלו שהולכים ומתחרדים משנה לשנה, מתלונן שכולם מציקים לו, מנסים לשנות אותו, לתקן אותו, והוא מנסה להשתנות ולהיות אחר ומצליח רק לגרום לעצמו ולי סבל, ואין לו כוח יותר… הוא מדבר בשטף, בוכה, מתמכר לאומללות, מתפרק מצערו בזרועותיי, ופתאום נרדם בבת אחת, כמו ילד עייף, וישן בשלווה עד שסולי חוזר.
"עזוב, תן לו לישון." אומר סולי בטוב לב, אבל אני מסרב, מעיר אותו ומוליך אותו לחדר השני, משכיב אותו לישון על הספה, וחוזר לישון עם סולי.