47. עונת מעבר

עבדתי היום קשה מאוד בהדבקת תוויות. זה כרוך בסחיבת ארגזי קופסאות צבע מפה לשם והמון התעסקות עם מדבקות ושטויות. לילי עבדה איתי ולימדתי אותה איך להכין תוויות ואיך למלא את הפרטים וכל זה.
יש תאריך תפוגה ותאריך יצור ומספר קטלוגי. המון בלבול מוח. היא פקחית והבינה הכל אבל היא בחורה ואי אפשר לתת לה לסחוב לבד ארגזי קופסאות צבע.
כדי לזרז את העבודה הסגן ביקש ממני לקרוא לאחת הבנות בגרפיקה שתבוא לעזור עם ההדבקה כי הוא היה עסוק. "לך אתה," הוא אמר, "לך הן לא יגידו לא, רק לי הן עושות תמיד פרצופים."
בטח! כי הוא אנטיפת ובמקום לבקש יפה הוא מנחית פקודות, ככה אי אפשר להשיג כלום מאף אחד, בטח שלא מבנות.
אחד הקליינטים שבא לברר משהו שמע אותו, צחק ואמר שאם הוא רוצה להצליח בחיים הוא צריך ללמוד ממני איך לדבר עם בחורות – או משהו בנוסח כזה – והסגן התרגז טיפה ואמר לקליינט שאני אולי יודע להתחנף לבנות יותר טוב ממנו, אבל מה זה עוזר לי אם אני הומו?
בקיצור, הוציא אותי מהארון. לא אכפת לי. אני לא ממש עושה סוד מזה שאני הומו, אבל הבן אדם הזה שמכיר אותי כבר כמה שנים לא ידע את נפשו מתימהון.
חבל שלא ראיתם איזה מבטים הוא תקע בי!
הוא לא הצליח לבטא את המילה הומו משום מה אז הוא שאל כמה וכמה פעמים אם זה נכון שאני באמת כזה? ואיך זה יכול להיות שבחור כל כך נחמד שנראה לגמרי בסדר הוא כזה? ואולי כדאי שבכל זאת אני אנסה להשתנות ולהפסיק להיות כזה כי אין דבר טוב יותר מבחורות. הוא נשמע כל כך נרעש ועצוב, אפשר היה לחשוב שאמרתי לו שאני עומד למות בעוד שבוע.
הייתי צריך להגיד לו שאם הייתי יכול הייתי מיד מפסיק להיות כזה, אבל הייתי נבוך מידי. רק חייכתי בנימוס ושתקתי, מתאפק לא ללכת לאיזה פינה ולדפוק את הראש בקיר מהפאדיחה.
אם הוא גם היה יודע שאני גם נשא הוא בטח היה מתפחלץ.
המעמד המביך הזה הזכיר לי את בושות שהיו לי לפני כמה ימים כשהלכתי עם דני ואחותו הקטנה ואימא שלהם לקנות להם נעלי חורף.
המוכרת הייתה משוכנעת שאליס אשתי ושהקטנה הבת שלנו. רק דני בלבל אותה, הוא כבר מזמן לא קורא לאליס אימא, אבל בכל זאת היא הבינה שהוא קרוב משפחה שלנו, אולי היא חשבה שהוא אחיין או אולי בן מנישואים קודמים של אליס?
ראיתי איך היא מעבירה מבט מאחד לשני, מנסה להבין מה הסיפור המשפחתי שלנו.
אחר כך הקטנה, בת שנה ומשהו סך הכול, ניסתה להגיד חמי והסתומה הזו תיקנה אותה במתיקות, "לא חמודה, תגידי א ב א !"
דני נחנק מרוב צחוק ואני רציתי לקבור את עצמי מתחת לערמת כפכפים במחירי סוף עונה. משום מה תמיד קורות לי פאדיחות בחנויות נעלים ואני לא לומד לקח והולך לשם כל פעם מחדש.

שמישהו יציל אותי מעצמי
כל פעם אני שובר את שיאי הנאחס של עצמי, אבל יום רביעי המסוים הזה ייזכר אצלי לדיראון עולם. הוא התחיל דווקא נחמד. הורדתי את רוני בצומת ונפרדתי ממנו לשלום בחמימות מיוחדת כי הלילה הוא צריך להישאר בבסיס ומשם המשכתי לעבודה.
החניתי את הרכב, אמרתי שלום לזמבורה שלבש כובע בד מוזר, מעוך כזה, שלא השתלב יפה עם הגורמטים שלו, אבל אל תצפו ממני להעיר לו הערות בנושאי אופנה. הבן אדם גבוה ממני בראש וכבד בעשרים ק"ג. שילבש מה בראש שלו, אני שותק.
ליד פתח בית המלאכה עמדה משאית מוכרת ולידה חנו שתי גברות בבלונד מחומצן. ראיתי אותן וליבי שקע בקרבי.
אשר יגורתי בא לי – על הבוקר עלי להתמודד בשני משטחים עמוסים לעייפה בקופסאות ניידים מלווים בשני גברות סובייטיות עשויות ללא חת.
אם נותרה עוד מעט תקווה בליבי שאולי… ושמא… הרי אני לא הבן אדם היחיד בבית המלאכה, יש עוד עובדים, לא?
הייתי מת.
פרידה בקארה פלטינה ובקול האלט המעושן שלה, וילנה בג'ינס שחוק, הדוק על עכוזה הרחב ובקוקו אפרוחי תפוס בקליפס עמדו והמתינו רק לי שאעזור לנהג לפרוק אלף ניידים שהמתינו בקוצר רוח ללוגו רבנים שלהם.
"הן מסמנות ואתה פותח להן." פקד הסגן, "לא לערבב בין קופסאות! לא לפסול מכשירים! לא לפשל! ומה זה המזגן הזה שבקושי מקרר?" התנפל על השלט של המזגן, כיוון אותו לקור ארקטי – תמיד חם לשמן הזה – והלך.
כל אחת מהן התרווחה לה כנסיכה רוסייה על כיסא מרופד והחלה לסמן ניידים בהינף אצבע קליל בעוד אני מתרוצץ בין השתיים, פותח קופסאות, סוגר ארגזים, מביא ומחזיר, הלוך ושוב, שוב והלוך, וכל הזמן המזגן מקפיא את עצמותיי וגלגל"ץ טוחן לי במוח בתוך חדר הלייזר, בעוד שרדיו חיפה המאוס עושה כמיטב יכולתו לערער את מה שנותר משלוות רוחי מחוץ לחדר הלייזר, ואם לא די בכך היו היום ריתוכים והרעש והריח… שלא תדעו מצרות. הבנות שישבו להן בפנים לא הרגישו כלום, אבל אני נחנקתי אט אט ואז הופיע הסגן! הודיע שהוא חייב לערבב צבע, התלונן שנורא חם לו, הגביר עוד יותר את עצמת המזגן ופתח את מיכל הטינר.
כולנו חוץ ממנו שפיתח חסינות על אנושית לריח הנוראי התחלנו להשתעל ולהיחנק אך לשווא, צריך לערבב צבע וזה חשוב יותר מהריאות שלנו. מתי כבר יעבירו את הלייזר לחדר החדש לכל הרוחות?
אחסוך לכם בתיאור הזוועה, סוף סוף הוא הלך ואז התחלתי להתעטש. אחרי העיטוש העשירי הפסיקו להגיד לי לבריאות, ואחרי העיטוש העשרים ומשהו התחילו להביט בי במבטים משונים.
זה הטריד אותי מעט, אבל אחר כך באה עוד סדרת עיטושים מהדהדים ושום דבר חוץ מכאב הראש הנורא שנחת עלי כבר לא הטריד אותי יותר. אפילו לאכול כבר לא היה לי כוח, ולכן התנדבתי לשבת ולשמור על הניידים הדפוקים של הדוסים כשהשאר הלכו לאכול. כאילו שמישהו יגנוב מכשיר כזה עילג שאין בו מצלמה או אינטרנט?
מה הם צריכים כל כך הרבה מכשירים עם הלוגו רבנים המפגר הזה? אולי הם שולחים אותם לדוסים בכל רחבי העולם?
מכשיר מוסרי ומשעמם לאללה – מתנה מארץ הקודש!
בשעה שתיים נמאס לסגן לראות את פרצופי האומלל והוא שלח את אחת הבנות מהגרפיקה להחליף אותי. דידיתי הביתה בשארית כוחותיי והחלטתי שאני חייב לאכול משהו. הוצאתי מחבת עם רוטב בשר, שפכתי לתוכו שאריות של מקרוני וניסיתי לחמם הכל ביחד. התחמם, אבל גם נשרף.
מיואש הלכתי להתרחץ. יצאתי מהמקלחת מעודד קצת יותר, אבל רעב. בעדה שלנו נהוג לאכול מה שיש, אכלתי מקרוני שרופים עם רוטב בשר קר ואני הולך לשכב במיטה ולחכות שמישהו יבוא ויציל אותי מעצמי.
***
כשהוא התקשר בצהרים הייתי מופתע שכבר הגיעה השעה אחת. הוגליתי לחדר הלייזר החדש עם ערמה ענקית של קופסאות מדללים שצריך להדביק להם תוויות והייתי סגור שעות בחדר ריק מרהיטים חוץ מכיסא אחד שגררתי לשם והפיילה של הצבעים. אני לא הולך עם שעון והנייד שלי היה מונח רחוק ממני מחשש שיירטב. אפילו רדיו לא היה איתי. בלי כל האביזרים האלו איבדתי את תחושת הזמן.
מצד אחד היה טוב כי הייתי לבד, בשקט, רחוק מהרעש והמהומה של בית המלאכה. מצד שני הייתי תקוע עם עבודה משעממת ומרגיזה ורק הסגן קפץ כל כמה זמן לביקור כדי להשגיח עלי ולזרוק לי עוד עקיצה ועוד עלבון מוסווים כהוראות מיותרות.
חלק מהמדללים הגיעו עם תוויות מקוריות של היצרן ומאחר ואי אפשר להתווכח עם הגרמנים האלו שלא צריך את התוויות המעפניות שלהן הייתי צריך להשרות אותן בפיילה עם מים עד שהדבק ימס ואז לנגב היטב (להקפיד לייבש כל טיפה, אחרת הפח הדקיק והזול יחליד) ולהדביק את התוויות שלנו.
צריך לרשום את סוג המדלל על הקופסא, לשים לב לתאריך תפוגה שיהיה תואם לסדרה של המדללים – ניג'וס אמיתי.
עבדתי על אוטומט והראש כל הזמן טוחן עלבונות ומרמורים. מילא ההערות הנבזיות והקטנוניות של הסגן שתמיד עולה על גדותיו לקראת סוף השבוע, בעיקר כשיש לו יותר מידי עבודה בלייזר, אבל הצלחתי לריב גם עם רוני והפעם באמת לא הייתי אשם בכלום.הוא התקשר אתמול בלילה ושוחחנו קצת, ואז שמעתי מישהו ברקע קורא לו ואמרתי, "אני רואה שאתה עסוק אז לילה טוב."
רוני קיבל את הרושם שאני מנסה להיפטר ממנו, התרגז ושאל אם החברים שלי מהאינטרנט לא יכולים לחכות עוד קצת, ולמה הם חשובים יותר ממנו.
"אבל… אבל…" התחלתי לגמגם וכמו תמיד דווקא כשמאשימים אותי על לא עוול בכפי אני נשמע אשם במיוחד.
"טוב, אז אם אתה עסוק כל כך," המשיך רוני להפליג בזעמו, "לילה טוב." וניתק.
נעלבתי מאוד מדבריו למרות שאני יודע שחלק גדול מהכעס שהוא שופך עלי נובע מהתסכול שלו על העבודה הקשה והמרגיזה שהפילו עליו ושעליו לבצע על אפו וחמותו כדי להגיע לקורס קצינים הנכסף ואם לא די בכך לאחרונה כל הגוף כואב לי נורא. בעיקר הרגלים והידיים, תופעת לוואי של התרופה החדשה שאני לוקח.
יותר אין לי בחילות וכאבי בטן, אבל יש לי כאבי שרירים. הדבר היחיד אני יכול לעשות זה לקחת כדור נגד כאבים כל ארבע שעות ולהתפלל שזו תופעת לוואי זמנית בלבד. בדרך כלל הכאבים הללו עוברים אחרי כמה שבועות, מקסימום חודשים.
צריך להיות סבלני.
***
בצהרים הוא התקשר כמו תמיד, כאילו לא רבנו, ושאל מה דעתי ללכת איתו למסעדה של גולן – המסעדה לא של גולן אלא של דוד שלו, הוא רק עובד שם כטבח, אבל אנחנו קוראים לה המסעדה של גולן. "אתה בטכני?" אני מתמלא שמחה.
"כן, ורציתי להזמין אותך עוד אתמול בלילה, אבל כל כך בער לך לחזור למחשב…"
"זה פשוט לא נכון. שמעתי שקוראים לך ולא רציתי להפריע."
"טוב, לא חשוב. בוא ניפגש שם ונחגוג את יום השנה שלנו היום."
"היום?"
"כן, היום. למה לא? 5.10 זה תאריך טוב, לא?"
"תאריך מצוין, ואולי אפילו נכון."
"נו, די כבר עם זה. מספיק. קבענו בשתיים ומשהו במסעדה של גולן?"
"קבענו."
אני הגעתי כרגיל בזמן והוא איחר כרגיל. העבודה שהוא עוסק בה מאז שחזר מהקריה מחייבת אותו להתרוצץ בין כמה בסיסים ולהיות זמין כל הזמן. הוא לחוץ, מתוח, עצבני, קצת ממורמר כי לא ידע שזה יהיה כל כך תובעני, עייף כל הזמן, מעשן יותר מידי ומוציא את העצבים עלי. אני משתדל לא לקחת את זה באופן אישי, לא תמיד מצליח, אבל משתדל.
אחרי שאמרתי שלום לגולן הלכתי לשירותים. היינו במסעדה הזו כמה פעמים, אבל זו הפעם הראשונה שיצא לי ללכת לשירותים. הם גדולים, נקיים, מוארים היטב, מצופים קרמיקה בהירה המשקפת את אור השמש החודר דרך קיר לבני זכוכית.
בין הכיורים תלויה מראה ארוכה ובלי הכנה מראש קופצת מולי דמותי. לרגע לא זיהיתי את עצמי בזר הזה, חמור הסבר, קצוץ השער, שבגדיו תלויים עליו ברישול ופיו מכווץ במורת רוח זועפת כאילו נגס לימון.
קירבתי את פני לראי ובאור הצהרים החריף יכולתי להבחין בקווים הדקים שחרט הזמן סביב עיני ובמצחי. אם אחיה מספיק זמן הם יהפכו לקמטים שאפשר יהיה להבחין בהם גם באור קלוש יותר.
עוד שני קמטים ממסגרים את פי – אותם קמטים בדיוק חרוצים גם בעורה של אימא, מונעים ממני להתעלם מהדמיון בין פני לפניה. גם ההבעה שלובשות פני ברגעים שאני לא משגיח עליהן היטב – הבעה מופתעת של אכזבה לא מנוחמת – מוכרת לי היטב מפניהן של אימא, של דודתי ושל אחותי.
אני שונא את הפנים שלי שדומות כל כך לפניהן של נשות המשפחה ואת הקלות הזו שבה אני מזדהה עם רגשותיהן, מבין בדיוק על מה הן מדברות כשהן משוחחות בשקט במטבח על הילדים, הבעלים, הקניות והבישולים. מרכלות קצת, מקטרות קצת ומשתתקות כשגבר מתקרב.
מבין ושונא את היכולת הזו שלי, מתכחש לה, נאבק בה. שנים הרגשתי כאילו ניצחתי אותה ודווקא היום, חודש לפני יום הולדתי העשרים ושמונה, הגרסא הגברית של פניה של אימא מפתיעה אותי בראי מואר מידי.
אני חוזר למסעדה ומוצא את רוני ממתין לי. הוא מעיין בתפריט, נראה כל כך רציני ובוגר במדים המגוהצים שלו. קשה להאמין שהסמל הקודר הזה מסוגל לצחוק, לנשק, לרקוד. מה קרה לנו פתאום? לפני שנתיים היינו כל כך צעירים, יפים, מלאי שמחת חיים ומרץ. לאן נעלם הילד היפה והשמח שהתאהבתי בו? לאן נעלמתי אני הישן? איפה הגבר הצעיר, החסון, הבטוח בעצמו, הסקרן והאופטימי שהייתי?
איך נעשינו למבוגרים העייפים והזועפים האלו שבולעים כדורים ודואגים בגלל כסף ובריאות?
הוא מבחין בי קם ומחייך חיוך גדול שמאיר את פניו. אני מחזיר חיוך ואנחנו לוחצים ידיים. אין מצב שהוא ינשק או יחבק אותי בחוץ, בטח לא כשהוא לבוש מדים, ומתיישבים לאכול. "איך בעבודה?" אני שואל, "מה נשמע בטכני?"
"אחלה, נהדר! יש הרבה בלגנים, אבל הכל יסתדר בקרוב." הוא מצהיל פנים, "ואיך אצלך?"
"המון עבודה. יהיה בונוס שמן החודש. בקרוב נעבור לחדר החדש ואולי נחליף את הלייזר הישן. הבחורה החדשה ממש מותק, אפילו הסגן נדלק עליה, ובחול המועד יהיו לי יומיים חופש." אני מפטפט בעליזות, תוקף במרץ את הפלפל הממולא באורז שלי.
"נהדר לראות אותך אוכל." הוא שמח, "עוד מעט תחזור לעצמך ואולי אפילו תגדל כרס."
"בשום פנים ואופן לא, אני ארשם לחדר כושר." אני מחזיר חיוך, מתעלם מהכאב שמנסר את גפי.
אחרי הקינוח אנחנו נפרדים. הוא מבטיח לחזור בלילה ומגניב לי חצי חיבוק לפני שהוא הולך, ואני נגרר לרכב המאובק שלי ונוסע לאט הביתה. צונח על המיטה ולא זז עד שמגיע הזמן לקחת עוד כדור נורופן.

סיוט
בערב החג הוא היה אצל הוריו בסוכה ואני הלכתי לאחי. הורי פטרו את עצמם ממצוות סוכה והחליטו להתארח אצל אחי הגדול שהקים סוכה ענקית ופקד על כולנו להתייצב אצלו בערב החג. "כן, גם אתה מנחם. לא יזיק לך להראות את הפרצוף שלך פעם בכמה חודשים." ציווה עלי בטון המעצבן הזה של אח גדול שרודף אחרי מאז ילדותי.
"לך, מה אכפת לך?" אמר רוני, "תעשה קצת נחת להורים. אני אבוא לאסוף אותך משם."
"אתה תבוא שתוי." התחלתי להתרגז למפרע.
"אי אפשר לא לשתות בחג." מחה רוני, "אני אשתה ממש טיפה, רק קצת יין. אני נשבע."
"אם אתה לא מגיע עד עשר אני הולך בלעדיך."
"אני אבוא עד עשר, נשבע לך."
הגיע בעשר וחצי, שתוי לגמרי. לא אכפת לי שהוא מאחר תמיד, התרגלתי לזה. עד שהוא הגיע ישבתי ושוחחתי שיחה מרתקת עם האחיין שלי שתמיד מזכיר לי את עצמי בגילו. הוא רק בן עשר, אבל מאוד פיקח. ילד סקרן, נחמד, עם דמיון עשיר, תאוות קריאה נפלאה ואוצר מילים שמעט מאוד מבוגרים התברכו בו.
שוחחנו על שר הטבעות, השווינו בין הסרט לספר ושנינו הגענו למסקנה שהספר עדיף, שההוביט הוא ספר הפנטזיה הטוב ביותר שנכתב עד היום ושטולקין היה גאון.
האחיין המוכשר שלי סיפר לי על החלום שלו לעשות סרט אנימציה מההוביט וצייר בשבילי את דמותו של הדרקון ועוד כמה יצורים שמופיעים בספר ואז הופיע פתאום רוני, שופע חיוכים וקסם אישי, נישק את אימא שלי ואת אחותי הנדהמת, לחץ ידיים, חייך ופיזר חיבוקים ומחמאות לכל עבר.
אם לא הייתי עוצר בעדו הוא היה מתחיל להתחבק גם איתי. האחיין שלי נעץ בו מבטים מוקסמים, החליף איתו כיף לבבי וזרח כולו מעונג כשרוני התפעל מהציורים שלו (אם הילד הזה לא יפזז בראש מצעד הגאווה בעוד כמה שנים אני צנצנת, ובטח שאבא שלו יאשים אותי למרות שאני רואה אותו רק כמה פעמים בשנה).
"איחרת ואתה שיכור." התנפלתי עליו ברגע שיצאנו מטווח השמיעה של הורי.
"למה אתה תמיד אשכנזי לחוץ כזה?" צחק רוני וניסה להתיישב במושב הנהג. העפתי אותו משם. חגרתי אותו בחגורת הבטיחות, התיישבתי במושב הנהג ורק אז התברר שאין לו מושג איפה המפתחות של הרכב. הוא לא עזר לי לחפש את המפתחות כי לטענתו אם הוא לא הנהג זו לא הבעיה שלו. אחרי חיפוש מאומץ ושפע קללות והאשמות מצידי גיליתי אותם מתחת למושב. רוני חשב שזה נורא מצחיק, אני לא.
"למה אתה מתנהג בצורה דבילית כזו?" כעסתי עליו בדרך הביתה, "ולמה נהגת שיכור? אתה לא מבין כמה זה מסוכן?"
"למה אתה כזה נודניק? אני לא ממש שיכור, שתיתי רק טיפה, וההורים שלך גרים ממש קרוב להורי."
זה נכון, אבל אפשר לעשות תאונה גם אם המרחק קצר, ושתוי זה שתוי גם אם אתה עדיין עומד על הרגלים ויודע בערך מה קורה אתך. "היה לך יותר מזל משכל, יכולת להרוג את עצמך או לחטוף שלילת רישיון אם היו תופסים אותך."
הוא מושך באדישות בכתפיו ומנסה לנשק אותי תוך כדי נהיגה. "די, פסיכי אחד. שב בשקט."
"פולניה לחוצה שכמוך." הוא צוחק ומתחיל ללטף אותי.
"מספיק." אני מתרגז ומעיף לו את היד. בתגובה הוא שולף סיגריה וצוחק כשאני פותח את החלון ונוזף בו. "מה קרה לך היום? ההורים שוב הרגיזו אותך?"
"אחותי הקטנה הצליחה סוף סוף להיכנס להריון."
"מזל טוב."
"אני היחיד שעוד לא הביא להורים נכדים."
"אתה עוד צעיר, יש לך זמן וחוץ מזה יש להם מספיק נכדים."
"מנחם…"
"עזוב אותי כבר רוני."
אנחנו מגיעים הביתה. הוא נשאר בחוץ עם הסיגריה שלו. אני הולך לישון. ברור שהערב הזה לא ייזכר בתולדות ימי חיינו כערב מוצלח.
***
לפנות בוקר אני חולם חלום קצר וזוועתי. בחלומי אני מטפס על מן צוק סלע כזה שמזכיר קצת את מצוקי נחל דרגות. אני גורר את עצמי במעלה מדרגה אחת רק כדי לגלות שמעליה יש עוד מדרגה תלולה וחלקלקה ממנה.
אני עוצר כדי לשאוף אוויר, וקולט פתאום שסביבי יש תהום רבה וריקה ושאני לגמרי לבד, איש קטן, בודד, שברירי, נצמד בקושי לקיר חשוף ותלול. פתאום אני קולט כמה מצבי מסוכן ומבין שכל תנועה לא זהירה מצידי תעיף אותי לתהום. מרוב פחד אני מתעורר, רועד כולי מאימת הנפילה והבדידות.
לצערי אני לא מצליח לתאר במילים את מלוא האימה והבדידות שחוויתי בחלום הקצר הזה, אבל כשהתעוררתי ממנו רעדתי מבהלה. ככה נראים כל הסיוטים שלי, מעט מאוד פעילות, שום אקשן ממשי, רק אני, תקוע באיזה מצב זוועתי ומפחיד. בדרך כלל שוקע בביצה או בקבר, לפעמים מת, לפעמים רק גוסס, תמיד מבוהל נורא. הצוק הבודד הוא משהו חדש, אבל מפחיד לא פחות.
אחרי שאני מתעורר אני מגלה אותו לצידי, שוכב על הצד, פניו מופנות אלי, נושם בשלווה. אני ממהר להיצמד אליו וכמו תמיד הוא נענה לי מתוך שינה, כורך ידיים סביבי, מתאים את גופו הישנוני לשלי, מניח לי לכרוך סביבנו את השמיכה שנשמטה במשך הלילה. "מה קרה?" הוא שואל בקול מנומנם, "קר לך?"
"כן, קצת." אני דוחף את פני לשקע כתפו, מצמיד את בטני לבטנו החלקלקה.
הוא מעביר את כפות ידיו לאורך גבי, מלטף את שערותיי, מצמיד אותי אליו בכוח, "חלמת חלום מפחיד?"
"כן, מאוד מפחיד."
"על מה?"
"לא זוכר, מפחיד. שקט, עוד נורא מוקדם. בוא נישן."
***
היום חזרתי לעבודה. היה משעמם. מעט מאוד עבודה, אפילו הסגן לא היה לחוץ ודיבר איתי כמו שהיינו מדברים פעם, כמו חברים לעבודה. הוא שאל איך היה בחופש ומה שלומי, וכששאלתי למה הוא לא יוצא לחופש סיפר לי מיוזמתו שאשתו נכנסה לתשיעי והוא ייקח שבוע חופש כשהיא תלד.
אני רק מקווה שהיא תצליח לסחוב עד הסוף ולא תלד חלילה ביום ההולדת שלי.
ושאלתי, תהיה ברית.

ככה זה אצל כולם?
שונא את החמסינים האלו של עונת המעבר. היובש האפרורי הזה מעיק על הנשמה, סודק את העור, מכווץ את הלב. שעות האור קצרות מידי, הלילות ארוכים מידי, הגוף נאבק להסתגל למקצב השונה של שעון החורף בעוד זיעה קיצית ניגרת מהמצח.
נדמה שכל שנה אני מתענה יותר מהעונה המבולבלת הזו שמעודדת שיעולים, פריחות ושעות שינה לא סדירות שגוררות אחריהן עייפות כאבי ראש.
"זה הכל בגלל עונת המעבר." אני עונה לשאלות המודאגות שלו, "ברגע שיתחיל החורף אני ארגיש פחות סמרטוטי."
"אתה לא שותה מספיק." הוא מחליט, "ואתה יושב יותר מידי ליד המחשב, בוא כבר למיטה."
"אבל כרגע קמתי, אני לא עייף."
"אל תדאג, אני כבר אעייף אותך."
אני חוזר למיטה, מאבד את תחתוני בדרך, מניח לו לנסות להתיש אותי.
שנינו נהנים מהניסיון למרות שלא אותי הוא מצליח לעייף אלא את עצמו. אחר כך הוא שוב נרדם ואני חוזר למחשב, צוחק חרש מפליאתם של המשכימים קום, או המאחרים בנשף, איך זה שאני ער בשעות כאלו, כותב כמה מיילים, מעיין בכמה בלוגים והנה הגיע הזמן ללכת להכין קפה ולהתארגן לעבודה. "תזכור שהערב אני לא ישן בבית, תוכל לארגן לך ערב בנות."
"למי אתה קורא בת?" אני מזעים פנים, דוחף אותו וצובט את ישבנו.
הוא צוחק, דוחף אותי חזרה ואנחנו מתחבקים חיבוק פרידה ארוך לפני היציאה מהבית. ככה זה תמיד אצלנו, אחרי כמה ימים מתוחים ואוורור הרבה כעסים וטינות שנינו מתאמצים להיות נחמדים זה לזה, מגייסים סבלנות וחיבה. זה נחמד, אבל קצת לא טבעי, מעייף אפילו.
בעוד שבוע שבועיים המטוטלת שוב תנוע לצד השני ויהיו מריבות, צעקות, איומים בפרידה ואחר כך שוב התקרבות ואחר כך…
מעניין אם ככה זה אצל כולם?

קצת נחת
סוף סוף גמרתי כמו שצריך את הסיפור 'תחשוב חיובי' שרבץ לי על המצפון המון זמן.
מוזר איזה משמעת עבודה ומחויבות אני מפגין כשמדובר בכתיבה שלי שעליה אני לא מקבל פרוטה וגם התגובות קמצניות מאוד. בכל זאת אני יושב שעות כל יום, כותב ומוחק, משתדל ומתקן, מרוצה נורא כשמשהו יוצא טוב ומתבאס כשזה לא יוצא איך שרציתי. ועל הקנאה שאני חש כשאני קורא מישהו שכותב כמו שהייתי רוצה לכתוב אני מתבייש לספר אפילו לעצמי.
אבל היום אני שבע רצון, למרות שאני יודע שזו בריחה מהמציאות וזו התמכרות ואני גרפומן מעצבן ומה שאני כותב זה לא באמת שווה ועדיף שהייתי עושה דברים חשובים יותר ומשתלמים יותר, אבל מה לעשות שרק המעשה המעייף והמתיש הזה של חיבור מילים למשפטים שמתחברים לסיפורים גורם לי הרגשת סיפוק ושמחה?
אני יושב וקורא בהנאה מה שכתבתי היום ופתאום שומע צרחות מלמטה.
זה לא דבר יוצא דופן, אצל ליאור מתחילים לחגוג מיום חמישי ולא מפסיקים עד מוצאי שבת, אבל הפעם הרעש היה ממש מוגזם וחוץ מזה שמעתי שהם קוראים בשמי.
ירדתי למטה וגיליתי חבורה של הומואיות היסטריות עומדת סביב מתקן חבלי הכביסה של אליס.
באמצע עומד דלי הפוך ועליו מתנודד בחור צעיר בשם ויטלי שמנסה לתלות את עצמו על שרוך נעלים שקצהו האחד קשור לצווארו והשני לעמוד המתכת שמתנוסס מעליו.
ויטלי הוא בחור נמוך ורזה. טיפוס ביישן ונחבא אל הכלים שגומר תמיד את הערב שיכור, אבל בלי הגזמה. היום משום מה הוא נסחף לגמרי, הגיע שיכור עוד מהבית והמשיך לשתות במרץ עד שפתאום עלה בדעתו המבולבלת הרעיון שכדאי לו לנסות לתלות את עצמו.
אני מקווה שלא נוצר פה הרושם שהופעתי כמו איזה גיבור והצלתי את המצב. כל העסק היה ממש פתטי והיה לו סיכוי סביר יותר ליפול מהדלי ולשבור את הראש מאשר לקשור את השרוך הטיפשי הזה למתקן הכביסה הדי רעוע שבחצר.
אם החבר'ה סביבו היו קצת פחות מסטולים הם היו מפסיקים את השטות הזו מיד, אבל הם העדיפו לעמוד סביבו ולצרוח כמו ילדות קטנות.
בקיצור, העפתי לו שתי סטירות קטנות, הורדתי אותו מהדלי הטיפשי הזה והתרתי את השרוך מצווארו. מיד אחר כך הוא התחיל להשתעל ולהשתנק, למזלי הספקתי לזוז הצידה בזמן לפני שהוא הקיא עלי.
עד שהוא גמר להקיא את כל מה שהוא שתה עבר הרבה זמן. בינתיים השאר השתעממו והסתלקו ונשארנו רק אני והוא והגועל נפש. שטפתי את מה שהוא עשה עם צינור, לקחתי אותו הביתה, רחצתי אותו קצת והשכבתי אותו לישון על הספה בחדר האורחים. אני מניח שיהיה לו כאב ראש זוועתי מחר בבוקר.

יום שישי ה – 13 לחודש
כיאה לתאריך כל כך טעון קמתי מוקדם בבוקר עם מעין סנוור מרגיז בקצה שדה הראיה שלי שהתפתח לחצי קשת של פריזמה שבורה מלווה בדקירות ברקה.
הייתי צריך לדעת שביום כזה עלי לעזוב הכל ופשוט לשכב בשקט בחדר אפל ולתת לנורופן לעשות את שלו, אבל הדחקתי. אמרתי לעצמי שזה יעבור מעצמו (לפעמים גם זה קורה) ושאני סתם היפוכונדר וזה יום שישי ויש לי המון דברים לעשות.
שכנעתי את עצמי שאם אני לא מנסה לקרוא זה באמת לא נורא, וזה באמת לא היה נורא עד שחזרתי מהבנק שם התרגזתי על המזגן העייף, הפקידה המנומנמת והתור האיטי, ורק בדרך חזרה אחרי שיצאתי בקושי מהחנייה וכמעט עברתי באור אדום ובקושי זחלתי מהרכב הביתה הבנתי שזה לא עבר וזה כן נורא.
לקחתי כדור ולפני שהתמוטטתי במיטה התקשרתי לפזי להגיד שאני לא יכול להגיע לפגישה של קבוצת התמיכה היום.
"אבל אין היום פגישה, שכחת?"
"כן, נכון. שכחתי. פאק! המוח שלי נדפק לגמרי פזי, מה אני אעשה אחרי שהאלצהיימר ישתלט עלי סופית?"
"תתחיל קריירה חדשה של דוגמן תחתונים, בשביל זה לא צריך מוח. תגיד, מה המספר של מולי, אני צריך לשאול אותו משהו?"
נתתי לו את המספר ופזי אמר שלא, זה המספר של הדירה של מולי ושל כוכב, "לא ידעת שמולי חזר לגור אצל הוריו בנהרייה?"
"באמת? לא ידעתי." נתתי לו את המספר של הוריו של מולי בנהרייה.
פזי צחק ושאל אם רשמתי אותם או שזכרתי בעל פה. "רשמתי אותם באיזה מקום, אבל אני זוכר את כל המספרים בראש."
פזי התפקע מצחוק. "אם אתה מתבייש לדגמן תחתונים אתה יכול להשכיר את המוח הדפוק שלך בתור ספר טלפונים נייד." הציע לי ושואל מה שלומי חוץ מזה.
"חרא, הכאבים עוד לא עברו והרופא מגביל אותי בנורופנים ולא מרשה לי לקחת אדוויל, ואם זה לא מספיק יש לי גם מגרנה." שפכתי לפני את כל מצוקותיי.
"ומה עם החבר המדהים שלך? איפה הוא?"
"ממשיך להיות מדהים, אבל לא פה." התלוננתי, בלי לשם לב שויטאלי עומד במטבח, מקרצף את הכיור ומקשיב לכל מילה שלי.
רק שלוש שעות אחר כך, אחרי שקמתי מזיע ומטושטש משינה, קלטתי שהבחור המוזר הזה שמע כל מילה מהשיחה שלי עם פזי (שכבר רגיל לזה שאני משתמש בו כמו בכותל מערבי אנושי וצוחק מההתבכיינות שלי), ולקח הכל בשיא הרצינות.
בזמן שישנתי הוא המשיך לנקות ולסדר את המטבח, ענה לטלפונים, רשם הודעות וגירש נודניקים שרצו להטריד אותי כולל את אימא שלי שנדהמה לשמוע שהיא לא יכולה להשיג אותי בטלפון כי אני ישן ואסור להפריע לי. הוא לא התבייש ונזף בכל מי שהעז לדבר בקול רם יותר מלחישה, שטף את כל הבית, הכין אוכל וגירף את כל העלים שהצטברו בגינה במשך השבוע.
אחרי שהתאוששתי מהתדהמה והתנצלתי לפני אימא אמרתי לו תודה רבה אבל באמת, הוא לא היה צריך לטרוח כל כך, אני כבר בסדר. ויטלי עיין ברשימת ההודעות שלי וגילה לי שרוני התקשר להגיד שהוא יאחר להגיע היום ושצריך להזכיר לי לקחת תרופות, אבל שאני צריך לאכול קודם. ומיד הוביל אותי למטבח והתעקש שאוכל פיצה עם עגבניות, טונה ובצל שהוא הכין יחד עם דני.
"יצא טעים מאוד." שיבחתי אותו, (שמתם לב שאוכל שמכינים למענכם תמיד טעים יותר מאוכל שאתם מכינים לבד?) הוא זהר מנחת, נתן לי עוד פרוסה עם מיץ מנגו לא מוגז.
"דני אמר שזה המיץ שאתה אוהב." אמר, ובעוד אני אוכל, שותה, ומתענג על הניקיון והסדר ששרר על השיש הדי מבולגן בדרך כלל אצלנו סיפר לי ויטאלי את סיפור חייו הקצר והעצוב. עלה לארץ לפני עשר שנים כשהיה בן ארבע עשרה עם אבא אימא ושתי סבתות. די מהר ההורים שלא חיו בהרמוניה עוד ברוסיה התגרשו. אבא חזר לרוסיה עם סבתא אחת, הסבתא השנייה חלתה ונפטרה אחרי ייסורים קשים.
לפני כמה חודשים אימא התחתנה שוב. הוא גר איתה אבל חש לא רצוי. אתמול הוא שתה כמו חזיר מגעיל כי פרצה מריבה איומה בינו לבן בעלה החדש של אימו וגם הבן שלו התערב ומה שבאמת העציב אותו זה שאימא שלו תמכה בצד שלהם ובלהט המריבה גילתה להם שהוא הומו. בגלל זה הוא ניסה להתאבד.
"לא יותר פשוט לעבור לגור בדירה אחרת?"
ויטאלי נאנח ואמר שהוא חי מהיד לפה, כל הכסף שלו הולך ללימודים ואין לו מושג מה יהיה איתו עכשיו.
מה יכולתי לעשות? הצעתי לו שיגור אצלנו עד שיסתדר וימצא לו איזה חדר.
כשהוא שאל על שכר דירה התלוצצתי ואמרתי שהוא לא צריך לשלם לי, מספיק שהוא ימשיך לנקות ולבשל כמו שעשה היום. כשהוא מחה ואמר שלא נעים לו אמרתי שאם הוא גם יוסיף מידי פעם גם מסג' לגב הכואב שלי הוא רשאי מצידי לגור אצלי עד סוף שנת הלימודים.
סתם צחקתי כמובן, אבל הוא לקח אותי ברצינות, נעמד מאחורי והתחיל לעסות את עורפי וכתפי, וכמובן שבדיוק ברגע זה רוני הפציע בבית ותקע בנו מבט לא נעים.
ויטאלי החליט ברוב דיפלומטיות שהגיע הזמן לבקר אצל ליאור ונעלם, משאיר אותי להסביר לרוני את נוכחותו.
"למה אתה נתקע תמיד עם כל היצורים האלו?" התלונן רוני אחרי שהסברתי לו את המצב. "יש לך כשרון מיוחד לאסוף מקרים סוציאליים תחת כנפיך. תראה שבחיים לא ניפטר ממנו."
"עזוב, הוא בטח יתפייס עם אימא שלו בעוד כמה ימים ויסתלק. תראה איזה יופי הוא ניקה את המקלחת."
רוני המשיך להזעיף פנים, אבל אמר שמצידו זה בסדר כל זמן שויטאלי יסתפק בעבודות ניקיון ובישול וימשוך ידיו ממסאז'ים.
"אתה סתם מקנא, אם הוא היה עושה לך מסאג' בטח היית חושב אחרת." קנטרתי אותו, אבל הוא נרדם לפני שהספיק לענות לי.

מסתרי ההיגיון הנשי
אני חושב שהיום התחיל החורף באמת. בבוקר ירד גשם נחמד והיה נעים כל כך להתכרבל מתחת לשמיכה ולמעוך אותו תחתי כמו ששנינו אוהבים. כמובן שכמה שניות אחר כך הוא היה חייב לקלקל את הרומנטיקה ולדחוף את הזין שלו באמצע, וגם הזין שלי – הטיפש הזה שבז לחיבוקים עדינים ורוצה רק תכל'ס – הצטרף…
מרוב התלהבות לא שמנו לב לזמן. דהרתי במהירות מופרזת כל הדרך לעבודה, אבל בכל זאת החתמתי שעון קצת מאוחר. לא נורא.
היום הייתה סוף סוף קצת עבודה והיום עבר לי מהר ורועש. עבדתי בלייזר ובבית המלאכה היו ריתוכים מרעישים ומסריחים, ולילי עבדה על הטכניפור, מסמנת בקול טרטור זוועתי יציקות פלדה כבדות ומלכלכות, והרדיו של הטורקי צרח בקולי קולות.
על כל הקקפוניה הזו הצטרף קול הגשם שדפק על גגות הפח של הפנצריה, ופה ושם הצטרפו רעמים – יום רועש ופעלתני מאוד.
בסוף היום לילי התלוננה שכולה מאובקת בגלל היציקות ההן ודרשה שאנקה לה את הישבן מסימני אבק ושוב סיפרה לי שאת מכנסי הדגמ"ח השחורות האלו היא קנתה במיוחד במידה אחת גדולה יותר כדי שיהיה לה נוח בעבודה.
ניקיתי ממנה אבק בצורה הכי צנועה שהצלחתי לגייס מתוכי מתאפק לא לשאול למה צריך להיות לה לא נוח והדוק מידי כשהיא לא בעבודה?
זה לא שהתביישתי לשאול, פשוט נואשתי מלהבין את מסתרי ההיגיון הנשי.
בבית מצאתי את ויטאלי ממשיך לדבר עם אימא שלו בטלפון ולבכות. היא מנסה לשכנע אותו לחזור הביתה, הוא מנסה לשכנע אותה לוותר על הבעל החדש שלה.
עד עכשיו שניהם משקיעים הרבה מאמצים, רגש ודמעות, אבל אף אחד לא מצליח לשכנע את השני.
מסתבר שאחרי שאבא שלו נעלם ויטאלי ואימא שלו התקרבו מאוד זה לזו. היא זו שעבדה והרוויחה כסף והוא זה שטיפל במשק הבית. הוא עשה קניות – כולל לקנות לה בגדים ונעלים – בישל, ניקה ומידי פעם גם למד.
האידיליה נהרסה כשהיא הכירה גבר ורצתה לחיות איתו. ויטאלי מנסה לשכנע אותה שהטיפוס ההוא עם הבן המפגר שלו הם סתם טפילים שיכורים שחיים על חשבונה, והיא מנסה להסביר לו שהיא עוד לא בת חמישים והיא רוצה לחיות חיים של אישה רגילה עם בעל לצידה.
מי צודק שם אני לא יודע, אבל בעל כורחי נודעה לי יותר מידי אינפורמציה על החיים של ויטאלי עם אימא שלו. אני חושב שהייתי יכול לחיות מצוין גם בלי לשמוע אותה אומרת בקול חנוק מדמעות שהיא רוצה גבר שיחמם אותה במיטה, ואותו עונה לה שהוא יטפל בה יותר טוב מכל גבר זר.
זה ילמד אותי לקח לא למהר ולהציל כל מיני זרים שיכורים.

46. ימים נוראים

צללים סגולים
אנחנו שוכבים על המיטה מול הטלוויזיה ורבים על השלט. אהרון פיתח תאווה משונה לסרטים צרפתיים וסינים שערוץ שלוש ביס מתמחה בהם ואילו אני רוצה, בשעת אחר צהרים מנומנמת זו, לשמוע מוזיקה עברית שקטה ולשקוע אט אט בתנומה.
אהרון חוטף ממני את השלט וטוען – בצדק אני מניח – שהטעם שלי נתקע אי שם באמצע המאה הקודמת ושאני אוהב רק שירים שהיו חדשים כשסבתא שלי עוד הייתה בתולה, בעוד אני מעקם את פרצופי מול הצרפתים השותקים שתיקות רבות משמעות על המסך.
הוא מתלונן שאני משתמש בטלוויזיה כבמקלט רדיו ואני טוען שהוא נעשה פיינשמעקר שלא נאה לו ליהנות מסתם סרט אמריקאי מטופש.
בסוף אנחנו מתפשרים, כרגיל, על ערוץ הביוגרפיות ואז מגיע טלפון מדני.
יש מסיבה בהיפודרום וההסעה יוצאת מהקריה שבה אני גר. הוא רוצה להתלבש אצלי לפני המסיבה ולחזור אחריה לישון בדירה שלי.
"יופי, מצוין. אימא מרשה?"
"כן, בטח."
"תן לי אותה." אני מתעקש לברר הכול עם אליס, מקשקש קצת עם מאיה הקטנה, אחותו של דני, ונפרד ממנה בצער.
דני מופיע אחרי שעה. שערו מגודל מידי לטעמי ובידו שקית עם בגדים שקנה לכבוד המסיבה. המכנסים – ג`ינס כמובן – מקושטים בטלאים עם קרעים שאני מתאפק ולא אומר עליהם כלום, אבל לא יכול לעצור את פליאתי כשאני מבחין על החולצה החדשה שלו כתובת בצבע ורוד שפעם היה מוקצה מחמת מיאוס.
"מה, אני ילד קטן?" הוא אומר בבוז כשאני מצביע על הוורוד שהתגנב לבגדיו.
לא, הוא לא ילד קטן. כבר לא. בחודש שעבר מלאו לו חמש עשרה, הוא גבה מאוד במשך הקיץ, ובגלל אימוני השחייה גופו נעשה מוצק ושרירי. קולו התעבה וכל הליכותיו אומרות ביטחון עצמי ובגרות.
הוא מניח לי לנשק את לחיו ולחבק אותו, צוחק כשאני משתאה על גובהו, ומחליף כאפות עם רוני בלי להראות שמץ פליאה על נוכחותו בדירתי.
"אני צריך לכעוס עליך שהלשנת עלי." אני נזכר.
בלי להתרגש מדברי הוא מחייך אלי בחביבות, פולש למקלחת ויוצא ממנה אחרי זמן רב ריחני ומבושם ושערו הלח משוח בג`ל.
לא להאמין שרק לפני כמה שנים הייתי צריך לשחד אותו שיואיל בטובו להתקלח עם סבון ולחפוף את הראש.
"אם תרצה לחזור לפני שההסעות יוצאות תתקשר." אני מבקש ובודק אם הנייד שלו טעון, מפציר בו להתרחק ממהומות וקטטות.
הוא צוחק שוב, קורא לי אשכנזי לחוץ והולך.
משום מה אני מתעורר בשלוש לפנות בוקר. בודק והילד איננו.
אולי ניסע לחפש אותו." אני מעיר את בן זוגי.
"חמי, תפסיק להיות לחוץ כזה." נאנח אהרון, "הוא כבר לא תינוק, אתה תביך אותו."
"אבל נורא מאוחר."
"מחר יש חופש, לא נורא."
"אני לא מבין מה הקטע הזה לא לישון בלילות. מה הכיף בזה?" אני מתמרמר ולא מצליח להירדם עד שהילד חוזר סוף סוף, עייף ומחויך.
למחרת הוא מספר על מריבה אלימה שפרצה במסיבה ומגלה לנו שיש שומרים שבודקים היטב אם יש לנערים סכינים.
אחר כך הוא אוכל שתי פיתות עם מיונז – הממרח החביב עליו מאז ילדותו – ונרדם שוב.
בערב נחגוג את ערב ראש השנה החדשה בנפרד. כל אחד ישהה עם משפחתו וניפגש שוב רק מחר בלילה.
***
אחרי ארוחת החג הדשנה והטעימה אימא הגישה עוגת שוקולד עם דובדבנים בליקר. העוגה הייתה טעימה, אבל אחרי דובדבן אחד שהיה טבול בשוקולד הרגשתי סחרחורת, מה שהצחיק כמובן את משפחתי שחוסר היכולת שלי לשאת אלכוהול לא חדל לשעשע אותה.
אני לא יכול להוכיח את זה, אבל יש לי רושם שעם הזמן הסיבולת שלי לשתייה חריפה הולכת ופוחתת. פעם עוד יכולתי לשתות כוס יין ולהסתיר את ההרגשה הגרועה שהוא גרם לי, כיום אפילו דובדבן שהושרה בליקר גומר עלי.
מזל שהוא היה לפחות בטעם שוקולד.
להפתעתי הערב היה חביב ביותר וכולם היו עליזים ובמצב רוח טוב. האחים ובני הדודים שלי הפנו את האגרסיות שלהם אל הממשלה הדפוקה שלנו והניחו לי לנפשי.
את רוב הזמן ביליתי עם בן אחי הצעיר שדרש לשבת לידי בזמן האוכל ולא חדל לשאול אותי שאלות משונות ומצחיקות שרק ילדים בגיל שמונה יכולים להעלות בדעתם.
אחר כך הסתכלנו על האלבום הישן שלי שאימא שומרת מכל משמר והסכמנו שוב שהוא דומה מאוד לילד שהייתי פעם. לדעתי בגילו לא הייתי כל כך נחמד, חברותי ופיקח כמותו ואני גם חושב שהוא חמוד יותר מכפי שאני הייתי, אבל אולי זה כי אותו מלבישים יפה יותר והוא מסופר היטב בעוד שאותי הלבישו בבגדים ישנים של אחי הגדולים וסיפרו אותי בבית עם מכונה.
למזלו יש לו רק אחות אחת קטנה בעוד שלי היו שני אחים גדולים ואחות צעירה ודי נפלתי בין הכיסאות. לא היה כסף לשלוח אותי לחוגים וחוץ מלקרוא ספרים ולחלום בהקיץ לא עשיתי שום דבר עם עצמי אחרי הלימודים.
בן אחי לעומת זאת משתתף בחמישה חוגים לפחות, וכמובן שיש לו מחשב משלו וטלוויזיה עם DVD. בחדרו. לא פלא שאין לו פנאי לקרוא או סתם לא לעשות שום דבר.
בדיוק כשתכננתי להגיד שלום וללכת הביתה אהרון התקשר. התפלאתי מאוד כי הוא משתדל לא לחלל את החג כשהוא אצל הוריו.
"מה שלומך?" הוא שואל בקול חרישי ומתוח, "גמרתם לאכול?"
"אני בסדר. בדיוק תכננתי לצאת. למה אתה מדבר ככה? איפה אתה?"
"בשירותים. יש מצב שאתה עושה סיבוב ואוסף אותי?"
"מה? עכשיו? אבל… מה קרה? שוב רבת אתם?"
"חמי די. אתה יכול לקחת אותי או לא?"
"עוד עשר דקות אני אצלך. ניפגש במקום הרגיל?"
"טוב, ביי."
המקום הרגיל הוא מגרש חנייה סמוך לבית הוריו. הוא חביב עלינו כי אי אפשר לצפות בו מחלונות ביתם. שם אני אוסף אותו ומוריד אותו וחוסך להוריו שמתעבים אותי את מראה דמותי.
נכון שבזמן שהוא היה מאושפז יצא לי לשהות מעט במחיצתם. זה לא שהם התאהבו בי בתקופה הזו, אבל בכמה ימים בהם דאגנו יחד לשלומו של אהרון קיימנו בינינו מעין שביתת נשק רופפת. אני מניח שאחרי שהם ראו אותי חרד לשלומו בבית החולים הם החלו לקלוט שהקשר שלנו הוא סך הכול קשר רגיל בין שני בני זוג שאוהבים זה את זה.
אחר כך, בעקבות תקרית הפיזיותרפיסט, הם התבשרו שנפרדנו. לא שאלתי, אבל אני מניח שהבשורה לא שברה את ליבם. אין לי מושג אם הם יודעים כיום שהוא שוב גר אצלי. הלוואי ויכולתי להתיידד אתם קצת ולהסביר להם שאני דואג לשלומו בדיוק כמותם.
לצערי המצב ביני לבין הוריו כל כך עדין ונפיץ עד שלעולם לא אוכל להסביר להם כמה אני מבין לליבם וכמה צר לי עליהם. אולי, אם לא היינו, אהרון ואני, נפרדים וחוזרים כל הזמן הם היו מצליחים להשלים ביתר קלות עם העובדה שהבן יקיר להם חי בזוגיות עם גבר, וגבר לא כל כך גרוע סך הכול, אבל בגלל החינוך שהם נתנו לו הוא מתקשה להתמסד ולחיות איתי בשקט ולכן הכל אצלנו מסובך ולא ברור, וישנה גם המחלה שלי…
רק המחשבה על כל הבלגן הזה גורמת לי כאב ראש.
חיכיתי לו מעל רבע שעה וכבר התחלתי לפקפק אם הוא יגיע, ואז הוא הופיע פתאום, רץ במהירות, התרמיל הכחול שלו מטלטל בפראות על גבו, שערו פרוע ופניו מעוותות בזעם. הוא צנח על המושב האחורי ונשכב עליו, ראשו מונח על התרמיל ורגליו משוכות אל חזהו.
"בוא ניסע הביתה." ביקש ועצם את עיניו בחזקה.
הייתי מעדיף שישב כמו שצריך, שיחגור את עצמו בחגורה ויספר לי מה קרה, אבל כשהוא עושה פרצוף כזה, וכשיש צללים סגולים כאלו מתחת לעיניו אני יודע שעדיף שאשתוק. בין כה וכה התנועה מעטה מאוד בשעות אלה של ערב חג ואם אסע בזהירות…
"למה אתה נוסע כל כך לאט?" הוא נוזף בי, "תיסע מהר יותר, יאללה, תן גז!" עכשיו כבר אין לי ספק, הוא שתוי.
"בסדר, אבל תשים חגורה."
"לא רוצה."
"בבקשה אהרון, אני מאוד מבקש."
"לא בא לי."
כשהוא כזה אין טעם להתווכח איתו. כמה שהוא פחות צודק ככה הוא יותר עקשן.
"אני מבקש ממך יפה אהרון, זה ממש חשוב, שב ושים חגורה."
הוא חושב קצת ואז מתיישב באנחה, מושך את החגורה ואני כמעט נושם לרווחה, אבל אז הוא מרפה ממנה שוב. "מה תיתן לי אם אני אשים אותה?"
"מה שתרצה."
"אני רוצה לזיין אותך."
"בסדר."
"באמת?"
"כן."
"מבטיח?"
"כן."
"תזכור שהבטחת." הוא מצחקק כמו ילד, נועל את החגורה ונרדם, ראשו על המסעד, שפתיו פשוקות מעט, יפה גם עכשיו, ברגע הרע הזה.
אני שונא לראות אותו ככה. שונא להיות איתו במיטה כשהוא שתוי. האלכוהול גונב את האישיות שלו ומשנה את הריח שלו. כשהוא שותה יש לי הרגשה שאני נמצא עם אדם אחר. כאילו שיש שני אהרון, אחד שאני אוהב ורוצה, והשני שאת ריחו אני מתעב ושכל מה שהוא אומר ועושה, במיטה ומחוץ לה, מרגיז אותי ומעליב אותי.
כשאני מחנה את המכונית מול הבית הוא עדיין ישן. אני מחלץ אותו מהרכב ונושא אותו לדירה. הוא נאבק בי קצת, ממלמל, ער למחצה, "תזכור שהבטחת." ושוב נרדם בבגדיו על המזרון בחדרו.
רק עכשיו אני מבחין שהוא לבוש בחולצה הלבנה החגיגית שלו ובג'ינס השחור החדש.
הוא בטח ישב לאכול את ארוחת החג עם משפחתו, כולם שתו יותר מידי, ואז אחד מבני הדודים או הגיסים שלו העיר משהו נבזי. הוא התרגז החזיר תשובה גועלית לא פחות, אביו כעס, אימו בכתה, הוא ברח לשירותים והתקשר אלי, וכשיצא הם המשיכו לריב, אולי גם לשתות, וככה הגענו עד הלום.
אני ישן כמו תינוק, מתעורר כל שעה ורץ לבדוק מה שלומו. מכסה אותו, מלטף את שערו, מקשיב לנשימתו, נורא רוצה לשכב לצידו, אבל ריח האלכוהול שנודף ממנו מזכיר לי שזה לא אהרון שלי אלא זר שנראה כמוהו.
בבוקר אני קם מאוחר, חש כבד ולא רענן. הולך למקלחת בתקווה שהמים החמים יאוששו אותי ופתאום הוא מופיע, ערום, לא מגולח ועם זקפה עטופה קונדום.
"הבטחת." הוא מזכיר לי, ובלי לצחצח קודם שיניים הוא נצמד אלי.
"אתה זוכר שהבטחת?" הוא הודף אותי לקיר.
"כן, אני זוכר, אבל אולי אתה רוצה קודם…"
"לא רוצה כלום. רק את התחת שלך." יד אחת על כתפי והשנייה על אברי וכבר הוא בתוכי. זה סקס נטו, זיון מהיר, חזק, כמעט אלים, טיפה כואב, מהנה בדרכו שלו, אבל קרוב יותר לאונס מאשר לעשיית אהבה.
הוא גומר מהר ומניח לי מיד. אני לא קרוב בכלל לגמור וגם לא רוצה להתקרב. מתעטף בזריזות במגבת ומסתלק לחדר השינה. שוכב שם בשקט, מחבק את הכרית, ממתין שהדופק שלי יירגע, הנשימה תחזור להיות סדירה והעולם יתבהר שוב.
חצי שעה אחר כך הוא חוזר עם מגש ועליו שני ספלי קפה מהבילים וצלחת עם פרוסות עוגת דבש. הוא מגולח ושערו הלח מדיף ריח נעים של מרכך. פניו כמעט חזרו לעצמם ורק הצללים המסגילים מתחת לעיניו מסגירים מה קרה.
אנחנו לוגמים קפה בשתיקה, מכרסמים מהעוגה – עוגה קנויה אבל טעימה – הוא מבקש בקול מתנצל לעשן סיגריה ואני מהנהן ומסיט את הווילון.
בערך במחצית הסיגריה הוא אומר, "זה שאני הומו לא אומר שאני לא גבר."
"בטח שלא." אני מסכים.
"אני אוהב לזיין כמו כל גבר. זה לא עסקו של אף אחד לאן אני אוהב לדחוף את הזין שלי."
אני מהנהן שוב לאות הסכמה וממלא פי עוגה.
הוא מסיים את הקפה, משליך את בדל הסיגריה לכוס, מסלק את המגש ואת המגבת הלחה שלי ונשכב לצידי בלי לגעת בי.
"כאב לך?" הוא שואל.
"קצת. לא נורא."
"סליחה, לא התכוונתי."
כן התכוונת. אני חושב לעצמי ומסתפק בהנהון אילם.
"בפעם הבאה תורך." הוא אומר, כמעט בזעם, וממשיך לא לגעת בי ולא להביט בי.
"זה לא כל כך משנה אהרון, באמת שלא."
"זה כן משנה." הוא מתעקש, מתהפך על בטנו וכובש את פניו בכר, "בטח שזה משנה."
אנחנו ממשיכים לשכב בשתיקה, מנומנמים מעט, ולבסוף נרדמים ומתעוררים שעתיים אחר כך, רעננים ורעבים.
הוא מחייך, מברך אותי בבוקר טוב למרות שכבר צהרים, מתרפק עלי ושוב עיניו צלולות ורכות ואין תחתיהן צללים סגולים.
"אני מת מרעב." הוא אומר ומלטף אותי בעדינות, "בוא נלך לאכול משהו טעים ומשמין ונחזור למיטה. בא לך?"
"כן, בטח. אתך אהרון תמיד בא לי."
***
שוב התעוררתי בארבע לפנות בוקר וידעתי שלא יעזור כלום, אני כבר לא אחזור לישון. הלכתי להכין לי משהו חם לשתות ומצאתי במשולש הכיור יוגורט גמור וכפית פלסטיק חד פעמית מציצה ממנו. לפני השינה הפעלתי את המדיח ורוקנתי את המשולש. מי אכל פה כשישנתי?
הולך לחדר האורחים והנה הוא, שוכב על הספה, איבריו מפותלים בתוך שמיכת הפיקה הדקה מידי לעונת המעבר, פניו כבושים בין הכרית לקיר. בטח קר לו, אחרת הוא לא היה מקופל ככה. אני הולך לארון, שולף שמיכה ומביא לו. ברגע שאני פורש אותה עליו הוא מתעורר בבהלה. "זה רק אני. חשבתי שאולי קר לך."
"אה, כן. תודה."
"רוצה שאני אשכב לידך ואחמם אותך? אולי תבוא למיטה לידי?"
הוא הופך את פניו לקיר. "לא תודה. אני מעדיף להיות לבד. לך לישון, אל תפריע לעצמך."
"אתה אכלת את היוגורט?"
"כן."
"למה בכפית פלסטיק?"
"ככה."
"אני מתאר לעצמי שגם הכפית וגם היוגורט באישור הבד"ץ?"
הוא שותק ורק זיע קל של כתפיו מתחת לשמיכה מעיד שהוא שמע את שאלתי.
אני ממתין עוד רגע ואז חוזר למיטה הריקה שלי.
בקבוצת התמיכה סיפרתי להם על המצב שנוצר אצלנו – הקור, הריחוק, ההרגשה שלי שהוא חוזר לכיוון הסטרייטי ושאני מגעיל אותו. במקום לרחם עלי ולהשתתף בצערי הם אמרו לי שאם לא הייתי שותף לרגשות שלו שלהיות הומו זה דבר מגעיל ושהקשר שלנו הוא בעצם דבר שלילי ומנוגד למוסר ולטבע לא הייתי נפגע עד כדי כך.
הדעה הזו דכדכה אותי כי אני יודע שיש בה קצת מהצדק. זה לא לגמרי ככה, אבל יש בזה משהו.
חזרתי הביתה ומיד התיישבתי לכתוב לרוני מכתב שיבהיר את רגשותיי.

רוני היקר
קשה לי מאוד עם מה שקורה ביני לבינך מאז שהחל חודש אלול. למרות שאני כידוע לך אפיקורס מוחלט הרי גם אני קיבלתי חינוך דתי ואני מבין לגמרי את הרגשות שלך ומנסה לכבד אותם, אבל אני לא מרגיש את אותו היחס מצידך.
השיא היה אתמול בלילה כשדחית אותי בקרירות מעליבה מאוד.
הלבנת את פני, אולי לא ברבים, אבל בהחלט פגעת בי וגרמת לי לחוש מושפל. לא אכפת לי כל כך הקטע עם האין סקס, אבל כואב לי שאתה לא מוכן אפילו לחבק אותי או לישון איתי. אתה גורם לי להרגיש טמא ומגעיל.
מה שווה כל השמירת כשרות שלך ואמירת הסליחות אם אתה פוגע באדם שאוהב אותך?
אני מרגיש שאתה הולך ומתרחק ממני ואני פוחד ומתגעגע.

הגעתי עד כאן במכתבי ובעודי יושב וחושב איך לסיים אותו רוני נכנס פתאום הביתה אחרי שאמר לי בבוקר שהוא נוסע להוריו בסוף השבוע ויישאר אצלם עד תום הצום.
התפלאתי מאוד, אבל הוא טען שפשוט לא הבנתי אותו כמו שצריך והוא מתכוון להיות איתי בסוף השבוע וללכת להורים שלו רק ביום כיפור עצמו.
"אני לא אוהב לישון אצלם. אני אלך אליהם ברגל ביום שני בבוקר ואהיה קצת עם אבא בבית כנסת ואחר כך אחזור הביתה." הפתיע אותי.
"אני כותב לך מכתב, רוצה לקרוא אותו מהמסך או להדפיס לך אותו?"
"בשביל מה מכתב? אני פה, תדבר איתי ישר."
אמרתי לו פחות או יותר מה שכתבתי במכתב ומיד פרץ ויכוח.
אני עושה פיל מכל זבוב, אני רגיש מידי ומתנהג כמו כוסית עם תסמונת קדם ויסתית. הוא סתם רצה להיות קצת לבד ואני מיד עושה מזה סיפור.
אני שונא שהוא מבטל את הרגשות שלי ומסרב לדבר איתי בכנות. "אי אפשר לדבר אתך." אני מתאכזב.
"אז תשתוק." הוא מתבדח, מחבק אותי ושואל אם יש מה לאכול, מתנהג כאילו הכל כרגיל ואני סתם עושה עניין משטויות.
אנחנו מכינים יחד אוכל. הוא עוזר לי, מסדר את השולחן, משבח את האוכל, מודה לי על המאמץ, מחמיא לי ברוב חן, שופך עלי המון קסם אישי וחביבות, ממש מחזר אחרי. הוא עושה הכל כדי לשפר את מצב רוחי, הכל חוץ מלהודות שיש לנו בעיה.
אני נשאר חמוץ ולא מרוצה. יודע שזו הדרך שלו להתנצל ולפייס אותי ושכדי לרצות אותי הוא נשאר בבית (וגם כי הוא באמת חוטף קריזה מההורים שלו למרות שהוא אוהב אותם) אבל זה לא מספיק לי!
אני רוצה זו התנצלות מפורשת ממנו ואני רוצה שנדבר על הכל. סביבנו תחת כל עץ רענון ותחנת טלוויזיה ורדיו ואפילו בבלוגים כולם מבקשים סליחה אחד מהשני ועושים חשבונות נפש, רק הצדיק הנסתר שלי שפגע בי כל כך הרבה מאז שהתאהבתי בו (אידיוט שכמוני) שותק.
אני בדילמה בקטע הזה – אם אתה עושה סצנות ומחמיץ פנים עד שיבקשו ממך סליחה קרוב לוודאי שתקבל את שלך, אבל מה שווה בקשת הסליחה הזו?
ומצד שני אם אני אחכה שהוא יתנצל מיוזמתו… המשיח יבוא קודם.
אולי אחרי מותי אני אזכה שהוא יבקש ממני סליחה? זה יכול היה להיות נחמד, חבל שאני לא אהיה בסביבה כדי לראות את זה.
פשוט תשכח מזה, אני אומר לעצמי כשאנחנו הולכים לשכב לנוח יחד במיטה, אתה יודע שהוא מרגיש שהגזים ושפגע בך ותסתפק בזה, לא כל דבר צריך להגיד בצורה מפורשת, הוא לא טיפוס שמתנצל וזהו.
ובכל זאת זה מציק לי. כשאני מרגיש שפגעתי בו אני מיד מבקש סליחה, למה הוא לא?
"מאוד נפגעתי כשאמרת שאתה מעדיף לא לישון איתי." אמרתי אחרי שלא יכולתי יותר לסבול את מראה גבו השותק, "אל תתפלא אם תגלה יום אחד שגם לי יש העדפות משלי."
"אני לא סובל שאתה עושה לי אולטימאטום." הוא מתרגז, "הסברתי לך שאני לא רוצה סקס עד יום כיפור. זה רק עוד שלושה ימים ואם לא טוב לך אז תלך."
"אתה לא מבין שלא הסקס מפריע לי אלא ההרגשה שאתה נותן לי שאני מטריד אותך בזה שאני צריך קצת יחס ממך?" אני מתרגז ומרגיש ששוב אני נחנק מדמעות של רחמים עצמיים ושונא את עצמי שאני כזה.
אולי הייתי צריך לשתוק וללכת, אבל נשארתי ושוב היה לנו הוויכוח הרגיל ושוב הוא ביקש שאני אהיה סבלני ואתן לו עוד זמן.
"נתתי לך כבר שנתיים מהחיים שלי ועדיין אתה נשמע כמו בחודש הראשון שלנו יחד. שום דבר לא השתנה. לא נמאס לך? כי לי נמאס."
הוא שותק, אני שותק ואז אני מתלונן שכואב לי הגב. עבדתי קשה בניקיון הבית ובחום הזה זה לא צחוק. הוא שולף את המעסה מעץ שמישהו הביא לנו מרומניה ומנסה אותו עלי. זה יותר מדגדג ממעסה, אבל זה נחמד, ואחר כך אני מנסה עליו ולאט לאט שנינו נרגעים ואפילו צוחקים קצת יחד.
חבל שהוא נרדם לפני שהספקתי לבקש ממנו סליחה ומחילה כמו שנהוג לעשות לפני יום כיפור. אולי מחר אספיק לבקש סליחה ולתת לו חיבוק גדול?
***
אל תבזבזו את הייאוש אמר מישהו חכם כי עוד תצטרכו אותו. אני יודע שעוד נכונו לי ניסיונות קשים בחיים ולא כדאי לי לבזבז את הייאוש שלי על מצבי רוחו ההפכפכים של בן זוגי הקריזיונר.
שיעשה מה שהוא רוצה, מהיום אני ממשיך בחיים שלי בלעדיו. הלכתי להכין סלט שיצא לי טעים מאוד, וגם על חיתוך הבצל שגרם לי להתקף בכי קל התגברתי בקלות.
אחרי שאכלתי בנחת ארוחת בוקר יצאתי לגינה לעבוד קצת לפני שיהיה חם מידי. יש לנו בוגנוויליה לבנה שעלי הכותרת שלה נושרים עכשיו וכל הגינה מכוסה בתפרחת לבנה דמוית שלג שצריך לאסוף לפני שירד גשם וכל הלבן הזה יהפוך למין בוץ גועלי.
אני מגרף, אוסף, משקה את הוורדים, קצת מזיע, נהנה להיות הבן אדם היחיד שער בשעה שבע בבוקר בשבת, ופתאום הטלפון מצלצל. אני רץ מהר הביתה, מספיק לענות כולי מתנשף וזה בוריס.
"אם הפרעתי לך במשהו חשוב אז סליחה." הוא צוחק, "ותתנצל בשמי גם לפני רוני."
"הלוואי והייתה לי סיבה להתנצל, לצערי אין. סתם עבדתי בגינה."
"לא עדיף שתעבדו זה על זה." ממשיך בוריס להתבדח, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה לי אני שופך לפניו את כל הסיפור על חודש הסליחות והרחמים ואיך מאז ראש השנה הוא התחרפן וכמה קשה לי עם הימים הנוראים האלו שהוא סידר לי.
בוריס מקשיב בשקט, מנסה לעודד שעוד מעט ייגמרו החגים, מנסה להבין מה עובר על רוני למרות שלבן אדם שהתחנך במדינה קומוניסטית דת נראית כמו איזו סטייה נפשית אקזוטית והדת היהודית בכלל נראית לו משונה ואכזרית.
"ומה אם אחרי החגים הוא יחליט שככה עדיף וייפרד ממני?"
"אז לפחות הוא יעזוב אותך בגלל אלוהים ולא בגלל שאתה זקן שמן ומשעמם כמוני." הוא ממשיך להתבדח, וככה אני מגלה שדניס – הג`ינג`י הקטן והערמומי – הסתלק לו לתל אביב לחיות עם מישהו יותר אטרקטיבי מבוריס.
"יותר טוב ככה," אומר בוריס, "הוא היה צעיר מידי בשבילי. לא נדבר עליו יותר. יש אצלי עכשיו אורח שהיה שמח לראות אותך."
"ארקאדי?" אני מנחש ניחוש מוצלח, "ניסיתי להתקשר אליו כמה פעמים, אבל הוא תמיד ישן או לא היה בבית."
"יותר טוב שתבוא ותבין לבד."
אני נפרד מרוני המנומנם עדיין ונוסע לבוריס לפגוש את ארקאדי ומוצא במקומו קליפה ריקה של מי שהיה במשך כמה שבועות חמים וקסומים אריאל שלי היפה, המקסים, נער החלומות שלי.
אחרי שלא ראיתי אותו למעלה משנה אני בקושי מזהה אותו. הוא רזה מאוד, שערו המתולתל, הבהיר, מגולח כמו של אסיר והגרוע מכל – עיני התכלת היפות שלו ריקות מכל הבעה.
אני מחבק אותו בזהירות, פוחד לשבור אותו, שואל מה קרה? איפה הוא היה כל הזמן הזה? ולא מצליח להוציא ממנו תשובות ברורות. אחרי שהוא עזב את איטליה הוא נדד קצת פה וקצת שם, התמסטל הרבה, עישן והסניף, שתה והזדיין על פני כל אירופה ואחר כך חלה מאוד ונשלח למעין מוסד גמילה או בית משוגעים או משהו כזה. בסוף נמאס להם ממנו ושלחו אותו חזרה הביתה לישראל, למרות שהוא שונא להיות פה ומעולם לא ראה בארץ הזו בית.
בוריס מגיש לנו עוף אפוי בתנור עם תפוחי אדמה וסלק עם חזרת ואנחנו יושבים לאכול יחד, נעים לי שמגישים לי וטורחים סביבי. אני אוכל ונהנה מכל ביס, שותה מיץ מנגו, משבח את הטבח שגם הוא אוכל בתיאבון רב ושוטף הכל עם יין. אפילו ארקאדי אוכל קצת, לא שותה כלום חוץ ממים ואחר כך נרדם על הספה כמו ילד.
"תראה איך הוא נראה?" אני נאנח, "והוא בקושי מצליח להגיד משפט אחד ברור."
"אל תרגיש אשם, זה לא קרה בגללנו." אומר לי בוריס.
"אני יודע, כבר דיברנו על זה, אבל…"
"שום דבר שנעשה לא יעזור לו, רק הוא יכול לעזור לעצמו."
"איך? הוא רק ילד אבוד."
"כולנו ילדים." אומר בוריס, "וכולנו אבודים." הוא מוסיף בפאתוס רוסי מהדהד.
"כולנו אבודים?" אני מלגלג כדי להתגבר על הצמרמורת שדבריו גורמים לי, "תגיד בוריס, כמה יין בדיוק שתית?" אני צוחק והוא צובט לי בתחת וצוחק גם כן, אבל עוצר אותי כשאני מנסה לנשק אותו.
"רק זה עוד חסר לי, שהתימני המשוגע שלך יבוא לדקור אותי כי שמתי עליך ידיים."
"שטויות. חוץ מזה אני חושב שאנחנו עומדים להיפרד."
"כן, בטח." הוא מלטף לי את הלחי ואומר שאני מקשקש ושכל מי שרואה אותי ואת רוני יחד מבין שאנחנו שייכים זה לזה. "בחיים הוא לא יוותר עליך, רק אתה יכול לסבול את הראש המופרע שלו."
"ואם הוא כן." אני מתעקש, "אם הוא יעזוב אני אוכל להיות אתך?"
"לא." נאנח בוריס, "אמרתי לך כבר מאה פעם שלא. אתה יותר מידי עקשן בשבילי, אני כבר סבא דוצ`ינקה, אני אהיה בן חמישים בחודש הבא."
"אני לא כזה עקשן." אני מתווכח בעקשנות, "ואני אהיה בן 28 בחודש הבא."
"עשרים ושתים שנה זה הבדל גדול מידי חמוד, ואתה עקשן כמו פרד. עכשיו לך הביתה ותן לסבא עייף כמוני לנוח קצת מכל ההתרגשות."
אני הולך הביתה ומוצא שם את רוני מדפדף בעצבנות בעיתוני השבת ושותה בירה.
"איפה הסיגריה?"
"היום שבת, אפיקורס שכמוך."
"יש משהו מעניין בעיתון?"
"הכל שטויות ופרסומות." הוא מקפל את העיתון בדקדקנות לא אופיינית לו. "תשמע חמי יש משהו ש… טוב, אולי יותר טוב שאני… זה לא כזה סיפור, אבל…"
"נו, תגיד כבר, אל תמתח אותי. אתה רוצה שניפרד אז תגיד ודי, לא אכפת לי."
"באמת? לא אכפת לך?" עכשיו הוא פגוע.
"בטח שאכפת לי, אם ניפרד אני אהיה שבור ומרוסק, אבל אני לא יכול להגיד לך דבר כזה, נכון?"
"אבל כרגע אמרת."
"וואלה? איזה אהבל אני, מזלך, נכון? כי מישהו אחר, פחות דביל ממני כבר מזמן…"
"טוב, טוב, די כבר, שתוק. מה שרציתי להגיד לך זה שמיצי התקשר."
"מיצי באמת? מתי?"
"אה… זהו, שהוא התקשר לפני שבוע."
"מלונדון?"
"לא, מהארץ. הוא אצל ההורים שלו והוא התקשר להגיד חג שמח ושנה טובה."
"ועכשיו נזכרת להגיד לי?"
"שכחתי, קורה, לא?"
הוא מגיש לי פיסת נייר עם המספר של מיצי ואומר שהוא בטח כבר טס חזרה ללונדון. בכל זאת אני מתקשר ושמח לגלות שמיצי החליט להישאר בארץ עוד קצת והוא מאושר שהתקשרתי, הוא חשב שאני כועס עליו ולכן לא החזרתי לו טלפון.
"רק עכשיו נודע לי שאתה בארץ. רוני שכח לספר לי שהתקשרת. מה נשמע? איך לונדון? מתי רואים אותך?"
הוא צוחק, "שכח אה?" ואחר כך מספר שלונדון קרה, גשומה, משעממת ומלאה מוסלמים שונאי ישראל ושהוא מתגעגע אלי נורא.
אנחנו קובעים שהוא יבוא לבקר מחר בבוקר ויישאר אצלי עד מוצאי יום כיפור. לפרידה הוא מגלה לי שכל הבריטים הם קציצות מכוערות וחסרות חן ושאין אף אחד בכל בריטניה הגדולה יפה ונחמד כמוני.
אני שמח לסכם שאחרי שהפסקתי לבזבז את הייאוש שלי על דברים שאי אפשר לשנות הייתה לי שבת מוצלחת ואני מקווה ששאר השבוע יימשך ככה.
***
עכשיו, אחרי שהוא נרגע סוף סוף ונרדם, אני יכול לחזור שוב למחשב. למטה בזולה המסיבה בעיצומה ולפי קולות הצחוק מיצי (שבגללו הכל התחיל) חוגג במרץ בעוד אני יושב בחושך (כמה פולני מצידי) ומקליד.
הכל התחיל היום בבוקר – בעוד אני ממשיך באיסוף הסיזיפי של פריחת הבוגנוויליה הלא נגמרת מיצי מגיע עם תרמיל מלא בגדים והמון מצב רוח טוב.
"היי!" הוא אומר ומנשק לי, קודם על לחי אחת אחר כך על השנייה, ולקינוח על הפה, "שוב אתה מגרף את הפרחים הלבנים האלו, זה לא בדיוק מה שעשית בחגים לפני שנה?"
"כן, נכון. ואתה עזרת לי." אני מחייך, ואז מסמיק טיפה כשאני נזכר שאז העזרה שלו נגמרה בזיון. לרגע נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה – שוב אני מרגיש אומלל, ממורמר וחרמן בגלל רוני והשטויות הדתיות שלו, ושוב מיצי עומד לפני, מתוק ושמנמן ונלהב ומביט בי במבט מעריץ שבחיים אני לא אקבל מרוני.
ממש דז`ה וו (או איך שלא כותבים את המילה הזו), אבל רבותיי, תזכרו שההיסטוריה אולי חוזרת אבל כל פעם היא עולה יותר ביוקר.
***
השנה רוני אמנם לא מוכן לישון איתי, או לגעת בי ואנחנו בקושי מדברים, אבל הוא פה, מתוח ועצבני יותר מרגע לרגע, ועכשיו, כשכבר כמעט הגענו לקו הגמר, הוא עושה רושם שהוא עומד להתפוצץ עוד שנייה ודווקא עכשיו הבית הומה אנשים. כולם יפים, כולם צעירים, כולם חרמנים, רובם בלונדיניים, (רוסים, מה לעשות?), אף אחד מהם לא מבין בכלל מה הקטע הזה של יום כיפור, אבל למרבה הפליאה כולם יודעים שאני והוא לא עשינו סקס כבר מעל שבוע, וכולם חושבים שזה נורא מצחיק ונהנים לבדוק מה יקרה אם הם יחבקו אותי וינשקו אותי בחום.
עד הערב כבר התחלתי להבין איך מרגישה מזוזה, כל מי שעבר דרך הדלת היה חייב לגעת בי עם השפתיים שלו, ורוני, שהתעקש לא לישון אצל הוריו הלילה, מסתכל ומתפוצץ מכעס.
גם אותו ברכו כמובן, אבל רק בלחיצת יד או בטפיחה על הגב. הוא נראה כל כך כועס וקודר עד שאיש לא העז לנשק אותו.
ליאור שלעשות דווקא ולעצבן זה טבע שני בשבילו תכנן, כמו בכל שנה, מסיבה חגיגית במיוחד בערב יום כיפור וצייד את הזולה במיטב המשקאות והמאכלים. האמת שרוב האורחים שלו בכלל לא הבינו את הפואנטה כי הם לא קיבלו חינוך יהודי ורובם למען האמת בכלל לא יהודים.
כרגיל היו אצלו חוץ מאוכל ואלכוהול גם סרטי פורנו ובאנגים, ובטח גם דברים אחרים שאני לא רוצה לדעת עליהם כלום. הקש ששבר את גב הגמל הייתה הבקשה של מיצי שאני אלך איתו לזולה לפחות לשעה עד שהוא יכיר את כולם וירגיש קצת יותר נוח.
האמת, הבנתי אותו, היו שם המון בחורים חדשים והוא קצת ביישן עם זרים. מה שעוד הפחיד אותו זה שכולם דיברו רוסית למרות שהם שולטים טוב בעברית.
נכון שכושר ביטוי זה לא בדיוק מה שחשוב במסיבות של ליאור, אבל בכל זאת מיצי הרגיש קצת נבוך ושנינו ידענו שעל ליאור אי אפשר לסמוך שיהיה מארח מתחשב ויגרום לו לחוש נוח. ירדתי איתו למטה, מקפיד לא לשתות שום דבר מכוס פתוחה ולא לאכול משהו שמזכיר עוגיות תוצרת בית, הצגתי אותו בפני כמה אנשים שהכרתי וחיכיתי קצת עד שהייתי בטוח שהביישנות שלו התפוגגה והוא מרגיש נוח ואז חזרתי למעלה לרוני, יודע שעכשיו אני עומד לחטוף מנה, ובאמת חטפתי.
הוא אפילו לא ניסה לדבר, ישר התנפל עלי, דחף אותי, הפיל אותי על המיטה וזינק עלי. זה לא כאב, אבל לגעת בו אחרי שכל כך הרבה זמן שהוא התחמק אפילו מחיבוק היה כמו לחזור קפוא ממארב בלילה לבנוני חורפי וישר להיכנס למקלחת של מים חמים. רק מי שחווה דבר כזה יודע למה אני מתכוון.
אני לא יודע איך לקרוא למה שקרה אחר כך. להגיד שעשינו אהבה, או הזדיינו אפילו לא מתחיל לתאר את מה שעשינו. התגלגלנו על המיטה, טרפנו זה את זה ומשכנו אחד מהשני את הבגדים, הוא מנסה לשפוך עלי את הכעס והעצבים שלו, מקלל ובוכה ומכה אותי, ואני מנסה להשתלט עליו, לרסן אותו ולמעוך אותו תחתי, אומר לו כל הזמן, "די רוני, מספיק, בבקשה תפסיק."
אחרי כמה דקות מופרעות לגמרי של השתוללות הוא גמר על הבטן שלי, מתיז עליה את הזרע שלו ומיד אחר כך הפסיק להשתולל, אבל המשיך לבכות, ואני נשכבתי עליו, חיבקתי אותו וגמרתי גם כן. שנינו היינו פרועים, מזיעים ודביקים מזרע, המיטה הייתה מבולגנת לגמרי, ואנחנו שוכבים באמצע, מחובקים ומנסים להירגע.
ניסיתי להבין מה קרה פתאום, למה דווקא עכשיו הוא ירד מהפסים ולמה ההתפרצות הזו, אבל כל מה שהוא הצליח להגיד היה, "סליחה, אני נורא מצטער, אני מבקש סליחה."
אין לי מושג אם הוא ביקש סליחה ממני, או מאלוהים, או אולי מעצמו.
לקחתי אותו למקלחת והתרחצנו יחד. הוא נשען עלי בעיניים עצומות, נתן לי לטפל בו כמו בילד קטן וביקש שהאור יישאר מכובה.
התקלחנו כמעט בחושך, נכנס רק קצת אור מחדר הארונות. אם היום לא היה ערב יום כיפור הייתי מדליק נר, אבל זה נראה איכשהו לא במקום אז עזבתי את זה ככה.
כמובן שאחרי הסיבון שלי עמד לשנינו והוא אמר שהוא רוצה שוב והפעם באמת, ומיד ידעתי שהוא מתכוון שהוא רוצה זיון אמיתי עם חדירה, ולפי איך שהוא נשען עלי הבנתי שהוא רוצה שאני אחדור אליו.
רק עכשיו כשאני מספר על זה עולה בדעתי שזה מוזר איך אני תמיד יודע למה הוא מתכוון, וכמה משונה שכל כך קשה לנו לדבר על מה שאנחנו עושים זה עם זה. באמת מוזר.
הלכתי רטוב ומטפטף חזרה לחדר השינה ושלפתי קונדום מהמחבוא הסודי שלי (תמיד סוחבים לי את הקונדומים ולכן יש לי מחבוא חירום סודי) תכננתי להשתמש בחבילה ששמרתי רק מחר בלילה, ולמרות שהייתי צריך לשמוח שההמתנה נגמרה יום קודם לא שמחתי. "אתה בטוח?" שאלתי אותו, "אפשר לחכות עד אחרי יום כיפור, אנחנו לא חייבים דווקא היום."
"אתה אולי לא חייב, אבל אני כן." הוא ענה בחריפות, "אפילו לא עשיתי ביד מאז ראש השנה. אני חייב זין עכשיו או שאני אמות."
עם תשובה כזאת אף אחד לא יכול להתווכח. נתתי לו את הקונדום והוא הושיב אותי על האסלה, שם לי את הקונדום והתיישב עלי. "תחזיק אותי חזק, אני פוחד ליפול." ביקש ונשען עלי, משעין את ראשו על החזה שלי.
אמרתי לו שלא יפחד והחזקתי אותו חזק, יד אחת סביב המותנים, ויד אחת על הזין היפה שלו, ולא עזבתי אותו עד ששנינו גמרנו, קודם הוא ואחר כך אני.
"סליחה מנחם." הוא אמר אחרי שגמרנו, "לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה."
"גם אני לא ידעתי, אבל לפחות ניסית. אני מצטער שהקשיתי עליך."
"לא, היית בסדר, זה אני שירדתי קצת מהפסים ביומיים האחרונים. אתה עוד אוהב אותי?"
"כן, בטח."
"פחדתי שתתחיל לשנוא אותי."
"הייתי קצת עצבני עליך, אבל עבר לי."
"בוא נסדר את המיטה."
סידרנו את המיטה יחד, מותחים את הסדין ומסדרים את הכריות, ואז הוא נשכב ואמר שהוא קצת עייף ומה דעתי לחבק אותו קצת.
"עכשיו כבר מותר?"
"נו, די! תפסיק להיות אשכנזי כזה." הוא נמרח עלי ושאל אם הייתי עם מישהו אחר.
"לא, הרי הבטחתי לך."
"אפילו לא עם בוריס?"
"עם אף אחד. אני רוצה רק אותך."
"גם אני רוצה רק אותך." הוא אמר מנומנם, פיהק, נדחק אלי, דחף ברך לתוך בטני ונרדם.
***
בבוקר קמתי לפניו מניח לו לישון והלכתי למטבח לשתות קפה. כמעט שהכנתי גם לו, אבל ברגע האחרון נזכרתי החזרתי את הכפית לקופסא ותליתי את הספל חזרה. שתיתי לבד, אכלתי פרוסת עוגה והצצתי לחדר האורחים. מיצי לא ישן שם הלילה.
רוני התעורר וקרא לי לחדר השינה. נכנסתי עם הקפה ביד. "רוצה?"
"לא, אני אצום, אבל…" הוא מסיט את השמיכה, חושף זקפה עצבנית.
ביום כיפור, למי שלא יודע, אסור לעשות סקס. מצד שני סקס עם גבר זה בין כה וכה משהו שאסור לעשותו, אז… "אתה בטוח?"
"בוא כבר."
אחר כך הוא מתקלח, עוד דבר שאסור לעשות, אבל אחרי מה שעשינו…
"אני לא אתגלח." הוא מחליט, מעביר יד על הזיפים שמכהים את פניו, "אבל אני חייב לצחצח שיניים." – עוד איסור אחד נשבר.
"אז אולי כבר תשתה משהו?"
"לא." הוא מתעקש, "זה לא." הוא מסתובב חסר מנוחה בבית, מפריע לי להתעדכן בבלוגים החביבים עלי ובסוף מחליט שהגיע הזמן ללכת להוריו. "אפשר ללוות אותך?"
"אתה רוצה?"
"בטח. אני אלך אתך עד הגבול של הקריה, בסדר?"
אנחנו יוצאים והכלב של דני מלווה אותנו בדרכנו. חץ הוא כלב קטן ודי מכוער, אבל מלא מרץ. אין דבר שהוא אוהב יותר מאשר לטייל עם אחד מבני הבית. הוא כלב נבון מאוד ונובח רק על זרים. מכרים שבאים מידי פעם זוכים ממנו ליחס ידידותי. הוא סימן אותי, את דני ואת רוני, כבעלים שלו ורק איתנו הוא מוכן ללכת לטיול.
אני מודה שעד שהכרתי אותו לא ממש החזקתי מכלבים. חשבתי שהם טיפשים ומסריחים והעדפתי חתולים. אני עדיין אוהב חתולים, אבל יש משהו כובש לב בנאמנות הכלבית הזו. הצורה שבה הוא מביט בי במסירות, מנסה לנחש את רצונותיי, שמח להתרוצץ סביבי כשאני עובד בגינה ומאושר ללוות אותי לסופר.
אני נהנה לראות איך הוא עוקב אחרי בסבלנות לאורך המדפים, ממתין עד שאחליט מה לקנות ועומד בסבלנות יחד איתי בתור לקופה. הוא נהנה מהליטופים של ילדים קטנים שמחבבים אותו על שום קומתו הנמוכה, אבל לא מתפתה ללכת עם אף אחד.
למרות שהוא ידידותי לכולם הוא יודע למי הוא שייך באמת והוא לא מחליף נאמנויות.
הבוקר הטיול משמח אותו במיוחד כי נדיר ששנינו הולכים איתו יחד. הוא מדלג ביני לבין רוני, זנבו מכשכש בהתלהבות עצומה, רץ קצת קדימה, מפנה אלינו את ראשו, חוזר כאילו לזרז אותנו, מתעכב קצת מאחור להריח משהו ושוב דוהר קדימה, מרוצה מקצה אוזניו המתנפנפות ועד אחרונת השערות בזנבו הקטן.
אנחנו אף פעם לא קושרים אותו ברצועה כי הוא שונא קולרים ורצועות ותמיד מצליח להיפטר מהם. כשאנחנו בבית הוא נשאר בחצר למרות שהוא יכול להסתובב חופשי, אבל לטייל לבד לא מעניין אותו, הוא אוהב להסתובב רק איתנו. "הוא כזה כלב נחמד." אומר רוני ומלטף אותו. "אנחנו צריכים לטייל איתו יותר, תראה כמה הוא אוהב טיולים."
"עכשיו כשקריר יותר אני אתחיל ללכת ברגל כל בוקר." אני מבטיח, הלכנו רק חצי שעה וכבר אני חש עייפות. "הגיע הזמן לחזור לכושר."
רוני לעומתי נמרץ ובמצב רוח פטפטני מהרגיל. בדרך כלל הוא לא סובל שיחות נפש, אבל היום יש לו חשק להשתפך קצת. "מצחיק איך הכלב הזה ישר קלט מי באמת הבוס בבית." הוא מצטחק, "למרות שהוא כאילו של דני, הוא נאמן רק לך."
"אבל הוא באמת של דני." אני מתפלא, "למרות שנדמה לי שהוא נאמן לכולנו."
"אם הוא יצטרך לבחור רק בן אדם אחד בטוח שהוא יבחר בך." מתעקש רוני, "הוא אוהב את דני, אבל הוא יודע שאתה בעל הבית. לכלבים יש חוש לדברים כאלו."
"זה בגלל שאני מטפל בו ודואג לתת לו אוכל ומים כל בוקר."
"זה לא רק בגלל האוכל. זה כי הוא מרגיש שאתה זה שאומר את המילה האחרונה."
"גם אתה מרגיש שאני זה שאומר את המילה האחרונה בבית? אני לא חושב שזה נכון רוני, תראה איך נתתי לך לעשות מה שרצית בקטע של יום כיפור למרות שאתה יודע מה אני חושב על זה."
הוא נעשה מדוכדך. "אני יודע, והלוואי והייתי יכול להיות כמוך חמי."
"למה אתה מתכוון כמוני?"
"אני מתכוון שאתה הולך בדרך שלך ואתה לא מושפע מאף אחד. יש לך את הדעות שלך ואת הכיוון שלך ואתה לא זז ממנו ולא חשוב מה אומרים כולם."
כולי אחוז פליאה מדבריו. "זה מה שאתה חושב עלי רוני?"
"כן. הלוואי והיה לי את הביטחון העצמי שיש לך. אני כזה מושפע, לידך אני מרגיש ילד טיפש."
"קודם כל אתה לא טיפש. ושנית, אני יודע כמה קשה לך לקבל את עצמך וכמה אתה משתדל לא לצער את המשפחה שלך. המצב המשפחתי שלך קשה יותר משלי."
"גם המשפחה שלך לא כל כך ליברלית, אבל אתה לא נותן להם ללחוץ עליך ואני… אימא רק נאנחת ומיד אני נבהל. אני כזה אפס." הוא מגנה את עצמו.
אנחנו מגיעים לגבול בין הקריות. הוא מתיישב על גדר אבן אני מתיישב לצידו ומוחה את מצחי. מי אמר שהיום יהיה קריר? לא טוב לי – הרגליים רועדות מחולשה והבטן כואבת. אני כל כך לא בכושר שחבל"ז.
רוני שקוע בניתוח עצמי מייסר שאינו רגיל אליו ולא מרגיש במצוקתי. ככה עדיף, יש לו מספיק על הראש גם ככה. הוא ממשיך לדבר, להשוות ביני לבינו ולרדת על עצמו שהוא חלש אופי וחסר החלטיות. חבל שאני לא יכול לחבק אותו כדי לעודד אותו קצת, אבל אנשים לבושים בגדים חגיגיים עוברים הלוך ושוב על המדרכה, כולם עטופים טליתות, נושאים בידיהם תיקי קטיפה כחולים מרוקמים כסף וזהב. חיבוק ביני לבינו בנסיבות הללו הוא דבר בלתי אפשרי.
בעוד רוני משתפך כמה אני חזק ובטוח בעצמי אני יושב לידו ומרגיש חולה ותשוש. אם זה לא היה מפחיד זה היה מצחיק.
"חבל שאנחנו צריכים לחכות ליום כיפור כדי לדבר קצת על עצמנו." אני אומר.
"אני מבטיח לך שמעכשיו אני אהיה פתוח יותר ואדבר אתך על מה שאני מרגיש." אומר רוני, "אבל לפעמים אני כל כך מבולבל שאני לא יודע בדיוק מה אני מרגיש. אני לא חכם כמוך חמי."
אני מציין שאין קשר בין חוכמה לרגש ושלדעתי הוא בחור מאוד נבון, אבל שייך לאנשים שמעדיפים לפעול ולא לנתח את עצמם.
"בקיצור, ילד טמבל ומושפע." הוא מסכם.
"לא טמבל וכבר לא ילד, אבל אתה בחור אימפולסיבי. לפעמים זה טוב ולפעמים רע. אתה מצטער שלא התאפקת אתמול?"
"לא, אולי טיפה מצטער, אבל לא יכולתי יותר, הרגשתי שאני מתחרפן עוד שנייה. אתה בטח היית מצליח להתאפק."
"אני לא הייתי מנסה בכלל להתחיל, כל הקטע הזה של התאפקות לא מדבר אלי."
"זהו, אתה תמיד יודע מה מתאים לך ומה לא, ואני… אני עוד ילד לידך, אני יודע שאני עושה הצגות של אחלה גבר וכל זה, אבל זה רק הצגות. אצלך אין פוזות, הכל אמיתי, בגלל זה כולם כל כך מחזיקים ממך."
"באמת?" כולי פליאה מדברי השבח המוגזמים שלו. "איזה כולם?"
"כל מי שמכיר אותך. אתה לא מתעסק עם כל השטויות האלו של עשיית רושם, לא משקיע זמן וכסף בבגדים, מותגים וקשקושים. הכל אצלך פשוט ולעניין. אתה תמיד אחראי ויציב ובלי להתקשקש עם סמים ואלכוהול. כולם יודעים שמילה שלך זה מילה, אתה לא מרכל ולא מגלה סודות ותמיד יש לך סבלנות לכולם."
לפי התיאור שלו אני נשמע כמו שילוב מעצבן במיוחד של רמבו ואחד מל"ו הצדיקים, אבל אני לא מספיק להגיד לו את זה כי הוא קם, נפרד ממני בלחיצת יד והולך להוריו בהבטחה לחזור בערב.
***
לוקח לי הרבה זמן להגיע הביתה. רוני אולי רואה בי דוגמה ומופת לגבר, אבל אני מרגיש כמו קשיש מוכה רככת. עד שאני נכנס למקלחת הרגלים רועדות לי מרוב עייפות. אני אוכל משהו, שותה המון וצונח מותש למיטה.
מתעורר לתדהמתי בצהרים ומגלה את מיצי יושב בסלון ומזפזפ בייאוש, אך לשווא. שום תכנית סבירה לא צצה על המסך. הדי. וי. די. הטוב מוחרם לטובת הזולה והווידיאו העתיק שלנו אמנם עובד, אבל יש לנו רק קלטות של סרטים מצוירים של וולט דיסני.
"תקרא ספרים." אני מציע ומקבל בחזרה פרצוף מבואס.
אנחנו אוכלים יחד ואני מרגיש טוב יותר. בטח היו חסרים לי נוזלים, בגלל זה הייתי כזה סמרטוטי.
"רוני יחזור היום?" שואל מיצי, "בקושי הספקתי לראות אותו, אני יכול להישאר אצלכם הלילה?" אנחנו מסתכלים אחד על השני. הוא מסמיק קצת ואני הרבה.
"בטח שאתה יכול לישון אצלנו, אבל… אתה יודע… זה תלוי במה שרוני ירצה." אני מתחמק מתשובה ברורה.
מיצי מתחיל לספר לי כמה הוא התגעגע אלינו, ואיך הוא לא עשה שום דבר בזולה חוץ מלרקוד ולשתות יותר מידי, ועד כמה הבחורים בלונדון יבשים ולא מבינים עניין ו…
דני מתפרץ הביתה. יש לו כיפה וטלית והוא נרגש מאוד. השנה הוא צם והחזיק מעמד כל היום. בלילה הוא הסתובב עם חברים, חזר מוקדם, ישן עד הצהרים ואחר כך הלך לשמוע את כל נדרי. לאכזבתו האנשים בבית כנסת התחילו לריב מתי בדיוק נגמר הצום ואם יש שלושה כוכבים או לא.
"הם רבו ביום כיפור בבית כנסת?" אני מסרב להאמין למשמע אוזני.
"כן, היו קצת צעקות וויכוחים, אבל בסוף זה הסתדר ותקעו בשופר. מה יש לאכול?"
שלשתינו אוכלים יחד ארוחת ערב ואחרי שדני מסתלק רוני מתקשר. אני מספר לו על מיצי ושואל מה דעתו.
הוא צוחק, מרוצה ושבע ושוב בטוח בעצמו ועליז. "אחלה!" הוא אומר, "תגיד לו שאני כבר בא."
במוצאי יום הכיפורים רוני חזר מהוריו די מאוחר וקצת שתוי. במשפחה שלו נהוג בסוף יום כיפור לחגוג ולעלוז וכמובן לשתות וזה לוקח זמן.
מיצי ואני חיכינו לו בבית ובינתיים רבנו קצת… סיפור לא נעים.
מיצי עדיין נוטר לי על מה שהיה בשנה שעברה ואולי בצדק, הייתי צריך להגיד שאני לא פנוי ולא עשיתי את זה. שברתי לו את הלב ואני מצטער, אבל מצד שני, לפני שהוא היה איתי הוא היה ביישן וחסר ניסיון ובטוח שהוא הבחור הכי מכוער בעולם ואני לימדתי אותו כמה דברים והעליתי לו את הביטחון העצמי, וזה קרה כבר לפני יותר משנה. די לטחון כבר את הסיפור הזה!
רוני חזר כמעט באחת עשרה בלילה, שתוי וחרמן ועליז, מצפה לשלישייה לוהטת ומצא אותי כועס ואת מיצי רותח… ממש לא אווירה לסקס.
בן אדם אחר היה מוותר, אבל הוא הצליח, בעזרת המון מצב רוח טוב שהביא מהבית ושאריות של יין שמזג למיצי, לשפר קצת את האווירה ובסוף הוא קיבל את השלישייה שלו.
האמת היא שכל הקטע של שלישיות מוערך יותר מידי. בדרך כלל יש שנים שמזדיינים ואחד שמסתכל וקצת נוגע פה ושם, בעיקר בעצמו.
רוני אוהב שמסתכלים עליו כשהוא מזיין, אני שונא את זה. אני צריך להיות מאוד חרמן או מסטול כדי לתפקד טוב במצב כזה. מה שבאמת קרה זה שרוני טחן טוב טוב את התחת של מיצי (שאוהב את זה מאוד ככה) ואני הסתכלתי ונתתי לו למצוץ לי.
הוא השתפר מאוד מאז השנה שעברה כשרק התחלתי ללמד אותו איך לעשות את זה, אבל לגמור לא גמרתי וגם לא רציתי. נגעתי בו ושיחקתי לו עם הזין עד שהוא גמר ואחר כך ליוויתי אותו לחדר האורחים, אמרתי לו לישון, הוא נרדם מיד לשמחתי ואני חזרתי לרוני שישן גם כן. שכבתי עם הגב אליו, קצת עצוב ודי נגעל מעצמי, ובסוף גם נרדמתי.
לא יודע אם הם נהנו או לא, אני הרגשתי חרא עם כל הקטע הזה. סקס זה דבר שצריך לעשות עם רגש ואהבה ובאינטימיות. קשה להשיג דבר כזה בין שלושה אנשים. אולי אפשר, אבל קשה. כל הקטע הזה היה מיותר מבחינתי.

45. עד החגים

קמתי עם יד ימין כואבת ונפוחה בעיקר בבסיס האגודל. לאחרונה אני עובד קשה גם בבית המלאכה וגם בעזרה לדבוראי שמתכונן לפסטיבל הדבש בסוף השבוע.
וחוץ מזה יש גם המחשב… יד ימין התמרדה. למרבה הצער הייתי טיפש ושיתפתי את הסגן. סיפרתי על פסטיבל הדבש ועל העבודה שאני עושה אחרי הצהרים, ואמרתי שזה קשה ואני עייף. כמובן שהוא, בהיות הטיפוס שהוא, מיד ניצל את זה והתחיל להציק לי שאני איטי מידי מול הטכניפור ואני עושה יותר מידי הפסקות לקום ולהתמתח, והודיע לי שבלי שום קשר למה שאני עושה בזמני הפנוי עלי לבוא לעבודה ערני ובכושר מלא. איזה דביל הוא שמצליח לדכא כל רצון לעבודה אצל הכפופים לו, ואיזה אידיוט אני שלא לומד מהניסיון ומנסה להתנהג איתו כאילו הוא חבר.
בקיצור, יום מדכא ורגיל לגמרי. קרן האור היחידה הייתה לילי המתוקה שהחליפה אותי בכל הזדמנות שיכלה בטכניפור ובתמורה עשיתי אני את העבודות שהיא קיבלה.
הדבקתי תוויות בשצף קצף – קלי קלות בשבילי, מלאכה איטית ומתסכלת בשבילה – ופרקתי חומרים שקיבלנו מחו"ל.
הם מגיעים ארוזים בתוך חומר סופג דמוי פתיתים אבקתיים שנכנסים מתחת לציפורניים ולשערות וגורמים לעיטושים נוראיים – ממש לא נחמד.
בסוף היום הטכניפור שבת ממלאכתו בגלל תקלה ושנינו עבדנו בפתיחת אריזות, היא עם כפפות כדי להגן על הציפורניים ואני סתם ככה עם הידיים החשופות מרגיש איך כל הגוף שלי מתכסה לאט לאט באבקה הארורה הזו. ואז היא הלכה לשירותים וחזרה מהר עם הנייד שלה שנטף מים.
"הוא נפל לי לאסלה." היא אמרה בעצב והתחילה לפרק אותו וליבש את חלקיו באקדח האוויר שלנו.
ניסיתי להראות השתתפות ולא לצחוק, אבל היה לי קשה מאוד. "הוא נפל אחרי שעשית פיפי או לפני?" לא התאפקתי לשאול.
היא חייכה ואמרה שלמרבה המזל הוא נפל לפני שהיא השתינה, ולא, היא לא זוכרת אם יש לה ביטוח. מהיום אני אקפיד ללכת לבית שימוש בלי הנייד.
כשחזרתי הביתה ושמתי את הבגדים בכביסה גיליתי שהג'ינס שלי שפעם היו הג'ינס הטובים והחתיכיים שלי וירדו לדרגת בגדי עבודה, ירדו עוד דרגה והפכו למסננת.
הם כל כך שחוקים וקרועים עכשיו שבאמת כבר אין טעם אפילו לכבס אותם, ואני עוד זוכר מתי קניתי אותם וכמה נהניתי ללבוש אותם ולקבל מחמאות.
כך חולפת תהילת עולם.
***
לילי ואני נעשינו חברים טובים. שנינו סובלים חרש ממצבי רוח והעצבים של הסגן ויחד כרתנו ברית חשאית לעודד זה את זה כשהוא נעשה רשע. אנחנו מחייכים אחד אל השני כשהוא שוב פוצח באחד מהנאומים המרגיזים שלו, מנסה להיות יותר בוס מהבוס שגם לו לא חסר כלום בתחום הטפות המוסר והנאומים. אליה הוא נחמד יותר כי היא חדשה אצלנו וכי היא בחורה וכמו כל הסטרייטים הוא בעיקרון נחמד יותר לנשים, אבל היא נעלבת בשבילי (ככה היא אמרה לי פעם) וכשהוא מתנפל עלי בזעף היא מחייכת אלי בעידוד מאחורי גבו ומלטפת את כתפי.
היא לא מכירה אותנו מספיק זמן ולא מסוגלת עדיין לעמוד על הדקויות ביחסים שלי עם הסגן. מצד אחד הוא רותח וכועס עלי בגלל הערה תמימה זו או אחרת ואחר כך מתחרט ומנסה להיות נחמד, שואל על העבודה שלי עם הדבוראי, ועל סוגי דבש, ואפילו על דעתי בקשר להסתבכות של קצב.
אני עונה לו בקצרה ובנימוס והוא מבין שעדיין אני כועס על אתמול ומנסה שוב לגלות עניין ולהיות ידידותי ושואל בחיוך איך קרה שאני מדביק תוויות גם בעבודה הצדדית שלי?
שאלה טובה. גם אני שואל את עצמי את אותה השאלה.
אחר כך הוא הולך ולילי אומרת שהוא מנסה לגרום לכל אחד להרגיש טיפש וחסר תועלת, זו השיטה שלו ושלא אקח ללב, ושוב מלטפת את זרועי ומחייכת אלי. כבר יומיים שהיא באה בחולצות הדוקות מאוד וחושפות מותן ובטן, ופתאום יש לה שפתון ורוד מבריק וגוונים חדשים בשערות.
אני צריך לברר בדחיפות אם הבנות בגרפיקה כבר סיפרו לה עלי שלא יהיו שוב פדיחות.
בשעה אחת הפסקת חשמל ואי אפשר להמשיך לעבוד. הסגן התייעץ עם הבוס והוחלט לשחרר אותי הביתה. במקום לנסוע הביתה נכנסתי למתחם ביג לחפש לי ג'ינס. בדרך כלל אני הולך עם רוני לצב האופנה או לפוקס ומוצא שם מיד משהו פשוט ונוח, אבל בלעדיו אני די אובד עצות.
בפוקס לא היה כלום חוץ מבנות צרחניות ובגדים מוזרים וצבעוניים מידי, ובצב האופנה הייתה מוזיקה איומה שטשטשה את מוחי ומוכרת לעסה לי מסטיק ישר לאוזן. ברחתי החוצה והתקשרתי אליו מבואס. "אני צריך אותך, אני לא יכול לקנות בגדים בלעדיך ואני לא ישן טוב כשאתה לא איתי. מתי תחזור?"
"אבל מנחם, מאמי, דיברנו על זה והסברתי לך. אמרת שאתה מבין שעד החגים…"
"אני לא מבין כלום! אי אפשר ככה! אני רעב והמקרר ריק ואני לא מוצא את המכונית שלי!"
"מה? מה זאת אומרת לא מוצא אותה?"
"החניתי אותה והיא נעלמה, בטח גנבו אותה."
"שטויות, מי יגנוב טרנטה כזאת? תחפש טוב ומיד תמצא. נו, די, תפסיק להיות כזה."
הוא צדק כמובן, שנייה אחר כך מצאתי את המכונית ונרגעתי, הבטחתי לו לעשות קניות בדרך הביתה ולהפסיק להיות כזה.
***
עוצר בסופר, נהנה שוב ממראהו של בעל הבית – בחור גדול, כהה וחייכן – מפטפט קצת עם טניה, הקופאית החביבה עלי, ומחסל שני אגוזי עוד לפני שאני מוריד את המצרכים מהרכב. פתאום חזר לי התיאבון ואני רעב כל הזמן, פתאום אין לי בחילה מעיקה.
כמה חיכיתי שזה יקרה סוף סוף, שאוכל לאכול ולהשמין, וכמו כולם לדאוג שאני מגדל כרס, אבל לצערי יש מה שמקלקל את שמחתי, הפעם קוראים לתופעת הלוואי הזו כאבי שרירים.
כואב לי בכל מקום – פעם ברגליים, פעם בידיים, פעם סתם ככה, כואב.
פזי – המומחה שלי לענייני תופעות לוואי – אומר שזה לא נורא ושאקח נורופון. הקפסולות ג'ל האדומות מצוינות ויש גם פורטה אם הרגיל לא עוזר. אני חי על הדברים האלו כבר כמה ימים ופזי מרגיע אותי שזה יעבור תוך כמה שבועות. אני מקווה שגם הדבר השני יעבור תוך כמה שבועות כי אם לא… עדיף לא לחשוב מה יהיה.
הרופא הזהיר אותי שזה עלול לקרות, ולמרות שזו תופעה נדירה היא קיימת, ואמר שבמקרים חמורים במיוחד מאשפזים את הבן אדם כדי להגן עליו. אני לא יודע אם אני מקרה חמור, קשה לי לשפוט, אבל בזמן האחרון אני חושב כל הזמן על מוות, בעיקר על המוות שלי, בעיקר על איך אני נפטר בשלווה מכל הצרות והטרדות והולך לשכב עם אבותיי, אם הם יסכימו לקבל אליהם אחד כמוני.
קוראים לזה מחשבות אובדניות. זאת מעין מחלה או תופעת לוואי או משהו, וזה מעיק מאוד. אני יודע שזה לא באמת אני, זה ממש ממש לא אני, אבל הנה זה פה, וזה מתגנב ותופס אותי כל פעם מחדש, בעיקר כשאני לבד, די הרבה לאחרונה לצערי בגלל אלול וכל הבלגנים האלו.
מסתבר שאלוהים צריך את רוני איתו ומצידו שאני אסתדר לי לבד עם האובדניות הכימית שלי. זוכרים את הבחור הצעיר שחטף אקדח ממאבטח וירה בעצמו? כשסיפרו על זה ברדיו כולם הזדעזעו ואמרו כמה נורא!
גם אני אמרתי ככה, אבל בשקט בלב חשבתי – בואנ'ה, זה רעיון, וכשאני נוסע לי בדרך הביתה ועובר על הגשר הצר הזה שמתחבר לכביש הראשי אני חושב, ומה אם אני אטה את ההגה טיפה ימינה ואפול למטה? מקסימום ישבר המעקה, אולי אפילו ירחיבו סוף סוף את הגשר, שאני לא אלך סתם בלי להביא תועלת.
וכשאני מכין לי ארוחת ערב הגונה כמו שצריך באמת עם חביתה וטוסטים וירקות, אני שואל את עצמי בשקט מה יקרה אם אני לא אסגור את הגז אלא אשאיר אותו פתוח ואכבה את האש בלבד, ומחר כשאני אדליק אש יהיה אחלה פיצוץ ו… יחשבו שזו הייתה תאונה מצערת ובכסף של הביטוח אפשר יהיה לשפץ יפה מאוד את המטבח ו… לא, זה מסוכן מידי ואני עלול רק להיפצע ולהישאר נכה, הכי טוב לקחת את האקדח הישן של אבא שהוא שומר בכספת – הוא בטח לא שינה את הקומבינציה – צריך להכניס אותו לפה ולכוון בזווית של 45 מעלות למעלה, ככה המוח מתרסק ואין יותר מידי דם, ואם שמים כרית על הראש ועושים את זה בשכיבה… אולי כדאי על הרצפה כדי לא להרוס את המזרון…
קפצתי להורים אחרי הצהרים עם המפתחות שלהם והספרים שאימא השאילה לי, ולא התפלאתי לראות שהרכב שלהם לא נמצא. בימי חמישי אחרי הצהרים הם תמיד נוסעים לבקר את סבתא. פתחתי את הדלת והלכתי לחדר העבודה של אבא שהיה פעם מרפסת. הכספת נמצאת שם מאחורי ה… ואז אבא הופיע פתאום, מנומנם קצת ונורא שמח לראות אותי.
הם לא נסעו היום לסבתא, הוא הרגיש מקורר ונשאר בבית ואימא בקניות, עוד מעט היא תגיע ויופי שבאתי לבקר, לא רואים אותי לאחרונה, אני נראה ממש מצוין, עליתי קצת במשקל. מה דעתי על קפה ועוגה עד שאימא תגיע ואז נאכל כמו בני אדם? והנה התמונות החדשות של הקטנה של סמי, תראה איזה מתוקה? דומה לך כשהיית בגילה. נו, טוב מילא, אולי בפעם אחרת.
***
כמה חבל שאי אפשר לצאת מהארון פעם אחת ודי. הייתי רוצה להיות כמו עברי לידר שנתן ראיון בעיתון והודיע לכל העולם ואשתו שהוא הומו, וכיום אין אף אחד בארץ שלא יודע שהוא הומו. אפילו אבא שלי הפנים את העובדה הזו (יום אחד אני אצטרך לגלות לו גם על יהודה פוליקר, אבל עדיין לא מצאתי את ההזדמנות המתאימה), למרבה הצער אנחנו, בני התמותה הפשוטים שאף אחד לא יטרח לראיין, צריכים לצאת מהארון שוב ושוב ושוב…
אם אתה אוחצ'ה מוקצנת אז זה פחות בעיה – למרות שתתפלאו כמה סתומים יכולים בני אדם להיות לפעמים – אבל אחד כמוני, סתם בן אדם עם רגלים שעירות וסנדלים תנכיות… גם כשאני אומר שאני הומו אנשים חושבים שאני מתלוצץ.
בדרך כלל לא דחוף לי שכל אחד שמכיר אותי ידע מה אני מעדיף במיטה, אבל לפעמים חייבים לספר או שמגיעים לקטעים נורא מביכים. אני מתכוון לקולגית שלי – לילי הנחמדת – העזר כנגדי בעבודת הלייזר. אני לא יודע איך הייתי צולח בלעדיה את הדסקיות ואת מצבי הרוח של הסגן שקצת התחרפן לאחרונה.
נכון, יש לחץ בעבודה והבוס בזמן האחרון מחפף וזורק עליו המון אחריות (הוא משפץ איזו דירה שירש מההורים של אשתו ואין לו זמן בשביל המפעל), אבל לכרסם את הציפורנים עד זוב דם ולצעוק עלי בכל הזדמנות לא יעזור במקרה הזה.
לילי הגיעה אלינו אחרי שפטרו את תותית בגלל הפשלה שהיא עשתה – התחמקה מהעבודה החוצה למגרש החנייה והתמזמזה שם עם מישהו ובדיוק אז הבוס חזר ותפס אותה על חם – אבל למרבה הפליאה הבנות בגרפיקה שכל היום מקשקשות ומרכלות לא סיפרו לה כלום על האירוע הזה, וגם לא על כל השאר. אני לא יודע למה הן מדברות על כל דבר תחת השמש, אבל מה שבאמת חשוב הן משום מה לא סיפרו לה? הן מדברות איתה רק על דברים חסרי חשיבות כמו בגדים, בשמים, בישולים וציפורניים ושאר הבלים, אבל לא מספרות לה מה שהיא באמת חייבת לדעת.
אולי כי היא כל הזמן צמודה לסגן שהן שונאות, ואולי כי היא מאוד צעירה ורווקה והן נשואות וממורמרות ושחוקות מהחיים. שמתי לב שכל הנשים הנשואות שאני מכיר נראות איכשהו קצת מאוכזבות ותמיד עייפות וטרודות ולחוצות, בעוד שהבעלים שלהם תמיד מחייכים, מדושני עונג וטובי לבב.
למה כוונתי מה שבאמת חשוב? אני מתכוון למידע החיוני על המפעל ועל בית המלאכה הצמוד אליו ואיך הוא הוקם, על הבוס ועל הבנים של הבוס שמסרבים ללכת בעקבותיו ולעבוד איתו, ועל אשתו של הבוס שהיא אגב אישה נחמדה מאוד ולדעתי מגיע לה תואר של קדושה אם היא חיה איתו כל כך הרבה שנים, ועל כל העובדים שעבדו אצלנו וחלפו עם הרוח, ועל הטורקי ומה הוא עושה שם בכלל חוץ מלעשן ולהתגנב בעקבותיי. בקיצור, מידע חיוני שצריך להעביר לכל עובד חדש.
אחרי שהבנתי שאף אחד לא מתכוון לידע את לילי שמסתובבת כסומא בארובה ומחייכת לכולם התחלתי להסביר לה מי נגד מי ולמה, ולתת לה פרטים של ההיסטוריה המקוצרת של המפעל כולל הסיפור המרעיש על השיטפון של שנת 92 ואיך הכל הוצף מים והעבודה הושבתה לכמה ימים, וכמובן שסיפרתי על הבנות בגרפיקה – כל אחת והסיפור המיוחד שלה – ועל תותית ואיך היא פוטרה, ואיך הוחלט בישיבה מיוחדת לשכור עוד בן אדם במקומה (ככה לילי הגיעה אלינו) ורק דבר קטן אחד לא סיפרתי – שכמו שהיא גרה עם החבר שלה אני חי עם גבר.
זה לא שלא רציתי לספר לה, אבל כל פעם קרה משהו שהפריע לי – הסגן נכנס, היה טלפון, הטורקי שוב רצה לקחת ניר לניגוב ידיים – תמיד קרה משהו עד שהיום נשלפתי במפתיע מהארון בלי כוונה ובלי הכנה מראש, סתם ככה, בדיוק כמו שקרה לי בפעם הראשונה שיצאתי מהארון – אימא שלי מצאה מתחת למזרון שלי תמונות של גברים ערומים (הייתי בן שש עשרה וזה היה לפני עידן המחשב) וכמובן שפרצה מהומה ומזל שסמי אחי הרגיע את כולם ואמר שזה כלום ואני מבולבל ולא יודע שום דבר וזה יעבור לי.
ההורים שמחו להקשיב לדברי ההרגעה שלו ופשוט הדחיקו את האירוע עד שהיה כלא היה. במקום לשמוח התאכזבתי וכעסתי, רבתי עם סמי והודעתי לו שאני אולי רק בן שש עשרה, אבל אני לא אידיוט ואני יודע מה אני אוהב ומה לא.
סמי הכניס לי כאפה, אמר לי לסתום את הפה ולא לפתוח אותו עד שאוכל לעזוב את הבית. חבל שלא הקשבתי לעצה שלו.
מה שקרה זה שהמורה של דני התקשרה אלי מבית הספר לספר שהוא מרגיש לא טוב. הוא הלך היום ללמוד למרות שהוא לא הבריא לגמרי, אבל הוא התעקש שהוא יפסיד חומר – שטויות, לא הלימודים הדאיגו אותו אלא החשש שקורים דברים מרתקים בבית הספר בעוד הוא תקוע במיטה – בכל אופן עד תשע ומשהו הוא כבר הרגיש ממש רע ואימא שלו לא הייתה זמינה בנייד ולכן המורה שלו התקשרה אלי לשאול אם הוא יכול ללכת הביתה. אמרתי לו שילך להורים שלי שגרים קרוב לבית הספר ושהם כבר יקפיצו אותו הביתה. הוא הסכים בשמחה כי אימא שלי מפנקת אותו במטעמים וליתר ביטחון התקשרתי להורי לבדוק אם זה בסדר.
אימא אמרה שאבא נסע עם האוטו, אבל אין בעיות היא תטפל בדני עד שהוא יחזור ואז הם יחזירו אותו הביתה ואחר כך המשיכה לחקור מה שלומי ומה נשמע.
לרוע המזל בעודי מדבר בנייד הסגן נכנס ללייזר להביא את הקליבר ותפס אותי מדבר במקום לעבוד. הוא מתרתח נורא בגלל דברים כאלו למרות שאני טלפוב ידוע לשמצה שמדבר בנייד בקושי פעם ביומיים ותמיד מקצר בשיחות.
הייתי צריך להסביר לו את המצב ואז לילי התעניינה מי זה דני ולמה אני צריך לדאוג לו? והסגן אמר שדני הוא הבן המופרע של השכנה שלי ושאני והחבר שלי עוזרים לה לטפל בו.
"מה? לא ידעת שחמי חי עם חבר?" הוסיף וחייך חיוך מלא שמחה לאיד, (או שאולי רק דמיינתי) "כן, הם יחד כבר שנתיים."
לילי נאלמה דום, הסגן הסתלק לו עם הקליבר שלו ושתיקה לא נעימה נפלה על שנינו.
"התכוונתי לספר לך," אמרתי לבסוף, "חיכיתי להזדמנות הנכונה."
היא חייכה ואמרה שזה בסדר ושהיא מקנאת בחבר שלי שיש לו חבר כל כך נחמד.
כבר עמדתי לספר לה למה אין לה מה לקנא בחבר שלי, אבל אז שוב נכנס הטורקי עם סגריה וקפה לתלוש לו ריבוע נייר מהגליל של הנייר לניגוב, וההודי רץ אחריו וצעק עליו שאסור והטורקי שכבר היה אחרי הבירות שלו צעק עליו שיעזוב אותו ו…
ברחה לי עוד הזדמנות.
טוב, אולי מחר תבוא אחרת, מוצלחת יותר, או אולי כדאי שאחכה בסבלנות עד שהסגן יפתח את פיו הגדול ויוציא אותי לגמרי מהארון.
***
קניתי לי ג'ינס נחמדים מאוד בלי קשקושים, כיווצים, כיסים ורקמות. סתם ג'ינס. אחר כך יצאתי מהחנות הבטתי כה וכה וראיתי חנות נעלים עם מחירים של סוף עונה. מחלון הראווה קרץ לי זוג סנדלים צנוע שנשא חן בעיני והרגיש נוח על כפות רגלי. מדדתי, ראיתי כי טוב וקניתי. אני אוהב לנעול סנדלים בקיץ, לא כפכפים מרושלים שאני שומר לבית ולשטיפת רצפות, אלא סנדלים תנכיים פשוטים ונוחים. בעבודה אני חייב ללכת עם נעלים גבוהות מטעמי בטיחות ולכן אני מאושר לאוורר את כפות רגלי בסנדלים נוחים.
חזרתי הביתה והתבשרתי שאי אפשר אפילו להתחיל להסביר לי כמה פשעי אופנה ביצעתי בבת אחת. מילא הג'ינס הקשיש והעייף שקניתי, את הזוועה הזו אפשר לתרץ בכך שהוא נועד לעבודה, אבל סנדלים?
מי הולך בסנדלים בימינו? רק קיבוצניקים שיצאו זה עתה מהרפת.
ואם לא די בכך הסתבר לי שאני מוסיף חטא על פשע בכך שאני לא עושה שעווה ברגליים. שעווה, לא פחות! בשביל זה יצאו אבותינו ממצריים ונדדו עד לארץ הקודש כדי שיתלשו את שערות גופם בשעווה?
התייעצתי בסוגיה החמורה עם רוני, הסמכות העליונה שלי לענייני אופנה ויופי. "הרגלים שלי מכוערות ושעירות?" חקרתי אותו באמצע דיון מרתק על יתרונות המאוורר על המזגן.
הוא בחן אותי, המום מהתפנית בשיחה. "עם מי דיברת? מי האוויל שהכניס לך רעיונות כאלו לראש?"
"לא חשוב, תענה לי."
"תראה מנחם, אל תיקח את זה באופן אישי, אבל בן אדם שנראה כמוך (אני שונא שאומרים לי את זה – בן אדם שנראה כמוך – למה הכוונה כמוני? אז כמו מי אני אמור להראות אם לא כמו עצמי?) זה לא משנה ושעווה זה נורא כואב, תעזוב, אני מקבל אותך גם ככה." הצהיר בנדיבות והניח לשלט של המזגן שאני ממש מתעב.
"באמת? לא אכפת לך?" הדלקתי את המאוורר ונשכבתי לצידו.
"באמת. אתה לא מאמין? בוא אני אוכיח לך עד כמה לא אכפת לי."
איזה מזל יש לי שהוא מקבל אותי שעיר כמו שאני, שעווה זה באמת נורא כואב.

מתי נפגשנו?
הסגן איחר להגיע הבוקר וזה היה אחלה! יכולתי לקשקש קצת עם לילי שהגיעה עצבנית ומוטרדת. האוטו שלה נכבה בדרך, וכשהיא התקשרה לאבא שלה לבקש עזרה הוא לא ממש התנדב ללכת איתה למוסך וכמו רוב הנשים היא די נלחצה מהרעיון שתלך לבד. הצעתי לה לצאת קצת יותר מוקדם מהעבודה וללכת למוסך הסמוך לצומת. אם יש משהו שלא חסר אצלנו בסביבה זה מוסכים.
בינתיים בא הסגן ולמרבה הפלא הוא היה כולו מחמדים. כמעט התעלפנו מתדהמה. פתאום הוא התחיל להתלוצץ על זה שאני בטח חושב שהוא קרצייה, ושאני סובל ממנו כבר המון זמן, וסיפר בבדיחות הדעת (בדיחות הדעת? הסגן? זה שאוכל ציפורניים ולחוץ כמו טמפון של נזירה?) שאני כותב ספר ומספר שם על כל פשעיו.
הכחשתי בעוז (כאילו, דא! אם אני אכתוב ספר זה יהיה עליך, יא קרצייה?) ואמרתי לו בנימוס שיפסיק לנסות לקרוא את המחשבות שלי, אני פה רק כדי לעבוד ולקבל משכורת.
לילי המומה מהשלווה שבה אני מקבל את כל ההתעללויות המילוליות של הסגן וכל הזמן מדרבנת אותי לדבר איתו. נשים, משום מה נדמה להן שבדיבורים אפשר לפתור הכל. אני מסביר לה שמה שקורה פה ממש לא מזיז לי וכל זמן שאני מקבל משכורת שיגיד מה בראש שלו, הקשקוש שלו לא מזיז לי את קצה השפיץ.
"אבל למה הוא נטפל אליך תמיד? אתה עושה כל מה שהוא אומר לך ותמיד משתדל ומתאמץ שהעבודה תצא בסדר. מה הבעיה שלו?"
"הוא פשוט כזה ודי, ואל תתרשמי מזה שהוא נחמד פתאום, זה זמני בלבד." הזהרתי אותה. כמה דקות אחרי כך היא עלתה למעלה למשרד של הסגן וחזרה מצוברחת. "הסגן הרע חזר." בישרה לי בעצב.
למרבה המזל לפני שהוא חזר לעצמו הרע הסגן הרשה לה לצאת מוקדם כדי לנסוע למוסך ולמרות חששותיה אמרתי לה שאם הוא הבטיח הוא לא יחזור בו. נכון, הוא גרוע מאוד ביחסי אנוש, אבל כשהוא מבטיח משהו הוא מקיים.
****
שאר היום עבר עלי בין שני טכניפורים מרעישים להחריד. אחד הפעילה לילי והשני, הרעשני יותר, היה תחת פיקודי. עבדתי על דסקיות דקות וגדולות שרעשו ורטטו בצורה בלתי נסבלת. היה מאוד קשה לייצב אותן בזמן ההטבעה. קצות האצבעות שלי כואבות עד עכשיו מהסיפור הזה.
אחר כך ההודי והטורקי רבו. הטורקי חטף פתאום קריזה, פתח את החולצה שלו וניסה להשליך אותה מעל גופו בעוד ההודי מנסה לעצור אותו.
מאחר ולא שמענו את הוויכוח (בגלל הרעש של הטכניפורים) ראינו הכל מרחוק כמו בפנטומימה וזה היה ממש הזוי. בסוף התברר שזו הייתה סתם עוד אחת מהמריבות המפגרות שלהם, אבל עד יומי האחרון אני אזכור את הטורקי מבצע סטרפטיז פראי באמצע בית המלאכה.
עבדנו מהר, ויתרנו על ארוחת צהרים, גמרנו הכל ונסענו יחד למוסך. לילי הצליחה להניע בקושי אבל הגענו בשלום למוסך. המוסכניק אמר שזה רק הסטרטר ובעוד שעה האוטו יהיה מתוקן. החלטנו לנסוע בינתיים לביג לקנות מתנה לאימא של החבר של לילי. היא תבלה שם את ערב החג והיא רוצה להביא מתנה לעקרת הבית.
החבר שלה אמר שתקנה משהו לבית, סיר או משהו, אבל לילי ואני החלטנו ברוב קולות שכלי בית בתור מתנה זה מבאס, עדיף ללכת על בושם מפנק.
נכנסנו לסופר פארם והלכנו לאיבוד בין מדפים עמוסי בשמים, שפע של מבצעים, המון זבניות מטויחות לעייפה באיפור כבד, ומיליוני בקבוקים קטנים שמותר להתיז מהם בושם בשפע כדי לבדוק מה מתאים למי. נידבתי את פרקי ידי ומרפקי ורוססתי בנדיבות בבשמים שונים ומשונים עד שהחלטנו על משהו, לא זוכר מה בדיוק. צבעוני כזה, פרחוני ומרובע נדמה לי. מרוב בשמים, שמות, עטיפות וריחות קיבלתי סחרחורת.
שבתי לי הביתה ריחני לעייפה, מנסה להחליט אם כאב הראש הקל שלי הוא בגלל ההרפתקאות שעברתי בסופר פארם, או בגלל דני שהתעטש עלי בשפע אתמול כשבא להתפנק אצלנו.
אתמול בערב הוא צץ אצלנו, עשה לעצמו אמבטיה – הילד יודע לפנק את עצמו – נשכב לו בנוחיות במיטה שלנו ודרש שוקולד. השעה הייתה כבר תשע בערב ובנסיבות רגילות הייתי אומר לו לחפש את החברים שלו, אבל הוא שכב שם, קטן ורזה, מחובק עם קופיפו שלו – בובת פרווה רכה שכבר מזמן לא ראיתי אצלו – והבנתי שזה לא הזמן להיות קשוח, וחוץ מזה לא היה לנו מספיק לחם בבית.
כשחץ נגרר בעקבותיי – הכלב הזה ממש אוהב לעשות קניות – קפצתי לסופר שלמרבה השמחה היה עדיין פתוח. אחרי שעשיתי קניות עמדתי עוד כמה דקות לדבר עם בעל הבית שניסה לתלות שלט 'שנה טובה' על חלון הראווה. השלט יצא עקום והקופאיות קצת צחקו ממנו וקצת ניסו לעזור לו.
צחקנו יחד מהשלט ומחץ שטייל לאורך המדפים כמו עקרת בית מנוסה ואז ראיתי מבעד לדלת השקופה את רוני הולך הביתה. נופפתי לו ויצאתי אליו, שמח שנפגשנו, אבל הוא בכלל לא שמח. הוא ראה אותי מדבר עם הקופאיות ועם בעל הבית והיה עצבני וזועף.
כל הדרך הביתה הוא כעס עלי שאני מפלרטט עם כולם – נתתי איזה צ'אפחה ידידותית למנהל הסופר, דובון שמנמן ונחמד שאני מחבב – ומתחנף לקופאיות ובכלל, מרגיז אותו. אני לא מבין מה עובר עליו, מאז שהוא ויתר על ההליכה לסליחות הוא נעשה רגזן, עצבני וממורמר. אמרתי לו שבזמן האחרון הוא מתנהג כמו בחורה עם תסמונת קדם ויסתית וצחקתי, כי באמת, השטויות שהוא אמר לא היו ראויות להתייחסות רצינית. בינתיים כבר היינו בבית וראינו שדני נרדם אצלנו במיטה עם קופיפו.
"תסמונת קדם ויסתית?" התרגז רוני, "אתה מתכוון להגיד שאני מתנהג כמו כוסית? אני כבר אראה לך מי פה הכוסית!" לקח אותי לחדר האורחים והראה לי באותות ובמופתים שהוא לא כוסית.
אחרי שהשתכנעתי שהוא לא בחורה הוא הרס את כל הרושם הגברי שעשה עלי והתחיל לכעוס שאני לא זוכר מתי בדיוק נפגשנו לפני שנתיים. שנינו בטוחים שנפגשנו קצת לפני החגים, אבל אנחנו לא זוכרים מתי בדיוק.
בחגים לפני שנה הוא ניסה שוב להיות סטרייט ועזב אותי בשביל איזה בחורה. זה היה מבאס ומכאיב מאוד למרות שכל הזמן נשארנו בקשר ובסוף חזרנו, אבל לפחות לא היינו צריכים, בנסיבות הללו, לחגוג יום שנה.
היום כשאנחנו יחד צריך לציין את האירוע, אבל אנחנו כבר לא זוכרים את התאריך המדויק והנה היום אני חוזר, ריחני כערוגות הבושם, עוד סיבה בשבילו להתרגז.
כדי להצחיק אותו קצת סיפרתי לו על הסטרפטיז שעשה הטורקי, פינקתי אותו בליטופים והתחנפתי, אבל רק קצת כי באמת כאב לי הראש.
בסוף התברר שיש לי טיפה חום – בטח נדבקתי מדני – ורוני התמלא חרטה ואמר שאני יותר מידי טוב ושהלילי הזו בטח מנסה להתלבש עלי (כן, בטח) ושאני מריח כמו זונה טורקית, (מאין הוא יודע איך מריחה זונה טורקית?) ולקח אותי להתקלח, השכיב אותי במיטה, הזהיר אותי לא לקום כי אני חולה והלך להורים שלו.
שנייה אחרי שהוא הלך זינקתי מהמיטה והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. עד שהוא יחזור אני שוב אהיה במיטה ורק קופיפו ידע שקמתי.

אישה וסוס
היום ההודי בא לספר לי וללילי איך הוא עשה קניות לחג. בעדה שלהם נהוג ללבוש ביום כיפור בגדים לבנים מכף רגל ועד ראש, ורצוי חדשים. הוא הלך עם אשתו לעשות קניות ולא אהב את הבגדים שאשתו בחרה לו. בעוד הם מתווכחים באה מוכרת צעירה ויפה והביאה לו חליפה לבנה שמצאה חן בעיניו. המוכרת הוסיפה והעירה לו שנעלי ההתעמלות שבחרה לו אשתו הם בעלי קישוט ורוד נשי ועדיף שינעל נעלים לבנות לחלוטין, ועוד הגדילה לעשות והביאה לו את הנעלים במו ידיה.
ההודי התלהב מהבגדים שבחרה לו המוכרת הצעירה וקנה אותם, ואחר כך רב כל הדרך הביתה עם אשתו וגם בבית הם המשיכו לריב. היא נעלבה וקנאה והתמרמרה שהוא מעדיף בחורות צעירות על פניה, סירבה לאכול ולא רצתה לבוא לישון במיטה הזוגית.
"ככה היא תמיד." סיפר לנו ההודי, "קנאית כזאת. אם אני מדבר עם בנות צעירות, או רוקד עם מישהי באירוע היא עושה לי את המוות, אבל אני יודע להחזיק אותה קצר ומחזיר לה. אישה וסוס צריך להחזיק חזק ולתת להם לדעת מי הבוס." קרץ ללילי שהתמלאה כעס פמיניסטי ואמרה לו שאם היא הייתה אשתו היא כבר הייתה אלמנה.
אחר כך סיפרה לי לנה (שהיא שכנה של ההודי) שאשתו כבדה ממנו בעשרים ק"ג, גבוהה ממנו בראש ויכולה להעיף אותו מכל המדרגות בעיטוש אחד קטן.

תחל שנה וקללותיה
אני מקווה שהמיתוס הזה – מה שתעשה בראש השנה הוא סימן לבאות בשנה החדשה – הוא רק אמונה טפלה וסתם הבל הבלים כי בערב ראש השנה הזו ניהלתי עם בן זוגי שיחה רעה ומכוערת לתוך הלילה וישנתי מעט מאוד, ולמחרת, ביום הראשון של החג, קמתי מוקדם מידי אפילו בשביל משכים קום כמוני ועבדתי עד רדת הלילה בעבודה מפרכת עם קהל עצבני של ישראלים וילדיהם שרובם היו מפונקים ומרושעים ורק מיעוטם הקטן היה מתוק ונבון וסקרן כמו שילדים אמורים להיות.
אם מעשי בראש השנה הם סימן לבאות זה אומר שבשנה הבאה לא יהיה סקס וגם האהבה תהיה קשה ומרה ומכאיבה. לא יהיה זמן וכוח לכתיבה איכותית והמעט שאכתוב יהיה עלוב ועילג, וגם לסתם גלישה מענגת בין בלוגים לא יהיה לי ראש בגלל טרדות ועייפות וכאבי לב. לעומת זאת עבודה גופנית מתישה מהסוג שכמה שלא ישלמו לך עליה זה תמיד ירגיש מעט מידי לעומת המאמץ שהשקעת תהיה בשפע.
לפחות ארוחת החג עם המשפוחה עברה בנועם יחסי ולמרות שמתחת לפני השטח הורגשו לחצים ומתחים וכעסים ישנים הרי שכמו אצל פולנים הכל הודחק הוחבא וטושטש באוכל מצוין ובנימוסים ללא דופי.
תודה אימא שהבאת אותי עד הלום, להתראות בפסח.

מי יגן עלי?
אחרי שהוא נרדם סוף סוף הייתי כל כך נרגז ומתוח עד שהלכתי לעבוד בגינה. נכון, היה עוד חשוך קצת, אבל קריר ונחמד, ולמרות שחתכתי קצת יותר מידי את הגדר החיה העבודה הרגיעה אותי מאוד.
הייתי צריך משהו שירגיע אותי אחרי השיחה האיומה שהייתה לנו בלילה הראשון של השנה העברית החדשה. אני לא יודע למה אני נותן לשטויות שהוא אומר לפעמים להשפיע עלי כל פעם מחדש. הרי אני יודע איך הוא חוזר מארוחה משפחתית – הם שותים יותר מידי ותמיד רבים, וזה שבאותו יום הוא גם פגש חבר ללימודים שהספיק להתחתן ולהביא שני ילדים בטח לא עזר כלום.
מה שבאמת מרגיז אותי זה שאחרי שהוא שופך עלי את כל הפחדים, הספקות, האיסורים הדתיים והמועקות המשפחתיות הוא נרדם לו בשלווה ומשאיר אותי להתייסר בספקות הפרטיים שלי.
מה אתה חושב שאני? כרית האוויר הפרטית שלך? שאני אמור לספוג הכל ולהגן עליך? ומי יגן עלי? אני לא קיבלתי חינוך דתי? אני לא אוכל את עצמי כל הזמן בגלל החיים שאני חי? גברים הם באמת דרעק!
***
אחרי המריבה של ערב ראש השנה הוא לא היה במצב רוח מתאים, והאמת גם אני לא, ולמחרת בבוקר הוא היה עייף, ואחר כך לחוץ, ואחר כך… לא זוכר כבר, אבל פתאום עברו כבר שלושה ימים בלי סקס, והלילה כשניסיתי לחבק אותו סתם ככה כי היה קריר והיה לי נעים להתרפק על החמימות הקטיפתית של עורו הוא רטן שאני מציק לו, ברח מהמיטה וחזר רק בבוקר כדי לצחצח שיניים, להגיד לי שהוא לא יודע מתי הוא יחזור השבוע כי יש לו תורנויות וכל מיני עניינים וברח החוצה.
אז נכון שיחסית למה שהיה בתקופה הזו בשנה שעברה כשהוא נעשה פתאום סטרייט והתאבזר בחברה בלונדינית נחמדה שתהלום את מעמדו החדש זה לא כל כך נורא, ואני הרי יודע שהימים הנוראים משפיעים עליו ככה, ובכל זאת, שהוא לא ירצה סקס ויתאפק כל כך הרבה זמן?
זו בהחלט הפתעה ולא מהסוג הנחמד.
***
"מה הוא עצבני כזה היום?" שאלתי את שירי, המזכירה הנאמנה שלנו, ידידתי, אשת סודי והאישה הכי מצחיקה ביותר שאני מכיר (רומנייה כמובן). היא רכנה לעברי, השביעה אותי לשמור בסוד כמוס את מה שתספר לי וגילתה לי שאשתו של הסגן בהריון והיא צריכה ללדת כבר בנובמבר.
"אולי היא לא נותנת לו ובגלל זה הוא עצבני?" התפקעה מצחוק.
אשתו בהריון כבר מפברואר והוא שותק? כל הכבוד ליכולת האיפוק שלו, ובאמת שלא פלא שהוא עצבני כזה בזמן האחרון. אני יורד לבית המלאכה, מהרהר בסוד שנגלה לי והנה ניגש אלי אבא של ארקאדי שהוא בן אדם נחמד מאוד והגון, ומגיע לו בן חורג פחות בעייתי מארקאדי.
"חמינק'ה." הוא שם יד ידידותית על כתפי ומספר לי בשמחה שקאדיצ'קה חזר הביתה לחגים ובטח יישאר בבית עד סוף החורף כי החורף באירופה קשה מידי בשבילו.
"אימא שלו בטח שמחה מאוד." אני אומר. אמנם הוא מופרע, לא מעט באשמתה, אבל בכל זאת זה בנה היחיד והיא קשורה אליו מאוד, "מה שלומו?"
"רזה מאוד, וגילח את כל התלתלים היפים שהיו לו, אבל חוץ מזה בסדר גמור. הוא שאל מה שלומך, להגיד לו לצלצל אליך?" הוא שואל, מנסה להישמע אגבי, אבל אני חש את החרדה בקולו.
"כן, בטח, שיצלצל. אני תמיד בבית." אני אומר באומץ, שואל את עצמי למה זה קורה לי דווקא עכשיו כשרוני במצב רוח מוזר ואנטי סקס כזה ומעדיף לנשק מזוזות ותפילין במקום אותי, נשבע שהפעם אני אתמודד איתו כמו שצריך ונחפז לספר לבוריס שארקאדי שוב בארץ, שגם הוא יופתע קצת.
דיברתי איתו ואולי עדיף שהייתי שותק. שוב הוא התחיל עם הקטע הזה שהומואים מגעילים אותו וסקס בן גברים זה גועל נפש. מידי פעם יש לו מן רגרסיות כאלו לדתיות הומופובית.
האמת, גם אני מרגיש לפעמים אותו דבר. אני רואה זוגות רגילים ברחוב מחזיקים ידיים ומתנשקים בלי בושה ואז אני חושב עלי ועליו ואני מתמלא בושה נוראית ורוצה למות. לא יעזרו כל הדיבורים ומצעדי הגאווה, זה משהו שהוטבע בי ובו בגיל צעיר מידי וקשה לנו להתנער מזה. לפעמים אני חושב שפעם כשלהיות הומו היה פשע ובושה היה קל יותר.
פעם ידעת שסקס בין גברים זה לא בסדר, זה דבר מלוכלך שעושים מהר באיזה גן חשוך או סאונה טחובה או בית שימוש ציבורי מצחין ואחר כך הולכים מהר הביתה לאישה, מתרחצים וממשיכים להיות כמו כולם.
היום זה אחרת, היום צריך להיות גאים ומפגינים, לצאת מהארון ולספר לכולם, ולהתעקש לעצבן את כל העולם למרות שבשקט בלב אתה חושב כמו כולם שהומואים הם סוטים מגעילים מלאי מחלות ואוי ואבוי אם הבן שלי יהיה כזה.
שנאה עצמית זו הבעיה הכי גרועה של ההומואים. בגלל זה המון מהקהילה שותים יותר מידי, משתמשים יותר מכולם בסמים ומעט מידי בקונדומים וחוגגים במסיבות כאילו אין מחר. זה בגלל שבאמת אין להם מחר כי אין להם ילדים והם שמים זין על העתיד שלהם כי להיות הומו מבוגר ובודד זה גורל גרוע ממוות.
אולי פעם זה יהיה אחרת, אבל היום זה ככה. גם כשאני עושה קולות של אחד ששלם עם עצמו וגאה והכל אני קצת מציג הצגות ועושה פוזה בגלל לחץ חברתי וכי לא נעים.
מה שנקרא אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.

44. מהפך

היום תהיה אצל ליאור בזולה מסיבת סוף הקיץ, סתם תירוץ מהתחת להתהוללות פרועה, אבל שיהיה. רוני וסיסי נשבעו שאם אני לא מפגין נוכחות לפחות לשעה הם יגררו אותי בכוח לזולה ויקשרו אותי לכיסא. אני לא מבין את רוני, דווקא עכשיו כשאני מנסה לשחרר אותו ואומר לו כל הזמן שהוא חפשי ושיעשה מה שמתחשק לו הוא נדבק אלי בהיסטריה, מטלפן כל הזמן, בא הביתה בכל הזדמנות, מוותר על תורנויות ועל בילויים עם חברים, וכמעט שלא מבקר יותר אצל הוריו. לפי מה שסיסי מספר הוא מתעלם מחיזורים של אחרים ואומר בזעם לכל מי שמנסה לגשש אצלו אם יש מצב שיש לו חבר.
אם הוא היה מתנהג ככה בשנה שעברה הוא היה חוסך לי הרבה כאב לב ועצבים.
לאחרונה הוא מתנהג בצורה מוזרה בבית, אומר לי פתאום שהוא אוהב אותי, מודה לי כשאני עושה כל מיני דברים בבית – רוחץ כלים למשל, או שוטף את המטבח, או מסדר בשבילו משהו בבנק, סתם שטויות של יום יום שבדרך כלל הוא בקושי שם לב אליהם נעשו אצלו פתאום סיבה להתנפל עלי בתודות. ובשבוע שעבר הוא הביא הביתה פרחים.
ועוד דבר מוזר, הוא כל הזמן נוגע בי. אם אנחנו באותו חדר הוא מיד מתיישב לידי ומניח עלי יד, מלטף, נוגע, כאילו כדי להיות בטוח שאני עדיין שם ולא התנדפתי לחלל.
היום שכבנו על המיטה סתם ככה עם העיתונים של שבת, אני קורא את דנה והוא מזפזפ, וכל הזמן היד שלו על הכתף שלי. אני מתהפך הצידה והוא מעביר את היד לירך שלי.
גם מתוך שינה הוא חייב כל הזמן לגעת בי. זה מגע קל שלא מפריע ולא מטריד, אבל זה פשוט מוזר. גם במיטה הוא מתנהג משונה, מאוד בעדינות, בלי ויכוחים על תורות, ותמיד שואל אם בא לי ואם אני רוצה, ומקפיד נורא לא ללחוץ עלי גם כשהוא נורא חרמן, מה שמאוד לא אופייני לו.
זה קצת מדאיג אותי, אני כל הזמן מחכה שהנחמדות הזו – שהיא כל כך לא הוא – תתרסק בפיצוץ אחד גדול והר געש של זעם יתפרץ בבת אחת. כשהוא כזה חביב גם אני חייב להיות נחמד ומתחשב ועם הזמן זה נעשה מעיק קצת.
הוא גם לא מעשן יותר, ולא ראיתי אותו שותה כבר שבועיים, ממש מהפך!
לא אוהב מהפכים כאלה, זה מלחיץ אותי. אני יודע שאני צריך לדבר איתו ולברר מה קורה, אבל משום מה אין לי די כוח לזה.
המסיבה בזולה של ליאור שנועדה לחגוג את סוף הקיץ ותחילת הסתיו, או סוף החופש הגדול, תלוי אם אתה תלמיד, או רוסי מוכה געגועים למזג אוויר שיש בו יותר מחורף וקיץ, יצאה אחרת לגמרי ממה שחשבתי.
תכננתי לרדת בערך באחת עשרה בלילה לזולה, לעשות סיבוב, להפגין נוכחות לא מחייבת ולהתפוגג במהירות ברגע שהשיכור הראשון יתחיל להקיא בפינה. ככה אני עושה תמיד וכולם כבר רגילים שאני לא חיית מסיבות. לא שותה, לא רוקד ומקטר כל הזמן שהמוזיקה חזקה מידי ושקשה לי לנשום עם כל העשן הזה. טוב, אז תכננתי. לגורל היו תכניות אחרות. בערך בעשר, בעודי יושב ושוקד על איזה סיפור תקוע אני שומע צעקות מלמטה. יורד מהר ומגלה מהומה גדולה.
רק אחר כך הסבירו לי מה קרה, אבל כשהגעתי כל מה שראיתי היה כמה זרים שתויים, חסרי נימוס וטעם בבגדים מנסים להתפרץ באלימות לזולה, בעוד שסשה הגדול, ליאור ורוני מנסים להדוף אותם. השאר סתם עמדו מסביב וצרחו.
הומואים, נו.
ירדתי מהר במדרגות במטרה להפריד, להרגיע ולשלוח את החבורה שנראתה לי מטופשת, ולא ממש מזיקה לדרכה, אבל בדיוק כשהגעתי מישהו דחף ממש חזק את רוני, וצחק כשהוא מעד על סשה, והדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי צועק, בועט, משתולל, מכניס ראסיות ומנופף סכין (סכין? ממתי יש לי סכין?) ומקלל קללות מאוד גסות ברוסית, ובעוד כמה שפות סלאביות שאני לא דובר אותן, אבל לקלל בהן אני דווקא כן יודע.
עד שחזרתי לעצמי הילדים המטופשים ההם שניסו להידחף בלי הזמנה למסיבה כבר ברחו מזמן, ורוני וסשה עמלו קשה מאוד להרגיע אותי ולגרור אותי למעלה.
סשה ניסה לשכנע את רוני לתת לי ברנדי או וודקה או משהו כזה שירגיע אותי (אף אחד חוץ מרוני לא באמת מאמין שאני לא מסוגל להשתכר, ובעצם גם הוא לא ממש מאמין, אבל אין לו כוח להתווכח איתי), ורוני שרעד כולו וכמעט בכה אמר שהכל בסדר, הוא כבר יטפל בי ופחות או יותר דחף את סשה החוצה.
אחר כך הוא התנפל עלי בצעקות ושאל אם השתגעתי ומה קרה לי? וסיפר לי שכמעט הרגתי את הבחור שדחף אותי – סתם ילדון רזה ומסטול שבקושי ידע איפה הוא נמצא. "די, שקט. שתוק." ביקשתי כי הראש נורא כאב לי והרגשתי שכולי רועד מבפנים. ככה אני מרגיש תמיד אחרי שאני מעורב בסצנה אלימה. זה לא קרה כבר מזמן וקיוויתי שבגילי זה כבר לא יקרה, אבל הנה, תמיד יש הפתעות.
"לא ידעתי שאתה יודע ללכת מכות." אמר רוני שנרגע והתחיל לחייך, "ממש הדהמת אותי, נכון שהתרגזת כי הטיפוס ההוא דחף אותי?" ועכשיו הוא כבר ממש צחק נהנה מהמחשבה שדווקא אני שתמיד מטיף לאי אלימות הלך והרביץ מכות כדי להגן עליו.
"כן, בגלל זה התרגזתי." אמרתי, "אף אחד לא ידחוף את החבר שלי בלי לחטוף על זה." וכמעט שהאמנתי בזה, אבל בלב אני יודע שהוצאתי על הבחורים הסתומים האלו את העצבים שצברתי במשך כל הקיץ הארוך החם וההזוי שעבר עלי (ועל כל המדינה בעצם) בלי שום קשר לזה שהם נטפלו ברחוב לסשה הקטן ולדימה, קראו להם הומואים ועקבו אחריהם עד לזולה.
בכל מקום יש תמיד חבורות כאלו של ערסים משועממים שנהנים להיטפל להומואים ולעשות קולות של הומופובים, אבל אם אתה בודק טוב מה עומד מאחורי ההתנהגות המרגיזה הזו אתה מגלה לעיתים קרובות שמנהיג החבורה שגורר אחריו עוד כמה טיפשים שתויים הוא הומו לטנטי שלא סתם מתעקש להיטפל דווקא למי שנראה לו הומו, יש לזה סיבה טובה, ואל תתפלא אם תגלה אותו אחרי כמה שנים מענטז כאחרונת הקוקיצות במצעד הגאווה.
"רוני, תראה, אני מרגיש כבר יותר טוב והכל בסדר." אמרתי, "אולי תלך למסיבה, חבל שתפסיד בגללי."
"חבל שנדמה לך כל הזמן שאני מפסיד דברים בגללך." אמר רוני בקול נרגז, ולפי הכובד הזה שחשתי בקיבתי ידעתי שהנה זה הגיע, עכשיו אנחנו נדבר על זה.
"לא נדמה לי, זאת עובדה. בגללי אתה מפסיד כל הזמן דברים כמו מסיבות וטיולים וזיונים בלי קונדום ו…"
"סתום כבר." הוא אמר ונשכב עלי, "פשוט תסתום. אין לי כוח יותר לחפרנות האשכנזית שלך."
האמת שגם לי לא היה כוח לחפרנות שלי. הרגשתי סמרטוטי לגמרי. "מאיפה הגיעה הסכין?" שאלתי אחרי שהגעתי למסקנה שאין מצב שאני אצליח להיזכר בזה בכוחות עצמי.
"מה? אתה לא זוכר?" הוא הרים את הראש והסתכל עלי מופתע. "לקחת אותה מהמחומצן הקטן ההוא שעמד בצד."
שמתם לה שאלו תמיד הבחורים הקטנים שמחזיקים סכינים? ואם הם יכולים להרשות לעצמם הם גם קונים אופנועים ענקיים, ואחר כך ג'יפים מפלצתיים, ואם אף אחד לא עוצר אותם הם מנסים לצעוד עד מוסקבה ולכבוש אותה.
"אה, כן." אמרתי כאילו נזכרתי, אבל רוני מכיר אותי כבר יותר מידי זמן.
"אל תגיד לי שזה שוב קרה לך." הוא אמר בדאגה.
השוב שהוא דיבר עליו זה שהסעתי מישהו בלילה הביתה, וכשיצאתי מהחניה אצלנו הלכתי פתאום לאיבוד.
היה חושך, זה נכון, אבל הפנסים של האוטו דלקו והייתי בסביבה מוכרת שאני נכנס ויוצא ממנה לפחות פעמיים ביום ובכל זאת, לכמה שניות, לא ידעתי מימיני ומשמאלי. מין הרגשת ורטיגו מוזרה כזו, כאילו אני מרחף בחלל ריק וחשוך ואין סביבי כלום.
זה חלף אחרי שניות ספורות ומיד אחר כך חזרתי לעצמי, אבל נבהלתי וסיפרתי לרוני – טעות. "יכול להיות שזה קרה שוב, אני לא יודע, אבל אני כן יודע דבר אחד, המוח שלי נדפק ואם אתה מתעקש להישאר איתי אתה ממש טיפש."
"אז אני טיפש, למה, לא נאה לך להיות עם חבר טיפש? בין כה יש לך מוח דפוק." אמר רוני וניסה לעשות מזה בדיחה, אבל הוא היה עצוב ומבוהל.
"מה בדיוק הרגשת כשהתנפלת על הבחור ההוא?" הוא ניסה להבין מה קורה איתי.
"כעסתי נורא, רציתי לרסק אותו לחתיכות, לחתוך אותו, לרמוס אותו. זה כל מה שאני זוכר, כעס נוראי."
"נשמע כמו אובדן שפיות זמני."
"נשמע שאתה רואה יותר מידי סדרות פשע בטלוויזיה."
סיסי נכנס מצא אותנו שוכבים על הספה בחושך ומדברים, ושאל אם הוא מפריע ואם בא לנו עוגיות, או באנגים, או משהו אחר? רוני רצה בירה קרה ואני רציתי עוגייה עם חשיש, אבל רק חתיכה אחת. הוא דהר למטה והביא לנו ושאל שוב אם אנחנו בטוחים שאנחנו לא רוצים לרדת למטה כי מישהו הביא סרט חדש נהדר, וממש נחמד שם.
"לא." ענה רוני בשם שנינו, "אנחנו מעדיפים להישאר כאן לבד. לך תעשה חיים, זה בסדר."
הוא רץ שוב למטה, מזמזם לעצמו משהו שמח וחזר הביתה רק בצהרים, מאוד מרוצה מעצמו, אכל המון ושוב נרדם. אחרי שהוא הלך עברנו למיטה שלנו, ראינו קצת ערוץ ההיסטוריה – ידעתם שגברת ריגן התייעצה עם אסטרולוגית בזמן שהייתה הגברת הראשונה בבית הלבן? – ונרדמנו זה לצד זה.
בבוקר קמנו לאט, וכמו בימים הטובים אהבנו זה את זה בכיף ואחר כך רוני שוב נרדם ואני הלכתי לעבוד כמה שעות אצל מישהו שהבטחתי לעזור לו במשהו.
חזרתי הביתה והוא עדיין היה שם, מגרף את הפרחים של הבוגנוויליה מהגינה.
אכלנו יחד צהרים – הוא הכריח אותי לגמור את כל העוף – והלכנו שוב למיטה, ובדיוק כשקמנו מהשנ"ץ הנחמד שלנו נשמע ברדיו רי צ'ארלס הקשיש שר על ג'ורג'יה אהובתו.
רוני בדיוק עמד מתחת לזרם במקלחת וחפף את הראש. ראיתי איך הוא מחייך בעיניים עצומות וידעתי שהוא נזכר במשהו שקרה לנו פעם ביום האהבה בדיוק כשהשיר הזה התנגן ברקע והייתי מאושר מאוד.

שלושה חלוקי אבן חלקלקים
בבית המלאכה מנסרים לחתיכות צינורות מתכת. הרעש מחריש אוזניים והריח מזכיר את ריחו של הגיהינום ביום לוהט במיוחד.
דווקא היום הבנות מלוגיסטיקר מגיעות עם מגדלים על גבי מגדלים של קופסאות חומות. בתוך כל קופסא כזו יש עשר קופסאות מלבניות כחולות אפורות מעוטרות בצילום מקסים שמשדר חופש, שמחה, אהבה ואושר. לא, אין בתוך הקופסאות הללו קסם שיעניק לך את כל הדברים הנחשקים הללו, כל מה שיש שם זה טלפון נוקיה כסוף על כל אביזריו. התפקיד שלנו הוא לצרוב על לוח המקשים שלו אותיות בעברית.
לילי יושבת ליד הלייזר וצורבת, ופרידה השמנה – שסידרה לה תספורת קארה קצרה מדורגת בצבע פלטינה שהולמת אותה מאוד – סוגרת את המכסה של הנוקיה.
אני עומד עם הגב אליהן, ממש מתחת לרדיו שמפציץ אותי בגלגלצי"ת רועמת ופותח כל קופסא וקופסא עם סכין חיתוך (בסוף היום אני כבר כל כך מבואס מרוב גלגל"ץ עד שעלי להיאבק בדחף לחתוך בסכין הזו את ורידי ולהיאסף אל אבותיי).
אחרי שהקופסה פתוחה אני הופך אותה ומקבל שתי שורות של קופסאות קסומות עם צילום של זוג נחמד מותח ערסל על רציף עץ. ברקע יש ים כחול מושלם, ומשני צידי הרציף, שצבעו כחול אפרפר תואם לצבע הים, יש שני עצי אורן פוטוגניים שתפקידם למסגר את התמונה ולשאת על גזעם את הערסל החינני העשוי מעשה מקלעת של חבל לבן. הבחור, דומה קצת לטום קרוז, לבוש שחור ואפור, וגם הבחורה הנאה והצוחקת לבושה שחור ואפור, אבל מעל הגופייה השחורה הוסיפו לה חולצונית תכלת שקופה. רגליה החטובות הנחשפות בטוב טעם מבעד לחצאית שלה (המגיעה עד לברכיים, זאת עלמה מהוגנת, לא פרחה זולה!) נעולות נעלים לבנות עם עקב קטנטן כראוי למי שיצאה לחופשת בריאות ואושר עם אהוב ליבה.
הייתה רוח באותו יום (ואולי המאווררים של הסטודיו? לך תדע?) והשניים נראים כאילו הצלם תפס אותם באמצע התנועה בצילום בזק ספונטני. כל אחד מהם אוחז בחבל ומושך לעבר העץ שלידו, ראשה מוסב לעברו, שערה השחור מתנופף והיא מחייכת בחן. הוא מכופף מעט קדימה, צוחק בכל פה, וכשאני הופך את הקופסא על צידה כדי לפתוח אותה אני מבחין שוב ושוב ושוב ושוב באותם שלושה חלוקי אבן דקורטיביים שמישהו הניח בתבונה רבה על רציף העץ כך שהם יהיו בדיוק במרכז הדופן של כל קופסא.
חלק גדול מהיום אני מקדיש למחשבה על חלוקי האבן החלקלקים והעגלגלים הללו שמתאימים כל כך יפה לאווירה של העטיפה. בשאר הזמן אני עסוק בלדחות בעדינות את הפלירטוטים והרמיזות הלא כל כך עדינות של לילי. היא צעירה ונחמדה, וברור שאני מוצא חן בעיניה, גם היא מוצאת חן בעיני, אבל…
כדי להצחיק אותי היא מספרת לי על האקס שלה ומתארת איך הוא היה דופק הופעה כל פעם לפני שיצא מהבית. "מתגנדר כמו כוסית." אמרה, "מגהץ את הג'ינס, מעמיד קוצים, מתגלח טוב, שם בושם, משקיע יותר זמן ממני לפני הראי." ושוב צחקה.
"אני מרגיש שאת עדיין קצת מתגעגעת אליו." אני מנחש.
"טוב, קצת." היא מעווה את פניה, "הוא כל הזמן רוצה שנחזור. אולי אני אלך איתו הערב לסרט אם יהיה לי זמן."
פרידה נוזפת בה ברוסית להפסיק להציק לי עם השטויות שלה, והיא עונה בעברית. למרות שהיא מבינה רוסית מצוין היא לא רוצה לדבר בשפה הזו, מעדיפה לדבר עברית כמו כולם.
שתיהן לא יודעות שאני מבין, לא יודעות שאני הייתי מעדיף ששני בחורים ימתחו את הערסל ההוא ושאני קרוב לצרוח בגלל עוד דיווח תנועה אחד של גלגל"צ.
פותח קופסא, הופך אותה, שם בצד. מתחיל לפתוח את הקופסאות של הטלפונים. מוציא טלפון מהשקית, מקפל ושם מתחת לטלפון. פותח, מוציא, מקפל, שם. פותח, מוציא, מקפל, שם. מערים שני ערמות שבכל אחת חמש קופסאות טלפון, סך הכל עשרה זוגות צוחקים בשחור אפור כחול לבן, עשרה ערסלים מעשה מקלעת ושלושים חלוקי אבן חלקלקים חינניים. אוסף הכל בידיים ומביא לפרידה שתסגור את המכסה של הנוקיה, ושוב לוקח קופסה, פותח עם הסכין חיתוך, הופך, אומר שלום לזוג עם הערסל ושוב…
וככה כל היום עד שהרגליים רועדות מעייפות והגב זועק הצילו. באמצע יש הפסקת מים של שעתיים בגלל פיצוץ בצינור ראשי והשירותים שלנו מאיימים להפוך למפגע אקולוגי עד שברגע האחרון המים חוזרים, ובין לבין יש הפסקת עשר אחת חטופה, והפסקת צהרים אחת קצרה מידי, והמון רעש וסירחון וצעקות מכיוון בית המלאכה.
בשלוש זה נגמר וסוף סוף אפשר ללכת הביתה.
אני חושב שאם אני הייתי מצלם את הערסל ואת הזוג הצוחק הייתי שם קופסאת תרופות במקום חלוקי האבן ומי שהיה צריך להבין כבר היה מבין.

הומולצים
בזמן ארוחת הבוקר שירי המזכירה שלנו – גברת עגלגלת וסקסית מאוד עם ישבן דשן, דחוס במכנסי ג'ינס ומבטא רומני קל ונחמד – מסדרת את ארון המצרכים בחדר האוכל ומקללת את בעלה, את הבוס, את אחיה, בקיצור את כל הגברים שבחייה.
"מה עם הבנים שלך?" שואלת מישהי בין פרץ צחוק אחד לשני כי שירי כועסת בצורה נורא מצחיקה, "גם אותם את שונאת?"
"לא, הם עוד רק ילדים." היא אומרת בסלחנות, אבל כשמישהי אחרת מהבנות מזכירה לה שכל הגברים הם בעצם ילדים מגודלים היא מסכימה שכל בני המין הגברי תקועים בגיל ארבע ונותנת דוגמא את אחיה שחי עם אימא עד שנפטרה וכיום הוא חי בדירה הישנה שלה לבדו. הוא ראה אותה מגיעה במונית עם ארגז ענקי ובכל זאת המשיך לשבת ליד החלון ולדבר בטלפון עם החברים ההומולצים שלו, ומזל שנהג המונית הנחמד עזר לה עם הארגז.
"לדבר עם המה שלו?" נדהמתי.
"ההומולצים, החברים ההומואים שלו. כל היום הוא מקשקש איתם בטלפון, התינוק הזה." זעפה שירי. את שירי אני מכיר טוב והיא חביבה עלי מאוד, אבל את אחיה לא ראיתי מעולם – מישהי סיפרה שראתה אותו והוא דווקא חמוד – אבל כשאתה שומע על בחור בגילו, לא נשוי ועם חברים הומואים…
אחרי האוכל שאלתי את שירי אם היא לא חושבת שאולי גם אחיה הוא אחד מאותם הומולצים? היא הזדעפה, ואולי קצת הזדעזעה, ואמרה שלא יכול להיות כי הייתה לו פעם חברה, ואחר כך סיפרה לי מהר את אחת הבדיחות הגסות שהיא אוהבת לספר לי. כנראה שעד שאני אפגוש את אחיה אני לא אדע אם הוא אחד מההומולצים האלו או שהוא סתם נעבך שלא הצליח להתחתן.
***
בצהרים הוזעקתי שוב לליזר למרות שהפעם הנוקיה הגיעה עם גברת נמוכה ורחבת עכוז בעלת פנים בלויים וקשוחים ושקיות מתחת לעיניים, אבל חזקה, נבונה ומתמידה בעבודה. בעבודה מסוג זה מיד רואים מי הבן אדם שעומד לפניך. פה אי אפשר לזייף, רואים מי עצלן, מי טיפש, מי מגושם ומי סתם סוציומאט. לכאורה זו עבודה מאוד מונוטונית שלא צריך יותר מידי שכל לבצע אותה, אבל רק לכאורה. כאן אתה חייב להיות חרוץ, מאורגן, מתחשב ומחושב כדי שהכל ידפוק כמו שצריך והעבודה תרוץ.
ואם לא היה די קשה אתמול אז היום הוסיפו לנו עוד משימה שבעצם לא הייתה צריכה ליפול עלינו, אבל כשיש לך לקוח ששולח לך כל כך הרבה פרנסה אתה לא מתווכח איתו. הטילו עלינו גם לסגור וגם לפתוח את המכסה האחורי של הנוקיה.
לסגור טוב לפני הסימון כדי שישב יפה בתבנית היה התפקיד שלי, ולפתוח ולהסיר אותו היה התפקיד של אינה. אחרי שהיא הסבירה לי בדיוק איך עושים את זה לקח לי כחצי שעה להשתלט על התנועות הנכונות, ומרגע זה עבדנו מהר ובקצב נהדר וגמרנו מעל שמונה מאות חתיכות עד שעה שתיים.
תוך כדי העבודה שדרשה מגע קליל אך יציב, זהיר אך תקיף, חשבתי על מה שקרה הבוקר במיטה שלנו, ולמה כל כך קשה לנו לדבר על מה שאנחנו עושים, ואם באמת יש זוגות שפשוט יושבים ומדברים על מה הם מרגישים.
יש? באמת? בטוחים?
הבוקר הוא התעקש שהסקס יכלול גם חדירה. "תזיין אותי." הוא אמר, "אני לא חוזר הלילה הביתה ואני חייב אותך, חייב עכשיו וחזק."
"תראה…" התחלתי, "יש דברים אחרים שהם לא פחות טובים… זה לא בטוח ככה… תבין אותי…"
"תפסיק להיות כזה אשכנזי מעצבן." הוא התרגז והפגין שוב את הגמישות העקשנית והבלתי מתפשרת שלו, מושך אותי אליו, מתפתל בנחישות של נערת גומי ונועל את ירכיו על מותני עד שהשיג את שלו.
זה לא שלא נהניתי, אבל כל הזמן גם חרדתי שתקרה תקלה ושוב הקונדום יקרע. זה קרה רק פעם אחת בעבר, אבל אני לא יכול להפסיק לפחד… לא אכנס לפרטים, אבל די אם אציין שהוא נהנה יותר.
"מה יהיה אתך?" הוא נזף בי אחר כך, "אתה לא יכול להירגע קצת ולהפסיק להיות פולניה לחוצה כזו?"
"לא."
"הלוואי והייתי נדבק כבר," הוא אמר בדרכו למקלחת, "ואז אולי היית מפסיק להיות מעצבן כזה."
לקח למוחי המותש כמה שניות לקלוט מה הוא אמר, אבל ברגע שזה נקלט חטפתי קריזה. מרוב עצבים זינקתי מהמיטה, דהרתי למקלחת והתחלתי לריב איתו על השטות שהוא אמר. הוא צחק – קשה מאוד לריב איתו אחרי זיון טוב – ודחף את הספוג לידי, "שתוק, שתוק יא אשכנזי, תסבן לי את הגב."
בסדר, סיבנתי, אבל לא שתקתי עד שהוא סתם לי את הפה בנשיקה.
בצהרים הוא התקשר כמו תמיד להזכיר לי לקחת את התרופות והודה כבדרך אגב שאולי מה שהוא אמר בבוקר היה בגדר שטות.
"אולי? בטוח שזו הייתה שטות ואתה יודע את זה."
"כאילו שאתה לא עושה שטויות."
"בטח שכן, כל החיים שלי הם רצף של טעויות ושטויות."
"נו, אז אתה רואה שאנחנו מתאימים?" הוא אומר, מרוצה מאוד מעצמו, ומבקש ממני לקחת חופש ביום רביעי כי יש לנו תור אצל הרופא שלי.
"לנו? וממתי אתה קובע לי תורים?"
"המזכירה שלו לא השיגה אותך אז היא התקשרה אלי ובמקרה הייתי זמין. קבעתי לך תור ואני רוצה לבוא גם כן אם לא אכפת לך."
"ואם כן אכפת לי?"
"אני בכל זאת אבוא."
"אני מעדיף שלא."
"אני לא שואל אותך מנחם. לך לעבוד ותהיה ילד טוב. ניפגש מחר בערב בבית וביום רביעי נלך יחד לרופא."

נמאס לי
עוד כשהוא חזר אתמול בלילה, עייף נורא מיום עבודה ארוך, התחלנו לכעוס זה על זה. "אני מתכוון להיכנס יחד אתך לרופא." הוא אמר, "הפעם לא תשאיר אותי בחוץ על הספסל."
"אני לא רוצה!" צעקתי, והוא צעק חזרה שהוא כן רוצה, שהוא חייב, ושיש לו כל מיני שאלות לרופא. למרות שכעסתי והתמרמרתי היה ברור שהוא ינצח ויעשה כרגיל מה שהוא רוצה. כשרק הכרנו אני הייתי הבוגר החזק והחכם, אבל המצב השתנה לאט לאט לרעתי ועכשיו הוא זה שמחלק לי פקודות.
אין לי די אנרגיות וכוחות להתנגד. הוא בריא וצעיר, ואני נעשיתי סמרטוט.
הרופא התחיל בבשורות הטובות – רמת הווירוס בגופי לא ניתנת לספירה (שזה דבר טוב) ומערכת החיסון שלי במצב מצוין.
הבשורות הרעות הן שהמחיר שאני משלם כדי להיות במצב הזה גבוה מידי בשביל הגוף שלי והוא לא עומד בזה יותר. הכבד שלי לא אוהב את התרופות הללו, וגם הלבלב לא משתגע בגללן, ויש גם את עניין בעיית המשקל שממשיך לרדת.
"יש תרופות מדור חדש שתופעות הלוואי שלהן…" התחיל הרופא בחיוך אופטימי והשתתק כשראה איך אני מתכווץ בכיסא.
"אני לא רוצה, אני לא יכול, תעזבו אותי, די כבר."
כמובן שהם לא עזבו. הרופא כי על זה הוא מקבל משכורת ורוני כי הוא סתם אידיוט עקשן ומציקן, ואם לא די בכך הוא גם שלף שוב את הסיפור עם תוספי המזון הארורים האלו. הרופא אמר שזה רעיון נהדר ואני התכווצתי עוד קצת.
העניין הוא שיש איזה כדור צמחי מגעיל שאמור לנקות את הדם, לאושש את הכבד, והשד יודע מה עוד. דבר אחד בטוח, הוא מאושש מאוד את חשבון הבנק של היבואן. הדבר המכוער והמסריח הזה עולה הון ועוד ביורו.
הרופא אמר ששמע דברים טובים על התוסף הזה ואם לא יועיל לא יזיק וכדאי לנסות.
"תשכח מזה!" התפרצתי, "כבר יותר זול להשתמש בקוק."
"אתה תשתוק." התרגז רוני, "פתאום נעשית קמצן? למה על שטויות אתה אומר שזה רק כסף וזה לא חשוב, אבל כשזו הבריאות שלך והחיים שלך אתה חוסך? זה הכסף שלי ואתה שתוק!"
"לא רוצה לשתוק!" צעקתי עליו וקמתי, "תפסיק להשתיק אותי כל הזמן, אני אומר לך שאני עייף, ואני לא רוצה יותר. היה לי מספיק, תעזוב אותי."
התחלנו לצעוק שם אחד על השני בחדר של הרופא שהחוויר וניסה להרגיע. מזל שהעובדת הסוציאלית נכנסה מהר ולקחה אותנו לחדר שלה. הייתי כל כך מעורער מכל הסיפור הזה שאפילו לצעוק כבר לא היה לי כוח. שתקתי ורוני השתפך בצורה מגעילה. סיפר שאני נוראי, לא משתף פעולה, צריך לשמור עלי כמו על תינוק ואני עקשן ולא אחראי, ובמקום שנילחם יחד בווירוס הוא נלחם בי, ואז הוא בכה.
פתאום כל המעמד נעשה כמו משפט שדה כזה כשהוא העד, ואני בתפקיד הנאשם, והיא -הגברת הזו שבקושי מכירה אותי – בתפקיד השופט. זה היה נוראי וזוועתי שאי אפשר לתאר בכלל.
לא הסכמתי להשתתף בהצגה שלהם. אמרתי שהם לא מבינים, שהם לא יודעים איך זה, שאני ככה כבר מעל ארבע שנים וזה נעשה קשה יותר משנה לשנה, ואני עייף ושיעזבו אותי, וגם לי היו דמעות בעיניים.
היא אמרה בקול רך שהיא מבינה, ושהיא שמעה את זה הרבה פעמים מהרבה חולים שאחר כך התגברו על המשבר וכיום הם מאושרים, ושאני חייב להמשיך הלאה כי יש אנשים שאוהבים וצריכים אותי ושאולי התרופות החדשות…
"זה יהיה בדיוק כמו קודם." אמרתי, "התרופות החדשות יעשו לי סוגים חדשים של כאבי בטן ובחילות וכל הדברים הזוועתיים האחרים, ובעוד חצי שנה שוב יהיה שינוי בתרופות ושוב… נמאס לי! מה קשה כל כך להבין פה? ומה זה עסקו של מישהו? זה החיים שלי, לא?"
הכדור מרץ הכעסן הזה שמתעקש להיות בן זוגי שוב התפרץ בזעם, והיא שוב ניסתה להרגיע, ואז מישהו דפק בדלת ורצה לשאול משהו והיינו חייבים ללכת.
בדרך הביתה שוב דיברנו, ועכשיו בשקט. אני כרגיל מבקש שיניח לי כבר ודי, והוא כרגיל מתרגז ומסרב. אני אומר לו שהוא משחזר איתי את מערכת היחסים החולנית שיש לו עם אימא שלו חולת האסטמה שכל יומיים בערך הולכת למות, והוא אומר לי לסתום כבר ולא לשחק את הפסיכולוג כי זה מעצבן.
הכל ישן ולעוס, שום דבר חדש.
בדרך חזרה הזעתי נורא והרגשתי שכל הגוף כואב לי בצורה בלתי נסבלת. ברגע שחזרנו ישר הלכתי להתקלח ונכנסתי למיטה. הוא דיבר בינתיים בנייד עם הבסיס וניסה להשיג עוד כמה שעות חופש, לא כל כך בהצלחה. אחר כך הוא בא ונשכב לידי, ערום וקריר ועצוב. גם אני הייתי עצוב. התלטפנו לנו קצת והשלמנו. הוא השיג ממני הבטחה לקחת את התרופות החדשות ואת התוסף מזון המחריד הזה שמרוקן לו את חשבון הבנק ובתמורה הוא… אין לי מושג מה הוא הבטיח לי בתמורה.
אני מניח שאני מרוויח מהעסקה הזו את הזכות להמשיך לישון לידו כמעט כל יום, ללטף את העור השחום, החלק, הקטיפתי שלו, להתפעל כל פעם מחדש מהעיניים הגדולות, השחורות, המלוכסנות קצת עם הריסים שכל דוגמנית הייתה מוכרת את הסבתא שלה למענן ואם אני לא מרגיש שיצאתי פראייר אז כנראה שזו הייתה עסקה הוגנת.

אתה לא תגיד לי
בבוקר דני מסרב לקחת ריטלין. מאז שהוא התחיל כיתה ח' הוא מתעקש שהוא לא צריך וזה בסדר גם ככה. אימא שלו יוצאת מדעתה וגוררת אותו אלי כדי שאדבר איתו.
"קח ריטלין דני, הרופא אמר שאתה צריך. אין לי חשק שוב ללכת לבית הספר לדבר עם המורה שלך."
"מה, אתם רוצים לסמם אותי?" הוא צועק בזעם, "אני לא צריך את הסמים האלו!"
זה לא סם, זו תרופה."
"לא רוצה ואתה לא תגיד לי!"
ולא לקח.

תאכל קרח
בצהרים, כמה דקות אחרי שמביאים את החמגשיות וכולם בבית המלאכה נעשים רעבים נורא הבוס מודיע שלא יושבים לאכול עד שגומרים את כל הריתוכים.
"אבל האוכל יתקרר." מוחה בלחש אדי השמן שאוהב את האוכל שלו חם וטעים.
"ההוא, מה אכפת לו זה!" אומר ההודי בזעם כבוש, "מצידו שתאכל קרח."

יהודי מידי
אני הולך לבקר את בוריס ומוצא אותו מול מחשב מפורק, מקלל בזעם כי פתאום נעלמו לו המשקפיים. מסתכל סביב ומגלה שכרגיל הוא שם אותם על אדן החלון כשענה לטלפון ושכח. אני נותן לו את המשקפיים, יושב ומביט איך הידיים הגדולות והמגושמות שלו מטפלות כל כך בעדינות בחלקים הקטנים של המחשב ומתגעגע אליו בשקט.
"איפה הג'ינג'י?" אני שואל.
"הלך להסתובב בקריון עם החברים הקטינים שלו."
אני מסתכל מסביב. לא משהו, האמת, די הפוך ומבולגן. "דניס מזניח אותך בוריס, אני הייתי מטפל בך יפה יותר."
הוא צוחק. "די עם זה דוצ'ינקה, תוותר כבר. אני ואתה, זה אף פעם לא היה עובד כמו שצריך.""למה? תמיד אתה אומר את זה, אבל לא מסביר. למה?"
"כי אתה פשוט יותר מידי." הוא נאנח, מוריד את המשקפים ושוב שם אותם על אדן החלון. "מהרגע שראיתי אותך ידעתי שאתה יותר מידי בשבילי."
"יותר מידי מה?"
"יותר מידי גבוה, יותר מידי יפה, יותר מידי יהודי."
"יותר מידי יהודי? מה זה יותר מידי יהודי לעזאזל?"
"לא שותה, שואל יותר מידי שאלות, קורא יותר מידי ספרים, סקרן מידי. הכל יותר מידי." הוא רוכן אלי, נותן לי את אחת הנשיקות החזקות והמחוספסות שלו שאני אוהב ואומר לי ללכת הביתה ולעשות משהו מועיל.
"מה למשל?"
"לכתוב את האמת לשם שינוי."
"האמת, מי יודע מה האמת? לאמת פנים רבות."
"אתה רואה, לזה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר שאתה יהודי מידי."
***
עוד בשבוע שעבר הודיעו לי שהשבוע אני אעבוד כל יום עד ארבע על הדסקיות הארורות ההן שמיררו את חיי בחורף שעבר.
שונא אותן! גם אם הפעם הן דקות יותר וקלות יותר לסימון בכל זאת אני שונא אותן!
אני מסמן אותן בטכניפור – מכשיר רעשני ומרגיז שדופק נקודות על מתכת וככה מסתמן המספר. הטכניפור נראה, כפי שסיפרתי פעם, כמו מין זיווג מהגיהינום בין מכונת תפירה למחשב וגם נשמע ככה.
יש לי ששת אלפים דסקיות לסמן ואני מצליח בשעה – בתנאי שאני לא זז מהכיסא לרגע – לסמן בערך מאה ומשהו. הבעיה היא שזו עבודה כל כך משעממת עד שאני לא יכול לשבת רצוף בלי לזוז שעה שלמה. אני חייב לקום כל כמה דקות, לזוז, לשטוף פנים או להתמתח אחרת אני פשוט נרדם מול המכשיר. זו תופעה מדהימה – אני מצליח לנקר למרות שהחדר מואר טוב והמכונה רועשת ובבית המלאכה לידי מרתכים ומרעישים נורא.
הייתי אמור לעבוד בחדר הלייזר החדשדש שלנו וליהנות לפחות מהריחוק מבית המלאכה המסריח, אבל הבן אדם שמדביק את הלינוליאום טרם סיים ולכן תקעו אותי ממש באמצע חדר הלייזר הישן (שהוא בעצם מעין פינה בבית המלאכה) וזה לא נוח ברמות, ואם לא די בכך אז הטורקי נכנס אלי כל כמה דקות לבלבל את השכל. הוא לא שולט בזה הוא פשוט חייב להידבק אלי ובדרך כלל אני די סובלני אליו, אבל לצערי לאחרונה הוא הפסיק סופית להתקלח והוא מסריח שזה פחד. היום הוא נכנס וסיפר לי שהבוקר הוא היה אחות.
"מה?" חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל שמעתי מצוין. הוא סיפר די בגאווה שהוא שיחק בלהיות אחות של אימא שלו (שהיא בת תשעים ומשהו, הוא בן חמישים בערך) והכניס לה נר, אתם יודעים איפה.
מה אומר ומה אדבר? הביטוי יותר מידי אינפורמציה פשוט נולד לרגע הזה.
התחלתי לעבוד רק בצהרים כי היו עיכובים בסידור התוכנה של הדסקיות מה שעצבן את הסגן ששוב צעק עלי. לא שנעלבתי ממנו – כבר עברתי את השלב הזה ביחסינו המוזרים – אבל לא יכולתי שלא לשים לב שלכולם יש לו סבלנות, רק אלי לא.
אני מעין שק חבטות נפשי שלו, אולי בגלל שהשאר הן בנות?
למרות שאכלתי פלאפל ושתיתי מיץ וקינחתי בטילון בכל זאת המשכתי לנקר בעוז. בסוף נשברתי ולקראת שלוש אחרי הצהרים ביקשתי שמישהי תחליף אותי, אבל כולן סירבו למרות שהיה להן פנאי. אחת טוענת שאין לה די כוח להחזיק את הדסקית – טוב היא באמת קטנטונת כזו – והשנייה מתלוננת שהיא פוחדת שהמחט של הטכניפור תפגע לה באצבעות. נתקעתי שם עד ארבע וחזרתי הביתה עם גב תפוס.
אולי הייתי כזה עייף כי גם בשבת עבדתי עם הדבוראי. ארזנו חלות דבש לכבוד פסטיבל הדבש שיהיה בסוף השבוע הבא, לפחות ליקקתי המון דבש ותודה לאל הפעם לא נעקצתי.
אני חושב שאפרוש לישון מוקדם כדי שיהיה לי מחר כוח להמשיך להתמודד עם העבודה. הלוואי ויעבירו אותי סוף סוף לחדר החדש.
***
מאחר ובבית לא קורה דבר חדש – חוץ מזה שרוני כל הזמן מכנה אותי בטלפון חמוד ומתחנף אלי בצורה חשודה מאוד, וסיסי שטען בלהט שהוא לא מסתדר בשום פנים ואופן עם ליאור עבר פחות או יותר לגור אצלו – אני אספר פה על היום שלי בעבודה.
ראשית אני צריך להזכיר לכם מי זה זמבורה. הוא הבן של בעל הבית של הנגרייה הצמודה אלינו. בחור ערבי נוצרי בן שלושים פלוס, רווק, גדל מידות, רחב כתפיים וכביר כוח, בעל חיוך ילדותי נבוך קצת ותלתלים שחורים גם על ראשו וגם על חזהו.
איך אני יודע? כי אני פוגש אותו כל בוקר כשאני מחנה את הרכב שלי מאחורי הנגרייה והוא תמיד בלי חולצה, ובדרך כלל רק במכנסי התעמלות קטנטנים ביותר, אבל יש לו שרשר זהב עבה על צווארו החסון וצמיד זהב תואם אל פרק ידו.
הוא מחייך אלי, אני אליו, אנחנו מחליפים ברכות בוקר טוב ומה נשמע, הוא מזמין אותי לשתות קפה בנגרייה, אני אומר שאני לא יכול כי כבר כמעט שמונה ואני צריך לחתום שעון, ואחר כך אני רץ לחתום את השעון ומתחיל לעבוד וזמבורה פורח מראשי עד למחרת בבוקר.
היום הוא עמד ליד הפח הענקי של הנגרייה – מין צפרדע מתכת גדול – לבוש רק במכנסים קצרים והעמיס לתוך הפח חתיכות דיקט. שאלתי את עצמי מה פתאום הוא עובד בעבודה כזו כשהוא חצי ערום וענוד בתכשיטים, ופתאום נזכרתי שוב בסיפור של ההודי על איך הוא ביקר בפאב באמריקה – זמבורה, לא ההודי – ופגש בחורה שלקחה אותו אליה לחדר ואז התברר שהיא בכלל גבר לבוש שמלה, ושוב התפלאתי איך זה שזמבורה, גבר מגודל וחסון שכמותו, עדיין לא נשוי, אבל השעון כבר התקרב לשעה שמונה והייתי צריך לרוץ.
רק אחרי שהחתמתי את הכרטיס עלה בדעתי שזה לא מקרי שבשבועות האחרונים אני פוגש אותו בקביעות כל בוקר כשאני מחנה את רכבי, ובדרך כלל גם אחרי הצהרים כשאני הולך הביתה.
נכנסתי ללייזר שופע מרץ ורעננות וראיתי בעצב שהעגלה עם הטכניפור עדיין עומדת באמצע החדר והכל ערוך ומוכן לפקודתי בדיוק באותו מצב כמו אתמול.
בעודי מגשש אחרי העט שלי על המדף מעל ראשו של הסגן נגעתי בכתפו והפתק שהוא אחז בידו נפל על הרצפה. הוא התמלא חמת זעם, וכששאלתי בתמימות אם גם היום אני עובד כאן הוא צעק עלי שכן, ושאני אפסיק לנדנד לו, ושאין לו סבלנות אלי ואל האנרגיות החיוביות שלי.
כאילו, מה הקטע? כשאני בא מדוכא ועצוב הוא מתנפל עלי שאני תמיד חמוץ וחולה, וכשאני בא במצב רוח טוב זה גם לא בסדר? ומאיפה הוא הביא את הסיפור הזה של אנרגיות חיוביות?
שתקתי, כמו שאני עושה תמיד כשהוא גועלי כלפי, אבל למרבה המבוכה הייתה בחדר גם לילי שעובדת איתנו מידי פעם והיא, בחורה צעירה ומתוקה ביותר, ליטפה באהדה את כתפי כדי לנחם אותי. אני יודע שכוונתה הייתה לטובה ושהיא רצתה לעודד אותי, אבל הליטוף הזה היה באופן כלשהו גרוע יותר מהגערה הנבזית של הסגן.
ככה התחיל עוד יום עבודה מאוס ומדכא כשאני תקוע עם הטכניפור בפתח חדר הלייזר וסובל מהרדיו הצעקני של ההודי, מהרעש והסירחון של הריתוכים, ומה שנורא מכל- מהטורקי שכמובן התחיל להתרוצץ סביבי ברגע שהסגן הסתלק משם.
ממנו הוא פוחד כי הסגן צועק עליו בלי רחמים שיפסיק לעשן ושיצא מפה ושאין לו מה לחפש אצלנו, מה שבעצם נכון.
הוא עדיין לא התרחץ ופשוט התקשיתי לנשום לידו, אבל לפחות הוא לא סיפר לי שום דבר על אימא שלו אלא אימץ את מוחו וסיפר לי בדיחה, די גסה האמת, אבל מצחיקה למדי. צחקתי קצת והוא היה כל כך שבע רצון עד שרכן ונתן לי נשיקה על הכתף. מזל שהייתי לבוש.
יש לו איזה סוג של אובססיה כלפי ואין הרבה מה לעשות בנדון כי הוא מעין קרוב של בעל הבית שמחזיק אותו אצלו פחות או יותר מתוך רחמים או חשש מאשתו, או משהו. כל מה שאני יכול לעשות זה לנשום בזהירות כשהוא מתקרב אלי ולהחליף בגדים רק בשירותים אחרי שבדקתי היטב שהם נעולים.
מובן שכל היום אחר כך הסגן ניסה להיות חביב כלפי ולהתנהג באדיבות יתר, אבל היום הייתי באמת כעוס ופגוע ועניתי לו בקרירות רבה. כמו להכעיס דווקא היום בעל הבית לא היה והייתי צריך להעביר לסגן הודעות ולדבר איתו כל הזמן, דבר שעשיתי בנימוס מופלג כדי שהוא ידע שאני כועס עליו.
לקראת סוף היום הוא בא במיוחד לשאול אותי אם קשה לי ואם אני עייף ואם אני רוצה ללכת הביתה? התשובה על כל השאלות הללו הייתה כן, אבל עניתי לו בהדרת כבוד שאני רוצה לסיים קודם לסמן אלף דסקיות ורק אז ללכת ואני עדיין רק בתשע מאות ומשהו.
למרבה זוועתי הוא ליטף את כתפי במעין התנצלות ואמר שאולי לילי תוכל להחליף אותי ויצא משאיר אותי נדהם לגמרי. (כאילו, מה נגמר אתכם בני אדם? מה כולם מלטפים אותי היום? אולי תשימו סביבי גדר ותתלו שלט – פינת הליטוף של חמי!)
הסגן חזר חיש מהר עם לילי וביקש ממנה שתחליף אותי בעבודה. לילי קצת פחדה מהטכניפור וחרדה לגורל הפרנץ' מניקור שלה, אבל בסוף הצליחה ללמוד ולבצע את המשימה הלא מסובכת של סימון הדסקיות, ובעוד אני עומד לצידה לחזק את רוחה ולתמוך בה במקרה של תקלה, (זה היה הרעיון שלה – אל תעזוב אותי, אני פוחדת, תישאר לשמור עלי חמי), היא סיפרה לי סיפור מצחיק – אבא שלה התקשר לפני דקות מספר ואמר שיש לו משהו נוראי לספר לה. לילי נתמלאה דאגה וחרדה והאיצה בו למהר ולספר, ואבא שלה אמר ברוב דרמטיות שלאחותה הקטנה (בת עשרים שרק עכשיו השתחררה מהצבא ועדיין גרה אצל ההורים) הגיע בחור אחד שנכנס לחדר שלה אתמול בערב ויצא משם רק היום בצהרים!
"נו ו…" תהתה לילי.
"נו, אז כלום. הבחור היה אצלה כל הלילה ויצא רק בצהרים."
"כן, הבנתי, אבל מה קרה?"
"לא קרה כלום חוץ מזה שהוא ישן אצלה! זה לא מספיק?"
"מי הבחור הזה? מה שמו?"
האבא אומר את שמו של הבחור ולילי צוחקת ומספרת לו שהיא מכירה אותו, "תירגע אבא, הבחור הומו."
"זה מה שאת חושבת!" מתקצף האב המודאג – עולה מרוסיה כמובן, אלא מה? – "אני מכיר את הבחורים האלו! מספרים שהם הומואים כדי שיוכלו לישון אצל בנות, שקרנים כולם!"
אחרי שגמרתי לצחוק שאלתי מה אימא שלה אומרת על הסיפור.
"אימא אומרת שאבא משוגע ושאחותי צריכה למצוא עבודה ולשכור לעצמה דירה.
היום עבדתי עד ארבע שאצלי זה נחשב מאוחר. אני מתחיל יחסית מוקדם ועובד קשה. עד ארבע הייתי גמור מעייפות.
ובכל זאת היה יום די נחמד למרות ששוב היו דסקיות ובנוסף היו גם תוויות ובבוקר היה שוב זמבורה חצי ערום, והטורקי, מסריח כרגיל, המשיך להסתובב סביבי, והיה גם ההודי שמשום מה הלך אחרי ושאל כל הזמן למה? למה? במין פיזום אידיוטי כזה.
הוא טוען שלמד את זה מהרומני. חשבתי שהרומני עוד נורמאלי יחסית, אולי זה החום ששיגע אותו?
ובכל זאת היה לי היום מצב רוח טוב. הסתיו הפריח משבים נעימים של רוח קרירה ולחה שהגיעו אפילו לבית המלאכה המפויח שלנו, וכשיצאתי מהעבודה היו בגלי צה"ל שירים של רחל שאת רובם ביצעה חווה המלכה, ובאתר הבניה שאני עובר על פניו כל יום בדרך הביתה הסתובבו הפועלים הרומנים עם חצי גוף חשוף וסחבו פיגומים, והבחור שאני תמיד נהנה להביט בו עמד על המדרכה וחייך.
חייכתי אליו חזרה והרגשתי טוב למרות שהבוקר רוני שוב ברח מהמיטה לפני שהתעוררתי, וכשניסיתי להחזיר אותו חזרה הוא אמר בקוצר רוח שאין לנו זמן עכשיו כי מאוחר, והוסיף שהלילה הוא שוב לא ישן בבית.
כן, אני יודע שזה לא נחשב ושהוא אוהב אותי ודואג לי ומוכן לעשות הכל למעני, אבל אנחנו כבר במחצית חודש אלול – חודש הסליחות והרחמים – וכמו לפני שנה זה שוב קורה – הוא הולך ונשמט ממני אל בית הוריו, אל התפילות, התחנונים, מירוק הנשמה לקראת יום כיפור הגדול והנורא, חומק שוב אל חייו הקודמים, מנסה לחזור אולי בתשובה ואולי אל גן העדן האבוד של ילדותו לפני שידע אותי.
חלק ממני מקווה שאולי הפעם הוא יצליח, שהתפילות שלו יענו והוא שוב ימצא את השלווה והביטחון והשלמות הנפשית שאיבד מאז שפגש בי.
מה אני אעשה אם זה יקרה?
לא יודע. אולי אלך לחפש תשובה שמתאימה לאפיקורס הספקן שאני ואולי סתם אלך כי הגיע הזמן.

43. סוף הקיץ

מדבר אל הקיר
חזרתי בצהרים מקבוצת התמיכה שפוך מעייפות. הייתי ממש גמור, בקושי עמדתי ישר. בדרך חזרה רוני עוד הספיק לבקש שאעשה קניות כי יהיו לנו אורחים, וברגע ששמתי הכל במקרר התקלחתי ונפלתי על המיטה. בטח תתפלאו מה הפריע לי לישון בבוקר אחרי הלילה הלבן שעבר עלי? הפריעו לי הטלפונים.
גם ככה תמיד הבית שלנו הומה מרינגטונים, אבל היום, עם סיסי מצד אחד, רוני מצד שני ודני מצד שלישי, לא היה רגע של שקט. אני יודע שאני נשמע כמו קשיש נרגן, אבל מה לכל הרוחות יש להם לדבר כל כך הרבה? אני מתחיל לחטוף חום כל פעם שאני שוב שומע את הצלצול הזה של הטלפון. תשתקו כבר לכל הרוחות!
הסתגרתי בחדר השינה, ניתקתי את הטלפון, סגרתי את הנייד שלי, איימתי ברצח על כל מי שיפריע לי וישנתי בערך חמש דקות לפני שצעקות התלהבות העירו אותי שוב!
מתברר שדני וסיסי גילו מכנה משותף – משחק מחשב אידיוטי ורעשני!
שכבתי ער וסקרתי במוחי את כל מסכת העינויים שאעביר אותם לפני שאשתיק אותם סופית ושוב נרדמתי והפעם היה לי מזל, ישנתי שנת ישרים עד ארבע וחצי.
קמתי מאושש ונטול מחשבות פליליות ויצאתי בתחתוני מחדר השינה רק כדי לגלות שהבית נכבש על ידי חבורת כחולים וכחולות שלטשו בי מבטים חסרי בושה.
רוני שכב באמצע המערבולת העליזה על הספה ופרח מכל תשומת הלב שכולם השפיעו עליו.
מעולם לא הרגשתי כל כך ירוק ומבוגר. ביקשתי סליחה, ביצעתי נסיגה לחדר השינה, העליתי על התחתונים שלבשתי את בגדי הבישול שלי – שראוול הודי אדום עם פילים לבנים וצהובים וגופיית סבא שמזמן הייתה אמורה להפוך לסמרטוט ניקוי אבק, אבל שרדה כי אני בחור שנקשר, והלכתי לאפות פיצות ובורקסים.
בין לבין גם טיגנתי מגש של בשר עוף סיני שאני קונה תמיד בסופר שלנו ומערבב עם אורז או פסטה, תלוי מה יש. בחור אחד מלהקת המעריצים שהתגודדו סביב רוני ניגש למטבח, חייך אלי בחביבות והציג את עצמו. זה היה תום שערך את היום הולדת המפורסם ההוא על שפת הים. להפתעתי הוא התברר כבחור נחמד מאוד, אינטליגנטי למרות גילו הרך ומהר מאוד מצאנו הרבה מאוד נושאים משותפים.
כשהדלקתי את הרדיו כדי לשמוע את התכנית האהובה עלי – ספרים רבותי, ספרים! עם ציפי גון גרוס – (כן, אני מגה חנון. אני אפילו קורא את מדור הספרות בעיתונים, תשלימו עם זה) הוא הודה שגם הוא אוהב את התכנית הזו. שמחתי מאוד שמצאתי נשמה תאומה ויחד הקשבנו בעניין רב לסיפור על המיתוס של פאוסט שמכר את נשמתו לשטן, זה היה כל כך נחמד לגלות מישהו שטעמו כטעמי, הרגשתי שנעשה לי נס קטן, ואז רוני ביקש עוד כוס תה עם דבש. הכנתי לו את התה עם דבש ופלח לימון, וכשראיתי שקצת דבש נזל מהכפית ונמרח לי על היד ליקקתי את האצבעות שלי. תום שעמד לצידי ובחש את הסיני אמר בצחוק שגם לו בא מתוק, לקח את היד שלי וליקק את האצבע המרוחה בדבש.
זה היה סתם בצחוק כזה, יכול להיות שהוא ניסה קצת לפלרטט איתי, אבל לא ברצינות, הרי החבר שלי היה בחדר הסמוך. המשכנו להאזין לתוכנית עד שמישהו קרא לו חזרה לסלון, לפני שהוא יצא עוד ניצלתי את ההזדמנות והעמסתי עליו מגש של בורקס, מרגיש שתוך כדי שהוא לוקח ממני את הבורקס הוא נוגע לי ביד במין ליטוף.
אני מודה שזה די שעשע אותי, אפילו החניף קצת, אבל לא הייתי טורח לכתוב על זה אם הוא לא היה חוזר אחרי כמה דקות, מאוד מתוח ורציני, ושואל אותי אם זה נכון שאני נשא איידס.
ברגע ששמעתי את הקול שלו – חרישי, מאשים ולחוץ – ידעתי ששוב נפלתי על אחד כזה. יש כאלו בכל מקום, לפעמים אני פשוט נדהם לראות איך בן אדם שנראה שפוי לגמרי בכל תחום אחר מתחרפן לגמרי כשמדובר באיידס.
ניסיתי לדבר איתו בהגיון למרות שאני יודע מניסיון מר שההיגיון לא משחק תפקיד במקרים כאלו, ולהסביר שליקוק קצת דבש מהיד שלי לא מסכן אותו בשום פנים, אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. הוא דיבר המון שטויות שאין טעם לחזור עליהן ואפילו איים עלי שאם הוא נדבק הוא ירצח אותי.
רק דבר אחד שהוא אמר נתקע לי בראש, "מילא אני, אתה לא מכיר אותי ולא אכפת לך ממני, אבל איך אתה יכול לעשות דבר כזה לרוני? אתה אומר שאתה אוהב אותו, איך אתה יכול לסכן אותו ככה?"
"אני לא מסכן אותו." אמרתי, אבל הקול שלי רעד וידעתי שאני לא משכנע אותו. גם את עצמי לא שכנעתי.
עמדנו ככה, לוחשים אחד אל השני – הוא דיבר בקול חרישי מפחד שישמעו כנראה, ונדבקתי ממנו משום מה – עד שנמאס לי והזמנתי אותו לגשת למחשב שלי לקרוא באינטרנט חומר על איידס, ולראות שהוא לא היה קרוב אפילו לסכנת הידבקות.
הוא סירב בתוקף והזדעזע מעצם הרעיון שהוא יכנס לחדר שינה של נשא ויגע במחשב שאני משתמש בו. ידעתי שזה לא יעזור ובכל זאת לא התאפקתי ואמרתי לו שהפחד שלו מאיידס הוא לא רציונאלי, ואולי כדאי שהוא יברר בינו לבין עצמו ממה באמת הוא פוחד?
מה שאמרתי גרם לו לכעוס כל כך עד שהוא הסתלק, לוקח איתו כמובן את כל החבר'ה שבאו איתו במכונית. כולם שמו לב שמשהו משונה מתרחש ביני ולבינו וזה היה נורא מביך. כמה דקות אחר כך גם שאר המבקרים שלנו הסתלקו במהירות, משאירים אותנו בין צלחות עמוסות בורקסים ופיצות אכולות למחצה, מרגישים נבוכים ומבולבלים.
רוני ניסה להבין מה קרה וחקר אותי בלי רחמים, אבל לא התחשק לי לדבר על זה. המעבר המהיר הזה בין בחור נחמד שמנסה לפלרטט איתי קצת במטבח ואוהב כמוני להקשיב ל'יהלומים לנצח'ב- F.M.88 לבין הטיפוס המבוהל והנרגז הזה שאיים עלי ברצח ערער אותי לגמרי.
מעניין מי סיפר לו? לא שזה משנה אבל בכל זאת, מעניין.
אחרי שכל החברים והחברות של רוני נעלמו, משאירים כלי אוכל מלוכלכים, סלון הפוך ומבוכה גדולה, ירדה עלינו שתיקה גדולה ומכבידה. אני סירבתי לדבר על זה, ורוני שבין כה וכה טוען שאני לא יודע לדבר לעניין ותמיד מחמיץ את עיקר הסיפור ונטפל לפרטים לא חשובים לא בזבז עלי את כוחות השכנוע שלו. אחרי שסידרנו הכל הוא תפס את סיסי והסתלק איתו לדירה של ליאור לראות קצת סרטים במערכת שלו.
"אותך הסרטים האלו בין כה וכה לא מעניינים." אמר בעליזות (מעניין, פתאום הוא הרגיש הרבה יותר טוב) "לך לקרוא עיתון. עוד לא קראת את המדור הספרותי השבוע." חייך בחוצפה והסתלק.
הייתי בטוח שהם הלכו לראות איזה סרט כחול חדש ומסעיר שליאור השיג ממישהו וכדי לעשות לו דווקא התיישבתי ליד המחשב שלי והתחלתי לחפש אתרי פורנו. יגעתי ומצאתי והשתעממתי נורא.
כולם נראו מעניינים כמו בובות פלסטיק של חלון ראווה. רק תמונה אחת לכדה את עיני, אבל אתם לא תראו אותה כי היא יותר מידי בשביל הבלוג הפולני והמהוגן שלי.
אחר כך נפלתי על כמה דפים מלאי קומיקס הומואי ותמונות משעשעות ושכחתי מהפורנו, וכשנזכרתי ורציתי לחזור אליו גיליתי שמשהו קרה לראייה שלי – מין ריצוד מוזר, בעיקר בעין שמאל שבר וטשטש את שולי שדה הראיה שלי, הולך ומתרחב לעבר המרכז.
זה קורה לי פעם בכמה שנים, בדרך כלל כסימן אזהרה למיגרנה הולכת וקרבה. בפעם האחרונה שסבלתי מהתופעה המעצבנת הזו… עדיף לא להיזכר מה קרה אז, אבל מאז שאני עם רוני זה לא קרה לי יותר וכמעט שכחתי מהקטע המוזר הזה.
אולי זו דרכו של תת ההכרה שלי לרמז לי שפורנו הוא מחוץ לתחום בשבילי?
ירדתי לליאור כדי לחפש אדוויל. הם היו כל כך מרותקים למסך שעליו הוקרן עידן הקרח 2 עד שבקושי שמו לב שאני שם. מעניין למה רוני חושב שאני לא אוהב סרטים מצוירים לילדים? שאלתי את עצמי. יכול להיות שזה בגלל שאני צוחק ממנו שהוא רואה את ערוץ הילדים עם דני? לפני שעניתי לעצמי התמוטטתי על המיטה ונרדמתי.
***
קמתי למחרת עליז וטוב לבב, ועל הקפה של הבוקר עודכנתי שרוני מרגיש הרבה יותר טוב, שהוא יודע שסיסי גילה לתום שאני נשא, ושהוא הבטיח לדבוראי אחד שאני עובד אצלו לפעמים שאסע מיד למכון הדבש שלו כי הוא נאלץ להסתלק באמצע הרדייה לטפל בהתנחלות של כוורת סוררת אחת שעומדת במטע אבוקדו ליד נהרייה.
"אבל למה גילית לו סיסי? לא שאכפת לי שכולם ידעו, אבל ראית איך הוא התחרפן?"
"כי אני מכיר את הנחש בקש הזה." אמר סיסי בקור רוח, "ראיתי איך הוא מתלבש עליך ומתחנף אליך וזה הרגיז אותי ועצבן את רוני."
"בקושי שמתי לב לזה, תום סתם ילד, וחוץ מזה חשבתי שהוא חבר שלך?"
סיסי נאנח והסביר לי את עובדות החיים. יש קבוצה של הומואים ולסביות ועוד כמה נספחיות שאוהבות משום מה הומואים בבסיס שלהם ובעוד בסיס סמוך שהם מעין חבורה כזו, והם אוהבים להיות יחד כי הם מרגישים נוח זה עם זה, אבל זה לא אומר שהם חברים.
"הכל באשמתי, אחרי שסיפרתי לו שהייתי אתכם הוא נורא נדלק… ואחרי שהוא ראה אותך בפיקניק אז בכלל…"
"מה ראה אותי? הייתי שם בקושי רבע שעה וברחנו."
סיסי התחיל לצחוק, ורוני נאנח ואמר מין – אמרתי לך! – פולני כזה שכאילו יצא מבית מדרשה של סבתא שלי עליה השלום. מסתבר שההופעה המאוד מתומצתת שלי בפיקניק השאירה רושם עז על החבורה המוזרה הזו, ובעדה שלהם נהוג שכשהם מתרשמים ממישהו הם חייבים לבדוק איך הוא במיטה.
"אז תום לא מתעניין בספרים ובמיתוס של פאוסט?" שאלתי, קצת מאוכזב, ולתימהוני השניים פרצו בצחוק גדול והודיעו לי שאני לא מבין כלום מהחיים שלי.
"אני כן מבין ואני לא מבין למה היית צריך להתערב?" המשכתי להתמרמר, "הייתי יכול לנפנף אותו בעדינות ובשקט. בגללך יציקו עכשיו לרוני."
"אל תדאג." הרגיע אותי רוני, "אולי החבר'ה האלו אוכלים זה את זה מבפנים, אבל כלפי חוץ הם חבורה מאוד מלוכדת והם לא יספרו כלום כי רובם בארון, וחוץ מזה כולם יודעים שתום קצת פסיכי כשזה נוגע לאיידס. לרוב בכלל לא אכפת. הם בקושי משתמשים בקונדומים."
"וזה לא פסיכי?" התרגזתי, ומיד פצחתי בנאום הרגיל שלי על הצורך בזהירות, ועל חוסר האחריות של הנוער בימינו, ועל זה שמאז שיש קוקטייל אנשים נעשו חסרי אחריות בצורה מזעזעת, ואולי לא מתים כיום כל כך מהר מאיידס, אבל זה לא אומר ש… באמצע הנאום הם אמרו לי להפסיק לנדנד כמו איזה קשיש והעיפו אותי מהבית.

עקוץ
נסעתי למכון הדבש, עבדתי כמה שעות דביקות ומתוקות מאוד, וממש לקראת הסוף, כששטפנו הכל, חטפתי עקיצה באצבע. עכשיו כל היד שלי נפוחה ומגרדת, אבל לפחות חידשתי את אספקת הדבש בבית.
מחר אני חוזר לעבודה אחרי חופש ארוך ומתיש שבו לא עשיתי כמעט כלום חוץ מלהזיע, ולהיות לחלופין מדוכא, או מסטול. נכון, התחלתי לכתוב סיפור חדש תחת השפעת החשיש, אבל כשקראתי אותו בראש צלול התאכזבתי מאוד. הסם הזה טוב רק בשביל לשבת ולצחקק כמו טיפשונית ולבלוס ממתקים, אבל בשביל לעשות משהו רציני הוא לא שווה כלום. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.
קמתי בבוקר וגיליתי שבמקום כף יד שמאל יש לי כדור נפוח וכואב. דבר ראשון צלצלתי לדבוראי שבגלל הדבורה שלו הגעתי למצב הביש הזה. "לא נורא." הוא ניחם אותי, "אחרי שתקבל עוד כמה אלפי עקיצות זה כבר לא יקרה."
"באמת תודה רבה, אני כבר לא יכול לחכות, אבל מה אני עושה עכשיו? זה נפוח ומגרד נורא ואני חייב ללכת היום לעבודה."
"תגרד חזרה בזהירות ותשים אלכוהול שיקרר לך את היד. מזל שזו יד שמאל ומזל שאין לך טבעות, לאימא שלי זה קרה פעם ואבא היה חייב לנסר לה את הטבעות נישואים מעל האצבע." סיפר לי הדבוראי בגאווה.
קל לו לדבר, הוא אדיש לעקיצות. ההורים שלו התחילו לגדל דבורים עוד כשהוא היה תינוק, ומאז ועד היום הוא קיבל כבר אלפי עקיצות. לטענתו ארס דבורים הוא חיסון טבעי נגד דלקות פרקים ויש אנשים שמניחים לדבורים לעקוץ אותן בכוונה תחילה כדי להתחסן. מרתק מאוד, אבל מה זה עוזר לי?
בעבודה קיבלתי המון עצות מוזרות כמו למרוח שמן, לשים קרח, או שום, או דבש או – וזו הייתה ההצעה הכי מוזרה – להשתין על היד. זו הייתה עצה של ההודי כנראה התבלבל בין עקיצת דבורה לצריבת מדוזה. חזרתי הביתה עצוב וכאוב רק כדי לגלות למה אימא של סיסי רבה איתו ללא הרף – הבחור בלגניסט איום ונורא!
הוא ורוני בילו כל היום בבית כי הם יוצאים לעבוד רק בערב וכשחזרתי מצאתי מגבות רטובות על הרצפה וגרביים מלוכלכות מפוזרות בכל מקום, כיור גדוש כלים דביקים, סוכר מפוזר על השיש ופח אשפה עולה על גדותיו – כל הדברים שמעלים את חמתי להשחית.
רוני שכב על הספה וישן מול הטלוויזיה, מתעלם מהבלגן שהתחולל סביבו, ואילו האחראי למהומה ישב ושיחק לו במחשב נגד דני שהיה בבית שלו. הם דיברו בסקייפ בצעקות רמות תוך כדי המשחק ושניהם נהנו מאוד. אני לא!
קראתי את סיסי לסדר, וכשהוא אמר לי, "רק רגע, עוד מעט." התשובה הקלאסית של מכור למשחקי מחשב, ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. משכתי את התקע של המחשב, ובעוד הוא מוחה על שגרמתי לו להפסיד במשחק אמרתי לו לסתום את הפה וגיליתי לו מה דעתי על הרגלי הסדר והניקיון שלו.
דני הופיע מתנשף מהבית שלו לברר מה עלה בגורל עמיתו למשחק וחטף גם מנה, וכשרוני התעורר צרחתי גם עליו והודעתי להם מה דעתי על חבורת בטלנים שמצפה שאני אשוב מהעבודה לנקות אחריהם ולעשות בשבילם קניות.
"אם נדמה לכם שאני אימא שלכם תחשבו שוב!" צעקתי, וכדי להרשים אותם עוד יותר הראיתי להם את כף ידי התפוחה. כולם בהו באימה ביד שלי שנעשתה מפלצתית לגמרי, ודני לא עמד בפיתוי וחבט בה קלות כדי להיות בטוח שהיא אמיתית ולא איזה זיוף מתוחכם. זה כאב ואני צרחתי צרחה איומה, מבהיל את כל מי שהיה ברדיוס של ק"מ מסביב.
הרופא שהתקשרתי אליו אמר שאקח כדור נגד אלרגיה וכדור נגד כאבים ואלך לישון. לקחתי את הכדורים, עטפתי את היד האומללה שלי בשקית אפונים קפואים, פקדתי עליהם לעשות קניות כי המקרר ריק והלכתי לישון.
כשקמתי אחרי שעה הכל היה מסודר ומצוחצח. סיסי הגיש לי קפה עם עוגה ושאל אם טעים לי ואם הכל בסדר, ומה דעתי שהוא יגור אצלנו כי הוא לא כל כך מסתדר עם ליאור?
"אני צריך לדבר עם רוני." התחמקתי מתשובה.
"אני חושב שזה רעיון טוב חמי." אמר רוני ממקומו על הספה והחווה בידו תנועה של – שיהיה, מה הסיפור? "בין כה סיסי משתחרר בעוד שלושה חודשים אז בינתיים…" הוסיף, משך בכתפיו והסתכל עלי במבט של – בחייך, מה אכפת לך? – החזרתי לו מבט ואחר כך שנינו הסתכלנו על סיסי.
כולנו חשבנו על אותו דבר – סקס.
"אני אשלם לכם שכר דירה." נחפז סיסי להבטיח, "ואני אהיה נקי ומסודר, ואני לא אשאר לישון אצלכם אחר כך, אני יודע שאתם אוהבים לישון לבד ו… אה…" אימץ את מוחו, מחפש עוד נימוקים משכנעים, "אני לא אביא לפה בחורים אחרים."
"אולי עדיף שכן תביא." אמרתי, "אתה לא רוצה חבר?"
"לא." אמר סיסי ומיד זינק ממקומו וחש עם המגש והספל למטבח והתחיל לנגב שם את השיש בחריצות עצומה.
"טוב לו ככה." אמר רוני, "מה אכפת לך? מה, לך לא טוב?"
"כן, אבל רק מידי פעם, לא בתור סידור קבוע."
"זה לא יהיה קבוע, בסוף הוא ימצא מישהו, בינתיים זה נוח לכולם."
"לא יודע." אמרתי, "הוא נורא צעיר, כל המצב הזה נפיץ לדעתי."
"אתה סתם לחוץ. יאללה, בוא נלך להתקלח. אני אשפשף לך את הגב."
הלכנו להתקלח יחד, וליתר בטחון נעלתי את דלת המקלחת – דבר שלא עשיתי קודם מעולם – יש דברים שהם פרטיים רק לי ולו.
***
מאז המלחמה המצב אצלי לא מזהיר. משהו הלך לאיבוד – שמחת חיים, הנאה, כיף מעצם העובדה שאני קם בבוקר חי – כל הדברים שפעם היו מובנים מאליהם נעלמו לי לאחרונה מהחיים.
האוכל לא טעים לי, אין לי חשק לקרוא, או לראות סרטים או לעשות אהבה, וגם סתם סקס דוחה אותי. לא בא לי על כלום. רוצה להעלם באיזה חור שחור ודי.
הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי בסביבה זו הרגשת החובה כלפי אנשים שצריכים אותי וסומכים עלי. האימפוטנציה הכללית הזו שתקפה אותי היא הסיבה האמיתית לכך שהזמנתי את סיסי לבוא לגור אצלנו. אני יודע שזה עושה רושם קצת חולני ואולי זה באמת ככה, אבל מצד שני בני אדם הם לא פיונים של שח ואי אפשר לתמרן אותם כמו שרוצים, או שאולי יש כאלו שיכולים? אני לא.
סיסי בחור עדין ורגיש, אבל בהחלט בעל דעה משלו על החיים. היום הוא הודיע לי חד משמעית שבעיניו אני ורוני זוג משמים ואין לו שום כוונה להידחף באמצע ולקלקל.
מהיום הוא דייר אצלנו, משלם שכר דירה ולוקח חלק באחזקת הבית, ואם בא לנו מוכן מידי פעם לשלישייה במיטה שלנו, אבל עד כאן ולא יותר.
היום הוא חזר לבד מהבסיס וסיפר לי על השירות שלו בקריה ומה באמת קרה שם אחרי שרוני הגיע למחלקה שלהם. מסתבר שהייתה שם חבורה מגובשת מאוד של אוחצ'ות מזעזעות ומרושעות שתוגברו בכמה בנות מעריצות הומואים שמיררו את חייו כי הוא לא היה מספיק צפוני לטעמם. מסתבר שאצל הבועתיים להיות מבת ים זה בערך כמו לבוא לחיפה מקרית ים ג'- פאדיחה שיש למחות מהר מקורות החיים.
רוני היה היחיד שלא התנכר לו והתעקש לצרף אותו לכל מקום והעז לא לשתוק להערות העוקצניות של ראשי החבורה.
"הוא אמר לי שהחבר שלו כבר היה מראה להם מאיפה הדג משתין, והוא בטח לא היה נותן לכמה הומואיות מגונדרות להשפיל אותו." נזכר סיסי בנוסטלגיה.
"באמת?" השתוממתי, שואל את עצמי למה הוא לא סיפר לי על הזובור שעשו לו שם.
"מה, הוא לא סיפר לך כלום?" התפלא סיסי.
"מי, רוני? המאצ'ו הזה בקושי מדבר איתי, לא שמת לב?"
"אולי אתם צריכים מתווך?" צחק סיסי.
כשאמרתי לו שרק אנשים קטנים וחסרי בטחון עצמי משפילים אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם הוא התמלא שמחה ורץ להכין לי פאי לימון, וסיפר לי המון דברים על עצמו ועל המשפחה שלו, ועל הרגשות שלו, ועל התכניות שלו לעתיד, והיה חמוד, עדין, מלא אופטימיות ושמחת חיים כמו פיה קטנה ומתוקה.
***
אם חשבתי שסיסי יפתור את הבעיה המציקה לי לאחרונה טעיתי. היום רוני צץ פתאום בבית לבד, בלי סיסי שנשאר בבסיס והתעקש לנתק אותי מהמחשב – מפלטי היחיד בימים האחרונים. "למה סיסי לא בא איתך?"
"די כבר איתו, התאהבת בו או משהו?" הוא רוטן, נשכב על המיטה ומביט בי במבט הלח והלוהט הזה שפעם היה גורם לי להפסיק לעשות מה שלא יהיה ולהצטרף אליו והיום… היום הוא עושה לי דברים אחרים לגמרי.
הוא רואה את הבעת חוסר הרצון על פני ומתעצב ואני מתמלא בושה. אני מאכזב אותו ואת עצמי ואני לא יודע איך לתקן.
בכל זאת אני מניח למחשב ובא ונשכב לצידו, ושואל אם הוא רב עם סיסי.
"לא, בטח שלא, אבל… הוא לא אתה. מרגיז אותי שאתה מנסה… אתה עוד אוהב אותי בכלל?"
"כן חמוד, מאוד."
"אז למה?" ידו מרפרפת בין רגלי ושבה מאוכזבת.
אני נאנח ומודה שאין לי מושג.
"אתה זוכר איך היינו פעם?" הוא שואל, מביט בי בדאגה.
כן אני זוכר אבל… לא יודע מה קרה לי חמוד, מאז המלחמה אני פשוט… אל תיקח ללב, זו לא אתה, זה אני."
הוא לא משתכנע ושואל שוב אם יש לי מישהו אחר, אם התאהבתי בבחור הזה שאני מתכתב איתו וצוחק מהציורים ומהבלוג שלו.
"זו רק אהבה וירטואלית." אני מבטיח, ושוב מתנצל.
מאוד לא נעים לי ועצוב לי, אבל יש דברים שאי אפשר לזייף. הוא לא מאמין לי ושואל אם זה בגלל שהוא היה גם עם אחרים. "לא, באמת שלא, הרי דיברנו על זה שאתה… הסכמנו שזה בסדר. תראה, אל תעשה מזה סיפור כזה גדול, הכל באשמתי." אני מנסה להרגיע אותו.
בפעמים הראשונות הוא עוד האמין לי, אבל זה כבר נמשך מעל חודש וכמה אפשר?
אני נבוך מאוד ומבויש וכמו תמיד כשאני לא יודע מה לעשות אני מגייס את הספרות לעזרה. "קראת את 'וזרח השמש' של המינגווי?"
"וזרח השמש ובא השמש ועל מקומו שב השמש." הוא ממשיך את הפסוק בלי היסוס, אבל אין לו מושג על איזה ספר מדובר.
כמה אופייני לו שאת קוהלת הוא מסוגל לצטט בקלות, אבל מעולם לא טרח לקרוא את המינגווי הקשיש והטוב.
"מסופר שם על אחד שגם הוא לא יכול למרות שהבחורה שמאוהבת בו מאוד רוצה."
"למה? הוא הומו?"
"לא. האמת שזה לא ברור כל כך, אבל הוא פשוט לא יכול. כל מה שהסופר מגלה לנו זה שהוא היה במלחמה."
"איזה מלחמה?"
"מלחמת העולם הראשונה."
"אולי הוא בהלם קרב?"
"אולי, זה לא מוסבר, וזה לא משנה בעצם. העובדה היא שהוא יצא דפוק מהמלחמה ולא יכול לזיין למרות שהוא אוהב אותה."
"אז מה היא עושה?"
"מזדיינת עם אחרים, מה עוד היא יכולה לעשות?"
הוא שותק, מזעיף פנים. "והוא יודע על זה?"
"בטח, הם כולם חבורה אחת כזו של חברים שנוסעים יחד לספרד לראות מלחמות שוורים ויש לה שם רומן עם איזה מטדור."
"וכל הזמן היא בעצם רוצה אותו והוא אותה, אבל זה לא הולך?"
"כן, פחות או יותר."
"חרא של סיפור." הוא פולט בזעף, "בטח גם ארוך נורא."
"האמת שלא, 'למי צלצלו הפעמונים' ארוך יותר."
"נו, ומה הסוף? הם מוצאים איזה פתרון? ויאגרה? משהו?"
"עוד לא המציאו אז את הויאגרה."
"אז שישתכרו או ייקחו סמים, כשאתה מסטול מחשיש הכל אצלך בסדר."
"זה לא בסדר להיות מסטול כל פעם שרוצים זיון, ויום אחר כך אני מרגיש חרא ובקושי זז. בסיפור הם גם שותים המון, אבל זה לא עוזר."
הוא מתהפך בגבו אלי ומודיע לי שהוא לא אוהב את הסיפור הדפוק הזה.
אני טומן את פני בתלתלים שעל עורפו ואומר שגם אני בעצם כבר לא כל כך אוהב את 'וזרח השמש' כמו שאהבתי פעם, אבל זה מה יש.
"אני יודע." הוא אומר, מסתובב, מחבק אותי חזק, מנשק אותי ושואל אם הגיבורים של הסיפור לפחות ישנו יחד. "עד כמה שזכור לי לא, הם היו רק ידידים."
"נשים." הוא אומר בזעף, "מה הן מבינות?" ומושך את ראשי אל חיקו.
אחר כך הוא נרדם בזרועותיי, עייף ומחייך.
אני ממשיך לשכב ער כל הלילה, חושב ודואג, מעלעל שוב ושוב בזיכרונותיי הישנים וחסרי התועלת, ממתין עד שהשמש שוב תזרח.
***
אתמול, פחות משעה אחרי שהודעתי לסגן שאני עושה בדיקות דם בבוקר ולכן אגיע מאוחר הוא התקשר אלי הביתה וביקש שאקדים ככל האפשר כי פתאום הגיע משהו דחוף והוא צריך אותי על הבוקר. אחלה! חשבתי, הנה יש לי סיבה לא להתייבש בתור בין הקשישים בקופת חולים, הבדיקות דם יחכו לפעם אחרת.
בבוקר רוני הזכיר לי ברשעות שאסור לי לשתות קפה כי אני בצום בגלל הבדיקות, וכשסיפרתי לו שאני מתכוון שוב לדחות אותן הוא עורר סקנדל וזרק אותי מהמיטה, לא לפני שביצע בי מעשים מגונים לרוב.
"אתה סקס מניאק." הודעתי לו בעודי נחפז להתלבש – מעשים מגונים אורכים זמן רב והייתי באיחור.
"ומה אתה? ועוד אחרי שסיפרת לכל העולם שסקס כבר לא מעניין אותך."
"הוא באמת לא מעניין אותי יותר, אבל בבוקר זה לא נחשב, וחוץ מזה הכרחת אותי. טוב, אני חייב לטוס."
"רגע, לאן אתה הולך? תביא מהר נשיקה."
"לא רוצה."
הוא מתעקש וסוחט ממני את הנשיקה שלו, וגם צובט לי בתחת, וכשאני מציין שזה נחשב להטרדה מינית הוא מספר לי שהוא נורא אוהב אותי ומוסיף לי עוד סנדוויץ'לשקית האוכל כי לא אכלתי ארוחת בוקר.
בקופת חולים גמרו את השיפוץ ושמו דלתות כחולות יפות מאוד בשירותים, וקרמיקה אפורה שמשתלבת בטוב טעם בצבע של הקירות הכחלחלים. באמת יפה מאוד, היה ממש תענוג להשתין לתוך מבחנה בתוך שירותים מפוארים כאלו.
האוסף הרגיל של הקשישים חנה על הספסלים מול חדר האחות וכדי להגיע בזמן לעבודה רמסתי כמה מהם, מתעלם בחוסר נימוס מגברת אחת בחולצה מעוטרת עיגולים לבנים שהיה לה דחוף לספר לי בצירוף פנטומימה שהיא לא ישנה כל הלילה.
להצדקתי אני יכול להגיד שגם אני הלכתי לישון מאוחר והגברת המנוקדת חוזרת אחרי הבדיקות הביתה לישון, אני צריך ללכת לעבודה.
יצאתי משם מוקדם יחסית אחרי שהותרתי אחרי שלוש מבחנות נוטפות דם ודהרתי לכיוון האוטו כשפגשתי את הרופא שבדק את רוני בשבוע שעבר. הוא שמח מאוד לראות שלא נדבקתי ממנו בדלקת גרון ואמר לי שזה פשוט מצוין וסימן שאני במצב טוב. כל הדרך לעבודה שיננתי לעצמי שאני במצב טוב ותרגלתי חיוכים.
זה לא עזר, עדיין הרגשתי חרא.
בעבודה עבדתי והקשבתי לרדיו כרגיל, ופה ושם חטפתי תנומות קלות בישיבה. כשאני מאוד עייף אני נרדם כמו חתול, מנמנם כמה דקות ושוב מתעורר. למזלי עבדתי היום לבד בחדר שקט בסוג עבודה שממש התאימה לנמנמת שתקפה אותי.
בצהרים הודיעה יעל דן האחת והיחידה שמחר יהיה יום הנחמדות, ופתאום נזכרתי ביום הנחמדות שהיה לפני שנה ואיך גיליתי אז שאסור להיות נחמד מידי.
הרגשתי אז הרבה יותר רע מאשר היום. אולי זה תקופתי אצלי, להתמוטט פעם בשנה? היום גם יש יום הולדת לתכנית האהובה עלי מכל 'המילה האחרונה'
מזל טוב לתכנית ובעיקר לאברי גלעד ועירית לינור כוכבי התכנית. נו, טוב, גם לאורבך הנעבך ולג'קי השרמנטי.
דייב שצלצל אלי הבוקר, מעמיד פנים שהוא סתם מתקשר לשאול מה נשמע, (כאילו שאני לא יודע שרוני הלשין עלי ונדנד לו שידבר איתי) אמר שהתגובה שלי מאוד רגילה, וברור שארגיש ככה אחרי הקיץ הקשה שהיה לי, ושאם אני רוצה הוא ירשום לי משהו שיעזור לשפר את מצב רוחי.
לדעתי הוא נשם לרווחה כשאמרתי שלא צריך, המצב לא כזה נורא ואני מסתדר. בוריס – שגם אליו רוני התקשר כמובן להתבכיין ולנדנד – היה פחות דיפלומטי ופקד עלי להתייצב אצלו בדרך הביתה.
התייצבתי.
דיברנו קצת, נזכרנו איך הייתי כשרק נפגשנו – זומבי הראה יותר סימני חיים ממני – ואיזה שיפור חל אצלי מאז, וקיבלתי ממנו חיבוק חם והבטחה שהוא תמיד מוכן לשמוע אותי ולעזור, "באמת? תודה רבה בוריס. יש איזה דבר קטן שרציתי לבקש ממך אם לא אכפת לך…"
אבל לפני שהתחלתי להסביר לו מה טיב העזרה שאני רוצה ממנו נכנס דניס – הנודניק הקטן הזה – והפריע.
מילא, אולי בפעם אחרת.
***
בבוקר עמדתי ליד השיש במטבח, מכין לי כריכים, מתלבט אם יש לי זמן לשתות קפה, ופתאום שמתי לב שאור הבוקר הבוקע מהחלון קלוש ולא מסנוור, ושמשב רוח קריר, כמעט סתווי מתגנב פנימה. הצצתי החוצה, גיליתי שמים מכוסים עננים אפורים ושמחתי, עוד קיץ כמעט נגמר, הסתיו עומד בפתח ואני עדיין כאן.
נתתי היום טרמפ לעבודה לאחת הבנות מהגרפיקה שבעלה לקח לה את האוטו. היה לי נעים להסיע אותה, היא הדיפה ריח בושם שמצא חן בעיני והשיחה איתה קלחה בלי שום שתיקות מביכות. היא סיפרה לי על הצרות שיש לה עם הילדים המתבגרים שלה שמתבטלים כל היום, מבזבזים את הכסף שהיא ובעלה מרוויחים בעמל רב וכל הזמן מזמינים חברים הביתה.
לטענתה הבית שלה הפך למלון אורחים, ומה שהכי מציק לה זה שהיא מרגישה שהיא מאבדת שליטה על החיים שלה. היא חזרה והדגישה כמה חשוב לה להישאר בשליטה על כל מה שקורה בבית. שיגע אותה לגלות שכשהיא הייתה בחו"ל הבן שלה עשה מסיבה בבית, ולמרות שאחר כך הוא ואחותו שטפו וניקו ("לא בסטנדרטים שלי," היא אמרה, "אבל בכל זאת ניקו.") הפריע לה לדעת שהסתובבו אצלה זרים בבית בלי שהיא תפקח עליהם.
אמרתי לה שאי אפשר להיות כל הזמן בשליטה על הכל, ושהיא מבזבזת המון כוחות נפש ואנרגיות על הניסיון העקר להיות בשליטה על החיים של הילדים שלה שהם כבר כמעט מבוגרים. לדעתי היא גם משקיעה המון בניקיון סיזיפי של הבית, אבל את זה כבר לא העזתי להגיד.
ראיתי שהרעיון שהצורך שלה להיות כל הזמן בשליטה גורם לה לבזבז את זמנה ומכלה את כוחותיה הדהים אותה. "אה, כן?" היא אמרה, ושקעה בשתיקה מהורהרת עד שהגענו לעבודה.
היום הייתה תכנית מיוחדת בגלי צה"ל – סיכום של מה שעבר עלינו במלחמה עם ראיונות ועדויות מהשטח, ולמרות שהיו כמה רגעים מלאי פאתוס מרגיז וסתם ברברת מיותרת הרוב היה מרגש ואמיתי.
רק בסוף התכנית התחלתי לקלוט כמה עבר עלי בחודשיים האחרונים ואיזה תהפוכות עברתי מאז המילואים שעשיתי בדרום לפני שפרצה המלחמה ועד שביתת הנשק.
לראשונה מאז שעפתי מהמילואים חשתי מרוצה מעצמי. עברו עלי כמה ימים קשים ומפחידים מאוד ועמדתי בכל בכבוד. עד שהגיע הזמן לארוחת צהרים הייתי עייף מאוד ובמקום ללכת לאכול עם כולם נשארתי למטה, סידרתי לי פינת ישיבה נוחה ליד הרדיו ופשוט נרדמתי. שעה קודם אברי גלעד סיפר ב'מילה האחרונה' שהיה באילת ושמע שמועות על מסיבה פרועה במיוחד שבה חולקו סמים בלי אבחנה ונעשו מעשים שלא יעשו על ידי בני נוער צעירים. אולי זה קרה בגלל הסיפור שלו? תוך התנומה החטופה ספק הזיתי ספק נזכרתי במסיבה אחת שהייתי בה פעם באילת והתעוררתי בחטף, ראשי כואב, כולי רועד – כמו שקורה לי תמיד אחרי שאני מתעורר בצורה כזו – ובפי טעם נורא של חמיצות מרה.
מיהרתי החוצה, מתענג לראשונה מזה זמן רב על החמימות של השמש שהפשירה את גופי והרגיעה אותי, וחשתי לדוכן השווארמה לקנות לי גלידה. הארטיק שקניתי די בחיפזון היה משום מה לבן כולו, ומתוק מידי, אבל הוא היה קר וסילק את הטעם הזוועתי של הזיכרון ההוא מפי.
אני חייב לסדר מחדש את שעות השינה שלי ולחזור לדפוס נורמאלי של שינה בלילה וערות ביום.

פחות אני
כל יום שישי אני הולך לפגישה של קבוצת התמיכה לנשאים. עם הזמן למדתי להכיר את המשתתפים הרבה יותר מכפי שאני מכיר את החברים הרגילים שלי. הדברים שאני יודע על כל אחד… דברים שאני אוסר על עצמי לדבר עליהם.
מה שכן אני יכול לגלות לכם זה שכל אחד מהמשתתפים בכה לפחות פעם אחת בזמן פגישה, כל אחד חוץ ממני, והיום זה קרה גם לי.
הסיבה הייתה מטופשת מאוד. זה קרה כשכל אחד סיפר מה הרגע הכי קשה שעבר עליו במלחמה וכל מה שהיה לי לספר זה על משהו שקרה בעצם לפני שפרצה המלחמה – הרגע שבו סיפרתי לראשונה שאני נשא – זה קרה בסוף המילואים. רגע לפני ששחררו אותנו רצו שנתרום דם.
לא תרמתי. הסברתי למפקד שלי שאני לא יכול וגם אמרתי למה. הוא הצטער מאוד לשמוע את זה, ולא הופתע לשמוע שאני הומו, אבל אמר מיד שהוא חייב לדווח עלי ושיותר לא אעשה מילואים, ובאמת לא קראו לי כשפרצה המלחמה למרות שכל החברה שלי כן גויסו. נכון, גם אם היו שולחים לי צו שמונה הבוס שלי היה מבטל אותו כי המפעל שלנו נחשב למפעל חיוני, אבל בכל זאת…
"אני לא מבין למה אתה עושה מזה סיפור כזה גדול." תהה גולן, "אנשים מתים להשתחרר ממילואים ועושים שמיניות באוויר כדי להיפטר מהצרה הזו ואתה אוכל את הלב?"
התחלתי להסביר איך הזהות שלי כחייל ומילואימניק נורא חשובה לי, וזה שאני לא אלבש יותר מדים ולא אפגוש את החבר'ה שלי מהצבא אומר שאני כבר לא אהיה אותו בן אדם ושאני מרגיש שלאט לאט חלקים ממני נעלמים ואני נעשה פחות אני, ופתאום התחילו דמעות לזלוג לי על הלחיים.
זה היה ממש פתטי ומביך. נעשה לי מאוד מאוד לא נעים כי סך הכל מה קרה? אז אני לא אלך יותר למילואים, אז מה? אבל בכל זאת… יצאתי החוצה וניסיתי להירגע קצת, ואחר כך חזרתי והצטרפתי לקבוצה כאילו לא קרה כלום.
בסוף הפגישה הלכנו לאכול גלידה כמו תמיד, וכולם היו מאוד נחמדים אלי, וכשחזרנו הביתה נפרדו ממני בחיבוקים. שעה אחר כך (בדיוק כשהכנתי פיצה עם דני) דייב – המנחה שלנו – התקשר אלי ושוחחנו על זה קצת. כדי לנחם אותי הוא אמר שמשתנים כל החיים. עם הזמן מתבגרים, מאבדים את היופי והמרץ של הנעורים, אבל זוכים תמורתם בחכמת חיים ובשלווה של הבגרות.
לצערי אני מאבד את המרץ היופי והבריאות של הנעורים, אבל במקום להיות חכם ושלו יותר אני נעשה חולה, חלש וסנילי יותר שלא לדבר שאני סובל כל הזמן מבחילות, כאבים וכיוצא בזה כל מיני תופעות לוואי מגעילות.

42. גל חום

בערך בחצות רוני חזר. שכבתי בלי לזוז, יודע שכל תנועה מיותרת רק תעמיק את אחיזתה ותכאיב עוד יותר. שמעתי אותו מצית סיגריה בחוץ, נושם אותה בהנאה, מזמזם לעצמו משהו תימני מסתלסל של שלום שבזי, מתמתח, בטח ממתין שאני אצא לשבת לידו ואכבה לו את הסיגריה. לרגע אפילו חשבתי לקום, או לפחות לצעוק משהו, אבל לא יכולתי, הייתי משותק מפחד, מכאב, מבחילה, לא יודע, לא יכולתי לזוז.
בסוף הוא סיים לעשן ונכנס הביתה ואז מצא אותי מרוח על המיטה. "אתה בבית?" הוא נדהם, (כאילו שאני יכול להיות במקום אחר חוץ מאשר בבית או בעבודה?) "לא שמעת שהגעתי? עישנתי בחוץ סיגריה שלמה. למה לא יצאת אלי?"
עצם הנוכחות שלו בחדר מטעינה אותי באנרגיות, יש לו כל כך הרבה, חלק מהן דולף כנראה גם למצברים המרוקנים שלי. "אני במצב רוח נדיב היום. החלטתי לתת לך לסיים את הסיגריה בשקט."
יכול להיות שיש לו כישורים טלפתיים? הוא מיד מבין ובלי לשאול כורע ברך לפני המיטה, מניח את ראשו בעדינות על הכר שלי, פניו סמוכות לפני, מקפיד לא לטלטל את המזרן.
"בחילה?" הוא שואל, "אכלת משהו היום?"
"אוכל? תזכיר לי מה זה."
"מצחיק מאוד, ושתייה?"
"קצת מים עם הכדורים."
"אבל מנחם…"
"תרגיע, אכלתי קצת יוגורט עם הכדור של הבוקר."
"זה ממש לא מספיק." הוא מתרעם, "למה לא התקשרת? הייתי בא מיד. לא הייתי עסוק עד כדי כך."
"עד הערב הייתי די בסדר, אפילו סיימתי את הסיפור."
הוא נאנח. "למה אתה עושה את זה לעצמך? אתה לא יכול לכתוב סתם סיפורים נחמדים עם בחורים יפים והמון חרמנות וסוף טוב. איזה מבאס אתה מנחם."
"אין קשר בין הכתיבה לבין… לבין זה."
אני לא מסוגל להסביר אפילו לו מה זה הזה הזה שמתנפל עלי וטורף אותי מבפנים כמו חיה רעבה, משאיר ממני קליפה ריקה, סרוחה אין אונים על המיטה. בראש אני מדמיין אותו כמין חיה מורעבת, מסריחה ומכוערת עם שיניים ארוכות וציפורניים מעוקלות שקורעות ממני חתיכות, אבל כשאני צריך להסביר לאחרים אני אומר שלפעמים אני סובל קצת מתופעות לוואי לא נעימות של התרופות שאני לוקח, משהו לא נחמד, אבל לא נורא, ואפילו מחייך.
"לדעתי יש קשר בין המצב רוח שלך לאיך שאתה מרגיש."
"תעזוב אותי בשקט כושי."
"שתוק כבר ואל תלך לשום מקום, אני מיד מגיע."
הוא נעלם לכמה דקות שנמתחות נצח שלם ואז חוזר – לח וריחני מהמקלחת – נשכב לצידי בזהירות רבה כדי לא לטלטל אותי יותר מידי, מניח בעדינות יד על גבי. "הרגת את כולם בסיפור?"
"לא, רק אחד, אבל בהמשך יהיו עוד הלוויות. אני עובד על זה."
"אחלה! איך הוא מת? מאיידס?"
"לא. התאבד לפני שהאיידס גמר אותו."
הוא נאנח. "מה קרה? תספר לי?"
"מצאתי תמונה שלי מלפני כמה שנים."
"נו? אז מה?"
"אתה לא מבין."
"נו, אז תסביר."
"אין לי כוח."
הוא מקלל חרש, מלטף אותי עד שאני כמעט נרדם ואז מתגנב למחשב. עד שהמחשב נדלק אני מנמנם קצת ומתעורר כשאני שומע אותו מקלל בשקט ואחר כך עוד פעם, בקול רם יותר ואני יודע שזה בגלל התמונה ההיא. כן, בסדר. אני מודה, ידעתי שזו הייתה טעות לשים אותה בבלוג, אבל הייתי נורא מבואס ופשוט לא התאפקתי. חשבתי שיעודד אותי להיזכר איך הייתי פעם אבל זה לא קרה. אין לי מושג מי הטיפוס הזה בתמונה, היום אני מרגיש בן אדם אחר וההוא נראה לי אדם זר.
"אתה מוכן להסביר לי אדוני מה פתאום הצטלמת ערום?" הוא כל כך כועס עד שהוא כבר לא דואג. גם זה לטובה.
"זה הרבה יותר תמים ממה שזה נראה רוני, תרגיע." אני אומר ומרגיש איך החיות העצומה שמתפרצת מתוכו גורמת לחיה להרפות את אחיזתה. פתאום אני יכול לדבר בקלות ואפילו להתהפך על הגב.
"בוא, תכבה את המחשב הטיפשי הזה ותשכב לידי. אני אסביר." הוא נשכב שוב, דוחף את אפו לבית שחיי, מניח יד על בטני. "מה הבעיה?"
"הבעיה שאני מרגיש שהבן אדם שמצולם שם הוא כבר לא אני."
"אבל זה כן אתה. מיד זיהיתי אותך. אפילו שלא רואים בעצם כמעט כלום ידעתי שזה אתה. מי צילם אותך ערום?"
"בוריס, הייתי אצלו כדי לעזור לו להרכיב איזה ארון, הזעתי נורא והתקלחתי ואחר כך הלכתי להסתכל במחשב החדש שלו ופתאום הוא צילם אותי. אתה יודע שהוא אוהב לצלם בחורים."
"ובעיקר אותך, למה הסתובבת לך אצלו ערום כמו איזה… כמו…"
"מה, אתה מקנא? זה רק בוריס, אל תהיה דביל!"
"אל תגיד לי לא להיות דביל."
"טוב, אז תהיה דביל. מה אכפת לי?"
"הזדיינתם?"
"לא זוכר כבר. עזוב. אני שואל אותך על סיסי ועל כל השאר? ובכלל, זה היה מזמן, עוד לפני שהוא זרק אותי לגמרי. עזוב כבר."
"למה אתה מרגיש שאתה כבר לא אותו בן אדם?" הוא ממשיך להציק.
"כי אני בן אדם אחר עכשיו. עכשיו אני זקן וחולה ורקוב."
"רקוב?"
"כן."
"שטויות."
"אז שטויות."
"אי אפשר לדבר אתך, אני הולך לישון."
הוא מנסה ללכת ממני, אבל אני לא מרשה לו. נשכב עליו ומחזיק אותו צמוד אלי. "אל תלך."
"בסדר, אני לא הולך. לילה טוב."
"אני מצטער שאני מבאס אותך."
"זה בסדר, עדיף להתבאס אתך מאשר… לא חשוב."
"מניאק."
"למה, רק לך מותר?"
"זה היה מזמן, הייתי בן אדם אחר אז. נו, די. לילה טוב."
בבוקר הוא מודיע לי שחשב על זה ולדעתו אסור לי לצבוע לבד את הבית כמו שתכננתי לעשות בשבוע החופש. "אסור?"
"יהיה לך קשה ולא תסתדר."
"דני יעזור לי."
"דני רוצה ללכת לים עם חברים."
"אני אסתדר לבד."
"תעשה את ההכנות לצביעה וכשתחזור נעבוד יחד. מה דעתך?"
"מתי תחזור?"
"עד שלוש."
"באמת?"
"כן, באמת."
"מבטיח?"
"נשבע לך, היום יהיה חם, תשתה הרבה ואם אתה מרגיש לא טוב תנוח. לא בוער כלום. יש לנו שבוע שלם ועכשיו," הוא חוזר בקפיצה למיטה. "בוא לכאן, יש לנו עוד קצת זמן לפני שאני צריך ללכת."
***
התחלנו את הסיוד בחדר האורחים שלנו שהיה במצב ממש גרוע. לפעמים יש לנו אורחים קצת פרועים ואחרי שדני ישן שם בשבועיים האחרונים של המלחמה החדר נראה זוועה. פוסטרים מתנפנפים מהקירות, נתזי קטשופ, מדבקות של כוכבים, והכי מוזר – שורה של איקסים שמישהו מסתורי חרט בפינה מעל הספה המיתולוגית של רוני שנדדה כבר פעמים הלוך וחזור מהבית שלנו אל בית הוריו וחזרה.
את הספה הזו הוריו הזמינו בשבילו במיוחד כמתנה לבר מצווה שלו, היא מצופה בד אדמדם ויש לה ארגז מצעים ענקי, וחוץ מזה שהיא כבדה להחריד היא נוחה מאוד. אני יודע, ישנתי עליה לא פעם.
דני גילה עניין רב בתהליך הצביעה. הסברתי לו איך סותמים חורים ושריטות בקיר עם גבס מיוחד, ואיך משייפים אותו אחר כך בניר זכוכית. הוא עזר לי לפנות את החדר ולהכין אותו לצביעה, אבל כשרציתי להתחיל לצבוע הוא התעקש שסתם לבן זה משעמם וצריך לגוון ולפני שהספקתי להגיד מילה שפך לתוך הצבע הלבן את כל הבקבוקון של הכחול.
דווקא יצא לא רע, מין כחול סגלגל עדין כזה. אמרתי שלדעתי זה צבע לוונדר ודני תקע בי מבט זועף ואמר בתוקף שלוונדר זה צבע של כוסיות! החדר שלו צבוע בכחול! "זה לא החדר שלך דני, זה חדר האורחים שלנו. יש לך חדר יפה מאוד בבית."
"החדר הזה יותר טוב." אמר דני בעקשנות, "בבית זה רק חדר המחשב שלי, ואני רוצה שהספה תעמוד פה, והשולחן כאן. השידה עם הטלוויזיה תישאר באותו מקום, אבל את הכוננית עם המדפים נזיז לפה ואז…"
"דני תפסיק להיות נודניק." התחלתי להתעצבן, כי כשחם לי אני נעשה עצבני, והיה לי חם נורא. המחשבה שיש לפני עוד שבוע שלם כזה של סחיבת רהיטים וצביעה וחום מזוויע לא שיפרה את מצב רוחי.
"תעזוב כבר את הילד." נזף בי רוני שבאמת הגיע מוקדם ועשה בעצמו את רוב הצביעה, משאיר לי ברוב תבונה להתמודד עם הניקיון המאוס. "הסידור שלו מוצלח מאוד לדעתי." חייך חיוך זוהר אל הילד המרוצה ונתן דחיפה חזקה לספה שהחזירה לו דחיפה ונשארה במקומה.
הספה הארורה הזו הייתה החפץ היחיד שנשאר בחדר כי לא היה לי כוח לסחוב אותה החוצה. דחפנו אותה מפה לשם כשצבענו, ואחרי שסיימנו אתמול בערב את הצביעה, ואת הניקיון של אחרי הצביעה (נקרעתי משפשוף הפנלים האלה) אמר רוני שכל הצבע שהיה לנו נגמר כי היינו צריכים לצבוע שלוש שכבות לכסות את כל התיקונים והקשקושים וצריך ללכת מחר לקנות עוד קופסא.
"איזה חדר אתה מתחיל לפנות מחר." שאל והתיישב באנחה על הכיסא, מוחה אגלי זיעה ממצחו.

"אתה יודע רוני, אם הייתי יודע שיהיה חם כל כך… בעצם זה אמור להיות החופש שלי… ושאר הבית נראה די טוב בעצם… צריך רק לעשות קצת תיקונים פה ושם ו…"
החלפנו מבטים והתחלנו לצחוק, ובזה תמה פרשת הצביעה.
***
כל הבוקר עבדתי היום בסידור הבלגן. ניקיתי במרץ, נוטף פלגי זיעה, חושב לעצמי עד כמה אני שונא את הקיץ הארור הזה. אף פעם לא קרה לי משהו טוב בקיץ! אני שונא את החום, את האור המסנוור, את הלחות, הזיעה, הכל אני שונא בקיץ ומה שהכי שנוא עלי זה הים. כלומר, את הים אני כן אוהב, אבל ים כמו שרואים בסרטים, ים אפור, קוצף, עם שחפים מרחפים מעל, משמיעים קריאות נוגות, ואנשים בודדים פוסעים בנחת על החול הנקי, משוחחים בשלווה על החיים.
את הים הצפוף, הרועש, ההמוני, המיוזע שיש בישראל בקיץ אני מתעב. וגם את החוף ההומה כדורי מטקות שדופקים לך את הראש, ואת קולו של המציל שמודיע על ילדים אבודים ודופק לך את המוח. לא הייתי בים כבר שנים ואני לא מתגעגע אליו כלל.
בצהרים רוני התקשר כדרכו תמיד, בירר מה שלומי ואם לקחתי כדורים ואז שאל אותי מה דעתי על פיקניק בים. "איזה מקריות, רק כרגע חשבתי כמה אני שונא את הים."
"איך אפשר לשנוא את הים?" נדהם רוני.
"עובדה."
"שטויות, לא נורא שאתה לא יודע לשחות, העיקר שאתה נראה נהדר בבגד ים."
"אני כן יודע לשחות ואין לי בגד ים."
"עד יום חמישי נקנה לך."
"אבל אני לא רוצה ללכת."
"כי אתה לא יודע לשחות?"
"לא, כי אני שונא ים, גם בגדי ים אני שונא, בעיקר את אלה הקטנים שצמודים מידי ותמיד נעשים שקופים כשהם נרטבים."
"מה עוד אתה שונא?" הוא שואל, משועשע מהקיטורים שלי.
"מדוזות."
"כבר אין."
"וגם חול אני לא אוהב, בעיקר חול חם כזה מטונף בבדלי סיגריות ובחרצנים."
הוא מתפוצץ מצחוק ומודיע לי שהפיקניק שנערך לכבוד יום הולדתו של מישהו בעבודה שלו יתחיל ביום חמישי אחרי הצהרים וימשך עד השקיעה. יהיו נקניקיות בגריל והמון חבר'ה נחמדים.
"אבל…"
"נקנה לך בגד ים זלמן שמגיע עד הברכיים, כזה עם בטנה עבה שלא יראו כלום."
"זה נקרא מכנסי גולשים." אני מודיע לו בהדרת כבוד, "ואני לא רוצה ללכת לים."
"אבל אני לא רוצה ללכת לבד, לשום מקום אתה לא רוצה ללכת איתי, תמיד אתה תקוע בבית." הוא מתחיל ללחוץ לי על בלוטות האשמה, "אף פעם אתה לא רוצה לצאת, אתה יודע שבחיים לא היית איתי בים?"
"בסדר, בסדר, אני אלך אתך, אבל קודם אני צריך לספר לך משהו שאתה לא יודע עלי."
"ידעתי, אתה לא יודע לשחות!" הוא חוגג.
"שתוק כבר, אני שוחה נהדר, אבל אני נשרף."
"נשרף? מה זאת אומרת נשרף?" שואל הכושי הזה שבחיים לא נשרף מהשמש ואין לו מושג איך זה מרגיש.
"אני לא משתזף, אני נשרף." אני מסביר, "ואחר כך מתקלף, וזה דבר שלא נעים להרגיש ואפילו לא לראות."
"נשים לך קרם שיזוף, בטח תהיה שם איזה בחורה חמודה שתשמח למרוח אותך."
"זה לא עוזר רוני, הקרמים האלו פשוט לא עוזרים לי. ברגע שאני נכנס לים הם נשטפים מעלי ועד שאני יוצא מהמים אני שרוף בעורף ובגב. הדבר היחיד שעוזר זה להישאר עם חולצה."
הוא שותק זמן ממושך מידי ובסוף אני שואל אם הוא עוד שם. "אני כאן, אני שותק כי אני עסוק בלדמיין אותך יוצא מהים בחולצה רטובה, אבל הבגד ים זלמן הזה מפריע לי, אני מצטער, אתה חייב ללבוש בגד ים ספידו אחרת זה לא ילך."
"בשום פנים ואופן אני לא נכנס לדבר הקטן הזה! אז אני פשוט לא אשחה ודי."
"ידעתי, הכל תירוצים פולניים, למה אתה לא מודה שאתה פשוט לא יודע לשחות?"
***
השבוע חופש הזה שנחת עלי לא עושה לי טוב. כשאני לא עובד ולא עסוק ואין לי סדר יום קבוע אני הולך לאיבוד בתוך עצמי. מתחיל לחשוב מחשבות לא טובות, מתחיל להסתכל על עצמי בראי יותר מידי ולדאוג, לעשות השוואות למה שהיה ולנסות לדמיין מה יהיה בעתיד ולהתבאס קשות.
תכננתי לצבוע את הבית ולהיות עסוק, אבל בגלל הגל חום הנוראי הזה ויתרתי ועכשיו אני מתחרט. מה פתאום אני מוותר לעצמי ועוד בגלל מזג האוויר?
לא מתאים לי הפינוק הזה. לפני שנה שנתיים לא הייתי מעלה בדעתי לשנות את התכניות שלי בגלל שחם, ומה פתאום אני מקטר ככה על החום?
זה אוגוסט, למה ציפית? לגל קור?
***
היום רוני חזר מהעבודה וישר התנפל עלי. מאז שהוא לוקח את התרופה הזו שמשפרת לו את הריכוז הוא התחיל לעיין יותר בבלוג שלי וגרוע מכך, לדחוף את אפו הסקרני למגרה הוירטואלית שלי. כבר רבנו פעם בגלל סיפור קצר שלי שלטעמו הכיל יותר מידי מהמציאות הפרטית שלנו ומעט מידי מהדמיון שלי.
אז כעסתי מאוד על הצנזורה שהוא ניסה לעשות לי והשבתי מלחמה שערה, אבל אז הייתי חזק יותר, כיום זה אחרת.
הוא אמר לי גלויות שהפרק האחרון של סאני לא מוצא חן בעיניו. לא נראה לו העיסוק המופרז שלי באיידס לאחרונה, ומה שהכי מרגיז אותו זה שהצגתי שם התאבדות כפתרון רצוי לשלבים הסופיים של המחלה ועשיתי את זה בצורה אוהדת מידי לטעמו.
"אל תחשוב ששכחתי מה אמרת אחרי שהרדמנו את החתול." הכריז.
(אמרתי שחבל שבני אדם חולים לא יכולים לקבל אותו יחס כמו בעלי חיים)
"אמרתי והתכוונתי לזה." הודעתי לו. זה לא היה כדי לעצבן, אני באמת חושב ככה. לשמע דברי רוני נכנס להיסטריה כמו שרק הוא יודע, והשיא היה שהוא הודיע לי בחגיגיות שהתאבדות אסורה גם על פי הדת.
כאילו דה? "ומה עם להזדיין בתחת אדוני הרב? זה כן מותר?"
כרגיל כשאני מראה לו שהטענות שלו חסרות היגיון הוא פונה למוצא האחרון ובוכה.
הפעם זה היה גרוע מהרגיל. הוא הלך לחדר השינה ובכה בשקט, בכי מאופק מאוד, כאילו בעל כורחו, ואני נקרעתי בין כעס עליו לרצון להרגיע אותו.
כמובן שהדאגה ניצחה את הכעס. הלכתי אליו ואחרי שחיבקתי אותו וסיפקתי לו טישו בשפע התפייסנו.
אחר כך עשיתי טעות חמורה והבטתי בראי כשהלכתי להתקלח. אני לא יכול לשאת את דמותי לאחרונה. מבחור שרירי ונאה הפכתי לרוח רפאים, לצל של עצמי. אני לא יודע איך הוא מסוגל לגעת בי ואני לא מעז לשאול.
אני חושב שהוא נושא בעיני רוחו תמונה שלי כמו שהייתי פעם ולא הפנים עדיין שהשתניתי.
דבר אחד בטוח – כשיגיע זמני לצאת מפה בצורה מכובדת אני לא אוכל לסמוך עליו. אני אדבר על זה בקבוצת תמיכה, אני מקווה שלפחות שם אף אחד לא יתחיל ליילל ולבלבל לי את המוח. כדי להרגיע את הרוחות שאלתי אותו מה הקטע עם הפיקניק הזה פתאום. מסתבר שאת מסיבת יום ההולדת על שפת הים עורך בחור אחד בגף הסמוך לשלו שכולם יודעים שהוא הומו.
"איך יודעים?"
"יודעים. הוא גלוי לגמרי בקטע הזה, ולא רק הוא, יש עוד כמה, ובכלל, יש המון הומואים בחיל אוויר."
"בטח כולם חולמים לתפוס טייס."
הוא צוחק, מתרפק עלי, דורש חיבוקים ונשיקות, ממיס בחמימות שלו את הסלידה שאני מעורר בעצמי. אחר כך זה יחזור ויהיה גרוע יותר, אבל נכון לעכשיו אני מרגיש טוב. רוני מספר שהבחור חילק הזמנות לכל מי שהוא מכיר בלי שום הבדלי גיל, מין ונטיות, אבל היה ברור שרוב האנשים שיבואו הם משלנו.
"איך היה ברור?"
אחרי שהוא הלך אנשים דיברו על זה. רוב הבנים אמרו שהם מעדיפים למות ולא ללכת למסיבה של הומואים. הבנות אמרו שהן דווקא כן רוצות לבוא ושזה יהיה אחלה כי תום מותק ורוקד נהדר, והוא יודע לארגן יופי של מסיבות.
"אם הבנות יבואו גם הבנים יהיו שם. סטרייטים הם כמו כלבים מיוחמים, הולכים אחרי הנקבות באש ובמים". אמרתי.
ההערה הזו הצחיקה אותו, למרות שאם חושבים על זה גם הומואים לא יותר טובים.
"נהיה ויכוח ענק אם כן ללכת או לא, וכמובן שרוב הבנות היו בעד ורוב הבנים נגד, וכששאלו אותי אמרתי שאני אלך כי תום בחור נחמד ומאוד בא לי לחגוג קצת על שפת הים, ואז מישהו שאל אותי אם אני אביא את החברה שלי ואני אמרתי שאין לי חברה, אני בא עם חבר והלכתי למשרד שלי."
אני לא יודע את נפשי מפליאה. "וואלה? פשוט אמרת שתביא חבר וזהו."
"כן."
"אתה מודע לזה שיש כאלו שיתחילו לשאול את עצמם אם לא יצאת בעצם מהארון והצטרפת לקהילת נושכי הכריות?"
הוא מושך בכתפיו בזלזול ואומר שאם תום שהוא בקושי רב"ט עם פז"ם של שנה בצבא לא עושה חשבון לאף אחד אז גם הוא יכול.
אני לא יכול להתאפק מלצחוק. "אז אתה לוקח אותי לפיקניק כדי לצאת יותר גבר מתום?"
"אל תדבר שטויות. אין לזה שום קשר לתום, אני פשוט לא רוצה לצאת הומופוב."
"תגיד לי רוני, התום הזה, בן כמה הוא?"
"בן עשרים."
"ואיך הוא נראה? חמוד?"
"כן, אבל אתה יותר. מה? אתה מקנא?"
"קצת."
"מי שבאמת צריך לקנא זה אני, קראתי את התגובות של כל המעריצים שלך ודי התפדחתי."
"שטויות, כולם יודעים שאני אתך, וחוץ מזה הכל וירטואלי."
"התמונה ההיא לא הייתה וירטואלית."
"דווקא כן, אם היא הופיעה בבלוג שלי אז היא הייתה וירטואלית."
"על כל דבר יש לך תשובה."
"מה? אתה מקנא? זה טיפשי לגמרי, וחוץ מזה הורדתי את התמונה. נו די, תפסיק. תביא נשיקה."
הוא מסכים לנשק אותי רק אחרי שאני נשבע שוב – בפעם המאתיים אלף – להפריד בין המציאות לוירטואליות בחיי ונרדם מחייך.
פעם די היה לי לשכב לצידו, להקשיב לקול נשימתו הרגועה ולהירדם גם כן. אבל לאחרונה אני שוכב ער שעות ארוכות, דואג, מתחרט שגררתי אותו לתוך החיים שלי, מנסה לדמיין מה יהיה אחרי שכבר לא אהיה פה, נתקף שוב סלידה וגועל מעצמי, ומצליח להירדם רק אחרי שאני כותב על הפעם הראשונה האמיתית, לא המזויפת, שבה מישהו נגע בי.
הפעם המזויפת דווקא נורא רומנטית. הייתי בן שתים עשרה אני חושב, שלחו אותי לקייטנה באיזה קיבוץ שהתהדר במשוכות יסמין נהדרות ומדיפות ריח נפלא. אני זוכר את עצמי יורד בשביל בטון לבריכה, נושם את ריחם של שיחי היסמין העבותים שבישמו את האוויר, מחליף בגדים במלתחה – קירות פח מתקלף מחופים בגג פיברגלס שקוף ירקרק שעץ חרוב עבות הצל עליו – ושוחה שעות ארוכות בבריכה מדיפת ריח כלור רענן. נכון, נשרפתי כהוגן, אבל בגיל 12 אתה מקבל את כל מה שקורה לך כחלק מהחיים ולא שואל יותר מידי שאלות.

היינו מתאספים מתחת לעץ תות עתיק שספסל עגול הקיף את גזעו העבה, מקשיבים בהערצה למדריכים המסוקסים, אוכלים טונות של ענבי סולטנינה נטולי גרעינים – טעמם המתוק עומד בפי עד עצם היום הזה – משחקים ומשעשעים במשך היום, ומתגעגעים הביתה בלילות.
בערב חם וריחני אחד הגעתי תוך כדי משחק 'חפשו את המטמון'סוער ורווי מתח (הולכים אחרי חיצים מצוירים על המדרכות, זוכרים?) לעץ התות. כמה דקות הייתי לבד, רק אני הירח והצללים של ענפי עץ התות, ופתאום נער אחד מהקבוצה הבוגרת יותר היה לצידי, אמר לי שאני נחמד ושוחה נורא יפה, והוא רוצה להיות חבר שלי, ואחז בידי. הוא היה מבוגר ממני אולי בשנתיים, בחור נחמד ועדין שהביא איתו המון ספרים. במשך כל השבוע הקודם הוא היה בסביבה – התלבש והתפשט מולי במלתחה המוארת באור ירקרק שהסתנן דרך הגג השקוף למחצה, שחה לידי בבריכה, וישב ברך אל ברך לצידי על הספסל העגול מתחת לעץ התות.
הוא דיבר בשקט, כמעט התחנן, ומגע ידו בידי היה עדין מאוד, אבל למרות שהכרתי אותו, ידעתי שהוא מחבב אותי ולא פחדתי ממנו כלל ברגע שהוא נגע בי נתקפתי בהלה איומה. אמרתי מהר שאי אפשר, אני לא יכול, וברחתי משם כל עוד רוחי בי, לבי הולם בפחד, ועד סוף הקייטנה התרחקנו זה מזה ולא החלפנו יותר אף מילה. עד היום ריחו של היסמין מזכיר לי אותו למרות שבשום פנים ואופן אני לא מצליח להיזכר בשמו.
לקח לי כמה שנים טובות להבין למה נבהלתי כל כך מהמגע התמים הזה בידי. זה קרה כמה שנים קודם, הייתי בכתה ב'או אולי ג', המורה למוזיקה ארגן מקהלת בית ספר ואני שמחתי מאוד להשתתף בה. כילד אהבתי מאוד לשיר – אני אוהב לשיר עד היום – לא סביר שאתקבל לכוכב נולד, אבל אני שר בסדר, לא מזייף, קולט מנגינות מהר ובדייקנות. הטעם שלי במוזיקה לא ממש מעודן, אבל מוזיקה גורמת לי עונג גדול ומהווה בשבילי נחמה גדולה למרות שכיום אני שר רק במקלחת.
אחרי כמה חזרות שנערכו אחרי הצהרים באולם ההתעמלות המורה למוזיקה – איש רך דיבור, שמנמן ונשי – ביקש ממני להישאר אחרי החזרה כדי לדבר איתו.
הסכמתי כמובן, רחשתי לו אמון מלא כמו שרחשתי אמון לכל צוות המורים בבית הספר שתמיד שיבחו אותי וגרמו לי להרגיש מיוחד, מוצלח ומוכשר.
הייתי כאמור רק ילד, הוא נראה לי מבוגר מאוד (אם כי כיום אני יודע שהוא היה בקושי בן שלושים) ובעיני לא היה הבדל בינו לבין המורות האחרות בבית הספר.

חייכתי בהסכמה כשהוא התחיל לדבר על התוכניות שלו לכבוד יום העצמאות ואיזה שירים הוא רוצה שנלמד עד אז, ועדיין חייכתי כשהוא שם יד אחת על כתפי והחליק את ידו השניה לתוך מכנסי ההתעמלות שלבשתי.
יש סופר אחד בשם סטיבן קינג שכותב ספרי אימה רבי מכר. בספרים שלו האירועים המפחידים קורעים במפתיע את הרקע המוכר והלא מאיים, דבר שרק מדגיש עוד יותר את הזוועה.
ככה בדיוק זה היה – רגע אחד הייתי בחדר ההתעמלות, עומד ליד המורה המוכר לי מימים ימימה, משוחח איתו על יום העצמאות הממשמש ובא, ופתאום יד בתחתונים שלי. אחרי שנייה של תדהמה דחפתי אותו מעלי וטסתי החוצה. זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי בחזרה של המקהלה ומאז אני שר רק במקלחת.
***
פזי התקשר אתמול אחרי הצהרים ושוב רב איתי. אנחנו רבים די הרבה לאחרונה. בזמן האחרון הוא לא מרוצה מההתנהלות שלי, ומאחר ואנחנו חברים קרובים הוא לא מתבייש להגיד לי את זה בפרצוף.
"אתה מסתגר. אתה מתבודד. אתה לא מטפל בעצמך. אתה לא מתחשב בחברים שלך. אתה לא לוקח את עצמך בידיים."
"אני עייף ועצוב ומדוכא וסובל פזי, תעזוב אותי, מספיק רוני מציק לי."
"כן, אתה גם לא הוגן כלפי רוני."
"דווקא בזה אני מסכים אתך לגמרי. אם הייתי הוגן כלפיו כבר מזמן הייתי עוזב אותו."
עכשיו הוא כבר ממש כועס וצועק עלי.
"אל תצעק, כואב לי."
"מה כואב לך?"
"הכל."
"מה הכל? מה קורה לך?"
"המוח שלי נרקב."
"נו, באמת. די כבר. מחר בעשר אני אצלך, נלך לקריון ונעשה קניות."
"לא רוצה, אני לא צריך כלום."
"אתה צריך בגד ים בשביל הפיקניק."
"לא בא לי ללכת, אולי תלך במקומי?"
פזי צוחק, מודה שהוא שונא ים מושבע ומעדיף לעבור עינויים אצל השב"כ ולא להופיע בבגד ים בציבור. "אבל אם הייתי נראה כמוך הייתי מסתובב כל היום בלי חולצה."
"אבל גם אני שונא את הצורה שלי. אין מצב שאני אתפשט בים, חבל על הכסף של הבגד ים, גם קניות אני שונא לעשות."
"לא יכול להיות, אין הומו ששונא לעשות קניות."
"בסדר, אני לא שונא קניות באופן כללי, רק קניות של בגדים, ובעיקר של בגדי ים. אולי תקנה בשבילי? אני סומך על הטעם שלך."
"ולהפסיד את ההזדמנות להציץ לך בתא ההלבשה?" צוחק פזי שרק המחשבה על קניות משפרת את מצב רוחו.
"אתה יכול לבוא להציץ לי בבית."
"בחנות בגדים זה לא אותו דבר כמו בבית, וחוץ מזה יש מישהו שאני רוצה שיראה אותי אותך."
"אהה! ואני חשבתי שאתה רוצה לעשות איתי קניות כי אתה בחור טוב ורוצה לעודד אותי."
"גם וגם. מה שנקרא שתי ציפורים בכרטיס אשראי אחד. מחר בעשר אני מגיע, תהיה מוכן."
***
רוני היה אמור להיות עם הוריו בחתונה ולהישאר לישון אצלם אחר כך, אבל הם ברחו משם מיד אחרי החופה בגלל המוזיקה החזקה. הוא חזר הביתה בחצות, עייף ונרגז, כמו תמיד אחרי בילוי עם ההורים. "כל הדרך אימא טחנה לי במוח, אפילו לאבא כבר נמאס והוא ביקש שתפסיק."
"הם כעסו שלא נשארת לישון?"
"אימא כעסה, אבא אולי, לא יודע."
"אולי היית צריך להישאר?"
הוא נעלב. "רציתי לישון אתך, חשבתי שתשמח."
"אני שמח, באמת." אני אומר למרות שאני לא מרגיש ממש שמח. הוא נורא עצבני וזז כל הזמן ואני מרגיש בחילה. "בבקשה תשכב בשקט, אני לא יכול לישון ככה רוני. אתה לא יכול להירגע?"
"אני רעב. אכלנו קצת סלטים וברחנו. המוזיקה פיצצה לנו את האוזניים, איזה מנהג אידיוטי זה לשים מוזיקה כל כך חזקה בחתונה? בחתונה שלי…"
"כן, מה בחתונה שלך?"
"היית מתחתן איתי מנחם?"
"לפעמים אתה מעצבן כל כך רוני שאני מרגיש שאני נשוי לך כבר עשרים שנה."
"אתה מעצבן עוד יותר." הוא אומר והולך לאכול משהו. אני שומע אותו פותח את המקרר ושנייה אחר כך הוא חוזר ומתרגז עלי שלא אכלתי שום דבר כל היום.
"אכלתי יוגורט עם קינמונים."
"וזה הכל?" הוא מתפלץ, "זה אוכל של דוגמנית אנורקטית, לא של בן אדם נורמאלי."
"אכלתי שלושה כאלה וגם תפוח."
הוא טוען בתוקף שזה לא מספיק גם אם היוגורט היה שלושה אחוז, ולא מתרשם מהטענות שלי שהיה חם נורא, שבקושי זזתי מהבית, ושבקיץ אני תמיד אוכל מעט, ומתעקש שאני אוכל חצי פיתה עם חביתה.
למען שלום בית אני אוכל מה שהוא נותן לי, מרגיש רע כל הלילה ונרדם רק לפנות בוקר.
***
פזי מגיע בתשע וחצי ומעיר אותי. לוקח לי המון זמן להתאפס על עצמי. אני שונא שמעירים אותי ככה משינה. אני מגיע זועף ולא מגולח לחנות הספורט שפזי משתוקק כל כך להרביץ בה כניסה מרשימה. נעשה לי ברור למה ברגע שאני נכנס ואת פנינו מקדם צעיר מטופח, מחוטב, מעוצב וגזום – בדיוק הטעם של פזי.
בדרך פזי מקדים רפואה למכה מזהיר אותי לא לספר כלום לגולן, החבר הנוכחי שלו, ונשבע שמדובר בחשבונות מהעבר הרחוק לפני שהוא וגולן נעשו זוג.
"אבל למה אתה לא לוקח את גולן?"
"נראה לך שהוא יסכים להצגה כזו? אתה מכיר אותו, הוא לא הטיפוס לדבר כזה."
"ואני כן?"
"אתה לא צריך לעשות כלום חמי, רק לשתוק ולהיות יפה."
"גם גולן יפה."
"גולן מאמי, הוא נשמה, ואני חולה עליו, אבל הוא נראה כמו ערס וזה לא מה שאני צריך פה, בשביל לאכול לאקס שלי את הלב אני צריך בחור אשכנזי עם קלאסה."
"מי? אני? מאיפה הבאת את זה? איזה קלאסה על הראש שלך?"
"עזוב חמי, מה אכפת לך? אני מכיר אותו, ברגע שהוא יראה אותך הוא יתחרפן מקנאה."
"אבל כבר יש לך חבר שאתה אוהב, מה אכפת לך ממנו?"
"לא אכפת לי, אבל…"
"אבל מה?"
"אני רוצה שהוא יקנא ויצטער שהוא התנהג אלי ככה."
"איך ככה?"
"השפיל אותי והיה חרא כלפי. עזוב, זה קרה מזמן, לא חשוב. מבחינתך אנחנו הולכים לקנות לך בגד ים ודי."
"בסדר, בגד ים ודי."
החנות ענקית וריקה מאנשים. אנחנו הולכים לאיבוד בין המון מתלים מסתובבים עמוסי בגדי ים בכל צבע צורה וסוג הידועים לאנושות. ניגש אלינו זבן – זה האקס. פזי מעמיד פנים בכישרון רב שהוא מופתע. הם מחליפים מחמאות ואפילו מתחבקים קלות. מפלס הצביעות עולה מעלה מעלה, הלוואי על מפלס הכינרת עליה מהירה כזו.
פזי מציג אותי כחבר שלו ונמרח עלי בצורה מביכה. אחר כך אני נדחס לחדר הלבשה זעיר ומודד את בגדי הים שקטפתי לי מהמתלים. חוץ מאיתנו נמצאות בחנות רק שתי נערות שמתעסקות במדידת בגדי ים. אנחנו לא רואים אותן, אבל שומעים אותן מקשקשות מעבר לקיר, מתלוננות על הגזרה שלהם ונשבעות שממחר דיאטה.
פזי מתעקש שאני אצא מתא המדידה כדי להדגים לפניו את בגדי הים ולא מוכן שאני אשאר עם חולצה.
הטיעון שלי שאני אהיה עם חולצה גם על החוף כי אני פוחד להישרף לא משכנע אותו ואני מתבקש בתוקף לחשוף פלג גוף עליון. שניהם מרחפים סביבי כמו זאבים רעבים, מפגיזים אותי במחמאות שלא מגיעות לי. בכל פעם שאני מעז להביט בראי אני נבהל כמה רזה, חיוור ומותש אני נראה.
כדי לרצות את פזי אני קונה בגד ים אחד של ספידו בצבע כחול ירוק שאני בחיים לא אלבש כי הוא קטן מידי וגורם לי להרגיש ערום, ואחד שאני כן אלבש כי הוא רחב, ומגיע לי עד הברכיים. הוא שחור עם כל מיני קשקושים בכל צבעי הקשת ויש לו בטנה רצינית וגומי רחב ונוח.
"זה יותר מכנס מבגד ים." אומר האקס, "הספידו היה יפה לך יותר."
"אני אקח את שניהם." אני אומר ובורח לחדר ההלבשה, ובעודי מתלבש אני שומע את האקס מספר לפזי שבקרוב תהיה עוד תחרות של ביג דיק, ושהוא חושב שיש לנו פה מועמד רציני לזכייה, ושניהם צוחקים.
סוף סוף אנחנו הולכים משם. פזי מרוצה מאוד ורוחו טובה. הוא משוכנע שסגר חשבון עם האקס שלו ופתאום הוא נזכר שבעצם היה להם גם קצת טוב יחד, ואולי הוא לא בן אדם כל כך זוועתי. "ראית איך הוא אכל את הלב כשהורדת את החולצה?" הוא מתמוגג.
האמת שלא, אבל פזי מכיר אותו יותר טוב ממני. אני רק רציתי לגמור את המדידה ולברוח משם. אני לא אוהב קניונים ואת הקריון אני ממש לא אוהב. הוא גדול מידי, עמוס מידי, קל מידי ללכת שם לאיבוד. פזי רוצה לשוטט עוד קצת ולחפש נעלים, אבל אין לי כוח יותר. האור של הניאונים מדכא אותי ומבלבל אותי. יותר מידי צבעים, קולות, אנשים. אני רוצה הביתה, לחדר השינה המוכר והבטוח השלי.
פזי משאיר אותי לנוח על ספסל מול חנות ממתקים מקושטת בלונים ונעלם בתוך חנות נעליים. אחרי דקות ספורות הוא חוזר בלי נעליים. "לעשות קניות לבד זה לא כייף." הוא מתאונן, ומביט בי מודאג.
בדרך חזרה הוא נוהג וכל הזמן מדבר. הקול שלו ממלא את המכונית וקודח לי בראש. הוא מדבר על התחרות של הזין הכי גדול, כמה היא מזיקה לתדמית של הקהילה, אבל מודה שבכל זאת הוא היה רוצה להיות בחבר השופטים, ואומר שאם רוני היה משתתף היה לו סיכוי לא רע לזכות.
"אם הוא היה משתתף היה לו סיכוי לא רע שאני אחתוך לו את הביצים." אני אומר ופזי צוחק ומלטף את ברכי ואומר שתענוג לעשות איתי קניות כי אני מחליט מהר ולא מודד חצי חנות כדי לדעת מה אני רוצה, ואחר כך חוזר ומדגיש כמה חשוב שאני אצא החוצה ואפגוש אנשים ולא אסתגר, ולא אתן למחשבות קודרות להשתלט עלי, ומפציר בי להתקשר אליו כשאני עצוב.
הוא מחזיר אותי הביתה, נותן לי נשיקה למרות הזיפים ונוסע. כמה דקות אחרי שאני נכנס הביתה אני מקבל טלפון מהאקס שלו. "נכון שאתה ופזי לא באמת יחד?" הוא שואל בלי לבזבז זמן.
"אהה… תראה…"
"בחייך, אני יודע שהוא יוצא עם המרוקאי הזה שעובד במסעדה ההיא."
"כן, זה נכון, אבל אנחנו חברים מאוד טובים."
האקס צוחק ואומר שפזי תמיד היה כזה ארטיסט, אבל סחטיין, שיהיה לו לבריאות, ומה דעתי שאני והוא…"
"יש לי חבר." אני נחפז להגיד.
"חבר זה לא קיר, אפשר להזיז." מתחכם האקס, "מי זה? אני בטח מכיר אותו, אני מכיר את כולם."
"אותו לא, הוא די בארון כזה."
"להיות עם ארוניסט זה מה זה מבאס, בשביל מה אתה צריך את זה?"
"זה בסדר, גם לחיות איתי זה מבאס. אנחנו מבאסים אחד את השני."
הוא צוחק שוב אומר שנורא בא לו עלי ואני בדיוק הטעם שלו.
"זה הטעם שלך? הרואין שיק? אתה לא יודע שזה כבר מזמן פאסה?"
השיחה שלנו לא כל כך מקורית אבל זה לא מפריע לאקס להתענג עליה עד מאוד. אנחנו מחליפים עקיצות ושנינויות, הוא צוחק המון ומדבר עוד ועוד עד שבסוף הוא מבין שלא יצא לו ממני כלום וסוגר.
אחר כך אני הולך להתקלח, חושב כמעט בעל כורחי על התחרות ההיא. תוהה איך זה מתבצע בפועל. הם מעמידים את הזין לפני שמודדים אותו? מראים אותו לקהל קודם? מה עושים אם יש שניים שיש להם בדיוק אותו גודל? מוסיפים נקודות על אסתטיקה? ומה אם למישהו מהמועמדים לא עומד פתאום?
זה עלול לקרות בגלל הלחץ לא? נכון שזה רעיון מגעיל וטיפשי ורק הומואים יכולים לחשוב על דבר סליזי כזה, אבל…
***
בערב, אחרי ששוב דחיתי מעלי את ידו המגששת, ניסינו לדבר על זה.
"אתה כבר לא רוצה אותי?" הוא שאל בעצב.
"אל תגזים, אז לפעמים לא בא לי, אז מה?"
"לפעמים? כבר שבוע שאתה ואני לא. מה עובר עליך? יש לך מישהו אחר?"
"אל תדבר שטויות."
הוא נאנח. "נו, אז?"
"לא יודע."
"אתה לא אוכל כמעט, לא יוצא מהבית, לא עונה לטלפונים, לא רוצה סקס. אותי אתה עוד רוצה?"
"לא יודע."
"פזי אמר שהתנהגת בצורה מוזרה בקריון."
"יחסית לאיך שהרגשתי הייתי בסדר."
"איך הרגשת?"
"פחד נוראי, יותר מידי חנויות, יותר מידי אנשים. הניאונים הלחיצו אותי, הרגשתי שהקירות נופלים עלי."
הוא מסתכל עלי במבט חסר ישע ומבקש חיבוק.
אני מנסה להסביר למה אני לא יכול ולא מצליח. מנסה לתאר את התחושות שמענות אותי לאחרונה – שאני חלול, מורעל, לא קיים בעצם – ורואה שהוא לא מסוגל להבין.
ברור שאני לא מצליח להבהיר את עצמי, אבל במקום לשתוק אני ממשיך לקשקש ומספר לו על הרגשת הריקבון שמעיקה עלי עד מחנק, הרגשה איומה שבגללה אני לא מסוגל לגעת באף אחד ומתקשה אפילו להביט בעצמי בראי.
"אבל למה? אתה נראה בדיוק כמו תמיד." הוא מוחה, "אולי טיפה רזה יותר, אבל שום דבר לא השתנה בך."
"אני מרגיש שונה." אני מנסה שוב להסביר, ומקבל מבט אטום.
הוא פשוט לא מבין וכשאני אומר שהבחילות הללו מנקזות ממני את כל הכוחות, מוצצות ממני את האנרגיות הוא נבהל ומתבלבל. כמה חבל שפתחתי את הפה.
"אולי נתקשר לדייב?" (המנחה של הקבוצת תמיכה)
"בשעה כזו? עוד מעט עשר בלילה, אני אתקשר מחר."
"אתה מבטיח? ומה עם הבדיקות שעוד לא עשית?"
"מחר רוני, תעזוב אותי. אני עייף. לך למישהו, לך לליאור, בסדר?"
הוא הולך וחוזר אחרי חצות. מוצא אותי שוכב על המיטה, לומד בעל פה את מפת הסדקים שעל התקרה, מנסה לשכנע את עצמי שעוד רגע אירדם.
"אתה ישן חמי?"
"כן."
"הבאתי לך מיץ מנגו ועוגיות."
"אני לא רעב."
"רק ביס אחד, בבקשה?"
"עזוב אותי. בגלל החביתה של אתמול הייתי חולה כל היום."
"בכל זאת, אני מבקש, למעני חמי?"
אני מדליק את האור הקטן שליד המיטה, לוקח את הכוס שהוא מגיש לי ולוגם. זה טוב, בעצם הייתי די צמא. אולי בגלל זה אני מרגיש כל כך סמרטוטי ואחוז בחילה?
"ועכשיו תן ביס בעוגייה הטעימה הזו." הוא מנסה לפתות אותי.
אנחנו מחליפים מבטים מעל העוגייה – דסקית חומה ופחוסה ולא ממש מעוררת תיאבון – ובלי מילים הוא יודע שאני יודע שהעוגייה הזו היא לא סתם עוגייה תמימה.
אכלתי את העוגייה ואז קרו כל מיני דברים שקורים כשאני אוכל דבר כזה. אני לא רוצה לפרט יותר מידי, די אם אגיד שנרשמה המון פעילות מהסוג שמתאים למבוגרים בלבד. עייף ויגע נרדמתי רק בארבע לפנות בוקר.
כמו תמיד קמתי בשש, עדיין מסטול מעט, וגיליתי אותו לצידי. הוא שוכב בפניו אלי, מחייך, ידו על חזי – התחליף שלנו לכפיות בימים חמים אלו – נראה שבע רצון ומאושר כמו פעם. אני חוקר בזהירות את זכרוני התשוש ונבהל.
על הקפה של הבוקר הוא מראה לי קופסת פלסטיק קטנה ותמימה למראה שהחביא בירכתי המקרר המחליד שלנו. נשארו בה עוד כמה עוגיות שרצוי לחמם קצת בטוסטר לפני האכילה.
"אני מגיע בצהרים לאסוף אותך, כדאי שתאכל מהן קצת לפני שאני אגיע. די, אל תעשה פרצופים. תתייחס לזה כאל תרופה."
"התרופה הזו גרועה יותר מהמחלה."
"רק פולני יכול להגיד דבר כזה. היה אחלה. גם אתה נהנית, תודה."
"אני שונא להיות מסטול."
"היית על הקאנטים וזה הוציא אותך בצ'יק מהדיכאון. למה, אתה מעדיף פרוזאק?"
"לא יודע, עזוב אותי."
"בחיים לא, חולה עליך. כשאתה מסטול אתה מקסים." הוא צוחק והולך.
פתאום אני מרגיש רעב. מצליח לאכול חצי לחמנייה ענקית עם קוטג', מטייל קצת בין הבלוגים, כותב כמה תגובות מסטוליות, מודד את בגדי הים החדשים שלי ומחליט לקחת את שניהם, מפהק והולך לישון. אם לא יהיה פוסט חדש עד מוצאי שבת סימן שטבעתי בים.
***
רק לי יכול לקרות דבר כזה אידיוטי. כבר יומיים רוני מקטר קצת שהגרון מציק לו ומסתבר שבלי לדעת הוא פיתח דלקת גרון. בדרך לחוף דור הוא הקיא ורב איתי כשאמרתי לו שיש לו חום והתעקש לנסוע בכל זאת. אחרי שראינו את השקיעה שצפינו בה כשהוא נמרח עלי בלי בושה ומתלונן שהוא קופא מקור בחום הנוראי שהיה היום השגתי מד חום ממישהו שהביא ערכת עזרה ראשונה והתברר שיש לו חום גבוה. כל החבר'ה שלו נכנסו לפאניקה וצעקו שאני אקח אותו למיון דחוף, אבל כמובן שהחכם הזה היה חייב לריב איתי שלא וביקש שאני אניח לו לגווע בשקט במיטה שלו.
בסוף התפשרנו, אני אקח אותו הביתה והוא ייקח אופטלגין ולא ימות עד שרופא יבדוק אותו. תמיד אמרתי שזוגיות טובה מבוססת על פשרות.
מפה לשם כל הכיף של ההתמסטלות נגמר לי ורוב העוגיות נותרו בחוף עם המתנה שרוני קנה לתום – קופסא מסתורית עם עטיפה של חנות סקס. אם הייתי יודע שככה זה ייגמר הייתי עושה מאמץ ומציץ במתנה למרות שהוא צרח עלי שאני לא אגע כי אני מקלקל את הנייר עטיפה. בתור חולה עם דלקת גרון חריפה הוא צועק המון.
מה שעוד מדאיג אותי זה הדברים שעשינו אתמול… רוב הסיכויים שגם אני הולך לחטוף את מה שיש לו.
האמת שכבר עכשיו קצת שורף לי בגרון, רוני עוד לא יודע את זה, אבל אין מצב שאנחנו מגיעים לבית חולים עשר או למרפאה בבסיס. רופא אמיתי יגיע לכאן בבוקר לבדוק אותו ואחר כך אני אביא לו אנטיביוטיקה ועד שהוא לא מבריא הוא לא יוצא מהבית. מרפאות צבאיות זה לארטיסטים, לא לחולים אמיתיים.
טוב, אני הרוס מעייפות ועוד לא פשטתי את בגדי הים החדשים שלי שלא זכו להירטב במים. הייתם מאמינים שלבשתי את שניהם אחד על השני?
***
נכון הוא חולה, יש לו דלקת גרון והוא באמת מרגיש לא טוב וזה גועלי שיש לך חום כל הזמן, ונכון שהרופא שנתן לו כדורי אנטיביוטיקה ענקיים הציץ לו לגרון עם פנס ואפילו דחף לו פנימה מקלון עץ מגעיל, הכל נכון, אבל די! אתה כבר בן 23 מספיק לילל כמו ילד קטן.
בבוקר כל כך התייאשתי מהקיטורים שלו עד שהצעתי לצלצל לאימא שלו, דבר שרק גרר התבכיינות נוספת – אני לא אוהב אותו יותר, לא אכפת לי ממנו, איך אני לא רואה שהוא עומד למות עוד שנייה? ואיך אני יכול לזרוק אותו להורים?
נשבעתי לו שאני כן אוהב אותו, ואני מוכן לטפל בו כמה שצריך, אבל הוא מוציא אותי מדעתי! או שקר לו מידי, או שחם לו מידי, קשה לו לבלוע וקשה לו לזוז, הוא רעב, אבל אין לו תיאבון, הקלגרון מרדים לו את הלשון (נשבע לכם – זה מה שהוא אמר) הסטרפסילס סתם מגעיל, ולמה התה בלימון ודבש רותח?
"כי עשיתי אותו עם מים חמים, חכה עד שיתקרר קצת." הוא מחכה דקה ומתלונן שהתה קר ומגעיל, ואחר כך בא בטענות למה אין שום דבר מעניין בטלוויזיה? ולמה הוידיאו שלנו לא עובד? ולא, אין לו סבלנות לקרוא שום דבר, הוא רק רוצה שאני אשכב לידו ואשיר לו. אז מה אם אני שפוך מעייפות וגם לי כואב הגרון, רע לו נורא והוא רוצה שאני אפנק אותו. "כל הלילה פינקתי אותך, אני עייף מפינוקים. תישן כבר."
"לא נכון, כל הלילה דיברת עם סיסי ואותי שכחת." הוא עושה פרצוף אומלל של תינוק שנפל לו המוצץ.
חוץ מזה הוא מקטר שכדורי הראפפן נורא גדולים והוא לא מסוגל לבלוע אותם, ומתעקש שאני ארסק אותם בין שתי כפיות ואערבב אותם עם סוכר.
"רק רגע, קודם אני אחליף לך חיתול ואחמם לך בקבוק." אני מפהק.
"אתה נורא גועלי." התמרמר רוני, "אתה יודע שיש לי בעיה עם בליעת כדורים, הכדור הזה ענקי, הוא חונק אותי וחוץ מזה יש לו גם צבע ורוד מגעיל."
"אם הזין הוורוד שלי לא חונק אותך אז תסתדר גם עם הכדור הזה." אני אומר, מוכיח לו עד כמה אני באמת גועלי.
הוא נעלב, אני מתנצל שאני עייף, לא ישנתי כל הלילה והוא שואל בטרוניה למה דיברתי עם סיסי כל הלילה במקום לישון איתו? מאז שאני מכיר אותו הוא היה חולה באמת רק פעם אחת, בחורף הראשון שלנו יחד כשעוד גרתי בדירה הישנה שלי. גם אז הוא שיגע אותי ודי שמחתי שהוריו באו ולקחו אותו אליהם למרות שיצא מזה סקנדל מאוד לא נעים. חבל שהם לא באים גם עכשיו לקחת ממני את התינוק הבכיין שלהם.
אני מניח שקוראי הערניים שואלים את עצמם איך סיסי השתרבב לכל הסיפור הזה, האמת, גם אני שואל את עצמי. מה שקרה זה שאתמול כשרוני בא לקחת אותי לים סיסי בא איתו ולתימהוני רוני נתן לו לנהוג במכונית. בדרך כלל רוני הוא אחד מהטיפוסים האלו ששונא שמסיעים אותו ומעדיף תמיד להיות הנהג – מה שמעורר לפעמים אי נעימויות כשהוא שתוי – והנה, הפעם הוא ויתר והניח לסיסי לנהוג, סימן שהוא באמת הרגיש רע מאוד.
כשחזרנו הביתה סיסי התלווה אלינו למרות שהפצרתי בו להישאר בפיקניק. יכולתי להסתדר בלעדיו, אבל הוא החליט שאנחנו צריכים אותו והיה הנהג שלנו גם בדרך חזרה מה שבאמת היה יפה מצידו כי העדפתי לחבק את רוני במקום לנהוג.
הלילה, למרות שתכננתי ללכת לישון עוד לפני חצות איכשהו זה לא יצא – קודם רוני רצה תה, ואחר כך סיסי שסידר לעצמו את הספה בחדר האורחים (למזלנו דני ישן אצל חבר) רצה לדבר איתי קצת, ועד שתיים לפנות בוקר סיפר לי על הצרות המשפחתיות המרתקות שלו. משהו עם גיסתו שרבה עם אחותו בגללו, ובאמצע התערבה איזה שכנה, ואימא שלו וסבתא שלו והדודה שלו.
"אין לך גברים במשפחה? שאלתי, מיואש מהחד גדיא המשמים הזה.
"בטח שיש, אבל הם לא אוהבים לדבר, הם מעדיפים לשתוק."
באמת, מעניין למה? אם לי הייתה במשפחה עדת קשקשניות כאלו הייתי שוקל להצטרף למנזר השתקנים. אחרי שהוא התיש אותי עם הסיפור הנורא נורא ארוך הזה הוא שאל אם אני מבין למה הוא לא יכול בשום פנים ואופן לחזור הביתה בסוף השבוע, וביקש רשות להישאר לישון אצלנו עד יום ראשון.
"אין בעיות." אמרתי מהר, בתקווה שבזה יבוא הסוף לסיפורים על כל בנות משפחתו והנספחיות שלהן, "ומה תעשה ביום ראשון?"
"מה? לא אמרתי לך? ביום ראשון אני חוזר לבסיס בצפון. נמאס לי כבר מהביצה המגעילה הזו בקריה, פה הרבה יותר טוב. אני רוצה להשכיר חדר אצל מישהו כדי שאני לא אצטרך לחזור הביתה בשבתות. מכיר מישהו שמשכיר חדר? אולי ליאור?"
"לא יודע. הפסקתי לעקוב אחרי התחלופה אצל ליאור. תשאל אותו, אבל תדע לך שאצלו תמיד יש בלאגנים."
לפני שסיסי הספיק להגיד לי מה דעתו על הבלגנים אצל ליאור רוני הופיע בפתח והחמיץ פנים כשראה אותנו יושבים זה לצד זה על המיטה, לבושים רק תחתונים.
מה אתם רוצים? היה חום אימים.
"נורא קר לי חמי." הוא התחיל לילל, "אני קופא כולי ולא טוב לי, קשה לי לבלוע והקלגרון הזה בכלל לא עוזר, הוא הרדים לי את הלשון."
אחרי שעשיתי לו מקלחת חמה ורבתי איתו רבע שעה בגלל כדור אופטלגין אחד קטן שהוא התקשה לבלוע החזרתי אותו למיטה, כיסיתי אותו בשמיכה, חיבקתי אותו ושרתי לו ועשיתי לו נעים בגב ורק אז נרדמתי סוף סוף לשעתיים והתעוררתי בבוקר בגלל סיוט שכלל את אחותו וגיסותיו של סיסי שרכבו על שואבי אבק, חבושות רק בכובעי מכשפות שחורים והאשימו אותי שהכל בגללי.

41. תא קולי

הגעתם לתא הקולי של… זה כל מה שאני שומע כשאני מתקשר אליו מאז שהוא ניתק לי אתמול בערב את הטלפון כשהתלוננתי שהוא מדבר איתי בצורה יבשה וחסרת סבלנות. זה כל כך מדכא, בא לי למות.
היום לקחתי יום חופש מהעבודה. לא שאין מה לעשות בבית המלאכה, תמיד יש מה לעשות שם, אבל החלטתי שאני לא יכול יותר, אני זקוק לקצת זמן לעצמי ואם אני לא אקח אותו אף אחד לא יבוא ויגיד לי שאני נראה עייף ואולי כדאי שאנוח קצת.
עובדה – אני לבד כעת ואם אין אני לי מי לי. נכון, יש לי חברים ויש לי משפחה, אבל כולם רחוקים ממני, פיזית או נפשית, או גם וגם.
כולם עסוקים בכאבים שלהם ובצרות שלהם, אף אחד לא פנוי להביט בי במבט דואג, לבחון אותי בעיניים אוהבות, לנסות לחדור מה יש מתחת לחיוך וליהיה טוב! הכל מאה אחוז! שאני מנפק לכל אחד דרך שגרה כדי שלא ידאגו, לא ירחמו, לא ינודו לי.
האמת שהכל לא טוב. על המצב במדינה לא ארחיב את הדיבור. כולם מדברים יותר מידי גם כך – יש הרוגים, יש לוויות, יש אימהות, נשים, ילדים שבוכים כי נלקח מהם בעל, אב, בן, נקטף בגיל צעיר מידי לפני שמיצה את חייו.
זאת מלחמה שנכנסנו לתוכה בלי הכנה מראש, הסתבכנו או שלא, ניצחנו או שלא, הכל מעורפל, לא ברור, מעורר חרדות. העורף סובל כפי שלא סבל מאז מלחמת השחרור. חרדה מרחפת באוויר.
לכולם קשה, זה ברור ואין טעם להכביר יותר מילים.
חוץ מכל הצרות הברורות לגמרי האלו שמשותפות לכולם לי יש את הבעיות הפרטיות שלי – בן זוגי היקר לא איתי לאחרונה. מאז שהחלה המלחמה הקשר שלנו קטוע, נוקשה, חסר רוך. מורכב ברובו משיחות טלפון מעיקות שמכניסות אותי ללחץ.
השיחה הלפני אחרונה שנגמרה בטריקת טלפון מצידו דכאה אותי עד עפר, ואני אפילו לא יכול להתלונן עם כל הלב כי מה הן הצרות הטיפשיות הללו לעומת הצרות האמיתיות של הפצועים ושל קרובי ההרוגים?
אז אני שוקע שוב בסיפורים שלי שמנחמים אותי מעט כי שם אני אלוהים קטן ששולט בכל ואחרי הלילה הרביעי חסר השינה אני מתעקש לצאת ליום חופש כדי לנוח. חבל שבמקום לנוח אני מתרוצץ הלוך ושוב חסר מנוחה. בסוף אני מחליט שדי, אני שוב מתקשר אליו ויהי מה. הפעם השיחה טובה – מצב רוחו טוב, הוא רגוע, אומר שהקדמתי אותו בכמה דקות והוא בעצם תכנן להתקשר אלי, מדבר בחיבה, מרגיע אותי, מבטיח לחזור מהר ככל האפשר, מספר קצת חוויות.
אני לא שואל אם התגעגע ולא מתלונן על הקשיים. מתאפק, משתדל לא להעיק.
אחר כך, מעודד מאוד, אני הולך לבית מרקחת. הרוקחים מותשים מהעומס כי סגרו את בית המרקחת המרכזי, אבל למזלי הגעתי בשעה טובה שאין בה לחץ. קניתי הכל ושוב יש לי אספקה לכל החודש. למרות המצב אני לא יוצא משליטה – לוקח תרופות בזמן, עושה קניות, מפקח על חשבון הבנק שלא יתפרע, בערב אשקה את הגינה, אולי אשטוף רצפה. ישנתי קצת בצהרים, עד סוף השבוע אגמור את הסיפור כולל ליטוש,
קשה, אבל צריך להמשיך לתפקד, לא להתפרק, לא להתמוטט, לזכור תמיד שיש כאלו שלהם קשה יותר.
יודעים איך נשמע רעש נפילה של טיל? כמו רעש של ניעור שטיח. בחיי, נשבע לכם. זה כנראה ההדף. היום בסביבות אחת עשרה הייתה אזעקה, ואחר כך החבטות הרכות והעמומות הללו, ואחת הייתה ממש, אבל ממש קרובה. אפילו דני שמקפיד להראות אדיש וגיבור נרעד, ולרגע נתן לי יד, ואחר כך מיהר להתעשת והעיר שאיזה מזל שמיצי הלך סוף סוף לעבודה כי אחרת הוא היה מתחרפן מרוב פחד.
דקה אחר כך מיצי היה על הקו. הוא חזר לעבוד אחרי שהבוס הקודם שלו התחנן בדמעות שיבוא לעבודה כי המון אנשים מגויסים והמחלקה שלהם ממש בצרות.
הוא עובד במת"ם שזה בצד הדרומי של חיפה, ופחות או יותר גר אצלי כי כמובן שהסידור שלו עם ליאור לא החזיק מעמד יותר משלושה ימים. הרגעתי אותו שאנחנו בסדר, אבל הקול שלי רעד. למזלי הוא היה נבון מספיק לא להגיד על זה כלום.
כרגיל אחרי אזעקה אני חוטף מיד כאב ראש קולוסלי ומתחיל לבלוע אופטלגינים. האמת שהראש כאב לי עוד מקודם – הלילה ישנתי מעט מאוד. רעש המסוקים טורף את שנתי ומסייט את החלומות שאני מצליח לחלום. מסתכלים בטלוויזיה לראות מה קרה וקוראים מהפס שבקצה המסך רשימה בלתי נגמרת של לוויות והרוגים. זה כל כך עצוב ומקומם וטראגי – למה אנשים צעירים שכל החיים עוד לפניהם מתים, ואחד כמוני שלא מביא תועלת לאיש עדיין חי?
מרגע שהתחילה המלחמה הזו (זאת מלחמה או מבצע? מישהו מוכן להחליט כבר?) הפכתי למכור ליומני חדשות. בעבודה אני מתזז בין גלי צה"ל לרשת ב', בין רזי ברקאי לרפי רשף, ולא מחמיץ כמובן את היומן של יעל דן, או אחד ממחליפיה אם אין ברירה, וכמובן שמכשיר אחד – יש לנו בבית המלאכה חמישה – תמיד מכוון לרדיו חיפה החיוני שבלעדיו איך נדע שיש אזעקה? כשאני מגיע הביתה דבר ראשון אני מדליק את הטלוויזיה ונצמד אליה כמו מכור אמיתי, מקפץ בין שלושת הערוצים הגדולים ומכיר כבר את כל המגישים על פי קולם. מודאג כשהם עומדים על גגות חשופים להפגזות ומשדרים בלי פחד, מעריץ את אומץ ליבם ומתרגש כל פעם שיש פריצת חדשות באמצע תכנית.
ימי שישי הם סיכום של כל השבוע והזדמנות לכתבות קצת יותר מעמיקות – כתבות שיש בהן אווירה ולא רק דיווח על העובדות. והנה היום, בעודי יושב מרותק מול כתבה שסיפרה על האנשים שלא ברחו מקרית שמונה המופגזת ראיתי ראיון עם קיוסקאי אחד שחירף וגידף את נסראללה והודיע קבל עם וטלוויזיה שהמנוול הזה, הרשע הזה, ההומו הזה, לא יבריח אותו מביתו. החלפתי מבט עם מיצי שישב לצידי וכשראיתי איך נפלו פניו לשמע הדברים פרצתי בצחוק – תגובה לא ראויה אולי, ובטח לא הולמת, אבל הצחוק הזה התפרץ מתוכי בלי שיכולתי להתאפק – יכול להיות שירדתי מהפסים אחרי חודש של מתח בלתי פוסק? אני מסכים עם כל החרפות ששפך אותו תושב עקשן של קרית שמונה על נסראללה ומקווה בכל לבי שהעמלק הזה לא שייך לקהילת נושכי הכריות. במחשבה שנייה בטוח שהוא לא, ראיתם איזה סמרטוט מטופש הוא חובש על ראשו? לא יכול להיות שהוא מבין משהו באפנה, נכון?
זהו, החלטתי שאני עם יומני חדשות גמרתי. כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון עד שטלפון מבן זוגי שהודיע לי שהיום הוא לא יגיע הביתה כי יש לו דברים חשובים יותר לבזבז עליהם את שעות החופשה היקרות שלו העיר אותי. להירדם כבר לא הצלחתי אחרי הבשורה הזו אז הלכתי לכתוב. אני שואל את עצמי מתי יקרה משהו שיפסיק גם את ההתמכרות שלי לכתיבה?
קמתי בבוקר אחרי עוד לילה אחד נטול מנוחה וגיליתי שלהקת יתושות צמאות דם בצעו בי את זממן וכולי עקוץ ומתגרד. בעודי בוחן עגומות את תוצאות ההילולה הלילית הבליח מיצי מהמקלחת והודיע לי שהוא החליט. "מה החלטת?" סקרתי אותו, מופתע, כי הוא היה בתחתונים בלבד. בדרך כלל החלטות הבוקר שלו נוגעות לצירוף הרה הגורל של מכנסים חולצה וגרביים שיגבשו את הופעתו לכלל מקשה אופנתית אחת שתצהיר על אופיו, כוונותיו ומצב רוחו. "החלטתי לעזוב חמי, אחרי הטיל שנפל על מת"ם ביום שישי אני פשוט לא יכול עוד."
"אבל בכלל לא היית שם כשזה קרה, היית בסניף בעיר, וחוץ מזה מקום העבודה שלך לא נפגע. אפילו השמשות אצלכם לא נשברו." הופתעתי.
"בכל זאת אני לא מרגיש נוח לחזור למקום הזה, אני מעדיף… אימא שלי אמרה… סבתא שלחה כרטיס…" אחסוך לכם את הקשקשת – הבחור, בעידודה של אימו הלחוצה, החליט שהוא בורח לסבתו המודאגת בלונדון.
נפרדתי ממנו לשלום בצער רב ואיחלתי לו הרגשת בטחון בלונדוניסטן שיש בה רוב גדול של פקיסטנים, הודים וסתם מוסלמים שונאי ישראל, ונסעתי לעבודה כשאני ממשיך להתגרד במרץ. הגעתי לעבודה ושוב אזעקה, רצנו למקלט וגילינו ששוב נסתם הביוב, דווקא היום זה קרה, ותמיד המים מצטברים במקלט כי הוא הכי נמוך.
אחרי שהיה ברור שאין נפילות באזור שלנו וכולם יצאו הסגן רץ להביא סמרטוטי רצפה ודליים ואני השתופפתי באנחה מתחת לכיור והתחלתי להספיג את המים. הוא התחיל לפנות את השירותים, מקלל קללות נמרצות כשגילה שרצפת הבטון מתחת ללינוליאום רטובה לגמרי וגם שם צריך לנגב, ובעוד הוא יוצא לתור אחרי מגב נשמעה שוב אזעקה. אני עייף ומבואס מכדי לספר לכם הכל בפרטי פרטים. די אם אגיד שהיו היום חמש אזעקות שבאו בהפסקות של כמה דקות אחת מהשנייה. זה היה מתיש מאוד בעיקר כשאת רוב זמן האזעקות והציפייה המתוחה לנפילות ביליתי על הברכיים, מתחת לכיור, נאבק במי ביוב מצחינים, מהרהר הרהורים נוגים על חיי ואיך קרה שהם הידרדרו לשפל המצחין הזה.
איכשהו היום המתועב הזה נגמר. מטונף, מזיע ומסריח הגעתי הביתה, חושב בדרך על חיי, שואל את עצמי איך הגעתי עד הלום, למה זה קורה דווקא לי ומה עוד עלול לקרות לי? בדרך חזרה הביתה עצרתי אצל בוריס. לא הייתי אצלו כבר יומיים. מאז שולאדי נסע אני לא יכול להפסיק לדאוג לו. יש בו מין יכולת רוסית כזו לשקוע בייאוש תהומי ולהזניח את עצמו עד לסכנת נפשות ממש. גם אני מתייאש לפעמים, מתעצבן ומתרגז, אפילו נכנס קצת לדיכאון, אבל בסוף זה עובר לי, גם אצלו זה עובר בסוף, אבל זה לוקח לו המון זמן ומצריך אוקיינוסים של וודקה. בן אדם בגילו שלא אוכל כמו שצריך יותר משבועיים, סתם שוכב במיטה, מעשן ושותה בלי לטרוח אפילו להתרחץ זה מסוכן לבריאות, שלא לדבר על הסירחון והלכלוך. אני לא מבין איך אפשר להיות כל כך עצוב עד שלא אכפת לך שאתה רעב ומסריח, אבל ככה זה אצלו, ואני לא יודע מה לעשות חוץ מאשר לבוא אליו מידי פעם, לנקות קצת ולאלץ אותו להתקלח ולאכול משהו. היום יש אצלו אורח שעומד ומדיח כלים בחריצות. זה דניס – בחור צנום ושקט שניקולאי הביא לזולה. כנראה שככה הוא הכיר את בוריס.
"אני לא מצליח לשכנע אותו לקום מהמיטה." הוא לוחש לי ברוסית.
"הוא אכל משהו?"
"כלום. רק שותה ומעשן."
אני מסתובב ובודק מה נשמע – על השולחן במטבח יש פקט טיים בתול, במקרר יש רק קצת לחם וגבינה. הרצפה נקייה יחסית, במזווה אני מגלה המון בקבוקים ריקים מסודרים יפה בארגז קרטון, קופסת קורנפלס וכמה קופסאות סרדינים וזהו, אין פירות ואין ירקות. "האוכל בשבילי, בוריס לא אוכל כלום." אומר דניס ומביט בי בייאוש.
"כמה זמן אתה פה?"
הוא מסמיק ואומר שהגיע במוצאי שבת אחרי שאימא זרקה אותו מהבית. מהשיחה איתו אני מבין שהוא מבלה אצל בוריס די הרבה בחודשים האחרונים, וכשאימא שלו יורדת מהפסים ונועלת לו את הדלת בפרצוף הוא גם ישן כאן עד שהיא נרגעת וקוראת לו לחזור. "אתה ובוריס?" אני נדהם, הוא נראה ממש ילד, לא הייתי נותן לו עשרים, ובוריס שיהיה בן חמישים בחורף תמיד צועק עלי שאני צעיר מידי בשבילו. אין לי שום זכות להתרגז ובכל זאת אני מודה זה קצת מעצבן אותי. אני הולך לחדר השינה, פותח בלי גינוני טקס את החלונות, מכניס פנימה המון אור ושפע אוויר קיץ חם.
בוריס מקלל אותי ברוסית, אבל אני מתעלם. גורר אותו למקלחת בעוד דניס מרחף סביבנו חרד ומבוהל, מפשיט אותו מהבגדים המסריחים שהוא לובש כבר בטח שבוע ורוחץ אותו, לא בעדינות יתרה, עם ספוג וסבון. הוא נאבק קצת, אבל אחר כך נכנע ומניח לי לקרצף אותו ואפילו מרשה לי לחפוף לו את הראש. "עכשיו להתגלח." אני פוקד.
הידיים שלו רועדות מידי ואני מגלח אותו בעצמי ובינתיים דניס הולך לסופר להביא חלב, ביצים, פירות וירקות. עכשיו כשאנחנו לבד ואני מעז לשאול מה הסיפור עם הילד הזה. אני לא שואל למה הוא כן ואני לא, אבל בוריס מבין. "אין לו אף אחד דוצ'ינקה, וגם לי לא, והוא עושה כל מה שאני אומר לו ואתה…"
"גם אני עשיתי כל מה שאמרת."
"רק במיטה, וגם זה לא תמיד, ויש את השוורצע חייה שלך עם הפה המלוכלך…"
"ולאדי ידע עליו?" הוא צוחק ואומר לי לא להיות אידיוט, ומוסיף שדניס מתגעגע לולאדי עוד יותר ממנו. נו, מה לעשות? כל יום לומדים משהו חדש.
אחר כך דניס חוזר, ממיס המון חמאה במחבת ומטגן חביתה עם גבינה צהובה ונקניק. הם אוכלים את זה עם לחם רוסי שוטפים בבירה וצוחקים עלי כשאני מסרב להתכבד. אנחנו מדברים על המצב, המלחמה והפסקת האש, ובוריס אומר שזו הפסקת אש זמנית בלבד ובטח המלחמה תתחדש, אם לא השנה אז בשנה הבאה, ואין ספק שגם סוריה תהיה מעורבת בפעם הבאה.
דניס אומר שהוא לא מתכוון להישאר פה בשביל הסיבוב הבא. הוא מתכנן לברוח מפה ברגע שיגמור את לימודיו במכללה. "למה אתה נשאר פה בכלל?" הוא שואל אותי, "אני לא נותן למדינה הזו עוד עשר שנים."
"וגם זה בקושי." אומר בוריס, "זו מדינה זו? סתם אוסף של משוגעים. כמה יהודים מטורפים מנסים לחיות בתוך ים של ערבים, ובשביל מה? מה הטעם בזה בכלל?"
אני שותק, פעור פה וחסר תשובה נוכח השאלה הזו.
"נו," מתנפל עלי בוריס ברשעות מתוגברת באלכוהול, "כמה שנים אתה עוד נותן למקום הזה לפני שהכל פה מתפרק? אם לא יהרגו אותך תגמור במחנה פליטים עלוב," הוא מתנבא, "למה אתה לא בורח מפה? הרי ההורים שלך נולדו בפולין, אתה יכול בקלות לסדר לך אזרחות פולנית."
כן, זה נכון. סבא וסבתא באו מלודג'. ההורים של אבא שרדו את המלחמה כפליטים ברוסיה, וההורים של אימא – המבוגרים יותר – נשארו בגטו של לודג'. בשנות החמישים, ברגע שהפולנים הרשו ליהודים לצאת הם מכרו הכל, לקחו את הילדים, כמה מזוודות ועלו בלי שמץ היסוס לארץ החמה, הקשה והרעה הזו, מאמינים שפה יהיה טוב יותר לילדים וכאן אפשר יהיה לבנות עתיד בטוח.
התזכורת לעבר הפולני של משפחתי מתיר את לשוני. "ההורים שלי לא עלו מפולין ועבדו כל כך קשה כל החיים כדי שאני אחזור לשם רק כי כאן קצת קשה לפעמים."
"קצת קשה לפעמים?" צוחק בוריס, "זה קצת? חודש שלם ירו עלינו קטיושות, וגם קודם לא ליקקנו דבש. אני לא אומר שתחזור לפולין, יש עוד מדינות בעולם, יש גרמניה, שוויץ, אוסטריה, העולם גדול ויפה ובחור כמוך… אתה תוכל להצליח בכל מקום."
"גם אם לא הייתי נשא, וגם אם לא הייתה לי פה משפחה שאני לא רוצה לעזוב לא הייתי בורח." אני אומר וקם, מרגיש שעורי בוער על גופי. "זה הבית שלי וזו השפה שלי ואני לא רוצה ללכת מפה לשום מקום."
"דוראק." צוחק ממני בוריס, "נעשית כמו הערבים המפגרים האלו עם הצומוד שלהם."
"בסדר, שיהיה." אני אומר בזעף, "ולמה אתה נשאר כאן? למה לא נסעת לגרמניה עם ולאדי?"
"כי הבן שלי, המטומטם, עדיין בלבנון, והבת שלי צריכה אותי, אבל ברגע שהם יהיו מסודרים אני מסתלק מכאן. נמאסה עלי המדינה המפגרת הזו, עם השכנים המשוגעים שלה, והיהודים העצבניים והקשקשנים האלו, והמזג אוויר הזה ו…"
מי שמדבר על יהודים עצבניים וקשקשנים!" אני מתרתח, "ומה אתה? גם אתה יהודי ברוך, למרות שאתה שותה כמו גוי."
"סתום כבר." מתעצבן בוריס שלא אוהב שנוזפים בו על השתייה שלו ומזכירים לו את היהדות שלו, (סבא שלו היה רב, ועד שנפטרה בשיבה טובה אימא שלו הזכירה לו את זה כל הזמן).
"לא רוצה לשתוק. בוא נצא החוצה, תלווה אותי לאוטו, תנשום קצת אוויר, מספיק הסרחת בדירה הזו."
"כן, תצא בוריס. אני אשטוף את הבית ואחליף סדין בינתיים." מפציר דניס, מביט בו במבט של כלב מסור. אנחנו יוצאים החוצה, מטיילים הלוך ושוב לאורך הרחוב. בוריס אומר שדניס ילד טוב, לא מתווכח על כל דבר, עושה מה שאומרים לו ויודע לשתות.
"וחוץ מזה אתה בטח מצליח לנצח אותו בשח בלי בעיות." אני מקנטר אותו.
בוריס צוחק, נפרד ממני בכניסה לבלוק שלו בחיבוק, מבטיח לא לשתות יותר ועולה למעלה. אני עדיין מקנא קצת, אבל לפחות עכשיו אני יותר רגוע כי אני יודע שיש מי שידאג לו ויטפל בו. אני מניח שבשנה הבאה דניס באמת ייסע לחפש את הגורל שלו בחו"ל – אולי עם ולאדי, אולי עם מישהו דומה לו – אבל בוריס כמו שאני מכיר אותו ימשיך לקלל את המדינה ולהשמיץ אותה בכל הזדמנות ובכל זאת ימצא כל פעם תירוץ אחר למה הוא לא יכול לעזוב את הטיוטה של מדינה הזו ויישאר כאן.

החיים חוזרים למסלולם
בבית מצאתי את ליאור עם איזה מתולתל אחד בעל חיוך ביישני נאבקים בשווארמה קפואה, מנסים להפשיר אותה על מחבת שהניחו על הגז. "סליחה." התנצל ליאור, "אנחנו רעבים ואצלי אין כלום. להשאיר לך משהו?"
"כן, בבקשה, ותוסיפו לזה אורז אם תצליחו למצוא אותו אי שם במקרר." אמרתי באנחה והלכתי להתרחץ. עוד כשהסתבנתי הרחתי ריח חשוד של עשן, וכשהתנגבתי היה לי ברור שמשהו בחוץ בוער. התפרצתי החוצה במכנסים קצרים בלבד, חרד לגורל ארוחת הצהרים שלי, וגיליתי שהכל בסדר – השווארמה הסוררת הופשרה, עורבבה באורז ונאכלה וגם לי השאירו מנה יפה בצד. העשן בא ממדורה שמישהו החליט משום מה להדליק בשדה ליד הבית. ניסינו לסגור את החלונות אבל זה היה מאוחר מידי – ענני עשן מסריח מילאו את החלל.
עכשיו כבר הכל קרה לי אמרתי לעצמי בקדרות והלכתי להתמוטט במיטה ואז נשמעה עוד אזעקה שנבלעה ברעש מחריד גגות של רעם מנועי מטוסים מנמיכי טוס. אחרי שהם הסתלקו שמענו נפילות ועד שהתאוששנו מזה הייתה עוד אזעקה ועוד נפילות ו…די! איך לי מושג איך שרדתי את היום הנוראי הזה.
היום אחרי הצהרים הוא חזר סוף סוף הביתה. עייף קצת, מזיע, עמוס כביסה מלוכלכת דחוסה בשני תיקים ובעוד כמה שקיות ניילון. הכל מעורבב בבלגן מבולבל אחד. חיבוק אחד קצר ונוקשה ואחר כך אנחנו מתחילים להתעסק במיון בגדים, ניירות וחפצים. זה הולך לפה, וזה לכביסה, וזה אני מחזיר להורי, ואיפה התיק כלי רחצה שלי, ומה עשית עם זה, ומה עם ההוא, ואיפה לשים את זה, ואת זה?
אני רואה שהוא מתוח מאוד, לחוץ, אוכל מהר, מתקלח, מסתובב חסר מנוחה, מחפש מה לא בסדר, מה עשיתי לא טוב כשהוא לא היה. פתאום הוא חוקר למה לא פתחתי דואר, ולמה לא השקיתי את הגינה, ולמה הרחבה של החנייה מלאה עלים? אני מנסה לתאר איך היה כאן עד היום – האזעקות, הפחד לצאת מהבית, רעש הנפילות, המטוסים שטרפו את שנתי, העייפות והפחד – מסביר לו כאילו הוא איזה זר שהגיע מחו"ל ולא יודע מה הלך כאן. בטלוויזיה כל הזמן מטרטרים על הפסקת האש. רואים אנשים שמתחילים לחזור, יש דיבורים על ועדת חקירה, ועל כן ניצחון, לא ניצחון. בין לבין יש דיווחים על לוויות, פצועים, אנשים חסרי בית, בלגאנים.
אני נדבק מהרגשת הלחץ וחוסר הנוחות שהוא משדר, לא מצליח להירגע לידו. אנחנו מרגישים כמו זרים אחד ליד השני, לא נעים לנו יחד.
"אולי תשב לנוח רגע? בוא נראה טלוויזיה בחדר שינה. אני אדליק מזגן, שב רגע בשקט, לא צריך לסדר הכל ביום אחד."
"לא." הוא מסרב בעקשנות, "אני צריך ללכת לאחותי, וצריך לקפוץ להורים ו…"
"עזוב, תן להם לנשום. שב שנייה, תדבר איתי."
הוא צונח על המיטה ברשלנות חיננית, נשען על מרפק אחד, מביט איך אני סוגר את החלונות ומפעיל את המזגן ופתאום הוא מתפרץ בזעם שאין צורך בכל ההכנות האלו, אם אני רוצה לזרוק אותו שאני אגיד ישר ודי. "לזרוק אותך? מאיפה אתה מביא את זה?"
"קראתי בבלוג שלך."
"אל תדבר שטויות, לא כתבתי דבר כזה בשום מקום."
"כן כתבת. לא הספקתי לקרוא הכל, אבל ראיתי מספיק."
אני מעיר בבדיחות הדעת שלטיפש לא מראים חצי עבודה, מנסה לחבק ולהרגיע. הוא הודף אותי וממשיך לכעוס. הוא כל כך מתאמץ להשתפר ואני בכלל לא שם לב לזה, ובראיון שעשה הבוקר הודיע שלקריה הוא לא מוכן לחזור בשום פנים ואופן. סיפר להם סיפורים על רצון בעבודה ממשית ולא עיסוק בניירת, ועל הקושי להיות רחוק מהמשפחה למרות שהסיבה האמיתית היא אני שנלחץ מכל הסיפור של תל אביב, אבל שום דבר לא עוזר, אני כבר החלטתי שהוא טיפש ולא שווה ו…
"על מה אתה מדבר רוני?" אני מתפרץ לתוך גיבוב ההבלים הזה, מאיפה הבאת את השטויות האלו?"
אני מדליק את המחשב ואנחנו יושבים וקוראים יחד את הפוסט המדובר, מנתחים ומתפלפלים על כל משפט כאילו היה סוגיה בתלמוד. אחרי כמה משפטים הוא מאבד את סבלנותו, קופץ מהכיסא ומטיח את עצמו על המיטה. "זה סתם קשקוש. מה שחשוב זה אם אתה זורק אותי או לא?"
"לא, בטח שאני לא זורק אותך, אבל חשבתי שאתה רוצה ללכת."
"אני אוהב אותך, למה שאני ארצה ללכת?"
"כי…" אני מהסס, למה באמת? "כי אני במקומך הייתי רוצה ללכת."
"למה?" הוא חוזר ושואל כמו הילד המעצבן הזה בפרסומת של קופ"ח.
"מה למה? כי לא כיף איתי, כי בגללי אנחנו גרים פה בחור הזה שלא קורה בו אף פעם כלום, ובתל אביב…"
"בוא אני אגיד לך משהו על התל אביב שלך!" הוא מתפוצץ פתאום בכעס, "זין על תל אביב המתפלצנת הזו עם האוחצ'ות המגעילות שלה, הפלצנות היקרנית שלה, הקשקשת האשכנזית המשעממת העלק ניו יורקית שלה, וכל הגועל הזה של כולם מזיינים את כולם, ובין לבין רק מסתובבים בקניונים, וקונים יותר מידי בגדים, ואוכלים אוכל מגעיל ויקר מידי במסעדות פלצניות, ושותים כל מיני סוגי קפה אידיוטיים בבתי קפה מקושקשים, וכל הזמן רק מדברים ומדברים, וכל אחד מנסה להיות יותר חכם מהשני. זין על כל ההצגות והגלריות המסריחות שלהם, ועל המסיבות המגעילות שלהם שאף אחד לא נהנה שם כי כולם רק מנסים לדפוק פוזות ולהשפיל כמה שיותר אחד את השני ו…"
"בסדר, בסדר, תרגיע. הבנתי, מספיק."
"וחוץ מזה המזג אוויר שם מגעיל, והים מטונף, ואין שם הרים, הכל שטוח ולח ומכוער וחולי כזה, ואני כל הזמן מתגעגע אליך נורא, ולך בכלל לא אכפת ממני, ואתה לא אוהב אותי יותר ו…"
"שתוק כבר! ספר מה היה בראיון?"
"עשו הערכות מחודשת בגלל המלחמה והם נורא מרוצים מהעבודה שעשיתי עד עכשיו ומעריכים אותי מאוד, ואחרי שאני אגמור לארגן שם את המחלקה אני הולך לקורס קצינים, אבל זה ייקח עוד כמה חודשים ואל תכתוב על זה בבלוג כי זה סודי."
"בסדר, ומה עם ההסכם שלנו שאתה לא קורא בבלוג שלי?"
הוא טומן את פניו בחזי. "השתגעתי מגעגועים ונורא דאגתי שאתה ומיצי… ליאור לא היה, ואף אחד לא היה יכול לספר לי כלום… השתגעתי ממש."
"לא חשבת שאתה יכול פשוט לשאול אותי?"
"פחדתי. אחרי הפשלה עם הכסף נורא פחדתי לנדנד לך."
"ואני חשבתי שנמאס לך ממני אז שתקתי."
"אם ימאס לי אני אגיד לך ישר. אני לא מהתל אביבים האשכנזים האלו שצוחקים לך בפנים ואחר כך תוקעים לך סכין בגב."
"נעשית גזעני רוני?"
"כן. למה? מה תעשה לי?"
"תכף תיראה." אני צוחק, מרגיש פתאום קליל, מאושר וחרמן להשחית. המלחמה נגמרה, הוא חזר. החיים חוזרים למסלולם.

טייסים
אתמול דברו כל הזמן בחדשות על הרמטכ"ל דן חלוץ שליצנים חדי לשון החלו לכנותו 'דן חסכן'. "אני לא מבין איך הוא היה יכול להתעסק במניות בזמן כזה?" סמר פרשן אחד נוצות צדקניות.
"ואם לפחות היה מרוויח מהמניות שלו אז מילא, אבל גם התעסק במניות במקום בצבא, וגם הפסיד כסף." התבדח פרשן אחר.
"מטומטמים כאלה." התרגז רוני, והעביר לערוץ המוזיקה. "די כבר עם הקשקשנות הזו."
"אבל רוני, הם צודקים. איזה מין רמטכ"ל זה? והוא אפילו לא מבין מה הוא עשה רע." נסחפתי עם הזרם, וניסיתי לחזור לערוץ הראשון אך לשווא, הוא תמיד משתלט לי על השלט.
"בטח שהוא לא יכול להבין, הוא טייס." אמר רוני בשיווין נפש.
"מה הקשר? הוא קודם כל חייל, לא? מה זה משנה אם הוא טייס?"
"משנה מאוד. טייסים זה משהו אחר, הם חושבים אחרת, מגיבים אחרת, הם כאלו, זה גנטי. לטייסים יש דם קר יותר."
"כן, בטח ויהלום בקצה השפיץ. שטויות!"
"לא, זה לא שטויות חמי. למה אתה חושב שכל כך הרבה חבר'ה מעולים נפסלים בקורס טיס?"
"כי הם לא מספיק טובים."
"לא, הם מעולים, אבל הם לא ייקחו מי שאין לו אופי של טייס."
"מה אתה מדבר שטויות, מה זה אופי של טייס?"
"אופי של טייס זה אופי של אחד ששומע שחטפו לנו שני חיילים ובכל זאת יש לו ראש לדבר עם מנהל הבנק שלו."
"בקיצור, חרא של בן אדם."
"לא, לא חרא. פשוט בן אדם שונה. זה כמו שרוב הגברים מעדיפים שדיים וכוס ורק עשרה אחוז מתרגשים מזין ותחת אז ככה הטייסים, מה שמקפיץ לך את הפיוזים, או מבהיל אותך עד מוות לא מדגדג להם בכלל. בגלל זה הם טייסים. זה לא מרוע, או כדי לעשות דווקא, הם פשוט כאלה. פגשתי המון טייסים מכל הצבעים העדות והסוגים וכולם כאלו, זו לא אשמתם, זה גנטי. זה כמו שאתה, גם אם נורא תרצה להימשך לבחורה לא תצליח אפילו שתראה שהיא יפה וסקסית, ככה גם הם."
"בגלל זה הוא לא מבין מה הוא עשה רע וחושב שכולנו סתם מתרגשים?"
"נכון. הם כולם ככה. אנשים לא מבינים אותם וזו הסיבה ששונאים אותם."
"אתה לא מגזים, מי שונא אותם?"
"כל מי שמכיר אותם שונא אותם."
"אני לא שונא טייסים."
"נו, בטח. כמה טייסים כבר יצא לך להכיר? רק את דן חלוץ, נכון?"
"אהה כן, בעצם נכון."
"ואתה לא שונא אותו?"
"שונא זה מוגזם, אבל הוא מרגיז אותי."
"אמרתי לך, זה לא שהוא בן אדם רע, הוא פשוט טייס. הם נולדים כאלו, זה גנטי, אין מה לעשות נגד זה."

מאפיונרים
סוף סוף מגיעים הסופרנוס. אנחנו מקפידים לצפות בכל פרק של העונה השישית שאמורה להיות האחרונה והטובה ביותר. השעה הזו בשבוע היא אחד הבילויים המשותפים לנו ששנינו אוהבים.
שוכבים על המיטה שלנו ערומים, הראש נשען על הכרית, הרוח הקרירה של המזגן ישר בפנים, הרגלים שלובות. מתלטפים קצת מתחת לפיקה, מחליפים דעות על העלילה והדמויות, וברגע שהפרק נגמר מכבים את הטלוויזיה ומתפנים להתעסק בעצמנו.
הפעם זה היה שונה. הפרק של אתמול עסק בויטו שהתגלה פתאום בסוף הפרק הקודם רוקד לו להנאתו במועדון הומואים. בפרק הזה הוא בורח מהבית, עוזב אישה וילדים, משאיר מאחוריו קריירה מאפיונרית משגשגת וחברים שזוממים לגמור אותו בגלל הבושות שעשה להם. כשהם שומעים שהוא מעדיף למצוץ זין הם בכלל מתחרפנים מזעם. אפילו טוני הבוס שכאילו נולד מחדש אחרי שהחלים מהפציעה האנושה שלו אומר לפסיכולוגית שלו ששואלת מה בעצם הבעיה שויטו ביצע חטא ומגיע לו עונש.
"אחרי הכל אני קתולי מאמין." אומר טוני בקול רציני, כאילו שמציצת זין תמימה שלא מזיקה לאיש גרועה יותר מהרציחות, הסחיטות, הגניבות ומכירת הסמים שהוא מתפרנס מהם.
רוני שמחבב מאוד מאוד את הסדרה הזו ומתחבר לאווירת המצ'ואיזם הנודפת ממנה (אותי זה מרגיז קצת לפעמים. אני מעדיף את הנשים שבחבורה ובעיקר את כרמלה המלכה ששווה פי אלף יותר מבעלה וחבר מרעיו) שותק הפעם שתיקה רועמת נוכח נאומי השטנה כנגד הומואים שנשמעים מפי גיבוריו. הוא שוכב לצידי קפוא, מהדק את כף ידי לחזהו, בקושי נושם ורק עיניו מתרחבות בצער ככל שהרשת מתהדקת יותר ויותר סביב ויטו הגולה מביתו על לא עוול בכפו. "הנה, הלך החלום שלך להיות מאפיונר איטלקי." אני מתבדח קצת כדי לטהר את האווירה הכבדה. "מילא, אם אני ויתרתי על מג"ב ועל קריירה במשטרה אז גם אתה יכול לוותר קצת."
"מצחיק מאוד." אומר רוני במורת רוח ומכבה בחטף את הטלוויזיה. "אני לא יודע למה התלהבתי כל כך מהסדרה הזו, העונה האחרונה ממש דפוקה."
הוא מסתובב על צידו, נצמד אלי מכף רגל ועד כתף. "שמעת מה הם אמרו?" הוא שואל, "ראית איך הם דיברו עליו? מה הוא עשה להם רע? הוא היה חבר שלהם כל כך הרבה שנים, מה אכפת להם מה הוא עושה במיטה ועם מי? איזה זבלים!"
"רוני די, זו רק סדרה וזה באמריקה, אל תיקח ללב."
"טוב, בסדר. אני לא לוקח ללב." הוא אומר בקול אומלל שמעיד על ההפך ודוחה את הליטופים שלי בטענה שהוא עייף, אבל מתעקש שאחבק אותו חזק לפני שהוא נרדם.

40. קבוצת תמיכה

בדרך כלל דייב – המנחה של הקבוצת תמיכה שלנו – לוקח כמה שבועות חופש כל קיץ ונוסע לארה"ב לבקר את הוריו. גם השנה הוא יצא כרגיל לחופש שממש במקרה התחיל כמה ימים אחרי שהחלה המלחמה.
אני חושב שגם אם הוא היה נשאר בארץ היינו צריכים לבטל את הפגישות כי רוב חברי הקבוצה התפזרו בכל הארץ, רק פזי גולן ואנוכי נשארנו בבית.
כולנו מדברים זה עם זה בטלפון מידי פעם, או מחליפים מיילים, ואני יודע איפה כל אחד ומה נשמע עם כולם. הקשר הזה הוא מעין תחליף לפגישות השבועיות שלנו.
הבוקר פזי מתקשר ומודיע לי בדרמטיות שגולן קיבל צו שמונה.
אני מתחיל לצחוק כמו דביל. "מה צו שמונה? הוא נשא."
"אבל אף אחד בצבא לא יודע על זה. הבוקר הוא קיבל צו שמונה ועוד מעט הוא יוצא." אומר פזי בקול רועד מעט. גולן לוקח ממנו את הטלפון, מבקש ממני לא לדאוג ומספר לי שהוא סך הכל טבח בצבא והוא יהיה באיזה מוצב עורפי, ופזי סתם דראמה קווין.
"האמת שכבר אי אפשר לדעת איפה יותר מסוכן, בעורף או בחזית." אני אומר בניסיון להרגיע את עצמי יותר מאשר אותו.
"הכל יהיה בסדר, אני סך הכל טבח." חוזר ואומר גולן, "אבל פזי לחוץ, תשגיח עליו, בסדר?"
"בטח." אני מבטיח, ומזמין את פזי לבוא אלי לפיצה המסורתית של יום שישי בצהרים.
במשך היום מתקשרים גם מולי ודובי שחזרו מנדודיהם במרכז הארץ, וגם הם שמחים לבוא. הם קצת מאוכזבים לשמוע שרוני לא יגיע הביתה בסוף השבוע הזה, אבל מתנחמים בכך שליאור ומיצי יצטרפו אלינו.
ואז, הפתעה הפתעה, דייב מתקשר שהוא בארץ, חזר עוד אתמול עם מלאי של גבינות ויין והוא מזמין את כולנו לבילוי של יום שישי בערב. "לא יכולתי יותר לסבול להיות בחו"ל, נורא נורא דאגתי." הוא אומר, "אז עליתי על מטוס וחזרתי הביתה."
"ההורים שלך לא התחרפנו לגמרי?"
"לגמרי." הוא צוחק, "אבל אמרתי להם שאני מעדיף להסתכן בזה שאולי תפגע בי קטיושה בארץ, מאשר להישאר במיאמי ולקבל התקף לב מרוב דאגה."
בערב אנחנו נוסעים אליו הביתה. אני אוהב לבקר אצלו. יש לו בית יפה עם גינה מטופחת בישוב צפוני ירוק ששוכן קרוב מאוד לרמת דוד. על כוסית יין משובח (ככה כולם טוענים, אני לא שתיתי, רק אכלתי עוגת גבינה) אנחנו מקיימים מעין קבוצת תמיכה מאולתרת – מספרים על מה שעבר עלינו בתקופת המלחמה, רבים קצת על פוליטיקה, מותחים ביקורת על הממשלה או משבחים אותה, ופתאום, בלי שום אזהרה מראש, שומעים בומים חזקים מאוד. ממש ממש חזקים. בהתחלה חשבתי שזה מנועי מטוסים אבל לא, אלו נפילות, והן נורא קרובות.
עד שאנחנו מצליחים לקלוט מה קרה זה כבר נגמר. מדליקים מהר טלוויזיה ורדיו שממשיכים בשידורים המטופשים של יום שישי בערב כאילו כלום, ורק אחרי רבע שעה מואיל הרדיו לספר לנו די באדישות שהיו נפילות במרחב העמקים.
"יימח שמו של הפאקן נאסרללה הזה!" אומר פתאום דייב בזעם מאוד לא אפייני לו ומטיח אגרוף קמוץ בשולחן כאילו זה לא היה הוא שביקר קשות את מדיניות הממשלה רק שעה קודם וכעס על התגובה המוגזמת של צה"ל ועל ההרס שעשו בבירות. "יימח שמו וזכרו של העמלק הזה, שימות במהרה בימינו אמן." הוא אומר בכעס נוראי שעושה רושם מפחיד עוד יותר אצל אדם רך ועדין כמוהו.
"אמן." אנחנו מסכימים איתו ונוסעים הביתה. בדרך כולם שותקים חוץ מפזי שלא יכול להפסיק לדבר על גולן הדביל שהסכים ללכת למילואים כמו איזה אוויל, ועל פיקוד העורף הדפוק שלא הפעיל את האזעקה דווקא כשהיה צריך, ועל כמה שהוא שונא את חודש אוגוסט בארץ ו…
"שתוק כבר פזי." מתחנן דובי, "נו די כבר, הראש מתפוצץ לי." פזי מתנצל, מבקש סליחה וסותם סוף סוף.
בבית אנחנו מוצאים את ליאור בסכסוך מר עם מיצי שמסרב בכל תוקף לצאת מהבית ולנסוע למסיבה בחיפה. גם סשה הקטן ומולי מודים שממש לא בא להם לחגוג, וליאור מתרגז וקורא להם פחדנים. הוויכוח נגמר ברגע ששוב נשמעת אזעקה – פעם ראשונה שיש אזעקה בשעה כל כך מאוחרת בלילה. הפעם אין נפילות, אבל זה לא משנה – אין מצב שמישהו יצא למסיבה עכשיו. ברור שבליל שישי הזה נשאר בבית מול הפרשנים בטלוויזיה ונתבאס. "הכל אני יכול לסבול, רק לא את ההלוויות." אומר מיצי בקול רועד, "כשהם מתחילים לספר כמה הבחור שנהרג היה יפה ומוכשר ומקסים, וכולם בוכים, אני נגמר. אני פשוט לא יכול לסבול את זה."
"אתה צודק." אומר ליאור ומכבה את הטלוויזיה באמצע נאום רווי דמעות של אחותו המתאבלת של אחד הנופלים. זה לא פטריוטי וזה אולי מגעיל מצידנו, אבל אף אחד לא עוצר בעדו, ואני אישית מרגיש הקלה. בהסכמה הדדית אנחנו מארגנים לנו מעין זולה בסלון אצל ליאור, פורשים מזרונים על הרצפה, שמים מוזיקה שקטה, משאירים את הטלוויזיה מרצדת בלי קול בפינה ומנסים להירגע. בהתחלה אנחנו רק מקשקשים קצת, מספרים בדיחות על המצב ואז מגיעים עוד כמה חבר'ה מהקריות עם בקבוקי וודקה וליאור שולף נרגילות וסיגריות עם חשיש.
פזי ואני מחליפים מבטים ופורשים חרש לדירה שלי. "לא שלגולן יהיה אכפת במיוחד." אומר פזי, "הוא אפילו אמר לי שאני אשתדל לעשות חיים גם במקומו, אבל אני פשוט לא במוזה היום, תגיד גם אתה פחדת חמי?"
"זה קרה כל כך מהר שלא הספקתי לפחד, אבל אחר כך כמעט השתנתי בתחתונים מרוב פחד." אני מודה, נותן לו כלי מיטה נקיים בשביל הספה בחדר האורחים והולך לכתוב מהר מה קרה לפני שיקרו עוד דברים שישכיחו ממני את אירועי הערב.

בוכה בשידור ישיר
היום תכננתי לכתוב על הקורבנות העקיפים של המלחמה הזו. על מיצי שהמצב שלו שוב הדרדר, על הבלגנים שקורים אצל ליאור בסופי שבוע, ומה שהכי כואב לי – המצב של בוריס ששוב התרסק כולו בגלל ולאדי שהחליט להישאר בגרמניה לתמיד (ולאדי אומר שזה בגלל שנמאס לו מישראל והמלחמות שלה, אבל ציפור קטנה לחשה לנו שיש לו כבר מישהו אחר, הרבה יותר צעיר ממנו), ובגלל זה בוריס הפגוע משוטט שיכור במרכז הריק למחצה של הקריה ומתנהג כמו אידיוט.
ובצהרים פתאום עלתה ביומן של יעל דן הכתבת הדס שטייף ובקול חנוק סיפרה על האסון ליד בית הקברות של כפר גלעדי, ואחר כך נתקה באמצע את השיחה כדי לא לבכות בשידור ישיר, ושוב חזרה לשידור והמשיכה לדבר למרות שהיה ברור שהיא בהלם ועדיף שתלך להירגע במקום להתרוצץ בקרית שמונה המופגזת.
בעוד אני מנסה להבין תוך זפזופ פראי בין התחנות השונות אם מדובר במילואימניקים או בחיילים הייתה אזעקה, ועד שהתכנסנו כולנו במקלט – כולל אישה אחת בהריון עם שני ילדים קטנים שנקלעה ממש במקרה למקום ומצאה מחסה בבית המלאכה שלנו – הייתה עוד אזעקה. הבוקר עוד דברו על הפסקת אש והסכמים, והנה שוב. חזרתי הביתה נרגז ומתוח ומצאתי את מיצי יושב על המיטה שלי וצופה בטלוויזיה. "ליאור הלך בבוקר ומאז היו שלוש אזעקות והייתי לגמרי לבד." סיפר לי ושפתיו רטטו, "שמעת מה קרה בכפר גלעדי חמי?"
"כן, שמעתי. אני הולך להתקלח."
נכנסתי למקלחת ואז קרה מה שחששתי ממנו מאז החלה המלחמה – פתאום נשמעה אזעקה. מזל שזה קרה שנייה לפני שהתחלתי לחפוף ראש. בדרך כלל אני די מתעלם מאזעקות, אבל שמעתי מן בום מפחיד שהיה נורא קרוב, ומה שיותר מפחיד – שקט גמור מצד מיצי שעד היום היה חוטף פטפטת אחרי אזעקות. כרכתי סביבי מגבת ונוטף מים רצתי החוצה מגלה שמיצי נעלם. בדיקה קצרה העלתה שהוא בחדר הארונות, יושב על הרצפה – זה היה הבום ששמעתי – ידיו כרוכות סביב ברכיו והוא מתנדנד הלוך ושוב כמו ילד אוטיסט.
הוא כבר עשה את זה קודם, אבל הפסיק אחרי שניערתי אותו קצת, הפעם גם ניעור וחיבוק ותחינות לא עזרו. תוך כדי מאבק איתו שיקום ויצא מחדר הארונות הצר והמחניק נפלה לי המגבת ונשארתי ערום ורטוב. לא הייתי שם לב לזה לולא ליאור שהתפרץ פתאום לחדר השינה שלי, מגלה אותי נאבק במיצי ומנסה להשכיב אותו על המיטה כשאני ערום לגמרי. רק לי יכולים לקרות דברים מטופשים כאלו.
"מה אתה עושה?" הוא צרח עלי, "תעזוב אותו!"
"אני מנסה להרגיע אותו. אתה לא רואה באיזה מצב הוא? למה עזבת אותו לבד?" צרחתי עליו חזרה.
"כי הייתי צריך ללכת לעבודה, ולמה אתה ערום?"
"כי האזעקה תפסה אותי במקלחת." ניסיתי לכרוך את המגבת סביב מותני, לא בהצלחה גדולה בגלל מיצי שהפסיק, תודה לאל, להתנדנד וניסה לחבק אותי. ליאור הפסיק לצעוק ועזר לי להשכיב את מיצי על המיטה ולעטוף אותו בשמיכה. הוא רעד כולו למרות שהיה די חם בחדר, וכל הזמן ביקש שלא נעזוב אותו לבד. "אני רק הולך שנייה להתלבש." התחננתי אליו, "הנה ליאור שומר עליך."
שמתי עלי מכנסיים קצרים, נשכבתי לידו וחיבקתי אותו. בינתיים ליאור קפץ לדירה שלו והביא ואליום. אחרי שמיצי לקח את הכדור ושתה מים הוא נרגע קצת, ואנחנו שכבנו משני צידיו (הוא התעקש שלא נעזוב אותו עד שיירדם) ורבנו. כעסתי על ליאור בגלל המסיבה הפרועה שהוא ארגן ביום שישי בדירה שלו ונזפתי בו שהוא לא היה צריך לתת למיצי להשתתף שוב בדבר כזה. ליאור התגונן שזה לא היה מאורגן אלא ספונטאני, וחוץ מזה לטענתו מיצי בכלל לא השתתף במסיבה אלא הסתגר בחדר השינה וישן שם לבד. "אבל בשביל מה אתה צריך את הבלגנים האלו בכלל?" התרגזתי.
"כי זה כיף! זה מרגיע אותי. מה עוד יש לי לעשות? לשבת ולפחד שתיפול עלי קטיושה?"
"ולמה עזבת אותו לבד?"
"הלכתי לעבוד חמי, אני צריך לחיות ממשהו, בדיוק כמוך וכמו פזי."
"צריך לשלוח את מיצי חזרה להורים שלו." אמרתי בתוקף לליאור, "או שבסוף תמצא גם אותי יושב לידו בחדר ארונות מתנדנד כמו אוטיסט."
"לא רוצה הביתה!" צעק מיצי.
"אתה לא יכול להישאר כאן יותר מיצי." ניסה ליאור לדבר על ליבו, "האזעקות האלו רק מזיקות לך, אין לך קרובים או חברים בתל אביב?"
מיצי התחיל לבכות וביקש שלא נגרש אותו. הניסיון לדבר על ליבו בהגיון ולהסביר שאנחנו לא מגרשים אותו אלא רוצים להגן עליו, ושבין כה וכה אין לו מה לעשות פה כי אין לו עבודה והוא נטרף מלשבת סתם בבית לא עלה יפה. "אני לא רוצה ללכת מפה." הוא אמר בעקשנות, לקח את היד שלי ושם אותה על החזה שלו, בדיוק מעל הלב, "אני אשאר פה וחמי ישמור עלי." הצהיר ונרדם.
החלפתי מבט מיואש עם ליאור. "אולי, אם הוא מרגיש יותר בטוח אתך, עדיף שהוא יישאר כאן?" שאל ליאור בהיסוס.
"אתה לא רציני?"
ליאור משך בכתפיו, אמר שהוא מת מרעב והסתלק, מבטיח להביא לי משהו לאכול אחר כך, ואני הלכתי לחפוף את הראש. האמת שזה ממש מצחיק שדווקא אני גורם למישהו להרגיש בטוח, תזכירו לי לצחוק מזה אחרי המלחמה.
***
אחרי הנפילות של יום שבת אליס נשברה, לקחת את הילדה ונסעה שוב לנתניה, לאחותה הגדולה. דני סירב לבוא והפעם לא היו ויכוחים ולא צעקות, לא רוצה, לא צריך, תישאר בהשגחת ג'קי – בדיחה עצובה כי ג'קי בקושי שם לב אם הילד נושם.
בקיצור, שוב אני נשאר עם הילד, רק שהוא כבר לא ילד, הוא מתבגר בן ארבע עשרה – מרדני, סוער, מתפוצץ מהורמונים, חוצפן עם התנגדות עיקשת לסנדלים, לספרים ולמסרק. צורך ללא הרף שטרות של עשרים ש"ח ובעל מלאי קללות מביש שכולל את המילים דרעק ואשכנזי שהוא מבטא בצורה שקשה לתאר ובלתי ניתן לשכוח.
ואין לי אפילו למי להתלונן כי אני פחות או יותר אחראי על חינוכו בשנים האחרונות. מדאיג אותי מאוד שרוב הזמן אין לי מושג לאן הוא נעלם, על מה הוא מבזבז כסף ועם מי הוא מדבר כל הזמן בטלפון, ובכל זאת אני אוהב אותו בלי שום תנאי ומקבל אותו כמו שהוא למרות שהוא משגע לי את השכל לאחרונה.
"אני עם חברים." הוא אומר בקוצר רוח כל פעם שאני מנסה לברר איפה הוא ועם מי הוא מסתובב, ולפני שאני מספיק לנסות לשאול פרטים שוב הטלפון מצלצל.
אני מתחיל לתעב את צליל הטלפון הזה שפורם את מחשבותיי ומצלצל תמיד כשאני מצליח סוף סוף להירדם. החיבה למכשיר השטני הזה ולתאום הקטן והערמומי שלו – הטלפון הסלולרי – משותפת לרוב האנשים שאני מכיר. בין אזעקה לאזעקה העולם סביבי מצלצל, שר, מזמר ומקפץ לקצב הרינגטונים.
רק הבוקר התחיל פתאום הנייד של הסגן לפזם את אגם הברבורים במין ביצוע אלקטרוני מזעזע שגרם לכולם לצחוק מפני שהסגן שלנו הוא בחור בריא בשר ובנוי לתלפיות והצרצור הענוג הזה פשוט לא הולם אותו. בעוד הוא נאבק לשלוף את המכשיר הסרבן מכיס מכנסיו ההדוקים (מאז המלחמה הוא טוחן בורקסים כאילו אין מחר) הוא האשים את אשתו שכל הזמן משנה לו את הצלצול בנייד.
דני עושה לי אותו הדבר. אחרי שריסק בפעם החמישית את המכשיר שלו ג'קי סירב לתקן אותו שוב ולכן הוא השאיל ממני את המכשיר שלי, ומיד התחיל להתעלל בו – שינה לו את הפנל, את הטפט, את הצלצול ואת ההגדרות ואם לא די בכך גם חיבר לו שרשרת כאילו היה כלב. היום, אחרי ששוחח ארוכות עם מישהי – שיחה רצופת צחקוקים – הוא הודיע לי שהוא רוצה לצאת עם החבר'ה. רק דקה קודם נפלו טילים על חיפה ופתאום הוא רוצה לצאת? "אני לא חושב שזה רעיון טוב." אמרתי, מנסה להיות תקיף, אבל הוגן. דני התרגז ואמר לי שאני לא מחליט עליו, שאני לא אבא שלו, ושהוא יעשה מה שמתחשק לו.
"אתה צודק שאני לא אבא שלך." הסכמתי איתו, "אבל אני מבקש שלא תצא היום. אני אדאג לך מאוד, ולדעתי זה לא רעיון טוב לצאת מהבית בזמנים כאלו."
"אתה כזה הומו." התרגז דני, "וגם אשכנזי." הוסיף בהתגרות.
"יכול להיות, אבל בכל זאת אני מבקש שתישאר."
"גם פה יכולה ליפול קטיושה." מחה דני, ובצדק. "חשבת על זה שגם אנחנו יכולים לחטוף?"
למזלי לא הייתי צריך לחשוב על תשובה כי הנייד שלי צלצל. דני חטף אותו מידי צועק שזה בטח בשבילו וכרגיל הוא צדק, זה היה בשבילו.
כולנו – שלושה מבוגרים – הבטנו בו בדריכות בעוד הוא מקשקש בטלפון, ממתינים עד שהוד מעלתו יסיים לדבר ויודיע לנו איך ייפול דבר. אם הייתי מתנהג ככה בגילו אבא שלי היה מוריד לי את האוזניים, ובצדק.

אני טמבל?
למרבה המזל גם ההורים של "החבר'ה" החליטו שלצאת היום זה רעיון רע ודני ויתר והזמין את פזי ללכת איתו לשחק במחשב, "ואני רוצה שתזמין פיצה."
"אני בדיאטה מאמי." אמר פזי והביט בעצב בכרסו העגלגלת.
"אז בשבילך תזמין דיאט קולה." התחצף הילד.
"הוא יאכל לבד פיצה משפחתית שלמה?" התפלא מיצי.
"אני בטוח שפזי יעזור לו קצת למרות הדיאטה." צחקתי, "אבל כן, הוא אוכל המון בזמן האחרון."
"לא רואים עליו כלום." נמלא מיצי קנאה.
"אני בטוח שגם אתה בגילו יכולת לאכול כל מה שהתחשק לך."
"לא, האמת שלא, תמיד הייתי שמנצ'יק ופחדן, ושום דבר לא השתנה מאז." אמר מיצי בקול נוגה.
אני שונא שהוא נעשה דכאוני כזה. "מיצי בחייך…"
"אני יודע שאני עולה לך על העצבים ואתה רוצה שאני אסתלק." סח מיצי בעצב, "אבל אני מבקש ממך חמי, נורא חשוב לי לפחות הפעם לא לברוח."
"למה אתה מתכוון? מתי ברחת?"
הוא משך בכתפיו, "אני בורח כל החיים. ברחתי מהצופים כי פחדתי מהטיולים, וברחתי מהצבא באמצע הטירונות כי היה לי קשה עם הפקודות, וברחתי מהלימודים כי היה לי משעמם, וברחתי ממך אל עומר כי לא העזתי להתמודד עם רוני, לפחות עכשיו אני לא רוצה לברוח מהמלחמה."
"להתמודד עם רוני? למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון לזה שהייתי צריך לנסות להילחם עליך ולא לוותר לו ככה."
"מיצי בחייך… בוא לא נכנס שוב לסיפור העתיק הזה."
"אתה פחדן עוד יותר ממני, אתה יודע שמגיע לך משהו טוב יותר מהערס הקטן הזה שבוגד בך כל הזמן, ומשום מה אתה מתעקש להמשיך איתו למרות שהוא סתם… סתם אפס."
"אל תדבר עליו ככה, הוא לא אפס. אף בן אדם הוא לא אפס."
"הוא בקושי קורא משהו, הוא לא מעריך אותך בכלל, הוא צוחק עליך שאתה תולעת ספרים ושאתה כותב סיפורים, והוא בוגד בך על ימין ועל שמאל." ניסיתי להסביר למיצי שרוני צעיר מאוד, שהוא יצא רק עכשיו מהארון ושהוא נמצא כעת בשלב הזה שעובר כל אחד שיוצא מהארון ורוצה לזיין כל דבר שזז.
"התירוצים שלך פשוט פתטיים." מסנן מיצי בבוז.
"גם אני עברתי תקופה כזו וגם לך היה שלב כזה בחיים." אני מזכיר לו.
"לא. לי היה שלב של התמוטטות עצבים, הזדיינתי ועשיתי סמים כי הייתי מחורפן, אבל רוני סתם מאצ'ו חרמן שלא מסוגל לאהוב אף אחד חוץ מעצמו."
"אני חושב שאתה לא מכיר אותו כמוני. הוא כן אוהב אותי."
"באמת? אז למה אתה תמיד לבד? איפה הוא אם הוא אוהב אותך כל כך?"
"אתה יודע שהוא בבסיס."
"אם אני הייתי חבר שלך אז…"
"אבל אתה לא חבר שלי מיצי, אני עם רוני. די כבר, אל תציק לי."
"אתה כזה מטומטם!" מתרגז מיצי והולך לליאור, משאיר אותי לבד, תוהה למה רוני מתקשר אלי כל כך מעט לאחרונה ולמה כשאנחנו מדברים הוא כל כך קר ורשמי, ולמה אני לבד כל כך הרבה זמן, ואם יש לי זכות לדרוש ממנו שיעזוב את הצבא כדי שנוכל להיות יותר יחד, ובעיקר אני שואל את עצמי עם מיצי באמת צודק ואני מטומטם?
האדם היחיד שאני יכול לשאול אותו את השאלה הזו הוא בוריס שנאבק עכשיו בשדים הפרטיים שלו. לא הוגן להפיל עליו את הצרות שלי, אבל אני מרגיש כל כך מוטרד וחסר מנוחה. הוא מהווה בשבילי דמות אב וגם יזיז מיתולוגי, אני חייב לדבר איתו ויהי מה. נסעתי אליו עם האופניים שלי, נהנה מקרירות הערב וממיעוט התנועה. יש גם צדדים חיוביים למלחמה הזו. בוריס שוב הזניח את הבית. הייתה ערמת כלים בכיור, השולחן במטבח היה דביק והאוויר בדירה הקטנה שלו הסריח כאילו לא פתחו שם את החלונות כבר הרבה זמן. בוריס ישן על הספה שלמרגלותיה ניצבו בשורה ישרה חמש פחיות בירה ובקבוק וודקה ריק למחצה. בגלל המלחמה לא נפתח קורס הקיץ במכללה שהוא מלמד בו כל שנה, ועכשיו אין שום דבר שיעסיק אותו כדי שיוכל להפסיק לחשוב על ולאדי שעזב אותו ומצא לו גבר אחר, צעיר יותר, ועל הבן שלו שקיבל צו שמונה בשבוע שעבר, ועל הבת שלו שבעלה שוב מובטל. אני והשטויות שלי זה הדבר האחרון שהוא צריך על הראש שלו.
שטפתי כלים, מנסה לעשות את זה בשקט, ואחר כך ניגבתי את השולחן והלכתי למלא דלי מים לשטוף את רצפת המטבח. זה לא שאני כזה עקרת בית מסורה, אבל המטבח שלו התחיל להוות מפגע תברואתי. "לא יעזור לך כלום, גם אם תעשה חלונות ותריסים אני לא מסכים להיכנע לתאוות השפלות שלך." אמר פתאום בוריס שצץ לפתע במטבח. לפחות הוא מתלוצץ, גם זה לטובה. לפעמים הוא קם עם כאב ראש ומקבל מצב רוח איום.
"אל תדרוך לי על הרטוב." פקדתי עליו, "לך להתקלח, עוד מעט אני בא לבצע בך את זממי."
בוריס צחק והלך להתקלח. סיימתי מהר את השטיפה ופלשתי למקלחת. "לך מפה ילד." הוא ניסה לגרש אותי, אבל אני התעקשתי, או שאולי הוא לא התעקש מספיק?
נשארתי איתו במקלחת והוא הרשה לי לנגב אותו ולהגניב כמה נשיקות על עורפו וכתפיו, אבל לא יותר מזה. ניסיתי גם לחבק אותו, אבל הוא לא הסכים.
מזמן לא ראיתי אותו כל כך עצוב. "בבקשה ברוך," ביקשתי, זה השם העברי שלו וככה אני קורא לו כשאנחנו לבד, "תן לי לפנק אותך קצת, מגיע לך."
"לא נכון, אני זקן שמן ואתה ילד." הוא אמר ודחף אותי.
"בן אדם בן חמישים הוא לא זקן." התעקשתי, "לא הרגשת זקן לפני חמש שנים כשהכרת אותי, למה אתה אומר עכשיו שאתה זקן? אתה נראה בדיוק כמו אז וההפרש ביני לבינך לא השתנה." הוא צחק ואמר שאני ילד יפה וטיפש ואחרי שהוא ויתר עלי פעם אחת הוא לא מסוגל לעשות את זה שוב, והלך להתלבש.
אחר כך סיפרתי לו על מיצי ושאלתי אם לדעתו אני מטומטם. "כולנו מטומטמים בנושא הזה." אמר בוריס בקול קודר.
"אבל אתה חושב שאני ורוני מתאימים? שאני צריך להישאר איתו?"
"רק אתה יכול לענות על השאלה הזו, רק אתה יודע מה באמת קורה בינך לבינו."
"רוצה להצטרף אלינו למיטה כדי שגם אתה תדע?" אמרתי, קצת בצחוק וקצת ברצינות.
"השתגעת? שעה אחת עם השוורצע חייה שלך ואני מקבל התקף לב." הצטחק בוריס, "הוא באמת אוהב שלישיות?" חקר, ופתאום נראה קצת פחות עצוב.
"כן, הוא אוהב את הקטע הזה וגם… גם כל מיני דברים."
"אני לא מאמין, אתה מסמיק." בוריס נישק אותי על המצח ואמר שלא יעזור לי שום דבר, אני לא אצליח לפתות אותו, ושאלך הביתה כבר.
"כדי שתוכל שוב לשתות? אתה הורס את הבריאות שלך בוריס. אתה לא יכול להזמין איזה חבר כדי שלא תהיה לבד?"
"יותר טוב בשבילי להיות לבד עכשיו חמי, לך הביתה חמוד, אני אהיה בסדר."
"בתנאי שתיתן לי נשיקה." התעקשתי להציק. בוריס הניח יד על עורפי וקיוויתי שהוא ינשק אותי כמו שהיינו מתנשקים פעם, נשיקה חזקה וטובה שהייתה גורמת לברכיים שלי לרעוד, אבל הוא נישק אותי על הלחי כמו דוד טוב וזרק אותי החוצה. אני יודע שעד הבוקר הבקבוק שנשאר ליד הספה שלו יהיה ריק וגם מחר הוא יישן עד הצהרים וישתה כל הלילה. מה אני יכול לעשות? הוא בן אדם מבוגר והוא עקשן. אני לא יכול להציל אותו מעצמו אם הוא לא רוצה לשתף פעולה. עליתי על האופנים ונסעתי הביתה לישון. במיטה מצאתי את רוני, ערום ומנומנם.
"מה אתה עושה פה?" התפלאתי.
"אני גר פה, שכחת?"
"איפה כולם?"
"פה ושם. לא יודע ולא אכפת לי. איפה היית?"
"אצל בוריס."
"מה שלומו?"
"חרא."
"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות?"
"לא חושב."
"אם זה יעזור לו שתזדיין איתו אז לא אכפת לי."
"באמת יפה מאוד מצדך, אז בבוריס אתה לא מקנא?"
"לא. בכולם כן, אבל בו לא."
"אני בחיים לא אבין את הראש שלך כושי."
"כי אתה טמבל, בוא הנה." הוא מושך אותי למיטה, מנשק אותי על פי נשיקה חזקה שגורמת לברכי לרעוד, אוהב אותי ואחר כך נרדם בזרועותיי.

תחזור אחרי המלחמה
הבוקר כבר לא יכולתי יותר להתחמק, הוא התעקש כמו שרק הוא יודע (בקטעים האלו הוא ממש פולני היסטרי) והוריד אותי בפתח קופת חולים לפני שנסע לבסיס, מורה לי לעשות כבר את הבדיקות האלו. הרגל שלו אגב ממש בסדר, כנראה שהרופא הטורקי טעה והרצועה לא באמת נקרעה ובקרוב מאוד הוא יפטר מהגבס. נכנסתי לסניף הצנוע שלנו שהפך לסניף מוקדי עם ספר ביד אחת, ערמה של טפסי בדיקות מחוברים למבחנה ביד השנייה וכאב ראש שאני חוטף מיד כשאני מריח את הריח המגעיל הזה שיש בכל סניפי קופ"ח בעולם – ריח של פחד, חולי, דאגה ועצבנות.
הספסלים מול חדר האחות היו מלאים עד אפס מקום בקשישים חמוצי סבר. אני ואימא מודאגת אחת שאחזה בידו של ילד שמנמן היינו היחידים שהורידו את מפלס הגיל. האימא סיפרה לקשישים הספקנים סיפור קורע לבבות על עוד תור במרפאה בחיפה שהיא חייבת להגיע אליו עוד הבוקר. הם לא ממש התרשמו, אבל מצד שני לאן היה להם למהר? לפחות בקופ"ח יש מזגן וחברה נעימה, אז הם ויתרו לה והיא נכנסה לפני כולם עם השמנמן שלה. לי לא היה סיפור משכנע לספר ולכן המתנתי עם הספר שלי על ספסל המתכת הנוקשה עד שהאחות ג'ניה הציצה החוצה ושאלה אותי אם אני חירום. "לא, מה פתאום? זו סתם בדיקה שגרתית. אני מרגיש מצוין."
"אז תחזור אחרי המלחמה." פסקה ג'ניה ופנתה לחקור את היושבים לידי אם הם חירום או סתם בדיקה רגילה. לא יודע מה הם ענו, טסתי החוצה כמו אסיר שנמלט מצינוק ומיד התקשרתי לסגן שאישר לי בחוסר רצון לקחת יום חופש כי המנועים של בנטל – שהיו אמורים להגיע היום – יתעכבו עוד כמה ימים. אולי גם הם מחכים לאחרי המלחמה?
בדרך הביתה קניתי לחמניות והתקשרתי שוב לזבולון. כמו אתמול שוב לא הצלחתי לעבור את מחסום המענה הקולי ולברר אם יש טעם להגיע לבדיקה. "השתגעת?" נבהל מיצי כשהתייעצתי בו מה לעשות. "יש לך תור אחרי הצהרים למרפאת זבולון? זו בדיוק השעה שהם מתחילים עם הטילים שלהם! שלא תעז לצאת מהבית. זה לא יכול לחכות לאחרי המלחמה?"
"בטח שכן, זה לא מצב חירום." החלטתי.
אז זהו, אני יושב עכשיו ליד המחשב, שומע קול המוזיקה ברדיו כדי לנוח מהדיווחים על המצב, ומנסה לכתוב סיפור. אולי, אחרי שהמטוסים של חיל האוויר יפסיקו להרעיד את קירות הבית והאופטלגין יתחיל להשפיע על כאב הראש שלי, אני אפילו אצליח לכתוב משהו.
אתמול היה לי יום טוב – הייתי בחופש, לא היו אזעקות והכי חשוב, כתבתי סיפור מתוך דחף פנימי לא נשלט שכבר הרבה זמן לא חשתי כמותו. זה קרה מיד אחרי שקיבלתי שיחת טלפון ממישהו שהכרתי פעם, לפני הרבה שנים. בעצם לא כל כך הרבה שנים, אבל כשאני חושב על האדם שהייתי אז אני חש כאילו מדובר באדם זר שרק במקרה חי בתוך הגוף שלי. בניגוד לצעיר האווילי שהייתי אז כיום אני חכם יותר, פחדן הרבה יותר ומאוד מאוד שתקן. ההוא לא מבין שבעצם הוא מדבר עם אדם שונה לגמרי מהפרחח חסר המעצורים השמור בזיכרונו. הוא מתקשר כל כמה זמן, מבלבל את המוח, מנסה להיות כאילו ידידותי, מנסה שוב ושוב לשכנע אותי לפגוש אותו, מציע לי לבוא למרכז הארץ או שהוא יבוא אלי, אם כי הפעם הוא לא הציע את זה – עד כדי כך הוא לא אמיץ.
כשאני מדבר איתו אני נשמע כאילו אני משוחח עם חבר ותיק. צוחק, מתבדח, נשאר תמיד מנומס וחביב, אבל כשהוא מסיים את השיחה כולי רועד ממתח. כבר נואשתי להוציא ממנו איך הוא יודע את המספר שלי שאני שומר חסוי מאוד, החשש שלי שהוא יגלה גם את כתובתי מונע שינה מעיני בלילות. כל ניסיונותיי להסביר שאני לא אותו אדם שהייתי אז, ושלא יעזרו כל הפיתויים שלו – אני לא רוצה לפגוש אותו, לא רוצה לבוא לתל אביב ולא רוצה שום קשר איתו – עולים בתוהו. אני פוחד ממנו, סולד ממנו ועם זאת חושש להרגיז אותו. קשה לי להאמין שהוא לא מבין את זה ואין לי מושג למה הוא ממשיך לנסות, אבל הלוואי שיפסיק.
אחרי השיחה איתו נשכבתי במיטה וניסיתי לנוח, אבל הראש עבד שעות נוספות. אין לי מושג למה, אבל כנראה שהסיפור הזה צץ בתוכי – מושלם מכף רגע ועד ראש – בתור תגובת נגד לשיחה המציקה ההיא ולזיכרונות שהיא עוררה בי. מהרגע שהסיפור הושלם בראשי הייתי חייב לכתוב אותו. מזמן לא חשתי דחף עז כזה לכתוב, והרבה זמן לא קרה שידעתי בביטחון כל כך מושלם איך הסיפור חייב להתנהל ומה עומד להיות סופו. התיישבתי לכתוב בערך בשבע בערב וסיימתי את הסיפור, כולל הליטושים שלו, קצת לפני אחת עשרה בלילה. אין לי מושג מה ערכו הספרותי של הסיפור הזה – לא גדול במיוחד אני מניח – וגם הנושא קשה מאוד לעיכול, אבל אני מתקשה לתאר לכם כמה עונג והקלה הסבה לי כתיבתו. אני חושב שרק מי שכותב יוכל להבין את זה. לפחות מהבחינה הזו אני צריך להגיד תודה לטיפוס המציק ההוא.
אחרי שישבתי וכתבתי ארבע שעות, נוהם בכעס לעבר כל מי שניסה להסיח את דעתי, קמתי מהכיסא נוקשה ומכווץ כולי, ורק אז קלטתי כמה זמן עבר. כדי לשחרר קצת את שרירי התפוסים יצאתי לטיול עם הכלב של דני, ובדרך פגשתי מישהו שסיפר לי, נרגז מאוד, שהאזעקה בשכונה שלנו התקלקלה, ובגלל זה היה לנו יום כזה שקט.
הוא סיפר לי שקרובי משפחה שלו מקרית ים שגרים כבר שבועיים אצל הדוד בקרית מוצקין (רק שם יש ממ"ד) סבלו כל אחר הצהרים מאזעקות ושמעו נפילות מאוד קרובות לדירה שבה הם שהו, מכווצים מפחד בתוך הממ"ד. מסתבר שבזמן שאני טרחתי על הסיפור שלי האחיינית שלו – ילדה בת תשע – נכנסה להיסטריה בגלל אחר הצהרים הקשה שעבר עליהם, השליכה את עצמה על הרצפה ובכתה שהיא רוצה הביתה עכשיו! רק לפני כמה דקות הוא סיים לדבר עם אימא שלו שנשמעה מותשת לגמרי וסיפרה שהילדה הסכימה לקום מהרצפה והיא שוכבת כעת במיטה, מתייפחת בקולי קולות ואימא שלה יושבת לידה ובוכה גם כן.

39. ישן באלכסון

היבריס
השעה נורא מאוחרת, ואולי מוקדמת? כל כך לא אופייני לי להיות ער בשעות האלו. אני בהחלט לא ציפור לילה, אבל נרדמתי באמצע החדשות. הסקירה של מלחמת לבנון הראשונה הכריעה אותי אפיים ארצה, ואולי זה היה היום המטורף שעברתי, החום הנורא ורעש הנפילה של הטיל החדש שנשמע בקרייתנו השלווה לשעבר?
בכל אופן נרדמתי מוקדם מידי והנה אני פה, ער לגמרי. היום הייתה לי שיחה ארוכה ודי מייסרת מבחינתי עם קובי, אחיו של רוני. בכל משפחה גדולה יש אחד כזה שגר קצת רחוק מהקלחת הרותחת המשפחתית, וכשיש סכסוך קוראים לו וגוררים אותו פנימה כדי שיפשר, ישפוט ויחליט. במשפחה של רוני שהיא מרובת סכסוכים והתלהמויות קובי נושא בעול. נושא בחוסר רצון מופגן ובחירוק שיניים, אבל נושא.
אני מניח שרוני פנה אליו לעזרה אחרי שלא הצליח להשיג אותי כי ניתקתי את הנייד ואת הטלפון וכל המכרים המשותפים שלנו, אלה שעדיין לא ברחו לכל קצוות הארץ, ענו לו בקרירות ובחוסר רצון. קובי השיג אותי דרך הנייד של בוריס שבא לנזוף בי למה לא ביקשתי את עזרתו. מזמן לא ראיתי אותו כל כך נרגש, הוא ממש נעלב ממני. מרוב עצבים הוא התחיל לדבר בתערובת של רוסית ועברית – מנהג מגונה בעיניו – ובדיוק כשהנייד שלו צלצל הוא היה באמצע נאום חוצב להבות על חטא ההיבריס שאני לוקה בו, חטא שהיוונים הקדמונים (עד לשם הוא הרחיק לכת) גינו כחטא הגרוע מכל.
"מה היבריס, ועל איזה יוונים אתה מקשקש?" אמרתי לו בסגנון הכי ערסי שלי, "לא בקשתי ממך עזרה כי אתה תפרן עוד יותר ממני. אתה משלם לבת שלך על הלימודים ולאימא שלך על הבית אבות, רק אני עוד חסר לך על הראש."
הוא לא הספיק לענות לטיעון המוחץ שלי כשקובי היה פתאום על הקו וביקש אותי. "רוני נתן לי את המספר של בוריס בתור האופציה הכי פחות מתקבלת על הדעת, אבל כל השאר או שלא נמצאים בכלל בצפון, או שלא הסכימו לדבר איתי." התנצל קובי.
"זה בסדר, ממש במקרה בוריס נמצא עכשיו אצלי."
"למה הטלפונים שלך מנותקים."
"כי עולה כסף לשלם עליהם."
קובי נאנח ואמר שהוא פתר את הבעיה הכספית שלי ושאחבר אותם שוב.
"מה זאת אומרת פתרת? מה לך ולבעיות שלי בכלל?"
הוא שוב נאנח והתנצל ואמר שרוני ביקש ממנו לסדר הכל כי הוא בחו"ל עכשיו.
"זו הייתה טעות חמורה מצד אימא שלי לבקש ממנו כסף כאילו שהוא רווק שאין לו הוצאות של משק בית."
"הוא באמת רווק."
"רק טכנית, באופן מעשי הוא חי אתך. מה שאימא שלי עשתה היה מכוער ולא מתחשב."
אחר כך הוא הסביר איך הוא סידר הכל וכל אחד מבני המשפחה, כולל הוא, נתן את חלקו, ואיך הוא צעק על כולם שרוני כבר לא ילד קטן שאפשר לקחת לו את המשכורת כאילו שהוא חי עדיין אצל ההורים, וחזר וסיפר לי שרוני לא מסוגל לעמוד בפני ההיסטריה של אימא שלו שמשתוללת עכשיו יותר מהרגיל.
"הוא עשה טעות וזה לא בסדר. הוא מבין את זה ומצטער מאוד."
"זה בסדר, הוא לא חייב לי כלום."
"בטח שהוא חייב לך. אם אתם חיים יחד ויש לכם קופה משותפת הוא לא יכול פתאום, בלי אזהרה, להפסיק להכניס את החלק שלו ולהגיד לך שתסתדר עם מה שיש."
"עובדה שהוא כן יכול."
"אם אשתי הייתה פתאום מעבירה את המשכורת שלה להורים שלה או משהו כזה הייתי משתגע מרוב כעס, וכמובן שפושט את הרגל כלכלית."
"רוני לא אשתי וזכותו לעשות בכסף שלו מה שהוא רוצה."
"חוקית אולי כן, אבל מוסרית זה לא בסדר."
"אתה מחפש מוסר אצל הומואים?" צחקתי.
קובי שתק ואני ידעתי שהוא נבוך. מביך אותו לדבר על הומואים ואם היינו מדברים פנים אל פנים לא הייתי עושה לו את זה, אבל בטלפון זה אחרת.
אחרי כמה דקות הוא התאושש ולמרות חוסר הנעימות אמר בתוקף שהוא דורש מכל בני האדם הגינות, בעיקר כשמדובר באנשים שגרים יחד ומנהלים משק בית משותף, ומה שרוני עשה לא היה הוגן, והוא מבין את זה כעת ומתנצל.
"בסדר." ויתרתי, "אבל בכל זאת אני לא רוצה את הכסף שלו."
"אני מבין אותך, אבל מחר יום ההולדת שלו חמי ו…"
"אם יש לך קשר איתו תגיד לו להתקשר אלי לבית של אליס וג'קי שלולא העזרה שלהם הייתי צריך לחיות עד סוף החודש על לחם וקוטג', אני כבר אדבר איתו ואתן לו את המתנה שלי ליום ההולדת שלו."
"בסדר אבל… אני מבקש ממך חמי, הוא באמת מצטער. הוא לא ממש מתמצא בכספים, הוא עוד די ילד בקטע הזה, אימא שלי אשמה בזה. אני מבקש ממך…"
"מה? מה אתה מבקש? מה אכפת לך בכלל מה קורה אתנו? לא יכול להיות שאתה באמת רוצה שאחיך הקטן יחיה איתי? לא עדיף שניפרד כבר והוא ימצא לו איזה בחורה טובה?"
"לא נראה לי שיש סיכוי שזה יקרה, ולך לפחות יש השפעה טובה עליו, וחוץ מזה הוא באמת אוהב אותך, אם רק היית יודע מה הילד הזה אמר עליך…"
"לא רוצה לדעת, ותפסיק להגיד שהוא ילד, הוא בן עשרים ושלוש והגיע הזמן…"
נחנק מכעס, ומעצב ומעוד כל מיני רגשות שאני לא יודע לקרוא להם בשם, אני לא מצליח לסיים את המשפט. בסוף אנחנו נפרדים כידידים והוא מנתק.

יום הולדת
אחרי השיחה עם קובי בוריס מחבק אותי חזק, אומר לי לא להיות רשע אל הילד והולך הביתה. דקה אחר כך דני מדלג פנימה עם הטלפון האלחוטי שיש להם במטבח – טלפון טוב עם טווח קליטה מצוין שאפשר לדבר איתו גם מהבית שלי. "רוני אמר שיביא לי מתנה מטורקיה ליום הולדת שלי." הוא מצייץ, נרגש. גם יום הולדתו עומד לחול בקרוב ועדיין לא חשבתי על מתנה בשבילו. השיחה עם רוני קשה וכואבת, אבל אין בה שום חידוש – אני אומר שלדעתי הגיע הזמן שניפרד לפני שמה שעוד נשאר מהקשר שלנו יהפוך לשנאה, הוא מבקש סליחה ושאתן לו עוד הזדמנות, מסביר שאימא שלו הלחיצה אותו נורא, ושהוא התכוון להגיד לי שהוא לא מכניס כסף לבנק החודש ושאולי אני אדבר עם הבנק על המשכנתא, אבל הייתה לו המון עבודה והיה הלחץ של הנסיעה, והוא פשוט שכח.
"אי אפשר לדחות תשלומי משכנתא סתם ככה." אני אומר בקשיחות. האמת שאין לי מושג אם אפשר או לא, אבל נדמה לי שלא. "התנהגת בצורה חסרת אחריות וילדותית, אני רוצה לחיות עם בן אדם בוגר, לא עם תינוק של אימא."
"חמי, בבקשה… בשבוע הבא אני חוזר, נפתח דף חדש. אל תכעס יותר, זו הייתה טעות, אבל כולם טועים. גם אתה טועה."
"נכון, גם אני טועה, אבל עכשיו אני מתקן את הטעות שלי. כשתחזור אני רוצה שתיקח את כל הדברים שלך, כולל כל מה שקנית ונתת לי מאז שנפגשנו. כל הבגדים, המתנות, הספרים, הדיסקים, הכל. אפילו השעון שנתת לי ביום הולדת שלי. לא רוצה ממך שום דבר. אני מתכוון למכור את הפיל הלבן הזה שקניתי בגללך ולחלק את הכסף ביני לבינך. אני מקווה שזה יפצה אותך על כל הזמן שבזבזת עלי."
"זו המתנה שאתה נותן לי ליום הולדת?" הוא לוחש, מזועזע, נשמע על סף דמעות.
"כן, זו המתנה שאני נותן לך. אני משחרר אותך ממני, משחרר אותך מלהיות איתי. מהיום אתה חופשי מהנטל הזה שקוראים לו מנחם. יום הולדת שמח רוני."

הנפילה
השבת הייתה רגועה מאוד, אפילו משעממת עד הצהרים, ואז התחילו האזעקות ובין לבין גם שיחות הטלפון. קודם דיברתי עם סיסי שסיפר לי בלחש דרמטי שההדגמה עברה בצורה נהדרת, אבל כדי לא להיכנס לשבת הם נחפזו לאסוף הכל בזריזות ואז רוני שהתרוצץ וחילק הוראות לכולם, מנסה להיות בכמה מקומות בבת אחת, קפץ מעל איזה מדרגה, עיקם בצורה לא מוצלחת את רגלו ונפל על מדף מתכת ששרט אותו בצורה מכאיבה.
"זה משהו רציני?" שאלתי, מודאג, "ולמה אתה לוחש?"
"כי אני לא רוצה שהוא ישמע אותי, הוא במקלחת עכשיו. השריטות לא רציניות, אבל יש לו סימנים כחולים על הרגל, ומה שיותר גרוע זה שהקרסול שלו התנפח."
"רגע, מתי זה קרה? הנפילה הזו?"
"הנפילה הייתה ביום שישי אחרי הצהרים, והיום בבוקר הוא קם עם קרסול נפוח קצת, ועכשיו הוא ממש מנופח ונורא נורא כואב. רוני מנסה להיות גיבור ולא אומר כלום, אבל הוא בקושי הולך ו…"
"סיסי, תקשיב, ותקשיב לי טוב, הוא חייב לעשות צילום ולהיבדק אצל רופא, יכול להיות שהוא קרע איזה רצועה ואסור להזניח דבר כזה, אתה מבין?"
"כן, אבל רוני אמר ש…"
"זין על מה שהעיראקית המופרעת הזו אמרה!" צעקתי, "תביאו אותו לרופא אפילו בכוח." דיברתי בגסות כי הייתי עצבני אש גם כי שוב הייתה אזעקה אחרי שכבר כמעט שכנעתי את עצמי שהסיוט הזה נגמר ושהצבא שלנו שאיבד כל כך הרבה חיילים הצליח להחליש את החיזבללה כל כך עד שכבר אין להם ראש להפגיז אותנו יותר, וגם כי דאגתי מאוד לרוני והרגשתי חסר אונים לעזור לו כשהוא בטורקיה ואני בארץ. לצעוק על סיסי היה הפתרון היחיד שעמד לרשותי אז צעקתי, "לך מיד לקצין שלכם ותזעיק רופא לפני שהמצב שלו יסתבך עוד יותר."
כמה דקות אחרי השיחה ההיא שוב היית אזעקה, אבל אפילו הנפילות הרחוקות ששמעתי כבר לא הצליחו לזעזע אותי, הייתי מודאג מידי ממצבו של רוני. סוף סוף הגיעה עוד שיחה מטורקיה, והפעם זה היה הוא בכבודו ובעצמו, כועס וממורמר כאילו זו אשמתי שהוא קרע רצועה בקרסול ושמו לו גבס. "כואב לך?" שאלתי.
"כן, אבל לא נורא." הוא ניסה לשחק אותה גיבור.
"אל תשחק לי אותה גיבור, וקח את הכדורים שנתנו לך." פקדתי עליו, "ותגיד תודה שזה קרה אחרי שעשיתם את ההדגמה, לא קודם."
"אל תצעק עלי." נעלב רוני, "ואני אקח את הכדורים מתי שיתחשק לי."
"אל תהיה טמבל כושי, נתנו לך קביים? זה גבס הליכה? אתה יכול לזוז איתו?"
"כן, נתנו לי קביים, אבל נורא קשה לזוז אתם, והגבס כבד, וחוץ מרצועה קרועה גם נקעתי את הרגל וגם קיבלתי המון מכות יבשות."
"חתיכת נפילה, סיפרת להורים שלך?"
"חס וחלילה, רק זה עוד חסר. תשמע חמי, אני יודע שאנחנו כבר לא, אבל…"
"בסדר, אין בעיות."
"מה בסדר?"
"עד שתבריא אתה יכול לגור איתי. אני אטפל בך. כמה זמן אמרו לך שזה ייקח?"
"לא בטוח, משהו בין שבועיים לחודש. הכי בעיה זה להתקלח כי הטוש פה בתוך האמבטיה וזה ממש מסובך. צריך לשים ניילון על הגבס וצריך…"
"בסדר, אני יודע. נסתדר כבר, מתי אתה חוזר?"
"היום."
"מה היום? איך היום? היום שבת."
"מחזירים את הציוד ואת הטכנאים היום בערב במטוס של חיל אוויר ישר לרמת דוד ושם כבר יתנו לי גימלים במרפאה של הבסיס. תוכל לבוא לקחת אותי משם?"
"כן, אין בעיות."
"באמת תבוא לקחת אותי?" הוא שואל שוב, נשמע כמו ילד קטן.
"כן, באמת. מי יטפל בך אם לא אני?" עכשיו כבר אין ספק, הוא בוכה, מודה לי ורגע לפני שהוא סוגר הוא אומר שהוא אוהב אותי, ואני, באופן אוטומטי ובלי לחשוב מחזיר לו שאני גם.
כמה שעות אחר כך אני כבר בשער של רמת דוד. הוא מגיע באמבולנס של הבסיס, יורד ממנו באיטיות מגושמת, מסתבך עם הקביים ועם רגלו המגובסת. הגבס לא גדול, אבל רוני לא רגיל להתנהל בזהירות ובאיטיות ומורגש שכואב לו.
אני עוזר לו להיכנס למושב האחורי של הקנגו, משתדל לא להכאיב לצידו הפגוע והלב מתכווץ לי מרוב הזדהות עם הכאב שלו. כל פעם שהוא נאנח אני מקבל צמרמורת, אבל מתאפק ושותק, מכניס את המזוודה שלו ומתחיל לנסוע הביתה.
אנחנו שותקים כמה דקות ואחרי נהלל הוא מתחיל את נוהל סיכום המריבה שאנחנו עושים כל פעם אחרי שאנחנו מתכסחים. הנוהל הזה התגבש אצלנו במשך הזמן כמעט מבלי משים ואנחנו מפעילים אותו כדי לסיים מריבה בצורה יפה ובלי להשאיר קצוות פרומים של עלבון וכעסים לא סגורים.
אף פעם לא דברנו על זה בצורה מסודרת, אבל תמיד אחרי שאנחנו נרגעים ומסוגלים לדבר בהגיון כל אחד מאיתנו אומר לשני בדיוק איך הוא הרגיש ומה הוא חשב בזמן שכעס, מסביר את העמדה שלו בצורה ברורה ובלי האשמות, אחר כך מקשיב לשני עושה אותו דבר, וזהו.
בזה נחתמת המריבה ולא מדברים עליה יותר.
אין לי מושג מתי ואיך התחלנו עם המנהג הזה, אבל זה עובד מצוין. חבל רק שקודם צריך לעבור שלב של זעם, צעקות, עלבונות וברוגז מכאיב.
הוא מספר לי איך אימא שלו צעקה עליו בטלפון מאילת שנגמר להם הכסף, ושהוא חייב לשלוח מיד עוד כסף אחרת יזרקו אותם מהמלון, ולאן היא תלך? ומה יהיה אתם? וסיפרה לו שהכל באילת יקר אימים ועוד מעט לא יהיה להם מה לאכול, וכמה זה הלחיץ אותו.
אמרתי שאני מבין, אבל חבל שהוא לא סיפר לי מיד שהוא מעביר את המשכורת שלו להוריו כי עד שגיליתי שפתאום אין כסף בחשבון שלנו כבר היה קצת מאוחר מידי לעשות משהו וגם אני נלחצתי.
"כל כך כעסת עלי." הוא אמר באומללות, "נשמעת כזה רשע, ממש הפחדת אותי. בגלל זה אמרתי לך את כל הדברים האיומים האלה. אני לא חושב באמת שאתה נטל."
"אני יודע. האמת שהייתי עצבני עליך עוד מקודם כי לפני שנסעת אמרת שמבחינתך אני יכול להיות עם מיצי אם זה מרגיע אותי, וזה נורא פגע בי."
"לא התכוונתי באמת, סתם אמרתי את זה כדי לעשות רושם על סיסי, אתה יודע שכן אכפת לי."
שנינו שותקים קצת ואז הוא שואל אם אני ומיצי… "לא, רק ישנו יחד כי מיצי פחד, אבל לא היה כלום. לא היה לנו ראש לזה בכלל, היינו לחוצים מידי. אין לך מושג כמה זה מפחיד לשמוע כל כמה שעות אזעקה ולחכות לנפילות, ולפחד לנסוע לעבודה או לחזור מהעבודה, וכל הזמן להיות צמוד לרדיו חיפה הדבילי הזה… דברים כאלו גומרים לך לגמרי על החרמנות."
בתשובה הוא מלטף את כתפי, רוכן ומנשק את עורפי וברור לשנינו שדי, המריבה הזו הסתיימה ויותר לא נדבר על זה. "אז איך קרה שנפלת ככה?" אני עובר לדון במצב העכשווי.
"לא יודע. אני לא מבין את זה בעצמי. ירדתי ממדרגה ופתאום הרגל כאילו התקפלה לי ונפלתי על מדף."
"כאב?"
"כן, נורא כאב לי במותן ובירך כי חטפתי מכה מהמדף הזה, רק כמה שעות אחר כך התחיל לכאוב לי גם הקרסול ובבוקר הוא כבר היה נפוח לגמרי."
"היית צריך לבקש מיד שייקחו אותך לרופא, סתם סבלת כאבים חצי יום."
"כן אני יודע, אבל… אבל…"
"אבל מה כושי?"
"הרגשתי שזה מגיע לי אז שתקתי."
"אתה ממש טמבל! איזה מזל שלסיסי היה מספיק שכל לקרוא לרופא."
"זה לא היה השכל שלו, הוא אמר שאתה אמרת שחייבים ושאני אשתוק כבר והתקשר למפקד המשלחת."
בבית אני מחלץ אותו בזהירות רבה מהרכב וכדי לחסוך לו את המאמץ של טיפוס במדרגות מהמדרכה לחצר אני מרים אותו בסחיבת פצוע – גופו קליל ודק כשל ילד- ונושא אותו ישר למיטה.
רק אחרי שאני משכיב אותו במיטה הכפולה שלנו אני נזכר לשאול את עצמי למה לא לקחתי אותו לספה הנפתחת בחדר האורחים?
אין לי תשובה הגיונית על כך חוץ מכוחו של הרגל. בינתיים יש לי בעיות אחרות לחשוב עליהן – בדרך הקצרה שבין הרכב למיטה הזין שלי כבר הספיק להקים אוהל איתן בתוך המכנסים.
גם בלי לגעת בו אני יודע שמצבו דומה. ככה זה אצלנו – הנוכחות הפיזית שלו משפיעה עלי בצורה כזו וגם הוא מגיב באופן דומה לנוכחות שלי – אין לזה שום קשר לרגשות שלנו אחד כלפי השני, או שאולי יש? לא יודע.
עובדה ששנינו נעשינו חרמנים בצורה בלתי נסבלת.
יודע שמה שאני עומד לעשות כעת מנוגד לכל ההבטחות שלי לעצמי ולכל מה שהחלטתי באופן הכי נחוש לא לעשות, ובכל זאת לא יכול לעצור את עצמי אני רוכן כלפיו וטומן את פני בכתפו, מסניף אותו ורועד כשהוא נאחז בי בכוח, מנסה להתאפק ולא לבכות, אבל לא מצליח.
"אני בטח נורא מסריח." הוא אומר בהתנצלות.
"לא, מה פתאום? אתה מריח כמו עצמך, זה הכל."
אבל הוא מתעקש, "חמי תשמע, אני באמת מצטער, אבל אני ממש ממש חייב להתקלח. לא התרחצתי כבר מיום שישי בבוקר ואני מרגיש מסריח ומטונף נורא."
"אתם הכחולים! אז לא התרחצת יומיים, אז מה? למה לעשות סרט טורקי מכל שטות?" אני נוזף בו.
"אתה מעדיף סרט כחול?" הוא צוחק מבעד לדמעות, מלטף אותי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ומתחיל להתפשט. אני עוזר לו ואחר כך מתפשט עד לתחתונים ונושא אותו על כפיים למקלחת, מושיב אותי על השרפרף האדום מפלסטיק, עוטף את הגבס באשפתון, מדביק הכל בניר דבק עמיד למים ומתחיל לרחוץ אותו.
מהר מאוד התחתונים שלי נרטבים עד כדי כך שאין בהם שום תועלת ואני מוריד אותם, חושף את העובדה הגלויה גם כך – עומד לי ואני חרמן מאוד.
אחרי מקלחת מאוד ארוכה ומספקת אנחנו חוזרים למיטה וממשיכים בשלנו. רוני המוגבל בתנועה בגלל הגבס נאלץ להיות פסיבי וזה מעצבן אותו נורא, אבל למרות שאני משתתף בצערו על הפציעה, המוגבלות שלו גורמת לי סיפוק רב שמרגיז אותו עוד יותר, מה שלא מפריע לחרמנות שלו להמציא פתרונות יצירתיים מאוד למצב החדש.
אחר כך אני מביא אוכל על מגש, אנחנו אוכלים ומדברים על המלחמה והוא מתפלא איך החבר האשכנזי הסמאלני שלו נעשה פתאום ימני, וצוחק איך כמה קטיושות שינו לחלוטין את השקפת העולם שלי.
"די, די, תאכל כבר ותשתוק. איך היה בטורקיה?"
"לא יודע. ראיתי רק בסיס צבאי והמון טורקים שמנים עם שפם."
"פתאום לא נאה לך טורקים?"
"מה לעשות? התמכרתי לאשכנזים יפי נפש. במה צריך להפגיז אותך כדי שתחזור להצביע למר"ץ חמי?"
"לא יודע, אולי בזילזל?"
אנחנו צוחקים, מדברים שטויות, מאושרים להיות יחד, ופתאום כבר כמעט בוקר. הרוסים מעייפות אנחנו נרדמים חבוקים ומתעוררים מוקדם מידי לקול אזעקה.
הוא מציע שאני אשאר בבית, אבל אני מתעקש שיש לי עוד המון טלפונים לסמן ושעוד שנייה אני קם, ושוב נרדם.
בשבע יש עוד אזעקה ואז כבר אין ברירה. אני הולך לעבודה, וכשאני חוזר אני מגלה שהוא חיבר מחדש את הטלפון ואת הנייד שלי, נסע לבית חולים עשר שיחליפו לו את הגבס הכבד במשהו פלסטי קל, ומשם תפס טרמפ ישר לבסיס.
"אתה אמור לשכב בבית לפחות שבוע כושי." אני צועק עליו בטלפון.
"לא יכול לשכב, זה עושה לי פצעי לחץ."
"דביל, לא מקבלים פצעי לחץ כל כך מהר."
"אתה אולי לא, אבל אני כן. לא יכול לשכב סתם במיטה, והמחליף שהביאו לי חירבש לי את כל המחלקה, הייתי חייב לחזור."
"ומתי תבוא הביתה?"
"עוד מעט, תעיף את כל המעריצים שלך ותכין אוכל."
"אהבתי אותך יותר כשהיית פסיבי מסכן, מחובר לגבס כבד ומסומם מכדורים נגד כאבים."
"ואני אהבתי אותך יותר כשהיית סמאלני יפה נפש שמודאג ממצבם של הפלסטינים הנאנקים תחת עול הכיבוש. ככה זה בחיים, יש שינויים. תסתגל לזה."

מפעל חיוני
היום עשינו ישיבה אחרי העבודה והבוס הודה לכולם שעשו מאמץ ובאו לעבודה למרות הקשיים והפחד, ואמר שכולנו נקבל את המשכורת כרגיל, כולל בונוס, כי סך הכל החודש היה טוב, ואמר שהוא מצפה שנבין שלמרות המצב צריך להמשיך לתת שירות לקליינטים כדי שיהיה לנו מקום עבודה לחזור אליו אחרי המלחמה.
"ומה אם חמי והסגן ילכו למילואים?" שאלה שירי המזכירה, "שמעתי שמגייסים המון מילואימניקים."
"אין מצב שיגייסו אותם." אמר הבוס בחיוך מדושן עונג, "עוד במלחמת המפרץ הבית מלאכה שלנו קיבל מעמד של מפעל חיוני כי אנחנו עושים המון עבודה לתע"ש. אצלנו לא עושים מילואים, העובדים שלי חשובים יותר פה מאשר בצבא."
אני מודה שהידיעה הזו עשתה לי טוב על הלב. עכשיו כשאחד מהחברים שלי מהצבא ישאל איפה אני ולמה לא קיבלתי צו שמונה כמו כולם אני אוכל להגיד שזה בגלל שאני עובד במפעל חיוני והבוס שלי לא יכול לוותר עלי, ולא אצטרך לגמגם שאני לא יודע, ובטח גם אני אקבל צו שמונה בעוד יום יומיים. איזה הקלה זו להיות עובד חיוני שאי אפשר לוותר עליו במקום הומו נשא שצה"ל לא מעוניין בנוכחותו. אחרי שגמרנו לדבר על הנושאים שעל סדר היום עברנו למה שבאמת עניין אותנו – מה יהיה?
הבוס הודה שהוא חושש שזה לא נגמר ועוד יפלו קטיושות, והפציר בכולנו להיות זהירים כשאנחנו רצים במדרגות למקלט. נדמה לי שיותר מנפילות של טילים הוא חושש שמרוב חיפזון אחת העובדות שלנו תמעד על העקבים הגבוהים שלה ותשבור את הראש. כול אחד אמר מה לדעתו יקרה אחרי שתיגמר הפסקת האש והתברר לי להפתעתי שאני במיעוט, חוץ ממני כולם משוכנעים שיהיו עוד הפגזות ושלא גמרנו עם האזעקות. מעניין למה רק אני חושב שהתקופה הזו מאחורינו ושהחיזבללה יהיו עסוקים מידי בלחימה עם צה"ל מכדי להציק לעורף. נחיה ונראה.

התייעצות
כמה אפשר לדבר על קטיושות ואזעקות? נמאס. היום אני רוצה לכתוב על דברים נורמאליים ומעניינים יותר, היום בא לי לכתוב על אהבה. ככל שאני מפרט ומונה עוד ועוד סיבות למה אנחנו לא צריכים להיות יחד ככה נעשה יותר ברור עד כמה הקשר שלנו חזק ואיך האהבה הטיפשית וחסרת ההיגיון הזו שהתגנבה אלי בחורף לפני שנתיים כמעט מבלי משים בעוד אני מאחה את לבי השבור בגלל מישהו אחר, חזקה ועקשנית יותר מכל הקשיים. הזוגיות שלנו, לא צפויה ולא מנומקת בעליל, התגלתה כגמישה ועמידה בכל המשברים והדרמות שנקרו בדרכה. אם אני מנסה לנתח קצת את היחסים שלנו אני מגלה שיש בקשר שלנו מצד אחד מספיק אי התאמה כדי שיהיה לנו מעניין יחד ועם זאת יש ביני לבינו מין הבנה כמעט אינטואיטיבית שבגללה אנחנו לא מסוגלים לכעוס באמת אחד על השני.
בעצם, למרות ההבדלים בצבע, במוצא, בהשקפת העולם, שנינו מאותו הכפר. גם הוא וגם אני בנים למשפחות פועלים מהמעמד הבינוני נמוך שגדלו בקריות, למדו בבתי ספר דתיים מסורתיים, קיבלו אותו חינוך פחות או יותר, וגדלו לאורם של אותם ערכים פשוטים של נאמנות למשפחה ולמדינה, ולמוסר שאני נאלץ, מחוסר שם אחר, לקרוא לו מוסר יהודי. אולי בגלל זה נוח לנו יחד למרות שלפעמים בא לנו לרצוח זה את זה?
לא יודע, אבל עובדה שלמרות הכל אנחנו עדיין יחד.
"חמי, אני צריך להתייעץ אתך על משהו." הוא אומר ומתיישב מולי, מושך מידי את הספר המרתק 'צילה של הרוח'.
"להתייעץ?" אני מופתע וקצת נבהל, "להתייעץ זה מן בן דוד של אנחנו צריכים לדבר?"
"לא, להתייעץ זה להתייעץ." הוא אומר בפשטות, נראה מודאג, אפילו מתוח. "תגיד, מה דעתך שאני אלך לקורס קצינים?"
"אחלה! תמיד חלמתי לזיין קצין."
"מצחיק מאוד." הוא משחרר חיוך קצר ושוב מרצין, "עכשיו תקשיב ברצינות, קורס קצינים בחיל אוויר זה משהו רציני, זה המון לימודים, מבחנים, השלמות חייליות, צריך לדגור ולהשקיע המון."
"אז בשביל מה אתה צריך את זה? מה רע לך להיות מש"ק?"
"לא רע לי, אבל אם אני רוצה לעשות קריירה בחיל אוויר ולהתקדם בחיים אני צריך להיות קצין."
"אם ככה אז לך על זה."
"חמי." הוא מטלטל את ברכי בחוסר סבלנות, מתוסכל מקלות דעתי, "תקשיב לי! אתה לא מתרכז." מאז שהוא אובחן רשמית כסובל מבעית קשב וריכוז והתחיל לקחת קונצרטה נראה שהוא סובל מסוג של אובססיה בנושא הזה של ריכוז.
"אני מרוכז, אני מרוכז. אתה רוצה להתקדם, אתה מת להיות קצין, לקבל יותר סמכות, יותר אחריות, יותר משכורת. אחלה! אני בעד."
"אתה סתם מקשקש, תחשוב קצת. אתה לא מבין איזה השלכות יהיו לזה על החיים שלנו?"
"איזה השלכות? תהיה פחות בבית? תתחיל להיות סוף סוף בן אדם רציני? תתחיל פתאום לקרוא וללמוד? בסדר, אני אחיה עם זה."
הוא נאנח, מתוסכל מקוצר הבנתי. "זה לא רק זה חמי, אם אני אהיה קצין…"
"מה אם? אם תרצה אז תהיה. אני מכיר את העקשנות שלך כושי."
"בסדר, אבל מה שאתה לא מבין זה שלהיות קצין זו צורת חיים שונה לגמרי. זה ישנה לגמרי את החיים שלנו."
פתאום אני קולט שהוא מודאג וזה לא סתם עוד אחד מהתקפי חוסר הביטחון שלו.
"אתה תהיה קצין מצוין, כולם יהיו חולים עליך. החיילים שלך יעריצו אותך וכל החיילות שלך יחלמו בלילה שאתה מטריד אותן מינית, הנה ככה," אני מחבק אותו ומתחיל ללטף אותו, "וגם ככה ו…"
"חמי תפסיק, אתה לא קולט שבקורס קצינים הם נכנסים לך לנשמה? זה לא כמו אצל הירוקים שכל מה שאתה צריך לדעת זה איך לטרטר את החיילים שלך בלי להפר את פקודות מטכ"ל ולעשות מהם חיילים טובים בלי שהם ימותו לך בדרך."
"זה מה שאתה חושב עלינו? אתה לא מתבייש? טוב, למה לא? תמשיך, תצחק על הירוקים, זולל לחמניות ולוגם שוקו מפונק שכמוך."
"חמי מספיק, תהיה רציני." הוא מפציר בי, "אני רוצה להיות קצין, אבל אני לא יודע אם אני צריך לספר להם שאני חי עם גבר ואני לא יודע… אני פשוט לא יודע."
"אני חושב שאתה סתם נלחץ." אני מנסה לעודד אותו, "למה שזה יעניין בכלל מישהו?"
"כי ככה זה בחיל אוויר, לכל דבר הם גוררים ישר את המשפחות. כל הזמן מארגנים אירועים בשביל הנשים הילדים והחברות של אנשי הטייסת, ומה אני אגיד? עד איזה גיל אני אספר שעוד לא מצאתי את החברה המושלמת ושאני עדיין בודק את השטח?"
"מצידי עד גיל ארבעים. אין מצב שאני אלך לראות תצוגת אופנה עם חבורה של אימהות צעירות ותינוקות בכייניים."
"בסדר, בלי תצוגות אופנה, אבל תדע לך שאחרי שאני אהיה קצין הם עלולים להעביר אותי לשרת ממש רחוק, נגיד באילת, ומה יהיה אז?"
"ניפגש פחות, אבל נתגבר על זה. מה עושים אחרים?"
"הנשואים מביאים את האישה והילדים אליהם והרווקים… מסתדרים כבר."
"שאלת את הקוץ?" – המפקד הישיר שלו, היחיד שיודע עליו.
"כן, והוא חושב שאני צריך ללכת לקורס קצינים ולשתוק עד שאני אדע מי נגד מי ועם מי אפשר לדבר בגלוי וגם אז להיזהר מאוד. תראה חמי, אם תגיד שלא נראה לך אני אוותר."
"שלא תעז. אם זה מה שאתה רוצה לך על זה, נפתור את הבעיות כשנגיע אליהן, מה אומרים ההורים שלך?"
"לא סיפרתי להם עדיין, רציתי לדבר קודם אתך."
אנחנו מסתכלים זה על זה וברור לנו שברגע זה עלינו שלב ביחסים שלנו. פעם ראשונה שהוא מדבר איתי לפני שהוא רץ לאימא שלו.
אני שמח, אבל גם קצת פוחד מכובד האחריות.
"זה בטח לא יהיה קל ויהיו קשיים, אבל אני מבטיח לעזור לך ולתמוך בך." אני אומר, קצת בחגיגיות, אבל בשיא הרצינות.
"בסדר, תודה חמי, אבל אני רוצה שתבטיח לי עוד משהו."
"אני אעשה כל מה שתרצה רוני חוץ מללכת לנופשוני משפחות."
"מנחם, אני יודע שזה קצת לא הוגן, אבל מאוד חשוב לי לדעת שאתה… זאת אומרת… אני רוצה להיות שקט ולדעת שאתה תהיה רק איתי, שלא יהיה אף אחד אחר אתך כשאני… אתה מבין?"
הניסוח המסורבל והמגומגם שלו מבלבל אותי קצת ולוקח לי כמה שניות לקלוט שהוא מבקש שאבטיח לו שמעכשיו אני עושה סקס רק איתו.
"אתה רוצה הבטחה שאני לא אזדיין עם אחרים? מונוגמיות כאילו?" אני מחדד את דבריו.
הוא עושה כן עם הראש ומסמיק.
"אין בעיות." אני אומר כי באמת אין לי בעיה עם זה, "אבל גם אתה."
"שגם אני אבטיח?" מעמיק הסומק על פניו.
"כן, זה רק הוגן, נכון?"
"אהה… כן, אבל אתה זוכר חמי איך אתה תמיד אומר שהחיים לא הוגנים?"
"בטח שהם לא הוגנים, איך הם יהיו הוגנים אם יש בעולם מניאקים כמוך?" אני חובט בראשו עם כרית. הוא מתנפל עלי וההתייעצות שלנו מסתיימת בחוסר בהירות מסוים.
***
כשהוא לא ישן איתי אני שם על הצד שלו במיטה עיתונים, ספרים, משקפיים, כל מיני דברים שעוזרים לי להעביר בנעימים את היעדרותו.
תמיד יש לי משהו לכתוב, או לקרוא, או לשמוע ברדיו, או לראות בטלוויזיה, ובדרך כלל אני עושה הכל בבת אחת וגם כשאני לבדי אני מרגיש שהחיים שלי מלאים לגמרי, אבל לאחרונה משהו לא עובד כמו שצריך – לכתוב אני כבר לא מסוגל בכלל, הרדיו מורט את עצבי ובטלוויזיה יש רק קשקשנים מתפלפלים שלא מפסיקים לדבר שטויות.
מאז שהתחילה המלחמה המוזרה הזו אין לי סבלנות לכלום. הכל נמאס עלי. אפילו הספרים, משענתי הנאמנה ביותר מאז שלמדתי לקרוא, מאכזבים אותי.
בזמן האחרון הראש כואב לי כל הזמן, אני מתוח, העורף – הפרטי שלי, לא הלאומי – מתוח ונוקשה, החום מכביד מאוד, הלחות מעיקה והעצבים מתוחים עד להתפקע. כל רעש קטן מקפיץ אותי וכל הזמן עומדות לי דמעות בגרון.
אני יודע שכולם מרגישים פחות או יותר ככה ואין טעם להתלונן, אבל הבוקר זה התפלק לי לא בכוונה ופישלתי.
מה שקרה זה שהבוקר הוא התקשר מוקדם יחסית, שאל מה נשמע ואם שמענו את הנפילות אתמול בערב, ובדיוק אז הייתה פתאום עוד אזעקה. כמה שניות אחרי שהרעש הצורם הזה גווע משאיר אחריו שקט מתוח שוב שמענו נפילות, רחוקות יחסית הפעם, אבל ברורות מאוד.
האזנו להן בשקט, כל אחד מהצד שלו של הקו, ורק אז הבחנתי שפזי התגנב במשך הלילה אל המיטה שלי, העיף על הרצפה את עיתון השבת ואת 'צילה של הרוח' שאני קורא בו לאחרונה את אותו הדף שוב ושוב, והוא ישן שינה כבדה למרות האזעקה.
"הנה זה נגמר." אמר רוני, "אתה בסדר חמי?"
"אני מאה אחוז." אמרתי כמו שאני אומר תמיד, למרות שתמיד אחרי שאני שומע נפילות הדופק ברקות שלי פועם בחזקה ואני מרגיש בחילה, ופתאום התחלתי לבכות כי תפסתי עד כמה אני לא בסדר.
"מנחם, בבקשה… מה עובר עליך?" נלחץ רוני בצד השני של הקו, "נו, די. אתה רוצה שאני אבוא הביתה לכמה שעות?"
"השתגעת? שלא תעז לצאת מהבסיס!" נבהלתי. לפחות כשהוא בבסיס הוא נמצא במעבדה מוגנת היטב.
הבהלה שלו הרגיעה אותי מיד, ואחרי דקה השתלטתי על עצמי והבטחתי לו שזה משבר זמני ואני בסדר. "זה סתם… זה מיד יעבור לי. אני קצת עייף ונורא כואב לי הראש, היו המון מטוסים הלילה וחם פה מאוד, כנראה שלא שתיתי מספיק מים וקצת התייבשתי."
אני יודע שהוא לא ממש האמין לי, אבל אז מישהו קרא לו לבוא והיינו צריכים להיפרד.
נורא כעסתי על עצמי אחרי השיחה הזו. אני מתאפק ומחזיק את עצמי כבר כמה ימים ודווקא כשהוא מתקשר אני חייב להתפרק ככה?
איזה אפס!
ואם זה לא היה מספיק גרוע אז אחרי שסגרתי את הטלפון התברר לי שפזי היה ער ושמע הכל. "למה אתה משקר לילד?" הוא שאל, "אתה פקעת עצבים חמי."
"אל תגזים, אני טיפה מתוח, אבל חוץ מזה אני בסדר גמור." אמרתי והלכתי להתגלח כי הבטחתי לדני להסיע אותו לעלייה לתורה של חבר שאתרע מזלו להיות בן שלוש עשרה דווקא בימים טרופים אלו.
"אתה לא בסדר." התעקש פזי ורדף אחרי למקלחת. "למה לא הלכת לעשות בדיקות דם?"
"חשבתי שהמעבדה סגורה."
"יכולת לשאול, לא? ומה עם הבדיקה שאתה צריך לעשות בזבולון ביום שני?"
"זה לא עסקך פזי, ואל תחטט לי במגרות."
"זה כן עסקי ואני כן אחטט. לפחות התקשרת לבדוק אם עובדים במרפאת הפלסטיקה?"
"תתפלא, אבל כן. נכון לעכשיו הם עובדים. רק אלוהים יודע מה יהיה בשבוע הבא."
"אז תלך. אתה רוצה שאני אבוא אתך?"
"אין לי ראש לזה פזי, אולי נחכה שהמצב יירגע?"
"המצב בארץ אף פעם לא נרגע ואתה סתם דוחה דברים. אם לא תלך אני אלשין לרוני."
"תעזוב אותו, יש לו מספיק על הראש. אני יודע שאני דוחה דברים וזה לא בסדר, אבל אין לי סבלנות לזה עכשיו. די פזי, הראש נורא כואב לי מהאזעקה הזו, אולי תלך לעשות קפה?"
"בסדר, אני הולך." הוא אומר, אבל לפני שהוא ניגש למטבח הוא מחבק אותי חזק חזק, אומר לי שיהרוג אותי אם אני לא אלך לבדיקות, ומבטיח לי שבסוף הכל יהיה בסדר.
"אני יודע." אני עונה, ולוקח עוד אופטלגין. משהו יכול להגיד לי מתי כבר יגיע הסוף הטוב הזה?

38. מרחב מוגן

סוף סוף היה בוקר ואפשר היה ללכת לעבודה. בשעות הראשונות הכל היה כמעט רגיל. כולם הגיעו בזמן, אמרו בוקר טוב ואפילו חייכו, והכל נראה כמעט כמו עוד יום ראשון סטנדרטי. נכון, היו המון הזמנות מתע"ש, ושום עבודה לא הגיעה מהקליינטים שלנו באזור הצפון, אבל חוץ מזה הכל היה כמעט כמו תמיד. משום מה לאף אחד לא התחשק לאכול ארוחת עשר בתשע וחצי כמו שאנחנו נוהגים כל יום וכולם הסתפקו רק בקפה שלקחו איש לפינתו, אבל בסדר, אפשר היה להבין את זה כי באמת היה לנו קצת לחץ בהזמנות, בעיקר אלו של תע"ש. בטח ניפגש בארוחת צהרים ואז נוכל לדבר על המצב להשוות חוויות מהישיבה במרחב המוגן בשבת ולהחליט מה הלאה חשבתי ונשאתי את הקפה שלי למטה. ואז, ממש כמה קטנות לפני שעה אחת עשרה, דהרו כל העובדות מהגרפיקה למטה למקלט, וכולנו הצטופפנו שם, ממתינים שהאזעקה החלושה שבקושי שמענו תסתיים וברדיו קול חיפה יגידו שזהו, אפשר לצאת מהמרחב המוגן. להפתעתי עוד בטרם גווע קול הצפירה התחילו להישמע בומים צפופים מאוד ואחד היה ממש ממש קרוב, כל כך קרוב עד שהרעיד את כל הבניין. לשמע הרעש שירי המזכירה שעמדה עצבנית לידי ואחזה משום מה בכתפי תקעה בי את ציפורניה ואמרה, "אימל'ה, אימל'ה, הילדים שלי!"
וברדיו קול חיפה התחילו לדווח על נפילות פה ושם, וגם על נפגעים ופצועים. הכתבים כמעט שאמרו איפה זה קרה, אבל התאפקו ברגע האחרון, מרסנים את היצר שלהם לדווח בצורה מדויקת ומסתפקים ברמזים.
שעה אחר כך הייתה עוד אזעקה ואז כבר גם העובדים של הנגרייה שחולקת איתנו את הבניין הצטרפו אלינו למקלט. אפילו זמבורה האדיש בדרך כלל דחס פנימה את גופו הגדול, ראשו המתולתל מתנשא גבוה מעל שאר הראשים. כולנו עמדנו בנשימה עצורה, דחוסים יחד, יהודים, נוצרים וערבים, מוצאים נחמה אחד בקרבתו של השני.
הפעם לא שמענו נפילות ואחרי כמה דקות כל אחד חזר לעבודתו. בכל פינה של בית המלאכה הדליקו מכשירי רדיו וכל אחד שמע תחנה אחרת למרות שכולן משום מה נשמעו כמעט אותו דבר. רק אני שכבר התעייפתי מחדשות השתקתי את הרדיו בפינת העבודה שלי וניסיתי לאטום את עצמי לרעשים החיצוניים. היה לי מספיק ודי מהרעש הפנימי שצעק לי בראש.
"אתה בסדר?" הפתיע אותי הסגן שנכנס פתאום ושאל ברכות מפתיעה איך אני מרגיש ואם כואב לי משהו.
"אני בסדר, אבל מהמתח תפוס לי כל הגוף." הודיתי.
"באמת?" הופתע הסגן, "חשבתי שאתה דווקא אחד מהרגועים שלא לוקח ללב."
"אני באמת רגוע ולא לוקח ללב, אבל עולה לי בריאות להיות כזה." אמרתי והוא חשב קצת ואז החליט שאני בטח מתלוצץ וצחק.
קצת לפני שעת ארוחת הצהרים החליט הבוס שדי, עשינו מספיק להיום, וציווה שכולם ילכו הביתה.
נסעתי כרגיל מצומת קרית אתא לעבר צומת דשנים ובדרך, בקושי שלוש מאות מטר מבית המלאכה שלנו, היה פתאום פקק. רק כשהתקרבתי הבנתי שנפלה שם קטיושה. הבניין התעשייתי שעברתי לידו בשנים האחרונות מאות פעמים בלי לשים אליו לב חטף פגיעה ישירה ונהרס כולו חוץ מהחזית שנותרה שלמה.
מסביב התרוצצו אנשים בחליפות מגן עבות שנראו חמות מידי למזג האוויר הלוהט, ואנשים עם מצלמות הגיחו מניידת לבנה של גלי צה"ל משדרים מהשטח לעבר ההריסות.
נסעתי לאט, נזהר לא לפגוע באף אחד מעשרות בני האדם שחצו הלוך ושוב את הכביש, ורק כשהגעתי לרמזור של צומת דשנים שנמצא ממש מול השכונה הישנה שלי – שכונת עיר גנים (אני בודק כל פעם שאני עובר שם ועדיין לא הרסו את הבניין הישן שהתגוררתי בו בזמנו) קלטתי שאם הקטיושה הייתה פוגעת קצת יותר רחוק היא הייתה עלולה ליפול על בית המלאכה שלנו ואז סביב מקום העבודה שלי היו מתרוצצים המון אנשים.
יכול להיות שיש משהו במה שהבוס אמר לי כשאמרתי לו בעצב שאני לא חושב שאלך יותר למילואים – שהעבודה שאני עושה עכשיו חשובה ומועילה למאמץ המלחמתי למרות שאני לא לובש מדים, ושבמצב הנוכחי היא גם עלולה להיות מסוכנת כמעט כמו שירות קרבי.

שובו של מיצי
כבר ציינתי פה שאתמול, או אולי שלשום? הזמנים מתבלבלים לי מאז התחיל המצב הזה שעדיין אני מהסס לקרוא לו מלחמה למרות שנדמה שהוחלט כבר פה אחד לכנותו מלחמת לבנון השנייה, מיצי הופיע אצלי פתאום ונפל לזרועותיי.
מיצי הוא סוג של אקס שלי. לא הייתי בסדר כלפיו, אני הראשון שיודה בכך. אין ספק שלא הייתי ראוי לרגשות הכנים והתמימים שרחש כלפי כשהיינו כמה ימים זוג. בסופו של דבר חזרתי, מאושר מאוד, לרוני, ולמיצי יכולתי להציע רק ידידות כנה.
אחרי כמה חודשים של קרירות מופגנת מצידו הוא מצא לו חבר חדש ומוצלח ממני פי כמה – בחור נחמד ממשפחה טובה ואמידה – עשה דיאטה חריפה, הוריד שערות בלייזר (על כך אני מצטער בסתר לבי עד היום) ופקד בקביעות את מכון הכושר.
לאט לאט התקרבנו שוב, הלכנו יחד לסרט ברוקבק שרוני סירב לראות ועומר, החבר של מיצי, לא רצה לראותו יותר מפעם אחת, וגם הלכנו למסיבת הפורים של מיצי ועומר.
אחר כך העניינים בין מיצי לחבר שלו השתבשו משום מה, ומיצי בא לגור אצלנו לכמה זמן – שתה הרבה, עישן עוד יותר, וקצת ירד מהפסים, ושוב עשיתי לו עוול ונגררתי לעשות איתו ועם רוני שלישייה למרות שלא הייתי צריך.
קורה, לא?
בסופו של דבר מיצי אושפז במחלקה פסיכיאטרית ויצא מתוך חיי למשך זמן מה.
אחרי שהשתחרר מהטיפול הוא ניסה להטליא את יחסיו עם עומר, אבל זה לא הלך. הם נפרדו ומשפחתו החליטה לשלוח אותו לביקור ממושך אצל הדודה באמריקה.
די שמחתי כששמעתי על כך כי מיצי הוא בחור רגיש וטיפה שרוט, וכל הלחץ והמועקה של הספק מלחמה הזו בטח לא היו מיטיבים איתו, ובכל זאת הנה הוא שוב פה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי, אחרי שחיבקתי אותו בחום וראיתי, לא ממש בצער, שהוא שב למידות גופו הקודמות וכל העבודה שעשה על עצמו בשנה האחרונה הלכה לטמיון.
"אתה נראה ממש נפלא." אמרתי, כי אני יודע שמיצי סובל מחוסר בטחון איום בקשר לצורה שלו ולא מקבל את עצמו כפי שהוא למרות שלדעתי הוא ממש דובון מתוק.
"שקרן אחד. אני שמן ומגעיל. היום אני מרגיש מכוער נורא ואני גם צריך להסתפר."
"אתה לא מגעיל ולא מכוער, אבל אתה באמת צריך להסתפר." הסכמתי איתו, "באת לקריה כדי להסתפר אצל קוקו וז'וז'ו?"
"כן, אבל בעיקר באתי לפה כדי לראות אותך ולברוח מההורים." אמר מיצי, ובדרך למספרה התלונן על הוריו ששלחו אותו מהבית כי נמאס להם מכל המשברים שלו, והודה שהוא מבין אותם לגמרי, אבל אצל הדודה היה זוועה. הוא נורא השתעמם והיה בודד והתגעגע נואשות לארץ ולחברים, וכשחזר סוף סוף אחרי תחנונים רבים הביתה התחיל הבלגאן בעזה, ובגלל שאחיו הצעיר משרת שם בסדיר אימו נטרפה מדאגה והתחילה שוב לעשן אחרי ששנים רבות לא נגעה בסיגריה, והוא סובל נורא מהעשן ומהמתח שנוצר בבית, והוא בכלל מבוגר מידי לגור אצל ההורים ו…
"אז למה שלא תגור קצת אצל חמי? בין כה וכה רוני כמעט לא בבית." התערב קוקו בשיחה וקרץ לי כשהעוויתי לעומתו את פרצופי בהעוויות איומות של איום ברצח.
מיצי ששערו נחפף באותה שעה ועיניו היו עצומות לא ראה כמובן את הפנטומימה שניהלנו מעל לראשו ואמר בשמחה שזה רעיון מצוין, והוא רק מחכה לקבל ממני הזמנה וכמובן שהזמנתי אותו.
אולי זה קצת מוזר שהוא שוב גר איתי, אבל הרגשתי נורא בודד אחרי שכמעט כולם נסעו והשאירו אותי לבד, וחוץ מזה אני עוד מרגיש קצת אשם בגללו וקשה לי לסרב לו.
עוד באותו ערב התייצב אצלי מיצי עם מזוודות תפוחות מבגדים, ערם ערמת דיסקים של אופרות ומחזות זמר ליד המערכת והיה מאושר עד הגג עד שההפוגה הקצרה נגמרה ושוב התחילו האזעקות.
אני מבין שהוא חרד ולחוץ, גם אני בדרכי המאופקת (אני מקווה) די עצבני מהמצב, אבל הוא באמת מגזים. כל אזעקה הוא מאלץ אותי לרוץ איתו לחדר הארונות ולהמתין שם רבע שעה לפחות, דחוק בין מדפים וקולבים, הוא פוחד לצאת מהבית, נתקף בהלה כשאני הולך לעבודה, ולא מוכן להתקלח אם אני לא נמצא שם ושומר עליו.
"שומר עליך ממה?" אני מנסה להכניס מעט בינה בקדקודו, "מה אני כבר יכול לעשות אם תהיה אזעקה?"
"תחזיק אותי." הוא עונה במסתוריות.
כמובן שהוא מתעקש לישון לידי למרות שיש ספה נוחה מאוד בחדר האורחים, והוא הולך אחרי לכל מקום ולא נותן לי להיות רגע לבד, מה שמהווה קצת בעיה כשאתה רוצה להביא ביד.
אפילו כשאני מסתגר במקלחת הוא נעמד ליד הדלת ומדבר ללא הרף – מרוב עצבנות לטענתו – לך תעשה משהו ככה.
החרדה שלו מדבקת. כל רעש קטן הוא קופץ בבהלה, כל אזעקה (בשבת היו שבע או שמונה) מכניסה אותו להתקף בהלה, כל מטוס שעובר, או מסוק שמטרטר מעל לבית גורם לו להתכווץ מפחד.
מצד שני הוא באמת אורח נוח. הוא בשלן טוב, והוא מנקה ומסדר אחרי כמו אימא פולנייה, רק בלי הקיטורים, והערב אפילו עשה לי מסאג' בעורף כשהתלוננתי שאני מתוח וכואב לי.
לרוני נודע רק במוצאי שבת שהוא אצלנו – כשליאור לא פה אין מי שיספר לו רכילויות – והוא לא התלהב יותר מידי מהרעיון.
"אבל נוח לשנינו להיות יחד. ההורים שלו משגעים אותו, ולי נורא עצוב, אתה לא בבית וכולם ברחו ואני פה לבדי. מיצי בחור טוב, אפילו חץ אוהב אותו."
"חץ אוהב את כל ההומואים, ומיצי פסיכי."
"היה לו משבר נפשי קטן, זה לא עושה אותו פסיכי."
"אני מקווה שהוא לוקח כדורים בצורה מסודרת."
"לא יודע, זה לא עסקי. הוא נראה לי די בסדר חוץ מהפחד שלו מהאזעקות שזה טבעי."
"איפה הוא ישן?" הגיע רוני ללב הבעיה.
"בעקרון בחדר אורחים, אבל… אה… הוא קצת לחוץ מהמצב הביטחוני אז…"
"אהה!"
"תפסיק. אני לא שואל איפה סיסי ישן."
"מי ישן בכלל? יש לך מושג איזה בית משוגעים הולך פה? בקושי יש לי זמן להשתין. טוב. אני חייב ללכת." וסגר
היום הוא התקשר שוב, קצת פחות לחוץ בזמן והתחיל להציק לי למה לא סידרתי את זה, ולא טיפלתי בהוא, ולמה אני מזניח ולא משקיע ומבולבל ולמה אי אפשר לסמוך עלי בכלום… ולסיפורים ולבלוגים שלך יש לך זמן, אבל כשאני מבקש דבר אחד קטן…
בקיצור, הפזמון הרגיל.
"תעזוב אותי." התרגזתי, "בשביל מה אתה מתקשר אם כל מה שאתה רוצה זה להציק לי?"
לא עזר.
הוא המשיך להציק, ולמתוח ביקורת, ולנדנד, ולחלק לי הוראות – כל הדברים שאני שונא. בדרך כלל אני מנסה לשתף איתו פעולה ולמלא את בקשותיו, אבל היום הייתי עייף מאוד מלילה של נדודי שינה, ולא הצלחתי להשלים שעות שינה כי היו אזעקות כל אחרי הצהרים, והבטן כאבה לי, והיה לי חם, ומיצי התעקש לשמור איתי על קשר עין מהרגע שנכנסתי הביתה וסיפרתי לו על הקטיושה שנפלה לא רחוק מהעבודה שלי.
"די כבר!" צרחתי על רוני, "מספיק כבר, אין לך מושג בכלל מה עובר עלינו פה עם המרחבים המוגנים האלה שהם סתם בדיחה, וכל הזמן אזעקות, וכל החיים מבולגנים, והיום כמעט נפלה עלי קטיושה, וזרקו אותי מהמילואים כי אני נשא, וכל מה שיש לך בראש זה איזו קבלה מסכנה שאיבדת? תעזוב אותי כבר. בין כה וכה הדואר סגור וגם המועצה לא מתפקדת, די כבר להיות ניג'ס!"
וסגרתי לו את הטלפון בפרצוף.
הוא חיכה קצת והתקשר שוב. לא בא לי לדבר איתו, ביקשתי ממיצי שיענה והלכתי להתקלח. כשחזרתי מיצי ביקש ממני מאוד יפה שאשב לאכול ארוחת ערב, והגיש לו אותה בצורה כל כך יפה ומושקעת שלא היה לי נעים להגיד לו שאני לא רעב. אכלתי ואפילו נהניתי.
לקחתי את הכדורים שהייתי צריך לקחת, וראיתי שוב חדשות, ועוד חדשות, ואחר כך עוד קצת עד שנשבר לשנינו.
עכשיו אני באמת כבר נורא עייף. מיצי כבר ישן מזמן, אני גם הולך לנסות לישון.

מתי זה ייגמר?
"מתי זה ייגמר לדעתך?" שאל פתאום הסגן כשעמדנו ופרקנו את המשלוח החדש של צבעים שהגיע היום משוויץ כאילו הכל פה כרגיל ואין שום קטיושות שנופלות עלינו.
"אהה… לא יודע. המצב הזה אתה מתכוון, או הבאסה הכללית של לחיות בישראל?" שאלתי נבוך, כי אני לא רגיל לשמע את הסגן מדבר איתי בקול כל כך אובד עצות, כמעט ילדותי.
"המלחמה הזו, מתי אתה חושב שזה ייגמר?" הוא תובע ממני תשובה כאילו אני המבוגר והחכם בין שנינו, וזה אחרי שכבר שנים הוא מחלק לי פקודות והוראות, ונוזף בי על כל צעד ושעל.
"לא יודע, אבל לדעתי אם כבר התחילו והכניסו כוחות חי"ר לא יפסיקו כל כך מהר, זה ייקח בטח עוד כמה שבועות."
הוא נראה מבואס כל כך מתשובתי עד שאני חש צורך להוסיף שההפגזות בטח יחלשו ואולי בעצם אתמול היה כבר הסוף שלהן כי השמידו המון משגרים ו…
"ששש…" הוא משתיק אותי בבהלה, "אל תפתח פה לשטן, מתי הם התחילו אתמול?"
אני מזכיר לו שרק באחת עשרה בבוקר, אבל שלא יבנה על זה כי ידוע שבני דודינו לא חזקים בשמירה על לוחות זמנים.
ככל שהשעה אחת עשרה מתקרבת הוא נעשה מתוח יותר ומתעצבן כשאני מעביר לגלי צה"ל כדי לשמוע את 'המילה האחרונה', מתעקש שנשמע את רדיו חיפה הדבילי (בשעה הזו משדרים שם תכנית מפגרת בשם אימא עצבנית) כי שם משמיעים את האזעקות בשידור ישיר והוא חרד שתהיה אזעקה ולא נשמע. בסוף באמת יש אזעקה, אבל היא נשמעת רחוקה ועד שאנחנו תוהים אם יש או שאולי דמיינו אותה הכל כבר נגמר. לשם שינוי יש הרבה עבודה והבעיה העיקרית שלנו היא שמוניות אביב ושאר השליחים שאנחנו עובדים אתם חוששים להגיע לצפון. אנחנו עושים מה שאפשר לספק את הסחורה, אבל זה קשה. הרבה אנשים לא נמצאים במקום עבודתם, ובגלל המצב כל השגרה הרגילה משובשת בצורה בלתי אפשרית כמעט. באחת גומרים והולכים הביתה.
אני מגיע ומגלה שמיצי קיבל ברצינות רבה את עצתי להעסיק את עצמו בפעילות שתרגיע את פחדיו. במקום לשבת סתם ולשקשק מפחד הוא השתלט על הבית, ניקה וקרצף כל פינה, כולל המקרר, ואפילו הכין לי אוכל. תענוג אמיתי לבוא לבית נקי ולאוכל חם. אני אוכל בהנאה, אומר תודה רבה ומוסיף בעידוד שנראה לי שהיום יש רגיעה ואולי זו התחלת הסוף של הבלגנים, שמעתי שהשמידו להם כמה משגרים ו… אזעקה! חבל שפתחתי את הפה.
אנחנו עומדים בחדר הארונות – זה נעשה המרחב המוגן שלנו כי מיצי פוחד לרוץ בזמן אזעקה את כל השלושים ומשהו מדרגות לדירה של ליאור – מקשיבים בחרדה, מצפים לשמוע נפילות. אחרי כמה דקות של שקט אני אומר שנדמה לי שזה הכל להפעם ורוצה לצאת, אבל מיצי מסרב. "לא, אל תצא." הוא מבקש ומחבק אותי. "בבקשה חמי, אני נורא פוחד."
"גם אני מיצי, אבל…"
"בבקשה."
אנחנו עומדים ככה, חבוקים, עוד כמה דקות ואז הוא מתחיל להגיד משהו שאני לא שומע טוב כי הפנים שלו תקועים בחזה שלי. "מה? לא שמעתי." אני מרחיק אותו קצת מעלי, "מה אמרת?"
מיצי אומר שלא משנה ואני ממשיך לנדנד שיגיד, רגע לפני שהוא נשבר וחוזר על דבריו נשמע מבחוץ סופרן של ילד שבדיוק עכשיו מתחיל להתחלף לו הקול שר את 'מי אוהב אותך יותר ממני' העיתוי כל כך מצחיק ולא צפוי שפשוט קשה להאמין.
שנינו חשים החוצה ומגלים את דני מתחבק עם חץ ושר לו בעוד אליס וג'קי פורקים מזוודות מהאוטו. "חזרתם!" אני קורא בשמחה.
"כן." מחמיצה אליס פנים, "בקושי פתחנו את הדלת וכבר יש אזעקה. חזרנו כי נמאס לי להיות אצל האחיות שלי והילד שיגע אותי."
"וג'קי רב עם כל הדודות." מוסיף דני, "וגם עם כל הבעלים של הדודות."
"המשפחה של אשתי ממש פסיכית." אומר ג'קי בזעם, "כבר יותר טוב קטיושות."
"שתוק כבר מרוקאי עצבן!" מתרגזת אליס. הילדה מתעוררת ומתחילה לבכות ובמקום לגשת אליה היא מאשימה את ג'קי שמושך בכתפיו באדישות ונכנס הביתה.
אני נחפז להתיר את הקטנה מהכיסא שלה ולקחת אותה פנימה. מחליף לה חיתול וכדי לשעשע אותה שר לה את 'מי אוהב אותך יותר ממני'. היא צוחקת מהשירה שלי ונרגעת. ג'קי מסתלק לאי שם, דני מלחים את עצמו למחשב ומתחבר לאי. סי. קיו. ואליס מקשקשת בטלפון. כמה טוב שיש דברים שאף פעם לא משתנים.
אחר כך יש עוד אזעקה ואני נותן את התינוקת לאליס וטס הביתה. במקום להתחבא בארון מיצי עומד קפוא במטבח, מנסה לנשום ולא כל כך מצליח. פתאום עולה בדעתי שאולי מיצי נפגע חרדה. לא שאני יודע מה זה בדיוק נפגע חרדה. מישהו יודע מה זה בעצם נפגע חרדה? אולי אחד שנכנס לפאניקה מקול של אזעקה?
ברגע שהוא רואה אותי הוא מזנק עלי וגורר אותי לחדר הארונות. הוא מזיע, רועד, האישונים שלו מורחבים, מפגין את כל הסימנים למה שפעם קראו הלם קרב.
בתום הצפירה אנחנו מחכים רבע שעה ארוכה עד שנמאס לי ואני רוצה לצאת, ושוב הוא מסרב ומתעקש שאשאר איתו. "אבל מיצי היו כבר שתי אזעקות בהפרש ממש קצר, אין מצב שתהיה עוד אזעקה בשעה הקרובה." אני מסבר את אוזניו בהגיון ברזל, ולפני שהוא מספיק לענות יש עוד אזעקה. זהו, עכשיו זה רשמי, הפכתי להיות מנחוס. כל פעם שאני פותח את הפה יש אזעקה. מהיום נאסר עלי להגיד את המילה אזעקה.
כשגווע קול האזעקה השלישית מיצי מתיישב על הרצפה, שם את הראש על הברכיים ומסרב לצאת למרות כל תחנוני. אני מתיישב מאחוריו, מושך אותו אלי, משעין אותו על גופי, מחבק, מדבר, מעודד, אפילו שר לו. שום דבר לא עוזר, הוא מאובן כולו, אטום אלי.
בסוף אני גורר אותו בכוח החוצה, משכיב אותו על המיטה, נותן לו ואבן שקיבלתי מאליס ומבקש ממנו את הטלפון של ההורים שלו כדי שיבואו לקחת אותו הביתה.
רק אז הוא יוצא מהקיפאון ומתחנן שלא אתקשר אליהם, מבטיח שהוא יפסיק עם השטויות, בוכה ומפציר בי לתת לו עוד צ'אנס, ויורד על עצמו שהוא פחדן ושהוא עושה לי צרות במקום לעזור לי, מה שנכון בעצם.
כדי לעודד אותו אני אומר לו שהוא כן עוזר, מזכיר לו שהוא ניקה את הבית ובישל ואומר שבטח לא הייתי נרדם אם הוא לא היה ישן איתי, ובסוף אני מלמד אותו שיטת הרפיה שקראתי פעם באיזה ספר ישן. אתה שוכב על הגב, רפוי ככל האפשר, עוצם את העיניים ומדמיין שהעיניים שלך הן שתי אבנים קטנות שנזרקו לבריכת מים והן עושות שם אדוות עגולות מושלמות ונרגע. לא יודע, אותי זה מרגיע משום מה. ומיצי? עד שגמרתי לקשקש הוא פשוט נרדם בגלל הואבן. גם זה לטובה.

אימא מעצבנת
רדיו חיפה ייזכר אצלי כטראומה הכי גדולה של המלחמה הזו שביני לביני אני מכנה מלחמת האין כסף (כבר עברתי כמה מלחמות, אבל אף פעם לא שמעתי אנשים ממהרים כל כך לעשות חשבון של רווח והפסד ולהתלונן ללא הרף. אולי זה סימן שאנחנו מתבגרים?)
מצד אחד מדובר ברדיו צעיר, חיובי, נלהב, חרוץ, נמרץ, פטריוטי ופעיל במיוחד, ומצד שני -אלוהים אדירים! לא מספיק שיש כל כמה דקות אזעקה אני צריך על הראש גם את הרדיו הכל כך פעיל נמרץ חיובי ופטריוטי שלכם?
די!
תנוחו קצת, מספיק.
קחו ריטלין ותרגיעו.
לא לימדו אתכם ששתיקה שווה זהב? ואם לא שתיקה אז לפחות קצת מוזיקה שקטה בלי קשקשת וברברת בלתי נגמרת. בכל זאת אין לי ברירה אלא להקשיב לחיוביות הפטריוטית, ההיפר אקטיבית תוצרת חיפה והקריות כי האזעקות אצלנו קלושות עד לא נשמעות, ורק מרדיו חיפה יש שידור ישיר של אזעקות. מי שהכי מענה אותי בחביבותה החיפאית המתלהבת היא הגברת ענבר גזית, המכנה את עצמה אימא עצבנית. ענבר יקירתי, את לא רק אימא עצבנית, את גם אימא מעצבנת.

חישוב סיכונים
היום, בארוחת עשר לימד אותנו הבוס שיש מקצוע שנקרא חישוב סיכונים. האמריקאים לומדים אותו באוניברסיטה ואפילו אפשר לקבל בזה תואר.
אנחנו לא מדברים על זה אבל כולנו יודעים שגם בלי לקבל תואר במקצוע המרתק הזה הבוס מתעסק ללא הרף בחישוב סיכונים. האם להסתכן בסגירת המפעל שעלולה להביא לפשיטת רגל או להמשיך לעבוד כרגיל ולקחת סיכון שקטיושה תיפול על ראש העובדים?
האם הטיל שייפול – אם ייפול – יתרשם מעובי הקירות של המקלט שלנו שנבנה אי שם בתקופת מלחמת ששת הימים או שיקרוס עלינו ויקבור אותנו תחתיו?
האם באמת סולקו כל מצבורי הגז ושאר הכימיקלים מהאזור התעשייה שלנו או שאולי כדאי לפשפש אחר מסכות האב"ך?
גם אני בדרכי הצנועה עסקתי בחישובים, ובעודי מתעסק בהורדת תוויות מגרמניה ממעכבי ייבוש והדבקת תוויות בעברית (עבודה חשובה ונחוצה מאין כמוה) התחלתי לתהות אחרי הנפילה החמישית בערך אם המשימה הזו באמת שווה את סיכון חיי.

טלפונים דוסיים
הבנות מהגרפיקה הסתלקו כבר בצהרים ואני נשארתי לסמן בלייזר עד שתיים וחצי. הסגן התעקש שצריך לגמור את כל המנועים של בנטל (שסוף סוף מצאו נהג אמיץ שיגיע אלינו עם המשלוח שלהם) כי מחר צריכה להגיע מלוד משאית עמוסה של טלפונים דוסים – טלפונים ניידים מיוחדים לדתיים שאי אפשר לגלוש בהם, או לצלם בהם – אנחנו מסמנים עליהם בלייזר הכשר של הבד"צ (נשבע שזו לא המצאה שלי).
הוא לא בטוח שהם יגיעו, אבל נקבעה להם פגישה והוא מתכוון לקיים את הצד שלנו בהסכם. בכל זאת אפילו הסגן שלנו מחובר מספיק למציאות כדי להעיר שלמרות שלפי ההסכם הטלפונים הדוסים באים עם העובדים של החברה שמסמנים את המכשירים בעצמם שלא אתפלא אם הפעם הטלפונים יגיעו סולו. אני אתפלא אם הם בכלל יגיעו.
בדרך הביתה שוב הייתה אזעקה. לפי הנחיות פיקוד העורף עצרתי ומצאתי מחסה (בתחנת אוטובוס), אבל כולם המשיכו לנסוע כרגיל. החלטתי שעדיף קטיושה מאשר להיות חננה טיפש, נכנסתי לרכב ונסעתי גם כן. כשנכנסתי הביתה ישר הדלקתי רדיו ושמעתי שהיו נפילות בקרית ים ובקרית שמואל. התקשרתי להורים ושוב התחננתי שיסעו לדודה בנתניה. הם צחקו עלי ואמרו לי להפסיק לבלבל את המוח וללכת לנוח קצת. ירדתי למטה לאסוף את מיצי שמצא מקלט בדירה של ליאור – ליאור חזר הבוקר מאילת שופע סיפורי זוועה על הפקעת מחירים וצפיפות מרגיזה – ומצאתי את השניים מסטולים מג'ונטים ומיין. אחרי היום המעייף שעבר עלי זה נראה דווקא רעיון לא רע. חבל שאני לא מסוגל לשתות או לעשן. מיצי הבטיח לי לאפות בשבילי חומיות חשיש, קם כדי ללכת למטבח צנח בדרך על הספה ושניה אחר כך נרדם כשהוא מחייך באושר. ליאור צחק, נתן לי חולצת טריקו לבנה עם ציור של דולפין צוחק ושאריות של אורז בירקות שנשארו אצלו מהצהרים, ונרדם גם כן. אני חושב שהגיע הזמן שגם אני אלך לישון. נקווה שנסרללה גמר את מלאי הקטיושות שלו להיום.
הטלפונים הדוסיים הגיעו רק בתשע ובמקום שיבואו עם שלושת הגברות הרוסיות החרוצות – לידיה, ריטה ופרידה – הם הגיעו עם בחור אתיופי שתקן שלא בדיוק הבין לאן נפל. עד שהסגן סידר את הלייזרים כבר הייתה השעה תשע וחצי – שעת ארוחת עשר שלנו – אבל הוא לא שם לב לכך והאיץ בי להתחיל לעבוד. עבדתי ליד לייזר אחד ולילי בשני. בסביבות עשר התחיל הראש לכאוב לי מרעב. אני רגיל לקפה וכריך בשעת הבוקר ולמרות המתח שדי פוגם בתיאבון בכל זאת צריך לפעמים לאכול משהו. הערתי לסגן שלא שתינו קפה עדיין ושכואב לי הראש כי דילגנו על ארוחת עשר. במקום להציע לי שהוא יחליף אותי עד שאכין לעצמי קפה הוא התנפל עלי בצעקות שתמיד כואב לי משהו, ושאני תמיד מתלונן, ודיבר בקול מאוד מאוד אנטיפטי מתייחס אלי כאילו שאני איזה נודניק שסתם מקטר ומתפנק (אם באמת הייתי כזה בטח שלא הייתי מסכן את חיי בשביל לסמן טלפונים סלולריים, נכון?)
היינו ארבעה איש בחדר הלייזר – האתיופי השתקן, לילי הביישנית, הסגן הרתחן ואני. המילים הכועסות שלו נפלו עלינו כמו פצצה והרסו את האווירה הנעימה ששררה שם עד כה. הייתי צריך לאזור את כל כוחותיי לא לפרוץ בבכי של עלבון, לילי והאתיופי שתקו נבוכים להחריד, והסגן… לא יודע. אני מכיר אותו כבר שנים ועדיין לא קולט את הראש שלו. אחרי שתיקה מאוד לא נוחה הוא הציע לי, עדיין בגסות מדהימה, שאלך לשתות קפה אם בא לי, מתנהג כאילו שתיית קפה בהפסקת עשר זה איזה מנהג מוזר ולא מתקבל על הדעת שאלוהים יודע מאיפה אימצתי לי. אמרתי בקרירות – תודה רבה, אבל לא, תודה – והמשכתי לעבוד.
העבודה לא קשה, אבל משעממת ומונוטונית להחריד, וכל הזמן רדיו חיפה מנסר לך בשכל עם ההבלים שלו. אחר כך הייתה אזעקה, ועד שרצינו לצאת מהמקלט הייתה עוד אחת ושמעו נפילות. האתיופי המסכן היה המום לגמרי, לא היה לו מושג שככה זה עומד להיות.
אחר כך יצאנו והמשכנו לעבוד כרגיל. הסגן רץ להביא לנו שתייה וכוסות והתנדב למזוג לכל אחד מים, אבל גם הפעם סירבתי. המאמץ לשמור על ארשת פנים קפואה ולא לבכות חלילה גמר לי את התיאבון. כשהסגן שוב יצא לילי אמרה לי בטוב לב שאולי אני צריך לדבר איתו, שזה לא בסדר איך שהוא מתנהג כלפי, ואולי צריך גם לערב את הבוס. עשיתי כן עם הראש והמשכתי לשתוק, לא היה לי כוח להסביר שהבוס מגבה אותו בכל ושאני רק אזיק אם אגיד משהו.
כשהייתה האזעקה של הצהרים והיינו צריכים לשבת במקלט ניצלתי את הזמן ואכלתי חצי כריך בעיקר כי הייתי חייב בגלל הכדורים והתעלמתי מכל אותות הידידות שפתאום הסגן גילה כלפי – זה מעין ריטואל קבוע אצלנו, הוא צורח עלי ומעליב אותי, ואחר כך מתנהג נחמד מידי. אני שונא את החלק השני של הריטואל הזה יותר מאשר את הראשון.
למרבה הזוועה הוא אפילו נתן לי להיכנס לפניו למקלט, ואחר כך סיפר לנו שיש לו כאב שיניים נוראי ואיזה מזל שרופא השיניים שלו עובד למרות המצב ושהיום בשש יש לו תור. זה לא שאכפת לי שהוא גס רוח ומעליב ומתנפל עלי בגלל שטויות, אבל זה שהוא עשה את זה לפני אנשים אחרים… כל פעם שאני חושב על זה אני שואל את עצמי אם הוא מעז להשפיל אותי ככה בגלל שאני תמיד שותק לו או בגלל שאני הומו ונשא שצריך להגיד תודה שאנשים מוכנים לשבת איתי באותו חדר?
אולי שניהם כאחת.
קצת לפני אחת הגיע הנהג שגמר את הסיבוב שלו והופתע לראות איזה כמות הספקנו כבר לעשות. הסגן אמר לו, "מה אתה חושב, שרק העובדים שלכם טובים? גם לנו יש עובדים חרוצים מאוד." וחייך אלי, אבל אני המשכתי לשבת קפוא לגמרי והתמקדתי בסימון המכשירים הארורים הללו, אוטם את עצמי לכל מה שקורה סביבי.
הנהג והאתיופי הלכו לקנות להם צהרים ובחוץ תפסה אותם אזעקה. הם חזרו די מבוהלים אבל שבעים. אחר כך הסגן החליט שהנהג יחליף אותי כי לא היה לו מה לעשות בין כה וכה ושיחרר אותי הביתה. מחר אני שוב צריך לעבוד.
הגעתי הביתה ומצאתי את רוני אורז. הוא נוסע כבר הערב ולא נוכל לחגוג יחד את יום הולדתו, לא שהיה לנו חשק גדול לחגוג אחרי השיחות האחרונות שניהלנו בטלפון.
רק אתמול הוא אמר לי דברים קשים מאוד שאני לא יכול לשכוח, והפתרון שלו – להתעלם ממה שהיה ולהתנהג כאילו לא קרה כלום – לא תורם לשיפור המצב.
לפני שיצא הוא ניסה לחבק אותי. עמדתי מאובן ולא הצלחתי להביא את עצמי לכרוך את ידי סביבו. "אני מצטער שאני ממהר כל כך ואין לנו זמן להיות קצת יחד." הוא אמר, מנסה לשמור על טון קליל, אבל הרגשתי את העצב שלו דוקר לי בלב.
"עזוב, חבל לך על הזמן. לא מתחשק לי."
"אתה כל כך שונא אותי?" הוא שאל ונלחץ אלי עוד יותר חזק.
"אני לא שונא אותך, אני סתם עצוב שככה הכל נגמר." אמרתי, "ואין לי חשק לסקס בלי שום קשר אליך, אפילו ביד אני כבר לא עושה מאז שהתחיל המצב הזה."
"כן, גם אני. המתח הזה… אין לך מושג איך זה להיות שם במעבדה, יש עלי כל כך הרבה אחריות, זה כל כך קשה. אני כל הזמן פוחד לטעות, פוחד שמישהו ייהרג בגללי, והנסיעה הזו… זו כזו אחריות… אם אני אפשל ומשהו לא ידפוק… כולם סומכים עלי ואני נורא פוחד מנחם."
איך הוא מעז לעשות לי את זה? לדבר כאילו אנחנו חברים, לזרוק עלי את כל הפחדים והחששות שלו אחרי שאמר לי שנמאס לו ממני, שאני נטל עליו, שאני מתעלק לו על החיים, שבגללי הוא לא יכול לנשום, הוא מפיל עלי פתאום את כל הפחדים והכאבים שלו? "אתה תהיה בסדר גמור." אמרתי והרחקתי אותו ממני בכוח. "אתה בחור פיקח ואחראי, והכל יהיה בסדר גמור. אחרי שתחזור נסדר הכל ותוכל להוריד אותי מהווריד שלך ושוב לנשום."
"אני לא אמרתי דבר כזה." הוא מחה, נעלב.
"כן אמרת. אני זוכר הכל מצוין, אבל עכשיו לא הזמן להתווכח על זה רוני, אתה מאחר, לך כבר!"
"אבל מנחם…"
נהג המונית צפר מבחוץ בקוצר רוח. "לך." דחפתי אותו מעלי, "לך כבר."
הוא יצא, גורר אחריו את המזוודה שלו, ורק אחרי שהדלת נסגרה מאחוריו הרשיתי סוף סוף לדמעות שאני כולא בתוכי כל כך הרבה זמן לפרוץ החוצה.
שנייה אחר כך הוא חזר שוב, הפעם בלי המזוודה, חיבק אותי חזק, מתעלם מחוסר התגובה שלי נישק אותי בכוח על הפה, אמר שהוא יחזור בקרוב ויביא לי הרבה רחת לוקום ושוקולד מריר כמו שאני אוהב, ושהוא אוהב אותי, ואז דחף לידי דף נייר כתוב פנים ואחור בכתב ידו הזוויתי והלך שוב.

כסף
על סקס אני לא מתבייש לכתוב חופשי פחות או יותר, אבל לדבר על כסף מביך אותי – שריטה כזו של פולנים. הקטע של הכסף ביני לבינו היה תמיד מביך קצת, בעיקר בגלל המשפחה שלו שכל הזמן מתייחסת אלי כאל בטלן שמנסה לחיות על חשבון אהרון שלהם. זה שאני עובד ומפרנס את עצמי ושכל אחד מאיתנו מכניס לחשבון המשותף בדיוק אותו סכום לא מהווה הוכחה מספקת בשבילם. העובדה שהבית שלנו רשום רק על שמי נראית להם הוכחה חותכת לחוסר ההגינות שלי למרות שכשקנינו את הבית הוריו דרשו בתוקף שרוני לא ירשם כאחד מבעלי הבית, מפני שאז הוא לא יוכל להיחשב כזכאי למשכנתא של זוג צעיר – אז הם עוד חשבו שאחרי שהשיגעון של ההומואיות יעבור לו הוא יתחתן עם בחורה – גם אם זה לא יקרה אחרי שימלאו לו 27 הוא יהיה זכאי למשכנתא מסובסדת רק בתנאי שלא יהיה רשום על שמו בית, וזו הסיבה האמיתית לכך שהבית שאנחנו גרים בו רשום רק על שמי, אבל כשנוח להם הם שוכחים את זה וצועקים שהנה, הוא משלם משכנתא על בית שלא שייך לו.
בסדר, שיחשבו כרצונם, לא אכפת לי. הבית הזה – שקניתי על פי דרישתו ובגלל הלחצים שהוא הפעיל עלי – הוא של שנינו, ובצוואה שכתבתי הורשתי לו את כל הבית כולל התכולה. למרות שמעולם לא דיברנו על כך אני מניח שהוא יודע זאת.
למה אני מעלה את הנושא הזה דווקא בימים טרופים אלו?
כי החודש רוני לא הכניס את החלק שלו לחשבון המשותף שלנו ועד שהבנתי מה קרה רוב המשכורת שלי נבלעה בתשלום המשכנתא ולא נשאר לי כמעט כלום כדי לחיות.
כשצלצלתי אליו נרעש ושאלתי מה קרה התברר שהוא העביר את המשכורת שלו להוריו שברחו לאילת מיד אחרי שנפלה הקטיושה הראשונה בקריות.
"אבל רוני," אמרתי, נבוך מאוד וקצת מבולבל, "יש לנו תשלומים לכל מיני דברים, וצריך גם לאכול. איך אני אסתדר רק עם המשכורת שלי, וזה בהנחה שהבוס יצליח בכלל לשלם לנו משכורת החודש?"
הוא התפרץ עלי בכעס ואמר דברים שבטח הוכתבו לו על ידי הוריו ואחיותיו – שאני מהווה נטל עליו, שאני חי על חשבונו, שאסתדר כמו כולם עם מה שאני מרוויח, ששלום ההורים שלו חשוב לו יותר מלהחזיק אותי – זה הכי פגע בי, ממתי הוא החזיק אותי? – ושאם חסר לי כסף שאקח ממיצי ומבוריס ומכל שאר החברים שישנים איתי, למה רק הוא צריך לממן אותי? הייתי כל כך פגוע שפשוט הדחקתי את מה שהוא אמר ולא סיפרתי שום דבר לאף אחד. אפילו לחשוב על זה לא הצלחתי. הוא אמר לי להסתדר עם מה שאני מרוויח אז זה מה שאני אעשה – כמו שחייתי בלעדיו לפני שנפגשנו ככה אני אמשיך לחיות על חשבוני גם היום.
אתמול נסעתי באופניים לעבודה כי נגמר לי הדלק לאוטו, וכבר שלושה ימים אני שותה קפה רק בעבודה כי אין לי קפה וחלב בבית – האמת שחוץ מקוטג' ולחם אין לי תקציב לשום דבר – הכל נגמר לאט לאט. הפסטה האורז הירקות והפירות אזלו כבר בשבוע שעבר וגם חומרי הניקוי, הסבון ומשחת השיניים עומדים להיגמר.
כשתיכנס המשכורת שלי סוף סוף בשמיני לחודש – בתקווה שזה יקרה – אני חושש שכל הכסף יבלע לתשלומים של חשמל ארנונה ומים. את הטלפון ואת הנייד ניתקתי עוד בשבוע שעבר. החלטתי שהם מותרות מיותרים. אני מתלבט מה לנתק קודם, טלוויזיה או אינטרנט, או אולי שניהם?
במכתב שרוני כתב לי לפני שנסע הוא התנצל שצעק עלי, וסיפר שהוא מתוח מאוד ושהנסיעה הזו מאוד חשובה לעתיד המקצועי שלו, ולמדינה בכלל.
חיל אוויר מנסה למכור ציוד צבאי למדינה זרה (שיש בה הרבה רחת לוקום) ורוני הצטרף למשלחת על תקן הטכנאי שמפעיל את הציוד. זה תפקיד מאוד אחראי ולכן הוא לחוץ ומוציא את זה עלי. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל ככה יצא.
חוץ מזה הוא גם כתב שהוא אוהב אותי, ודואג לי, ושאני חשוב לו מאוד. אין במכתב אף מילה על איך אני אמור להסתדר עם הכסף, ומה יקרה אחר כך, כשהוא יחזור הביתה – אם זה בכלל יקרה – מה שהוא כן דאג לבשר לי זה שסיסי הצליח להשתחל לצוות הטכני שנוסע לחו"ל. קראתי את המכתב פעמיים, אחר כך קרעתי אותו לגזרים, השלכתי אותם לאסלה והורדתי את המים. עם מילים יפות אי אפשר לקנות במכולת.
בעוד אני כותב את הפוסט הזה נכנס אלי ג'קי, הכניס לי כאפה כזו שרק מרוקאי גזעי יכול להכניס לך וצעק עלי שאני אשכנזי פלצן ודביל. לפני שהבנתי מה עשיתי הוא נתן לי 2500 ₪ במזומן ואמר שזה התשלום שמגיע לי מהדייר המוזר שלי שברח אחרי שבוע ומשהו מהבית בלי ששילם לי מאומה והצ'קים שלו חזרו. "אתה לא צריך לשלם לי בעדו ג'קי." אמרתי וחטפתי עוד כאפה.
"בטח שאני צריך. מי הביא אותו אליך אם לא אני? אם הוא ברח בלי לשלם זו חובתי לשלם במקומו, אתה חייב לקחת את הכסף."
"לא רוצה ג'קי, תפסיק לדבר שטויות."
"אתה חייב. אחרת אתה דורך לי על הכבוד." הודיע לי ג'קי בהדרת כבוד מזרחית.
הייתי מתווכח איתו עוד קצת – גם לפולנים יש כבוד – אבל מיצי וליאור השתרכו למטבח שלי כורעים תחת נטל של ארגזי קרטון עמוסים בכל טוב. אליס פסעה אחריהם נושאת סיר מעלה ניחוח, ובמאסף הלך דני עם חבילה ענקית של גלידוניות.
כולם, חוץ מהילד שהיה עסוק בזלילת גלידוניות, צעקו עלי שאני אידיוט, ולמה אני לא אומר שאני בקשיים, ולמה הם צריכים לבדוק לי את המקרר כדי לראות שאין לי מה לאכול? "אני מסתדר." אמרתי בעקשנות, "לא היה לי נעים להתבכיין."
"מנחם!" התרתח ליאור, "אני והחבר'ה שלי מתעלקים לך על המטבח ועל הבית בלי הפסקה, לא הגיע הזמן שנחזיר לך קצת?"
אמרתי שאולי הוא טיפה צודק, למרות שהם תמיד מביאים אתם אוכל ובעיקר שתייה שאין אצלי, ובכל זאת מביך אותי להיות מקרה צדקה שצריך להביא לו אוכל.
אליס אמרה לי שאני מטומטם, ואחרי כל הזמן שאני מטפל לה בילד הגיע הזמן שמישהו יטפל גם בי ושאפסיק להעליב את החברים שלי, ולא עזבה אותי עד שגמרתי צלחת מלאה אורז פרסי כזה שאני לא יודע איך קוראים לו, אבל יש לו תפוחי אדמה מתחת והוא מאוד טעים, יותר טעים מלחם וקוטג', והזכירה לי לקחת כדורים.
ג'קי מילא לי את הטנק דלק עד הסוף, כבר הרבה זמן לא היה לי טנק מלא לגמרי, ודני השאיר לי כמה גלידוניות לקינוח. עכשיו המקרר שלי מלא אוכל ואני מרגיש שוב עשיר כי יהיה לי די כסף לשלם חשמל ומים ולקנות גם מרכך לשער, וכעת אני מתלבט מה חשוב יותר – טלוויזיה או אינטרנט?