הגעתי היום הביתה עם כאב ראש מטורף ומיד לקחתי אופטלגין ונפלתי הרוס על המיטה. לא תכננתי לחזור הביתה היום, אבל יגאל היה צריך לצאת לאירוע משפחתי ושכנע את המפקד שלנו שייתן גם לי לצאת. זה האפטר האחרון שלי במילואים הללו – מחר בערב אנחנו חוזרים ונהיה תקועים שם עד יום ראשון בבוקר ואז נשתחרר סוף סוף. מהשבוע הבא אני חופשי ולא רק מהמילואים אלא גם מעבודה, ובקרוב גם מהארץ החמה והמטורפת הזו.
קמתי בערב מאושש ורענן ומיד התחלתי לטפל בכל הסידורים לקראת הנסיעה. הדירה שלי רשומה כבר אצל מתווך דירות שנשבע לי שדירות כמו שלי שמוצעות להשכרה רק לכמה חודשים מבוקשות מאוד בשוק. יש לו כבר משפחה אחת שמתה להשכיר דירה לחצי שנה בשכונה שלנו כדי שיוכלו להשגיח על הבנייה של בית החלומות שלהם מקרוב. שיהיה להם לבריאות, אני מקווה שיהיה להם יותר מזל עם הבית שלהם מכפי שלי היה עם שלי.
חזרתי מהמתווך והלכתי לליאור לשאול אם הוא יודע על מישהו שמחפש מכונית ניסן עתיקה ודפוקה עם מנוע לא רע. הוא אמר שכן, הוא דווקא מכיר אחד, את עצמו, וצחק, ומיד הסכים לקנות ממני את המכונית במחיר שהצעתי ואמר לי שאני פסיכי אם עוד לא הייתי בחו"ל, ולמה אני מחכה? שייקחו אותי לשם בכיסא גלגלים בטיולים של גיל הזהב? צחקנו וסיפרנו בדיחות על טיולים עם שיניים תותבות וקטטר, ואז הוא גילה לי שרוני התקשר אתמול בלילה וניסה לשאוב ממנו מידע עלי – מה שלומי? איך אני נראה ? ומי מבקר אצלי? ליאור התחמק ואמר שאין לו מושג, יש לו חבר חדש עכשיו וחיים משלו, ואין לו זמן לעקוב אחרי, ועד כמה שהוא יודע אני בסדר.
"זה רציני, אתה באמת עוזב?" שאל והביט בי במבט בוחן.
משכתי כתפיים והלכתי, כאילו אדיש, אבל מבפנים חש מזועזע למדי. אני הרי מכיר את הראש של רוני, הוא בטח חושב שכשהוא יחזור הוא ימצא אותי בדיוק באותו מקום שעזב אותי, כאילו אני איזו מזוודה ישנה שהשאיר בפינה.
הוא ימשיך עם אותם התעלולים שלו, חי כמו סטרייט כלפי חוץ, רודף אחרי בחורות ומחפש את האישה המתאימה, ומידי פעם קופץ אלי לזיון חפוז.
עברתי על הבלוג ובכיתי כשנזכרתי בכל הרגעים היפים, באהבה שהייתה, בלילות הנהדרים שבילינו יחד… בכל מה שעשינו… אהבתי לעשות איתו הכל, אפילו לריב איתו היה כיף, אבל זה נגמר ודי.
לכולם אני מספר שאני נוסע כי אני רוצה לראות את העולם, שנמאס לי מהארץ ומהקריות, שאני לא רוצה להיות פה בזמן ההתנתקות – סיפורים מפה ועד הודעה חדשה, אבל האמת היא שאני בורח ממנו, פוחד לחזור לדפוס הישן וההרסני של היחסים שלנו. בעוד שבועיים בערך אני אהיה על מטוס בדרך לאירופה הקרירה והשקטה, רחוק מהבלגאן הלוהט של המדינה המופרעת שלנו, רחוק החיים הדפוקים שלי.
אחרי שסיימתי את המילואים הלכתי למר מיכאלוב, הבוס שלי והודעתי לו בקול רציני ושקול שאני רוצה להתפטר כדי לטייל בחו"ל. מר מיכאלוב רמז לי לשבת והראה לי ביומן שלו שהחגים נגמרים השנה מאוחר מאוד, סוכות יוצא כמעט באמצע אוקטובר, ולפני שהספקתי לשאול למה הוא מספר לי את זה הוא הודיע לי שההתפטרות שלי נדחית, אבל הוא מוכן לתת לי לצאת לחופשה ללא תשלום עד אחרי החגים, בתנאי שאתייצב לעבודה מיד אחרי סוכות.
התחלתי לגמגם משהו שנשמע כמו "אה… אבל… אני לא יודע…" ומר מיכאלוב דפק על השולחן בתוקף הודיע לי שהוא מאוד מעריך את העבודה שלי, ושהוא יהיה מאוכזב מאוד אם ייאלץ לוותר על עובד כמוני והזכיר לי שמאוד לא נעים לחזור מטיול ארוך בלי גרוש על התחת ולהתחיל בקריירה של מובטל. "ואם אני ארצה לטייל גם אחרי החגים?" התחצפתי בנימוס, למרות שמבפנים רעדתי מפחד – מה לעשות, אני מעריך את שיקול הדעת של הבעל בית שלי ואני פוחד נורא להיות שוב חסר עבודה וכסף.
"אחרי אוקטובר נעשה קר וגועלי באירופה." גילה לי מר מיכאלוב, "בסתיו אתה כבר תשמח לחזור הביתה."
"בסדר," אמרתי בהכנעה וקמתי, "אני מסכים, להתראות אחרי החגים." והלכתי, חש תערובת מוזרה של רווחה ובושה, כי למרות כל הצהרותיי הנועזות שנמאס לי מהמדינה הדפוקה הזו, ומהחום הנוראי, ומהפוליטיקה המעצבנת, וההתנתקות הזו כבר יצאה לי מכל החורים, למרות כל אלו אני לא הבן אדם שייזרק סתם ככה עם תרמיל בעולם, בלי כסף ובלי תכניות.
אז נכון, אני בורח מהבעיות שלי עם רוני ואני עושה סוף סוף את הטיול שחלמתי עליו, אבל יש לי גבול ברור, ותאריך יעד לחזור הביתה, ופה, למרות כל הצרות והמגרעות זה הבית שלי.
ירדתי לאט במדרגות המתכת המפחידות לעבר בית המלאכה, חושב שבעצם רוני הוא קצת כמו המדינה שלנו – בעייתי ומעצבן בטירוף, לא צפוי והמון פעמים מציק ומרגיז ובכל זאת… אני שואל את עצמי אם יום אחד אוכל לחשוב עליו בקור רוח בלי להרגיש שאני מת מרוב געגועים ואהבה.
***
יש מאכל אחד שאני כן יודע לעשות (שימו לב שאני לא מגזים וקורא לזה לבשל) והוא נקרא המקרונים של דני. במקור צריך להוסיף גם פטריות, אבל הילד לא אוהב פטריות אז אני מוותר עליהן, צריך לקחת מקרונים או פסטה רגילה, מבשלים כרגיל ועד שהם מתבשלים מכינים רוטב משמנת מתוקה (זו הנוזלית) ושתי תיבוליות קנור בטעם שום ופטרוזיליה. מרתיחים את השמנת עם התיבוליות תוך בחישה עד שהכל נעשה סמיך ושופכים על המקרונים המבושלים והמסוננים, מערבבים ובמקום פטריות להוסיף גבינה צהובה מגורדת.
פשוט, טעים ומשביע ודני אוהב את זה.
הכנתי מקרונים כאלו לארוחת צהרים בשביל שנינו ותוך כדי כך ניסיתי להסביר לו שאני נוסע בקרוב ולא אוכל להיות בעליה לתורה שלו בסוף אוגוסט.
"כן, שמעתי שאתה נוסע לחו"ל." אמר דני בלי להתרגש, "אבל תבוא היום למסיבת יום ההולדת שלי בחוג? (נודבתי להביא לחוג השחייה שלו כיבוד כדי לחגוג את יום הולדתו ה – 13 עם חבריו לשחייה, ככה מקובל אצלם).
"כן, בטח."
"ותיתן לרוני חיבוק גדול בשמי." הוסיף דני בחיוך, והתחיל לטרוף את המקרונים. הילד רזה כמו גפרור ואוכל כמו פיל, לאן כל האוכל הזה הולך?
"דני, אני לא נוסע לרוני, רוני באמריקה."
"אבל אימא אמרה שאתה נוסע לחו"ל בגלל רוני," התעקש דני, "שמעתי אותה מדברת עם ג'קי."
"כן, אבל אני נוסע לחו"ל אחר, לא לאמריקה, גם אירופה זה חו"ל. כל מה שלא ישראל זה חו"ל, אני נוסע עם יגאל להולנד."
"אבל רוני החבר שלך, לא יגאל," מזעיף דני פנים.
"רוני ואני כבר לא ביחד." הסברתי. "לא ראית שרוני לקח את הדברים שלו מהבית?"
"הוא עשה את זה בכאילו כי אימא שלו הייתה חולה, לא בגלל שהוא לא אוהב אותך."
"הוא כתב לי מכתב ש…"
"אבל הוא אוהב אותך!" התרגז דני, "הוא אמר לי את זה אתמול בטלפון."
"כן, גם לי הוא אמר את זה." אני מודה, "אבל דני…"
"ואני אמרתי לו שלא ידאג, שיגאל גר אצלך רק בגלל שהוא רב עם אימא שלו, ושאתם לא חברים ורוב הזמן הוא בכלל לא בבית."
טוב, זה נכון, אבל זה לא עסקו של איש. "אני לא רוצה שתדבר עלי עם רוני. אל תסכים לענות לו על שאלות בקשר אלי." הוריתי לדני בקפידה.
"אתה לא מחליט עלי ואתה לא תגיד לי!" הטיח בי דני בחוצפה ולרגע יכולתי לראות איך הוא ייראה כשיהפוך לגבר. הוא כבר בחצי הדרך לשם.
אין לדני מזל עם המבוגרים שאמורים לטפל בו – אביו נעלם עוד לפני שנולד, ג'קי כמעט לא שם לב אליו ואליס עסוקה בהריון שלה ובג'קי.
גם קודם היא לא הייתה עקבית בהתנהגות שלה עם דני, או שהיא הייתה מפנקת אותו או שהייתה צורחת עליו. הוא צריך יציבות ובטחון ואף אחד מאיתנו לא מצליח להעניק לו את הדבר הקטן והפשוט הזה.
אני תמיד מנסה לחנך אותו – מעיר לו שיכין שיעורים, שיאכל אוכל בריא, שלא יתחצף, שיתלבש כמו שצריך, אוסר עליו לרכב על אופנים בלי קסדה, ולא מרשה לו לאכול יותר מידי גלידה, בעוד שרוני הוא כמו חבר שלו – משחק איתו, משתולל איתו ומניח לו לעשות כרצונו ותמיד יש לו זמן בשבילו. בניגוד לרוני שתמיד עוזב הכל והולך לשחק איתו בכדור רגל או במחשב אני נוזף בו כשהוא מרעיש ומדבר כשאני לומד או עובד על סיפור – ברור שהוא מתגעגע אליו מאוד. אני הדמות הקבועה והיציבה ביותר בחייו. בגלל זה הוא מרשה לעצמו להתמרד כנגדי.
למרות המריבה שלנו הלכתי בשש וחצי לברכה עם הכיבוד למסיבה וכמובן ששכחתי את השתייה והייתי צריך לרוץ פעמיים ודני כעס עלי שאני עושה לו פדיחות.
"כל אחד יכול לשכוח לפעמים." התנצלתי ופיהקתי, "אני עייף מאוד בזמן האחרון."
"היית בזולה אתמול." אמר דני בקול מאשים, "ראיתי אותך יוצא משם מוקדם בבוקר. מזל שרוני לא יודע."
"תשמע ילד." התפרצתי בכעס.
"לא רוצה לשמוע." אמר דני שם את הידיים על האוזניים שלו והתחיל לשיר בקולי קולות איזה שיר צעקני שאני לא מכיר.
אני לא מאשים אותו. חיי המין שלי הם לא משהו שילד בגילו צריך להיחשף להם, בעצם הם לא משהו שאף אחד צריך להיחשף אליו כולל אני עצמי.
***
כמו תמיד בזמן האחרון החלומות שלי היו רצופים ריצות, חששות, טרדות ושעונים שיצאו מדעתם. כל הלילה רצתי לאורך מסדרונות מתפתלים עמוס מזוודות כבדות, מנסה להספיק למטוסים ממריאים, רכבות דוהרות ופגישות גורליות שהחמצתי כל הזמן. מה פלא שאני קם עייף עד מוות כל בוקר אם אני חולם חלומות כאלו?
הטלפון העיר אותי בשתיים לפנות בוקר, גואל אותי מריצה מסויטת במסדרון שקירותיו זכוכית שחורה קרה ונוצצת, ורצפתו אריחים לבנים חלקים מידי.
זה היה רוני. אוטומטית עשיתי חישוב של ארבע שעות אחורה, שם השעה עשר בלילה (או אולי שש בבוקר? אני תמיד מתבלבל).
"הערתי אותך?" רחש קולו באזני בחרטה מעושה.
"לא נורא." נאבקתי בקורי השינה ובשרידי חלום הזוועות. "היה לי חלום נוראי. הצלת אותי."
"חמוד שלי," השתתף רוני בצערי, "איך היה במילואים? ראית חיילים חמודים?"
"כן, המון. הם נעשים יפים יותר משנה לשנה." אני מתגרה בו, חש איך הזין הסורר שלי הולך ומתקשה בסתר סבך קפלי הפיקה העוטף אותי.
"מה אתה לובש?" הוא שואל בלחש.
"כלום, אני שוכב ערום. במיטה שלי ישנים שני צעירים יפים וכל מה שמפריד ביני לבנם זה הפיקה שלך, זה עם הריבועים הכחולים. ההורים שלך שכחו אותו פה."
הוא נאנח, חוזר לדבר בקולו הרגיל, והאותיות הגרוניות ניתזות מפיו חדות וברורות. "אתה כזה שקרן מנחם! נכון שאתה משקר?"
"לא, אני לא משקר. שניהם שוכבים במיטה שלי וישנים."
"המיטה שלנו." הוא מתקן.
"זו המיטה שלי עכשיו, אתה עזבת."
"מנחם!" נימת הייאוש בקולו קורעת את לבי. "די, בבקשה די, תסלח לי כבר, אני כל כך אוהב אותך, אני מצטער נורא, הם לחצו עלי כל כך, נקרעתי מרוב פחד, בבקשה, תסלח לי."
"די, די, מספיק." אני מנסה להרגיע, מבוהל מעצמת ההשפעה שיש לי עליו. "ידעתי שלא התכוונת ברצינות ברגע שקראתי את המכתב המגעיל הזה."
"אבל כעסת נורא, אחרת לא היית שובר את הטלפון שלך."
"איך אתה יודע על הטלפון? אתה שוב קורא בבלוג שלי? אמרת שאתר הבלוגים חסום."
"יש דרכים להתגבר על חסימות." הוא אומר במסתוריות.
"אתה תחמן מידי כושי, בסוף יעיפו אותך מהקורס."
"הלוואי, ואז אני אוכל לחזור אליך ו…" הוא נאנח, "עומד לי בטירוף בגללך."
"כן, גם לי." אני נאלץ להודות.
שנינו נאנחים יחד, עורגים זה אל זה משני צידי האוקיינוס. עומד לי כל כך שזה כואב.
לא משנה על מה אנחנו מדברים תמיד זה נגמר בזין זקוף ובאנחות משותפות.
"איפה יגאל?" הוא נזכר לשאול אחרי שתיקה ממושכת.
"אצל אימא שלו."
"אתה עדיין מתעקש לנסוע אתו."
"כן, הוא לא רוצה לנסוע לבד."
"אבל אתה אוהב אותי, לא אותו, נכון?" הוא שואל בקול מתפנק.
"אני אוהב את שניכם." אני מקשה את עורפי.
"אבל אותי יותר, נכון?"
"רוני די, תפסיק! די, כבר דיברנו על זה, אני אוהב אותך כמו תמיד, אבל זה לא מספיק. מה הטעם באהבה שלנו אם כל פעם שאימא שלך נאנחת אתה זורק אותי ורץ אליה? אני לא יכול לחיות ככה."
"אני לא אעשה את זה יותר, אני נשבע." הוא מבטיח, ושוב השיחה מתגלגלת לפסים הרגילים והקבועים שלה – הוא מתנצל, שב ומסביר, אני נשאר אוהד וסבלני, אבל מתעקש לא להתחייב, ולא מסכים להגיד שאנחנו שוב יחד.
בסוף הוא מחלץ ממני הבטחה שכבר הבטחתי בעבר – לא להיפגש עם כל מיני זרים שפגשתי באינטרנט, להיזהר ולא לתת פרטים מזהים על עצמי.
"תבוא לפגוש אותי בשדה התעופה?" הוא שואל.
"אם אני אהיה בארץ אז, ואם יהיה לי זמן."
"תבטיח שתבוא." הוא מתפנק, "בבקשה תבטיח, אני כל כך מתגעגע."
"אם אני אוכל אני אגיע." אני מנסה לשמור על טון קשוח, אבל לך תנסה לעשות קולות של קשוח כשהזין שלך עומד רק משמיעת הקול שלו והנשמה שלך יוצאת אליו.
אחרי חצי שעה של שיחה אנחנו נפרדים ואני מתכרבל בשמיכה שלו וחושב עליו, מלטף את עצמי עד שאני גומר, בוכה טיפה מרוב בדידות וגעגועים ונרדם.
עם עלות השחר אני מתעורר בבהלה אחרי ששוב חלמתי שהלכתי לאיבוד בשדה תעופה ענקי וריק שאי שם, בנבכי מסדרונותיו, ממתין רוני בקוצר רוח שאבוא לחבק אותו.
תודה לאל שזה היה רק חלום!
***
חזרתי מהביקור אצל הורי במכוניתו של סמי כי שלי הרי נמכרה כבר. הוא רתח מכעס כשנהג במהירות מסוכנת בכבישים הריקים למחצה של אחרי צהרים שבתיים מעולפים מחום. "היית חייב להיות כל כך מגעיל כלפיהם!" הטיח בי בכעס, "למה אתה חייב להיות תמיד פלצן סנובי כזה?"
"אני סנוב? פלצן? אני?" נשארתי המום, "על מה אתה מדבר סמי? הם אלו ש…"
"כן, כן, שמענו הכל. היית קטן ומסכן ותמים, והם לא פינקו אותך, ולא אהבו אותך ולא היה מספיק מקום בחדר של הבנים, ועשית שיעורים על השולחן במטבח וללי (אחותי הקטנה) קיבלה יותר נשיקות ממך."
"אבל…" ניסיתי להשחיל מילה.
הוא דפק על הדשבורד בכף יד גדולה ומגושמת בדיוק כמו שלי. "עכשיו תתחיל להתבכיין על התוספתן שלך שהתפוצץ כי לא שמו לב שכאבה לך הבטן, אבל שכחת שכל הזמן היית מקטר שכואב לך פה וכואב לך שם. היית ההיפוכנדר הכי צעיר בעולם, אז פעם אחת באמת היה לך משהו, אבל מיליון פעמים סתם התלוננת ושיגעת את כל הרופאים בקופ"ח."
הוא עצר בצד הכביש שנמתח לאורך החוף המטונף של קרית ים ויצא החוצה. "בוא נטייל קצת ונדבר חמי." אמר בקול רגוע יותר.
הלכנו לאורך החוף שפעם היה נקי ויפה ועכשיו נראה כמו מזבלה ודיברנו. סמי אמר שאני שובר להורים את הלב ביחס שלי אליהם, שגם כילד עשיתי הכל כדי להרגיז אותם ולבחון אותם. הם ניסו להיות סבלניים אלי כמה שיכלו ואני פירשתי הכל לרעתם, והשיא היה כשבכוונה עשיתי סקס בבית עם גבר, ועוד בחדר עם דלת לא סגורה.
"אתה יודע שאם היית חוזר באותו יום, או למחרת, הם היו מקבלים אותך בלי בעיות, למה היית צריך לברוח לטבריה?" רעם בכעס.
"קודם הייתי בתל אביב." אמרתי.
"אבל אושפזת ברמב"ם?" התבלבל סמי.
"כן, כי זה קרה בגן האם, נסענו לשם בשביל… בשביל… לא זוכר למה, אבל את המכות חטפתי בגן האם בחיפה." הסברתי, אבל הוא לא הבין, ואז סיפרתי לו על תל אביב ומה עשיתי שם.
אולי לא הייתי צריך לעשות את זה. פניו הוריקו מרוב סלידה, אצל סמי תמיד אפשר לראות הכל על הפנים, ועכשיו ראיתי שאני מגעיל אותו.
"אבל למה? למה הלכת לעשות דבר כזה?" שאל בקול אומלל.
"אני חושב שניסיתי להעניש את עצמי שאני… שאני… אתה יודע."
"ובגלל זה אתה חי עם רוני שכל הזמן זורק אותך, ושוב חוזר אליך, ושובר לך את הלב כל שני וחמישי?"
"כן, כנראה שכן." נאלצתי להסכים, חושב על אריאל היפה שגם הוא בדרכו שלו ריסק אותי לרסיסים, ונזכרתי שהרי ידעתי עוד מהרגע הראשון ששום דבר טוב לא יצא מהקשר שלנו, ובכל זאת המשכתי, מרשה לעצמי להיסחף אחרי היופי שלו, מתעלם מההיגיון שלי שאמר שזה מסוכן והוא לא בשבילי. ומה עם בוריס? כמה שהוא התנהג בצורה יותר מופרעת ככה נמשכתי אליו יותר.
"למה אני מחפש אנשים שיעשו לי רע ומתרחק מכאלו שרוצים בטובתי?" פניתי לסמי כמו שהייתי עושה תמיד כשהיינו ילדים.
"אולי זה בגלל שאימא הייתה במצב נפשי מאוד קשה כשילדה אותך?" הרהר סמי, "אסור היה לה להיכנס שוב להריון, היית פנצ'ר והיא התעקשה לא להפיל, אבל כשנולדת היא פשוט לא הצליחה לקום מהמיטה ולכן מסרו אותך לסבא וסבתא."
"זרקו אותי." אמרתי, ושוב הייתי מריר וכועס ומאשים.
"שטויות!" רעם סמי, "אפשר לחשוב ששמו אותך במוסד, סבתא טיפלה בך כמו בנסיך, בגלל זה עד היום אתה מסתובב עם האף למעלה עם הספרים שלך, והשפה המצוחצחת שלך, מסתכל עלינו מגבוה כאילו אתה מי יודע איזה גאון."
נכון, הוא צדק. התנשאתי עליהם, הרמתי את האף, כעסתי שנותקתי מגן העדן המפנק של סבתא והושלכתי לחיות כאחד האדם במשפחה רגילה של פועלים קשיי יום.
"שתדע לך שאימא רצתה לקחת אותך חזרה עוד כשהיית בן שנתיים, אבל סבתא לא הסכימה והיה ויכוח גדול. כל פעם שהיינו הולכים לבקר אותך היו צעקות ובכי."
"אף פעם לא ביקרתם אותי." מחיתי.
"חמי, ביקרנו אצלך כל שבת. אתה לא זוכר איך אני ומשה היינו לוקחים אותך להתנדנד בגן שעשועים? קראת לו גן שועים, והתעקשת לאכול רק ביקלי."
"ביקלי?" השתוממתי.
"ככה קראת לביסלי, אתה לא זוכר? היית שמנצ'יק כזה, ומשה היה צריך לסחוב אותך על הידיים חזרה כי התפנקת ולא רצית ללכת ברגל."
"באמת?" התפלאתי ופתאום נזכרתי בעצמי הקטן והשמנמן, הולך כמו נסיך הכתר בין שני אחי הגדולים ששמרו עלי מכל משמר והגנו עלי מכלבים ומילדים גדולים יותר, וסחבו את סנדלי ואת הצעצועים שלי שסירבתי לשאת בעצמי, חזר אלי בפתאומיות.
"תמיד אתה זוכר רק מה שנוח לך." העיר סמי בסלחנות.
"אז למה אימא ואבא ויתרו לסבתא ולא החזירו אותי הביתה?"
"כי סבתא הייתה מביימת התעלפויות וצעקות, ואומרת שהיא תתאבד אם ייקחו לה את הילד, והבית היה נורא קטן וצפוף, ואחר כך אימא שוב נכנסה להריון והפילה, ונחלשה, ורק אחרי שללי נולדה במזל טוב וסבא חלה ומת, ואחרי כמה חודשים סבתא נפטרה, חזרת הביתה סוף סוף, אבל כבר לא היית הכי קטן כי ללי הייתה התינוקת, ושוב התחלת עם ההצגות שלך. בכוונה היית מקשקש על ספרי הלימוד שלי, ונכנס למיטה שלי ומשתין שם. כל בוקר הייתי קם מושתן בגללך."
"זה לא היה בכוונה סמי, תסלח לי." התנצלתי.
"זה כן היה בכוונה! היית כזה פיקח, היית ממש חכם לגילך, ידעת לקרוא כבר בגיל חמש ועשית את זה בכוונה, ואם לא היית פוחד פחד מוות ממשה היית מתעלל גם בו."
"לא התעללתי בך," מחיתי, "מה פתאום התעללתי?"
"כן התעללת, ויצאת מזה בשלום כי היית קטן וכולם ריחמו עליך שסבא וסבתא שגידלו אותך מתו לך בבת אחת." צחק סמי שלא נוהג לנטור טינה לאיש, ואחר כך נישק אותי על לחיי ואמר שנורא חם, ומי המשוגע שמטייל בחום הזה בחולות? ולקח אותי חזרה לאוטו.
"תנסה להיות יותר נחמד להורים, זה כל מה שאני רוצה." אמר לפרידה, "אולי הם לא היו ממש בסדר, אבל הם ניסו והתאמצו, וקשה להם עם זה שללי חזרה בתשובה ובקושי מדברת איתם ושאתה בחיים לא תתחתן. הם אוהבים אותך וכואב להם שאתה כזה קר כלפיהם. תנסה להיות נחמד יותר חמי."
"אני שונא את הבובות הטיפשיות האלו של אימא." רטנתי כמו ילד מפונק.
סמי חייך למראה הפרצוף שעשיתי, "אתה לא יודע שזה פיצוי על זה שאף פעם לא היו לה די בובות משלה? מה אכפת לך שהיא מפצה את עצמה עכשיו? בגילה כבר מותר." אמר סמי בפייסנות, איחל לי דרך צלחה, וביקש שלא אשכח להיזהר כשאני בחו"ל ושתמיד אשים גומי, ושוב נישק אותי ונסע, משאיר אותי מזיע ועצוב.
***
היום, בארוחת הצהרים, הודיע הבוס חגיגית לכולם שאני נוסע לטיול באירופה ושאני אחזור אחרי החגים. בירך אותי בחופשה נעימה ואז רמז לשירי שמיהרה להגיש לי בשם בית המלאכה חבילה דקה וכבדה עד להפתיע בגודל של ספר גדול.
בתוך ניר העטיפה ההדור התחבא מחשב נייד – לפטופ קטן וחביב, מתנה מהבוס לרגל יציאתי לחופשה.
הודיתי לו, מסמיק, קצת משמחה וקצת ממבוכה, והבוס לחץ את ידי ואמר שהלפטופ מיושן מעט וטיפה משומש, אבל במצב מצוין, ומיד קפצה שירי ונישקה את לחיי מועכת את שדיה הרכים אל כתפי.
כולם הריעו והבוס טפח על שכמי בחיבה והזכיר לי שעלי לעבוד גם מחר ומחרתיים, אבל מאחר והוא לא יהיה נוכח ביומיים הבאים הוא העניק לי את המתנה כבר עכשיו וכעת עליו לצאת לפגישות, ומיד עזב.
אחרי לכתו השתררה אווירה חופשית ופרועה מעט בחדר האוכל כולם התרווחו בכיסאותיהם וקשקשו במרץ. "אני שכנעתי אותו שייתן לך את הלפטופ." אמרה לי שירי בגאווה, "הוא סתם היה זרוק במגרה שלו כי הוא משתמש בלפטופ של הבן שלו. עכשיו תוכל להמשיך לכתוב סיפורים." הוסיפה בלחש לתוך אוזני, נמרחת עלי ולוחצת אל גופי את הקימורים הדשנים של חזה ובטנה.
"מה שלום הזיקית?" שאלתי אותה כדי לרמוז לה להירגע קצת.
שירי אוהבת אותי אהבת אחות אבל לספר סיפורים היא אוהבת עוד יותר ומיד היא נתקה ממני והתחילה לספר לכולם איך הבאתי לה את העציצים שלי – פילודנדרון גדול אחד וכמה שרכים ענקיים ואיך זחלה מתוך אחד השרכים זיקית ירוקה ומגעילה וטיפסה על מעקה המרפסת ואיך היא צעקה איחס כל כך חזק עד שאפילו בעלה הרים את הראש מהעיתון והילד הקטן שלה החליט שהוא רוצה לאמץ אותה אבל היא שירי חושבת שזיקיות הן כמו חייזרים מסוכנים ולכן…
כולם התחילו לספר סיפורי זיקיות משלהם ואני פרשתי משם שמח וטוב לב לבחון בנחת את הצעצוע החדש שלי.
המזוודה הירוקה
כל השבוע היה חם מהרגיל, אפילו בחדשות אמרו שהיולי הזה חם מהיולי של השנה שעברה, ובאוגוסט צפוי להיות חם עוד יותר, אבל באמסטרדם השנה הקיץ קריר וגשום.
כולם קינאו בי שאני טס עוד כמה ימים לאירופה. "איזה שכל יש לך שאתה עושה לך התנתקות משלך כמה ימים לפני שפה יתחיל הבלאגן של ההתנתקות." אמרו לי בעבודה והאמת, די הסכמתי אתם.
נכון, קצת פחדתי לטוס, ועוד יותר פחדתי להיתקע עם יגאל ומצבי הרוח שלו אבל זה יהיה כלום לעומת הבלאגנים שהולכים להיות עם ההתנתקות.
אני מתרוצץ ועושה הכנות וסידורים כבר כמה שבועות – האוטו נמכר והדירה הושכרה וטיפלתי בחתול ובעציצים ואפילו את מחשבי הנאמן אני מעביר לדני, עכשיו אי אפשר לדחות יותר את הפרידה מבוריס.
אני חייב לקחת ממנו את המזוודה עם הגלגלים, ההיא, הירוקה שהוא קנה אז, לפני שנסע עם ארקאדי לבוסטון. כמה כעסתי עליו אז, כמה שנאתי אותו על שלקח איתו את ארקאדי היפה שלי. מאז חלפה שנה וחצי, כמה השתנינו שנינו מאז שנפגשתי לראשונה עם הגבר מדהים והסמכותי הזה. כשחזר מארצות הברית כעסתי עליו בגלל ארקאדי, אבל מאז השתנו הרבה דברים – שנינו התבגרנו, החכמנו ולמדנו לקח.
כיום אני עדיין מתמודד עם תוצאות עזיבתו של רוני, ואילו הוא חי בזוגיות רגועה ופתוחה מאוד עם החבר שלו וולאדי ששוהה באגוסט בברלין.
כשראיתי אותו לראשונה רק התחלתי להתאושש מהידיעה שאני נשא. הוא לימד אותי המון, הדריך אותי, הטביע בי חותם לנצח, חלק גדול ממה שאני כעת – לטוב ולרע – הוא יציר כפיו, מעשה ידיו להתפאר.
הוא פתח לי את הדלת לבוש מכנסיים קצרים מרופטים וגופייה. כשחזר מארצות הברית היה רזה ושרירי, גילח את ראשו ונראה כמי שהקדיש שעות רבות לטיפוח גופו, אבל מאז התרכך מעט והזניח את חדר הכושר. החיים עם וולאדי המבוגר ממנו עשו כנראה את שלהם.
למראה פני העביר יד על פדחתו שזיפי השיער שצצו עליה מאז הגילוח האחרון סימנו בבירור את גבולות הקרחת שלו. "אני נראה זוועה." אמר קדורנית, "שמן וזקן ומוזנח."
"מזלך שאני חולה על זקנים שמנים ומוזנחים." אמרתי בעליצות, וחיבקתי אותו, שמח שהוא לבד, מאושר כמו תמיד לגעת בו. הוא כמעט בן חמישים, אבל כתפיו עדיין רחבות ואיתנות, וזרועותיו שחומות, חלקות ושריריות. השערות שמבצבצות ממפתח גופייתו מתולתלות, סמיכות ואפורות.
חיבקתי אותו, חש בריח המוכר של מי הגילוח שלו וליבי נצבט מגעגועים למה שהיה פעם ולא ישוב עוד. למה רק עכשיו אני מבין כמה היה לי טוב איתו אז, לפני שהכל הסתבך?
"זוכר את הווילונות הירוקים?" שאלתי והנחתי ראש על הפרווה הסמיכה והרכה שכיסתה את החזה שלו, דוחף ידיים מתחת לגופייה שלו כדי לחוש טוב יותר את חלקת עורו החמים.
הוא גיחך חרש, "רק הומו רגשני כמוך יכול לעשות סיפור מהווילונות המכוערים האלו."
"אהבתי איך האור עבר דרכם ונעשה ירוק כזה." הסברתי, ועברתי לתקוף את מכנסיו.
"מספיק ילד, זו הטרדה מינית." ניסה בוריס להדוף אותי, אבל לשווא, הייתי נחוש לא לוותר לו הפעם.
"נו די אתה יכול להיות הבן שלי." מלמל כדרכו, אבל הפעם נכנע והניח לי לכרוע בין ברכיו ולקחת את אברו בפי.
הוא זה שלימד אותי איך עושים את זה כמו שצריך, הוא זה שריפא אותי מהפחדים שסבלתי מהם אחרי התקיפה האלימה שהותירה אותי חבול ומדמם.
בפעמים הראשונות הייתי קפוא ומבוהל והוא קלט אותי מיד והיה קשוח איתי, אבל לא מרושע. תקיף, אבל עדין. בדיוק מה שהייתי צריך אז כדי לחזור לעצמי.
אם ארקאדי לא היה נדחף באמצע הוא בטח היה נשאר איתי אחרי הגירושים ולא נוסע לבוסטון, ואז לא הייתי פוגש את רוני ולא… נו די, אם לסבתא היו גלגלים היא הייתה אוטובוס, די כבר!
עברנו למיטה והוא הניח לי להפשיט אותו, מוחה מעט, אבל נכנע בעונג. "מה אתה מחפש אצל קשיש כמוני?" רטן כמו תמיד והשתתק כשנשכתי רכות את שפתו התחתונה, מתענג על תחושת גופו המוצק והכבד המועך אותי תחתיו, מכאיב לי בדיוק במידה הנכונה.
אחר כך נשארנו חבוקים על המיטה ודיברנו. הוא דאג איך אני אסתדר שם לבד, גילה לי שהוא לא משתגע אחרי יגאל ההפכפך והרגשני מידי לטעמו, ושאל מה יקרה אם זה לא יסתדר? מה התכניות החלופיות שלי? ואם יש לי די כסף? והאם יש לי כרטיס הלוך ושוב וביטוח בריאות ו…
"די כבר סבתל'ה!" נזפתי בו.
הוא צחק והתנפל עלי, אנחנו מתגוששים לאורך ולרוחב המיטה, צוחקים תוך כדי מאבק. אני מתפרע ומשתולל כהוגן ועשה הרבה רעש, אבל מקפיד להפסיד ולהגיד לו שהוא חזק יותר והוא זה שניצח.
הוא מרוצה, מגחך בשביעות רצון ושואל אם אני בטוח שאני אחזור אחרי הטיול לארץ המשוגעת הזו. "בטח שכן, רק פה אני מרגיש בבית וחוץ מזה הרי כל העולם משוגע לא פחות." אני צוחק ואחר כך מנשק את צווארו, כתפיו ותנוכי אוזניו, מבטיח לחזור אליו בריא ושלם ונשבע שאשמור על עצמי ושהכל יהיה בסדר.
"אתה מבטיח לי להיזהר ילד?" הוא שב ושואל כשאני כבר בדלת עם המזוודה הירוקה נגררת אחרי.
"נשבע לך, יהיה בסדר." אני מבטיח.
"כן, שמענו עליכם, כל הצברים האלו אם היהיה בסדר שלהם." הוא מקדיר פניו, ואז תופס את פני בשתי ידים קשות וחמות ומועך אותי קצת, מביט מקרוב בשתי עיני "ואם התימני הקטן שלך יבוא לפה לחפש אותך? מה להגיד לו?"
"תגיד לו שיחכה לי בסבלנות כמו שאני חיכיתי לו." עניתי, והוא גיחך, ואימץ אותי אל ליבו בכוח, "תשמור על עצמך ותיזהר דוצ'ינקה." לחש ברוסית.
אנחנו מחליפים עוד מבט, עוד נשיקה וחיבוק אחרון, ואני חוזר הביתה עם המזוודה הירוקה ומתחיל לארוז.
ההתנתקויות שלי
גם ביום האחרון בעבודה הייתי מחובר באינפוזיה לגלי צה"ל. דווקא היום עשו יום שידורים מיוחד וכל היום דיברו על ההתנתקות.
אפילו "המילה האחרונה" התכנית האהובה עלי התבטלה. אני דווקא אוהב את ימי שלישי שבהם אברי גלעד החביב עלי במיוחד מתכתש בחביבות עם ג'קי לוי שגם אותו אני אוהב מאוד. דיברו ושוחחו על ההתנתקות מכל מיני בחינות והיבטים – כלכלי, פסיכולוגי, היסטורי ועוד ועוד.
השוו זיכרונות מהפינוי של ימית לעומת מה שעומד לקרות היום, והיה גם ראיון מצמרר עם אישה אחת שדברה במבטא מזרחי קל ונעים (שהזכיר לי כמובן את רוני) והייתה נרגשת ולחוצה ומבולבלת עד כאב – כותבת על הקירות של ביתה בכתום, לא מוכנה להתפנות, רבה עם כל משפחתה, כועסת על הצורך להציג תעודת זהות במחסום, והעיקר, שומעת את דמי בנה שנרצח בפיגוע קוראים אליה מן האדמה!
למרות שאני תומך בהתנתקות, ואם היה לי אוטו ולא הייתי פוחד שישברו לי את האנטנה הייתי שם עליו סרט כחול, בכל זאת התחמץ בקירבי הלב מעצב ומהזדהות.
גם אני עברתי כמה וכמה התנתקויות לא נעימות ועד היום ליבי נצבט בעצב כשאני עובר ליד רב הקומות המכוער והמרופט שבנו במקום הבית הקטן והנחמד שבנה סבא בשנות החמישים של המאה שעברה.
חמש השנים הראשונות של חיי עברו עלי שם באושר רב – משחק בפרדס ההדרים שנטע סבא סביב הבית, מתפנק כנסיך במטבחה שופע המטעמים של סבתא, מוקף חום, אהבה והערצה בכל אשר אפנה.
זו ההתנתקות הכואבת ביותר שעברה עלי, אבל היו גם אחרות. התעקשתי לעבור לתיכון חילוני במקום להמשיך עם כולם בתיכון דתי, ואחר כך עמדתי על זכותי לא ללכת למג"ב כמו אחי הגדולים אלא למרוד וללכת לגולני (עכשיו המרד הזה נראה לי מגוחך אבל אז זה היה מרעיש עולמות), וכמובן ההתנתקות (שלא צלחה) משמי המקורי וההתעקשות על שם חדש שאני בחרתי לי.
אחר כך נותקתי בכוח ובטרם עת מבית הורי ומעצמי וחייתי חיים שלא הלמו אותי ואת אופיי ושוב התנתקתי מהחיים ההם באלימות וחזרתי לעצמי.
גם מהדירה שלי בעיר גנים קיבלתי צו פינוי, היה לי קשה לעזוב אבל התגברתי מצאתי לי בית טוב יותר ואז… טוב, כל מי שמלווה את חיי יודע מה קרה אז.
אחרי שהוא לקח את חפציו והתנתק ממני המקום שאני גר בו כעת הפסיק בבת אחת להיות בית ונעשה סתם ארבע קירות מחופים גג שאני משלם עליהם יותר מכפי שאני יכול להרשות לעצמי.
כן, הגיע הזמן לעוד התנתקות, והפעם אני עומד להתנתק מהאדמה ולטוס מפה למקום אחר רחוק מהארץ הצהובה והמזיעה הזו שכל יום אתה מוצא בה סיבה חדשה להתרגז ולהזדעזע וכמעט כל יום אתה מצטער שהיית טיפש מספיק להדליק את הרדיו.
נולדתי פה וזה ביתי אבל אין להכחיש זו ארץ קשה, אוכלת יושביה, ארץ תובענית בעלת קצב עצבני ומזג רצחני ארץ שבה עליך לרוץ בכל כוחך רק כדי להישאר באותו מקום.
אני עייף ממנה אני רוצה להתנתק מכאן למקום קריר רגוע ושליו יותר.
ואחרונה חביבה נשארה לי עוד התנתקות אחת – התנתקות מהעולם הווירטואלי שאני משקיע בתוכו יותר מידי מחיי.
אז זהו זה רבותיי, מדביק התוויות מבצע את ההתנתקות האישית שלו והולך להתחבר למקום אחר, מקום אמיתי, חי וממשי.
ולפני שאלך לחפש לי חיים לא וירטואליים אני רוצה להודות לכל האנשים שקראו והגיבו וגם לאלו שקראו ולא הגיבו, נעמתם לי מאוד קוראי היקרים, לא יודע אם אשוב, לא יודע מה יהיה מחר, ובטח שלא מה יקרה מחרתיים. אני מפליג לי לדרכי אל הלא נודע עם חיוך אמיץ על הפנים שמסתיר פחד גדול בלב, ומקווה לטוב.
"לחכות ולקוות –זה גורלם של בני האדם." נאמר במשפט המסיים של הרומן הנפלא, "הרוזן ממונטה כריסטו" ובמילים אלו אני בוחר להיפרד מכם.
אל תפסיקו לעולם לחכות ולקוות.
יומנו של מספר סיפורים 