17. צונאמי

על הבוקר התקשר אלי אחי הגדול וסיפר לי בהתרגשות ששמעו ממנו והכל בסדר, הוא ממש בסדר וברגע שיהיו טיסות הוא יגיע לארץ. "מה? מי? על מה אתה מדבר סמי?"
התברר שהוא מדבר על הבעל של הבת הדודה שלנו. מסתבר שהאידיוט הזה (הוא שוטר במשטרת התנועה, מסתובב כמו דביל עם מדים ואקדח, וכל הזמן דואג לנפח את השרירים שלו במכון כושר ולהגיד דברים נבזיים נגד הומואים) נסע עם חברים לתאילנד ונתקע באי פוקט בדיוק כשהתחיל הבלגן עם הצונאמי. בבית הוא השאיר את הבת דודה שלי עם שלושה ילדים, מודאגת עד מוות, ואני שמקשיב כל היום לסיפורים על ישראלים שנתקעו בתאילנד לא יודע שגם בעלה שם. "למה לא סיפרתם לי?" באתי בטענות לאחי. "חשבתי שמשה התקשר אליך." הוא התגונן, "אז מה שלומך?"
"בסדר." הפטרתי, "הכל בסדר סמי." לא ספרתי לו כמובן על הקשיים והצרות, רק שמצאתי עוד עבודה ושאני לומד ושהכל בסדר אצלי.
"תמיד הייתי דגרן." צחק אחי.
"מה עם סבא." שאלתי. סבא שלי גוסס מסרטן, אבל הוא בבית כי אין טעם לאשפז אותו. במצבו אין שום דבר שאפשר לעשות עוד בשבילו. הוא רוצה הביתה והם רוצים מיטה פנויה אז הוא בבית. סבתא, חולה גם היא, מטפלת בו, ואבא שלי עוזר כמה שהוא יכול.
"הכל כרגיל." השיב סמי, ולרגע שנינו היינו עצובים יחד, ואז הוא אמר לי שיהיה טוב ושאבוא לבקר לפעמים. סתם אמירה שאין בה כלום, זה הרי שנינו יודעים, ואנחנו נפרדים.
אחר כך התקשר בוריס ושאל אם אני יכול להיפגש אתו בהזדמנות. קולו לא כתמול שלשום, והוא נשמע חסר בטחון ואומלל כשהוא אומר שהוא צריך ממני טובה. "אני ממש עסוק." אמרתי, לא כדי להיות רשע אלא כי אני באמת ממש עסוק ובקושי יש לי זמן לעצמי. "למה שלא תשאל עכשיו. אני אשמח לעזור אם אוכל."
מסתבר שהוא גר אצל אחותו וגיסו ממרר את חייו ועד שתתפנה הדירה ששכר הוא רוצה לבוא לגור אצלי לכמה ימים. "שכרת דירה?" נדהמתי, "מה, אתה לא חוזר לחו"ל?" משום מה הלב שלי דפק נורא מהר והידיים רעדו קצת כשהבנתי שהוא יישאר בארץ.
"לא. מה, לא סיפרתי לך? לא מאריכים את חוזה ההעסקה שלי, ובמכללה רוצים שאני אחזור אז… אני יודע שאתה שונא אותי חמי, אבל האמת היא ששרפתי את כל הגשרים שלי בארץ. המשפחה שלי ממש מתעבת אותי והחברים…" הוא נאנח, נשמע פתאום זקן ובודד ואני ממהר להגיד לו שאני לא שונא אותו ושהוא יכול לבוא לגור איתי כמה זמן שצריך.
"החבר שלך לא יתנגד?" הוא שאל, כמעט בלחש.
"יש לנו יחסים פתוחים." עניתי בביטחון למרות שמעולם לא ניסינו להגדיר את היחסים שלנו ככה או אחרת, אבל שרוני רק ינסה להגיד שהוא מתנגד. הוא לא יעז, לא כשהוא מבלה עם האילנית הזו כל הזמן.
כמה דקות אחר כך רוני, כאילו בחוש טלפתי, התקשר אלי והודיע לי בצער שהוא יבוא אלי ביום שלישי מאוחר מאוד כי הוא קבע לסרט עם חברים. פירוש רש"י – הוא יוצא לבלות אתה.
כשהתחלתי לעבוד בקרטונים סוכם שבימי שלישי אני לא עובד והתעקשתי דווקא על יום שלישי כי זה היום שבו רוני מקבל אפטר, והנה הוא שם לי ברז. "לא נורא מאמי." אמרתי במתק קול, "אל תדאג לי, בוריס בא לגור איתי לכמה ימים, אז אם תהיה עייף אחרי "הבילוי" (נתתי לו להרגיש את הגרשיים בקול שלי) אתה יכול להישאר אצלה או ללכת לישון אצל אימא שלך."
"בוריס?" שאל רוני בחשדנות, "בוריס שלך?"
"כן, בוריס שלי. יש לך בעיה עם זה?"
הוא טרק לי בפנים ולכן לא הספקתי לספר לו על סוויסה והפגישה המופלאה שלנו, זה קרה אתמול בלילה, בתחנה האחרונה של איסוף הקרטונים. רק עצרנו את המשאית ליד המכלאה של הקרטונים ומיד הגיעה עוד משאית. מיד נכנסתי לכוננות ספיגה, מכין את עצמי נפשית למכות ולאלימות, יודע שאתפקד טוב ואם צריך אני אחטיף, ואולי גם אחטוף, ואחר כך, כשאהיה לבד, אשלם על זה ברעידות בכל הגוף, ובחלומות רעים, כמו שקורה לי תמיד אחרי אלימות. אפילו אלימות מילולית משאירה אותי מותש וחולה, אבל הכל מבפנים, בחוץ אני עושה קולות של עבאדאי שרק מת ללכת מכות, ואז יורדים כמה חבר'ה מוזנחים ועייפים מהמשאית ומסתכלים בנו בחשש. אנחנו מסתכלים עליהם בצורה דומה עד שהאחרון שיורד מהמשאית מתברר כסוויסה ידידי הוותיק שנמצא שם על תקן הבריון שלהם.
נפגשתי עם סוויסה לראשונה בטירונות ומיד התיידדנו, ומאוד שמחנו להיפגש שוב. כל החבורה עמדה נדהמת למראה שנינו לוחצים ידיים ומתחבקים בחום. הוא בחור טוב, נשוי כבר שלוש שנים ואשתו בהריון עם השני ובדיוק כמו אצלי הקרטונים אצלו זו העבודה השנייה. תיק תק אנחנו מסדרים הכל. מתחלקים בשלל, מסמנים על מפה שקרענו מספר טלפונים ישן את קו הגבול בין הקבוצות שלי ושלו, ונפרדים בחום. לדעתי זה סיפור יפה עם סוף שמח. כמה חבל שלא יכולתי לספר אותו לרוני.
בוריס הגיע בערב, סידר את מעט החפצים שלו בארון ונשכב על הספה לנוח. בזמן שהקלדתי את הפוסט והוא נמנם מול הטלוויזיה.
הזמן עבר, הירח הענקי והצהוב של אמצע החודש כבר טיפס למעלה בשמים ונעשה קטן ולבן, ההצגה הראשונה בקולנוע נגמרה ורוני עדיין לא הגיע ובינתיים פחיסטון שלי לא מרוצה. הוא קופץ על ברכי, מילל, נוגח את בטני במצחו, כועס עלי. הוא לא אוהב את האוכל שנתתי לו. "אני רעב!" הוא מילל בקוצר רוח, "למה אתה נותן לי את הבונזו הזה? תן לי משהו טעים לאכול."
"זה מה יש." אמרתי בקשיחות והורדתי אותו מעל ברכי, "וזה לא בונזו, זה אוכל מזין של חתולים, יש בו ויטמינים והוא מכיל את כל אבות המזון. יש מאות חתולים רעבים בהודו שהיו טורפים את האוכל הזה בלי תלונות, מלקקים את השפתיים וגומרים הכל מהצלחת, תפסיק להתפנק."
"אבל אני לא אוהב אותו!" מחה פחיסטון, "אני לא רגיל לאוכל היבש הזה! אני אוהב את מה שרוני היה נותן לי לאכול, איפה רוני?"
"אין רוני!" אמרתי בתקיפות, "נגמרו הפינוקים של טונה בשמן וקופסאות שימורים של ויסקז (חמש ₪ הקופסא). מהיום תאכל אוכל יבש ומזין ותגיד תודה שיש לך מה לאכול."
החתול השחור השמן והמבריק הביט בי בתוגה בעיניו הירוקות והלך למטבח, נעמד מול המקרר ויילל. "תפסיק להתבכיין, תתרגל למה שיש." צעקתי עליו, פתחתי לו את הדלת והנחתי לו להסתלק החוצה.
בוריס התעורר מהרעש והתיישב, "עם מי דיברת?" שאל בפליאה.
"עם החתול." הסברתי, "הוא מתפנק ורוצה אוכל של בני אדם. הכל באשמת רוני. הוא פינק אותו עם טונה וכבדים מטוגנים, אבל זה נגמר, מהיום יש רק בונזו יבש."
בוריס נאנח והניח יד על ברכי, "חמי," טלטל את ברכי בעדינות, "מנחם."
"מה?" עניתי בעצבים.
"אנחנו צריכים לדבר חמוד." אמר בוריס.
"על מה?"
"על מה שקרה בעבר. על ארקאדי ועל המון דברים אחרים."
"לא רוצה לדבר, מה שעבר עבר, דיבורים לא עוזרים כלום."
"דיבורים כן עוזרים." התעקש בוריס.
משכתי בכתפי במיאון והוא נאנח שוב. "אתה לא הולך לעבודה היום?"
"כן. יותר מאוחר, אני צריך לצאת רק בעשר." עיני התמלאו דמעות אכזבה. "הוא לא צלצל כל היום. אני חושב שזה נגמר, הוא לא יחזור יותר בוריס."
"בוא הנה." הוא משך אותי אליו לחיבוק, "הוא יחזור, ואם לא, יבוא אחר במקומו. אולי תלך לנוח קצת לפני העבודה? תעזוב את המחשב, יכאב לך הראש. לך לישון."
"לא רוצה, הראש כבר כואב לי בין כה ואני לא מצליח להירדם."
"נו, בוא טיפשון. לך תעשה מקלחת חמה כמו שאתה אוהב, קדימה חמוד, אני אסבן לך את הגב." במקלחת הוא מחליק יד מסובנת על גבי וכתפי, חופף את ראשי, מפנק אותי בעדינות, נוהג בי כאילו אני ילד חולה. אחר כך אני נכנס לפיג'מה שלי ומתכרבל במיטה. בעוד שלוש שעות עלי להיות בעבודה, אבל עכשיו יש לי קצת זמן לנוח.
אני יודע שאני חייב להירגע, אבל הראש לא מפסיק לעבוד. אני לא יכול להפסיק לחשוב על רוני. כל דבר מזכיר לי אותו. אני מתחרט שדיברתי אליו בקשיחות בטלפון, מתלבט אם להפר את ההסכם שעשינו שרק הוא זה שמתקשר אלי. הוא טוען שהוא לא רוצה שאפריע לו בזמן השיעורים, אבל אני יודע שהוא אחוז פחד שאתקשר אליו בזמן שאילנית לידו או שאפריע לו כשהוא עם חבריו ושהם ינחשו חלילה מטון קולו שהוא מדבר עם החבר שלו.
הוא גורם לי לחוש כמו סוד מלוכלך – המאהב הסודי שצריך לשמור חבוי בפינה. חטא מביש שצריך להסתיר מעיני אנשים הגונים.
עדיף לי בלעדיו, אני חושב במרדנות, מנסה לעורר בעצמי כעס עליו, אומר לעצמי שלא אכפת לי, שאני שם זין, אבל זה לא נכון, כואב לי כל כך. מתגעגע ובודד אני מתחיל ליבב חרש לתוך הכרית. "חמי?" בוריס פותח את דלת חדר השינה וצלליתו השחורה מצטיירת כמגזרת נייר על רקע הפתח המואר, "אתה בסדר?"
"לא." אני עונה באומללות, "אני לא מצליח לישון וקר לי ברגליים."
"שאני אבוא לחמם אותך?" הוא שואל.
"כן, בוא." אני עונה ומיד מתחרט, אבל הוא כבר לצידי, נפטר בזריזות מבגדיו. החדר מואר קלושות באור שבא מהמטבח. גופו צנום משזכרתי, שריריו קשים ועורו חמים ומחוספס.
"אנחנו לא חייבים לעשות כלום." הוא אומר בעדינות, "אפשר רק להתחבק." אנחנו נצמדים זה לזה, ריחו המוכר אופף אותי, זורק אותי בבת אחת לזמנים אחרים.
"חמי." הוא לוחש, מעביר יד תובענית וחמה על גופי, "חמי החמוד, שכחתי כבר כמה אתה חמוד." ידיו החכמות מלטפות אותי, נוגעות בגופי, מזכירות לי נשכחות. אברו, עבה ונוקשה, מתחכך בירכי, כפו לוכדת את פרקי ידי ומקבעת אותם מעל לראשי. אשכי אחוזים בידו הבוטחת, לשון חמה ומפתה מבעירה אש בעורי. בבת אחת אני לוהט כולי, הדופק הולם במפשעתי. פתאום אני מודע לגופי בצורה מדהימה – חש את פטמותיי מזדקרות ואת מרוץ הדם בעורקי, מרגיש גלי עונג מרצדים בתוכי, מתחילים בקצות בהונותיי המתכווצות בציפייה, עוברים לפי הטבעת שלי ומשם מזנקים דרך עמוד השדרה המצטמרר מעונג עד לעור הקרקפת.
"בבקשה, בוא אלי חמוד." הוא לוחש באוזני, ולשונו נוגעת לא נוגעת בתנוך הרגיש. משהו חם ופראי מתפוצץ בתוכי. אני צריך אותו בתוכי, ואני צריך אותו עכשיו!
אני מעיף מעלי את חולצת הפיג'מה ומסתער עליו. הוא צוחק, מרסן אותי בעדינות, כופה עלי את רצונו, משתלט עלי בתקיפות מחרמנת, מכאיב לי בצורה כל כך מענגת ונהדרת עד שאיני יכול שלא ליבב. הוא משכיב אותי על גבי, פרקי ידי המצולבים אחוזים בידו החזקה הלוחצת אותם בכוח אל ראש המיטה הנוקשה. חסר אונים, נתון לגמרי לחסדיו, אני מתקמר לעברו. ישבני מופנה אליו בהזמנה אילמת. הוא מחייך אלי חיוך עדין, מביט בעיני, ממתין לאישורי. קולט את ההנהון הקליל שלי הוא לופת את הזין הזקוף והמשתוקק שלי בידו הפנויה וחודר לתוכי בתנועה ארוכה ובטוחה. חלל שכלל לא הייתי מודע לקיומו מתמלא בתוכי, ומשהו שהיה מכווץ ומתוח בי כל זמן שהייתי עם רוני משתחרר פתאום ואני מפתיע את עצמי ונאנק בקול ומיד נדהם מקול הגניחה העמוקה הנפלטת ממעמקים שלא ידעתי שמצויים בי. איך שכחתי כמה אהבתי פעם להרגיש שהוא ממלא את כולי?
גם הוא מופתע ועוצר לרגע, ממתין, מצפה לתגובה ממני. "כן." אני לוחש, "כן, אני רוצה עוד."
מצטחק לנפשו הוא הולם בי בכוח, סוחט ממני גניחות עונג מעורב בכאב. תוך כדי הזיון הוא מתחיל לשפשף את הזין שלי בתיאום מושלם עם תנועות גופו בתוכי. כעת הוא שולט בי לגמרי. אני מרגיש כאילו אני שייך לו ולא לעצמי. רק ככה, כשאני משופד על הזין שלו, לכוד בזרועותיו, גופי מפותל בתנוחה לא נוחה שרק מעצימה את התענוג של שליטתו בי, אני משתחרר, נרגע, נסחף, הולך לאיבוד בתוך עצמי. אווו! גניחה של עונג מעורב בכאב נפלטת מפי ואני גומר בעוצמה שגורמת לי לרעוד. הזרע הלבנבן מכתים את ידו ואת הסדין והוא צוחק שוב וגומר מיד אחרי. מזמן לא גמרתי בעוצמה כזו, אני מתנשף כמו רץ מרתון וחש לתימהוני שדמעות מכתימות את לחיי.
הוא מבחין בדמעותיי, אבל לא שואל שאלות, רק אוחז בי ברוך, מפזר נשיקות על כתפי, מנענע אותי בזרועותיו, מפציר בי להירדם. כמו ילד קטן ועייף אני מציית לו, נצמד לגופו, נרגע ונרדם. מחר נצטרך לדבר על הכל, אבל כעת אני רק רוצה לנוח.
רק אחרי שחזרנו למחרת מהמכללה נודע לי שבוריס עבד עלי ועד היום הוא בכלל לא היה בטוח שיתקבל לעבודה במכללה. גם הסיפור על הדירה שהוא ממתין עד שתתפנה היה מצוץ מהאצבע. "ומה עם אחותך והגיס שלך? הם קיימים בכלל או שגם הם המצאה שלך?"
"לצערי הם דווקא כן קיימים, והם ממש לא סובלים אותי."
"באמת? מעניין למה?" אמרתי במה שהיה אמור להיות טון אירוני ועצרתי את המכונית בפניה לכביש הראשי, ממתין לרגע שבו אוכל להשתלב בתנועה. התכוננתי להמשיך לדבר עם בוריס בטון עוקצני ולנזוף בו על השקרים שהאכיל אותי בהם, אבל טרקטורון קטן וירוק שנתקע בפגוש האחורי של מכוניתי הפסיק את נאום התוכחה הצדקני שלי בעודו באיבו.
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשיצאתי מהרכב לבדוק מה הנזק היה – מגיע לך! אלוהים שלח לך אות אזהרה משמים! תגיד תודה ותחזור בתשובה.
אני יודע שהטרקטורון הזה הוא לא אות מאלוהים – שלא קיים כפי הנראה – אלא סתם שני בני טיפש עשרה שלא יודעים לנהוג, אבל זה מה שחשבתי באותן שניות. למרבה המזל הפגוש שלי רק נחבל קלילות מאוד. חוץ מזה כולנו היינו בסדר גמור. "הבהלתם אותי." אמרתי בנחת לבחור ולבחורה שישבו מבוהלים על הטרקטורון והביטו בי המומים.
"סליחה." התנצלה הבחורה למרות שלא היא זו שנהגה, "גם אנחנו נבהלנו." הוסיפה.
"לא נורא, הכל בסדר." הרגעתי אותה והסתלקתי משם.
בדרך הביתה בוריס הודה בלי שום בושה (הבן אדם לא מכיר בכלל את הרגש הזה. זה מה שגורם לו להיות כל כך טוב במיטה, אבל מקשה מאוד על הניסיון להיות חבר שלו) שרק היום הוא קיבל תשובה סופית ממנהל המכללה ועד היום הוא היה בעצם מובטל. הוא הוסיף וגילה לי שהדירה שחשב לעבור אליה יקרה מידי, ואם הוא רוצה להמשיך לעזור כספית לילדים שלו – הבת עדיין לומדת והבן חייל – הרי שמוטב שישכור משהו זול יותר.
"יש דירה לא רעה ממש מתחת לדירה של ז'וז'ו וקוקו." סיפר לי, "בוא נלך לראות אותה, אני רוצה לשמוע מה דעתך."
"פתאום הדעה שלי חשובה לך?" התרגזתי עליו.
"גם אתה וגם הדעה שלך חשובות לי הרבה יותר ממה שנדמה לך." אמר בוריס בטון רציני שהפתיע אותי מאוד, "נו, אתה בא?"
בדקנו את הדירה – דירה קטנה, אבל מתאימה לאדם בודד וגם המחיר סביר. בעל הבית הסכים להשאיר קצת ריהוט ולצבוע לפני שיפנה אותה. הוא ובוריס חתמו על זיכרון דברים ואחר כך חזרנו הביתה לאכול. "מה דעתך שנדבר קצת?" שאל בוריס ושיקע את הכף במרק שבישלתי – סתם מרק מאבקה שהוספתי לו קצת ירקות ואורז.
"לא יודע. רוצה קרוטונים? הם ממש טובים. שמעת חדשות היום? נורא מה שקרה בתאילנד לא?"
"מנחם." התרגז בוריס בטון חינוכי, "תפסיק להיות ילד, אנחנו צריכים לדבר ואתה כל הזמן מתחמק."
"אני כבר בן עשרים ושש, ממש לא ילד." התרגזתי עליו בחזרה.
"ואני בן ארבעים ושמונה ויכול להיות אבא שלך, אז שתוק כבר ותקשיב לי."
"אתה באמת נשמע נודניק כמו אבא שלי." התרסתי.
בוריס נאנח ונראה אובד עצות, ומיד התחרטתי על חוצפתי וביקשתי שימשיך לדבר. הוא התחיל לספר לי על הקשיים שהיו לו בבוסטון, כמה האנשים שם היו קרים ולא נעימים, ואיך, למרות הנימוסים הטובים שלהם, הצליחו לגרום לו לחוש זר ולא רצוי, וכמה התגעגע הביתה.
"אבל היית עם ארקאדי." הזכרתי לו. עדיין כאב לי מאוד הסיפור הזה, איך ארקאדי עזב אותי בשבילו בלי להניד עפעף, ואיך הוא לקח אותו ממני בקלילות כזו.
"חמי!" כעס בוריס והטיח אגרוף בשולחן האוכל, גורם לכוסות ולסכו"ם לרעוד ולצלצל. "בפעם המאה, אני חוזר ואומר, הוא היה עוזב אותך בכל מקרה. הוא רצה מישהו ש… לא יודע מה הוא רצה, אבל זה לא היית אתה. אולי לכמה דקות הוא חשב שאני אוכל להיות המישהו הזה, אבל גם אני אכזבתי אותו. הוא בחור מסובך ולא כל כך מאוזן וחבל שהסתבכתי אתו, אבל הוא היה נכנס לצרות גם בלעדי."
"אני יודע." אמרתי והסבתי את פני כדי שלא יראה את הדמעות שעלו בהן. מי יודע כמה זמן ייקח עד שהזיכרונות על ארקאדי לא יכאיבו לי יותר. אולי, כשאהיה בגילו של בוריס, אבל כיום המחשבה עליו עדיין דוקרת לי בלב. "למה בכלל החלטת לעזוב את הארץ? ולמה דווקא לבוסטון?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו. "ככה יצא. היו לי כמה הצעות ובגלל שהוא עמד לנסוע לשם אז חשבתי, למה לא? העיקר לעזוב את הארץ, להתרחק קצת מכאן. היו לי המון צרות עם אשתי ורציתי לנשום אוויר אחר, לברוח מהבעיות שלי. השליתי את עצמי שהבעיות שיש לי עם עצמי יישארו בארץ.
"איזה בעיות יש לך עם עצמך?" התפלאתי. הוא תמיד עשה עלי רושם של אדם כל כך בטוח בעצמו, תמיד חכם יותר מכולם, תמיד שולט במצב.
"אני נמשך גם לנשים, כשהייתי צעיר זה היה בערך חצי חצי, אבל עם הזמן… לא יודע למה בדיוק, אולי בגלל שאני יותר מקבל את עצמי כיום אני מעדיף גברים, למרות שלפעמים אני פוגש נשים שגם עושות לי את זה." הוא נאנח, "בטח שמעת על התיאוריה של קינסי, נכון?"
"כן. היה על זה מאמר לפני איזה שבועיים בעיתון."
"אז בגדול הוא צדק." אמר בוריס בעצב, "והאמת היא חמי שרובנו בעצם, חוץ מכמה יוצאי דופן, ביסקסואלים."
"אני מאוד מחבב נשים, ויש לי דעה מאוד חיובית על המין היפה." אמרתי בספקנות, "אפילו ניסיתי להיכנס למיטה עם כמה בנות כשהייתי בצבא." גיליתי לו, "ואני רוצה להגיד לך שעד שהן לא יגדלו," וכאן רכנתי ונגעתי בבליטה שהסתמנה בין רגליו, "דבר נהדר כזה אין להן הרבה סיכוי אצלי."
"באמת?" הצטחק בוריס והידק את ידי אל מפשעתו, ופתאום התיאבון שהיה לי לאוכל נסתם וקיבלתי תאבון למשהו אחר לגמרי. לקח הרבה מאוד זמן עד שהגענו לאכול את המנה השנייה של ארוחת הצהרים שלנו שהייתה עד אז קרה לגמרי.
"איך זה שרק אתך אני כזה… כזה פסיבי ועם אחרים אני הרבה יותר אקטיבי?" שאלתי אותו אחר כך, כשגמרנו לאכול ושכבנו במיטה לנוח קצת אחרי כל הבלגאן.
"אולי בגלל שאני הרבה יותר מבוגר ממך." ענה בוריס בקול מהורהר ופיתל סביב אצבעותיו קווצה משערותיי, "תראה, מלמדים אותנו שאנחנו אמורים להתאהב בבן אדם אחד שיספק את כל הרצונות שלנו, אבל החיים זה לא סרט רומנטי ילד, לפעמים צריך יותר מבן אדם אחד שיספק אותך."
"אולי בגלל זה רוני אוהב להיות עם האילנית הזו?" שאלתי, מרגיש איך כולי מתכווץ מקנאה.
התיאוריות של בוריס נשמעו נכונות והגיוניות, אבל הידיעה שרוני רוצה עוד מישהי חוץ ממני שרפה לי בלב.
בדרך לעבודה רוני התקשר אלי סוף סוף ודי הופתע כשעניתי לו בשקט ובלי עצבים. הוא שאל אם יוכל לבוא לבקר אצלי בסוף השבוע ואני אמרתי שאין בעיות, אני תמיד אשמח לקראתו. "ומה עם בוריס שלך?" שאל רוני, "כבר קפצת אתו למיטה?" אני די גאה להגיד שלמרות הרגשת האשמה שחשתי (לא הגיונית כלל, אבל מעיקה ומכבידה כמו אבן על לבי), המשכתי לשחק אותה רגוע ובוגר ועניתי לו שכמו שהוא לא מגלה לי מה הוא עושה בצבא ובבית אני לא מוכן לענות על שאלות בנוגע לעיסוקים שלי בשעות שהוא לא אתי.
"החלטנו על יחסים פתוחים רוני וזה אומר שגם אני וגם אתה יכולים…"
"אבל הבטחת שתחכה לי." קטע אותי רוני בהתמרמרות.
"ואני מחכה, אבל יש עוד גברים בעולם חוץ ממך, ושלא תעז לטרוק לי את הטלפון בפנים רוני, תתנהג כמו בן אדם מבוגר, אין לי סבלנות להתפרצויות הילדותיות שלך."
לתימהוני התוקפנות שלי הרגיעה אותו. הוא לא ממש התנצל, אבל הסכים שאנחנו צריכים לדבר על הכל, מסר ד"ש לפחיסטון, ולפני שנפרדנו הוא אמר שהוא נורא מתגעגע.
"גם אני מתגעגע אליך." לחשתי, והרגשתי פתאום נורא נורא לבד למרות ששנייה אחר כך כבר נדחסתי לקבינה הצפופה של המשאית, דחוק בין הנהג לבין ג'קי שהיה עליז מאוד ולא הפסיק לצחוק ולדבר. יש מצב שהוא עישן משהו קודם. חבל שגם אני לא יכול לקחת משהו שישפר את מצב רוחי, אבל לצערי חשיש גורם לי לבחילה איומה ואלכוהול עושה אותי ישנוני וגורם לי לכאבי ראש. כנראה שאני אצטרך להתגבר לבד על הצרות שהחיים מפילים עלי.
אני בחור צנוע שמסתפק במועט. צריך מעט מאוד כדי לגרום לי אושר. הדברים שמשמחים אותי לא עולים כסף וקל להשיג אותם – יום שישי למשל ממלא אותי אושר, התנועה מעטה יותר, פחות אנשים ברחובות, כולם ממהרים להספיק הכל. בסביבות שתיים הכל נעצר, מרגישים את השבת יורדת אט אט על הארץ, מגיעה לכל מקום, אפילו לשכונה הצנועה שלנו. אני חוזר מהמכללה עם חיוך על הפנים. מקס שוב הזמין אותי למסיבת סוף השנה למרות שידע שלא אבוא, וכשנפרדנו במגרש החניה ניצל את העובדה שהיינו דחוקים בין המכונית שלי ושלו, לחץ את ידי, משך אותי אליו ונתן לי נשיקה כמו שהרוסים עושים, לא בקטע של חרמנות אלא של ידידות. זה היה נחמד. אני מרגיש שהוא רוחש לי טוב, שהוא משועשע מההסתייגות שלי משתייה וממסיבות ומחבב אותי בגלל זה. גם אני מחבב אותו ומכבד אותו למרות שהוא ואני בראש אחר לגמרי.
נסעתי הביתה, נהנה ממזג האוויר הצלול, מהשמש שחיממה את האוטו, מהתנועה המעטה, מרוצה מהחיים ומעצמי. עשיתי קניות לשבת, סידרתי הכל יפה בארון ובמקרר (בוריס לא היה, נסע לסידורים בקשר לדירה שלו ולהעברת חפציו לדירה החדשה) הכנסתי מגש של בורקס לתנור, ואז החלטתי להתפנק עד הסוף ולקרוא את עיתוני השבת במרפסת שלי. כן, יש לי מרפסת קטנה שיוצאת מהסלון, היא סגורה בחלון זכוכית גדול ויש בה כיסא נוח נחמד ועציץ גדול של שרך ירוק ומשגשג. בשעות אחרי הצהרים השמש החורפית מתלכסנת לתוך המרפסת בצורה מושלמת. מאירה, מחממת ולא מסנוורת. אני משתרע בכיסא ומתענג על אפקט החממה שנוצר בחלל הקטן.
אין תענוג גדול מזה – עיתוני שישי שמנים ובתוליים מרשרשים לצידי, שמש ענוגה מחממת את גופי, שוטף את הבורקס החמים עם כוס תה צמחים בדבש ולימון, מלטף ביד אחת את פרוותו המנצנצת של פחיסטון – כבר סיפרתי שהוא שחור לגמרי חוץ מקווצת שער לבנה על החזה? – מעלעל בעיתון ביד שנייה ו… שוב הדמעות הללו שאני מנסה לעצור ביומיים האחרונים עולות בעיני.
הפעם אני לא בוכה בגלל הבעיות השטותיות שלי, אני בוכה בגלל ראיון מזעזע עם עינת שסיפרה איך עזבה בעל כורחה את שרון חסר ההכרה במלון אחרי שהצונאמי מילא את חדרם במים, איך הזעיקה את אביה ואת אביו של שרון – החבר שלה מזה ארבע שנים – לחפש אותו והנה תמונתו מופיע בעיתון, מתברר שהוא מת. שניהם צעירים מאוהבים מגן יבנה, גדלו יחד, חלמו על עתיד משותף, נסעו לבלות חופשה במקום אקזוטי ופתאום, אסון שכזה…
בוריס נכנס, עייף ומרוצה, חושב שנרדמתי בשמש. אני ממשיך לשכב בשקט עם עיניים עצומות, מתבייש ברגשנות שלי, ממתין עד שאירגע, אבל הוא מכיר אותי יותר מידי טוב. "מה קרה חמוד?" הוא רוכן מעלי, נוגע בלחיי הרטובה, "שוב רוני?"
אני נד בראשי לאות לא ומראה לו את העיתון. הוא נאנח. "איזה עולם, אה?" הוא אומר בלחש, נותן לי טישו והולך להתקלח. בדרך הוא מדליק את הרדיו ואני מייבש את הדמעות ושומע חבר'ה צעירים מתלבטים איפה יבלו ועם מי יתנשקו בחצות. נו, מה אתם אומרים? איזה עולם?

16. צוחקים אתך

השבוע שלי מתחלק לשני חלקים – מיום ראשון עד יום רביעי אני עובד, ובחמישי, שישי אני במכללה. בשנה שעברה היה בלגן – רצתי מפה לשם ולא היה לי זמן לכלום. לשמחתי לפני כחודשיים עברתי ממעמד של עובד קבלן לעובד שכיר וכיום אני מקבל שכר חודשי ולא לפי שעות. אמנם אני לא עובד משרה מלאה, אבל לפחות יש לי תנאים סוציאליים וביטוח לאומי וכל זה. לכן השנה אני לומד פחות שעות מאשר בשנה שעברה, אבל אני מתרוצץ פחות והחיים שלי יותר מסודרים. לצערי בגלל המצב במשק – שהוא כרגיל על הפנים – יש פחות עבודה ואין לנו יותר משמרת שלישית חוץ מאשר במקרים ממש יוצאי דופן, ובמפעל פרטי פחות עבודה זה אומר פחות בונוסים, והמון לחץ וחששות.
העובדה הלא נעימה היא שאני לא מרוויח מספיק לרמת החיים שאני חי בה. והיום כשהגעתי עם דני לאיציק הפאנצ'ר מאכר הוא אמר – "את הטסט אולי תעבור עם הצמיגים הללו, אבל בגלל המצב של הצמיגים שלך אני מאוד מבקש, כשירד גשם והכביש יהיה חלק אל תיקח אתך את הילד." הוא לא חידש לי כלום, בזמנו עבדתי בפנצ'ריה של הדוד שלי ואני לא צריך את איציק כדי לדעת שיש לי צמיגים יבשים ושהגיע הזמן להחליף אותם. מה לעשות שזה סיפור של בערך אלף ₪ שאין לי?
כסף זו הבעיה הכי לוחצת עלי כיום, ובעצם מאז שאני זוכר את עצמי אני תמיד מודאג בגלל כסף שאין לי. כסף זה חופש, כסף זה זמן, כסף זה בריאות. בלי כסף הבן אדם מרגיש לא גבר, חצי בן אדם, אבק פורח וציץ נובל, והציץ הנובל הוא רמז עדין לגבי מצב הזיונים שלי שנובע לא רק ממחסור בכסף אלא גם מביאוס נפשי כללי.
במקום לשבת ולקטר על מר גורלי החלטתי למצוא עוד עבודה שתכניס לי עוד כספים. מצאתי אותה חיש קל אצל ג'קי – החבר של אליס – ג'קי הוא מין עבריין צעצוע שקשה לי לעמוד על טיבו. במבט ראשון חשבתי שהוא מהרוחניים המרחפים האלו שעושים מדיטאציה וטסים כל הזמן להודו, אבל מסתבר שזה לא בדיוק ככה. חוץ מריחוף רוחני הוא מתעסק גם קצת ביבוא בגדים הודיים סמרטוטיים וצבעוניים. יש לו המון עגילים באוזניים, בגבות, ובעוד מקומות שאליס לא מגלה, אבל מסמיקה ומצחקקת כשהנושא עולה. הוא צעיר ממנה באיזה עשר שנים, ולכאורה מה יש לו לחפש אצלה? חסרות בחורות צעירות? אבל הנה הוא פה, מעשן סיגריה עם ריח משונה, מדבר כל הזמן בפלאפון באנגלית דפוקה, נראה כמו הכלאה בין עבריין צעצוע נמרץ לאיש עסקים מפולפל, אם אתם יכולים לתאר לעצמכם דבר כזה.
אחרי הביקור בפנצ'ריה תפסתי אותו בצד ושאלתי אם ההצעה שלו לעבוד אתו בלילות עדיין רלוונטית, חצי מקווה שהוא יגיד לא, אבל לא היה לי מזל, היא כן. כל ההקדמה הארוכה הזו באה לספר על יום חמישי האחרון שנפתח אצלי במצב רוח נוראי בגלל המצב הכלכלי הדפוק שלי וגם בגלל מקס שצחק ממני כשחשפתי בפניו את העובדה שיש לי בלוג. זה קרה בשירותים של המכללה – מקום לא אטרקטיבי בעליל שככל שאמעיט לספר עליו כך ייטב – מקס חקר מה בדיוק אני מספר בבלוג שלי, משוכנע שתיארתי שם את עצמי כיפה תואר, עשיר, ובעל זין של עשרים ס"מ שטוחן כל מה שזז. כשהודיתי בבושת פנים שבבלוג אני מספר לפי תומי על חיי כפי שהם במציאות הוא כמעט השתין בתחתונים מרוב צחוק.
"מה אתה, מפגר? למה אתה מספר את האמת באינטרנט? למה כל העולם צריך לדעת שאתה תפרן שרוט שחי בג'יפה? מה אתה, דפוק?"
טוב, עם הקביעה הזו קשה להתווכח אז נעזוב את הנושא. אולי יותר טוב שאני אפרט איך הגעתי למצב שניהלתי שיחה בשירותים, ומעשה שהיה כך היה – בכיתה שלנו יש המון רוסים שרובם לא בדיוק יהודים, וכמובן שהם נוהגים לחגוג את הכריסמס. כשבאתי ביום חמישי לכיתה הם תלו ברכות עם עץ חג מולד ושמו מעל הלוח מין זר כזה מקושט עם כתובת ברוסית – הזמנה לחגיגה שתתקיים ביום שישי בערב. הישראלים שמהווים בערך חצי כיתה התמרמרו בגלל הכתובות הנוצרית, ואת רוב הצעקות הקימו שני דוסים צעירים שאפילו בצבא לא שירותו, אבל זה לא הפריע להם להגיד לכולם איך לחיות. בגלל הכריסמס נמלא חלל הכיתה צעקות וצרחות והמורה החליט שאם מתווכחים אז אולי כדאי שנעשה את זה בצורה מסודרת ועשה לנו מין שיעור חברה כזה, וביקש שכל אחד יגיד מה דעתו על הכריסמס. אתם בטח מתארים לעצמכם איזה בלגאן נהייה בכיתה. בסוף נמאסו עלי הצרחות. כל אחד אומר מה הוא חושב ולא מקשיב לאחרים, זה סתם ברדק, לא וויכוח. בקשתי רשות להביע את דעתי ואז קמתי והסברתי לרוסים הנעלבים שההתנגדות לכריסמס היא לא נגדם אלא בגלל שהרעיון לחגוג את יום הולדתו של ישו שבגללו באו עלינו צרות כה גדולות פוגע בנו, אם כי ישו היה סך הכל יהודי סימפטי, מלא כוונות טובות וכיום הוא בטח היה מצטרף לשמאל ומפגין נגד הכיבוש… וכאן רציתי להוסיף עוד משהו על הצורך בהבנה ובהתחשבות הדדית בכל האמונות והדתות, אבל ברגע זה כל הכיתה פרצה בצחוק אדיר ואפילו המורה צחק.
במקרים כאלו הכי טוב זה לצחוק עם כולם ולא לגלות בשום פנים ואופן מה אתה באמת מרגיש, אבל לא הייתי מסוגל לזה. השהות בכיתה מלאה אנשים שצוחקים עלי זרקה אותי חזרה לילדותי שעברה עלי כתולעת ספרים שמנמנה ודחויה (עד הבר מצווה בערך הייתי ילד ביישן שידע בשקט בלב שהוא שונה מכולם ושבסוף זה ייגמר לא טוב) והרגשתי שעוד רגע אני פורץ בבכי. ברחתי לשירותים ואחרי שבכיתי קצת – ממש טיפה – ניגבתי את האף ויצאתי, והנה מקס ממתין לי. "לא היית צריך לברוח, הם לא צחקו ממך חמי, הם צחקו אתך." שח לי מקס בטוב לב.

"בסדר." אמרתי בנוקשות ושטפתי פנים וידיים בלי להביט בפניו. הוא הסתכל עלי בחוסר אונים וביקש סליחה בשם כל הכיתה, ושוב הזמין אותי למסיבה, ואז, באמת לא זוכר איך זה קרה בדיוק, סיפרתי לו שהבטחתי לאליס וג'קי שאני אשמור על דני ביום שישי, ועל העבודה שאני מתחיל היום בערב כדי לשלם על הצמיגים החדשים, ואפילו על הבלוג. הוא היה כל כך אוהד וחביב עד שבסוף סיפרתי לו גם שרוני עזב אותי בשביל בחורה – בקיצור, שפכתי הכל.
אחר כך התחיל השיעור הבא וכשנכנסתי לכיתה כולם היו נורא נחמדים אלי ואמרו שדיברתי ממש יפה והכל. הם רצו בכנות שארגיש טוב וניסו לפייס אותי, אבל משום מה זה גרם לי להרגיש עוד יותר רע.
אחרי הלימודים הלכתי עם ג'קי לעבודה. גמרנו בחצות וחזרתי עייף מאוד הביתה, ואת מי אני מגלה יושב וקורא ספר במטבחי המדיף ניחוחות של תבשילים תימניים? את רוני. "איך יצאת מהבסיס?" נבהלתי, "ברחת שוב דרך הפרצה?" וכבר דמיינתי שוטרים צבאיים מתפרצים פנימה וגוררים את העריק לכלא צבאי. וכאן המקום לספר לכל מי שלא היה בבסיס סגור שאין מקום מגודר שאין בו פרצות. כמו שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד אין גדר או חומה בלי פרצה. "אל תדאג לי." אמר רוני בחוצפה, וסגר את הספר (המגילות של סן מיקלה של אכסל מונטה אם זה מעניין מישהו), "אני בסדר, איפה היית עד עכשיו אם מותר לי לשאול?" חקר אותי בקול ממורמר של בעל נבגד שגילה שאשת חיקו מתפרפרת לא עלינו.
"עבדתי." אמרתי ולקחתי לי צלחת מרק חם וחריף, אחרי כל הזמן שהתרוצצתי בחוץ הגרון כאב לי והייתי קפוא.
"בשעות כאלו?" המשיך רוני לחקור אותי בקול שקט שהסתיר סערה גדולה ורועמת.
"כן, בשעות כאלו."
"אתה יכול לפרט לי במה בדיוק אתה עובד?" המשיך רוני לשאול במין שלוות נפש מזויפת שמרטה את עצבי. היה ברור שהוא חושד ומקנא, חוצפן שכמותו.
"אני יכול, אבל אני לא רוצה." אמרתי ושמתי קרוטונים במרק. "טעים מאוד רוני, החברה שלך יודעת איזה טבח מצוין אתה?"
"למה אתה לא רוצה לספר איפה אתה מסתובב בשעות כאלו!" התפרץ רוני בזעם, מתעלם מהמחמאות שהרעפתי על כשרון הבישול שלו.
"אני מתבייש." אמרתי, וזו האמת. זו לא עבודה קשה, אבל מצד שני לא ממש משתלמת, וגם די מפדחת. לשמע הודאתי שאני מתבייש רוני קפא במקומו כמו ארנב שנלכד בפנסי מכונית. (בחיים לא ראיתי ארנב, או כל יצור אחר, נלכד באור פנסים, אבל תמיד רציתי להשתמש בדימוי הזה). "חמי… מנחם תשמע… זה לא… תשמע, יש לי קצת כסף שחסכתי ואם אתה צריך אני… חמי, אל תעשה שטויות כאלו, אני מבקש ממך." גמגם רוני בקול רועד. רק אז תפסתי איזה רושם הוא קיבל בגלל שאמרתי שאני מתבייש. "רוני, אתה חושב שאני עובד בזנות?" שאלתי ישר ולעניין.
הוא עשה מן כן קטן כזה עם הראש ונראה אומלל לגמרי. "אתה לא מתבייש? זה מה שאתה חושב עלי? וחוץ מזה דביל, מי הסתום שישלם בשביל זיון איתי? מה אתה, פסיכי?"
"ואתה דביל בריבוע ומפגר!" צעק רוני וכבר לא היה עצוב רק זועם.
"ואתה טיפש וחמור וסתום." לא נשארתי חייב, ואז הוא הסתער עלי וחיבק אותי, סותם לי את הפה בנשיקה, אבל עד שלא גיליתי לו את האמת על העבודה שלי הוא לא הסכים ללכת איתי למיטה.
אני עובד בקרטונים. אני ועוד שני פועלים של ג'קי שהוא בעל המשאית עוברים בכל מיני שווקים וקניונים, אוספים מהזבל את הקרטונים ומוכרים אותם. התעריף הוא 25 א"ג לארגז שנותן לג'קי קבלן אחד שמוכר אותם הלאה לחקלאים או משהו כזה. בקיצור, אני עובד בזבל, ממחזר קרטונים. זה יוצא לי פחות ממאה ₪ לשלוש שעות עבודה לילית, ואם יהיו מכות – כי כל הארץ מחולקת לאזורים ויש כל הזמן מלחמות בין אוספי הקרטונים – אני אמור גם להרביץ או לחטוף, תלוי במצב.
בבוקר הסעתי את רוני לצ'ק פוסט, משם הוא תכנן לתפוס טרמפ לבסיס. אני רק מקווה שלא עלו על זה שהוא יצא בלי רשות. לא דיברנו על החברה שלו ולא על מה יהיה אתנו בעתיד. אני שתקתי והוא נמנם לצידי ושתק גם כן. לא יודע מה זה אומר, יש מקרים שפשוט אין מילים אז שותקים. אחר כך נסעתי להחליף את הצמיגים ומשם שוב למכללה. אני משלם עליהם בתעודדם, איציק אמר שהוא יודע שאני בן אדם אמין והוא סומך עלי שאשלם הכל לפי ההסכם. אלף ₪ זה אומר המון קרטונים לאסוף, אבל לפחות ככה אני אוכל להסיע את דני בלי לפחד שאחליק ואעשה תאונה.
מה שיפה בקרטונים זה שהם תמיד שם. בכל מקום שיש בו חנויות וקניונים יש גם קרטונים. גם ביום שישי אוספים קרטונים וגם בשבת. הקרטונים הם כמו תל אביב – אין הפסקות. ביום שישי אחרי הלימודים בקושי אכלתי משהו וישר טסתי לאסוף קרטונים. אנחנו צוות של שלושה – אחד נהג אתיופי רזה ועצוב, אחד מרוקאי עצבני וממורמר, ואחד אני – הומו פולני ממורמר, ואם רוני ימשיך לפטם אותי אני גם אהיה שמן. אני אמור להיות הבריון שמספק את ההגנה במקרה של התקפה ואם יום אחד אפסיק לכתוב תדעו שאני בבית חולים עם ידיים ורגלים שבורות. אם הם היו יודעים שהבריון שלהם חולם על הזין של החבר שלו, ועושה פרצופים מפחידים בגלל שהוא מקנא באיזו אילנית אחת, הם היו מתים מצחוק.
לפעמים אני מדהים את עצמי איך יצאתי שקרן כזה? אני מעיר הערות על כוסיות (שונא את המילה הזו שנאה עזה), מחווה דעה מלומדת על שדיים, רגלים וכיוצא בזה, ומתנהג כמו ערס חרמן מבטן ומלידה אם כי האמת היא שגם אם הייתי באמת סטרייט אין מצב שהייתי מדבר ככה. קיבלתי חינוך דתי מהוגן ויש לי המון כבוד לנשים, חבל רק שלחלק מהן אין כבוד לעצמן. חושפות שדיים וחריץ ישבן, שותות, מעשנות, מקללות… אותי זה מביך.
חזרתי בערב וצנחתי הרוס מעייפות על המיטה. ישנתי אולי שעה כשרעש איום שנשמע כמו הפגזה של פצמרי"ם העיר אותי. התברר שדני וחבר מרעיו החליטו לנצל את המסדרון הריק של הקומה הריקה מתחתנו כדי לשחק סטנגה. הלכתי לנזוף בהם ולפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי מתפקד כשוער ולא די שחטפתי שערים כהנה וכהנה נוספו עליהם גם נזיפות מדני על רשלנותי בשמירת השער. אחר כך החליט דני שהלילה הוא לא ישן במיטה שלו אלא אצלי. "למה?" התמרמרתי, "מה לא טוב במיטה שלך?"
"יש לי סיבות." הודיע לי דני בחשיבות, ומיד החבר שלו, תום צעק שדני פוחד מעוד שיטפון. דני הסמיק והכחיש, אבל ידעתי שזה נכון. אצלנו בשכונה כשיורד גשם אנשים לא שמחים שמפלס הכינרת עולה ויש גשמי ברכה אלא נתקפים פחד שאולי חס וחלילה יהיה חורף גשום מידי ושוב תהיה הצפה. כשזה קרה בפעם הקודמת עוד הייתי תלמיד בתיכון, אבל שמעתי די סיפורים על השיטפון הגדול של שנת 92 וכמובן שאף אחד לא שוכח מה קרה בשכונת התקווה לפני כמה שנים כשילד קטן טבע בזמן השיטפון כי אימא שלו לא הצליחה להחזיק אותו מעל פני המים. דני פוחד ששוב יהיה אצלנו שיטפון וכדי להרגיע אותו החלטנו לעשות הכנות חירום ולארוז תיק קטן עם כל מיני דברים חשובים שנוכל לברוח מהר אם תהיה הצפה באמצע הלילה. נתתי לו תיק שקיבלתי פעם מהוועד למען החייל והוא הכין ערכת חירום עם כל מיני משחקים ובגדים. זה הרגיע אותו קצת, אבל בכל זאת הוא בא לישון אצלי במקום שאני אשאר בדירה של אימא שלו עד שהוא יירדם.
היה לנו נחמד סך הכל למרות שדני ניסה לעשות פופ קורן במקרוגל ושרף אותו. הדירה שלי נמלאה עשן, דני בכה והמקרוגל המסכן שלי הסריח מפופ קורן שרוף. כל השבת ניקיתי ושפשפתי את הנזקים ועדיין הבית מסריח מחמאה חרוכה, במיוחד כשפותחים את המקרוגל. לפחות לא היה שיטפון למרות שיש לנו שלוליות ענק סביב הבלוק.
בשלוש לפנות בוקר עדיין לא ישנתי כי היה לי קר מידי. בזמן האחרון קר לי כל הזמן ברגליים למרות שאני ישן עם שני זוגות גרביים ולובש פיז'מה חמה מפלנל בצבע כחול עם ציורים של דובונים. קניתי את הדבר המגוחך הזה במבצע בסופר, היא די דבילית אבל לפחות חמה.
למרות כל הביגוד קר לי ואני מתקשה להירדם במיטה כשאני לבד ולכן הייתי ער כששמעתי את המפתח מקרקש במנעול ומיד ידעתי שזה רוני, רק לו יש מפתחות לדירה שלי. הוא היה קפוא ורטוב ושמח מאוד שלא העיר אותי. הוא סיפר שכמה חבר'ה מהקורס שלו נסעו לנצרת לראות את המיסה בכנסיית המולד. רוני אומר שהיו מלא אנשים בכנסיה, באו המון מבקרים מכל הארץ ואפילו אוטובוסים עם תיירים והיה יפה מאוד. הכומר שר בלטינית ונפנף מין מנורה מזהב תלויה על שרשראות. בטח קטורת. אחר כך הם חזרו לבסיס, אבל הוא ירד בדרך ותפס טרמפ אלי. "אכלת כל מה שהשארתי לך?" חקר בדאגה, "אתה מרגיש טוב? למה לא הסתפרת? למה הידיים שלך קרות כל כך? מה זה כל הגרביים האלו? ומי ישן פה לידך?"
"אנחנו!" צרח דני, מאושר. (הוא נורא אוהב את רוני, לא יודע למה), וקפץ מהמיטה מעיר את פחיסטון שישן לצידו, אבל זה סוד כי אסור שאליס תדע.
אחרי שהעברנו את דני עם החתול לספה נשכבנו לישון, והפעם הייתי בלי גרביים ופיז'מה ובכל זאת לא היה לי קר בכלל. ישנו עד שמונה בבוקר שזה בשבילי שעה ממש מאוחרת (אני קם בשש כל בוקר), ובסוף, אחרי שהצלחנו לקום מהמיטה, אכלנו יחד ארוחת בוקר, ואז דני הלך וסוף סוף ניסיתי לאזור אומץ ולשאול את רוני מה קורה שאני רואה אותו כל הזמן אצלי ומה עם הפסק זמן הזה שהיינו אמורים לקחת?
"לא שמעת על הפסקת פסק זמן?" ניסה רוני להתחכם. בדרך כלל אני זורם עם הבדיחות שלו וצוחק אתו, נהנה מהחיוך המתוק שלו, אבל היום הייתי קצת מדוכא. ידעתי שהוא עומד לעזוב עוד מעט ואני אשאר רק עם החתול והמקלדת.
"רוני, מה קורה אתנו?" שאלתי, "אני כבר לא יודע מה לחשוב. אתה איתי או אתה?"
"למה אני לא יכול להיות עם שניכם?" הוא ניסה שוב להתחכם.
"כי זה לא עובד ככה. אם תהיה עם שנינו אז…" לא ידעתי אז מה, אבל ניסיתי לא לצאת פראייר. "גם אני יכול לשחק במשחק הזה רוני." אמרתי בטון שניסה להיות מאיים, אבל יצא מתחנן.
"שלא תעז." הוא אמר והתיישב עלי כמו שהוא אוהב לעשות. יושב לי על הברכיים, פנים אל פנים איתי, לוחץ אותי בין הירכיים שלו, מחכך את החזה שלו בשלי, מצמיד אלי את הזין שלו.
"רזית." אמר וליטף לי את הגב והצלעות, "כמה אתה שוקל?"
"לא יודע, ולא יכול להיות שרזיתי, אני אוכל כל הזמן." שיקרתי. האמת שאין לי כל כך תאבון בזמן האחרון, משום מה אני עייף מידי בשביל לאכול.
"אני חרא של בן אדם, אתה צריך לקחת ממני את המפתח שלך ולזרוק אותי מהבית." אמר רוני בעצב והתחיל לנשק לי את הצוואר והאוזניים, וצחק כשחש איך הציץ הנובל שלי מזדקף ומשתפשף בזין שלו. מזל שדני ניצל את הפסקת הגשמים הקלה ורץ לשחק עם החברים שלו בין השלוליות. במקום להמשיך ולדבר הלכנו למיטה ואהבנו זה את זה, ואחר כך הילד חזר מלא בוץ ורטוב, לקחתי אותו למקלחת לנקות אותו ובדיוק אז אילנית צלצלה לנייד של רוני וחקרה אותו לאן הוא נעלם ומתי הוא חוזר כי הוא הבטיח לעזור לה ללמוד למבחן או משהו.
שמעתי אותו מדבר אתה ונזכרתי שגם לי יש עבודות ומבחנים להגיש, וחיים משלי לחיות ובלי למחות הסעתי אותו בשתיקה לצ'ק פוסט. "תן לי עוד קצת זמן חמי." הוא ביקש בדרך, "בבקשה, אל תלחץ עלי, בסוף הכל יהיה בסדר." הבטחתי שלא אלחץ ואפילו ניסיתי לחייך ואז הוא עלה על מונית והסתלק. אחרי הצהרים הגשם התחדש. נקווה שלא יהיה שיטפון הלילה ומחר אוכל ללכת כרגיל לעבודה.

15. היום הקצר ביותר בשנה

היום היה היום הקצר ביותר בשנה, כלומר, אמצע החורף. אחריו יבוא הלילה הארוך ביותר כמובן, ומרגע זה ואילך החורף יתחיל לחשב את קיצו לאחור, אם כי ייקח עוד די הרבה זמן עד שהוא יסתיים. זו מעין נקודת ציון בלוח השנה וממש במקרה יצא שבדיוק בתאריך הזה של הלילה הארוך והקר ביותר בשנה, היה רוני אמור לצאת לאפטר הראשון שלו מאז שהקורס התחיל. תכננו לישון יחד, אבל בסוף זה לא יצא. הוא קיבל את החופשה שלו מהקורס, אבל לא נשאר לישון איתי כי הוא היה עסוק מידי עם הבחורה ההיא – בואו נגיד ששמה אילנית, שם מתאים לחמודונת כזו – מצטער שאני נשמע מריר, ככה זה אצלי כשמעיפים אותי.
כמובן שרוני לא אמר שהוא זורק אותי, הוא קרא לזה פסק זמן. "בוא ניקח פסק זמן בחודשיים של הקורס שלי." אמר לי בחביבות מתקתקה שעוררה בי בחילה.
פסק זמן? מה זאת אומרת פסק זמן? מה זה פה, משחק כדור סל? שאלתי את עצמי, מרגיש את ההרגשה הגועלית הזו שאני מקבל כל פעם שמישהו שאני מאוד מאוד מחבב פוגע בי בלי סיבה. מין הרגשה קרה וכבדה כזו בתחתית הבטן.
"אני לא מבין. למה אתה מתכוון?" אמרתי בשקט והתיישבתי. הוא התיישב מולי והתחיל להגיד שהוא מבולבל ושהוא רוצה לתת לעצמו צ'אנס לדעת על מה בדיוק הוא עומד לוותר, שהוא עוד נורא צעיר ושהוא לא יכול להרשות לעצמו לוותר על הסיכוי להקים בית בישראל, (נשבע לכם שהוא באמת השתמש בביטוי המופלץ הזה – בית בישראל), בלי להיות משוכנע במאה אחוז שהוא באמת לא יכול להיות עם אישה, ושהוא מצטער אם נפגעתי, אבל אולי הוא לא הומו, ואם הוא לא יבדוק איך הוא ידע?
בסוף הוא התחיל לחזור על עצמו ואמר כל פעם את אותו הדבר, אבל בניסוח שונה. זה היה קצת משעמם ולכן הפסקתי להקשיב. נתתי לדברים שלו לעבור לי מעל הראש וסתם ישבתי מולו והסתכלתי על הידיים שלי. לא יודע אם אמרתי לכם את זה, אבל יש לי ידיים גדולות ומכוערות מאוד. האצבעות שלי עבות ומגושמות ובעלות ציפורניים שחורות – ידיים שרוטות של פועל, גדולות ומקושטות בצלקות קטנות פה ושם. נכון, הן חזקות מאוד והן יודעות לעשות המון דברים, אבל הן ממש לא נראות משהו. במקום להקשיב לו הסתכלתי על הצלקות והשריטות על כפות הידיים שלי וחשבתי על כל מאות הדברים שאני יודע לעשות אתן למרות שהן כאמור לא מראה משובב נפש.
"נו, אז מה דעתך חמי?" שאל רוני לבסוף, קוטע את ההתעמקות שלי בכפות ידי.
"דעתי על מה?" שאלתי בפיזור נפש. בזמן שהוא דיבר הספקתי לספור בערך שלושים דברים שהידיים שלי יודעות לעשות. התחלתי בהחלפת גלגל מפונצ'ר והגעתי עד תפירת כפתורים, והשאלה שלו הוציאה אותי מהריכוז.
"על זה שנעשה פסק זמן עד שאני אברר אם אני יכול להיות עם אילנית?"
הרמתי את הראש, הסתכלתי עליו – הוא בחור ממש חמוד. לא גבוה ודי רזה, יש לו עור קטיפה שחום וחמים ועיניים של במבי, גדולות כהות וארוכות ריסים, ולמרות שהוא נראה צעיר ותמים כזה, כל מי שיטרח לברר יגלה שהוא מחביא הפתעה ממש נהדרת בתחתונים שלו. אני לעומתו (כבר ציינתי את העובדה הזו די הרבה פעמים), נראה כמו סתם פועל שחור. הומו דפוק בלי משפחה, סוחב עבר שאין להתגאות בו וצופה לעתיד די מפוקפק. מי אני שאפגע בסיכויים שלו לחיות חיים נורמאליים ולהיות בעל משפחה וילדים?
"תעשה מה שאתה חושב לנכון רוני," אמרתי, "אבל אני רוצה שתדע שאצלי פסק זמן זה דבר שאוכלים כשבא לך משהו מתוק, אני לא עושה פסקי זמן בחיים שלי, ואני חושב שאם עד גיל עשרים ואחת לא נמשכת לבחורות אין שום סיבה שזה יקרה דווקא עכשיו, אבל כמובן שזכותך לנסות. אני מאחל לך שתצליח, ועכשיו לך מפה כי אני עסוק." פתחתי את הדלת ועמדתי עם הידית ביד כמו שוער, ממתין שהוא יצא – מחווה קצת דרמטית, אני מודה, אבל איכשהו הרגשתי שהיא במקום.
זהו, הוא הלך ואת הלילה הארוך ביותר בשנה ביליתי לבד. די אירוני אם נחשוב שביום הקצר ביותר בשנה הייתי מאושר רק מהמחשבה שהנה החבר שלי חוזר אלי ונוכל להיות יחד אחרי שהתגעגעתי אליו יומיים תמימים. אפשר להגיד שזה סיפור חיי – שמחה קצרה מאוד וכאב לב ממושך, ארוך ואפל.
התעוררתי למחרת בבוקר לשמע קול ציוץ מכני מעצבן. ככה הפעמון שלי מצלצל – כמו ציפור.
"כנף רננים נעלסה." אמר רוני וצחק כששמע את הצליל לראשונה. היחיד שאוהב את הצליל הזה הוא דני, הוא טורח ללחוץ על הפעמון כל פעם שהוא עובר לידו, אם צריך או לא צריך. הבוקר באמת שלא היה צורך בכך כי נרדמתי, בניגוד גמור למנהגי בדרך כלל, עם דלת פתוחה. אחרי כמה צלצולים דני התעייף מהצליל הציפורי המזויף ושעט במרץ מפחיד לחדר השינה. "בוקר טוב!" צעק ותלש מעל לראשי הכואב את כובע הצמר שחבשתי, "למה אתה ישן עם בגדים?" שאל בסקרנות וקפץ עלי, "תראה איזה שערות מצחיקות יש לך מהכובע!" פרע את שערותיי, "אתה צריך להסתפר." הודיע לי בעליצות, "אולי נלך היום למספרה? אתה תסתפר וקוקו ייתן לי שוקולד פילים."
שוקולד פילים הוא שוקולד קוט ד'אור (פיל הזהב) המעוטר בציור פיל מזהב. קוקו שומר אותו בפינת הארון של המספרה, מאחורי המסכות לשיער ומכבד בו בנדיבות את כל מי שהוא חפץ ביקרו, ודני, כמו כל ילד, חולה על שוקולד. "בסדר." גנחתי, "רק רד מעלי ולך להכין לי קפה, ותכבה בדרך את הבוילר." הסיפור על איך נרדמתי עם בגדים ועוד השארתי את הבוילר דלוק מציג אותי באור מגוחך, אבל פה, בבלוג הפרטי שלי, החלטתי שאני משאיר את הבושה בצד ומספר הכל. אחרי שהוא הלך החלטתי שאני לא נותן לפסק זמן שלו לשבור אותי. לא רוצה, לא צריך! שילך לעשות לו פסקי זמן עם האילנית הזו, מה אכפת לי? אמרתי לנפשי, והמשכתי בתכניות שלי כרגיל. למדתי, בישלתי, (טוב, עד כמה שאני יודע לבשל), ואפילו הדחתי כלים. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן ללכת לתפוס לי מישהו בגן הסמוך לביתי. התלבשתי חם, מתעלם מכך שכבר כמעט חצות ומחר יום עבודה, ומה שגרוע יותר – בכלל אין לי חשק ולא בא לי. אולי זה לטובה חשבתי לעצמי, אני הרי כבר יודע מניסיון שכשאני במצב רוח כזה נרגז ודווקאי אף אחד לא מוכן ללכת איתי. הם כאילו מריחים עלי שאני לא באמת חרמן וכולם נרתעים ממני ואז, כשכבר הייתי עם רגל אחת בחוץ הוא התקשר פתאום לנייד שלי. בכלל לא שמתי לב שהוא דלוק. "איפה אתה?" שאל.
"בדרך החוצה."
"בשעה כזו?"
"זו השעה הכי טובה לתפוס זיון, ההצגה השנייה נגמרה וכל החרמנים שיצאו מהקריון עושים סיבוב בגן לפני שהם הולכים הביתה."
"אה!" אמר רוני ושתק.
"למה התקשרת?" שאלתי אחרי שהשתיקה התחילה להכביד עלי.
"סתם, דאגתי לך. אנחנו לא יכולים להישאר חברים למרות הכל?" הוא שאל בקול עצוב כזה שעוד רגע יהפוך לבכי.
"לא חושב." פסקתי מהר, לפני שהמצב יהפוך נזיל מידי.
"יכולתי לא לספר לך עליה ולא היית מרגיש שום דבר." הוא התרגז פתאום, "ניסיתי להיות בסדר אתך ועכשיו אתה כועס עלי?"
"אני לא כועס." שיקרתי.
"שקרן." אמר רוני החכם, "וגם אני כועס עליך, רק אתמול עזבתי, אתה לא יכול לחכות קצת לפני שתרוץ לגן לתפוס איזה שרמוטה בת אלף?"
"לא, אני לא יכול. חולה על שרמוטות ואחרי ששרמוטה אחת עזבה אני חייב שרמוטה חדשה." עניתי בנבזות.
הוא השמיע גניחה נדהמת, קילל אותי וסגר. העפתי את הטלפון על הרצפה, בכיתי קצת, והחלטתי לחכות עוד כמה דקות בעיניים עצומות עד שהעיניים שלי יפסיקו להיות אדומות.
דקה אחר כך התעוררתי לקול הציוץ המכני של כנף הרננים הנעלסה של פעמון הדלת שלי, והנה השעה שבע בבוקר. בדרך לפנימייה של דני – הוא כמובן הפסיד את ההסעה והייתי צריך להסיע אותו – הגעתי למסקנה שהמפתח לחיים מסודרים ובריאים הוא מידור קפדני. אסור לי להניח לרשות אחת בחיי לחדור לחברתה. מהיום חשבתי לעצמי תוך נהיגה איטית בפקקים של הבוקר, אני לא אתן לאף חלק מחיי לגעת בחלק השני – במחסן אני אהיה מקצועי לגמרי, ולא אניח לשום דבר להסיח את דעתי מהעבודה. במכללה אתרכז רק בלימודים, לא אחליף מבטים ובדיחות עם מקס, לא אקבל הזמנות למסיבות. לימודים ודי.
בבית אהיה שכן טוב של אליס, חבר של קוקו וז'וז'ו, ואח בוגר לדני. אף אחד שם לא צריך לדעת עלי כלום, ובגן אני רק דופק והולך, מזיין בשקט, בלי הרבה דיבורים וחוזר הביתה להתרחץ. רק ככה יהיה לי שקט בחיים החלטתי בעודי מקשיב לדני שקשקש על החברים שלו, על הלימודים שלו, ועל החבר המוזר של אימא שלו ואז הוא שאל אותי פתאום למה רוני לא היה אצלי אתמול ומתי הוא יבוא לבקר? והרס לי בבת אחת את כל המידור. מה אפשר לעשות? ככה זה עם ילדים. הבטחתי לו שאני אאסוף אותו היום מהפנימייה ונלך לאכול שוקולד פילים במספרה, והסברתי שיש לי נזלת ועיניים אדומות רק בגלל שאני מצונן. מה פתאום בוכה? אני לא בוכה, אני כבר גדול מידי לבכות. אחר כך הורדתי אותו בשער של הפנימייה, מחקתי מעלי את הפרצוף של האח הבוגר, שמתי את הפרצוף של מדביק תוויות ונסעתי לעבודה.

14. אתה לא רוצה לדעת

למה הסיפור של ארקאדי חוזר שוב ושוב לרדוף אחרי? מתי אוכל לסיים כבר את הפרק הזה בחיי? ידעתי מהרגע הראשון שהוא צעיר מידי וכל הזמן נגררתי וויתרתי במקום… במקום מה? מה הייתי יכול לעשות? מישהו יכול להגיד לי בבקשה, כי אחרי מה שנודע לי על מה שקרה לו בבוסטון אני כבר לא יודע כלום. מה שקרה זה שבוריס (שחזר לחופשת מולדת בתקופת החנוכה/קריסמס) נפגש איתי "במקרה" בבית החולים. רק אחר כך הבנתי שהוא ארב לי שם כי נודע לו שאני מגיע לבקר את ארקאדי.

כשנפגשנו הוא שאל מיד, "הוא אמר לך משהו? אתה יודע למה הוא ניסה לעשות את זה?" והייתה מין מתיחות כזו בקול שלו, מתיחות שהבהילה אותי. הוא דווקא נראה טוב. גבר מושך בן ארבעים ומשהו, לבוש ספורט אלגנט, מושקע, רזה, שרירי, שזוף, גילח את הראש וענד עגיל קטן באוזן – נראה נהדר לגילו. כשהוא הציע שנלך לטיילת של הרכבל (זה ממש ליד רמב"ם למי שלא מכיר את חיפה) הסכמתי, אבל מיד הראש התחיל לכאוב לי והעורף שלח דקירות אזהרה שירדו לאורך כל עמוד השדרה ונתקעו כמו צלצלים חדים בגב התחתון שלי. למרות המראה המטופח שלו הרגשתי שהבן אדם עצבני ואני, כמו תמיד, כיוונתי את עצמי לתדר שלו ונלחצתי בעקבותיו.

טיילנו על מרצפות האקרשטיין המוכתמות של הטיילת. הים הגועש מצד אחד ומהצד השני שורת בתים ישנים ויפים. בעיקר מצא חן בעיני בית אחד עם מגדל מחופה גג נחושת ירקרק בצורת כובע של מכשפה – הייתי שמח לגור שם, במגדל הזה, לראות את הגלים והחוף כל יום, אבל בטח הבתים נורא יקרים שם.

הלכנו לכיוון הרכבל ודיברנו, סיפרתי לו שארקאדי מדבר מעט מאוד ולא אמר שום דבר על הסיבה להתאבדות, וגם לא סיפר כלום על החיים שלו בארה"ב חוץ מזה שלא הסתדר עם הדודים ושהיה לו קר נורא. "על המסיבה של ההלואין הוא סיפר לך?" שאל בוריס ורק אז הבחנתי שהפה שלו נראה כמו קו דק וקשוח ושיש קמטים חדשים בין גבותיו.

"הוא שלח לי תמונות שלו בבגדים של בחורה, זה אתה צילמת אותו?"

"כן, אני." הוא נאנח והתיישב על ספסל. התיישבתי לידו. הוא ניסה לאחוז בידי. ניערתי אותה ממני במהירות. לא רציתי שיגע בי.

"סליחה." אמר, נבוך קצת, "שכחתי כמה אתה חזק." הוסיף.

אני אולי חזק פיזית, אבל בפנים אני סמרטוט חשבתי בשקט בלב. "אז מה קרה במסיבה ההיא?" שאלתי.

"אתה לא רוצה לדעת." אמר בוריס, אבל ברור היה שיש לו צורך לשפוך את הלב, ושהוא בחר בי כי אני זה שהתחלתי הכל, אולי הוא אפילו מאשים אותי, מי יודע?

וזה מה שהוא סיפר לי על המסיבה ההיא – הלואין זה מין פורים כזה של נוצרים שחוגגים בתחילת נובמבר. בוריס לקח את ארקאדי למועדון סאדו מאזו שעשה מסיבה ענקית לכבוד ההלואין. כולם באו מחופשים לעבדים ואדונים וכל זה, ובילו נהדר לפי הדרך שלהם שאני לא שופט, שיעשו מה שהם רוצים, אבל למה הם גררו את המלאך המסכן שלי לסטיות החולניות שלהם? במסיבה ארקאדי שתה יותר מידי, ובמקום שבוריס ישגיח עליו, (זה מה שאני הייתי עושה אם הייתי שם), הוא עזב אותו לבד והלך לבלות בחדר חושך, וכשהוא חזר הוא מצא את ארקאדי שרוע מסטול על 'הכיסא' וסביבו המון גברים שחגגו עליו.

כדי שתבינו על מה מדובר אני צריך להסביר שהכיסא הוא לא סתם כיסא אלא מין מתקן שמיועד לנשים שעוברות בדיקה גינקולוגית, הן שוכבות עליו עם הרגלים מורמות למעלה כדי שהרופא יוכל לבדוק אותן, ובמועדון ההוא יש חדר מיוחד עם תאורה אפלולית אדומה שבאמצעו עומד כיסא כזה, ויש להם כלל שמי שמסכים לשכב על 'הכיסא' צריך להסכים מראש לכל מה שיעשו לו ואסור לו להגיד לא. אני לא יודע אם ארקאדי ידע על הכלל הזה ואם הוא הבין מה הוא עושה כשנשכב שם עם רגלים מונפות למעלה, אבל עובדה שהוא עשה את זה ושכב שם למעלה משעה. כשבוריס חזר הוא היה צריך להיאבק בגברים שהיו סביבו כדי לחלץ אותו משם.

ארקאדי היה שיכור, ומסטול מפופרס – חומר שאמור לגרום לך ליהנות יותר מסקס אנאלי – שלא רצוי להיות שיכור כשמשתמשים בו. אחרי שהוא ירד מהכיסא הוא לא היה מסוגל ללכת ובקושי ידע מה קורה אתו. בוריס היה צריך לקחת אותו על הידיים לאוטו ולהשכיב אותו במיטה כדי שיתאושש. הוא ישן עשרים וארבע שעות רצוף ואז בוריס החזיר אותו לדודים שלו ומאז הם ניתקו פחות או יותר את הקשר. על ניסיון ההתאבדות של ארקאדי הוא שמע כשניסה לאתר אותו בארץ וחשש מיד שזה בגלל המסיבה ההיא, ופתאום הוא התחיל לדאוג ולדמיין שוטרים שבאים לחקור אותו ומאשימים אותו בהתאבדות של ארקאדי. "לא שזו הייתה אשמתי," אמר בקול מתגונן, "אני לא אמרתי לו לעלות על הכיסא. זה היה רעיון שלו."

"לא היית צריך לעזוב אותו לבד, בטח לא כשהוא שיכור כל כך." ציינתי את המובן מאליו.

"לא, לא הייתי צריך, אבל גם אני הייתי די מסטול, רציתי לחגוג כמו שצריך לפחות בחג, ושתדע לך שהחיים באמריקה זה לא גליק כזה גדול כמו שחושבים." הוסיף.

שתקנו קצת ואז הוא שם לי יד על הברך וניער אותה. "נו, אז מה דעתך?"

"דעתי שהתנהגת כמו חרא. היית אגואיסט וחסר אחריות, לא שאני יותר טוב. אסור היה לי לגעת בו, ובטח שאסור היה לי לתת לך לקחת אותו."

"על זה אני לא יכול התווכח." הסכים בוריס ונאנח שוב. "תגיד חמי יש מצב ש…"

העפתי את היד שלו מעל הברך שלי. "לא! בשום פנים ואופן לא! וחוץ מזה יש לי חבר."

הוא גיחך בעצב. "אני לא מתפלא, ואני בטוח שלא היית צריך לחפש אותו באטרף, שהוא פשוט נפל עליך, נכון?"

"נפגשנו דרך חבר משותף." אמרתי בקרירות, "אני לא נכנס לאטרף, זה אתר מגעיל."

"נו, בטח. אחד כמוך, מספיק שהוא הולך ברחוב ונופלים עליו בחורים יפים." העיר בוריס במרירות. "חבל שאתה כבד כזה." הוסיף בעוקצנות.

"למה אתה מתכוון אחד כמוני?" התרגזתי.

הוא התחיל לצחוק ותפס לי את הפנים בידיים, מנער אותי קצת. "מה, אין לך מראות בבית? הלוואי ואתה היית נוסע איתי לבוסטון במקום הילד הפסיכי הזה." עכשיו הוא נזכר להגיד את זה, אבל אז הוא דיבר אחרת. איזה בן אדם מעצבן.

"ארקאדי לא היה פסיכי קודם, אתה שיגעת אותו." התרגזתי.

"אתה טועה." תיקן אותי בוריס בנחת, " ואני בכלל רציתי אותך, אבל הוא נדבק אלי כמו קרצייה ולא יכולתי לנער אותו מעלי."

"לא ככה אני זוכר את מה שקרה." הערתי ביובש, "אני זוכר שברגע שנפגשתם נדבקתם אחד לשני ושכחתם אותי."

"אל תדבר שטויות, איך אפשר לשכוח אחד כמוך." אמר בוריס ושוב ניסה למשש אותי.

בשלב הזה השיחה הזו נמאסה עלי לגמרי. "קדימה, בוא נחזור, אני צריך ללכת הביתה, מחכים לי." קמתי.

"לך, לך לחבר שלך, אני אשאר כאן." אמר בוריס ונשאר לשבת על הספסל, מסתכל על הים. הוא אפילו לא הביט בי כשהסתלקתי משם במהירות.

באותו לילה התגנבתי למיטה רק אחרי שרוני נרדם ולמרות שחיבקתי אותו חזק לא רציתי סקס. מנומנם קצת הוא ניסה לגעת בי וכשדחיתי אותו בעדינות הוא הבין בלי מילים ולא הציק לי יותר, רק התרפק עלי. "דיברת מתוך שינה." הוא סיפר לי למחרת, "צעקת כל מיני שטויות על ארקאדי ועל כיסא שאסור לשבת עליו. על מה חלמת?"

"לא זוכר." שיקרתי, "אבל הרגשתי שחיבקת אותי כל הלילה וזה היה נהדר, תודה רוני."

הוא צחק. "מה תודה? תתפשט." התנפל עלי והפעם לא דחיתי אותו. בדרך למכללה אמרו ברדיו שהלילה הזה היה הלילה הכי קר בעונה. מה שנכון נכון.

***

למחרת היה יום שישי ואני קיוויתי שהפעם יהיה לי סתם יום שישי תקני ורגיל. קצת שעמום שגרתי רק יטיב איתי אמרתי לנפשי כשיצאתי בבוקר בדרכי ללימודים. היה קר, אבל בהיר. שמים בצבע כחול רחוץ ובוהק נמתחו ממעל, וכל זמן שהצלחתי לא להיחשף לרוח אפילו היה לי די נעים. מקס – הקולגה שלי ללימודים – הזמין אותי למסיבת כריסמס שהוא ועוד כמה חבר'ה רוסים מהכיתה עורכים בשבוע הבא. הוא צחק למראה פרצופי המזועזע ונשבע לי שלא יהיה עץ חג מולד, ואחר כך ליטף אותי על הלחי והודיע לי שמאוד מתאים לי להיות לא מגולח. רק אז שמתי לב ששכחתי להתגלח הבוקר. זו אשמתו של רוני שהבטיח לי הבוקר לנסות לבשל מתכון חדש – עוף ממולא בפרות יבשים.

"אתה תהיה שפן הניסיונות שלי לבישולים." הודיע לי בשמחה, מאושר שהמטבח שלי כולו עומד לרשותו. בבית אימא שלו מגרשת אותו כל פעם שהוא מנסה לבשל, והאחים שלו צוחקים על השאיפות הקולינריות שלו. אני לעומתם מרוצה שמישהו לוקח ממני את המטלה הזו. אני לא אוהב לבשל. זו המון התעסקות ותמיד זה נגמר בכלים מלוכלכים ובמשהו שרוף שדבוק לסיר ובכלל, בשביל מה המציאו אוכל מוכן? למרבה הפלא רוני ממש אוהב את הקטע הזה של בישול ונהנה לפטם אותי.

"בסוף אני אהיה חזיר הניסיונות השמן שלך ותזרוק אותי בשביל איזה כוסון חטוב." התלוננתי, אבל הוא הבטיח לי שכל זמן שאני אתו אין מצב שאני אשמין מידי. הוא כבר ידאג לתרגל אותי כל לילה וכל בוקר, ובסופי שבוע גם אחרי הצהרים. פלא ששכחתי להתגלח?

שמח וטוב לב נסעתי הביתה ושם נתקלתי בתבנית שבמרכזה התנוסס עוף שחום וזהבהב מדיף ריחות נהדרים, מוקף בתפוחי אדמה צלויים. מעל כל המעדנים המגרים הללו עמד רוני בפרצוף חמוץ מחזיק בידו כף עץ מאיימת, נראה כאילו יחטיף לי מכה אם רק אנסה לטעום משהו.

הוא לא בזבז שנייה והתנפל עלי עוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת – שקרן, רמאי, בוגד מלוכלך, אשכנזי מגעיל שכמוך – היו בין הביטויים היותר מחמיאים שהומטרו על ראשי בנדיבות. אחרי שהצלחתי לקחת ממנו את הכף המאיימת ולהושיב אותו על הספה, (אז מה אם הייתי צריך לשבת עליו קצת? עשיתי את זה בעדינות ולא שברתי לו כלום, רק מעכתי אותו בזהירות) הוא הסכים להפסיק לקלל ולספר לי שהתקשר אחד בשם בוריס מסר לי ד"ש חם והודיע לי שהיום אין טעם שאבוא לבית החולים כי ארקאדי שוחרר לשישי שבת הביתה, ואם אני רוצה לראות אותו הוא אצל אחותו, וזה מספר הטלפון. רוני שלף את הפתק עם מספר הטלפון מכיסו ודחף אותו לפרצופי בכעס נוראי ומיד פרץ בבכי והתחיל להכות אותי באגרופים קטנים, נוקשים וכואבים.

עכשיו אני צוחק מקבלת הפנים החמה שקבלתי, אבל אתמול זה היה פחות מצחיק. כלומר, גם אתמול צחקתי, אבל רק קצת, יותר חייכתי, ורק בגלל שכשהוא כועס הוא נראה חמוד כמו ילד קטן, לא בגלל שחשבתי שזה מצחיק שבוריס הרגיז אותו. התחלתי להסביר שלא ידעתי עד אתמול שבוריס בא לביקור מולדת בארץ, ושפגשתי אותו במקרה בבית חולים, אבל… וכאן באה עוד התפרצות כעס איומה מצד רוני שכבר הסיק שאני ממשיך להזדיין אתו.

בסוף פשוט הושבתי אותו מול הבלוג שלי ונתתי לו לקרוא את הפרק האחרון, וברחתי למקום מפלטי החביב – המקלחת. חלטתי את עצמי מתחת למים החמים ולאט לאט נרגעתי.

כשיצאתי לבוש רק בחלוק המרופט שלי (חלוק מגבת שאחי סמי סחב פעם מאיזה מלון בים המלח) מצאתי אותו כועס מול המחשב כי לא סיפרתי לו עוד אתמול על הפגישה עם בוריס. לטענתו זה מעיד על בעיה במערכת היחסים שלנו.

"איתי שתקת אבל בבלוג כן סיפרת." ציין רוני בעלבון, "למה?"

אין לי תשובה הגיונית לשאלה הזו. אולי בגלל שאת הבלוג אני יכול לסגור כשבא לי, דבר שקשה לעשות כשעומד מולך אדם אמיתי. בסוף יצא רק טוב מהמריבה הזו כי סוף סוף דברנו על עצמנו ועל העתיד שאולי יהיה לנו יחד. רוני ביקש סליחה על הדברים שאמר לי בזמנו בקשר לתכניות שלו בגיל שלושים, והודה שהמישהו שמצא חן בעיניו מהחבר'ה של הקורס הוא בעצם מישהי. בלי להרגיש נסחפנו בוויכוח על כל הקטע של ביסקסואליות שמבלבלת את כולם, כולל את המסכנים שסובלים ממנה כי כשאתה נמשך גם לגברים וגם לנשים, (רוני אומר שזה בא אצלו בתקופות, פעם ככה ופעם ככה), אתה תמיד מרגיש מקופח ואתה אף פעם לא מרוצה לגמרי ממה שיש לך וגם אם אתה אוהב את הבן זוג שלך אהבת נפש ונהדר לך אתו, והוא יפה, חכם, טוב לב, ונהדר במיטה ומחוצה לה, הוא אף פעם לא יהיה אישה, וכנ"ל אם תתאהב באישה – היא תמיד תישאר אישה ולא תצמיח זין, וככה אתה תמיד רוצה מה שאין ולא מסוגל לשמור נאמנות לאף צד, ומבלבל את המוח לעצמך ולמסכנים שרוצים להיות בני הזוג שלך. רוני אפילו הראה לי את התמונה של הבחורה ההיא, וממה שראיתי (זו תמונה קבוצתית של כעשרים חבר'ה ככה שלא רואים אותה ממש טוב) היא נראית חמודה, שיער ארוך שחור ופנים עגלגלים מתוקים, והוא נראה מאושר, עומד לצידה וחיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניו. "אתם נראים ממש חמודים יחד." אמרתי בחמיצות פולנית, ורוני נאנח והלך להביא לי צלחת עם עוף ממולא בפרות יבשים – היה טעים מאוד.

"יום אחד אתה תהיה אישה נהדרת למישהי." עקצתי אותו – מצטער זה לא אני, זה הפולניה הרעה שבתוכי.

הוא נעלב ושוב התחיל לבכות, ביקש שאבין אותו ושלא אלחץ אותו, ושהוא נמצא בתקופה כזו שהוא נמשך מינית אלי, אבל צריך גם נוכחות נשית בחיים שלו, ועוד המון קשקושים ביסקסואליים רגשניים שהרסו לי את כל העונג שבת. בסוף התפייסנו כמובן. הוא חמוד נורא, וצעיר מאוד, ובאמת מבולבל, ואין טעם לבוא אליו בטענות. הוא כזה ואין מה לעשות. לפחות הוא לא משקר לי.

בסוף החלטנו לא להחליט ופשוט לזרום. (ואני רוצה שירשם בפרוטוקול שאני חורק שיניים בתיעוב כשאני כותב את הביטוי המעצבן הזה, אבל אין לי מילה אחרת). הנחתי לוויכוח וזרמתי אתו למיטה, ופחות או יותר נשארנו בה כל השבת.

13. לא מעוקצך ולא מדובשך

בבוקר עוד הספקתי להיפרד מדני ואליס שנסעו ליום כיף בתל אביב. הם מתכננים להישאר לישון אצל אחותה של אליס ולחזור מחרתיים. דני חיבק אותי והבטיח להביא לי הפתעה מתל אביב, ואני נסעתי שמח וטוב לב לעבודה, משאיר את עודד ישן שנת ישרים במיטה.

בעבודה היה לחץ ובלגאן. המון קופסאות, תוויות, טלפונים, בלגאנים, משאיות נכנסות ויוצאות, כולם צועקים ולחוצים. כמו תמיד ביום ראשון, ואז, מיד אחרי ארוחת עשר הוא הופיע, עדיין לבוש במעיל הארוך הזה, חיוור ויפה כמו מלאך והלב שלי התכווץ מכאב. אני לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני חש את הרגשות דרך הגוף. פחד זה כאב בטן, וכעס זה כאב גב, ומתח זה כאב ראש, ואהבה זה כאב בלב. כאב ממש כאילו שאני הולך לקבל התקף לב.

הבוס ביקש שאני אקח אותו תחת חסותי ואסביר לו מה לעשות. בגלל שהוא לא מסוגל להרים ארגזים כבדים השארתי לו את הרישומים והדבקת התוויות והשתדלתי לתפקד כרגיל. זה לא היה קל והוא לא הקל עלי – כשהלכתי לשירותים הוא הלך אחרי ושוב היינו באותו מקום שבו התנשקנו בפעם הראשונה. "חלמתי עליך בלילה חמי." הוא אמר והתחיל לגעת בי ו… תרשו לי לא לפרט, אני עייף מידי ומושפל מידי. זה פשוט לא היה זה. בפעם הקודמת, בקיץ, הרגשתי כמה הוא מתרגש ושמח ורוצה אותי אבל הפעם זה היה אחרת. היום הוא סתם שיחק איתי – נגע והתחמק וקנטר אותי ומתח אותי, נהנה לראות איך אני מתחמם רק כדי לאכזב אותי שוב ושוב ולהשאיר אותי עם הזין ביד.

זה לא היה רק בשירותים. זה היה גם אחר כך. הוא כל הזמן התחכך בי, נוגע ונסוג, מתגרה וצוחק, משחק איתי כמו חתול בעכבר. אולי הוא לא ידע מה זה גורם לי להרגיש? ואולי הוא כן ידע ולא היה לו אכפת? איך אפשר לדעת? אתה חושב שאתה מכיר מישהו טוב, אבל אתה לא יודע כלום. מה שקורה בראש של אנשים הוא מסתורין.

גמרנו לעבוד והוא ביקש טרמפ לחבר שלו, ואחרי שהבוס אישר לקחתי אותו איתי. עצרתי לו בצומת והוא לא רצה לרדת, הוא רצה שנלך אלי. אמרתי שיש אצלי מישהו ועדיף שהוא ילך לחבר שלו. קיוויתי שהוא ינסה לשכנע אותי או לפחות שיצטער קצת, אבל זה לא קרה.

"אם זה החבר שלך שמחכה לך אז כדאי שתדע שיש לו גם בחורה מהצד." אמר ארקאדי בעוקצנות, "וזה בדוק, אני יודע את זה ממקור מוסמך."

"כן, מהאחות החורגת שלך שחיה עם סבתא שלה. רוני סיפר לי שהיא שכנה של הוריו." הסברתי ופתאום קלטתי כמה מכוער ועלוב זה נשמע. ממתי יש בחיים של כל כך הרבה רכילות, ולשון הרע, וסודות, ומזימות, ורמאויות? איך נתקעתי בתוך סבך השקרים הזה? אני לא רוצה לחיות ככה. נמאס לי להתבייש ולשקר ואני שונא להתנשק בבית שימוש.

"לך מפה ארקאדי." אמרתי, "לך תמצא לך צעצוע אחר לשחק אתו." הוא הסתלק בשתיקה ולמרות הכל חשתי אכזבה שהוא לא ניסה להתווכח או למחות. נסעתי הביתה מנסה להחליט אם המחשבה שעודד ממתין לי בבית מרגיזה אותי או משמחת אותי. נכון, נעים שמישהו מחכה לך בבית, אבל בזמן האחרון מתחיל להיות לי קצת צפוף עם כל הבחורים האלו שמתרוצצים סביבי, ובכלל, יש לי יחס קצת אמביוולנטי לפרטיות. כילד גרתי בדירה צפופה וקטנה, לא הייתה לי טיפת פרטיות וזה הפריע לי. לכן העדפתי לגור בסלאמס המתפורר והזול הזה כדי שלא אצטרך לקחת שותף. מצד שני, גם להיות לבד זה מעיק.

מה שנקרא – לא מעוקצך ולא מדובשך. הנה שוב החינוך הדתי שלי מרים ראש.

כשנכנסתי הביתה חטפתי מכת ריח. עודד שכב מעולף למחצה על המיטה שהייתה מטונפת נורא. הוא הקיא עליה וגם השתין על עצמו, ולפי הריח אפילו יותר גרוע. ניערתי אותו, מבוהל, כי חששתי שהוא יעשה אספירציה (שזה לשאוף לריאות את הקיא שלך), דבר שיכול להביא להמון סיבוכים ואפילו חנק (הייתי חובש בצבא). למזלו הוא נשם חופשי והצליח לקום ולהיגרר למקלחת. אני אחסוך מכם את הפרטים איך ניקיתי אותו, ושמתי הכל בכביסה, ורחצתי הכל, כולל המזרון. רק אז שמתי לב למצב של הדירה ולמרות שהייתי נורא עייף מהעבודה לא נחתי עד שלא סידרתי את המטבח שהיה הפוך לגמרי, רחצתי כלים ושטפתי רצפות. עודד היה אצלי בקושי יום אחד וכבר עשה המון בלגאן. הכי התעצבנתי בגלל המזרון שבטח יסריח לנצח.

"אתה חולה?" שאלתי ונגעתי לו במצח. העור שלו היה לח ודביק והגוף שלו רעד. "למה לא יכולת ללכת לשירותים? הרסת לי את המזרון." ניסיתי לכעוס, אבל הייתי עייף מידי. נורא כאב לי הראש, והגב, והלב. הכל כאב לי.

"אני מצטער נורא." לחש עודד במסכנות, ורץ מהר לאסלה להקיא שוב. לא רק שהוא גמר לי את כל האוכל שהיה במקרר הוא גם הקיא את כולו. זין! חשבתי בזעם, והלכתי לסופר לפני שיסגרו אותו. כשחזרתי הוא ישב על הספה והחזיק ביד מין כדור אליפסי ורוד עם הטבעה של סמל השלום. על הרצפה הייתה זרוקה עטיפת אלומיניום. זינקתי עליו לפני שהוא בלע את הכדור והשלכתי אותו לאסלה.

"חמי, אתה לא מבין." ילל עודד, "זה לא מה שאתה חושב, זה סתם למצב רוח טוב. אל תהיה כבד כזה.".

יותר מידי אנשים אומרים לי בזמן האחרון לא להיות כבד. אני שונא שאומרים לי לא להיות כבד למרות שאני מבין שהכוונה להלך נפש, לא למשקל זה בכל זאת מרגיז אותי כי הייתי ילד שמנמן שאהב לקרוא ספרים וספג עלבונות בגלל המשקל שלו והחנוניות שלו. אחרי הבר מצווה התחלתי להתבגר, גבהתי והתחזקתי, השומן נעלם ונעשיתי בחור די נאה, אבל מבפנים אני עדיין תולעת ספרים שמנמונת.

חוץ מזה אני גם בן אדם כבד באופיי, חושב על כל דבר, לוקח ללב, מנסה להבין למה ואיפה ואיך, בקיצור, בן אדם כבד. למרות המחאות שלו התקשרתי להוריו. אמרתי שאני חבר שלו ושהוא מרגיש לא טוב, ושיבואו לקחת אותו כי הוא הקיא והוא חולה. הם לא שאלו שאלות ולא התווכחו. כמה דקות אחר כך הגיע אבא שלו עם אחיו הגדול והוא הלך אתם בצייתנות, נתמך על שכמו של אחיו. כלפי הם היו נחמדים ומנומסים ואמרו לי תודה רבה, ולרווחתי לא ניסו לחקור איך הוא הגיע לדירה שלי ואיך אני מכיר אותו.

אולי הייתי צריך להגיד משהו, אבל פחדתי להסתבך ולכן לא סיפרתי להם על הכדור ההוא. אני בטוח שזה משהו לא חוקי ואני, כבד שכמוני שמרגיש סחרחורת אחרי כוס יין, לא רוצה לדעת שום דבר על הדברים הללו. רוני התקשר אחר כך. דיברנו קצת, אבל לא סיפרתי לו כלום על עודד. לא היה לי כוח להיכנס לזה. הוא הבטיח לבוא לבקר מחר. "אנחנו צריכים לדבר." אמרתי לו, והוא נאנח.

"כן, אנחנו צריכים לדבר." הסכים, ושנינו ידענו שזה יהיה כואב ולא נעים ובטח ייגמר בבכי.

***

התעוררתי בדיוק בשעה שבה החושך הסמיך של הלילה מתחיל להאפיר. עדיין היה לילה אבל השמש כבר שלחה רמזים של אור דלוח לעבר השמים המכוכבים. עוד מעט יעלה עוד יום על עולמנו – יום חורפי וקר שיהיה מתיש כמו אתמול, וכמו מחר, וכמו מחרתיים, וכך עד קץ כל הימים.

אני חש ראש מתולתל מתחכך בכתפי, גב חלק וחמים הדוק לבטני, ישבן מוצק ועגלגל מתחכך באברי שמגיב מיד בהזדקרות. אני מנסה להרחיק את גופי מהגוף הדק והחלקלק הזה והוא שב ונצמד אלי תוך מלמול מחאה מנומנם. לאט לאט חוזר אלי זיכרון השעות האחרונות ושוב אני חש את כאב הראש הזה שמציק לי כל בוקר מאז שארקאדי חזר לארץ.

קודם כל פיפי אני סח לעצמי, ומדשדש לשירותים. משתין ואחר כך בוהה בפני הנפוחים משינה. איזה פרצוף נורא – זיפים שחורים על פנים לבנים, עיגולים כהים מתחת לעיניים טרוטות, שיער מעוך והבעה של רוצח.

בקופסא נותרו רק שני כדורי אקמול. בשבוע האחרון גמרתי כמות של שנה שלמה. אני בולע את שני הכדורים שנותרו, מצחצח שיניים, מסתובב ומתנגש ברוני שגם הוא רוצה להשתין.

אחר כך אנחנו מתכרבלים יחד מתחת לפוך שלי, מתאמים בזהירות את תנוחות גופנו זה לזה. "מרגיש יותר טוב?" שואל רוני בקול של עובדת סוציאלית – קול זהיר ורגיש עד בחילה.

"אני בסדר גמור." אני עונה בקצרה, "אל תבלבל את המוח."

"נראית נורא אתמול." הוא מתגונן, קצת נעלב, אבל לכל הפחות עכשיו הקול שלו נשמע רגיל.

"זה בגלל הבית חולים, הריח עושה לי רע. שונא בתי חולים מסריחים." אני רוטן. בגלל זה לא המשכתי לכיוון הפארה רפואי. אחרי הצבא דווקא הציעו לי ללמוד להיות אח או טכנאי רנטגן, אבל הרעיון שאבלה כל ימי בבית חולים החריד אותי.

"אתה חושב שהוא עשה את זה בכוונה?" הוא ממשיך לנדנד.

"מי יודע מה עבר לו בראש." אני מפטיר בשוויון נפש, למרות שאני יודע שהוא עשה את זה בכוונה, ואני גם יודע למה.

"היה לו מזל שזו רק פציעה קלה."

"לא כל כך קלה, תישאר לו צלקת על החזה."

"תראה מה זה גורל של בן אדם?" משתאה רוני, "ברח עד אמריקה כדי לא לשרת בצבא ובסוף הוא גומר עם פציעה מכדור."

"זה לא סתם פציעה רוני, ארקאדי ניסה להתאבד." אני מתקן אותו, ורעד לא רצוני עובר בגופי. עדיין קשה לי להבין איך זה שהוא רצה למות. "והוא באמת התכוון לזה, מי שלוקח אקדח ומכוון לחזה שלו באמת רוצה למות, זה לא סתם ניסיון למשוך תשומת לב, זה באמת…" ואז זה קורה – הדמעות שארבו מתחת לעפעפי מהרגע ששמעתי את הידיעה, דמעות שכבשתי בכוח כל אותן שעות איומות בבית החולים פורצות פתאום, מרטיבות את כתפו של רוני שכורך סביבי את ידיו החמות ושותק בתבונה בשעה שאני מתייפח כילד מבוהל. "הכל באשמתי, אני אשם, בגללי הוא…" מרוב בכי אני מתחיל לגהק.

"זה לא נכון, תפסיק לדבר שטויות, איך זה יכול להיות שזו אשמתך?" מוחה רוני, "נו, די חמוד. אני אלך לעשות לך תה."

הוא חוזר עם כוס תה מתוק ומהביל ובינתיים אני מתעשת ומפסיק לבכות, חש איך עוקצו של כאב הראש הכרוני שלי מתעמעם מעט מאחורי המיסוך של האקמולים. "כל הזמן כואב לי הראש." אני מתלונן בפני רוני, "בזמן האחרון אני לא מפסיק להקפיץ אקמולים, וגם הגב כואב לי כל הזמן." הדמעות שוב מנסות לפרוץ ואני כובש את אפי בתוך הכוס ומתנחם בטעמו המתוק של התה בטעם דבש ותפוז.

"אתה פשוט נורא במתח." אומר רוני בעצב, "שמתי לב שהתחלת להיות עצבני מהרגע שהוא הודיע שהוא חוזר. כל הכאב של הפרידה ממנו עוד מאוד טרי אצלך ובמקום לעבד אותו הדחקת הכל ולכן…"

"רוני סתום כבר! לך לשחק בפסיכולוגיה עם מישהו אחר." אני נוהם באנטיפטיות, אם כי אני יודע שלמרות המילים המפוצצות שלו ("לעבד את הפרידה" נו, באמת!) יש משהו מן הצדק בדבריו.

"אולי אתה פשוט רוצה לחזור אליו ולא מרשה לעצמך בגללי?" הוא שואל חרש ומיד נרתע כחושש מתגובתי. אני שותק ומסתפק במנוד ראש לאות שלילה. לא, אני לא רוצה בשום פנים ואופן לחזור אליו, לא אל הארקאדי הזה שחזר לארץ רצוץ וחיוור. לא אותו אני רוצה, מה לי ולצעיר המוזר הזה שכל המתיקות הזהובה של הקיץ נסחטה ממנו בחורף האמריקאי הקר. רק קליפה של המלאך שהכרתי פעם נשארה ממנו.

"הוא הלך הביתה מוקדם אתמול כי כעסתי עליו בגלל שהוא ניסה לעשות לי מסג'." גיליתי לרוני, "בבוקר הוא עבד במשרד, אבל הוא לא הפסיק לדבר, ועצבן את המזכירות עם הבלגנים שהוא עשה להם בתיקים אז הן שלחו אותו אלי."

סיפרתי לרוני איך הוא הלך אחרי לכל מקום, קשקש כל הזמן שטויות ואפילו נכנס אחרי לשירותים, מנסה לגעת בי, מתנהג כמו פעם, כאילו ששום דבר לא השתנה מאז. "הייתי עמוס בעבודה והתרגזתי עליו, וכשהוא ניסה לעסות לי את הכתפיים דחפתי אותו, ואז הוא הלך."

"דחפת אותו חזק?" נבהל רוני.

"לא, מה פתאום? רק דחיפה קטנה כזו, אבל…" זיכרון פניו ההמומים של ארקאדי, העלבון הילדותי על פניו כשקלט סוף סוף שאני באמת לא רוצה אותו. איך יכולתי לדעת שהוא ייקח ללב את הדחייה שלי? מי ידע שהוא יחזור הביתה, ייקח את האקדח של אביו החורג מהכספת וינסה לירות לעצמו בחזה?

אמו מצאה אותו מתבוסס בדם והזעיקה אמבולנס. כמה דקות לפני תום יום העבודה קיבל הבוס שלי, אביו החורג, טלפון, וכל הצבע נסחט מפניו האדמדמים. למרות ההלם הוא שמר על קור רוח. קרא לי החוצה, סיפר לי בשקט על הטרגדיה וביקש שאסיע אותו לבית החולים. הדרך לרמב"ם עברה עלינו בשתיקה קודרת כשאני המום ומוכה אשמה והוא מנגב מידי פעם דמעה. עד שהגענו ארקאדי כבר הועבר מהמיון למחלקה פנימית. רזה וצעיר מאוד למראה הוא שוכב בין שמיכות הצמר הירקרקות של בית החולים, וילון פרחוני מכוער מקיף את מיטתו סביב סביב.

אימו – אישה נאה מאוד למרות פניה הנפוחים מבכי – נפלה בזרועות בעלה, מתייפחת, ואני חשתי צביטת קנאה מהירה כשראיתי איך הוא ממהר לתמוך בה ולנחם אותה, ומיד הלך אתה לדבר עם הרופא ועם האחות ולעשות סידורים ובירורים. ככה זה כשיש לך בן זוג. תמיד יש מי שייתן יד ויתמוך ויעזור ויחזיק אותך בזרועותיו כשתהיה אומלל ומפוחד.

"הם אמרו שזה לא רציני, שהחטאתי ושתישאר לי רק צלקת קטנה." נחפז ארקאדי לספר לי וניסה לחייך.

התיישבתי בזהירות על קצה מיטתו. "אבל למה עשית את זה?" ניסיתי לשאול בעדינות למרות שפתאום נורא כעסתי עליו, על הבלגן שעשה, על קלות הדעת בה זלזל בחייו הצעירים, קלות דעת שפעם הקסימה אותי וכעת הרגיזה אותי נורא.

"אני לא זוכר, הייתי עצבני, לקחתי כדורים ושתיתי וודקה. אני ממש לא זוכר."

"מתי לקחת כדורים? איזה כדורים?" נבהלתי.

"כל מיני, אני כל הזמן לוקח כל מיני כדורים." אמר ארקאדי באדישות, "וגם שותה הרבה וודקה." הוסיף, "נו, למדת כבר לשתות?" שאל בקנטרנות. תמיד הצחיק אותו שאני נעשה חולה אחרי פחית בירה ועל וודקה בכלל אין מה לדבר איתי.

"אתה לא מבין שעכשיו יאשפזו אותך בבית משוגעים?" התעצבנתי, "זה לא צחוק! ניסית להתאבד! למה? בשביל מה? איזה טמבל אתה!" הוא משך בכתפיו והסב את מבטו ממני.

"למה ארקאדי? למה עשית שטות כזו?" סירבתי לוותר.

"בגלל… סתם… היו כל מיני דברים שקרו, סתם, עזוב."

"מה סתם? מה סתם? אלו החיים שלך! אתה רק בן תשע עשרה, איך יכולת לעשות דבר כזה? למה?" צעקתי בלחש, מתעקש להבין אותו, אבל בגלל הכעס שלי הוא נאטם כלפי ועצם את עיניו.

אחר כך חזרו הוריו עם הרופא ופתאום היה לי ברור שאני מיותר שם ועלי ללכת. אין מה לעשות, מה שקרה קרה ואני לא יכול לעזור יותר. הבטחתי לבוס שאני אבוא מחר כדי להחליף אותו וחזרתי הביתה. הגב והכתפיים שלי היו נוקשות ממתח ומין פעימה של כאב חד הלמה ברקתי הימנית. כשהגעתי הביתה מצאתי את רוני עומד במטבח שלי לבוש סינר ומבשל. מבט אחד בפני והוא כיבה את האש וכיסה את הסיר במכסה. "מה קרה חמוד?" שאל והושיב אותי ליד השולחן.

"הראש כואב לי. תביא אקמול." גנחתי.

הוא הביא את הקופסא הכמעט ריקה והביט נדהם איך אני מקפיץ שני אקמולים לפי ובולע אותם בלי מים. "מה אתה עושה פה? אין לך בר מצווה ללכת אליה עם החברה שלך?"

"חשבתי לבוא אליך קודם ולהאכיל אותך קצת אוכל נורמאלי במקום כל הזבל הקפוא הזה עם הטעם האשכנזי שאתה אוכל כל הזמן. אתה נראה ממש חולה. מה קרה?"

"ארקאדי ניסה להתאבד לפני איזה שלוש שעות." אמרתי וקמתי, "וחוץ מזה אני מת למקלחת חמה." הוספתי והלכתי למקלחת, משאיר אותו עם פה פעור מתדהמה.

כשיצאתי מהמקלחת מאושש קצת יותר הוא כבר הספיק לבטל את השתתפותו בבר מצווה והודיע לי שהוא נשאר איתי הלילה, ואם אני לא רוצה להסתבך אתו אז כדאי לי מאוד לאכול את המרק שהכין לי. למרבה הפלא צלחת מרק חמה ומהבילה שיפרה את מצב רוחי מאוד. אחר כך רוני הכניס אותי למיטה, גרר את עגלת הטלוויזיה לפתח חדר השינה, נשכב לצידי וצפה יחד איתי באיזה סרט טיפשי שאת סופו איני יודע כי נרדמתי.

"נורא יפה מצדך שנשארת איתי הלילה רוני." אמרתי לו בבוקר, "אני מקווה שלא תסתבך בגלל זה עם אילנית שלך."

"היא לא שלי ושתלך לעזאזל." אמר רוני בתקיפות, "אתה חייב ללכת לעבודה היום?"

"כן, אני חייב. הבוס בטח לא יהיה היום ומישהו צריך להיות על הרמפה במקומו." הוא הכין לי כריכים וחיבק אותי לפני שיצאתי.

כשחזרתי הביתה מהעבודה הוא כבר המתין לי, מודיע לי בשמחה שבגלל שהוא יוצא לקורס בשבוע הבא נתנו לו חופש עד יום ראשון והוא מתכוון לבלות את כולו איתי. "אתה בטוח? ומה עם הוריך?"

"אני אתקשר לאחל להם שבת שלום. אחותי והילדים באים לבקר אותם בסוף שבוע. הם יהיו בסדר גמור, אז אני יכול להישאר אצלך?"

"ומה עם כל הדברים שאמרת לי אז, שאתה רוצה להתחתן וכל זה?"

הוא משך בכתפיו. "אז אמרתי, אז מה? מה עם ארקאדי?"

"יותר טוב. בשבוע הבא הוא יעבור לאשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית."

"אתה מבין שהוא לא ניסה להתאבד בגללך? אף אחד לא מתאבד כי מישהו לא רוצה שתעשה לו מסג'."

"כן, אני מבין. אל תדאג, בוא הנה." אני מושך אותו אלי לחדר השינה ופושט מעליו את החולצה. הוא מתיישב עלי, בטנו הדוקה לשלי, אברו הזקוף מתחכך באברי, ידיו על כתפי, ואחר כך על חזי ובטני. כששפתינו צמודות אנחנו מסתחררים ונופלים על המיטה. הוא כל כך חלק וחם. הזין היפה שלו משתפשף בזה שלי ואני נטרף מעונג, הופך אותו על בטנו ושוקע בתוך הגוף הצעיר והמתוק הזה, בעזרת האהבה שלו אני מנסה לשכוח ולרפא את כאבי הלב והחרטה שמענים אותי וכמעט כמעט שמצליח.

12. ביסקסואל

"אז איך ידעת שארקאדי בארץ?" שאלתי את רוני למחרת בבוקר כשישבנו זה מול זה ושתינו קפה. בגלל חנוכה לא היו לי לימודים, והוא היה צריך להגיע לבסיס רק בעשר. היינו רגועים ומאושרים אחרי שישנו חבוקים יחד כל הלילה וחשבתי שזה הזמן המתאים לברר אתו את השאלה הזו שהציקה לי עוד מאתמול. בדיעבד, אולי טעיתי.

הוא חייך. "תירגע, פרנואיד שכמוך. לא הצצתי לך בבלוג. אתה לא סומך עלי?"

זו הייתה שאלה מכשילה שלא ידעתי איך לענות עליה. מצד אחד רציתי להגיד – בטח שאני סומך עליך, אתה החבר שלי, אם אני לא אסמוך עליך אז על מי כן? אבל מצד שני… הוא כבר שיקר לי פעם, אמנם רק שקר לבן, אבל שיקר ו… הסתכלתי עליו, יושב מולי, הרגלים שלו פשוטות קדימה, נוגעות ברגלי, מחזיק את הספל עטוף בכפות ידיו, מביט בי בפנים כל כך גלויות וכנות, הוא כל כך חמוד אבל… "אז איך ידעת על ארקאדי? לא אמרתי לך מילה עליו, מאיפה ידעת שהוא חזר לארץ?"

"אתה לא תאמין לי, אבל… נו, טוב. אני אספר לך בכל זאת. לאבא החורג שלו יש בת מאשתו הראשונה, זו שנפטרה והבת גרה אצל הסבתא שלה כי היא לא מסתדרת עם האישה השנייה שלו, האימא של ארקאדי שלך, אבל עם ארקאדי היא דווקא ביחסים די טובים. הסבתא שכנה שלנו, היא ואימא שלי חברות וככה אני יודע שארקאדי חזר לארץ במצב רע ושהם רוצים להשאיר אותו בארץ."

"למה לא סיפרת לי קודם?"

"כי רק לפני כמה ימים הבנתי בכלל שמדובר על ארקאדי שלך, למה לא סיפרת לי שאתה עדיין מאוהב בו?"

"אני לא מאוהב בו, תפסיק להגיד את זה."

רוני הניח את הספל על השולחן ורכן כלפי, הניח יד על ברכי והביט בעיני. "חמי, אני רוצה להזכיר לך שאנחנו לא בחורות." אמר בקול רציני נועץ בי מבט חודר, ומשהו כבד וקר שקע בתחתית בטני, מין הרגשה לא נעימה כזו של איחס.

"למה אתה מתכוון, אנחנו לא בחורות?" שאלתי.

"אני מתכוון שאנחנו גברים." ענה רוני, "ושאני לא אתפרק מזה שיש לך עוד קצת רגשות לבחור שהיית חולה עליו רק לפני כמה חודשים, זה בסדר, אני מבין."

"מה בסדר?" שאלתי ומין טעם חמוץ עלה בפי.

הוא נאנח. "יא אללה! איזה כבד אתה." מלמל, ואז שב ורכן כלפי, מדגיש כל מילה כאילו אני מפגר קשה תפיסה. "מנחם, נשים עושות סיפור מהתחת מכל הקטע הזה של נאמנות מינית בגלל שככה הן בנויות, אבל אצל גברים זה אחרת. אנחנו עומדים להיפרד להרבה זמן בגלל הקורס הדפוק הזה וזה הולך להיות קשה ו…" הוא נאנח שוב, שפשף את לסתו ועיווה את פניו, מחפש מילים, מתפלא למה צריך להסביר לי הכל בצורה כל כך מפורשת.

שתקתי, לא מוכן להקל עליו, אם יש לו משהו להגיד לי שיתאמץ ויסביר הכל במילים מפורשות. "תראה חמי, זה לא כזה סיפור. קורה שאתה חרמן כי החבר שלך לא יכול לצאת מהבסיס אז אתה מזיין רק בשביל הזיון, זה טבעי וזה לא כזה סיפור, הבנת?" את המילה האחרונה הוא התיז בקוצר רוח.

"בקיצור, אתה רוצה שננהל יחסים פתוחים?" סיכמתי את דבריו.

"כן," הוא אישר, נושם לרווחה שסוף סוף קלטתי, "שנהיה כמו קוקו וז'וז'ו."

"אבל אצלם זה לא עובד כל כך טוב רוני. יש קנאה ומריבות, וחוץ מזה הם זוג כבר כמעט עשרים שנים ואני ואתה…" השתתקתי, משאיר את המשפט לא גמור.

בגילי אני כבר יודע שבדברים כאלו אין טעם להתחיל להסביר, זה אף פעם לא עוזר. בקטע הזה של נאמנות כל אחד עושה מה שהוא רוצה, ואחר כך מוצא לזה כל מיני תיאוריות ותירוצים. כל הדיבורים שלי לא יעזרו כלום. זה סתם בזבוז זמן והשפלה מיותרת.

ישבנו זה מול זה בשתיקה, לא מסוגלים להביט אחד לשני בעיניים. "אם אתה לא רוצה את ארקאדי בטח תמצא מישהו אחר." אמר לבסוף רוני בקול עייף, "בחור סקסי כמוך… וחוץ מזה, אל תעשה פרצוף כזה, אני עושה את זה לטובתך, אני יודע שיהיה לך קשה להתאפק כל כך הרבה זמן וגם לי יהיה קשה, אז למה לעשות כזה סיפור מזיון, ואם תעשה ביד זה יהיה יותר טוב?"

"כן, לעשות ביד זה לא לבגוד." התעקשתי. ושוב שתקנו שתיקה כבדה ומעיקה. "יש לך בקורס מישהו ששמת עליו עין?" הנחתי לעצמי לבטא את החשד שניקר בי מהרגע שהוא התחיל עם הנושא הזה.

"האמת שכן," הודה רוני והחל לבחון את נעליו הצבאיות המצוחצחות למשעי, "אבל הוא פשוט… סתם בא לי עליו… זה לא אומר שאני ואתה… אני אוהב אותך חמי, אבל אני לא יכול להפסיק לרצות אחרים, וגם אתה מסתכל על אחרים, ראיתי אותך."

"אני מסתכל כי זה מה שגברים עושים, ואני מסכים שאחרי הרבה שנים יחד רוצים לפעמים לגוון," אמרתי בפייסנות, נזכר במקס ובחבר שלו, "אבל רוני, אנחנו יחד כל כך מעט זמן וכבר אתה רוצה… זה מטריד אותי, אם כבר עכשיו אתה רוצה אחרים, מה יהיה בעוד עשר שנים?"

רוני נראה מזועזע. "עשר שנים, בחייך, הגזמת לגמרי, בעוד עשר שנים אני אהיה בן שלושים ואחת!" הזדעק בבהלה, הבדל השנים ביני לבינו מעולם לא נראה גדול כל כך כמו עכשיו.

"בן שלושים זה אדם צעיר שכל החיים עוד לפניו." ניסיתי לשמור על קור רוח. "איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים רוני?" ניסיתי לפענח את הבעת פניו

הוא קם והחזיר את הספל לכיור. "אני רואה את עצמי נשוי עם ילדים."  אמר בגבו אלי.

"נשוי לאישה?" שאלתי ולא יכולתי לעצור את צחוקי. צחוק שנראה לי מוצדק לגמרי נוכח הדברים שעשינו רק הלילה.

"אל תצחק." התרגז רוני, כתמי סומק פורחים בלחייו השחומות, וגבותיו הנחמדות מזדעפות. "בגיל שלושים אני כבר אהיה גדול חמי, ואני לא מתכוון להיות הומו מבוגר ובודד בלי ילדים ובלי משפחה." הוא לא אמר את זה אבל המילה כ מ ו ך ריחפה בחלל המטבח שלי כמו ציפור שחורה מבשרת רעות.

"אתה לא תפסיק להיות הומו כשתהיה גדול רוני." אמרתי בשקט, מתאפק לא לצרוח עליו. "להיות הומו זו לא מחלת ילדות. אתה תישאר כזה גם בגיל שלושים וגם בגיל ארבעים." הזכרתי לו.

"אבל אני בכלל ביסקסואל." התריס רוני, " אני לא שונא נשים כמוך, אני יכול להעמיד את הזין גם עם נשים, בתנאי שזו האישה הנכונה כמובן."

"רוני, אני לא שונא נשים. אני מעריץ אותן, וזו הסיבה שאני אף פעם לא אתחתן. לאף אישה לא מגיע לחיות עם גבר שלא חושק בה והולך אתה למיטה רק כדי שהיא תביא לו ילדים ותסווה את מי שהוא באמת."

"שטויות, אני אהיה בעל נהדר ואשתי תהיה אצלי מלכה." מחה רוני והאודם על פניו העמיק, "כבר שכבתי עם בחורות וזה היה בסדר גמור, אני מצטער להפיל עליך את זה ככה חמי, אבל זה המצב ואין טעם שתחייה באשליות שאנחנו נהיה יחד כל החיים."

המילים שלו הכאיבו לי כמו מכה בבטן, וכשמכאיבים לי אני מחזיר. "תעשה מה שאתה מבין רוני, אבל רק שתדע לך שראיתי בעלים נהדרים כמוך מסתובבים כל לילה בגן, מחפשים מישהו שיזיין אותם בתחת לפני שהם חוזרים לאישה, ואם זה החיים שאתה מחפש לעצמך אז…" דמעות הציפו את עיני, חונקות את גרוני. איזה דביל אני, עוד לא למדתי שבדיבורים אין שום טעם?

בלי להשלים את המשפט, נפרדתי ממנו לשלום בקרירות ואיחלתי לו סוף שבוע נעים.

"גם לך." הוא ענה בקרירות דומה והלך.

ברגע שהוא יצא התנפלתי על הדירה שלי וצחצחתי אותה כמו פולניה מוכת אמוק. אחר כך הלכתי לדירה של אליס. דני צפה בטלוויזיה, אכל עוגיות, והיא ישנה. "קדימה ילד, מספיק לזלול שטויות, בוא נעשה קצת סדר בבלגן." פקדתי עליו. הוא קצת קיטר אבל נדמה לי שהוא היה מרוצה שמישהו מתייחס אליו ומעסיק אותו. ניקינו יחד את הדירה, מתעלמים ממחאותיה של אליס שראשה כואב ושאנחנו מרעישים. ברגע שסיימנו לנקות היא שוב נרדמה.

לקחתי את הילד אלי, נתתי לו לאכול צהרים, ואחר כך הושבתי אותו להכין שיעורים. כמו כל ילד הוא לא ממש מת על זה, אבל התעקשתי שיעשה לפחות חלק ולא ישאיר הכל ליום האחרון. אחר כך הוא רץ לשחק כדור רגל עם חברים ואני נפלתי על המיטה ונרדמתי, הרוס מעייפות.

התעוררתי בחצות מקולו הצלצול של הנייד שלי. זה היה רוני שמיהר להתנצל שהעיר אותי ושאל בקול מתפנק אם אני עדיין חבר שלו ואם אני לא שונא אותו. "אני לא שונא אותך דביל, ואני תמיד אהיה חבר שלך, אבל…"

"נדבר על זה בשבוע הבא," הוא נכנס מהר לדברי, "אני חייב לסגור, מישהו בא. אני אוהב אותך נורא." וסגר. אני לא יודע מה מעצבן אותי יותר – ההנחה שלו שבגלל שאנחנו גברים יש לנו פטור בקטע הזה של נאמנות, או ההצהרה המפגרת שלו שהוא בעצם ביסקסואל ושכשהוא יגמור להתבגר הוא יתחתן. הוא מתנהג כאילו שלהיות הומו זה דבר שעושים רק בגיל צעיר, כמו לרכב על אופנוע או לשחק כדור רגל עם החבר'ה, ובשלב מסוים מתבגרים מזה ונעשים בן אדם בוגר ומיושב עם משפחה.

שמתי בתנור עוף עם תפוחי אדמה, תיבלתי בתבלינים ומרחתי בשמן זית, כיסיתי הכל בניר אלומיניום והלכתי להזמין את אליס ודני לארוחת צהרים. עד שהעוף היה מוכן הנחנו לילד לשחק במשחק מחשב וניסינו לדבר. ביקשתי ממנה שתלמד אותי להכין מרק ירקות (האמת, לא צריך להיות גאון הדור כדי להכין מרק מאבקת קנור ולהוסיף לו עוד תוספות כמו ירקות קפואים וקופסת שעועית אפויה), ובעוד אני מתעסק בסירים ובכל מיני שאריות סנפרוסט שתלשתי מהקרחון שאני מגדל במקפיא של המקרר העתיק שלי, היא דברה. לא אהבתי את מה ששמעתי ממנה. החבר הזה שהיא כל כך משתגעת עליו ומחזיקה ממנו נשמע לי טיפוס משונה שמתפרנס ממקור לא ידוע וחושב שאם אלכוהול הוא סם חוקי אז סמים קלים זה לא עניין נורא כל כך. יש בזה משהו, אבל בכל זאת, זה שמותר להשתכר לא אומר שזה בסדר לעשן מריחואנה. "את צריכה לחשוב קודם כל על הילד." הטפתי לה, ושאלתי למה דני נמצא בפנימייה, שנמצאת יחסית קרוב לפה, ומה בכלל הקטע שהוא צריך לישון מחוץ לבית? "לדעתי הוא לא מאושר שם והוא צריך מסגרת של בית." הודעתי לה

לא קיבלתי ממנה תשובה ברורה, אבל אחרי הרבה התפתלויות וסטיות מהנושא היא הודתה שהיא רוצה גבר – כאילו שלא שמתי לב  – ולכן היא שמה את הילד בפנימייה, כדי שהוא לא יפריע לה, ועכשיו כשהיא מצאה את גבר חלומותיה היא ממש מרוגזת על דני שלא אוהב אותו, והיא מאוד מרוצה שהוא בפנימייה, וחבל שהם שלחו את הילדים הביתה בחופש חנוכה. כבר אמרתי שאימא יש רק אחת?

היא ראתה שאני קצת מתעצבן על התשובה האגואיסטית שלה והתנפלה עלי שהיא עוד צעירה, (היא בת שלושים ושש) ושהיא רוצה לחיות ולא להקדיש את כל החיים לילד, ושאם זה לא מוצא חן בעיני זו בעיה שלי, מה שנכון נכון.

בסוף הרגעתי אותה והודיתי שהיא צודקת וקיבלתי ממנה רשות להמשיך להיות מעין אח בוגר של דני, ואז, רגע לפני שכיבתי את התנור וערכתי את השולחן, הגיע עודד לביקור ומזל שהוא ישב לאכול אתנו כי אליס בקושי נגעה במשהו בגלל הדיאטה.

למרות שהיא לא שמנה היא החליטה לרזות עוד. אני לא מבין למה אישה בגילה, אימא לילד, צריכה ללבוש בגדים של כוסיות בנות שש עשרה? הבעתי את דעתי הצנועה שהיא נראית בסדר גמור ושתפסיק להרוס את הבריאות שלה עם דיאטות משוגעות ולפליאתי עודד הצטרף אלי, והודיע שלדעתו נשים צריכות להראות כמו נשים, לא כמו שלדים. פעם ראשונה ששמעתי אותו אומר דברי טעם.

אליס כמובן לא השתכנעה ואמרה לנו שאנחנו סתומים, וממתי הומואים מבינים בנשים? יש בזה משהו, אבל בכל זאת, דיאטת ההרבל לייף הזו שרק שותים בה כל מיני שייקים ואוכלים כדורים במקום אוכל, ועוד משלמים המון כסף (הכסף בא מהחבר שלה), נשמעת לי מטורפת לגמרי. אולי בגלל זה היא כל כך עצבנית וכעסנית? אני מקווה שזו הסיבה ולא סמים. עוד לא פגשתי את החבר שלה ואני כבר מתעב אותו. בשביל מה הוא יוצא אתה אם הוא חושב שהיא שמנה מידי? שייקח לו בחורה גפרורית וייתן לה לחיות בשקט.

בסוף הארוחה דני ואליס הלכו לבקר איזו דודה של אליס ורק אני ועודד נשארנו בבית. להפתעתי הוא עזר לי עם הכלים ושאל מאוד בביישנות אם הוא יכול להישאר אצלי עד הערב כי הוא ממש לא רוצה להיות בבית. "ומה יקרה בערב?" שאלתי, "לאן תלך בקור הזה?"

"לא יודע, אם מישהו שנתתי לו את המספר שלי לא יצלצל אז בטח לגן." הוא ענה בקול עצוב כל כך עד שממש עלו לי דמעות בעיניים. (כשאני עייף אני נעשה רגשני וכל דבר גורם לי לרצות לילל). הזמנתי אותו להישאר כמה שהוא רוצה והלכתי להתרחץ. מים חמים ביום קר תמיד משפרים לי את המצב רוח, וגם מחממים אותי כמובן. ובכלל, אני אוהב מים, אולי בגלל שאני במזל עקרב ששייך למזלות המים? נדמה לי שקראתי על זה משהו פעם.

אחר כך נשכבנו על המיטה שלי, אני בפיז'מה מתחת לשמיכה ועודד מעליה, בבגדים, מכוסה רק בשמיכת צמר קלה. הוא סיפר לי קצת על המשפחה שלו ואיך הוא פחות או יותר הודה לפני אימא שלו שהוא מעדיף גברים, אבל היא מצליחה להתעלם מדבריו המפורשים וממשיכה לשאול מה עם חברה. אבא שלו והאחים שותקים ולא מסוגלים בכלל להביט לו בעיניים. בקיצור, חרא לו בבית, הוא מעדיף את הגן או את הדירה שלי.

לאט לאט הוא השתחל מתחת לפוך שלי, מוריד כל פעם עוד בגד ועוד בגד, ובסוף נרדמנו יחד מחובקים. אני מניח שאם רוני היה רואה את זה הוא היה מתעצבן, אבל היינו קפואים מקור וקצת מדוכאים ורצינו חיבוק, זה הכל. אם למשהו יש בעיה עם זה שישמור את הדעות שלו לעצמו. רק ישנו יחד, לא קרה כלום.

אחר כך המישהו צלצל אליו והוא התמלא בבת אחת שמחת חיים ורץ לפגישה. ברגע האחרון עוד הספקתי לדחוף לו חבילת קונדומים ולהזהיר אותו שבשום פנים ואופן לא ישכח להשתמש בהם. אני מקווה שהוא יזהר ושיעשה חיים. גם לי הייתה קצת נחת כי מישהו שלח לי תגובה במייל הפרטי שאני כותב טוב ושהוא נהנה לקרוא אצלי, זה היה נחמד מאוד מצידו ושיפר לי את המצב רוח. אני שואל את עצמי איך הומואים הצליחו לשרוד לפני היות האינטרנט ולפני שהייתה להם אפשרות לדבר עם הומואים אחרים?

בערב, רוני שהרגיש חרא בגלל השיחה שלנו, ניצל דקה פנויה מהתורנות ורץ למשרד כדי ולדבר איתי בנייד – רק שם זה מותר. הוא שפך לפני את ליבו וגילה לי שמרוב פחד שהאקסית שלו תלשין עליו הוא הבטיח לה שהוא ילך אתה ביום שלישי לבר מצווה של אח של חברה שלה, וישחק את הבן זוג שלה בכל מיני בילויים משפחתיים. לטענתה היא צריכה תחליף לבן זוג כדי שלא יציקו לה וינסו לשדך לה מישהו.

"זה ממש לא לעניין רוני, היא סוחטת אותך." אמרתי לו ברוגז, אבל הוא לא רואה את זה ככה, וטוען שהיא כמו אחות שלו, ושהוא באמת מחבב אותה, והתחנן שלא אכעס ולא אקנא. שוטף אותי במילות חיבה ופינוקים שדי המסו אותי ולכן לא העליתי שוב את נושא התכניות שלו לקראת גיל שלושים, וגם על הקטע של הנאמנות לא דברנו יותר. זה לא נושאים לטלפון. אני אחכה שהוא יחזור הביתה ללבן את הנושא. מאחר וישנתי בשבת בצהרים היה לי כוח לראות את טרילוגיית 'שר הטבעות' בטלוויזיה. דני צפה איתי בסרט הראשון, אבל בהפסקה שבין שני הסרטים הילדון נרדם, ולמרות שידעתי שהוא יתאכזב מאוד הנחתי לו לישון וצפיתי לבד בסרט השני שהיה באמת נהדר. גם רומנטיקה, גם מלחמה, גם מפלצות ודרקונים, וגם שחקנים נהדרים – בעיקר התלהבתי מהשחקן הבלונדיני ששיחק את לגולס הקשת.

הסרט היה ארוך נורא ונגמר רק באחת לפנות בוקר. בסוף הסרט לקחתי את דני על הידיים ונשאתי אותו לדירה של אליס שכבר ישנה. המיטה שלו לא הייתה מסודרת אז שמתי אותו על המיטה שלה, כיסיתי אותו, יצאתי ונעלתי את הדלת שלה. (יש לי מפתחות לדירה שלה, אבל לה אין לשלי כי היא חוששת לאבד אותם).

התחלתי ללכת לעבר הדירה שלי ופתאום שמעתי מישהו למטה מושך באף וגונח. בכניסה שלנו יש שש דירות, אבל ארבע מהן חסומות. רק אני ואליס גרים שם ובדרך כלל נורא שקט אצלנו. קצת נבהלתי, אבל בכל זאת הסקרנות גברה עלי. ירדתי למטה ומצאתי את עודד, רטוב כולו, יושב על המדרגות, נשען על התרמיל שלו כשהוא עטוף בתוך המעיל הצבאי ורועד מקור. "מה קרה לך?" נבהלתי, "מה אתה עושה פה בשעה כזו? למה אתה רטוב?"

הוא משך באף כמו תינוק ואמר שיורד גשם בחוץ ושלא היה לו לאן ללכת. לקחתי אותו הביתה, נתתי לו פיז'מה ואחר כך הכנסתי אותו למיטה שלי וניסיתי לחמם אותו. אחרי שהוא הפשיר קצת הוא סיפר לי שהבחור ההוא שהוא כל כך שמח לפגוש הבטיח לקחת אותו לטיול באילת. מסתבר שבשבוע הבא הוא ברגילה, אבל הוא לא סיפר על זה לאף אחד אלא תכנן להימלט לאילת עם בחור נחמד שהוא פגש כמה ימים קודם בטרמפיאדה.

הבחור ההוא – יפה כמו נסיך – אמר עודד באנחה, זיין אותו ואז אמר לו שהוא אמנם נוסע לאילת, אבל עם החבר שלו, ולעודד הוא הציע לבקר אצל ידיד חרמן שלו שמת על חיילים צעירים ורזים. "הוא פשוט רצה להעביר אותי לידיד שלו כאילו שאני איזה… איזה…" ושוב הוא בכה.

"אני מקווה שלפחות השתמשת בקונדום." אמרתי בקשיחות. היה לי קשה לרחם עליו כי האמת, הוא התנהג כמו דביל. זה שבחור הוא יפה כמו נסיך לא אומר שהוא נסיך גם באופי. יותר סביר שזה בדיוק להפך. כמה שהם יפים יותר ככה הם נבזיים יותר, ומי כמוני יודע את זה. "אז מה אני אעשה מחר?" התבכיין עודד, "אני יכול להישאר אצלך?" התחנן.

"אני הולך לעבודה מחר ואחר כך אני צריך ללמוד. יש לי עבודות להגיש. למה שלא תלך הביתה להורים שלך? בזמן האחרון אתה בקושי בבית, הם בטח דואגים לך."

"בבקשה חמי?" הפציר עודד, "בבקשה, בבקשה." ניסה לגעת בי, וכשהדפתי אותו מעלי די בגסות (עשיתי את זה באופן אינסטינקטיבי, בלי לחשוב) הוא התחיל לבכות כמו ילד. זה היה נורא מביך וגרם לי להרגיש אשם מאוד. בסוף אמרתי לו שהוא יכול להישאר כמה שירצה בתנאי שלא יעשה בלגן ושלא יפריע לי ללמוד, ואחר כך נרדמנו.

11. טעם של ילדות

למחרת קמתי לבוקר אפור וגשום וגיליתי כמה קשה לארגן ילד עקשן שלא רוצה ללכת ללמוד ליציאה מהבית. מחר מתחיל חופש חנוכה ודני החליט שהיום יהיה מיותר ללכת לפנימייה ועשה כמיטב יכולתו לשכנע אותי שיותר טוב שהוא יישאר בבית מול הטלוויזיה ויגלוש באינטרנט. כן, הוא עושה את שני הדברים בבת אחת, ובקולי קולות. הילדים של היום, אני אומר לכם…

לא ייאמן, אני נשמע בדיוק כמו ההורים שלי וגם מתחיל להבין אותם קצת, וכשאני חושב על זה שהיו להם ארבע מאתנו בבית… אין לי מושג איך הם עמדו בזה. אחרי שהוא התלבש סוף סוף הוא החליט שהוא לא רוצה קקאו אלא קפה, ובמקום להסתבך בהכנת עוד כוס קפה שתיתי את הקקאו שלו ונתתי לו את הנס קפה שלי, בגלל זה היה לי במשך כל הבוקר טעם של קקאו בפה. הקקאו הזכיר לי עוד יותר מתמיד את עצמי כילד. מצאתי את עצמי כועס עליו בדיוק כמו שכעסו עלי, מתעצבן עליו שהוא חולם במקום להתארגן במהירות, שואל בזעף למה הוא נזכר לסדר את התיק רק ברגע האחרון ושיא השיאים, ממש כשעמדנו לצאת בגשם שוטף לתחנה הוא החליט שהוא בשום פנים ואופן לא מוכן ללכת עם מטריה מקושטת בפסים אדומים כי זו מטריה של בנות.

"גם אם תלבש אדום מכף רגל ועד ראש לא תהפוך לילדה." התעצבנתי, נזכר איזה צרות עשיתי בזמנו לאימא בגלל המעיל הישן של אחותי הגדולה שעבר אלי – מעיל כחול עם פסים ורודים וצהובים שעורר בי חלחלה מפני שהיה כל כך בבירור מעיל של בנות. טוב, הייתי אז בן עשר או אחת עשרה. מה כבר הבנתי מהחיים?

בסוף התפשרנו והתחלפנו במטריות. הוא לקח ממני את המטריה השחורה והגדולה שלי ואני התגוננתי מהגשם השוטף מתחת למטריה קטנה ומגוחכת מצוירת פסים אדומים. למרבה הפלא דווקא ביום הגשום הזה ההסעה לא אחרה כדרכה בקודש. עד שהגענו היא נסעה והייתי צריך להסיע את דני לפנימייה. בדרך הוא סיפר לי שהחונכת שלו שאלה איפה בדיוק הוא ישן אצלי ושהוא אמר שאני מסדר לו מיטה על הספה. החלפנו מבט מהיר ודני אמר בקול מתגונן שזה לא שקר כי אני באמת מכין לו את הספה עם סדין וכרית ושמיכה, וזה שהוא מעדיף לישון במיטה שלי זה עניינו, והוא לא רוצה שאף אחד ידע על זה.

"אתה יכול לספר לכולם מה אתה עושה אצלי!" התפרצתי, מרגיש איך הדם פורץ אל פני ומאדים אותם. "אין לך במה להתבייש."

"אבל זו פדיחה שאני ישן אתך במיטה." היה תורו של דני להסמיק, "כולם יצחקו ממני בגלל שאני פוחד לישון לבד בסלון." הרגשת רווחה הציפה אותי, משכיחה ממני את תחושת אי הנעימות בגלל הגרביים הרטובים שלי. שכחתי שדני הוא עדיין ילד והוא מפרש את השינה במיטה אחת איתי באופן שונה לגמרי מכפי שאדם מבוגר היה מפרש.

"אם אתה פוחד אני יכול להשאיר לך אור במקלחת," הצעתי, "וחוץ מזה היום רוני ישן אצלי אז עדיף שתישאר בפנימייה או תישן אצל אימא שלך."

"אבל כולם הולכים היום הביתה, מחר יש חופש!" צעק דני, "איפה אני אישן אם אימא לא תחזור הביתה מהטיול?"

אתמול הוא נזכר לספר לי שבעצם אימא שלו אמרה לו שהיא יוצאת לטיול באילת עם החבר שלה ותחזור בהתחלת חופש חנוכה. הוא "שכח" מזה במשך כמה ימים שבהם דאגתי לאליס ושקלתי אם לפנות למשטרה ולהכריז עליה כנעדרת. החלטנו שנחליט בערב מה נעשה ונפרדנו בחיבוק כשאני מבטיח לאסוף אותו אחרי הצהרים ולהסיע אותו הביתה ומוותר לו על המטריה שלי. לי אימא ואבא לא ויתרו ואת כל החורף ההוא, שכמו להכעיס, היה גשום מאוד, ביליתי כשאני לבוש במעיל של אחותי, מרגיש כאילו כולם צוחקים ממני.

היום אני כבר גדול ולא אכפת לי כמה מגוחך אני נראה עם המטריה הקטנה והמצחיקה ההיא עם הפסים האדומים, נעלי וגרבי רטובים מהגשם ובפי עומד טעם הקקאו מהילדות.

בעבודה המתינו לי המון קופסאות שצריך לארוז ולהדביק עליהם תוויות, ערמה מהבילה של סופגניות, וד"ש חם מארקאדי. לא, לא אישי בשבילי, אלא כללי כזה, שמסר הבוס שלנו – אביו החורג – שהיה עייף ומנומנם אחרי שבילה ער חצי לילה בשדה התעופה.

אכלנו סופגניות, שמענו חוויות משדה התעופה החדש ואחר כך הוא ביקש ממני לגשת למשרד שלו שהוא חדר קטן, קר ומבולגן, בלי חלונות, מרוהט בשולחן חורק, מחשב רעוע ושני כסאות צולעים. "אתה וארקאדי הייתם חברים די טובים לפני שהוא נסע, נכון?" פתח ואמר הבוס, מביט בי בעיניים אדומות מחוסר שינה.

"אה, כן. בערך." אני מגמגם.

הוא תקע מבט בפינת השולחן, ושיחק בניירות המפוזרים עליו. "אני יודע הכל." אמר, מקפיד לא לפגוש את מבטי. "אני לא טיפש חמי, וגם אימא שלו לא עיוורת. ידעתי שהוא ואתה… ידענו ושמחנו כי אתה… אותך אני מכיר, ואתה בסדר. אתה בחור נקי ומלומד ובסדר כזה, אבל אחרי שהוא נסע לבוסטון…" שתיקה ארוכה השתררה בעודי מנסה לעכל שהוא יודע עלי ויודע גם על ארקאדי. איך לא הבנתי שהוא שם לב איך היינו מביטים זה בזה בקיץ הקסום ההוא? הבטן נצבטה לי מרוב געגועים כשנזכרתי באדם המאושר והאופטימי שהייתי אז. התקופה ההיא נדמית כל כך רחוקה וקסומה. מאז עבר עלי כל כך הרבה, לא להאמין עד כמה התהפכו לי החיים מאז שהוא עזב אותי. "הוא בסדר? הוא יישאר בארץ?" שאלתי.

הבוס נאנח. "מי יודע? אנחנו לא רוצים שהוא יחזור לשם, אבל מי שואל אותנו? הוא הסתבך שם עם כל מיני… לא חשוב. הוא יבוא לבקר מחר ותראה אותו." הוסיף, "הוא רזה מאוד ויש לו תספורת משונה, מה, הוא לא סיפר לך כלום? לא הייתם מתכתבים במחשב?"

"כן, אבל רק שלום, שלום, שום דבר מיוחד." גמגמתי. "מה בדיוק הבעיה אתו? הוא חולה?"

הבוס משך בכתפיו בעייפות. "לא יודע, לא מספרים לי כלום, אני רק האיש שמשלם את החשבונות. אולי אימא שלו יודעת, אבל למה שהיא תספר לי? אני לא האבא שלו אלא רק הטיפש שישן אתה כל לילה."

"הוא הסתבך עם סמים?" ניסיתי לברר, מתעלם מהמרירות שלו.

הוא פרש ידיים בחוסר אונים. "מי יודע? אני מגדל את הילד הזה מגיל שתים עשרה. דואג לו, מטפל בו, משלם עליו, אבל אני לא יודע עליו כלום."

"אתה יודע שהוא הומו?" לחשתי.

"אז מה? גם אתה הומו. מה זה אומר? זה לא אומר כלום. הומואים הם בני אדם כמו כל אחד, יש כאלו שעובדים קשה, לומדים ומנסים להתקדם בחיים ונעשים אזרחים הגונים כמוך, ויש כאלו כמו ארקאדי שהורסים לעצמם את החיים, עושים שטויות וגורמים לאימא שלהם לבכות." קולו נמלא שאט נפש. "ואימא שלו מאשימה את עצמה בצרות שלו. לך תבין נשים? תנסה להשפיע עליו שיהיה בן אדם." הנהנתי והבטחתי שאנסה, ובדיוק כשחזרתי למחסן שמעתי את הרב בצרי מנבא שבגלל ההומואים שעושים מעשי סדום יבוא מבול על הארץ, ומאיים שההכרה של המדינה בזוגות חד מיניים תגרום לצרות איומות וטעם הקקאו המתוק שעמד בפני מהבוקר התחלף בטעם של בושה ואומללות.

אליס חזרה בדיוק כשהחלו החדשות בערוץ שתיים. ישבנו שלושתנו ואכלנו ארוחת ערב כשהיא התפרצה לדירה שלי והתנפלה על דני בנשיקות. ההתנהגות שלה לא מצאה חן בעיני. היה בה משהו מוטרף ותזזיתי מאוד לא אופייני לאליס שבדרך כלל היא אדם רגוע עד אפאטיות. היא גם נראתה שונה מאוד. אליס שהכרתי עד כה לבשה בדרך כלל בגדים רחבים ומרושלים שנועדו להסוות את גזרתה העגלגלת. הפעם אליס עטתה אוברול ג'ינס הדוק מידי ובעל מחשוף ענקי ונעלה מגפים יקרים שהשלימו את תלבושתה. השערות הכהות שלה היו צבועות בפסים אדמדמים (גוונים?) ואם לא די היה בכך נדף ממנה ריח חזק של בושם והיו תלויים עליה כל מיני שרשראות וצמידים. מה פלא שדני התכווץ ממבוכה למראה?

הוא רק בן שתים עשרה וככה ילדים בגיל הזה מתנהגים עם האימהות שלהם כשהן מנסות לנשק אותם לפני אנשים אחרים, אבל היא נעלבה וגררה אותו לדירה שלהם, נוזפת בו בקולי קולות ואחרי כמה דקות חזרה ודפקה בדלת שלי רותחת מזעם. במקום תודה על שטיפלתי בילד שלה בהתנדבות קיבלתי ממנה שטיפה זועמת על הכסף הרב שבזבזתי עליו, ומאיפה אני חושב שיהיה לה להחזיר לי? ומה אני חושב לעצמי בכלל? מי אני שאני מנסה לגנוב לה את הילד? לא מספיק לי החבר המזדיין בתחת שלי שאני צריך גם את הילד התמים שלה?

עמדתי בדלת ולא הנחתי לה להיכנס, אבל זה לא הפריע לה לצרוח כמו מטורפת בלי להתייחס לדני ההמום שעמד מאחוריה חיוור ומבוהל ושתק. גם רוני שעמד מאחורי נכנס להלם ברגע הראשון, אבל התאושש בזריזות וניסה להשתיק אותה.

פה החלטתי שמספיק זה מספיק, אני יודע להגן על עצמי לבד. דחפתי אותו פנימה, סגרתי את הדלת על פרצופו הכועס, פקדתי על דני לחזור לדירה ולהתכונן לשינה, ונשארתי לבדי עם אליס במסדרון שבין הדירות שלנו.

היא נשמה עמוק והתכוונה לחדש את ההתנפלות עלי, אבל גם אני יודע לצעוק כשצריך. "את מוכנה לסתום את הפה אליס?" אמרתי בטון חמור.

עיניה התמלאו דמעות וכל התוקפנות שלה התמוססה בבת אחת. "סליחה מאמי," אמרה בקול חלוש, "באמת סליחה, לא התכוונתי, אבל מאיפה אני אביא כסף לשלם על כל הדברים האלו שקנית?"

"תעזבי כסף. הבגדים זה מתנה. דמי חנוכה בשביל הילד, אני רק מבקש שתפסיקי לדבר ככה עלי ועל החבר שלי. בחיים אני לא אגע בילד. ילדים וסקס לא הולכים אצלי יחד, עכשיו תעזבי שטויות ותגידי לי מה קורה אתך? איפה היית ולמה את מתנהגת ככה? ומה זה הבגדים האלו והתסרוקת הזו?"

"זה החבר שלי שילם. הכל ממנו." אמרה אליס בקול חולמני וחייכה פתאום, שוכחת בבת אחת את כל הטענות שהיו לה נגדי.

"אליס, מה עובר עליך?" שאלתי בקול שקט, מנסה לחזור ליחסים הידידותיים הרגילים שהיו ביני לבינה. זה לא עבד, הרגשתי כאילו באליס הישנה שהכרתי נכנס מעין שד. האישה הפשוטה בעלת המזג השלו שקבלה בלי תלונות את גורלה להיות אם חד הורית שמתפרנסת בדוחק מעבודתה כקופאית בסופר נעלמה, ובמקומה הופיעה זרה לא צפויה עם הופעה זנותית ופה מלוכלך.

חקרתי ושאלתי, אבל היא דיברה לא לעניין ולא הצלחתי להבין מי זה בדיוק החבר הזה שלה, ולמה היא הסתלקה בלי להגיד כלום לאף אחד. בסוף התייאשתי וויתרתי. ליוויתי אותה לדירה שלה שהייתה הפוכה ומוזנחת, השכבתי את הילד לישון אחרי שהקפדתי שיצחצח שיניים וחזרתי לרוני שבינתיים פינה את השולחן ורחץ כלים.

הוא המתין לי בתחתונים על המיטה, מביט בי במבט כזה ש… קשה לתאר את המבט הזה, אבל ידעתי בדיוק מה הוא רוצה. ההתנהגות התוקפנית שלי הדליקה אותו והוא רצה שאני אמשיך להתנהג ככה גם במיטה. זה התחיל מיד כשהתחלנו להיות יחד ובהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. למה תוך כדי זיון הוא פתאום מתנפל עלי בטענות טיפשיות, מעליב ומכה אותי ואפילו נושך?

בפעם הראשונה נבהלתי קצת וכעסתי עליו, ופתאום קלטתי שזה שאני מנסה לרסן אותו וכועס עליו מחרמן אותו ורק ככה הוא מוכן לתת לי לזיין את התחת היפה שלו. בהתחלה לא הבנתי למה הוא לא אומר ישר מה הוא רוצה, אבל אחרי שקלטתי את הראש שלו הבנתי שהוא זקוק למשחק הזה כדי להרשות לעצמו להיות פסיבי וליהנות מסקס קצת קינקי. כמובן שזה רק משחק ואם הוא באמת לא היה רוצה בחיים לא הייתי נוגע בו, העמדת הפנים הזו היא הדרך שלו לבקש ממני להיות… לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק- אקטיבי? שולט? לא יודע איך להגיד את זה, אבל איתו זה כיף. זה רק משחק בכאילו, אני לא ממש מכאיב לו, רק נותן לו כמה פליקים סמליים בתחת או מטלטל אותו קצת, מדבר אליו בתקיפות, מחזיק לו בכוח את הידיים כאילו כדי להראות לו מי פה באמת הגבר בין שנינו. רוב הסקס שלנו לא כזה אבל מידי פעם… נכון שזה קצת סוטה, אבל גם מדליק, רק חבל שכל פעם הוא לוחץ עלי ללכת קצת יותר רחוק ולהיות קצת יותר תוקפני מאשר בפעם הקודמת. כל הזמן אני במין מאבק כזה בין הדרישות של רוני שדוחף אותי להתנהגות יותר פרועה, לבין הזהירות הטבעית שלי והרצון שלי להגן עליו. זה קצת מעייף, לשלוט אני מתכוון, לא לזיין, אבל פעם בכמה ימים זה לא נורא. עובדה שאני עומד בזה וגם נהנה.

אחרי שגמרנו והתכרבלנו יחד לשינה הוא שאל פתאום מה אני אעשה אם ארקאדי יבקש שנחזור להיות יחד. במי אני אבחר? ורק אז קלטתי שהוא יודע שארקאדי חוזר.

אמרתי שכבר בחרתי בו והשאלה הזו לא במקום וציפיתי להתקף זעם ולסצנת קינאה, אבל אולי בגלל הזיון הארוך והנהדר שהיה לנו קודם, ואולי בגלל שהוא קלט שסצנות קנאה והתקפות זעם לא עושות לי את זה הוא רק חייך וחיבק אותי ואחר כך נרדם בשלווה. מסתבר שכמו שאני לומד להכיר אותו גם הוא לומד להכיר אותי.

למחרת בבוקר ארקאדי הגיע לעבודה יחד עם הבוס. ברגע הראשון התקשיתי לזהות אותו, הוא נראה ממש מוזר – רזה מידי, עטוף במעיל ארוך ושחור ובסוודר ענקי, מקופל לתוך עצמו כאילו הוא קופא מקור. נכון, חורף עכשיו, אבל לא קר עד כדי כך. בזיכרון שלי הוא שמור כנער צעיר ויפה עם חצי גוף חשוף וחיוך מדבק, אבל הבן אדם שראיתי נראה כל כך שונה ועצוב, המלאך היפה שלי נראה מרוט כנפיים ומבוהל, הילת התלתלים הרכים שלו הפכה לרעמה פרועה, הפנים השזופות זהובות החווירו ושקעו, ושפתיו המלאות האדומות הפכו לפס דק ועצוב. כולם אמרו לו שלום ולחצו את ידו, גם אני הושטתי יד ללחיצה והתפלאתי עד כמה היד שלו רפויה ודביקה. מהמלאך היפה שלי נותרו רק עיניו הכחולות והיפות. "נורא רזית." אמרתי לו בשקט, "אתה מרגיש טוב?"

"הייתי קצת חולה, אבל אימא מפטמת אותי." הוא ענה וניסה לחייך מין חיוך מעושה כזה שלא נדבק. הוא נשאר במחסן רק כמה דקות ואחר כך הבוס אמר שהם צריכים ללכת לסידורים ולקח אותו למגרש החניה, גורר גם אותי אתם. "אני יכול לבקר אותך בערב חמי? זה לא יפריע לך?" שאל ארקאדי, "אני רק רוצה לדבר אתך קצת בפרטיות."

"בטח. אני גר באותו מקום. תבוא. אני אשמח מאוד." אמרתי, קצת בעצבנות, כי לא הייתי בטוח אם רוני בא אלי היום או לא. מצד שני, הרי ארקאדי חבר שלי ולמה שלא יבוא לבקר?

הוא בא בשש בערב, עדיין עטוף במעיל המשונה הזה. לי הוא נראה כמו שינל צבאי מתקופת המנדט, אבל מסתבר שזו האופנה האחרונה בבוסטון. אחרי שהוא הוריד את המעיל נבהלתי לראות כמה משקל הוא איבד.

הוא סיפר לי שהוא חלה מאוד בחודש האחרון שלו בבוסטון, שהקשרים בינו לבין בוריס ניתקו לאט לאט, ושמאז המסיבה ההיא בחג ההודיה הוא לא ראה אותו, והודה בחצי פה שאולי זו הייתה טעות ללכת לגור בעיר זרה אצל דודים שהוא לא מכיר. ארקאדי סיפר שהתגעגע אלי מאוד, ואמר שבכה לילה שלם אחרי שכתבתי לו שיש לי חבר. "זה רציני? אתה אוהב אותו?" שאל, מביט בי בעיניים פעורות לרווחה. אני חולה על עיניים כחולות, זו החולשה שלי, והעיניים שלו באמת נהדרות.

במקום תשובה הראיתי לו תמונות של רוני שגם לו יש עיניים יפות, אם כי שחורות, וסיפרתי לו כמה סיפורים מצחיקים על רוני ועל דני ועל העבודה בבית המלאכה. הייתי ממש עצבני וניסיתי בכוח להיות עליז וחיובי ולא להגיד שום דבר אישי מידי. הרגשתי כמו שמרגישים כשמבקרים בן אדם חולה בבית חולים. אתה מנסה להיות אופטימי ומעודד ובעצם מת לברוח משם. "חמי די כבר." הניח ארקאדי יד על פי, "שתוק כבר, אתה מעצבן אותי, מה עובר עליך."

"לא יודע." הודיתי, "אתה נראה מוזר ואני…" ואז הוא נישק אותי בעדינות ישר על הפה. לא נשיקה צרפתית או משהו, אבל… לא יודע, פשוט שם את הפה שלו על שלי ומיד אחר כך ביקש סליחה וברח. הוא עשה רישיון בארה"ב ואימא שלו נתנה לו את האוטו שלה ככה שהוא לא צריך יותר את ההסעות שלי. כמה דקות אחר כך הופיע רוני, מרוצה מאוד שהצליח לקבל אפטר עד מחר בבוקר. "אבל אני חייב להישאר שבת." התנצל וחיבק אותי, "הכל בסדר?" שאל מודאג, "פגשת אותו? איך הוא?"

עכשיו הבנתי למה הוא התאמץ כל כך לצאת היום מהבסיס. איזה ילד טיפשון. סיפרתי לו שארקאדי היה פה, תיארתי לו עד כמה הוא השתנה, והבטחתי לו שאני לא מרגיש יותר כלפיו כלום חוץ מידידות וקצת רחמים, וכדי שיהיה לגמרי רגוע לקחתי אותו למיטה ופינקתי אותו, ורק על הנשיקה שארקאדי נתן לי לא סיפרתי.

10. איזה עולם

על הבוקר התקשר אלי אחי הגדול וסיפר לי בהתרגשות ששמעו ממנו והכל בסדר, הוא ממש בסדר וברגע שיהיו טיסות הוא יגיע לארץ.
"מה? מי? על מה אתה מדבר סמי?"
התברר שהוא מדבר על הבעל של הבת הדודה שלנו. מסתבר שהאידיוט הזה (הוא שוטר במשטרת התנועה, מסתובב כמו דביל עם מדים ואקדח, וכל הזמן דואג לנפח את השרירים שלו במכון כושר ולהגיד דברים נבזיים נגד הומואים) נסע עם חברים לתאילנד ונתקע באי פוקט בדיוק כשהתחיל הבלגן עם הצונאמי. בבית הוא השאיר את הבת דודה שלי עם שלושה ילדים, מודאגת עד מוות, ואני שמקשיב כל היום לסיפורים על ישראלים שנתקעו בתאילנד לא יודע שגם בעלה שם.
"למה לא סיפרתם לי?" באתי בטענות לאחי. "חשבתי שמשה התקשר אליך." הוא התגונן, "אז מה שלומך?"
"בסדר." הפטרתי,"הכל בסדר סמי." לא ספרתי לו כמובן על הקשיים והצרות, רק שמצאתי עוד עבודה ושאני לומד ושהכל בסדר אצלי.
"תמיד הייתי דגרן." צחק אחי.
"מה עם סבא." שאלתי. סבא שלי גוסס מסרטן, אבל הוא בבית כי אין טעם לאשפז אותו. במצבו אין שום דבר שאפשר לעשות עוד בשבילו. הוא רוצה הביתה והם רוצים מיטה פנויה אז הוא בבית. סבתא, חולה גם היא, מטפלת בו, ואבא שלי עוזר כמה שהוא יכול.
"הכל כרגיל." השיב סמי, ולרגע שנינו היינו עצובים יחד, ואז הוא אמר לי שיהיה טוב ושאבוא לבקר לפעמים. סתם אמירה שאין בה כלום, זה הרי שנינו יודעים, ואנחנו נפרדים.
אחר כך התקשר בוריס ושאל אם אני יכול להיפגש אתו בהזדמנות. קולו לא כתמול שלשום, והוא נשמע חסר בטחון ואומלל כשהוא אומר שהוא צריך ממני טובה.
"אני ממש עסוק." אמרתי, לא כדי להיות רשע אלא כי אני באמת ממש עסוק ובקושי יש לי זמן לעצמי. "למה שלא תשאל עכשיו. אני אשמח לעזור אם אוכל."
מסתבר שהוא גר אצל אחותו וגיסו ממרר את חייו ועד שתתפנה הדירה ששכר הוא רוצה לבוא לגור אצלי לכמה ימים.
"שכרת דירה?" נדהמתי, "מה, אתה לא חוזר לחו"ל?" משום מה הלב שלי דפק נורא מהר והידיים רעדו קצת כשהבנתי שהוא יישאר בארץ.
"לא. מה, לא סיפרתי לך? לא מאריכים את חוזה ההעסקה שלי, ובמכללה רוצים שאני אחזור אז… אני יודע שאתה שונא אותי נמרוד, אבל האמת היא ששרפתי את כל הגשרים שלי בארץ. המשפחה שלי ממש מתעבת אותי והחברים…" הוא נאנח, נשמע פתאום זקן ובודד ואני ממהר להגיד לו שאני לא שונא אותו ושהוא יכול לבוא לגור איתי כמה זמן שצריך.
"החבר שלך לא יתנגד?" הוא שאל, כמעט בלחש.
"יש לנו יחסים פתוחים." עניתי בביטחון למרות שמעולם לא ניסינו להגדיר את היחסים שלנו ככה או אחרת, אבל שרוני רק ינסה להגיד שהוא מתנגד. הוא לא יעז, לא כשהוא מבלה עם הסיגלית הזו כל הזמן.
כמה דקות אחר כך רוני, כאילו בחוש טלפתי, התקשר אלי והודיע לי בצער שהוא יבוא אלי ביום שלישי מאוחר מאוד כי הוא קבע לסרט עם חברים.
פירוש רש"י – הוא יוצא לבלות אתה.
כשהתחלתי לעבוד בקרטונים סוכם שבימי שלישי אני לא עובד והתעקשתי דווקא על יום שלישי כי זה היום שבו רוני מקבל אפטר, והנה הוא שם לי ברז.
"לא נורא מאמי." אמרתי במתק קול, "אל תדאג לי, בוריס בא לגור איתי לכמה ימים, אז אם תהיה עייף אחרי "הבילוי" (נתתי לו להרגיש את הגרשיים בקול שלי) אתה יכול להישאר אצלה או ללכת לישון אצל אימא שלך."
"בוריס?" שאל רוני בחשדנות, "בוריס שלך?"
"כן, בוריס שלי. יש לך בעיה עם זה?"
הוא טרק לי בפנים ולכן לא הספקתי לספר לו על סוויסה והפגישה המופלאה שלנו, זה קרה אתמול בלילה, בתחנה האחרונה של איסוף הקרטונים. רק עצרנו את המשאית ליד המכלאה של הקרטונים ומיד הגיעה עוד משאית. מיד נכנסתי לכוננות ספיגה, מכין את עצמי נפשית למכות ולאלימות, יודע שאתפקד טוב ואם צריך אני אחטיף, ואולי גם אחטוף, ואחר כך, כשאהיה לבד, אשלם על זה ברעידות בכל הגוף, ובחלומות רעים, כמו שקורה לי תמיד אחרי אלימות. אפילו אלימות מילולית משאירה אותי מותש וחולה, אבל הכל מבפנים, בחוץ אני עושה קולות של עבאדאי שרק מת ללכת מכות, ואז יורדים כמה חבר'ה מוזנחים ועייפים מהמשאית ומסתכלים בנו בחשש. אנחנו מסתכלים עליהם בצורה דומה עד שהאחרון שיורד מהמשאית מתברר כסוויסה ידידי הוותיק שנמצא שם על תקן הבריון שלהם.
נפגשתי עם סוויסה לראשונה בטירונות ומיד התיידדנו, ומאוד שמחנו להיפגש שוב. כל החבורה עמדה נדהמת למראה שנינו לוחצים ידיים ומתחבקים בחום. הוא בחור טוב, נשוי כבר שלוש שנים ואשתו בהריון עם השני ובדיוק כמו אצלי הקרטונים אצלו זו העבודה השנייה. תיק תק אנחנו מסדרים הכל. מתחלקים בשלל, מסמנים על מפה שקרענו מספר טלפונים ישן את קו הגבול בין הקבוצות שלי ושלו, ונפרדים בחום. לדעתי זה סיפור יפה עם סוף שמח. כמה חבל שלא יכולתי לספר אותו לרוני.
***
בוריס הגיע בערב, סידר את מעט החפצים שלו בארון ונשכב על הספה לנוח. בזמן שהקלדתי את הפוסט והוא נמנם מול הטלוויזיה. הזמן עבר, הירח הענקי והצהוב של אמצע החודש כבר טיפס למעלה בשמים ונעשה קטן ולבן, ההצגה הראשונה בקולנוע נגמרה ורוני עדיין לא הגיע ובינתיים פחיסטון שלי לא מרוצה. הוא קופץ על ברכי, מילל, נוגח את בטני במצחו, כועס עלי. הוא לא אוהב את האוכל שנתתי לו.
"אני רעב!" הוא מילל בקוצר רוח, "למה אתה נותן לי את הבונזו הזה? תן לי משהו טעים לאכול."
"זה מה יש." אמרתי בקשיחות והורדתי אותו מעל ברכי, "וזה לא בונזו, זה אוכל מזין של חתולים, יש בו ויטמינים והוא מכיל את כל אבות המזון. יש מאות חתולים רעבים בהודו שהיו טורפים את האוכל הזה בלי תלונות, מלקקים את השפתיים וגומרים הכל מהצלחת, תפסיק להתפנק."
"אבל אני לא אוהב אותו." מחה פחיסטון,"אני לא רגיל לאוכל היבש הזה, אני אוהב את מה שרוני היה נותן לי לאכול, איפה רוני?"
"אין רוני!" אמרתי בתקיפות, "נגמרו הפינוקים של טונה בשמן וקופסאות שימורים של ויסקז (חמש ₪ הקופסא). מהיום תאכל אוכל יבש ומזין ותגיד תודה שיש לך מה לאכול."
החתול השחור השמן והמבריק הביט בי בתוגה בעיניו הירוקות והלך למטבח, נעמד מול המקרר ויילל. "תפסיק להתבכיין, תתרגל למה שיש." צעקתי עליו, פתחתי לו את הדלת והנחתי לו להסתלק החוצה.
בוריס התעורר מהרעש והתיישב, "עם מי דיברת?" שאל בפליאה.
"עם החתול." הסברתי, "הוא מתפנק ורוצה אוכל של בני אדם. הכל באשמת רוני. הוא פינק אותו עם טונה וכבדים מטוגנים, אבל זה נגמר, מהיום יש רק בונזו יבש."
בוריס נאנח והניח יד על ברכי, "נמרוד," טלטל את ברכי בעדינות, "נמרוד."
"מה?" עניתי בעצבים.
"אנחנו צריכים לדבר חמוד." אמר בוריס.
"על מה?"
"על מה שקרה בעבר. על אריאל ועל המון דברים אחרים."
"לא רוצה לדבר, מה שעבר עבר, דיבורים לא עוזרים כלום."
"דיבורים כן עוזרים." התעקש בוריס.
משכתי בכתפי במיאון והוא נאנח שוב. "אתה לא הולך לעבודה היום?"
"כן. יותר מאוחר, אני צריך לצאת רק בעשר." עיני התמלאו דמעות אכזבה. "הוא לא צלצל כל היום. אני חושב שזה נגמר, הוא לא יחזור יותר בוריס."
"בוא הנה." הוא משך אותי אליו לחיבוק, "הוא יחזור, ואם לא, יבוא אחר במקומו. אולי תלך לנוח קצת לפני העבודה? תעזוב את המחשב, יכאב לך הראש. לך לישון."
"לא רוצה, הראש כבר כואב לי בין כה ואני לא מצליח להירדם."
"נו, בוא טיפשון. לך תעשה מקלחת חמה כמו שאתה אוהב, קדימה חמוד, אני אסבן לך את הגב." במקלחת הוא מחליק יד מסובנת על גבי וכתפי, חופף את ראשי, מפנק אותי בעדינות, נוהג בי כאילו אני ילד חולה.
אחר כך אני נכנס לפיג'מה שלי ומתכרבל במיטה. בעוד שלוש שעות עלי להיות בעבודה, אבל עכשיו יש לי קצת זמן לנוח.
אני יודע שאני חייב להירגע, אבל הראש לא מפסיק לעבוד. אני לא יכול להפסיק לחשוב על רוני. כל דבר מזכיר לי אותו. אני מתחרט שדיברתי אליו בקשיחות בטלפון, מתלבט אם להפר את ההסכם שעשינו שרק הוא זה שמתקשר אלי. הוא טוען שהוא לא רוצה שאפריע לו בזמן השיעורים, אבל אני יודע שהוא אחוז פחד שאתקשר אליו בזמן שסיגלית לידו או שאפריע לו כשהוא עם חבריו ושהם ינחשו חלילה מטון קולו שהוא מדבר עם החבר שלו.
הוא גורם לי לחוש כמו סוד מלוכלך – המאהב הסודי שצריך לשמור חבוי בפינה. חטא מביש שצריך להסתיר מעיני אנשים הגונים. עדיף לי בלעדיו, אני חושב במרדנות, מנסה לעורר בעצמי כעס עליו, אומר לעצמי שלא אכפת לי, שאני שם זין, אבל זה לא נכון, כואב לי כל כך. מתגעגע ובודד אני מתחיל ליבב חרש לתוך הכרית.
"נמרוד?" בוריס פותח את דלת חדר השינה וצלליתו השחורה מצטיירת כמגזרת נייר על רקע הפתח המואר, "אתה בסדר?"
"לא." אני עונה באומללות, "אני לא מצליח לישון וקר לי ברגליים."
"שאני אבוא לחמם אותך?" הוא שואל.
"כן, בוא." אני עונה ומיד מתחרט, אבל הוא כבר לצידי, נפטר בזריזות מבגדיו. החדר מואר קלושות באור שבא מהמטבח. גופו צנום משזכרתי, שריריו קשים ועורו חמים ומחוספס.
"אנחנו לא חייבים לעשות כלום." הוא אומר בעדינות, "אפשר רק להתחבק." אנחנו נצמדים זה לזה, ריחו המוכר אופף אותי, זורק אותי בבת אחת לזמנים אחרים.
"נמרוד." הוא לוחש, מעביר יד תובענית וחמה על גופי, "נמרוד החמוד, שכחתי כבר כמה אתה חמוד." ידיו החכמות מלטפות אותי, נוגעות בגופי, מזכירות לי נשכחות.
אברו, עבה ונוקשה, מתחכך בירכי, כפו לוכדת את פרקי ידי ומקבעת אותם מעל לראשי. אשכי אחוזים בידו הבוטחת, לשון חמה ומפתה מבעירה אש בעורי. בבת אחת אני לוהט כולי, הדופק הולם במפשעתי. פתאום אני מודע לגופי בצורה מדהימה – חש את פטמותיי מזדקרות ואת מרוץ הדם בעורקי, מרגיש גלי עונג מרצדים בתוכי, מתחילים בקצות בהונותיי המתכווצות בציפייה, עוברים לפי הטבעת שלי ומשם מזנקים דרך עמוד השדרה המצטמרר מעונג עד לעור הקרקפת. "בבקשה, בוא אלי חמוד." הוא לוחש באוזני, ולשונו נוגעת לא נוגעת בתנוך הרגיש. משהו חם ופראי מתפוצץ בתוכי. אני צריך אותו בתוכי, ואני צריך אותו עכשיו!
אני מעיף מעלי את חולצת הפיג'מה ומסתער עליו. הוא צוחק, מרסן אותי בעדינות, כופה עלי את רצונו, משתלט עלי בתקיפות מחרמנת, חודר לתוכי בתנועות בוטחות, מכאיב לי בצורה כל כך מענגת ונהדרת עד שאיני יכול שלא ליבב.
הוא משכיב אותי על גבי, פרקי ידי המצולבים אחוזים בידו החזקה הלוחצת אותם בכוח אל ראש המיטה הנוקשה. חסר אונים, נתון לגמרי לחסדיו, אני מתקמר לעברו. ישבני מופנה אליו בהזמנה אילמת. הוא מחייך אלי חיוך עדין, מביט בעיני, ממתין לאישורי. קולט את ההנהון הקליל שלי הוא לופת את הזין הזקוף והמשתוקק שלי בידו הפנויה וחודר לתוכי בתנועה ארוכה ובטוחה.
חלל שכלל לא הייתי מודע לקיומו מתמלא בתוכי, ומשהו שהיה מכווץ ומתוח בי כל זמן שהייתי עם רוני משתחרר פתאום ואני מפתיע את עצמי ונאנק בקול ומיד נדהם מקול הגניחה העמוקה הנפלטת ממעמקים שלא ידעתי שמצויים בי. איך שכחתי כמה אהבתי פעם להרגיש שהוא ממלא את כולי?
גם הוא מופתע ועוצר לרגע, ממתין, מצפה לתגובה ממני. "כן." אני אומר בלחש, "כן, אני רוצה עוד."
מצטחק לנפשו הוא הולם בי בכוח, סוחט ממני גניחות עונג מעורב בכאב. תוך כדי הזיון הוא מתחיל לשפשף את הזין שלי בתיאום מושלם עם תנועות גופו בתוכי. כעת הוא שולט בי לגמרי. אני מרגיש כאילו אני שייך לו ולא לעצמי. רק ככה, כשאני משופד על הזין שלו, לכוד בזרועותיו, גופי מפותל בתנוחה לא נוחה שרק מעצימה את התענוג של שליטתו בי, אני משתחרר, נרגע, נסחף, הולך לאיבוד בתוך עצמי.
אוווו! גניחה של עונג מעורב בכאב נפלטת מפי ואני גומר בעוצמה שגורמת לי לרעוד. הזרע הלבנבן מכתים את ידו ואת הסדין והוא צוחק שוב וגומר מיד אחרי.
מזמן לא גמרתי בעוצמה כזו, אני מתנשף כמו רץ מרתון וחש לתימהוני שדמעות מכתימות את לחיי. הוא מבחין בדמעותיי, אבל לא שואל שאלות, רק אוחז בי ברוך, מפזר נשיקות על כתפי, מנענע אותי בזרועותיו, מפציר בי להירדם. כמו ילד קטן ועייף אני מציית לו, נצמד לגופו, נרגע ונרדם.
מחר נצטרך לדבר על הכל, אבל כעת אני רק רוצה לנוח.
***
רק אחרי שחזרנו למחרת מהמכללה נודע לי שבוריס עבד עלי ועד היום הוא בכלל לא היה בטוח שיתקבל לעבודה במכללה. גם הסיפור על הדירה שהוא ממתין עד שתתפנה היה מצוץ מהאצבע.
"ומה עם אחותך והגיס שלך? הם קיימים בכלל או שגם הם המצאה שלך?"
"לצערי הם דווקא כן קיימים, והם ממש לא סובלים אותי."
"באמת? מעניין למה?" אמרתי במה שהיה אמור להיות טון אירוני ועצרתי את המכונית בפניה לכביש הראשי, ממתין לרגע שבו אוכל להשתלב בתנועה. התכוננתי להמשיך לדבר עם בוריס בטון עוקצני ולנזוף בו על השקרים שהאכיל אותי בהם, אבל טרקטורון קטן וירוק שנתקע בפגוש האחורי של מכוניתי הפסיק את נאום התוכחה הצדקני שלי בעודו באיבו.
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשיצאתי מהרכב לבדוק מה הנזק היה – מגיע לך! אלוהים שלח לך אות אזהרה משמים! תגיד תודה ותחזור בתשובה.
אני יודע שהטרקטורון הזה הוא לא אות מאלוהים – שלא קיים כפי הנראה – אלא סתם שני בני טיפש עשרה שלא יודעים לנהוג, אבל זה מה שחשבתי באותן שניות. למרבה המזל הפגוש שלי רק נחבל קלילות מאוד. חוץ מזה כולנו היינו בסדר גמור.
"הבהלתם אותי." אמרתי בנחת לבחור ולבחורה שישבו מבוהלים על הטרקטורון והביטו בי המומים.
"סליחה." התנצלה הבחורה למרות שלא היא זו שנהגה, "גם אנחנו נבהלנו." הוסיפה.
"לא נורא, הכל בסדר." הרגעתי אותה והסתלקתי משם.
בדרך הביתה בוריס הודה בלי שום בושה (הבן אדם לא מכיר בכלל את הרגש הזה. זה מה שגורם לו להיות כל כך טוב במיטה, אבל מקשה מאוד על הניסיון להיות חבר שלו) שרק היום הוא קיבל תשובה סופית ממנהל המכללה ועד היום הוא היה בעצם מובטל. הוא הוסיף וגילה לי שהדירה שחשב לעבור אליה יקרה מידי, ואם הוא רוצה להמשיך לעזור כספית לילדים שלו – הבת עדיין לומדת והבן חייל – הרי שמוטב שישכור משהו זול יותר.
"יש דירה לא רעה ממש מתחת לדירה של ז'וז'ו וקוקו." סיפר לי, "בוא נלך לראות אותה, אני רוצה לשמוע מה דעתך."
"פתאום הדעה שלי חשובה לך?" התרגזתי עליו.
"גם אתה וגם הדעה שלך חשובות לי הרבה יותר ממה שנדמה לך." אמר בוריס בטון רציני שהפתיע אותי מאוד, "נו, אתה בא?"
בדקנו את הדירה – דירה קטנה, אבל מתאימה לאדם בודד וגם המחיר סביר. בעל הבית הסכים להשאיר קצת ריהוט ולצבוע לפני שיפנה אותה. הוא ובוריס חתמו על זיכרון דברים ואחר כך חזרנו הביתה לאכול.
"מה דעתך שנדבר קצת?" שאל בוריס ושיקע את הכף במרק שבישלתי – סתם מרק מאבקה שהוספתי לו קצת ירקות ואורז.
"לא יודע. רוצה קרוטונים? הם ממש טובים. שמעת חדשות היום? נורא מה שקרה בתאילנד לא?"
"נמרוד." התרגז בוריס בטון חינוכי, "תפסיק להיות ילד, אנחנו צריכים לדבר ואתה כל הזמן מתחמק."
"אני כבר בן עשרים ושש, ממש לא ילד." התרגזתי עליו בחזרה.
"ואני בן ארבעים ושמונה ויכול להיות אבא שלך, אז שתוק כבר ותקשיב לי."
"אתה באמת נשמע נודניק כמו אבא שלי." התרסתי.
בוריס נאנח ונראה אובד עצות, ומיד התחרטתי על חוצפתי וביקשתי שימשיך לדבר. הוא התחיל לספר לי על הקשיים שהיו לו בבוסטון, כמה האנשים שם היו קרים ולא נעימים, ואיך, למרות הנימוסים הטובים שלהם, הצליחו לגרום לו לחוש זר ולא רצוי, וכמה התגעגע הביתה.
"אבל היית עם אריאל." הזכרתי לו. עדיין כאב לי מאוד הסיפור הזה, איך אריאל עזב אותי בשבילו בלי להניד עפעף, ואיך הוא לקח אותו ממני בקלילות כזו.
"רודי!" כעס בוריס והטיח אגרוף בשולחן האוכל, גורם לכוסות ולסכו"ם לרעוד ולצלצל. "בפעם המאה, אני חוזר ואומר, הוא היה עוזב אותך בכל מקרה. הוא רצה מישהו ש… לא יודע מה הוא רצה, אבל זה לא היית אתה. אולי לכמה דקות הוא חשב שאני אוכל להיות המישהו הזה, אבל גם אני אכזבתי אותו. הוא בחור מסובך ולא כל כך מאוזן וחבל שהסתבכתי אתו, אבל הוא היה נכנס לצרות גם בלעדי."
"אני יודע." אמרתי והסבתי את פני כדי שלא יראה את הדמעות שעלו בהן. מי יודע כמה זמן ייקח עד שהזיכרונות על אריאל לא יכאיבו לי יותר. אולי, כשאהיה בגילו של בוריס, אבל כיום המחשבה עליו עדיין דוקרת לי בלב.
"למה בכלל החלטת לעזוב את הארץ? ולמה דווקא לבוסטון?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו. "ככה יצא. היו לי כמה הצעות ובגלל שהוא עמד לנסוע לשם אז חשבתי, למה לא? העיקר לעזוב את הארץ, להתרחק קצת מכאן. היו לי המון צרות עם אשתי ורציתי לנשום אוויר אחר, לברוח מהבעיות שלי. השליתי את עצמי שהבעיות שיש לי עם עצמי יישארו בארץ.
"איזה בעיות יש לך עם עצמך?" התפלאתי. הוא תמיד עשה עלי רושם של אדם כל כך בטוח בעצמו, תמיד חכם יותר מכולם, תמיד שולט במצב.
"אני נמשך גם לנשים, כשהייתי צעיר זה היה בערך חצי חצי, אבל עם הזמן… לא יודע למה בדיוק, אולי בגלל שאני יותר מקבל את עצמי כיום אני מעדיף גברים, למרות שלפעמים אני פוגש נשים שגם עושות לי את זה." הוא נאנח, "בטח שמעת על התיאוריה של קינסי, נכון?"
"כן. היה על זה מאמר לפני איזה שבועיים בעיתון."
"אז בגדול הוא צדק." אמר בוריס בעצב, "והאמת היא נמרוד שרובנו בעצם, חוץ מכמה יוצאי דופן, ביסקסואלים."
"אני מאוד מחבב נשים, ויש לי דעה מאוד חיובית על המין היפה." אמרתי בספקנות, "אפילו ניסיתי להיכנס למיטה עם כמה בנות כשהייתי בצבא." גיליתי לו, "ואני רוצה להגיד לך שעד שהן לא יגדלו," וכאן רכנתי ונגעתי בבליטה שהסתמנה בין רגליו, "דבר נהדר כזה אין להן הרבה סיכוי אצלי."
"באמת?" הצטחק בוריס והידק את ידי אל מפשעתו, ופתאום התיאבון שהיה לי לאוכל נסתם וקיבלתי תאבון למשהו אחר לגמרי.

לקח הרבה מאוד זמן עד שהגענו לאכול את המנה השנייה של ארוחת הצהרים שלנו שהייתה עד אז קרה לגמרי.
"איך זה שרק אתך אני כזה… כזה פסיבי ועם אחרים אני הרבה יותר אקטיבי?" שאלתי אותו אחר כך, כשגמרנו לאכול ושכבנו במיטה לנוח קצת אחרי כל הבלגאן.
"אולי בגלל שאני הרבה יותר מבוגר ממך." ענה בוריס בקול מהורהר ופיתל סביב אצבעותיו קווצה משערותיי, "תראה, מלמדים אותנו שאנחנו אמורים להתאהב בבן אדם אחד שיספק את כל הרצונות שלנו, אבל החיים זה לא סרט רומנטי ילד, לפעמים צריך יותר מבן אדם אחד שיספק אותך."
"אולי בגלל זה רוני אוהב להיות עם הסיגלית הזו?" שאלתי, מרגיש איך כולי מתכווץ מקנאה.
התיאוריות של בוריס נשמעו נכונות והגיוניות, אבל הידיעה שרוני רוצה עוד מישהי חוץ ממני שרפה לי בלב.
***
בדרך לעבודה רוני התקשר אלי סוף סוף ודי הופתע כשעניתי לו בשקט ובלי עצבים. הוא שאל אם יוכל לבוא לבקר אצלי בסוף השבוע ואני אמרתי שאין בעיות, אני תמיד אשמח לקראתו.
"ומה עם המורה הזה שלך?" שאל רוני, "כבר קפצת אתו למיטה?" אני די גאה להגיד שלמרות הרגשת האשמה שחשתי (לא הגיונית כלל, אבל מעיקה ומכבידה כמו אבן על לבי), המשכתי לשחק אותה רגוע ובוגר ועניתי לו שכמו שהוא לא מגלה לי מה הוא עושה בצבא ובבית אני לא מוכן לענות על שאלות בנוגע לעיסוקים שלי בשעות שהוא לא אתי.
"החלטנו על יחסים פתוחים רוני וזה אומר ששנינו יכולים…"
"אבל הבטחת שתחכה לי." קטע אותי רוני בהתמרמרות.
"ואני מחכה, אבל יש עוד גברים בעולם חוץ ממך, ושלא תעז לטרוק לי את הטלפון בפנים רוני, תתנהג כמו בן אדם מבוגר! אין לי סבלנות להתפרצויות הילדותיות שלך."
לתימהוני התוקפנות שלי הרגיעה אותו. הוא לא ממש התנצל, אבל הסכים שאנחנו צריכים לדבר על הכל, מסר ד"ש לפחיסטון, ולפני שנפרדנו הוא אמר שהוא נורא מתגעגע.
"גם אני מתגעגע אליך." לחשתי, והרגשתי פתאום נורא נורא לבד למרות ששנייה אחר כך כבר נדחסתי לקבינה הצפופה של המשאית, דחוק בין הנהג לבין ג'קי שהיה עליז מאוד ולא הפסיק לצחוק ולדבר. יש מצב שהוא עישן משהו קודם. חבל שגם אני לא יכול לקחת משהו שישפר את מצב רוחי, אבל לצערי חשיש גורם לי לבחילה איומה ואלכוהול עושה אותי ישנוני וגורם לי לכאבי ראש. כנראה שאני אצטרך להתגבר לבד על הצרות שהחיים מפילים עלי.
***
אני בחור צנוע שמסתפק במועט. צריך מעט מאוד כדי לגרום לי אושר. הדברים שמשמחים אותי לא עולים כסף וקל להשיג אותם – יום שישי למשל ממלא אותי אושר, התנועה מעטה יותר, פחות אנשים ברחובות, כולם ממהרים להספיק הכל. בסביבות שתיים הכל נעצר, מרגישים את השבת יורדת אט אט על הארץ, מגיעה לכל מקום, אפילו לשכונה הצנועה שלנו. אני חוזר מהמכללה עם חיוך על הפנים. מקס שוב הזמין אותי למסיבת סוף השנה למרות שידע שלא אבוא, וכשנפרדנו במגרש החניה ניצל את העובדה שהיינו דחוקים בין המכונית שלי ושלו, לחץ את ידי, משך אותי אליו ונתן לי נשיקה כמו שהרוסים עושים, לא בקטע של חרמנות אלא של ידידות.
זה היה נחמד. אני מרגיש שהוא רוחש לי טוב, שהוא משועשע מההסתייגות שלי משתייה וממסיבות ומחבב אותי בגלל זה. גם אני מחבב אותו ומכבד אותו למרות שהוא ואני בראש אחר לגמרי. נסעתי הביתה, נהנה ממזג האוויר הצלול, מהשמש שחיממה את האוטו, מהתנועה המעטה, מרוצה מהחיים ומעצמי.
עשיתי קניות לשבת, סידרתי הכל יפה בארון ובמקרר (בוריס לא היה, נסע לסידורים בקשר לדירה שלו ולהעברת חפציו לדירה החדשה) הכנסתי מגש של בורקס לתנור, ואז החלטתי להתפנק עד הסוף ולקרוא את עיתוני השבת במרפסת שלי. כן, יש לי מרפסת קטנה שיוצאת מהסלון, היא סגורה בחלון זכוכית גדול ויש בה כיסא נוח נחמד ועציץ גדול של שרך ירוק ומשגשג. בשעות אחרי הצהרים השמש החורפית מתלכסנת לתוך המרפסת בצורה מושלמת. מאירה, מחממת ולא מסנוורת. אני משתרע בכיסא ומתענג על אפקט החממה שנוצר בחלל הקטן.
אין תענוג גדול מזה – עיתוני שישי שמנים ובתוליים מרשרשים לצידי, שמש ענוגה מחממת את גופי, שוטף את הבורקס החמים עם כוס תה צמחים בדבש ולימון, מלטף ביד אחת את פרוותו המנצנצת של פחיסטון – כבר סיפרתי שהוא שחור לגמרי חוץ מקווצת שער לבנה על החזה? – מעלעל בעיתון ביד שנייה ו… שוב הדמעות הללו שאני מנסה לעצור ביומיים האחרונים עולות בעיני.
הפעם אני לא בוכה בגלל הבעיות השטותיות שלי, אני בוכה בגלל ראיון מזעזע עם עינת שסיפרה איך עזבה בעל כורחה את שרון חסר ההכרה במלון אחרי שהצונאמי מילא את חדרם במים, איך הזעיקה את אביה ואת אביו של שרון – החבר שלה מזה ארבע שנים לחפש אותו והנה תמונתו מופיע בעיתון, מתברר שהוא מת. שניהם צעירים מאוהבים מגן יבנה, גדלו יחד, חלמו על עתיד משותף, נסעו לבלות חופשה במקום אקזוטי ופתאום, אסון שכזה…
בוריס נכנס, עייף ומרוצה, חושב שנרדמתי בשמש. אני ממשיך לשכב בשקט עם עיניים עצומות, מתבייש ברגשנות שלי, ממתין עד שאירגע, אבל הוא מכיר אותי יותר מידי טוב. "מה קרה חמוד?" הוא רוכן מעלי, נוגע בלחיי הרטובה, "שוב רוני?"
אני מניד בשתיקה לאות לא ומראה לו את העיתון. הוא נאנח. "איזה עולם, אה?" הוא אומר בלחש, נותן לי טישו והולך להתקלח.
בדרך הוא מדליק את הרדיו ואני מייבש את הדמעות ושומע חבר'ה צעירים מתלבטים איפה יבלו ועם מי יתנשקו בחצות. נו, מה אתם אומרים? איזה עולם!

9. היום הקצר ביותר בשנה

היום היה 21.12 היום הקצר ביותר בשנה, כלומר, אמצע החורף. אחריו יבוא הלילה הארוך ביותר כמובן, ומרגע זה ואילך החורף יתחיל לחשב את קיצו לאחור, אם כי ייקח עוד די הרבה זמן עד שהוא יסתיים.
זו מעין נקודת ציון בלוח השנה וממש במקרה יצא שבדיוק בתאריך הזה של הלילה הארוך והקר ביותר בשנה, היה רוני אמור לצאת לאפטר הראשון שלו מאז שהקורס התחיל.
תכננו לישון יחד, אבל בסוף זה לא יצא. הוא קיבל את החופשה שלו מהקורס, אבל לא נשאר לישון איתי כי הוא היה עסוק מידי עם הבחורה ההיא – בואו נגיד ששמה סיגלית, שם מתאים לחמודונת כזו – מצטער שאני נשמע מריר, ככה זה אצלי כשמעיפים אותי.
כמובן שרוני לא אמר שהוא זורק אותי, הוא קרא לזה פסק זמן. "בוא ניקח פסק זמן בחודשיים של הקורס שלי." אמר לי בחביבות מתקתקה שעוררה בי בחילה. פסק זמן? מה זאת אומרת פסק זמן? מה זה פה, משחק כדור סל? שאלתי את עצמי, מרגיש את ההרגשה הגועלית הזו שאני מקבל כל פעם שמישהו שאני מאוד מאוד מחבב פוגע בי בלי סיבה. מין הרגשה קרה וכבדה כזו בתחתית הבטן.
"אני לא מבין. למה אתה מתכוון?" אמרתי בשקט והתיישבתי.
הוא התיישב מולי והתחיל להגיד שהוא מבולבל ושהוא רוצה לתת לעצמו צ'אנס לדעת על מה בדיוק הוא עומד לוותר, שהוא עוד נורא צעיר ושהוא לא יכול להרשות לעצמו לוותר על הסיכוי להקים בית בישראל, (נשבע לכם שהוא באמת השתמש בביטוי המופלץ הזה – בית בישראל), בלי להיות משוכנע במאה אחוז שהוא באמת לא יכול להיות עם אישה, ושהוא מצטער אם נפגעתי, אבל אולי הוא לא הומו, ואם הוא לא יבדוק איך הוא ידע?
בסוף הוא התחיל לחזור על עצמו ואמר כל פעם את אותו הדבר, אבל בניסוח שונה. זה היה קצת משעמם ולכן הפסקתי להקשיב. נתתי לדברים שלו לעבור לי מעל הראש וסתם ישבתי מולו והסתכלתי על הידיים שלי.
לא יודע אם אמרתי לכם את זה, אבל יש לי ידיים גדולות ומכוערות מאוד. האצבעות שלי עבות ומגושמות ובעלות ציפורניים שחורות – ידיים שרוטות של פועל, גדולות ומקושטות בצלקות קטנות פה ושם. נכון, הן חזקות מאוד והן יודעות לעשות המון דברים, אבל הן ממש לא נראות משהו. במקום להקשיב לו הסתכלתי על הצלקות והשריטות על כפות הידיים שלי וחשבתי על כל מאות הדברים שאני יודע לעשות אתן למרות שהן כאמור לא מראה משובב נפש.
"נו, אז מה דעתך נמרוד?" שאל רוני לבסוף, קוטע את ההתעמקות שלי בכפות ידי.
"דעתי על מה?" שאלתי בפיזור נפש. בזמן שהוא דיבר הספקתי לספור בערך שלושים דברים שהידיים שלי יודעות לעשות. התחלתי בהחלפת גלגל מפונצ'ר והגעתי עד תפירת כפתורים, והשאלה שלו הוציאה אותי מהריכוז.
"על זה שנעשה פסק זמן עד שאני אברר אם אני יכול להיות עם סיגלית?"
הרמתי את הראש, הסתכלתי עליו – הוא בחור נאה מאוד, ממש חמוד. קצת נמוך ודי רזה, יש לו עור קטיפה שחום וחמים ועיניים של במבי, גדולות כהות וארוכות ריסים, ולמרות שהוא נראה צעיר ותמים כזה, כל מי שיטרח לברר יגלה שהוא מחביא הפתעה ממש נהדרת בתחתונים שלו.
אני לעומתו (כבר ציינתי את העובדה הזו די הרבה פעמים), נראה כמו סתם פועל שחור. הומו דפוק בלי משפחה, סוחב עבר שאין להתגאות בו וצופה לעתיד די מפוקפק. מי אני שאפגע בסיכויים שלו לחיות חיים נורמאליים ולהיות בעל משפחה וילדים?
"תעשה מה שאתה חושב לנכון רוני," אמרתי, "אבל אני רוצה שתדע שאצלי פסק זמן זה דבר שאוכלים כשבא לך משהו מתוק, אני לא עושה פסקי זמן בחיים שלי, ואני חושב שאם עד גיל עשרים ואחת לא נמשכת לבחורות אין שום סיבה שזה יקרה דווקא עכשיו, אבל כמובן שזכותך לנסות. אני מאחל לך שתצליח, ועכשיו לך מפה כי אני עסוק." פתחתי את הדלת ועמדתי עם הידית ביד כמו שוער, ממתין שהוא יצא – מחווה קצת דרמאטית, אני מודה, אבל איכשהו הרגשתי שהיא במקום.
זהו, הוא הלך ואת הלילה הארוך ביותר בשנה ביליתי לבד. די אירוני אם נחשוב שביום הקצר ביותר בשנה הייתי מאושר רק מהמחשבה שהנה החבר שלי חוזר אלי ונוכל להיות יחד אחרי שהתגעגעתי אליו יומיים תמימים.
אפשר להגיד שזה סיפור חיי – שמחה קצרה מאוד וכאב לב ממושך, ארוך ואפל.
***
התעוררתי למחרת בבוקר לשמע קול ציוץ מכני מעצבן. ככה הפעמון שלי מצלצל – כמו ציפור.
"כנף רננים נעלסה." אמר רוני וצחק כששמע את הצליל לראשונה. היחיד שאוהב את הצליל הזה הוא דני, הוא טורח ללחוץ על הפעמון כל פעם שהוא עובר לידו, אם צריך או לא צריך. הבוקר באמת שלא היה צורך בכך כי נרדמתי, בניגוד גמור למנהגי בדרך כלל, עם דלת פתוחה.
אחרי כמה צלצולים דני התעייף מהצליל הציפורי המזויף ושעט במרץ מפחיד לחדר השינה.
"בוקר טוב!" צעק ותלש מעל לראשי הכואב את כובע הצמר שחבשתי,
"למה אתה ישן עם בגדים?" שאל בסקרנות וקפץ עלי, "תראה איזה שערות מצחיקות יש לך מהכובע!" פרע את שערותיי, "אתה צריך להסתפר." הודיע לי בעליצות, "אולי נלך היום למספרה? אתה תסתפר וקוקו ייתן לי שוקולד פילים."
שוקולד פילים שוקולד קוט ד'אור (פיל הזהב) המעוטר בציור פיל מזהב. קוקו שומר אותו בפינת הארון של המספרה, מאחורי המסכות לשיער ומכבד בו בנדיבות את כל מי שהוא חפץ ביקרו, ודני, כמו כל ילד, חולה על שוקולד.
"בסדר." גנחתי, "רק רד מעלי ולך להכין לי קפה, ותכבה בדרך את הבוילר." הסיפור על איך נרדמתי עם בגדים ועוד השארתי את הבוילר דלוק מציג אותי באור מגוחך, אבל פה, בבלוג הפרטי שלי, החלטתי שאני משאיר את הבושה בצד ומספר הכל.
אחרי שהוא הלך החלטתי שאני לא נותן לפסק זמן שלו לשבור אותי. לא רוצה, לא צריך! שילך לעשות לו פסקי זמן עם הסיגלית הזו, מה אכפת לי? אמרתי לנפשי, והמשכתי בתכניות שלי כרגיל. למדתי, בישלתי, (טוב, עד כמה שאני יודע לבשל), ואפילו הדחתי כלים. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן ללכת לתפוס לי מישהו בגן הסמוך לביתי. התלבשתי חם, מתעלם מכך שכבר כמעט חצות ומחר יום עבודה, ומה שגרוע יותר – בכלל אין לי חשק ולא בא לי.
אולי זה לטובה חשבתי לעצמי, אני הרי כבר יודע מניסיון שכשאני במצב רוח כזה נרגז ודווקאי אף אחד לא מוכן ללכת איתי. הם כאילו מריחים עלי שאני לא באמת חרמן וכולם נרתעים ממני ואז, כשכבר הייתי עם רגל אחת בחוץ הוא התקשר פתאום לנייד שלי. בכלל לא שמתי לב שהוא דלוק.
"איפה אתה?" שאל.
"בדרך החוצה."
"בשעה כזו?"
"זו השעה הכי טובה לתפוס זיון, ההצגה השנייה נגמרה וכל החרמנים שיצאו מהקריון עושים סיבוב בגן לפני שהם הולכים הביתה."
"אה!" אמר רוני ושתק.
"למה התקשרת?" שאלתי אחרי שהשתיקה התחילה להכביד עלי.
"סתם, דאגתי לך. אנחנו לא יכולים להישאר חברים למרות הכל?" הוא שאל בקול עצוב כזה שעוד רגע יהפוך לבכי.
"לא חושב." פסקתי מהר, לפני שהמצב יהפוך נזיל מידי.
"יכולתי לא לספר לך עליה ולא היית מרגיש שום דבר." הוא התרגז פתאום, "ניסיתי להיות בסדר אתך ועכשיו אתה כועס עלי?"
"אני לא כועס." שיקרתי.
"שקרן." אמר רוני החכם, "וגם אני כועס עליך, רק אתמול עזבתי, אתה לא יכול לחכות קצת לפני שתרוץ לגן לתפוס איזה שרמוטה בת אלף?"
"לא, אני לא יכול. חולה על שרמוטות ואחרי ששרמוטה אחת עזבה אני חייב שרמוטה חדשה." עניתי בנבזות.
הוא השמיע גניחה נדהמת, קילל אותי וסגר.
העפתי את הטלפון על הרצפה, בכיתי קצת, והחלטתי לחכות עוד כמה דקות בעיניים עצומות עד שהעיניים שלי יפסיקו להיות אדומות. דקה אחר כך התעוררתי לקול הציוץ המכני של כנף הרננים הנעלסה של פעמון הדלת שלי, והנה השעה שבע בבוקר.
בדרך לפנימייה של דני – הוא כמובן הפסיד את ההסעה והייתי צריך להסיע אותו – הגעתי למסקנה שהמפתח לחיים מסודרים ובריאים הוא מידור קפדני. אסור לי להניח לרשות אחת בחיי לחדור לחברתה. מהיום חשבתי לעצמי תוך נהיגה איטית בפקקים של הבוקר, אני לא אתן לאף חלק מחיי לגעת בחלק השני – במחסן אני אהיה מקצועי לגמרי, ולא אניח לשום דבר להסיח את דעתי מהעבודה.
במכללה אתרכז רק בלימודים, לא אחליף מבטים ובדיחות עם מקס, לא אקבל הזמנות למסיבות. לימודים ודי.
בבית אהיה שכן טוב של אליס, חבר של קוקו וז'וז'ו, ואח בוגר לדני. אף אחד שם לא צריך לדעת עלי כלום, ובגן אני רק דופק והולך מזיין בשקט, בלי הרבה דיבורים וחוזר הביתה להתרחץ. רק ככה יהיה לי שקט בחיים החלטתי בעודי מקשיב לדני שקשקש על החברים שלו, על הלימודים שלו, ועל החבר המוזר של אימא שלו ואז הוא שאל אותי פתאום למה רוני לא היה אצלי אתמול ומתי הוא יבוא לבקר? והרס לי בבת אחת את כל המידור. מה אפשר לעשות? ככה זה עם ילדים.
הבטחתי לו שאני אאסוף אותו היום מהפנימייה ונלך לאכול שוקולד פילים במספרה, והסברתי שיש לי נזלת ועיניים אדומות רק בגלל שאני מצונן. מה פתאום בוכה? אני לא בוכה, אני כבר גדול מידי לבכות.
אחר כך הורדתי אותו בשער של הפנימייה, מחקתי מעלי את הפרצוף של האח הבוגר, שמתי את הפרצוף של מדביק תוויות ונסעתי לעבודה.

צוחקים אתך
השבוע שלי מתחלק לשני חלקים – מיום ראשון עד יום רביעי אני עובד, ובחמישי, שישי אני במכללה. בשנה שעברה היה בלגן – רצתי מפה לשם ולא היה לי זמן לכלום. לשמחתי לפני כחודשיים עברתי ממעמד של עובד קבלן לעובד שכיר וכיום אני מקבל שכר חודשי ולא לפי שעות. אמנם אני לא עובד משרה מלאה, אבל לפחות יש לי תנאים סוציאליים וביטוח לאומי וכל זה. לכן השנה אני לומד פחות שעות מאשר בשנה שעברה, אבל אני מתרוצץ פחות והחיים שלי יותר מסודרים.
לצערי בגלל המצב במשק – שהוא כרגיל על הפנים – יש פחות עבודה ואין לנו יותר משמרת שלישית חוץ מאשר במקרים ממש יוצאי דופן, ובמפעל פרטי פחות עבודה זה אומר פחות בונוסים, והמון לחץ וחששות.
העובדה הלא נעימה היא שאני לא מרוויח מספיק לרמת החיים שאני חי בה. והיום כשהגעתי עם דני לאיציק הפאנצ'ר מאכר הוא אמר -"את הטסט אולי תעבור עם הצמיגים הללו, אבל בגלל המצב של הצמיגים שלך אני מאוד מבקש, כשירד גשם והכביש יהיה חלק אל תיקח אתך את הילד."
הוא לא חידש לי כלום, בזמנו עבדתי בפנצ'ריה של הדוד שלי ואני לא צריך את איציק כדי לדעת שיש לי צמיגים יבשים ושהגיע הזמן להחליף אותם. מה לעשות שזה סיפור של בערך אלף ₪ שאין לי?
כסף זו הבעיה הכי לוחצת עלי כיום, ובעצם מאז שאני זוכר את עצמי אני תמיד מודאג בגלל כסף שאין לי. כסף זה חופש, כסף זה זמן, כסף זה בריאות. בלי כסף הבן אדם מרגיש לא גבר, חצי בן אדם, אבק פורח וציץ נובל, והציץ הנובל הוא רמז עדין לגבי מצב הזיונים שלי שנובע לא רק ממחסור בכסף אלא גם מביאוס נפשי כללי.
במקום לשבת ולקטר על מר גורלי החלטתי למצוא עוד עבודה שתכניס לי עוד כספים. מצאתי אותה חיש קל אצל ג'קי – החבר של אליס – ג'קי הוא מין עבריין צעצוע שקשה לי לעמוד על טיבו. במבט ראשון חשבתי שהוא מהרוחניים המרחפים האלו שעושים מדיטציה וטסים כל הזמן להודו, אבל מסתבר שזה לא בדיוק ככה. חוץ מריחוף רוחני הוא מתעסק גם קצת ביבוא בגדים הודיים סמרטוטיים וצבעוניים. יש לו המון עגילים באוזניים, בגבות, ובעוד מקומות שאליס לא מגלה, אבל מסמיקה ומצחקקת כשהנושא עולה.
הוא צעיר יותר ממנה באיזה עשר שנים, ולכאורה מה יש לו לחפש אצלה? חסרות בחורות צעירות? אבל הנה הוא פה, מעשן סיגריה עם ריח משונה, מדבר כל הזמן בפלאפון באנגלית דפוקה, נראה כמו הכלאה בין עבריין צעצוע נמרץ לאיש עסקים מפולפל, אם אתם יכולים לתאר לעצמכם דבר כזה.
אחרי הביקור בפנצ'ריה תפסתי אותו בצד ושאלתי אם ההצעה שלו לעבוד אתו בלילות עדיין רלוונטית, חצי מקווה שהוא יגיד לא, אבל לא היה לי מזל, היא כן.
כל ההקדמה הארוכה הזו באה לספר על יום חמישי האחרון שנפתח אצלי במצב רוח נוראי בגלל המצב הכלכלי הדפוק שלי וגם בגלל מקס שצחק ממני כשחשפתי בפניו את העובדה שיש לי בלוג.
זה קרה בשירותים של המכללה – מקום לא אטרקטיבי בעליל שככל שאמעיט לספר עליו כך ייטב – מקס חקר מה בדיוק אני מספר בבלוג שלי, משוכנע שתיארתי שם את עצמי כיפה תואר, עשיר, ובעל זין של עשרים סנטימטר שטוחן כל מה שזז.
כשהודיתי בבושת פנים שבבלוג אני מספר לפי תומי על חיי כפי שהם במציאות הוא כמעט השתין בתחתונים מרוב צחוק. "מה אתה, מפגר? למה אתה מספר את האמת באינטרנט? למה כל העולם צריך לדעת שאתה תפרן שרוט שחי בג'יפה? מה אתה, דפוק?"
טוב, עם הקביעה הזו קשה להתווכח אז נעזוב את הנושא. אולי יותר טוב שאני אפרט איך הגעתי למצב שניהלתי שיחה בשירותים, ומעשה שהיה כך היה – בכיתה שלנו יש המון רוסים שרובם לא בדיוק יהודים, וכמובן שהם נוהגים לחגוג את נוביגוד. כשבאתי ביום חמישי לכיתה הם תלו ברכות עם עץ חג מולד ושמו מעל הלוח מין זר כזה מקושט עם כתובת ברוסית – הזמנה לחגיגה שתתקיים ביום שישי בערב.
הישראלים שמהווים בערך חצי כיתה התמרמרו בגלל הכתובות הנוצרית, ואת רוב הצעקות הקימו שני דוסים צעירים שאפילו בצבא לא שירותו, אבל זה לא הפריע להם להגיד לכולם איך לחיות. בגלל נוביגוד המה חלל הכיתה צעקות וצרחות והמורה החליט שאם מתווכחים אז אולי כדאי שנעשה את זה בצורה מסודרת ועשה לנו מין שיעור חברה כזה, וביקש שכל אחד יגיד מה דעתו על החג הזה. אתם בטח מתארים לעצמכם איזה בלגאן נהייה בכיתה.
בסוף נמאסו עלי הצרחות. כל אחד אומר מה הוא חושב ולא מקשיב לאחרים, זה סתם ברדק, לא ויכוח. בקשתי רשות להביע את דעתי ואז קמתי והסברתי לרוסים הנעלבים שההתנגדות לנוביגוד היא לא נגדם אלא בגלל שהרעיון לחגוג ביום הולדתו של ישו שבגללו באו עלינו צרות כה גדולות פוגע בנו, אם כי ישו היה סך הכל יהודי סימפטי מלא בכוונות טובות וכיום הוא בטח היה מצטרף לשמאל ומפגין נגד הכיבוש… וכאן רציתי להוסיף עוד משהו על הצורך בהבנה ובהתחשבות הדדית בכל האמונות והדתות, אבל ברגע זה כל הכיתה פרצה בצחוק אדיר ואפילו המורה צחק.
במקרים כאלו הכי טוב זה לצחוק עם כולם ולא לגלות בשום פנים ואופן מה אתה באמת מרגיש, אבל לא הייתי מסוגל לזה. השהות בכיתה מלאה אנשים שצוחקים עלי זרקה אותי חזרה לילדותי שעברה עלי כתולעת ספרים שמנמנה ודחויה (עד הבר מצווה בערך הייתי ילד ביישן שידע בשקט בלב שהוא שונה מכולם ושבסוף זה ייגמר לא טוב) והרגשתי שעוד רגע אני פורץ בבכי.
ברחתי לשירותים ואחרי שבכיתי קצת – ממש טיפה – ניגבתי את האף ויצאתי, והנה מקס ממתין לי.
"לא היית צריך לברוח, הם לא צחקו ממך נמרוד, הם צחקו אתך." שח לי מקס בטוב לב.
"בסדר." אמרתי בנוקשות ושטפתי פנים וידיים בלי להביט בפניו. הוא הסתכל עלי בחוסר אונים וביקש סליחה בשם כל הכיתה, ושוב הזמין אותי למסיבה, ואז, באמת לא זוכר איך זה קרה בדיוק, סיפרתי לו שהבטחתי לאליס וג'קי שאני אשמור על דני ביום שישי, ועל העבודה שאני מתחיל היום בערב כדי לשלם על הצמיגים החדשים, ואפילו על הבלוג. הוא היה כל כך אוהד וחביב עד שבסוף סיפרתי לו גם שרוני עזב אותי בשביל בחורה – בקיצור, שפכתי הכל.
אחר כך התחיל השיעור הבא וכשנכנסתי לכיתה כולם היו נורא נחמדים אלי ואמרו שדיברתי ממש יפה והכל. הם רצו בכנות שארגיש טוב וניסו לפייס אותי, אבל משום מה זה גרם לי להרגיש עוד יותר רע.
אחרי הלימודים הלכתי עם ג'קי לעבודה. גמרנו בחצות וחזרתי עייף מאוד הביתה, ואת מי אני מגלה יושב וקורא ספר במטבחי המדיף ניחוחות של תבשילים תימניים? את רוני.
"איך יצאת מהבסיס?" נבהלתי, "ברחת שוב דרך הפרצה?" וכבר דמיינתי שוטרים צבאיים מתפרצים פנימה וגוררים את העריק לכלא צבאי. וכאן המקום לספר לכל מי שלא היה בבסיס סגור שאין מקום מגודר שאין בו פרצות. כמו שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד אין גדר או חומה בלי פרצה.
"אל תדאג לי." אמר רוני בחוצפה, וסגר את הספר (המגילות של סן מיקלה של אכסל מונטה אם זה מעניין מישהו),"אני בסדר, איפה היית עד עכשיו אם מותר לי לשאול?" חקר אותי בקול ממורמר של בעל נבגד שגילה שאשת חיקו מתפרפרת לא עלינו.
"עבדתי." אמרתי ולקחתי לי צלחת מרק חם וחריף, אחרי כל הזמן שהתרוצצתי בחוץ הגרון כאב לי והייתי קפוא.
"בשעות כאלו?" המשיך רוני לחקור אותי בקול שקט שהסתיר סערה גדולה ורועמת.
"כן, בשעות כאלו."
"אתה יכול לפרט לי במה בדיוק אתה עובד?" המשיך רוני לשאול במין שלוות נפש מזויפת שמרטה את עצבי. היה ברור שהוא חושד ומקנא, חוצפן שכמותו.
"אני יכול, אבל אני לא רוצה." אמרתי ושמתי קרוטונים במרק. "טעים מאוד רוני, החברה שלך יודעת איזה טבח מצוין אתה?"
"למה אתה לא רוצה לספר איפה אתה מסתובב בשעות כאלו!" התפרץ רוני בזעם, מתעלם מהמחמאות שהרעפתי על כשרון הבישול שלו.
"אני מתבייש." אמרתי, וזו האמת. זו לא עבודה קשה, אבל מצד שני לא ממש משתלמת, וגם די מפדחת.
לשמע הודאתי שאני מתבייש רוני קפא במקומו כמו ארנב שנלכד בפנסי מכונית. (בחיים לא ראיתי ארנב, או כל יצור אחר, נלכד באור פנסים, אבל תמיד רציתי להשתמש בדימוי הזה). "נמרוד… נמרוד, שמע… זה לא… תשמע, יש לי קצת כסף שחסכתי ואם אתה צריך אני… נמרוד, אל תעשה שטויות כאלו, אני מבקש ממך." גמגם רוני בקול רועד.
רק אז תפסתי איזה רושם הוא קיבל בגלל שאמרתי שאני מתבייש. "רוני, אתה חושב שאני עובד בזנות?" שאלתי ישר ולעניין.
הוא עשה מן כן קטן כזה עם הראש ונראה אומלל לגמרי.
"אתה לא מתבייש? זה מה שאתה חושב עלי? וחוץ מזה דביל, מי הסתום שישלם בשביל זיון איתי? מה אתה, פסיכי?"
"ואתה דביל בריבוע ומפגר!" צעק רוני וכבר לא היה עצוב רק זועם.
"ואתה טיפש וחמור וסתום." לא נשארתי חייב, ואז הוא הסתער עלי וחיבק אותי, סותם לי את הפה בנשיקה, אבל עד שלא גיליתי לו את האמת על העבודה שלי הוא לא הסכים ללכת איתי למיטה.
אני עובד בקרטונים. אני ועוד שני פועלים של ג'קי שהוא בעל המשאית עוברים בכל מיני שווקים וקניונים, אוספים מהזבל את הקרטונים ומוכרים אותם. התעריף הוא 25 אגורות לארגז שנותן לג'קי קבלן אחד שמוכר אותם הלאה לחקלאים או משהו כזה. בקיצור, אני עובד בזבל, ממחזר קרטונים. זה יוצא לי פחות ממאה ₪ לשלוש שעות עבודה לילית, ואם יהיו מכות – כי כל הארץ מחולקת לאזורים ויש כל הזמן מלחמות בין אוספי הקרטונים – אני אמור גם להרביץ או לחטוף, תלוי במצב.
***
בבוקר הסעתי את רוני לצ'ק פוסט, משם הוא היה אמור לתפוס טרמפ לבסיס. אני רק מקווה שלא עלו על זה שהוא יצא בלי רשות. לא דיברנו על החברה שלו ולא על מה יהיה אתנו בעתיד. אני שתקתי והוא נמנם לצידי ושתק גם כן. לא יודע מה זה אומר, יש מקרים שפשוט אין מילים אז שותקים.
אחר כך נסעתי להחליף את הצמיגים ומשם שוב למכללה. אני משלם עליהם בתשלומים, איציק אמר שהוא יודע שאני בן אדם אמין והוא סומך עלי שאשלם הכל לפי ההסכם.
אלף ₪ זה אומר המון קרטונים לאסוף, אבל לפחות ככה אני אוכל להסיע את דני בלי לפחד שאחליק ואעשה תאונה.
מה שיפה בקרטונים זה שהם תמיד שם. בכל מקום שיש בו חנויות וקניונים יש גם קרטונים. גם ביום שישי אוספים קרטונים וגם בשבת. הקרטונים הם כמו תל אביב – אין הפסקות.
ביום שישי אחרי הלימודים בקושי אכלתי משהו וישר טסתי לאסוף קרטונים. אנחנו צוות של שלושה – אחד נהג אתיופי רזה ועצוב, אחד מרוקאי עצבני וממורמר, ואחד אני – הומו פולני ממורמר, ואם רוני ימשיך לפטם אותי אני גם אהיה שמן.
אני אמור להיות הבריון שמספק את ההגנה במקרה של התקפה ואם יום אחד אפסיק לכתוב תדעו שאני בבית חולים עם ידיים ורגלים שבורות. אם הם היו יודעים שהבריון שלהם חולם על הזין של החבר שלו, ועושה פרצופים מפחידים בגלל שהוא מקנא באיזו סיגלית אחת, הם היו מתים מצחוק.
לפעמים אני מדהים את עצמי איך יצאתי שקרן כזה? אני מעיר הערות על כוסיות (שונא את המילה הזו שנאה עזה), מחווה דעה מלומדת על שדיים, רגלים וכיוצא בזה, ומתנהג כמו ערס חרמן מבטן ומלידה אם כי האמת היא שגם אם הייתי באמת סטרייט אין מצב שהייתי מדבר ככה. קיבלתי חינוך דתי מהוגן ויש לי המון כבוד לנשים, חבל רק שלחלק מהן אין כבוד לעצמן. חושפות שדיים וחריץ ישבן, שותות, מעשנות, מקללות… אותי זה מביך.
חזרתי בערב וצנחתי הרוס מעייפות על המיטה. ישנתי אולי שעה כשרעש איום שנשמע כמו הפגזה של פצמרי"ם העיר אותי. התברר שדני וחבר מרעיו החליטו לנצל את המסדרון הריק של הקומה הריקה מתחתנו כדי לשחק סטנגה.
הלכתי לנזוף בהם ולפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי מתפקד כשוער ולא די שחטפתי שערים כהנה וכהנה נוספו עליהם גם נזיפות מדני על רשלנותי בשמירת השער.
אחר כך החליט דני שהלילה הוא לא ישן במיטה שלו אלא אצלי. "למה?" התמרמרתי, "מה לא טוב במיטה שלך?"
"יש לי סיבות." הודיע לי דני בחשיבות, ומיד החבר שלו, תום צעק שדני פוחד מעוד שיטפון. דני הסמיק והכחיש, אבל ידעתי שזה נכון. אצלנו בשכונה כשיורד גשם אנשים לא שמחים שמפלס הכינרת עולה ויש גשמי ברכה אלא נתקפים פחד שאולי חס וחלילה יהיה חורף גשום מידי ושוב תהיה הצפה. כשזה קרה בפעם הקודמת עוד הייתי תלמיד בתיכון, אבל שמעתי די סיפורים על השיטפון הגדול של שנת 92 וכמובן שאף אחד לא שוכח מה קרה בשכונת התקווה לפני כמה שנים כשילד קטן טבע בזמן השיטפון כי אימא שלו לא הצליחה להחזיק אותו מעל פני המים.
דני פוחד ששוב יהיה אצלנו שיטפון וכדי להרגיע אותו החלטנו לעשות הכנות חירום ולארוז תיק קטן עם כל מיני דברים חשובים שנוכל לברוח מהר אם תהיה הצפה באמצע הלילה. נתתי לו תיק שקיבלתי פעם מהוועד למען החייל והוא הכין ערכת חירום עם כל מיני משחקים ובגדים. זה הרגיע אותו קצת, אבל בכל זאת הוא בא לישון אצלי במקום שאני אשאר בדירה של אימא שלו עד שהוא יירדם.
היה לנו נחמד סך הכל למרות שדני ניסה לעשות פופ קורן במיקרוגל ושרף אותו. הדירה שלי נמלאה עשן, דני בכה והמיקרוגל המסכן שלי הסריח מפופ קורן שרוף.
כל השבת ניקיתי ושפשפתי את הנזקים ועדיין הבית מסריח מחמאה חרוכה, במיוחד כשפותחים את המיקרוגל. לפחות לא היה שיטפון למרות שיש לנו שלוליות ענק סביב הבלוק.
בשלוש לפנות בוקר עדיין לא ישנתי כי היה לי קר מידי. בזמן האחרון קר לי כל הזמן ברגליים למרות שאני ישן עם שני זוגות גרביים ולובש פיז'מה חמה מפלנל בצבע כחול עם ציורים של דובונים. קניתי את הדבר המגוחך הזה במבצע בסופר, היא די דבילית אבל לפחות חמה.
למרות כל הביגוד קר לי ואני מתקשה להירדם במיטה כשאני לבד ולכן הייתי ער כששמעתי את המפתח מקרקש במנעול ומיד ידעתי שזה רוני, רק לו יש מפתחות לדירה שלי. הוא היה קפוא ורטוב ושמח מאוד שלא העיר אותי.
הוא סיפר שכמה חבר'ה מהקורס שלו נסעו לנצרת לראות את המיסה בכנסיית המולד. רוני אומר שהיו מלא אנשים בכנסיה, באו המון מבקרים מכל הארץ ואפילו אוטובוסים עם תיירים והיה יפה מאוד. הכומר שר בלטינית ונפנף מין מנורה מזהב תלויה על שרשראות. בטח קטורת. אחר כך הם חזרו לבסיס, אבל הוא ירד בדרך ותפס טרמפ אלי.
"אכלת כל מה שהשארתי לך?" חקר בדאגה, "אתה מרגיש טוב? למה לא הסתפרת? למה הידיים שלך קרות כל כך? מה זה כל הגרביים האלו? ומי ישן פה לידך?"
"אנחנו!" צרח דני, מאושר. (הוא נורא אוהב את רוני, לא יודע למה), וקפץ מהמיטה מעיר את פחיסטון שישן לצידו, אבל זה סוד כי אסור שאליס תדע.
אחרי שהעברנו את דני עם החתול לספה נשכבנו לישון, והפעם הייתי בלי גרביים ופיז'מה ובכל זאת לא היה לי קר בכלל.
ישנו עד שמונה בבוקר שזה בשבילי שעה ממש מאוחרת (אני קם בשש כל בוקר), ובסוף, אחרי שהצלחנו לקום מהמיטה, אכלנו יחד ארוחת בוקר, ואז דני הלך וסוף סוף ניסיתי לאזור אומץ ולשאול את רוני מה קורה שאני רואה אותו כל הזמן אצלי ומה עם הפסק זמן הזה שהיינו אמורים לקחת?
"לא שמעת על הפסקת פסק זמן?" ניסה רוני להתחכם.
בדרך כלל אני זורם עם הבדיחות שלו וצוחק אתו, נהנה מהחיוך המתוק שלו, אבל היום הייתי קצת מדוכא. ידעתי שהוא עומד לעזוב עוד מעט ואני אשאר רק עם החתול והמקלדת.
"רוני, מה קורה אתנו?" שאלתי, "אני כבר לא יודע מה לחשוב. אתה איתי או אתה?"
"למה אני לא יכול להיות עם שניכם?" הוא ניסה שוב להתחכם.
"כי זה לא עובד ככה. אם תהיה עם שנינו אז…" לא ידעתי אז מה, אבל ניסיתי לא לצאת פראייר. "גם אני יכול לשחק במשחק הזה רוני." אמרתי בטון שניסה להיות מאיים, אבל יצא מתחנן.
"שלא תעז." הוא אמר והתיישב עלי כמו שהוא אוהב לעשות. יושב לי על הברכיים, פנים אל פנים איתי, לוחץ אותי בין הירכיים שלו, מחכך את החזה שלו בשלי, מצמיד אלי את הזין שלו.
"רזית." אמר וליטף לי את הגב והצלעות, "כמה אתה שוקל?"
"לא יודע, ולא יכול להיות שרזיתי, אני אוכל כל הזמן." שיקרתי. האמת שאין לי כל כך תאבון בזמן האחרון, משום מה אני עייף מידי בשביל לאכול.
"אני חרא של בן אדם, אתה צריך לקחת ממני את המפתח שלך ולזרוק אותי מהבית." אמר רוני בעצב והתחיל לנשק לי את הצוואר והאוזניים, וצחק כשחש איך הציץ הנובל שלי מזדקף ומשתפשף בזין שלו.
מזל שדני ניצל את הפסקת הגשמים הקלה ורץ לשחק עם החברים שלו בין השלוליות. במקום להמשיך ולדבר הלכנו למיטה ואהבנו זה את זה, ואחר כך הילד חזר מלא בוץ ורטוב, לקחתי אותו למקלחת לנקות אותו ובדיוק אז סיגלית צלצלה לנייד של רוני וחקרה אותו לאן הוא נעלם ומתי הוא חוזר כי הוא הבטיח לעזור לה ללמוד למבחן או משהו.
שמעתי אותו מדבר אתה ונזכרתי שגם לי יש עבודות ומבחנים להגיש, וחיים משלי לחיות ובלי למחות הסעתי אותו בשתיקה לצ'ק פוסט. "תן לי עוד קצת זמן נמרוד." הוא ביקש בדרך, "בבקשה, אל תלחץ עלי, בסוף הכל יהיה בסדר."
הבטחתי שלא אלחץ ואפילו ניסיתי לחייך ואז הוא עלה על מונית והסתלק. אחרי הצהרים הגשם התחדש. נקווה שלא יהיה שיטפון הלילה ומחר אוכל ללכת כרגיל לעבודה.

8. מקפיץ אקמולים

התעוררתי בדיוק בשעה שבה החושך הסמיך של הלילה מתחיל להאפיר. עדיין היה לילה אבל השמש כבר שלחה רמזים של אור דלוח לעבר השמים המכוכבים. עוד מעט יעלה עוד יום על עולמנו – יום חורפי וקר שיהיה מתיש כמו אתמול, וכמו מחר, וכמו מחרתיים, וכך עד קץ כל הימים.
אני חש ראש מתולתל מתחכך בכתפי, גב חלק וחמים הדוק לבטני, ישבן מוצק ועגלגל מתחכך באברי שמגיב מיד בהזדקרות. אני מנסה להרחיק את גופי מהגוף הדק והחלקלק הזה והוא שב ונצמד אלי תוך מלמול מחאה מנומנם.
לאט לאט חוזר אלי זיכרון השעות האחרונות ושוב אני חש את כאב הראש הזה שמציק לי כל בוקר מאז שאריאל חזר לארץ.
קודם כל פיפי אני סח לעצמי, ומדשדש לשירותים. משתין ואחר כך בוהה בפני הנפוחים משינה. איזה פרצוף נורא – זיפים שחורים על פנים לבנים, עיגולים כהים מתחת לעיניים טרוטות, שיער מעוך והבעה של רוצח.
בקופסא נותרו רק שני כדורי אקמול. בשבוע האחרון גמרתי כמות של שנה שלמה. אני בולע את שני הכדורים שנותרו, מצחצח שיניים, מסתובב ומתנגש ברוני שגם הוא רוצה להשתין.
אחר כך אנחנו מתכרבלים יחד מתחת לפוך שלי, מתאמים בזהירות את תנוחות גופנו זה לזה. "מרגיש יותר טוב?" שואל רוני בקול של עובדת סוציאלית – קול זהיר ורגיש עד בחילה.
"אני בסדר גמור." אני עונה בקצרה, "אל תבלבל את המוח."
"נראית נורא אתמול." הוא מתגונן, קצת נעלב, אבל לכל הפחות עכשיו הקול שלו נשמע רגיל.
"זה בגלל הבית חולים, הריח עושה לי רע. שונא בתי חולים מסריחים." אני רוטן. בגלל זה לא המשכתי לכיוון הפרא רפואי. אחרי הצבא דווקא הציעו לי ללמוד להיות אח או טכנאי רנטגן, אבל הרעיון שאבלה כל ימי בבית חולים החריד אותי.
"אתה חושב שהוא עשה את זה בכוונה?" הוא ממשיך לנדנד.
"מי יודע מה עבר לו בראש." אני מפטיר בשוויון נפש, למרות שאני יודע שהוא עשה את זה בכוונה, ואני גם יודע למה.
"היה לו מזל שזו רק פציעה קלה."
"לא כל כך קלה, תישאר לו צלקת על החזה."
"תראה מה זה גורל של בן אדם?" משתאה רוני, "ברח עד אמריקה כדי לא לשרת בצבא ובסוף הוא גומר עם פציעה מכדור."
"זה לא סתם פציעה רוני, אריאל ניסה להתאבד." אני מתקן אותו, ורעד לא רצוני עובר בגופי. עדיין קשה לי להבין איך זה שהוא רצה למות. "והוא באמת התכוון לזה, מי שלוקח אקדח ומכוון לחזה שלו באמת רוצה למות, זה לא סתם ניסיון למשוך תשומת לב, זה באמת…" ואז זה קורה – הדמעות שארבו מתחת לעפעפי מהרגע ששמעתי את הידיעה, דמעות שכבשתי בכוח כל אותן שעות איומות בבית החולים פורצות פתאום, מרטיבות את כתפו של רוני שכורך סביבי את ידיו החמות ושותק בתבונה בשעה שאני מתייפח כילד מבוהל.
"הכל באשמתי, אני אשם, בגללי הוא…" מרוב בכי אני מתחיל לגהק.
"זה לא נכון, תפסיק לדבר שטויות, איך זה יכול להיות שזו אשמתך?" מוחה רוני, "נו, די חמוד. אני אלך לעשות לך תה."
הוא חוזר עם כוס תה מתוק ומהביל ובינתיים אני מתעשת ומפסיק לבכות, חש איך עוקצו של כאב הראש הכרוני שלי מתעמעם מעט מאחורי המיסוך של האקמולים.
"כל הזמן כואב לי הראש." אני מתלונן בפני רוני, "בזמן האחרון אני לא מפסיק להקפיץ אקמולים, וגם הגב כואב לי כל הזמן." הדמעות שוב מנסות לפרוץ ואני כובש את אפי בתוך הכוס ומתנחם בטעמו המתוק של התה בטעם דבש ותפוז.
"אתה פשוט נורא במתח." אומר רוני בעצב, "שמתי לב שהתחלת להיות עצבני מהרגע שהוא הודיע שהוא חוזר. כל הכאב של הפרידה ממנו עוד מאוד טרי אצלך ובמקום לעבד אותו התכחשת אליו והדחקת הכל ולכן…"
"רוני סתום כבר! לך לשחק בפסיכולוגיה עם מישהו אחר." אני נוהם באנטיפטיות, אם כי אני יודע שלמרות המילים המפוצצות שלו ("לעבד את הפרידה" נו, באמת!) יש משהו מן הצדק בדבריו.
"אולי אתה פשוט רוצה לחזור אליו ולא מרשה לעצמך בגללי?" הוא שואל חרש ומיד נרתע כחושש מתגובתי.
אני שותק ומסתפק במנוד ראש לאות שלילה. לא, אני לא רוצה בשום פנים ואופן לחזור אליו, לא אל האריאל הזה שחזר לארץ רצוץ וחיוור. לא אותו אני רוצה, מה לי ולצעיר המוזר הזה שכל המתיקות הזהובה של הקיץ נסחטה ממנו בחורף האמריקאי הקר. רק קליפה של המלאך שהכרתי פעם נשארה ממנו.
"הוא הלך הביתה מוקדם אתמול כי כעסתי עליו בגלל שהוא ניסה לעשות לי מסג'." גיליתי לרוני, "בבוקר הוא עבד במשרד, אבל הוא לא הפסיק לדבר, ועצבן את המזכירות עם הבלגנים שהוא עשה להם בתיקים אז הן שלחו אותו אלי."
סיפרתי לרוני איך הוא הלך אחרי לכל מקום, קשקש כל הזמן שטויות ואפילו נכנס אחרי לשירותים, מנסה לגעת בי, מתנהג כמו פעם, כאילו ששום דבר לא השתנה מאז. "הייתי עמוס בעבודה והתרגזתי עליו, וכשהוא ניסה לעסות לי את הכתפיים דחפתי אותו, ואז הוא הלך."
"דחפת אותו חזק?" נבהל רוני.
"לא, מה פתאום? רק דחיפה קטנה כזו, אבל…" זיכרון פניו ההמומים של אריאל, העלבון הילדותי על פניו כשקלט סוף סוף שאני באמת לא רוצה אותו. איך יכולתי לדעת שהוא ייקח ללב את הדחייה שלי? מי ידע שהוא יחזור הביתה, ייקח את האקדח של אביו החורג מהכספת וינסה לירות לעצמו בחזה?
אמו מצאה אותו מתבוסס בדם והזעיקה אמבולנס. כמה דקות לפני תום יום העבודה קיבל הבוס שלי, אביו החורג, טלפון, וכל הצבע נסחט מפניו האדמדמים.
למרות ההלם הוא שמר על קור רוח. קרא לי החוצה, סיפר לי בשקט על הטרגדיה וביקש שאסיע אותו לבית החולים. הדרך לרמב"ם עברה עלינו בשתיקה קודרת כשאני המום ומוכה אשמה והוא מנגב מידי פעם דמעה. עד שהגענו אריאל כבר הועבר מהמיון למחלקה פנימית. רזה וצעיר מאוד למראה הוא שוכב בין שמיכות הצמר הירקרקות של בית החולים, וילון פרחוני מכוער מקיף את מיטתו סביב סביב.
אימו – אישה נאה מאוד למרות פניה הנפוחים מבכי – נפלה בזרועות בעלה, מתייפחת, ואני חשתי צביטת קנאה מהירה כשראיתי איך הוא ממהר לתמוך בה ולנחם אותה, ומיד הלך אתה לדבר עם הרופא ועם האחות ולעשות סידורים ובירורים.
ככה זה כשיש לך בן זוג. תמיד יש מי שייתן יד ויתמוך ויעזור ויחזיק אותך בזרועותיו כשתהיה אומלל ומפוחד.
"הם אמרו שזה לא רציני, שהחטאתי ושתישאר לי רק צלקת קטנה." נחפז אריאל לספר לי וניסה לחייך.
התיישבתי בזהירות על קצה מיטתו. "אבל למה עשית את זה?" ניסיתי לשאול בעדינות למרות שפתאום נורא כעסתי עליו, על הבלגן שעשה, על קלות הדעת בה זלזל בחייו הצעירים, קלות דעת שפעם הקסימה אותי וכעת הרגיזה אותי נורא.
"אני לא זוכר, הייתי עצבני, לקחתי כדורים ושתיתי וודקה. אני ממש לא זוכר."
"מתי לקחת כדורים? איזה כדורים?" נבהלתי.
"כל מיני, אני כל הזמן לוקח כל מיני כדורים." אמר אריאל באדישות, וגם שותה הרבה וודקה." הוסיף, "נו, למדת כבר לשתות?" שאל בקנטרנות. תמיד הצחיק אותו שאני נעשה חולה אחרי פחית בירה ועל וודקה בכלל אין מה לדבר איתי.
"אתה לא מבין שעכשיו יאשפזו אותך בבית משוגעים?" התעצבנתי, "זה לא צחוק! ניסית להתאבד! למה? בשביל מה? איזה טמבל אתה!" הוא משך בכתפיו והסב את מבטו ממני.
"למה אריאל? למה עשית שטות כזו?" סירבתי לוותר.
"בגלל… סתם… היו כל מיני דברים שקרו, סתם, עזוב."
"מה סתם? מה סתם? אלו החיים שלך! אתה רק בן תשע עשרה, איך יכולת לעשות דבר כזה? למה?" צעקתי בלחש, מתעקש להבין אותו, אבל בגלל הכעס שלי הוא נאטם כלפי ועצם את עיניו.
אחר כך חזרו הוריו עם הרופא ופתאום היה לי ברור שאני מיותר שם ועלי ללכת. אין מה לעשות, מה שקרה קרה ואני לא יכול לעזור יותר.
הבטחתי לבוס שאני אבוא מחר כדי להחליף אותו וחזרתי הביתה. הגב והכתפיים שלי היו נוקשות ממתח ומין פעימה של כאב חד הלמה ברקתי הימנית. כשהגעתי הביתה מצאתי את רוני עומד במטבח שלי לבוש סינר ומבשל.
מבט אחד בפני והוא כיבה את האש וכיסה את הסיר במכסה. "מה קרה חמוד?" שאל והושיב אותי ליד השולחן.
"הראש כואב לי. תביא אקמול." גנחתי.
הוא הביא את הקופסא הכמעט ריקה והביט נדהם איך אני מקפיץ שני אקמולים לפי ובולע אותם בלי מים.
"מה אתה עושה פה? אין לך בר מצווה ללכת אליה עם החברה שלך?"
"חשבתי לבוא אליך קודם ולהאכיל אותך קצת אוכל נורמאלי במקום כל הזבל הקפוא הזה עם הטעם האשכנזי שאתה אוכל כל הזמן. אתה נראה ממש חולה. מה קרה?"
"אריאל ניסה להתאבד לפני איזה שלוש שעות." אמרתי וקמתי, "וחוץ מזה אני מת למקלחת חמה." הוספתי והלכתי למקלחת, משאיר אותו עם פה פעור מתדהמה.
כשיצאתי מהמקלחת מאושש קצת יותר הוא כבר הספיק לבטל את השתתפותו בבר מצווה והודיע לי שהוא נשאר איתי הלילה, ואם אני לא רוצה להסתבך אתו אז כדאי לי מאוד לאכול את המרק שהכין לי.
למרבה הפלא צלחת מרק חמה ומהבילה שיפרה את מצב רוחי מאוד. אחר כך רוני הכניס אותי למיטה, גרר את עגלת הטלוויזיה לפתח חדר השינה, נשכב לצידי וצפה יחד איתי באיזה סרט טיפשי שאת סופו איני יודע כי נרדמתי.
"נורא יפה מצדך שנשארת איתי הלילה רוני." אמרתי לו בבוקר, "אני מקווה שלא תסתבך בגלל זה עם אילנית שלך."
"היא לא שלי ושתלך לעזאזל." אמר רוני בתקיפות, "אתה חייב ללכת לעבודה היום?"
"כן, אני חייב. הבוס בטח לא יהיה היום ומישהו צריך להיות על הרמפה במקומו." הוא הכין לי כריכים וחיבק אותי לפני שיצאתי.
***
כשחזרתי הביתה מהעבודה הוא כבר המתין לי, מודיע לי בשמחה שבגלל שהוא יוצא לקורס בשבוע הבא נתנו לו חופש עד יום ראשון והוא מתכוון לבלות את כולו איתי.
"אתה בטוח? ומה עם הוריך?"
"אני אתקשר לאחל להם שבת שלום. אחותי והילדים באים לבקר אותם בסוף שבוע. הם יהיו בסדר גמור, אז אני יכול להישאר אצלך?"
"ומה עם כל הדברים שאמרת לי אז, שאתה רוצה להתחתן וכל זה?"
הוא משך בכתפיו. "אז אמרתי, אז מה? מה עם אריאל?"
"יותר טוב. בשבוע הבא הוא יעבור לאשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית."
"אתה מבין שהוא לא ניסה להתאבד בגללך? אף אחד לא מתאבד כי מישהו לא רוצה שתעשה לו מסג'."
"כן, אני מבין. אל תדאג, בוא הנה." אני מושך אותו אלי לחדר השינה ופושט מעליו את החולצה. הוא מתיישב עלי, בטנו הדוקה לשלי, אברו הזקוף מתחכך באברי, ידיו על כתפי, ואחר כך על חזי ובטני. כששפתינו צמודות אנחנו מסתחררים ונופלים על המיטה. הוא כל כך חלק וחם. הזין היפה שלו משתפשף בזה שלי ואני נטרף מעונג, הופך אותו על בטנו ושוקע בתוך הגוף הצעיר והמתוק הזה, בעזרת האהבה שלו אני מנסה לשכוח ולרפא את כאבי הלב והחרטה שמענים אותי וכמעט כמעט שמצליח.
למה הסיפור של אריאל חוזר שוב ושוב לרדוף אחרי? מתי אוכל לסיים כבר את הפרק הזה בחיי? ידעתי מהרגע הראשון שהוא צעיר מידי וכל הזמן נגררתי וויתרתי במקום… במקום מה? מה הייתי יכול לעשות? מישהו יכול להגיד לי בבקשה, כי אחרי מה שנודע לי על מה שקרה לו בבוסטון אני כבר לא יודע כלום.
מה שקרה זה שבוריס (שחזר לחופשת מולדת בתקופת החנוכה/קריסמס) נפגש איתי "במקרה" בבית החולים. רק אחר כך הבנתי שהוא ארב לי שם כי נודע לו שאני מגיע לבקר את אריאל.
כשנפגשנו הוא שאל מיד –"הוא אמר לך משהו? אתה יודע למה הוא ניסה לעשות את זה?" והייתה מין מתיחות כזו בקול שלו, מתיחות שהבהילה אותי.
הוא דווקא נראה טוב. גבר מושך בן ארבעים ומשהו, לבוש ספורט אלגנט, מושקע, רזה, שרירי, גילח את הראש וענד עגיל קטן באוזן. אפילו שזוף קצת, נראה נהדר לגילו. כשהוא הציע שנלך לטיילת של הרכבל (זה ממש ליד רמב"ם למי שלא מכיר את חיפה) הסכמתי, אבל מיד הראש התחיל לכאוב לי והעורף שלח דקירות אזהרה שירדו לאורך כל עמוד השדרה ונתקעו כמו צלצלים חדים בגב התחתון שלי. למרות המראה המטופח שלו הרגשתי שהבן אדם עצבני ואני, כמו תמיד, כיוונתי את עצמי לתדר שלו ונלחצתי בעקבותיו.
טיילנו על מרצפות האקרשטיין המוכתמות של הטיילת. הים הגועש מצד אחד שלנו ומהצד השני שורת בתים ישנים ויפים. בעיקר מצא חן בעיני בית אחד עם מגדל מחופה גג נחושת ירקרק בצורת כובע של מכשפה – הייתי שמח לגור שם, במגדל הזה, לראות את הגלים והחוף כל יום, אבל בטח הבתים נורא יקרים שם.
הלכנו לכיוון הרכבל ודיברנו, סיפרתי לו שאריאל מדבר מעט מאוד ולא אמר שום דבר על הסיבה להתאבדות, וגם לא סיפר כלום על החיים שלו בארה"ב חוץ מזה שלא הסתדר עם הדודים ושהיה לו קר נורא.
"על המסיבה של ההלואין הוא סיפר לך?" שאל בוריס ורק אז הבחנתי שהפה שלו נראה כמו קו דק וקשוח ושיש קמטים חדשים בין גבותיו.
"הוא שלח לי תמונות שלו בבגדים של בחורה, זה אתה צילמת אותו?"
"כן, אני." הוא נאנח והתיישב על ספסל. התיישבתי לידו. הוא ניסה לאחוז בידי. ניערתי אותה ממני במהירות. לא רציתי שיגע בי.
"סליחה." אמר, נבוך קצת, "שכחתי כמה אתה חזק." הוסיף.
אני אולי חזק פיזית, אבל בפנים אני סמרטוט חשבתי בשקט בלב. "אז מה קרה במסיבה ההיא?" שאלתי.
"אתה לא רוצה לדעת." אמר בוריס, אבל ברור היה שיש לו צורך לשפוך את הלב, ושהוא בחר בי כי אני זה שהתחלתי הכל, אולי הוא אפילו מאשים אותי, מי יודע?
וזה מה שהוא סיפר לי על המסיבה ההיא – הלואין זה מין פורים כזה של נוצרים שחוגגים בתחילת נובמבר. בוריס לקח את אריאל למועדון סאדו מאזו שעשה מסיבה ענקית לכבוד ההלואין. כולם באו מחופשים לעבדים ואדונים וכל זה, ובילו נהדר לפי הדרך שלהם שאני לא שופט, שיעשו מה שהם רוצים, אבל למה הם גררו את המלאך המסכן שלי לסטיות החולניות שלהם?
במסיבה אריאל שתה יותר מידי, ובמקום שבוריס ישגיח עליו, (זה מה שאני הייתי עושה אם הייתי שם), הוא עזב אותו לבד והלך לבלות בחדר חושך, וכשהוא חזר הוא מצא את אריאל שרוע מסטול על 'הכיסא' וסביבו המון גברים שחגגו עליו.
כדי שתבינו על מה מדובר אני צריך להסביר שהכיסא הוא לא סתם כיסא אלא מין מתקן שמיועד לנשים שעוברות בדיקה גינקולוגית, הן שוכבות עליו עם הרגלים מורמות למעלה כדי שהרופא יוכל לבדוק אותן, ובמועדון ההוא יש חדר מיוחד עם תאורה אפלולית אדומה שבאמצעו עומד כיסא כזה, ויש להם כלל שמי שמסכים לשכב על 'הכיסא' צריך להסכים מראש לכל מה שיעשו לו ואסור לו להגיד לא.
אני לא יודע אם אריאל ידע על הכלל הזה ואם הוא הבין מה הוא עושה כשנשכב שם עם רגלים מונפות למעלה, אבל עובדה שהוא עשה את זה ושכב שם למעלה משעה. כשבוריס חזר הוא היה צריך להיאבק בגברים שהיו סביבו כדי לחלץ אותו משם.
אריאל היה שיכור, ומסטול מפופרס – חומר שאמור לגרום לך ליהנות יותר מסקס אנאלי – שלא רצוי להיות שיכור כשמשתמשים בו. אחרי שהוא ירד מהכיסא הוא לא היה מסוגל ללכת ובקושי ידע מה קורה אתו. בוריס היה צריך לקחת אותו על הידיים לאוטו ולהשכיב אותו במיטה כדי שיתאושש. הוא ישן עשרים וארבע שעות רצוף ואז בוריס החזיר אותו לדודים שלו ומאז הם ניתקו פחות או יותר את הקשר.
על ניסיון ההתאבדות של אריאל הוא שמע כשניסה לאתר אותו בארץ וחשש מיד שזה בגלל המסיבה ההיא, ופתאום הוא התחיל לדאוג ולדמיין שוטרים שבאים לחקור אותו ומאשימים אותו בהתאבדות של אריאל.
"לא שזו הייתה אשמתי," אמר בקול מתגונן, "אני לא אמרתי לו לעלות על הכיסא. זה היה רעיון שלו."
"לא היית צריך לעזוב אותו לבד, בטח לא כשהוא שיכור כל כך." ציינתי את המובן מאליו.
"לא, לא הייתי צריך, אבל גם אני הייתי די מסטול, רציתי לחגוג כמו שצריך לפחות בחג, ושתדע לך שהחיים באמריקה זה לא גליק כזה גדול כמו שחושבים." הוסיף.
שתקנו קצת ואז הוא שם לי יד על הברך וניער אותה. "נו, אז מה דעתך?"
"דעתי שהתנהגת כמו חרא. היית אגואיסט וחסר אחריות, לא שאני יותר טוב. אסור היה לי לגעת בו, ובטח שאסור היה לי לתת לך לקחת אותו."
"על זה אני לא יכול התווכח." הסכים בוריס ונאנח שוב. "תגיד נמרוד יש מצב ש…"
העפתי את היד שלו מעל הברך שלי. "לא! בשום פנים ואופן לא! וחוץ מזה יש לי חבר."
הוא גיחך בעצב. "אני לא מתפלא, ואני בטוח שלא היית צריך לחפש אותו באטרף, שהוא פשוט נפל עליך, נכון?"
"נפגשנו דרך חבר משותף." אמרתי בקרירות, "אני לא נכנס לאטרף, זה אתר מגעיל."
"נו, בטח. אחד כמוך, מספיק שהוא הולך ברחוב ונופלים עליו בחורים יפים." העיר בוריס במרירות. "חבל שאתה כבד כזה." הוסיף בעוקצנות.
"למה אתה מתכוון אחד כמוני?" התרגזתי.
הוא התחיל לצחוק ותפס לי את הפנים בידיים, מנער אותי קצת. "מתי תקלוט שאתה בחור ממש סקסי? מה, אין לך מראות בבית? הלוואי ואתה היית נוסע איתי לבוסטון במקום הילד הפסיכי הזה."
עכשיו הוא נזכר להגיד את זה, אבל אז הוא דיבר אחרת. איזה בן אדם מעצבן.
"אריאל לא היה פסיכי קודם, אתה שיגעת אותו." התרגזתי.
"אתה טועה." תיקן אותי בוריס בנחת," ואני בכלל רציתי אותך, אבל הוא נדבק אלי כמו קרצייה ולא יכולתי לנער אותו מעלי."
"לא ככה אני זוכר את מה שקרה." הערתי ביובש, "אני זוכר שברגע שנפגשתם נדבקתם אחד לשני ושכחתם אותי."
"אל תדבר שטויות, איך אפשר לשכוח אחד כמוך." אמר בוריס ושוב ניסה למשש אותי.
בשלב הזה השיחה הזו נמאסה עלי לגמרי. "קדימה, בוא נחזור, אני צריך ללכת הביתה, מחכים לי." קמתי.
"לך, לך לחבר שלך, אני אשאר כאן." אמר בוריס ונשאר לשבת על הספסל, מסתכל על הים. הוא אפילו לא הביט בי כשהסתלקתי משם במהירות.
***
באותו לילה התגנבתי למיטה רק אחרי שרוני נרדם ולמרות שחיבקתי אותו חזק לא רציתי סקס. מנומנם קצת הוא ניסה לגעת בי וכשדחיתי אותו בעדינות הוא הבין בלי מילים ולא הציק לי יותר, רק התרפק עלי.
"דיברת מתוך שינה." הוא סיפר לי למחרת, "צעקת כל מיני שטויות על אריאל ועל כיסא שאסור לשבת עליו. על מה חלמת?"
"לא זוכר." שיקרתי, "אבל הרגשתי שחיבקת אותי כל הלילה וזה היה נהדר, תודה רוני."
הוא צחק. "מה תודה? תתפשט." התנפל עלי והפעם לא דחיתי אותו. בדרך למכללה אמרו ברדיו שהלילה הזה היה הלילה הכי קר בעונה. מה שנכון נכון.
למחרת היה יום שישי ואני קיוויתי שהפעם יהיה לי סתם יום שישי תקני ורגיל. קצת שעמום שגרתי רק יטיב איתי אמרתי לנפשי כשיצאתי בבוקר בדרכי ללימודים.
היה קר, אבל בהיר. שמים בצבע כחול רחוץ ובוהק נמתחו ממעל, וכל זמן שהצלחתי לא להיחשף לרוח אפילו היה לי די נעים. מקס – הקולגה שלי ללימודים – הזמין אותי למסיבת נוביגוד שהוא ועוד כמה חבר'ה רוסים מהכיתה עורכים בשבוע הבא.
הוא צחק למראה פרצופי המזועזע ונשבע לי שלא יהיה עץ חג מולד, ואחר כך ליטף אותי על הלחי והודיע לי שמאוד מתאים לי להיות לא מגולח. רק אז שמתי לב ששכחתי להתגלח הבוקר. זו אשמתו של רוני שהבטיח לי הבוקר לנסות לבשל מתכון חדש – עוף ממולא בפירות יבשים.
"אתה תהיה שפן הניסיונות שלי לבישולים." הודיע לי בשמחה, מאושר שהמטבח שלי כולו עומד לרשותו. בבית אימא שלו מגרשת אותו כל פעם שהוא מנסה לבשל, והאחים שלו צוחקים על השאיפות הקולינריות שלו.
אני לעומתם מרוצה שמישהו לוקח ממני את המטלה הזו. אני לא אוהב לבשל. זו המון התעסקות ותמיד זה נגמר בכלים מלוכלכים ובמשהו שרוף שדבוק לסיר ובכלל, בשביל מה המציאו אוכל מוכן?
למרבה הפלא רוני ממש אוהב את הקטע הזה של בישול ונהנה לפטם אותי.
"בסוף אני אהיה חזיר הניסיונות השמן שלך ותזרוק אותי בשביל איזה כוסון חטוב." התלוננתי, אבל הוא הבטיח לי שכל זמן שאני אתו אין מצב שאני אשמין מידי. הוא כבר ידאג לתרגל אותי כל לילה וכל בוקר, ובסופי שבוע גם אחרי הצהרים.
פלא ששכחתי להתגלח?
שמח וטוב לב נסעתי הביתה ושם נתקלתי בתבנית שבמרכזה התנוסס עוף שחום וזהבהב מדיף ריחות נהדרים, מוקף בתפוחי אדמה צלויים. מעל כל המעדנים המגרים הללו עמד רוני בפרצוף חמוץ מחזיק בידו כף עץ מאיימת, נראה כאילו יחטיף לי מכה אם רק אנסה לטעום משהו.
הוא לא בזבז שנייה והתנפל עלי עוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת – שקרן, רמאי, בוגד מלוכלך, אשכנזי מגעיל שכמוך – היו בין הביטויים היותר מחמיאים שהומטרו על ראשי בנדיבות.
אחרי שהצלחתי לקחת ממנו את הכף המאיימת ולהושיב אותו על הספה, (אז מה אם הייתי צריך לשבת עליו קצת? עשיתי את זה בעדינות ולא שברתי לו כלום, רק מעכתי אותו בזהירות) הוא הסכים להפסיק לקלל ולספר לי שהתקשר אחד בשם בוריס – בוריס שלי – מסר לי ד"ש חם והודיע לי שהיום אין טעם שאבוא לבית החולים כי אריאל שוחרר לשישי שבת הביתה, ואם אני רוצה לראות אותו הוא אצל אחותו, וזה מספר הטלפון.
רוני שלף את הפתק עם מספר הטלפון מכיסו ודחף אותו לפרצופי בכעס נוראי ומיד פרץ בבכי והתחיל להכות אותי באגרופים קטנים, נוקשים וכואבים.
עכשיו אני צוחק מקבלת הפנים החמה שקבלתי, אבל אתמול זה היה פחות מצחיק. כלומר, גם אתמול צחקתי, אבל רק קצת, יותר חייכתי, ורק בגלל שכשהוא כועס הוא נראה חמוד כמו ילד קטן, לא בגלל שחשבתי שזה מצחיק שבוריס הרגיז אותו.
התחלתי להסביר שלא ידעתי עד אתמול שבוריס בא לביקור מולדת בארץ, ושפגשתי אותו במקרה בבית חולים, אבל… וכאן באה עוד התפרצות כעס איומה מצד רוני שכבר הסיק שאני ממשיך להזדיין אתו.
בסוף פשוט הושבתי אותו מול הבלוג שלי ונתתי לו לקרוא את הפרק האחרון, וברחתי למקום מפלטי החביב – המקלחת. חלטתי את עצמי מתחת למים החמים ולאט לאט נרגעתי.
כשיצאתי לבוש רק בחלוק המרופט שלי (חלוק מגבת שאחי סמי סחב פעם מאיזה מלון בים המלח) מצאתי אותו כועס מול המחשב כי לא סיפרתי לו עוד אתמול על הפגישה עם בוריס. לטענתו זה מעיד על בעיה במערכת היחסים שלנו.
"איתי שתקת אבל בבלוג כן סיפרת." ציין רוני בעלבון, "למה?"
אין לי תשובה הגיונית לשאלה הזו. אולי בגלל שאת הבלוג אני יכול לסגור כשבא לי, דבר שקשה לעשות כשעומד מולך אדם אמיתי.
בסוף יצא רק טוב מהמריבה הזו כי סוף סוף דברנו על עצמנו ועל העתיד שאולי יהיה לנו יחד. רוני ביקש סליחה על הדברים שאמר לי בזמנו בקשר לתכניות שלו בגיל שלושים, והודה שהמישהו שמצא חן בעיניו מהחבר'ה של הקורס הוא בעצם מישהי.
בלי להרגיש נסחפנו בוויכוח על כל הקטע של בי סקסואליות שמבלבלת את כולם, כולל את המסכנים שסובלים ממנה כי כשאתה נמשך גם לגברים וגם לנשים, (רוני אומר שזה בא אצלו בתקופות, פעם ככה ופעם ככה), אתה תמיד מרגיש מקופח ואתה אף פעם לא מרוצה לגמרי ממה שיש לך וגם אם אתה אוהב את הבן זוג שלך אהבת נפש ונהדר לך אתו, והוא יפה, חכם, טוב לב, ונהדר במיטה ומחוצה לה, הוא אף פעם לא יהיה אישה, וכנ"ל אם תתאהב באישה – היא תמיד תישאר אישה ולא תצמיח זין, וככה אתה תמיד רוצה מה שאין ולא מסוגל לשמור נאמנות לאף צד, ומבלבל את המוח לעצמך ולמסכנים שרוצים להיות בני הזוג שלך.
רוני אפילו הראה לי את התמונה של הבחורה ההיא, וממה שראיתי (זו תמונה קבוצתית של כעשרים חבר'ה ככה שלא רואים אותה ממש טוב) היא נראית חמודה, שיער ארוך שחור ופנים עגלגלים מתוקים, והוא נראה מאושר, עומד לצידה וחיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניו.
"אתם נראים ממש חמודים יחד." אמרתי בחמיצות פולנית, ורוני נאנח והלך להביא לי צלחת עם עוף ממולא בפרות יבשים – היה טעים מאוד.
"יום אחד אתה תהיה אישה נהדרת למישהי." עקצתי אותו – מצטער זה לא אני, זה הפולניה הרעה שבתוכי.
הוא נעלב ושוב התחיל לבכות, ביקש שאבין אותו ושלא אלחץ אותו, ושהוא נמצא בתקופה כזו שהוא נמשך מינית אלי, אבל צריך גם נוכחות נשית בחיים שלו, ועוד המון קשקושים בי סקסואליים רגשניים שהרסו לי את כל העונג שבת.
בסוף התפייסנו כמובן. הוא חמוד נורא, וצעיר מאוד, ובאמת מבולבל, ואין טעם לבוא אליו בטענות. הוא כזה ואין מה לעשות. לפחות הוא לא משקר לי. בסוף החלטנו לא להחליט ופשוט לזרום. (ואני רוצה שירשם בפרוטוקול שאני חורק שיניים בתיעוב כשאני כותב את הביטוי המעצבן הזה, אבל אין לי מילה אחרת). הנחתי לוויכוח וזרמתי אתו למיטה, ופחות או יותר נשארנו בה כל השבת.