28. אבו ארבע

במשך כמה חודשים האשמתי בכאבי הראש התכופים שלי כל דבר שזז – את כאבי הלב, את הבעיות עם החבר שלא מצליח להחליט מה נסגר אתו, את הבעיות הכספיות שלי, ואפילו את קרן הלייזר המסנוורת ואת המקשים הארורים הללו עם האותיות הקטנטנות שלהם. במשך זמן רב חייתי בהכחשה, סירבתי להכיר בעובדות, ונהגתי כבת יענה. "והרעלת את עצמך בתרופות מזיקות במקום להביט לאמת בעיניים." הוסיף רוני בכעס. סוף סוף היה עלי להודות על האמת, יש לי בעיה ויש רק דבר אחד שיכול לפתור אותה.
"ביקור אצל הרופא ומהר." קבע רוני שנחרד לראות כמה אקמולים אני לוקח, ובלי לשעות למחאותיי קבע לי תור אצל רופא עיניים, שבלי היסוס תקע אותי מול לוח טיפשי עם המון אותיות, פקד עלי לכסות פעם עין אחת, ואחר כך את השנייה, וציווה עלי לקרוא שורות של אותיות פעוטות עד לגיחוך, וכדי להוסיף חטא על פשע גם החשיך את החדר כאילו היינו באיזה בר אפלולי ולא אצל רופא עיניים מכובד.
"אני לא מבין איך הצלחת להסתדר עד היום בלי משקפיים?" השתאה הרופא שנמאס לו להקשיב איך אני מנחש את האותיות, והדליק את האור.
"הוא כתב במחשב בפונט גדול, והחזיק את הספרים שלו ככה." הלשין עלי רוני, ופשט את ידיו לכל אורכן כדי להדגים עד כמה הדרדר מצבי.
"בעין אחת הראיה חלשה מאוד, בשנייה טובה יותר, אבל אימצת אותה יותר מידי." פסק הרופא, "ובגלל זה אתה סובל מכאבי ראש."
אחרי ששמע על עבודתי עם הלייזר החמירו פניו והוא הודיע לי שעלי לעבוד אך ורק מאחורי מגן זכוכית, או עם משקפים מיוחדות, אחרת אני עלול להתעוור.
"בסדר, אני מבטיח להיזהר." הבטחתי, "אבל קשה לי רק עם אותיות קטנות. זה לא אומר שאני צריך להיות מעכשיו אבו ארבע, נכון?" הבטתי בו בתחינה.
"אתה צריך משקפי ראייה." אמר הרופא בפסקנות, ושילח אותי ואת רוני לאופטומטריסט להזמין משקפי ראיה.
עוד באותו יום מצאתי את עצמי מחפש מסגרת הולמת בין מאות מסגרות שתלו על קירות חדר ההמתנה של האופטומטריסט השכונתי שלנו. השפע הרב בלבל אותי ודיכא אותי. "אני לא רוצה משקפיים." החלטתי, ופניתי לדלת. "שיניתי את דעתי, בוא נלך מפה."
"הייתי מת." משך אותי רוני חזרה, תקע אותי בפינה, פקד עלי לסתום, לעמוד בשקט, ולהפסיק להיות ילד, והתחיל לסקור ביסודיות מפחידה את כל המשקפים שהיו בחנות, והיו שם המוני זוגות משקפיים.
"תנסה את אלו, ואלו, וגם את זה, וגם את…"
"רוני, אני לא סובל משקפיים. לא סובל שתולים עלי דברים. אפילו עם שעון אני לא הולך. בגלל זה גם אין עלי שום תכשיטים. אני פשוט לא בנוי לזה. תעזוב אותי."
"אי אפשר, אתה חייב משקפיים. הנה, תנסה את הזוג בלי המסגרת. תראה כמה הן עדינות, רק עדשות עם חיבור דק, נכון שאתה בקושי מרגיש אותן?"
נכון, הן בקושי הורגשו על פני, אבל… "אני נראה כמו דביל וחנון." יללתי.
"לא נכון, עכשיו אתה נראה לא רק סקסי אלא גם חכם." החניף לי רוני ובדק את תווית המחיר של המשקפיים שעלו הרבה למרות שהיו מורכבות רק מעדשות ומכמה חוטי מתכת דקים וקלילים מאוד.
"כנראה שמשקפיים זה כמו בגדי ים של נשים, כמה שיש בהם פחות חומר ככה הן עולות יותר." התבדח רוני בעליזות, ולפני שהספקתי לגעת בארנק שלי שילם על המשקפיים שלי בכרטיס האשראי החדש שלו. כשמחיתי הוא אמר שאני מעליב אותו, וזו המתנה שלו בשבילי לכבוד יום האהבה הממשמש ובא.
כל האירוע הטראומתי הזה התרחש לפני שבוע, והיום רוני הגיע והאיץ בי לגשת מיד לאופטומטריסט ולאסוף את המשקפיים החדשים.
"היום יום שלישי, בטח סגור שם." השתדלתי לדחות את רוע הגזירה.
"לא, פתוח שם. צלצלתי עוד הבוקר. בוא ניקח אותם ואחר כך נלך להסתפר."
"אני לא צריך להסתפר, תרגיע. איך היה היום הראשון בעבודה?"
"בדיוק כמו בשבוע שעבר (בסוף הקורס הם עבדו כמתלמדים במקום העבודה החדש שכל מה שמותר לי לספר עליו זה שהוא מעין מעבדה). הבנים חמודים והבנות כוניפות." צחק רוני, "נו, בוא כבר." משך אותי החוצה, תראה כמה טוב תרגיש אחרי שתתחיל לראות הכל ברור."
"אני רואה הכל ברור כבר עכשיו." התרעמתי, "זה שקשה לי לראות כמה אותיות קטנטנות בחדר חשוך לא אומר שאני…"
"בסדר, בסדר, אז תוותר על המשקפיים, תסבול מכאבי ראש ולא תוכל לקרוא אותיות קטנות." איבד רוני את סבלנותו, "כולה משקפי קריאה, למה אתה מתרגש כל כך?"
"כי המשקפים הן סימן שאני מתחיל להזדקן." ניסיתי להסביר לו מה מסמלות עבורי המשקפיים, "זה מתחיל עם משקפיים, ואחר כך ינשרו לי השערות והשיניים, ואני אצטרך מקל הליכה וויאגרה ובסוף אני אמאס עליך ותזרוק אותי בשביל מודל צעיר יותר."
רוני התגלגל מצחוק לשמע התחזית הקודרת. "אבל עד שזה יקרה גם אני אהיה זקן." ניחם אותי וליטף את ברכי בעידוד, "וחוץ מזה אין שום קשר בין משקפים לגיל. יש המון צעירים שמרכיבים משקפיים. יש אפילו ילדים שצריכים משקפיים."
"אבל עד היום ראיתי מצוין ופתאום… זה כמו מכה מתחת לחגורה שהגוף שלי נותן לי."
"אבל מצד שני תחשוב מה היה קורה אם היית חי לפני שהמציאו את המשקפיים? היית צריך לחיות עד סוף חייך בעולם מטושטש, זה לא יותר גרוע?"
"כן, אני מניח שאתה צודק." נאלצתי להודות והחניתי את המכונית מול חנותו של האופטומטריסט.
ברגע שהרכבתי את משקפי החדשות כאילו הסיט מישהו וילון מלמלה שקוף וקליל מעל עיני והכל נעשה פתאום חד וברור ו… כל כך מכוער. פתאום ראיתי את כל הפגמים הקטנים שעד היום נעלמו מעיני. מיהרתי להביט בעצמי וגיליתי מזועזע שאני דומה לאבא שלי הרבה יותר מכפי שחשבתי. הבחנתי פתאום שיש לי מעט קמטים סביב העיניים, ושאני צריך להסתפר דחוף, ולא יזיק לי להתגלח בצורה יותר יסודית.
מבוהל מעט הבטתי ברוני. תודה לאל. הוא עדיין נראה חמוד, צעיר, שחום ומעורר תאבון. מה יש לו לחפש עם קסוקר אבו ארבע כמוני?
"אתה נראה כמו פרופסור סקסי." הודיע לי רוני בשביעות רצון וקרץ אל הפקידה שנמסה אל מול חיוכו העליז. "ואם אנחנו כבר פה אז בוא נלך להסתפר."
לשם שינוי לא התווכחתי אתו והלכתי למספרה כשאני חובש את משקפי על חוטמי ובוחן את הכל כמו תייר, מגלה כל מיני פרטים קטנים ומכוערים שעד היום לא שמתי לב לקיומם. בכל מקום גיליתי קילופי צבע ופגמי זמן. אנשים, בתים, מכוניות, עצים, הכל נראה שחוק ומכוער מכפי שזכרתי.
אולי הראש לא יכאב לי יותר, אבל הלב כאב לי כשהבחנתי בכל הקמטים והחריצים בפניהם של מכרים ותיקים. כשהגענו למספרה של ז'וז'ו וקוקו הורדתי את המשקפיים ושמתי אותם בכיסי, פוקד על רוני לא לספר להם שמהיום אני אבו ארבע.
"מה, אף פעם לא תגלה להם שיש לך משקפיים?" השתומם רוני שחשב שאני מסתיר את משקפי מחשש לקנטור. לא טרחתי לתקן אותו. רק בבלוג שלי אני יכול לספר שמה שהפחיד אותי הוא לא תגובתם של ידידי הוותיקים למראה משקפי, אלא המראה שילבשו פניהם המוכרות כשאביט בהם דרך העדשות חסרות הרחמים הללו שמהיום אני נידון לראות דרכם את העולם.בסוף אני אעשה את זה כמובן, עם הזמן אתרגל למראה העולם כפי שהוא במציאות, ולא כפי שדמיינתי אותו עד היום, אבל עוד לא היום, תנו לי עוד כמה ימים להתרגל.

אני מגלה את זה למעט מאוד אנשים, אתם יודעים איך זה, לא נעים והכל, אבל לעיתים אני מנהל שיחות עם החתול שלי. אני יודע שהוא לא מדבר, רק מיילל, אבל בשבילי זה מספיק. בעזרת מעט טלפתיה חתולית וקצת שכל ישר אנחנו משוחחים על כל מיני נושאים העומדים ברומו של עולם.
היום למשל ניהלנו שיחה ממושכת ונוקבת, שיחת נפש ממש. בדרך כלל פחיסטון לא פטפטן גדול, אבל לפעמים הוא חש צורך להביע את דעתו ואז הוא עושה זאת בלא כחל ושרק. מאחר והוא חתול מנומס הוא המתין בסבלנות עד שאגמור לאכול ולהתקלח, ופצח את פיו רק כשראה שבמקום ללכת לנוח, כדרכי אחרי העבודה, אני מעמיד ארגז קרטון גדול במרכז החדר ומתחיל להעמיס אותו בבגדים.
"אפשר לדעת מה אתה עושה?" שאל בפליאה.
"אני אורז את בגדי הקיץ, רוני חושב שזה רעיון טוב להתחיל לארוז כבר עכשיו." הסברתי.
"ואני חושב שזה רעיון טוב שתיתן לי לצאת קצת החוצה. נמאס לי להיות סגור בבית נמרוד."
"אבל קר וגשם, וזה עלול להזיק לך, ומה אם לא תחזור הביתה?"
"ומה אם תפסיק להתנהג כמו פולניה מעצבנת, ותיתן לי לנשום אוויר צח?"
"האוויר אצלנו לא צח. כמה שתנשום ממנו פחות ככה יהיה יותר טוב."
"אני רואה שלמדת מהחבר שלך, יש לך תשובה לכל דבר." התחיל פחי להתרגז, "אני כלוא בבית כבר שבוע. נמאס לי! רוצה קצת לטייל, רוצה הרפתקאות! רוצה לראות מה התחדש בגן. אולי יש חתולות חדשות שעוד לא פגשתי?"
"אני לא חושב שזה רעיון טוב פחיסטון, רוני לא יאהב את זה."
"רוני מסתובב בבסיס מלא חיילים וחיילות, פוגש כל הזמן אנשים חדשים, ישן איפה שבא לו, עושה מה שמתחשק לו, ואנחנו כלואים בדירה הזו וצריכים לחכות להוד מעלתו שמגיע רק כשבא לו להתפנק קצת."
"זה לא הוגן פחי, הוא לא כזה. הוא חייל, ואתה יודע שהוא בקורס ו…"
"אולי אתה יכול להסביר לי מה היה הקטע הזה בבוקר? שנתת לו את מס' חשבון הבנק שלך?"
"רוני חושב שזה יהיה יעיל יותר אם יהיה לנו חשבון משותף. נחתום ייפוי כוח אחד לשני והמשכורות שלו יכנסו לחשבון אחד וככה…"
"וככה הוא ידע על מה אתה מוציא כסף, וכמה אתה מרוויח, ותאבד עוד קצת מהעצמאות שלך." הוא סוקר אותי בבוז חתולי, "רק תקשיב לעצמך, רוני אומר, רוני חושב, ורוני פה ורוני שם, וחוץ מזה, למה אתה לא הולך להסתפר?"
"כי…" אני לא יכול להישיר מבט אל עיניו הצהבהבות לועגות של פחיסטון. "החלטנו שנלך להסתפר ביחד, אולי היום, אם הוא יחזור מספיק מוקדם."
"עד היום הלכת להסתפר לבד ולא קרה לך כלום. מה יום מיומיים?" צחקק פחיסטון בלעג, יודע היטב את התשובה, אבל מתענג שוב על מבוכתי.
"אם אתה יודע למה אתה שואל? נודניק שחור שכמוך!" אני מתעצבן ופותח לו את הדלת, "הנה, לך! תתרוצץ לך בחוץ בקור, ואל תבוא לבכות לי אם תחזור מקורר ורטוב!"
הוא פוסע בנחת לעבר הדלת הפתוחה ועל הסף הופך אלי את ראשו ומביט בי בלגלוג, "הוא פוחד שאם תלך לשם לבד שוב ז'וז'ו יעשה לך חפיפה ארוטית, נכון?"
"אל תהיה דביל כזה פחיסטון, עוף מפה!" אני זורק עליו נעל בית ומחטיא כמובן.
הוא מסתלק לדרכו בזנב זקוף שמתחתיו מתנודדים שני אשכים חצופים. כמה דקות אחר כך אני שומע יללות ייחום חתוליות בוקעות מתוך סבך הקוצים שבין עצי הדקלים הננסיים מתחת לחלון המטבח.
מיד אחרי שהוא יוצא רוני נכנס בלי לדפוק, מחייך אלי חיוך ממיס ומנשק אותי. אחר כך הוא מוציא מידי את החולצה שאני מנסה לקפל, פורש אותה ומביט בה בעיון, ואז מחליט שעבר זמנה וזורק אותה לפח המחזור – אה, כן, שכחתי. מהיום אנחנו לא סתם זורקים זבל, אנחנו ממחזרים.
"אבל אני אוהב את החולצת טריקו הזו," אני מוחה, "קבלתי אותה בסיום קורס חובשים."
"כן, וזה היה לפני שבע או שמונה שנים." צוחק רוני, "היא כבר שקופה מרוב כביסות." הוא עובר בזריזות על כל הקרטון שארזתי וחצי מהדברים עפים לפח. את מחאותיי הוא משתיק בנשיקה.
שוב נשמעת היללה המפחידה של החתולים בחוץ. רוני נבהל כשאני אומר לו שפחיסטון לא בבית. "למה נתת לו לצאת בחושך ובקור הזה?"
"הוא חתול רוני, לא קר לו, יש לו פרווה, והוא רואה מצוין בחושך. הוא אמר לי שנמאס לו להיות סגור במרפסת, הוא צריך קצת אקשן לפעמים."
רוני מעווה את פניו ומזכיר לי שהווטרינר המליץ לסרס את פחיסטון כדי לשפר את איכות חייו. "קודם שהווטרינר יוריד לעצמו את הביצים!" אני מתרגז.
"אבל נמרוד, ככה הוא יחיה יותר זמן ויסתבך פחות בצרות. אם נסרס אותו הוא יהיה רגוע יותר, יישאר ברצון בבית ויהיה נחמד יותר."
"אני לא רוצה חתול נחמד ורגוע שחי הרבה זמן חיים של פוחלץ שמן!" אני מצהיר בזעם, "ושלא תעז אפילו לדבר על זה לידו, הוא לא יסלח לנו על הרעיון הזה לעולם!"
"יותר טוב שהוא ירוץ כל הזמן אחרי חתולות ויסתבך בקרבות חתולים, ויסכן את עצמו?" מוחה רוני. "כן! ככה יותר טוב לו, אתה רוצה לקחת ממנו את טעם החיים ולעשות ממנו סריס עלוב?"
"לא נכון! אני רק רוצה להגן עליו, אני רוצה שהוא יחיה ויהיה מאושר."
"המושגים שלך על אושר שונים מאוד משלו רוני, פחיסטון הוא צייד! הוא חיית טרף, לפעמים הוא מרגיש צורך להסתובב בחוץ. הוא צריך חופש להחליט לבד מתי הוא הולך ומתי הוא חוזר."
"ומה אם הוא לא יחזור?" עיניו של רוני מתמלאות דמעות, והוא בורח למטבח ומתחיל להדיח את הכלים, נוזף בי שאני בלאגניסט. מתי הוא הפך להיות עקרת בית חולת ניקיון? כשהכרתי אותו הוא לא ידע מאיזה צד מחזיקים מטאטא.
"מישהו צריך לדאוג לניקיון ולבישול ואתה אדיש לגמרי, אם זה היה תלוי בך היית אוכל מקופסאות שימורים כמו החתול שלך." הוא רוטן, "הנה, תראה, שוב יורד גשם והוא יירטב."
"אז שיירטב, הוא לא עשוי מסוכר והוא לא יימס במים. ברגע שיתחשק לו הוא יחזור. תפסיק להיות סבתא כזו."
אני מחבק את כתפיו, נצמד אליו מאחור, מנשק את עורפו. "עזוב את הכלים, הם לא יברחו. בוא אלי, תנשק אותי כמו שצריך."
אנחנו מתנשקים שוב ושוב והולכים למיטה. אחר כך הוא שואל אם הוא מעצבן אותי? אם לא נמאס לי שהוא בא אלי כל יום? אם אני לא משתעמם ממנו? אם אני לא כועס שהוא לא מזמין אותי למסיבת הסיום? אם אני בטוח שאני מסכים שיהיה לנו חשבון בנק משותף?
"כל כך הרבה שאלות בבת אחת." אני צוחק, "מה קרה לך? מה אתה מודאג כל כך היום?"
"דברתי עם ספירית (היא היחידה בבסיס שיודעת עלינו) והיא חושבת שאני מגזים וחונק אותך מרוב תשומת לב. היא אמרה ש…." הוא תלה בי עיני במבי כהות ומודאגות, "אתה מרגיש חנוק מרוב תשומת לב נמרוד."
"לא טיפשון. אני אוהב שאתה דואג לי. רק אל תחתוך לי את הביצים מרוב דאגה."
"דביל אחד." צוחק רוני ומתנפל עלי, "אתה כזה מפגר!"
"מסכים אתך בהחלט, בזמן האחרון הוא ממש טמבל." אמר פחיסטון שנכנס מהחלון וקפץ על המיטה שלנו בדרכו לשטיח שלו שפרוס מול התנור הבוער. "אתה צריך לראות איך הוא מחכה לך, כל פעם שעוברת מכונית הוא קופץ לחלון כדי לראות אם הגעת כבר. אני ממש מתבייש להגיד שהוא הבן אדם שלי, הוא מתנהג כמו חתול בית, ממש גועל נפש."

27. ימים מוזרים

יש ימים כאלו – ימים של עצבים ורוגז – בדרך כלל הם ימי ראשון, בדרך כלל הם אפורים וגשומים. בדרך כלל קודם לאותו יום מר ונמהר ליל נדודים שבא בעקבות סוף שבוע איום. יום ראשון הזה לא סטה מאף אחת ממאפייניו הקלאסיים. ישנתי רע והפרידה מרוני הייתה קרה ומאופקת. בדרך לעבודה ירד ברד איום, וכמעט שעשיתי תאונה, ועוד לפני שנכנסתי למחסן אמרתי לעצמי שהיום הזה נועד לבלותו במיטה, מכורבל בפוך, וצדקתי. אני צודק יותר מידי בזמן האחרון, אתם לא חושבים ככה? בא לי לטעות פה ושם. נמאס לי להיות זה שתמיד אומר – אמרתי לכם!
דבר ראשון על הבוקר עמדתי והסרתי את כל התוויות שהדבקתי כמה ימים קודם לכן. זה קרה בגלל טעות טיפשית של החברה שהזמינה מדללים לא נכונים וגם הגדילה לעשות והדביקה עליהם תוויות צהובות מכוערות, ואז נזכר מי שנזכר שהם בכלל צריכים משהו אחר… כל הכבוד! אין דבר שמעודד יותר את רוחי מאשר להסיר את כל התוויות שהדבקתי בשבוע שעבר ולהדביק חדשות.
אחר כך זומנתי לסמן מקשים בלייזר, ושם נפלה עלי צרה חדשה. המקשים לא הסתמנו כראוי. כלומר, חלקם הסתמנו היטב, אבל חלקם יצאו מטושטשים בגלל שהציפוי לא אוהב את מגע קרן הלייזר שלנו. הבעיה היא שאי אפשר לנבא איזה מקש יתנהג כראוי, ואיזה יראה כאילו נמרח בפיח. בפעם הקודמת שהצרה הזו נפלה עלינו יכולנו להבדיל בין הבעייתיים לטובים לפי צורת האותיות של הכתובת 'נוקיה' שמופיעה מאחור, אבל כיום הכל נראה אותו דבר והתחלנו לצבור יותר מידי פסולים. הגירוד של הפיח נאסר באיסור חמור, ואחרי 15 פסולים נאלצנו להפסיק את העבודה. הסגן היה מורט את שערות ראשו אם לא היה קירח כביצה. הוא נלחץ כל כך עד שהתחלתי לרחם עליו.
"אם לא נמצא פתרון לבעיה הזו נאבד את הלקוח." שח לי בקול נכאים, וברוב ייאושו ניסה פתרונות שונים ומשונים לבעיה – חלקם היו מופרכים לחלוטין כמו רחיצת המקשים באלכוהול, או שינוי הגרפיקה של האותיות, ברוב ייאושו הוא אפילו ניסה להקפיא את המקשים בפריז'ר. דבר לא עזר. למרבה תסכולו הציפוי הכסוף של חלק מהמקשים התפייח ברגע שקרן הלייזר נגעה בהם, בעוד שחלקם, כמו להכעיס, נצרבו כיאות.
בשתיים בצהרים עזבתי את בית המלאכה, משאיר את הסגן ואת מר מיכאלוב במצב של קדם אולקוס, והלכתי למחסן. גם שם לא היו זקוקים לי, וליאור בחר לא לבוא היום עם הכריכים שלו כך שהייתי רעב מאוד. הפתרון היחיד שעלה בדעתי היה לחתום כרטיס ולפרוש הביתה, וכך עשיתי. בבית המתין לי פחיסטון רעב וממורמר. מפחד שיברח מהבית בגלל השינויים שחלו בתפאורה הביתית (העלמות כל רהיטי הסלון) נעלתי אותו במרפסת.
נכון, הוא נשאר עם ארגז חול משובח ושפע של אוכל ומים, וכמובן שהשארתי למענו סלסלת קש מרופדת היטב בכרית ישנה שלי ובחולצת פלנל שהקרבתי למענו, אבל לא חתול כמוהו נועד להיות נעול במרפסת בחברת שרך אילם. הוא כעס עלי ולא התבייש להודיע לי בקולי קולות שלדעתו אני אידיוט. עד שאכלתי משהו – שיירי מקרוני קרים שלא התחשק לי לחמם – והרגעתי את הנמר הזועם שלי, ובדקתי מה חדש באתרים החביבים עלי, כבר הייתה השעה חמש, ופתאום התמוטטתי עייף מאוד על המיטה ונרדמתי בבגדי.
שעתיים אחר כך התעוררתי והופתעתי לגלות את רוני עומד ומבשל מרק במטבח. הרדיו ניגן משהו של עידן רייכל, ופחיסטון התמתח מעדנות לצידי ויילל חרש. רוני הרגיש שהתעוררתי והביא לי ספל תה עם עוגה, מתחמק משאלותיי.
הייתי מבולבל מהשינה, והיד כאבה לי כי שכבתי עליה ומעכתי אותה תחתי, ולא הבנתי איך זה שהוא כאן למרות שהיום רק יום ראשון. "מה זה חשוב?" השתמט, "בין כה הקורס כבר נגמר, נשארו רק המבחנים. ג'קי ראה אותי בסופר ואמר שאתה יכול לוותר על המשמרת שלך בקרטונים היום כי הורידו לסשה את הגבס. עשיתי לך קניות כדי שלא תחייה רק על במבה ופיצות, רוצה תפוח? אתה לא אוכל מספיק פירות, מה דעתך על סלט?"
רוני אוחז בדעה שאני לא אוכל כראוי ומאז שתפס אותי מחסל בהיסח הדעת שקית במבה שדני השאיר אצלי הוא מתנהג כמו אימא פולניה שעברה קורס תזונה טבעונית. הוא לא מפסיק לעשות לי סלטים ולהאכיל אותי בתפוחי עץ ובתפוזים כדי שלא אסבול ממחסור בוויטמינים.
"ברחת דרך הפרצה?" כעסתי עליו. הוא משך בכתפיו בחוסר אכפתיות, ניסה לנשק אותי ונפגע כשהשתמטתי ממנו. מאז שראיתי אותו מתנשק עם ליאור לא בא לי להתנשק אתו יותר ולמרות כל תמרוניו התחמקתי מלנשק אותו. אחר כך אכלנו והתקלחנו יחד בעוד הוא עושה כמיטב יכולתו לגרור אותי לסקס ואני לא מפסיק להתחמק. בסוף הוא התייאש ושאל אותי בגלוי אם אני רוצה שהוא ילך.
"לא. תישאר." עניתי, "אני נהנה להיות אתך ולדבר אתך, אבל בבקשה, תפסיק ללחוץ עלי עם הסקס. פשוט לא בא לי."
זה פגע בו, ראיתי את זה עליו, אבל הוא קיבל את הבקשה שלי כמו גבר, ומרגע זה ואילך התנהגנו כמו סתם חברים. אין לי מושג למה לא הייתי מסוגל לגעת בו, זו לא הייתה רק הנשיקה הטיפשית ההיא, זה היה כל המצב שלנו שפתאום כאילו התפוצץ לי בפרצוף. כל השקרים להורים שלו, לחברים בעבודה, כל המצב הזה ש… לא יודע, הרגשתי שאני פשוט לא יכול ודי, ולא בגלל שהפסקתי לאהוב אותו. אני בטוח שאני כן אוהב אותו. אני יודע שאני מעריך אותו ומבין אותו, ויודע כמה אומץ הוא צריך רק בשביל לעזוב את הבית וללכת לגור איתי. כמה קשה לו לוותר על הפנטזיה של חיים עם אישה והקמת בית בישראל, כמה הוא חרד לאכזב את הוריו. אני באמת מבין הכל, אבל מאז המסיבה הרגשתי שכאילו יש בתוכי מחסום שגורם לי לקפוא כשאני מנסה לגעת בו.
אותו דבר הרגשתי גם אחרי שאריאל חזר וניסה לגרור אותי שוב ליחסים שהיו לנו פעם. כבר לא כעסתי עליו יותר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל לגעת בו שוב.
אמרתי לעצמי שזה לא אותו הדבר, אריאל עזב אותי וחי עם גבר אחר, ואילו רוני רק הניח לליאור לנשק אותו, ובכל זאת התגובה שלי הייתה זהה.
לא אהבתי את מה שגיליתי על עצמי הערב, ממש לא. הבנתי שאני לא הבן אדם הנאור והליברלי שחשבתי שאני. אני לא סלחן, וטוב לב ומבין כמו שרוני חושב. האמת היא שאני די חרא. אני אגואיסט, ואני מכאיב לו, ומשום מה אני לא יכול להתנהג אחרת.
דיברנו על פסק הדין של הרב שרלו שקובע שגבר הומו צריך לספר לארוסתו על הנטייה שלו. שנינו חשבנו שהרב צודק. לדעתי אישה שתתחתן עם גבר כזה היא טיפשה, או שונאת סקס, רוני אומר שיש נשים שזה אולי ייחשב אצלן כיתרון. אולי הוא צודק, מה אני כבר מבין בנשים?
התרגזתי שדווקא אני, ששומע באדיקות את המילה האחרונה בגל"צ – אורי אורבך ואברי גלעד החביב עלי במיוחד דנו היום בפסק הדין הזה – החמצתי היום את התכנית באשמת הסגן העצבני שכיבה את הרדיו בטענה שהפטפוט הזה מפריע לו לחשוב.
רוני סיפר לי מה אמר כל אחד מהם, ואחר כך פלט כבדרך אגב שהוא שמע את התכנית עם כמה חבר'ה מהקורס. הם בדיוק עשו הפסקה מהחזרה להצגת הסיום וכולם שמעו את התכנית והעירו הערות מאוד מכוערות על הומואים.
"חשבתי שאם אתה היית שם כבר היית פותח עליהם פה ומראה להם." אמר וחייך אלי באמון תמים.
התכווצתי מבושה לשמע דבריו. במה זכיתי שתהיה לו דעה כל כך טובה עלי? הרי אני בכלל לא כזה. "לא נכון, לא הייתי אומר כלום, גם אני פחדן." התעצבתי.
"אתה לא פחדן." מחה רוני, "אל תדבר ככה על החבר שלי." הוא ניסה לחייך, אבל דמעות צצו בעיניו. "בוא נראה את 'עמוק באדמה', אני רוצה לראות אם הם יתפייסו."
הוא התכוון לזוג ההומואי שבתכנית שהוא צופה בה באדיקות בדיוק כמוני. ישבנו יחד וראינו את הפרק הזה שהיה רצוף מסרים נוצריים של אהבה סליחה נוצרית. לא התלהבתי מקטע הביקור בגן עדן עם האבא המת שכלל דיבור עם מתים מאושרים מידי לטעמי. צחקנו מזה קצת, אבל שנינו התרגשנו לראות שהזוג החביב עלינו הצליח להיפגש ולהגיד אחד לשני כמה הם אוהבים זה את זה. אז מה עם זה קרה בכנסיה? מה זה חשוב? העיקר שהם התפייסו.
"ראית שהכושי סלח לו בלי שום בעיות?" אמר רוני בהפסקת הפרסומות, "ואצלו זה היה יותר מסתם נשיקה."
"נו, טוב. זה רק סרט, וחוץ מזה הם היו בכנסיה, אולי זה השפיע עליהם?" צחקתי, אבל בכל זאת, הסצינה הזו של שני גברים שמדברים בפשטות כזו על איך הם נפגשו, וכמה הם אוהבים זה את זה, נגעה לליבי.
בדרך כלל אני לא רגשן כל כך, בטח שלא בסדרות אמריקאיות מתקתקות, אבל זה היה כל כך טוב לצפות אתו בטלוויזיה, ובמיוחד בתכנית הזו. רוב הזמן אני רואה טלוויזיה לבד, או עם אנשים שלא יודעים עלי, ואני צריך להתאפק ולא להגיד מה אני באמת חושב כשיש זוג של הומואים. השינוי היה מרענן. משכתי אותו אלי והיה לי נעים להרגיש איך הוא נשען עלי ומשלב את אצבעותיו בשלי.
ככה נגמר היום הגועלי הזה, ובחצות התחיל יום חדש והכל נראה יותר טוב. שכבנו במיטה וליטפנו קצת אחד את השני, נזכרנו איך נפגשנו, מה עשינו והרגשנו בהתחלה, ורוני אמר שהוא התאהב בי ברגע שראה את הפנים שלי למרות שזה היה בתמונה של פוטו רצח, והייתי מחובק אז עם עודד.
"רק כשראיתי אותך הבנתי שזו הייתה תמונה איומה ושאתה הרבה יותר יפה במציאות." אמר, והעביר אצבעות מרפרפות על בטני.
"ומה אם יום אחד תפגוש בחור יותר יפה?" שאלתי.
"זה לא חשוב, אף אחד לא יהיה כמוך. רק לך יש סבלנות אלי, רק אתה מבין אותי וסובל אותי עם כל השטויות שלי."
"אתה לא כל כך נוראי, אני לא ממש סובל." אמרתי והתחלתי ללטף אותו ליטופים עדינים רק בקצות האצבעות.
"אני חושב שאנחנו מתאימים." אמר רוני ברצינות, "אנחנו ממש מתאימים נמרוד. אני יודע שלקח לך זמן להחליט שאתה רוצה אותי, ושקשה לך עם זה שאני עוד בארון והכל, ואני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את הסבלנות שלך ואת ה…"
"ואני חושב שראיתי יותר מידי טלוויזיה אמריקאית." סתמתי לו את הפה בנשיקה.
התנשקנו שוב ושוב, ואז הוא שאל אם בכל זאת… אולי… " אני נורא רוצה אותך נמרוד, אולי בכל זאת אנחנו יכולים…" הניח יד על הזין שלי. עמד לי כהוגן אם תהיתם, וגם לו.
"בסדר, אבל רק בתנאי אחד."
"אני מוותר על התור שלי." נחפז רוני להגיד.
"יפה מצדך רוני, במיוחד שזה התור שלי, אבל התנאי שלי הוא שיותר לא תסתכל על הבלוג שלי, בסדר?"
"בסדר, בסדר." נחפז רוני להבטיח, וכרך את רגליו סביב מתני.
לא האמנתי לו. כולם יודעים שגברים יבטיחו הכל לפני הזיון, ואני חושש שהחבר שלי לא שונה מאחרים בתחום הזה, אבל בכל זאת זה היה התור שלי ו… נו, טוב. העיקר שעברנו את היום העצבן הזה בשלום.
התעוררתי ברבע לחמש בבוקר לקול רעם חזק נמוך ומתגלגל שהקפיץ את פחיסטון ממקומו והפעיל אזעקה של מכונית. רוני נכרך סביבי והידק חזק את כף ידי אל לוח ליבו. "אתה רואה, טוב שבאתי, תראה איך נבהלת מהרעם." אמר וחייך בשביעות רצון, מרוצה שהמילה האחרונה בוויכוח שהחל עוד אתמול היא שלו.
הוא נרדם מיד אחר כך, מרוצה שהוכיח לי שהוא צדק וטוב שברח שוב מהבסיס כדי להיות איתי. אני לא יכולתי יותר להירדם, רעש הגשם היה חזק מידי, אז קמתי לכתוב עוד פוסט.
כל אחד עם השיטות שלו להירגע.

אתמול היה לי יום מוזר. לכאורה הכל התנהל כרגיל. הסגן ומר מיכאלוב מצאו פתרון, חלקי אמנם, אבל סביר, לבעיית המקשים – שינוי בגרפיקה של האותיות אם דחוף למישהו לדעת. (ביטלו להן את הקונטור וככה… עזבו, לא חשוב). עדיין יש פסולים, אבל הרבה פחות.
על הבוקר התיישבתי בכיסא החורק שלי והתחלתי לעבוד במרץ, מקשיב לרדיו, ואז ראיין רפי רשף איש אחד שישב עם אשתו במכונית בחוף השונית בבת ים, (מעולם לא הייתי שם, אבל לפי התיאור שלו הטופוגרפיה של המקום מזכירה את החוף בנתניה שאני כן מכיר). האישה, גלית שמה, בחודש שישי להריון ניסתה לעבור למושב האחורי בלי לצאת מהאוטו, ותוך כדי כך הפעילה בטעות את ההילוכים. האוטו עף למטה בעוד הוא עומד מחוץ לרכב ורואה חסר אונים איך היא נופלת מהצוק לים. הוא מיד הזעיק את מד"א ואחר כך זינק למטה ומצא אותה, פצועה, אבל חיה. היא הייתה לכודה במכונית והוא הצליח לחלץ אותה תוך שהוא נאבק בגלי הים, והחזיק אותה במים הסוערים שהגיעו בשעה הזו עד לשפת המצוק. הוא החזיק בקושי מעמד ולמזלו בא אמבולנס וחילץ אותם לפני שהם טבעו.
אולי בגלל שהבחור היה חובש קרבי כמוני, אולי בגלל הצורה המרגשת שבה הוא סיפר את הסיפור, לא יודע למה בדיוק, אבל התרגשתי נורא מדבריו. יכולת לשמוע בקול שלו איך הוא חוזר לרגעים האיומים ההם, ואיך הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להציל את אשתו ואת התינוק שלהם שעוד לא נולד. לפי איך שהוא דיבר היה ברור שהוא היה מוכן למות כדי להציל אותה. משום מה זה ריגש אותי נורא. העיניים שלי התמלאו דמעות ושמחתי שאני לבד כי ממש בכיתי. וכמובן, כמו שתמיד קורה במקרים מביכים כאלו, נכנס ליאור.
"מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" התפלאתי.
"באתי לראות איך מתקדמת העבודה על המטבח." אמר ליאור. (הנגרייה נמצאת ממש ליד חדר הלייזר), ורציתי לדעת מה שלומך? למה העיניים שלך אדומות? אתה חולה?"
"אני אלרגי. יש לי אלרגיה לנודניקים." אמרתי באנטיפטיות, וכמובן שהוא נעלב, ובסוף אני עוד הייתי צריך לפייס אותו. לא חשוב, העיקר שהתפייסנו. רק אחרי שהוא הלך התחלתי לקלוט מכמה הערות שלו שכנראה גם הוא עיין בבלוג שלי.
אני יודע שבוריס קורא בו, (זו הסיבה שאני לא מזכיר אותו יותר ולא מספר לכם שנהיה לו פתאום חבר. רוסי אחד עם המון קעקועים על הגוף), ועכשיו גם ליאור כנראה גילה שאני כותב בלוג. מי עוד מהמכרים שלי יקרא מה אני כותב? אולי החבר'ה במחסן? אולי אימא שלי? למה לא? שכולם יקראו עלי הכל!
טיפשי מצידי, נכון? הרי אף אחד לא מאלץ אותי לכתוב, אבל משום מה כשהתחלתי את הבלוג חשבתי שכל הקוראים שלי גרים רחוק ובחיים הם לא ידעו מי אני באמת ובכלל כתבתי כדי להקל על עצמי בגלל הסיפור של אריאל, אבל בינתיים התגברתי עליו ועל כאב הלב שנגרם לי, אז מה הטעם להמשיך לכתוב?
בצהרים הבטיחה יעל דן כתבה על מדינת ההומואים, ומובן שאוזני הזדקפו והמתנתי בקוצר רוח לכתבה, אבל כמה דקות לפני התחלת הכתבה הסגן נכנס לחדר ושוב נזף בי על הבלאגן. כאילו שאפשר לעבוד בלי להזיז שום דבר מהמקום, במיוחד כשכל פעם מכניסים עוד חבילה של מקשים, וכל פעם הוא משנה את דעתו לגבי סדר העדיפויות של העבודה. ברגע שהוא שמע את המילים "מדינת ההומואים" הוא כיבה לי את הרדיו ואמר בגסות שאת מי זה מעניין, השטויות של הסוטים ה… עזבו, אתם כבר מתארים לעצמכם מה הוא אמר.
שתקתי כמו שאני שותק תמיד במקרים כאלו, אבל מבפנים הרגשתי שאני מתחיל לרעוד כולי. הרגשתי כאילו פעמון ענקי מהדהד בתוכי. כל הדברים הרעים שאומרים על הומואים, וכל הדברים שיכולתי לענות ולא העזתי, כל השתיקות ששתקתי כל השנים, הן רעדו בתוכי מבפנים כמו פעמון אילם. לא יכולתי יותר לשבת שם, קמתי ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לשתות משהו חם כי כואב לי הגרון, וברחתי למטבח וככה יצא ששמעתי רק את סוף הכתבה.
זה לא חשוב, אחר כך קראתי על זה באתר גו גאי, אבל עד סוף היום לא יכולתי להפסיק לרעוד למרות שמבחוץ לא ראו כלום. כשחזרתי לחדר הלייזר עם הקפה שלי הרדיו שוב עבד והסגן היה נורא חביב אלי. תמיד אחרי שהוא צועק ומתעצבן הוא מנסה אחר כך להיות סופר נחמד.
גמרתי לעבוד, נסעתי הביתה, אכלתי קצת מרק ונרדמתי כשהחתול המשונה שלי שוכב לצידי, פרוותו החלקה והקרירה מדגדגת לי בגב. כשהתעוררתי היה לי חום, לא גבוה, אבל בכל זאת הרגשתי רע. כנראה שאני עומד לחלות, ובגלל זה הרגשתי כל כך מוזר כל היום.
רוני התקשר והייתי מספיק טיפש להגיד לו שנדמה לי שאני מתחיל להיות חולה. שעה אחר כך הוא כבר היה אצלי, ולא עוד אלא שהוא התעקש ללכת במקומי לאסוף קרטונים. אחרי שהוא חזר מאיסוף הקרטונים – מספר מעשיות זוועה על חולדות ענקיות שהיו יכולות לטרוף אפילו את פחיסטון – שוב רבנו על זה שהוא בורח מהבסיס ובסוף הוא יסתבך. בסדיר ביליתי חודש בכלא צבאי ואני לא רוצה שגם הוא יעבור את החוויה הלא סימפטית הזו, אבל הוא כזה עקשן! הוא פשוט מתעלם ממני ועושה כל מה שמתחשק לו. "לפי הקול שלך בטלפון הרגשתי שאתה צריך אותי אז באתי." אמר בשביעות רצון לפני שנרדם, מחזיק את ידי צמודה לחזה שלו.

26. יש בעיר מסיבה

קרה לכם כבר שפשוט לא בא לכם לדבר על זה? זה מה שאני חש כעת. קרו המון דברים ויש לי הרבה מה לספר, אבל לא בא לי. רק המחשבה לחזור ולפרט כל מה שקרה אתמול מבאסת אותי. מצד שני, איך אפשר לעבור על זה סתם ככה, כאילו כלום? גם זה אי אפשר.
טוב, אז איך היה במסיבה? אני מדמיין לי את יעל דן מראיינת אותי על מאורעות המסיבה – הבעה אוהדת על פניה הענוגים, הקארה שלה מסודר בבלונד מוקפד, דוחפת מיקרופון לתוך פני ולואטת בקול רך ומלא השתתפות, "נמרוד, ספר למאזינים איך הרגשת כשראית את החבר שלך מתנשק עם אחר? אתה חושב שאם זה היה בן אדם זר ולא ליאור היית מרגיש פחות רע?"
לא יודע, אולי, אבל זה היה ליאור והרגשתי שחזרתי בבת אחת לכיתה ו'. עברתי אז מבית הספר הדתי שלמדתי בו לבית ספר חילוני (אל תשאלו איזה בעיות וצרות עשיתי להורי עד שהסכימו להעביר אותי). הגעתי לבית הספר החדש עם עוד אחד שלמד איתי בבית הספר הדתי, אבל בכיתה המקבילה. מאחר וחלקנו בעיות משותפות הבנו אחד את השני בקלות ומיד נעשינו החברים הכי טובים. אחרי כמה חודשי חברות הדוקה הוא התחבר פתאום לקבוצה של ילדים שלעגו לי והחברות שלנו נגמרה באחת. בזמנו הייתי מטרה נוחה ללעג – תולעת ספרים שמנמונת, חמי החנון כפי שקראו לי באכזריות – וכיום אני מבין שהוא רק רצה להתקבל לחבורת הריקים והפוחזים ההם, אבל אז חשתי נבגד.
טוב, זה לא חשוב כיום. בחופש הגדול שבין היסודי לחטיבת הביניים גבהתי ורזיתי ותפסתי בטחון. סמי אחי עזר לי הרבה בכך שלקח אותי לרוץ אתו כל בוקר, ולימד אותי ללכת מכות ולשחות, ובין לבין העשיר את אוצר הקללות שלי והשלים את החינוך המיני הלקוי שלי.
בחטיבת הביניים כבר הייתי מקובל על כולם, ומאז קברתי את חמי החנון עמוק. הוא צץ בתוכי רק לעיתים רחוקות מאוד למשל כשאני רואה את החבר שלי נשען על הקיר בפרוזדור חשוך למחצה המוביל לשירותים, עוצם עיניים ומניח לליאור לנשק אותו, אז אני חוזר בבת אחת להיות חמי החנון.
כן, ככה נגמרה בשבילי המסיבה שכל כך המתנתי לה, אבל אני מקדים את המאוחר ולא מספר לכם איך היה ומה היה. האמת, עד הקטע עם הנשיקה היה בסדר. אחרי הצהרים אספתי את רוני מצ'ק פוסט ואת השעות עד למסיבה בילינו במיטה.
לפי התכנון היינו אמורים לאסוף את ליאור בתשע בערב מבית הוריו ומשם להעפיל אל הכרמל שם שוכנת שכונת דניה, אבל בשבע בערב הופיע פתאום ליאור, נושא שתי שקיות ניילון תפוחות בידיו וחיוך עגום על פרצופו. מסתבר שהוא רב עם אבא שלו ועם הזונה – אשתו השנייה של אביו שזכתה לכינוי בגלל שהיא הייתה פילגשו של האב עוד לפני שאימא של רוני התאבדה – והסתלק בכעס מהבית.
"על מה רבתם?" שאלתי והושבתי אותו על הכיסא הפחות צולע מבין השניים שנשארו במטבח. הוא שם על שולחן הפלסטיק שמשמש לי שולחן אוכל את השקיות ומשך בכתפיו. "סתם, הוא אידיוט, לא חשוב."
"מי זה?" שאל רוני שצץ במטבח לבוש רק מכנסיים וגופיה ונראה ממש חמוד. לא יכולתי שלא להבחין שליאור לטש בו מבט מוקסם.
"זה רוני המפורסם?" שאל ומיהר ללחוץ את ידו של רוני ושאל אם יש לי משהו לשתות. לפי אופן הדיבור שלו הוא כבר שתה מספיק ודי ולכן הכרחתי אותו לשתות קפה ושלחתי אותו להתקלח. אחר כך הוא התלבש בבגדים שהביא אתו – הוא לא היה שיכור עד כדי כך שישכח להתגנדר בבגדים הדוקים וצבעוניים – וגם שכנע את רוני ללבוש סוודר יפה עם פסים אדומים. הוא הביא אתו מספיק בגדים בשביל חמישה אנשים וגם אני שוכנעתי ללבוש סוודר דק בצבע ירוק אפור שהוא התעקש לקרוא לו סריג. הסוודר היה מאוד הדוק עלי, אבל רוני התעקש שאני נראה נהדר, רק שאפסיק למתוח אותו כל הזמן. (מצטער, אבל גם בן אדם שנראה נהדר חייב לנשום לפעמים).
אחרי שהתלבשנו, ומדדנו, ופשטנו, ושוב לבשנו, והתגלחנו, והתמרחנו, והתעסקנו עם השערות שלנו וכל שאר הדברים שעושים לפני שיוצאים לבלות, יצאנו סוף סוף.
חשבתי שליאור התפכח כבר והכל יהיה בסדר. הוא ורוני הסתדרו ממש טוב. ליאור היה נחמד וידידותי כלפי רוני ששאל אותו שאלות די חטטניות (אני לא הייתי מעז).
ליאור ענה ברצון ונראה ממש מרוצה שמשהו מתעניין בו. הוא ודיבר המון על עצמו, על איך הוא שירת רק כמה חודשים בצבא ואז אושפז בגלל תת משקל ובעיות נפשיות, ואיך הוא שונא את אבא שלו ואת הזונה וגם את אחיו הנמושה שמיישר אתם קו, ובגלל זה הוא עושה הכל כדי לעצבן אותם ולהיות ההומו הכי מוחצן שהוא רק יכול.
למרבה הפלא גיליתי שליאור לא כל כך צעיר כמו שחשבתי, הוא מבוגר מרוני בשנה והחלום הכי גדול שלו הוא לגמור את לימודי העיצוב ולנסוע לניו יורק ושם להתעשר ולהצליח, אבל בינתיים הוא יסתפק בתל אביב.
אני לא יודע אם כל מה שליאור סיפר נכון, נניח שכן, בכל זאת הרגשתי מעט רחמים על המשפחה שלו. גם אם הוא צודק והם לא היו בסדר הרי יש עוד המון נשים שנבגדו ולא מתו מזה. יש עוד דרכים להתמודד עם בגידה, אפשר להתגרש או לקחת מאהב, לא צריך ישר ללכת ולהתאבד.
ליאור לא רואה את זה ככה ומאשים במוות של אימא שלו את כולם, כולל את הסבא והסבתא שלא ניסו להשפיע על האבא לעזוב את הזונה. (מצטער שאני קורא לה ככה, זו ההשפעה של ליאור, וחוץ מזה אין לי מושג מה שמה) ליאור בחור נורא מוכשר, יש בו מעין קסם שדוני חביב וכשרון להתמקח עם רפדים ונגרים, אבל כשזה נוגע לחיים הפרטיים שלו הוא מתוסבך להפליא, והוא בהחלט שותה יותר מידי.
הווילה שבה נערכה המסיבה הייתה גדולה ומפוארת עם המון עציצים, נוף מרהיב של הים, אקווריום נהדר עם דגים טרופיים ססגוניים וספריה ענקית מלאה ספרי עיצוב ואמנות. להפתעתי נהניתי מאוד. האוכל היה טעים ומיוחד וכלל כל מיני סנדוויצ'ים מעניינים ועוגות קטנטנות וחתיכות של פשטידות צבעוניות ואפילו גלילים קטנים של סושי שרוני אילץ אותי לאכול. למרות שדגים לא מבושלים הם ממש לא אני הסכמתי לטעום ואפילו נהניתי, אם כי יש לי הרגשה שזה לא היה כשר וקצת קשה לי עם הקטע הזה.
היו המון בנות ובנים, צעירים יותר ופחות, לבושים בבגדים הדוקים וצבעוניים, עליזים מאוד וחברותיים מאוד. כולם התנשקו עם כולם ואי אפשר היה לדעת מי הוא מה, ופה ושם תהיתי מעט לגבי המין של כמה מהנוכחים.
ליאור השתלב שם נהדר. הם שתו המון כמובן, ובפינה אחת שהייתה עמוסה מזרונים ופופים גם עישנו נרגילות וסיגריות. היו גם ריקודים, אבל ממש קצת. הם העדיפו לדבר ולקשקש ולהתנשק, ואחרי שהרגשתי שמיציתי את מכסת הידידותיות שלי ביצעתי נסיגה זהירה לפינה והתחלתי לעיין בספר אחד על ציירים צרפתיים. חיפשתי את הצייר החביב עלי אוטרילו שצייר רק בתים ורחובות. איך אחד כמוני יודע מי זה אוטרילו אתם תוהים? אז ככה – אצל סבתא היו שתי מסגרות עץ שהיא רכשה בזמנו יחד עם העתקי תמונות של ציירים מפורסמים. הרעיון היה להחליף מידי פעם תמונות כדי שלא יהיה לקיר משעמם. התמונות היו גדולות וצבעוניות ומאוד הרשימו אותי כשהייתי ילד. היו שם תמונות של מודליאני, קנדינסקי, דגא, מונה, ופיקאסו, ועוד כמה ששמם נשמט מזיכרוני. לכל צייר הוקדשה עטיפה גדולה וצבעונית, וצורף גם דף עם תולדות חייו. אלו של אוטרילו שהיה אלכוהוליסט עוד מילדותו בגלל אימו שהשקתה אותו יין כשהיה תינוק בכיין נגעו מאוד לליבי.
סיפרתי את כל זה למארח שלנו שבא לבדוק אם אני לא משאיר כתמים על הספרים שלו. הוא לא אמר את זה, אבל אני משער שבגלל זה הוא בא לראות מה אני עושה. מפה לשם התחלנו לדבר והוא ישב לידי המון זמן ושוחח איתי בחביבות רבה, בעיקר על מודליאני שאני אוהב מאוד, למרות שחבל שהוא בזבז את כישרונו על נשים ערומות.
"כמה חבל שלא היו לו גם כמה דוגמנים גברים." הערתי והמארח שלי שנקרא לו נגיד אלכס, צחק ואמר שאם מודליאני היה הומו אז בטח הוא היה מצייר גברים, אבל מאחר והוא העדיף נשים וכל הדוגמניות היו אהובותיו… וצחק מקרב לב.
באמת ביליתי נהדר בחברתו, אבל בסוף הייתי חייב ללכת לשירותים כי שתיתי המון מיץ – הסושי הזה היה מלוח – וכשיצאתי משם ראיתי בפרוזדור את רוני נשען בעיניים עצומות על הקיר, וליאור מחזיק אותו בכתפיים, רוכן מעליו ומנשק את שפתיו.
רוני לא התנגד כלל, ואפילו חייך קצת במין חולמנות מנומנמת. חיוך שמוכר לי היטב מהפעמים שהוא היה איתי.
עמדתי קפוא לגמרי. לא כועס, לא נדהם, לא פגוע, לא שום דבר. סתם נציב מלח חסר רגש והסתכלתי, ואז הוא פתח את העיניים וראה אותי והארשת החולמנית נעלמה מעל פניו. הוא דחף את ליאור, אבל זה היה מאוחר מידי מבחינתי.
לא זוכר מה בדיוק קרה אחר כך. כנראה שחציתי את הסלון בריצה והסתלקתי החוצה, לקור. שכחתי את המעיל והמטריה שלי ומזל שהמפתחות של הרכב והארנק היו עלי. רצתי לרכב שחנה די רחוק מהבית כשאני במצב רוח תואם גשם זלעפות מלווה רעמים וברקים, אבל כמובן שרק גשם מהוסס טפטף קלילות על ראשי הכואב.
ברגע שהתנעתי רוני התפרץ למכונית, נושא את המעילים והמטריות שלנו. "מה אתה עושה? אל תיסע בלעדי!" צעק.
לרגע צץ בי הרהור לזרוק אותו החוצה, שיסתדר לבד עם הליאור שלו, אבל לא יכולתי. אולי, אם זה היה ערב קיץ חם הייתי עושה את זה, אבל לא יכולתי להעיף אותו לגשם גם אם היה מדובר בסתם טפטוף.
אני מניח שאם זה היה סיפור, או סרט, או הצגה, היינו מנהלים שיחה רבת רבדים ומשמעויות, ומשוחחים על החיים שלנו, ועל הזוגיות ועל עתיד יחסינו לאן וכל זה, אבל מאחר ואלו רק החיים הדפוקים והמבולבלים שלי מה שקרה זה שהלכנו לאיבוד.
אני לא ממש מכיר את האזור הזה, והיה חושך, ובלי ליאור שהדריך אותי קודם לא הצלחתי למצוא את הדרך חזרה לכביש הראשי. התברברנו שם קצת, מתווכחים אם לפנות ימינה או שמאלה, ואם הדרך הזו היא הדרך שבה באנו, או עוד רחוב ללא מוצא עם שם מעצבן כמו גוואטמאלה או משהו דומה. בסוף שיחק לנו המזל והצלחנו להיחלץ מהמקום המשונה הזה ולהגיע לשדרות המוריה. משם כבר ידעתי איך לחזור הביתה.
הגשם התחזק מאוד והכבישים היו חלקים ותלולים ומפותלים, וכל הנהגים – מלפני, מאחורי ומצדדי – התעקשו לנהוג עם אורות גבוהים. לא היה לי ראש לדבר עם רוני. רציתי רק להגיע בשלום למטה, לכביש 75 הישן והטוב, לחזור לצומת הצ'ק פוסט המוכרת ומשם היישר לצומת ק. אתא.
כמה טוב היה לראות את התפוז הכתום מתנוסס על ראש שוק הקריות. אחר כך זה היה עניין של כמה דקות, וכבר הייתי בבית. "לא אמרנו לליאור שאנחנו הולכים." אמר רוני כשנכנסנו הביתה.
"זין על ליאור!" הטחתי בזעם, ורק אז הבנתי שאני נורא כועס, פגוע והמום.
"אני ממש מצטער נמרוד." אמר רוני, "הייתי קצת שתוי וגם עישנתי איזו נרגילה כזו ש…"
הסתובבתי והבטתי בו, זועם מאוד. אני חושב שרק אז הוא קלט עד כמה אני כועס. "התנשקתם!" הטחתי בו, "עמדתם מול הפרצוף שלי והתנשקתם!"
"ואתה התמזמזת עם אלכס לפני כולם!" צעק עלי רוני בחזרה.
"לא נכון, רק דברתי איתו על ציירים צרפתיים, דברנו על מודליאני." מחיתי בזעף, "ואני בכלל לא בטוח שהוא הומו."
"בטח שהוא הומו, דביל אחד!" שצף רוני, "והוא נמרח עליך מהרגע הראשון! רק אתה כזה סתום שלא מרגיש בדברים כאלו!"
"הוא לא נגע בי בכלל!" התעצבנתי, אבל ידעתי שהיה משהו מהצדק בדבריו. אלכס הוא באמת מסוג הגברים המבוגרים יותר שאני מוצא את עצמי נמשך אליהם מידי פעם. מבוגר ממני בעשרים שנה לפחות, אבל נראה טוב, חכם ועם המון בטחון עצמי. הוא בגיל של בוריס, אבל חלקלק יותר ופחות בוטה. בגלל בוריס התחלתי לשים לב לגברים בגיל של אבא שלי, אבל הפעם, אני נשבע, סתם דברנו על ציירים.
"בגלל זה התנשקת עם ליאור? בגלל שדברתי קצת עם בן אדם בגיל של אבא שלי?" התרגזתי.
"לא התנשקתי אתו, חיכיתי לך כדי להגיד לך שתפסיק עם זה, ואז ליאור בא והתחיל… הייתה לי סחרחורת והוא ניצל את זה, זו לא הייתה אשמתי."
"כן, בטח, שקרן אחד, נהנית מזה, ראו עליך."
"רק בגלל שחשבתי עליך." התחנף רוני שהכעס שלי הפחיד אותו, גם אותי הוא הפחיד.
"התנשקת עם ליאור וחשבת עלי? איזה כיף לי." סיננתי ונכנסתי למיטה. הוא נשכב לידי והמשיך להתווכח איתי שלא קרה כלום, זו הייתה סתם נשיקה, הוא בכלל לא שם לב לליאור, הוא רק המתין לי שאצא מהשירותים, והייתה לו סחרחורת ממה שעישן ושתה, וחוץ מזה הכל היה באשמתי כי עזבתי אותו לבד והלכתי לפלרטט עם המארח שלנו.
"אתה תמיד נדבק לכל מיני זקנים כמו בוריס." אמר בקנטרנות, וצחק כשמחיתי שבוריס לא זקן, וגם אלכס לא, וחוץ מזה עדיף הם מאשר בנות.
"אז אתה מודה שנדלקת עליו?" התגרה בי, עובר כל הזמן מהתקפה להתנצלות וחוזר חלילה. זה התיש אותי, הפכתי אליו את גבי וסירבתי להוסיף עוד מילה נוספת, ובסוף, עייפים ומרוטים מהסיום העלוב של המסיבה נרדמנו זה לצד זה בלי חיבוק ובלי ברכת לילה טוב.
***
בבוקר התעוררנו קצת פחות עצבניים, אבל עדיין חשתי… איך אסביר לכם מה חשתי? במקום להסביר אני אספר לכם סיפור קטן שיסביר את הרגשתי בבוקר שלמחרת. לפני כמה שנים, כשהייתי עדיין נהג חדש, הגעתי לצומת יגור כמה דקות אחרי שהייתה שם תאונה. זו לא הייתה תאונה קשה במיוחד, שתי מכוניות התנגשו לפני הרמזור. איש לא נפצע קשה, לא היה דם, ולא אמבולנס. רק שתי מכוניות מעוכות וסביבן פזורות המון זכוכיות שבורות.
ליד המכוניות עמדו כמה אנשים שהתווכחו בלהט בזמן שחיכו לגרר, ואישה אחת שמנמונת ישבה בצד על המדרכה, מחבקת את ברכיה ומביטה על המכונית שלה שרק לפני כמה דקות הייתה שלמה. על פניה היה מין מבט אבוד והמום של אחת שעוד לא קלטה מה קרה לה. הרבה זמן אחר כך עוד זכרתי את המבט הזה ובדיוק ככה הרגשתי, כמו האישה הזו. רק לפני רגע היה לה רכב שלם שנסע לכל מקום, ופתאום הוא הרוס, מעוך, שברי זכוכית מפוזרים סביבו ורק גרר יצליח להניע אותו.
רוני דווקא ניסה להתנהג כאילו הכל כרגיל, ואפילו חיבק אותי קלות כשצחצחתי שיניים, ואמר לי להפסיק להיות דביל כזה כשהדפתי אותו מעלי.
הוא קלט מה אני מרגיש רק אחרי שסיפרתי לו על האישה שישבה על המדרכה והביטה בחוסר אונים במכונית ההרוסה שלה. שתינו קפה כשסיפרתי לו על התאונה והוא הקשיב לי בשתיקה ואז הדף את הכוס מעל פניו ויצא החוצה.
חיכיתי לו קצת ואחר כך יצאתי אחריו. הוא ישב על המדרגות מול הכניסה לבלוק וליטף את פחיסטון שהתפנק על ברכיו. התיישבתי לצידו והנחתי יד על כתפיו. הוא נשען עלי קצת ושאל מה הולך לקרות אתנו עכשיו, ואם אני רוצה שניפרד.
"לא יודע." עניתי, כי באמת לא ידעתי.
"לא רציתי לפגוע בך." אמר רוני, "רציתי רק שתקנא קצת. לא ידעתי שתתעצבן כל כך."
"זה לא היה בסדר רוני. רק דיברתי אתו. יכולת לגשת אלינו ולשמוע הכל. למה היית צריך לתת לליאור לגעת בך?"
"זה לא היה חשוב, זה היה סתם." אמר רוני בפעם המאה, "למה אתה עושה סיפור כזה מסתם נשיקה?"
"לא יודע למה, ככה. ולמה אתה עשית סיפור מהנשיקה הקטנה ששירי נתנה לי?"
"אתה רוצה להרביץ לי? זה יעזור לך להרגיש יותר טוב?" חייך רוני.
לא, לא רציתי להרביץ לו. החזקתי את פניו בידיי, קודם בעדינות ואחר כך חזק יותר, ובסוף מעכתי אותם קצת. זה כאב לו טיפה, אבל הוא שתק, ולרגע כמעט שנישקתי אותו, ואז ליאור הופיע פתאום.
כמו על פי פקודה קמנו ולטשנו בו מבטים. הוא ניסה להיות קול ולהעמיד פנים שהכל כרגיל, אבל כשהתחלתי לרדת במדרגות לקראתו הוא נרתע בבהלה לאחור.
"מה יש לך, יא דביל!" התרגזתי. מה הוא חשב שאני אעשה? שארביץ לו? "מה אתה עושה פה? איפה ישנת הלילה?"
"ישנתי אצל אלכס עם עוד כמה חבר'ה שהיו שפוכים מידי בשביל לחזור הביתה." אמר ליאור וראיתי שמתחת למעיל הוא לובש את אותם הבגדים שלבש במסיבה.
"לא מצא חן בעיני שהתנשקת עם רוני." אמרתי לו ישר בפנים – לדעתי זו הדרך היחידה להתמודד עם מצבים מביכים כאלו, להגיד ישר מה שיש לך על הלב ולגמור עם זה.
"היינו שיכורים נמרוד, אל תעשה סיפור מכל שטות." אמר ליאור ורכן ללטף את פחיסטון שהתחיל להתחכך בו כמו איזה בוגד עלוב. "אלכס מוסר לך ד"ש." הוסיף, והרים את פחיסטון, בודק את פרצופו המכוער. "יש לו גנים של סיאמי, רואים לפי הפרווה ומבנה הראש." הודיע לי, "נו, החלטת כבר אם אתה לוקח אותו אתך לבית החדש?"
"למה? לא מספיק לך החבר שלי? אתה רוצה גם את החתול?"
"מספיק כבר נמרוד, אתה מגזים." נגע רוני בכתפי, "די, שתוק כבר. מתי אנחנו צריכים להיות אצל אבו ראמי?"
"בעוד חצי שעה בערך. הנגרייה שלו ביפו, מאחורי תחנת הרכבת. גם אתה בא?" שאל את רוני שהפנה את מבטו אלי – אני בא? – שאלו עיניו השחורות. הוא לא ישן טוב הלילה, סהרונים סגולים הצטיירו על העור העדין מתחת לעיניו הכהות, ופיו היה מתוח. לרגע רציתי פשוט לחבק אותו, להגיד שיפסיק לדאוג, אבל מראה פניו, נשען ברפיון על הקיר ומחייך אל ליאור, עדיין היה טרי מידי בזיכרוני.
"בסדר, בוא, אבל תדע לך שאני לא מוותר על הספה הישנה." הודעתי לו בתקיפות.
"מה שתגיד נמרוד." הסכים רוני בהכנעה.
בדרך עצרנו במאפייה קטנה אחת וקנינו בייגלך חמים עם שומשום ופרג, וקינחנו אותם בתה מתוק שהגיש לנו בנו של אבו ראמי. אחרי שאכלנו ושתינו מצאנו סוף סוף בד שכולנו הסכמנו שהוא הולם את הריהוט שלי – משהו בצבע כחול עם ציורים של עלים. חלק מהכריות יהיו כחולות חלקות, וחלק עם דוגמא, ואפשר יהיה להחליף בין הכריות.
אבו ראמי ציין ששיפוץ הספה יעלה כמו ספה חדשה כי צריך לעשות לה טיפול נגד תולעי עץ ולהחליף את כל הריפוד, כולל החגורות, וזה יקר, אבל החלטתי שלא אכפת לי, אני רוצה את הספה הישנה שלי בחזרה למרות שחוץ ממסגרת העץ לא יישאר בה שום דבר מהספה המקורית. אבו ראמי התחייב להביא הכל, כולל השולחן עם טבלת השיש ושולחן המחשב שמאוד מצא חן בעיני, ישר לבית החדש בתקווה שהצבעים יסיימו עד אז, ושיהיה לי חשמל, וככה אוכל לפתוח דף חדש במקום חדש.
אחרי הביקור אצל אבו ראמי ליאור קיבל פתאום טלפון ממישהו מנהריה שרצה שהוא יבוא עכשיו לעזור לו להחליט על הצבע של ציפוי האבן בקיר המזרחי בפאטיו המקורה שלו. הסענו אותו לקיבוץ לוחמי הגטאות והמתנו אתו שם עד שבא האיש מנהריה ואסף אותו, ואחר כך חזרנו לעכו והלכנו לאכול במסעדה מזרחית קטנה.
נכון, היינו רעבים נורא, אבל גם בבית היה אוכל. החלטנו ללכת למסעדה כי לא רצינו להיות לבד בבית אחד עם השני. לא יודע איך להסביר את זה, אבל שנינו הרגשנו פתאום שמשהו חורק אצלנו, שמשהו בקשר שלנו שהיה עד היום זורם, חם וטבעי נפגם. דיברנו על זה מעל צלחות החומוס והצ'יפס, ולמרות שהיינו שקטים ורגועים ודיברנו בהיגיון חשנו אומללים כאילו אבדנו משהו יקר וחשוב שאין לו תחליף.
"אבל גם אתה היית עם אחרים מאז שנפגשנו." אמר רוני כשפסענו ברוח הקרה לכיוון הרכב.
"רק פעם אחת עם בוריס, וזה היה… זה לא נחשב."
"אז למה נשיקה אחת משיכור כן נחשבת?" התרגז רוני, ובצדק.
"בגלל שראיתי אתכם יחד, לא סתם אומרים שרע מראה עיניים מהלך נפש."
"אומרים טוב מראה עיניים." תיקן אותי רוני, והוסיף שאני לא רק דביל אלא גם צבוע, אבל הייתה בקולו נימה של חיבה משועשעת.
כשחזרנו הביתה התכרבלנו יחד במיטה כמו שמתבקש לעשות ביום גשום וקר ודיברנו עוד קצת ובסוף החלטנו שגם אם יתברר שהכל ביני לבינו נגמר ולא נהיה יותר בני זוג, הוא בכל זאת יגור אצלי, גם כי אני צריך את הכסף שלו בשביל לשלם משכנתא, וגם כי הוא לא רוצה לחזור לגור אצל הוריו.
"בסוף יהיה מצב שלא נצטרך לשקר שכשהוריך יבואו לבקר, אני באמת אהיה רק השותף שלך לדירה." אמרתי לו, והוא נתן לי מכה קטנה בבטן ואמר לי לא לדבר שטויות, זה סתם מצב רוח חולף, אנחנו אוהבים ונתגבר על הכל.
זה לא שכל הזמן היינו מנומסים ותרבותיים. חלק מהזמן היו גם קצת צעקות ומריבות, בעיקר מצד רוני שצעק עלי שאני צבוע, ואיך יכול להיות שכל הזמן אמרתי שלא נורא אם מתפלק לו איזה זיון מהצד, והנה, ברגע שאני צריך להעמיד את התיאוריות שלי למבחן אני מתנהג כמו דביל.
לא נשאר לי אלא להסכים אתו. עקרונית הוא צדק, אבל לא יכולתי להפסיק לראות אותו ואת ליאור ביחד, וזה דיכא אותי, והעציב אותי, ולא בא לי על כלום, בעיקר לא על סקס אתו.
"אתה חושב שאתה מעניש אותי, אבל בעצם אתה מעניש את עצמך." אמר רוני בכעס כשדחיתי את ידו שגיששה על גופי.
איך הוא נעשה חכם כזה בזמן האחרון?
בסוף רוני נרדם כשהוא צמוד אלי, מחזיק את כף ידי צמודה לבטנו החלקה, מצחו נשען על כתפי. גם אני נמנמתי קצת, והתעוררתי בבהלה כשפחיסטון דרך עלי בדרכו החוצה. אחרי הצהרים הגשם פסק ואפילו הייתה שמש. רוני ישן על הבטן, רגליו צמודות לשלי, וגנח במחאה כשקמתי מהמיטה.
"אני כבר חוזר, תישן." משכתי את השמיכה מעל לכתפיו והלכתי לכתוב בבלוג.
לא יודע מה יהיה בעתיד, לא יודע מה יקרה אתנו ואיך אני ארגיש בשבוע הבא, אבל אני יודע דבר אחד – צדקתי כשחששתי שהכל הולך לי טוב מידי, ושאין דבר כזה שהכל מושלם.

25. אני ואתה

אתה לא יודע עד כמה אני ממתין ליום שלישי, עד כמה אני שמח וחרד לקראת היום הזה. זה היום של פעמיים כי טוב שלי, חצי יום של פינוק קטן באמצע השבוע הבודד שלי.
ביום שלישי יש לי לילה שלם אתך, לילה שבו נישן צמודים זה לזה, ערב שלם שבו נוכל לאהוב ולהתנשק, ולמלא את המצברים עד לסוף השבוע.
אני יודע היטב שיש סיכוי שמשהו ישתבש, אנחנו עלולים לריב ולהתווכח ובגלל שהזמן שלנו יחד הוא כה קצר לא נוכל להספיק להשלים, ויהיה עלינו להיפרד פרידה חפוזה ורעה בבוקר ועד סוף השבוע ננהל שיחות נוקשות ומתוחות בטלפון, ואני אמתין בחרדה לסוף השבוע כדי לפייס אותך.
אתה לא יודע באיזו קפדנות אני בוחן אותך בימי שלישי הללו. עוד לפני שאתה נכנס למכונית אני מביט בך מעבר לכביש, בודק את תנוחת גופך, את מבע פניך, מנסה לנחש את מצב רוחך, לפענח את שפת הגוף שלך, לנבא איזה ערב צפוי לי אתך.
הערב הזה התחיל לא טוב, ברגע שנכנסת למכונית אמרתי לעצמי שיום שלישי הזה יהיה פעמיים כי רע. המצפון הלא נקי שלי צעק שזה עונש על שליאור ישן אצלי (רק ישן!) ושוב שאלתי את עצמי אם היומן הוירטואלי הזה באמת שווה את התענוג.
לא יודע אולי לא, אבל מקומם אותי שעלי לוותר על אחד התענוגות המעטים שיש לי. זה לא הוגן שעלי לצנזר את עצמי בבלוג שלי.
רוני, אתה יודע שאני לא מצליח לכתוב סיפורים בזמן האחרון, הכתיבה היחידה שזורמת אצלי זו הכתיבה בבלוג. מחלק מהפוסטים אני אפילו קצת מרוצה. אתה יודע עד כמה אני ביקורתי כלפי עצמי בנושא הכתיבה, והרעיון שגם על זה יהיה עלי לוותר כדי לא לפגוע ברגשותיך מרגיז אותי.
אם דבר כל כך חשוב לי כמו הכתיבה מרגיז אותך אז… אז מה בעצם אנחנו עושים יחד? סקס מדהים? טוב, בסדר. אני לא מזלזל בזה, אבל כמה זמן הסקס יישאר מדהים אם לא נהיה ישרים זה עם זה? ובכל זאת אני חש נקיפת חרדה כל פעם שאני מפרסם משהו שעלול לעלוב בך. חרד מהמחיר שיהיה עלי לשלם על תאוות הכתיבה שלי.
היום נכנסת למכונית בפנים קודרות ולא הבטת בי, וכשנגעתי בידך משכת אותה ממני בקוצר רוח ואת שארית הדרך עשינו בשתיקה קודרת.
נכנסנו לדירה שהייתה קרה ולא מסודרת – מצטער, אתה יודע עד כמה אני עסוק בימים אלו. "מה הבלגן הזה?" פלטת בזעף, מביט סביבך בביקורתיות, מזעיף גבות לשמע הסברי על קוצר זמן ועייפות. "בשביל הליאור הזה בטח יש לך זמן?" פלטת בקנטרנות.
"לא, היום דווקא לא נפגשנו אחרי העבודה. עבדתי עד שעה מאוחרת במחסן כי המון חבר'ה חולים, ובבוקר הייתי בבית המלאכה כי גם שם יש בנות חולות והיו צריכים שאני אעזור במשהו, לא בלייזר, במשהו אחר. הם מתעסקים עם גלופות ו…"
"יש אוכל?" הפסקת אותי בקוצר רוח, והחמצת פנים אל האוכל הקפוא שהכנסתי למקרו.
"סליחה, לא הספקתי להכין כלום. חזרתי עייף נורא ונרדמתי ו…"
החלפנו מבט ואני לא העזתי לשאול אם אתה יודע למה אני עייף כל כך דווקא היום. הבטחת שלא תקרא בבלוג ואני לא מעז לשאול אם עמדת בהבטחתך. הנושא הזה הוא אצלנו בבחינת טאבו שאסור לדון בו. אני מניח שלכל זוג יש נושאים כאלו.
ישבנו לאכול בשתיקה ואז שאלת פתאום שאלה מוזרה שהדהימה אותי, "אתה חושב שאני יפה?" שאלת, יורה בי מבט שחור ויוקד, ומיד משפיל אותו אל השניצל של מאמא עוף.
"אה… אה…" נתקעתי בלי תשובה מן המוכן. אני לא בחור ספונטני, אתה יודע את זה. אני חסר יכולת לאלתר. לא מסוגל לשלוף מהמותן מחמאות סתם כך. "אתה בסדר גמור לדעתי." אמרתי אחרי הפסקה ארוכה מידי.
"בסדר? רק בסדר? זה מה שאתה חושב עלי? אז למה בכלל אתה נמצא איתי?" זרקת את המזלג על השולחן וקמת, סמור מעלבון.
"אני לא מבין הרבה ביופי רוני, בשבילי אתה פשוט אתה. טוב לי אתך. מה זה השאלות הללו?" הרגשתי מצוקה והייתי נבוך, אבל נשמעתי סר וזועף.
"על אריאל אמרת שהוא יפה כמו מלאך, אבל עלי… אם אני כזה מגעיל למה אתה איתי? אתה יכול להגיד לי מה אתה מוצא בי?" לטשת בי מבט מתגרה.
"אתה לא מגעיל רוני, באמת, תפסיק עם זה כבר, אתה בחור נאה בהחלט." אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. רוני כבר שעט החוצה וטרק את הדלת אחריו.
הקירות פה דקים כל כך. שמעתי אותו נוקש על דלת דירתה של אליס ונכנס. שמעתי אותה מברכת אותו בחמימות ואז הדלת נסגרה ואני נותרתי בחברת שתי צלחות ריקות למחצה ושולחן מלוכלך בנתזי קטשופ. המטבח באמת היה נורא הפוך. התחלתי לסדר הכל תוך שאני מנסה לנסח תשובה לשאלות ששאל. למה באמת אני אתו? יפה כמו מלאך בלונדיני הוא בטח לא, וטוב שכך. היה לי די ממלאכים מיופייפים ומתוסבכים. רק אותו אני רוצה, את פניו הצרות השחומות רבות ההבעה, את עיני הבמבי הכהות והלוהטות, את עורו החלק והקטיפתי, את תלתליו השחורים והדחוסים, רכים עד להפתיע בין אצבעותיי. רוצה את שפתיו החמות שצבען כצבע ענבי קיץ סגולים, מוחצות את שפתי בכוח. רוצה את גופו הדק והחלק המתנועע בחן של רקדן. אוהב את כתפיו הנטויות בשחצנות נעורים לא מודעת, את קו השער הענוג היורד מבטנו אל חלציו, מתגעגע להצמיד את פני אל חלקת התלתלים הקטנים והמדגדגים שממסגרים את הזין היפה להלל שלו, לנשום את ריח עורו, ללטף בלשוני את כיפת הזין שלו, להרגיש איך הוא גדל ומתקשה בתוך פי ו… אליס נכנסה בלי לדפוק ומצאה אותי עומד ליד כיור עמוס אוחז בידי ספוג נוטף וחולם בהקיץ, ונזפה בי שאני מרטיב את הרצפה ומבזבז מים.
סגרתי את הברז וניסיתי להתרכז בדבריה. "הוא יושב במטבח שלי ובוכה כמו תינוק," נלחצה, "ג'קי יגיע עוד כמה דקות רעב כמו זאב ועוד לא הכנתי כלום. אולי תריבו אחרי שג'קי יאכל?"
אוי, יש רגעים שאני כל כך רוצה להיות סטרייט. לתת לאישה לטפל בי, לטרוח סביבי, לדאוג להאכיל אותי כשאני חוזר מהעבודה. (אני מבקש מראש סליחה ומחילה מכל הפמיניסטיות. זו רק הזיה, אני יודע שכיום נשים לא אמורות להיתקע במטבח, והגברים צריכים לבשל ולהגיש להן, אבל תוותרו לי רק הפעם, טוב?)
הלכתי אתה לדירה שלה ובקשתי מרוני שיחזור הביתה. הוא קם בצייתנות, נתן לי יד וחזר אתי לדירה. הוא כבר לא בכה, אבל עיניו היו אדומות ולחייו לחות מדמעות.
סגרתי את הדלת מאחורי גבי וחיבקתי אותו חזק. "אני לא יודע אם אתה יפה, אני לא מבין כלום בדברים האלו, אבל לדעתי אתה נהדר. אני אוהב אותך." אמרתי את מה שהייתי צריך להגיד מההתחלה, "וחוץ מזה היופי זה דבר שמעריכים יותר מידי, במיוחד בקהילה שלנו."
"כן, בטח. מתאים לאחד כמוך להגיד דבר כזה." אמר רוני, אבל כבר היה שמץ של חיוך בקולו וידיו התהדקו סביבי בחמימות. פתאום יכולתי לנשום כמו שצריך ופתאום היה לי אומץ לשאול אותו מה קרה, ואם זה משהו שאני עשיתי.
"אתה?" הוא השתומם, "חס וחלילה, אתה מושלם נמרוד, זה אני… הכל באשמתי, אני חרא כזה, אני סתם אפס."
"מה קרה" שוב איזה בחורה?" הסתרתי חיוך, "בסוף עוד תכניס מישהי להריון."
"לא, זה יותר גרוע." הוא משך אותי לעבר המיטה והתרפק עלי. "לא חשוב, נדבר על זה אחר כך. בוא אלי, תנשק אותי קצת." התנשקנו קצת, ואחר כך הרבה, ואחר כך… כרגיל וויתרתי על התור שלי, והוא חייך והבטיח שבפעם הבאה…
אני אוהב את החיוך היפה והמתפנק הזה את השפה העליונה שלו המקושתת בחן כמו קשתו של קופידון. קראתי פעם את המטאפורה הזו ובזמנו חשבתי שהיא מטופשת, אבל כשראיתי את הפה שלו שיניתי את דעתי.
אחרי שגם התור שלי הגיע עשינו שוב מקלחת משותפת אכלנו ארוחת לילה של חביתות וטוסטים ושטפנו הכל עם תה צמחים בדבש ודברנו על העבודה המשעממת נורא שלי, ועל ההתקדמות בשיפוצים, וצחקנו מהחריץ השעיר שהופיע בתזמון מושלם מעל לחגורת מכנסיו של השרברב שרכן מתחת לכיור במקלחת, מצחיק עד דמעות אותי ואת ליאור.
הוא צחק אפילו מהתחמנות של ליאור ולא כעס כשסיפרתי לו איך ליאור ישן אצלי ולא קינא כשסיפרתי בקצרה ככל האפשר על הקראש של ליאור וביקשתי שלא ידבר על זה כי הבטחתי שאשמור הכל בסוד. (סליחה ליאור, קשה לי לשמור סודות מפניו).
רק אחר כך חזרנו למיטה, הצטנפנו יחד מתחת לפוך והוא סיפר לי שהם לומדים נורא קשה ושאין לו זמן לכלום, אפילו לא לאינטרנט, את מעט הזמן הפנוי מלימודים הם מקדישים להכנות של מסיבת הסיום – הוא בלהקת המחול ויש לו אפילו קטע סולו קצר.
"באמת מתאים לך, אתה רקדן מצוין." חיבקתי אותו, "אני מת לראות אותך על במה."
כשהרגשתי איך הוא נע בחוסר נוחות כנגד גופי ידעתי שכאן קבור הכלב. הוא התיישב, נשען בגבו על הקיר והסביר לי שהוא נורא מצטער, אבל בלחץ של אחיותיו הוא החליט להזמין את ההורים שלו למסיבת הסיום ולכן עדיף שאני לא אבוא.
"והוריך הסכימו להגיע? חשבתי שאתם ברוגז."
רוני נאנח בקוצר רוח. "אל תהיה טיפש. איך אני יכול לעשות ברוגז עם ההורים שלי?" (למה לא? חשבתי לעצמי, הנה אני יכול בלי בעיות).
"אני מאוד שמח שהם הסכימו להתפייס אתך ולבוא למסיבת הסיום שלך." אמרתי בכל החמימות שהצלחתי לגייס מתוכי. "זה רעיון נהדר וטוב שתפייס אותם ככה, אני יודע שהעיק עליך מאוד שהם כועסים עליך."
רוני קרן לעברי, "באמת נמרוד? ואתה לא כועס שאני לא מזמין אותך? אתה מבין שאני לא יכול? נכון שאתה מבין?"
"בטח שאני מבין." משכתי אותו חזרה לזרועותיי, "אל תעשה עניין, המסיבה לא חשובה, העיקר שתגמור את הקורס בשלום. הוריך כבר יודעים שאתה עומד לעבור דירה?"
"כן, הם סוף סוף השלימו עם זה שאני שוכר דירה עם שותף." הניח רוני את ראשו על חזי, "ואני מקווה שעם הזמן הם יבינו גם ש… אתה יודע."
"כן, אני יודע." לחשתי, אבל הוא כבר נרדם בזרועותיי, עייף מכל מה שקרה הערב.
זה לא שאכפת לי כל כך ממסיבת הסיום הדפוקה ההיא, בטח יהיו המון נאומים משעממים ואוכל לא טעים, ואני מבין למה רוני לא יכול להציג אותי לפני הוריו וחבריו כחבר שלו, אבל ….
בשלוש בבוקר התעוררתי, ולא יכולתי יותר לישון. בתוך נפשו של האדם השעה היא תמיד שלוש לפנות בוקר, אמר סקוט פיצ'רלד שהבין בדברים האלו. אולי, אם הייתי יכול לשתות כמוהו, הייתי מצליח לגמור את הסיפור התקוע שלי או להתחיל חדש?
לא יודע, אולי? בינתיים התחיל להתבהר בחוץ , עוד מעט מתחיל עוד יום עבודה ושוב אני אהיה לבד עד סוף השבוע.

סידורים אחרונים
היום החליט רזי ברקאי מגלי צה"ל שמספיק עם האקטואליה המשעממת והמדכאת. היום הוא רוצה לדבר ישירות עם המאזינים. הוא ביקש שיתקשרו אליו אנשים ויספרו לו על עיסוקיהם ביום הגשום הזה.
זו הייתה תכנית נחמדה מאוד. התקשרו אנשים וסיפרו סיפורים מקסימים. גברת אחת סיפרה שהיא אחראית על מחלקת התברואה בתל אביב, עובדת מארבע בבוקר עד אחת בצהרים ונעה ממקום למקום על קטנוע. הייתה גם מנהלת בית ספר שסיפרה שהיא ממשיכה לעבוד למרות שהיא חולה בשפעת, ורועה כבשים אחד (שגם שמו נמרוד) שרועה את הכבשים גם בגשם, וילד נחמד שהסביר מה זה נקרא להבריז מבית הספר.
כולם סיפרו מה הם עושים היום וזה היה מרתק, אבל אני בטוח שאם היו עושים תחרות על העיסוק הכי הזוי אני הייתי זוכה במקום הראשון. אף אחד לא התעסק בדבר כל כך מוזר כמוני – היום ישבתי לי לבד בחדר הלייזר ומרחתי באצבעי הטבולה בשמן מכונות תפירה חתיכות פלסטיק קטנות כדי שהסימון בלייזר יראה שחור וברור על גבי הפלסטיק שצבעו חום בהיר.
החתיכות הללו קטנות מאוד וצורתן צורת סהר, והן נועדו לשמש מעין קופסא למתקן הגברה זעיר של כבדי שמיעה שנועד לשפר את שמיעתם. היו מאה חתיכות כאלו וכל אחת מהן נמשחה בשמן, סומנה בלייזר ואחר כך נוגבה בקפדנות בנייר. והכל מעשה ידי המשומנות להתפאר. אם מישהו עשה דבר מוזר יותר מזה היום אשמח לשמוע. הרגשתי ממש הזוי כשטבלתי שוב ושוב את אצבעי בשמן (מזגתי אותו לפקק של בקבוק קולה) ומרחתי באצבעי המשומנת את הפלסטיק הקטנטן הזה. כשצורבים את השמן בלייזר הוא משחיר ומסריח. מזל שיש לי וונטה שמחוברת לצינור של מייבש כביסה (מין צינור לבן כזה מנייר) ושואבת את האדים המסריחים הללו החוצה – התוספת שלי לזיהום האוויר של הקריות.
אחרי שגמרתי לסמן בהצלחה את הפלסטיקים הללו הלכתי לקרוא לסגן שיתן לי את מנת המקשים היומית שלי, וזכיתי ממנו לנזיפה חמורה על שלא זרקתי פיסת נייר תמימה לפח, וחמור מכך – השארתי את הכיסא שלי, כסא משרדי חורק ומרופט עם גלגלים דפוקים, עומד בזווית לא ישרה לשולחן העבודה. באמת מזל גדול שאין בישראל עונש מוות, אחרת בטח הייתי כבר מתנדנד מחבל התלייה.
נדהם מההתפרצות שלו שתקתי, מביט איך הוא מסדר בקפדנות כפייתית את הכיסא (חתיכת גרוטאה שרובכם הייתם מעיפים מייד לפח) ומנגב באלכוהול את השולחן, אפשר לחשוב שעמדנו לבצע עליו ניתוח מסוכן.
"אל תענה לו, הוא קצת מתוח בגלל החתונה." לחשה לי אירנה, אחת הבנות מהגרפיקה שהספקתי להכיר אתמול. "בדרך כלל הוא לא כזה, אבל בזמן האחרון הוא צועק על כולם. אל תדאג, עד החתונה זה יעבור."
אני מאוד מקווה שכן אחרת אני חושש שאשתו תעיף אותו מהבית.
חזרתי הביתה עייף מאוד אחרי ויכוח עם ליאור שניסה לגרור אותי שוב למסע חיפושים אחרי הספה המושלמת. זה הדבר היחיד שנשאר לי לעשות – לקנות ספה, ולפי הצבע של הספה לבחור בד ריפוד לכורסאות.
התחננתי על נפשי והצהרתי שאם אצטרך לשבת עוד פעם אחת על ספה מעוצבת לעייפה ולדפדף בספרים הענקיים הללו שיש בכל חנות רהיטים, ספרים שהדפים שלהם הם דוגמאות של בדי ריפוד, אני אצא מדעתי.
בסוף הוא ויתר לי בתנאי שאבוא אתו למסיבה ביום שישי. הסכמתי עקרונית ללכת למסיבה, אבל רק אם גם רוני יבוא. ליאור קרן כלפי בתמימות מלאכית ואמר שבטח, הרי לא יעלה על הדעת שאלך למסיבה בלי החבר שלי, ושלא אחשוש, יהיה אחלה. אני חובב קטן מאוד של מסיבות, אבל רוני נשבע שיהיה נחמד שקט וסולידי, ושאת המסיבה עורך אחת המורים שלו שיש לו בית גדול עם גינה ענקית בדניה (שכונת יוקרה חיפאית למי שלא יודע), ושיהיה ממש מקסים והוא בטוח שנבלה יפה.
החלטנו שביום שבת בצהרים ניסע שלשתינו לנגריה אחת של ערבים נוצרים שעובדים בשבת ומתמחים בשיפוץ רהיטים. "אולי במקום לקנות ספה חדשה אני אשפץ את הישנה שתואמת לכורסאות?" שאלתי בהססנות.
זכרתי היטב את התיעוב המוחלט שרוני רוכש לספה העתיקה שלי, אבל אני דווקא די נקשרתי אליה. כזה אני, טיפוס שנקשר לדברים.
"לדעתי יהיה זול יותר לקנות חדשה מאשר לשפץ את הישנה." אמר ליאור בגילוי לב, "חוץ מהעץ של המסגרת צריך לזרוק הכל, אם כי מצד שני…" הוא שקע בהרהורים עיצוביים שגרמו לו לקמט את מצחו ולפתל את הקוקו שלו בין אצבעותיו. האם נדמה לי או שהוא נעשה קצת פחות נשי בזמן האחרון?
"רציתי שהספה המודרנית והמהממת תהיה ממוסגרת בין שתי כורסאות בסגנון ישן שידגישו את הניגוד בין הסגנונות השונים ויבליטו את ה…"
"אבל אני בן אדם מיושן ליאור, כל המודרניות הנועזת הזו עושה לי כאב ראש, וכשאני יושב עליה היא מכאיבה לי בתחת ובגב." התלוננתי.
"טוב, נתייעץ עם רוני, יש לי רושם שהוא פחות שמרן ממך." חייך ליאור, "אני כבר משתוקק להכיר אותו, הוא יפה?" (מה יש לכולם עם השאלה הזו?)
"הוא בסדר, נחמד כזה, תימני שחום ומקורזל." עניתי קצרות, "תגיד, למה אתה לא לובש יותר את הכובע המשונה עם הפונפונים?"
הוא גיחך. "חשבתי שהכובע הזה מרגיז אותך. תראה, לכבודך אפילו הורדתי את השרשרת עם צבעי הגאווה."
הרגשתי שאני מסמיק, היה לי קשה להעלות את הנושא, אבל לא יכולתי להתאפק. "תגיד ליאור, מי סיפר לך שאני… שגם אני…"
גיחוכו של ליאור התרחב עוד יותר. "אף אחד חמוד, ראיתי איך אתה מסתכל עלי ומיד קלטתי אותך. אתה יכול להטעות את הסתומים האלו במחסן, אבל לא אותי."
כשראה כמה אני נבוך ריחם עלי והעביר נושא, "מה תעשה עם החתול שלך? תיקח אותו אתך? הוא די פראי, נכון?"
"הוא לא פראי." מחיתי, "נכון שהוא לא חתול בית מפונק, אבל זה לא אומר שהוא לא יודע איך להתנהג."
"אבל אם תחזיק אותו בחוץ הוא עלול להידרס או ללכת לאיבוד." אמר ליאור, "ואם תחזיק אותו בבית הוא יהרוס לך את הרהיטים, והוא יהיה אומלל."
"אני חייב לקחת אותו אחרת דני יהרוג אותי." אמרתי בתוקף, "וגם רוני אוהב אותו מאוד. הוא פשוט יצטרך להתרגל לשינויים כמו כולנו."
כשחזרתי הביתה מצאתי את פחיסטון רובץ על ענף עץ האיקליפטוס הענק מול חלון המטבח, ממתין לבואי. השכונה שלנו נראית די רע, מוזנחת ורעועה, אבל בשביל חתול כמו פחיסטון היא ממש גן עדן. אין כבישים ואין מכוניות והבתים מוקפים עצי אקליפטוס ענקיים ודקלים פרועים. יש לו שם המון חברים, המון חתולות שמאמינות באהבה חופשית, וטוב לו שם. אני מכבד את העצמאות שלו, בקיץ הוא בא הביתה רק כדי לאכול משהו ומיד בורח החוצה. בחורפים הוא שוהה יותר בבית, בעיקר בלילה כשקר או כשיורד גשם. תמיד אני משאיר לו חלון פתוח במקלחת והוא קופץ ממנו אל העץ ומשם החוצה. הוא בא והולך כרצונו. אין לו קופסא של חול, אבל הוא חתול נקי ונבון ומעולם לא לכלך את הבית. לעיתים הוא מתרפק ומעניק חיבה, ולפעמים מסתלק לדרכו באדישות. בלילות האחרונים קר מאוד בחוץ והוא ישן על המיטה שלי. אני חש את כפותיו דורכות על חזי כשהוא קם בשעות הקטנות של הבוקר ויוצא החוצה לעיסוקיו. לפעמים חוזר ומתכרבל לידי ולפעמים לא.
לימדתי את דני איך ללטף אותו בזהירות, לא לעצבן אותו – הוא שונא שנוגעים לו בשפם – איך להניח לו מיד כשהוא רוצה ללכת, מתי היללה שלו אומרת אני רעב, או מתי הוא סתם זקוק לפינוקים.
בקיץ אני משאיר לו תמיד כלי מלא מים בחוץ כדי שלא יישאר צמא, ואני דואג לקחת אותו פעם בשנה לוטרינר לעשות חיסונים. הוא אוהב לנסוע לוטרינר בסל האופנים של ביטון השמן, ומקבל את הזריקות באדישות של גבר אמיתי, אבל הוא מעולם לא נכנס למכונית, ואין לי מושג איך אקח אותו מהשכונה בה בילה את כל חייו ומה יקרה לו בשכונה החדשה.
אולי יש משהו באינטרנט על חתולים, צריך לבדוק. ואולי באמת עדיף שאשאיר אותו כאן? אבל הוא כבר רגיל שאני מאכיל אותו. הוא ירגיש נורא ואיום אם הוא ינסה להיכנס הביתה ואני לא אהיה שם, ומה יקרה לו כשיבואו להרוס את הבלוקים הישנים? הוא יפחד נורא מכל הבלגאן וזה בתנאי שהוא בכלל ישרוד עד אז בלעדי.
לא יודע, אני צריך לחשוב על זה.
***
אולי זה ילדותי קצת, אבל שנים לא הייתי במסיבה אמיתית והתרגשתי כמו ילדה קטנה. רוני הסכים בלי בעיות שנצא למרות שזה יום שישי והוא לא מכיר שם אף אחד חוץ מליאור, שגם אותו הוא טרם פגש, אבל לפחות דיבר אתו בטלפון.
הזכרתי כבדרך אגב שאולי בכל זאת לא נזרוק את הספה הישנה, אולי עוד אפשר לשפץ אותה, והוא צחק ואמר שהוא כבר רואה שאני מהטיפוסים הללו שנקשרים חזק. הסכמתי אתו. אני לא נקשר בקלות, אבל כשאני כבר נקשר אז זה עם כל הלב. מעולם לא נפרדתי מיזמתי מאף אחד, אני לא יודע איך עושים את זה. תמיד הייתי זה שזורקים אותו.
אז כן, נקשרתי לספה העתיקה ההיא שקפיציה השבורים והחורקים נתקעים בגבי ובישבני. היא לא כל כך נוחה, אבל לדעתי היא יפה – ניצבת על רגלים עגלגלות מעץ בצבע דבש, תחומה בידיות רחבות שמתעקלות בחינניות ברבורית משני צידיה.
אבו ראמי אומר שהיא נחמדה, אבל רק חיקוי של סגנון ארט דקו מוקדם – שיהיה חיקוי, בעיני היא מוצאת חן ודי.
כששכרתי את הדירה קניתי מבעל הבית את הרהיטים שהיו בה ולתומי חשבתי שרובם גרוטאות ורק הספה והכורסאות שווים משהו, אבל מסתבר שטעיתי, חוץ ממנה יש אצלי עוד שני רהיטים בעלי ערך. אני לא אוהב אותם, אבל הם שווים יותר משאר הרהיטים – האחד הוא שולחן סלון מכוער שתקעתי בפינה והשני היא מעין מכתבה שהמכסה הנפתח שלה הוא גם שולחן כתיבה. הם עשויים מעץ דובדבן כהה עם המון פיתוחים מסולסלים ורגליים בצורת טלף של חיה. לא סובל אותם למרות שאבו ראמי – משחזר הרהיטים – ליטף אותן בחיבה כשברק חמדני מנצנץ בעיניו.
את אבו ראמי הביא אלי ליאור. הוא הגיע בבוקר במשאית קטנה וכחולה מלווה בשני בחורים בריאים מאוד שמיד התחילו למדוד את הרהיטים ואת חדר המדרגות, משמיעים קולות של מורת רוח ושאט נפש מהתוצאות, (כמנהגם של בעלי מקצוע מימים ימימה).
הרהיטים הקלאסיים שלי היו רחבים מידי וכבדים מידי, והדלתות והפרוזדורים צרים מידי, ובכלל, להם זה עולה יותר. אתם יודעים איך זה עם בעלי מלאכה.
לא אלאה אתכם בתיאור המשא ומתן שניהל ליאור עם אבו ראמי, אבל בסופו של דבר הוחלט שתמורת המכתבה והשולחן המסולסלים אני מקבל חינם שיפוץ של שתי הכורסאות בתוספת שולחן מחשב חדש ומודרני ושולחן סלוני מודרני עוד יותר, עשוי מתכת ושיש.
"שיש?" נחרדתי קצת, "זה שולחן או מצבה?"
"אל תדאג." הרגיע אותי ליאור, "הוא מהמם. טבלת שיש חברון בגימור גס משגע ורגלים עשויות מתכת. עבודת יד של נפח אחד שהוא ממש פסל אומן, זה אותו אחד שעשה את המסגרת לראי בכניסה."
המסגרת יפה מאוד, בדוגמת שיבולים ועם מתלה מתכת תואם. אהבתי את הסגנון הזה והחלטתי לסמוך על טעמו של ליאור. אחרי הכל, אם יש לו קראש עלי סימן שהוא בעל טעם טוב, לא? אני צוחק כמובן. מאז אותו לילה גשום ליאור מתנהג למופת. לרווחתי הוא כאילו מחק לגמרי את מה שהיה, ואנחנו סתם ידידים.
והספה אתם שואלים, (אם לא נרדמתם בינתיים מרוב שעמום), החלטנו לא להחליט על הספה. היא אמנם חיקוי ולא ארט דקו מקורי – אני לא מאמין שאמרתי את זה – אבל היא נאה מאוד ותואמת לכורסאות ואני קשור אליה. לשמחתי הסכים אבו ראמי לקחת אותה לבית המלאכה ולבדוק אם העץ לא אכול תולעים ואם אפשר לחדש את נעוריה. חיש קל טענו שני בריאי הגוף את הרהיטים שלי על שכמם ונשאו אותם למשאית. קבענו עם אבו ראמי שמחר בצהרים נגיע לבית המלאכה שלו להחליט מה יהיה צבע הריפוד שבו ירופדו רהיטי ואז נחליט סופית על גורל הספה שלי.
מה שעשינו אחר כך, ליאור ואני, בטח יחשב לאכזריות איומה ולא אתפלא אם צער בעלי חיים יגיש נגדי תלונה במשטרה, אבל הייתי חייב לדעת איך פחיסטון יגיב לנסיעה במכונית. הכנסתי אותו לכלוב מיוחד של חתולים שקיבלתי בהשאלה מהוטרינר ונסענו יחד לטיול קצר בקריה. פחי שנא את זה. הוא בכה והתמרמר כל הדרך, מטלטל את הכלוב שלו בעוד ליאור יושב חיוור לידו ומנסה להרגיע אותו.
אני נהגתי ולא יכולתי לעשות כלום, רק להצטער על מצוקתו של החתול שלי שבטח הרגיש נבגד ואומלל בכלא הפלסטיק בו נכלא על לא עוול בכפו.
עכשיו אני חושב שזה היה רעיון נורא ואיום, ובשבוע הבא כשאצטרך לקחת אותו לבית החדש הוא בטח יזכור לרעה את הנסיעה ההיא ויעשה לי צרות עוד יותר גדולות. אחרי סיבוב קצר חזרנו הביתה ושחררנו אותו. הוא זינק מהקופסא בקול יללה ונעלם. עברו כבר שעתיים מאז והוא טרם חזר. אני מאוד מקווה שעד מחר הוא יתפייס ויחזור. בחוץ גשם נוראי, רעמים וברקים, והוא פוחד ממזג אויר כזה.
***
מאז שהחלטתי לעבור אני מתנודד בין אושר והתעלות רוח נוכח מזלי הטוב, לבין התקפי חרדה פולניים שנוחתים עלי בעיקר בשעות הלילה. פתאום אני מתעורר שטוף זיעה וחושב שהכל יותר מידי טוב, הכל הולך חלק מידי ולא יכול להיות שזה קורה לי. המטבח נורא יפה, והבית נחמד, והחבר אוהב, והכל בחיים שלי פתאום מתוקתק מידי. איך יכול להיות שבדיוק אחרי שהוא גומר סוף סוף את הקורס הממושך והמתיש הזה אנחנו עוברים לבית חדש ויפה, ההורים שלו השלימו אתו, ואולי גם יבואו לבקר (אם זה יקרה אני אמור לעשות קולות של סתם שותף ותו לא), קיבלתי ציונים טובים בבחינות (האמת, לא היה ממש קשה), ואפילו בעבודה הולך לי לא רע?
אם גם פחיסטון יסתגל לדירה החדשה בלי בעיות הכל יהיה מושלם לגמרי. יש רגעים שזה מפחיד אותי עד מוות. ושכחתי לספר שמר מיכאלוב רמז שיש מצב שאבוא לעבוד אצלם בצורה מסודרת כי הם זקוקים לעוד בן אדם (אני גם בין יחידי הסגולה שמסתדרים עם הסגן האובססיבי שלו ולדעתי זו בעיניו התכונה הכי חשובה שלי), אבל מה זה משנה, העיקר שתהיה לי עבודה. בסיוטים שלי אני שומע את קולה של סבתא נוזפת בי שכל השמחה הזו עוד תיגמר בבכי.
בזמן שעבדתי על ליטוש הפוסט פחיסטון חזר. רטוב מעט וקצת רגזן ונעלב, אבל חזר. זה היום שישי הכמעט האחרון שלי בבית. בשבוע הבא יגמרו את הצביעה, ועד יום רביעי או חמישי יעמיסו את כל החפצים שלנו, שלי ושל אליס, על משאית וייקחו אותם לבית החדש. עד יום ראשון הבא אני נשאר ללון בדירה הישנה כי רק ב – 13.2 יחברו אותנו לחשמל. בסוף השבוע האחרון שלי בדירה אני אשאר שם רק עם המזרן הישן ושתי כסאות צולעים, ובגלל שאליס ודני נוסעים לביקור משפחתי אני ורוני נהיה האנשים היחידים בכל הבלוק. אחרי מסיבת הסיום של הקורס הוא מקבל חופש ואת יום האהבה נחגוג יחד בבית החדש שלנו.

24. בעלבית

בסופו של דבר הכל הסתדר בזכות ג'קי שמפתיע אותי לטובה כל פעם מחדש. "בואו לראות את הדירה שלכם." אמר לי כשישבתי עם הקפה של הבוקר וצחקתי מהכתבה של דנה ספקטור הנהדרת.
"איזה דירה? מה דירה? מה פתאום דירה?" חקרתי אבל ג'קי התעטף במסתורין ופקד עלי לשלוף את רוני הישנוני מהמיטה ולנסוע אחריו.
הגענו לפאתי הקריה שלנו, למין שכונה נידחת אך מתפתחת שמשקיפה על שדה חרוש שמעבר לו ניצבים קוממיות בתים זעירים ולבנים של הקיבוץ השכן. ממש למרגלותיהם משתרע בית קברות – שורות שורות של מצבות מבהיקות בלובנם באור השמש החורפית.
הבית שג'קי שם עליו עין היה בית דו משפחתי לבן עם גג רעפים אדום. דו אחד עם שתי קומות, ארבעה חדרי שינה, מרפסות מעוגלות עם מעקות ברזל מסולסלים, וגינה מגודלת קוצים. והדו השני קטן ונחמד עם שני חדרי שינה, סלון ומטבח, ומרפסת עגלגלת הצופה לנוף של בית הקברות. על גבול החלקה שומרים שני דקלי וושינגטוניה דקים ואלגנטיים, מתנודדים ברוח, קדים בחן אל עץ אלון תבור זקן שניצב מולם.
"הבעלבית רוצה למכור את שתי הדירות בבת אחת או שאין עסק." הסביר ג'קי, "ודני מת שתמשיך להיות שכן שלנו, אז מה דעתך?"
לפני שהספקתי להגיד שאין לי כסף לקנות וילה, ושהוא חי בסרטים, ועדיף שינחת מהר על סלעי המציאות הקשה, הסתער עלי רוני וגרר אותי למטבח, מצייץ בהתרגשות איזה בית חמוד זה, ואיזה מתוקה המרפסת, ואיזה גינה מהממת, ואיזה מקסים שיש בגג רעפי זכוכית, (בטח חודר משם גשם בחורף), ושיא השיאים שממש גרם לו להתייפח מאושר – יש במטבח מזווה ממש ממש מקסים. (כולה ארון קיר שדחוף בין הגומחה של המקרר לשיש. מה מקסים בזה בדיוק? משהו יכול להסביר לי?)
"תשמע רוני," ניסיתי לקלף אותו מעלי ולהתנהג בצורה הגיונית, משימה קשה מאוד כשאתה תקוע בתוך מזווה פצפון יחד עם בחור מתלהב שדוחף לך ידיים לכל מיני מקומות. "אין לי כסף לשלם משכנתא וחוץ מזה…"
"אם תקנה את הבית הזה אני אשכור ממך חדר שינה אחד ואת המטבח." פיתה אותי רוני, "וזה יצא לך בסוף זול יותר משכר הדירה בחור שאתה גר בו, וככה נוכל להיות יחד בדירה נורמאלית בלי יותר מידי שכנים. בבקשה נמרוד?" התחנן לפני, מפעיל עלי לחץ גופני לא הוגן שנועד לשבש את שיקול דעתי.
ניסיתי לחשוב על כל הסיבות ההגיוניות והמעשיות למה זה בלתי אפשרי שאני אגור בבית החמוד הזה עם רוני, אבל איך אפשר להתרכז ככה?
"תראה את העצים המתוקים הללו!" התפרץ באושר למראה דקלי הוושינגטוניה.
כדי להתחמק אמרתי שאני אחשוב על זה, אבל אני לא יכול להחליט בלי להתייעץ עם אחי הגדול, וצריך גם לברר בבנק על המשכנתא, ושלא ילחץ אותי בבקשה, רק גמרתי להסביר למה אני לא יכול לתת תשובה מידית לצעד כל כך גדול מבחינתי וג'קי דחף לי חוברות מהבנק עם כל מיני הסברים על המשכנתא.
עיון קצר העלה שבעזרת רוני, ובהנחה שהמשכורת שלי תישאר בערך כמו שהיא, ושאני אוכל ארוחה נורמאלית רק פעם ביומיים במשך עשרים השנה הבאות, יש מצב שאצליח לשלם את המשכנתא על הבית הזה.
"שהוא ממש מציאה." פסק סמי שבאורח מרגיז ביותר ענה מיד לטלפון שלי (הם הכריחו אותי להתקשר אליו) ובא לראות את הבית מיד אחרי שהסברתי לו את מצבי.
"כן, הבית במצב טוב והמחיר הוא פשוט מתנה." אמר אחרי שבדק היטב את הצנרת, החשמל, המסמכים של הטאבו, היסודות, ועוד כל מיני דברים שצריך לבדוק כשקונים בית.
(הידעתם שחישוב המטר המרובע של בית כולל גם השטח עליו עומדים הקירות החיצוניים? ומדובר בתוספת של עוד חמישה מ"ר לפחות? בחיים לא הייתי מנחש בעצמי).
"מזל שיש לך די כסף בחיסכון בשביל לקנות רהיטים ולשפץ את המטבח, ולדעתי צריך להחליף את המשקופים, אני ממליץ על אלומיניום לבן." אמר סמי בשביעות רצון.
"איזה חיסכון?" נדהמתי, "ממתי יש לי חסכונות?"
"שכחת את החיסכון שאבא עשה לך כמתנת בר מצווה?" התפלא סמי, והוסיף שאבא תכנן לתת לי את הכסף מיד אחרי השחרור, "אבל בגלל שהסתלקת מהבית בצורה כזו וניתקת קשר עם המשפחה הם האריכו לך את החיסכון כל פעם מחדש, אבל האמת, כדאי לך להוציא את הכסף, החולירות האלו מהבנק נותנים ריבית ממש עלובה."
"איפה? מה? איך? למה?" ניסיתי להבין איך נפל עלי פתאום כסף, אבל נגמרו לי המילים מרוב תימהון.
בינתיים ג'קי שהתעייף מהגמגום העילג שלי התערב בשיחה ומיד מצא שפה משותפת עם סמי. "אני מכיר קבלן שיפוצים מצוין, ואלומיניום לבן זה רעיון נהדר." אמר וטפח בחביבות על כתפו של סמי, "לדעתי הכי טוב שנעשה את כל השיפוצים ביחד כדי לא להסתבך, וחוץ מזה על איזה סכום בכלל מדובר?"
טוב, התברר שזה לא מיליונים. לא התעשרתי לפתע, אבל מדובר בסכום די נחמד, וסמי שאבא ביקש ממנו לטפל בכל החשבונות כי נמאס לו להתעסק עם הבנקים (לדעת פשוט נמאס לו לראות את השם שלי על הדוחות שהיו שולחים לו מהבנק), החליט לשמור את דבר החיסכון בסוד כדי שלא אבזבז את הכסף על שטויות.
"אז מתי היית מספר לי? כשהייתי יוצא לפנסיה?" התעצבנתי.
"לא, כשהיית מתחיל להיות בן אדם רציני ומפסיק לעשות שטויות." ענה לי סמי בלי למצמץ אפילו.
"איזה שטויות עשיתי?" רתחתי, שוכח לרגע את כל השטויות שעשיתי. "אני הבן אדם הכי רציני שאני מכיר! זו נבזות מצדך לא לספר לי שיש לי כסף ששוכב סתם ככה ו…"
ג'קי העיף לי כפה על העורף ואמר לי לסתום את הפה, והלוואי ולו היה אח בוגר שהיה דואג לו כמו שסמי דואג לי, וסמי נתן לי חיבוק קל ונשיקה על הלחי ואמר לי מזל טוב, וקרץ לרוני שחייך אליו כאילו שהם חברים ותיקים, ופתאום נהייתי בעל בית.
במידה ואחליט שכן, אני הולך על זה, ברור שבשבוע הבא יהיה עלי לעבוד קשה מאוד בסידור המסמכים של המשכנתא, ובשיפוצים, ובקניית רהיטים, ובהעברת כל חפצי לדירה החדשה.
"נהדר, הכל הסתדר ממש נפלא." אמר רוני כשחזרנו סוף סוף הביתה והלכנו לאכול. "מצאנו דירה נהדרת, ודני יישאר שכן שלך, ותוכל להמשיך להיות אחיו הבוגר, וגם אח שלך ממש חמוד. הוא אפילו דומה לך, רק שאתה הרבה יותר חתיך ויפה ממנו. רק דבר אחד עוד מדאיג אותי, איך נעביר את פחיסטון לדירה החדשה?"
"חשבתי להשאיר אותו כאן." הצעתי, לא התכוונתי ברצינות, רק רציתי לראות איך רוני יקבל את זה.
הוא קיבל את זה רע מאוד והתנפל עלי באגרופים כמו שהוא עושה תמיד, וכרגיל הייתי צריך לתפוס אותו ולמעוך אותו קצת כדי שיירגע. את הסוף אני משאיר לכם לדמיין לבד.
***
אחרי ליל נדודי שינה והתלבטויות אין סוף לקחתי את בוריס לבית ועשינו שם סיבוב לבד בלי המתלהבים הללו שיקפצו סביבי ויטרטרו לי במוח ואז החלטתי סופית שכן, הבית נראה לי מאוד וזה רעיון טוב לקנות אותו.
"גם אם רוני יחליט פתאום שלא מתאים לו והוא רוצה להיפרד ממני אני תמיד אוכל למצוא דייר אחר שיעזור לי לשלם את המשכנתא." אמרתי לבוריס.
בוריס בחן היטב את הבית ואת החצר, ואפילו עשה סיבוב במחסן שבין העמודים מתחת לבית, ואמר שאני צודק ותמיד אוכל למכור אותו או להשכיר. "זה טוב שיש לך רכוש משלך, ונדל"ן תמיד שומר על הערך שלו." פסק.
אז זהו, כעת עלי לארגן לעצמי משכנתא ולעבור בשלום את השיפוצים.
אני מתכנן לגמור עם השיפוצים עד אמצע פברואר, תאריך סיום הקורס של רוני, כדי שהכל יהיה מוכן ונוכל לגור יחד מהרגע שהוא יעבור לבסיס החדש.
(אני מקווה שאני לא מגלה שום סוד צבאי כשאני מספר שהוא בטכני ומשם הוא יעבור לשרת ברמת דוד – כן, מה לעשות אני תקוע עם בחור מהכחולים. גרוע כמעט כמו להיות הומו, אם לא למעלה מזה).
"נראה לי שאתה לא כל כך בטוח בקשר שלך אתו." העיר בוריס לפני שנפרדנו, "שמתי לב שאתה כל הזמן מתכנן מה יהיה אחרי שתיפרדו."
היה עלי להודות שיש מן הצדק בדבריו. למרות שהקשר שלי עם רוני מצוין וטוב לנו יחד אני חושש שהוא עדיין צעיר מכדי להתיישב עם אדם אחד. לדעתי הוא עדיין אוחז בפנטזיה הזו שאי שם יש בחורה שאתה הוא יוכל לחזור ולהיות סטרייט ואז להתקבל שוב לחיק משפחתו. הוא מתגעגע אליהם למרות שהוא מבין שבשום פנים ואופן הם לא יקבלו אותו כהומו.
אולי זו הסיבה שקשה לו לוותר על ההגדרה שלו כדו מיני? ואולי הוא באמת כזה? הוא עדיין לא החליט מה הוא ואני בטח שלא יכול להחליט בשבילו.
הסברתי את זה לבוריס ואמרתי שלדעתי בריא יותר בשבילי לארגן את החיים שלי באופן עצמאי, בלי להיות תלוי יותר מידי באדם אחר, לא חשוב עד כמה אני אוהב אותו.
"אתה צודק לגמרי." אמר בוריס אחרי שהקשיב בשתיקה להגיגי, (נהלנו את השיחה הזו באפלולית המכונית הקטנה שלי חונים מתחת לדירה שלו),"התבגרת מאוד מאז הפרשה עם אריאל. כשפגשתי אותך היית רק ילד, ופתאום אפשר לדבר אתך כמו עם אדם בוגר." אמר בחמימות, לחץ קלות על ברכי וחייך אלי, ולפני שהוא יצא נתתי לו נשיקה על הלחי.
קראתי באיזה מקום שמאחר ולהומואים אין ממש משפחות כמו אצל סטרייטים הם מארגנים להם משפחות חליפיות מהחברים שלהם, ואין ספק שבדרכו שלו בוריס מהווה בשבילי מעין דמות אב.
אני מודע לחסרונות שלו כמובן, אבל מאוד מעריך את השכל הישר שלו ושמח לגלות שבסופו של דבר התגברנו על המשברים ונשארנו חברים.
אני לא חושב שאי פעם נשכח את הפרשה של אריאל, אבל איכשהו הצלחנו להתגבר על זה ולהמשיך לחבב זה את זה.

קראש
ישבתי בחדר הלייזר וסימנתי מנועים ממתכת. כל סימון לוקח המון זמן, וככה היה לי פנאי להכין לעצמי רשימת מטלות לביצוע במשך השבוע.
רוב המטלות כללו ביקורים בבנקים ומילוי טפסים עם המון אותיות קטנות שבחיים לא אקרא (מי המסכן שצריך לכתוב את זה?) ואינספור חתימות ליד האיקסים המופיעים בשולי אותן טפסים משמימים.
לא הבילוי המועדף עלי, אבל ככה זה כשרוצים להיות גדולים ובעלי בית.
באחת הופיע ליאור עם הכריך שלי וכמובן ששאל מה אני עושה. מפה לשם התחלתי לספר לו על הבית שאני רוצה לקנות ועל כל הדברים שאני צריך להספיק לעשות ובאיזה לחץ אני נמצא ו…. פתאום הוא נתן מין שאגה איומה וזינק עלי, רועד כולו מבהלה. התברר שהוא הבחין לפתע בעכבר קטן וחמוד מציץ מבעד לרווח שבין הארונות וזה הפחיד אותו עד מוות.
צחקתי עד דמעות בעודי מנסה לשווא להסביר לליאור הרועד שזה רק מיקי מאוס קטנטן וחמוד שלא מזיק לאיש.
בעבודתי הלילית בקרטונים אני נתקל כל הזמן בעכברושים ענקיים ובחולדות מגעילות ששורצים סביב פחי האשפה ככה שהעכברון הקטנטן הזה ממש לא הרשים אותי.
"העכבר מבוהל עוד יותר ממך, הרי אתה גדול ממנו פי מאה." ניסיתי לסבר את אוזניו, אבל לשווא. הוא המשיך לרעוד בזרועותיי, מסרב להביט לכיוון העכבר שכבר ברח מזמן.
"אני שונא עכברים! למה יש פה עכברים?" שאל בקול רוטט אחרי שנרגע מעט.
הסברתי לו בסבלנות שהעכברים הם פליטים מסכנים שברחו משטח הבור שמשתרע לו לתומו בדיוק מול אזור התעשייה. המועצה החליטה להעביר שם צינורות ניקוז או משהו כזה והרעש של הציוד המכני הכבד, השופלים והמקדחות וכל כיוצא באלו מפחידים את עכברי השדה המסכנים שמעדיפים את חדר הלייזר. קשה לבוא אליהם בטענות בגלל זה.
לא יודע אם ליאור קנה את ההסבר שלי, אבל הוא נרגע וצחק קצת, והתחיל לשאול שאלות על הבית שקניתי, וכששמע שג'קי קנה וילה גדולה ואני רק נספח לכל העסקה נדלק ניצוץ בעיניו. הוא הזכיר לי שהוא בעצם פרח מעצבים ושאל אם הוא יכול לפגוש את ג'קי ואליס ולדבר אתם על עיצוב.
"למה לא?" אמרתי, כי נזכרתי שאליס התלבטה מאוד איך ומה לעשות בבית שג'קי קנה ודי נלחצה כשג'קי הודיע לה בדרך גברית טיפוסית שהוא ידאג לתשלומים אבל היא צריכה לדאוג לרהט ולסדר אותו. מיד קבענו שהיום אחרי העבודה הוא בא איתי לפגוש את אליס וג'קי, ואני שמח לספר לכם שזו הייתה אהבה ממבט ראשון – אליס נדלקה עליו והוא עליה (כשהיא הודיעה לו שהיא בהריון הוא ממש קרן מאושר), ולפני שהבנתי מה ואיך הוא הפך למעצב הבית שלהם. אתמול בלילה כשנדדנו בין נקודות האיסוף של הקרטונים סיפר לי ג'קי שהסכים לשלם לליאור שכר נדיב על העצות שהוא ייתן לאליס בקשר לעיצוב (מסתבר שבעסקי הקרטונים יש הרבה יותר כסף ממה שידעתי), ושגם הדו שלי נכלל בעסקה.
ניסיתי למחות, אבל ג'קי, למרות המראה השאנטי שלו, הופך לבולדוזר רציני ברגע שהוא ננעל על איזו מטרה. הוא הודיע לי שככה זה ודי. רק אחר כך הבנתי שליאור היה זה שכלל את הבית הקטן שלי בעסקת העיצוב. ג'קי חשב שהוא משלם לו רק על הבית שלו, אבל מאחר וליאור התנדב להוסיף גם את הבית שלי הוא לא מצא לנכון להתווכח איתו.
ככל שאני מכיר את ג'קי יותר זמן ככה אני מבין עד כמה הרושם הראשון שקיבלתי עליו היה מוטעה. האיש נולד להיות ביזנס מן והוא יוציא כסף מכל דבר שזז או לא.
אני שואל את עצמי אם הוא לא החליט להתחתן פתאום עם אליס בגלל שהוא התלהב מהווילה. בתור גבר נשוי לאישה הרה שהיא גם אם חד הורית הוא יקבל יותר נקודות זיכוי שזה אומר שיפור בתנאי המשכנתא.
אני לעומתו בחיים לא אזכה לכל כך הרבה נקודות, אלא אם כן אוותר על ההומואיות שלי ואהפוך לזוג צעיר, ורצוי כמובן שאתחתן עם אם חד הורית בהריון שנולדה במשפחה מרובת ילדים. אני מצטער על הציניות המרירה שלי, שלא תבינו לא נכון, אני מאחל לג'קי ולאליס חיים נפלאים יחד, אבל אני שואל את עצמי לפעמים אם הוא מתחתן אתה בגלל שהוא באמת רוצה להיות נשוי לה, או כי בישראל זה משתלם להיות נשוי.
כשחזרתי בלילה מאיסוף הקרטונים ליאור היה עם אליס בדירה שלי, ועוד לפני שהספקתי לחלוץ נעלים הוא הודיע לי שהכורסאות העתיקות שקניתי בפרוטות מבעל הבית שלי הן ריהוט קלאסי מעץ אגוז נהדר, רק צריך לרפד אותן מחדש, והמיטה שלי היא ממש מציאה בתנאי שאפטר מהר מהמזרון המגעיל והישן שיש לי, ושלא אחלום אפילו להשליך את השידות התואמות למיטה כי הן … כן, ניחשתם, קלאסיות.
למחרת קיבלתי יום חופש אחרי שהסברתי למר מיכאלוב שכעס שאני כל הזמן מדבר בנייד (למרות שתוך כדי דיבור עבדתי בלי הפסקה זה בכל זאת עצבן אותו) שאני עומד לקנות בית ולכן אני קצת לחוץ וצריך לדבר ולברר פרטים על כל מיני דברים.
להפתעתי הוא לחץ לי את היד ואיחל לי מזל טוב כאילו שסיפרתי לו שאני מתחתן, והסכים לתת לי יום חופש כדי שאוכל ללכת לפגישה בחברת הביטוח ולארגן לי את המשכנתא הנכספת.
כל הזמן אני מתעסק עם הבית הזה, עוד לא חתמתי על כלום וכבר ג'קי הודיע לי שהוא הזמין את קבלן השיפוצים ליום שלישי לסלק את המשקופים הישנים מהעץ, ובאותה הזדמנות להעיף את המטבח הישן שגרם לליאור צמרמורת של תיעוב – פורמייקה צהובה עם קנטים בשחור עושים לו בחילה – וגם את הארון מתחת לכיור באמבטיה שהוא ממש רקוב.
נכון, התווכחתי אתו ואמרתי שלדעתי אין שום רע במטבח הישן למרות העיצוב המשונה שלו. המטבח שיש לי בדירה נראה הרבה יותר רע, הדלתות עקומות ולא נסגרות בעוד שבמטבח הצהוב שחור הדלתות דווקא בסדר, אבל ג'קי הודיע לי בפסקנות שהעץ אכול תולעים, הפורמייקה מתקלפת, וחוץ מזה מה אני משווה דירה שכורה עלובה לבית שהוא כולו שלי? על כל דבר יש לו תשובה, לג'קי הזה.
לדעתי עד שלא אגמור לשלם את המשכנתא – סיפור של עשרים וחמש שנים, שלושים גג – הבית לא יהיה לגמרי שלי, אבל אין לי כוח להתווכח אתו, ומאחר וגם רוני שונא את המטבח ההוא והוא זה שיבשל בו נכנעתי ונתתי את האישור שלי להריסתו.
אחרי הפגישה בחברת הביטוח אני וליאור הולכים לבחור עץ למטבח והוא כבר הודיע לי שמותר לי לבחור כל מה שאני רוצה בתנאי שהעץ יהיה מייפל גושני עם ידיות מתכת לבנות ודקות, והאבזור יהיה באדום, אבל חוץ מזה הכל יהיה לפי הטעם שלי.
לא העזתי לשאול את ליאור מה זה עץ מייפל אבל בנגרייה התברר לי שמייפל הוא מין עץ שנקרא בעברית אדר. העץ המופלא הזה גדל לתפארת ביבשת אמריקה ואת סירופ המייפל ששופכים על פאנקייק מפיקים מעסיסו המתוק.
נוסף לכך הוא עץ עמיד מאוד למים ולכן עושים ממנו ריהוט למטבחים ולמקלחות. את זה כבר ידענו, משיבים לי קוראי הנבונים, אבל מה זה גושני? פשוט מאוד, לוקחים חתיכות של מייפל, משחקים אתם בפזל, מחברים אותם זה לזה ואז מדביקים הכל ביחד ולוחצים במכבש כדי שהדבק לא ייפרד לעולם ומכל הפיסות הללו ייווצר גוש אחד. אחר כך מלטשים וצובעים בלכה וככה יוצא לוח עץ בלונדיני עם דוגמא של פאזל.
"אתה לא חושב שבזכות הדוגמא הטבעית של המייפל נוצר על הדלת מרקם משעשע ועשיר של עץ, ולכן אין צורך להעשיר את המראה בחריטה?" התלהב ליאור כמו מעריצה בת שתים עשרה למראה הראל משהו הפוסע לקראתה עם חיוך רחב ובלי חולצה. נעצתי בו חזרה את המבט הכי אינטליגנטי שהצלחתי להפיק מעצמי ועניתי לו בנענוע ראש נלהב מקווה שהוא לא ידע שאין לי מושג מה הוא רוצה מחיי. לשמחתי דעתו נחה לחלוטין והוא עבר לבחירת הפרזול. עד היום פרזול התקשר במוחי החף מבעיות עיצוביות לפרסות של סוסים וכדומה אבל עכשיו אני יודע שפרזול פירושו חדר ענקי מלא מגרות שקופות המכילות את כל סוגי הידיות הידועות לאדם.
למראה שפע הידיות בחנות הפרזול נתקפתי אלם מוחלט וליאור שסוף סוף קלט עם מי יש לו עסק התקשר לרוני ודרש ממנו תשובה דחופה לסוגיה המסעירה – האם לידיות יהיו שתי נקודות אחיזה או נקודת אחיזה אחת בדלת? (מה זאת אומרת מה זה משנה? בידיות בעלות שתי נקודות אחיזה צריך לקדוח שני חורים בכל דלת, וזה הבדל ע נ ק י!)
אחרי ויכוח ארוך ורווי צחקוקים על חשבוני הוחלט ברוב קולות של ליאור ורוני שהידיות יהיו קשתות מתכת דקות בצבע לבן, בעלות שתי נקודות אחיזה.
אחר כך הם המשיכו את שיתוף הפעולה הפורה ודיברו עוד ועוד על כל מיני דברים שנשמטו מזיכרוני התשוש. כנראה שקצת ניקרתי בזמן שהם דסקסו אם המגרות צריכות להיות בצד ימין או שמאל ואם כדאי שהן יהיו מעץ או מפורמייקה לבנה. אני לא זוכר מה הוחלט בסוף, אבל אני בטוח שליאור אמר שצריך מגרות קטנות ליד הקרוסלה כדי לשבור את האחידות של הדלתות.
אני לא מעז לשאול אותו למה צריך לשבור את האחידות, גם את עניין הקרוסלה במטבח לא הבנתי, אבל לא נורא אני סמוך ובטוח שגם התעלומה הזו תתברר בעתיד.
אחרי שנחשפתי לעולם המופלא של העיצוב אני מתחיל לפקפק אם אני בכלל הומו או שסתם נדמה לי וזה יעבור לי כמו שטענו הורי ואחיי כשגילו שבמקום להחזיק מתחת למזרון שלי את המבחר הרגיל של עיתוני האסלר ופלייבוי אני שומר שם תמונות מסוג שונה לגמרי. עלי להודות בצער שאני לא מבין כלום בעיצוב אין לי מושג על מה הם מדברים וכל פעם שאני מעז לשאול אני מצטער על זה צער גדול ולא כי לא עונים לי ולא מסברים את אזני בסבלנות מלאכית ממש (ותודה לכל המוכרים המתוקים בחנות הפרזול ובחנות הרהיטים והריפוד ובמיוחד לזה שהתעקש שאני חייב להתגלגל אתו על המזרון כדי להיות בטוח שהוא באמת נוח), אבל ההסברים שלכם משעממים אותי עד דמעות.
לא אכפת לי מה ההבדל בין צילון נגלל מקש לבין וילון נגלל בסגנון רומאי. אני לא מבין מה זה משנה אם הריפוד של המזרון יהיה בצבע סגול עם פרחים גדולים ירוקים או קטנים ורודים? ולמי אכפת אם הכורסאות הקלאסיות שלי ירופדו בקטיפה בפסים ארגמן ושחור או משי בירוק בקבוק מפוספס כחול פטרול? (מה זה בכלל כחול פטרול?) האם בורותי בעיצוב צריכה לגרום לי להתבייש ולהסתגר בארון הלא מעוצב שלי כדי ינדו אותי מהקהילה?
אני מסיים את וידויי הנוגה בקריאה לכל הבנים אוהבי הבנים שלא מבינים בעיצוב ושבחיים לא ראו את התכנית ההיא על עיצובים כי היא משעממת נורא – צאו מהארון כי אני מרגיש נורא בודד.
ועכשיו אני צריך ללכת לעבוד כדי להרוויח את כל החפצים המעוצבים שקניתי בלי הכרה אחרי שליאור היפנט אותי, או שם לי משהו בקפה, או משהו. אוי, כרגע שמתי לב שאני מתחיל להישמע כמו אבא שלי, ואם הייתם מכירים אותו הייתם יודעים שזה דבר ממש לא טוב.
בזמן שהתרוצצנו בחנויות פרזול וכלי בית קלטתי למה ליאור טורח להתרוצץ בחברתי בחנויות פרזול ואביזרי מטבח? זה קרה אחרי שקנינו רשת אדומה עם ווים מיוחדים לתליית אביזרי בישול כגון סירים וספלים. ליאור העיר שהרשת היא מתקן משעשע המשלב את המועיל עם הדקורטיבי, וכשהערתי שבאמת יועיל לחבר שלי שאוהב לזרוק עלי ספלי חרסינה שהם יהיו תלויים על הקיר בהישג ידו, ליאור בהה בי בתדהמה ושאל אם אני צוחק או מה?
נשבעתי לו שאני לא צוחק, והגדלתי לעשות כשגיליתי לו שהפנס הדהוי שעדיין מקשט את פני הוא מעשה ידיו להתפאר של רוני. למרבה המבוכה הוא ליטף את פני ואמר לי שאם לו היה חבר חמוד כמוני הוא היה מתייחס אליו יפה יותר, ותלה בי עיני כלבלב נוגות שמיד הפעילו אצלי את כל האזעקות.
אמרתי לו שלא ידבר שטויות ושיניתי מהר נושא אבל עוד באותו ערב ליאור התקשר אלי בדייקנות שטנית בדיוק בסוף משמרת הקרטונים.
"אני תקוע אצל חברה שגרה בתל חנן." הודיע לי במתק קול, "ואני יודע שאתה עובד בסביבה הזו, אז אולי תוכל לאסוף אותי?"
"בסדר." התרציתי, כי באמת, היה מדובר בקפיצה של כמה דקות בלבד, "אבל לאן אתה רוצה להגיע?" תמהתי, וכאן הוא מרח אותי עם סיפור מבולבל למה הוא לא יכול לחזור הביתה, (הוריו כבר ישנים והדלת נעולה), ולמה הוא לא יכול להישאר אצל החברה (הוריה לא מרשים), ובקיצור, התברר שאם אני לא לוקח אותו אלי הוא נשאר לישון כמו כלב עזוב בחוץ, בגשם.
בלי שראיתי את פניו ידעתי שעיניו הכחולות שוב לבשו הבעה כלבלבית מתחננת והסירנות הוירטואליות ההן צפרו בקולי קולות בראשי וכמו תמיד, טיפש שכמוני, התעלמתי מהן.
לא רק שהסכמתי שהוא יישן אצלי אלא גם הצעתי לו לעשות מקלחת חמה כי הוא חיכה לי בגשם בחוץ, והיה קפוא ורטוב, ונתתי לו את הפיז'מה שלי – זו הכחולה מהפלנאל עם הדובונים – וכשהוא התקלח הצעתי למענו את הספה, מתעלם ממבט האכזבה על פניו, אוטם את עצמי לרמזים ששלח לי, מקפיד לדבר על העבודה ולדחוף את השם של רוני בכל הזדמנות.
אתם חושבים שזה עזר? מה פתאום? חצי שעה אחרי כיבוי אורות הוא כבר נחת במיטה שלי. בדיוק הצלחתי להתחיל להפשיר את עצמי אחרי שהתקלחתי במים הקרים למחצה שהוא השאיר לי כשהוא צץ לצידי וסיפר לי שלא נוח לו על הספה. קר לו, ועצוב לו, והוא חייב לדבר איתי על משהו חשוב.
"אולי פעם אחרת?" בקשתי, "אני ממש עייף וגם אתה בטח…" אבל לא, הוא לא היה עייף בכלל. היה דחוף לו לספר לי שיש לו קראש ענקי עלי ושהוא כל הזמן חושב עלי, והוא מאושר רק כשהוא לידי וכל שאר הדברים המביכים שאומרים במקרים כאלו. מה לעשות, פעם גם אני אמרתי והרגשתי ככה, והיום היה תורו.
הייתי ממש בסדר. הסברתי לו שזה דבר זמני וחולף, שהוא צעיר מידי, שיש לי חבר, שהוא בכלל לא מכיר אותי, שאני לא הבן אדם שהוא חושב אלא טיפוס אחר לגמרי.
"לא נכון! אתה נורא מתוק וחמוד ורוני בכלל לא מעריך אותך." הוא פלט בקול חנוק ונצמד אלי.
"אני רק נראה כזה." הדפתי אותו בעדינות, "האמת היא שאני בן אדם משעמם וכבד. את כל הזמן הפנוי שיש לי אני מקדיש לכתיבת סיפורים אידיוטיים, ואני לא רוקד, ולא שותה, ולא…"
"איזה סיפורים?" שאל ליאור בסקרנות, קוטע בחוסר נימוס את הנאום שלי.
כשגילית לו את הניק שלי באתר הסיפורים הוא זינק עלי בהתרגשות והודיע לי שאני הסופר החביב עליו ושהוא מעריץ אותי. אוי! למה חשבתי שהוא קורא רק עטיפות של דיסקים ומתעניין רק במועדונים, ריקודים, ותכניות מפגרות בערוץ שתיים?
בסוף הוא נרגע ונרדם, אבל עד אז כבר הייתי מתוח ועצבני מידי מכדי לחזור ולהירדם. אני רק מקווה שבבוקר נשתה יחד קפה, נאכל עוגה ויותר לא נדבר על מה שקרה ולא קרה הלילה.

23. השפעה סביבתית

"יותר טוב ככה," הוא אמר כשדברנו בבוקר יום שלישי – היום שלנו, "יש לך עוד שני מבחנים השבוע. אתה צריך ללמוד ואני רק אפריע לך."
"אבל אני… אולי בכל זאת תוכל להגיע יותר מאוחר? לא אכפת לי שתבוא ממש מאוחר אבל…" בלעתי בשקט את שארית המשפט כדי לא להישמע כמו נקבה מתחננת, אבל בלב חשבתי שזה לא פייר, אני ממתין כבר מיום ראשון ליום שלישי – היום היחיד שהוא יכול להקדיש לי וזה לא צודק שהוא נוסע דווקא היום למסיבה של האחיין שלו.
רוני הבין אותי, אבל לא נשמע שהוא ממש מצטער. "אני לא יודע אם אני אצליח להתחמק, עדיף שאני אשאר לישון אצל הדודה שלי, זה לא כל כך חשוב, נכון?"
"בסדר." אמרתי, מרגיש שהלב שלי מתכווץ מצער, כי זה כן חשוב, חשוב לי שהוא ישן איתי, ועצוב לי שהוא מוותר על לילה איתי בקלות כזו בגלל שהבן דוד שלו הזמין אותו לטקס שעורכים אצלו בבית הספר לכבוד קבלת תעודת זהות.
"למה הם צריכים לחגוג דווקא ביום שלישי? אין עוד ימים בשבוע? שיחגגו ביום שישי כמו כולם." התמרמרתי.
"כי היום ט"ו בשבט וכל כיתות י' מקבלים ביחד את תעודות הזהות שלהם. זה חלק מלימודי האזרחות שלהם." הסביר לי רוני באורך רוח, ואז התנצל שהוא חייב לרוץ, הבטיח שעוד נדבר, ובכל מקרה ניפגש ביום שישי, וניתק.
בכלל שכחתי שט"ו בשבט היום. בגיל שש עשרה הלכתי לבד למשרד הפנים, עמדתי המון זמן בתור וקיבלתי תעודת זהות בלי שום טקס.
הילדים היום פשוט מפונקים, כל דבר זה סיבה למסיבה אצלם.
כשליאור הגיע כמה דקות אחר כך וראה את פני החמוצות הוא חייך אלי חיוך נחמד, הגיש לי את הכריך שלי, ואפילו אמר לי, "ט"ו בשבט שמח!" דבר שדיכא אותי עוד יותר.
למזלי גם עובדי המסגרייה ממול הלכו לנוח והיו לי כמה דקות שקט אחרי שכל הבוקר הם השחיזו משהו שקודם הלחימו וזה היה מסריח ורועש להחריד.

ליאור נראה צבעוני ועליז מהרגיל. ישבנו הקטן הדוק בג'ינס שחור והכובע הסרוג שעל ראשו עשוי במין דוגמא צבעונית עם דשים קטנים ועגולים שמכסים את האוזניים.
חמוד מאוד אם אתה ילדה בת שלוש, אבל מצד שני, מה אני מבין באופנה?
התפעלתי מהכובע והוא סיפר לי שהכובע הזה הוא מתנה מחבר שהיה בפראג, ומפה לשם דיברנו והוא סיפר לי קצת על עצמו. הוא כבר גמר את התיכון, אבל ביטלו לו את הגיוס בגלל המצב שלו, (הוא לא פירט ולא שאלתי) ואת הכריכים מכינה דודה שלו במעדנייה המשפחתית שגם אביו ואחיו הגדול עובדים בה. בבקרים הוא מרוויח קצת כסף בתור שליח, ובערבים הוא לומד עיצוב במכללת ויצ"ו.
בינתיים בא הטורקי שכאילו הריח את נוכחותו של ליאור ולקח אותו אתו, לא לפני שסיפר לי שרק בזכותו לא פיטרו אותי, כי הרעיון של השאלתי למר מיכאלוב היה שלו. אמרתי תודה רבה ותהיה בריא, והוא חייך, מחמיץ את הנימה האירונית שבדברי ונעלם עם ליאור.
אחרי הצהרים שוב הוזעקתי למחסן וביליתי שעתיים עם התוויות ועם אריאל שלא ניסה אפילו להעמיד פנים שהוא עובד. סתם ישב ובהה באוויר, מתעלם מכל ניסיונותיי לפתח שיחה.
לפני שהלכנו הביתה הוא אמר פתאום, "אתמול אבא שלי בא לארץ לביקור, הוא גר אצל הדודה שלי בתל אביב, אבל היום הוא בא לבקר אותי."
היה לי ברור שמשהו לא טוב עובר עליו וידי קצרה מהושיע. הייתי אומלל ומתוח מידי בגלל רוני וחוץ מזה יש לי שתי בחינות ביום חמישי, ועוד לא התחלתי לחפש דירה חדשה, והאוטו שלי משמיע רעשים מוזרים, ואם לא די בכך כל הזמן מדברים ברדיו על אונס ומעשים מגונים, ומידי פעם מגוונים בדיבורים על אושוויץ שהיום חוגגים שישים שנה לשחרורה.
בערב ישבתי ולמדתי במרץ, אוסר על עצמי לגלוש באינטרנט, למדתי כל הערב עד שהתעייפתי והלכתי לישון.
באחת עשרה וחצי בלילה המפתח הרעיש במנעול ורוני נכנס. "אל תדליק את האור." אמר בקול חנוק, וכל התרעומת שהייתה בליבי עליו נעלמה בבת אחת.
הוא התפשט מהר והחליק למיטה, מתכרבל בתוך החיבוק שלי, מסרב לענות לשאלות. "היה בסדר, מסיבה נחמדה מאוד." אמר קצרות, "אני עייף, בוא נישן."
בשתיקה החלקתי על עור הקטיפה של גבו, מנשק את עורפו, נושם את שערותיו וכל הטענות ההגיוניות שלי על האופי שלו, על ההתנהלות שלו, על מה שהוא עושה או לא עושה כמו שצריך, הכל התנדף נוכח הנוכחות שלו לצידי.
הגוף שלי ושלו חכמים יותר משנינו. בלי מילים הם משתלבים זה בזה, מנחמים זה את זה, מתעלמים מכל ההסברים והתירוצים. אין להם זיכרון, אין להם שכל, הם פשוט נוכחים, קיימים אחד לצד השני ואחר כך אחד בתוך השני, ודי בכך.
אחר כך הוא סיפר לי מה קרה, "הם עשו לי אמבוש. חזרנו מהטקס הדבילי הזה וכולם היו שם, התנפלו עלי, ניסו לחנוק אותי עם המשפחתיות שלהם. בסוף הכל נגמר בוויכוח דבילי ועלוב אם המחשב שקיבלתי מהם שייך לי או להם."
"המחשב לא חשוב בכלל." מיהרתי להרגיע אותו, "תשאיר אותו להם, חבל לריב על דברים כאלו."
"עוד מעט גם לא תהיה לנו דירה." הוא המשיך לדאוג.
"מהשבוע הבא אני בחופש ואנחנו נמצא דירה, אל תדאג, לא נגור ברחוב." הבטחתי לו בקול בוגר ורגוע.
"לדעתם זה סתם בזבוז לשלם שכר דירה, עדיף כבר לשלם משכנתא." המפתיע אותי רוני באמירה שכמו יצאה מהפה של הורי.
"יש בזה משהו." שחתי, "אולי אני אקח משכנתא ואקנה דירה. נמאס לי מדירות שכורות." הרעיון שאני, שקיומי הכלכלי כל כך רופף וחסר בטחון, אלך ואקנה דירה הוא די מופרך, אבל משום מה דברי הרגיעו אותו.
"תוכל לרשום את הדירה על שמך ונשלם עליה ביחד." אמר, נשמע מפויס יותר, "זה יהיה נחמד, נכון?"
"נחמד מאוד." הסכמתי אתו והידקתי את גופו הדק והחלק אל גופי.
הוא נרדם בזרועותיי מחייך, ואני נשארתי ער עוד זמן רב, חושב מה יהיה בסופי, איפה אגור, ואיך יראו חיי בעוד כמה שנים.
למחרת הלכתי לטורקי כדי לחתום על ביטוח המנהלים שעושים לי ועל הדרך שוחחנו על השאיפות שלי בחיים. הטורקי ייעץ לי להחזיק מעמד בחדר הלייזר כי הוא יודע שמר מיכאלוב עומד להרחיב את העסק והם צריכים אדם מהימן ומסודר שיוכל לעבוד לבד בלי להזעיק עזרה כל פעם שהמחשב נתקע. מסתבר שהם שבעי רצון ממני וכדאי לי להמשיך ככה. הרגשתי די מרוצה לשמוע את המידע הפנימי הזה ממנו גם אם הייתי צריך לשלם עליו בסירחון של עשן הסיגריות שלו ובחוסר הנוחות העמום הזה שאני חש תמיד כשהוא נוגע בי ועומד קרוב מידי אלי.
מפה לשם סיפרתי לו על הדירה שאני עומד לאבד, והוא סיפר לי בנוסטלגיה על השכונה המוזנחת שבה אני גר, כמה יפה הייתה פעם עיר גנים ואיזה אנשים נהדרים גרו בה, וכמה חבל שכעת היא נראית כמו מחנה פליטים נטוש, דיבורים ששמעתי כבר מהרבה אנשים שגרו שם עוד לפני שלושים שנה.
"אולי עדיף שתחשוב על קניית דירה." ייעץ לי.
נשים שרוצות להיכנס להריון מדווחות שהן רואות תינוקות בכל מקום וכנראה שזה המצב אצלי, פתאום כולם מייעצים לי לקנות דירה. אולי יש בזה משהו, אבל איך אני יכול להתחייב למשכנתא? מצד שני, איך אני יכול להמשיך לחיות כמו חורני ולנדוד מדירה שכורה אחת לשנייה?
אין לי יותר מידי אשליות בקשר לרוני, הוא זקוק לי כעת לצידו כי הוא עדיין לא בטוח בעצמו אחרי המרד שמרד בהוריו, אבל מהר מאוד הוא יתאושש ויגלה את העולם הגדול ואז הוא ישתעמם ממני וירצה משהו יותר מסעיר.

כבר עכשיו הוא מקטר שאני כל הזמן לומד או כותב סיפורים ושאנחנו לא הולכים לשום מקום, ולא עושים שום דבר, ומה עם הטיול שהוא רוצה לעשות בחו"ל? ולמה אני רציני כזה תמיד?
באמת, למה אני כבד כזה תמיד? כי אני כזה, ואף פעם לא הייתי אחר, אני לא מסוגל להתנהג בקלילות ובעליזות, או להפסיק לחשוב על הסיפורים שלי שגם אם אין לי די סבלנות וזמן לכתוב אותם ממשיכים לזמזם לי במוח.
בשבוע שעבר הוא גילה שאני אוהב לקרוא את הדפים של המוסף הספרותי ונחנק מצחוק. לאט לאט הוא מגלה שאני חנון שרק במקרה, במין טעות טבע כזו, נראה טוב יחסית.
בינתיים זה עדיין משעשע אותו, אבל בקרוב אני חושש שהוא יחטוף עצבים עלי ועל ההתנהגות הכבדה שלי. ועד שזה יקרה אני רוצה להעתיק לבלוג שלי את העצות שנתנה המשוררת והסופרת לאה גולדברג לסופר אהרן אפלפלד כשהוא היה תלמיד שלה.
שמחתי מאוד לקרוא את הדברים הללו מפני שאני מסכים עם כל מילה, ושמח לגלות שתמיד חשבתי ככה אם כי מעולם לא הייתי מצליח לנסח את הרעיונות הפשוטים והמצוינים הללו בצורה כה מאירת עיניים. מצטער, אני יודע שזה לא מעניין כמעט אף אחד. כל מי שמשתעמם רשאי לפרוש כעת.
זה הכיף שבבלוג פרטי אתה יכול לטרחן ולשעמם ואף אחד לא יכול לעשות לך שום דבר.
1. לא חייבים להיות מקוריים בכל מחיר. הנטייה להדהים היא לא תמיד לטובתו של הסיפור. לפעמים אירוע יומיומי מוכר או בנאלי, אוצר בתוכו חיים שלמים. אנו יונקים מהיומיומי את התחושות ואת המחשבות שלנו. היוצא דופן והמדהים שובה לרגע את העין אבל חולף כלעומת שבא.
2. סופרים נוטים להרבות מילים ודימויים. מילים אמורות להעלות את התחושות והמחשבות ולא לכסות אותן. גודש מילים הוא מטר אבנים שסוקל את התחושות ואת המחשבות. סופרים שוכחים לעיתים כי השפה אינה ערך לעצמה, היא משרתת. סופר אינו מילון, הסיפור התנכ"י אינו מבקש להמס אותך, ואוצר המילים שלו הוא כמעט מינימאלי.
3. ההסברים הם האויב של הסיפור. הסברים סוציולוגיים ופסיכולוגיים כבודם במקומם. אנו מחפשים בסיפור את התנוחה, את מבע הפנים, את הפעולה ואת המלה שמוכרחה להיאמר, שבאמצעותם אני מבינים את האופי ואת המניעים. בקיצור : יש לתת לגוף להביע את רחשיו.
4. הבלתי אמור הוא לא פחות חשוב מהאמור. יש להקצות לו מקום נכבד. האמור מטבע ברייתו מלא פניות, רצון להרשים, מוכלל ופגום בניסוחו. הבלתי אמור הוא מעבר לכל אלה. הבלתי אמור הוא השתיקה, שבה נכללים התמיהה, הפליאה, ומה שאי אפשר להלביש במילים.
הטיפים הללו ניתנו בשנות החמישים של המאה שעברה וכוחם יפה גם היום. כל הכבוד ללאה גולדברג וחבל שלא זכיתי ליצוק מים על ידיה ולהיות תלמיד שלה.

הבחינות עברו בקלות רבה. היו לי היום שתיים בבת אחת כי אחת החמצתי בגלל העבודה. עשיתי מועד ב' ותרשו לי להשתחצן קצת – למרות שלא למדתי מי יודע מה עברתי, ולדעתי בציון גבוה.
בוריס שנסע איתי חזרה התלוצץ קצת ואמר שאם תהיה בעיה עם הציון שלי הוא יתקן אותו בקלות לפי דרישתי בתנאי שאשלם לו לפי התעריף.
"תעריף של מה?" שאלתי.
"של מציצות כמובן." הוא ענה ושנינו צחקנו. או. קי. אולי זו לא הייתה הבדיחה הכי מעודנת בעולם, אבל היום היה יום מקסים וחמים, והיה לנו מצב רוח מצוין. לפנינו נמתחו שלושה שבועות של חופש מהלימודים וכבר מתחילים להריח את האביב, היינו מרוצים מעצמנו ואז… תמיד יש ואז, כאילו שאף פעם לא יכול לקרות לי משהו נחמד בלי שמיד יתרחש דבר גועלי לאיזון. מיד כשיצאתי מהרכב שמעתי את הצעקות של ג'קי ואליס ונכנסתי ללחץ. אני לא כותב עליהם הרבה בזמן האחרון כי הכל אצלם רגיל ושקט.
אפילו דני שבהתחלה די התנגד לנוכחות של ג'קי במיטה של אימא שלו (הוא בן שתים עשרה וכל הקטע של אימא שיוצאת עם חבר מביך אותו כמובן) התרגל עם הזמן, ואפילו למד לחבב את ג'קי שהוא סך הכל בחור טוב. לא שמעתי אותם רבים אף פעם, ופתאום הצעקות הללו.
"אני הולך להביא בירה מהמזנון של יאיר." אמר בוריס (המזנון של יאיר כשמו כן הוא – קיוסק שנמצא ליד הבלוק שלנו ומשמש מקור למשקאות וממתקים)"ואתה, אל תתערב. לך לדירה שלך ותחכה לי, אם תהיה ילד טוב אני אביא לך קרמבו."
"אבל הוא צועק עליה." נלחצתי.
"בחיים אל תתערב בין בני זוג." יעץ לי בוריס עצה נבונה והלך. לא שלא הסכמתי עם העצה של בוריס. נהפוך הוא, ידעתי שזו עצה טובה, אבל אליס בכתה וג'קי צרח וברגע ששמעתי שמדובר על הפלה כל הדם עלה לי לראש.
הפלה בעיני זה רצח! נכון, יש מקרים יוצאי דופן כמו אונס, או קטינה מאוד צעירה שנכנסת להריון, או סיכון לחיי האם, או מחלה מאוד קשה של העובר, אבל להפיל סתם ככה כי זה לא נוח לך שיהיה לך תינוק, זה רצח, ואם אני נשמע דוס שמרן ומפגר אז בסדר, אני דוס בקטע הזה.
נכנסתי לדירה של אליס והתנפלתי על ג'קי בצעקות שיניח לאליס בשקט, מניח כמובן מאליו שהוא הכניס אותה להריון וכעת הוא דורש ממנה להפיל.
אליס מבוגרת ממנו ובגילה הפלה זה לא צחוק (האמת, זה לא צחוק בשום גיל) ואני יודע שהיא תמיד רצתה עוד ילד ובאיזו זכות הוא דורש ממנה להסתכן בהפלה אחרי שהוא חי אצלה כמה חודשים וברור שזה הילד שלו ו…"תירגע דביל." דחף אותי ג'קי מעליו,"זו היא שרוצה לעשות הפלה, מה אתה מתערב?"
"אל תצעק עליו ג'קי." המשיכה אליס לבכות, "ואם היית מבקש ממני שנתחתן לא הייתי מדברת על הפלה." הוסיפה בהגיון מוזר שרק נשים מסוגלות להבין.
ואז הם התחילו לריב. הוא התלונן שהיא לא נותנת לו לפתוח את הפה, והיא אמרה שהוא לא יודע איך לחזר אחרי אישה ולא מבין כלום ו… האמת, שניהם צדקו, אבל אחרי שהם התחילו להתחבק ולהתנשק לי מול הפרצוף זה באמת כבר לא היה משנה.
עפתי משם כמו טיל חזרה לדירה שלי ומצאתי את בוריס שותה בירה ישר מהבקבוק ומדבר בטלפון. "כן, בטח, תבוא, יהיה בסדר." אמר, "בטח שהוא יסכים, הוא בחור טוב, בוא." וסגר, ואז פנה אלי. "היית חייב ללכת להתערב טמבל," כעס, "הרי אמרתי לך שאסור להתערב בריב של בני זוג."
"הכל בסדר, לא תהיה הפלה והם הולכים להתחתן." נחפזתי לבשר לו בשמחה.
"יופי." לגם בוריס מהבקבוק ונתן לי פחית סיידר תפוחים לא מוגז, שתיתי ושאלתי עם מי הוא דיבר בטלפון.
"דבר ראשון תירגע." אמר בוריס בקול מרגיע שמיד הלחיץ אותי.
"ודבר שני?" שאלתי בחשדנות.
"תירגע עוד יותר ותכין את הספה כי אריאל יבוא לישון אצלך עד שאבא שלו יחזור לחו"ל."
לשמע הבשורה הקדמתי קנה לוושט וביליתי כמה דקות לא נעימות כשאני משתעל ונחנק. "השתגעת!" צרחתי על בוריס אחרי שקולי חזר אלי, "רוני אמור לצאת היום לחמשוש, הוא יחתוך לי את הביצים אם הוא יראה פה את אריאל!"
"תרגיע כבר דראמה קווין היסטרית שכמוך." סינן בוריס בבוז, "הילד צריך עזרה, ומצידי רוני שלך יכול ל…" לא חשוב.
בסוף נכנעתי לרוע הגזירה, אבל קודם היה לנו ויכוח קצר ולא סימפטי שבמהלכו התבררו לי כמה עובדות לא נעימות – אבא של אריאל הוא טיפוס ממש לא חביב, מאפיה וכאלו, ואם לא די בכך הוא כנראה התעלל מינית באריאל כשהיה קטן, וזו הסיבה האמיתית לפרידת הוריו. נכון שהוא גם שתה המון, אבל כמעט כל הרוסים שותים המון, ואף אחד לא מתגרש אצלם בגלל דבר כזה.
בוריס ציין בקשיחות שאם אני אהיה אגואיסט ואסרב לתת לו מפלט הילד עלול לנסות שוב להתאבד, והפעם זה יהיה על מצפוני.
שאלתי למה אם ככה בוריס לא לוקח את אריאל אליו, והתשובה הייתה שבוריס החליט שאצלי יהיה לו יותר טוב וזהו.
לחצתי על תירוץ יותר ממשי ואז בוריס הודה בחצי פה שלדעתו אריאל איבד את האמון בו (באמת? מעניין למה?) ולכן עדיף שבמצבו הנפשי הרעוע הוא יישאר אצלי, וחוץ מזה לבוריס יש תכניות לסוף השבוע.
"גם לי יש." התעצבנתי, "והן לא כוללות אקס מופרע עם נטיות אובדניות."
התווכחנו ורבנו אבל זה היה חסר טעם כי פתאום אריאל הופיע, נראה אומלל ופרוע ואבוד, וגיליתי שקל לי יותר לעשות קפיצת בנג'י מראש מגדל עזריאלי מאשר להגיד לו ללכת.
כל הזיכרונות מהקיץ שעבר התנפלו עלי בבת אחת, נושכים אותי כמו כלבים רעבים ופתאום הצטערתי שלא סילקתי את הווילונות הירקרקים הללו שבוריס נתן לי בזמנו. דווקא היום היה אור חזק שעבר דרך הווילונות וצבע את הקירות הלבנים של חדר השינה בצבע תת מימי חלומי וכשהילד היפה הזה שעדיין מתפתל תחת גופי בחלומות הכי רטובים שלי יצא מהמקלחת ורק מגבת סביב מותניו… הלכתי מהר למרפסת להשקות את השרך שלי ולשים מים במיכל המים של פחיסטון, ואחר כך יצאתי לשפוך את הזבל והתרוצצתי בכל הבית, מנסה להעסיק את עצמי עד שהוא יכנס למיטה ויירדם.
תכננתי שהוא ילך לישון על הספה, אבל עד שחזרתי הביתה מהמזנון של יאיר עם עוגות וחבילת גלידה הוא כבר ישן במיטה שלי, יפה כמו מלאך בלונדיני. השערות הבהירות, המתולתלות והארוכות מידי שלו מוטלות בחן על הכרית שלי, והריסים הארוכים מידי שלו רוטטים מעל הצללים הסגולים והענוגים המותווים מתחת לעיניו, הנשימה הקלילה שלו מרעידה את הצלקת הוורודה על החזה הלבן שלו והפטמות הקטנות והוורודות שלו… ברחתי לסלון והתקשרתי בדחיפות לרוני שבדיוק גמר לארוז את חפציו לקראת החמשוש שקיבל בגלל הציונים המעולים שהוציא כל השבוע. ככה זה הולך אצלם בקורס – אתה רוצה יציאות טובות, תביא ציונים טובים.
"מתי אתה בא?" התנפלתי עליו.
"מה הבעיה חמוד?" הוא שאל בתמימות, גורם לי להרגיש אשם ומגעיל.
הסברתי לו בקצרה מה הבעיה והוא נאנח. "למה כל אחד שעבר אצלך במיטה נוחת אצלך מתי שבא לו?"
"זה לא בדיוק ככה רוני, זה רק… מתי אתה בא?"
רוני נאנח שוב ושאל אם לא עדיף שהוא יישאר בסוף השבוע הזה אצל אחותו.
"חס וחלילה!" נבהלתי, "אתה בא או שאני נוסע לשם וגורר אותך בכוח." זה דווקא מצא חן בעיניו, האיום המטופש שלי.
הוא צחק והבטיח להגיע, וביקש שלא אלחץ ואפילו שאל מה אני רוצה שהוא יבשל בשבילי השבת.
"מה שתרצה בתנאי שזה לא יהיה חריף מידי." אמרתי.
"טוב חמוד." צחק רוני, "אתה ממש מתוק כשאתה לחוץ כל כך, תרגיע, הכל יהיה בסדר."
הבטחתי להירגע והלכתי לראות את אריאל. הוא עדיין ישן, השמיכה נשמטה מעט מעליו וחשפה את הצלקת שעל חזהו והוא נאנח מתוך שינה ומלמל משהו לא ברור ברוסית והבנתי שבסוף השבוע הזה אני הולך לבלות שלושה ימים עם שני בחורים יפים מאוד שאת שניהם אני אוהב מאוד, ומוכן לעשות הכל כדי לא לפגוע באף אחד מהם, ואין לי מושג איך אצא מזה בשלום.
***
בבוקר יום שישי התעוררתי לשמע צלצול טורדני של הטלפון, מגלה את עצמי על הספה לבוש בכל בגדי וסובל מכאב ראש קטלני. המטלפן היה הסגן של מר מיכאלוב שדרש ממני בתוקף להגיע מיד לעבודה מפני שהגיע משלוח חירום של חלקים מתע"ש – מן קופסאות פלסטיק שכבר סומנו בעבר, אבל התברר שמישהו טעה והמספרים לא נכונים וצריך לרסס בצבע שחור את המספרים הישנים ולסמן חדשים.
"אבל יום שישי היום," יבבתי, "וכואב לי הראש."
"זה דחוף מאוד." אמר הסגן בקול תקיף, "ותקבל שכר של שעות נוספות." הוסיף.
"אני כבר בא." הבטחתי ונגררתי למקלחת מגלה את השניים ישנים בנחת במיטה שלי, שוכבים גב אל גב, עטופים כל אחד מהם בשמיכה נפרדת. אף עטיפה של קונדום לא התגוללה על הרצפה ושלושתנו היינו לבושים. הם בפיז'מות ואני בבגדים שבהם נרדמתי אחרי ששתיתי את היין.
בקבוק היין הלבן ששתינו הלילה – אני שתיתי בקושי כוס – היה מונח על שידת הלילה שלי. עזבתי אותם לנפשם ונכנסתי למקלחת. כדור נגד כאב ראש, מקלחת מהירה עם מים קרים מידי, תגלחת זריזה, כוס קפה ופרוסת עוגה, ולעבודה.
חזרתי רק אחרי הצהרים, כמה דקות לפני כניסת השבת. היה מוזר לעבוד ביום שישי, רוב בתי המלאכה היו סגורים. היה שקט מאוד, המסגרייה נעולה, הנגרייה פתוחה, אבל רק עד שתים עשרה. הרגשת עזובה מסביב. רק אני והסגן עובדים מהר ובזריזות, הרדיו מנגן מנגינות שקטות של יום שישי ואנחנו משוחחים, נפתחים קצת אחד אל השני. הוא מספר לי על החברה שלו, על החתונה שהם מארגנים, (גם אני מוזמן) ועל המשפחה שלו – אבא, אימא, אח שעדיין גר בבית למרות שהוא כמעט בן ארבעים, ובסוף מגיעים לדבר על ליאור, השליח של הכריכים.
"אתה יודע שהוא הומו?" גילה לי הסגן את אמריקה.
"כן, חשדתי בזה." התאפקתי לא לחייך.
"רק רציתי שתדע שהוא לא תמיד היה כזה… כזה… כזה סיסי." אמר הסגן, "אני מכיר אותו מתנועת הנוער ופעם הוא היה כמו כולם, רגיל כזה, אבל מאז שאימא שלו נהרגה הוא ירד מהפסים. הוא החליט שהיא התאבדה בגלל שאבא שלו בגד בה עם מישהי ונעשה הומו."
"אני לא חושב שבן אדם נעשה הומו בגלל דבר כזה." חיוויתי בזהירות את דעתי, אבל הסגן שבדרך כלל מתנהג כמו אדם הגיוני התעלם ממני והמשיך לספר איך ליאור עשה בושות בלוויה של אימא שלו שנכנסה בעץ כשנסעה ערב גשום אחד הביתה, והאשים את אביו שאמלל אותה עד שהיא שמה קץ לחייה, ואחר כך אושפז במחלקה פסיכיאטרית בגלל שניסה לחתוך את עצמו בסכין יפנית וכמעט שמת מזה.
"המון צעירים חותכים את עצמם, זה לא אומר שהוא ניסה להתאבד." הערתי, אבל הסגן התעלם והמשיך לדבר.
"אחרי שהוא יצא מבית החולים הוא התחיל להתלבש ככה, כמו הומו כזה, וללכת בצורה כזו, הכל בשביל לעצבן את המשפחה שלו." הכריז הסגן בשביעות רצון קודרת, "כולם יודעים שהוא הולך בלילות לגן העצמאות ומזדיין עם גברים." הוסיף בסיפוק, "הכל כדי לעשות בושות לאבא שלו, כאילו שהמסכן הזה לא סבל מספיק בחיים."
"טוב, משפחות זה דבר מאוד מסובך, אי אפשר לדעת מה באמת קורה אצל אנשים בבית." אמרתי בפייסנות, "איתי הוא תמיד היה בסדר."
"אני במקומך הייתי נזהר לא להפנות אליו את הגב." הצטחק הסגן.
"למה?" התרעמתי, מרגיש שפני מסמיקות. כל החיבה שעורר בי הסגן קודם כשדיבר על משפחתו וארוסתו התפוגגה באחת.
"נו, אל תלחץ. אתה בחור יפה והוא אוכל אותך בעיניים. כולם שמו לב לזה." אמר הסגן וצחק למראה מבוכתי.
מזל שהשליח של מוניות אביב בא לקחת את המכסים ושם קץ לשיחה המביכה הזו.
חזרתי הביתה ומצאתי את השניים עומדים בנחת במטבח שלי, מבשלים ומשוחחים, ודי מרוצים זה מזה. גם דני ופחיסטון היו שם – אחד מול הטלוויזיה והשני מול המחשב. (כן, החתול המוזר הזה צופה בטלוויזיה, הוא אוהב בעיקר סרטים מצוירים). והרגשתי קצת מיותר בתוך האידיליה הזו.
"הולך להיות לי אח קטן." הודיע לי דני בקול עגום, "וג'קי אמר שנעבור בקרוב דירה."
"כן, אני יודע חמוד, גם אני אעבור בקרוב, עד הקיץ אף אחד כבר לא יגור בשכונה שלנו."
"אני רוצה שתמיד תהיה שכן שלנו." אמר דני והביט בי במבט מלא תקווה.
"טוב, עוד נראה." התחמקתי, לא היה לי כוח להסביר לילד שבקרוב כל העולם שהוא מכיר יעלם והוא יאלץ להסתגל לבית חדש, ומשפחה חדשה, ושכנים חדשים. כדי להעביר נושא שאלתי אותו מה יקרה אם האח שהוא רוצה יתגלה כאחות.
דני נחרד, "לא רוצה תינוקת מגעילה, רוצה אח!" אמר בתוקף.
מזל שהוא לא שאל איך התינוק מגיע לבטן של אימא. את זה נדמה לי שכבר לימדו אותו בבית ספר, או שאולי הוא ראה את זה בטלוויזיה או משהו. חינוך מיני לנוער זה ממש לא התחום שלי בחיים.
התחלתי לספר לדני איך ההורים שלי נורא רצו ילדה והתעקשו להביא עוד ועוד ילדים עד שנולדה אחותי. אני שואל את עצמי אם יצאתי הומו בגלל שאימא שלי רצתה בעצם שאהיה בת? האם זה מה שנקרא השפעה סביבתית? אולי היה טוב יותר אם הייתי נולד בת ואז היינו פחות ילדים בבית, והיה פחות לחץ כספי ויותר מקום לכולם? כל ילדותי ישנתי בחדר קטן וצפוף עם שני אחים וחלקתי אתם מיטת קומותיים. הייתה לי רק ארונית פצפונית אחת בשביל החפצים האישיים שלי ואת השיעורים הכנתי על שולחן בחדר האוכל.
אני לא רוצה להתבכיין, לא הלכתי רעב ותמיד היה לי מה ללבוש, אבל הכל היה דחוק ומכוער, וכל הזמן דיברו אצלנו על הכסף שאין. חנוך לוין עשה מצורת הקיום העלובה הזו אמנות גדולה, אבל אני שחוויתי אותה על בשרי מנסה לחיות אחרת. לא כל כך מצליח, אבל מנסה.
סוף השבוע עבר בסדר גמור ולא קרה שום דבר יוצא דופן חוץ מהמריבות של אריאל עם אימא שלו שנורא נפגעה שהוא ברח מהבית, ולא התפייס עם אבא שלו במין התפייסות דרמטית סטייל טלנובלה כמו שהיא כנראה חזתה בעיני רוחה.
מקטעי השיחות שלהם הבנתי שהאבא חולה. יש לו בעיות בכבד (בעיה מוכרת של שתיינים) והיא סידרה לו שיקבל טיפול רפואי בארץ ובגלל זה הוא בא לישראל. אולי היא עדיין מאוהבת בו או משהו כזה, לא יודע, לא רוצה להיכנס לצרות הללו, אבל מהמעט שהבנתי לא פלא שאריאל יצא דפוק כזה.
"אתה מבין מה הם אומרים?" לחש לי רוני בעוד אריאל עומד במרפסת שלי עם הנייד, צועק ברוסית על אימא שלו ובוכה.
"לא… כן… אולי… קצת.." גמגמתי, נקרע בין הרצון להגן על אריאל מצד אחד ולא לשמור סודות מרוני מצד שני, רוצה לצאת בסדר עם כולם ויודע שזה בלתי אפשרי. בסוף לא יכולתי לסבול יותר את השיחה הזו, לקחתי ממנו את הטלפון, שלחתי אותו לנגב את הדמעות ודיברתי עם אימא שלו ואחר כך עם בעלה. הסברתי שאנחנו מטפלים בו יפה, שהוא לוקח תרופות ואוכל טוב, שלא ידאגו יותר ושיעזבו אותו בשקט עד יום ראשון. ביום ראשון אבא שלו מתאשפז בהדסה – יש שם מרכז מיוחד לטיפול בבעיות כבד – והכל יירגע, אולי.
בשישי בערב בוריס התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא לבקר. הוא נשמע קצת מדוכא ומובן שמיד הזמנתי אותו לבוא ולאכול אתנו ארוחת שבת.
"ולאן נעלמה התכנית שלך?" שאלתי בעוקצנות כשהוא הופיע בגפו, נושא בקבוק יין יקר.
"התכנית נעלמה אחרי שהוא הבין שסקס לא יהיה פה." אמר בוריס בעגמומיות, והודה לפני שהבחור שהוא תכנן לבלות אתו את סוף השבוע הסתלק במפתיע בגלל תקלה מביכה שקרתה לבוריס במיטה.
בוריס תירץ את הבעיה בכך שהוא היה נורא לחוץ בגלל אריאל. במקום להתרכז בבחור שהיה אתו הוא כל הזמן התעסק במחשבות על מה עלול לקרות אצלנו, מעלה בדמיונו תסריטים מחרידים של מריבות ומכות בין שלושתנו, וזה הקשה עליו לתפקד במיטה.
המציאות כמובן התבררה כעולה על כל דמיון. רוני ואריאל דווקא מצאו חן אחד בעיני השני וכמעט שהתיידדו – עד כמה שאפשר להתיידד עם בן אדם מעופף כמו אריאל – ואפילו בישלו יחד את ארוחת הערב, נעזרים בדני שעשה חיים משוגעים עם שני הבחורים הללו שפינקו אותו בלי גבול.
"אז זהו, מעכשיו אתה אימפוטנט? אני לא צריך לדאוג יותר בקשר אליך?" עקצתי אותו, ובוריס גיחך ברשעות, תפס לי את היד ולחץ אותה בכוח אל הרוכסן של הג'ינס שלו. "לא הייתי בונה על זה במקומך." אמר בלחש ישר לאוזן שלי.
חשתי זין גדול וקשה לוהט מתחת לג'ינס שלו, צורב בבשרי כמכוות אש ומיד עמד גם לי. החלפנו מבט קצר ומחשמל ואם היינו באותו רגע לבד… אבל לא היינו ושום דבר לא קרה.
מיד אחר כך אליס וג'קי באו עם עוגה נהדרת וכולנו התיישבנו לאכול יחד, מרגישים כמו משפחה אחת גדולה.
להפתעתי הרבה ג'קי הציע שאריאל יבוא לישון אצלם כדי שדני לא יישאר לבד מפני שהם יוצאים הערב לבלות במועדון, וככה רוני ואני נשארנו לבד בדירה ולא היינו צריכים להיות מאופקים מידי כשהתנפלנו זה על זה.
אחר כך דברנו קצת על המצב ורוני הודה שאריאל נחמד ובאמת בחור יפה, אבל מרחף קצת. "אין לו מושג מה קורה בארץ, הוא חי בעולם אחר לגמרי. הוא תמיד היה כזה? איך הצלחת להסתדר אתו?" שאל בפליאה.
פה המקום לציין שרוני ואני חלוקים מאוד בדעות הפוליטיות שלנו. הוא די ימני וחושב שהנסיגה מעזה תהיה אסון, ועד היום מצטער שעזבנו את לבנון.
אני לעומתו שמאלני, עוכר ישראל כמו שהוא קורא לי, מאושר שעזבנו את לבנון, (בדיוק אז הייתי בסוף השירות שלי ואני שמח שיותר אין לנו שם חיילים) ואשמח מאוד לראות אותנו יוצאים מעזה וגם מעוד שטחים.
בסוף כל הוויכוחים הפוליטיים שלנו נגמרים במיטה, אני ממליץ מאוד על הדרך הזו לקירוב לבבות ולאיחוד השורות בעם ישראל.
היה עלי להודות בבושת פנים שחוץ מסקס לא היו לי ולאריאל הרבה נושאים משותפים. לאריאל לא ממש אכפת מה קורה פה ותמיד הרגשתי שהוא חי על מזוודות, ולא ממש מרגיש בבית במדינה שלנו. האמת, קשה להתערות בארץ הדפוקה הזו, אבל בכל זאת, הוא מהאנשים שהתייאשו מראש ואפילו לא ניסה להכות פה שורש.
"מחר נלך לחפש דירה," אמר רוני בתוקף לפני שנרדמנו, "סימנתי לך בעיתון דירות שבאות בחשבון וממחר…"
כמובן שהתחלתי לקטר ולהתלונן שלפחות יום אחד בשבוע אני רוצה לנוח קצת, ולא בא לי להתרוצץ בכל הקריות דווקא בשבת, ושיעזוב אותי, יש עוד זמן, אבל הוא כזה עקשן, הכל צריך להיות איך שהוא רוצה.
זו הפעם הראשונה בחייו שהוא מחפש דירה והוא חושב שזה יהיה נורא כייף ושמיד נמצא דירה מגניבה, אני קצת יותר מציאותי ואני יודע מניסיון שכל דירה מתקבלת על הדעת היא תמיד יקרה מידי, ושהדירות שנוכל להרשות לעצמנו יהיו איומות ומוזנחות, וכל המעבר דירה הזה יהיה כאב תחת אחד גדול.

22. כוח אדם

מכירים את זה שמרוב פחד כל החיים עוברים לך ביעף מול העיניים? זה מה שקרה לי הבוקר כשאמרו לי, מיד כשהגעתי לעבודה, לעלות למשרד כי הבוס רוצה לדבר איתי. הייתי בטוח שהולכים לפטר אותי, וידעתי שעדיף אני מאשר אחד מהעובדים האחרים שיש לו ילדים שצריך להאכיל ובכל זאת גם אני צריך להתפרנס, גם לי יש חיים ותוכניות, וגם אני צריך כסף או ששוב אהיה ברחוב.
עליתי לאט לאט למעלה, רועד מרוב פחד, יודע שבלי עבודה ועוד מעט גם בלי דירה לא אוכל ללמוד ושוב אהיה ברחוב, ובטוח שרוני יעזוב אותי. נכון, אני לא יכול להוכיח שאם אפסיק לעבוד הוא יעזוב אותי, ואולי אני טועה, אבל זה הדבר הראשון שעלה בדעתי כשחשבתי שעוד רגע אני אהיה מובטל. נכנסתי למשרד ועוד הספקתי לראות מזווית העין את שירי מציצה מהחדרון שלה בכניסה ועושה לי עם הבוהן סימנים של יהיה בסדר.
איזו חמודה חשבתי ופסעתי לקראת גורלי, מחשב בראשי כמה כסף פיצויים מגיע לי וכמה זמן הוא יחזיק לפני ששוב אסתובב ברחובות, הומלס חסר עתיד ותקווה. לתדהמתי המתינו לי במשרד כל שלושת הבוסים כולל מר מיכאלוב מנהל בית המלאכה הסמוך שעוסק במשהו לא ממש ברור שקשור לסימון מכשירים בלייזר.
"שב נמרוד." האיר לי פנים הבוס הגדול, וכולם חייכו אלי בעידוד.
התיישבתי וניסיתי לחייך חזרה, והבוס הגדול (לא האבא החורג של אריאל אלא אחד אחר), אמר לי שבטח שמתי לב עד כמה המצב קשה בזמן האחרון במחסן, ושהוא לא יכול להחזיק את כל העובדים שלו (עד כאן הכל לפי התסריט), ומאחר ואני עובד חרוץ ומוכשר והוא ממש יצטער לוותר עלי יש לו רעיון והוא מקווה שאסכים כי אחרת לא תהיה לו ברירה אלא לוותר עלי, למרות שהוא היה מעדיף שאשאר, אבל מאחר ואני הכי חדש אצלם ולכל השאר יש משפחות, ורק אני רווק…
וכאן התערב מר מיכאלוב ואמר שיש בבית המלאכה שלו לחץ בעבודה ושזמנית הוא צריך עוד עובד, ושהוא רוצה להשאיל אותי מהצוות של המחסן כדי לעבוד אצלו בלייזר.
חשתי כזו הקלה על שלא מפטרים אותי אלא רק משאילים אותי עד שאפילו לא שאלתי מה העבודה החדשה. הבוס הגדול הודיע לי שהוסכם שההסדר יהיה זמני. אני אמשיך לקבל תלוש משכורת ממקום העבודה הישן שלי, אבל זמנית אעבוד אצל מר מיכאלוב והם כבר יסתדרו עם הכספים, ואחר כך נראה.
אמרתי בסדר ותודה (הייתה לי ברירה?), והובלתי אחר כבוד למקום עבודתי החדש – חדר הלייזר בבית המלאכה של מיכאלוב שנמצא לא רחוק מהמחסן.
בהתחלה הרגשתי מרוצה מאוד. החדר לא גדול, אבל נקי ומסודר יפה – שני מחשבים מחוברים למכשירי לייזר, מזגן, רדיו, מדפים סביב הקירות ולינוליאום ירוק (שאחר כך הסתבר לי שהוא מכסה רצפת בטון קרה ולחה שהופכת לשלולית אחרי כל גשם) ושני כסאות משרדיים די נוחים.
אם מישהו מקוראי ששומע לייזר מדמיין לעצמו סרט מדע בדיוני עם רובי לייזר מגניבים שישכח מזה מהר מאוד. קרן הלייזר שבה מדובר היא רק מכשיר לסימון והיא מגניבה בערך כמו מקדחה, אם כי היא מתוחכמת קצת יותר.
התברר לי שמי שיהיה האחראי עלי ישירות הוא הסגן של מר מיכאלוב. הוא בחור די צעיר, רק בן עשרים ושמונה ועומד להינשא בקרוב, ועל פניו נראה בחור נחמד מאוד, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא מהטיפוסים הלחוצים הללו שחייבים שכל דבר יהיה מסודר ומונח במקום והוא קפדן ופרפקציוניסט בצורה מפחידה, בעיקר אצל אדם צעיר. מהר מאוד קלטתי את הראש שלו ועשיתי הכל כדי לא לעצבן אותו, וזה אומר להקשיב לו בשקט ובתשומת לב, ולבצע את כל הוראותיו כאילו היו תורה מסיני ואני חסיד שוטה.
העבודה פשוטה מאוד. לשים כל מיני חפצים מתחת לקרן הלייזר, ללחוץ על כפתור ירוק קטן שמותקן בתוך קופסא שחורה ולהקפיד לא להסתכל על הקרן מפני שזה מזיק לעיניים.
יש משקפי מגן, אבל הן מעצבנות ולוחצות, בעיקר למי שחטף לא מזמן ראסיה וחצי פרצוף שלו עדיין רגיש וכאוב.
אחרי שהקרן גומרת את משימתה – זה לוקח כמה שניות, תלוי בגודל הכתובת ובחומר ממנו עשוי החפץ – לוקחים את החפץ המסומן, שמים אותו במקום, שמים אחד לא מסומן במקומו, וחוזר חלילה.
החפץ שעליו עבדתי היה פנל קטן של מקשים של טלפון נייד. מסתבר שהחלקים של הסלולרי מגיעים מסין ומרכיבים אותם בארץ, וצריך לסמן עליהם בלייזר אותיות בעברית.
הפנל הוא, מין חתיכת גומי קטן וגמיש שהמקשים מודבקים עליו ויש לו חורים בצדדים. כדי שלא יזוז צריך להרכיב אותו על שני מסמרונים בולטים – אחרי שעושים מאות מקשים ביום זה נעשה באופן אוטומטי – ואז לוחצים על הכפתור, הקרן מסמנת, מחזירים את המקש למגש פלסטיק ולוקחים את הבא בתור. המקשים הארורים הללו לא אחידים לגמרי, ולכן צריך כל הזמן להקפיד שהסימון נמצא בדיוק במקום הנכון מתחת לאותיות הלועזיות, ושהכתב לא מטושטש. יש כאלו שהלכה המצפה את המקש מתנפחת וצריך לגרד את המקום עד ששוב מתגלה הכתב ו… עזבו, זה משעמם ומעצבן ולא בא לי לכתוב על זה יותר.
כדי להיות טוב בעבודה הזו אתה צריך לפעול כמו אוטומט, לא לחשוב, לא לזוז, להשתדל לפעול כמו חלק מהמכונה ולשכוח שאתה בן אדם.
הייתי לבד בחדר, רק אני והרדיו והרגשתי שאני משתגע לאט לאט מהמונוטוניות של העבודה. לא הבנתי למה אני עצבני ממורמר וכועס – התנאים שם הרי טובים יחסית למחסן ובכל זאת הרגשתי חרא. רק כששמעתי את אברי גלעד ואורי אורבך ב'מילה האחרונה' מדברים על משטרת ההגירה המגעילה, ועל היחס המבזה לעובדים בארץ שמופנה בעיקר לזרים, אבל גם לאזרחי המדינה, הבנתי שמה שמציק לי זו העובדה שהם העבירו אותי ממקום למקום כאילו שהייתי איזה מכשיר.
בעיניהם לא הייתי בן אדם אלא כוח אדם שאפשר להזיז ממקום למקום בידיעה שהוא לא יעיז להתנגד כי הוא צריך את העבודה ואין צורך להתחשב בדעתו. טוב, אני צריך את העבודה הזו ולא חשוב כמה תיעבתי את העובדה שהתייחסו אלי כאל חפץ. הם לא הראשונים שעשו לי את זה ובטח שלא האחרונים. אם בוריס השתמש בי כמו בחפץ אז למה שזרים לא יעשו לי את זה?
המשכתי לעבוד בחריצות למרות המחשבות הלא נעימות שהטרידו אותי, ומרוב שעמום חישבתי כמה מגשים אני עושה בשעה – ארבע (כל מגש זה 40 מקשים), וזה בתנאי שאני לא זז מהכיסא, לא משתין, לא מדבר עם אף אחד, ולא מבזבז אפילו שנייה אחת מזמני על להתגרד למשל, או להתמתח או משהו כזה.
הסגן היה מרוצה ממני מאוד וציין שלעומת הבחורה שעבדה שם קודם אני מאוד חרוץ, בעוד שהיא כל הזמן התלוננה ודיברה ללא הרף בנייד שלה.
עשיתי כן עם הראש, אבל האמת שהבנתי אותה לגמרי. גם אני הייתי מתלונן או מקשקש בנייד, אם היה לי עם מי.
הלכתי להפסקת עשר ואכלתי את הכריך שלי מהר ומיד המשכתי לעבוד ואני רוצה שתדעו שעד שעה ארבע הספקתי לעשות 800 מקשים שזה הספק מכובד מאוד.
הבעיה היא שלא היה לי אוכל לארוחת צהרים והייתי רעב נורא. במחסן היה לנו שליח שהיה מביא חמגשיות עם ארוחת צהרים, אבל בבית המלאכה נהוג שכל אחד מביא לו לבד את האוכל. הם אוכלים בחדר האוכל שלהם שיש בו מקרו גל ומקרר ואפילו מדיח קטן על השיש. חוץ ממני, מהסגן, וממר מיכאלוב כולן נשים שעובדות על מחשבים בחדר אחר.
רק אני עובד לבד עם הלייזר הזה ויש לי רק את הרדיו לארח לי חברה, וכמובן הסגן הלחוץ שקופץ מידי פעם לראות שהכל בסדר ושלא פישלתי.
"אני מת מרעב." התלוננתי לפניו ברבע לאחת, "אני יכול לקפוץ לקנות איזה פלאפל או שוורמה או משהו?"
"אין צורך." אמר הסגן, "עוד מעט יבוא ליאור עם הסנדוויצ'ים. הוא מאוד דייקן והאוכל שלו תמיד טרי ונקי ולא יקר, אני רק מבקש שלא תגיד לו שום דבר בקשר להופעה שלו, אני לא רוצה להעליב אותו, אחד כמוהו עוד יכול לבכות לנו פתאום כמו בחורה."
"למה אתה מתכוון אחד כמוהו?" התפלאתי בתמימות.
"אתה יודע, סיסי כזה." חייך הסגן בלעג וטלטל את ידיו בתנועה כאילו נשית.
כמה דקות אחר כך הופיע ליאור והוא היה כל מה שהסגן אמר ועוד יותר – בחור נחמד, צעיר ודק, עיניים כחולות ושער חום ארוך אסוף בקוקו, עגילים, שרשרת עם חרוזים בצבעי הקשת, בגדים צבעוניים והדוקים מאוד והילוך מעכס.
"שלום!" התרונן לעברי, "אתה העובד החדש?"
"אני רק זמני פה, השאילו אותי מהמחסן." גמגמתי ותקעתי את פרצופי בתוך הסלסילה שהוא נשא על זרועו כאילו שהוא כיפה אדומה – מין סלסלת קש של פיקניקים מכוסה מפית משובצת אדום ולבן. בחרתי כריך גדול עם פסטרמה ומיונז, והתאמצתי לא להביט בו יותר מידי כשעיכס משם והלאה.
לי ולכל מי שהביט בו היה ברור שליאור הוא הומו. זה לא היה יכול להיות ברור יותר גם אם הוא היה נושא על מצחו כתובת -"אני פייגלה!" אבל איך לכל הרוחות הוא ידע שגם אני כזה? ואל תגידו שאני פרנואיד, לפי המבט שנתן בי החיוך שלו, והצורה שבה נגע באצבעותיי כשנתן לי את העודף ואמר לי להתראות מחר, ידעתי שהוא יודע, ואני בטוח שהוא ידע שאני יודע שהוא יודע. השאלה היא רק איך?

פחדן
רק היום קלטתי באיזה עולם אני חי. מסתבר שחדר הלייזר עומד גב אל גב עם נגריה שבעל הבית שלה הוא ערבי נוצרי. נוצרים כידוע לא עובדים בימי ראשון, אבל כשהם חזרו היום לעבודה… אללה יסטור!
הם דווקא נורא נחמדים, הבני דודים האלה, כולם מאותו הכפר ומאותה משפחה, וכולם אמרו לי שלום גדול מאוד, חייכו בחביבות והציעו לי קפה מצוין, הייתי אוהב אותם יותר אם הם לא היו מעשנים כמו קטרים ואם הרעש שמגיע משם לא היה חזק עוד יותר מהרעש של המסגרייה ממול.
לזכותם אפשר להגיד שכל המקדחות שלהם פעלו בהרמוניה מופלאה, כשאחת הפסיקה מיד השנייה נכנסה לפעולה, לפעמים הייתה מצטרפת גם שלישית, ואז המסור היה מתחיל לנסר – ממש מקהלה עליזה.
בקושי שמעתי את עצמי חושב, שלא לדבר על הרדיו. רק מוזיקת רוק רועשת מאוד מאוד הייתה יכולה להתגבר על הקולות של השכנים שלי, במחשבה שנייה, עדיף כבר מקדחות ומסורים מאשר מוזיקה כזו.
אבל לא צריך לרחם עלי, לא ישבתי שם כל היום וסבלתי. באורח פלא רק אחרי שעזבתי התברר במחסן שאני אדם מועיל ושהם בעצם זקוקים לי.
מיד אחרי שהושאלתי לחדר הלייזר הם קלטו לפתע שרק אני יודע איפה המפתחות של כל דבר, ואיפה מונחות המדבקות, ואיפה הדבק, ורק אני מבין את הקוד של התאמת המדבקות לקופסאות (רמז, המספרים והצבעים צריכים להיות תואמים).
בקיצור, במחסן לא יכולים בלעדי, ובלייזר כבר בנו עלי שאגמור עוד חמש מאות מקשים עד הצהרים, ואני תקוע באמצע, רץ מפה לשם, נותן הוראות למחסן בעודי מקשיב להסברים של הסגן. זה בסדר, הוא מסביר כל דבר חמש פעמים ככה שאני לא ממש צריך להקשיב.
למזלי המרחק בין שני מקומות העבודה שלי לא גדול, אם כי אחרי הפעם המאה בערך שרצתי מפה לשם הדרך נראתה לי לפתע ארוכה יותר. מרוב לחץ נאלצתי לאכול ארוחת עשר ליד הלייזר, ביד אחת מחזיק כוס קפה ובשנייה לוחץ על הכפתור הירוק ההוא.
היום הביאו לי מקשים משונים, קשיחים כאלו שמרכיבים על פינים קטנים וחדים, וצריך ללחוץ אותם היטב למקום כדי שישבו כמו שצריך על הכן. אני אכן לחצתי היטב והכל הלך למישרין, אבל כעת יש לי חורים בכריות האצבעות של יד ימין.
לקראת הצהרים גמרתי את המקשים הדוקרים ושוב הזעיקו אותי בדחיפות למחסן. נגררתי לשם לאיטי, מבטיח לסגן שבשלוש אחזור לסמן את חלקי המנועים של חברת בנטל, וגיליתי להפתעתי את אריאל עומד והורס לי את התוויות של קופסאות הצבע השוויצרי.
אלו קופסאות מתכת שנראות כמו קופסאות שימורים גדולות וצריך להקפיד למרוח עליהם את הדבק בזהירות, לא יותר מידי שלא ייזל, ולא פחות מידי שלא ידבק, והכי חשוב, למתוח היטב את התווית שתקיף סביב סביב את הקופסא העגולה.
הסברתי את זה לאריאל עוד בקיץ הקודם ואז הוא שלט היטב במלאכה, אבל מאז הוא שכח כנראה הכל, ועבד בצורה מגושמת, מורח יותר מידי דבק ומדביק הכל עקום.
"נמרוד אני לא מצליח." ילל בתסכול, "תראה, הדבק נמרח לי והכל יוצא עקום…"
הסברתי לו עוד בהתחלה שהסוד הוא לא להסיר את הסגר של קופסת הדבק אלא רק לגזור אותו מעט בקצה כך שיצא מעט מאוד דבק, אבל הוא שכח וזרק את הסגר ועשה בלגאן. שלחתי אותו לשטוף ידיים ועד שהוא חזר כבר סיימתי את רוב הקופסאות. אחרי יותר משנה של עבודה אני מיומן מאוד, והוא רחץ ידיים המון זמן.
הוא חייך אלי, נבוך קצת, ועזר לי לסיים את העבודה, אבל הבחנתי שתנועותיו מגושמות והוא נראה מרחף לגמרי. לא העזתי לשאול מה קורה אתו, אולי אלו התרופות שהוא לוקח? ואולי הוא עושה יותר מידי מדיטאציה? לא יודע.
אחרי שגמרנו הוא נפרד ממני והסתלק במהירות. נדמה לי שהוא רצה להגיד לי משהו, אבל לא היינו לבד ולכן הוא הסתפק במבט חודר בפני כשאמר לי שלום. אחר כך כבר הייתי ממש רעב, ואז התברר שלא הזמינו לי אוכל כי חשבו שאוכל בבית המלאכה. לפני שנפתח למעני מסע התרמה של אוכל מהחמגשיות של שאר העובדים צץ פתאום ליאור במחסן, עליז, צבעוני וצייצני יותר מתמיד. על צווארו כרוך צעיף צמר ארוך וצבעוני בצבעי הגאווה כמובן, ועל ראשו כובע צמר אדום עם פונפונים צבעוניים ומתחתיו משתלשל לו הקוקו שלו.
הבחורים במחסן הוכו בהלם כשהוא נופף לעברי בסל הקש שלו והודיע לי שהוא בא למחסן במיוחד בשבילי והביא לי בגט גדול מקמח מלא עם טונה ומיונז, בדיוק כמו שרציתי.
"תודה ליאור, באמת תודה רבה, לא היית צריך לטרוח." גמגמתי, ולפני שמישהו יספיק להתאושש ולהגיד משהו אחזתי בזרועו ונמלטתי אתו למעלה, אל המשרד.
כדי להסביר את התנהגותי המוזרה אמרתי לו שהוא חייב להכיר את שירי שבטח תשמח לקנות ממנו כריך דיאטטי עם חסה ועגבניות, ובאותה הזדמנות נברר אם גם הטורקי רוצה לאכול איזה סנדוויץ'. הייתי מוכן לשלם רק כדי שהוא לא יישאר דקה אחת מיותרת במחסן וישמע מה הגברים הללו, רובם רוסים או קווקזים, חושבים על ההופעה שלו.
לשמחתי שירי חשבה הוא ממש חמוד ויש לו נעליים מדליקות – נעלי התעמלות כחולות עם סוליות שקופות משונות ושרוכים בצבע כסף – ואהבה את הכריך הדיאטטי שלו ואילו הטורקי… לא יודע מה הוא חשב. הוריתי לליאור על דלת חדרו וברחתי למטה.
במחסן התנהל דיון מבודח על טיבו של ליאור. החבר'ה חיוו את דעתם על בגדיו, קולו, תנועותיו ושיערו.
שמעתי השערות מגונות על התנהגותו במיטה בפרט, ובחיים בכלל, הכל ברוסית שוטפת, ושוב הודיתי לאלוהים שהיה לי די שכל להסתיר מהם שאני מבין הרבה יותר רוסית ממה שהם חושבים. למדתי רוסית כי כילד הייתי המון אצל סבא וסבתא שלי שעלו בשנות החמישים מפולין. כדי שהילד לא יבין את הוויכוחים שלהם הם היו מדברים פולנית, וכמובן שעד גיל שש כבר הבנתי הכל, ועד היום אני זוכר מספיק כדי להבין מה אומרות כל מיני קשישות פולניות זו לזו כשאני רואה אותן יושבות בבית קפה או עוברות ברחוב, קוטלות בפולנית שוטפת כל מה שזז להן מול העיניים.
מאחר ופולנית ורוסית דומות למדי, ולי יש כנראה תפיסה טובה לשפות למדתי די מהר רוסית מהילדים הרוסים שבדיוק אז הציפו את קרית ים ובעיקר ממשפחת פליישר, השכנים שלנו שהייתי אצלם בן בית.
למזלי גם בצבא שירתו איתי המון רוסים וכמובן ששמעתי רוסית למכביר ושיפרתי את הרוסית שלי עוד יותר. אולי אני לא אבין אם יקריאו לי את פושקין, אבל את מה שהקולגים שלי במחסן חשבו על ליאור הבנתי טוב מאוד. יותר מידי טוב, ומה שלא הבנתי יכולתי לנחש.
ליאור נשאר אצל הטורקי כמעט חצי שעה וכשיצא משם, שמח וטוב לב, נופף לי בידו בשמחה, אמר להתראות מחר, והלך לו בצעדי ריקוד קופצניים אל הטוסטוס שלו. הסתכלתי על הפונפונים המגוחכים שקישטו את כובעו, ועל הקוקו החום בהיר שלו שריקד על גבו ועל ישבנו המעכס מעדנות והשתוקקתי לדחוף אותו לתוך איזה ארון ולנעול עליו את הדלת.
אני לא יכול להפסיק לשאול את עצמי למה הילד הרזה הזה שנראה בקושי בן עשרים גורם לי להתעצבן כל כך?
אני חייב לשאול אותו מחר למה הוא מתלבש ככה, ומתנהג ככה? מה הוריו אומרים על ההופעה שלו? איך עוד לא הרביצו לו ברחוב בגלל שהוא נראה כמו שהוא נראה, והכי חשוב – איך הוא לא פוחד לקום כל בוקר ולצאת מהבית?
יכול להיות שהוא מרגיז אותי כל כך כי הוא מזכיר לי איזה פחדן אני?

21. צרות בצרורות

ביום שישי לא הלכתי למכללה, סתם, לא בא לי. זה נראה לי חסר טעם. גם לנקות או לבשל לא התחשק לי. רציתי רק לשכב במיטה ולכעוס על כל העולם וזה מה שעשיתי במשך כל היום, אבל הייתי חייב לקום כששמעתי את אליס צורחת.
מסתבר שפחיסטון, בדרכו החתולית המוזרה, הרגיש כנראה שאני עצוב וניסה לנחם אותי במתנה – ציפור שלכד במו טפריו והביא עד לפתח הדירה. אל תשאלו איזה בלאגן – נוצות ודם (ידעתם שלציפורים יש דם?) ואיחס מגעיל ומפחיד נורא.
אליס אמרה שזה מזל רע ולא הסכימה לצאת מהדירה עד שאנקה הכל. דלי מים עם חומר ניקוי וקצת שפשופים עם ספוג והכל היה שוב נקי, ובכל זאת היא צדקה, מסתבר שהמזל הרע כבר נכנס ופגע בנו, חוץ מציפור מתה קיבלנו גם מכתבים מהמחלקה ההנדסית של המועצה שמבשרים לנו שהם החליטו שהבלוק שלנו רעוע ומסוכן לציבור ובקרוב נאלץ להתפנות משם.
אמנם אנחנו לא בעלי הבית, אלא עמידר אבל הרשויות החליטו ברוב טובן להודיע גם לנו על רוע הגזירה ופסקו שבעוד כמה חודשים עלינו להתפנות. אחרי שעיינתי במכתב מהמועצה נשכבתי מדוכא על המיטה והקשבתי לפחיסטון ולחברים שלו מייללים בחוץ, צורחים וצווחים כמו שהם עושים לפעמים בעונה הזו, ואז שמעתי פתאום את רוני והלב שלי זינק ישר לגרון ובחזרה.
"קישטא מפה חתולים משוגעים, לכו מפה." שמעתי אותו אומר, חשבתי שאני מדמיין מרוב שאני מתגעגע אליו, ובכל זאת פתחתי את הדלת והוא עמד בפתח, לבוש באזרחי, מחזיק קסדה של אופנוע ביד אחת ותרמיל קטן תלוי על כתפו. עמדנו והסתכלנו זה על זה בשתיקה ו… לא. מצטער מאוד, אבל לא נפלנו אחד בזרועות השני בבכי.
הוא אמר שלום, נכנס ישר למטבח, שם את התרמיל שלו על הכיסא ואת הקסדה על השולחן והתחיל לנזוף בי שהכיור מלא כלים, והרצפה דביקה ולמה לא ניגבתי את הפירורים מהשולחן, ולמה אני לא מגולח?
חשבתי שאני מתפוצץ מזעם, מה הוא מתנפל עלי בגלל שלא ניקיתי את הבית? וממתי הגילוח שלי הוא עניינו? במקום לענות לו כמו שצריך ולהגיד לו שאם לא נאה לו שילך מפה, ומה הוא עושה פה בכלל? שאלתי מאיפה הקסדה של האופנוע.
הוא אמר לי שהוא בא עם האופנוע של גיסו ולא השאיר את הקסדה למטה כדי שלא יגנבו אותה. "לא ידעתי שיש לך רישיון לאופנוע?" התפלאתי כי באמת לא ידעתי שיש לו רישיון, או שלגיסו יש אופנוע.
"אין לי רישיון, אבל גבי השאיר אותו במוסך של הורי כשנסע עם אחותי ללמוד בבר אילן. אני מניע אותו מידי פעם ועושה לו סיבוב מסביב לשכונה כדי לשמור על המנוע."
"אבל כבר שבת." הערתי כי הוריו דתיים וכשהוא אצלם הוא כמובן שומר שבת.
"החלטתי להפסיק לשמור שבת." הודיע לי רוני בנחת והתחיל להדיח את הכלים.
"ובאותה הזדמנות החלטת גם להפסיק לשמור על החוק ולנסוע בלי רישיון באופנוע גנוב?" התחלתי להתרגז כשמשמעות מעשיו חדרה לאיטה למוחי האטום.
"אל תצעק עלי!" צרח רוני בקולי קולות וזרק עלי את הסקוטש, "מספיק צעקו עלי כבר היום!" צעק ופרץ בבכי. אני יודע, אני סתם סמרטוט, אבל כשהוא בוכה הלב שלי נמס.
חיבקתי אותו וביקשתי שיפסיק לבכות ואמרתי לו את כל השטויות שאומרים במצב כזה – שהכל יהיה בסדר, שאני אסדר הכל, שאני מבקש סליחה, שאני אוהב רק אותו ו…"על מה אתה מדבר?" דחף אותי רוני מעליו כי דקרתי אותו עם הזיפים שלי.
"על מה שעשיתי מאז שעזבת, מה לא קראת בבלוג שלי?"
"לא, בבסיס ניתקו לנו את האינטרנט, ובבית לא היה לי חשק להדליק את המחשב, למה, מה עשית?"
"עזוב, לא חשוב. מה קרה לך? למה אתה בוכה?"
"אני לא בוכה." מחה רוני וניגב את הדמעות שנזלו על לחייו בשרוול – הוא כזה ילד לפעמים – וסיפר לי שבסוף לא הלך לו עם הבחורה ההיא.
"בגלל שלא עמד לך?" שמחתי לאידו.
"לא, דביל! בגלל שהיא בכלל לא מעוניינת בגברים, אבל לא בגלל זה אני…" הוא נאנח ושוב התחיל לבכות.
"מה קרה חמוד?" חיבקתי אותו והשתדלתי לנשק אותו בלי לדקור אותו עם הזיפים, משימה בלתי אפשרית. בסוף החלטנו שקודם אני אתגלח ובזמן שהתגלחתי הוא סיפור לי איך בדרך מהבסיס לחופשת סוף השבוע הוא ניסה להוציא קצת כסף מהחשבון שלו וגילה לתדהמתו שאימא שלו שוב ניצלה את ייפוי הכוח שיש לה בבנק והעבירה את משכורתו לחשבון חיסכון.
בפעם הראשונה שהוא סיפר לי שיש לאימא שלו ייפוי כוח בחשבון שלו הוא בכלל לא הבין מה לא בסדר בזה שהיא שולטת על הכסף שהוא מרוויח. רק בזכותי הוא קלט איך, במסווה של דאגה לעתידו, אמו מנסה לשלוט בו. כמו שאמרתי – לא צריך להיות יליד וורשה כדי להתנהג כמו פולני – וכסף זו אחת הדרכים הכי יעילות לשלוט בבני אדם. רוני כבר שוחח אתה בעבר וביקש שתיתן לו להחליט לבד איך להשתמש בכסף שלו אבל היא בשלה.
ברגע שהוא גילה שהחשבון שלו ריק הוא התרגז נורא וצעק עליה שזה לא בסדר ומהר מאוד הוויכוח התפתח למריבה שכללה את כל מה שהרגיז אותו – השתלטנות של הוריו, הניסיון המשפחתי לפקח עליו כאילו שהוא תינוק וההתערבות בעסקיו.
בסוף אבא שלו – שבדרך כלל מנסה לא להתערב במריבות בינו לאימו -התעצבן נורא על הפה שרוני פתח והתחיל לצעוק גם כן, וגם האחיות שלו התערבו וממריבה על כסף הם הגיעו לוויכוח ענקי על ההשפעה הרעה שיש לי על רוני, ואיזה טיפוס שלילי וגרוע אני ואיך הרסתי להם את הילד ועוד הגדילו וטענו שאני מנצל אותו וחי על חשבונו.
"לא יכולתי לסבול יותר להסתכל על הפרצופים שלהם אחרי שהם לכלכו עליך." נחנק רוני מדמעות, "הם אמרו עליך כאלו שטויות… זה כל כך עצבן אותי…" הוא קם מהאסלה עליה ישב ונפל לזרועותיי, מתעלם מכך שאני מלא קצף גילוח. החיבוק נגמר במקלחת משותפת שאחריה הלכנו למיטה. נרדמתי עם חיוך על הפנים והתעוררתי מוקדם מידי בבוקר כי רוני זרק עלי נעל בית. מסתבר שהוא קם לפני ומיד נכנס לבלוג שלי, ומה שהוא קרא שם גרם לו לזרוק עלי את נעלי הבית שלי ואחר כך את שלו.
"אבל בכלל לא נהניתי." התנצלתי, "זה לא נחשב אם לא היה לי כיף וכל הזמן התגעגעתי אליך."
"זה כן נחשב." עמד רוני על דעתו, "ואני חותך לך את הביצים אם עוד פעם אתה ועודד…"
"בסדר, אני נשבע שהקטע שלי אתו נגמר לגמרי ולחלוטין." הבטחתי, "אבל רק בתנאי שלא תעזוב אותי יותר." רוני הבטיח שהתקופה הבי סקסואלית בחייו הסתיימה ושמעכשיו אנחנו יחד, והיה לי שקט בערך חמש דקות, ואז הוא גילה את המכתב שקיבלנו בקשר לפינוי, ושוב התחיל לדאוג. "כל זמן שתישאר איתי הכל יהיה בסדר." הרגעתי אותו, "ועכשיו בוא נכין משהו לאכול כי פתאום נעשיתי נורא רעב."
בזמן שאכלנו רוני סיפר לי שהפעם אבא שלו נשבע שיותר אף אחד מהמשפחה שלהם לא יבוא להציל אותו ממני, ורוני אומר שאצל אבא שלו מילה זו מילה.
אני מקווה שהוא צודק.
***
בבוקר יום ראשון נפרדנו כרגיל בחיוך זהיר ובליטוף חטוף על הברך, שנינו השתוקקנו לעוד חיבוק אחרון לפני הפרידה, אבל יותר מידי אנשים הסתובבו בצומת, רובם חיילים, ולך תדע מי מכיר אותו, ואולי גם אותי. אני שונא את זה, שונא לפחד, שונא להיות אפס כזה שלא מעז לחבק אותו, שונא, אבל פוחד מידי.
אחרי שהוא הלך נסעתי לעבודה בגשם, המגבים עבדו בקצב אחיד ומהפנט וקרעים מהחלום שחלמתי לפנות בוקר עלו שוב במוחי. בחלומי הייתי קשור וערום והפרופסור, לבוש מדים מבריקים, קרחתו מתנוצצת בברק מרושע, עמד והביט בי, מחייך למראה מצוקתי. אחר כך הוא הסתלק מניח לי ליפול לתהום חסרת קרקעית מוצפת אור תת מימי ירקרק התעוררתי מבוהל ומזיע ונצמדתי בהקלה לרוני, חום גופו עבר דרך בד הפיז'מה, התפשט בתוכי והרגיע אותי. מאושר שזה היה רק חלום כרכתי ידיים סביב גופו, ואסיר תודה על נוכחותו נרדמתי שוב.
הלילה אני אהיה לבד נזכרתי בעצב, וציינתי לעצמי לא לשכוח להקליט את 'עמוק באדמה' לפני שאלך הערב לעבודה. עוד לפני שהחניתי את האוטו כבר שמעתי את רעש הפק פק של המשאבה שעבדה במרץ לשאוב את מי התהום שהציפו אותנו. ככה זה כל חורף, אחרי כמה ימים גשומים מי התהום עולים ומציפים את המחסן, חודרים מבעד ללינוליאום ויוצרים שלוליות על הרצפה. בימים כאלו רצפת הבטון נעשית קרה מאוד ואני גורב שתי זוגות גרביים לעבודה ובכל זאת חוזר הביתה עם רגלים קפואות וכאבי גב. רעש המנוע של המשאבה הדהד בחלל הגדול והקר של המחסן, וסירחון הביוב העיד שהמים הגיעו לצינור הביוב שעלה על גדותיו והציף את החלל מתחת למחסן.
כאילו כדי להוסיף על אומללותי הבוס החליט שהגיע הזמן לשיפוץ של כל מערכת הצנרת שלנו וראשית חוכמה צריך להסיר את הלינוליאום הישן והשחוק. את רובו של יום ראשון ביליתי בתלישת רצועות לינוליאום מסריחות מעל רצפת הבטון המעופשת, אפוף ריח טחב מעורבב בריח של דבק נגרים רטוב, סובל מהרעש המונוטוני עד להשתגע של מנוע המדחס.
כדי לא לצאת מדעתי מחמת השעמום, ומתוך רצון להסיח את דעתי מסביבת העבודה המאוסה שלי ומשיחתם של הקולגים שלי שמורכבת מקללות ומחוות דעת ציוריות מידי על כל מיני בחורות ניסיתי להתרכז בסיפור שאני תקוע אתו כבר המון זמן.
לרוע המזל גיבורת הסיפור היא אישה ויש לי בעיה לכתוב על נשים, עם גברים הסיפור זורם לי בקלות ובטבעיות, אבל נשים… נשים זה עסק מסובך.
לא יודע איך זה אצל אחרים אבל כשאני כותב סיפור אני חושב עליו ללא הרף וחי אותו באינטנסיביות כזו עד שמידי פעם אני חושש שאתבלבל ואקרא לאנשים סביבי בשמות גיבורי הסיפור.
נושא הכתיבה הוא נושא רגיש אצלי, לא נוח לי לדון בו ואני די בארון מהבחינה הזו, למרות שאני כותב כבר כמה שנים התחלתי לפרסם את סיפורי רק השנה ועדיין אני נדהם כשאנשים אומרים לי שאני מוכשר. בסתר ליבי אני חושד שהם מחמיאים לי מתוך נימוס בלבד ובעצם חושבים שאני נודניק משעמם, ובכל זאת איני יכול להפסיק לכתוב.
ברור לי שכתיבת סיפורים זה עיסוק חסר טעם ולא מעשי, אבל בשבילי זה הדבר החשוב ביותר בחיי, חשוב אפילו יותר מאהבה ואושר. מילדות ברחתי מהמציאות לסיפורים שקראתי בספרים ותמיד סיפרתי לעצמי סיפורים, נזהר לשמור את העיסוק הזה ביני לבין עצמי כדי שלא ילעגו לי. רק אחרי שרכשתי מחשב משלי התחלתי לכתוב סיפורים בפועל אם כי בהתחלה טענתי שאני סתם מתאמן בהקלדה עיוורת, ואפילו שמתי לפני ספר, מעמיד פנים שאני מעתיק ממנו.
הסיפור הראשון שכתבתי היה נוראי וגם הבאים לא היו טובים יותר, אבל העיסוק בחיבור מילים למשפטים שסיפרו סיפור ותיארו גיבורים ועלילות גרם לי סיפוק עצום ומשך אותי יותר מכל דבר אחר שעשיתי אי פעם. לאט לאט השתפרתי והתחלתי להיות מרוצה ממה שחיברתי ולבסוף, בדיוק לפני שנה, התחברתי לאינטרנט והעזתי לפרסם, ואז קרה דבר מוזר – אנשים התחילו לכתוב אלי אישית, לשאול שאלות שבזמנו עניתי עליהן בכנות רבה מידי. בחוסר זהירות תמים מסרתי פרטים על עצמי וכמובן שזה נגמר לא טוב.
עם הזמן למדתי להיות זהיר וחשדן יותר, ואחרי פגישה מאוד לא נעימה עם אחד מהקוראים שלי החלטתי להיות קצת יותר זהיר, והעמדתי פנים שאני גברת פולניה בשם בלומה. תיארתי את בלומה כאישה בגיל העמידה בעלת עודף משקל, בעל הומופוב רע מזג, ושלושה ילדים מתבגרים חצופים ושלחתי אותה לגור במזכרת בתיה הנידחת, ומיד ראיתי ברכה בעמלי. כמות ההטרדות ירדה פלאים ומעכשיו הגיבו לסיפורים שלי אנשים שהתייחסו אך ורק לגופו של סיפור. לקוראים ביקורתיים ונבונים התייחסתי ברצינות, ועניתי בנימוס לשאלותיהם, אבל כל אותה עת הנחתי להם לחשוב שאני אישה וכולם היו מרוצים.
אולי זה לא מוסרי לשקר, אבל זה כיף אדיר, ואם מותר לעמוס עוז לכתוב בשמה של חנה גונן ולפלובר לספר את סיפורה של מאדם בובארי אז גם לי מותר.
ביליתי כל היום בעבודה מפרכת ומסריחה וכשחזרתי, עייף ומוטרד, הביתה כיוונתי את ההקלטה לשעת הסדרה האהובה עלי והלכתי לאסוף קרטונים. כשחזרתי עשיתי מקלחת ארוכה וחמימה שהפיגה את הצינה מאיברי, נשכבתי במיטה לצפות ב'עמוק באדמה' וראיתי איך חשדותיה של האחות הג'ינג'ית המתוקה התבררו כנכונים – החבר שלה באמת בגד בה ועוד עם גבר, ואם לא די בכך הרי שאותו גבר הוא המורה של שניהם שמחזר גם אחריה. הבחור הצעיר התוודה לפניה, התחנן לסליחתה והסביר לה שהוא בגד כי הוא מבולבל, אבל בכל זאת אוהב אותה, אבל הג'ינג'ית לא התרככה וסילקה אותו מעל פניה בלי רחמים. גם גורלו של הזוג השני היקר לליבי (אני מודה, אין לי חיים) האח הצעיר ואהובו השחור רבו בגלל אביו הגועלי ונפרדו בצורה מכוערת. אם השעה לא הייתה כמעט אחת בלילה הייתי מתקשר לרוני לשוחח אתו על העלילות המרתקות של משפחת הקברנים שמצליחים כל פעם לגעת בבעיות הפרטיות שלי.
הם בטח לא משערים בנפשם שאי שם בישראל הרחוקה יש אחד, מדביק תוויות, שגם החבר שלו לא סגור לגמרי על עצמו ושגם פה, בפינה הנידחת הזו של המזרח התיכון, יש אבא שמתבייש בבן ההומו שלו, כועס עליו ולא מקבל אותו בגלל אהבתו לגבר.
סוף סוף נרדמתי, מותש מהיום הארוך שעברתי, והתעוררתי מבוהל לפנות בוקר, והפעם לא היה לצידי גוף חמים בפיז'מת פלנל רכה שיפיג את פחדי. חיבקתי את הכרית, רועד בגלל החלום האיום שחלמתי. חלום על אב זועם שהוא ספק הפרופסור, ספק אבא שכועס עלי כי אני לובש בגדי נשים שאין לי מושג מי הלביש עלי.
בחלום הזה כמו בחלומות אחרים שבהם הופיע הפרופסור אני מוצף אור ירקרק, תת מימי חולני ומפחיד שמגיע משום מקום. הפעם אני עומד בחדר השינה שלי והווילונות שנתן לי בוריס מתנפנפים ברוח ומרעישים נורא, ואני יודע שדבר איום ממתין לי מאחוריהם, כל כך איום עד שאני מעדיף ליפול לתהום עמוקה ולמות שם ולא להציץ אל מאחורי הווילון המתנפנף. לרגע אחד קצר מאוד, אבל ארוך כנצח אני מת ויודע בבהירות מחרידה שאחרי המוות אין השארות הנפש, אין גלגול, אין כלום חוץ מחידלון.
זה נורא! אני חש צער נוקב, ומה שנורא יותר זו הידיעה עד כמה מותי יפגע ברוני. אני חש את הצער שלו והוא מכאיב לי יותר מעובדת מותי. ואז אני מתעורר, מבוהל, אבל חי. השעון מראה שהשעה כבר כמעט שש ועוד מעט צריך ללכת לעבודה לעוד יום של סירחון ורעש, עבודה משעממת ומפרכת, ודיבורים מטופשים על נשים, כסף וספורט.
אני מניח שלא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין למה הומו שאף פעם לא ייוולדו לו ילדים חולם חלום כזה. אין לי די מילים לתאר את ההרגשה האיומה שאני חש בחלום למרות שבעצם לא קורה בו כלום חוץ מזה שאני פשוט יודע שאני מת, זה הכל. אין בו מפלצות ואין כאבים, יש רק את ההרגשה של להיות אין ואפס, והיא איומה מכדי להסביר אותה. רק המילה חידלון מצליחה לבטא שמץ מהזוועה שבהרגשה הזו של להתאייד למין כלום מוחלט.
קראתי פעם שהחלומות הן תיאטרון הנפש, אם זה נכון אז תשואות חן חן לנפש שלי שביימה בתמציתיות משכנעת כל כך את כל השלילי שבלהיות הומו.
מאז יום שלישי אני חולם את החלום הזה ומתעורר מבוהל ואומלל. מידי פעם יש בו שינויי נוסח קטנים, אבל באופן בסיסי זה שוב ושוב אותו חלום זוועתי. אחרי שאני מתעורר אין סיכוי שאנסה להירדם שוב, פעם אחת בלילה זה מספיק.

ילדים של החיים
הבוקר כשקמתי להשתין עשיתי טעות חמורה – הדלקתי את האור והבטתי בעצמי במראה. כבר עברו יומיים מאז והייתי אמור להתרגל, אבל אני נבהל כל פעם מחדש כשאני רואה שוב את החתך מעל הגבה, הכתם השחור סביב ארובת העין והנפיחות בפנים. לא ראה שנעים להיתקל בו בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר.
הכל התחיל ביום שלישי הגשום מאוד שהגיע בשעה טובה לארצנו החמה. בגלל הגשם השוטף הצעתי לרוני שאבוא לאסוף אותו מצ'ק פוסט כדי שלא יאלץ להיטלטל באוטובוסים בגשם הזה.
שירי המזכירה שלנו שמעה במקרה את השיחה וביקשה טרמפ וכמובן שהסכמתי. שירי היא ידידה שלי ואני מחבב אותה מאוד. היא אישה בת שלושים פלוס, שמנמונת מעט, אבל סקסית ועם הזמן הפכנו לידידים טובים. יש לה המון צרות עם בעלה שממרר את חייה וכדי להקל על ליבה היא מספרת לי מידי פעם על כל מעלליו.
לא אכנס פה לכל הסיפורים על בעלה הגועלי כי הסכסוך המשפחתי שלהם לא שייך לכאן, העיקר הוא ששירי היא בחורה עגלגלה עם שיער צהבהב וחיוך ענקי. יש לה ישבן עגול ובולט וחזה תואם, והיא לבושה תמיד בגדים הדוקים קצת יותר מידי, ושמה קצת יותר מידי איפור ותכשיטים, ובכל זאת יש בה משהו רענן, סקסי, תמים ומלא חיים.
למרות שהיא חיה עם גבר שמנסה לדכא אותה ולשלוט בה היא לא ממורמרת, יש לה המון חוש הומור והיא אמיצה ונמרצת ומצחיקה, ואני מחבב אותה מאוד.
לדעתי נבחרתי לכותל המערבי שלה כי שירי קלטה בחוש נשי שאני היחיד מבין הגברים בעבודה שלא ינסה לנצל לטובתו את צרותיה ואני שמח על הידידות הזו וגאה על האמון שלה בי. בדרך מהעבודה לצומת דיברנו כרגיל על החיים שלה – חמותה המעצבנת, אימה שלה שנפטרה לא מזמן, אחיה שהוא עדיין רווק וחי לבד בלי חברה בבית הישן של הוריה, אבא שלה שחולה באלצהיימר והילדים שלה שהיא אוהבת אהבת נפש. כמו תמיד היא צחקה מהשיטות שבעלה ואימה שלו ממציאים כדי למרר את חייה ודמעה מעט כשנזכרה כמה אימה שלה סבלה לקראת הסוף. כשהורדתי אותה בצומת ירד גשם ולכן נתתי לה את המטריה שלי וביקשתי בצחוק שתשכח להחזיר לי אותה כי היא בדוגמת נמר נורא מכוערת ואני שונא אותה.
היא צחקה, ניגבה את הדמעות, נתנה לי נשיקה על הלחי בתוספת חיבוק קל, והלכה עם המיטריה המנומרת תוך נענוע נחמד של הישבן העגלגל והדשן שלה, מתעלמת מהגברים שהביטו בה.
אחרי שהיא הלכה עשיתי סיבוב פרסה ואספתי את רוני שכבר עמד והמתין לי בצד השני ונסעתי, מחייך ומרוצה הביתה. רק כשהגענו לדירה שלי הבנתי שאני בצרות.
זה שרוני קנאי כבר סיפרתי, ונדמה לי גם שציינתי שיש לו מזג חם וטמפרמנט של זמרת אופרה. כשהוא כועס הוא עושה את זה עם כל הלב ובלי לעשות חשבון.
למשל המאגים האלו שעלית חילקה עם פחיות הנס קפה שלה? אלו עם התמונות של ציירים? היו לי שש שאספתי בעמל רב (ותודה לטניה הקופאית ששמרה בשבילי את הכוסות הכי יפות), ועכשיו יש לי רק שלוש כי כל פעם שהוא מתעצבן בגלל שטות זו או אחרת הוא משליך משהו על הרצפה. מילא שהוא זורק נעלים, כריות, או ספרים, אבל כוסות חרסינה?
אחר כך הוא מתנצל ומצטער, אבל הכוס כבר שבורה והצער שלו לא עוזר.
באותו יום שלישי הוא רתח מכעס בגלל הנשיקה התמימה ששירי העניקה לי ובדרך הביתה התפתח ביני לבינו ויכוח קצר ומכוער שאני סירבתי לקחת ברצינות.
הרי זו שירי שהיא כמו אחות בשבילי, טענתי בחיוך.
"גם אחותך שרמוטה שמתמזמזת עם גברים באמצע הרחוב?" הטיח רוני בזעם, מצליח להעליב במשפט אחד גם אותי, גם את שירי החביבה, וגם את אחותי החוזרת בתשובה.
הפעם התרגזתי. קמתי וצעקתי עליו שיסתום כבר, והוא קם גם כן ולרגע לא הכרתי את פניו שהפכו זועמות ומכוערות, ואז הוא פשוט רכן לעברי ונתן לי ראסיה בפנים.
הוא חזק יותר ממה שהוא נראה וגם זריז מאוד וזה כאב נורא. בשום פנים ואופן לא ציפיתי שיקרה דבר כזה למרות שהייתה אלימות באוויר מהרגע שנפגשנו באותו יום.
מה קרה אחר כך אני לא ממש זוכר, הכל קרה מהר נורא והיה מבולבל כל כך. צעקתי ושמתי יד אחת על הפנים, מרגיש דם חם וחלקלק נוזל על אצבעותיי.
רוני הניח את ידו על שכמי ורצה לבדוק את פני, ואני נבהלתי ובלי לחשוב דחפתי אותו מעלי.
אני כבר יותר ממנו בעשר קילוגרם לפחות וגם גבוה ממנו בראש, ובגלל כל הבלבול לא ממש חשבתי מה אני עושה. דחפתי חזק והוא נהדף לאחור, נתקע בשיש ונפל על התחת. ראשו פגע בצליל מחליא בידית הארון שמתחת לכיור והוא השמיע צרחה של כאב מופתע שאחריה השתרר במטבח הקטן שלי שקט נורא.
במשך רגע איום שאין לי מילים לתאר קפאנו זה מול זה, מבודדים בתוך בועה של כאב והלם, לא מסוגלים לעשות כלום חוץ מלנשום. ואז נשמעו ילדים צועקים בחוץ, כלב נבח מתחת לחלון, טלפון צלצל בדירה ממול, הבועה פקעה ואנחנו קמנו והתחלנו לטפל זה בזה. התנצלתי שדחפתי אותו ובדקתי את ראשו, והוא אמר שלא קרה לו כלום וזה בסדר וניגב את החתך מעל לגבה הימנית שלי בנגבון לח, ביקש ממני לשכב בשקט והביא לי קומפרס קר – מגבת מגולגלת סביב חבילת אפונה קפואה – כיסה אותי בשמיכה ושאל אם אפשר לשכב לידי.
עשיתי כן עם הראש וזה כאב נורא.
שכבנו שקטים ומדוכאים זה לצד זה בלי להתפשט ובלי לגעת זה בזה וניסינו לחשוב מה להגיד כדי להעלים את מה שקרה, בכל אופן זה מה שאני ניסיתי לעשות.
רוני אמר בסוף שלפעמים הוא מתרגז כל כך עד שהוא לא יודע מה הוא עושה, ואחר כך הוא מופתע ממה שקרה ומצטער מאוד, אבל כשזה קורה הוא לא מסוגל לשלוט בעצמו.
"לך זה לא קורה לפעמים?" הוא שאל, ואני נאלצתי להודות שלא, זה לא קורה לי. אני אף פעם לא כועס עד כדי כך שאני לא יודע מה אני עושה ואני גם לא מקנא כל כך בקלות.
נכון, קינאתי בגלל אריאל ובוריס, אבל זה גרם לי להיות עצוב ומדוכא, לא אלים.
"גם אבא שלי כזה וגם האחים שלי." אמר רוני בעצב, "אבא היה מכה לפעמים את אימא והיא שתקה כי גם אצלה במשפחה היו מכות והיא הייתה רגילה. היא סיפרה לי פעם שכשהיא הייתה בהריון הראשון שלה היה לה דימום ואבא לקח אותה למיון, אבל לא הסכים שרופא גבר יבדוק אותה ומפני שלא הייתה שם רופאה הם חזרו הביתה בלי טיפול והיא איבדה את הילד."
"זה ממש… ממש נורא ואיום!" נדהמתי לשמע הסיפור המוזר הזה.
"ככה זה הגברים אצלנו במשפחה." אמר רוני בקול עייף והלך להתקלח.
אחר כך גם אני התקלחתי ואחרי שראינו קצת טלוויזיה הלכנו לישון. לפנות בוקר התעוררתי שוב בגלל החלום האיום הזה שאני מת בו ורוני חיבק אותי מנומנם והקשיב בשתיקה כשסיפרתי לו על מה חלמתי, ואחר כך נרדמנו שוב.
זו הייתה הפעם היחידה שהתחבקנו בביקור הזה, למחרת הסעתי אותו לצומת ונפרדנו בשתיקה. בעבודה סיפרתי שהחלקתי במדרגות וקיבלתי מכה מהדלת, סיפור שהתקבל בשתיקה רועמת.
***
ביום חמישי נסעתי עם בוריס למכללה. עדיין אין לו מכונית משלו והסכמנו שאני מסיע אותו בימי חמישי ושישי. הוא הביט במבט בוחן וכשניסיתי למכור לו את הסיפור על מכה מהדלת נתן לי סטירונת קטנה על הלחי הלא נפוחה ואמר לי להפסיק להיות שקרן. הסטירה שלו לא כאבה בכלל ובכל זאת היו לי פתאום דמעות בעיניים, אולי בגלל שהוא נראה כאילו שהוא מרחם עלי.
יצאתי מהאוטו ועמדתי בחוץ. השמש זרחה הבוקר והשמים היו ממש כחולים ויפים. היה יום מקסים, אבל אני רציתי לבכות. בוריס התיישב במושב של הנהג וביקש שאפסיק עם הדראמות ואשב כבר כי אחרת נאחר.
חזרתי למכונית, מניח לו לנהוג ובדרך דיברנו. סיפרתי לו הכל והוא נאנח ואמר שאני טיפש, והחבר שלי טיפש גדול עוד יותר, וכנראה שזו הסיבה שנדלקנו זה על זה.
"אתה רוצה שאני אדבר אתו?" שאל.
נבהלתי מהרעיון על בוריס ורוני באותו חדר, משוחחים עלי, ואמרתי מהר שלא צריך.
"אני לא אקח לך אותו, אני מבטיח." הוא אמר וצחק צחוק מלא בטחון עצמי מעצבן.
אני חייב להגיד שבזמן האחרון בוריס חזר לגמרי לעצמו ושוב הוא מתנהג כאילו הוא החכם באדם וכל העולם מונח בכיסו. מאז שגילח את שערותיו לגמרי הוא גם נראה ממש טוב, שזוף ובכושר, לבוש בבגדים קוליים, ונראה קטלני כמו שדני אומר.
אין מצב שאני אתן לו ולרוני להיפגש.
בערב אמרתי לג'קי שאני צריך ללמוד והוא הסכים לוותר לי על יום העבודה, הוא לא נראה כל כך משוכנע שנתקלתי בדלת, וגם מקס הביט בי בפקפוק כשחזרתי על ההסבר שלי בפני הכיתה. או. קי. אז אני שקרן, אבל לפעמים האמת נוראית מכדי לספר אותה והשקר עדיף.
אין לי מושג מה יקרה מחר. אולי הוא יבוא ואולי לא. אולי הסיפור שלנו נגמר ואולי רק התחיל. דבר אחד אני יודע – אנחנו חייבים לדבר על זה ולברר הכל, אחרת זה ייגמר לא טוב.
***
למחרת חזרנו יחד הביתה מהלימודים ובדרך דיברנו על סופרת שאני אוהב מאוד – אייריס מורדוק שנפטרה לפני כמה שנים מאלצהיימר. בוריס לא קרא את הספר שלה 'חלומו של ברונו' שהוא אחד מספריה האהובים עלי ביותר. קראתי אותו אולי ארבע פעמים והכרך שיש לי מהספר הזה כבר מרופט לגמרי.
הצעתי לבוריס להשאיל לו אותו וכשעלינו יחד לדירה שלי גילינו שם את רוני עומד במטבח ובוחש בסירים מעלי ריחות ניחוח מגרים. לצידו עמד דני וסיפר לו בהתרגשות על התכניות שיש לבית הספר שלו לגבי ט"ו בשבט – טיול או משהו כזה, לא ממש הקשבתי – על השולחן ניצבו קוממיות שישה מאגים יפיפיים וצבעוניים עם ציורי קומיקס מצחיקים של חתולים.
הצגתי את בוריס בפני רוני ודני, והוא חייך ואמר שלום, לחץ ידיים לשניהם, לקח את הספר, אמר שבת שלום ותודה, ויצא.
זה הכול, לא קרה שום דבר נורא. ממה בכלל חששתי? מה שקרה פעם עם אריאל ובוריס לא יקרה שוב, זה ברור. רוני שונה מאריאל וגם בוריס למד את הלקח שלו ואני סתם היסטרי.
אחרי שאכלנו דני הסתלק לשחק כדור רגל עם חברים ורוני שלח אותי להתקלח. בינתיים הוא פינה את השולחן ורחץ כלים ועלי ציווה להמתין לו במיטה.
"הספלים יפים מאוד, אני ממש מודה לך." אמרתי כשהוא הצטרף אלי סוף סוף מתחת לפוך.
"הייתי חייב לך." הוא אמר ובדק בזהירות את הפנים שלי ואחר כך נישק אותי, נישקתי אותו בחזרה, והעולם נראה פתאום יפה יותר. אהבנו אחד את השני ואחר כך נרדמנו. היה אחלה, אבל אז קמנו והתחלנו לדבר והכל השתבש שוב.
הכל התחיל בגלל הכדור סל. "הספקת לראות את המשחק של מכבי אחרי העבודה?" שאל רוני בחביבות, "בכמה מכבי ניצחה?"
באמת יפה מצידו להתעניין חשבתי כשסיפרתי לו על המשחק, "מכבי הפסידה, ובגלל שלא עבדתי אתמול ראיתי את המשחק מהתחלה ועד הסוף. היה משחק ממש טוב למרות שההגנה של מכבי לא הייתה מוצלחת הפעם, אפילו בוריס אמר ש…" ואז נתקעתי, כי הוא לא היה אמור לדעת שבוריס ואני ראינו יחד את המשחק ושבוריס נשאר לישון אצלי אחר כך.
"אהה, אז בוריס היה פה אתמול?" אמר רוני במעין שוויון נפש מעושה והתחיל להשתחרר מהחיבוק שלי.
הידקתי סביבו את ידי, מונע ממנו לקום. "הוא סתם בא לראות אצלי את המשחק. זה לא כיף לראות ספורט לבד." הסברתי," אל תהיה נודניק רוני, הוא מכיר ותיק שלי, זה הכל. תפסיק כבר."
רוני הפסיק להיאבק בחיבוק שלי, שב והניח את ראשו על כתפי, "כל זמן שאני בקורס יש לנו מעט זמן להיות יחד וברור שלכל אחד מאתנו יש עוד חברים ומכרים שהוא ירצה לבלות אתם." אמר בגבורה, "ולכן החלטתי שאני סומך עליך ומפסיק להיות לחוץ, וגם מפסיק להסתכל בבלוג שלך."
"נהדר!" נישקתי אותו, "ועכשיו סתום כבר ותן לי לשמוע את 'שעה היסטורית' של פרופסור הר סגור."

הוא סתם בערך שלוש דקות ואז היה חייב להודיע לי שמאחר והוא כבר לא מקנא ולא קורא בבלוג שלי אני יכול לכתוב חופשי על כל מה שקרה אתמול.
"בסדר רוני, עוד מעט אני אלך לעדכן. הקוראים שלי יחזיקו מעמד עוד חצי שעה בלי לדעת שראיתי את מכבי מפסידה."
"ומה עשית אחר כך?"
"הלכתי לישון."
"ואיפה בוריס ישן?"
"ישן במיטה, כמובן."
"אני חושב שהוא נראה נהדר לגילו, אתה לא חושב שהוא נראה טוב?" לא הפסיק רוני לנדנד.
"כן, הוא נראה בסדר גמור." הסכמתי איתו.
"אני לא מבין למה הוא גר במקום המעפן הזה בקריות." העיר רוני כאילו לפי תומו.
"כי זה מה שהוא יכול להרשות לעצמו." השתדלתי להיות סבלני.
"הוא גר די קרוב אליך, נכון?"
"כן, די קרוב."
"אז למה הוא לא הלך הביתה אחרי המשחק?"
"כי היה כבר מאוחר והוא היה עייף, ובין כה היינו אמורים לנסוע יחד בבוקר, וחוץ מזה…"
"מה, מה חוץ מזה?"
"העדפתי שהוא יישאר איתי בגלל שפחדתי ששוב אני אחלום את החלום ההוא."
"ובאמת חלמת אותו?"
"כן."
"והוא חיבק אותך?"
"לא, הוא ישן. לא רציתי להעיר אותו."
הוא נשכב עלי וקירב את פניו לפני, הציץ בעיני ואמר לי שוב שיש לי כתמים ירוקים בעיניים ושהוא אוהב אותי, והמשיך לספר באותה נשימה שהוא סיפר לספירית על כל הבלגאן שהיה ביום שלישי עם המכות והכל, ועל כל הבלגאנים שיש לו בחיים עם ההורים, ועם החיים שלו בכלל, והיא חיבקה אותו, והוא חיבק אותה חזרה, ואחר כך… כאן הוא השתתק פתאום והחביא את הראש בכתף שלי, נותן לי להשלים לבד את החסר.
"שכבת אתה?" שאלתי, מרגיש פתאום נורא עייף מכל הסיפור הזה.
"כן, לא יודע איך זה קרה, זה התחיל סתם בחיבוק ופתאום…"
"היה לך טוב?" שאלתי בסקרנות כי עברו שנים מאז שהייתי עם בחורה. הייתי בערך בגילו של רוני וזה קרה ממש לפני שיצאנו מלבנון, הייתה אז מין אווירה כזו של הכל הולך, ואחרינו המבול. הבחורה ההיא הייתה חברה טובה שחיבבתי מאוד אם כי כיום אני זוכר רק בקושי את פניה, היה לה גוף דק מאוד ושדיים קטנים שהיא התביישה בהם מאוד ו…
"אתה לא כועס עלי?" קטע רוני מחשבותיי.
"תראה רוני," פרשתי לפניו את משנתי שגובשה במשך השנים הארוכות והבודדות שעברו עלי מאז שהתבגרתי, "סקס זה בסך הכל פעילות בין שני אנשים שיש ביניהם קשר. הכי טוב זה כמובן כשאוהבים, אבל לפעמים אתה בודד, ויש לידך מישהו שגם הוא בודד, וזה פשוט קורה. לא צריך לעשות מזה סיפור גדול, בעיקר אם זו בחורה. רק שלא תכניס אותה להריון." הוספתי.
"אז אתה לא מקנא?" הוא חקר, מאוכזב קצת, "אתה לא הולך לזרוק אותי בגלל זה."
"לא, ובכלל, אני לא יודע איך לזרוק מישהו. אף פעם לא זרקתי אף אחד, תמיד זרקו אותי. די, אל תבכה זה בסדר. אני שמח שלא היית לבד כשהיית עצוב. טוב שהייתה לך חברה טובה כשהיית צריך מישהו. בסדר?"
"לא, זה לא בסדר, ושתדע שהייתי צריך לחשוב עליך כדי שיעמוד לי אתה." גילה לי, וכשצחקתי הוא התנפל עלי, חובט בי באגרופיו הקטנים והקשים. צחקנו ונאבקנו זה בזה, פורעים את כלי המיטה, ובסוף הזדיינו שוב.
אחר כך הוא נרדם ויכולתי לשבת ולכתוב איך אחרי המשחק של מכבי בוריס ואני שכבנו יחד במיטה שלי ושוחחנו קצת על המשחק, ועל המכללה וכאלו, ואז הוא שם יד על כתפי ואמר פתאום, "מאוד נעים לי אתך נמרוד, נוח לי לדבר אתך ולהיות אתך ואני אוכל את הלב כשאני חושב שאם לא הייתי נוסע לארה"ב אחרי הגירושים…"
"אין טעם במחשבות הללו, מה שהיה היה, וכנראה שזה היה צריך לקרות, אחרת היית אוכל את עצמך שפחדת לנסוע."
"כן, אתה בטח צודק, אבל בכל זאת… אני אומר לעצמי שאין טעם להצטער, אבל… אני ממש מצטער שלקחתי לך את אריאל, זו הייתה טעות ואני מבקש שתסלח לי."
אמרתי שזה קרה מזמן וכבר סלחתי, וחוץ מזה הרי הוא לא הכריח אותו, אריאל רצה אותו, לא אותי, ומספיק כבר עם זה. ואז הוא נצמד אלי מאחור, שם יד אחת על כתפי, ובעוד הזין שלו נלחץ אל חריץ הישבן שלי והתחיל ללטף לי בעדינות את החזה והבטן.
"בוריס בבקשה, אל תעשה את זה." לחשתי כי לא רציתי לסבך עוד יותר את הבלגאן שלי עם רוני בזיון עם בוריס, אבל משום מה לא הייתי מסוגל לדחוף אותו מעלי.
הוא נאנח חרש והנשימה החמימה שלו נשבה על עורפי, שולחת צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי. אם הוא היה רוצה הוא היה יכול לזיין אותי ולא הייתי מתנגד, והוא ידע את זה, אבל לא ניצל את ההזדמנות אלא רק ביקש ממני בלחש מתחנן שאשכב בשקט כמה דקות ואהיה סבלני.
שכבתי בשקט והוא השתפשף בי בתנועות קצובות, מועך את כתפי ביד חזקה, ואז גמר בגניחה בתוך התחתונים שלו ומיד קם והלך למקלחת. אחרי ששטף את התחתונים הוא חזר ונשכב לידי בלי לגעת בי. "אני מצטער דוצ'ינקה." אמר בקול עצוב, "לך לישון."
"רוצה חיבוק?" שאלתי בלחש, מרגיש נורא עצוב ומרחם על שנינו.
"כן, אבל יותר טוב שלא. לך לישון ילד."
"אני לא ילד." מחיתי והתקרבתי אליו. לא ממש חיבקתי אותו, אבל נצמדתי אליו.
הוא גיחך. "כולנו ילדים של החיים." אמר, "ואתה, מתוק שלי, מבוגר רק בשנתיים מהבן הגדול שלי שמתכנן להפוך אותי לסבא בקרוב."
"מזל טוב סבל'ה." אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי.
"סתום כבר מנחם." הוא ענה לי כאילו בכעס, אבל שמעתי את החיוך בקול שלו. אחר כך נרדמנו ויותר לא דברנו על מה שקרה בלילה, ואני מקווה שגם לא נדבר כי כולנו ילדים שצריכים קצת נחמה לפעמים, ולא על הכל צריך לדבר.

20. כמו טלנובלה

כל פעם שאין מספיק עבודה לכולנו הבוס שולח אותי לעזור לטורקי – מנהל החשבונות שלנו. לצערי זה קורה הרבה פעמים לאחרונה כי בחודשים האחרונים אין הרבה לחץ בעבודה ואפשר לוותר עלי במחסן ואני צריך להגיד תודה שמעריכים את היכולת שלי לתייק ולעבוד עם מחשבים.
הטורקי עובד בחדר קטן בקומה העליונה של המחסן. יש שם גם מחסן קטן ושירותים. לא יודע מי משלם את שכר הדירה למשרד שלו ומה בדיוק הסידור שלו עם המחסן ובית המלאכה, אבל הטורקי מנהל את החשבונות של כולם.
הטורקי הוא איש קטן קומה וצנום, בערך בן חמישים, אולי קצת יותר. הוא עובד בחברה כבר המון שנים והחבר'ה אומרים שהוא בעצם שותף סמוי של בעלי בית המלאכה. לא יודע, אולי זה נכון ואולי לא. הוא גרוש מזה שנים רבות ומאז גירושיו הוא חי עם אימו הקשישה אי שם בקריות. החבר'ה מרכלים שאשתו ברחה ממנו שנתיים אחרי החתונה ומאז הוא בודד ולא רוצה להביט יותר בנשים. לא יודע אם זה נכון או סתם סיפורים, זה קרה הרבה לפני זמני.
הטורקי בא למשרד בערך בתשע, נשאר עד הצהרים, לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות. עובר על החשבוניות שלנו, עושה משכורות, מחשב מאזנים, כותב קבלות. אדם שקט, ידידותי, יעיל.
יש לו בחדר שני מחשבים, מכונת חישוב מיושנת והמון ארונות תיקים מברזל. כל פעם שאין לחץ בעבודה אני, בתוקף היותי האדם היחיד מבין עובדי מחלקת האריזה שלא פוחד ממחשבים, נשלח לעזור לו.
היום הבוס אמר שאין מספיק עבודה לכולם ושאני יכול ללכת הביתה אחרי שאגמור את הכנת הגרפים לפי הנתונים שהוא סיפק לי על מתח הרווחים וההזמנות שלנו בשנת 2004. הוא ראה באיזה מקום גרפים צבעוניים של אקסל, התלהב מאוד והחליט שזה מה שהוא צריך כדי לדעת בדיוק כמה כסף אנחנו לא מרוויחים.
לעשות גרפים באקסל יכול כל ילד בתיכון, זו ממש לא בעיה, וכמובן שנוח יותר לשבת מול המחשב מאשר לסחוב קופסאות כבדות במחסן למטה, אבל בכל זאת עיוויתי את פני בחוסר רצון ודחיתי את הטיפוס במעלה המדרגות לחדרו של הטורקי ככל שיכולתי בתקווה שהיום הוא ישתעמם וילך הביתה מוקדם.
האמת, אין לי שום דבר רע להגיד עליו, הוא אדם לבבי מאוד, שקט, צנוע, יעיל כפי הנראה, כי הכל דופק כהלכה בתחום שהוא אחראי עליו, ובכל זאת… אני לא אוהב להיות איתו, קודם כל כי הוא מעשן כבד והחדר שלו מסריח מעשן סיגריות וגם בגדיו ועורו ספוגים בריח של סיגריות.
זה לא שאני כזה מפונק, אני יכול לסבול ריחות של עישון למרות שאני לא מעשן, אבל למה הוא חייב לעמוד כל כך קרוב אלי ולהידבק אלי כל פעם שהוא רואה אותי?
זה מטריד אותי, אבל אני לא יודע מה לעשות, אני לא יכול לנער את ידו מכתפי כל פעם שהוא מניח אותה עלי בחיבוק ידידותי, ולא יעלה על הדעת שאצעק הטרדה מינית כל פעם שהוא פורע את שערי או טופח על ישבני. אני מניח שבדרכו שלו הוא באמת מחבב אותי, וגם אני די מחבב אותו, רק שיפסיק לעמוד כל כך קרוב אלי ושלא יתגנב מאחורי כל פעם שאני הולך לשירותים.
לפעמים אני חושב שאני סתם מדמיין, אולי הוא באמת רק איש בודד וחביב שמנסה להיות נחמד אלי? כשאני בא למשרד שלו הוא תמיד מכין לי קפה או תה, מתעקש לכבד אותי בעוגיות, ואיכשהו מצליח תמיד לגעת בי כשאני לידו. אני אף פעם לא אומר לו כלום, כי מה אני יכול להגיד? צא לי מהמרחב הפרטי? בלי ידיים? מה אני, נקבה? הרי כולם אצלנו מתחככים זה בזה כמו שקורה אצל אנשים שעובדים יחד, אז מה הבעיה שלי?
לא יודע, אבל כל פעם שאני עולה לחדר שלו לעזור לו עם החשבוניות אני מקווה שאולי היום, רק היום, הוא יצא מוקדם מהעבודה או שלפחות היום יהיה לו מצב רוח רע והוא יסתפק בסתם להגיד שלום ולא ירגיש שהוא חייב ללחוץ את ידי בשתי ידיים צהובות מניקוטין, לעמוד קרוב מידי אלי ולהגיד לי בפעם המאה שיש לי עיניים יפות.
אחרי ארוחת עשר גמרנו הכל, ובאחת עשרה עליתי למשרד של הטורקי עם הניירת שקיבלתי, וכמובן שהוא קיבל אותי כרגיל בחיוך ובסבר פנים יפות והתעקש להכין לי קפה למרות שלא רציתי, וישב צמוד אלי, ברך נוגעת בברך, כדי לראות איך עושים גרפים באקסל, אבל במקום להקשיב להסברים שלי הוא שאל על הלימודים, על החברים שלי, ואם כבר מצאתי לי חברה נחמדה כמוני? והפריע לי כל הזמן להקשיב לתכנית 'המילה האחרונה'.
לא נורא בין כה הייתי מצוברח ולא היה לי חשק לצחוק מהחוכמות הציניות של עירית לינור ואורבך.
כשגמרתי שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה בעוד משהו, ובמקום לענות הוא הביט בי בעיניים עצובות נורא, (היום הכל נראה לי עצוב) ושאל מה קרה לי שאני עצוב ושקט כל כך היום.
הדחף הראשוני שלי היה להגיד שאני בסדר וסתם נדמה לו, אבל במקום זה קמתי והלכתי למחסן של המשרד שלו, חדר קטן ומחניק, מואר קלושות באורו של פלורסנט בודד אחד. מקום אידיאלי לאנשים שרוצים קצת פרטיות,
הוא הלך אחרי בשתיקה ויכולתי להרגיש את העיניים שלו חורכות לי את הגב. נכנסנו למחסן – חדרון חסר חלונות עמוס מדפים עקומים ותיקיות מאובקות – ואז הסתובבתי והבטתי בפניו, "אני עצוב כי רק אתמול נפרדתי מהחבר שלי ורע לי בנשמה." הסברתי בשקט, "הוא החליט שהוא מעדיף נשים, בגלל זה נפרדנו." הוספתי.
הטורקי נראה המום מהווידוי הפתאומי שלי, בלע קצת רוק וניסה להגיד משהו, אבל התחרט, ורק נעל את הדלת במפתח.
"בוא לפה." אחז במרפקי ומשך אותי אל מאחורי כוננית מתכת מחלידה שהייתה עמוסה תיקי קרטון עתיקים. "שב." הדף אותי אל כיסא ברזל מרופד פלסטיק חום מכוער וקרוע. התיישבתי והוא כרע על ברכיו לפני, פתח בזריזות את רוכסן הג'ינס שלי, שלף את הזין שלי מתוך התחתונים והתחיל במלאכה. נכון, יש לו קרחת והוא מסריח כמו מאפרה משומשת, אבל מורגש שהוא צבר המון ניסיון בנושא ולמצוץ הוא יודע ממש טוב וגם אוהב את הקטע.
לא יודע מה אתכם, אבל בשבילי מציצה, טובה ככל שתהיה, היא רק משחק מקדים. אני כמו הנשיא קלינטון, אם אין חדירה זה לא נחשב אצלי לסקס.
כשאמרתי את זה לטורקי הוא גיחך חרש ושלף מתוך לוקר מתכת אפור ומחליד קונדום ובקבוק של חומר סיכה משובח. את הקונדום הוא התעקש לשים עלי במו ידיו ומיד חשתי שהבן אדם יודע בדיוק מה הוא עושה והוא מנוסה מאוד.
עשינו את זה בעמידה כי לא היו תנאים לדבר אחר, ובתור קוויקי זריז זה היה מעולה. לא יודע למה כולם רצים תמיד אחרי כוסונים צעירים ושחצנים? אנשים לא מבינים שסקס זה דבר שמחייב ניסיון ומומחיות ואת זה אפשר למצוא רק אצל גברים מבוגרים יותר.
אחרי שגמרנו – התחשבתי והתאפקתי עד שגם הוא גמר – הוא הסתובב ופתח לי את החולצה, ליטף אותי ואמר לי שאני אחד הבחורים הכי יפים שהוא ראה בחיים שלו, וצחק כששאלתי אותו מתי לאחרונה הוא ביקר אצל אופטומטריסט.
הוא הודה שאת הקונדומים והקרם הוא שומר שם בגלל שלפעמים מישהו מהעובדים של הפנצ'ריה או מהנגרייה ממול בא אליו לביקור קצר.
"אבל הם ערבים." הזדעזעתי, והטורקי צחק ואמר שאני ילד ושאצלו אין אפליה בזיונים. "בסקס בין גברים אין גזענות." הצהיר ונאלצתי להודות שהוא צודק ושהגבתי כמו אידיוט. למה חשבתי עד היום שאני מכיר את כל העובדים בסביבה ויודע הכל על כולם?
חזרתי הביתה בשעה שתיים בצהרים, בדיוק כששודרה התכנית "רגעי קסם." מזג האוויר היה חמים ובהיר, המכונית שלי הייתה חמה ונעימה, השמש זרחה, הציפורים צייצו, השמים היו כחולים, העצים ירוקים והמוזיקה נהדרת. (אני חולה על שירים של שנות השישים ואם למישהו יש בעיה עם הטעם המוזיקלי שלי זו הבעיה שלו).
נסעתי הביתה, מקשיב לשירים הסנטימנטליים ברדיו, נהנה מהתנועה הדלילה ובמשך כמה רגעים הייתי מאושר מאוד, ואז הגעתי הביתה ונזכרתי שהוא עזב ושכנראה לא אראה אותו יותר ושוב נעשיתי עצוב ועצבני וממורמר וכשג'קי הודיע לי שאני יכול לקחת היום יום חופשי מהקרטונים התקשרתי לבוריס והזמנתי את עצמי לדירה שלו הערב.
"יופי, בוא. תכננתי ערב של סרטים ויין עם ז'וז'ו, קוקו נסע לבקר אצל הדודים שלו באשדוד והוא קצת מדוכא, צריך לעודד אותו." הזמין אותי בוריס בעליזות חרמנית שהייתה מוכרת לי היטב. "אני מקווה שאתה לא מתנגד?"
אמרתי שמה פתאום, אני אשמח מאוד, וקבענו להיפגש בשמונה בערב.
***
בדירה הקטנה והמסודרת להפתיע של בוריס חיכו לי בוריס וז'וז'ו עם ערמת קלטות וכיבוד של סיגריות מגולגלות, יין וחטיפים.
התחלנו את הבילוי על הספה, יושבים כמו אנשים מהוגנים וצופים בסרט שהתחיל כסרט רגיל עם גיבורים ועלילה סבירה אך עד מהרה הדרדר לסרט פורנו הומואי נועז, גדוש גברים יפים ומלאי און שהתרוצצו בנוף מרהיב של הרים ושדות פוטוגניים וזיינו אחד את השני במרץ.
הסרט הפרוע בתוספת היין והחשיש עשו את שלהם ודי מהר מצאנו את עצמנו רובצים על השטיח, קודם ערומים למחצה ואחר כך לגמרי, מניחים לגיבורי הסרט לדאוג לעצמם בעוד אנחנו עסוקים בשלנו.
כל אחד מאתנו הושפע אחרת מהתערובת של הסם והיין – ז'וז'ו צחקק ללא הרף ואחרי שגמר פעם אחת פשוט נרדם מתחת לספה. בוריס נעשה מרוכז מאוד ושקט ולא הצליח לגמור למרות כל מאמצי ואילו אני… אני נשארתי אותו חנון, אלכוהול גורם לי להרגיש חולה וחשיש עושה לי בחילה איומה.
עוד לפני עשר ברחתי משם והלכתי הביתה, מהרהר בשטות הנוראית שעשיתי וכדרכי בקודש ברגע שהגעתי לדירה הדלקתי את המחשב. בימים כתיקונם הייתי יושב בשעה כזו לפני המחשב וכותב, או לכל הפחות מנסה, אבל לא הצלחתי והחלטתי שעדיף לי ללכת לישון.
נרדמתי בעשר וחצי בלילה, וכמובן שהתעוררתי בארבע לפנות בוקר, מה שרע בלהתעורר כל כך מוקדם זה שאין לך מה לעשות חוץ מלשכב ולבהות בחשכה בעיניים פקוחות, לעבור על כל השגיאות והשטויות שעשית ולשקוע במרה שחורה. במקום העיסוק המייגע הזה העדפתי לקום, להתעטף בחלוק ולבדוק מה שלום הבלוג שלי.
גיליתי לתדהמתי שהגעתי למומלצים ויש לי למעלה מחמש מאות כניסות. במקום לשמוח חשתי נבוך כאילו תפסו אותי באמצע הרחוב בלי מכנסיים. איזה מזל שעד הבוקר הם שינו את הכותרת של השער הראשי. פרסום, ואפילו פרסום וירטואלי, לא מטיב איתי.

מסתבך והולך
למחרת הבוס לקח את כל העובדים לאכול במסעדת נאפיס לכבוד ראש השנה האזרחית. כן, אני יודע שכבר עברו שבועיים כמעט מהסילבסטר, אבל ככה יצא.
לצערי לא שמעתי כלום מרוני ואפילו הודעה במשיבון הוא לא השאיר לי, כנראה שהוא מתכוון באמת לנתק איתי לגמרי את הקשר למרות שאמר שנשאר ידידים, ואולי הוא צודק ועדיף ככה? איזה זכות יש לי בכלל להפריע לו לנסות לחיות כמו שהוא רוצה? זכותו לעשות מה שהוא חושב לנכון ורק בגלל שאני חולה מרוב געגועים לתחת המתוק שלו אין לי רשות להפריע לו. עברתי כבר את הכאב לב הזה פעם אחת ואני אעבור את זה שוב, היום כבר לא מתים מלב שבור.
אחרי הלימודים הגעתי בצהרים לנאפיס וגיליתי את כל החבר'ה מהעבודה יושבים סביב שולחן ארוך ושלושה מלצרים חמודים משרתים אותם. עד שהגענו לקינוח כבר פיתחתי יחסי ידידות מופלאים עם המלצר המתוק עם הקוקו הקטן והמבריק שהקפיד לחייך אלי ולהתחכך בי כל פעם שעבר לידי. בסוף הארוחה, בעוד כולם מתרווחים על כוס קפה וסיגריה חמקתי לשירותים וקבעתי עם המלצר החמוד ששמו אוהד להיפגש בסוף המשמרת שלו במלונית הבית הירוק.
מדובר במלונית קטנה ששוכנת בקומה העליונה של בניין מסחרי נטול חן באזור התעשייה בקריות. בקומה התחתונה יש חנויות ועסקים רגילים, אבל למעלה… בסדר, אני לא אומר שכל מי שבא לפה בא לזיין, אולי יש אנשים שלא אכפת להם לגור במלון שעומד בין מגרש חניה לבתי מלאכה, והנוף שנשקף ממנו הוא של מפרץ חיפה עם הלבניות והארובות של בתי החרושת שמטנפים את הים, אולי יש כאלו שאוהבים ריח של פיח ורעש של משאיות ענקיות ורעשניות? אני לא אומר שלא, אבל עובדה היא שרוב המתארחים במלונית הבית הירוק שוהים בה רק שעה שעתיים ומשאירים את הווילונות סגורים היטב.
אוהד הגיע טיפה באיחור, אבל מיהר לפצות אותי על כך בחיבוק ונשיקה ומיד הדף אותי לישיבה על המיטה, פתח את רוכסן מכנסי, כרע ברך לפני והודיע לי בתוקף שהוא פאסיבי ושהוא יחליט מה הולך לקרות פה, וכדאי שאני אדע מההתחלה שראשית כל הוא לא עושה סקס בלי קונדום, ושנית כל הוא לא אוהב לדבר בפה מלא.
שמתי קונדום ובמשך רוב השעתיים שהיינו שם הפה שלו היה מלא. לא, הוא לא מצץ לי במשך שעתיים, אבל אוהד הסתבר כבחור מאוד אוראלי שאוהב למצוץ, ולנשוך, ולכרסם, וגם לנשק וללקק, ובכלל, להעסיק את הפה שלו בהמון דברים חוץ מדיבורים.
אין לי מושג מה שם משפחתו, בן כמה הוא, מה הוא רוצה לעשות שיהיה גדול, ואם יש לו או אין לו חבר או חברה, אבל אני יודע שהוא אהב מאוד את הזין שלי בתחת שלו, ולא ניסה אפילו פעם אחת להגיד לי שעכשיו תורו לזיין.
אחרי שעתיים נהדרות נטולות שיחות נפש וויכוחים על תורים הוא הניח לי להתקלח ראשון, לקח בתודה את הכסף שנתתי לו על החלק שלי במחיר החדר ואמר שאני יכול ללכת בשקט, הוא כבר יסדר הכל בקבלה. אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהוא תכנן להישאר שם עוד כמה שעות ולארח שם עוד כמה קליינטים שפגש במסעדה, ואולי זה רק הדמיון הפרוע שלי?
לא אכפת לי, היה כיף! נתתי לו את המספר שלי ונפרדנו כידידים.
חזרתי עייף מאוד הביתה ונזרקתי על המיטה אפילו בלי להתפשט. הספקתי לישון בקושי שעתיים כשמישהו צלצל בפעמון הצייצני שלי והעיר אותי.
רוני חזר! הייתה המחשבה הראשונה שצצה במוחי, ומיד זינקתי על רגלי, מתעלם מהרצון להשתין, ודהרתי לדלת. זה לא היה רוני אלא שוב עודד, והפעם עם צ'ימידאן אחוז בימינו ותיק צד כבד למראה תלוי על כתפו. הוא היה באזרחי ונראה טוב. המדים גרמו לו תמיד להראות דחלילי משהו. הג'ינס עשה פלאים לגופו הצנום והבליט את ישבנו הנחמד.
נשענתי על המשקוף ושאלתי אותו בקרירות מה הוא רוצה ממני.
"אל תהיה קיפוד כזה נמרוד!" מחה עודד וניסה להידחף פנימה.
"מה פתאום קיפוד?" התרגזתי עליו ונגעתי בשערי שאבוי בזמן השינה התפרע והזדקר עד ששוב נראיתי קיפודי. יש לי שערות צפופות וחלקות שצומחות בפראות לכל הכיוונים, אם אני לא מקפיד לקצץ אותן הן מזדקרות על ראשי בצורה מגוחכת ומשוות לי מראה של קיפוד. מסרק ומברשת לא יכולות להכניע את העקשניות הללו, וכשהייתי ילד סבתא נהגה להגיד שיש לי שער של צייגנער כלומר צועני, סבתא כבר נפטרה מזמן, ורק השערות המטופשות שלי נותרו במריין.
עודד השאיר את חפציו במסדרון והשתחל פנימה למרות קבלת הפנים הקרירה שלי. הוא שתל את עצמו באמצע הספה שלי ופשט את רגליו הארוכות לפנים, מביט בי במבט מתחנן. "נמרוד, אני יודע שפישלתי המון פעמים ועשיתי לך נזקים ו…"
"עזוב, מה שהיה היה. מה קורה אתך עכשיו?"
הוא משך בכתפיו וניסה להראות אדיש, אבל ראיתי שהוא מוטרד ואומלל. "נו, מה קורה אתך ילד?" שאלתי והתיישבתי לידו. לא הופתעתי כשהוא נחפז להניח את ראשו על כתפי ולשפוך עלי את כל הבעיות שיש לו עם הוריו המעצבנים שכל הזמן רבים אתו ולא נותנים לו פרטיות, וכן הלאה וכן הלאה.
"יצאתי מהארון אולי שש פעמים. כל פעם הם מסרבים להבין ודוחפים אותי חזרה וכל פעם אני צריך להסביר מחדש למה אין מצב שאני אביא חברה ובטח שלא אעמוד מתחת לחופה." סיפר לי על הצרות שלו.
"בשביל מה הפקלאות?" קטעתי את הקיטורים שלו בקוצר רוח.
הוא השפיל את עיניו ומולל את אצבעותיו בעצבנות. "אה… אה… אני כזה… אפשר להגיד שאני כאילו… שברחתי מהבית." גמגם והסמיק קצת.
"ברחת לאן? אתה לא בחמשוש במקרה?"
"כן, אני… זאת אומרת…" הוא גנח ומלמל והתפתל, ובסופו של דבר פשט בתנועה זריזה את חולצתו וחשף לנגד עיני הנדהמות את הסיבה למריבה שלו עם הוריו, מריבה שבעטיה הוא לקח את חפציו והסתלק מהבית. הילדון הטיפשון הזה הלך ועשה על חזהו כתובת קעקע ענקית של דרקון יורק אש שראשו נח מעל לפטמתו הימנית, וזנבו מגיע עד מעבר לכתפו השמאלית, ואם לא די בכך הוסיף גם עגיל קטן על הפטמה הימנית.
נותרתי המום וחסר מילים מתדהמה. "יפה, נכון?" אמר עודד בגאווה וניפח את חזהו החלק שנראה הרבה יותר שרירי וחטוב מכפי שזכרתי מהפעמים הקודמות.
"עשית על עצמך אחלה עבודה בחדר כושר." התפעלתי, "לא כאב לך הקעקוע הזה? זה בטח נורא יקר, לא?" נגעתי בזהירות בקצה רגלו של הדרקון כדי להיות בטוח שזה לא יורד. זה היה קעקוע אמיתי לגמרי. עודד עשה אותו בכמה שלבים והסתיר אותו מהוריו עד שאימו נכנסה בלי לדפוק למקלחת בדיוק כשהוא עמד והתגלח בתחתוניו. המסכנה נכנסה להיסטריה, צעקה וכעסה וחיממה גם את אביו ומשם הדרך החוצה הייתה קצרה
"אימא אומרת שעכשיו אני צריך להוסיף רק גורמט מזהב ואני אראה ערס מושלם." אמר בעצב, "וגם היא כמוך ישר שאלה על המחיר."
"נו, טוב, ככה זה פולנים." אמרתי בסלחנות, מבין לנפשה של אימא של עודד שבטח אכלה די קש מהשיגעונות של התכשיט שלה.
"נמרוד, בבקשה, בבקשה, תן לי לגור אצלך עד שאני אסדר לי תנאים של חייל בודד אצל הקצינת ת"ש." התחנן עודד בדמעות.
עשיתי פרצוף חמוץ והוא החליק מהספה, כרע על ברכיו לפני ושם את ידיו על ירכי, די קרוב לרוכסן המכנסיים שלי, תולה בי מבט מתחנן." למדתי את הלקח שלי." אמר עודד בלהט, "יותר אני לא נוגע בסמים וגם לעשן כבר הפסקתי, אני אנקה אחרי, ואני אשטוף כלים, ואני אעשה קניות, ואם תרצה אני אישן על הספה ואני…" תוך כדי דיבור ידו החליקה קרוב יותר ויותר עד שנגעה ברוכסן שלי וכאילו מבלי משים החלו אצבעותיו להשתעשע בו ולפתוח אותו בזהירות בעוד מבטו נותר תלוי בפני כאילו לא חש בתעלוליה של ידו הימנית שהפכה להיות עצמאית בשטח.
סגרתי את כפי על פרק ידו ולחצתי עליו בחזקה. "מה בדיוק אתה עושה עודד?"
"אני, אה… אני… אני כל כך רוצה להרגיש אותך שוב." לחש ופתח בבת אחת את הרוכסן שלי, ושוב, בפעם השלישית תוך יומיים, היה הזין שלי בתוך פה חם ולהוט להשביע את רצוני. עודד ידע בדיוק איך לפנק אותי והצייתנות הכנועה שהפגין הדליקו אותי.
שלחתי אותו להביא קונדומים ונהניתי לראות איך הוא טס לחדר השינה וחוזר אתם בזריזות. זיינתי אותו בעמידה בלי שטרחתי לפשוט מעליו את בגדיו, רק משכתי למטה את תחתוניו ומכנסיו וחדרתי לתוכו בתנועה מהירה אחת, הוא גנח קצת, אבל ביקש שאמשיך. "יותר חזק." לחש כל פעם שניסיתי להאט קצת מחשש שאני מגזים בקשיחות שלי.
יש בעודד משהו מזוכיסטי שנהנה מכאב והשפלה, וכתלמיד מסור של הפרופסור שלי ידעתי בדיוק איך להשביע את רצונו, אבל אני לא ממש אוהב את הקטע. נכון, זה מגרה מידי פעם, אבל לא הייתי מסוגל ליהנות מסוג כזה של יחסים לאורך זמן.
אפשר לשחק קצת בשליטה לפעמים, בתנאי שיודעים שזה רק משחק, אבל עודד היה רציני מידי וזה קצת הפחיד אותי. בשבילי סקס זו פעילות שיש בה אהבה ורוך ופינוקים הדדיים. קשה לי ליהנות כשעלי להיות כל הזמן בשליטה, לשמור על הפרטנר שלא יפגע ולהיות אחראי עליו.
בעודי מזיין את עודד בכוח, אוחז בחזקה במותניו ומשאיר טביעת אצבעות על עורו הלבן, לכאורה שקוע כולי בזיון, ראשי הצטלל פתאום, ולפתע הבנתי למה אריאל עזב אותי – זה לא היה בגלל בוריס אלא כי לא יכולתי לתת לו מה שהוא רצה באמת. נתתי לו אהבה והערצה, אבל הוא רצה שאהיה רע אליו, שאשלוט בו בכוח. ברגע שהוא פגש את בוריס הנשלט והשולט חברו זה לזה והיו מאושרים יחד, לי לא היה מה לחפש שם וטוב שכך.
רוני היה הורג אותי אם הייתי מתייחס אליו ככה חשבתי לעצמי בשקט, הוא לא היה מתחשב בזה שאני גדול וחזק יותר ממנו, והיה מעדיף למות תוך כדי מאבק ולא לקבל יחס משפיל כזה מאף אחד, אבל עודד נהנה ואהב כל רגע. זו הסיבה שלמרות שחיבבתי את עודד גם בזתי לו קצת, והפסקתי לאהוב את אריאל.
כיבדתי את רוני והערכתי את העקשנות שלו למרות שהיא הטריפה את דעתי לפעמים. רוני שלי, התגעגעתי אליו עד כאב אפילו בזמן שהזין שלי היה תקוע בחור של אחר.
אחרי שגמרנו הלכנו להתקלח ובלי שביקשתי עודד סיבן אותי וניגב אותי, ואחר כך ניקה וסידר את המקלחת, ואחר כך הלך לרחוץ כלים ולשטוף את המטבח.
יש לי הרגשה שהוא ישטוף ינקה ויסדר כל דבר שאגיד לו ועוד יגיד תודה ואם אשכיב אותו על הברכיים וארביץ לו בתחת עם חגורה הוא בטח ייהנה מזה עד השמיים ושוב יעמוד לו.
הם לא יודעים שבעה בגיל הזה אבל הבעיה שאני כבר עייף מזיונים סתמיים ומגעגועים לדביל הזה שעזב אותי בשביל איזו ספירית אחת.
אחרי שעודד גמר לצחצח את המטבח הוא חזר עם תה ועוגיות בשבילי, התיישב מולי על הרצפה והתחיל לעשות לי מסג' בכפות הרגליים, החזקתי מעמד בקושי עשר דקות לפני שסחבתי אותו לחדר השינה וביצעתי בו את זממי. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל הוא נרדם לבסוף ערום, שוכב על בטנו, חושף ישבן אדום וחבול.
לפני שאתם צועקים עלי שאני מפלצת ורצים להלשין למועצה לשלום הילד אני רוצה לציין שעודד בן עשרים, שזה היה רעיון שלו ושהוא ממש הכריח אותי לעשות לו את זה. אני בטוח שהוא נהנה הרבה יותר ממני ודי לחכימא ברמיזה.
יותר אני לא מתכוון להוסיף אף מילה בנדון.
הוא מתכוון להישאר אצלי עד יום ראשון, ואני לא אתפלא אם אתעורר במחלקת טיפול נמרץ עם התקף לב בגלל הרעיונות של העודד הזה. הנוער בימינו, אני אומר לכם…

19. נחיה ונראה

"מה היו הצעקות אתמול?" שאל ג'קי כשבא להגיד לי שהיום, בגלל הגשם, נוותר על איסוף הקרטונים ואני יכול להישאר בבית. "מי זה כל החבר'ה האלו שבאו והלכו?" הסתכלתי עליו ישר בעיניים והחלטתי להתחיל לספר את האמת סוף סוף. "אלו היו המשפחה של החבר שלי שבאו לקחת אותו הביתה כי הוא היה חולה והם…" נזכרתי איך הוא הסתכל עלי לפני שיצא ולא יכולתי להמשיך, אבל ג'קי הוא אולי טיפוס מוזר, אבל לא אידיוט הוא כבר הבין הכל.
"שמעתי שהיום יש טיפול נגד הומואיות." אמר בלי לטרוח לשאול קודם אם אני הומו.
"אין שום טיפול, מה שאמרו ברדיו זה סתם שטויות." אמרתי והוא צחק.
"חשבתי ככה." אמר בעליזות, "לך לישון, אתה נראה חולה. לילה טוב." טפח על שכמי בידידות והלך.
במקום ללכת לישון הלכתי לשפוך הכל בבלוג, זה שיפר קצת את ההרגשה שלי וסידר לי את הדברים בראש, אבל עדיין יש לי דעה די שלילית על עצמי. אחרי שפישלתי ככה רוני כבר בטח לא יתקשר ולא יבוא אלי יותר. החיים שלי בזבל וכנראה שלא מגיע לי משהו טוב יותר.
אני מנסה ללכת הלאה, להגיד לעצמי שרוני הוא רק עוד בחור אחד שבטח לא אראה שוב, אבל אני לא מצליח.
בסוף הלכתי וסיפרתי הכל למקס – הבחור הזה שאני לומד אתו ושהוא גם הומו וגם מבוגר ממני בכמה שנים טובות – ישבנו באיזה בית קפה וסיפרתי לו הכל, איך הרגשתי ומה הם אמרו ואיך הכל נעשה מסובך ומכוער כל כך, ואיזה אפס אני מרגיש בגלל שרציתי שרוני ילך כי פחדתי מהסקנדל וכי נמאס לי לטפל בו. "ואם הוא היה בריא או פחות מפונק כן היית רב עם האבא שלו ולא נותן לו ללכת?" שאל מקס.

"לא יודע, אולי. מה שבאמת אוכל אותי זה שאמרתי לו ללכת ולא נלחמתי עליו." ניסיתי להסביר. מקס נאנח ואמר שרוני בן אדם מבוגר למרות שהוא לא מתנהג ככה ושהוא צריך להילחם את המלחמות שלו בהוריו בעצמו ולא להתנהג כמו איזה ילד שמעבירים ממשפחה למשפחה. "אתה מבוגר ממנו רק בחמש שנים, אתה לא אבא שלו ולא צריך להילחם למענו." אמר מקס, "אם הוא לא גבר מספיק לעמוד על שלו מול הוריו זו בעיה שלו, לא שלך."
מקס הצליח לשנות במשפט אחד את כל נקודת ההשקפה שלי על המקרה ופתאום הרגשתי קצת פחות רע. "במקומך הייתי עושה אותו דבר." גילה לי מקס ושאל איך רוני מתנהג כשהוא בריא, אם הוא עוזר לי או מהווה נטל שצריך לטפל בו ולפנק אותו? הייתי חייב להודות שהוא די מפונק, למרות שהוא מבשל נהדר הוא לא יודע לנקות אחריו, ודי רגיל שעושים בשבילו הכל.
"זו לא אשמתו, ההורים שלו פינקו אותו נורא כי הוא בן זקונים, ועד שהוא הגיע לצבא הוא לא ידע לשטוף כוס או לקפל גרביים." הסברתי.
"טוב, אולי בגלל זה הוא מתעקש על נשים, בשביל פינוקים כאלו צריך בת זוג." הסיק מקס בהגיון, "אבל זה דבר שהוא צריך לפתור לבד, להתבגר זו עבודה קשה שכל אחד צריך לעשות בכוחות עצמו. זה כמו להיגמל מחיתולים, אי אפשר לעשות את זה בשבילך." אני מודה, השיחה אתו גרמה לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. מיד כשהגעתי הביתה התקשרה אלי חלי, אחותו הגדולה של רוני – הוא מאוד קשור אליה ומתגעגע אליה כי מאז שהתחתנה היא גרה בירושלים. היא מסרה לי ד"ש בשמו ואמרה שהוא ביקש ממנה להסביר לי שהוא במצב עדין ולכן הוא לא יוצר איתי קשר. מסתבר שהוריו "איבדו" את הנייד שלו, ו"שכחו" לשלם את חשבון האינטרנט, ככה שהוא מנותק מהעולם ולא יכול לדבר איתי.
"אבל מחר כבר יום שישי. הוא צריך לחזור לבסיס כי הגימלים שלו נגמרו, הם לא יכולים לכלוא אותו בבית." הזדעזעתי. היא נאנחה והסבירה שהוא קיבל אישור להישאר בסוף השבוע בבית, ובינתיים הם מנסים להביא אותו לפסיכולוג שייתן לו אישור שהוא סובל מהתמוטטות עצבים, או דיכאון, או משהו כזה. הם מנסים לגרום לו לעזוב את הצבא, בגלל שלדעת אימא שלו הוא נתקל שם בחבורה של סוטים שמשפיעים עליו לרעה.
"הוא לא סיפר לך כל מה שקורה אצלנו בבית." אמרה חלי בקול מסויג שרימז לי שגם היא מעדיפה לא לכבס בפני את הכביסה המשפחתית המלוכלכת שלהם. "אבל הוא סיפר לי המון עליך והוא מאוד מעריך אותך, הבעיה היא שאימא שלי מאוד קשורה אליו, וגם הוא קשור אליה בצורה קצת מופרזת לבחור בגילו, וגם הסיגלית הזו בוחשת באמצע, והמצב הבריאותי של אימא והכל… הוא רק מבקש שתהיה סבלני ותחכה לו בשקט עד שהכל יירגע."
נו, אז מה עוד חדש? שוב אני אמור להמתין לו בשקט ולהתייבש עד שהוא יחליט מה קורה אתנו? אין חדש תחת השמש. הודיתי לה מאוד על הטרחה, הבטחתי לה שאני לא הולך לשום מקום ומסרתי לו שיהיה בריא ושלא ילחץ, וסגרתי.
יום אחרי השיחה עם אחותו של רוני, בערך באחת עשרה וחצי בלילה הוא התקשר לנייד שלי ובקול רווי דמעות ביקש שאבוא בבקשה מהר לאסוף אותו מהצומת. "אתה בצ'ק פוסט?" התקשיתי להאמין למשמע אזני, "אתה לא חולה? איך ההורים שלך…"
"נדבר על זה אחר כך. בוא מהר בבקשה." ענה רוני בקול אומלל, "אני קפוא ואני… בוא כבר."
"אבל אני לא בבית עכשיו רוני, אני עובד ואין לי את הרכב שלי איתי." אמרתי, אבל הקול האומלל שלו הלחיץ אותי נורא וראו את זה עלי.
כולם שמו לב שקרה משהו, גם השותפים שלי לעבודה, וגם הצוות של סוויסה, ואחרי שבקשתי ממנו להיות סבלני וניתקתי גיליתי חבורה שלמה של גברים מביטים בי בתימהון.
"יש בעיות ברי?" שאל סוויסה – בצבא כולם כינו אותי ברי, קיצור של שם המשפחה שלי.
"כן, אם אתה יכול להקפיץ אותי לרגע לצ'ק פוסט זה יהיה ממש יפה מצדך, אני צריך לאסוף שם מישהו שקצת בבלגנים עם המשפחה שלו." הסברתי.
"אין בעיות." אמר סוויסה,"תוך עשר דקות אנחנו בחזרה."
"סליחה חבר'ה." התנצלתי בפני הקולגים שלי – האתיופי העצוב והמרוקאי העצבני –"אני כבר חוזר." הם הסתפקו בהנהונים קצרים ואני וסוויסה קפצנו על הטנדר פז'ו שלו ודהרנו לצומת שנמצאת חמש דקות נסיעה ממתחם גרינברג – המקום בו הייתי כשרוני התקשר. המתחם עצמו נמצא בתוך אזור תעשיה שמשתרע מתל חנן עד לצומת הצ'ק פוסט. בדיוק שם עובר הגבול בין הקבוצה שלי לזו של סוויסה. אנחנו נפגשים שם כל כמה ימים, מחליפים רכילויות וכאפות וממשיכים הלאה, הם לכיוון חיפה ואנחנו לקריות.
"זה החבר שלך שאנחנו אוספים?" שאל סוויסה בעוד אנחנו מקפצים על אחד הכבישים הדפוקים שחוצים את אזור התעשייה.
"כן." אמרתי, מילה אחת קטנה שעלה לי בבריאות להגיד אותה.
הוא הנהן עם הראש, "תמיד חשדתי בזה." אמר בנחת," שמתי לב לזה עוד במקלחות בטירונות, מרגישים לפי איך שאתה מסתכל ולאן שאתה מסתכל." הסמקתי וסוויסה טפח על ברכי ואמר שלא אלחץ, ושהוא לא יספר כלום לאף אחד, ואז הגענו לתחנה מול קניון לב המפרץ ומצאנו את רוני מוקף בחבורה צוהלת של רוסים שיכורים שהלוו לו את הנייד של אחד מהם כדי להתקשר אלי, אבל אחר כך התעלקו עליו קשות והביכו אותו בהערות ושאלות שהוא לא הבין.
אחת הבנות שם שהייתה ממש שיכורה ולבשה בגדים קצרים וחשופים מידי כמעט ישבה לו על הברכיים. רוני זינק לפז'ו במהירות, זרק ספאסיבה חפוז לעבר החבורה הצוהלת, והתחנן שניסע כבר ומהר.
חזרנו לגרינברג, העברנו את שני התיקים המלאים עד להתפקע שלו למשאית שלנו, נפרדנו מסוויסה ומהצוות שלו וגמרנו, בעזרתו של רוני, לאסוף את שאר הקרטונים, ומשם נסענו הביתה. אף אחד לא שאל כלום ולא התפלא שהילד הזה (באזרחי הוא נראה כמו תלמיד תיכון) הצטרף אלינו, ואני אסיר תודה על כך. בבית קודם התנפלנו זה על זה, מאושרים להיות יחד אחרי הפרידה הכפויה, אבל אחרי שגמרנו ונרגענו רוני התפרק לגמרי ובכה כמו ילדונת כשסיפר לי איך הוריו ירדו לחייו ואיימו עליו שיפנו לקב"ן ויספרו לו שהוא ירד מהפסים.
הם רוצים שהוא יעזוב את הצבא וילך ללמוד והם מוכנים לממן אותו רק שלא יעזוב את הבית. אמו הסתובבה כל הזמן עם משאף ונטולין אמרה שאין לה אוויר ובכתה בלי הרף ואביו התפלל, ואמר תהילים. הם לא הרשו לו לנעול את החדר שלו והוא נדרש לתת דין וחשבון על כל שיחת טלפון שניסה לנהל. הוציאו לו מהחדר את המחשב, לקחו לו את הנייד ובקושי נתנו לו לראות טלוויזיה. למזלו הוריו היו חייבים ללכת הערב לאירוע משפחתי והוא ניצל את ההזדמנות וברח. "הם נעלו אותי בבית, אבל הם לא יודעים שאחותי הגדולה השאירה מפתח של הבית חבוי בעציץ שבמרפסת, וככה הצלחתי להסתלק." אמר, גאה בעצמו לרגע ושנייה אחר כך שוב בכה מרוב חרדה לבריאותה של אמו.
לפני שהסתלק הוא השאיר להם מכתב והסביר שהוא פשוט לא יכול להישאר יותר הילד הקטן שלהם, שיש לו חיים משלו ושיפסיקו להציק לו, ובבקשה שלא יבואו שוב לדירה של החבר שלו. "הייתי חצוף מידי במכתב הזה והם בטח נורא נפגעו." התחיל שוב לבכות, "ומה אם אימא תקבל התקפה ושוב יאשפזו אותה? ולאבא יש לחץ דם גבוה ו…" התעייפתי מזה והלכתי להתקלח. כשחזרתי מצאתי אותו מול המחשב, קורא בלהיטות את הבלוג שלי.
"רוני!" צעקתי, "הרי הבטחת ש…" הוא נפל על צווארי השתיק אותי בנשיקה והשתפך איזה מתוק אני שהרגשתי כל כך רע בגלל שהוא עזב (ככה הוא בוחר לפרש את מה שכתבתי, ומי אני שאתווכח), ואיזה מזל יש לו שאני החבר שלו, וכמה הוא אוהב אותי.
"חשבתי שאתה שונא אותי שוויתרתי להם ואמרתי לך ללכת." ניסיתי להבין את הראש שלו בעודי יושב על המיטה עם עטיפה של קונדום ביד. "אני לא שונא אותך טיפש, וחוץ מזה צדקת, בנסיבות ההן עדיף היה שאני אלך בלי מהומות. לא קרה כלום, הרגעתי אותם קצת וחזרתי." אמר ולקח ממני את ריבוע האלומיניום הקטן במטרה לשים את הקונדום על הזקפה שלו.
"הפעם תורי." חטפתי ממנו את החבילה הפתוחה למחצה. הוא חטף אותה חזרה ושנינו הבטנו זה בזה בזעם. בסוף הוא ויתר, וגם נהנה, אבל לא הפסיק לקטר. זו הבעיה השנייה שמציקה לנו ביחסים שלנו. יש לנו כל כך הרבה בעיות שזה ממש פלא שאנחנו עוד יחד, אבל גם אם נפתור הכל ואני אחנך אותו ואגדל אותו עד שיהפוך לבן אדם בוגר שמבין שהבגדים המלוכלכים שלו לא ילכו לבד למכונת הכביסה, צריך להביא אותם לשם, ושלא יקרה לו כלום אם הוא ירחץ מידי פעם כוס, או יטאטא את הבית (ספונג'ה זה כנראה מעל לכישוריו), עדיין תישאר הבעיה ששנינו יותר אקטיביים מפסיבים ושנינו מעדיפים להיות אלו שמזיינים ו… בדרך כלל אני זה שמוותר כי אני מבוגר יותר וחכם יותר, זה בכל אופן מה שאני אומר לעצמי.
אחר כך נרדמתי, הרוס מעייפות, אבל הוא שוב העיר אותי. הוא קרא עוד פעם מה שכתבתי, הפעם ביתר תשומת לב, והתחיל להתמרמר על הקיטורים שלי על זה שהוא חולה בלתי נסבל ומפונק וכל השאר. הייתי צריך לגרור אותו ממש בכוח למיטה ולהתחנן שישתוק כבר כי אני מת מעייפות ומחר אני צריך ללכת ללמוד. למרות הכל אין שום דבר נעים יותר בעולם כולו מאשר לחבק אותו ולהירדם כשהוא בזרועותיי.
***
ביום שישי בבוקר הוא קיבל טלפון מהבסיס שאם הוא לא ממש חולה שיבוא בבקשה כי יש להם משהו דחוף. הוא נסע וחזר אחרי הצהרים, עייף אבל מרוצה מעצמו. שוב ניהלנו שיחה על עצמנו ועל המצב וכל זה. היום הוא היה פחות לחוץ והרבה יותר אופטימי. לטענתו הוריו כנראה השלימו עם זה שהוא כבר לא תינוק ואי אפשר לנעול אותו בבית. אחותו באה במיוחד מירושלים כדי להרגיע אותם והוא דיבר אתם מהבסיס ונדמה לו שהכל יהיה בסדר. בבסיס הוא דיבר עם עודד וכיסח אותו כהוגן, והקפיד לא לדבר עם סיגלית בצורה מעליבה ביותר כדי שתבין מה דעתו על כל התסבוכת שנוצרה באשמתה ו…
"אז הם יודעים שאתה הומו או לא?" ניסיתי להבין משהו מכל הברברת שלו.
"לא אמרתי במפורש את הביטוי הזה, אבל הם בטח מבינים שאם אני ישן אצל חבר אז אני בטח גם…" אם קשה לו להגיד את המילה הומו לידי איך הוא יכול לצאת מהארון בפני הוריו שאלתי, ורק אז התברר שכל הוויכוח עם הוריו היה רק על זה שהוא רוצה לחיות מחוץ לבית – דבר מאוד לא מקובל בעדה שלהם, שם צריך להיות נשוי כדי לעזוב את ההורים.
אני עוד איכשהו מבין את זה כשמדובר בבנות, אבל בנים? ומה בקשר למה שאבא שלו אמר – שהם יודעים עלי והכל? אין לי מושג, כנראה שהאבא יודע ולא אומר לאימא או משהו כזה, לא מבין את המשפחה הזו.
הוא ישן עכשיו על המיטה שלי, פחיסטון מנמנם לצידו, שניהם נראים רגועים ומאושרים. הדלת נעולה פעמיים, הטלפון מנותק, הנייד שלי כבוי, השבת הזו הוא כולו שלי. מה יהיה בעתיד? רק אלוהים יודע. אני באמת אוהב אותו, אבל אין לי הרבה אשליות שנזדקן יחד.
***
בבוקר שבת קמנו מוקדם יחסית ובמקום לבלות את השבת כמו שאני אוהב – בהאזנה לשירים משנות השישים בערוץ FM88 תוך כדי כתיבה סיפורים (כן, אני כותב סיפורים ואפילו מפרסם אותם באתר הסיפורים של גו גאי) – החלטתי שניסע לטיול.
נתתי לרוני לנהוג, הוא נהג טוב אם כי יש לו נטייה ללחוץ חזק מידי על הגז וצריך להעיר לו מידי פעם להאט. נסענו לנהריה דרך צומת סומך. הכביש עבר בנוף של גבעות מוריקות ופשוט נהניתי להסתכל מסביב ולשטוף את העיניים. פתאום גיליתי כמה גוונים של ירוק יש בעולם וכמה יפה הם מתמזגים זה בזה – הירוק הרך והבהיר של העשב, הירוק הכהה והעצוב של הברושים, הירוק הכסוף אפור של הזיתים, הירוק הרציני והמבהיק באור השמש של עלי האיקליפטוס והירוק הרענן ומעורר התיאבון של העלים החדשים של עצי אלון התבור – הכל התמזג בצורה נפלאה מתחת לשמים כחולים בהירים עם ענני קצפת לבנים. בנהריה הלכנו על הטיילת הנחמדה שנמתחת לאורך החוף, ראינו את הים ואת המשוגעים שמתרחצים גם בקור הזה, אכלנו משהו במסעדה ובדרך חזרה הביתה עצרנו בסופר של רוסים שנמצא ממש מאחורי תחנת אגד. שם התחילו הצרות. הסופר הוא שלוחה קטנה של מוסקבה ולמרות שהוא היה מפוצץ מאנשים היה שם שקט מאוד. בלי צעקות ובלגאן, בלי מוזיקה מעצבנת והודעות מרגיזות על מבצעים. אפילו הילדים היו שקטים ונחמדים. היו המון מוצרים זרים עם כתובות ברוסית וקיר שלם של מדפי עץ כהים ומכובדים למראה הוקדש לשתייה חריפה בעוד ששאר המוצרים נחו על מדפי פח רגילים. היה גם מדור עצום של ממתקים עם המון עוגות קצפת נעולות בתוך מקרר מיוחד עם ויטרינה, ושפע של בונבוניירות מבריקות מעוטרות בזהב.
כולם דיברו שם רק רוסית והרגשתי כמעט כמו בחו"ל. רוני ראה בירות שהוא לא הכיר והלך לבדוק אותן ואני חיכיתי לו ליד הוויטרינה של העוגות המדהימות והבטתי על אחד העובדים בחנות, בחור צעיר, בהיר שער שכרע על הרצפה וסידר משהו במדפים התחתונים.
הוא משך את תשומת לבי בגלל שהיה יפה, צעיר וחטוב ובעיקר בגלל שרבץ מולי על הרצפה בתנוחה מאוד מגרה. למרבה הצער גם רוני הבחין לאן מופנה מבטי ולא אהב את זה. הוא התאפק עד שיצאנו מהחנות ואז הודיע לי מה דעתו על בני אדם שאוכלים בעיניים גברים צעירים וחטובים.
נכון, הוא צדק קצת, אבל רק קצת.
התבאסתי מזה שבמקום להקשיב לשירים האהובים עלי (בשעה הזו כבר השמיעו שירים משנות השבעים החביבות עלי מאוד) אני צריך לשמוע הטפות מוסר ולכן, במקום להתנצל, הודעתי לו שהוא נודניק ושכל אחד מסתכל, בשביל זה יש לנו עיניים, ולפחות אני מסתכל רק על גברים והוא גם על נשים. רבנו כמו מטומטמים כל הדרך הביתה ורק אחרי שחזרנו וסידרנו הכל במטבח התפייסנו. כל אחד הודה שהוא הגזים קצת – רוני אמר שלא הוגן מצידי להציק לו שלפעמים הוא מתלהב גם מבחורות וזו לא אשמתו שהוא כזה, ואני אמרתי שלא הוגן מצידו להתעצבן כי אני רק מסתכל וזה לא נחשב. בסוף הלכנו למיטה וחתמנו את הפיוס בסקס. רק אחר כך העזתי וסיפרתי לו שאני צריך לצאת כי הבטחתי לאריאל שאני קופץ השבת לבקר אותו. רוני שתק רגע, הסתובב עם הגב אלי ולא הסכים לדבר איתי מטוב ועד רע למרות שהסברתי לו שאריאל גר אצל הוריו עכשיו וזה סתם ביקור נימוסין, ואני חייב להיות בן אדם ולבקר אצלו כי הוא חולה וסובל, וזה בבחינת מצוות ביקור חולים וממש לא יפה מצידי איך שהתנהגתי כלפיו עד היום.
"הוא נישק אותך גם אחרי שנפרדתם, קראתי מה שכתבת בבלוג." הטיח רוני.
"אז מה? אז הוא נישק אותי. אל תעשה דרמה מכל דבר." התפרצתי. אני שונא שהוא קנאי ועוד יותר מרגיז אותי שהוא קורא לי בבלוג. רוני שב והשתתק וכל הדרך לבית של אריאל ניסיתי להבין למה הוא קנאי כזה. ההסבר היחיד שיש לי זה שזו הדרך היחידה שהוא מכיר. ככה ההורים שלו, ובעיקר אימא שלו, מתנהגים כלפיו וככה לימדו אותו, אבל אותי זה משגע.
אני שונא שנכנסים לי לוורידים ולא נותנים לי לנשום. עד היום צחקתי מאנשים שאמרו שהם נפרדו כי החבר לא נתן להם ספייס וחשבתי שהם בעצם רצו לבגוד, אבל כיום אני מתחיל להבין למה הם התכוונו. חבל שרוני לא מבין שגם בזוגיות צריך לתת לכל אחד לנשום בחופשיות. אני אוהב אותו אבל אני גם זקוק לפרטיות ואני רוצה שהוא יאמין לי ויפסיק לעשות סיפור מכל מבט שאני נותן בבחור יפה, ושלא יבלוש אחרי כל הזמן יעשה טרגדיה מזה שאני הולך לפגוש את האקס שלי.
הביקור אצל אריאל עבר ממש בסדר, נורא חששתי להיפגש אתו כי הגישה שלי להתאבדות היא גישה דוסית וקשה לי להתנער מההרגשה שאדם שניסה להתאבד הוא לא בסדר. זה נשמע איום, אני יודע. הבן אדם היה אומלל עד כדי כך שרצה להפסיק לחיות ואני עוד מוסיף על צערו, אבל כשאני חושב איך הוא הצמיד אקדח לחזה שלו ולחץ אני מקבל צמרמורת. אחרי שהגעתי לדירה של הוריו, דירה מרווחת שמשקיפה על בית חולים כרמל ועל הים מתחתיו שוב הרגשתי בחו"ל. הדירה הייתה מרוהטת בסגנון מאוד מיושן ומסולסל – רהיטי עץ כבדים עם ריפוד קטיפה ומזנון ענקי עם ויטרינות והמון בובות וקשקושים מחרסינה חלשו על הסלון ובכל פינה היו פזורות מפיות סרוגות מתחרה. על הרצפה נפרש שטיח שאפשר לאבד בתוכו את כפות הרגלים וכל התפארת הזו הייתה מוארת מלמעלה בנברשת נוטפת בדולח. הווילונות נראו כמו מסך של תיאטרון, תלויים בשלוש גלים אלגנטיים וכשמשכו בחוט הם התקפלו כלפי מעלה וחשפו נוף נהדר של הרים וים. התרשמתי מאוד, אבל הרגשתי כמו דוב גדול ומגושם, וכל הזמן פחדתי שייפול לי משהו על השטיח. אני לא מבין איך הבוס יכול לעבוד כל היום בבגדי עבודה מלוכלכים במחסן המטונף שלנו שכולו בטון חשוף ולבנים חסרות טיח, ואחר כך לחזור לבית מעודן ומצויץ כזה.
אימא של אריאל קיבלה אותי מאוד יפה, הגישה לי קפה ועוגת קצפת עשירה וניגנה לנו קצת בפסנתר שחור ומבריק שעמד בצד, מקושט בפמוטים מונחים על מפית רקומה. דברנו על דא ועל הא ואחרי כמה דקות התחלתי להזיע כי בשבילי להיות מנומס ותרבותי זו עבודה ממש קשה. הבוס נראה מוזר מאוד, לבוש בטרנינג הדור בצבע ירוק ואשתו בטרנינג זהה, אבל בוורוד.
אריאל דווקא נראה בסדר גמור, לבוש ג'ינס וסוודר כחול יפה, מסורק ומנומס, ממש ילד טוב ירושלים. אחרי שהם הלכו לקאנטרי הלכנו לחדר שלו שנראה כמו חדר של נער מתבגר עם ספה נפתחת והמון דיסקים ופוסטרים, מחשב והמון ספרים על כל מיני נושאים רוחניים שמיד גורמים לי להתגרד מרוב אי נוחות. מסתבר שהטיפול שהוא עובר ברמב"ם כולל קבוצת תמיכה שבה מדברים המון ותומכים זה בזה, ואחד המטופלות שכנעה אותו ללמוד במין קורס לריפוי הוליסטי ופתאום הוא נעשה מיסטי ורוחני, ומלא אנרגיות חיוביות וכל זה.
הקשבתי לקשקשת הרוחנית הזו שעה שלמה וכל הזמן חשבתי שהוא מזכיר לי בהתנהגות שלו את אליס בתקופת הדיאטה שלה כשכל מה שהיא יכלה לדבר עליו היה הרבל לייף ודיאטות וכמה זה נהדר להפסיק לאכול ולחיות משייקים וכדורים. היא באמת רזתה קצת, אבל אחר כך חלתה בשפעת וחזרה לאכול ושוב החזירה לעצמה את הכמה קילוגרם שרזתה ומאז היא שוב אליס הרגילה והנורמאלית ויותר אין דיבורים על ניקוי הגוף מרעלים ומנוחה לקיבה וכמה זה בריא לעשות כל יום ספורט, ועוד ועוד הטפות מוסר ושטיפות מוח שעושות לי חררה. מבחינתי זה הכל אותו דבר – חזרה בתשובה, רוחניות, דיאטות, או כל שטות אחרת היא מעין בריחה מהחיים ובריחה מפתרון הבעיות שלך. אם משהו נעזר בזה וזה מקל עליו שיהיה בריא, אני לא סובל את השטויות הללו ומעדיף להסתכל לבעיות שלי ישר בעיניים בלי מיסוך של קשקשת רוחנית.
חזרתי הביתה עייף וייגע ומצאתי את רוני טורח על הכנת ארוחת ערב כשהוא לבוש בסינר מצחיק שאליס השאירה אצלי פעם – משהו עם משבצות בלבן ואדום מעוטר בוולנים מתחרה – ומביט בי בחשש.
"מה שוב קרה?" שאלתי אחרי שחיבקתי אותו בהקלה.
"דברתי עם סיגלית." הוא ענה בטון מתוח, כאילו התוודה על איזה פשע איום ונורא, "איך היה אצל אריאל?"
"מדכא." סיכמתי את הביקור ואחר כך פירטתי את הכל. הוא הקשיב בשקט ואז סיפר לי שסיגלית התקשרה לטלפון שלי (איך היא יודעת את המספר לכל הרוחות?) התנצלה בפניו ואמרה שהיא הלשינה עליו כדי להציל אותו ושהיא אוהבת אותו.
"תראה איזה טוב לך וכמה אנשים אוהבים אותך." התבדחתי.
"אבל אתה לא אוהב אותי," התרגז רוני, "עובדה שאתה בכלל לא מקנא ולא כועס, לא אכפת לך שהתפייסתי אתה?"
"לא, אבל זה לא אומר שאני לא אוהב אותך דביל, וטוב שהתפייסתם, אתה לומד אתה בקורס וזה עלול להיות מביך אם תהיו ברוגז."
"אתה בעצמך דביל!" אמר רוני, "ותורך לרחוץ כלים כי אני בישלתי, אבל קודם תראה לי כמה אתה אוהב אותי." הראיתי לו כמה אני אוהב אותו ואחר כך הוא נרדם. רחצתי כלים והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה וככה תם עוד יום בטלנובלה הלא נגמרת שהיא חיי.

עמוק באדמה
הוא התקשר אלי אחרי שחזרתי מעבודת הלילה שלי. כבר הספקתי להתקלח וישבתי בקצה המיטה לבוש בפיז'מה, גורב גרביים צבאיות ישנות שאני מייעד אך ורק לשינה. כשהטלפון צלצל גרבתי כבר גרב אחת ואחזתי בגרב השנייה בידי, מתכונן לגרוב גם אותה. השעה הייתה כבר אחת עשרה וחצי בלילה, הייתי עייף נורא, אבל התעקשתי להישאר ער כדי לראות את סוף 'עמוק באדמה' – סדרה שהתחבבה עלי מאוד.
מאחר ובין יתר חסרונותיי אני חסר גם את הכישרון להחזיק את הטלפון בין כתפי לראשי, נאלצתי להישאר עם כף רגל אחת חשופה שהלכה והתקררה ככל שהשיחה נמשכה.
"בטח כבר שמעת הכל מעודד, רציתי רק להרגיע אותך."
"לא, לא שמעתי ממנו כלום, מה קרה? הכל בסדר?"
" לא קרה שום דבר, היא סתם בחורה נחמדה שהייתה צריכה חיבוק מידיד, זה הכול?"
"מי, סיגלית?" כבשתי אנחה, לאחרונה אני שומע יותר מידי סיפורים על בחורות נחמדות ועצובות שרק זקוקות לחיבוק ולניחומים.
תוך כדי שיחה התבוננתי איך האח הצעיר והחמוד במשפחת הקברנים והחבר הכושי השרירי שלו, יושבים בבר של הומואים ומחפשים שותף שלישי לגוון את חיי המין שלהם.
"לא, מה פתאום? סיגלית כבר מצאה חבר אחר, היא בטח שמרה אותו על אש קטנה עוד כשהייתה איתי." זרק לי רוני כלאחר יד, "אני מדבר על פרפרית."
"אז מה איתה, היא חברה שלך או מה?" שאלתי באדישות מתוכננת היטב והסבתי את עיני ממראה האח הסטרייט שהתנשק עם אשתו.
"כן, בערך. יותר ידידה מחברה." ענה רוני בפיזור נפש, התלהבותו לספר לי על עלילותיו עם פרפרית הנחמדה דעכה מהר ברגע שהמבין שאף אחד לא הספיק להלשין עליו.
"תגיד רוני, מה יש לך מבחורות?" ניסיתי לשווא להבין.
"הן נחמדות יותר מגברים." הסביר רוני.
"אפילו יותר ממני?" גיחכתי, יודע שבנות המין היפה, נחמדות ככל שיהיו, לא יכולות לתת לו את מה שאני נותן.
"אין בכלל מה להשוות." התחמק רוני בדיפלומטיות, "זה כמו לנסות לעשות השוואה בין גלידה לשוקולד."
"אבל רוני, אתה לא יכול לאכול גם גלידה וגם שוקולד." ניסיתי לסבר את אזנו, "תקבל כאב בטן, וחוץ מזה, תחשוב על הקלוריות."
"לא בא לי, אני רוצה גם גלידה וגם שוקולד." מחה רוני, "ואני לא יכול לוותר על אף אחד מהם."
נאנחתי שוב, מנסה לחשוב על תשובה שנונה, אבל שום דבר לא עלה במוחי. "רוני," אמרתי אחרי שתיקה ממושכת, "חכה רגע על הקו, אני צריך לעשות משהו." הנחתי את הטלפון מידי וגרבתי את הגרב על רגלי הקפואה, ובאותו הרף עין שבו משכתי את הגרב הצמרירי במעלה שוקי הבנתי בצער רב שזהו, זה חייב להפסק כי אני לא יכול יותר ודי.
"לאן נעלמת?" הוא שאל כשחידשתי את השיחה.
"גרבתי גרב כי הרגל קפאה לי. אני לא מסוגל להחזיק את הטלפון בלי ידיים רוני, ואני גם לא יכול להמשיך ככה יותר."
שתיקה ארוכה השתררה משני עברי הקו. הוא השתעל קצת, ניסה להגיד משהו והשתנק, ופתאום קלטתי שהוא בוכה וליבי התכווץ מאהדה ומצער, אבל לא אמרתי כלום, שתקתי והמשכתי לעקוב אחרי 'עמוק באדמה'. מביט בשותף השלישי שנאסף בפאב עוזב חרש את מיטת הזוג ומסתלק בדיסקרטיות, מניח להם להתכרבל יחד במיטה הזוגית שלהם ואז הטלפון צלצל בקול רם, ואני התעוררתי מבוהל עם רגלים קרות וגיליתי שכבר אחרי חצות ושהפסדתי שוב את סוף הסדרה 'עמוק באדמה.'
***
הצלצול שהעיר אותי היה מרוני, "מצטער שהערתי אותך, שקענו בלימודים ופשוט שכחתי להסתכל בשעון. לך לישון חמוד, אני אהיה אצלך ביום שלישי."
"יופי, לילה טוב רוני." אמרתי וסגרתי את הטלפון, "וד"ש לפרפרית." הוספתי לחלל החדר הקר, ונרדמתי לבד במיטתי הצוננת והענקית.
כדי להעביר את הזמן עד בואו הכנסתי הביתה את פחיסטון שהיה רעב כרגיל ופתחתי לו קופסת שימורים עם מעדני כבד. מרוב עצבנות הצלחתי לחתוך לעצמי את האצבע במכסה הפח של הקופסא. החתך לא היה גדול, אבל דיממתי נורא. ניסיתי לעצור את הדימום עם מגבת נייר תוך כדי מאבק בעטיפת פלסטר עקשן. לפחיסטון לא היה אכפת שאני פצוע ביד ימין. הוא התעקש להתלבט בין רגלי ולילל כאילו עמד לגווע ברעב. "שתוק חתיכת שוורצה חייה שמן שכמוך." סיננתי לעברו ובדיוק אז נכנס רוני.
"מילא שוורצע חייה, אבל למה שמן?" מחה וסקר את המהומה שחוללתי סביבי. אחרי שביצע בקרת נזקים נכנס לפעולה והשתלט בקלילות על הבלאגן – אותי הושיב בכיסא עם מגבת כרוכה היטב סביב ידי המדממת וציווה עלי לא לזוז, אחר כך האכיל את החתול, ניגב את הדם, ולסיכום הדביק בזריזות את הפלסטר על החתך שבינתיים הפסיק לדמם וסתם צרב.
"התכוונתי לחתול, לא אליך." הסברתי אחרי שכל המהומה סביבי נרגעה ומשכתי אותו אלי לנשיקה. "למה באת כל כך מאוחר?"
"הייתי אצל ההורים, דיברתי עם אבא."
"רק אתה והוא? כאילו שיחת גברים כזו."
"משהו כזה, אתה צדקת, הוא עשה קצת בירורים עליך והוא יודע שאני לא סתם גר מחוץ לבית עם חבר. הוא לא אמר את זה בגלוי, אבל הוא יודע במה מדובר."
למה יש הורים שחייבים להידחף לא רק לחיים של הילדים שלהם אלא גם לחיים של כל מי שמכיר את הילדים שלהם?
"הוא בטח הלך ושמע עלי רכילויות מהשכנים המגעילים של הורי." נחרדתי.
רוני הניח יד מרגיעה על ברכי. "לא יודע עם מי הוא דיבר, אבל הוא שמע עליך כל מיני דברים, חלק בטח שקרים והגזמות. תגיד, באמת מצאו אותך מעולף ופצוע בגן האם?"
"משהו כזה." רטנתי בחוסר רצון.
"מה בדיוק קרה שם?" שאל רוני בסקרנות.
" לא חשוב, עזוב. תמיד היו שם מריבות ושיכורים, את הרוב כבר שכחתי, אז אבא שלך מבין שאתה הומו?"
רוני נאנח. "זה לא כל כך פשוט, אבא בן אדם דתי, מבוגר ושמרן ובעיניו אני עוד ילד, מאוד קשה לו להתמודד עם העניין הזה."
"לפחות עשית צעד בכיוון הנכון."
רוני נאנח שוב. "לא בדיוק, הסברתי לאבא שיש בי גם משיכה לגברים, לא רק לנשים, ושאני יודע שזה בעייתי מאוד מכל הבחינות והבטחתי ש…"
ברגע הזה ידעתי שאיבדתי אותו. המשכתי להקשיב בנימוס מהנהן בהבנה, אבל קולו נשמע מרוחק כאילו חצץ קיר זכוכית עבה ביני לבינו.
הוא אמר את כל מה שידעתי שיגיד – שיש בו גם משיכה לנשים, שהוא רוצה לבדוק את האופציה הזו לפני שיחליט על הדרך שלו בחיים, שהוא מאוד מאוד אוהב אותי וקשה לו לראות אותי סובל, אבל אולי אבא שלו צודק והמשיכה שלו לגברים היא ניסיון שאלוהים מנסה אותו? אולי הוא יצליח להתגבר על הנטייה שלו בעזרת כוח הרצון ואישה טובה שתחזק אותו? וכן הלאה, וכן הלאה, דברים ששמעתי אלף פעמים בעבר.
"נו, אז מה אתה אומר?" סיים את נאומו והביט בי מודאג.
"אני חושב שאתה טועה רוני, אתה הומו בדיוק כמוני. אני מבין למה אתה מנסה להתחמק מהגורל הזה של להיות הומו בלי משפחה, אבל לספר לעצמך שאתה אוהב גם נשים זה פתטי."
"לא נכון, אני באמת נמשך גם לנשים." מחה רוני, "אני וסיגלית…" טען והשתתק במבוכה למראה גבותיי המורמות בלעג.
"אין ספק שנשים הן החלק המוצלח יותר של המין האנושי, ואם אני ארצה מאוד גם אני אצליח להעמיד את הזין עם אישה, אבל זה לא מספיק כדי להפסיק להיות הומו רוני, ואתה יודע את זה."
"לא. אני לא יודע את זה. אני מאמין שאני יכול להיות מאושר עם אישה בדיוק כמו עם גבר." התעקש רוני ופניו נעשו קרים ומרוחקים.
ידעתי שאין טעם להמשיך בוויכוח, אבל לא יכולתי להתאפק, "אז אתה מעדיף לעזוב אותי ולהתאמץ להיות מאושר עם אישה רק כדי לעשות נחת להורים שלך?"
"לא רק להורי, גם לעצמי, ובעצם גם לך נמרוד. ברור שאתה סובל מזה שאני ביסקסואל וקשה לך לקבל את זה ולכן…" הוא היסס, מתלבט באיזה מילים לבחור כדי לא לפגוע בי, מנסה לקרוא את הבעת פני האטומה.
אם רק היה יודע כמה קשה לי לשמור על החזות השלווה שאני עוטה על פרצופי…
"לדעתי יש לנו שתי אופציות נמרוד." אמר, "או שניפרד לגמרי ולא נשמור על קשר בכלל או ש…" הוא לקח אוויר כאילו עמד לקפוץ למים קרים והייתי בטוח שעכשיו הוא יתחיל לקשקש לי על חברות וידידות וכל החארטה הזו, אבל רוני הפתיע אותי. "בוא נשנה את מערכת היחסים שלנו." הציע, "נשדרג אותה ליחסים פתוחים."
"נשנמך אתה מתכוון." עניתי בזעף.
"אל תהיה כזה שלילי." הפציר רוני, "בוא נחליט שאנחנו יכולים להמשיך להיפגש כרגיל, אבל כשאנחנו לא יחד כל אחד מאתנו יוכל להיות גם עם אחרים."
"איזה אחרים?"
הוא משך בכתפיו, "מי שנרצה. אני לא רוצה אף גבר חוץ ממך, אבל אני חייב לבדוק אם יש לי סיכוי לקשר עם אישה ואתה… אתה בין כה מזדיין עם המורה שלך אז…"
"הייתי איתו רק פעם אחת, ואתה יודע יפה מאוד שזה היה רק בגלל ש…" התחלתי להתווכח, מזל ברגע האחרון תפסתי את עצמי, "אהרון זה לא ילך." הפסקתי את הנבירה בעבר.
הוא נצמד אלי, הניח ראש על כתפי, דחף ידיים מתחת לחולצה שלי, "אבל למה לא, למה שזה לא יעבוד? אתה תמיד אומר שזיון פה ושם זו לא סיבה לפרק יחסים כשאוהבים, ואנחנו באמת אוהבים, נכון?" התחנן ונפגע נורא כשהרחקתי אותו מעלי.
"אני לא יכול דווקא בגלל שאנחנו אוהבים. להמשיך להיות אתך בתור ברירת מחדל עד שתמצא את אהבת חייך ואם ילדיך זה… זה…"
התקשיתי למצוא די מילים להסביר עד כמה הרעיון הזה מגונה בעיני. "זה פשוט מוקצה מחמת מיאוס ומאוד לא הוגן לאף אחד, לא לי, לא לך, ובטח שלא לאיזה בחורה מסכנה שלא תדע בכלל למה היא נופלת. אני מבין שאתה רוצה משפחה רגילה עם אישה וילדים וזאת זכותך, אם כי לדעתי…" פניו עטו שוב הבעה של חוסר רצון וקוצר רוח ואני השתתקתי, מבין שאיבדתי אותו לטובת ההורים, הדת והממסד.
לא יכולתי אפילו לכעוס עליו, הוא חושק בחיים שיש לכולם וזכותו לנסות להשיג אותם, מי אני שאפריע לו? הפסקתי את הוויכוח חסר הטעם והסעתי אותו חזרה לצומת, במושב האחורי של מכוניתי היו מונחים החפצים שלו ששוב חזרו כלאחר כבוד לבית הוריו. כל פעם שראיתי במראה האחורית את שני התיקים והמזוודה לבי שקע בקרבי ובכל זאת ניסיתי להתנהג כרגיל בלי לגלות לו מה אני מרגיש באמת, הרי בכל יום נשבר הלב לאלפי אנשים והעולם ממשיך להסתובב על צירו.
"שלא תחשוב שאני לא רוצה משפחה וילדים כמו כולם." גיליתי לו, "ואולי זה עוד יקרה, הרי כיום גם הומואים יכולים לאמץ או להביא ילדים. יש המון לסביות שרוצות ילד דווקא מהומו שיבין את הראש שלהן." המשכתי לפתח את הנושא, "בטח שמעת על הפסק דין הזה ש…"
"ומה תגיד לילד שיבוא הביתה בוכה כי הילדים צחקו ממנו כי אבא שלו הוא הומו מזדיין בתחת?" קטע אותי רוני בקנטרנות.
לא הייתה לי תשובה לתסריט הזה שנשמע מציאותי מידי ומאוד לא נעים ולכן פשוט שתקתי.
סוף סוף חצינו את כל הפקקים בדרך ועצרנו בצד, ממש מול הצומת ההומה. עד אז היה כבר חושך והגשר מעל הצומת נראה יפה מאוד עם שלל אורות המכוניות שעברו מעליו. למרות שהוא קיים כבר מעל שנתיים אני עדיין חש נקיפת הפתעה כל פעם שאני רואה אותו.
בזמנו כשהיו תכניות ודיונים על הקמת הגשר מעל צומת הצ'ק פוסט חשבתי שלא יצא מהן כלום, אבל טעיתי. עובדה שהגשר הוקם בזריזות מפתיעה והוא עובדה קיימת כעת.
אולי גם הרעיון האבסורדי של רוני להתחתן ולהקים משפחה ממוצעת של שנים וחצי ילדים וכלב יתגשם במהרה ורק אני אשאר הומו זקן ובודד, בלי ילדים ובלי בן זוג.
"בסוף אני אגמור זקן חרמן ופתטי כמו הטורקי." הערתי בעצב.
"לא, לא אתה נמרוד." מחה רוני בעוז, "אתה יפה מידי." פסק ואחז בחשאי בידי, נזהר למרות שבחוץ היה חושך ואיש לא הביט בנו. "לפני שנפרד רציתי להגיד לך שאתה בחור מדהים, אבל הבעיה שלך היא שאתה לא מעריך את עצמך מספיק." הוא שמט את ידי ויצא מהרכב, "תזכור שאני תמיד אשאר חבר שלך." הוסיף תוך שהוא אוסף בזריזות את חפציו מהמושב האחורי ונעלם.
בדרך חזרה צלצל אלי ג'קי, לחוץ נורא, אחד העובדים שלו שבר את היד והוא שאל אם אני יכול להגיע לעבודה היום למרות שזה היום החופשי שלי.
"כן, בטח, אין בעיות." אמרתי כי עכשיו, אחרי שהוא הלך לתמיד, מה עוד היה לי לעשות חוץ מלעבוד?
"נהדר, ידעתי שאני יכול לסמוך עליך!" התרונן קולו של ג'קי באזני, "אתה בחור טוב נמרוד." שיבח אותי וסגר.
נהגתי הביתה בזהירות, ממתין לכאב שיהלום בי, אבל שום דבר לא קרה. הוא הלך לתמיד ולא חשתי שום דבר – לא כאב, לא צער, כלום, רק חור שחור של חוסר רגש.
רק כשנכנסתי הביתה התחיל החלל הריק הזה להתמלא בכעס, כולם חושבים שאני בחור טוב, שאני חמוד ומתוק? נחייה ונראה, אני עוד אראה להם מי אני באמת.