23. מה שתלוי מתייבש ונופל

בדרך מחוות התבלינים הייתי כל כך עייף עד שנרדמתי במכונית, מחזיק בחיקי את פנדי – דוב הפנדה המרוט של אביב שפקדה עלי לשמור עליו בשבילה (ככל שהיא מתבגרת הילדה הזו נעשית דומה יותר לדודה אמה) והתעוררתי פתאום כשמישהו ניסה למשוך אותו מידי.
"לא! עזוב!" צעקתי, מבולבל לגמרי, ורק אז הבנתי שהגענו כבר, ואני לבד עם פנדי ועם רוני שניסה לשחרר אותי מחגורת הבטיחות ולהוציא אותי מהמכונית.
"איפה? מה… לאן כולם הלכו?" כשלתי מהמכונית, מניח לרוני לאחוז בזרועי כדי לייצב אותי.
"חמי ואנחל לקחו את הילדים על הידיים כי הם ישנים." הסביר, מגחך, "רוצה שגם אני אקח אותך על הידיים סיסי?"
"אל תקרא לי ככה." נעלבתי – סיסי היה הכינוי שנתן לי חמי בזמנו ורק לו הרשיתי לקרוא לי ככה, "מה אתה עושה פה בכלל? חשבתי שאתה אצל ההורים?"
"הייתי אצלם כל החג, שלושה ימים זוועתיים, אם הייתי נשאר שם עוד דקה הייתי מתחרפן, אכפת לך אם אני אהיה קצת אצלכם?"
"כמה זמן זה קצת?"
"אני יודע? יומיים שלושה כזה… ביום כיפור אני אהיה אצל הורי, אבל אני חייב קצת חופש מהחפירות שלהם, איך ביליתם בחג, נהניתם?"
"הילדים נהנו, זה בטוח, וגם אנחל, אני יצאתי בעיקר עייף."
"וחמי?"
"תשאל אותו, מה אתה שואל אותי?"
"הוא לא כל כך מדבר איתי, כועס עלי כנראה." רוני ניסה להישמע מבודח, אבל ראיתי שהוא מעט חסר ביטחון למרות שבצורה מאוד אופיינית לו הוא ניסה להעמיד פנים שהוא שולט במצב והכל בסדר.
"מה הבעיה רוני? מה קרה?" שאלתי והתיישבתי על הנדנדה, רומז לו להתיישב לצידי.
רוני הביט בי בהיסוס, ואחר כך התיישב גם כן, והתחיל להתנדנד קלות, הוא אחד כזה שפשוט לא מסוגל לשבת בשקט. "אני מתפלא עליך שלמה." אמר בקול נמוך, רציני מאוד, "מילא מנחם שהוא אפיקורס אשכנזי, אבל אתה?"
רק אז נזכרתי שהיום התחילו עשרת ימי תשובה – הימים הנוראים שבין כסה לעשור.
"מה, אל תגיד שבאת לבקש ממנו סליחה?" הצטחקתי.
רוני נשאר רציני, "גם ממנו וגם ממך." אמר בכובד ראש, "אתה סולח לי שלמה?"
"בטח אהרון, סלחתי לך כבר מזמן." אמרתי בלי היסוס, כי באמת לא חשתי יותר שום טינה כלפיו, וחוץ מזה הרי מי שלא סולח נחשב רשע, ורק זה חסר לי, לא מספיק שאני הומו וסוטה אני צריך להיות גם רשע?
"אין לך מושג על מה אני מבקש סליחה, נכון?" חייך רוני שנראה היה שרווח לו אחרי שסלחתי לו בקלות כזו.
"אה… האמת שלא, אבל אני מכיר אותך, בטח יש לך סיבות מצוינות לבקש ממני סליחה, ועוד יותר מחמי."
"כן, חמי." הוא נאנח, "אתה יודע שאנחנו כמעט שש שנים יחד? התאהבתי בו ממבט ראשון, בעצם נדלקתי קודם על התמונה שלו, ואחרי שגם נפגשנו אז…"
"מי הראה לך תמונה שלו?"
"עודד, זוכר את עודד? הוא השתחרר בינתיים, הוא באמסטרדם עכשיו, בטח מסטול כהוגן, ההומו הדפוק הזה."
"ומה אתה? אתה לא הומו דפוק?"
"כן, גם אני דפוק, אבל אני לא בטוח שאני לגמרי הומו."
"נו, באמת? רוני, זה אני, שכחת?"
"סולי, אתה הומו לגמרי ובלי היסוס, וגם חמי, אבל אני… אני יכול להיות גם עם נשים, לא עם כל אחת, אבל פה ושם יש בחורות שעושות לי את זה, ואם לא חמי… מאז שפגשתי אותו הכל הסתבך, אם לא הוא כבר הייתי בטח נשוי, ואולי אפילו אבא."
"ככה? אז אולי הוא זה שצריך לבקש ממך סליחה?"
"לא, הוא לא צריך כי הוא תמיד היה הוגן וישר איתי, אבל אני… אני דפוק. עשיתי לו עוול, וגם להורים שלי עשיתי, וגם לעצמי." הוא שפשף את עיניו באגרופיו כמו ילד והשעין את ראשו המתולתל על שכמי, "אני אבקש ממנו סליחה והוא יסלח לי מיד כי הוא לא אחד ששומר טינה, אבל זה לא יעזור, גם אם אני אתחתן ואביא ילדים ולא אראה אותו יותר אף פעם שום דבר לא ישתנה, אני תמיד אהיה ככה, קרוע…" הוא מצמץ בכוח, מנסה לעצור את הדמעות וקם, "יאללה, בוא ניכנס."
נכנסנו ואני ישר רצתי למקלחת, חפפתי את הראש, ואפילו התגלחתי, עושה הכל לאט, בלי למהר, בתקווה שעד שאגמור רוני יסיים את כל ההתנצלויות והסליחות שלו ונוכל לשבת לשתות קפה בשקט, ואולי לראות יחד חדשות או משהו, אבל כשיצאתי מצאתי את חמי יושב לבד, שותה תה עם דבש ואוכל עוגה בעוד אנחל ורוני עושים לתאומים אמבטיה. אחר כך הם לקחו אותם למיטות וסיפרו להם סיפורים ושרו שירים, ועד שהקטנים הסכימו ללכת לישון כמעט שנגמרו החדשות ואני הייתי חצי רדום, וגם חמי פיהק ואפילו ניקר קצת.
"אני לא מאמין, אני שוב רעב." התפלא רוני כשהופיע סוף סוף בסלון, "חשבתי שאחרי שלושה ימים אצל אימא אני אצום לפחות שבוע, אבל הילדים האלה… איזה מרץ יש להם." חייך, "יש לכם מזל שאתם גרים אתם." הצהיר.
"כן, ממש." פיהקתי מלא פי, "לטפל בגמדים האלה זה כיף אדיר, בעיקר כשהם מעירים אותך באמצע הלילה או חוטפים חום דווקא ביום שאתה חייב ללכת לעבודה, או סתם מתחילים לריב, או לבכות, או להקיא על הרצפה שכרגע שטפת."
"והכי נחמד זה שהם לא נותנים לך רגע שקט, ומפריעים לך דווקא כשאתה מת מעייפות, ומנג'סים ומציקים משש בבוקר ועד עשר בלילה." תרם חמי, אבל לפי החיוך שלו היה ברור שהוא מתלוצץ. האמת שהוא היה סבלני ורגוע עם הילדים יותר ממני, ואף פעם לא התרגז כשהם העירו אותו מוקדם בבוקר, לא נתנו לו לישון בצהרים, קפצו עליו וקרעו לו את העיתון, כיבו לו את המחשב, ואילצו אותו לראות הופ קטנטנים במשך שעות על גבי שעות.
"לא, מה שהכי כיף אצלם זה שהם מתעקשים לאכול תמיד רק צ'יפס ושניצלים, ולכסות הכל בקטשופ." התערב אנחל וצחק, "ומבלגנים תמיד את הבית ומפזרים את הלגו שלהם על השטיח, ואף פעם לא מוכנים לאסוף אותו, ותמיד כשאתה הולך יחף אתה דורך על לגו דוקר. זה הכי כיף."
ישבנו והשמצנו בכל פה את התאומים שיכולים להיות שדים קטנים כשנחה עליהם הרוח, אבל אני בטוח שלא הטענו אף אחד – רוני קלט מיד שאנחנו שפוטים שלהם ומתים על שניהם.
אחר כך התחיל איזה סרט שכולנו רצינו לראות והשתתקנו. לקראת הסוף נרדמתי על הספה והתעוררתי רק אחרי שחמי ניער אותי ואמר לי שכולם הלכו לישון והגיע הזמן ללכת למיטה.
"איפה רוני?" שאלתי וגררתי את גופי העייף לחדר השינה.
"הלך לישון עם אנחל בדירה למטה."
"מה, באותה מיטה?" נבהלתי, כי בעיני אנחל היה עדיין ילד, למרות שהוא בטח הספיק לשכוח דברים שעוד לא למדתי, אבל בכל זאת…
"אני לא יודע וזה לא ענייני." אמר חמי בקול יבש וקר שעשה לי צמרמורת.
"הוא כבר ביקש ממך סליחה?"
"מי, אנחל? למה שהוא יבקש ממני סליחה?"
"לא אנחל, דביל, רוני, בגלל זה הוא בא, כדי לבקש ממך סליחה כי עכשיו הימים הנוראים וצריך לבקש סליחה כדי לכפר על עברות שבין אדם לחברו מפני ש…"
"שלמה, זה שאני אשכנזי לא אומר שאני בור ועם הארץ." נכנס חמי לדברי בזעף, "אני יודע מה התאריך ואני יודע למה צריך לבקש סליחה למרות שאישית אני לא מאמין בכל השטויות האלה ואני לא מתכוון לצום."
"גם אני לא, אבל רק ליתר ביטחון אני רוצה לבקש ממך סליחה אם פגעתי בך בשנה האחרונה."
"לא פגעת בי, אם כבר אז ההפך." אמר חמי בקול קצת יותר רך, והניח יד מפייסת על מותני, "נכון שנעשה קצת יותר קריר לאחרונה?"
"כן, מתחילים להרגיש את הסתיו." הסכמתי, "למרות שלהתחיל שעון חורף כבר עכשיו זה ממש לא לעניין."
"נכון." הסכים חמי, "טוב, לילה טוב סולי."
"לילה טוב." עניתי, ושנינו שכבנו ערים וניסינו לשווא להירדם.
"היה לנו חג נחמד, נכון?"
"מאוד, חג חינוכי ופעיל, הילדים מאוד נהנו, אבל זה היה מעייף. איזה מזל שיום כיפור נופל על שבת, הרווחנו בגדול."
"לגמרי, תגיד חמי, אם רוני יבקש ממך סליחה תסלח לו?"
"בטח שכן, מה נראה לך?"
"לא יודע, הוא היה די נבזי כלפיך."
"כן, אבל הוא היה נבזי גם כלפי עצמו, וחוץ מזה אני יודע שהוא מצטער בכנות, בגלל זה אני לא יכול לכעוס עליו ברצינות."
"ומה אם הוא ירצה שתחזרו?"
"זה לא."
"אבל לא בא לך עליו… אתה לא מתגעגע לפעמים?"
"סולי מספיק."
"למה מספיק? מה, אסור לשאול?"
"אסור, וחוץ מזה זו לא שיחה מתאימה לימים הנוראים."
"מה אכפת לך? הרי אתה אפיקורס."
"בכל זאת."
"אז אתה עוד אוהב אותו? פעם אמרת שתמיד תאהב אותו, שאף פעם לא תוכל להיות אדיש כלפיו."
"נכון, אמרתי והתכוונתי לזה, אבל אני לא מסוגל לחיות איתו יותר, לא בגלל הבגידות, זה פחות משנה לי, אבל הוא פשוט… הוא פשוט יותר מידי בשבילי. יש לו יותר מידי מרץ, יותר מידי… לא יודע, הוא מתיש אותי, אני מעדיף אותך, בסדר?"
"בסדר, אבל אם מידי פעם יבוא לך זיון איתו אתה לא צריך להתאפק בגללי."
חמי שתק כמה שניות ואז אמר בשקט, כמעט בלחש, שלדעתו אני חופר לו כל הזמן בעניין הזה כי גם אני מתגעגע קצת לזין המדהים של כושי.
שתקתי וחשבתי על מה שהוא אמר, וכמעט שהודיתי שכן, הוא צודק, לא לגמרי, רק קצת, אבל בסוף החלטתי שאף אחד עוד לא הצטער על דברים שהוא לא אמר ועדיף לשתוק, ומרוצה מהאיפוק שגיליתי נרדמתי סוף סוף.
***
למרות ההבטחות המפורשות של חמי חששתי מאוד שהימים הנוראים יהיו באמת נוראיים – רוני יתקע בכל מקום, יפריע ויעשה בלגנים, והכי גרוע, ינסה לפתות את חמי לחזור אליו.
הכנתי את עצמי נפשית למצוא אותם יחד במיטה, ושיננתי לעצמי שבמקרה כזה אני חייב לשמור על איפוק, לשמור על כבודי ולא להידרדר למריבות עם רוני שתמיד מצליח להביס אותי.
כמו תמיד כשאתה מכין את עצמך לצרה אחת מתרחש משהו לגמרי אחר – שום דבר ממה שחששתי לא קרה ולהפתעתי הרבה רוני בכלל לא היה בבית ביומיים הראשונים.
בבוקר יום ראשון הוא הודיע שיש לו כמה סידורים ועניינים ושלא נחכה לו והסתלק לדרכו, לבוש מדים, התרמיל שלו תלוי על שכמו.
הוא חזר רק אחרי יומיים, עייף מאוד אבל מרוצה, הודיע לנו שהוא הצליח, הכל מסודר ובלי להסביר הסתלק לדירה למטה, צנח על המיטה שהייתה של דודה אמה, ונרדם.
"יופי." חייך אנחל שעמד ושטף את התבנית של הבורקס – בימי שני בערב הוא היה בתורנות מטבח, "רוני חוזר."
"חוזר לאן, על מה אתה מדבר?" התפלא חמי, ואולי אפילו קצת נעלב כי עד כה הוא היה זה שידע הכל על רוני, ומה פתאום אנחל מתערב?
"אתה לא יודע שהוא הלך לבקש שיחזירו אותו לרמת דוד כי נמאס לו מאילת." גילה לנו אנחל בעליצות
"אבל…" חמי צופף את גבותיו ונראה מוטרד מאוד, "אתה חושב שהוא הצליח?" שאל את אנחל בדאגה.
"בטוח שכן." השיב אנחל בחיוך עליז, ומרוב שמחה אפילו ניגב את הכיריים בלי שביקשתי, ותוך כדי כך סיפר בשבחו של רוני, מגלה לנו שהוא בחור מקסים ומצחיק, עם טעם מצוין במוזיקה – חמי עשה פרצוף חמוץ – וחבר נהדר.
"חשבתי שהטעם שלך זה קשישים שמנים, לא כושים היפר אקטיביים." עקץ את אנחל.
"הטעם שלי זה גברים, לא חשוב באיזה צבע, גיל, או משקל, אני פתוח להצעות מכולם." החזיר לו אנחל ברוח טובה, בלי שעלה בדעתו להיעלב, ושאל אם יש מצב שרוני יעבור לגור אצלנו?
"מה? כאילו לשלם שכר דירה וזה…" נרתע חמי.
"למה לא? החדר של גברת אמה פנוי, ואחרי שאני אתחיל ללמוד אני אהיה פחות בבית, והדירה למטה תהיה ריקה רוב הזמן, אז למה לא?"
חמי משך בכתפיו והביט בי, "אתה הנציג של בעל הבית, זה תלוי בך סולי."
"אני לא נציג של אף אחד." מחיתי, "ועד שרוני לא יבוא ויגיד בעצמו מה התוכניות שלו אין טעם לדבר על זה, ובכל מקרה אני לא חושב שהוא ירצה לגור פה, למה לו לשלם שכר דירה אם הוא יכול לגור חינם אצל הוריו?"
"כי להוריו הוא לא יכול להביא בחורים." הסביר אנחל.
"גם לפה לא, יש כאן ילדים קטנים." אמרתי, מודע עד כאב לזה שאני נשמע כמו אימא שלי ביום צדקני במיוחד.
אנחל הביט בי, נדהם, ואחר כך החליט ברוב תבונה לסתום את הפה, סחט את המטלית, הניח אותה יפה על השיש, אמר לילה טוב והסתלק לחדרו עם צלחת בורקסים מהבילים.
"איך הוא נשאר כזה רזה אם הוא זולל כל כך הרבה בורקסים, ועוד בערב?" התמרמרתי.
"הוא צעיר, והוא מוציא המון מרץ, לא קשיש עייף כמוני." הסביר חמי את המובן מאליו, נאנח והדליק את הטלוויזיה, ואחרי שתי דקות איבד את הסבלנות, נטש אותה ואותי לטובת המחשב שלו, וישב לידו שעות, מקליד במרץ, קורא ומתקן עד שנרדמתי מרוב עייפות.
למחרת בבוקר הוא סיפר לי, מרוצה מאוד, שהתגבר על מחסום הכתיבה שעינה אותו בזמן האחרון וסיים סוף סוף את הסיפור התקוע שלו.
"יופי, יופי, נהדר." השבתי בחיפזון, רק זה עוד חסר לי, שהוא יתחיל לספר לי את עלילת הסיפור שלו ואולי גם יצפה שאקרא אותו?
הזכרתי לו שיש לי היום משמרת בוקר, ואין לי זמן לכלום, וברחתי להכין קפה וכריכים לעבודה. בבוקר תמיד הייתי לחוץ ולא הייתה לי סבלנות לסיפורים של חמי שהיו להם תמיד עלילות נפתלות, ארוכות ומרובות גיבורים פטפטניים שאהבו לנאום נאומים ארוכים מידי.
חזרתי אחרי הצהרים ורצתי להביא את הילדים מהגן, והייתי עסוק איתם עד הערב, ובינתיים רוני קם לו בנחת משנתו, אכל היטב, התקלח ועשה כביסה, גיהץ בהתנדבות את כל ערמת הבגדים המיועדים לגיהוץ, תפר כפתור שנפל ממכנסיו של הילד, ואחר כך התיישב לו בנחת מול המחשב וקרא את הסיפור של חמי.
כל זה היה בסדר גמור מבחינתי, במיוחד הקטע של הגיהוץ שפשוט שנוא עלי, אבל אחר כך חמי חזר מהעבודה ורוני התחיל להתווכח איתו על הסיפור, העיר הערות על פרט זה או אחר, החמיא מעט, אבל בעיקר התלונן על סוף הסיפור.
"מה הבעיה שלך עם הסוף?" התרגז חמי שלא אהב ביקורת, "ובכלל, ממתי אתה קורא את הסיפורים שלי? פעם לא הייתה לך סבלנות אליהם."
"פעם הייתי ילד טיפש אבל התבגרתי, ומאז שאנחנו לא יחד יש לי הרבה יותר סבלנות, וגם הכדור הזה שאני לוקח עוזר לי מאוד להתרכז." הסביר רוני בלי להתבלבל, ושאל למה בזמן האחרון כל הסופים שחמי מעניק לסיפורים שלו הם מבאסים כאלה.
"למה מבאסים?" נעלב חמי, "מה מבאס בהם?"
רוני עיקם את פיו בחוסר רצון, ואמר שאולי מבאסים זה מוגזם, אבל הם לא שמחים, והוא אוהב סיפור עם סוף טוב שגורם לו לחייך, ובסיפורים האחרונים של חמי הוא מרגיש כאילו זה לא סיפור אלא כתבה בעיתון הארץ.
"עיתון הארץ?" גיחך חמי בנבזות, "ממתי אתה קורא בעיתון של אנשים חושבים? וחוץ מזה, מה הקשר בין הסיפורים הדמיוניים שלי לכתבות בעיתון?"
"זהו, שלא צריך להיות קשר, אבל הסיפורים שלך מציאותיים מידי, במקום לסיים אותם באושר ובעושר אתה משאיר אותם תלויים באוויר במין פשרה עלובה כזאת… כבר עדיף שהיית הורג את כולם ולא שיישארו יחד סתם ככה, כי אין להם משהו טוב יותר לעשות."
"אבל זו המציאות, רוב הזוגות נשארים יחד לא כי הם מאוהבים אלא כי זה יותר טוב מאשר להיות לבד, החיים הם פשרה רוני, אי אפשר לחיות תמיד על הקצה ולעשות רק מה שרוצים, צריך לדעת לוותר, להתבגר זה אומר להבין שיש חלומות שלא יתגשמו אף פעם."
האמת, התחלתי לחשוד עוד קודם שהם כבר לא מדברים על סיפורים דמיוניים, ואחרי שרוני צעק על חמי שהוא אשכנזי מיובש, וסמלאני תבוסתן, ויצא לפטיו כדי לשבת על הנדנדה ולעשן כבר הייתי בטוח בזה.
"נו, רוני, באמת…" ניסה חמי לפייס והלך אחרי רוני, שוכח לגמרי שגם אני נמצא שם.
במקום לעזור לאנחל להשכיב את הקטנים נשארתי בחדר השינה מול המחשב וקראתי את הסיפור של חמי. הסיפור היה ארוך, אבל די מעניין, ואפילו היו קטעים מחרמנים פה ושם, בעיקר בהתחלה, לפני שהקשקשנים השתלטו על העלילה.
קראתי ומידי פעם הרמתי את הראש והסתכלתי בחלון כדי לבדוק מה הם עושים בפטיו. הם לא עשו הרבה – רוני עישן וחמי דיבר בשקט, בלי להסתכל עליו, ואחרי שהוא סיים לעשן הם סתם ישבו והתנדנדו להם בשתיקה.
לקראת סוף הסיפור, כשמפלס הזיונים ירד והיו יותר נאומים, דילגתי פה ושם, אבל הבנתי הכל והגעתי בשלום לסוף שבאמת היה טיפה מבאס, ומציאותי מידי לטעמי, אבל אחרי שראיתי כמה חמי מתלבט ומתענה איתו לא היה לי לב לבקר אותו.
סיימתי לקרוא, יצאתי אליהם ואמרתי לחמי שהסיפור שלו מוצלח ואין לי בעיה עם הסוף, מבחינתי הוא ממש בסדר.
"יופי סולי, תודה." אמר חמי והושיב אותי בין שניהם, "זה היה סיפור נורא ארוך, ולא ממש מוצלח, אני מודה לך שקראת עד הסוף."
"על לא דבר." עניתי בנימוס, ושאלתי את רוני מה התוכניות שלו לעתיד.
"לא יודע, עוד לא החלטתי, נראה, אני לא חוזר לאילת, זה בטוח, אבל לא בא לי לגור בכנף אחד, זה כבר לא מתאים לי, וגם לגור אצל ההורים זה לא לעניין בגילי, מכיר מישהו שמשכיר חדר, או אולי דירה קטנה?" שאל רוני וחייך אלי את החיוך הזה שזכרתי מאז, מהקיץ של המלחמה.
"רוני…" התחיל חמי להגיד במורת רוח.
"שאלתי את סולי, לא אותך." הפסיק אותו רוני, וחמי ויתר ושתק, מתעלם מהיד שרוני הניח על ברכי.
"אתה יכול לגור פה, בדירה למטה, אנחל ישמח מאוד." אמרתי.
"אני יודע, ומה אתך, אתה תשמח?"
"זה תלוי." אמרתי בזהירות, והבטתי בחמי שמשך בכתפיו והמשיך לשתוק.
"מה שתלוי מתייבש ונופל." גיחך רוני, וכף ידו החמה עברה מברכי לירכי, "למרות שאני רואה שלך אין שום בעיה מהסוג הזה." הצטחק, ועכשיו כבר הייתה היד שלו מונחת על הזין שלי שהזדקף מיד.
לא היה צורך להגיד יותר שום דבר, כבר היינו במצב הזה פעם, וכולנו ידענו מה הולך לקרות, וזה בדיוק מה שקרה. היה רק הבדל אחד קטן – הפעם היה זה רוני שהסתלק לישון לבד אחרי שגמרנו להשתולל על המיטה, ואני נשארתי לישון עם חמי.
"הוא יבוא לישון בבית רק פעם פעמיים בשבוע, רוב הזמן נהיה לבד." אמר חמי אחרי שרוני הסתלק, מפהק ומרוצה, "ואם זה מפריע לך אז הוא לא יבוא יותר להיות אתנו, הכל תלוי רק בך סולי."
"אני יודע, זה בסדר, אם זה בסדר מבחינתך לי אין בעיה עם הסידור הזה."
"באמת? אתה בטוח?" שאל חמי, ולא הצלחתי לקבוע אם הוא מרוצה או מאוכזב.
"נכון לעכשיו זה אחלה, אחר כך נראה." גיששתי בזהירות אחרי זרועו, ממתין בדריכות לתשובתו. הוא הניח לי להיצמד אליו, אבל המשיך לשתוק, וכמה דקות אחר כך נרדמנו, שלובי ידיים.

22. אני אוהב אותך

רוני הלך אבל רוחו המשיכה לרחף מעלינו. חמי לא ממש ניסה להסתיר שהם משוחחים ומעדכנים זה את זה, מידי פעם הוא אפילו מסר לי ד"ש ממנו.
ניסיתי להגיב בשוויון נפש, לחייך ולמסור ד"ש בחזרה, אבל לא עשיתי שום ניסיון לשוחח איתו, חששתי שלא אצליח להסתיר ממנו כמה מרגיז אותי שרוני שומר על קשר עם חמי למרות שהוא יודע היטב שהוא איתי עכשיו.
גם חמי עצבן אותי, איכשהו, למרות שחיינו יחד, ישנו יחד, ומידי פעם גם היה סקס, הוא הצליח לשמור על מרחק מנומס ממני. גרנו באותו בית, אבל גם כשהוא ישב ממש לידי, צופה איתי בטלוויזיה, או כותב משהו במחשב שלו, הרגשתי הרבה פעמים בודד.
"אני לא מבין את זה." שפכתי את ליבי בפני אנחל, "אנחנו מסתדרים מצוין, הסקס מעולה, והוא באמת בחור מקסים, מנומס ומתחשב, וממש נהדר עם התאומים, אבל בכל זאת… אני לא יודע… הוא יושב לידי, ממש צמוד אלי, אפילו מלטף, ובכל זאת הראש שלו נמצא במקום אחר."
"אולי הוא חושב על הסיפורים שהוא כותב?" שיער אנחל, "למה אתם לא רבים אף פעם?"
"על מה יש לי לריב איתו? הוא עושה הכל כמו שצריך, אבל…" עצרתי בלי לדעת איך להשלים את המשפט.
"אבל מה?" שאל אנחל בפליאה.
"לא יודע, הוא פשוט נורא מרוחק, אני לא מרגיש שאכפת לו ממני, יש לי הרגשה שאם אני אגיד לו שנמאס לי, ושאני מבקש שהוא ילך הוא אפילו לא ישאל למה, ובטח שלא ייקח ללב, פשוט יקום ויסתלק."
"לאן הוא יכול ללכת?" נבהל אנחל שהבין את דברי כפשוטם, "בבקשה סולי, אתה לא יכול סתם לזרוק אותו מהבית, איך נסתדר בלעדיו? והתאומים ממש אוהבים אותו. אולי תדבר איתו? תסביר לו איך אתה מרגיש."
"אני אנסה, אבל אני לא טוב בהסברים, אין לי מילה רעה להגיד עליו, אני מרגיש שחסר לי משהו אבל אין לי מושג מה."
"תגיד לו מה שאמרת לי, שעצוב לך כי אתם לא רבים אף פעם." הורה לי אנחל.
"אני אמרתי את זה? מה פתאום? לא זה מה שאמרתי, אמרתי שאני מרגיש שאנחנו יותר חברים ושותפים לדירה מאשר בני זוג."
"לזה התכוונתי." קצרה רוחו של אנחל, "אתה עצוב ומתגעגע אליו בגלל שאתם אף פעם לא רבים."
"אבל לריב זה רע, ואיך אני יכול להתגעגע לבן אדם שגר איתי וישן איתי כל לילה?"
"עובדה שככה אתה מרגיש, ולריב זה לא רע, רבים רק עם אנשים שאכפת מהם. רבים ועושים סצנות, וצועקים, ויש כאלה שאפילו מרביצים."
"נראה לך שאני ארביץ לחמי?" צחקתי, "הוא יגמור עלי."
אנחל משך בכתפיו כאילו נואש מקוצר הבנתי ואמר בפשטות שאם הוא לא גמר על רוני הוא בטח לא יגמור עלי.
"נכון עם רוני הוא רב המון." נזכרתי, "ולפעמים הם גם הלכו מכות, סוג של, כי זה תמיד נגמר בסקס." נזכרתי שרוני הופיע פעם בבסיס עם סימנים שחורים על פרקי ידיו, ומה שנראה כמו נשיכה על כתפו, וכששאלתי מה קרה הוא רק צחק וקרץ, אבל אני לא כזה, אני לא מרים ידיים, ולא מתפרע כשאני כועס, ואני בטח לא קריזיונר כמו רוני, הוא היה כושי מניאק, לי יש אופי אשכנזי רגוע ו…
בערב, אחרי שהשכבנו את הילדים לישון וישבנו לצפות בחדשות שאלתי את חמי מה שלום רוני, ואיך הוא מרגיש באילת, ומה חדש אצלו?
חמי בחן אותי בפליאה, "למה אתה שואל? אתה מתגעגע אליו פתאום?"
"האמת שכן, משעמם קצת בלעדיו, הוא כושי משוגע, אבל הוא יודע לעשות שמח, וכן, אני קצת מתגעגע, וקצת דואג לו."
"חשבתי שאתה כועס עליו, תמיד כשמסרתי לך ד"ש ממנו עשית פרצוף חמוץ."
"לא נכון," שיקרתי, "למה שאני אכעס עליו? כי הוא האקס שלך? לכל אחד יש אקסים, גם לי, ואל תשכח חמי שהכרתי אותו עוד לפני שהכרתי אותך, ושפעם היינו חברים טובים."
"ובעיקר יזיזים." הוסיף חמי בעוקצנות.
"כן, נכון." הסכמתי, ונזכרתי בפעמים הראשונות שלי עם רוני, ואיזה מדהים הוא היה… אחרי שהבנתי שהוא טוב יותר בהתחלות ובסטוצים, וגרוע בתחזוק יחסים, ירד לי ממנו אבל…
"מה הוא מתכוון לעשות בחגים? הוא יישאר באילת?"
"לא, מה פתאום? הוא חוזר כבר בסוף שבוע הבא לצפון לעשות את ראש השנה אצל הוריו, ואם יאשרו לו הוא יהיה אצלם עד יום כיפור."
"ואתם תיפגשו?"
"לא יודע, למה אתה שואל? יפריע לך אם ניפגש?"
"תלוי."
"מה שתלוי מתייבש ונופל." ענה לי חמי תשובה מרגיזה, ופתאום היו לי דמעות בעיניים.
"מה קרה סולי?" הניח חמי יד חמה על ברכי, "מה הבעיה?"
"כלום." עניתי בסרבנות והסתלקתי למיטה עוד לפני שהשמיעו את התחזית, נמאס לי לשמוע שוב שגם מחר יהיה חום נוראי, הרי זה ברור מאליו, באוגוסט תמיד חם ולח, וחמי תמיד יאהב את רוני, ידאג לו, יריב איתו, ויתרגז רק עליו, לא עלי.
אחרי החדשות חמי נשאר עוד קצת בסלון, ולפי הצלילים הקטועים שהשמיע הנייד שלו ידעתי שהוא שולח למישהו מסרון. אחר כך הוא הלך למטבח ופרק את הכלים הנקיים מהמדיח – ארי מעולם לא היה מעלה בדעתו לעשות דבר כזה, אבל חמי היה שונה. הוא בטח גם ניגב את השיש ואת השולחן, ואם היה צורך הוא לא היה מתעצל ומעביר סמרטוט על הרצפה… איך אפשר לריב עם בן אדם מסודר, נקי והגון כל כך? אי אפשר.
אחרי ששמעתי אותו מכבה את האור הנייד שלו צלצל פתאום, ולפני שהוא ענה הוא יצא איתו למרפסת הכניסה. הוא דיבר בקול שקט, מבודח משהו, ולמרות שלא שמעתי מה הוא אמר הייתי בטוח, על פי נימת דבריו הרכה והשמחה, שהוא מדבר עם רוני.
הוא שלח לו מסרון הבנתי פתאום, וביקש שרוני יתקשר אליו כי הוא חושב שאני כבר ישן. השיחה לא הייתה ארוכה, חמי לא אהב לדבר בטלפון ואף פעם לא האריך בשיחות, ומיד אחר כך הוא נכנס לחדר השינה, התפשט בשקט, בלי להדליק את האור, התקלח, צחצח שיניים והחליק חרש למיטה.
"נו, מה שלום האקס שלך?" הפתעתי אותו.
"חשבתי שאתה ישן."
"לא ישנתי, שמעתי הכל."
"כל מה?"
"כל השיחה שלכם, מה חדש אצלו? הוא חוזר הביתה לחגים?"
"כן."
"ותיפגשו?"
חמי נאנח והדליק את האור הקטן, "מה הבעיה סולי? מפריע לך שאני עדיין בקשר איתו? אתה רוצה שאני אפסיק לדבר איתו בטלפון, שאני לא אפגש איתו יותר?"
"לא אמרתי את זה." התגוננתי, מרגיש פתאום קטנוני ומטופש.
"לא, לא אמרת." הסכים חמי, "אבל יש לי הרגשה שאתה מוטרד בגללו."
"אני לא מוטרד בגללו אלא בגללנו, אני מרגיש ש… אני לא מרגיש שאנחנו באמת זוג חמי, לא כמו שהיית עם רוני."
"למה אתה מתכוון לא כמו עם רוני? איתו היו תמיד בלגנים ומריבות וסצנות, חמש שנים אכלתי ממנו קש, לא הגיע הזמן שאני אנוח קצת?"
"אז זה מה שאני בשבילך? תחנת התרעננות?"
"סולי." הניח חמי יד מרגיעה על חזי, אבל זה היה מאוחר מידי, נכנסתי לתנופה והמשכתי לשעוט קדימה במלוא המרץ, "יכול להיות שאתה מרוצה ממה שקורה בינינו, שנוח לך לנוח אצלי קצת, אבל אני לא תחנת התרעננות, ולא מגרש חנייה, אני אוהב אותך בכל הלב ואתה… אתה…"
"מה אני? מה עשיתי לא טוב?" שאל חמי, ממשיך לדבר בקול רגוע, בלי להתרגז ובלי להיות מוטרד מההתפרצות שלי.
"אתה לא רב איתי אף פעם, מאז שאנחנו יחד לא רבנו אפילו פעם אחת." הטחתי בו, והדפתי אותו מעלי.
"אבל על מה יש לנו לריב סולי?" התפלא חמי, "אנחנו מסתדרים כל כך טוב יחד, חשבתי שאתה אוהב את זה ככה."
"אז טעית!" צעקתי, וניסיתי לתת לו אגרוף. הייתי איטי מידי, ועוד לפני שנגעתי בו הוא תפס בזריזות את פרק ידי, ובעודו אוחז בו רכן מעלי ונישק את פי.
"תעזוב אותי." ניסיתי לדחוף אותו מעלי, בלי הצלחה כמובן, הוא היה כבד וחזק יותר ממני, ולא באמת רציתי שהוא יעזוב אותי, רציתי שהוא יחזיק אותי, ויאהב אותי, ויתרגז ויריב איתי, וידרוש הסברים, ואפילו ייעלב. זה לא קרה, הוא החזיק אותי בעדינות, שב ונישק אותי, ואחר כך הפך אותי על בטני, נשכב עלי ושאל בעדינות, כאילו הייתי ילד נרגז, מה אני רוצה שנעשה עכשיו?
"למה אתה טיפש כזה? אני רוצה שלא תשאל כל הזמן, שתעשה מה שאתה רוצה." אמרתי בכעס, וניסיתי לבעוט בו. הוא צחק שוב צחוק שקט וסקסי, אמר לי שאני פסיכי קטן ודפוק, ומשך מעלי את המכנס המרופט ששימש אותי כפיז'מה, נישק את עורפי נשיקה חזקה ומכאיבה, אמר לי לא לזוז או שאני אחטוף, וקם.
"לאן אתה הולך?" נבהלתי והתרוממתי למחצה, הזין שלי כבר עמד וחשתי את הדופק פועם בעורקי, ופתאום הוא הולך.
"אני נועל את הדלת למקרה שהילדים…" חמי נעל וחזר למיטה, שיטח אותי תחתיו בכוח, אבל בזהירות, נזף בי כי זזתי ואמר שמגיע לי עונש, ואחר כך העניש אותי עם הזין היפה והקשה שלו, אוחז את פרקי ידי בכוח מעל לראשי, מנשק את כתפי ועורפי ואפילו נושך אותן מעט. בגלל החום והעייפות לא הזדיינו כבר כמה ימים, ולכן שנינו גמרנו די מהר. אני קודם – הוא תמיד התאפק וחיכה לי – ומיד אחר כך חמי. הוא נאנח ורעד, ואחר כך התמוטט לצידי, עייף ומתנשם.
עד עכשיו הוא תמיד היה עדין ומתחשב, בסדר כזה, לא שסבלתי, אבל הסקס אף פעם לא היה חזק ומסעיר כמו עכשיו, וזה מה שאמרתי לו, ואפילו הוספתי תודה ונשיקה על כתפו הלחה מזיעה.
"בבקשה." אמר חמי בנימוס מעצבן, וצחק חרש כשבעטתי בקרסולו, ואחר כך אמר לי שהבעיה עם סקס מהסוג הזה היא שמתרגלים אליו מהר מאוד, וכל פעם רוצים עוד קצת, ועוד קצת, ובסוף מאבדים שליטה ועלולים להיגרם נזקים.
"אני סומך עליך שתשמור עלי." אמרתי והתרפקתי עליו קצת, מרגיש מרוצה ושמח כמו שלא הרגשתי כבר מזמן.
"כן, אני יודע, כולם סומכים עלי משום מה, אני באמת לא מבין למה." רטן חמי בקול קודר.
"כי אתה כזה." הסברתי לו, ולפני שנרדמתי ביקשתי ממנו שידבר עם רוני ויזמין אותו אלינו לחג, וימסור לו שגם אני מתגעגע אליו והייתי שמח לראות אותו, או לפחות לדבר איתו בטלפון.
"אני אמסור." הבטיח חמי, שילב את רגלי ברגליו, משך עלינו את הפיקה, אמר שאין לו מושג איך היינו שורדים בלי המזגן, ונרדם.
למחרת בבוקר כשעמדתי מול הראי והתגלחתי גיליתי שיש כתמים כהים על פרקי ידי, וסימן נשיכה על כתפי.
***
"איזה יופי, יש לנו ארבע ימי חופש במחיר של שניים." שמח חמי אחרי שהעביר את הדף בלוח השנה מאוגוסט האיום לספטמבר שהיה אמור להיות פחות חם.
"חופש, הצחקת אותי, מה שיש לנו זה ארבעה ימים נטולי גן ושני תאומים קטנים והיפראקטיביים שנצטרך לשעשע במשך ארבע ימים ארוכים חמים בלי אף גן שיעזור לנו." החמצתי פנים.
"אל תקרא להם היפראקטיביים." נעלב חמי בשמם של שקד ואביב, "הם ילדים נהדרים." הכריז, וחייך אל השניים שחייכו אליו חזרה, מתעלמים ממני, בצדק מן הסתם.
"זה לא שאני לא אוהב אותם." התגוננתי אחר כך, כשהוא קרא אותי לסדר אחרי שהילדים הלכו לישון, ואמר שאני צריך להיות יותר זהיר כשאני מדבר לידם כי הם רק ילדים, והם עלולים לא להבין ולקבל תסביכים או משהו, "אבל אני כל כך עייף, החופש הגדול נורא ארוך, וכל כך חם… אני פשוט מותש."
"אני יודע סולי, אני מבין, לכולנו חם, אבל סך הכל הם באמת ילדים טובים, ויש שלושה אנשים מבוגרים שמטפלים בהם, וגם דני נמצא פה המון ועוזר. מה הבעיה? נמאס לך מהם? ממני? מהחיים?"
"לא יודע, ממך בטח לא, וגם מהם לא, אבל אני… אני חושב שאני פשוט משועמם, כל יום הוא בדיוק כמו הקודם, שגרה כזו. אני יודע שזה טוב לילדים, אבל אתה יודע כמה זמן לא יצאתי סתם לבלות? לא עשיתי משהו ספונטני? כל הקיץ הייתי תקוע בבית, נמאס לי, אני רוצה לבלות קצת."
"אני מבין." אמר חמי, מודאג, "אבל תסכים איתי שזה לא לעניין שנצא לרקוד כל הלילה באיזה מועדון לילה או משהו כי…"
"אני לא רוצה לצאת לרקוד, בלילה אני מעדיף לישון, אבל בא לי לטייל קצת, לראות מקומות חדשים, לעשות משהו כייפי ותרבותי."
"זה לא אוקסימורון?" גיחך אנחל שהקשיב בשקט לשיחה שלנו – בכלל לא ידעתי שהוא מכיר את הביטוי הזה.
"לא, בטח שלא." נענה חמי לאתגר, והתיישב מול המחשב, והפעם לא כדי להמציא טלנובלות מופרכות שאיש לא טורח לקרוא אלא בשביל לחפש לנו את הבילוי האולטימטיבי לחג, משהו שיעסיק אותנו ואת הילדים בצורה תרבותית שתעשיר את עולמם ותפטור אותנו מהצורך למצוא להם תעסוקה יום אחרי יום, ואחר כך גם בשבת.
אחרי סיעור מוחות משותף ומאמץ להתחשב בטעמם וברצונם של כל בני הבית הוחלט שביום הראשון לחופש ניסע לתל אביב, למתחם התחנה, מקום שחמי קרא עליו ניסים ונפלאות, ושם נראה קרונות רכבת ותערוכת תמונות של התחנה משנים עברו, ואחר כך נלך לאוהל שבו נלמד על חייה הקסומים של הדבורה המדברית, ונצפה במופע אור קולי ונהנה מהפעלה יצירתית וערכית לילדים.
למחרת ניסע לחוף דור, נרחץ בים ונעשה שם פיקניק, יום אחר כך ניסע לטייל בבית לחם הגלילית, נראה בתים של טמפלרים, נפסע בשביל החלב, ואם נספיק נעצור בחוות התבלינים שיש בה מבוך תירס בשביל ילדים.
ביצענו את התוכנית בקפדנות, ניצלנו כל רגע פנוי, הפעלנו את הילדים בצורה חינוכית ותרבותית, וסיימנו את חופשת ראש השנה מותשים ורצוצים, ובמקרה שלי ושל חמי גם קצת חרוכים מהבילוי בים, אבל העיקר שהילדים ואנחל היו מאושרים.

21. פאי לימון

רוני אמנם לא התקשר, אבל התקשרו חברים אחרים, ולאט לאט טפטפו אלינו ידיעות מדאיגות מאוד שמילאו אותי חרדה. קודם כל התברר שהתאונה לא הייתה כלל באשמת רוני – הוא סך הכל התיישב במכונית של אחותו, ועוד לפני שהספיק לחגור את עצמו, או אפילו להפעיל אותה, מישהו שיצא ברוורס נתקע בו.
"רוני עף קדימה כל כך חזק עד שהראש שלו נתקע בשמשה והיא נשברה, הוא ישר התעלף ועד שהוציאו אותו משם הדם שלו נזל ולכלך את כל הדשבורד." סיפר לנו ליאור בהתלהבות. ראיתי איך חמי מתכווץ לשמע התיאור הגרפי המפורט הזה והאמת גם לי נעשה רע לשמוע על זה, אחרי הכול רוני היה פעם גם חבר שלי, פעם אפילו חשבתי שאני אוהב אותו.
ליאור המשיך לדבר בלי לשים לב מה הוא מעולל לנו, "אחותו וארוסתו ישבו מאחור, הן חטפו בעיקר מכות יבשות מהמושב שלפניהם, אבל בבית החולים אינה התחילה לדמם ואשפזו גם אותה. בסוף התברר שלרוני יש זעזוע מוח קל וגם עשו לו כמה תפרים במצח, מזל שאחותו יצאה רק בכמה סימנים כחולים אבל הקטע הוא שלמחרת עשו לאינה כמה בדיקות יותר רציניות וגם אולטרה סאונד ואז התברר שהיא כבר בתחילת הרביעי, ולא בחודש השני כמו שהיא אמרה כל הזמן."
"נו, אז מה, מה זה משנה?" שאל אנחל שהקשיב בנשימה עצורה לליאור ששמח לספר לו איך החבר הקודם של אינה שדבר קיומו לא היה ידוע עד כה לאיש צץ לפתע בבית החולים ואיך השניים ערכו סצנה נרגשת מאוד שנגעה ללב כל מי שהבין רוסית, והרגיזה מאוד את בני משפחתו של רוני שאמנם לא ידעו רוסית, אבל הבינו שאם כלתו לעתיד של רוני נופלת לזרועותיו החסונות של בחור בהיר וכחול עיניים ומתייפחת מרוב התרגשות יש דברים בגו.
"ממש טלנובלה." התרגש אנחל, ותקע מרפק בבוריס שפרץ בצחוק גדול ואמר שהגיע הזמן שמישהו ילמד את העיראקית המשוגעת של חמי לקח.
גם אני חשבתי שהסיפור די מצחיק, ואם לא חמי שנעץ בי מבט זועם הייתי בטח צוחק גם כן.
"אני בטוח שכל הסיפור הזה מנופח ומוגזם לגמרי." נזף חמי בליאור שלא היה ספק שהוא מוצא את כל המעשייה הזו מרתקת ופיקנטית מאוד, "מי סיפר לך את זה?"
"הבת דודה שלי, היא שמעה הכל מחברה שלה שהיא אחות במחלקת נשים, והחברות שלה שמבינות רוסית סיפרו לה ש…"
"די מספיק, זה לשון הרע ורכילות ליאור." הרעים חמי בקולו, "ואני לא מוכן לשמוע את זה יותר."
"פתאום נעשית דתי?" נעלב ליאור, "עוד מעט תזכיר לי שעכשיו אלול, חודש הסליחות והרחמים." הוסיף בלגלוג.
"ליאור, די!" כעס חמי, ואז נשמע פתאום צלצול בדלת, ועוד לפני שהספקנו לפתוח דני נכנס, נראה רציני וחמור סבר ביותר.
"מנחם, אני חייב לדבר אתך מיד, זה ממש דחוף." אמר, הזיז מדרכו את התאומים שניסו לקפוץ עליו, הבטיח להם שעוד מעט הוא ייקח אותם לנסוע באופניים, והסתגר עם חמי בחדר השינה.
החלפנו מבטים וכולנו ידענו שאם לא הילדים – שהיינו אמורים לתת להם דוגמא חינוכית – היינו נצמדים לדלת ומנסים להקשיב. אחרי כמה דקות מתוחות עצבי נמרטו כל כך עד שכמעט התפרצתי לחדר בלי רשות, אבל אז הנייד של חמי צלצל פתאום ובוריס הרים אותו וענה.
"נו, די, מספיק." אמר אחרי שהקשיב מספר שניות, והוסיף מילות הרגעה וניחומים, אומר שלא נורא, ודברים כאלה קורים, ועדיף שזה קרה עכשיו, לפני החתונה, ולא אחריה, והעיקר שכולנו בריאים, ובטח, אין בעיה, הוא כאן, ולתימהוני הגיש לי את הטלפון.
"סולי." אמר רוני, "מה שלומך?"
"לא משהו, רק עכשיו התאוששנו מאיזה וירוס נבזי שהשכיב את כולנו ליום וחצי, אבל שמעתי שהמצב שלך יותר גרוע."
"אני בסדר, סתם כמה שריטות, הבעיה היא החתונה… הכל התפוצץ, ההורים שלי שבורים לגמרי…" הוא נאנח, "לפחות אינה והתינוק בסדר."
"זה התינוק שלך?"
"לא, של החבר הקודם שלה. היא התלבשה עלי כדי להרגיז אותו או משהו." הוא הצטחק קלות, "סידרה אותי טוב, המספרית הזו, שיהיה לה לבריאות."
"אבל מה עם האולם והשמלה והכל?"
"לא יודע, אולי היא תתחתן בכל זאת, אבל לא איתי, זה בטוח."
"טוב, מילא, יש עוד בחורות."
"כן, יש המון, אבל…"
"אל תחשוב על זה אפילו כושי, הוא איתי עכשיו."
"אני יודע סולי, אני יכול לקפוץ אליכם?"
"למה?"
"כדי לצאת קצת מהבית, ההורים שלי משגעים אותי, אימא שלי בוכה כל הזמן, ואבא לא מפסיק להתפלל, זה מטריף אותי, אני רק רוצה להתאוורר קצת."
"אז תתאוורר, אתה לא צריך לבקש רשות ממני."
"סולי, אל תהיה כזה, אני יודע שהסיפור עם חמי נגמר, אני סתם רוצה להגיד לו שלום."
"וסליחה."
"כן, גם סליחה."
"אתה מניאק כושי, אתה יודע את זה?"
"אני יודע."
"טוב, יאללה, בוא."
"תודה סולי."
סיימתי את השיחה, החזרתי לחמי את הנייד שלו והלכתי לאפות פאי לימון שיהיה לנו במה לכבד את האורח. עד שגמרתי לאפות ולהכין גם עוגת גבינה קרה עם שוקולד, ועוד קנקן של לימונענע רוני הגיע. בינתיים דני שכנע את הקטנים שבמקום לנסוע באופנים בחום הזה עדיף לשבת במזגן, בחדר המשחקים שלהם, ולבנות טירת לגו. ליאור, אנחל ובוריס ישבו מולם על הספה, שתו בירה ונתנו עצות מטופשות, וחמי הסתובב חסר מנוחה, מעמיד פנים שהוא מסדר את הבית ועוזר לי.
רוני צלצל בנימוס בפעמון הדלת והמתין עד שחמי פתח לו, ורק אז נכנס, תחבושת לבנה מרשימה על מצחו, והבעת ענווה על פניו. רק אני שמתי לב שעל שכמו היה תלוי התרמיל הישן שלו, תרמיל כחול עם רוכסנים לבנים שזכרתי עוד ממלחמת לבנון השנייה. הוא השאיר אותו בכניסה, חבוי מאחורי עציץ הפיקוס שדודה אמה תקעה שם, ונדמה לי שאני היחיד ששם לב אליו.
השאר התקבצו סביבו כאילו היה גיבור מלחמה עטור מדליות ששב מהקרב, שאלו מה שלומו, ודרשו שיספר להם בפרטי פרטים על התאונה ועל כל האירועים המרעישים שאירעו בעקבותיה.
רוני שתמיד פרח בתוך קהל סיפר הכל בצורה מבדחת, מגייס את חוש ההומור שלו כדי לרכך את תיאור פרטי האירועים המביכים שהביאו לביטול החתונה. איכשהו הוא יצר מכל הברוך המגעיל הזה מין קומדיה רומנטית משעשעת שכל גיבוריה סיימו אותה מרוצים וחייכנים.
"כנראה שבסוף תהיה חתונה והכל יהיה בסדר, אבל עם חתן שיתאים לתינוק שעוד לא נולד." סיים את הסיפור בצחוק גדול, מתעלם בשלווה מכל הסיפור המכוער שקדם לחתונה שלא הייתה.
ראיתי איך חמי מביט בו מוקסם, צוחק מהבדיחות שלו, וליבי נחמץ מצער. "אולי תישאר לאכול איתנו ארוחת ערב?" הצעתי לרוני, "בימי שישי אנחנו עושים ארוחה חגיגית."
רוני הסכים, ובעוד אני ואנחל עורכים את השולחן ומחממים את האוכל הוא וחמי עשו לקטנים אמבטיה. שמעתי אותם שרים להם שירים ומצחיקים אותם, והלב כאב לי. חמי נשמע כל כך מאושר…
"יהיה בסדר סולי, אל תהיה עצוב." ניסה אנחל החביב לנחם אותי, חייכתי ואמרתי לו שאני לא עצוב, אבל שנינו ידענו שאני משקר.
אחרי האוכל ליאור ואנחל יצאו לראות סרט, בוריס הסתלק לדירה שלו ואני אמרתי שאני עייף נורא ואני רוצה ללכת לישון.
"אכפת לך אם רוני יישאר לישון פה הלילה?" שאל חמי שעזר לי לסדר את הכלים במדיח.
"אין בעיות, לא חסר לנו מקום, אתה יכול לסדר לו מיטה בדירה למטה, ומצידי אתה יכול להצטרף אליו, אין לי בעיה." אמרתי ביובש.
חמי טרק את דלת המדיח, תפס אותי בכתפיים והדביק אותי לדלת המקרר, "לא." אמר, מקרב את פניו לפני ככה שהאפים שלנו כמעט התנגשו, ואז נישק אותי חזק על הפה, אמר לי שהוא איתי עכשיו, ואם אני לא רוצה אותו הוא ילך לישון על הספה, אבל אין מצב שהוא יחזור לישון עם האקס שלו. "אני מעדיף לישון עם הכלב ולא איתו." אמר בתקיפות.
"אבל…"
"שום אבל, הבחורה הזו התחמקה לו ברגע האחרון, אבל שנינו מכירים אותו, בעתיד יהיו עוד בחורות, ובחורים, ועוד בגידות… אני אוהב אותו, אבל היה לי מספיק ממנו, אני רוצה אותך."
"באמת?"
"כן, באמת." הוא נישק אותי שוב, אמר לי ללכת לישון כי אני נראה הרוג, והסתלק לסדר לרוני מיטה בדירה למטה, בחדר שמול חדרו של אנחל.
שכבתי במיטה, מזפזפ בקוצר רוח, לא מסוגל להתרכז בשום דבר, אומר לעצמי שהוא בטח לא יחזור, שאני סתם משלה את עצמי, אבל הוא כן חזר, כיבה את המזגן, הדליק מאוורר, אמר לי שרוני יישאר אצלנו עוד כמה ימים לפני שהוא יחזור לבסיס שלו באילת, התהפך על בטנו, חיבק את הכרית ונרדם.
***
ישבתי במטבח החשוך והבטתי החוצה, רוני וחמי ישבו בגינה על הנדנדה – מן מיטה מתנדנדת – רוני עישן ודיבר בהתלהבות, מניע את ידיו בתנועות רבות הבעה, נוגע מידי פעם בברכו של חמי, כנראה כדי להדגיש רעיון זה או אחר. חמי הקשיב לו בשתיקה, מניד בראשו מידי פעם, מביט בפניו של רוני במבט מוקסם.
לפתע הוא לכד את פרק ידו בכפו הגדולה, לקח לו את הסיגריה וכיבה אותה על הקרקע. רוני צחק וניסה לשלוף סיגריה אחרת, היה מאבק קל שהסתיים בכניעתו של רוני. הוא ויתר על העישון, אבל הם המשיכו לשבת קרובים זה לזה, ידו של חמי אוחזת בזרועו של רוני, מביטים זה בזה, ברכיהם נוגעות, מחייכים אחד אל השני.
"זה לא מפריע לך?" שאל אנחל שהחליק חרש למטבח אחרי שהצליח להרדים את התאומים המותשים מחום ונעמד לצידי, מביט בחלון בלי שיטרח להדליק את האור.
משכתי בכתפי וחזרתי על מה שחמי אמר לי רק אתמול, "הוא עדיין אוהב אותו, אבל הוא מעדיף להיות נזיר ולא לחזור להיות איתו."
"זה מה שהוא אמר? לא יודע, אני במקומך הייתי דואג."
"די אנחל, הם חברים טובים, הם היו יחד המון זמן, ברור שעדיין יש להם רגש אחד לשני, אבל זה לא אומר כלום."
"אם אתה אומר…" מלמל אנחל בספקנות, ושאל את מי מהם הכרתי קודם.
"את רוני, האמת שדי נדלקתי עליו עד שהבנתי שהוא סתם משתעשע אבל הוא אוהב רק את חמי, ואחרי שפגשתי את חמי גם הבנתי למה, ואז ירד לי ממנו."
"אז עכשיו אתה עם חמי?" תהה אנחל.
"כן, אני חושב, לא יודע אנחל, אני כבר לא יודע כלום. כנראה שאימא שלי צודקת, גברים הם כמו אוטובוס, באים והולכים."
"אם גברים הם כמו אוטובוסים אז נשים הן כמו תחנת אוטובוס?" גיחך אנחל שהדימוי של אימא הצחיק אותו.
"כנראה." חייכתי אליו חזרה, והדלקתי את האור. החלון האפיל ויותר לא ראיתי את חמי ואת רוני.
"אז מה עם הומואים? מה הם?" המשיך אנחל למתוח את הדימוי המוטורי השחוק.
"מוניות?" שיערתי ושנינו צחקנו.
"לא, הם כמו המכוניות המצחיקות האלה בלונה פרק שמתנגשות כל הזמן אחת בשנייה."
"כן, בדיוק." הסכמתי, ואז נזכרתי שכבר המון זמן לא דיברתי עם אימא ופתאום נעשיתי עצוב. התקשרתי אליה, דיברתי קצת איתה וקצת עם דודה שלי ועם אחותי הגדולה, סיפרתי להן על כל מיני דברים מצחיקים שהתאומים אמרו ועשו, הבטחתי לשלוח תמונות חדשות ואחר כך הלכתי להתקלח.
רק במקלחת, מתחת לזרם המים, חשתי מעט קצת הקלה מעומס החום הנוראי שהעיק עלי מהבוקר. החזאים אמרו שהיום היה פחות חם, אבל אני לא הרגשתי בזה. היה לי חם ומעייף, והחלטתי שהלילה אני הולך לישון מוקדם ומניח לעולם להסתדר בלעדי.
תענוג לעמוד ערום ולח מול המאוורר, ולהניח לרוח לקרר את עורי הלוהט. כיוונתי את המאוורר על המיטה, נשכבתי עליה ופרשתי ידיים ורגלים, ונהניתי מהרוח שציננה אותי. כמעט שנרדמתי כשאנחל התגנב פתאום לחדר, התיישב על המיטה והעיר אותי. "זוז קצת." לחש, "תעשה לי מקום."
"מה אתה עושה פה? אין לך חדר משלך?"
"הם רואים סרט בחדר של גברת אמה, הרעש מפריע לי." התמתח אנחל על המיטה לצידי ופיהק, "סרט גועלי עם מכות ואלימות." הוסיף בסלידה.
"מי זה הם?" התפלאתי.
"חמי ורוני, הם צוחקים כל הזמן. למה אתה לא יושב איתם?"
"לא בא לי, אני עייף, וחוץ מזה לא הזמינו אותי, התקבלת כבר ללימודים אנחל?"
"לא יודע, אני מחכה לתשובה, אני מקווה שכן."
"גם אני. אם תתקבל תלמד בחיפה?"
"כן, בבני ציון, יהיה לי פחות זמן לעזור עם הילדים."
"לא נורא, נסתדר. רוצה לראות טלוויזיה?"
"כן." הוא הדליק, ונתקע על סרט שסיפר על קורותיה של זמרת בלוז אחת… היא שרה מדהים, ולמרות שלא ממש עקבתי נהניתי להקשיב בעיניים עצומות לפס הקול העגמומי של הסרט שתאם את מצב רוחי המדוכדך.
"הכל יסתדר אחרי שרוני ייסע." החליק אנחל יד קטנה וחמימה על זרועי.
"כן, אולי." אמרתי בלי שהאמנתי לזה באמת.
"חמי בן אדם טוב, והוא אוהב אותך. רואים את זה לפי איך שהוא מסתכל עליך." ניסה אנחל לעודד אותי, למרות שהבחנתי שעיקר תשומת ליבו הייתה נתונה לסרט.
"אולי הוא אוהב אותי, אבל את רוני הוא צריך, גם אני רוצה מישהו שיצטרך אותי, שאני אהיה בשבילו הכי חשוב בעולם." הסברתי לאנחל שהנהן בפיזור נפש ולא ממש הקשיב כי היה עסוק במר גורלה של גיבורת הסרט שנעשתה מכורה לסמים, סבלה מגברים אלימים שהציקו לה, ובכל זאת לא הפסיקה לשיר.
שכבתי בשקט, מקשיב לקולה המדהים של הבחורה הכושית היפה שגילמה את הזמרת. היא שרה שירי בלוז ישנים, מקוננת על אהבה ובדידות, שערה צבוע בלונד, פניה מאופרות בכבדות, שמלותיה הדוקות וצבעוניות ובעלות מחשוף נדיב וגורלה מר ונמהר.
האזנתי בהנאה לפס הקול נוטף הרגש של הסרט וריחמתי על עצמי עד שהדלת נפתחה כדי סדק, ופניו הקטנים והמודאגים של שקד הופיעו בפתח. חרש חרש, פוסע על בהונותיו, הוא התגנב פנימה, טיפס בזהירות על המיטה ונשכב ביני לבין אנחל שבדיוק כמוני העמיד פנים שהוא לא שם לב לפולש הקטן. בעקבותיו הזדחלה גם אביב לחדר וטיפסה על המיטה, מצחקקת.
"למה הם מרביצים מכות?" שאל פתאום שקד שהביט במה שהתחולל על מסך הטלוויזיה, ואנחל נבהל ואמר שזה סתם סרט טיפשי, הם לא באמת מרביצים מכות, הכל בכאילו הסביר לילד, ונחפז לכבות את הטלוויזיה. "ועכשיו הולכים לישון." הכרזתי.
הילדים סירבו, מנומנמים, אבל נכנעו כשהבטחתי לשאת אותם לחדרם על גבי ולספר עוד סיפור. עד שחזרתי למיטתי אנחל נעלם, וחמי ישב וכתב משהו במהירות במחשב שלו.
"איפה אנחל?" התפלאתי.
"הלך לישון." כיבה חמי את המחשב, "הוא לא כל כך רצה ללכת, אבל הכרחתי אותו. למה הוא בא בכלל לחדר שלנו?"
"כי אתה ורוני ראיתם סרט בקולי קולות וזה הפריע לו."
חמי מלמל בזעף משהו שנשמע כמו – סתם תירוצים – הניח רגל כבדה וחמה על ירכי ונרדם, וכמה דקות אחר כך גם אני נרדמתי.
למחרת בבוקר מצאנו פתק גדול צמוד לדלת המקרר. רוני כתב שם בכתב ידו הזוויתי הבלתי קריא – תודה רבה ולהתראות! – והוסיף ציור של פרח.
"הוא יצא מוקדם לשדה דוב כדי לתפוס את הטיסה לאילת." סיפר אנחל, והוסיף שהוא כבר סידר את החדר שרוני ישן בו, ואפילו שטף רצפה, ובכל זאת הלכתי לבדוק שהכל בסדר, ונרגעתי רק אחרי שראיתי שהתרמיל הכחול עם הרוכסנים הלבנים נעלם.

20. התאונה

"כזה אני רוצה." הראה לנו דני שרטוט של קעקוע שנראה כמו רצועה קלועה, "אבל עוד לא החלטתי עם לעשות אותו על יד ימין או על יד שמאל, מה דעתכם?"
"דני…" אמר חמי בתוכחה והסב את מבטו מהשרטוט.
"אני כבר בן שמונה עשרה ואתה לא תגיד לי!" התפרץ דני כאילו רק חיכה להתנגדות הקלה ביותר כדי להתחיל מריבה.
מאז שהוא חזר מהביקור בצרפת אצל אביו, וגילה שרוני וחמי כבר לא יחד הוא לא הפסיק להיות גועלי, לחפש סיבה לריב ולהציק לכולם. איתי הוא בכלל סירב לדבר, אפילו שלום הוא לא אמר לי ולחמי הוא עשה כל הזמן פרובוקציות, מנסה לעצבן אותו ולריב איתו.
חמי ניסה להיות אמפאטי וסובלני, אבל זה לא היה קל, הילד הכיר אותו טוב מאוד וידע איך להרגיז אותו טוב מכולנו. דני הכיר את חמי מזמן כשהוא עוד היה ילד קטן, רזה ובודד שחי בפנימייה, והגיע לביקור אצל אימא רק בסוף שבוע.
דני וחמי נקשרו מאוד זה לזה, יחד הם גידלו חתול – את פחיסטון המסכן שבינתיים מת – והפכו לסוג של משפחה חליפית זה לזה. חמי תמיד טען שהוא מעין אח בוגר של דני, אבל בפועל הוא תפקד כאבא שלו. הוא שכנע את אימו להוציא אותו מהפנימייה, ולתת לו לגור בבית וללמוד בבית ספר רגיל, וכל פעם שדני היה מתעמת עם המורות בחטיבת הביניים חמי היה נחלץ לעזרתו – הלך לפגישות עם היועצת ועם המחנכת שלו, עזר לו להכין שיעורים, ליווה אותו לטיולי בית הספר, נזף בו כשהיה צורך, וגם שיבח, ענה על שאלות ופתר בעיות.
הוא ואליס, אימו של דני, היו חברים טובים, ומיה הקטנה, אחותו של דני, נולדה רק כי חמי שכנע את אליס לא לעשות הפלה. במשך מספר שנים היו החיים של רוני וחמי משולבים ומסובכים באלה של אליס וילדיה. דני התרגל לסמוך על חמי ורוני יותר מאשר על אימו ועל אביו החורג, הוא ישן אצלם פעמים רבות וראה בבית שלהם בית שני. כשפגשתי אותו לראשונה, לפני כארבע שנים, הוא היה רק ילדון רזה וחוצפן שעשה המון רעש ובעיות, ונהג לשאול שאלות מביכות ולהציק לכולם. נדהמתי להיווכח עד כמה הוא התבגר וגדל תוך כמה שנים. מאז מלחמת לבנון השנייה הוא גבה מאוד, ובגלל האימונים בבריכה ובחדר הכושר הפך לגבר צעיר, שרירי וחזק, אבל עדיין היו לו פנים של ילד.
בגלל השפעתו של חמי הוא הסכים לנסוע לצרפת, לבקר את אביו הביולוגי ששב לחייו רק לפני כשנה, וכשחזר גילה לתדהמתו שרוני הסתלק, חמי עבר לגור איתי, והוא כבר לא הילד הקטן – ילדים קטנים ממנו תפסו את מקומו.
הדרך שלו לחזור למרכז העניינים הייתה להיות מרגיז ומעצבן כמיטב יכולתו. הוא ידע שחמי סולד מקעקועים ולכן הוא היה חייב לבוא ולספר לו איזה קעקוע הוא מתכנן לעשות.
חמי הבין את זה כמובן, ומילא את תפקידו כהלכה – נזף בילד, אמר שזה לא רעיון טוב, ושהוא לא מרשה – נותן לדני הזדמנות להתחצף ולמרוד כאוות נפשו.
דני שחרר קצת קיטור, הזעיף פנים והצהיר הצהרות, ואחר כך קיבל מנת גלידה, התיישב יחד עם התאומים מול הטלוויזיה וצפה אתם בסרט מצויר, צוחק ונהנה בדיוק כמותם.
אחרי שהסרט נגמר הוא אסף את צלוחיות הגלידה והחזיר אותן למטבח, וחזר להציק בקשר לקעקוע.
"מה אבא שלך אומר על זה?" ניסה חמי להתחמק מעוד מריבה.
"הוא לא אבא שלי." הזעיף דני פנים.
"הוא כן." אמר חמי בקול רך, וליטף את כתפו של הנער שכבר היה גבוה כמוהו.
"תעזוב אותי." התנער דני בכעס, והדליק את הרדיו שעמד על מדף מעל לראשו. קולו החם והרך של אלביס בקע מהמכשיר הקטן. "לאב מי תנדר, לאב מי טרו." זימר אלביס ברוך, ודני נדלק מכעס, "איזה דביל מפגר!" התיז בזעם, וכיבה את הרדיו. "מה לאב מי? אידיוט!"
"דני, נו די, מספיק." חזר חמי והדליק את הרדיו, "אתה לא יודע שזה היורצאייט של אלביס, זכר צדיק לברכה." התבדח קלות.
"מתי הוא מת, הקשיש הזה." שאל דני בקול שופע בוז.
"בשנת שבעים ושבע, באמצע אוגוסט הוא מת לנו פתאום, היה רק בן ארבעים ומשהו, כזה בזבוז, זמר כל כך גדול, אפילו בתור מת הוא עושה יותר כסף מאשר הרבה זמרים חיים, ואיזה קול שהיה לו… ודווקא קליף, ההומו הזה, עדיין חי." חמי הצטחק קלות, כרך יד על כתפו של דני ונישק את לחיו, "נו, די להיות חמוץ כזה, הוא מת, אבל אנחנו עדיין חיים."
"כן, אבל בלי רוני זה לא שווה כלום, הוא באילת ומתחתן פתאום, ואתה גר פה, לאן אני אלך כשאימא וג'קי יעצבנו אותי?"
"אתה יכול לבוא לכאן" הצעתי, "יש פה מספיק מקום גם בשבילך."
"זה לא יהיה אותו דבר." אמר דני בעצב, מכיר לראשונה בנוכחותי.
"שום דבר לא יכול להיות כמו שהיה פעם, דברים משתנים, ככה זה דני." אמר חמי בפייסנות, "גם אתה כבר לא אותו ילד כמו פעם, בקיץ הבא כבר תהיה חייל, ותראה כמה אתה גבוה, לא להאמין שפעם יכולתי לקחת אותך על הידיים ולהשיב אותך על השיש."
"לא נכון." מחה דני.
חמי צחק וטפח על שכמו, "רק לפני כמה שנים דאגתי שאתה כזה קטן ונמוך ותראה אותך עכשיו? בריון אמיתי. נו, די, בוא איתי לעבודה, תעזור לי לתלות תמונות בגלריה, ואחר כך ניקח בשבילך ספר בספרייה, ואם תהיה ילד טוב אני אקנה לך פלאפל."
"מצחיק מאוד." רטן דני, אבל בכל זאת הלך עם חמי שנתן לו את מפתחות המכונית שלו והרשה לו לנהוג.
***
בערב, אחרי שהילדים נרדמו, סיפר לי חמי שדני שאל אותו המון שאלות מביכות, וממש נעלב כששמע שרוני מתחתן בעוד שבועיים עם בחורה שהכניס להיריון.
"הוא כל הזמן קיווה שזו סתם מריבה ושעוד נחזור." סיפר לי.
"רוני לא דיבר איתו? לא סיפר לו שום דבר?"
"לא, כרגיל הוא השאיר לי את העבודה המלוכלכת." נאנח חמי, והוסיף בהשלמה שדני תמיד היה האחריות שלו, לא של רוני, ושהוא מקווה שאחרי שייוולד לו ילד רוני יתחיל להתבגר קצת ויתפקד בצורה יותר אחראית.
"דני מתנהג כמו ילד שההורים שלו התגרשו." הערתי.
"כן, יש בזה משהו, ילד מסכן, אף פעם לא הייתה לו משפחה נורמאלית."
"מה זה משפחה נורמאלית? מי יכול להגיד מה זה בכלל?" הערתי, תוהה ביני לבין עצמי אם המשפחה שלי נחשבת נורמאלית.
"לא יודע, פעם זה היה ברור, אבל כיום הכל מבולבל, אומרים שמספיק לילד שיהיה בן אדם אחד מבוגר שיאהב אותו וידאג לו והוא יצא בסדר, אבל לך תדע…"
"חמי, מה תעשה אם רוני יתחרט ברגע האחרון? מה אם הוא יחזור פתאום?" שאלתי שאלה שלא הייתי צריך לשאול.
חמי חשב כמה שניות ארוכות לפני שענה לאט שהוא לא יעשה כלום.
"מה זאת אומרת כלום? מה, תיתן לו לחזור?"
"לא, כלום זאת אומרת כלום. אני אשלח אותו חזרה מאיפה שהוא בא."
"אבל המון פעמים הוא עזב ותמיד חזרתם."
"נכון, אבל הפעם לא, הפעם יש כבר תינוק שעוד לא נולד, ובחורה שכבר מדדה שמלת כלה, והזמינו אולם… הפעם הוא הלך קצת רחוק מידי."
"אהה…" אמרתי, מאוכזב.
"ויש גם אותך." הוסיף חמי, והניח את ראשו על כתפי.
"כן, בטח." הדפתי אותו מעלי, אבל הוא חזר ונצמד אלי, כיבה את האור ואת הטלוויזיה שטרטרה ברקע, אמר לי שכן, בטח, ונישק אותי לפני שהספקתי לשחרר עוד הערה צינית ממורמרת.
***
זה לא שאני לא יודע שבקיץ בארץ חם, אוגוסט זה חודש חם, תמיד היה, אבל למרות שהחום המיס לי את המוח אני עדיין זוכר שלפחות בלילות היה נעשה קריר קצת יותר, השנה זה לא קרה – חם ביום, חם בלילה, חם כל הזמן. המזגנים עובדים בלי הפסקה, כל יציאה מהבית זו סכנת נפשות, אין כוח לכלום, יותר גרוע לא יכול להיות, נכון?
טעות, יכול להיות.
לפני כמה ימים אני שוכב ערום על המיטה, מנסה להתרחק כמה שיותר מחמי ששוכב הפוך – השיטה המשונה שלו להתקרר – ומנמנם קלות. המאוורר נושב עלינו רוח כי חמי טוען שלא בריא לישון עם מזגן, וכואב לו הראש והוא הרוס מחום, (כאילו שאני לא) שוכב ומנסה לדמיין שלא חם לי, שאני מטייל בין קרחונים קרירים בתקווה שהם לא ימסו מהחום, ופתאום שקד מופיע לצידי, מושך לי ביד, "אביב מרגישה לא טוב." הוא אומר, "וגם אני לא."
"תשתה מים ולך לישון." אני גונח, ומנסה לחזור לקרחונים שלי.
"אבל בא לי להקיא." אומר הילד, ומטפס מעלי, נשכב ביני ובין חמי ומתחיל לילל, ובמקביל אני שומע את אביב בוכה במקלחת.
"הילדים חולים." נאנח חמי, ושנינו קמים, מעלים על עצמנו תחתונים ופוצחים בלילה לבן שבמהלכו קורים כל מיני דברים לא נעימים שאין לי כוח להיזכר בהם.
"הכל בגלל ליאור, הוא בטח הביא את הווירוס הזה מיוון." שח לי חמי למחרת בבוקר, אחרי שאני מתעורר מזיע וקודח, ושוב רץ להקיא את מעט המים שהצלחתי לשתות לפני שהתמוטטתי ליד אביב. עד הצהרים התברר שכולנו, חוץ מחמי, חטפנו את הווירוס המגעיל הזה שגורם לכולנו להרגיש נורא, להקיא ולסבול מכאבי בטן ובחילות.
ליאור מתקשר מהדירה שלו ומדווח שהוא הולך למות ומבקש שמישהו יבוא להציל אותו, ועדיף שזה יהיה אנחל, אבל אנחל הלך לבוריס שמרגיש גם נורא ואיום, ואין לו כוח לזוז מהדירה שלו, ואני, גם אם הייתי מסוגל לזוז, לא יכול לעזוב את הילדים שסובלים יותר מכולנו כי החום עלה להם. אין לי מושג כמה חום יש להם מפני שהם מסרבים למדוד אותו, אבל הראשים הקטנים שלהם רותחים, והם לא מפסיקים להקיא, ומסרבים לשתות. אפילו קרטיבים הם מוצצים בחוסר רצון, ועל אוכל אין בכלל מה לדבר.
גם אני לא מסוגל לאכול כלום, אפילו הריח של הקפה מעורר בי בחילה ורצון למות.
חמי מתקשר להוריו, וגם הם מרגישים נורא ואיום, בעיקר אבא שלו, אימא שלו מורה לו להכניס את הילדים לאמבטיה של מים קרירים ולא לעזוב אותם לבד אפילו לרגע, ולנסות בכל זאת לתת להם משהו לשתות כדי שלא יתייבשו.
לי אין לי כוח להרים את הראש, אבל חמי שאומר שהוא עסוק מידי בשביל להיות חולה מושך על עצמו בגד ים, ממלא אמבטיה עם מים פושרים, מכניס לתוכה את הקטנים, מנסה לשעשע אותם עם ברווזים ודגי פלסטיק, זוכר לתת מים לכלב, ולהשקות את העציצים, ואפילו שוטף את הרצפה הדביקה בחדר השינה שלהם, ואחרי שהם מצטננים מעט באמבטיה הוא משכיב אותם על שמיכה מול המזגן, מדליק להם טלוויזיה, משכיב אותי על הספה מולם עם קנקן מים קרים מלאי קוביות קרח ונוסע לליאור, חוזר אחרי שעה עם ליאור החיוור כמת וסל מלא מצרכים, נוסע לבוריס ומחזיר הביתה את אנחל שנראה אפור ומותש, ועוד יש לו כוח לרחוץ כלים לפני שהוא מתיישב מול המחשב ומתחיל לבדוק את המיילים שלו.
"אתה לא צריך ללכת לעבודה מנחם?"
"לא, יצאנו אתמול לחופשה מרוכזת של שבועיים, איזה מזל." הוא מלטף לי את הראש, ואומר שזה לא נורא, זה רק וירוס ובעוד יום יומיים אני כבר אשכח הכול.
כל כך רע לי עד שבקושי יש לי כוח להגיד לו שבעוד יום יומיים אני כבר אהיה בר מינן.
"שטויות." אומר חמי בטוב לב, "זה רק נדמה לך, הנה, תשתה קצת מיץ, קניתי לימונענע כמו שאתה אוהב."
כדי לרצות אותו אני שותה שתי לגימות ונרדם, מתעורר אחרי שעתיים, כי שקד קופץ עלי ושואל מתי נלך לבריכה.
"מה בריכה? אתה חולה."
"כבר לא, נו, קום, מתי נלך?"
"מה שלום אביב?"
"אני רוצה בריכה!" צועקת אביב ומופיעה בחדר השינה, לבושה כבר בבגד ים, ושוב היא נראית בריאה ופורחת. לא להאמין שרק לפני יום הילדה בקושי הרימה את הראש מהכרית ובכתה שהיא רוצה את אימא.
אני מנסה לקום ולא מצליח. אנחל נכנס, גם הוא נראה שוב בריא ורענן, לוקח את הילדים ומבטיח לי שבקרוב גם אני אבריא.
"לא נכון, אני הולך למות." אני אומר ושוב נרדם. מתעורר בערב רעב נורא, ונגרר למטבח. חמי עומד שם עם סינר ומטגן סיגרים.
הוא מחייך אלי, מושיב אותי, נותן לי כמה סיגרים חריפים עם חומוס ומיץ, אבל מסרב לטעום בעצמו. "לא יודע למה, אבל אין לי תיאבון." הוא אומר, ופתאום הוא מפיל את כף הטיגון לכיור, בורח לשירותים ומקיא שם…
אל תשאלו איזה לילה עבר עלי, אחרי שכולנו הבראנו הוא חלה, וחטף את זה חזק יותר מכולם. אפילו את הכדורים של הבוקר הוא לא הצליח לבלוע מרוב שהוא הרגיש רע. זו הסיבה היחידה, כמעט, שלא סיפרתי לו שקובי, אחיו הגדול של רוני התקשר מוקדם בבוקר, וסיפר שרוני עשה תאונת דרכים קטנה והוא מאושפז להשגחה ברמב"ם עם זעזוע מוח, ויכול להיות שהחתונה תידחה כי הכלה לעתיד הייתה איתו במכונית וגם היא נפגעה, והיא שוכבת עכשיו בבית בשמירת היריון מפני שיש לה דימום, ואם חמי רוצה הוא יכול לבוא לבקר אותו מפני ש…
"הוא לא רוצה ולא יכול!" צעקתי, "הוא נורא חולה והוא לא מסוגל לזוז!" וסגרתי, וליתר ביטחון ניתקתי את הטלפון.
***
"עליך סולי לא הייתי מאמין." נזף בי חמי אחרי שדבר התאונה של רוני הגיע לאוזניו דרך בוריס שדיבר עם ליאור ששמע את כל הפרטים מבת דודה שלו שהייתה שכנה של הוריו של רוני.
משכתי בכתפי בסרבנות והקשבתי בשתיקה כשהוא מנה באוזני את כל התאונות שרוני הסתבך בהן כל פעם שהם נפרדו, "הייתי צריך לדעת שגם הפעם יקרה משהו כזה." אמר, והייתה לו אפילו החוצפה להיראות מודאג.
"לדעתי זו הבעיה שלו, לא שלך." לא התאפקתי להעיר.
חמי נאנח ואמר שאני צודק, ובכל זאת המשיך להיות מוטרד, ושמתי לב שהוא נושא איתו את הנייד שלו לכל מקום ובודק אותו מידי פעם.
"אז פשוט תלך אליו ודי!" התפרצתי בכעס.
"אל תתרגז." ביקש חמי רכות, והזכיר לי איך דאגתי לארי וטיפלתי בו גם אחרי שנפרדנו, ואיך אירחתי אותו אצלי אחרי שהוא שוחרר מבית החולים כי הוא דרך על קיפוד ים ונזקק לטיפול.
"זה לא אותו דבר." מחיתי, ונזכרתי בחלחלה שבעקבות אותה תאונה מטופשת של ארי עם קיפוד הים חזרנו להיות זוג.
"זה כן אותו דבר, ואני הייתי עם רוני מעל חמש שנים, אני לא יכול פשוט לשכוח ממנו."
"אבל לרוני יש משפחה והמון חברים, וארי היה לגמרי לבד, שהמשפחה שלו תטפל בו."
"אני בטוח שהם עושים את זה." אמר חמי, ובכל זאת המשיך להיות מודאג ולבדוק מידי פעם את הנייד שלו כדי להיות בטוח שהוא לא נכבה משום מה.

19. ארוסתו של רוני

"כל כך כעסת, שמענו אותך עד כאן." אמר לי ז'וז'ו בשקט, כדי שהילדים לא ישמעו, והניח יד מרגיעה על כתפי, "תראה כמה אתה אדום בפנים." סובב אותי לעבר הראי, "אף פעם לא ראיתי אותך כל כך כועס, מותר לדעת עם מי דיברת?"
"תנחש." אמרתי ומזגתי לעצמי כוס מים קרים.
"הכושי?"
הנהנתי ולגמתי.
ז'וז'ו נאנח, "יהיה טוב." אמר ברוך, הציע לי שוקולד קוט ד'אור, וסיפר לי שוב למה דני קרא בילדותו לשוקולד הזה שוקולד פילים.
לתאומים לא היה צריך להסביר, הם הבינו לבד, וזללו שוקולד בכל פה, חיטטו במגרות, ועשו בלגן, לשמחתו הרבה של ז'וז'ו שאהב ילדים בכל ליבו, והתגעגע מאוד אל אחייניו הקטנים שגרו בפריז הרחוקה.
קוקו וז'וז'ו נפגשו לפני כמעט שלושים שנה במרכז קליטה. הם היו היחידים בין כל הרוסים והאמריקאים שדיברו צרפתית, ובאופן טבעי הם התקרבו זה לזה, התיידדו, ונשארו יחד עד עצם היום הזה – רבים ומתפייסים, עובדים יחד, גרים יחד, ישנים יחד ולפעמים גם מזיינים יחד.
הם היו הזוג ההומואי הכי וותיק שהכרתי, והכירו היטב גם את חמי וגם את רוני. הנחתי שהם הצטערו מאוד לשמוע על הפרידה שלהם.
"אתה בטח חושב שאני סתם נדחף ומפריע להם לחזור." שיערתי.
ז'וז'ו משך בכתפיו ואמר שמה שצריך לקרות יקרה, והוא בעיקרון לא נכנס אף פעם בין בני זוג. "נכון קוקו?" פנה אל בן זוגו שטאטא במרץ את הרצפה אוסף את שערותיהם הבלונדיניות של התאומים לערמה קטנה וזהובה.
קוקו ענה לו משהו קצר וזועם בצרפתית במבטא ערבי, ואחר כך פנה אלי, "לא טוב להתערב בין בני זוג." הסכים עם בן זוגו, "אבל…" הוא לכסן מבט אל חמי שעדיין עמד עם הטלפון שלי בחוץ, כתפו נשענת על עמוד הגדר, מקשיב בשתיקה קודרת לדבריו של רוני, "אני אשמח מאוד אם תצליח להכניס לראש של הפולנייה העקשנית הזו שיש עוד גברים בעולם חוץ מהחבר המופרע שלו, ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין טוב את אהרון."
"מה מבין? למה אתה מבין דווקא את התימני הדפוק הזה?" התפרץ ז'וז'ו בכעס לדברי קוקו, והוסיף עוד כמה מילים כועסות בצרפתית.
"די, ז'ורז'ט." השתיק אותו קוקו בתקיפות, אבל צחק כשז'וז'ו זרק עליו את המטלית שאחז בידו, "אני מבין את רוני כי גם אני הייתי במצב שלו פעם, כשהייתי בגילו היה לי קשה לקבל את עצמי, הרגשתי שאני פדרסט, שאני…" הוא נאנח, "מזל שיכולתי לעלות לארץ, כי ליד ההורים שלי לא הייתי מסוגל בשום פנים ואופן."
"שטויות! המזל שלך זה שפגשת אותי." נכנס ז'וז'ו לדבריו, וקוקו צחק ונישק את לחיו בחיבה, דחף לידו את המטאטא, ויצא אל חמי, לקח מידו את הטלפון, אמר כמה מילים לרוני, ואחר כך סגר את המכשיר הקטן והכסוף ושילח אותנו לדרכנו.
***
בגלל הילדים לא דיברנו על עצמנו, וכל זמן שישבנו בדוקטור לק התייחסנו רק אל התאומים, מהווים מופת של חינוכיות אבהית, אבל אחרי ששטפנו את הילדים הדביקים ושתלנו אותם מול הטלוויזיה נכנסנו למטבח והתחלנו לריב.
למרות שאני בכלל לא אשכנזי – אימא היא מרוקאית שמשפחתה נמצאת בארץ מזה דורות, ואבא כנראה טוניסאי, או משהו מהסביבה – באופי אני קצת פולנייה, ובמקום להגיד לחמי ישר מה כואב לי התחלתי להציק לו שהוא מפנק את הילדים, ושבגללו הם אכלו כל כך הרבה שוקולד, ואחר כך גם גלידה ואם הוא לא היה מוותר להם כל הזמן…
"עכשיו נזכרת? אם ככה אז אל תבקש ממני יותר לעזור לך." נעלב חמי, ובצדק.
"אבל חמי…" ניסיתי להסביר שלא התכוונתי ואני רק רוצה ש…
"תעזוב אותי סולי, פשוט תעזוב אותי!" התרגז חמי, יצא מהמטבח בהפגנתיות והסתגר בחדרו כשהוא טורק אחריו את הדלת ברעש.
"מה קרה לחמי, למה הוא כועס?" שאלו הילדים, וכשניסיתי להתעלם מהם הם משכו במכנסי כדי שאשים לב ואענה אליהם.
"הוא… הוא סתם… רבנו קצת." הודיתי, ואכול רגשי אשמה התחלתי לקרצף את הכיריים המלוכלכים – מלאכה מאוסה שאני מתעב במיוחד.
"בגללנו?" חקר שקד בדאגה.
"לא… זה… לא חשוב ילדים, אנשים רבים לפעמים, זה קורה."
"הם רבו כי אכלנו יותר מידי גלידה ואין לנו תיאבון לארוחת ערב." הפסיקה אביב את גמגומי מעוררי הרחמים והלכה לחדרו של חמי כדי ליישר את ההדורים.
התגנבתי בעקבותיה, ומצאתי את חמי שוכב על המיטה, עיניו עצומות כאילו ישן, אבל הייתה לי הרגשה שהוא רק מעמיד פנים.
אביב קנתה את ההצגה שלו ויצאה מהחדר, סוגרת אחריה בזהירות את הדלת. "הוא ישן." בישרה לנו בלחש דרמטי, והנמיכה את קול הטלוויזיה.
שיבחתי אותה על ההתחשבות שהיא מגלה, ואחר כך ישבתי עם הילדים במרפסת ושיחקתי אתם בלגו ובקוביות עד שהם היו עייפים מספיק ללכת לישון.
אחרי שסיפרתי להם מיליון סיפורים, מפהק עד שלסתותיי כאבו, הם נרדמו, וסוף סוף הייתי חופשי ללכת להציק שוב לחמי.
דפקתי חרש על דלת חדרו ולהפתעתי הוא הזמין אותי בחביבות להיכנס.
"רציתי להתנצל חמי, סתם צעקתי עליך, ולא צדקתי."
"לא נכון, כן צדקת, ואני מציע שמעכשיו נגביל אותם עם ממתקים כי זה לא בריא, ומזיק לשיניים."
"עזוב פעם בשנה זה לא נורא, האמת שצעקתי עליך כי… כי…"
"כי היית עצבני בגלל רוני?"
הנהנתי מבויש וביקשתי שוב סליחה.
חמי משך בכתפיו ואמר שזה בסדר, הוא מבין, ושאל אם בא לי לראות איתו חדשות.
"כן, רק רגע, תגיד, מה הוא רצה ממך?"
חמי נאנח, "אני לא חושב שהוא יודע בעצמו, בעצם אני כן יודע, הוא רוצה להיות סטרייט, אבל קשה לו לוותר על גברים, מה שהוא באמת רוצה זה להיות נשוי לאישה, אבל להמשיך להיות גם איתי. אם הוא היה יכול הוא היה שמח להחזיק אותי מהצד בתור פילגש, ואולי זה דווקא רעיון לא רע." הוסיף בחיוך.
"זה רעיון גרוע, רעיון נוראי! מגיע לך משהו טוב יותר חמי, מגיע לך מישהו שיאהב רק אותך, שיטפל בך, ויפנק אותך ו…" זרקתי את עצמי עליו, ונישקתי אותו, משקיע בנשיקה את כל האהבה שחשתי כלפיו.
הוא החזיר לי נשיקה, ואפילו חיבק, אבל בהיסוס, במין הסתייגות כזו שלא הצלחתי להתעלם ממנה. "מה הבעיה?" תבעתי לדעת. "אתה רוצה או לא?" שאלתי, מדהים את עצמי באסרטיביות שגיליתי.
"בטח שכן, אני חרמן סולי, ואתה בחור כל כך מתוק, אבל…"
"די כבר עם האבל הזה." תבעתי, "מספיק לחשוב כל כך הרבה על כל דבר, בבקשה חמי, בוא נזרום."
"בסדר." הסכים חמי, הניח לי לקחת אותו לחדר השינה שלי וזרם איתי כמה שרציתי, אבל כל פעם שאמרתי לו שאני אוהב אותו הוא הניח בעדינות יד על פי והשתיק אותי.
"תישאר לישון איתי?" ביקשתי אחרי שגמרנו והתקלחנו.
"אתה בטוח?"
"לגמרי."
"ומה יהיה אם הילדים יתעוררו בבוקר לפנינו?"
"אז הם יראו אותנו ישנים יחד, אז מה?"
חמי ליטף את פני ואמר לי שאני נורא מתוק, והוא מקווה שהוא לא יפגע בי, אבל אם זה יקרה הוא מבקש מראש סליחה, ומקווה שלא אשנא אותו.
"אין מצב שאני אשנא אותך אי פעם." הבטחתי לו.
"גם אם אני אחזור בסוף לרוני?"
"זה לא יקרה." אמרתי בתקיפות.
"אני מקווה שאתה צודק, אבל אם הוא יופיע פתאום ויכנס לי למיטה אני לא בטוח שאני אצליח להיות אחראי למעשי."
"אם אני אמצא אותו יחד אתך במיטה גם אני לא אהיה אחראי למעשי, תזכור את זה כשאני אנסה לרצוח אותו." אמרתי, ושנינו צחקנו כאילו זו הייתה סתם בדיחה, אבל הייתי רציני לגמרי, ואני די בטוח שחמי ידע את זה.
***
חמי נוהג לטעון שהוא מין מתבודד חסר חברים, ובהשוואה לרוני הוא באמת כזה, אבל בכל זאת יש לו חברים, לא הרבה, אבל יש, וכולם אוהבים אותו ודואגים לו מאוד ולכן, מיד אחרי שנפוצה השמועה שרוני וחמי שוב נפרדו, אנשים התחילו להתקשר אליו, להציע עזרה וכתף, ואפילו תיווך כדי לפייס בינו לבין רוני.
אף אחד לא האמין שהפעם הפרידה שלהם היא סופית, וקשה היה להאשים אותם. חמי ורוני נפרדו וחזרו כל כך הרבה פעמים.
כולם היו בטוחים שהם יחזרו זה לזה בקרוב, אבל הם טעו, הם לא ידעו שהפעם רוני הלך רחוק מידי והסתבך עם בחורה נחושה מאוד שהחליטה להתחתן דווקא איתו, ושחמי הסתבך איתי, וגם אני, בדרכי הצנועה, נחוש לא לוותר עליו.
חמי הרגיע את כל המטלפנים והדואגים, קיבל בחיוך רגוע את פני המבקרים וסיפר לכולם שעכשיו הוא איתי ואין צורך לדאוג, ופתאום הייתי עסוק מאוד בשיחות עם מכרים שלו שאת חלקם הכרתי רק באופן שטחי, או בכלל לא, אבל כולם הרשו לעצמם להידחף לי לחיים, להסביר לי איזה בחור מקסים ורגיש הוא, ולהזהיר אותי להתייחס אליו טוב יותר מאשר רוני.
"אל תשאל כמה אנשים התקשרו לדבר איתי עליך." סיפרתי לחמי כשחזרתי עייף וקצת עצבני מהעבודה. במקום להתרכז בעבודה דיברתי כל הזמן בנייד, ואפילו העורך הראשי הפלגמטי שלנו התחיל לאבד את הסבלנות המפורסמת שלו ונעץ בי מבט נוזף.
"אני ממש מצטער." התנצל חמי, ושאל מה לחמם לי.
"כלום, אני עייף מידי, וכל כך חם היום, מה דעתך על גלידה במקום ארוחת ערב?"
"הילדים חסלו את כל הגלידה, אבל נשארו ענבים וגם קצת אבטיח."
"באמת חמי, הבטחת שלא תיתן לילדים לאכול כל כך הרבה ממתקים."
"אתה צודק, אבל אל תתעצבן, אנחל וליאור אכלו את רוב הגלידה." הסביר חמי.
"איזה ליאור, המעצב? חשבתי שהוא בכלל בלונדון?"
"הוא חזר אתמול וישר קפץ לבקר אותי, תראה איזה חולצה משונה הוא הביא לי." הראה לי חמי טי-שירט עם ציור מקסים של חד קרן.
"מה אתה עושה פרצוף? החולצה פשוט נהדרת, מה, לא מוצא חן בעיניך? אני אקח אותה."
"יופי כי… טוב, היא יפה והכל, אבל אני מרגיש שאני קצת מבוגר מידי להסתובב עם חולצות כאלה."
"אתה פשוט פלצן אשכנזי." קנטרתי אותו ושאלתי איפה ליאור עכשיו.
"עם אנחל והילדים, נראה לי שהם די נדלקו זה על זה." צחק חמי, "ליאור תמיד היה קצת פדופיל." ריכל חמי בחדווה, ומזג לי מיץ קר, ואז, להפתעת שנינו, נשמע פתאום צלצול פעמון הדלת שאף אחד לא טרח להשתמש בו, רוב המבקרים שלנו נוקשים באופן סמלי על הדלת ופשוט נכנסים, כמעט שכחתי שיש לנו פעמון.
"מעניין מי זה?" השתוממתי והלכתי לפתוח, על הסף עמדה צעירה כחולת עיניים ובהירת שער. "אפשר לדבר עם חמי." ביקשה בנימוס במבטא רוסי קליל.
"זה אני." הזמין אותה חמי להיכנס, הציג את עצמו ואותי, ושאל עם מי יש לו הכבוד.
"אני אינה." אמרה העלמה, וקצת הסמיקה, "זאת אומרת אילנה, אבל כולם קוראים לי אינה, אני חושבת שאלו הדברים שלך." הושיטה לחמי שקית נייר גדולה גדושה בבגדים.
חמי הציץ לתוכה, "כן, זה שלי." אישר, "אהרון שלח אותך."
"לא, הוא לא יודע שאני פה, וחס וחלילה שידע."
"את החברה שלו." קלטתי, קצת באיחור.
"ארוסתו." תקנה אותי אינה בקפדנות.
"חשבתי שאת באילת." העיר חמי בשלווה, ומזג לה כוס מיץ.
היא שתתה קצת, אמרה שזה טעים ושתתה עוד קצת, ואחר כך ביקשה עוד. "אני חייבת להקפיד לשתות, במצבי אסור לי להתייבש." אמרה בחיוך צופן סוד, וליטפה את בטנה השטוחה.
"אני מבין." אמר חמי באדיבות, "מזל טוב." הוסיף.
"תודה." אמרה אינה וחייכה חיוך נוטה חסד.
"איך את יודעת איפה אני גר?" התעניין חמי, מדבר במין ריחוק משונה, כאילו הוא חושב על משהו אחר, "אהרון סיפר לך?"
"לא, הוא אמר לי לזרוק את הדברים שלך לפח, אבל אחותו אמרה שיותר טוב שאני אחזיר אותם, אני גרה אצל הוריו עכשיו, אנחנו הולכים להתחתן בסוף אוגוסט, כבר הזמנו אולם ויש לי אפילו שמלה."
"יופי." חייך חמי חיוך נוקשה ולא טבעי וקם, "אני מאחל לכם המון מזל טוב." אמר בנימוס קפוא, והתחיל לפסוע לכיוון חדר השינה, "בהצלחה ותמסרי לו ד"ש." זרק לפני שסגר את הדלת.
ברגע שחמי נעלם גווע החיוך על פניה של אינה ופניה קדרו, "לא התכוונתי לפגוע בו." אמרה, מלאת חרטה, "רק רציתי… התכוונתי… אתה חושב שהוא נפגע מאוד? רוני אמר שהם היו ידידים טובים עד שהוא הודיע לו שהוא מתחתן, רק אז הוא הבין ש… אתה חושב שהוא באמת מאוהב בו?"
"זה מה שרוני אמר לך, שהם היו רק ידידים?"
"כן, אבל האמת שרוני תמיד חשד שחמי פיתח קצת רגשות כלפיו, בגלל זה הוא ביקש לעבור לשרת באילת. הייתי מוסרת לך הזמנה לחתונה, אבל רוני סיפר לי שחמי נורא התעצבן אחרי שהוא סיפר לו שהוא הולך להתחתן איתי ואין מצב שהוא יבוא לחתונה."
"הוא צודק, באמת אין מצב." אמרתי, וליוויתי אותה בנימוס לדלת. אחרי שנפטרתי ממנה רציתי ללכת לחמי, אבל בדיוק אז אנחל, ליאור והתאומים התפרצו לסלון בתרועות שמחה, משתוקקים להראות לי כמה יפה ליאור איפר והלביש אותם. הם נראו ממש חמודים ומצחיקים, והיו שוב רעבים.
בעזרת אנחל הכנתי אוכל בעוד ליאור מעסיק את הילדים, ואחר כך הם עזרו לי לרחוץ אותם ולהשכיב אותם לישון. ליאור היה ממש נחמד והתאומים היו מוקסמים ממנו.
אחרי שהילדים הושכבו במיטותיהם ליאור ואנחל יצאו לבלות, וסוף סוף היה לי זמן לדבר עם חמי. הוא ישב וכתב במהירות משהו במחשב ונראה די בסדר, לא שמח, אבל גם לא מדוכא.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"כן, בערך."
"כבר די מאוחר, מתי תבוא למיטה?"
חמי זקף בי מבט, "למיטה? לאיזה מיטה?"
"למיטה שלי, שלנו."
"אתה בטוח סולי?"
"לגמרי, בוא, אני אעשה לך מסג'."
הוא שכב על בטנו והניח לי לעסות את כתפיו ועורפו, אבל כל פעם שניסיתי להגיד משהו הוא השתיק אותי. אחרי שהתעייפתי מעיסוי הוא התהפך, משך אותי אליו, נישק אותי, נשכב עלי ולא הניח לי עד ששנינו גמרנו. אחר כך כבר הייתי כל כך עייף עד שלא היה לי כוח ללכת להתקלח שוב.
"נתקלח בבוקר." פיהקתי, וחצי מנומנם שמעתי את חמי הולך למקלחת ופותח את המים, ואז נרדמתי. אין לי מושג אם הוא ישן איתי או לא כי בבוקר הוא כבר לא היה במיטה, ישב שוב ליד המחשב שלו והקליד במרץ.
"הבחורה הזו שמתחתנת עם רוני חושבת שאתה סתם איזה הומו פתטי שהתאהב בחבר הסטרייט שלו, ורב איתו כי הוא לא הצליח להשלים עם זה שהוא מתחתן." סיפרתי לו.
חמי משך בכתפיו, "לא אכפת לי." אמר ביובש, "עדיף שהיא תחשוב ככה." הוסיף, וביקש קפה.
הלכתי להכין קפה ומצאתי את השקית עם הבגדים שאינה החזירה בתוך פח הזבל.
"החלטת לזרוק את כל מה שהיא החזירה?" שאלתי חמי, ופרסתי לו פרוסת עוגה.
"כן, אלה סתם סמרטוטים, אין טעם לשמור אותם." פסק חמי.
"אבל חמי…"
"די סולי, מספיק, לא בא לי לדבר על זה. הנה, הילדים כבר התעוררו. בוקר טוב ילדים, מה נעשה היום? מי רוצה ללכת איתי לברכה?"

18. זה לא אני, זה הם

מיד אחרי שארי נסע החום הוקל מעט, ושוב אפשר היה לנשום. בערב נכנסתי לחדרו של חמי כדי לסגור סופית את הנושא העדין של החדר שלו. רציתי לברר אם הוא רוצה להמשיך לישון על הספה בחדר הסמוך לחדרם של הילדים – חדר נחמד ומרווח אבל מלא צעצועים ומבולגן להפליא – או לרדת לדירה למטה ולישון בחדרה לשעבר של דודה אמה, מה שיחייב אותו לחלוק מקלחת ושירותים עם אנחל.
לכל אחת מהאופציות היו יתרונות וחסרונות. חדר המשחקים של הילדים מואר ונעים, יש בו שני חלונות גדולים שנוף מרהיב של עמק יזרעאל נשקף מהם, אבל הארון קטן מאוד וחמי יאלץ להשתמש בשירותים של הילדים שבטח יכנסו למיטתו כל בוקר, יעירו אותו, יקפצו עליו ויציקו לו בשאלות, ואם הוא ימשיך להיות נחמד כל כך אליהם הם עלולים לדרוש ממנו שישחק איתם, ויפריעו לו לישון.
החדר של דודה אמה מרוחק מחדר הילדים, ויש בו ארון בגדים ענקי, אבל רק חלון אחד קטן, והנוף די עלוב – מתקן הכביסה והחצר האחורית של השכנים שלנו שלא מצטיינים בסדר וניקיון, והם גננים עלובים. יכול להיות שהחסרונות האלה יתבטלו בגלל נוכחותו הנמרצת, הנעימה והסקסית של אנחל שנוהג להסתובב ערום למחצה בקיץ והוא ידידותי מאוד לגברים מגודלים עם חזה שעיר וכפות ידיים גדולות?
המחשבה על אנחל הצעיר ועל חמי גרמה לבטני להתכווץ ממצוקה והאיצה בי להיכנס אליו ולנסות לברר מה המצב. הצצתי לחדרו וגיליתי את חמי יושב ומקליד במהירות. הוא היה מרוכז מאוד ולא שם לב לנוכחותי גם כשעמדתי ממש מאחוריו. היכולת שלו להתרכז במה שהתחולל במוחו, ולהעביר את העלילות שהתרקמו שם מקצות אצבעותיו אל המקלדת, ומשם אל המסך, הפליאה אותי תמיד.
"איך אתה מצליח להמציא את כל האנשים האלה ולרשום את כל השיחות שלהם?" תהיתי פעם.
חמי ניסה להסביר שזה לא הוא, זה הם. "אני ממציא רק את המשפט הראשון שמישהו אומר, ואת השמות שלהם. אחר כך הם מתחילים לתפוס עצמאות, לגבש לעצמם אופי והיסטוריה, וכבר בפרק השני או השלישי הם נפרדים ממני ופועלים על דעת עצמם, כל מה שאני צריך לעשות זה לדמיין אותם בראש שלי, ולתת להם לעשות מה שהם רוצים. אני רק יושב בצד, מסתכל עליהם ומקליד מה קורה להם, מה הם לובשים, עושים, אומרים, זה פשוט לגמרי." הסביר בתמימות, תוהה איך זה שרק הוא, ועוד קומץ אנשים מוכשרים, מסוגלים לחבר סיפורים ארוכים וסבוכים, "זה כל כך קל ונעים לכתוב סיפורים, למה אין יותר אנשים שמתעסקים בזה?" השתומם.
חמי נורא שמח לשמוע שאני קורא את הסיפורים שהוא מפרסם בבלוג שלו, והתנצל שלפעמים הוא חופר ומסבך הכול. "זה לא אני, זה הם." התנצל, וצחק כששאלתי מתי הוא יוציא לאור ספר. "הסיפורים שלי הם סתם טלנובלות דביקות, וחוץ מזה, מי ירצה לקרוא על חבורת הומואים שרוטים?" שאל בביטול.
"מה אתה כותב חמי?" שאלתי אחרי שהוא עשה הפסקה והתמתח.
"היי סולי, מתי נכנסת?" התפלא חמי וחייך אלי את חיוכו הטוב והנעים, "בוא, שב פה, אני רוצה שתקרא את הסיפור הזה." ביקש.
"עוד מעט, קודם אני רוצה לדבר אתך. את הסיפור אני כבר אקרא בבלוג שלך." סירבתי להניח לו להסיח את דעתי.
"לא את הסיפור הזה." אמר חמי, וסיפר לי שהוא כותב סיפור מיוחד לתחרות סיפורים, "אחד התנאים של התחרות הוא שאסור לפרסם אותו בשום מקום, הוא צריך להגיע בתולי לגמרי לידי השופטים." הסביר.
"ממתי אתה כותב סיפורים בהזמנה?" השתוממתי.
חמי משך בכתפיו, "בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה ואני לא מתלהב מתחרויות, אבל הנושא של התחרות הדליק אותי ופתאום צץ לי רעיון. אני בטח לא אזכה, אבל העיקר ההשתתפות, וחוץ מזה נהניתי לכתוב אותו."
"מה הנושא? מה זו התחרות הזו בכלל?"
"זו תחרות של סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה." הסביר חמי, "והנושא השנה הוא מבעד למראה."
"טוב, אז אני לא אפריע לך, שיהיה לך בהצלחה." ניסיתי לסגת.
"לא, אל תלך, כבר סיימתי לכתוב את השלד של הסיפור, מחר אני אערוך אותו ואלטש עד שהוא יהיה מושלם, או שאני אמחק אותו ואשכח מהעניין, תלוי מה אני ארגיש בבוקר." חייך חמי, "אז מה רצית להגיד סולי?"
"רציתי… רציתי… טוב אז…" פתאום התחלתי לגמגם, "נוח לך פה, בחדר הזה?"
חמי הביט סביבו כאילו קלט רק עכשיו איפה הוא נמצא, "כן, לא רע, קצת מבולגן, אבל לא נורא, ככה צריך להראות חדר משחקים."
"מה דעתך לעבור לישון למטה, בחדר הישן של דודה אמה?"
"אני אישן איפה שתגיד לי סולי, אבל… ושלא תטעה, אני ממש אוהב את אנחל, הוא מותק, אבל… אה…" גמגם חמי, " הוא נמרח עלי קצת יותר מידי, ובקיץ הוא מסתובב חצי ערום. אני יודע שהוא לא מתכוון לשום דבר, אבל אני מעדיף לישון בחדר לידך ולא לידו, בסדר?"
"בסדר גמור." אמרתי, מרגיש הרבה יותר טוב, "ועכשיו, אחרי שארי הסתלק, יש בחדר הארונות שלי המון מקום פנוי, למה שלא תסדר אצלי חלק מהבגדים שלך, הארון פה ממש קטן."
"רעיון טוב." אמר חמי, ואפילו הניח לי לעזור לו לסדר את הבגדים והחפצים שלו בחדר הארונות שלי.
"אתה כל כך מסודר וחרוץ סולי, אתה ממש חמוד." זרח לעברי אחרי שגיהצתי בזריזות כמה חולצות שלו שהתקמטו במזוודה, ונישק על לחיי. כרכתי יד על עורפו והחזרתי לו נשיקה ישר על פיו, ומי יודע מה היה קורה ואם הילדים לא היו מתפרצים הביתה בצעקות ברגע הכי פחות מתאים?
***
"חייבים לעשות להם תספורת." החליט אנחל אחרי שבילה רבע שעה מייאשת עם אביב שצרחה בלי הפסק כשהוא ניסה לסרק את שערותיה, "הם נראים זוועה, תראה כמה קשרים, אם לא נעשה משהו בסוף יהיו להם כינים."
אביב פרצה בבכי, ושקד רץ והביא מספרים מהמטבח וביקש שנספר אותו כבר עכשיו, אבל אנחל הודיע שלהסתפר מסתפרים במספרה, אצל ספר, וקודם חייבים לחפוף את השערות כדי שלספר יהיה נעים וקל לעבוד.
"להסתפר זה כואב?" חקר שקד בדאגה.
"לא, מה פתאום? להסתפר זה כיף חיים ומי שישב יפה ולא יעשה בעיות יקבל אחר כך גלידה אצל ד"ר לק." הכריז אנחל וקרץ אלי, מתעלם מהפרצוף החמוץ שעשיתי כי עקב ניסיוני המר אני יודע שביקור אצל ד"ר לק עם ילדים קטנים הוא עניין מייגע ודביק מאוד.
"אני אלך אתך ואעזור לך." הבטיח אנחל, ואפילו טרח והתקשר לספרים הקבועים שלנו, קוקו וז'וז'ו, להזהיר אותם שאנחנו מגיעים עם צמד תאומים מפונקים בעלי רעמות שער מבולגנות.
למרבה הצער, שעה לפני שעמדנו לצאת למספרה, אנחל קיבל טלפון ממישהו, התלחש איתו ארוכות בספרדית שהיא שפת האם שלו, ואחר כך הודיע לי בצער לא כל כך משכנע – עיניו זהרו והוא התקשה לכבוש את חיוכו – שמכרה ותיקה שלו חוזרת למולדת והוא חייב להיפרד ממנה, ולכן הוא מצטער, אבל אני אצטרך ללכת לבד עם הילדים.
התחלתי להתבכיין שאין לי כוח להיסחב לבד עם שני ילדים קטנים למספרה ובחזרה, ואיך אני אסתדר אתם בד"ר לק? אנחל נורא הצטער והתנצל מעומק ליבו שהוא מאכזב אותי, אבל הוא שב והסביר הוא חייב כי זו חברה מאוד טובה שעוזבת בעוד כמה ימים והוא פשוט חייב להיפגש איתה ו… כמעט שרבנו, אבל למרבה המזל חמי הגיח מחדרו באמצע הוויכוח ופתר באחת את הבעיה. "גם אני צריך להסתפר." הכריז, והעביר יד בשערו, "נלך ביחד למספרה, ולד"ר לק, אבל הגלידה עליך." חייך אלי חיוך שהמיר את הנרגנות המיוזעת שלי לגוש רך ונימוח של מרשמלו מתוק.
אין לי מושג איך הוא עושה את זה, אבל איכשהו בנוכחותו הילדים הרבה יותר ממושמעים ומשתפי פעולה, וכשחמי אומר אסור הם מקבלים את דבריו בלי ויכוח. אולי כי הקול שלו נשמע סמכותי יותר, או אולי כי הוא רחב וגבוה יותר ממני ומאנחל, לא יודע, אבל הכל נעשה קל ופשוט יותר כשהוא בסביבה.
אני מניח שזו הסיבה ששכרו אותו להיות אב הבית של מרכז יד לבנים – וזה שכל הספרניות שם מכירות אותו ואוהבות אותו כי הוא קורא מהר ותמיד שמח לתת חוות דעת על מה שקרה, ולייעץ לקוראים נודניקים, בטח לא הזיק.
חמי מאוד מרוצה מהעבודה החדשה שלו למרות שהמשכורת לא משהו, אבל התנאים מעולים והוא עובד עם אנשים ממש נחמדים, וכמובן שהעובדה שרוב העבודה שלו היא בספריה ובגלריה שמעליה רק מוסיפה להנאתו.
הוא הסביר את כל זה לקוקו שתהה אם לא מעצבן אותו להתעסק עם אסלות סתומות, כיורים נוזלים, נורות שרופות ושאר מטרדים.
ז'וז'ו סיפר את אביב, משגיח בעין אחת על שקד שחיפש במטבחון הקטן של המספרה את שוקולד הפילים ששמע עליו מדני, ובעין השנייה על קוקו שסיפר את חמי, עומד נורא קרוב אליו, ממש נמרח עליו, והקשיב לו בתשומת לב מחניפה שקצת עצבנה אותי. אין לי כלום נגד קוקו, הוא אחלה ספר ובחור נחמד והכל, אבל למה הוא חייב להידבק ככה לחמי ועוד מול הפרצוף של החבר שלו? מה זו ההתנהגות המשתרמטת הזו?
דווקא ברגע זה התקשר אלי פתאום רוני, תמיד היה לו עיתוי מעצבן, אבל הפעם הוא התעלה על עצמו, ולא שלא ידעתי שיום אחד אקבל ממנו שיחה, הייתי בטוח שהוא יתקשר אלי במוקדם או במאוחר, ואפילו הכנתי את עצמי נפשית לשיחה נוקבת עם האקס של חמי, אבל חשבתי שזה יקרה מאוחר בערב, אולי אפילו בלילה, ושאני אהיה לבד, לא מוקף בכל כך הרבה אנשים, ובחלומות הכי גרועים שלי לא תיארתי לעצמי שאצטרך לנהל שיחה כזו בטווח השמיעה של שני ילדים תמימים. מזל שהיה לי שכל לצאת החוצה ולעמוד מחוץ למספרה.
"שלום סולי, מה שלומך?" אמר רוני בנחת, בלי לטרוח להציג את עצמו. לא דיברנו כבר המון זמן אבל מיד זיהיתי את הקול שלו.
"כושי?" שאלתי בניסיון לערער קצת את הביטחון העצמי שלו.
"האחד והיחיד." הצטחק רוני בחביבות, "מה נשמע אצלך סולי? הכל בסדר?" חקר בהתנשאות מעצבנת.
"כן, אחלה. תשמע, אם אתה רוצה לדבר עם חמי תצטרך לחכות, הוא בדיוק מסתפר עכשיו. אתה רוצה שאני אמסור לו משהו?"
"אם הייתי רוצה להגיד לו משהו הייתי מתקשר אליו, אני מתקשר אליך כי אני רוצה לדבר אתך. מה קורה אתך? החבר שלך כבר נסע לחו"ל?"
"כן, הוא נסע שלשום."
"והשאיר אותך להשגיח על הילדים שלו?" הצטחק רוני. יכולתי לשמוע את הזלזול בקולו והתעצבנתי.
"כן, למה, יש לך בעיה עם זה?" התנפלתי עליו.
"אם לך אין אז גם לי לא, אבל אני לא מבין, למה לא נסעתם איתו?"
"כי החלטנו שככה טוב יותר, וחוץ מזה אנחנו כבר לא יחד."
"אז מה, מעכשיו אתה אומנת?" צחק רוני בצורה מעצבנת, ואני נשבע לכם שאם הוא היה עומד לידי הייתי בועט בו.
"אני מטפל בתאומים, זו עבודה קשה ואחראית מאוד, ואני לא מבין מה מצחיק בזה." אמרתי בחומרה, ורוני הפסיק לצחוק ואמר שהוא מבין, ואם נפגעתי הוא מבקש סליחה.
כל כך נדהמתי מההתנצלות שלו עד שלרגע נאלמתי דום, ואחר כך אמרתי שזה בסדר, אין בעיות.
"תודה סולי, תמיד היית בחור מקסים." התחנף רוני בצורה מאוד לא משכנעת, וסוף סוף הגיע למה שבאמת מעניין אותו והתחיל לשאוב ממני מידע על חמי. הוא שאל מה שלומו, ומה מצב הבריאות שלו, ואם הוא זוכר שהוא צריך ללכת לעשות בדיקות דם בתחילת ספטמבר? ואולי ידוע לי מה הוא עושה בימים אלו, ולמה הוא לא עונה לטלפון שלו?
"למה אתה לא מתקשר אליו לנייד ומברר?" התחמקתי.
"הוא מסנן אותי." הסביר רוני, "וכשאני מתקשר לדירה שלנו עונה לי איזה קשיש אתיופי אחד שבקושי מבין עברית."
"הדירה שלכם? חשבתי שאתם כבר לא גרים יחד, חמי סיפר לי שהגיסים שלך באו ולקחו את כל הדברים שלך חזרה להורים."
"כן, אבל…"
"וחוץ מזה חמי כבר לא גר שם יותר, הוא עזב את הדירה הזו כבר לפני שבועיים."
"ואיפה הוא גר עכשיו?"
"הוא גר אצלי."
"ידעתי, אולי אתה יכול לבקש ממנו להפסיק לסנן אותי?"
"הוא לא מסנן אותך טמבל, הוא פשוט החליף נייד, ביד לבנים נתנו לו נייד חדש."
"ביד לבנים? מה זה יד לבנים?"
"זה המקום עבודה החדש שלו רוני, הוא אב הבית של הספרייה ושל הגלריה."
"אהה… אז תגיד בספרייה, למה יד לבנים?"
"כי זה השם של העמותה שמפעילה את המקום, חוץ מהגלריה והספרייה יש שם גם אולם קולנוע והרצאות, ויש חוגים ושעת סיפור לילדים, יש שם המון פעילות והם צריכים אב בית, חמי עובד שם מתחילת אוגוסט והם מאוד מרוצים ממנו."
"אני לא מתפלא, יש לו ידי זהב והוא גם בחור נחמד, מאוד חרוץ ו… מה קורה איתו סולי?"
"הוא בסדר, קצת עצוב, אבל בסדר."
"איפה הוא ישן?"
"בחדר המשחקים של הילדים, יש שם ספה נוחה מאוד."
"וואללה? לא במיטה שלך ושל ארי?"
"המיטה הזו כבר לא של ארי, היא רק שלי, ואני ישן בה לבד, וחוץ מזה זה לא עסקך."
"נכון, אתה צודק, זה כבר לא עסקי." הודה רוני, ונשמע עצוב כל כך עד שבמקום להתרגז עליו התמלאתי רחמים.
"מה קורה אתך רוני, הכל טוב?"
"כן, נהדר. אני מאורס, מתכנן להתחתן בסתיו, ההורים שלי מאושרים, ארוסתי בחורה מקסימה, אנחנו מתכננים להביא המון ילדים והכל טוב."
"אחלה, שיהיה לך המון מזל טוב."
"תודה, תגיד סולי, יש מצב שתיתן לי את המספר שלו?"
"לא, אני מצטער, אבל עדיף שלא."
"אתה צודק, אבל אולי בכל זאת?"
"לא רוני, ובבקשה, אל תבקש יותר, אני אמסור לו ד"ש ממך, ואם הוא ירצה הוא יתקשר אליך, אבל אל תתפלא אם זה לא יקרה."
"אני יודע." נאנח רוני, "טוב, אני צריך לסגור."
"בסדר, יאללה ביי."
"ביי סולי, ותשגיח לי עליו בבקשה."
"לך תזדיין רוני." אמרתי בהתקף זעם פתאומי, מאוד לא אופייני לי, "אתה יודע מה? סתם להזדיין זה טוב מידי בשבילך, לך שב על חזוק חלוד, חתיכת חרא שכמוך! יש לך מושג כמה הכאבת לו? חמש שנים הייתם יחד, וככה אתה גומר את זה? אתה לא מתבייש?"
"כן, אבל…"
"אין אבל, אתה פשוט זבל כושי! בשביל מה התקשרת בכלל? לא מספיק ששברת לו את הלב אתה חייב גם לוודא הריגה?"
רוני שתק שתיקה ממושכת, ואז נאנח ואמר לאט שהוא מבין למה אני כועס, ומבחינה מסוימת אני צודק, אבל אני רואה רק צד אחד של התמונה, והוא רוצה שאני אדע שגם הלב שלו שבור, וגם לו קשה מאוד ו…
"עם מי אתה מדבר?" הניח חמי יד על כתפי, "הכל בסדר סולי?"
"לא, שום דבר לא בסדר." דחפתי לידו של חמי את הנייד שלי, "הנה, תדבר עם האקס שלך!" אמרתי בכעס ונכנסתי למספרה לשלם לקוקו שעמד וניפח בלון אדום בשביל אביב, פרס על ההתנהגות היפה שלה.

17. הלילה האחרון

נמאס לי, כל מה שמתחשק לי זה לשכב ערום מול המזגן, אבל אין מצב, הטלפון מצלצל כל הזמן, כל העולם רודף אחרי ודורש ממני דרישות, איש איש על פי טעמו ורצונו, ומה עם הרצונות שלי? מי חושב עלי? אף אחד, אפילו לא אני.
הילדים רוצים רק בריכה וגלידות, ארי נמצא רוב הזמן בתל אביב ורוצה שאני אעזור לו לארוז ולסדר, וכל הזמן בא אלי בדרישות חדשות. מאז שהוחלט על המעבר לאירופה יש לו רשימה לא נגמרת של משימות שעלי לבצע למענו ולמען דודה אמה ואין לזה סוף. אנחל הוא היחיד שמנסה לעזור לי, אבל הוא רק ילד והוא חסר אונים כנגד הבירוקרטיה שמתעקשת להציק לכל מי שרוצה לעקור לחוץ לארץ.
רק מחמי יש לי נחת – ראשית כי הוא לא מבלבל לי את המוח ולא בא אלי בתלונות ובטענות, ומנסה לעזור ולא להעיק, ושנית כי יש לו אחים. האחים שלו, משה וסמי, באו לעזור לו להעביר את חפציו לבית שלנו ולמרות שהם סטרייטים הם מדהימים.
סמי הצעיר יותר הוא דובון גדול, שעיר ומתוק עם חיוך מקסים ונשמה ענקית, הלוואי וגם לי היה אח כזה, והאח הבכור, משה, גדול ושעיר עוד יותר, אבל אף אחד לא יכול להגיד עליו שהוא מתוק. משה הוא בחור גדול ורחב, זכר אלפא בכל רמ"ח איבריו גבר חזק וסמכותי, מדהים וסקסי להפליא, אבל מה לעשות? סטרייט גמור. אף פעם לא ראיתי אותו מחייך וגם בדיבורים הוא לא חזק במיוחד אבל איזה גבר? גבר, גבר! אם הוא היה יודע איזה פנטזיות הוא מעורר בי הוא בטח היה תולה אותי. לא יאומן אבל לפי מה שחמי סיפר לי משה שפוט של אשתו שמסובבת אותו על האצבע הקטנה בלי שום מאמץ.
אין צדק בעולם, ממש אין.
"תשגיח לנו על הילד." ביקש סמי בחביבות אחרי שהם פרקו את ארבעת הארגזים שהכילו את כל רכושו של חמי עלי אדמות, מניחים אותם במרפסת עד שנחליט באיזה חדר חמי יגור. "מאז שכושי הסתלק הוא קצת בדיכאון." הסביר.
"אני אשמור עליו בשבע עיניים." הבטחתי, וסמי כחכך קצת בגרונו, אמר תודה, ושאל, נבוך מעט, אם אני יודע איפה חמי עומד לישון.
"עוד לא החלטנו." הודיתי, ופתאום גם אני נעשיתי נבוך.
"אתה בחור טוב, וחבר טוב סולי." סח לי סמי, "אם רק תוכל לשכנע אותו… עדיף שהוא לא יהיה לבד."
"אם זה יהיה תלוי רק בי הוא יישן איתי." הנהנתי, וסמי הסמיק ואמר שהוא לא מבין למה בחור נהדר כמו אחיו הקטן לא מצליח למצוא בן זוג קבוע ולזכות בקצת נחת, ואחר כך חילץ את משה מידיו של אנחל שהצליח – אין לי מושג איך – לשכנע אותו לקבל ממנו עיסוי כדי להקל על כאבי הגב שלו, והסתלק.
"איזה גבר מדהים." נאנח אנחל, "אם רק היה לי עוד קצת זמן איתו לבד…"
"שלא תעז אפילו לחשוב על זה אנחל, הוא נשוי, תשכח ממנו."
"לא רוצה." אמר אנחל בלי שמץ בושה.
"אבל אנחל, הוא סטרייט, גם אם הוא לא היה נשוי לא היה לך סיכוי איתו."
אנחל צחק, "תתפלא, אני מכיר די הרבה סטרייטים ששכחו שהם נשואים, וכן נתנו לי סיכוי."
"אם ככה הם לא היו סטרייטים אמיתיים." התקוממתי.
"סולי, באמת, עוד לא למדת שאין דבר כזה סטרייטים אמיתיים?" פסק אנחל, וצחק כשסירבתי להאמין, "הגבול בין סטרייטים להומואים לא כל כך ברור כמו שנדמה לך." גילה לי ואחר כך שינה נושא, "איפה חמי יישן?" שאל.
"כל זמן שארי בארץ הוא יישן בחדר המשחקים של הילדים, ואחרי שארי יעזוב סופית נראה… מצידי שיישן איפה שהוא ירצה, יפריע לך אם הוא יישן לידך, בחדר של דודה אמה?"
"ממש לא, הוא אמנם לא גדול כמו אחיו, אבל הוא די דומה לו, והוא לפחות כן הומו. מתאים לי שהוא יהיה שכן שלי." חייך אנחל בעליצות שעוררה בי דאגה.
בינתיים חמי ישן על הספה בחדר המשחקים של הילדים, מנסה להקל על עצמו בעזרת המאוורר שפעל כל הלילה. המאוורר עשה כמיטב יכולתו, אבל החום היה כבד כל כך עד שחמי לא הצליח להירדם. אחרי ששמעתי אותו שותה מים קרים במטבח שמתי את נפשי בכפי, יצאתי אליו מחדרי הממוזג והזמנתי אותו לבוא לישון אצלי.
"ומה יגיד ארי?" שאל חמי בספקנות.
"כלום, מה זה עסקו? בין כה וכה הוא לא בבית כבר יומיים, הוא ישן במלון בתל אביב, עסוק בעניינים שלו. תראה חמי, אני יודע שעוד לא סגרת לגמרי את הסיפור עם רוני, ואני מבין שאין לך מצב רוח לסקס, גם לי לא, אבל למה שתסבול ותזיע כל הלילה אם יש לידך חדר ממוזג וחצי מיטה ריקה שמחכה לך? אתה נראה הרוס, בוא, תישן לפחות לילה אחד כמו בן אדם."
הוא היסס קצת, אבל באמת היה נורא חם, והוא היה עייף כל כך, הוא נראה מותש. "נו, בוא, אני מבטיח להתנהג יפה." הפצרתי, ולשמחתי הוא נכנע, ואחרי שהתקלח הוא בא ונשכב בזהירות בקצה המיטה, מקפיד לא לגעת בי, אמר שהמזגן הזה הוא הצלה אמיתית, והקרירות הזו ממש משיבת נפש ונרדם מיד, למרות הטלוויזיה שדלקה. אחרי החדשות כיביתי את הטלוויזיה, נשכבתי על הצד והסתכלתי עליו, נהנה לראות כמה הוא רגוע ויפה, ובסוף נרדמתי גם אני.
בבוקר התעוררנו צמודים זה לזה, ועמד לו, הרגשתי בזה דרך התחתונים שלו, אבל ברגע שהעזתי לשלוח יד ולגעת צלצל פתאום הנייד שלו וזה היה רוני. כל יום יומיים הוא מצלצל כדי לשאול מה נשמע ומה חדש ואחר כך חמי מסתובב מדוכדך כמה שעות, מדלג על ארוחות, לא רוצה לדבר עם אף אחד, ומסתגר קודר עם המחשב שלו. מתי רוני יתחתן כבר ויניח לשניהם להמשיך בחייהם?
אם חמי היה מרשה לי הייתי מתקשר אליו לברר מה נסגר איתו, צועק עליו שיניח לחמי להמשיך הלאה, אפילו מאיים, אבל הבטחתי לחמי לא להתערב אז אני שותק, אני מקווה שהוא לא חושב שרוני שוב ישנה את דעתו, ושיש להם עוד סיכוי.
***
"כאילו שלא מספיק קשה לי שכל כך חם, והוא משנה כל הזמן את הלו"ז, ולא מפסיק לשגע אותי עם הטלפונים שלו אז גם כשהוא מגיע סוף סוף הביתה הוא לא מפסיק לריב איתי ולהתעצבן על כל שטות." קיטרתי לחמי שעמד ושטף את הרצפה אחרי שארי – כן, ארי המאופק וקר המזג – התרתח כל כך עד שהטיח צלחת מלאה אוכל על הרצפה ויצא מהבית בדפיקת דלת. התאומים שישבו ואכלו אתנו פרצו בבכי ורצו למטה אל אנחל שפינק אותם להשחית ונתן להם לעשות כאוות נפשם, ואם הייתי יכול הייתי רץ אחריהם, אבל חמי הגיח מחדרו כדי לבדוק מה הרעש הזה, ונותר פעור פה מול הבלגן.
"מה קרה?" שאל, "איפה כולם?" ומיד הלך והביא מגב ודלי וביקש שאביא יעה, ואזהר לא לדרוך בתוך השברים, וחיש קל אסף הכול וניגב, ושטף, מקשיב בשתיקה לתלונות שלי.
"גם אם נפרדנו, וכל אחד מאיתנו בונה לו חיים נפרדים אנחנו עדיין קשורים בגלל הילדים, ובכל זאת היו לנו ימים יפים יחד… אני פשוט לא מבין אותו, הוא כאילו מחפש סיבות לריב איתי, זה ממש לא אופייני לו, אולי זה בגלל הלחץ של המעבר ואולי בגלל החום. הוא ממש ירד מהפסים, למה הוא מתעקש להרוס את מה שנשאר מהקשר שלנו בצורה נבזית וקטנונית כזו?" תהיתי, ורציתי לקום ולעזור לו לשטף, אבל חמי פקד עלי להרים את הרגלים על הספה ולהניח לו לסיים את השטיפה, ואחר כך שאל אם כבר סיפרנו לילדים שארי וסבתא עומדים לעזוב.
"עדיין לא. חשבנו שהוא עוזב בעוד שבועיים, ורצינו לחכות עוד קצת, אבל פתאום מתברר שהכול הוקדם והוא עוזב ביום שלישי מוקדם בבוקר. אני לא יודע מתי נספיק הכול."
"תראה סולי." אמר חמי וסחט את הסמרטוט בכפות ידיים גדולות וחזקות, "אני לא מכיר את ארי כל כך טוב, אבל הוא בטח נורא לחוץ מהלו"ז הרצחני הזה, והחום בטח לא מועיל… "
"כן, הוא לחוץ נורא, אבל מה יעזור לו אם הוא יצרח עלי? גם אני לחוץ, אבל אני לא צועק, ולזרוק את האוכל על הרצפה כי מלוח לו מידי? איזה מין דבר זה." התמרמרתי.
חמי העיר שזה באמת לא בסדר, ואין ספק שמגיע לי התנצלות, אבל מצד שני הוא כבר ראה דברים כאלה לא פעם, בני זוג שנאלצו להיפרד בגלל נסיבות חיצוניות הרסו כמעט בכוונה את היחסים שלהם כדי להקל על הפרידה.
שתקתי, המום מדבריו. "אתה מתכוון להגיד שהוא רב איתי בכוונה כדי שיהיה לו קל יותר להיפרד ממני, אבל… אבל… זה פשוט לא הגיוני חמי, קודם כל הוא לא חייב לעזוב, ושנית כל… טוב, זה פשוט מטורף."
"אני לא אומר שארי מטורף חלילה, אבל שמתי לב שזה דפוס קבוע אצלו, כל פעם שהוא מרגיש שהוא מתחיל להתקרב אליך יותר מידי ואתה נעשה חשוב לו מידי הוא עושה משהו נבזי כדי לקלקל הכול, ולגרום לכם לכעוס זה על זה."
"אבל חמי, אני והוא, אנחנו בכלל לא… הוא כבר לא שם עלי, אני די בטוח שנמאסתי עליו, אחרת הוא לא היה עוזב."
"לדעתי זה בדיוק ההפך." אמר חמי, "הוא עוזב כי עמדת בכל המבחנים שהוא עשה לך, והוא מבין שאם הוא יישאר עוד קצת הוא כבר לא יוכל לעזוב."
"איזה מבחנים?" התבלבלתי, "אתה מתכוון לתאומים ולמוות של הדס? אבל…" רציתי להגיד שזה לא ככה, הכול פשוט קרה במקרה, ולולא הילדים כבר הייתי עם מישהו אחר, אבל…
חמי הרים את כף ידו בתנועת עצור, "עזוב, אין טעם לדבר על זה, את הנעשה אין להשיב, וחוץ מזה יכול להיות שאני טועה ואני מפרש הכול הפוך, אולי אני סתם מדבר שטויות ובאמת נשבר לארי מהארץ וממך? למי לא נמאס לפעמים מהמקום המשוגע הזה? אבל דבר אחד אני יודע, מי שבאמת חשוב פה זה הילדים, אתם מבוגרים ואתם יודעים לדאוג לעצמכם, אבל הם רק ילדים קטנים, ולכן ואתם צריכים לדאוג קודם כל להם.
נזכרתי בפניהם המבוהלות של הילדים למראה התפרצותו של ארי ונתקפתי נקיפות מצפון, "אתה צודק." אמרתי, והתביישתי בעצמי.
"לדעתי אתם צריכים לספר להם שארי עוזב ולתת להם זמן להתרגל לרעיון וגם להיפרד ממנו, גם אם הוא קריזיונר הוא עדיין אבא שלהם."
"ארי לא קריזיונר." מחיתי, "ממש לא, אני לא מבין מה עובר עליו לאחרונה, טוב, אני הולך לדבר עם הקטנים."
מצאתי אותם יושבים בחדרו של אנחל, מלקקים גלידה ומקשיבים לסיפור שהוא הקריא להם, משהו מצחיק עם חיות שדיברו כמו בני אדם. אנחל השקיע בקריאה ועשה הצגה שלמה – שינה את קולו לפי הדמות המדברת, עשה פרצופים מצחיקים, והשתטה כמיטב יכולתו כדי לשעשע אותם.
רק אחרי שהוא סיים את הסיפור הם שמו לב לנוכחותי, ומיד שאלו איפה אבא, ומתי הוא חוזר?
"אני לא יודע." הודיתי, "אולי בערב."
"אבא כעס כי היינו ילדים רעים?" שאל שקד בדאגה.
"לא טיפש, הוא כעס כי האורז היה מלוח מידי." הסבירה אביב.
"לא נכון, האורז לא היה מלוח מידי." התווכח שקד.
"אבא מאוד עצבני בזמן האחרון כי יש לו המון דברים לסדר, בגלל זה הוא התרגז ושבר את הצלחת וזה לא היה בסדר, אבל זה קורה לפעמים." ניסיתי להיות חינוכי, והתיישבתי מול השניים, "תקשיבו ילדים, יש לי משהו לספר לכם."
"אנחנו יודעים." נכנסה אביב לדברי, "אבא נוסע לבלגיה במטוס כי יש לו שם עבודה, וסבתא נוסעת איתו כי חם פה מידי והיא רוצה לגור במקום נחמד יותר."
"אהה… כן, זה פחות או יותר נכון, מי סיפר לכם את זה?"
"סבתא." אמרו השניים בבת אחת, והביטו באנחל שמשך בכתפיו, "גברת אמה דיברה עם הילדים לפני שהיא נסעה לירושלים." הבהיר אנחל בפנים אטומות, מקפיד לא להתערב בנושא משפחתי לא לו – דודה אמה בילתה את השבוע האחרון בירושלים אצל ידידים טובים שלה, נפרדת מכל מכריה בארץ, היא הייתה אמורה לחזור לכאן ולארוז את מה שלא נארז עדיין, אבל בגלל שינוי לוח הזמנים הוחלט שהיא תיסע לשדה התעופה מירושלים, אנחל ארז את מה שהיא הותירה אחריה, ועלי הוטל לשלוח הכול לשדה התעופה ולוודא שהכול יגיע בשלום לייעודו בזמן.
"סבתא אמרה שהיא לא תחזור יותר לפה, שאם נרצה לראות אותה ניסע אליה." ניסה שקד להבהיר את המצב.
"אבל אנחנו לא רוצים לנסוע לבקר אותה." ביארה לי אביב, "כי היא תמיד צועקת עלינו ונותנת לנו סוכריות לא טעימות, ומכריחה אותנו לצחצח מיד אחר כך שיניים."
"סבתא צודקת, חשוב לצחצח שיניים." התערב אנחל.
"אבל רק בערב." מחה שקד, "ולא עם משחה חריפה." הוסיף ליתר ביטחון.
"מתי אבא יחזור?" שינתה אביב את הנושא, מפגינה חוש דיפלומטי מפותח להפליא בשביל ילדה בת ארבע.
"אמרתי לך, בערב."
"לא." השעין שקד מרפק שמנמן וורוד על ברכי, "אני מתכוון מתי הוא יחזור מחוץ לארץ?"
"אני לא בטוח חמוד, הוא עוד לא נסע."
"הוא נוסע מחרתיים." דיווחה לי אביב בדייקנות, מביטה בי במבט שהזכיר מאוד את זה של סבתה, ומחרתיים זה ממש אוטוטו." הסבירה לי ליתר ביטחון.
"אני יודע."
"והוא יצא ממש מאוחר בלילה, כשנישן, ובגלל זה אנחנו לא נספיק להגיד לו שלום." הוסיפה אביב.
"נכון." הסכמתי.
"אז מתי הוא יחזור אחרי שהוא ייסע?" חקר שקד, נועץ בי מבט כחול.
"לא יודע בדיוק, אולי בחורף."
"אחרי שהחופש הגדול יגמר?"
"כן, הרבה אחרי שהוא ייגמר, יכול להיות שהוא יגיע רק בחנוכה."
שקד הנהן בשביעות רצון, "ואחר כך הוא שוב ייסע?"
"כן, כנראה שכן."
"אבל אתה תישאר סולי, נכון?" הניח שקד יד שמנמונת, דביקה, על לחיי.
"בטח, אני לא נוסע לשום מקום."
"וגם אנחל יישאר?" התערבה אביב.
"אני אשאר." הבטיח אנחל.
"ומה עם חמי, הוא נוסע?"
"לא, חמי נשאר פה, איתנו."
"וחץ, מה איתו? הוא נוסע?"
"לא, חץ נשאר עם חמי."
"אבל הוא הכלב של דני."
"כן, אבל אימא של דני לא אוהבת כלבים אז הוא גר פה, איתנו."
"ומה עם דני? מתי הוא נוסע?" שאלה אביב שפיתחה חיבה מיוחדת לבן חסותו הצעיר של חמי.
"לא יודע, לא בשנה הקרובה, זה בטוח, הוא צריך לסיים קודם את התיכון."
"ואחר כך הוא ייסע?"
"לא, אחר כך הוא ילך לצבא."
"ובצבא הוא יהיה חייל גיבור וימות?" חקרה אביב בקור רוח.
"חס וחלילה." נבהל אנחל שחיבב גם הוא את דני הצעיר, "הוא יהיה חייל לא גיבור, ואף אחד לא ימות." הבטיח לה, שלף בזריזות את דלי הלגו הענקי שהחזיק מתחת למיטתו ושאל מי רוצה לבנות טירה עם נסיכה ודרקונים.
"ואבירים וסוסים." התלהב שקד.
"כן, ומסביב תהיה תעלה עם קרוקודילים." תרמה אביב, והשלושה התיישבו על השטיח הדק שפרש אנחל על הרצפה למען הילדים, ושקעו בבניית טירה.
"איך יש לך סבלנות לשחק אתם כל כך הרבה זמן?" התפלאתי פעם, ואנחל חייך ואמר שכילד לא היו לו כמעט משחקים, והוא מפצה את עצמו עכשיו על הילדות העשוקה שלו.
בערב ארי חזר, אמר שלום קריר וישר נכנס להתקלח. הילדים כבר ישנו, חמי היה אצל הוריו, ואנחל אצל בוריס – הם הספיקו להתפייס בינתיים, אנחל לא היה טיפוס נוטר טינה מטבעו.
שאלתי אם הוא רעב והוא אמר שלא, הוא כבר אכל, ושקע, קודר, על הספה, בוהה בטלוויזיה שהקרינה את מצעד הזוועות השבועי – תאונות, רציחות, שריפות וכמעט מלחמונת חדשה בצפון – מדכא.
"אני רואה שניקית הכול." העיר ארי.
"האמת שחמי ניקה."
"יפה מצידו, אתה יודע שמחר זה היום האחרון שלי פה?"
"אבל אתה טס רק ביום שלישי."
"בעצם ביום שני בלילה, ועוד לא סיימתי כמה דברים, אם לא אכפת לך ביום ראשון ושני אני אהיה בתל אביב."
"תעשה מה שבא לך, רק תיזהר לא לשבור שם צלחות אם האוכל לא יהיה לך טעים, הם לא יאהבו את זה."
"יש לי פצע בפה והמלח שרף לי, בגלל זה התרגזתי, עד מחר בלילה אנחנו צריכים לדבר עם הילדים."
"אין צורך, סבתא שלהם כבר דיברה אתם לפני שהיא נסעה לירושלים, שוחחתי אתם היום והם יודעים הכול."
"אני מבין." אמר ארי בקול מאופק, ואחר כך אמר שהוא צמא והלך למטבח להכין לו שתייה
נגררתי אחריו, מביט איך הוא משחרר קוביות קרח מהתבנית וממלא לעצמו כוס גדולה בקוביות, ומוזג עליהם מים מהברז.
"יש מים מינראליים."
"שטויות, המים בברז מספיק טובים."
"יש גם בירה."
"אני לא יכול לשתות אלכוהול בחום הזה."
"כן, נורא חם. טוב שאתה שותה, בגרמניה לא תסבול כל כך מחום."
"אל תהיה בטוח, גם שם נורא חם, אני מתכנן להביא איתי מהארץ מאוורר שולחני קטן."
"רעיון טוב."
הוא לגם כמה לגימות בריאות, ומחה את פיו, "נלך לישון?"
"מה, כבר? טוב, האמת שאני די עייף."
"אני לא מתפלא, הימים האחרונים היו פשוט שיגעון, היה כל כך חם, ואני תיזזתי אותך כהוגן, אתה בטח שמח להיפטר ממני."
משכתי בכתפי, לא בטוח איך עלי לענות.
"בדרך כלל אני לא שובר צלחות, אני לא יודע מה עבר עלי היום, חמי בטח חושב שאני משוגע."
"ממש לא, הוא יודע שאתה בלחץ נוראי."
"הוא בחור טוב, אתם תטפלו יפה אחד בשני, הוא החליט כבר איפה הוא יישן?"
"אני מניח שהוא יתארגן בחדר של דודה שלך, זה הכי הגיוני."
"כן, זה הכי הגיוני." הסכים ארי, הניח את הכוס ופנה לחדר השינה.
הלכתי אחרי, ואחרי שהתארגנו נשכבנו זה לצד זה, לבושים רק במכנסים קצרים. התחלתי לנמנם כשארי שב ודיבר, "ייקח לי בטח כמה שבועות, אולי חודשים להתארגן ולהבין מי נגד מי, אבל אני חושב שעד סוף השנה אני כבר אהיה פחות עסוק, ואני אוכל לחזור לבקר את הילדים, או שאולי אתם תבואו אלי?"
"לא יודע, נראה, זה נורא מסובך לטוס עם ילדים כל כך קטנים, לא פשוט יותר שאתה תבוא לכאן?"
"כן, אבל לא מתחשק לך לנסוע לחוץ לארץ? אירופה מאוד יפה."
"אני יודע, כבר נסעתי לשם כמה פעמים, היה נחמד, אבל אני לא חושב שאני רוצה לגור שם."
ארי הניח יד מפצירה על חזי, "אבל תוכל לבקר, אני אשלח לך כרטיס וכל ההוצאות יהיו עלי, תוכל לקפוץ לכמה ימים בלי הילדים, לנוח קצת."
"לא נראה לי שזה רעיון טוב ארי, הבטחתי להם שאני לא אסע לשום מקום, ובין כה וכה בטח עד אז כבר יהיה לך מישהו. הרי לא תהפוך לנזיר?"
"לא, אבל כבר אמרתי לך, אני לא בנוי לחיות עם מישהו."
"כן, אמרת לי. האמת, אני לא ממש מבין את זה, למה אתה מעדיף להיות לבד?"
"זה לא ממש תלוי בי סולי, אני פשוט כזה, ניסיתי, אתה לא יכול להגיד שלא ניסיתי, אבל אני לא מצליח. הכי טוב בשבילי זה בן זוג שחי רחוק ובא כל פעם לכמה ימים, ואחר כך נוסע."
"אני מאחל לך בהצלחה, אבל לי זה לא מתאים, אני רוצה מישהו שאף פעם לא ירצה להיפרד ממני."
"אני מקווה שזה יהיה חמי, אני מחבב אותו."
"גם אני."
"אני יודע, והוא גם מסתדר יפה עם הילדים." הוא נאנח, "אבל עדיין יש לנו את הלילה הזה סולי, נכון?" החליק את כף ידו במורד בטני וחפן את אשכי.
הסתובבתי אליו, "כן, עדיין יש לנו את הלילה הזה."

16. לא בנוי לזוגיות

אני תמיד מתעורר מוקדם, בעיקר בקיץ, ככה התרגלתי. כבר בשש ישבתי במטבח, שתיתי קפה וחשבתי מה כדאי לי להכין לצהרים, ופתאום צץ אנחל בפתח, אמר לי בוקר טוב עגום והתחיל להכין לעצמו תה – הוא לא אוהב קפה.
"מה קרה?" התפלאתי, "למה קמת כל כך מוקדם ומה הפרצוף העצוב הזה?" תהיתי, כי אנחל היה אחד מאותן נפשות טובות מזג שתמיד חייך, ופתאום נזכרתי, "לא היית אמור להיות בחופש היום? חשבתי שתישאר לישון אצל בוריס."
"כן, אני…" אנחל ניסה לענות, אבל לא הצליח כי הדמעות חנקו אותו.
"מה קרה ילד?" נבהלתי, וקמתי אליו, ולפני שהבנתי מה קורה הוא כבר הרטיב את כתפי בדמעות וסיפר לי שבוריס לא רוצה שהוא יבוא לגור איתו.
"אבל אתה יודע שבוריס לא אוהב שותפים, שהוא צריך את הספייס שלו, וחוץ מזה, מה רע לך פה? למה שתעבור לגור אצלו?"
"כי… כי…" הוא גמגם, נבוך, "אני מצטער, אני לא יכול לספר לך הכול, אבל שתדע שהולכים להיות פה שינויים ו…"
בן זונה! חשבתי – הוא סיפר לכולם לפני שסיפר לי. "איזה מניאק!" פלטתי, ואנחל האדים, "סליחה." לחש, ושוב נמלאו עיניו דמעות.
"לא אתה חמוד, אתה ילד טוב, התכוונתי לארי, אני לא מבין למה הוא סיפר לך לפני שהוא סיפר לי."
אנחל הפיקח הבין מיד על מה אני מדבר ונרגע, "לא הוא סיפר לי, גברת אמה סיפרה לי."
"מתי?"
"אתמול בערב, כשראינו את כרמן, היה נהדר, ראיתם את זה?"
"כן, קצת. אני לא ממש מתלהב מאופרות."
"אתה מפסיד, אין כמו אופרה." הוא נאנח, "קיוויתי שבוריס ירצה… אין ברירה, אני אצטרך למצוא פתרון אחר, אולי חמי יסכים שאני אהיה שותף שלו לדירה? מה דעתך?"
"לא יודע, אני לא מבין למה אתה לא יכול להמשיך לגור פה, איתי."
פיו של אנחל נפער בתימהון, "כי… מה, אתה לא נוסע אתם ועם הילדים לבלגיה?"
"לא, מה איבדתי בבלגיה? וגם הילדים לא נוסעים, החלטנו ארי ואני, שהכי טוב יהיה בשבילם להישאר איתי בארץ."
אנחל שתק, מביט בי המום, "אבל איך… מה, אתם נפרדים?"
"כן, וזה לא קשור לנסיעה שלו, האמת שהקשר שלנו לא עבד כבר הרבה זמן, ואם לא היה העניין עם התאומים והדס בטח היינו נפרדים עוד קודם. יש אנשים שלא בנויים לזוגיות, לא רק בוריס כזה אלא גם ארי."
"אני ממש מצטער." אמר אנחל, מביט בי בעצב.
"זה בסדר." הצהלתי פנים, "הייתה לנו תקופה נהדרת יחד, אבל כל דבר נגמר, ולפחות הוא משאיר לי את הילדים."
"את זה אני בכלל לא מבין, איך אפשר לזרוק את הילדים שלך ולהסתלק?"
"עובדה שאפשר, ואל תשכח שהוא אף פעם לא רצה להיות אבא במשרה מלאה, אם הדס המסכנה לא הייתה מתה הוא בטח היה רואה אותם פעם בחודש, אולי אפילו פחות. הוא טיפוס כזה וזהו, אין טעם לדרוש ממנו להיות משפחתי כי אין לו את זה."
אנחל שקע במחשבות, "בכל זאת… שני ילדים כל כך קטנים… ואתה תטפל בהם במקום אבא שלהם? באמת כל הכבוד, אני הייתי מהסס לקחת על עצמי אחריות כל כך גדולה… מצד שני, בין כה וכה אתה זה שטיפל בהם עוד לפני שאימא שלהם, זיכרונה לברכה, נפטרה, והם קשורים אליך יותר מאשר לאבא שלהם, אני מקווה שלפחות הוא ישלם על ההוצאות שלהם."
"בטח, הוא ישלם על הבית ועל הילדים, וגם יבוא לבקר, וכשהם יגדלו קצת הם ייסעו אליו, בעתיד אולי הם ירצו לגור אצלו, לא יודע, בינתיים אני נשאר איתם פה, בארץ, ואני אשמח מאוד אם תישאר איתי. אני רוצה להמשיך לעבוד, אתה תלך ללמוד ובזמן הפנוי תשגיח עליהם. יחד נצליח להסתדר יפה מאוד, אני בטוח בזה."
"בכל זאת… הם צריכים איזה אישה בחיים שלהם, אתה לא חושב ככה?"
"לא יודע, יש להם גננות, ויהיו מורות, ויש את אימא של חמי שאוהבת אותם מאוד, ואולי גם נשכור פה ושם גם בייביסיטר שתשגיח עליהם כשנהיה עסוקים, אני בטוח שהכול יסתדר." הבטחתי לאנחל, מנסה להקרין ביטחון ואופטימיות. הוא עדיין נראה מוטרד וכדי להסיח את דעתו סיפרתי לו שחמי ורוני נפרדו, והפעם זה כנראה סופי.
אנחל לא הופתע, "טוב, זה היה צפוי, הרגשתי שהם מתרחקים זה מזה לאחרונה, אני מקווה שחמי ימצא מהר עבודה כי אחרת אני באמת לא יודע איך הוא יסתדר."
"איך הוא הסתדר עד עכשיו?"
"רוני שילם חלק משכר הדירה ונתן לו כסף להוצאות אחרות וחוץ מזה הוא קיבל דמי אבטלה, אבל בעוד שלושה חודשים הם ייגמרו, ויש לו שכר דירה לשלם. אולי הוא ייקח שותף במקום רוני?"
"או שנציע לו לבוא לגור פה, מה דעתך?" שאלתי, מעמיד פנים שהרעיון צץ במוחי רק עכשיו.
אנחל הביט בי במבט בוחן, "אני במקומך הייתי מחכה קצת עם ההצעה הזו," אמר בזהירות, כאילו הוא מדבר עם בן אדם קצת מוגבל בשכלו, "תן לו קצת זמן להתאושש מהפרידה לפני שאתה…" הוא ליטף את כתפי בהבעת התנצלות, "אני יודע שיש לך קצת קראש עליו סולי, אבל אל תשכח שהוא ורוני היו יחד המון זמן וחמי הוא לא טיפוס שקופץ מאחד לשני." הוסיף והציץ בי מעין רחמנות שעצבנה אותי מאוד.
"אני יודע." אמרתי בזעף, "ואין לי שום קראש עליו." התעקשתי, למרות שראיתי מיד שאנחל לא מאמין לי. "סך הכול חשבתי שעדיף שהוא לא יישאר לבד בדירה הזאת." ניסיתי לשמור על כבודי ולא לצאת מתלהב ופתטי.
"אני יודע, אבל דברים כאלה לוקחים זמן, אל תלחץ, תן לו להחליט לבד מה הוא רוצה לעשות." ייעץ לי אנחל בתבונה, וצחק כששאלתי אותו איך זה שבחור כל כך צעיר כמוהו נעשה כזה חכם.
"לא צריך שכל בשביל להבין בדברים האלה, צריך רק לב." אמר, והלך לעזור לגברת אמה להתארגן לקראת היום החדש.
***
הידיעה שארי עומד לעזוב ולהשאיר אותי לבד עם הילדים שלו פשטה בין כל מכרינו כאש בשדה קוצים, ולכל אחד היה מה להגיד על העניין.
הראשון היה בוריס שהגיע אלינו לחפש את חמי למרות שאמרתי לו שחמי לא אצלנו. בוריס הודיע לארי שהוא אידיוט, ואמר לו ישירות בפניו שהוא עושה טעות והוא יצטער על זה בעתיד.
ארי האדים מזעם ושב והסביר באריכות מה בדיוק הוא שונא בחיים בארץ, ואיזה טיפש הוא יהיה אם יפסיד את ההזדמנות הנהדרת לשדרג את הקריירה שלו בחו"ל, ולמה עדיף לילדים להישאר כאן, איתי, ולא לגור איתו באירופה.
"אם סולי היה מסכים הייתי לוקח אותם איתי, אבל הוא מתעקש לגור פה, וגם אימא שלהם ז"ל רצתה שהם יגדלו בישראל." גייס לעזרתו את אשתו המנוחה.
"זה נכון." אישרתי, "כמה ימים לפני שהדס נפטרה היא ביקשה ממני להשגיח על הילדים שלה."
"מוזר שהיא לא ביקשה מאבא שלהם אלא ממך." העיר בוריס בחשדנות, ושאל בחוסר טקט אם הדס הייתה תחת השפעת תרופות בימיה האחרונים.
ארי כעס נורא לשמע השאלה הקנטרנית של בוריס, אמר לו לא להתערב בעניינים שלא נוגעים לו, ושאל אותו בעוקצנות ממתי הוא מומחה כזה לילדים, כי עד כמה שידוע לו בוריס לא גידל בעצמו את ילדיו.
מזל שדודה אמה נכנסה לחדר ומנעה בנוכחותה השברירית תקרית דיפלומטית מביכה. "הילדים שלי היו קטנים בתקופה אחרת." אמר בוריס וקם, כובש את כעסו, אמר שלום ולהתראות לדודה אמה, והסתלק משם כשהוא מתעלם מנוכחותו של ארי.
רצתי אחריו ושאלתי למה הוא מחפש את חמי אצלנו אחרי שאמרתי לו בפירוש שהוא לא פה, ושהוא לא עונה לטלפונים שלי.
"כי הוא לא עונה גם לטלפונים שלי, וחשבתי…"
"שהוא מסנן אותך." התפרצתי לדבריו.
בוריס הנהן, "כולם כועסים עלי." אמר בעצב, "אנחל לא רוצה לדבר איתי, וחמי סגר לי את הטלפון בפרצוף כשאמרתי לו שאני שמח שרוני הסתלק, ועכשיו גם ארי כועס עלי…" הוא הציץ לעברי, "גם אתה כועס עלי סולי?"
"לא, אבל אני דואג לחמי, אני יכול לבוא אתך?"
"בטח, בוא."
הלכנו יחד, מזיעים עקב החום הנורא שלא הוקל למרות שכבר היה כמעט לילה, "ומה אם הוא לא יהיה בבית?" שאלתי כשהגענו לרחוב של חמי.
בוריס משך בכתפיו, "לא יודע, נתקשר להורים שלו?" הציע, ומחה את מצחו במטפחת בד מיושנת, הוסיף קללה ברוסית, ואמר שהוא דווקא מבין את ארי כי הארץ הזה יכולה להיות זוועתית לפעמים, בעיקר בקיץ, אבל הוא לא מבין איך בן אדם מוותר ככה על הילדים שלו, "ואני אומר את זה דווקא בגלל שאשתי לא נתנה לי לשמור עליהם עם קשר, הם גדלו בלעדי והיום חבל לי שוויתרתי לה."
"אבל אתה רציתי ילדים, אחרת לא היית מתחתן, וארי סתם תרם זרע, ופתאום מצא את עצמו אבא, הוא לא בנוי לזה, אין לו סבלנות לילדים." הגנתי על ארי ודפקתי בדלת של חמי, שכמובן לא ענה.
"חכה, יש לי מפתח." חיטט בוריס בכיסו, שלף מפתח וניסה להכניס אותו לחור המנעול, אך לשווא.
"יש מפתח בצד השני." אמר בתסכול, קילל שוב ברוסית ובעט בדלת.
"מה אתה עושה, אתה תשבור אותה?" נבהלתי.
"בלאט!" קילל בוריס ובעט שוב בדלת, והפעם זה עזר כי נשמע קול פסיעת צעדים ואחר כך הדלת נפתחה וחמי הופיע, פרוע שער ואדום עיניים.
"מה קרה לך?" התנפל עליו בוריס, "למה אתה לא עונה לטלפון?"
חמי משך בכתפיו באדישות, "הייתי חולה." אמר, סובב אלינו את גבו וחזר לדירה, ואנחנו בעקבותיו.
"חמי, מה קורה, אכלת משהו היום?" שאלתי ופניתי למטבח לבדוק מה קורה שם. מבט חטוף הבהיר לי שהוא לא אכל שום דבר מאז שהייתי אצלו לאחרונה. "לקחת תרופות?" שאלתי, "איפה הן? מה אכלת היום?"
"עזוב אותי סולי, אני לא רעב." אמר חמי והתיישב באיטיות על השרפרף, נסמך במרפקיו על השולחן.
"תכין לו קקאו." פקד עלי בוריס, "וחביתה, ואולי מרק."
"אי אפשר, אין לו כלום במקרר, והחלב מקולקל."
"טוב, אז בוא ניקח אותו אלי." החליט בוריס, אחז במרפקו של חמי והקים אותו, "תיקח את הדברים שלך ילד, מסמכים, תרופות, קצת בגדים להחלפה, וקדימה, בוא נלך."
"אני לא רוצה." מחה חמי בקול רפה, אבל בוריס שטף אותו בנאום תקיף ברוסית, מטלטל אותו תוך כדי כך ליתר הדגשה, אילץ אותו לארוז קצת בגדים, כלי רחצה ותרופות והצעיד אותו לדירתו, מתעלם מהחום הנוראי. נגררתי אחריהם ובדרך סיפרתי לחמי את החדשות על ארי והצעתי לו לבוא לגור איתי ועם אנחל. "או שאתה מעדיף לגור אצל בוריס?"
"לא אכפת לי." אמר חמי באפטיות, "לא משנה לי."
החלפתי מבט מודאג עם בוריס, הוא שלף מכיסו שטר של מאתיים ₪ וביקש ממני ללכת לעשות בשבילו קניות, "תקנה כל מיני דברים מזינים." פקד עלי, והוליך את חמי לדירתו.
החלטתי ללכת קודם הביתה לקחת את הרכב, ולקנות גם מצרכים לשבת בשבילנו, אבל כשהגעתי הביתה התנפלו עלי הילדים וארי, וכל אחד רצה שאני אעשה משהו אחר – הילדים רצו בריכה, וארי רצה להסביר לי מה אמר העורך דין, ועל מה אני צריך לחתום כדי להפוך לאפוטרופוס חוקי של הילדים.
"אבל יש להם אבא, למה אני צריך…"
"כי אתה לא קרוב משפחה שלהם." הסביר ארי בקוצר רוח, "ואני לא אחזור לארץ כל פעם שתצטרך ללכת אתם לרופא או משהו."
"בסדר, אבל קודם אני צריך…"
"סולי, אני אמור להיות שם עד עשירי לאוגוסט." איבד ארי את סבלנותו, "אין לי זמן, חייבים לסדר הכול כבר עכשיו."
"בריכה! בריכה!" צרחו שקד ואביב, קופצים סביבי כמו אינדיאנים, מתעלמים מהנזיפות של סבתא.
"ילדים, תפסיקו לצרוח, לכו להביא בגדי ים ומגבות." פקדתי עליהם, "אנחל, קח את המפתחות של האוטו ולך לעשות קניות." הושטתי לו את הכסף שנתן לי בוריס, "רק רגע, אני אעשה לך רשימה, אתה עושה קניות גם בשביל בוריס וחמי, ומביא להם את האוכל."
"לא רוצה ללכת לבוריס." מחה אנחל.
"אתה חייב, ואני רוצה שתישאר שם ותעזור לבוריס עם חמי, כי במקום לטפל בו הוא סתם צועק עליו."
"סולי!" התרגז ארי, "תפסיק לבזבז זמן על שטויות."
"לעזור לחברים ולדאוג לאוכל לשבת זה לא שטויות." התעקשתי, "חכה עוד רגע." ביקשתי, הכנתי רשימה ושלחתי את אנחל לדרכו ואחר כך התקשרתי לבחורה שהייתה המדריכה של התאומים בקייטנה, ושכנעתי אותה לקחת אותם לבריכה, ואחר כך למקדונלד כדי שיהיו לנו כמה שעות שקטות, ואז, סוף סוף, התפניתי לשבת ולחתום על כל מיני מסמכים שלא הייתה לי סבלנות לקרוא כי עדיין לא החלטתי מה לבשל לשבת, והראש שלי היה עסוק בחמי ובדאגה לשלומו.
רק בערב, אחרי שהילדים נרדמו סוף סוף, התפניתי להתקשר לבוריס ולדרוש בשלומו של חמי. "הוא ישן." ענה לי אנחל שטרם חזר הביתה, "הוא אכל קצת ולקח תרופות, ואפילו עשה מקלחת ודיבר עם רוני."
"באמת, רוני התקשר אליו? על מה הם דיברו?"
"אין לי מושג, הוא נסגר עם הטלפון בחדר השינה ולא שמעתי כלום, אבל אל תדאג, אני לא חושב שהם עומדים לחזור."
"אנחל!" התרגזתי, אבל הוא צחק אמר שהוא יחזור יותר מאוחר והבטיח לקחת מחר את הילדים למשחקיה כדי שאני אוכל לישון עד מאוחר.
***
בשבת כמובן ששוב קמתי מוקדם כי מרוב התרגשות הילדים קמו כבר בחמש בבוקר והתחילו לריב. עד שהם נסעו עם אנחל למשחקיה כבר הייתי מותש לגמרי, ואחר כך הייתי צריך לעזור לדודה אמה ולארי לארוז, ובינתיים הגיעו בפקס עוד מסמכים לחתום עליהם. מי ידע שבבלגיה עובדים בשבת ונחים דווקא ביום ראשון?
מזל שהילדים חזרו עייפים מאוד מהמשחקייה ונרדמו מיד אחרי האוכל.
כשהייתי בטוח שהם ישנים רצתי לדירה של בוריס כדי לראות את חמי, וגיליתי שהוא כבר לא שם, "חזר לדירה שלו לארוז." הסביר בוריס שנראה די מנומנם, והשאיל לי את האופניים שלו כדי לחסוך לי הליכה ברגל.
דיוושתי לדירה של חמי – מזל שכולנו גרים די קרוב זה לזה – וסוף סוף יכולתי לדבר איתו בשקט, לבד, בלי הפרעות.
"מה שלומך חמי? אתה נראה יותר טוב." בחנתי אותו, מנסה לפענח את מצבו על פי הבעת פניו.
"אני בסדר." אמר חמי שעמד וקיפל בגדי חורף לתוך קרטון גדול,
"מה אתה עושה?"
"אורז את הבגדים של רוני, אחיו יגיע במוצאי שבת לקחת אותם." ענה חמי בקול רגוע, "תגיד, אתה רציני בקשר להזמנה הזו לבית של ארי?"
"כן, לגמרי."
"אני לא יכול לשלם הרבה על שכר דירה."
"אני יודע, זה בסדר, כסף זו לא בעיה."
"כסף זו תמיד בעיה." תיקן אותי חמי בנחת, ובחן בעיון מכנסי ג'ינס שחוקים וצרים, הפך בהם לכאן ולכאן, ולבסוף קיפל אותם והכניס לארגז, "ואיפה אני אישן?" שאל, כאילו כבדרך אגב, אבל רק כאילו, היה ברור שזו שאלה חשובה.
"איפה שתרצה." אמרתי מיד, "התאומים ישנים יחד ויש חדר אחד פנוי שאפשר לישון בו, ובדירה של דודה אמה יש שני חדרי שינה די גדולים, וכמובן שאתה יכול לישון איתי, אם מתחשק לך."
"סולי." חמי הניח ערמת גופיות מצהיבות על הג'ינסים והתיישב, "אתה בחור מדהים סיסי, חבר טוב ובן אדם מקסים, ואני ממש אוהב אותך, אבל…" הוא נאנח, "אם לא אכפת לך, נכון לעכשיו אני מעדיף לישון לבד."
כן היה לי אכפת, אבל הבנתי שנכון לעכשיו עדיף שאני אשמור את זה לעצמי, ואמרתי בקלילות שאין בעיה, ומבחינתי, אם הוא יתרום את חלקו בבישול ובקניות ויעזור עם הילדים הוא יכול לישון איפה שבא לו.
"ידעתי שתבין." אמר חמי בהכרת תודה, והוסיף חיבוק מהיר.
החזרתי לו חיבוק, וניסיתי להאריך בו ככל האפשר, אבל הנייד שלי צלצל פתאום, וארי שאל, נרגז, לאן נעלמתי, ולמה אני משאיר אותו לבד עם הילדים?
"אבל הם ישנים."
"כבר לא, הם משגעים אותי, נו, בוא כבר."
"אני בא, אני בא, ביי חמי, להתראות." נישקתי אותו על לחיו, ורצתי חזרה הביתה.

15. ההיבט הכלכלי

אתמול בלילה, כמעט באחת עשרה בלילה שזו ממש לא שעה להתקשר לבני אדם, אלא אם כן קרה משהו דחוף, פתאום, טלפון. מיד ידעתי שזה רוני, רק הכושי המשוגע הזה יכול להתקשר בשעות כאלה, וכמובן שצדקתי – זה היה הוא.
"מה קרה?" שאלתי, קצת בבהלה, כי בכל זאת… היה מאוחר ואני כבר הייתי במיטה. ארי שכב לידי ונמנם מול הטלוויזיה שדלקה, אבל כמעט בלי קול. אם הוא היה מתקשר רבע שעה יותר מאוחר שנינו כבר היינו ישנים.
"הערתי אותך?" הוא שאל, אבל הרגשתי לפי הקול שלו שלא באמת אכפת לו אם הוא מעיר אותי, הוא סתם שאל כדי לצאת ידי חובה.
"לא, אני עדיין ער." עניתי די בקרירות, והוא צחק.
"אני מבין שכבר דיברת עם חמי?"
"כן, יצא לנו לדבר."
"הוא בטח לכלך עלי כהוגן."
"ממש לא, זה לא הסגנון שלו."
"כן, אני יודע, עדיף כבר שהיה מקלל אותי וכועס, אתה בטח עשית את זה במקומו."
"לא, למה לי? החלטת שאתה מעדיף להיות סטרייט אז בבקשה, זכותך." המשכתי להיות קריר ושווה נפש, מקווה שאני מצליח להעליב אותו.
יכול להיות שהצלחתי כי רוני צחק שוב וזה לא היה צחוק נעים, "תשמע איך אתה מדבר, השתכנזת שלמה." פסק בטון מזלזל שהרגיז אותי מאוד.
"מה אתה רוצה אהרון?" שאלתי בקוצר רוח.
"אני רוצה שתשגיח עליו סולי." ענה רוני, והפעם הוא נשמע רציני מאוד, מה שקורה לו לעיתים רחוקות.
"על מי, על חמי? אל תדאג, הוא מסוגל להשגיח על עצמו לבד."
"לא נכון." אמר רוני, "הוא רק נראה ככה, אבל אני מכיר אותו, הוא בטח לא אכל שום דבר מאז שהוא חזר מאילת."
"הוא כן אכל, הכנתי לו טוסט פיצה וחביתה."
"יופי סולי, והשגחת עליו שייקח את התרופה שלו?"
"אהה… לא, שכחתי."
רוני גנח במורת רוח, "חייבים להקפיד עליו שייקח תרופות בזמן, שיאכל קודם, ושיעשה בדיקות דם. בתחילת ספטמבר הוא צריך לעשות עוד אחת."
"אבל אתה בטח תחזור עד אז, לא?"
רוני שתק קצת ואז אמר שלא, לא הפעם, ונאנח.
"אבל רוני…"
"סולי, תקשיב טוב, אני לא אחזור יותר, זהו, נגמר. חבל שבכלל התחיל, ידעתי מההתחלה שזה לא ילך, ושאני עושה טעות, אבל… טוב, אתה יודע איך זה, הרי גם אתה אוהב אותו."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרתי ביובש, ורק אז שמתי לב שארי ער ומקשיב לשיחה שלנו. לרוני יש קול חזק ודיקציה מושלמת, וארי שמע כל מילה. יכולתי כמובן לקום ולצאת משם עם הטלפון האלחוטי, אבל לא ראיתי שום טעם בכך והמשכתי לשבת לידו, מניח לו להקשיב.
"סולי, באמת, לא מתאים לך לשקר לי, אל תשכח כמה זמן אני מכיר אותך, אני לא עיוור, ואני יודע שנדלקת עליו עוד בזמן המלחמה, והאמת, אתם מתאימים זה לזה, שניכם עם אופי אשכנזי כזה… אתה תהיה מושלם בשבילו."
"אם לא אכפת לך יש לי חבר." השבתי נרגז פתאום. הוא היה כל כך מעט בבית לאחרונה, לא חשבתי שהוא שם לב.
"אני יודע, זה בסדר, החבר שלך מסתדר יפה מאוד בלעדיך."
"למה אתה מתכוון?" הופתעתי, ורוני שוב צחק, אבל לא שמעתי את התשובה שלו כי ארי חטף ממני את השפופרת והתחיל לצעוק על רוני שיפסיק לכלכך עליו, ושיסתום את הפה הגדול שלו, ואחר כך טרק את הטלפון והמשיך לצעוק, הפעם עלי, שאני מדבר עם הפרענק הפסיכי הזה עם הפה המלוכלך ש…
"אל תצעק עלי." נעלבתי, "מה יש לך? מה אתה מתערב לי בשיחות? ודרך אגב, אם שכחת גם אני פרענק."
"אתה טוניסאי, זה לא נחשב." אמר ארי, "וממתי אתה גזעני כזה?"
"אני? מי התחיל?"
"די כבר סולי, מספיק עם השיחה האידיוטית הזאת, בוא נלך לישון." כיבה ארי את האור, נשכב על גבו וניסה להעמיד פני ישן.
נשכבתי לצידו, חשבתי על השיחה המוזרה עם רוני וכמעט שנרדמתי כשארי שאל אם אני ישן.
"כמעט, מה הבעיה?"
"סליחה שצעקתי עליך, לא התכוונתי, רוני עצבן אותי."
"כן, הוא טיפוס מעצבן לפעמים."
"אז מה, הוא וחמי נפרדו?"
"משהו כזה."
"איך חמי מקבל את זה?"
"קשה לדעת, הוא בחור די סגור."
"כמה זמן הם היו יחד?"
"די הרבה, מעל חמש שנים."
"בזמן הומואים זה כמעט חתונת הזהב , אני מקווה שלא לקחת ללב את מה שרוני אמר לך עלי, הוא סתם ניסה לעצבן אותך."
"אז מה, זה לא נכון שאתה מזדיין עם אחרים?"
"כן, אבל… תראה סולי…" הוא הסתובב לעברי, ליטף את כתפי ומותני ואמר את כל מה שמקובל להגיד במקרים כאלה – שאני בחור מקסים, ושהוא שמח שהוא הכיר אותי, והוא נהנה מכל דקה שהייתי בחיים שלו, והוא בחיים לא היה מצליח לעבור את התקופה האחרונה בלעדי ו…
"זה נשמע כמו נאום פרידה."
"זה כבר תלוי בך סולי, אבל אני רוצה שתדע שהיה טוב לי אתך, נקשרתי אליך מאוד, והילדים…"
"אם כל כך טוב לך איתי אז למה אנחנו כבר כמעט לא מזדיינים?"
"כי…" הוא נאנח ושאל אם אני זוכר איך הכרנו.
"בטח שאני זוכר, אני לא סנילי."
"הייתי צריך מישהו שיטפל לי במשק בית." הזכיר לי ארי ללא צורך, "ובכלל לא התכוונתי… עוד בהתחלה אמרתי לך שאתה צעיר מידי בשבילי, אתה זוכר?"
כן, אני זוכר."
"אני לא בנוי לזוגיות ולנאמנות סולי, אתה יודע את זה, אנחנו חיים יחד כבר המון זמן. ניסיתי להרגיש נוח עם זה, אבל אני לא מצליח, פעם חשבתי שזה בגלל ששנינו גברים, ושעם אישה הייתי מרגיש פחות מוזר, אבל היום אני כבר לא בטוח, נדמה לי שאני פשוט לא בנוי לכל הקטע המשפחתי הזה."
"חשבתי שנהנית כשהיינו עם הילדים בפארק המים."
"כן זה היה נחמד, אבל לא הייתי רוצה לחזור על זה שוב, מאוד השתדלתי, אבל לא מתאים לי כל העסק הזה עם ילדים קטנים ומשפחה וכל זה… אתה מבין אותי סולי?"
"לא." הודיתי, "לא באמת."
"זה לא רק אתה, זו גם המדינה הזו." המשיך ארי לקטר, "כל כך חם פה, פשוט זוועה, אפילו החורף הוא לא ממש חורף, והקיץ הוא גיהינום."
"טוב, ככה זה קיץ, בקיץ חם, וחוץ מזה הרי המזגן דולק."
הוא נאנח שוב, "ידעתי שלא תבין, אם היית גר כמה שנים באירופה היית מבין למה אני מתכוון. באירופה יורד גשם גם בקיץ ותמיד ירוק ופה הכול צהוב ומלא אבק. לא פלא שכולם כל כך עצבניים, אין שקט במקום הזה, אין שלווה, הכול חם מידי, רותח מידי, כל הזמן קורים דברים, אין רגע שקט, אין תרבות, אתם כל כך מתאמצים להיות אירופה, אבל בחיים לא תצליחו. הנה, למשל האופרה הזו בפארק." הוא הדליק את הטלוויזיה, העביר לערוץ הראשון ונשף בבוז, "כרמן בתל אביב, זה פשוט לא מתאים, חבל על כל הזמן והכסף שזה עלה."
"אבל כרמן ספרדייה." הזכרתי לו, "למה פה זה לא מתאים ובאירופה כן?"
"כרמן צוענייה." תיקן אותי ארי בקפדנות, "ופה אין צוענים, אפילו הם לא מעיזים להגיע למקום הזה."
"אז לא, בלי טובות, מי צריך אותם, יש לנו פרענקים." עקצתי אותו.
"אתה מתעקש לא להבין מה אני אומר." העיר ארי במורת רוח ושב וכיבה את הטלוויזיה, לא מניח לכרמן להירצח בנחת מול הקהל.
"כי אתה לא מדבר לעניין, אני לא מבין מה הקשר בין כרמן ואירופה לבין היחסים שלנו."
"הכול קשור." אמר ארי במסתוריות, והציע שנדבר מחר, אבל כבר הייתי עצבני מידי ודרשתי שיסביר עכשיו למה כוונתו.
"לפני כמה ימים הציעו לי עבודה בבלגיה." אמר ארי, "ואני שוקל לקבל את ההצעה ולעבור לגור שם."
"מה, לבלגיה?" נדהמתי, "למה בלגיה?"
"כי היא במקום טוב באמצע, ואפשר להגיע ממנה לכול מקום. ואל תשכח שאני מדבר חוץ מהולנדית ואנגלית גם צרפתית וגרמנית." השוויץ ארי שהיה גאה מאוד בכל השפות שידע, "דודה אמה מאוד בעד." הוסיף.
"דודה אמה? כבר סיפרת לה?"
"כן, היא התלהבה מאוד. בבריסל יש לה חברת ילדות שגרה בדיור מוגן, והיא רוצה להצטרף אליה."
"בבקשה, שתצטרף, מי מפריע לה." רטנתי בזעף.
ארי לא השיב. שתק והניח לי לעכל את הבשורה, "אז מה, אתם תיקחו את התאומים ותעזבו? מה עם אנחל? תיקחו גם אותו?"
"לא, אני לא חושב. יש במקום הזה מספיק אחיות ומטפלות שידאגו לדודה אמה, לא יהיה לו מה לעשות שם."
"ומה תעשה עם התאומים?" שאלתי, וליבי נצבט מצער הפרידה הממשמשת ובאה, "תיקח להם מטפלת או משהו?"
"זאת אפשרות." אמר ארי בזהירות, "אבל הייתי מעדיף שאתה תמשיך לטפל בהם."
"מה, בבלגיה?" הרעיון שגם אני אסע איתו הכה אותי בתדהמה, "אני לא חושב ככה ארי, אני אקרע מגעגועים לקטנים אבל אני לא רוצה לעזוב את הארץ, אני בקושי מגמגם כמה מילים באנגלית ו… אני לא רוצה לגור במקום אחר, ואני לא חושב שזה הוגן לקחת מפה את הילדים, רק לפני כמה שבועות הם איבדו את אימא שלהם, ופתאום אתה רוצה לקחת אותם למקום זר? זה פשוט יותר מידי שינויים בשביל ילדים כל כך קטנים, טוב להם פה והם נורא יסבלו אם תנתק אותם פתאום מכל מה שהם מכירים." שטחתי את טענותיי בפני ארי שהקשיב לי בשתיקה מבשרת רעות.
הראש שלי עבר להילוך מהיר, "טוב, אם אין ברירה אני אסע אתך ואשאר אתם עד שהם יתאקלמו, ואחר כך… אבל אני שוב אצטרך לעזוב את העבודה, חבל, עד שמצאתי מקום שטוב לי בו, והשעות נוחות לי. אולי תוותר על העסק הזה ארי? קר בבלגיה ויורד שם שלג בחורף ו…"
"סולי." ארי הניח יד על פי, והביט ישר בעיני, "שתוק רגע, אני אוהב שקר ויורד שלג, ואני לא רוצה לקחת איתי את הילדים. אני יודע שאני אבא שלהם והכול, ואני אשלם עבורם ואדאג להם, אבל אני לא רוצה לחיות אתם, הם מלחיצים אותי, הם עושים המון רעש ובלגן ולא ישנים בלילה ותמיד אחד מהם חולה או משהו. כל הזמן צריך לשמור עליהם ולהשגיח עליהם, הם נורא מעיקים עלי." התוודה, "וגם דודה אמה מרגישה ככה."
"הם מעיקים עליכם?" הצלחתי לפלוט מבעד לכף היד שחסמה את פי, ואחר כך העפתי אותה מעלי, "בטח שהם עושים רעש ובלגן." נזעקתי להגן על חביבי הקטנים, "הם רק בני ארבע ארי, הם עדיין תינוקות."
"אני יודע." אמר ארי, "ואני אוהב אותם, באמת, אבל הם מעצבנים אותי, אין לי סבלנות אליהם." הודה בכנות.
"היית צריך לחשוב על זה לפני שהכנסת את אימא שלהם להיריון." התרגזתי, נעלב בשמם של הילדים המתוקים שלי שלא היו כל כך נוראים כמו שארי טען, הכרתי ילדים גרועים הרבה יותר.
"חשבתי על זה. למה אתה חושב שאני ואימא שלהם לא חיינו יחד? ילדים זה מטרד נוראי סולי, ולא סתם מטרד אלא גם מטרד יקר וגוזל זמן וכסף."
מעולם לא עלה בדעתי לבחון את נושא גידול הילדים מההיבט הכלכלי והייתי די מזועזע מהגישה שלו. "מזל שההורים שלך לא חשבו ככה, אחרת לא היית נולד." התמרמרתי.
"למעשה הם כן חשבו ככה, בגלל זה שלחו אותי לפנימייה בגיל שתים עשרה."
"ומי טיפל בך לפני שהגעת לפנימייה?"
"הנני שלי." אמר ארי בפשטות, "ככה למדתי צרפתית." הוסיף.
"יופי לך, גם את הילדים שלך אתה מתכוון לשלוח לפנימייה?"
"אם הם ירצו, אבל עד שהם יהיו מספיק גדולים הייתי מעדיף שהם יגורו בישראל, אתך."
"אתה רציני?" נדהמתי, "אתה פשוט תשאיר אותם כאן ותיסע?"
הוא הנהן. "כן." אמר בפשטות, ושאל אם אני אסתדר אתם לבד, או שאני רוצה שגם אנחל יישאר איתי.
"זה תלוי בו." אמרתי, "ומה, לא תתגעגע אליהם בכלל?"
ארי משך בכתפיו, "אולי, קצת, אני אבוא לבקר מידי פעם." הבטיח בקול לא כל כך משכנע ושב ונשכב.
"או שהם יקפצו לבקר אצלך כשהם יהיו גדולים יותר?" הצעתי, מנסה לכבוש את השמחה הפתאומית שקפצה עלי, מחלחלת בכל איברי.
"כן, זה יהיה נחמד." קולו נעשה מנומנם מעט, "אני אשלם לך על ההוצאות שלהם כמובן, ועל הבית, ואחרי שאני אסע תוכל להזמין את חמי שיבוא לחיות אתך, ככה לא תצטרך להתרוצץ ברחוב עם טוסטר ביד." התגנב שמץ של בדיחות דעת לקולו, "ואם תגורו יחד תוכל להשגיח עליו שהוא אוכל ולוקח את התרופות שלו והכול."
"באמת? ולא יהיה לך אכפת ארי?" חקרתי, מסרב להאמין שכל התסבוכת בה היינו תקועים עומדת להיפתר בקלות כזו.
"ואם יהיה לי אכפת זה יעזור לי במשהו? הרי עכשיו, אחרי שרוני הסתלק אין לי סיכוי אתך." השיב ארי בנחת, כמי שמציין עובדה ברורה וידועה לכל.
"אני מצטער ארי." הסמקתי חרש בחושך, "זה פשוט יצא ככה." ניסיתי להתנצל, "אני לא מצליח להוציא אותו מהראש שלי."
ארי גיחך. "לפי מה שהבנתי זה לא מהראש שלך שאתה צריך להוציא אותו אלא מהתחת."
"אל תהיה גועלי." נזפתי בו, ודחקתי מרפק בצלעותיו.
הוא גיחך, ואחר כך חיבק אותי ואמר שזה בסדר, הוא שמח שהכול נגמר ברוח טובה, בלי יותר מידי דראמות, זה לפחות אחד היתרונות של זוגיות עם גבר, אישה בטח הייתה מעוררת מהומה שלמה, והיו דמעות וסצנות.
"חכה, עוד לא דברתי עם חמי, נראה מה הוא יגיד, אולי הוא בכלל לא יסכים?"
"אם לא הוא יהיה אחר." פיהק ארי, "בין כה וכה אחרי שנה, שנתיים יחד, הסקס נעשה משעמם וחיים יחד רק בגלל הרכוש והנוחיות. מה, לא ככה?"
"לא יודע, אני מקווה שלא." אמרתי, אבל הוא כבר נרדם ולא ענה לי.

14. יום האהבה

ביום חמישי שעבר חמי הגיע אלינו, נתן לי את המפתח לדירה שלו וביקש שאעשה לו טובה ענקית ואשגיח על העציצים שלו.
"אני בטח אחזור עד יום שלישי, אבל במזג האוויר החם הזה אני פוחד שהפטוניות והסיגליות האפריקאיות יתייבשו לי, ותזכור שצריך להשקות אותן מלמטה."
"מלמטה? איך משקים מלמטה? ולאן אתה נוסע, ומה יהיה עם הכלב?"
"הכלב יהיה אצל אחי, הילדים שלו אוהבים אותו, אבל אני לא יכול להפיל עליו גם את הסיגליות שלי כי הוא גר ממש רחוק." הסביר חמי.
"אבל לאן אתה נוסע?" חקרתי, וליבי שקע בקרבי. התרגלתי כבר לזה שהוא גר לידי ואני יכול לקפוץ אליו כמעט כל יום, לשוחח קצת ומידי פעם לגנוב חיבוק או נשיקה. מאז שהתחלתי לחיות עם ארי הייתי זקוק לעידוד הזה. המגורים המשותפים איתו יכלו להיות מעיקים מאוד לפעמים.
נכון, הילדים היו מקסימים, ואנחל התברר כבחור מועיל ומלא רצון טוב, התרגלתי אפילו לדודה אמה, אבל לא עלה על דעתי, כשחייתי לבד, כמה קשה לגור עם משפחה שלמה, וכמה ילדים מסוגלים להיות מעייפים לפעמים.
"אני נוסע לבקר את רוני באילת." חייך חמי בשמחה, "אני טס." הוסיף, מרוצה מאוד מעצמו.
"אבל אתה שונא את אילת." הזכרתי לו.
"נכון." הודה חמי, "הייתי מעדיף לטוס לשוויץ, לא לאילת, אבל רוני באילת ואני נורא מתגעגע אליו, ובמלון יש מזגן מצוין וג'קוזי…" חיוכו הפך להיות חולמני משהו, "לחגוג את ט"ו באב ערום בתוך ג'קוזי, מה יכול להיות יותר טוב מזה?"
"מה, כבר ט"ו באב?" נדהמתי, "אבל רק אתמול היה תשעה באב."
חמי צחק הודיע לי שאני ליצן, הבטיח להביא מתנה מאילת, והסביר לי מה זה אומר להשקות מלמטה – הכוונה פשוט לא לשפוך מים לתוך העציץ אלא לצלחת שהוא עומד עליה, ורצוי מים רתוחים בבקשה, כדי לא להזיק לסיגליות העדינות שלו.
"אם הן כל כך עדינות אז איך המים החמים לא יזיקו להן?"
"מים רתוחים מקוררים כמובן." הסביר חמי, "רק אל תבשל לי אותן." הזהיר אותי בשיא הרצינות.
"דביל, אי אפשר לצחוק אתך קצת?" צחקתי, והוספתי שאני מאחל לו שיבלה יפה עם כושי, אבל שידע שאני אתגעגע אליו מאוד.
"סולי." הרצין חמי, "גם אני אתגעגע אליך, אבל תשמע סולי…" הוא כיווץ את גבותיו בהבעה מהורהרת, ונראה כל כך מקסים… הייתי צריך להתאפק לא לנשק אותו. "מה קורה אתך ועם ארי?" שינה בפתאומיות נושא.
"לא קורה כלום, הכול בסדר." רטנתי, מרגיש נזוף קצת.
"יכול להיות שגם אתם צריכים לחגוג את חג האהבה?" הציע חמי בעדינות.
"אין לנו זמן, אנחנו עסוקים מידי, וחוץ מזה ארי לא טיפוס רומנטי, וגם אני לא."
חמי נאנח לשמע תשובתי החמצמצה, "קצת רומנטיקה רק תועיל לכם, נדמה לי שמרוב עבודה ועניינים שכחתם למה אתם יחד."
"אני קצת שכחתי אבל ארי לא, הוא איתי כי אני מוריד לו את הילדים מהראש, ואני תמיד שם כשהוא חרמן."
"סולי, באמת… אתה נשמע כמו פולניה ממורמרת."
"אני גם מרגיש ככה, אני בכלל לא בטוח שאני עדיין אוהב אותו."
חמי נאנח ואמר לי ברוך שכל זוג עובר תקופות שפל, ולא פלא שאני מרגיש ככה, היו לנו כמה חודשים איומים, אבל צלחנו אותם בגבורה, ובקרוב הקיץ ייגמר, והוא בטוח שהמצב ישתפר אחרי שהילדים יחזרו לגן ויהיה פחות חם.
"אולי, אבל ארי תמיד יישאר ארי." המשכתי להתלונן, "הוא בן אדם קר ולא רומנטי."
"אבל סולי, אף אחד לא הכריח אותך להיות איתו, ובהתחלה הרי אהבת אותו ונהנית להיות איתו."
"כן, אבל…"
"למה שלא תתפוס יוזמה ותארגן לכם איזה בילוי נחמד ביום האהבה? לכו, תבלו, תעשו חיים, אני בטוח שאנחל ישמח להשגיח על הילדים."
"טוב, בסדר." אמרתי בקול עגום, וחיבקתי אותו, "תבלה יפה חמי, ותיזהר לא להישרף מהשמש של אילת."
אני אוהב אותך הוספתי בשקט, בלב, והלכתי להרתיח מים בשביל הסיגליות האפריקאיות שלו.
הייתה לנו שבת סבירה לגמרי, לקחתי את הילדים לבריכה, ואחרי הצהרים הם נרדמו ונתנו לנו לבלות קצת זמן איכות יחד. נעלנו את דלת חדר השינה, הדלקנו מזגן, עשינו סקס פרוע ואחר כך ישנו יחד, ארי היה נחמד וסבלני, ובמשך כמה שעות הרגשתי שאני אוהב אותו כמו פעם.
במוצאי שבת הזכרתי לו שמחר ערב יום האהבה ושאלתי אותו אם בא לו שנצא לסרט, או אולי למסעדה.
ארי עשה פרצוף נגעל, ואמר שהוא שונא את כל ימי האהבה המסחריים האלה, וצחק ממני שעוד מעט אני ארצה זר פרחים וקופסת שוקולדים בצורה לב.
"מה רע בפרחים ובשוקולד?" שאלתי בכעס, "ומה יש לך נגד רומנטיקה? מתי הבאת לי פרח או משהו אחר? מתי יצאנו לאחרונה לבלות יחד?" התלוננתי במרירות.
"נו, די, מה אתה, בחורה?" התרגז ארי, "מה לנו ולרומנטיקה, שכחת שאנחנו גברים? מה אתה צריך שאני אביא לך שוקולד, לא מספיק שאני נותן לך זין ושאנחנו מבלים במיטה?"
"לך אולי כן, אבל לי לא." אמרתי, ואחר כך שתקתי בזעף, ולא דיברתי איתו עד למחרת בבוקר, לא שהוא שם לב כי הוא הסתלק למיטה, נרדם מיד, ונחר כל הלילה.
להפתעתי הרבה ארי בא הביתה בערב יום האהבה עם זר פרחים ענקי וקופסת ממתקים גדולה מלאה שוקולדים עטופים ניירות מבריקים. הילדים התנפלו על השוקולד, ואנחל שהתלהב מאוד מהפרחים סידר את הזר בשתי צנצנות גדולות, אחת שם בסלון ואת השנייה לקח למטה לדירה של דודה אמה. גם היא שמחה מאוד, הסמיקה מרוב נחת ונתנה לארי נשיקה.
"לקחתי יום חופש מחר." בישר לנו ארי, ודחף לפיו עיגול שוקולד מריר, "מה דעתכם שנבלה את ט"ו באב ביחד?"
הילדים הריעו וביקשו שניסע לפארק המים בשפיים.
"כן, פארק המים." מחה אנחל כפיים בהתלהבות, "מזמן רציתי לבקר שם."
"גם אני." אמרה דודה אמה, "המון זמן כבר לא שחיתי בבריכה."
"יופי, אז מחר ניסע כולנו לפארק המים בשפיים." החליט ארי.
"אחלה, תבלו יפה." אמרתי באנטיפתיות, וארי התרגז ושאל למה אני תמיד מתלונן, ומה רע בבילוי משפחתי?
"כלום, בילוי משפחתי זה נפלא, אבל חבל ששכחת שמחר ט"ו באב, יום האהבה, לא יום המשפחה, וחוץ מזה איך נוכל להיכנס כולנו למכונית אחת?"
"אז אני אשאר בבית." נחפז אנחל לוותר.
"לא, אני אשאר." התערבה דודה אמה בוויכוח.
"אף אחד לא נשאר בבית, מחר בבוקר נשכור מכונית גדולה כדי שנוכל לנסוע כולנו ביחד." פתר ארי את הבעיה, "ותפסיק להיות חמוץ כזה סולי." הוסיף.
"כן, כן, תפסיק להיות חמוץ סולי!" צעקו התאומים שההבטחה לנסוע לפארק המים גרמה להם להתרוצץ בכל הבית בצרחות שמחה.
כדי להרגיע אותם אמרתי שבסדר, נראה, ובעזרת האיום שמי שלא יתנהג יפה יישאר בבית הצלחתי לסיים בזריזות את הנדנוד הבלתי נסבל של השכבתם לישון, ולצנוח על המיטה עוד לפני שהתחיל יומן החדשות.
אחרי שהצלחנו להתאושש מהחדשות הזוועתיות על תאונות, שרפות, ורציחות של ילדים קטנים, אמר ארי שהוא מצטער שהוא שכח שאי אפשר להכניס את כולנו למכונית אחת, "כל החיים הייתי לבד ופתאום אני צריך לטפל בחמולה שלמה." הסביר לי בקול עצוב, אבל צחק כשאמרתי לו שהוא לא חייב לי כלום, ואני יודע לטפל בעצמי לבד.
"די, די כבר, פולניה קוטרית שכמוך." נישק אותי, וככה סתם לי את הפה.
למחרת בבוקר הופיע פתאום בוריס והכריז שגם הוא רוצה לבוא איתנו והוא מנדב את המכונית שלו ואת עצמו כנהג, ואז הושיט את ידו באבירות לדודה אמה שהתמוגגה מהנימוסים שלו, וגם מהיידיש הטובה שלו, פקד על אנחל לבוא איתם ולהשגיח על גברת אמה (ככה הוא קורא לה) וככה נפתרו כל הבעיות.
אני ואנחל שמרנו בתורות על התאומים שיצאו מדעתם מרוב אושר והשתוללו בלי הפסקה בכל רחבי הפארק, (אין לי מושג מאיפה יש לילדים כל כך קטנים כל כך הרבה מרץ) והמבוגרים ישבו בצל, אכלו גלידות ואבטיח, וקשקשו בנחת.
אי אפשר להגיד שהיום היה רומנטי במיוחד אבל בילינו יפה וחזרנו מאוחר, עייפים מאוד וקצת שרופים. אחרי שהילדים נרדמו, הפעם בלי סיפור ובלי נדנודים, הם היו עייפים מידי, רצתי לדירה של חמי להשקות את הסיגליות שלו, וגיליתי, מופתע מאוד, שהוא בבית.
"מה? כבר חזרת?" התפלאתי, "אבל אמרת שתישאר עד יום שלישי?"
"אז אמרתי." הזעיף חמי פנים, ותלש עלים יבשים מעציצי הסיגליות היקרות שלו.
"הנה, יש פה מים רתוחים בשבילן." שמתי בקבוק על השולחן, וניסיתי לשים יד על כתפו, אבל הוא הדף אותי מעליו. "לא עכשיו סולי." ביקש.
"אבל מה קרה חמי?"
"לא בא לי לדבר על זה, שונא את אילת, תמיד שנאתי, גם את יום האהבה המטופש הזה אני שונא, חבל שנסעתי."
הוא נשמע נורא מדוכא וכאב לי הלב עליו, התעקשתי לחבק אותו ובסוף הוא הרשה לי, אבל לא החזיר חיבוק, עמד נוקשה ועצוב וחיכה שאלך.
לא רציתי, אבל הלכתי, אני מקווה שמחר הוא ירגיש יותר טוב.
***
אחד הדברים שאני אוהב אצל חמי זה הכישרון הטכני שלו. יש לו ידי זהב, והוא יודע ואוהב לתקן דברים, ולכן החלטתי להביא לו את הטוסטר הישן שלי שאני מכין בעזרתו טוסט פיצה לילדים. הטוסטים יוצאים מעוכים עם פסים, והם ממש אוהבים אותם, בעיקר אם אני מוסיף עגבניות חתוכות, טונה וזיתים. אני מודה, לא תמיד יש לי סבלנות למלא את הטוסטים בכל טוב, ולפעמים אני מחפף ומסתפק רק בקטשופ ובגבינה צהובה, אבל בלי טוסטים בכלל אי אפשר, ולכן החלטתי להקדים רפואה למכה ולקחת את הטוסטר הקשיש לבדיקה לפני שהוא יחליט לשבות ממלאכתו.
אחרי שחזרתי עם התאומים מגן השעשועים הושבתי אותם עם קרטיבים מול הטלוויזיה, ביקשתי מאנחל לשים עליהם עין, דחפתי את הטוסטר לשקית ושמתי את פעמי לדירתו של חמי.
הוא ישב מול המאוורר ובהה בטלוויזיה בפרצוף עגום, המחשב, לשם שינוי, היה כבוי.
"אתה לא כותב היום?" התפלאתי, כי בדרך כלל בשעות האלה חמי היה תקוע מול המחשב, מקליד במהירות משהו, ותמיד, כששאלת אותו מה הוא עושה, הוא היה אומר שזה כלום, סתם איזה שטות, ומכבה מהר את המסך.
"לא, היום לא מתחשק לי." אמר חמי, "אני מחכה שהחדשות יגמרו ותתחיל העונה השמינית של מופע שנות השבעים, עוד לא ראיתי אותה." הסביר ושאל אם אני רוצה לשתות משהו.
"כן, האמת שכן, אני מת מחום."
"קח לך מה שאתה רוצה מהמקרר." אמר חמי באדישות שמלאה אותי דאגה. בדרך כלל הוא היה מארח מנומס ונדיב ולא הניח לאורחיו לדאוג לעצמם.
הכנתי מיץ לימון מאריזה של פריגת שמצאתי במקפיא, והבאתי לנו כד מיץ, שתי כוסות וכמה עוגיות, ואחרי שהפצרתי בו מעט חמי אפילו שתה כוס, אבל סירב לאכול.
"המקרר שלך ריק לגמרי, למה אתה לא עושה קניות?"
"לא בא לי, אין לי תיאבון."
"אבל חמי, אתה חייב לאכול, מה דעתך לאכול טוסט פיצה, יש לך לחם במקרר, וראיתי שנשארה קצת גבינה צהובה, ויש לך גם קופסת טונה, חבל שאין עגבניות."
"מה זה משנה אם אין לי טוסטר?"
"לי יש." שלפתי את הטוסטר מהשקית.
"באת אלי עם טוסטר?" נדהם חמי, "איזה בחור משונה אתה סולי."
"הבאתי אותו לבדיקה." הסברתי.
"אז הוא מקולקל?" שאל חמי, ונשמע מאוכזב מעט.
"לא ממש, בעצם לא, אבל חשבתי לעצמי, למה לחכות עד הרגע האחרון? לא עדיף לבדוק אותו קודם, לפני שהוא מפסיק לעבוד? בגלל זה הבאתי אותו אליך, כי אני יודע שאתה מתמצא בדברים כאלה." תוך כדי דיבור הכנתי מהר רביעייה של טוסטים, ואפילו בזקתי עליהם אורגנו מלמעלה.
הלחם היה קפוא, אבל הטוסטר הפשיר אותו בלי בעיה, וחמי אכל בתיאבון, ולא התנגד גם לתוספת של חביתה ליד.
אחר כך הקרינו בטלוויזיה את הפרק הראשון בעונה השמינית של מופע שנות השבעים, אחת התוכניות החביבות במיוחד עלי ועל חמי, ושנינו ראינו מאוכזבים שאריק לא חזר, פז השמין, דונה נשארה בלונדינית, שנינו העדפנו אותה ג'ינג'ית, והכול נראה הרבה פחות מצחיק.
נכון שהסיטקום הזה, גם כשהוא לא ממש מוצלח, מצליח עדיין להיות מצחיק יותר מהרבה תוכניות אחרות, אבל שנינו הסכמנו שהעונה הזו כבר מיותרת, והבחור הלא ברור הזה שניסה להחליף את אריק פורמן ממש לא מוצלח. למרבה המזל הייד נשאר מרדן ושנון, למרות שנורא מוזר שהוא נשוי פתאום, רד נשאר כעסן ומצחיק כתמיד, וגם קיטי המשיכה להיות מצחיקה ומתוקה, וחביבתי המיוחדת, ג'קי, נשארה סקסית ומדהימה, ואטומה בצורה מקסימה. גם קלסו נשאר יפה וטיפש, אבל היה ברור שהוא כבר לא נער מתבגר, כי הזמן לא פוסח על איש, אפילו לא על בעלה של דמי מור.
"איזה אכזבה." סיכם חמי, למרות שצחק כהוגן למראה פניהם של קיטי ורד כשהם מצאו בביתם חשפניות כשחזרו מבילוי, "זה כבר לא מה שהיה פעם."
"לא, בהחלט לא, הם היו צריכים לסגור את הבסטה עוד בעונה הקודמת." הסכמתי.
"זה פשוט מעורר רחמים, איך הם מנסים לסחוט עוד טיפה מהלימון המיובש הזה, יש דברים שאסור לסחוב יותר מידי זמן." סח חמי, וכיבה את הטלוויזיה, "לפעמים, גם אם הלב שלך נשבר, עדיף לחתוך כדי להשאיר טעם טוב, אם זה חייב להיגמר אז אין טעם לגרור את העניין עוד ועוד, ולהרוס את כל הזיכרונות הטובים. יותר טוב לעזוב בצורה מכובדת."
"כן, אני מסכים." אמרתי, וחשבתי על ארי, אבל לא הספקתי להגיד כלום כי חמי המשיך עם רצף הקלישאות שלו, "זה כמו להוריד פלסטר, אתה יודע שזה יכאב, ומרוב פחד אתה מהסס ועושה את זה לאט מידי, ומכאיב לעצמך עוד יותר. הכי טוב לעשות את זה בבת אחת ומהר, לחתוך וללכת, בלי להסתכל אחורה." הסביר חמי.
"כן, אבל אל תשכח שיש עוד שיקולים שצריך להביא בחשבון, יש עוד אנשים שעלולים להיפגע, ולא כדאי להחליט מהר מידי כי לפעמים מה שנראה כמו משבר סופי הוא סתם ויכוח חסר משמעות שאפשר להבהיר בשיחה גלויה ו…"
"את המשבר הזה אי אפשר להבהיר." נכנס חמי לדברי, מפסיק להעמיד פנים שהוא מדבר על התוכנית, "זה נגמר ודי." פסק.
"אתה רוצה לדבר על זה?" שאלתי, והנחתי יד על כתפו.
"לא ממש." אמר חמי בשאט נפש, וניער אותי מעליו.
"חמי, בבקשה." ניסיתי לגעת בו שוב, ולחרדתי הוא משך אותי אליו, כבש את פניו בכתפי ובכה כשסיפר לי שבאילת התברר לו שרוני נמצא עם בחורה אחת, נחמדה דווקא העיר בג'נטלמניות, שמנסה להיכנס ממנו להיריון כדי להשתחרר מהצבא.
"יש לה עוד שנה לשרת ולא בא לה, והיא ורוני… הם יחד כבר כמה חודשים, וכולם ידעו חוץ ממני."
"אבל… אבל… איך הוא הסביר את זה?" נדהמתי.
חמי משך בכתפיו וחזר לשבת על הכורסה, "מה יש להסביר? הוא תמיד טען שהוא דו מיני, ועוד בהתחלה הוא אמר שהוא לא מתכוון לוותר על משפחה וילדים, ואני הטיפש שלא הקשיב וחשב…" הוא נאנח, "אני מניח שבעוד כמה שנים אחרי שהוא יהיה קצת יותר מבוגר ויהיו לו ילדים והכול הוא שוב יחזור לזיין גברים, ובגלל שזה רוני הוא יצליח לתמרן בין המשפחה ובין הזיונים מהצד, אני מאחל לו בהצלחה, אבל אני לא רוצה להיות חלק מזה."
"האמת, תמיד התפלאתי איך אתם מסתדרים עם זה ששניכם אקטיביים?"
"אנחנו לא. אני תמיד ויתרתי לו, וכשרציתי אז…" חמי נאנח, "עזוב, אין טעם לדבר על זה יותר."
"אז מה תעשה עכשיו חמי?"
"אני אמשיך לחיות." אמר חמי בפשטות, "מה עוד אפשר לעשות?"
"מה, לבד?"
חמי משך בכתפיו, "נחיה ונראה." חיוך עלה על פניו, "למה, אתה רוצה לשדך לי מישהו?"
"כן, את עצמי." הודיתי, וניסיתי לחבק אותו, אבל הוא הרחיק אותי מעליו בעדינות.
"סולי, אם היית פנוי אז… אתה עם ארי, ואני לא מוכן ככה, היה לי מספיק ודי מבגידות."
"אבל לארי לא יהיה אכפת, הוא איתי רק כי הוא פוחד להישאר לבד עם הילדים, הוא לא ממש אוהב אותי וגם אני… אנחנו יחד, אבל זה יחד פושר כזה, לא כמו שאתה ורוני הייתם."
"ומה זה עזר לנו שהיינו יחד? בסוף זה נגמר, אולי עדיף סידור כמו שיש לך עם ארי, בלי יותר מידי התלהבות, סתם סידור מעשי שכל אחד מרוויח ממנו, ואין סיבה להתאכזב."
"לא, לא עדיף." מחיתי, והייתי מוכן להתווכח איתו עד שאשכנע אותו שאני אוהב אותו, ואני אפצה אותו על האכזבה מרוני, אבל הוא היה עייף ולא רצה להקשיב, ואחר כך אנחל התקשר וביקש שבבקשה אבוא כי הילדים משגעים אותו שהם רוצים טוסט פיצה, ודודה אמה מציקה שכואב לה הראש…
אספתי את הטוסטר שהספיק להתקרר וטסתי הביתה לא לפני שהזהרתי את חמי שאני עוד אשוב.