40. קבוצת תמיכה

בדרך כלל דייב – המנחה של הקבוצת תמיכה שלנו – לוקח כמה שבועות חופש כל קיץ ונוסע לארה"ב לבקר את הוריו. גם השנה הוא יצא כרגיל לחופש שממש במקרה התחיל כמה ימים אחרי שהחלה המלחמה.
אני חושב שגם אם הוא היה נשאר בארץ היינו צריכים לבטל את הפגישות כי רוב חברי הקבוצה התפזרו בכל הארץ, רק פזי גולן ואנוכי נשארנו בבית.
כולנו מדברים זה עם זה בטלפון מידי פעם, או מחליפים מיילים, ואני יודע איפה כל אחד ומה נשמע עם כולם. הקשר הזה הוא מעין תחליף לפגישות השבועיות שלנו.
הבוקר פזי מתקשר ומודיע לי בדרמטיות שגולן קיבל צו שמונה.
אני מתחיל לצחוק כמו דביל. "מה צו שמונה? הוא נשא."
"אבל אף אחד בצבא לא יודע על זה. הבוקר הוא קיבל צו שמונה ועוד מעט הוא יוצא." אומר פזי בקול רועד מעט. גולן לוקח ממנו את הטלפון, מבקש ממני לא לדאוג ומספר לי שהוא סך הכל טבח בצבא והוא יהיה באיזה מוצב עורפי, ופזי סתם דראמה קווין.
"האמת שכבר אי אפשר לדעת איפה יותר מסוכן, בעורף או בחזית." אני אומר בניסיון להרגיע את עצמי יותר מאשר אותו.
"הכל יהיה בסדר, אני סך הכל טבח." חוזר ואומר גולן, "אבל פזי לחוץ, תשגיח עליו, בסדר?"
"בטח." אני מבטיח, ומזמין את פזי לבוא אלי לפיצה המסורתית של יום שישי בצהרים.
במשך היום מתקשרים גם מולי ודובי שחזרו מנדודיהם במרכז הארץ, וגם הם שמחים לבוא. הם קצת מאוכזבים לשמוע שרוני לא יגיע הביתה בסוף השבוע הזה, אבל מתנחמים בכך שליאור ומיצי יצטרפו אלינו.
ואז, הפתעה הפתעה, דייב מתקשר שהוא בארץ, חזר עוד אתמול עם מלאי של גבינות ויין והוא מזמין את כולנו לבילוי של יום שישי בערב. "לא יכולתי יותר לסבול להיות בחו"ל, נורא נורא דאגתי." הוא אומר, "אז עליתי על מטוס וחזרתי הביתה."
"ההורים שלך לא התחרפנו לגמרי?"
"לגמרי." הוא צוחק, "אבל אמרתי להם שאני מעדיף להסתכן בזה שאולי תפגע בי קטיושה בארץ, מאשר להישאר במיאמי ולקבל התקף לב מרוב דאגה."
בערב אנחנו נוסעים אליו הביתה. אני אוהב לבקר אצלו. יש לו בית יפה עם גינה מטופחת בישוב צפוני ירוק ששוכן קרוב מאוד לרמת דוד. על כוסית יין משובח (ככה כולם טוענים, אני לא שתיתי, רק אכלתי עוגת גבינה) אנחנו מקיימים מעין קבוצת תמיכה מאולתרת – מספרים על מה שעבר עלינו בתקופת המלחמה, רבים קצת על פוליטיקה, מותחים ביקורת על הממשלה או משבחים אותה, ופתאום, בלי שום אזהרה מראש, שומעים בומים חזקים מאוד. ממש ממש חזקים. בהתחלה חשבתי שזה מנועי מטוסים אבל לא, אלו נפילות, והן נורא קרובות.
עד שאנחנו מצליחים לקלוט מה קרה זה כבר נגמר. מדליקים מהר טלוויזיה ורדיו שממשיכים בשידורים המטופשים של יום שישי בערב כאילו כלום, ורק אחרי רבע שעה מואיל הרדיו לספר לנו די באדישות שהיו נפילות במרחב העמקים.
"יימח שמו של הפאקן נאסרללה הזה!" אומר פתאום דייב בזעם מאוד לא אפייני לו ומטיח אגרוף קמוץ בשולחן כאילו זה לא היה הוא שביקר קשות את מדיניות הממשלה רק שעה קודם וכעס על התגובה המוגזמת של צה"ל ועל ההרס שעשו בבירות. "יימח שמו וזכרו של העמלק הזה, שימות במהרה בימינו אמן." הוא אומר בכעס נוראי שעושה רושם מפחיד עוד יותר אצל אדם רך ועדין כמוהו.
"אמן." אנחנו מסכימים איתו ונוסעים הביתה. בדרך כולם שותקים חוץ מפזי שלא יכול להפסיק לדבר על גולן הדביל שהסכים ללכת למילואים כמו איזה אוויל, ועל פיקוד העורף הדפוק שלא הפעיל את האזעקה דווקא כשהיה צריך, ועל כמה שהוא שונא את חודש אוגוסט בארץ ו…
"שתוק כבר פזי." מתחנן דובי, "נו די כבר, הראש מתפוצץ לי." פזי מתנצל, מבקש סליחה וסותם סוף סוף.
בבית אנחנו מוצאים את ליאור בסכסוך מר עם מיצי שמסרב בכל תוקף לצאת מהבית ולנסוע למסיבה בחיפה. גם סשה הקטן ומולי מודים שממש לא בא להם לחגוג, וליאור מתרגז וקורא להם פחדנים. הוויכוח נגמר ברגע ששוב נשמעת אזעקה – פעם ראשונה שיש אזעקה בשעה כל כך מאוחרת בלילה. הפעם אין נפילות, אבל זה לא משנה – אין מצב שמישהו יצא למסיבה עכשיו. ברור שבליל שישי הזה נשאר בבית מול הפרשנים בטלוויזיה ונתבאס. "הכל אני יכול לסבול, רק לא את ההלוויות." אומר מיצי בקול רועד, "כשהם מתחילים לספר כמה הבחור שנהרג היה יפה ומוכשר ומקסים, וכולם בוכים, אני נגמר. אני פשוט לא יכול לסבול את זה."
"אתה צודק." אומר ליאור ומכבה את הטלוויזיה באמצע נאום רווי דמעות של אחותו המתאבלת של אחד הנופלים. זה לא פטריוטי וזה אולי מגעיל מצידנו, אבל אף אחד לא עוצר בעדו, ואני אישית מרגיש הקלה. בהסכמה הדדית אנחנו מארגנים לנו מעין זולה בסלון אצל ליאור, פורשים מזרונים על הרצפה, שמים מוזיקה שקטה, משאירים את הטלוויזיה מרצדת בלי קול בפינה ומנסים להירגע. בהתחלה אנחנו רק מקשקשים קצת, מספרים בדיחות על המצב ואז מגיעים עוד כמה חבר'ה מהקריות עם בקבוקי וודקה וליאור שולף נרגילות וסיגריות עם חשיש.
פזי ואני מחליפים מבטים ופורשים חרש לדירה שלי. "לא שלגולן יהיה אכפת במיוחד." אומר פזי, "הוא אפילו אמר לי שאני אשתדל לעשות חיים גם במקומו, אבל אני פשוט לא במוזה היום, תגיד גם אתה פחדת חמי?"
"זה קרה כל כך מהר שלא הספקתי לפחד, אבל אחר כך כמעט השתנתי בתחתונים מרוב פחד." אני מודה, נותן לו כלי מיטה נקיים בשביל הספה בחדר האורחים והולך לכתוב מהר מה קרה לפני שיקרו עוד דברים שישכיחו ממני את אירועי הערב.

בוכה בשידור ישיר
היום תכננתי לכתוב על הקורבנות העקיפים של המלחמה הזו. על מיצי שהמצב שלו שוב הדרדר, על הבלגנים שקורים אצל ליאור בסופי שבוע, ומה שהכי כואב לי – המצב של בוריס ששוב התרסק כולו בגלל ולאדי שהחליט להישאר בגרמניה לתמיד (ולאדי אומר שזה בגלל שנמאס לו מישראל והמלחמות שלה, אבל ציפור קטנה לחשה לנו שיש לו כבר מישהו אחר, הרבה יותר צעיר ממנו), ובגלל זה בוריס הפגוע משוטט שיכור במרכז הריק למחצה של הקריה ומתנהג כמו אידיוט.
ובצהרים פתאום עלתה ביומן של יעל דן הכתבת הדס שטייף ובקול חנוק סיפרה על האסון ליד בית הקברות של כפר גלעדי, ואחר כך נתקה באמצע את השיחה כדי לא לבכות בשידור ישיר, ושוב חזרה לשידור והמשיכה לדבר למרות שהיה ברור שהיא בהלם ועדיף שתלך להירגע במקום להתרוצץ בקרית שמונה המופגזת.
בעוד אני מנסה להבין תוך זפזופ פראי בין התחנות השונות אם מדובר במילואימניקים או בחיילים הייתה אזעקה, ועד שהתכנסנו כולנו במקלט – כולל אישה אחת בהריון עם שני ילדים קטנים שנקלעה ממש במקרה למקום ומצאה מחסה בבית המלאכה שלנו – הייתה עוד אזעקה. הבוקר עוד דברו על הפסקת אש והסכמים, והנה שוב. חזרתי הביתה נרגז ומתוח ומצאתי את מיצי יושב על המיטה שלי וצופה בטלוויזיה. "ליאור הלך בבוקר ומאז היו שלוש אזעקות והייתי לגמרי לבד." סיפר לי ושפתיו רטטו, "שמעת מה קרה בכפר גלעדי חמי?"
"כן, שמעתי. אני הולך להתקלח."
נכנסתי למקלחת ואז קרה מה שחששתי ממנו מאז החלה המלחמה – פתאום נשמעה אזעקה. מזל שזה קרה שנייה לפני שהתחלתי לחפוף ראש. בדרך כלל אני די מתעלם מאזעקות, אבל שמעתי מן בום מפחיד שהיה נורא קרוב, ומה שיותר מפחיד – שקט גמור מצד מיצי שעד היום היה חוטף פטפטת אחרי אזעקות. כרכתי סביבי מגבת ונוטף מים רצתי החוצה מגלה שמיצי נעלם. בדיקה קצרה העלתה שהוא בחדר הארונות, יושב על הרצפה – זה היה הבום ששמעתי – ידיו כרוכות סביב ברכיו והוא מתנדנד הלוך ושוב כמו ילד אוטיסט.
הוא כבר עשה את זה קודם, אבל הפסיק אחרי שניערתי אותו קצת, הפעם גם ניעור וחיבוק ותחינות לא עזרו. תוך כדי מאבק איתו שיקום ויצא מחדר הארונות הצר והמחניק נפלה לי המגבת ונשארתי ערום ורטוב. לא הייתי שם לב לזה לולא ליאור שהתפרץ פתאום לחדר השינה שלי, מגלה אותי נאבק במיצי ומנסה להשכיב אותו על המיטה כשאני ערום לגמרי. רק לי יכולים לקרות דברים מטופשים כאלו.
"מה אתה עושה?" הוא צרח עלי, "תעזוב אותו!"
"אני מנסה להרגיע אותו. אתה לא רואה באיזה מצב הוא? למה עזבת אותו לבד?" צרחתי עליו חזרה.
"כי הייתי צריך ללכת לעבודה, ולמה אתה ערום?"
"כי האזעקה תפסה אותי במקלחת." ניסיתי לכרוך את המגבת סביב מותני, לא בהצלחה גדולה בגלל מיצי שהפסיק, תודה לאל, להתנדנד וניסה לחבק אותי. ליאור הפסיק לצעוק ועזר לי להשכיב את מיצי על המיטה ולעטוף אותו בשמיכה. הוא רעד כולו למרות שהיה די חם בחדר, וכל הזמן ביקש שלא נעזוב אותו לבד. "אני רק הולך שנייה להתלבש." התחננתי אליו, "הנה ליאור שומר עליך."
שמתי עלי מכנסיים קצרים, נשכבתי לידו וחיבקתי אותו. בינתיים ליאור קפץ לדירה שלו והביא ואליום. אחרי שמיצי לקח את הכדור ושתה מים הוא נרגע קצת, ואנחנו שכבנו משני צידיו (הוא התעקש שלא נעזוב אותו עד שיירדם) ורבנו. כעסתי על ליאור בגלל המסיבה הפרועה שהוא ארגן ביום שישי בדירה שלו ונזפתי בו שהוא לא היה צריך לתת למיצי להשתתף שוב בדבר כזה. ליאור התגונן שזה לא היה מאורגן אלא ספונטאני, וחוץ מזה לטענתו מיצי בכלל לא השתתף במסיבה אלא הסתגר בחדר השינה וישן שם לבד. "אבל בשביל מה אתה צריך את הבלגנים האלו בכלל?" התרגזתי.
"כי זה כיף! זה מרגיע אותי. מה עוד יש לי לעשות? לשבת ולפחד שתיפול עלי קטיושה?"
"ולמה עזבת אותו לבד?"
"הלכתי לעבוד חמי, אני צריך לחיות ממשהו, בדיוק כמוך וכמו פזי."
"צריך לשלוח את מיצי חזרה להורים שלו." אמרתי בתוקף לליאור, "או שבסוף תמצא גם אותי יושב לידו בחדר ארונות מתנדנד כמו אוטיסט."
"לא רוצה הביתה!" צעק מיצי.
"אתה לא יכול להישאר כאן יותר מיצי." ניסה ליאור לדבר על ליבו, "האזעקות האלו רק מזיקות לך, אין לך קרובים או חברים בתל אביב?"
מיצי התחיל לבכות וביקש שלא נגרש אותו. הניסיון לדבר על ליבו בהגיון ולהסביר שאנחנו לא מגרשים אותו אלא רוצים להגן עליו, ושבין כה וכה אין לו מה לעשות פה כי אין לו עבודה והוא נטרף מלשבת סתם בבית לא עלה יפה. "אני לא רוצה ללכת מפה." הוא אמר בעקשנות, לקח את היד שלי ושם אותה על החזה שלו, בדיוק מעל הלב, "אני אשאר פה וחמי ישמור עלי." הצהיר ונרדם.
החלפתי מבט מיואש עם ליאור. "אולי, אם הוא מרגיש יותר בטוח אתך, עדיף שהוא יישאר כאן?" שאל ליאור בהיסוס.
"אתה לא רציני?"
ליאור משך בכתפיו, אמר שהוא מת מרעב והסתלק, מבטיח להביא לי משהו לאכול אחר כך, ואני הלכתי לחפוף את הראש. האמת שזה ממש מצחיק שדווקא אני גורם למישהו להרגיש בטוח, תזכירו לי לצחוק מזה אחרי המלחמה.
***
אחרי הנפילות של יום שבת אליס נשברה, לקחת את הילדה ונסעה שוב לנתניה, לאחותה הגדולה. דני סירב לבוא והפעם לא היו ויכוחים ולא צעקות, לא רוצה, לא צריך, תישאר בהשגחת ג'קי – בדיחה עצובה כי ג'קי בקושי שם לב אם הילד נושם.
בקיצור, שוב אני נשאר עם הילד, רק שהוא כבר לא ילד, הוא מתבגר בן ארבע עשרה – מרדני, סוער, מתפוצץ מהורמונים, חוצפן עם התנגדות עיקשת לסנדלים, לספרים ולמסרק. צורך ללא הרף שטרות של עשרים ש"ח ובעל מלאי קללות מביש שכולל את המילים דרעק ואשכנזי שהוא מבטא בצורה שקשה לתאר ובלתי ניתן לשכוח.
ואין לי אפילו למי להתלונן כי אני פחות או יותר אחראי על חינוכו בשנים האחרונות. מדאיג אותי מאוד שרוב הזמן אין לי מושג לאן הוא נעלם, על מה הוא מבזבז כסף ועם מי הוא מדבר כל הזמן בטלפון, ובכל זאת אני אוהב אותו בלי שום תנאי ומקבל אותו כמו שהוא למרות שהוא משגע לי את השכל לאחרונה.
"אני עם חברים." הוא אומר בקוצר רוח כל פעם שאני מנסה לברר איפה הוא ועם מי הוא מסתובב, ולפני שאני מספיק לנסות לשאול פרטים שוב הטלפון מצלצל.
אני מתחיל לתעב את צליל הטלפון הזה שפורם את מחשבותיי ומצלצל תמיד כשאני מצליח סוף סוף להירדם. החיבה למכשיר השטני הזה ולתאום הקטן והערמומי שלו – הטלפון הסלולרי – משותפת לרוב האנשים שאני מכיר. בין אזעקה לאזעקה העולם סביבי מצלצל, שר, מזמר ומקפץ לקצב הרינגטונים.
רק הבוקר התחיל פתאום הנייד של הסגן לפזם את אגם הברבורים במין ביצוע אלקטרוני מזעזע שגרם לכולם לצחוק מפני שהסגן שלנו הוא בחור בריא בשר ובנוי לתלפיות והצרצור הענוג הזה פשוט לא הולם אותו. בעוד הוא נאבק לשלוף את המכשיר הסרבן מכיס מכנסיו ההדוקים (מאז המלחמה הוא טוחן בורקסים כאילו אין מחר) הוא האשים את אשתו שכל הזמן משנה לו את הצלצול בנייד.
דני עושה לי אותו הדבר. אחרי שריסק בפעם החמישית את המכשיר שלו ג'קי סירב לתקן אותו שוב ולכן הוא השאיל ממני את המכשיר שלי, ומיד התחיל להתעלל בו – שינה לו את הפנל, את הטפט, את הצלצול ואת ההגדרות ואם לא די בכך גם חיבר לו שרשרת כאילו היה כלב. היום, אחרי ששוחח ארוכות עם מישהי – שיחה רצופת צחקוקים – הוא הודיע לי שהוא רוצה לצאת עם החבר'ה. רק דקה קודם נפלו טילים על חיפה ופתאום הוא רוצה לצאת? "אני לא חושב שזה רעיון טוב." אמרתי, מנסה להיות תקיף, אבל הוגן. דני התרגז ואמר לי שאני לא מחליט עליו, שאני לא אבא שלו, ושהוא יעשה מה שמתחשק לו.
"אתה צודק שאני לא אבא שלך." הסכמתי איתו, "אבל אני מבקש שלא תצא היום. אני אדאג לך מאוד, ולדעתי זה לא רעיון טוב לצאת מהבית בזמנים כאלו."
"אתה כזה הומו." התרגז דני, "וגם אשכנזי." הוסיף בהתגרות.
"יכול להיות, אבל בכל זאת אני מבקש שתישאר."
"גם פה יכולה ליפול קטיושה." מחה דני, ובצדק. "חשבת על זה שגם אנחנו יכולים לחטוף?"
למזלי לא הייתי צריך לחשוב על תשובה כי הנייד שלי צלצל. דני חטף אותו מידי צועק שזה בטח בשבילו וכרגיל הוא צדק, זה היה בשבילו.
כולנו – שלושה מבוגרים – הבטנו בו בדריכות בעוד הוא מקשקש בטלפון, ממתינים עד שהוד מעלתו יסיים לדבר ויודיע לנו איך ייפול דבר. אם הייתי מתנהג ככה בגילו אבא שלי היה מוריד לי את האוזניים, ובצדק.

אני טמבל?
למרבה המזל גם ההורים של "החבר'ה" החליטו שלצאת היום זה רעיון רע ודני ויתר והזמין את פזי ללכת איתו לשחק במחשב, "ואני רוצה שתזמין פיצה."
"אני בדיאטה מאמי." אמר פזי והביט בעצב בכרסו העגלגלת.
"אז בשבילך תזמין דיאט קולה." התחצף הילד.
"הוא יאכל לבד פיצה משפחתית שלמה?" התפלא מיצי.
"אני בטוח שפזי יעזור לו קצת למרות הדיאטה." צחקתי, "אבל כן, הוא אוכל המון בזמן האחרון."
"לא רואים עליו כלום." נמלא מיצי קנאה.
"אני בטוח שגם אתה בגילו יכולת לאכול כל מה שהתחשק לך."
"לא, האמת שלא, תמיד הייתי שמנצ'יק ופחדן, ושום דבר לא השתנה מאז." אמר מיצי בקול נוגה.
אני שונא שהוא נעשה דכאוני כזה. "מיצי בחייך…"
"אני יודע שאני עולה לך על העצבים ואתה רוצה שאני אסתלק." סח מיצי בעצב, "אבל אני מבקש ממך חמי, נורא חשוב לי לפחות הפעם לא לברוח."
"למה אתה מתכוון? מתי ברחת?"
הוא משך בכתפיו, "אני בורח כל החיים. ברחתי מהצופים כי פחדתי מהטיולים, וברחתי מהצבא באמצע הטירונות כי היה לי קשה עם הפקודות, וברחתי מהלימודים כי היה לי משעמם, וברחתי ממך אל עומר כי לא העזתי להתמודד עם רוני, לפחות עכשיו אני לא רוצה לברוח מהמלחמה."
"להתמודד עם רוני? למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון לזה שהייתי צריך לנסות להילחם עליך ולא לוותר לו ככה."
"מיצי בחייך… בוא לא נכנס שוב לסיפור העתיק הזה."
"אתה פחדן עוד יותר ממני, אתה יודע שמגיע לך משהו טוב יותר מהערס הקטן הזה שבוגד בך כל הזמן, ומשום מה אתה מתעקש להמשיך איתו למרות שהוא סתם… סתם אפס."
"אל תדבר עליו ככה, הוא לא אפס. אף בן אדם הוא לא אפס."
"הוא בקושי קורא משהו, הוא לא מעריך אותך בכלל, הוא צוחק עליך שאתה תולעת ספרים ושאתה כותב סיפורים, והוא בוגד בך על ימין ועל שמאל." ניסיתי להסביר למיצי שרוני צעיר מאוד, שהוא יצא רק עכשיו מהארון ושהוא נמצא כעת בשלב הזה שעובר כל אחד שיוצא מהארון ורוצה לזיין כל דבר שזז.
"התירוצים שלך פשוט פתטיים." מסנן מיצי בבוז.
"גם אני עברתי תקופה כזו וגם לך היה שלב כזה בחיים." אני מזכיר לו.
"לא. לי היה שלב של התמוטטות עצבים, הזדיינתי ועשיתי סמים כי הייתי מחורפן, אבל רוני סתם מאצ'ו חרמן שלא מסוגל לאהוב אף אחד חוץ מעצמו."
"אני חושב שאתה לא מכיר אותו כמוני. הוא כן אוהב אותי."
"באמת? אז למה אתה תמיד לבד? איפה הוא אם הוא אוהב אותך כל כך?"
"אתה יודע שהוא בבסיס."
"אם אני הייתי חבר שלך אז…"
"אבל אתה לא חבר שלי מיצי, אני עם רוני. די כבר, אל תציק לי."
"אתה כזה מטומטם!" מתרגז מיצי והולך לליאור, משאיר אותי לבד, תוהה למה רוני מתקשר אלי כל כך מעט לאחרונה ולמה כשאנחנו מדברים הוא כל כך קר ורשמי, ולמה אני לבד כל כך הרבה זמן, ואם יש לי זכות לדרוש ממנו שיעזוב את הצבא כדי שנוכל להיות יותר יחד, ובעיקר אני שואל את עצמי עם מיצי באמת צודק ואני מטומטם?
האדם היחיד שאני יכול לשאול אותו את השאלה הזו הוא בוריס שנאבק עכשיו בשדים הפרטיים שלו. לא הוגן להפיל עליו את הצרות שלי, אבל אני מרגיש כל כך מוטרד וחסר מנוחה. הוא מהווה בשבילי דמות אב וגם יזיז מיתולוגי, אני חייב לדבר איתו ויהי מה. נסעתי אליו עם האופניים שלי, נהנה מקרירות הערב וממיעוט התנועה. יש גם צדדים חיוביים למלחמה הזו. בוריס שוב הזניח את הבית. הייתה ערמת כלים בכיור, השולחן במטבח היה דביק והאוויר בדירה הקטנה שלו הסריח כאילו לא פתחו שם את החלונות כבר הרבה זמן. בוריס ישן על הספה שלמרגלותיה ניצבו בשורה ישרה חמש פחיות בירה ובקבוק וודקה ריק למחצה. בגלל המלחמה לא נפתח קורס הקיץ במכללה שהוא מלמד בו כל שנה, ועכשיו אין שום דבר שיעסיק אותו כדי שיוכל להפסיק לחשוב על ולאדי שעזב אותו ומצא לו גבר אחר, צעיר יותר, ועל הבן שלו שקיבל צו שמונה בשבוע שעבר, ועל הבת שלו שבעלה שוב מובטל. אני והשטויות שלי זה הדבר האחרון שהוא צריך על הראש שלו.
שטפתי כלים, מנסה לעשות את זה בשקט, ואחר כך ניגבתי את השולחן והלכתי למלא דלי מים לשטוף את רצפת המטבח. זה לא שאני כזה עקרת בית מסורה, אבל המטבח שלו התחיל להוות מפגע תברואתי. "לא יעזור לך כלום, גם אם תעשה חלונות ותריסים אני לא מסכים להיכנע לתאוות השפלות שלך." אמר פתאום בוריס שצץ לפתע במטבח. לפחות הוא מתלוצץ, גם זה לטובה. לפעמים הוא קם עם כאב ראש ומקבל מצב רוח איום.
"אל תדרוך לי על הרטוב." פקדתי עליו, "לך להתקלח, עוד מעט אני בא לבצע בך את זממי."
בוריס צחק והלך להתקלח. סיימתי מהר את השטיפה ופלשתי למקלחת. "לך מפה ילד." הוא ניסה לגרש אותי, אבל אני התעקשתי, או שאולי הוא לא התעקש מספיק?
נשארתי איתו במקלחת והוא הרשה לי לנגב אותו ולהגניב כמה נשיקות על עורפו וכתפיו, אבל לא יותר מזה. ניסיתי גם לחבק אותו, אבל הוא לא הסכים.
מזמן לא ראיתי אותו כל כך עצוב. "בבקשה ברוך," ביקשתי, זה השם העברי שלו וככה אני קורא לו כשאנחנו לבד, "תן לי לפנק אותך קצת, מגיע לך."
"לא נכון, אני זקן שמן ואתה ילד." הוא אמר ודחף אותי.
"בן אדם בן חמישים הוא לא זקן." התעקשתי, "לא הרגשת זקן לפני חמש שנים כשהכרת אותי, למה אתה אומר עכשיו שאתה זקן? אתה נראה בדיוק כמו אז וההפרש ביני לבינך לא השתנה." הוא צחק ואמר שאני ילד יפה וטיפש ואחרי שהוא ויתר עלי פעם אחת הוא לא מסוגל לעשות את זה שוב, והלך להתלבש.
אחר כך סיפרתי לו על מיצי ושאלתי אם לדעתו אני מטומטם. "כולנו מטומטמים בנושא הזה." אמר בוריס בקול קודר.
"אבל אתה חושב שאני ורוני מתאימים? שאני צריך להישאר איתו?"
"רק אתה יכול לענות על השאלה הזו, רק אתה יודע מה באמת קורה בינך לבינו."
"רוצה להצטרף אלינו למיטה כדי שגם אתה תדע?" אמרתי, קצת בצחוק וקצת ברצינות.
"השתגעת? שעה אחת עם השוורצע חייה שלך ואני מקבל התקף לב." הצטחק בוריס, "הוא באמת אוהב שלישיות?" חקר, ופתאום נראה קצת פחות עצוב.
"כן, הוא אוהב את הקטע הזה וגם… גם כל מיני דברים."
"אני לא מאמין, אתה מסמיק." בוריס נישק אותי על המצח ואמר שלא יעזור לי שום דבר, אני לא אצליח לפתות אותו, ושאלך הביתה כבר.
"כדי שתוכל שוב לשתות? אתה הורס את הבריאות שלך בוריס. אתה לא יכול להזמין איזה חבר כדי שלא תהיה לבד?"
"יותר טוב בשבילי להיות לבד עכשיו חמי, לך הביתה חמוד, אני אהיה בסדר."
"בתנאי שתיתן לי נשיקה." התעקשתי להציק. בוריס הניח יד על עורפי וקיוויתי שהוא ינשק אותי כמו שהיינו מתנשקים פעם, נשיקה חזקה וטובה שהייתה גורמת לברכיים שלי לרעוד, אבל הוא נישק אותי על הלחי כמו דוד טוב וזרק אותי החוצה. אני יודע שעד הבוקר הבקבוק שנשאר ליד הספה שלו יהיה ריק וגם מחר הוא יישן עד הצהרים וישתה כל הלילה. מה אני יכול לעשות? הוא בן אדם מבוגר והוא עקשן. אני לא יכול להציל אותו מעצמו אם הוא לא רוצה לשתף פעולה. עליתי על האופנים ונסעתי הביתה לישון. במיטה מצאתי את רוני, ערום ומנומנם.
"מה אתה עושה פה?" התפלאתי.
"אני גר פה, שכחת?"
"איפה כולם?"
"פה ושם. לא יודע ולא אכפת לי. איפה היית?"
"אצל בוריס."
"מה שלומו?"
"חרא."
"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות?"
"לא חושב."
"אם זה יעזור לו שתזדיין איתו אז לא אכפת לי."
"באמת יפה מאוד מצדך, אז בבוריס אתה לא מקנא?"
"לא. בכולם כן, אבל בו לא."
"אני בחיים לא אבין את הראש שלך כושי."
"כי אתה טמבל, בוא הנה." הוא מושך אותי למיטה, מנשק אותי על פי נשיקה חזקה שגורמת לברכי לרעוד, אוהב אותי ואחר כך נרדם בזרועותיי.

תחזור אחרי המלחמה
הבוקר כבר לא יכולתי יותר להתחמק, הוא התעקש כמו שרק הוא יודע (בקטעים האלו הוא ממש פולני היסטרי) והוריד אותי בפתח קופת חולים לפני שנסע לבסיס, מורה לי לעשות כבר את הבדיקות האלו. הרגל שלו אגב ממש בסדר, כנראה שהרופא הטורקי טעה והרצועה לא באמת נקרעה ובקרוב מאוד הוא יפטר מהגבס. נכנסתי לסניף הצנוע שלנו שהפך לסניף מוקדי עם ספר ביד אחת, ערמה של טפסי בדיקות מחוברים למבחנה ביד השנייה וכאב ראש שאני חוטף מיד כשאני מריח את הריח המגעיל הזה שיש בכל סניפי קופ"ח בעולם – ריח של פחד, חולי, דאגה ועצבנות.
הספסלים מול חדר האחות היו מלאים עד אפס מקום בקשישים חמוצי סבר. אני ואימא מודאגת אחת שאחזה בידו של ילד שמנמן היינו היחידים שהורידו את מפלס הגיל. האימא סיפרה לקשישים הספקנים סיפור קורע לבבות על עוד תור במרפאה בחיפה שהיא חייבת להגיע אליו עוד הבוקר. הם לא ממש התרשמו, אבל מצד שני לאן היה להם למהר? לפחות בקופ"ח יש מזגן וחברה נעימה, אז הם ויתרו לה והיא נכנסה לפני כולם עם השמנמן שלה. לי לא היה סיפור משכנע לספר ולכן המתנתי עם הספר שלי על ספסל המתכת הנוקשה עד שהאחות ג'ניה הציצה החוצה ושאלה אותי אם אני חירום. "לא, מה פתאום? זו סתם בדיקה שגרתית. אני מרגיש מצוין."
"אז תחזור אחרי המלחמה." פסקה ג'ניה ופנתה לחקור את היושבים לידי אם הם חירום או סתם בדיקה רגילה. לא יודע מה הם ענו, טסתי החוצה כמו אסיר שנמלט מצינוק ומיד התקשרתי לסגן שאישר לי בחוסר רצון לקחת יום חופש כי המנועים של בנטל – שהיו אמורים להגיע היום – יתעכבו עוד כמה ימים. אולי גם הם מחכים לאחרי המלחמה?
בדרך הביתה קניתי לחמניות והתקשרתי שוב לזבולון. כמו אתמול שוב לא הצלחתי לעבור את מחסום המענה הקולי ולברר אם יש טעם להגיע לבדיקה. "השתגעת?" נבהל מיצי כשהתייעצתי בו מה לעשות. "יש לך תור אחרי הצהרים למרפאת זבולון? זו בדיוק השעה שהם מתחילים עם הטילים שלהם! שלא תעז לצאת מהבית. זה לא יכול לחכות לאחרי המלחמה?"
"בטח שכן, זה לא מצב חירום." החלטתי.
אז זהו, אני יושב עכשיו ליד המחשב, שומע קול המוזיקה ברדיו כדי לנוח מהדיווחים על המצב, ומנסה לכתוב סיפור. אולי, אחרי שהמטוסים של חיל האוויר יפסיקו להרעיד את קירות הבית והאופטלגין יתחיל להשפיע על כאב הראש שלי, אני אפילו אצליח לכתוב משהו.
אתמול היה לי יום טוב – הייתי בחופש, לא היו אזעקות והכי חשוב, כתבתי סיפור מתוך דחף פנימי לא נשלט שכבר הרבה זמן לא חשתי כמותו. זה קרה מיד אחרי שקיבלתי שיחת טלפון ממישהו שהכרתי פעם, לפני הרבה שנים. בעצם לא כל כך הרבה שנים, אבל כשאני חושב על האדם שהייתי אז אני חש כאילו מדובר באדם זר שרק במקרה חי בתוך הגוף שלי. בניגוד לצעיר האווילי שהייתי אז כיום אני חכם יותר, פחדן הרבה יותר ומאוד מאוד שתקן. ההוא לא מבין שבעצם הוא מדבר עם אדם שונה לגמרי מהפרחח חסר המעצורים השמור בזיכרונו. הוא מתקשר כל כמה זמן, מבלבל את המוח, מנסה להיות כאילו ידידותי, מנסה שוב ושוב לשכנע אותי לפגוש אותו, מציע לי לבוא למרכז הארץ או שהוא יבוא אלי, אם כי הפעם הוא לא הציע את זה – עד כדי כך הוא לא אמיץ.
כשאני מדבר איתו אני נשמע כאילו אני משוחח עם חבר ותיק. צוחק, מתבדח, נשאר תמיד מנומס וחביב, אבל כשהוא מסיים את השיחה כולי רועד ממתח. כבר נואשתי להוציא ממנו איך הוא יודע את המספר שלי שאני שומר חסוי מאוד, החשש שלי שהוא יגלה גם את כתובתי מונע שינה מעיני בלילות. כל ניסיונותיי להסביר שאני לא אותו אדם שהייתי אז, ושלא יעזרו כל הפיתויים שלו – אני לא רוצה לפגוש אותו, לא רוצה לבוא לתל אביב ולא רוצה שום קשר איתו – עולים בתוהו. אני פוחד ממנו, סולד ממנו ועם זאת חושש להרגיז אותו. קשה לי להאמין שהוא לא מבין את זה ואין לי מושג למה הוא ממשיך לנסות, אבל הלוואי שיפסיק.
אחרי השיחה איתו נשכבתי במיטה וניסיתי לנוח, אבל הראש עבד שעות נוספות. אין לי מושג למה, אבל כנראה שהסיפור הזה צץ בתוכי – מושלם מכף רגע ועד ראש – בתור תגובת נגד לשיחה המציקה ההיא ולזיכרונות שהיא עוררה בי. מהרגע שהסיפור הושלם בראשי הייתי חייב לכתוב אותו. מזמן לא חשתי דחף עז כזה לכתוב, והרבה זמן לא קרה שידעתי בביטחון כל כך מושלם איך הסיפור חייב להתנהל ומה עומד להיות סופו. התיישבתי לכתוב בערך בשבע בערב וסיימתי את הסיפור, כולל הליטושים שלו, קצת לפני אחת עשרה בלילה. אין לי מושג מה ערכו הספרותי של הסיפור הזה – לא גדול במיוחד אני מניח – וגם הנושא קשה מאוד לעיכול, אבל אני מתקשה לתאר לכם כמה עונג והקלה הסבה לי כתיבתו. אני חושב שרק מי שכותב יוכל להבין את זה. לפחות מהבחינה הזו אני צריך להגיד תודה לטיפוס המציק ההוא.
אחרי שישבתי וכתבתי ארבע שעות, נוהם בכעס לעבר כל מי שניסה להסיח את דעתי, קמתי מהכיסא נוקשה ומכווץ כולי, ורק אז קלטתי כמה זמן עבר. כדי לשחרר קצת את שרירי התפוסים יצאתי לטיול עם הכלב של דני, ובדרך פגשתי מישהו שסיפר לי, נרגז מאוד, שהאזעקה בשכונה שלנו התקלקלה, ובגלל זה היה לנו יום כזה שקט.
הוא סיפר לי שקרובי משפחה שלו מקרית ים שגרים כבר שבועיים אצל הדוד בקרית מוצקין (רק שם יש ממ"ד) סבלו כל אחר הצהרים מאזעקות ושמעו נפילות מאוד קרובות לדירה שבה הם שהו, מכווצים מפחד בתוך הממ"ד. מסתבר שבזמן שאני טרחתי על הסיפור שלי האחיינית שלו – ילדה בת תשע – נכנסה להיסטריה בגלל אחר הצהרים הקשה שעבר עליהם, השליכה את עצמה על הרצפה ובכתה שהיא רוצה הביתה עכשיו! רק לפני כמה דקות הוא סיים לדבר עם אימא שלו שנשמעה מותשת לגמרי וסיפרה שהילדה הסכימה לקום מהרצפה והיא שוכבת כעת במיטה, מתייפחת בקולי קולות ואימא שלה יושבת לידה ובוכה גם כן.

39. ישן באלכסון

היבריס
השעה נורא מאוחרת, ואולי מוקדמת? כל כך לא אופייני לי להיות ער בשעות האלו. אני בהחלט לא ציפור לילה, אבל נרדמתי באמצע החדשות. הסקירה של מלחמת לבנון הראשונה הכריעה אותי אפיים ארצה, ואולי זה היה היום המטורף שעברתי, החום הנורא ורעש הנפילה של הטיל החדש שנשמע בקרייתנו השלווה לשעבר?
בכל אופן נרדמתי מוקדם מידי והנה אני פה, ער לגמרי. היום הייתה לי שיחה ארוכה ודי מייסרת מבחינתי עם קובי, אחיו של רוני. בכל משפחה גדולה יש אחד כזה שגר קצת רחוק מהקלחת הרותחת המשפחתית, וכשיש סכסוך קוראים לו וגוררים אותו פנימה כדי שיפשר, ישפוט ויחליט. במשפחה של רוני שהיא מרובת סכסוכים והתלהמויות קובי נושא בעול. נושא בחוסר רצון מופגן ובחירוק שיניים, אבל נושא.
אני מניח שרוני פנה אליו לעזרה אחרי שלא הצליח להשיג אותי כי ניתקתי את הנייד ואת הטלפון וכל המכרים המשותפים שלנו, אלה שעדיין לא ברחו לכל קצוות הארץ, ענו לו בקרירות ובחוסר רצון. קובי השיג אותי דרך הנייד של בוריס שבא לנזוף בי למה לא ביקשתי את עזרתו. מזמן לא ראיתי אותו כל כך נרגש, הוא ממש נעלב ממני. מרוב עצבים הוא התחיל לדבר בתערובת של רוסית ועברית – מנהג מגונה בעיניו – ובדיוק כשהנייד שלו צלצל הוא היה באמצע נאום חוצב להבות על חטא ההיבריס שאני לוקה בו, חטא שהיוונים הקדמונים (עד לשם הוא הרחיק לכת) גינו כחטא הגרוע מכל.
"מה היבריס, ועל איזה יוונים אתה מקשקש?" אמרתי לו בסגנון הכי ערסי שלי, "לא בקשתי ממך עזרה כי אתה תפרן עוד יותר ממני. אתה משלם לבת שלך על הלימודים ולאימא שלך על הבית אבות, רק אני עוד חסר לך על הראש."
הוא לא הספיק לענות לטיעון המוחץ שלי כשקובי היה פתאום על הקו וביקש אותי. "רוני נתן לי את המספר של בוריס בתור האופציה הכי פחות מתקבלת על הדעת, אבל כל השאר או שלא נמצאים בכלל בצפון, או שלא הסכימו לדבר איתי." התנצל קובי.
"זה בסדר, ממש במקרה בוריס נמצא עכשיו אצלי."
"למה הטלפונים שלך מנותקים."
"כי עולה כסף לשלם עליהם."
קובי נאנח ואמר שהוא פתר את הבעיה הכספית שלי ושאחבר אותם שוב.
"מה זאת אומרת פתרת? מה לך ולבעיות שלי בכלל?"
הוא שוב נאנח והתנצל ואמר שרוני ביקש ממנו לסדר הכל כי הוא בחו"ל עכשיו.
"זו הייתה טעות חמורה מצד אימא שלי לבקש ממנו כסף כאילו שהוא רווק שאין לו הוצאות של משק בית."
"הוא באמת רווק."
"רק טכנית, באופן מעשי הוא חי אתך. מה שאימא שלי עשתה היה מכוער ולא מתחשב."
אחר כך הוא הסביר איך הוא סידר הכל וכל אחד מבני המשפחה, כולל הוא, נתן את חלקו, ואיך הוא צעק על כולם שרוני כבר לא ילד קטן שאפשר לקחת לו את המשכורת כאילו שהוא חי עדיין אצל ההורים, וחזר וסיפר לי שרוני לא מסוגל לעמוד בפני ההיסטריה של אימא שלו שמשתוללת עכשיו יותר מהרגיל.
"הוא עשה טעות וזה לא בסדר. הוא מבין את זה ומצטער מאוד."
"זה בסדר, הוא לא חייב לי כלום."
"בטח שהוא חייב לך. אם אתם חיים יחד ויש לכם קופה משותפת הוא לא יכול פתאום, בלי אזהרה, להפסיק להכניס את החלק שלו ולהגיד לך שתסתדר עם מה שיש."
"עובדה שהוא כן יכול."
"אם אשתי הייתה פתאום מעבירה את המשכורת שלה להורים שלה או משהו כזה הייתי משתגע מרוב כעס, וכמובן שפושט את הרגל כלכלית."
"רוני לא אשתי וזכותו לעשות בכסף שלו מה שהוא רוצה."
"חוקית אולי כן, אבל מוסרית זה לא בסדר."
"אתה מחפש מוסר אצל הומואים?" צחקתי.
קובי שתק ואני ידעתי שהוא נבוך. מביך אותו לדבר על הומואים ואם היינו מדברים פנים אל פנים לא הייתי עושה לו את זה, אבל בטלפון זה אחרת.
אחרי כמה דקות הוא התאושש ולמרות חוסר הנעימות אמר בתוקף שהוא דורש מכל בני האדם הגינות, בעיקר כשמדובר באנשים שגרים יחד ומנהלים משק בית משותף, ומה שרוני עשה לא היה הוגן, והוא מבין את זה כעת ומתנצל.
"בסדר." ויתרתי, "אבל בכל זאת אני לא רוצה את הכסף שלו."
"אני מבין אותך, אבל מחר יום ההולדת שלו חמי ו…"
"אם יש לך קשר איתו תגיד לו להתקשר אלי לבית של אליס וג'קי שלולא העזרה שלהם הייתי צריך לחיות עד סוף החודש על לחם וקוטג', אני כבר אדבר איתו ואתן לו את המתנה שלי ליום ההולדת שלו."
"בסדר אבל… אני מבקש ממך חמי, הוא באמת מצטער. הוא לא ממש מתמצא בכספים, הוא עוד די ילד בקטע הזה, אימא שלי אשמה בזה. אני מבקש ממך…"
"מה? מה אתה מבקש? מה אכפת לך בכלל מה קורה אתנו? לא יכול להיות שאתה באמת רוצה שאחיך הקטן יחיה איתי? לא עדיף שניפרד כבר והוא ימצא לו איזה בחורה טובה?"
"לא נראה לי שיש סיכוי שזה יקרה, ולך לפחות יש השפעה טובה עליו, וחוץ מזה הוא באמת אוהב אותך, אם רק היית יודע מה הילד הזה אמר עליך…"
"לא רוצה לדעת, ותפסיק להגיד שהוא ילד, הוא בן עשרים ושלוש והגיע הזמן…"
נחנק מכעס, ומעצב ומעוד כל מיני רגשות שאני לא יודע לקרוא להם בשם, אני לא מצליח לסיים את המשפט. בסוף אנחנו נפרדים כידידים והוא מנתק.

יום הולדת
אחרי השיחה עם קובי בוריס מחבק אותי חזק, אומר לי לא להיות רשע אל הילד והולך הביתה. דקה אחר כך דני מדלג פנימה עם הטלפון האלחוטי שיש להם במטבח – טלפון טוב עם טווח קליטה מצוין שאפשר לדבר איתו גם מהבית שלי. "רוני אמר שיביא לי מתנה מטורקיה ליום הולדת שלי." הוא מצייץ, נרגש. גם יום הולדתו עומד לחול בקרוב ועדיין לא חשבתי על מתנה בשבילו. השיחה עם רוני קשה וכואבת, אבל אין בה שום חידוש – אני אומר שלדעתי הגיע הזמן שניפרד לפני שמה שעוד נשאר מהקשר שלנו יהפוך לשנאה, הוא מבקש סליחה ושאתן לו עוד הזדמנות, מסביר שאימא שלו הלחיצה אותו נורא, ושהוא התכוון להגיד לי שהוא לא מכניס כסף לבנק החודש ושאולי אני אדבר עם הבנק על המשכנתא, אבל הייתה לו המון עבודה והיה הלחץ של הנסיעה, והוא פשוט שכח.
"אי אפשר לדחות תשלומי משכנתא סתם ככה." אני אומר בקשיחות. האמת שאין לי מושג אם אפשר או לא, אבל נדמה לי שלא. "התנהגת בצורה חסרת אחריות וילדותית, אני רוצה לחיות עם בן אדם בוגר, לא עם תינוק של אימא."
"חמי, בבקשה… בשבוע הבא אני חוזר, נפתח דף חדש. אל תכעס יותר, זו הייתה טעות, אבל כולם טועים. גם אתה טועה."
"נכון, גם אני טועה, אבל עכשיו אני מתקן את הטעות שלי. כשתחזור אני רוצה שתיקח את כל הדברים שלך, כולל כל מה שקנית ונתת לי מאז שנפגשנו. כל הבגדים, המתנות, הספרים, הדיסקים, הכל. אפילו השעון שנתת לי ביום הולדת שלי. לא רוצה ממך שום דבר. אני מתכוון למכור את הפיל הלבן הזה שקניתי בגללך ולחלק את הכסף ביני לבינך. אני מקווה שזה יפצה אותך על כל הזמן שבזבזת עלי."
"זו המתנה שאתה נותן לי ליום הולדת?" הוא לוחש, מזועזע, נשמע על סף דמעות.
"כן, זו המתנה שאני נותן לך. אני משחרר אותך ממני, משחרר אותך מלהיות איתי. מהיום אתה חופשי מהנטל הזה שקוראים לו מנחם. יום הולדת שמח רוני."

הנפילה
השבת הייתה רגועה מאוד, אפילו משעממת עד הצהרים, ואז התחילו האזעקות ובין לבין גם שיחות הטלפון. קודם דיברתי עם סיסי שסיפר לי בלחש דרמטי שההדגמה עברה בצורה נהדרת, אבל כדי לא להיכנס לשבת הם נחפזו לאסוף הכל בזריזות ואז רוני שהתרוצץ וחילק הוראות לכולם, מנסה להיות בכמה מקומות בבת אחת, קפץ מעל איזה מדרגה, עיקם בצורה לא מוצלחת את רגלו ונפל על מדף מתכת ששרט אותו בצורה מכאיבה.
"זה משהו רציני?" שאלתי, מודאג, "ולמה אתה לוחש?"
"כי אני לא רוצה שהוא ישמע אותי, הוא במקלחת עכשיו. השריטות לא רציניות, אבל יש לו סימנים כחולים על הרגל, ומה שיותר גרוע זה שהקרסול שלו התנפח."
"רגע, מתי זה קרה? הנפילה הזו?"
"הנפילה הייתה ביום שישי אחרי הצהרים, והיום בבוקר הוא קם עם קרסול נפוח קצת, ועכשיו הוא ממש מנופח ונורא נורא כואב. רוני מנסה להיות גיבור ולא אומר כלום, אבל הוא בקושי הולך ו…"
"סיסי, תקשיב, ותקשיב לי טוב, הוא חייב לעשות צילום ולהיבדק אצל רופא, יכול להיות שהוא קרע איזה רצועה ואסור להזניח דבר כזה, אתה מבין?"
"כן, אבל רוני אמר ש…"
"זין על מה שהעיראקית המופרעת הזו אמרה!" צעקתי, "תביאו אותו לרופא אפילו בכוח." דיברתי בגסות כי הייתי עצבני אש גם כי שוב הייתה אזעקה אחרי שכבר כמעט שכנעתי את עצמי שהסיוט הזה נגמר ושהצבא שלנו שאיבד כל כך הרבה חיילים הצליח להחליש את החיזבללה כל כך עד שכבר אין להם ראש להפגיז אותנו יותר, וגם כי דאגתי מאוד לרוני והרגשתי חסר אונים לעזור לו כשהוא בטורקיה ואני בארץ. לצעוק על סיסי היה הפתרון היחיד שעמד לרשותי אז צעקתי, "לך מיד לקצין שלכם ותזעיק רופא לפני שהמצב שלו יסתבך עוד יותר."
כמה דקות אחרי השיחה ההיא שוב היית אזעקה, אבל אפילו הנפילות הרחוקות ששמעתי כבר לא הצליחו לזעזע אותי, הייתי מודאג מידי ממצבו של רוני. סוף סוף הגיעה עוד שיחה מטורקיה, והפעם זה היה הוא בכבודו ובעצמו, כועס וממורמר כאילו זו אשמתי שהוא קרע רצועה בקרסול ושמו לו גבס. "כואב לך?" שאלתי.
"כן, אבל לא נורא." הוא ניסה לשחק אותה גיבור.
"אל תשחק לי אותה גיבור, וקח את הכדורים שנתנו לך." פקדתי עליו, "ותגיד תודה שזה קרה אחרי שעשיתם את ההדגמה, לא קודם."
"אל תצעק עלי." נעלב רוני, "ואני אקח את הכדורים מתי שיתחשק לי."
"אל תהיה טמבל כושי, נתנו לך קביים? זה גבס הליכה? אתה יכול לזוז איתו?"
"כן, נתנו לי קביים, אבל נורא קשה לזוז אתם, והגבס כבד, וחוץ מרצועה קרועה גם נקעתי את הרגל וגם קיבלתי המון מכות יבשות."
"חתיכת נפילה, סיפרת להורים שלך?"
"חס וחלילה, רק זה עוד חסר. תשמע חמי, אני יודע שאנחנו כבר לא, אבל…"
"בסדר, אין בעיות."
"מה בסדר?"
"עד שתבריא אתה יכול לגור איתי. אני אטפל בך. כמה זמן אמרו לך שזה ייקח?"
"לא בטוח, משהו בין שבועיים לחודש. הכי בעיה זה להתקלח כי הטוש פה בתוך האמבטיה וזה ממש מסובך. צריך לשים ניילון על הגבס וצריך…"
"בסדר, אני יודע. נסתדר כבר, מתי אתה חוזר?"
"היום."
"מה היום? איך היום? היום שבת."
"מחזירים את הציוד ואת הטכנאים היום בערב במטוס של חיל אוויר ישר לרמת דוד ושם כבר יתנו לי גימלים במרפאה של הבסיס. תוכל לבוא לקחת אותי משם?"
"כן, אין בעיות."
"באמת תבוא לקחת אותי?" הוא שואל שוב, נשמע כמו ילד קטן.
"כן, באמת. מי יטפל בך אם לא אני?" עכשיו כבר אין ספק, הוא בוכה, מודה לי ורגע לפני שהוא סוגר הוא אומר שהוא אוהב אותי, ואני, באופן אוטומטי ובלי לחשוב מחזיר לו שאני גם.
כמה שעות אחר כך אני כבר בשער של רמת דוד. הוא מגיע באמבולנס של הבסיס, יורד ממנו באיטיות מגושמת, מסתבך עם הקביים ועם רגלו המגובסת. הגבס לא גדול, אבל רוני לא רגיל להתנהל בזהירות ובאיטיות ומורגש שכואב לו.
אני עוזר לו להיכנס למושב האחורי של הקנגו, משתדל לא להכאיב לצידו הפגוע והלב מתכווץ לי מרוב הזדהות עם הכאב שלו. כל פעם שהוא נאנח אני מקבל צמרמורת, אבל מתאפק ושותק, מכניס את המזוודה שלו ומתחיל לנסוע הביתה.
אנחנו שותקים כמה דקות ואחרי נהלל הוא מתחיל את נוהל סיכום המריבה שאנחנו עושים כל פעם אחרי שאנחנו מתכסחים. הנוהל הזה התגבש אצלנו במשך הזמן כמעט מבלי משים ואנחנו מפעילים אותו כדי לסיים מריבה בצורה יפה ובלי להשאיר קצוות פרומים של עלבון וכעסים לא סגורים.
אף פעם לא דברנו על זה בצורה מסודרת, אבל תמיד אחרי שאנחנו נרגעים ומסוגלים לדבר בהגיון כל אחד מאיתנו אומר לשני בדיוק איך הוא הרגיש ומה הוא חשב בזמן שכעס, מסביר את העמדה שלו בצורה ברורה ובלי האשמות, אחר כך מקשיב לשני עושה אותו דבר, וזהו.
בזה נחתמת המריבה ולא מדברים עליה יותר.
אין לי מושג מתי ואיך התחלנו עם המנהג הזה, אבל זה עובד מצוין. חבל רק שקודם צריך לעבור שלב של זעם, צעקות, עלבונות וברוגז מכאיב.
הוא מספר לי איך אימא שלו צעקה עליו בטלפון מאילת שנגמר להם הכסף, ושהוא חייב לשלוח מיד עוד כסף אחרת יזרקו אותם מהמלון, ולאן היא תלך? ומה יהיה אתם? וסיפרה לו שהכל באילת יקר אימים ועוד מעט לא יהיה להם מה לאכול, וכמה זה הלחיץ אותו.
אמרתי שאני מבין, אבל חבל שהוא לא סיפר לי מיד שהוא מעביר את המשכורת שלו להוריו כי עד שגיליתי שפתאום אין כסף בחשבון שלנו כבר היה קצת מאוחר מידי לעשות משהו וגם אני נלחצתי.
"כל כך כעסת עלי." הוא אמר באומללות, "נשמעת כזה רשע, ממש הפחדת אותי. בגלל זה אמרתי לך את כל הדברים האיומים האלה. אני לא חושב באמת שאתה נטל."
"אני יודע. האמת שהייתי עצבני עליך עוד מקודם כי לפני שנסעת אמרת שמבחינתך אני יכול להיות עם מיצי אם זה מרגיע אותי, וזה נורא פגע בי."
"לא התכוונתי באמת, סתם אמרתי את זה כדי לעשות רושם על סיסי, אתה יודע שכן אכפת לי."
שנינו שותקים קצת ואז הוא שואל אם אני ומיצי… "לא, רק ישנו יחד כי מיצי פחד, אבל לא היה כלום. לא היה לנו ראש לזה בכלל, היינו לחוצים מידי. אין לך מושג כמה זה מפחיד לשמוע כל כמה שעות אזעקה ולחכות לנפילות, ולפחד לנסוע לעבודה או לחזור מהעבודה, וכל הזמן להיות צמוד לרדיו חיפה הדבילי הזה… דברים כאלו גומרים לך לגמרי על החרמנות."
בתשובה הוא מלטף את כתפי, רוכן ומנשק את עורפי וברור לשנינו שדי, המריבה הזו הסתיימה ויותר לא נדבר על זה. "אז איך קרה שנפלת ככה?" אני עובר לדון במצב העכשווי.
"לא יודע. אני לא מבין את זה בעצמי. ירדתי ממדרגה ופתאום הרגל כאילו התקפלה לי ונפלתי על מדף."
"כאב?"
"כן, נורא כאב לי במותן ובירך כי חטפתי מכה מהמדף הזה, רק כמה שעות אחר כך התחיל לכאוב לי גם הקרסול ובבוקר הוא כבר היה נפוח לגמרי."
"היית צריך לבקש מיד שייקחו אותך לרופא, סתם סבלת כאבים חצי יום."
"כן אני יודע, אבל… אבל…"
"אבל מה כושי?"
"הרגשתי שזה מגיע לי אז שתקתי."
"אתה ממש טמבל! איזה מזל שלסיסי היה מספיק שכל לקרוא לרופא."
"זה לא היה השכל שלו, הוא אמר שאתה אמרת שחייבים ושאני אשתוק כבר והתקשר למפקד המשלחת."
בבית אני מחלץ אותו בזהירות רבה מהרכב וכדי לחסוך לו את המאמץ של טיפוס במדרגות מהמדרכה לחצר אני מרים אותו בסחיבת פצוע – גופו קליל ודק כשל ילד- ונושא אותו ישר למיטה.
רק אחרי שאני משכיב אותו במיטה הכפולה שלנו אני נזכר לשאול את עצמי למה לא לקחתי אותו לספה הנפתחת בחדר האורחים?
אין לי תשובה הגיונית על כך חוץ מכוחו של הרגל. בינתיים יש לי בעיות אחרות לחשוב עליהן – בדרך הקצרה שבין הרכב למיטה הזין שלי כבר הספיק להקים אוהל איתן בתוך המכנסים.
גם בלי לגעת בו אני יודע שמצבו דומה. ככה זה אצלנו – הנוכחות הפיזית שלו משפיעה עלי בצורה כזו וגם הוא מגיב באופן דומה לנוכחות שלי – אין לזה שום קשר לרגשות שלנו אחד כלפי השני, או שאולי יש? לא יודע.
עובדה ששנינו נעשינו חרמנים בצורה בלתי נסבלת.
יודע שמה שאני עומד לעשות כעת מנוגד לכל ההבטחות שלי לעצמי ולכל מה שהחלטתי באופן הכי נחוש לא לעשות, ובכל זאת לא יכול לעצור את עצמי אני רוכן כלפיו וטומן את פני בכתפו, מסניף אותו ורועד כשהוא נאחז בי בכוח, מנסה להתאפק ולא לבכות, אבל לא מצליח.
"אני בטח נורא מסריח." הוא אומר בהתנצלות.
"לא, מה פתאום? אתה מריח כמו עצמך, זה הכל."
אבל הוא מתעקש, "חמי תשמע, אני באמת מצטער, אבל אני ממש ממש חייב להתקלח. לא התרחצתי כבר מיום שישי בבוקר ואני מרגיש מסריח ומטונף נורא."
"אתם הכחולים! אז לא התרחצת יומיים, אז מה? למה לעשות סרט טורקי מכל שטות?" אני נוזף בו.
"אתה מעדיף סרט כחול?" הוא צוחק מבעד לדמעות, מלטף אותי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ומתחיל להתפשט. אני עוזר לו ואחר כך מתפשט עד לתחתונים ונושא אותו על כפיים למקלחת, מושיב אותי על השרפרף האדום מפלסטיק, עוטף את הגבס באשפתון, מדביק הכל בניר דבק עמיד למים ומתחיל לרחוץ אותו.
מהר מאוד התחתונים שלי נרטבים עד כדי כך שאין בהם שום תועלת ואני מוריד אותם, חושף את העובדה הגלויה גם כך – עומד לי ואני חרמן מאוד.
אחרי מקלחת מאוד ארוכה ומספקת אנחנו חוזרים למיטה וממשיכים בשלנו. רוני המוגבל בתנועה בגלל הגבס נאלץ להיות פסיבי וזה מעצבן אותו נורא, אבל למרות שאני משתתף בצערו על הפציעה, המוגבלות שלו גורמת לי סיפוק רב שמרגיז אותו עוד יותר, מה שלא מפריע לחרמנות שלו להמציא פתרונות יצירתיים מאוד למצב החדש.
אחר כך אני מביא אוכל על מגש, אנחנו אוכלים ומדברים על המלחמה והוא מתפלא איך החבר האשכנזי הסמאלני שלו נעשה פתאום ימני, וצוחק איך כמה קטיושות שינו לחלוטין את השקפת העולם שלי.
"די, די, תאכל כבר ותשתוק. איך היה בטורקיה?"
"לא יודע. ראיתי רק בסיס צבאי והמון טורקים שמנים עם שפם."
"פתאום לא נאה לך טורקים?"
"מה לעשות? התמכרתי לאשכנזים יפי נפש. במה צריך להפגיז אותך כדי שתחזור להצביע למר"ץ חמי?"
"לא יודע, אולי בזילזל?"
אנחנו צוחקים, מדברים שטויות, מאושרים להיות יחד, ופתאום כבר כמעט בוקר. הרוסים מעייפות אנחנו נרדמים חבוקים ומתעוררים מוקדם מידי לקול אזעקה.
הוא מציע שאני אשאר בבית, אבל אני מתעקש שיש לי עוד המון טלפונים לסמן ושעוד שנייה אני קם, ושוב נרדם.
בשבע יש עוד אזעקה ואז כבר אין ברירה. אני הולך לעבודה, וכשאני חוזר אני מגלה שהוא חיבר מחדש את הטלפון ואת הנייד שלי, נסע לבית חולים עשר שיחליפו לו את הגבס הכבד במשהו פלסטי קל, ומשם תפס טרמפ ישר לבסיס.
"אתה אמור לשכב בבית לפחות שבוע כושי." אני צועק עליו בטלפון.
"לא יכול לשכב, זה עושה לי פצעי לחץ."
"דביל, לא מקבלים פצעי לחץ כל כך מהר."
"אתה אולי לא, אבל אני כן. לא יכול לשכב סתם במיטה, והמחליף שהביאו לי חירבש לי את כל המחלקה, הייתי חייב לחזור."
"ומתי תבוא הביתה?"
"עוד מעט, תעיף את כל המעריצים שלך ותכין אוכל."
"אהבתי אותך יותר כשהיית פסיבי מסכן, מחובר לגבס כבד ומסומם מכדורים נגד כאבים."
"ואני אהבתי אותך יותר כשהיית סמאלני יפה נפש שמודאג ממצבם של הפלסטינים הנאנקים תחת עול הכיבוש. ככה זה בחיים, יש שינויים. תסתגל לזה."

מפעל חיוני
היום עשינו ישיבה אחרי העבודה והבוס הודה לכולם שעשו מאמץ ובאו לעבודה למרות הקשיים והפחד, ואמר שכולנו נקבל את המשכורת כרגיל, כולל בונוס, כי סך הכל החודש היה טוב, ואמר שהוא מצפה שנבין שלמרות המצב צריך להמשיך לתת שירות לקליינטים כדי שיהיה לנו מקום עבודה לחזור אליו אחרי המלחמה.
"ומה אם חמי והסגן ילכו למילואים?" שאלה שירי המזכירה, "שמעתי שמגייסים המון מילואימניקים."
"אין מצב שיגייסו אותם." אמר הבוס בחיוך מדושן עונג, "עוד במלחמת המפרץ הבית מלאכה שלנו קיבל מעמד של מפעל חיוני כי אנחנו עושים המון עבודה לתע"ש. אצלנו לא עושים מילואים, העובדים שלי חשובים יותר פה מאשר בצבא."
אני מודה שהידיעה הזו עשתה לי טוב על הלב. עכשיו כשאחד מהחברים שלי מהצבא ישאל איפה אני ולמה לא קיבלתי צו שמונה כמו כולם אני אוכל להגיד שזה בגלל שאני עובד במפעל חיוני והבוס שלי לא יכול לוותר עלי, ולא אצטרך לגמגם שאני לא יודע, ובטח גם אני אקבל צו שמונה בעוד יום יומיים. איזה הקלה זו להיות עובד חיוני שאי אפשר לוותר עליו במקום הומו נשא שצה"ל לא מעוניין בנוכחותו. אחרי שגמרנו לדבר על הנושאים שעל סדר היום עברנו למה שבאמת עניין אותנו – מה יהיה?
הבוס הודה שהוא חושש שזה לא נגמר ועוד יפלו קטיושות, והפציר בכולנו להיות זהירים כשאנחנו רצים במדרגות למקלט. נדמה לי שיותר מנפילות של טילים הוא חושש שמרוב חיפזון אחת העובדות שלנו תמעד על העקבים הגבוהים שלה ותשבור את הראש. כול אחד אמר מה לדעתו יקרה אחרי שתיגמר הפסקת האש והתברר לי להפתעתי שאני במיעוט, חוץ ממני כולם משוכנעים שיהיו עוד הפגזות ושלא גמרנו עם האזעקות. מעניין למה רק אני חושב שהתקופה הזו מאחורינו ושהחיזבללה יהיו עסוקים מידי בלחימה עם צה"ל מכדי להציק לעורף. נחיה ונראה.

התייעצות
כמה אפשר לדבר על קטיושות ואזעקות? נמאס. היום אני רוצה לכתוב על דברים נורמאליים ומעניינים יותר, היום בא לי לכתוב על אהבה. ככל שאני מפרט ומונה עוד ועוד סיבות למה אנחנו לא צריכים להיות יחד ככה נעשה יותר ברור עד כמה הקשר שלנו חזק ואיך האהבה הטיפשית וחסרת ההיגיון הזו שהתגנבה אלי בחורף לפני שנתיים כמעט מבלי משים בעוד אני מאחה את לבי השבור בגלל מישהו אחר, חזקה ועקשנית יותר מכל הקשיים. הזוגיות שלנו, לא צפויה ולא מנומקת בעליל, התגלתה כגמישה ועמידה בכל המשברים והדרמות שנקרו בדרכה. אם אני מנסה לנתח קצת את היחסים שלנו אני מגלה שיש בקשר שלנו מצד אחד מספיק אי התאמה כדי שיהיה לנו מעניין יחד ועם זאת יש ביני לבינו מין הבנה כמעט אינטואיטיבית שבגללה אנחנו לא מסוגלים לכעוס באמת אחד על השני.
בעצם, למרות ההבדלים בצבע, במוצא, בהשקפת העולם, שנינו מאותו הכפר. גם הוא וגם אני בנים למשפחות פועלים מהמעמד הבינוני נמוך שגדלו בקריות, למדו בבתי ספר דתיים מסורתיים, קיבלו אותו חינוך פחות או יותר, וגדלו לאורם של אותם ערכים פשוטים של נאמנות למשפחה ולמדינה, ולמוסר שאני נאלץ, מחוסר שם אחר, לקרוא לו מוסר יהודי. אולי בגלל זה נוח לנו יחד למרות שלפעמים בא לנו לרצוח זה את זה?
לא יודע, אבל עובדה שלמרות הכל אנחנו עדיין יחד.
"חמי, אני צריך להתייעץ אתך על משהו." הוא אומר ומתיישב מולי, מושך מידי את הספר המרתק 'צילה של הרוח'.
"להתייעץ?" אני מופתע וקצת נבהל, "להתייעץ זה מן בן דוד של אנחנו צריכים לדבר?"
"לא, להתייעץ זה להתייעץ." הוא אומר בפשטות, נראה מודאג, אפילו מתוח. "תגיד, מה דעתך שאני אלך לקורס קצינים?"
"אחלה! תמיד חלמתי לזיין קצין."
"מצחיק מאוד." הוא משחרר חיוך קצר ושוב מרצין, "עכשיו תקשיב ברצינות, קורס קצינים בחיל אוויר זה משהו רציני, זה המון לימודים, מבחנים, השלמות חייליות, צריך לדגור ולהשקיע המון."
"אז בשביל מה אתה צריך את זה? מה רע לך להיות מש"ק?"
"לא רע לי, אבל אם אני רוצה לעשות קריירה בחיל אוויר ולהתקדם בחיים אני צריך להיות קצין."
"אם ככה אז לך על זה."
"חמי." הוא מטלטל את ברכי בחוסר סבלנות, מתוסכל מקלות דעתי, "תקשיב לי! אתה לא מתרכז." מאז שהוא אובחן רשמית כסובל מבעית קשב וריכוז והתחיל לקחת קונצרטה נראה שהוא סובל מסוג של אובססיה בנושא הזה של ריכוז.
"אני מרוכז, אני מרוכז. אתה רוצה להתקדם, אתה מת להיות קצין, לקבל יותר סמכות, יותר אחריות, יותר משכורת. אחלה! אני בעד."
"אתה סתם מקשקש, תחשוב קצת. אתה לא מבין איזה השלכות יהיו לזה על החיים שלנו?"
"איזה השלכות? תהיה פחות בבית? תתחיל להיות סוף סוף בן אדם רציני? תתחיל פתאום לקרוא וללמוד? בסדר, אני אחיה עם זה."
הוא נאנח, מתוסכל מקוצר הבנתי. "זה לא רק זה חמי, אם אני אהיה קצין…"
"מה אם? אם תרצה אז תהיה. אני מכיר את העקשנות שלך כושי."
"בסדר, אבל מה שאתה לא מבין זה שלהיות קצין זו צורת חיים שונה לגמרי. זה ישנה לגמרי את החיים שלנו."
פתאום אני קולט שהוא מודאג וזה לא סתם עוד אחד מהתקפי חוסר הביטחון שלו.
"אתה תהיה קצין מצוין, כולם יהיו חולים עליך. החיילים שלך יעריצו אותך וכל החיילות שלך יחלמו בלילה שאתה מטריד אותן מינית, הנה ככה," אני מחבק אותו ומתחיל ללטף אותו, "וגם ככה ו…"
"חמי תפסיק, אתה לא קולט שבקורס קצינים הם נכנסים לך לנשמה? זה לא כמו אצל הירוקים שכל מה שאתה צריך לדעת זה איך לטרטר את החיילים שלך בלי להפר את פקודות מטכ"ל ולעשות מהם חיילים טובים בלי שהם ימותו לך בדרך."
"זה מה שאתה חושב עלינו? אתה לא מתבייש? טוב, למה לא? תמשיך, תצחק על הירוקים, זולל לחמניות ולוגם שוקו מפונק שכמוך."
"חמי מספיק, תהיה רציני." הוא מפציר בי, "אני רוצה להיות קצין, אבל אני לא יודע אם אני צריך לספר להם שאני חי עם גבר ואני לא יודע… אני פשוט לא יודע."
"אני חושב שאתה סתם נלחץ." אני מנסה לעודד אותו, "למה שזה יעניין בכלל מישהו?"
"כי ככה זה בחיל אוויר, לכל דבר הם גוררים ישר את המשפחות. כל הזמן מארגנים אירועים בשביל הנשים הילדים והחברות של אנשי הטייסת, ומה אני אגיד? עד איזה גיל אני אספר שעוד לא מצאתי את החברה המושלמת ושאני עדיין בודק את השטח?"
"מצידי עד גיל ארבעים. אין מצב שאני אלך לראות תצוגת אופנה עם חבורה של אימהות צעירות ותינוקות בכייניים."
"בסדר, בלי תצוגות אופנה, אבל תדע לך שאחרי שאני אהיה קצין הם עלולים להעביר אותי לשרת ממש רחוק, נגיד באילת, ומה יהיה אז?"
"ניפגש פחות, אבל נתגבר על זה. מה עושים אחרים?"
"הנשואים מביאים את האישה והילדים אליהם והרווקים… מסתדרים כבר."
"שאלת את הקוץ?" – המפקד הישיר שלו, היחיד שיודע עליו.
"כן, והוא חושב שאני צריך ללכת לקורס קצינים ולשתוק עד שאני אדע מי נגד מי ועם מי אפשר לדבר בגלוי וגם אז להיזהר מאוד. תראה חמי, אם תגיד שלא נראה לך אני אוותר."
"שלא תעז. אם זה מה שאתה רוצה לך על זה, נפתור את הבעיות כשנגיע אליהן, מה אומרים ההורים שלך?"
"לא סיפרתי להם עדיין, רציתי לדבר קודם אתך."
אנחנו מסתכלים זה על זה וברור לנו שברגע זה עלינו שלב ביחסים שלנו. פעם ראשונה שהוא מדבר איתי לפני שהוא רץ לאימא שלו.
אני שמח, אבל גם קצת פוחד מכובד האחריות.
"זה בטח לא יהיה קל ויהיו קשיים, אבל אני מבטיח לעזור לך ולתמוך בך." אני אומר, קצת בחגיגיות, אבל בשיא הרצינות.
"בסדר, תודה חמי, אבל אני רוצה שתבטיח לי עוד משהו."
"אני אעשה כל מה שתרצה רוני חוץ מללכת לנופשוני משפחות."
"מנחם, אני יודע שזה קצת לא הוגן, אבל מאוד חשוב לי לדעת שאתה… זאת אומרת… אני רוצה להיות שקט ולדעת שאתה תהיה רק איתי, שלא יהיה אף אחד אחר אתך כשאני… אתה מבין?"
הניסוח המסורבל והמגומגם שלו מבלבל אותי קצת ולוקח לי כמה שניות לקלוט שהוא מבקש שאבטיח לו שמעכשיו אני עושה סקס רק איתו.
"אתה רוצה הבטחה שאני לא אזדיין עם אחרים? מונוגמיות כאילו?" אני מחדד את דבריו.
הוא עושה כן עם הראש ומסמיק.
"אין בעיות." אני אומר כי באמת אין לי בעיה עם זה, "אבל גם אתה."
"שגם אני אבטיח?" מעמיק הסומק על פניו.
"כן, זה רק הוגן, נכון?"
"אהה… כן, אבל אתה זוכר חמי איך אתה תמיד אומר שהחיים לא הוגנים?"
"בטח שהם לא הוגנים, איך הם יהיו הוגנים אם יש בעולם מניאקים כמוך?" אני חובט בראשו עם כרית. הוא מתנפל עלי וההתייעצות שלנו מסתיימת בחוסר בהירות מסוים.
***
כשהוא לא ישן איתי אני שם על הצד שלו במיטה עיתונים, ספרים, משקפיים, כל מיני דברים שעוזרים לי להעביר בנעימים את היעדרותו.
תמיד יש לי משהו לכתוב, או לקרוא, או לשמוע ברדיו, או לראות בטלוויזיה, ובדרך כלל אני עושה הכל בבת אחת וגם כשאני לבדי אני מרגיש שהחיים שלי מלאים לגמרי, אבל לאחרונה משהו לא עובד כמו שצריך – לכתוב אני כבר לא מסוגל בכלל, הרדיו מורט את עצבי ובטלוויזיה יש רק קשקשנים מתפלפלים שלא מפסיקים לדבר שטויות.
מאז שהתחילה המלחמה המוזרה הזו אין לי סבלנות לכלום. הכל נמאס עלי. אפילו הספרים, משענתי הנאמנה ביותר מאז שלמדתי לקרוא, מאכזבים אותי.
בזמן האחרון הראש כואב לי כל הזמן, אני מתוח, העורף – הפרטי שלי, לא הלאומי – מתוח ונוקשה, החום מכביד מאוד, הלחות מעיקה והעצבים מתוחים עד להתפקע. כל רעש קטן מקפיץ אותי וכל הזמן עומדות לי דמעות בגרון.
אני יודע שכולם מרגישים פחות או יותר ככה ואין טעם להתלונן, אבל הבוקר זה התפלק לי לא בכוונה ופישלתי.
מה שקרה זה שהבוקר הוא התקשר מוקדם יחסית, שאל מה נשמע ואם שמענו את הנפילות אתמול בערב, ובדיוק אז הייתה פתאום עוד אזעקה. כמה שניות אחרי שהרעש הצורם הזה גווע משאיר אחריו שקט מתוח שוב שמענו נפילות, רחוקות יחסית הפעם, אבל ברורות מאוד.
האזנו להן בשקט, כל אחד מהצד שלו של הקו, ורק אז הבחנתי שפזי התגנב במשך הלילה אל המיטה שלי, העיף על הרצפה את עיתון השבת ואת 'צילה של הרוח' שאני קורא בו לאחרונה את אותו הדף שוב ושוב, והוא ישן שינה כבדה למרות האזעקה.
"הנה זה נגמר." אמר רוני, "אתה בסדר חמי?"
"אני מאה אחוז." אמרתי כמו שאני אומר תמיד, למרות שתמיד אחרי שאני שומע נפילות הדופק ברקות שלי פועם בחזקה ואני מרגיש בחילה, ופתאום התחלתי לבכות כי תפסתי עד כמה אני לא בסדר.
"מנחם, בבקשה… מה עובר עליך?" נלחץ רוני בצד השני של הקו, "נו, די. אתה רוצה שאני אבוא הביתה לכמה שעות?"
"השתגעת? שלא תעז לצאת מהבסיס!" נבהלתי. לפחות כשהוא בבסיס הוא נמצא במעבדה מוגנת היטב.
הבהלה שלו הרגיעה אותי מיד, ואחרי דקה השתלטתי על עצמי והבטחתי לו שזה משבר זמני ואני בסדר. "זה סתם… זה מיד יעבור לי. אני קצת עייף ונורא כואב לי הראש, היו המון מטוסים הלילה וחם פה מאוד, כנראה שלא שתיתי מספיק מים וקצת התייבשתי."
אני יודע שהוא לא ממש האמין לי, אבל אז מישהו קרא לו לבוא והיינו צריכים להיפרד.
נורא כעסתי על עצמי אחרי השיחה הזו. אני מתאפק ומחזיק את עצמי כבר כמה ימים ודווקא כשהוא מתקשר אני חייב להתפרק ככה?
איזה אפס!
ואם זה לא היה מספיק גרוע אז אחרי שסגרתי את הטלפון התברר לי שפזי היה ער ושמע הכל. "למה אתה משקר לילד?" הוא שאל, "אתה פקעת עצבים חמי."
"אל תגזים, אני טיפה מתוח, אבל חוץ מזה אני בסדר גמור." אמרתי והלכתי להתגלח כי הבטחתי לדני להסיע אותו לעלייה לתורה של חבר שאתרע מזלו להיות בן שלוש עשרה דווקא בימים טרופים אלו.
"אתה לא בסדר." התעקש פזי ורדף אחרי למקלחת. "למה לא הלכת לעשות בדיקות דם?"
"חשבתי שהמעבדה סגורה."
"יכולת לשאול, לא? ומה עם הבדיקה שאתה צריך לעשות בזבולון ביום שני?"
"זה לא עסקך פזי, ואל תחטט לי במגרות."
"זה כן עסקי ואני כן אחטט. לפחות התקשרת לבדוק אם עובדים במרפאת הפלסטיקה?"
"תתפלא, אבל כן. נכון לעכשיו הם עובדים. רק אלוהים יודע מה יהיה בשבוע הבא."
"אז תלך. אתה רוצה שאני אבוא אתך?"
"אין לי ראש לזה פזי, אולי נחכה שהמצב יירגע?"
"המצב בארץ אף פעם לא נרגע ואתה סתם דוחה דברים. אם לא תלך אני אלשין לרוני."
"תעזוב אותו, יש לו מספיק על הראש. אני יודע שאני דוחה דברים וזה לא בסדר, אבל אין לי סבלנות לזה עכשיו. די פזי, הראש נורא כואב לי מהאזעקה הזו, אולי תלך לעשות קפה?"
"בסדר, אני הולך." הוא אומר, אבל לפני שהוא ניגש למטבח הוא מחבק אותי חזק חזק, אומר לי שיהרוג אותי אם אני לא אלך לבדיקות, ומבטיח לי שבסוף הכל יהיה בסדר.
"אני יודע." אני עונה, ולוקח עוד אופטלגין. משהו יכול להגיד לי מתי כבר יגיע הסוף הטוב הזה?

38. מרחב מוגן

סוף סוף היה בוקר ואפשר היה ללכת לעבודה. בשעות הראשונות הכל היה כמעט רגיל. כולם הגיעו בזמן, אמרו בוקר טוב ואפילו חייכו, והכל נראה כמעט כמו עוד יום ראשון סטנדרטי. נכון, היו המון הזמנות מתע"ש, ושום עבודה לא הגיעה מהקליינטים שלנו באזור הצפון, אבל חוץ מזה הכל היה כמעט כמו תמיד. משום מה לאף אחד לא התחשק לאכול ארוחת עשר בתשע וחצי כמו שאנחנו נוהגים כל יום וכולם הסתפקו רק בקפה שלקחו איש לפינתו, אבל בסדר, אפשר היה להבין את זה כי באמת היה לנו קצת לחץ בהזמנות, בעיקר אלו של תע"ש. בטח ניפגש בארוחת צהרים ואז נוכל לדבר על המצב להשוות חוויות מהישיבה במרחב המוגן בשבת ולהחליט מה הלאה חשבתי ונשאתי את הקפה שלי למטה. ואז, ממש כמה קטנות לפני שעה אחת עשרה, דהרו כל העובדות מהגרפיקה למטה למקלט, וכולנו הצטופפנו שם, ממתינים שהאזעקה החלושה שבקושי שמענו תסתיים וברדיו קול חיפה יגידו שזהו, אפשר לצאת מהמרחב המוגן. להפתעתי עוד בטרם גווע קול הצפירה התחילו להישמע בומים צפופים מאוד ואחד היה ממש ממש קרוב, כל כך קרוב עד שהרעיד את כל הבניין. לשמע הרעש שירי המזכירה שעמדה עצבנית לידי ואחזה משום מה בכתפי תקעה בי את ציפורניה ואמרה, "אימל'ה, אימל'ה, הילדים שלי!"
וברדיו קול חיפה התחילו לדווח על נפילות פה ושם, וגם על נפגעים ופצועים. הכתבים כמעט שאמרו איפה זה קרה, אבל התאפקו ברגע האחרון, מרסנים את היצר שלהם לדווח בצורה מדויקת ומסתפקים ברמזים.
שעה אחר כך הייתה עוד אזעקה ואז כבר גם העובדים של הנגרייה שחולקת איתנו את הבניין הצטרפו אלינו למקלט. אפילו זמבורה האדיש בדרך כלל דחס פנימה את גופו הגדול, ראשו המתולתל מתנשא גבוה מעל שאר הראשים. כולנו עמדנו בנשימה עצורה, דחוסים יחד, יהודים, נוצרים וערבים, מוצאים נחמה אחד בקרבתו של השני.
הפעם לא שמענו נפילות ואחרי כמה דקות כל אחד חזר לעבודתו. בכל פינה של בית המלאכה הדליקו מכשירי רדיו וכל אחד שמע תחנה אחרת למרות שכולן משום מה נשמעו כמעט אותו דבר. רק אני שכבר התעייפתי מחדשות השתקתי את הרדיו בפינת העבודה שלי וניסיתי לאטום את עצמי לרעשים החיצוניים. היה לי מספיק ודי מהרעש הפנימי שצעק לי בראש.
"אתה בסדר?" הפתיע אותי הסגן שנכנס פתאום ושאל ברכות מפתיעה איך אני מרגיש ואם כואב לי משהו.
"אני בסדר, אבל מהמתח תפוס לי כל הגוף." הודיתי.
"באמת?" הופתע הסגן, "חשבתי שאתה דווקא אחד מהרגועים שלא לוקח ללב."
"אני באמת רגוע ולא לוקח ללב, אבל עולה לי בריאות להיות כזה." אמרתי והוא חשב קצת ואז החליט שאני בטח מתלוצץ וצחק.
קצת לפני שעת ארוחת הצהרים החליט הבוס שדי, עשינו מספיק להיום, וציווה שכולם ילכו הביתה.
נסעתי כרגיל מצומת קרית אתא לעבר צומת דשנים ובדרך, בקושי שלוש מאות מטר מבית המלאכה שלנו, היה פתאום פקק. רק כשהתקרבתי הבנתי שנפלה שם קטיושה. הבניין התעשייתי שעברתי לידו בשנים האחרונות מאות פעמים בלי לשים אליו לב חטף פגיעה ישירה ונהרס כולו חוץ מהחזית שנותרה שלמה.
מסביב התרוצצו אנשים בחליפות מגן עבות שנראו חמות מידי למזג האוויר הלוהט, ואנשים עם מצלמות הגיחו מניידת לבנה של גלי צה"ל משדרים מהשטח לעבר ההריסות.
נסעתי לאט, נזהר לא לפגוע באף אחד מעשרות בני האדם שחצו הלוך ושוב את הכביש, ורק כשהגעתי לרמזור של צומת דשנים שנמצא ממש מול השכונה הישנה שלי – שכונת עיר גנים (אני בודק כל פעם שאני עובר שם ועדיין לא הרסו את הבניין הישן שהתגוררתי בו בזמנו) קלטתי שאם הקטיושה הייתה פוגעת קצת יותר רחוק היא הייתה עלולה ליפול על בית המלאכה שלנו ואז סביב מקום העבודה שלי היו מתרוצצים המון אנשים.
יכול להיות שיש משהו במה שהבוס אמר לי כשאמרתי לו בעצב שאני לא חושב שאלך יותר למילואים – שהעבודה שאני עושה עכשיו חשובה ומועילה למאמץ המלחמתי למרות שאני לא לובש מדים, ושבמצב הנוכחי היא גם עלולה להיות מסוכנת כמעט כמו שירות קרבי.

שובו של מיצי
כבר ציינתי פה שאתמול, או אולי שלשום? הזמנים מתבלבלים לי מאז התחיל המצב הזה שעדיין אני מהסס לקרוא לו מלחמה למרות שנדמה שהוחלט כבר פה אחד לכנותו מלחמת לבנון השנייה, מיצי הופיע אצלי פתאום ונפל לזרועותיי.
מיצי הוא סוג של אקס שלי. לא הייתי בסדר כלפיו, אני הראשון שיודה בכך. אין ספק שלא הייתי ראוי לרגשות הכנים והתמימים שרחש כלפי כשהיינו כמה ימים זוג. בסופו של דבר חזרתי, מאושר מאוד, לרוני, ולמיצי יכולתי להציע רק ידידות כנה.
אחרי כמה חודשים של קרירות מופגנת מצידו הוא מצא לו חבר חדש ומוצלח ממני פי כמה – בחור נחמד ממשפחה טובה ואמידה – עשה דיאטה חריפה, הוריד שערות בלייזר (על כך אני מצטער בסתר לבי עד היום) ופקד בקביעות את מכון הכושר.
לאט לאט התקרבנו שוב, הלכנו יחד לסרט ברוקבק שרוני סירב לראות ועומר, החבר של מיצי, לא רצה לראותו יותר מפעם אחת, וגם הלכנו למסיבת הפורים של מיצי ועומר.
אחר כך העניינים בין מיצי לחבר שלו השתבשו משום מה, ומיצי בא לגור אצלנו לכמה זמן – שתה הרבה, עישן עוד יותר, וקצת ירד מהפסים, ושוב עשיתי לו עוול ונגררתי לעשות איתו ועם רוני שלישייה למרות שלא הייתי צריך.
קורה, לא?
בסופו של דבר מיצי אושפז במחלקה פסיכיאטרית ויצא מתוך חיי למשך זמן מה.
אחרי שהשתחרר מהטיפול הוא ניסה להטליא את יחסיו עם עומר, אבל זה לא הלך. הם נפרדו ומשפחתו החליטה לשלוח אותו לביקור ממושך אצל הדודה באמריקה.
די שמחתי כששמעתי על כך כי מיצי הוא בחור רגיש וטיפה שרוט, וכל הלחץ והמועקה של הספק מלחמה הזו בטח לא היו מיטיבים איתו, ובכל זאת הנה הוא שוב פה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי, אחרי שחיבקתי אותו בחום וראיתי, לא ממש בצער, שהוא שב למידות גופו הקודמות וכל העבודה שעשה על עצמו בשנה האחרונה הלכה לטמיון.
"אתה נראה ממש נפלא." אמרתי, כי אני יודע שמיצי סובל מחוסר בטחון איום בקשר לצורה שלו ולא מקבל את עצמו כפי שהוא למרות שלדעתי הוא ממש דובון מתוק.
"שקרן אחד. אני שמן ומגעיל. היום אני מרגיש מכוער נורא ואני גם צריך להסתפר."
"אתה לא מגעיל ולא מכוער, אבל אתה באמת צריך להסתפר." הסכמתי איתו, "באת לקריה כדי להסתפר אצל קוקו וז'וז'ו?"
"כן, אבל בעיקר באתי לפה כדי לראות אותך ולברוח מההורים." אמר מיצי, ובדרך למספרה התלונן על הוריו ששלחו אותו מהבית כי נמאס להם מכל המשברים שלו, והודה שהוא מבין אותם לגמרי, אבל אצל הדודה היה זוועה. הוא נורא השתעמם והיה בודד והתגעגע נואשות לארץ ולחברים, וכשחזר סוף סוף אחרי תחנונים רבים הביתה התחיל הבלגאן בעזה, ובגלל שאחיו הצעיר משרת שם בסדיר אימו נטרפה מדאגה והתחילה שוב לעשן אחרי ששנים רבות לא נגעה בסיגריה, והוא סובל נורא מהעשן ומהמתח שנוצר בבית, והוא בכלל מבוגר מידי לגור אצל ההורים ו…
"אז למה שלא תגור קצת אצל חמי? בין כה וכה רוני כמעט לא בבית." התערב קוקו בשיחה וקרץ לי כשהעוויתי לעומתו את פרצופי בהעוויות איומות של איום ברצח.
מיצי ששערו נחפף באותה שעה ועיניו היו עצומות לא ראה כמובן את הפנטומימה שניהלנו מעל לראשו ואמר בשמחה שזה רעיון מצוין, והוא רק מחכה לקבל ממני הזמנה וכמובן שהזמנתי אותו.
אולי זה קצת מוזר שהוא שוב גר איתי, אבל הרגשתי נורא בודד אחרי שכמעט כולם נסעו והשאירו אותי לבד, וחוץ מזה אני עוד מרגיש קצת אשם בגללו וקשה לי לסרב לו.
עוד באותו ערב התייצב אצלי מיצי עם מזוודות תפוחות מבגדים, ערם ערמת דיסקים של אופרות ומחזות זמר ליד המערכת והיה מאושר עד הגג עד שההפוגה הקצרה נגמרה ושוב התחילו האזעקות.
אני מבין שהוא חרד ולחוץ, גם אני בדרכי המאופקת (אני מקווה) די עצבני מהמצב, אבל הוא באמת מגזים. כל אזעקה הוא מאלץ אותי לרוץ איתו לחדר הארונות ולהמתין שם רבע שעה לפחות, דחוק בין מדפים וקולבים, הוא פוחד לצאת מהבית, נתקף בהלה כשאני הולך לעבודה, ולא מוכן להתקלח אם אני לא נמצא שם ושומר עליו.
"שומר עליך ממה?" אני מנסה להכניס מעט בינה בקדקודו, "מה אני כבר יכול לעשות אם תהיה אזעקה?"
"תחזיק אותי." הוא עונה במסתוריות.
כמובן שהוא מתעקש לישון לידי למרות שיש ספה נוחה מאוד בחדר האורחים, והוא הולך אחרי לכל מקום ולא נותן לי להיות רגע לבד, מה שמהווה קצת בעיה כשאתה רוצה להביא ביד.
אפילו כשאני מסתגר במקלחת הוא נעמד ליד הדלת ומדבר ללא הרף – מרוב עצבנות לטענתו – לך תעשה משהו ככה.
החרדה שלו מדבקת. כל רעש קטן הוא קופץ בבהלה, כל אזעקה (בשבת היו שבע או שמונה) מכניסה אותו להתקף בהלה, כל מטוס שעובר, או מסוק שמטרטר מעל לבית גורם לו להתכווץ מפחד.
מצד שני הוא באמת אורח נוח. הוא בשלן טוב, והוא מנקה ומסדר אחרי כמו אימא פולנייה, רק בלי הקיטורים, והערב אפילו עשה לי מסאג' בעורף כשהתלוננתי שאני מתוח וכואב לי.
לרוני נודע רק במוצאי שבת שהוא אצלנו – כשליאור לא פה אין מי שיספר לו רכילויות – והוא לא התלהב יותר מידי מהרעיון.
"אבל נוח לשנינו להיות יחד. ההורים שלו משגעים אותו, ולי נורא עצוב, אתה לא בבית וכולם ברחו ואני פה לבדי. מיצי בחור טוב, אפילו חץ אוהב אותו."
"חץ אוהב את כל ההומואים, ומיצי פסיכי."
"היה לו משבר נפשי קטן, זה לא עושה אותו פסיכי."
"אני מקווה שהוא לוקח כדורים בצורה מסודרת."
"לא יודע, זה לא עסקי. הוא נראה לי די בסדר חוץ מהפחד שלו מהאזעקות שזה טבעי."
"איפה הוא ישן?" הגיע רוני ללב הבעיה.
"בעקרון בחדר אורחים, אבל… אה… הוא קצת לחוץ מהמצב הביטחוני אז…"
"אהה!"
"תפסיק. אני לא שואל איפה סיסי ישן."
"מי ישן בכלל? יש לך מושג איזה בית משוגעים הולך פה? בקושי יש לי זמן להשתין. טוב. אני חייב ללכת." וסגר
היום הוא התקשר שוב, קצת פחות לחוץ בזמן והתחיל להציק לי למה לא סידרתי את זה, ולא טיפלתי בהוא, ולמה אני מזניח ולא משקיע ומבולבל ולמה אי אפשר לסמוך עלי בכלום… ולסיפורים ולבלוגים שלך יש לך זמן, אבל כשאני מבקש דבר אחד קטן…
בקיצור, הפזמון הרגיל.
"תעזוב אותי." התרגזתי, "בשביל מה אתה מתקשר אם כל מה שאתה רוצה זה להציק לי?"
לא עזר.
הוא המשיך להציק, ולמתוח ביקורת, ולנדנד, ולחלק לי הוראות – כל הדברים שאני שונא. בדרך כלל אני מנסה לשתף איתו פעולה ולמלא את בקשותיו, אבל היום הייתי עייף מאוד מלילה של נדודי שינה, ולא הצלחתי להשלים שעות שינה כי היו אזעקות כל אחרי הצהרים, והבטן כאבה לי, והיה לי חם, ומיצי התעקש לשמור איתי על קשר עין מהרגע שנכנסתי הביתה וסיפרתי לו על הקטיושה שנפלה לא רחוק מהעבודה שלי.
"די כבר!" צרחתי על רוני, "מספיק כבר, אין לך מושג בכלל מה עובר עלינו פה עם המרחבים המוגנים האלה שהם סתם בדיחה, וכל הזמן אזעקות, וכל החיים מבולגנים, והיום כמעט נפלה עלי קטיושה, וזרקו אותי מהמילואים כי אני נשא, וכל מה שיש לך בראש זה איזו קבלה מסכנה שאיבדת? תעזוב אותי כבר. בין כה וכה הדואר סגור וגם המועצה לא מתפקדת, די כבר להיות ניג'ס!"
וסגרתי לו את הטלפון בפרצוף.
הוא חיכה קצת והתקשר שוב. לא בא לי לדבר איתו, ביקשתי ממיצי שיענה והלכתי להתקלח. כשחזרתי מיצי ביקש ממני מאוד יפה שאשב לאכול ארוחת ערב, והגיש לו אותה בצורה כל כך יפה ומושקעת שלא היה לי נעים להגיד לו שאני לא רעב. אכלתי ואפילו נהניתי.
לקחתי את הכדורים שהייתי צריך לקחת, וראיתי שוב חדשות, ועוד חדשות, ואחר כך עוד קצת עד שנשבר לשנינו.
עכשיו אני באמת כבר נורא עייף. מיצי כבר ישן מזמן, אני גם הולך לנסות לישון.

מתי זה ייגמר?
"מתי זה ייגמר לדעתך?" שאל פתאום הסגן כשעמדנו ופרקנו את המשלוח החדש של צבעים שהגיע היום משוויץ כאילו הכל פה כרגיל ואין שום קטיושות שנופלות עלינו.
"אהה… לא יודע. המצב הזה אתה מתכוון, או הבאסה הכללית של לחיות בישראל?" שאלתי נבוך, כי אני לא רגיל לשמע את הסגן מדבר איתי בקול כל כך אובד עצות, כמעט ילדותי.
"המלחמה הזו, מתי אתה חושב שזה ייגמר?" הוא תובע ממני תשובה כאילו אני המבוגר והחכם בין שנינו, וזה אחרי שכבר שנים הוא מחלק לי פקודות והוראות, ונוזף בי על כל צעד ושעל.
"לא יודע, אבל לדעתי אם כבר התחילו והכניסו כוחות חי"ר לא יפסיקו כל כך מהר, זה ייקח בטח עוד כמה שבועות."
הוא נראה מבואס כל כך מתשובתי עד שאני חש צורך להוסיף שההפגזות בטח יחלשו ואולי בעצם אתמול היה כבר הסוף שלהן כי השמידו המון משגרים ו…
"ששש…" הוא משתיק אותי בבהלה, "אל תפתח פה לשטן, מתי הם התחילו אתמול?"
אני מזכיר לו שרק באחת עשרה בבוקר, אבל שלא יבנה על זה כי ידוע שבני דודינו לא חזקים בשמירה על לוחות זמנים.
ככל שהשעה אחת עשרה מתקרבת הוא נעשה מתוח יותר ומתעצבן כשאני מעביר לגלי צה"ל כדי לשמוע את 'המילה האחרונה', מתעקש שנשמע את רדיו חיפה הדבילי (בשעה הזו משדרים שם תכנית מפגרת בשם אימא עצבנית) כי שם משמיעים את האזעקות בשידור ישיר והוא חרד שתהיה אזעקה ולא נשמע. בסוף באמת יש אזעקה, אבל היא נשמעת רחוקה ועד שאנחנו תוהים אם יש או שאולי דמיינו אותה הכל כבר נגמר. לשם שינוי יש הרבה עבודה והבעיה העיקרית שלנו היא שמוניות אביב ושאר השליחים שאנחנו עובדים אתם חוששים להגיע לצפון. אנחנו עושים מה שאפשר לספק את הסחורה, אבל זה קשה. הרבה אנשים לא נמצאים במקום עבודתם, ובגלל המצב כל השגרה הרגילה משובשת בצורה בלתי אפשרית כמעט. באחת גומרים והולכים הביתה.
אני מגיע ומגלה שמיצי קיבל ברצינות רבה את עצתי להעסיק את עצמו בפעילות שתרגיע את פחדיו. במקום לשבת סתם ולשקשק מפחד הוא השתלט על הבית, ניקה וקרצף כל פינה, כולל המקרר, ואפילו הכין לי אוכל. תענוג אמיתי לבוא לבית נקי ולאוכל חם. אני אוכל בהנאה, אומר תודה רבה ומוסיף בעידוד שנראה לי שהיום יש רגיעה ואולי זו התחלת הסוף של הבלגנים, שמעתי שהשמידו להם כמה משגרים ו… אזעקה! חבל שפתחתי את הפה.
אנחנו עומדים בחדר הארונות – זה נעשה המרחב המוגן שלנו כי מיצי פוחד לרוץ בזמן אזעקה את כל השלושים ומשהו מדרגות לדירה של ליאור – מקשיבים בחרדה, מצפים לשמוע נפילות. אחרי כמה דקות של שקט אני אומר שנדמה לי שזה הכל להפעם ורוצה לצאת, אבל מיצי מסרב. "לא, אל תצא." הוא מבקש ומחבק אותי. "בבקשה חמי, אני נורא פוחד."
"גם אני מיצי, אבל…"
"בבקשה."
אנחנו עומדים ככה, חבוקים, עוד כמה דקות ואז הוא מתחיל להגיד משהו שאני לא שומע טוב כי הפנים שלו תקועים בחזה שלי. "מה? לא שמעתי." אני מרחיק אותו קצת מעלי, "מה אמרת?"
מיצי אומר שלא משנה ואני ממשיך לנדנד שיגיד, רגע לפני שהוא נשבר וחוזר על דבריו נשמע מבחוץ סופרן של ילד שבדיוק עכשיו מתחיל להתחלף לו הקול שר את 'מי אוהב אותך יותר ממני' העיתוי כל כך מצחיק ולא צפוי שפשוט קשה להאמין.
שנינו חשים החוצה ומגלים את דני מתחבק עם חץ ושר לו בעוד אליס וג'קי פורקים מזוודות מהאוטו. "חזרתם!" אני קורא בשמחה.
"כן." מחמיצה אליס פנים, "בקושי פתחנו את הדלת וכבר יש אזעקה. חזרנו כי נמאס לי להיות אצל האחיות שלי והילד שיגע אותי."
"וג'קי רב עם כל הדודות." מוסיף דני, "וגם עם כל הבעלים של הדודות."
"המשפחה של אשתי ממש פסיכית." אומר ג'קי בזעם, "כבר יותר טוב קטיושות."
"שתוק כבר מרוקאי עצבן!" מתרגזת אליס. הילדה מתעוררת ומתחילה לבכות ובמקום לגשת אליה היא מאשימה את ג'קי שמושך בכתפיו באדישות ונכנס הביתה.
אני נחפז להתיר את הקטנה מהכיסא שלה ולקחת אותה פנימה. מחליף לה חיתול וכדי לשעשע אותה שר לה את 'מי אוהב אותך יותר ממני'. היא צוחקת מהשירה שלי ונרגעת. ג'קי מסתלק לאי שם, דני מלחים את עצמו למחשב ומתחבר לאי. סי. קיו. ואליס מקשקשת בטלפון. כמה טוב שיש דברים שאף פעם לא משתנים.
אחר כך יש עוד אזעקה ואני נותן את התינוקת לאליס וטס הביתה. במקום להתחבא בארון מיצי עומד קפוא במטבח, מנסה לנשום ולא כל כך מצליח. פתאום עולה בדעתי שאולי מיצי נפגע חרדה. לא שאני יודע מה זה בדיוק נפגע חרדה. מישהו יודע מה זה בעצם נפגע חרדה? אולי אחד שנכנס לפאניקה מקול של אזעקה?
ברגע שהוא רואה אותי הוא מזנק עלי וגורר אותי לחדר הארונות. הוא מזיע, רועד, האישונים שלו מורחבים, מפגין את כל הסימנים למה שפעם קראו הלם קרב.
בתום הצפירה אנחנו מחכים רבע שעה ארוכה עד שנמאס לי ואני רוצה לצאת, ושוב הוא מסרב ומתעקש שאשאר איתו. "אבל מיצי היו כבר שתי אזעקות בהפרש ממש קצר, אין מצב שתהיה עוד אזעקה בשעה הקרובה." אני מסבר את אוזניו בהגיון ברזל, ולפני שהוא מספיק לענות יש עוד אזעקה. זהו, עכשיו זה רשמי, הפכתי להיות מנחוס. כל פעם שאני פותח את הפה יש אזעקה. מהיום נאסר עלי להגיד את המילה אזעקה.
כשגווע קול האזעקה השלישית מיצי מתיישב על הרצפה, שם את הראש על הברכיים ומסרב לצאת למרות כל תחנוני. אני מתיישב מאחוריו, מושך אותו אלי, משעין אותו על גופי, מחבק, מדבר, מעודד, אפילו שר לו. שום דבר לא עוזר, הוא מאובן כולו, אטום אלי.
בסוף אני גורר אותו בכוח החוצה, משכיב אותו על המיטה, נותן לו ואבן שקיבלתי מאליס ומבקש ממנו את הטלפון של ההורים שלו כדי שיבואו לקחת אותו הביתה.
רק אז הוא יוצא מהקיפאון ומתחנן שלא אתקשר אליהם, מבטיח שהוא יפסיק עם השטויות, בוכה ומפציר בי לתת לו עוד צ'אנס, ויורד על עצמו שהוא פחדן ושהוא עושה לי צרות במקום לעזור לי, מה שנכון בעצם.
כדי לעודד אותו אני אומר לו שהוא כן עוזר, מזכיר לו שהוא ניקה את הבית ובישל ואומר שבטח לא הייתי נרדם אם הוא לא היה ישן איתי, ובסוף אני מלמד אותו שיטת הרפיה שקראתי פעם באיזה ספר ישן. אתה שוכב על הגב, רפוי ככל האפשר, עוצם את העיניים ומדמיין שהעיניים שלך הן שתי אבנים קטנות שנזרקו לבריכת מים והן עושות שם אדוות עגולות מושלמות ונרגע. לא יודע, אותי זה מרגיע משום מה. ומיצי? עד שגמרתי לקשקש הוא פשוט נרדם בגלל הואבן. גם זה לטובה.

אימא מעצבנת
רדיו חיפה ייזכר אצלי כטראומה הכי גדולה של המלחמה הזו שביני לביני אני מכנה מלחמת האין כסף (כבר עברתי כמה מלחמות, אבל אף פעם לא שמעתי אנשים ממהרים כל כך לעשות חשבון של רווח והפסד ולהתלונן ללא הרף. אולי זה סימן שאנחנו מתבגרים?)
מצד אחד מדובר ברדיו צעיר, חיובי, נלהב, חרוץ, נמרץ, פטריוטי ופעיל במיוחד, ומצד שני -אלוהים אדירים! לא מספיק שיש כל כמה דקות אזעקה אני צריך על הראש גם את הרדיו הכל כך פעיל נמרץ חיובי ופטריוטי שלכם?
די!
תנוחו קצת, מספיק.
קחו ריטלין ותרגיעו.
לא לימדו אתכם ששתיקה שווה זהב? ואם לא שתיקה אז לפחות קצת מוזיקה שקטה בלי קשקשת וברברת בלתי נגמרת. בכל זאת אין לי ברירה אלא להקשיב לחיוביות הפטריוטית, ההיפר אקטיבית תוצרת חיפה והקריות כי האזעקות אצלנו קלושות עד לא נשמעות, ורק מרדיו חיפה יש שידור ישיר של אזעקות. מי שהכי מענה אותי בחביבותה החיפאית המתלהבת היא הגברת ענבר גזית, המכנה את עצמה אימא עצבנית. ענבר יקירתי, את לא רק אימא עצבנית, את גם אימא מעצבנת.

חישוב סיכונים
היום, בארוחת עשר לימד אותנו הבוס שיש מקצוע שנקרא חישוב סיכונים. האמריקאים לומדים אותו באוניברסיטה ואפילו אפשר לקבל בזה תואר.
אנחנו לא מדברים על זה אבל כולנו יודעים שגם בלי לקבל תואר במקצוע המרתק הזה הבוס מתעסק ללא הרף בחישוב סיכונים. האם להסתכן בסגירת המפעל שעלולה להביא לפשיטת רגל או להמשיך לעבוד כרגיל ולקחת סיכון שקטיושה תיפול על ראש העובדים?
האם הטיל שייפול – אם ייפול – יתרשם מעובי הקירות של המקלט שלנו שנבנה אי שם בתקופת מלחמת ששת הימים או שיקרוס עלינו ויקבור אותנו תחתיו?
האם באמת סולקו כל מצבורי הגז ושאר הכימיקלים מהאזור התעשייה שלנו או שאולי כדאי לפשפש אחר מסכות האב"ך?
גם אני בדרכי הצנועה עסקתי בחישובים, ובעודי מתעסק בהורדת תוויות מגרמניה ממעכבי ייבוש והדבקת תוויות בעברית (עבודה חשובה ונחוצה מאין כמוה) התחלתי לתהות אחרי הנפילה החמישית בערך אם המשימה הזו באמת שווה את סיכון חיי.

טלפונים דוסיים
הבנות מהגרפיקה הסתלקו כבר בצהרים ואני נשארתי לסמן בלייזר עד שתיים וחצי. הסגן התעקש שצריך לגמור את כל המנועים של בנטל (שסוף סוף מצאו נהג אמיץ שיגיע אלינו עם המשלוח שלהם) כי מחר צריכה להגיע מלוד משאית עמוסה של טלפונים דוסים – טלפונים ניידים מיוחדים לדתיים שאי אפשר לגלוש בהם, או לצלם בהם – אנחנו מסמנים עליהם בלייזר הכשר של הבד"צ (נשבע שזו לא המצאה שלי).
הוא לא בטוח שהם יגיעו, אבל נקבעה להם פגישה והוא מתכוון לקיים את הצד שלנו בהסכם. בכל זאת אפילו הסגן שלנו מחובר מספיק למציאות כדי להעיר שלמרות שלפי ההסכם הטלפונים הדוסים באים עם העובדים של החברה שמסמנים את המכשירים בעצמם שלא אתפלא אם הפעם הטלפונים יגיעו סולו. אני אתפלא אם הם בכלל יגיעו.
בדרך הביתה שוב הייתה אזעקה. לפי הנחיות פיקוד העורף עצרתי ומצאתי מחסה (בתחנת אוטובוס), אבל כולם המשיכו לנסוע כרגיל. החלטתי שעדיף קטיושה מאשר להיות חננה טיפש, נכנסתי לרכב ונסעתי גם כן. כשנכנסתי הביתה ישר הדלקתי רדיו ושמעתי שהיו נפילות בקרית ים ובקרית שמואל. התקשרתי להורים ושוב התחננתי שיסעו לדודה בנתניה. הם צחקו עלי ואמרו לי להפסיק לבלבל את המוח וללכת לנוח קצת. ירדתי למטה לאסוף את מיצי שמצא מקלט בדירה של ליאור – ליאור חזר הבוקר מאילת שופע סיפורי זוועה על הפקעת מחירים וצפיפות מרגיזה – ומצאתי את השניים מסטולים מג'ונטים ומיין. אחרי היום המעייף שעבר עלי זה נראה דווקא רעיון לא רע. חבל שאני לא מסוגל לשתות או לעשן. מיצי הבטיח לי לאפות בשבילי חומיות חשיש, קם כדי ללכת למטבח צנח בדרך על הספה ושניה אחר כך נרדם כשהוא מחייך באושר. ליאור צחק, נתן לי חולצת טריקו לבנה עם ציור של דולפין צוחק ושאריות של אורז בירקות שנשארו אצלו מהצהרים, ונרדם גם כן. אני חושב שהגיע הזמן שגם אני אלך לישון. נקווה שנסרללה גמר את מלאי הקטיושות שלו להיום.
הטלפונים הדוסיים הגיעו רק בתשע ובמקום שיבואו עם שלושת הגברות הרוסיות החרוצות – לידיה, ריטה ופרידה – הם הגיעו עם בחור אתיופי שתקן שלא בדיוק הבין לאן נפל. עד שהסגן סידר את הלייזרים כבר הייתה השעה תשע וחצי – שעת ארוחת עשר שלנו – אבל הוא לא שם לב לכך והאיץ בי להתחיל לעבוד. עבדתי ליד לייזר אחד ולילי בשני. בסביבות עשר התחיל הראש לכאוב לי מרעב. אני רגיל לקפה וכריך בשעת הבוקר ולמרות המתח שדי פוגם בתיאבון בכל זאת צריך לפעמים לאכול משהו. הערתי לסגן שלא שתינו קפה עדיין ושכואב לי הראש כי דילגנו על ארוחת עשר. במקום להציע לי שהוא יחליף אותי עד שאכין לעצמי קפה הוא התנפל עלי בצעקות שתמיד כואב לי משהו, ושאני תמיד מתלונן, ודיבר בקול מאוד מאוד אנטיפטי מתייחס אלי כאילו שאני איזה נודניק שסתם מקטר ומתפנק (אם באמת הייתי כזה בטח שלא הייתי מסכן את חיי בשביל לסמן טלפונים סלולריים, נכון?)
היינו ארבעה איש בחדר הלייזר – האתיופי השתקן, לילי הביישנית, הסגן הרתחן ואני. המילים הכועסות שלו נפלו עלינו כמו פצצה והרסו את האווירה הנעימה ששררה שם עד כה. הייתי צריך לאזור את כל כוחותיי לא לפרוץ בבכי של עלבון, לילי והאתיופי שתקו נבוכים להחריד, והסגן… לא יודע. אני מכיר אותו כבר שנים ועדיין לא קולט את הראש שלו. אחרי שתיקה מאוד לא נוחה הוא הציע לי, עדיין בגסות מדהימה, שאלך לשתות קפה אם בא לי, מתנהג כאילו שתיית קפה בהפסקת עשר זה איזה מנהג מוזר ולא מתקבל על הדעת שאלוהים יודע מאיפה אימצתי לי. אמרתי בקרירות – תודה רבה, אבל לא, תודה – והמשכתי לעבוד.
העבודה לא קשה, אבל משעממת ומונוטונית להחריד, וכל הזמן רדיו חיפה מנסר לך בשכל עם ההבלים שלו. אחר כך הייתה אזעקה, ועד שרצינו לצאת מהמקלט הייתה עוד אחת ושמעו נפילות. האתיופי המסכן היה המום לגמרי, לא היה לו מושג שככה זה עומד להיות.
אחר כך יצאנו והמשכנו לעבוד כרגיל. הסגן רץ להביא לנו שתייה וכוסות והתנדב למזוג לכל אחד מים, אבל גם הפעם סירבתי. המאמץ לשמור על ארשת פנים קפואה ולא לבכות חלילה גמר לי את התיאבון. כשהסגן שוב יצא לילי אמרה לי בטוב לב שאולי אני צריך לדבר איתו, שזה לא בסדר איך שהוא מתנהג כלפי, ואולי צריך גם לערב את הבוס. עשיתי כן עם הראש והמשכתי לשתוק, לא היה לי כוח להסביר שהבוס מגבה אותו בכל ושאני רק אזיק אם אגיד משהו.
כשהייתה האזעקה של הצהרים והיינו צריכים לשבת במקלט ניצלתי את הזמן ואכלתי חצי כריך בעיקר כי הייתי חייב בגלל הכדורים והתעלמתי מכל אותות הידידות שפתאום הסגן גילה כלפי – זה מעין ריטואל קבוע אצלנו, הוא צורח עלי ומעליב אותי, ואחר כך מתנהג נחמד מידי. אני שונא את החלק השני של הריטואל הזה יותר מאשר את הראשון.
למרבה הזוועה הוא אפילו נתן לי להיכנס לפניו למקלט, ואחר כך סיפר לנו שיש לו כאב שיניים נוראי ואיזה מזל שרופא השיניים שלו עובד למרות המצב ושהיום בשש יש לו תור. זה לא שאכפת לי שהוא גס רוח ומעליב ומתנפל עלי בגלל שטויות, אבל זה שהוא עשה את זה לפני אנשים אחרים… כל פעם שאני חושב על זה אני שואל את עצמי אם הוא מעז להשפיל אותי ככה בגלל שאני תמיד שותק לו או בגלל שאני הומו ונשא שצריך להגיד תודה שאנשים מוכנים לשבת איתי באותו חדר?
אולי שניהם כאחת.
קצת לפני אחת הגיע הנהג שגמר את הסיבוב שלו והופתע לראות איזה כמות הספקנו כבר לעשות. הסגן אמר לו, "מה אתה חושב, שרק העובדים שלכם טובים? גם לנו יש עובדים חרוצים מאוד." וחייך אלי, אבל אני המשכתי לשבת קפוא לגמרי והתמקדתי בסימון המכשירים הארורים הללו, אוטם את עצמי לכל מה שקורה סביבי.
הנהג והאתיופי הלכו לקנות להם צהרים ובחוץ תפסה אותם אזעקה. הם חזרו די מבוהלים אבל שבעים. אחר כך הסגן החליט שהנהג יחליף אותי כי לא היה לו מה לעשות בין כה וכה ושיחרר אותי הביתה. מחר אני שוב צריך לעבוד.
הגעתי הביתה ומצאתי את רוני אורז. הוא נוסע כבר הערב ולא נוכל לחגוג יחד את יום הולדתו, לא שהיה לנו חשק גדול לחגוג אחרי השיחות האחרונות שניהלנו בטלפון.
רק אתמול הוא אמר לי דברים קשים מאוד שאני לא יכול לשכוח, והפתרון שלו – להתעלם ממה שהיה ולהתנהג כאילו לא קרה כלום – לא תורם לשיפור המצב.
לפני שיצא הוא ניסה לחבק אותי. עמדתי מאובן ולא הצלחתי להביא את עצמי לכרוך את ידי סביבו. "אני מצטער שאני ממהר כל כך ואין לנו זמן להיות קצת יחד." הוא אמר, מנסה לשמור על טון קליל, אבל הרגשתי את העצב שלו דוקר לי בלב.
"עזוב, חבל לך על הזמן. לא מתחשק לי."
"אתה כל כך שונא אותי?" הוא שאל ונלחץ אלי עוד יותר חזק.
"אני לא שונא אותך, אני סתם עצוב שככה הכל נגמר." אמרתי, "ואין לי חשק לסקס בלי שום קשר אליך, אפילו ביד אני כבר לא עושה מאז שהתחיל המצב הזה."
"כן, גם אני. המתח הזה… אין לך מושג איך זה להיות שם במעבדה, יש עלי כל כך הרבה אחריות, זה כל כך קשה. אני כל הזמן פוחד לטעות, פוחד שמישהו ייהרג בגללי, והנסיעה הזו… זו כזו אחריות… אם אני אפשל ומשהו לא ידפוק… כולם סומכים עלי ואני נורא פוחד מנחם."
איך הוא מעז לעשות לי את זה? לדבר כאילו אנחנו חברים, לזרוק עלי את כל הפחדים והחששות שלו אחרי שאמר לי שנמאס לו ממני, שאני נטל עליו, שאני מתעלק לו על החיים, שבגללי הוא לא יכול לנשום, הוא מפיל עלי פתאום את כל הפחדים והכאבים שלו? "אתה תהיה בסדר גמור." אמרתי והרחקתי אותו ממני בכוח. "אתה בחור פיקח ואחראי, והכל יהיה בסדר גמור. אחרי שתחזור נסדר הכל ותוכל להוריד אותי מהווריד שלך ושוב לנשום."
"אני לא אמרתי דבר כזה." הוא מחה, נעלב.
"כן אמרת. אני זוכר הכל מצוין, אבל עכשיו לא הזמן להתווכח על זה רוני, אתה מאחר, לך כבר!"
"אבל מנחם…"
נהג המונית צפר מבחוץ בקוצר רוח. "לך." דחפתי אותו מעלי, "לך כבר."
הוא יצא, גורר אחריו את המזוודה שלו, ורק אחרי שהדלת נסגרה מאחוריו הרשיתי סוף סוף לדמעות שאני כולא בתוכי כל כך הרבה זמן לפרוץ החוצה.
שנייה אחר כך הוא חזר שוב, הפעם בלי המזוודה, חיבק אותי חזק, מתעלם מחוסר התגובה שלי נישק אותי בכוח על הפה, אמר שהוא יחזור בקרוב ויביא לי הרבה רחת לוקום ושוקולד מריר כמו שאני אוהב, ושהוא אוהב אותי, ואז דחף לידי דף נייר כתוב פנים ואחור בכתב ידו הזוויתי והלך שוב.

כסף
על סקס אני לא מתבייש לכתוב חופשי פחות או יותר, אבל לדבר על כסף מביך אותי – שריטה כזו של פולנים. הקטע של הכסף ביני לבינו היה תמיד מביך קצת, בעיקר בגלל המשפחה שלו שכל הזמן מתייחסת אלי כאל בטלן שמנסה לחיות על חשבון אהרון שלהם. זה שאני עובד ומפרנס את עצמי ושכל אחד מאיתנו מכניס לחשבון המשותף בדיוק אותו סכום לא מהווה הוכחה מספקת בשבילם. העובדה שהבית שלנו רשום רק על שמי נראית להם הוכחה חותכת לחוסר ההגינות שלי למרות שכשקנינו את הבית הוריו דרשו בתוקף שרוני לא ירשם כאחד מבעלי הבית, מפני שאז הוא לא יוכל להיחשב כזכאי למשכנתא של זוג צעיר – אז הם עוד חשבו שאחרי שהשיגעון של ההומואיות יעבור לו הוא יתחתן עם בחורה – גם אם זה לא יקרה אחרי שימלאו לו 27 הוא יהיה זכאי למשכנתא מסובסדת רק בתנאי שלא יהיה רשום על שמו בית, וזו הסיבה האמיתית לכך שהבית שאנחנו גרים בו רשום רק על שמי, אבל כשנוח להם הם שוכחים את זה וצועקים שהנה, הוא משלם משכנתא על בית שלא שייך לו.
בסדר, שיחשבו כרצונם, לא אכפת לי. הבית הזה – שקניתי על פי דרישתו ובגלל הלחצים שהוא הפעיל עלי – הוא של שנינו, ובצוואה שכתבתי הורשתי לו את כל הבית כולל התכולה. למרות שמעולם לא דיברנו על כך אני מניח שהוא יודע זאת.
למה אני מעלה את הנושא הזה דווקא בימים טרופים אלו?
כי החודש רוני לא הכניס את החלק שלו לחשבון המשותף שלנו ועד שהבנתי מה קרה רוב המשכורת שלי נבלעה בתשלום המשכנתא ולא נשאר לי כמעט כלום כדי לחיות.
כשצלצלתי אליו נרעש ושאלתי מה קרה התברר שהוא העביר את המשכורת שלו להוריו שברחו לאילת מיד אחרי שנפלה הקטיושה הראשונה בקריות.
"אבל רוני," אמרתי, נבוך מאוד וקצת מבולבל, "יש לנו תשלומים לכל מיני דברים, וצריך גם לאכול. איך אני אסתדר רק עם המשכורת שלי, וזה בהנחה שהבוס יצליח בכלל לשלם לנו משכורת החודש?"
הוא התפרץ עלי בכעס ואמר דברים שבטח הוכתבו לו על ידי הוריו ואחיותיו – שאני מהווה נטל עליו, שאני חי על חשבונו, שאסתדר כמו כולם עם מה שאני מרוויח, ששלום ההורים שלו חשוב לו יותר מלהחזיק אותי – זה הכי פגע בי, ממתי הוא החזיק אותי? – ושאם חסר לי כסף שאקח ממיצי ומבוריס ומכל שאר החברים שישנים איתי, למה רק הוא צריך לממן אותי? הייתי כל כך פגוע שפשוט הדחקתי את מה שהוא אמר ולא סיפרתי שום דבר לאף אחד. אפילו לחשוב על זה לא הצלחתי. הוא אמר לי להסתדר עם מה שאני מרוויח אז זה מה שאני אעשה – כמו שחייתי בלעדיו לפני שנפגשנו ככה אני אמשיך לחיות על חשבוני גם היום.
אתמול נסעתי באופניים לעבודה כי נגמר לי הדלק לאוטו, וכבר שלושה ימים אני שותה קפה רק בעבודה כי אין לי קפה וחלב בבית – האמת שחוץ מקוטג' ולחם אין לי תקציב לשום דבר – הכל נגמר לאט לאט. הפסטה האורז הירקות והפירות אזלו כבר בשבוע שעבר וגם חומרי הניקוי, הסבון ומשחת השיניים עומדים להיגמר.
כשתיכנס המשכורת שלי סוף סוף בשמיני לחודש – בתקווה שזה יקרה – אני חושש שכל הכסף יבלע לתשלומים של חשמל ארנונה ומים. את הטלפון ואת הנייד ניתקתי עוד בשבוע שעבר. החלטתי שהם מותרות מיותרים. אני מתלבט מה לנתק קודם, טלוויזיה או אינטרנט, או אולי שניהם?
במכתב שרוני כתב לי לפני שנסע הוא התנצל שצעק עלי, וסיפר שהוא מתוח מאוד ושהנסיעה הזו מאוד חשובה לעתיד המקצועי שלו, ולמדינה בכלל.
חיל אוויר מנסה למכור ציוד צבאי למדינה זרה (שיש בה הרבה רחת לוקום) ורוני הצטרף למשלחת על תקן הטכנאי שמפעיל את הציוד. זה תפקיד מאוד אחראי ולכן הוא לחוץ ומוציא את זה עלי. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל ככה יצא.
חוץ מזה הוא גם כתב שהוא אוהב אותי, ודואג לי, ושאני חשוב לו מאוד. אין במכתב אף מילה על איך אני אמור להסתדר עם הכסף, ומה יקרה אחר כך, כשהוא יחזור הביתה – אם זה בכלל יקרה – מה שהוא כן דאג לבשר לי זה שסיסי הצליח להשתחל לצוות הטכני שנוסע לחו"ל. קראתי את המכתב פעמיים, אחר כך קרעתי אותו לגזרים, השלכתי אותם לאסלה והורדתי את המים. עם מילים יפות אי אפשר לקנות במכולת.
בעוד אני כותב את הפוסט הזה נכנס אלי ג'קי, הכניס לי כאפה כזו שרק מרוקאי גזעי יכול להכניס לך וצעק עלי שאני אשכנזי פלצן ודביל. לפני שהבנתי מה עשיתי הוא נתן לי 2500 ₪ במזומן ואמר שזה התשלום שמגיע לי מהדייר המוזר שלי שברח אחרי שבוע ומשהו מהבית בלי ששילם לי מאומה והצ'קים שלו חזרו. "אתה לא צריך לשלם לי בעדו ג'קי." אמרתי וחטפתי עוד כאפה.
"בטח שאני צריך. מי הביא אותו אליך אם לא אני? אם הוא ברח בלי לשלם זו חובתי לשלם במקומו, אתה חייב לקחת את הכסף."
"לא רוצה ג'קי, תפסיק לדבר שטויות."
"אתה חייב. אחרת אתה דורך לי על הכבוד." הודיע לי ג'קי בהדרת כבוד מזרחית.
הייתי מתווכח איתו עוד קצת – גם לפולנים יש כבוד – אבל מיצי וליאור השתרכו למטבח שלי כורעים תחת נטל של ארגזי קרטון עמוסים בכל טוב. אליס פסעה אחריהם נושאת סיר מעלה ניחוח, ובמאסף הלך דני עם חבילה ענקית של גלידוניות.
כולם, חוץ מהילד שהיה עסוק בזלילת גלידוניות, צעקו עלי שאני אידיוט, ולמה אני לא אומר שאני בקשיים, ולמה הם צריכים לבדוק לי את המקרר כדי לראות שאין לי מה לאכול? "אני מסתדר." אמרתי בעקשנות, "לא היה לי נעים להתבכיין."
"מנחם!" התרתח ליאור, "אני והחבר'ה שלי מתעלקים לך על המטבח ועל הבית בלי הפסקה, לא הגיע הזמן שנחזיר לך קצת?"
אמרתי שאולי הוא טיפה צודק, למרות שהם תמיד מביאים אתם אוכל ובעיקר שתייה שאין אצלי, ובכל זאת מביך אותי להיות מקרה צדקה שצריך להביא לו אוכל.
אליס אמרה לי שאני מטומטם, ואחרי כל הזמן שאני מטפל לה בילד הגיע הזמן שמישהו יטפל גם בי ושאפסיק להעליב את החברים שלי, ולא עזבה אותי עד שגמרתי צלחת מלאה אורז פרסי כזה שאני לא יודע איך קוראים לו, אבל יש לו תפוחי אדמה מתחת והוא מאוד טעים, יותר טעים מלחם וקוטג', והזכירה לי לקחת כדורים.
ג'קי מילא לי את הטנק דלק עד הסוף, כבר הרבה זמן לא היה לי טנק מלא לגמרי, ודני השאיר לי כמה גלידוניות לקינוח. עכשיו המקרר שלי מלא אוכל ואני מרגיש שוב עשיר כי יהיה לי די כסף לשלם חשמל ומים ולקנות גם מרכך לשער, וכעת אני מתלבט מה חשוב יותר – טלוויזיה או אינטרנט?