10. לי כל גל נושא מזכרת

עד שהחורף נמלך בדעתו ופינה את מקומו לקיץ התאומים כבר התחילו לזחול, רוני וחמי הספיקו לריב ולהשלים עוד פעמיים, כולם כבר התרגלו שבוריס וסטפן יחד למרות הפרש הגילים הגדול ביניהם, והחיים שלי עם דור נכנסו לשגרה נעימה ונטולת הפתעות, ואז, כמה ימים אחרי שהקיץ החל להרפות את אחיזתו והלילות חזרו להיות שוב קרירים, קיבלנו מייל מפתיע מתהילה, בעצם דור קיבל, אבל הוא הראה לי אותו עוד באותו יום, ושאל מה לדעתי עליו לעשות.
למייל הייתה מצורפת תמונה של תהילה והלל. שניהם היו יפים מאוד, בדיוק כמו שדור סיפר לי, כהי שיער וכחולי עיניים ודומים זה לזה בצורה מדהימה. הלל עמד והביט כלפי מטה אל תהילה שישבה מחזיקה בזרועותיה תינוק קטן שזה עתה נולד, עטוף בשמיכה ורודה.
"זו רותי, הבת שלי." כתבה תהילה, "נכנסתי להיריון בדיוק בשבועות, ולכן קראתי לה רות. אתה לא חייב להאמין לי, אבל אם תעשה חשבון תבין לבד שהיא שלך.
אני לא רוצה תמיכה כספית, אני מסתדרת לבד, ומבחינתי רותי היא רק שלי וכל האחריות עליה היא שלי בלבד, אבל הלל מתעקש שזכותך לדעת שיש לך בת, ושלא בריא לילד לגדול בלי לדעת מי אבא שלו.
אנחנו גרות עכשיו במצפה בגליל, הלל גר בתל אביב, אבל בא לבקר כמעט כל סוף שבוע, אתה מוזמן להתקשר אם תרצה, ואם מתחשק לך לראות אותה אין לי התנגדות, רק תודיע קודם.
בחיבה ובתודה
תהילה ורותי
"מה לדעתך אני צריך לעשות?" שאל דור.
"לא יודע, מתי בדיוק היית איתה? אתה זוכר תאריכים?"
"פחות או יותר, נפגשנו קצת אחרי יום העצמאות, והפגישה האחרונה שלנו הייתה, אם אני לא טועה, באמת בשבועות.
בדקתי את לוח השנה, ואחר כך חישבתי את החודשים על אצבעות ידי, "כן, זה באמת מתאים. לדעתי אתה צריך לבקר אותה ואת הילדה, זה הדבר הכי הגון לעשות."
"רק בתנאי שתבוא איתי."
"למה, אתה פוחד להישאר איתה לבד?"
"כן, קצת." הוא אחז בכף ידי, "תבוא?"
"אם אתה מתעקש, אבל רק שתדע, אני לגמרי סומך עליך."
"אני יודע, גם אני סומך עליך, אבל אני צריך את התמיכה שלך."
דור התקשר אליה, הם שוחחו קצת וקבעו מועד לביקור. הוא סיפר לה שאני אבוא איתו, והיא לא התנגדה, וכששאל אם הלל יהיה היא אמרה שאולי, היא לא יודעת.
שבוע אחר כך נסענו יחד, זה היה יום אביב מקסים, והדרך למצפה הגלילי הייתה ירוקה ופורחת ונעימה מאוד. כל כך נעימה עד שהצלחנו ליהנות ממנה למרות המתח שחשנו. לקחתי איתי את המצלמה שרכשתי לא מכבר, כשסיימתי את קורס הצילום, ולאורך כל הדרך עצרנו כדי שאוכל לצלם תמונות של האביב הארץ ישראלי הקצר והמרהיב.
תהילה גרה בבית גדול ומאוורר עם נוף גלילי נהדר. "מתנה מחבר טוב." אמרה ולא פירשה. הילדה הייתה מקסימה, פעוטה כחולת עיניים, צחת עור ויפה כמו אימה. צילמתי אותה בתענוג רב והבטחתי לתהילה לשלוח לה את התמונות המוצלחות.
הלל לא הגיע, "הוא רצה לבוא, אבל הוא חי עם מישהו קצת קנאי והוא לא רוצה לריב איתו." הסבירה תהילה. לרווחתי דור נותר אדיש ולא נראה מאוכזב במיוחד מהבשורה.
הוא הסכים בלי היסוס שהיא תרשום את שמו כאביה של רות בתעודת הלידה שלה, ואחז בפעוטה בביטחון של אב מנוסה, ואפילו החליף לה חיתול. הוא אפילו התנדב לפתוח לה קופת חיסכון קטנה שתיפתח כשימלאו לה שמונה עשרה, והבטיח לבוא לבקר כל שבועיים שלושה. "רק תודיע לי מראש." התנתה תהילה, והוא הסכים בלי היסוס. לפני שעזבנו, ממש על סף הדלת, הוא רכן קלות אל תהילה ושאל כמעט בלחש אם הידיד הטוב שהעניק לה ולרותי את הבית הוא אותו חבר קנאי של הלל?
תהילה הסמיקה קלות, "אולי." השפילה מבט.
דור חייך, "אני מבין." אמר, ליטף קלות את לחייה הורדרדה, אחז בזרועי והוביל אותי לרכב. הבוקר האביבי הנעים הפך לעת ערב לחמסין. אובך צהבהב הכביד על הנשימה והראיה כשעשינו את דרכנו חזרה הביתה, אבל כפיצוי זכינו לשקיעה רבת רושם. לבקשתי דור עצר על שפת הים, וחיכה בסבלנות כשצילמתי את השמש שוקעת לתוך גלי הים, משאירה עליהם פס רוטט של אור.
"יצאו לי תמונות נהדרות." שמחתי כשהעברתי את התמונות מהמצלמה למחשב, "את התמונה של השקיעה אני מתכוון לשלוח לתחרות צלמים חובבים. איזה כותרת תתאים לה לדעתך?"
הוא בחן בהרהור את התמונה הדרמאטית, "לי כל גל נושא מזכרת." פסק לבסוף, נשק לי, אמר לי שאני מוכשר להפליא, ומשך אותי למיטה.

9. טיפול זוגי

בניגוד לרצונה של אירה שחלמה על לידה ביתית נינוחה התאומים שלה ושל רוני נולדו בניתוח קיסרי בתחילת החודש התשיעי. למרבה המזל ירידת המים הלא צפויה אירעה כמה דקות אחרי שאירה הגיעה לעבודה, והקולגים המבוהלים שלה הכניסו אותה למכונית והחישו אותה בזריזות לבית חולים, מתעלמים ממחאותיה הרפות שמוקדם מידי ושהיא שונאת בתי חולים. הרופאים חיברו אותה חיש למוניטור, אבחנו מצוקה עוברית והמליצו על ניתוח קיסרי. אירה ניסתה לדחות את רוע הגזירה, אבל אורה המבוהלת שהגיעה יחד עם חמי לבית החולים – רוני היה למרבה הצער באילת – אמרה לה להפסיק לבלבל את המוח, ותבעה ממנה לחתום כבר לפני שיקרה אסון.
אירה חתמה ביד רועדת, ושעתיים אחר כך הפכה לאימא לשני תינוקות קטנטנים שהוכנסו מיד לפגייה, ושהו בה שבועיים תמימים. הם שוחררו מבית החולים רק אחרי שעלו מספיק במשקל, ולמדו לינוק חלב אם. עוד לפני שיצאו מבית החולים התעורר ויכוח סוער בין רוני, המגובה בהוריו, ובין אירה המוטרפת מהורמונים של יולדת, אם לעשות לגלעד שכונה גילי ברית בבית החולים, או להמתין עד שיארגנו ברית באולם עם מוהל, כדת משה וישראל. "אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לתת לפרימיטיביים האלה לחתוך אותו ולעשות אותו נכה." החלה אירה להתייפח אחרי שאבא של רוני הסביר לה למה צריך ברית מילה, וכמה דחוף לו להיות הסנדק של הרך הנולד.
"הפרימיטיביים האלה הם ההורים שלי!" צרח רוני שמעמדו החדש כאב ערער את בטחונו העצמי, וגרם לו לאבד את חוש ההומור שלו, "הילד שלי יעשה ברית כמו כל יהודי הגון, ואבא שלי יהיה הסנדק, או ש…"
למרבה המזל חמי נחפז להתערב, והרגיע את בן זוגו הנסער לפני שהמריבה הסלימה עוד יותר, ובעוד אורה מייבשת את פניה הלחות של בת זוגתה הדומעת גייס חמי את כל כישרונותיו הדיפלומטיים, והתרוצץ בלי לאות בין רוני לבין הוריו, ובין אירה ואחותה הצעירה שצצה פתאום בבית החולים כנציגת משפחתה של אירה, מסביר ומפציר, מדבר חליפות ברוסית ובעברית, משכנע פעם את זה, ופעם את זו, הצליח בסופו של דבר להגיע לפשרה שסיפקה את רצון כולם – הברית תתרחש בנוכחות קרובי משפחה בלבד בבית הכנסת הקטן של בית החולים, ותבוצע כדת וכדין אבל בתנאים סטריליים למהדרין על ידי רופא דתי שהוסמך להיות מוהל. למרבה המזל התברר הרופא המוהל כאיש סימפטי ונעים הליכות ממוצא תימני, שהצליח להתחבב על אביו של רוני ומצא מסילות אפילו לליבה של אימו הנרגנת של רוני שהשתוקקה לחגוג את הולדת התאומים באירוע מרובה משתתפים באולם מפואר.
הרופא החליף את הכיפה הסרוגה שהתנוססה על פדחתו בימות החול בכיפה שחורה ממשי של מוהל ושכנע אותה שעדיף ליולדת ולרך הנימול לעשות טקס משפחתי קטן בסביבה הסטרילית של בית החולים, והציע שאת האירוע רב המשתתפים יערכו בעתיד, אחרי שגם היולדת וגם התינוקות יתאוששו לגמרי מהלידה. כל הדראמה המשפחתית הסוערת הזו התרחשה במקביל לדרמה הצנועה יותר של סירוסו של טופי. עניין הסירוס גרם לי דאגה וייסורי מצפון קשים, אבל למרבה המזל טופי התאושש מהר יותר מאירה, ואחרי יומיים שכח את הניתוח וחזר להיות כלב שמח ונמרץ בעוד שאירה ורוני המשיכו להיות טרודים בגידולם של התאומים גם אחרי הברית והשיבה הביתה.
אירה התקשתה להחלים מהניתוח הקיסרי, וסבלה מאוד מההנקה. פטמותיה נסדקו וכאבו למרות המשחות וכיסויי הסיליקון שאורה קנתה למענה, ואם לא די בכך, התברר שכל הסבל הזה היה לשווא. חלבה היה מועט מידי, התינוקות לא עלו כראוי במשקל וכל לילה צרחו מרעב ומנעו שינה מכל בני הבית. אירה המסכנה שהשתוקקה להניק את התינוקות שלה זמן רב ככל האפשר, פיצוי על הלידה הטראומתית שעברו, לא הצליחה להחזיק מעמד אפילו חודש בטרם קבע רופא הילדים שהם לא ניזונים כהלכה, וצריך לעבור לבקבוק. למזלם של ההורים הטריים הם לא היו לבד, חמי ואורה שכבר היו מנוסים בגידול תינוק אחד עזרו להם להתמודד עם הטיפול בתאומים, ולקחו על עצמם חלק בנטל גידולם של גלעד וצליל הקטנים שכונו צילי וגילי. אחרי שעברו לאכול מבקבוק גדלו השניים והתפתחו לתפארת, אבל כדרכם של תינוקות סבלו מכאבי בטן והתייסרו בייסורים של בקיעת שיניים, וארבעת המבוגרים שטיפלו בהם הסתובבו טרוטי עיניים ועייפים. לא פלא שחמי ויתר באותו חורף על טיולי הבוקר עם לונה והניח לי לטייל איתה ועם הכלבים שלי לבד.
מצד אחד התגעגעתי אליו ואל טיולי הבוקר הנעימים שלנו, ועוד יותר אל השיחות שהייתי מנהל איתו, מצד שני נס נעשה לי שהוא לא היה פנוי לשוחח איתי כי רוב הסיכויים שלא הייתי מתאפק והייתי מפר את ההבטחה שנתתי לדור ושופך בפניו את ליבי הדווי. האדם היחיד שהייתי פוגש בשעות הבוקר המוקדמות והקרות הללו היה סטפן שלהפתעת כולנו המשיך לגור אצל בוריס. הוא היה מברך אותי בבוקר טוב צוהל, מלטף את הכלבים בחיבה, וחוזר לרוץ בקלילות מעוררת קנאה, משאיר אותי משתרך מאחור, אבל בוקר אחד, לח וקריר, כשחזרתי לאיטי בשביל הבוצי גיליתי אותו יושב על סלע, בוחן בדאגה את קרסולו.
רק לפני חצי שעה הוא חלף על פני בריצה, לבוש רק אימונית דקה, הדוקה על שריריו המרשימים, והנה הוא יושב מובס, מלוכלך בבוץ, ושערו הבהיר שתמיד היה מסורק בקפידה פרוע ושמוט על מצחו. "הכל בסדר סטפן, מה קרה, נפלת?" הושטתי לו יד כדי שיאחז בה ויקום.
הוא לפת את ידי וניסה להתרומם, אבל שב וצנח באנקה, "כואב." קבע, והביט בי במבט אומלל, "נורא כואב."
כרעתי על ברכי לצידו בעוד הכלבים מתגודדים סביבנו בסקרנות, נושמים ונושפים על עורפי וגבי, ומיששתי את קרסולו הפגוע. הוא היה נפוח מאוד. "זה נקע, אולי אפילו קרע ברצועה." התנשף סטפן, חושק שיניים מרוב כאב, "יש לך נייד?"
שלפתי את הנייד שלי, "להתקשר לבוריס?"
"לא, הוא ישן עדיין. אם נעיר אותו הוא יכעס."
"שיכעס, למי אכפת?"
סטפן עצם את עיניו הכחולות, היפות, ונד בראשו לשלילה, "עדיף להתקשר לחמי, הוא ידע מה לעשות."
התקשרתי לחמי, "סטפן נפל ולא יכול ללכת, צריך להביא רכב כדי לפנות אותו לבית חולים." דיווחתי לו בקצרה, ועל פי בקשתו תיארתי לו איפה בדיוק אנחנו נמצאים.
"כן, אני יודע איפה זה, המכונית שלי לא תצליח לעבור שם, עדיף ג'יפ. אתה יכול לחכות איתו עוד קצת, אני אסע לג'ינג'י מהמועצה ואביא ממנו את הג'יפ."
ג'ינג'י היה האחראי על הגינון במועצה, והג'יפ שלו היה מסוגל להתמודד בקלות עם דרך העפר הבוצית, מזל שהוא וחמי היו ידידים. "רעיון טוב, אבל סטפן יושב כבר די הרבה זמן על סלע רטוב, ואין לו מעיל. זה ייקח לך הרבה זמן חמי?"
"לא יודע, אני אנסה למהר, בינתיים תן לו את המעיל שלך, תשב צמוד אליו, ותנסה לארגן את הכלבים שישבו סביבכם ויחממו אותו, תשתדל שהוא לא יכנס לנו להיפותרמיה, טוב, אני זז." למרות מחאותיו של סטפן שזה בסדר, ולא צריך, עטפתי אותו במעילי, התיישבתי לצידו, חיבקתי אותו וקראתי לכלבים שהתיישבו סביבנו בעיגול. טופי התקשה לשבת בלי לזוז זמן רב, אבל גוץ הבין מיד מה הבעיה ונצמד אל גבו של סטפן, בעוד לונה הנבונה מתיישבת על כפות רגליו, מניחה את ראשה השעיר והחמים על ברכי.
הג'יפ של ג'ינג'י הגיע אחרי חצי שעה, מקפץ בקלילות על השביל המשובש, והראשון שזינק ממנו לעבר סטפן היה בוריס, מודאג ונסער, ורחוק מאוד מכעס. "אני כל כך מצטער, לא היית צריך לבוא." גנח סטפן, וניסה, לשווא, לעמוד על רגליו.
בוריס וחמי גערו בו שלא יהיה טיפש ויפסיק לדבר שטויות, אחזו בזהירות באצילי ידיו, הקימו אותו על רגליו, וכשהם תומכים בעדינות בקרסולו הפגוע השכיבו אותו על שמיכה שפרשו לכבודו על המושב האחורי. בוריס הסיר מעל ראשו את כובע הצמר שלו וחבש אותו על ראשו הבהיר של סטפן, מכסה בזהירות את אוזניו, ואחר כך הוסיף צעיף תואם, וכפפות מרופדות. אחרי שהצעיר היה עטוף ומוגן כהלכה מהקור נישק בוריס בעדינות את מצחו והוסיף כמה מילים רכות ברוסית. "אולי אפשר לדחות את הרומנטיקה לאחר כך?" גער ג'ינג'י שנותר בכסא הנהג, מתופף בקוצר רוח באצבעותיו על ההגה, "קדימה בוריס, שב כבר וניסע, אני לא רוצה להיתקע בפקקים של הבוקר."
בוריס התיישב ליד ג'ינג'י וחגר את עצמו, "נסענו." פסק, "אני אתקשר כשנגיע לבית חולים."
"לא, אני לא רוצה שתפסיד יום עבודה בגללי." קרא סטפן, בעוד ג'ינג'י מתמרן את הרכב בזהירות, מנצל קרחת יער קטנה בצד הדרך כדי להסתובב. הוא נסע לפני שהספקתי לשמוע את תשובתו של בוריס, ושנינו נשארנו לבד עם הכלבים.
"אוי, המעיל!" נזכר חמי שנשא בידו את מעילו של סטפן, "לא נתתי לסטפן את המעיל שלו."
"אז תן אותו לי, נתתי לו את המעיל שלי ואני קפוא."
"היית ממש בסדר רענן, כל הכבוד לך." שיבח אותי חמי, ועזר לי להכניס את זרועותיי לשרוולים, "מה שלומך חוץ מזה?"
"חרא." השבתי ורכסתי את המעיל, "אבל זו אשמתי אז אין טעם להתלונן, יאללה, בוא נזוז הביתה, אני מת מרעב."
"למה זו אשמתך שאתה מרגיש חרא, ומה בדיוק הבעיה?" חקר חמי.
"זה מסובך נורא להסביר חמי, וחוץ מזה הבטחתי לדור שאני לא אספר מה הוא עשה."
"אם הבטחת אז הבטחת." השלים חמי עם רוע הגזירה, "אבל כואב לי לראות אותך כל כך שפוף."
"לי זה כואב יותר, אבל אני פשוט לא יודע מה לעשות, תגיד, יש לך מושג איך משיגים ויאגרה?"
"מה, בשבילך?" נדהם חמי, "אפשר לבקש מרופא, אני חושב, אבל… אתה לא צעיר מידי לזה, מה הבעיה?"
"תחשוב לבד, מה כבר יכולה להיות הבעיה אם אני מבקש ויאגרה?"
"כן, אבל… אני לא מבין כלום רענן, מאז שהתאומים נולדו אנחנו כבר כמעט לא מדברים ואני לא כל כך בעניינים, אולי תנסה בכל זאת? תתחיל לספר מהתחלה ונראה, אולי בכל זאת נמצא פתרון פשוט יותר לבעיות שלך?"
"ההתחלה? ההתחלה דווקא הייתה יפה, פגשתי על שפת הים גבר שמצא חן בעיני, וגיליתי שגם אני מוצא חן בעיניו. במקום להבין שאני הולך שוב להסתבך ולברוח ממנו הכי מהר שאפשר התחלנו לגור יחד. בחודשים הראשונים היה טוב, הצלנו יחד גור חמוד וקצת שובב, ולקחנו אותו הביתה, ופתאום הוא התחיל להתרחק ממני, להסתגר. לקח לי זמן לשים לב כי הייתי עסוק עם טופי, וגם אחרי ששמתי לב חשבתי שזו אשמתי, שעשיתי משהו לא טוב, אולי הקדשתי יותר מידי תשומת לב לכלב והזנחתי אותו? אבל אחרי שהתעקשתי לקבל תשובה התברר שזו לא הייתה אשמתי, זו הייתה אשמתו, הוא… לא חשוב מה הוא עשה, אבל זאת הייתה אשמתו, הוא הודה בזה, סיפר לי הכל, התוודה והסביר שזה קרה כי הוא היה צריך לעשות קלוז'ר עם האקס, אבל די, זה נגמר, והוא מתנצל ומבקש סליחה. חשבתי על זה קצת והחלטתי שאין טעם להיפרד בגלל שטות כזו, עדיף לסלוח ולהמשיך יחד, וזה מה שעשינו, מחקנו את העבר והשתדלנו להמשיך יחד."
"יופי לכם, אז מה הבעיה?"
"אני הבעיה, מתברר שפתאום לא עומד לי. הוא משקיע משתדל, מתאפק, סבלני ומבין כמו מלאך, אבל שום דבר לא עוזר, זה פשוט לא הולך. אני רוצה, אבל לזין שלי יש דעה משלו, הוא מסרב לשתף פעולה."
"עם מי הוא בגד בך?"
"עם האקס המיתולוגי שלו, הראשון שלו, זה שגרם לו לצאת מהארון ואחר כך נעלם, פתאום הוא היה חייב קלוז'ר איתו, אתה מבין?"
"כן." נאנח חמי, "האמת שכן, או לפחות סוג של…"
"אם ככה אולי אתה מבין למה הוא היה חייב לשכב גם עם האקסית האחרונה שלו שהיא במקרה גם אחותו של האקס?"
"אחותו?" הופתע חמי "באמת?"
"כן, אחותו התאומה. הם היו יחד עד שדור פגש את אחיה, ואז הוא החליט פתאום שהוא בעצם דו מיני, נפרד מהאחות, התאהב באח, לא בדיוק בסדר הזה, ויצא מהארון רק כדי לחזור אליו אחרי שהאח והאחות נסעו לגרמניה. פתאום הוא החליט שעדיף להתחתן עם אישה, וזה מה שהוא עשה, ואפילו הביא איתה שני ילדים, ממש כמו כל סטרייט מצוי, חוץ מזה שתוך כדי כך הוא לא הפסיק לבגוד באשתו עם גבר."
"כשאתה מספר את זה ככה זה באמת לא נשמע טוב, ודור יוצא חרא של בן אדם, אבל עובדה שהיה לכם טוב יחד, עד כמה שאני זוכר היית מאוהב בו."
"אני עדיין מאוהב בו אבל אני לא מצליח להעמיד איתו את הזין איתו."
"מה, בגלל שהוא דו מיני?"
"לא, בגלל שהוא בוגד!" צרחתי, ומרוב כעס בעטתי בערמת עפר שלא הייתה רכה כמו שנראתה. זו הייתה טעות, צנחתי על סלע, מקלל, ולא די שכף רגלי כאבה גם הסלע הלח מגשם שישבתי עליו הרטיב את אחורי מכנסי.
"די כבר עם הדראמה רענן." הושיט לי חמי את כף ידו הגדולה והחמה ומשך אותי לעמידה, "תרגיע."
"אתה חושב שאני נהנה מזה? הלוואי ויכולתי להרגיע ולעבור הלאה, אני מת להיות רגוע כמוך, אין דבר שאני רוצה יותר, אבל אני פשוט לא יכול."
"למה אתה מתכוון רגוע כמוך?" שאל חמי בשקט רועם, ופניו, שעד לאותו רגע היו מודאגים וחביבים, נעשו נוקשים וזועפים, "אתה באמת חושב שרוני בוגד בי כל הזמן?"
"לא אמרתי את זה." נבהלתי.
"כן אמרת, או לפחות רמזת."
"אז דיברתי שטויות, תשכח מזה."
"הלוואי ויכולתי."
"אני מצטער נורא חמי, בבקשה, אל תכעס עלי, אני בטוח שכיום אתה ורוני… שאתם ממש בסדר עכשיו, אבל סיפרו לי שבזמנו… אני יודע שפעם היו לכם קשיים, ואפילו נפרדתם כמה פעמים, אבל עובדה שבכל זאת כיום אתם יחד."
"נכון, אבל רק שתדע שאני אף פעם לא קיבלתי את הבגידות של רוני בשקט, וזה תמיד כאב לי, בעיקר כשהוא היה נדלק מידי פעם על בחורה, ואין סיבה שתשלים עם זה שדור בוגד בך."
"הוא כבר לא, זה נגמר."
"מבחינתו אולי, אבל לא מבחינתך."
"גם מבחינתי, הוא ביקש סליחה וסלחתי, סלחתי בכנות ומכל הלב, הבעיה היא רק שהזין שלי… גם לזין שלך הייתה בעיה כזו עם רוני?"
"לא, לזין שלי לא הייתה שום בעיה איתו, רק לי, אבל אני זה אני ואתה זה אתה, כל אחד מגיב אחרת."
"כן, כנראה, מה אתה מייעץ לי לעשות?"
חמי משך בכתפיו, "אולי ייעוץ זוגי?"
"מה יעוץ זוגי? אנחנו הומואים."
"נו, אז מה? אתם גם זוג."
"כן, אבל… אבל… אתה מכיר מישהו שמוכן לתת יעוץ זוגי להומואים?"
"אישית לא, אבל אני בטוח שיש, צריך רק לחפש."
"בסדר, אני אדבר עם דור, ונראה מה דעתו, למרות שאני הייתי מעדיף ויאגרה."
"ויאגרה זה אחלה, אבל אף רופא שפוי לא ייתן לך כדורים כאלה בלי לעשות בדיקות כלליות, ובלי לוודא קודם שאין לך בעיות בלב."
"בעיות בלב?" חייכתי, משועשע, "בטח שיש לי בעיות בלב, אחרת הייתי צריך ויאגרה?" התחכמתי, ונכנסתי הביתה.
"מה מצחיק." התפלא דור.
"סתם, שום דבר, שמעת מה קרה לסטפן?"
"כן, בטח, אורה סיפרה לי הכל, מזל שמצאת אותו לפני שהוא קפא מקור, אני לא מבין למה הוא יצא לריצה בלי נייד, אתה בטח מת מרעב?"
"כן, קצת, אבל קודם צריך להאכיל את הכלבים." האכלתי אותם בעוד דור מכין לנו ארוחת בוקר ואחר כך ישבנו לאכול יחד. תכננתי להעלות את נושא הייעוץ הזוגי עוד בארוחת הבוקר, אבל כל הזמן היו הפרעות – אורה נכנסה להחזיר את שקית החלב ששאלה ממני אתמול ודיווחה שסטפן נמצא כבר במיון בבית חולים כרמל, וכנראה שיש לו נקע וקרע ברצועה, וזה אומר גבס, ואחר כך התקשר בוריס לספר שהם יחזרו כנראה בצהרים, והוא יצטרך עזרה כדי להעלות את סטפן לדירה שלו אז שנהיה זמינים, ואז החל שוב גשם ורוני נכנס לשאול אם יש לי מטריה מיותרת, ואז נעשה כבר מאוחר והיינו צריכים לרוץ לעבודה.
***
כשחמי התקשר בהפסקת עשר ושאל אם אני אוכל לעשות לו טובה הופתעתי, ואפילו התרגשתי. חמי לא היה אחד שמבקש טובות, בטח לא ממני. נהפוך הוא, אנשים תמיד פנו אליו שיעשה טובה ויפתור להם בעיות. כולם ידעו שלחמי יש ארגז כלים מאובזר, מחסן מלא כלי עבודה חדישים, וידי זהב, והחשוב מכל – הוא תמיד שמח לעזור לכל אחד.
חמי היה מהטיפוסים שיעצרו לצד רכב שחונה בצד עם מכסה מנוע פתוח, או יושיט עזרה למי שיש לו פנצ'ר גם אם הוא מאוד ממהר. בתא המטען המסודר להפליא של רכבו תמיד היו כבלים מקופלים בקפידה, והוא ידע איך לחבר אותם כדי להתניע רכב תקוע, והג'ק שלו היה תמיד שמיש ובהישג יד, להחליף גלגל היה בשבילו עניין של מה בכך, וגם ברזים מטפטפים או ביוב סתום לא הפחידו אותו. הוא היה האדם שקראת לו כדי לנקות מרזב, לתלות מדפים, או להרכיב רהיט שהגיע מאיקאה עם הוראות הרכבה ביפנית. חמי הצליח להתמודד עם כל קושי, ואפילו אורה הודתה שהוא הרבה יותר סבלני ממנה עם נמרוד, ומוצלח ממנה במטבח. בקיצור, חמי היה זה שאליו מתקשרים כולם כדי לשאול איך להתמודד עם בעיות מכל סוג ומין, אפילו בוריס נהג להתייעץ איתו, אז מה פתאום הוא צריך טובה ממני? "בטח חמי, כל דבר." השבתי אחרי שהצלחתי להתאושש מתדהמתי, "אני אשמח מאוד לעזור לך, עד חצי המלכות." הוספתי בהתלהבות, ובאמת התכוונתי לזה, לא היה אדם ראוי ממנו לקבל עזרה, ולא רק ממני אלא מכל מי שהכיר אותו.
"חכה, אל תתלהב כל כך." הצטחק חמי, "לפני זה אני רוצה שתבטיח לי שאם זה לא יתאים לך אל תתחשב בלא נעים, תגיד שלא מתאים, ואני אמצא פיתרון אחר."
"פיתרון למה, על מה אתה מדבר?"
"על סטפן, הוא חוזר עוד מעט מבית החולים עם גבס, ודווקא השבוע בוריס תכנן להיות עם הבת שלו שפוחדת להישאר לבד בבית עם הילדים."
"מה קרה לבעלה? חשבתי שהם נשואים באושר."
"הם נשואים באושר גדול, אבל השבוע הוא במילואים והיא סומכת על בוריס שילון אצלה כי יש לה איזה פחד להיות בלילות לבד, רק עם הילדים."
"היא לא יכולה להזמין חברה או משהו?"
"אני מניח שכן, אבל העניין הוא… בוריס כבר הבטיח שהוא יבוא וכדי לבטל את העניין הוא צריך להסביר למה, והבעיה היא שהוא מעדיף שהיא לא תדע שהוא חי עם סטפן."
"באמת? הבת שלו לא יודעת שהוא הומו?"
"בטח שכן, אל תהיה מצחיק, אבל… טוב, הוא לא בדיוק אמר את זה, אבל אני חושב שנורא מביך אותו לספר לבת שלו שהוא חי עם בחור בגילו של אחיה הקטן."
"מה מביך בזה?"
"לדעתי כלום, אבל בוריס שונה ממני בקטע הזה, לא נוח לו שהילדים שלו ידעו שהוא אוהב בחורים צעירים."
"או. קי. אני מבין, אז סטפן הוא סוד, אבל מה בדיוק הבעיה שהוא יהיה כמה ימים בלי בוריס? גם סטפן פוחד להיות לבד בבית?"
"כמובן שהוא לא פוחד, אבל תחשוב על זה רענן, הוא עם גבס עד הברך, בקושי יכול לקפץ לשירותים, איך הוא יכול להישאר לבד בלי מישהו שיאכיל אותו וישגיח עליו? ומה אם הוא ייפול שוב?"
"אני מבין את הבעיה, אבל איך אני יכול לעזור? אתה רוצה שאני אלך לגור איתו עד שבוריס יחזור?"
"לא צריך להיסחף, יהיה לך נוח יותר בדירה שלך, אבל יש לכם חדר פנוי, אכפת לך אם הוא יגור אצלכם עד שבוריס יחזור? גם אני אקפוץ לעזור כמובן, ולא תצטרכו לבשל בשבילו או משהו, אני אדאג לזה, חשוב רק שהוא לא יהיה לבד כל זמן שיש לו גבס."
"בסדר, בטח, אין בעיות." השבתי, למרות שדווקא עלו בדעתי מספר לא מבוטל של בעיות שעלולות לצוץ בגלל הסידור הזה, אבל איך יכולתי לסרב לחמי?
עד שחזרתי מהעבודה סטפן כבר שכב בחדר האורחים שלנו, ובוריס ישב לצידו ודיבר איתו ברוסית רכה, נשמע קצת מתנצל וקצת עצבני. סטפן הקשיב בשתיקה, עיניו עצומות, ונדמה היה לי שריסיו הארוכים כריסי נערה היו לחים קצת מדמעות, אבל אין לי מושג אם הוא בכה בגלל כאבים ברגל או בלב. חמי נכנס, נושא מזוודה ביד אחת ומחשב נייד ביד השנייה. "הנה, הבאתי את כל מה שביקשת סטפן, ועכשיו אני חייב לטוס לעבודה או שהבוסית תכעס עלי." חייך, טפח בחיבה על כתפי, אמר לי תודה, איחל לסטפן רפואה שלמה, מעך בלי מילים את כתפו של בוריס, ופרח לדרכו.
כמה דקות אחר כך בוריס נפרד מסטפן, הודה לי בחמימות, הבטיח לנו להתקשר כל יום, והסתלק גם הוא. סטפן המתין בפנים מאובנות עד ששמע את מכוניתו של בוריס מתניעה ומתרחקת, ואז התהפך על בטנו, כבש את ראשו בכר והתייפח חרש.
אוף! הרוסים האלה, למה הם חייבים להיות רגשניים כאלה? "מה קורה אצלך? הכל טוב סטפן? אתה בסדר?" שאלתי, מנסה להישמע רגיש ומבין, אבל מצליח להישמע בעיקר טמבל – הרי היה ברור לכל מי שהביט בו שהוא לא בסדר וששום דבר טוב לא קורה אצלו.
סטפן הושפע כנראה מהטיפשות שלי וענה תשובה שתאמה את שאלתי המיותרת, "הכל בסדר, אני סתם… אני רוצה לישון קצת." ניסה לשגר לעברי חיוך. פניו היו מעוותות מצער ועיניו אדומות, החיוך שלו לא היה מצליח לשכנע איש, אבל הוא עדיין נראה יפה תואר.
"טוב, אז, אה… אז תנוח לך קצת." גמגמתי, וברחתי למטבח, ומיד התקשרתי לדור ששהה דווקא היום באיזה אתר בנייה, מוקף מכשירים רעשניים ופועלים צעקניים.
"מה עשית? הזמנת את סטפן אלינו? למה, חסרות לנו צרות?" צעק, מנסה להתגבר על רעש מערבל הבטון.
"אל תצעק." נזפתי בו, "זה רק לכמה ימים, הוא עם גבס והוא צריך עזרה, ובוריס עסוק."
"עסוק? דווקא עכשיו הוא עסוק?" צרח דור, "כשהוא רצה להזדיין היה לו זמן, איך זה שעכשיו הוא עסוק?"
"שקט, מה אתה צועק? די, כולם ישמעו אותך."
"שישמעו, מה אכפת לי? כולם פה רומנים וסינים, הבן אדם היחיד שמבין עברית יושב על עגורן, מאה מטר מעלי, כמה זמן הסטפן הזה יהיה אצלנו?"
"עד שהבעל של הבת של בוריס יחזור מהמילואים בסוף השבוע, אני מצטער אם זה לא מתאים לך, אבל חמי ביקש ממני טובה ולא היה לי נעים להגיד לו לא, וחוץ מזה, מה אכפת לך? מה יש לך נגדו? הוא סתם ילד נחמד שנתקע עם גבס, מה הוא מפריע לך?"
"הוא לא מפריע לי, ואין לי שום דבר נגדו, אבל למה דווקא עכשיו, כשאני ואתה… אתה יודע."
"לא, מה אני ואתה? מה מציק לך, שתפסו לך את החדר הפנוי, למה, כל כך מפריע לך לישון איתי?" הצקתי לו, יודע שאני נשמע כמו פולנייה מרגיזה, אבל לא מסוגל להתאפק.
"ממש לא, אבל עד שנפתור את הקשיים שיש לנו הייתי מעדיף שתהיה לנו קצת פרטיות." ריכך דור את קולו בניסיון להפגין רגישות.
"ומה אם לא נפתור אותם? מה אם תמיד זה יהיה ככה?" המשכתי להציק.
"אל תדבר שטויות, בטח שנפתור." בקע כעסו של דור מבעד למעטה הרגישות הסבלנית שעטה על עצמו כדי לרצות אותי.
"אבל מה אם לא?" התעקשתי, "היית רוצה לחיות עם בן זוג אימפוטנט עוד הרבה זמן?"
"אל תדבר שטויות, אתה בסדר גמור, ברגע שתתגבר על מה שסיפרתי לך הכל יסתדר."
"אני לא בטוח שזה יקרה, ולכן אני חושב שאנחנו צריכים ללכת לייעוץ זוגי."
"ייעוץ זוגי?" נדהם דור, "מאיפה הבאת את השטות הזו?"
לפני שהספקתי להגיד שזו לא שטות מישהו שכינה אותו דומנו אינג'ניר קרא לו באנגלית במבטא רומני לבוא לעשות משהו. דור צעק בחזרה – רק רגע! – נאנח, אמר שנדבר כבר בבית וסגר.
אם לא היה לנו אורח בטח היינו מתנפלים אחד על השני עוד לפני ארוחת הערב, רבים ומציקים זה לזה במקום לדבר, ובסוף ישנים בנפרד, אבל נוכחותו של האורח שלנו שהסב על הספה ואכל איתנו ואחר כך צפה יחד איתנו בטלוויזיה עשתה את שלה. במשך ערב ארוך וביתי עד לזרא הצגנו בפני סטפן זוגיות למופת, מדברים זה עם זה בשקט, ואפילו מקשיבים, ופולטים תודה רבה ובבקשה על ימין ושמאל. אחרי האוכל ראינו טלוויזיה, ומרוב נימוס לא רבנו על השלט, וראינו חדשות עד הסוף, ולפני השינה אפילו רחצנו יחד כלים במקום להשאיר אותם למחר, כמו שנהגנו לעשות בדרך כלל. כמה דקות אחרי שסגרנו מאחורינו את דלת חדר השינה עוד המשכנו לדבר בקול תרבותי ולהתחשב זה בזה, אבל הטונים עלו מיד כשחזרתי לדבר שוב על טיפול זוגי, ואני מניח שאם היה לו חדר פנוי דור היה בורח אליו, אבל מאחר וחדר השינה השני היה תפוס הוא נשאר לשכב לצידי, מסביר לי ברוגז למה טיפול זוגי זה חרטא ולמה כל הפסיכולוגים מדברים שטויות ולא מבינים מהחיים שלהם, ורק מנסים לעשות כסף מדיבורים שלא עוזרים בין כה וכה. "זה ממש לא נכון, אני מכיר הרבה אנשים שפסיכולוג טוב עזר להם."
"בחייך, באותה מידה אפשר לדבר עם חבר טוב, או סתם עם הקיר." פלט דור בבוז.
"לא נכון, תיכף תגיד שגם מטפלים זוגיים לא עזרו אף פעם לאף אחד." הוא משך בכתפיו ואמר שגם אם כן, אז זה בטח עובד רק על סטרייטים.
"שטויות, זוג זה זוג, לא משנה מאיזה סוג."
"מאיפה אתה מביא את הקשקוש הזה? בטח חמי הכניס לך את השטויות האלה לראש."
"ואם כן אז מה? יש לך איזה בעיה עם חמי?"
"חס וחלילה, איזה בעיה יכולה להיות לי עם חמי המושלם? האמת, אם לא היית מאוהב בו אולי אפילו הייתי מצליח לחבב אותו." פלט דור בסרקסטית אגבית, מתוכננת היטב, והתהפך במיטה, מפנה אלי את גבו ומושך עליו ליתר ביטחון את השמיכה.
"סליחה!" צעקתי, "מה אמרת?" צרחתי עליו, אבל עוד לפני שהשלמתי את הצעקה כבר ידעתי שהוא צודק, אמנם סרקסטי בצורה מגעילה, ומניאק נבזי חוץ מזה שהוא בוגד, אבל צודק לגמרי, ואיזה מטומטם אני שלא הבנתי לבד מה שבטח היה גלוי לעין כל מי שראה אותי, אולי אפילו חמי מבין ש… לא, אסור לי לחשוב על זה או שלא אצליח לקום מחר בבוקר מהמיטה, ואני לא יכול להרשות את זה לעצמי כי מי ייקח את טופי לטיול ויטפל בו?
"שמעת אותי טוב מאוד." המשיך דור בויכוח בלי שידע שניצח בו כבר, ואין טעם להמשיך לדבר, "לקח לי זמן להבין אבל כיום ברור לי לגמרי שאתה מאוהב בו בצורה פתטית, רץ אחריו כמו כלבלב, וביום שיש לו זמן לצאת אתך לטיול בוקר אתה זורח כמו ילדונת מאוהבת, אם לא הייתי צריך לישון אתך זה אפילו היה מצחיק."
"אתה לא צריך לישון איתי, אף אחד לא מכריח אותך." עניתי בשקט, מתאפק לא להכות אותו מרוב כעס ועלבון, ילדונת מאוהבת… נכון שהוא צודק, אבל זה לא אומר שהוא חייב להיות כזה בן זונה.
"אני כן צריך." העיף דור את השמיכה והתיישב, מביט בי בזעם, "שכחת מי תקוע לנו בחדר השינה השני? זה בטח היה רעיון של חמי, ואתה הרי לא מסוגל להגיד לו לא."
"הוא ביקש שאני אעשה לו טובה." הסברתי, אוסף לאט את עשתונותיי ואת שרידי כבודי העצמי, "ואחרי כל הפעמים שהוא עזר לי בלי לעשות חשבון לא יכולתי להגיד לו לא, וזה מה שאמרת עלי ועליו זה ממש לא נכון, בחיים לא נגעתי בו או משהו, אנחנו סתם ידידים."
"מבחינתו אתם אולי סתם ידידים, אבל מבחינתך…" ופתאום השתנה מצב רוחו הזועם ופניו התרככו, "אני יודע שלא קרה שום דבר בינך לבינו, לא פיזית, אבל אני בטוח שאם הוא רק היה רוצה…"
"אין מצב. יש לו חבר והוא לא אחד שיבגוד."
"כמוני למשל, אתה מתכוון." לגלג דור, "נו, בטח, הוא הרי קדוש, ואני סתם זבל, לא פלא שאתה מאוהב בו ושונא אותי."
"די עם השטויות האלה, אני לא שונא אותך, ואני לא מאוהב בחמי, אתה סתם מקשקש שטויות, יאללה, בוא נלך כבר לישון כי אני הרוס מעייפות."
"גם אני." התעטף דור בשמיכה, ושב והפנה אלי את גבו, "קדימה, הולכים לישון." אמר בהחלטיות, אבל בעוד אנחנו שוכבים וממתינים לשינה שתסחוף אותנו החלו כתפיו מזדעזעות בבכי אילם, למעט מספר אנקות חרישיות שהוא ניסה לכבוש בכרית.
איך זה שכל מי שאני מדבר איתו היום בוכה לי פתאום?
"דור, הכל בסדר?" נגעתי בהיסוס בגבו.
"כן." השיב דור בקול חנוק, "הכל נפלא, חרבנתי הכל אתך, ודפקתי שוב את החיים שלי, ועל הדרך גם קצת את שלך, אבל חוץ מזה הכל בסדר."
מה עוד יכולתי לעשות בנסיבות האלה חוץ מלשקר? "לא חרבנת כלום, ולא דפקת שום דבר." אמרתי בקול בוטח, והוספתי חיבוק מעודד, "יש לנו משבר קטן, אבל אנחנו נתגבר עליו ונמשיך הלאה."
"אתה חושב ככה?" התהפך דור, מפנה אלי את פניו, "באמת רענן?"
"בטח." נישקתי את מצחו, "אני משוכנע בזה." משכתי אותו אלי לחיבוק הדוק יותר.
דור נצמד אלי והחזיר לי נשיקה, קודם אחת צנועה ומבוישת על הלחי, ואחר כך נועזת יותר על הפה, ופתאום משהו זע בחלצי התקשה והזדקף, ובמקביל משהו בליבי התרכך, כעס רותח התקרר, עקשנות קפואה נמסה, חרמנות כבושה השתחררה, וסוף סוף, הללויה, היה סקס עדין ומלטף, מרכך קצוות חדים, מחליק כעסים, מפיג מתחים וממיס טינות, ובסופו נרדמנו וישנו צמודים זה לזה עד הבוקר.
***
לפנות בוקר התעוררתי פתאום בגלל איזה רעש עמום שנשמע כמו דלת נטרקת, או אולי חפץ כבד שנפל? העפתי מבט בשעון החשמלי, חמש בבוקר, בעוד חצי שעה ישמע קולו המציק של השעון המעורר, הפיתוי לעצום עיניים ולחזור לישון היה רב, אבל הלחץ על שלפוחית השתן היה רב עוד יותר. הסטתי את מתג השעון, והלכתי להשתין, מציץ תוך כדי כך דרך חלון השירותים. החושך הלילי החל להחוויר בשוליו לכחול כהה, בעוד פחות משעה השמים יתבהרו, הכוכבים והירח ייעלמו, השמש תתחיל לבצבץ מעבר לענפי הברוש, ועוד יום יתחיל. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, התייעצתי ביני לביני מול המראה והחלטתי לדחות את הגילוח לאחר כך, וחזרתי לחדר השינה כדי להתלבש.
"רענן?" הפתיע אותי קולו החרישי של דור, "עוד לילה, למה קמת?"
"סתם, התעוררתי משום מה לפני השעון המעורר, אז קמתי. אני הולך לשתות קפה לפני הטיול עם הכלבים, רוצה גם?"
"כן, רק רגע, חכה שנייה." הוא התיישב במיטה, עטוף עדיין בשמיכה ורק ראשו הפרוע מציץ ממנה. "אני מצטער על מה שאמרתי אתמול, דיברתי שטויות ואמרתי דברים שלא הייתי צריך להגיד, אתה סולח לי רענן?"
בכל שעה אחרת של היום הייתי אומר שישכח מזה, הכל בסדר ואין על מה לסלוח, אבל השעה הייתה כל כך מוקדמת, השמש עוד לא זרחה וראשי היה כבד מערפילי שינה, כך שהאמת נפלטה מפי מבלי משים, כאילו הייתי שרוי עדיין בחלום. "זה בסדר, אין לך שום סיבה להצטער, סך הכל אמרת את האמת, אם לא הייתי טיפש כזה בטח הייתי מבין אותה בעצמי."
"אל תגיד את זה רענן, אתה ממש לא טיפש, ואני יודע שאתה גם לא בוגד, כמוני."
"רק בגלל שלא הייתה לי הזדמנות, זה הכל."
הוא נאנח וחזר לשכב, "אתה קשה מידי עם עצמך."
"יכול להיות, אבל כזה אני, אני כבר לא אשתנה בגילי. מה אתה רוצה שנעשה דור, אתה רוצה שניפרד?"
"לא, ממש לא. אני יודע שזה לא נשמע משכנע, אבל אני אוהב אותך ורוצה שנישאר יחד, ואתה?"
"גם אני רוצה שנישאר יחד." אמרתי, ולפני שהוא ישאל אם גם אני אוהב אותו נחפזתי ללכת למטבח כדי להכין קפה. הנחתי את הספל של דור, ששכב בעיניים עצומות ונראה ישן, על ארונית הלילה שלו, פלטתי להתראות חרישי ויצאתי שוב למטבח. אחרי שלגמתי מספלי כמה לגימות רותחות מידי החלו הכלבים שישנו בחצר לשרוט את הדלת ולייבב בקוצר רוח. ויתרתי על הקפה ויצאתי החוצה, חילקתי בין שניהם עוגייה והלכתי לקחת את לונה שנהגה לישון ליד הדלת של חמי ורוני. להפתעתי היא לא הייתה, אולי היא נשארה לישון הלילה בתוך הבית? אם ככה מישהו אחר יצטרך לטייל איתה.
ירדתי לוואדי, הכלבים רצים לפני ומצדדי, ויחד צפינו בשמש שעלתה לאיטה במזרח, מאירה ומחממת את העולם. כשהגענו לעץ האיקליפטוס היחיד שצמח בין אלוני התבור, כליל החורש והאלות הכלבים התחילו לרוץ פתאום. החשתי את צעדי וגיליתי להפתעתי את לונה משתובבת אתם, עשיתי עוד כמה צעדים ואז ראיתי, מעבר לעיקול הדרך, את חמי יושב על מכסה הבטון של נקודת הביוב המרכזי – המקום בו נהגנו לנוח קצת לפני הירידה לפארק. הוא ישב כפוף, בהה בכפות רגליו הנעולות נעלי התעמלות בלויות, ונראה עייף, לא מסורק ולא מגולח.
"חמי…" אמרתי בהיסוס, הייתה לי הרגשה שהוא שקוע במחשבות וזקוק לפרטיות והיה לי קצת לא נעים להפריע לו. מה קרה לו הבוקר? למה הוא נראה מובס כזה?
הוא הרים את ראשו ופניו האירו בחיוך למראי, "בוקר טוב רענן, הקדמת הבוקר."
"כן, משהו העיר אותי פתאום. לא יודע מה בדיוק, אבל כבר לא היה טעם להירדם שוב. אתה נראה עייף, רוצה לחזור הביתה, לישון קצת? אני כבר אטייל עם לונה."
"לא, עדיף שלא." קם חמי באיטיות, ומתח את גופו באנחה, ”הבוקר עדיף שאני אתרחק קצת מהבית." העיר.
"קרה משהו?" שאלתי, ומין מועקה לא נעימה החלה להכביד על ליבי, "הקטנים בסדר?"
"לשם שינוי הם דווקא בסדר גמור, אבל רוני ואני… רבנו חצי לילה, ובסוף, אחרי שהוא זרק עלי ספר, נמאס לי והסתלקתי בטריקת דלת, וזה כנראה מה שהעיר אותך."
"אהה… טוב, זה קורה לפעמים, אין זוג שלא רב."
"אני יודע, אבל עם רוני זה תמיד דרמטי ורעשני כל כך, הוא מתיש אותי לפעמים." הוא שלח לעברי מבט חשדני, "אתה לא רוצה לדעת על מה רבנו?"
בטח שרציתי אבל אין מצב שהייתי מודה בזה בפניו, "רק אם אתה רוצה לספר." עניתי בקלילות אדישה, מזויפת למשעי.
"רבנו בגללך, רוני תקע לעצמו לראש שאני ואתה… כבר מזמן, עוד מהקיץ, הוא מציק לי שאני מטייל אתך בבוקר במקום להישאר איתו ולנצל את הבוקר… אתה בטח כבר מבין לבד למה." שיער חמי, ובכל זאת המשיך להסביר, "לא אכפת לו שלונה מתה לטייל ושבקיץ אלו השעות הכי טובות לצאת איתה, אצלו, מה שהכי חשוב, זה הזין שלו." השמיץ במרירות את בן זוגו הוותיק. שמרתי על שתיקה דיסקרטית, אבל הרתיעה מווידויו המפתיע ניכרה מן הסתם על פני. חמי בחן אותי, וגיחך, "יותר מידי אינפורמציה?" שאל באהדה.
"טוב… תראה… אני… האמת שגם דור קיטר קצת שאני מסתלק בבוקר, בדיוק כשיש לו חשק, אבל…"
"אבל הוא לא עיראקית משוגעת כמו כושי שלי." סיכם חמי בעליצות זדונית.
"תראה…" התחלתי להתפתל בין תשוקותיי לבין מצפוני, "בזוגיות צריך לדעת להתפשר ולוותר לפעמים." הצהרתי לבסוף הצהרה מהוגנת ומתחסדת מכדי שאפשר יהיה להתווכח איתה.
"תגיד את זה לפסיכי הזה, לא לי." רטן חמי, "ומילא הכלבה, את זה הוא עוד מוכן להבין, אבל זה שאני הולך אתך… נתקע לו בראש המטורף שלו שאני ואתה…"
"אני ואתה מה? מה הוא חושב שאנחנו כבר עושים?" נזעקתי, וכפות רגלי התלחלחו לפתע מזיעה – סימן בדוק אצלי למתח.
חמי הניד את ידו בביטול, "עזוב, אני לא רוצה לחזור על ההזיות החולניות שלו, לא מגיע לך לשמוע את השטויות המעליבות האלה."
"זה בסדר, אני לא נעלב כל כך מהר." העזתי ונגעתי בזהירות בזרועו הנתונה בשרוול פלנל משובץ, "תספר לי מה רוני אמר?" העזתי להפציר.
"הוא אמר ש…" חמי עיווה את פיו כאילו נגס לימון חמוץ במיוחד, "שאתה מאוהב בי, ושאם אני לא אזהר… נו, די, הוא היה קצת שיכור, או מסטול, או גם וגם… אני שונא כשהוא מתנהג ככה, ואני ממש לא סובל לגעת בו כשהוא שיכור, וכשהוא עוד ניסה להפסיק את המריבה בסקס… איחס!"
"איחס? למה אתה מתכוון איחס? למה איחס?" שאלתי, ופתאום החלו מחשבות מטורפות להתרוצץ במוחי – ומה אם הם ייפרדו? מה אם רוני הגזים הפעם וחמי לא רוצה אותו יותר? מה אם חמי יהיה פתאום פנוי, מה אני אעשה אם…
"אני שונא את הריח שלו כשהוא שיכור, ועוד יותר כשהוא מעשן." הסביר חמי והתיישב על הספסל הקבוע שלנו, "כל זמן שאירה הייתה בהיריון הוא התנהג למופת, וגם אחר כך הוא הפתיע אותי לטובה, והיה ממש בסדר, אבל היהפוך כושי עורו?" שאל בזעם, "כנראה שלא." ענה לעצמו.
"אז אתם נפרדים?" נפלטה שאלה מסוכנת ומיותרת מפי.
חמי נאנח, "לפעמים אני מפנטז על זה, אבל אני לא חושב שזה יקרה."
"בגלל הילדים וזה…" תרמתי פרשנות.
חמי צחק, "לא, עוד לא התדרדרתי להיות סטרייט שפוט שסובל בשקט בשביל הילדים, הוא בלתי נסבל לפעמים, ועולה לי על העצבים בערך פעמיים בשבוע, אבל מה לעשות שאני קרוע על התחת השחור שלו, וגם הוא כנראה… הרי הוא לא היה מקנא אם הוא לא היה אוהב אותי."
"כנראה שלא." הסכמתי, ופיהקתי פתאום, חבל שלא נשארתי לישון עוד קצת עם דור, מזמן לא הייתי כל כך עייף. כאילו נדבק מהעייפות שלי הניח חמי את ראשו על ברכיו ועצם את עיניו, אבל לא הפסיק לדבר, "נכון שזו קנאה מטופשת וחסרת בסיס, אבל הוא כזה, קצת משוגע ולא תמיד הגיוני, ובכל זאת אני אוהב אותו, אחרת הייתי סובל אותו כל כך הרבה שנים?"
"אהה…" הנהנתי בנימוס בעודי נאבק לשמור את עיני פקוחות, "כנראה שלא."
"מסכן שלי, אתה הרוס מעייפות, אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש." טפח חמי בחביבות על כתפי, "יאללה, בוא נלך הביתה."
חזרנו הביתה בשתיקה, הכלבים מתרוצצים סביבנו בעליזות. אף אחד מאיתנו לא הופתע במיוחד לגלות את רוני יושב על מכסה הביוב, גבו מופנה אל השמש העולה, ממתין לחמי. ברגע שהבחין בנו הוא קם, וכשהוא מתעלם מהכלבים הנרגשים מהופעתו חיבק את חמי, שחיבק אותו בלי היסוס בחזרה. "סליחה…" שמעתי אותו לוחש, אבל מאחר והמשכתי ללכת במהירות, מאיץ בכלבים לבוא איתי, לא שמעתי את ההמשך, וגם לא את תשובתו של חמי, וטוב שכך, יותר מידי אינפורמציה אף פעם לא הועילה לאיש.

בבית מצאתי שולחן ארוחת בוקר ערוך ברוב פאר, טוסטים וסלט וחביתות, ואפילו כוס קקאו מהביל שדור ניסה לפתות בה את סטפן, אך לשווא. "אין לי תאבון." אמר סטפן בעקשנות, והסב את פניו הצידה, כאילו מראה שנינו יושבים ואוכלים יחד מכביד עליו.
הוא התמיד לסרב לאכול גם בצהרים, ובערב כבר נעשינו מודאגים והלכנו להתייעץ עם חמי שאמר שבסוף הוא יישבר ויאכל, ושנפסיק להיות נודניקים.
שעה אחר כך נשמעה פתאום דפיקה בדלת, ובוריס הופיע, ואסף אותו בזרועותיו, ורק אז, הפלא ופלא, סטפן נזכר שהוא גווע ברעב וביקש משהו לאכול ובוריס הצטרף אליו בשמחה. "קדימה." פקד עלינו, אחרי שהם סיימו לאכול, "תעזרו לי לקחת את הילד הביתה."
"הביתה, אתה מתכוון לדירה שלך? ומה עם הבת שלך?" חקרתי בחוסר נימוס.
"הבת שלי תהיה בסדר גמור." פסק בוריס, "היא אישה בוגרת, בת שלושים פלוס, בריאה לגמרי בגופה ובנפשה, הכל בסדר גמור אצלה ואין שום סיבה לעשות בייביסיטר לאימא לילדים, וזה בדיוק מה שאמרתי לה לפני שחזרתי הביתה."
"אבל בכל זאת, הבטחת שתישאר אצלה עד שבעלה יחזור." הזכיר לו דור.
"כן, הבטחתי, נכון, ורציתי לקיים את ההבטחה, אבל מה לעשות שבחיים יש הפתעות ושינויים, ולמרות הרצון הטוב שלי הפעם זה לא הסתדר. היא הבינה שיש לי התחייבויות דחופות יותר וויתרה לי."
"מה, סיפרת לה על סטפן?"
"בערך," רטן בוריס בחוסר רצון.
"מה בערך? מה בדיוק אמרת לה?"
"אמרתי לה שיש לי חבר שצריך אותי יותר בגלל בעיות רפואיות דחופות." נהם בוריס בקוצר רוח, ביקש שנפסיק להציק, ושנעזור לו לקחת את סטפן למכונית כי הילד עייף וחייב ללכת לישון קצת. הכנסנו את סטפן בזהירות לרכב של בוריס, ושאלנו איך הוא יעלה אותו ואת הגבס הכבד שלו לקומה השנייה שם שכנה דירתו? "אתה רוצה שאני אבוא אתך ואעזור לך?" הצעתי.
"לא צריך, כבר דיברתי עם חמי, הוא מחכה לי בדירה שלי, והוא יעזור לנו, תודה רבה בחורים ולהתראות."
למחרת בבוקר שאלתי את חמי מה קרה לבוריס, למה הוא שינה את התוכניות וחזר? הוא משך בכתפיו, "אין לי מושג." הודה, "מאז שהוא עם סטפן הוא לא מספר לי כלום, אולי הוא נלחץ כשהוא שמע מרוני שסטפן איבד את התיאבון, ואולי מה שהציק לו זו ההתפעלות של רוני מהעיניים הכחולות של סטפן היפה? לך תדע מה עובר לרוסים האלה בראש."

8. מה יהיה איתנו

אחרי שהשתעממתי בבית הספר לאורך כל הישיבה המיותרת וההרבה יותר מידי ארוכה שהמנהל התעקש לקיים, חזרתי הביתה והתקבלתי בטקס הרגיל על ידי גוץ שקפץ עלי בשמחה, וניסה ללקק את פני. "שלום גוצי חמוד." הדפתי אותו מעלי בעדינות. לא הייתי מספיק זריז והוא הספיק להשאיר טביעת כף רגל כלבית על חולצתי.
"תראה מה עשית." נזפתי בו, אבל הוא לא נעלב וקשקש אלי בזנבו, כולו אושר ושמחה לראות אותי שוב בבית. "כן, אני יודע." ליטפתי אותו, מתענג על חלקלקות פרוותו כנגד כף ידי, "גם אני אוהב אותך טיפשון, רק תן לי להחליף בגדים ונלך לטיול."
"אני יכול לבוא גם?" הפתיע אותי דור שצץ בלי אזהרה מהפטיו, "אני מבטיח לא ללכלך לך את החולצה." הוסיף, והיה לי ברור שהוא שמע אותי מספר לגוץ שאני אוהב אותו ושהוא פגוע מעט.
"כן, בטח, אני אשמח מאוד." אמרתי בקול רם מידי, והוספתי חיוך רחב ליתר הדגשה בעודי מקלל בליבי את הפה הגדול שלי. מה פתאום אני מדבר עם הכלב? ולמה דור היה חייב לשמוע אותי דווקא כשאמרתי לו שאני אוהב אותו?
לקחנו את גוץ, וכמובן שגם לונה הצטרפה, וירדנו אתם לוואדי. הפעם הלכנו בדרך הארוכה העוברת דרך מטע הפקנים, נהנים מצילם שהגן עלינו מהשמש הקופחת.
"הלוואי ויתחיל כבר החורף, כבר כמעט נובמבר ועדיין כל כך חם." התלוננתי.
"לא נורא, באוגוסט היה יותר חם. לפחות בערבים קריר ואפשר להתחבק במיטה. אני אוהב לישון מחובק אתך." העז דור לשחרר וידוי, והתיישב על גזע עץ כרות, "תגיד דור, יש עוד מישהו חוץ מהכלב שזכה לשמוע ממך שאתה אוהב אותו?"
נו, טוב, הרי לא חשבתי באמת שאוכל להתחמק, ידעתי שזה יגיע בסופו של דבר… ועכשיו, לא להתעצבן ולא להתחמק יעצתי לעצמי, תזכור מה חמי אמר, די להיות גבר אטום, אחרי הכל אתה הומו, תיקח את עצמך בידיים ותתחיל להיות רגיש ואמפאתי.
התיישבתי לידו ומתחתי את רגלי, נחוש לא לפשל הפעם, "פעם, כשהייתי צעיר ותמים יותר אמרתי את זה לעידו, ותראה איך זה נגמר, כיום אני זהיר יותר ולא מרשה לעצמי להיסחף." הסברתי.
"אני מבין." הנהן דור, והניח יד על ירכי, "זה בסדר, יש לי סבלנות." חייך אלי בחיבה.
"סבלנות זה טוב." הבטתי בעיניו הזוהרות, מלאות האמון וחייכתי אליו חזרה.
משב קליל של רוח סתווית נשב עלינו פתאום, נושא בכנפיו שמץ קרירות משיבת נפש שציננה את עורנו הלוהט, מרעיד את עלי הפקנים. צללים פיזזו על פניו של דור, והתסיסה העצבנית שחלחלה באיברי מאז אתמול בלילה התפוגגה לאיטה, ומין רחש בחש מתוח ועצוב, תערובת של פחד וחשדנות שרחשו בתוכי מאז שנפגשתי עם דור, ואולי עוד קודם, מאז שעידו הסתלק, החל להירגע.
ידי השמאלית השתלבה כמו מאליה בכף ידו החמימה של דור, "אתה חמוד, אתה." לחשתי לו, הנחתי את ידי הימנית על עורפו, קירבתי את פני לפניו ונישקתי את שפתיו, ואז קטעה יבבת כאב כמעט אנושית את הרגע האינטימי המתוק, ושנינו זינקנו מבוהלים על רגלינו, ותרנו בעינינו אחרי הכלבים.
גוץ ולונה ששכבו עד לרגע זה לא רחוק מאיתנו, אדישים למעשינו, התנערו גם הם וזקפו את ראשיהם. היללה נשמעה שוב, וגור לברדור בהיר פרווה רץ לעברנו, נע במסורבלות גורית מתוקה, כפותיו הגדולות מידי לגופו מעלות אבק על השביל, פרוותו הבלונדינית הייתה מטונפת, וחבל עבה שהיה כרוך סביב צווארו נשרך אחריו. זנבו היה שמוט בין רגליו מרוב פחד והייתה לו סיבה לפחד – שני פרחחים צעירים רצו אחריו עם מקלות בידיהם, נחושים לשוב ולתפוס אותו.
הגור, עיוור מרוב פחד וכאב, דהר ישר אלינו, והיה עלי רק לרכון קלות ולתפוס אותו בידי. "די, די חמוד." אחזתי בו בעדינות, "הכל בסדר, אל תפחד." ניסיתי להרגיע אותו. הוא רעד בזרועותיי והבחנתי, מזועזע, שרגליו פצועות וחבולות, פצע עמוק נפער בבסיס זנבו, ועל בטנו הורודה נמתחות מספר שריטות מדממות. מי מסוגל לפצוע ככה גור כל כך קטן וחמוד?
"תעזוב אותו!" צעקו הפרחחים, שני בני תשחורת קולניים – אחד גבוה ודק, שערו עשוי במין כרבולת מחומצנת, והשני נמוך ושמנמן, פדחתו מגולחת למשעי ועגילים מתנוצצים בתנוכי אוזניו – מנופפים לעברי במקלות, "זה הכלב שלנו!"
"באמת? אז למה הוא במצב כזה, מי פצע אותו?" הידקתי את ידיי סביב הגור המסכן שהצטנף בזרועותיי ויבב.
"זה לא עסקך, תביא אותו." נהם השמן באיום, מושיט אלי כף יד מטונפת ושרוטה.
"לא." נסוגותי לאחור, "בשום פנים ואופן לא."
השניים החלו לקלל אותי, וניסו לקחת ממני את הגור בכוח, אבל דור נחפז לחצוץ ביני לביניהם, ובניגוד אלי הוא לא נרתע לאחור בפחד, אלא פסע קדימה באומץ, ונעמד מול השניים, גבוה ורחב ומלא ביטחון רגוע.
"אתם פצעתם אותו?" שאל את השניים בקול שקט, מאיים.
"לא, אנחנו רק מאלפים אותו." השיב הרזה בטון עצבני, מתגונן, והחל לסגת.
"אילפתם אותו?" התרתחתי, "הוא רק גור, ואתם לא אילפתם אלא התעללתם בו, תראו איך הוא נראה!"
"זה לא עסקך, זה הגור שלנו ואנחנו נעשה לו מה שנרצה." התחצף השמן, "ואחר כך נזיין גם אותך ואת החבר ההומו שלך." הוסיף בגסות, ולא יסף כי דור הרכין את ראשו ובלי מילים נגח במצחו היישר בפרצופו העגלגל.
"איי!" צרח הצעיר בקול צפצפני מגוחך, "שברת לי את האף, בן זונה, הומו מזדיין בתחת!" גידף והסתער על דור שהדף אותו מעליו בקלילות. השמן צנח על ישבנו וישב מבולבל, ידו מכסה את פניו החבולות ופיו שופע גידופים שהומו מזדיין בתחת עוד היה העדין ביניהם.
הנער השני, הרזה בעל הכרבולת, חש לעזרת חברו, אבל גוץ שעמד עד אותו רגע בשקט, מנסה להבין מה קורה פה, החליט שהגיע הזמן להתערב וזינק עליו, נוהם באיום. נעלם הכלב הרגוע והאיטי שהכרתי והופיע גוץ אחר – שיניו חשופות באיום, פרוותו הכהה סמורה לאורך עמוד השדרה שלו, גורמת לו להיראות עוד יותר מסוכן. הרזה נרתע בבהלה והניף עליו את מקלו וברגע זה לונה הסתערה קדימה בשתיקה, ובלי שום אזהרה תפסה בשיניה את מכנסי הג'ינס של השמן ומשכה, קורעת אותם מעליו, ואחרי שחשפה את בשרו תכננה כנראה לנגוס בו, אבל לא הספיקה.
"אימא!" נפלטה מפיו צרחת בהלה, הוא זינק על רגליו וברח במהירות מפתיעה בעוד חברו הרזה וקל הרגלים יותר רץ אחריו, אבל לא מצליח להשיג אותו.
גוץ ולונה רצו אחריהם עד שהם נעלמו בעיקול הדרך, ואז חזרו אלינו, שמחים וגאים בעצמם, ונפנו לבדוק את הגור שרבץ על ברכי, מייבב חרש.
לונה החלה ללקק אותו, מנקה בלשונה את פצעיו בעוד גוץ מחכך את חוטמו באוזניו הרכות, השמוטות.
"איזה חמוד." כרע דור על ברכיו לצידי, וליטף בעדינות את הגור שהלך ונרגע, זקף את זנבו והחל לבחון בעניין את מכריו החדשים, "איך נקרא לו?"
"אולי טופי?" הצעתי.
"או בלונדי." גיחך דור, והתיר בזהירות את החבל הכרוך על צווארו של הגור, "מסכן קטן שכמוהו, אם לא היינו מתערבים הפראים האלו בטח היו הורגים אותו."
"איזה מזל שהיית איתי דור, בחיים לא הייתי מצליח להתמודד אתם לבד. איפה למדת לתת ראסיות כאלה?"
דור חייך ומשך בכתפיו בצניעות, "החיים לימדו אותי." השיב בפשטות וקם, "קדימה רענן, בוא ניקח את החמוד הקטן הזה לווטרינר." האיץ בי.
"בסדר." הסכמתי, וניסיתי להזדקף, אבל רגלי כשלו, ומזל שדור אחז בזרועי ותמך בי. "אתה בסדר?"
"לא כל כך." גנחתי, "הברכיים עוד קצת רועדות לי, אני לא כל כך טוב בדברים כאלה, אלימות מפחידה אותי." התוודיתי, ונשענתי עליו, מותש, "אם לא היית איתי בטח הייתי מוותר ונותן להם להמשיך להתעלל בטופי."
"אני בטוח שלא." מחה דור, וכרך זרוע איתנה סביב מותני, "גם אם היית לבד אני משוכנע שלא היית מוותר והיית נלחם בהם כמו אריה."
"יפה מצידך להגיד את זה, אבל אני מכיר את עצמי, אני גיבור גדול על תלמידים בתיכון, אבל מול הבריונים האלה הייתי משתפן כמו איזה הומו." הנחתי את ראשי על כתפו, שואב נחמה וחמימות מגופו המוצק, "אני אוהב אותך דור, ועכשיו יאללה, בוא ניקח את טופי לווטרינר."
הווטרינר העריך את גילו של הגור שהצלנו בחודשיים בערך, וקימט את מצחו בדאגה למראה זנבו הפצוע. "כנראה שהחלאות האלו ניסו לקצוץ לו את הזנב." שיער ומרח משחה אנטיביוטית על הפצע.
"למה?" גנחתי, אחוז בחילה פתאומית, ונאחזתי בקצה שולחן הטיפולים העשוי נירוסטה. מזל שישבתי כי ראשי הסתחרר לשמע דבריו.
הוא נד בראשו בעצב, "לא יודע… פשוט, אנשים רעים." נאנח, ובחן בזהירות את כפותיו של טופי שייבב חרש, אבל לא התנגד.
"מה אתם מתכננים לעשות איתו?" שאל הרופא, מעביר את מבטו ממני לדור שעמד לצידי, ידו על כתפי, "אתם מתכוונים לאמץ אותו?"
"ברור, טופי הוא שלנו." עניתי בלי לטרוח להתייעץ בדור שמעך בחוזקה את כתפי לפני ששאל את הרופא לאיזה גזע לדעתו שייך טופי.
"הוא מעורב כמובן, כל כלב בלי תעודות נחשב מעורב, אבל לדעתי הוא ברובו לברדור, מה שאומר שהוא יהיה כלב גדול עם תיאבון בריא." הוא ליטף בחיבה את טופי, "לברדורים הם בדרך כלל נבונים מאוד ואת זה שהוא אמיץ אנחנו כבר יודעים, נכון שאתה בחור אמיץ?" שאל את טופי בחיבה, אחז בעורפו והזריק לו בזריזות זריקת חיסון. "בעוד חודש נשבב אותו וניתן לו זריקה נגד כלבת. בינתיים תקנו לו אוכל לגורים ותקפידו שהוא לא יבוא במגע עם כלבים לא מחוסנים, אבל לא לשמור אותו סגור בבית, הוא צריך להתרגל לכלבים אחרים. איך גוץ מתנהג איתו?"
"ממש נהדר, שומר עליו כאילו שהוא אחיו הגדול, ולונה פשוט מאוהבת בו, היא כל הזמן מלקקת אותו." התפארתי.
הווטרינר המליץ שנענוד לגור כבר עכשיו קולר כדי שיתרגל, ושנסדר לו בבית פינה קטנה משלו. "מקום שקט ומוגן, אבל לא רחוק מכל הפעילות בבית, ותתחילו להרגיל אותו כבר מעכשיו לעשות את הצרכים בפינה נפרדת, אולי על עיתון במרפסת או בחצר? אבל לא לכעוס עליו אם בורח לו. תזכרו שהוא עוד תינוק." הסביר לנו ושקל את טופי ששקל שלוש וחצי קילוגרם, "משקל תקין לגילו, למזלו הוא לא היה יותר מידי זמן אצל המנוולים האלה, אולי יום או יומיים, הוא פצוע, אבל לא בטראומה. אני משער שעד שהוא הגיע אליהם הוא היה עם אימא שלו ועם האחים שלו, המצב הגופני שלו די טוב, הוא בטח ינק עד אז, מעניין איך הוא הגיע אליהם, כנראה שהבעלים של האימא פשוט חילקו את הגורים לכל דורש ולא בדקו מי בדיוק לוקח אותו. זו הבעיה כשלא מעקרים כלבות ואחר כך נשארים עם המון גורים שעושים לך בלגן בבית, וזה מזכיר לי, בקרוב הוא ינסה לכרסם כל דבר שהוא יצליח למצוא, וזה כולל נעלים, רהיטים ושטיחים, אז תרחיקו ממנו כל מה שאתם לא רוצים שהוא יהרוס, ותתנו לו צעצועים ללעיסה. יעץ לנו הווטרינר, "וכמובן, ברגע שהוא יהיה בן חצי שנה הוא צריך לעבור סירוס."
"סירוס?" נחרדתי, "למה? אנחנו חייבים? מה יקרה אם לא נסרס אותו?"
"אתם לא חייבים כמובן, אבל מחיר האגרה לכלב לא מסורס יקר הרבה יותר, והוא יהיה פחות רגוע ויסבול כל פעם שיריח כלבה מיוחמת. כלב לא מסורס יריב כל הזמן עם כלבים אחרים ויהיה לו יותר סיכוי לחלות בסרטן ערמונית."
"כן, אבל… אבל זו סיבה לחתוך לו את הביצים?" התמרדתי.
"גם גוץ מסורס." הזכיר לי דור, "ולונה מעוקרת."
"אני יודע, אבל…"
"יש לנו עוד זמן לחשוב על זה." אסף דור את טופי בזרועותיו, "בוא רענן, אנחנו צריכים עוד לקנות אוכל לגורים ורצועה וצעצועי לעיסה… רק אלוהים יודע כמה זה יעלה."
***

חזרנו הביתה עמוסים בציוד והצגנו את הרכש החדש שלנו בפני כולם. גם סולי והתאומים ששמעו על הצלתו המופלאה של טופי הגיעו לביקור, וכולם ישבו בפטיו והתפעלו מהגור החמוד ששיחק עם לוקה וגוץ. אחרי שהאורחים הלכו הביא לנו חמי מהמחסן קופסת קרטון גדולה שתשמש לטופי כמלונה. ריפדתי אותה במגבת ישנה, ורוני ייעץ לי לשים אותה בחדר השינה שלנו. "ככה הוא לא ירגיש בודד ולא יבכה בלילה."
"מה עוד?" עיווה דור את פניו בחוסר רצון, "אולי פשוט נכניס אותו למיטה שלנו וזהו?"
"עדיף לא. אם אתם מעדיפים לא לישון עם כלב כדאי ללמד אותו כבר בגיל צעיר שלא עולים על מיטות." הסביר רוני, והוסיף שלגדל כלב זה קצת כמו לגדל ילד, רק שהילד גדל ועם הזמן נעשה עצמאי, ואילו הכלב נשאר תמיד תלוי בבעליו וצריך להביא את זה בחשבון כשלוקחים כלב, ולהבין שכל זמן שהוא חי, עניין של חמש עשרה שנה בערך, צריך תמיד להתחשב גם בצרכים שלו ולהביא אותם בחשבון.
***
"תראה," הגיש לי דור את המחברת בה רשם בקפידה את כל הוצאות הבית, "הוצאנו על הכלב הזה כמעט ארבע מאות ₪ וזו רק ההתחלה, ואל תשכח שיש לנו הוצאות גם על גוץ." הוא סגר את המחברת ודחף אותה למגירה, "הוא באמת חמוד, אני לא אומר שלא, אבל גור זה המון בלגנים, וכמה כלבים צריך בבית אחד?"
"מה, פתאום אתה לא רוצה אותו?" נדהמתי, "אבל… אבל דור…"
"כן, אני יודע, הוא רץ ישר אלינו וביקש שנציל אותו, וזה מה שעשינו, אבל זה לא אומר שהוא חייב לגדול אצלנו. למזלנו הוא מאוד חמוד, ואני בטוח שנוכל למצוא לו בית נהדר, סולי למשל בטח ישמח לקחת אותו בשביל התאומים."
"התאומים קטנים מידי לגדל כלב בעצמם, וסולי וגבי עסוקים מידי, ואל תשכח את סבתא אמה שלהם שמגדלת חתולים, ולא אוהבת כלבים. לא, טופי לא ירגיש טוב אצלם."
"ומה עם הילה? היא אוהבת מאוד כלבים והילדים שלי ישמחו מאוד אם יהיה להם שוב כלב." לא ויתר דור על ניסיונותיו לשדך את טופי למשפחה אחרת.
"הם יוכלו לשחק עם טופי כשהם יבואו לבקר אצלנו, אבל אין מצב שאני נותן את טופי לגרושתך האנטיפטית." התנגדתי.
"היא אנטיפתית אלי ואליך, אבל בעיקרון היא אוהבת כלבים." הגן דור על גרושתו, "את סוקי למשל היא אהבה מאוד."
"כן, אבל סוקי הייתה פודלית קטנה ועדינה, טופי הולך להיות כלב גדול עם המון מרץ, הוא יהיה אומלל אם יתקעו אותו בדירה בלי חצר ובלי חברים. לא דור, פה יהיה לו הכי טוב." פסקתי בביטחון.
"אולי, אבל השאלה היא אם לנו יהיה טוב איתו?" פקפק דור.
"בטח שכן, למה לא? אם אנחנו מגדלים את גוץ אז למה לא את טופי?"
"שוב, אתה שוכח שגוץ כבר בן שמונה, כלב רגוע ומחונך, ועד שטופי יגיע לשלב הזה בחיים…" הוא נאנח והביט בספקנות בגור הקטן והחמוד שהתכרבל בקופסת המלונה שלו, מניח את ראשו הקטן והנחמד על המגבת הרכה, ונראה, לדעתי, מקסים ונוגע ללב הרבה יותר מכל תינוק אנושי, "אם הוא בכלל יגיע לזה…"
"בטח שכן, מה הבעיה שלך? כואב לך על הכסף שזה יעלה? בסדר, אני אשלם עליו מהחשבון שלי." איבדתי את סבלנותי.
"זה לא עניין של כסף." שמר דור על שלוות נפשו, מתעלם מההתפרצות הרגשנית שלי, "בכל אופן, לא רק…" הוא ליטף בעדינות את לחיי, "יש לך לב טוב והמון רגישות רענן, ובגלל זה אני אוהב אותך, אבל לפעמים אתה קצת מתלהב מידי ולא חושב בהיגיון."
"לא נכון!" כעסתי, "ותפסיק לדבר אלי כאילו שאני ילד."
"אז תפסיק להתנהג כמו ילד." החזיר לי דור בזעף, ובמקום לשמוח וליהנות מהגור המתוק שאימצנו עמדנו מעל המלונה של טופי ורתחנו אחד על השני. בסופו של דבר, אחרי ויכוחים מתישים, הגענו למעין שביתת נשק דחוקה – הגור החדש, שדור קרא לו בלגלוג בלונדי, יהיה באחריותי, אני אנקה אחריו, אשלם על הנזקים שיעשה, ואדאג לכל מחסורו, ובתמורה דור יפסיק להציק לי בגללו.
טופי גדל במהירות מסחררת ועשה כל מה שגורים בגילו אמורים לעשות. לכלך ולעס, כרסם וייבב, ודרש תשומת לב וסבלנות אין קץ שסיפקתי לו בשמחה. כל בוקר הייתי מנגב את שלוליות השתן ואוסף את עוגות הצואה שהוא השאיר, בדרך כלל בשירותים, אבל לפעמים ברח לו מאחורי הספה. קניתי לדור נעלי בית חדשות אחרי שטופי חורר את הנעלים הישנות שלו, והקרבתי למענו מגבות ושמיכות שהוא קרע בחדווה, ובכל הפסקת צהרים הייתי חש הביתה בריצה כדי לבדוק שהוא בסדר ושהוא לא הסתבך בצרה חדשה. שמתי לב שהוא נעשה אומלל וחרד כשהוא לבד, וגם הנוכחות של לונה וגוץ לא מנחמת אותו כשאני נעלם, ולכן השתדלתי לקחת אותו איתנו כל פעם שיצאנו מהבית, ואם היינו צריכים ללכת למקומות שבהם נוכחות של גור לברדור נמרץ לא הייתה רצויה, באולם הקולנוע למשל, או בחתונה, הייתי נשאר איתו, או לוחץ לחזור הביתה מהר ככל האפשר.
"אתה ממש נסחף, הוא לא התינוק שלך, הוא רק כלב, לא יקרה לו כלום אם הוא יהיה לבד כמה שעות." הטיף לי דור מוסר אחרי שהתעקשתי לקחת את טופי איתנו לבית קפה, אירוע טראומתי לכל הצדדים שהשתתפו בו.
"אני יודע, אבל הוא בוכה כשאני עוזב אותו לבד." הסברתי, "אני לא רוצה שהוא יפתח חרדת נטישה." תירצתי את המסירות שלי לטופי, לא מסוגל להבהיר כהלכה לדור את תחושת האחריות שפיתחתי אל הגור החמוד הזה, ואת העונג ששאבתי מהתלות שלו בי. הייתי מתמוגג כשהוא היה משתרע על הרצפה לצידי ומניח את ראשו על כפות רגלי, מחפש אחרי בכל הבית עד שהיה מוצא אותי ולא נרתע להיכנס איתי אפילו למקלחת וכמובן משאיר אחר כך טביעות רגלים רטובות בכל הבית, מעלה להשחית את חמתו של בן זוגי חולה הניקיון.
"מילא, אני מבין למה הבלונדיני הזה מאוהב בך." לגלגל עלי דור, "אבל למה אתה מאוהב בו? ותרשה לי להזכיר לך, אם שכחת, הוא רק כלב."
"אני יודע, תפסיק להגיד את זה, הוא לא סתם כלב, הוא גור, והוא הגור שלי, ותפסיק לקרוא לו בלונדיני, שמו טופי." נעלבתי בשם שנינו, וביליתי עוד לילה עם טופי על הספה במקום עם דור, במיטה הזוגית שלנו. אחרי שטופי קיבל חיסון נגד כלבת התחלתי לקחת אותו לטיולי בוקר עם גוץ ולונה, ובעוד הכלבים רצים לפנינו, שמחים על החופש שניתן להם, שפכתי את ליבי בפני חמי והתלוננתי מרות על בן זוגי שלא חולק איתי את אהבתי לטופי. "חשבתי שגם הוא אוהב כלבים, לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה כל כך קטנוני בגלל גור אחד קטן, יש לך מושג למה הוא מתנהג ככה?"
"איך ככה? מה הוא עשה הפעם?"
"הקים מהומה שלמה כי טופי בכה בלילה, הוא לא מבין שטופי רק גור קטן, והוא פוחד מרעמים וברקים, ואתה צריך לראות איזה רעש הוא עשה בגלל שטופי כרסם קצת את הכפכפים שלו, מי ישמע, איזה נזק הוא עשה? כולה כפכפים בעשר שקל, אז הוא לעס אותם קצת, אז מה? הוא לא אשם שהשיניים שלו מציקות לו."
"דור צודק, אתה באמת מדבר עליו כאילו שהוא תינוק." הצטחק חמי, משועשע.
"אבל הוא באמת תינוק, גור, אבל תינוק. הרי דור גידל שני תינוקות, אני מקווה שהוא לא כעס עליהם ככה כשהם היו קטנים."
"אני מניח שלא, אבל גם אם כן, זה טבעי, תינוקות עושים בלגן ואין הורה שלא מאבד לפעמים את הסבלנות, ואל תשכח שדור כבר גידל שניים, ועכשיו אתה מפיל עליו עוד אחד."
"אני לא מפיל עליו כלום, אני היחיד שמטפל בטופי, אפילו את האוכל שלו אני קונה מהחשבון הפרטי שלי."
"מה, יש לכל אחד מכם חשבון פרטי?" הסתקרן חמי.
"כן, בטח. פתחנו חשבון נוסף בשביל ניהול הבית, וכל אחד מאיתנו מפקיד שם כסף מהחשבון הפרטי שלו. חשבתי שכולם עושים ככה."
"לא יודע מה כולם עושים, לי ולרוני יש חשבון משותף כמו שיש להורים שלי, וגם להורים שלו אני חושב."
"טוב, אצל אנשים נשואים זה אחרת, נדמה לי, למרות שאני יודע שיש זוגות נשואים שמפרידים חשבונות."
"כן, אלה שלא ישנים יחד." העיר חמי בשמץ לגלוג.
נזכרתי כמה פעמים העדפתי לישון עם טופי במקום עם דור שסירב בתוקף להניח לו לישון איתנו במיטה, והרגשתי שפני מסמיקות. "מה זה שייך בכלל?" מחיתי בעצבנות, "מה הקשר בין חשבון בנק משותף לשינה יחד?"
"בזוגיות הכל קשור." השיב חמי במין סמכותיות מעצבנת.
"וואלה? תגיד, מי מת ומינה אותך למומחה לזוגיות?" הטחתי בו ברוגז, והרחבתי את צעדי כדי להתרחק ממנו. חמי שהמשיך לפסוע בקצב המתון, הרגיל שלו, נשאר מאחורי, ובעודי חופז לעבר הפארק דמיינתי לעצמי את עיניו הזועמות קודחות חורים בגבי. ישבתי לנוח על ספסל לח מעט בגלל הגשם שירד בלילה, מביט בכלבים שהשתעשעו על הדשא, קופצים אחד על השני, מרחרחים זה את זה, מתגלגלים אחד על השני, רגע נוהמים וחושפים שיניים, ספק בצחוק ספק ברצינות, ואחר כך שוכחים הכל ורצים אחד אחרי השני במשחק תופסת עליז.
"תראה כמה הם נהנים מהחיים." חייך חמי, שהגיע בינתיים, והמשיך לשוחח איתי כאילו לא קרה כלום, "יש לנו מזל שאנחנו גרים במקום נפלא כזה, ליד שמורת טבע, ואנחנו יכולים לשחרר את הכלבים בלי לפחד ממכוניות ומפקחים." העיר בנעימות, והתיישב לצידי על הספסל.
"כן, אני יודע." השבתי, ולכסנתי אליו מבט. לשמחתי הוא נראה רגוע בדיוק כמו קודם, אני במקומו לא הייתי עובר בשתיקה על הערה נבזית כמו זו שהטחתי בו, אבל חמי קורץ מחומר אחר ולא הקפיד כל כך על כבודו.
"בערים גדולות חייבים ללכת עם הכלב קשור ברצועה, ולאסוף את הקקי שלו לשקית, מותר לשחרר כלב רק בגינת כלבים מגודרת, הכלבים המסכנים האלה משתעממים לבד בדירה כל היום, ויכולים לצאת רק בערב, אחרי שהבעלים שלהם חוזרים מהעבודה. שמעתי שכמה חבר'ה בוגרי יחידת עוקץ פתחו בתל אביב מין צהרון לכלבים בשביל אנשים שעובדים כל היום ורוצים שהכלבים שלהם ייהנו מפעילות ומחברה במשך היום." סיפר לי חמי.
"רעיון מצוין, עדיף על להיות מורה בתיכון." הערתי.
חמי גיחך, "יש מצב, רוב הכלבים שאני מכיר הרבה יותר נחמדים מתלמידי תיכון מוכי הורמונים." הסכים, ושאל מתי אני מתכנן לסרס את טופי.
"לא יודע, אני עוד חושב על זה."
"הוא כבר כמעט בן ארבע חודשים." הזכיר לי חמי.
"אני יודע חמי, אל תציק לי גם אתה, דור מציק לי מספיק."
חמי הניח יד על זרועי ואמר בקול רך שככה זה בכל זוגיות, תמיד יש מאבקי כוח בהתחלה, ובסוף זה מסתדר. "או שלא." נשארתי פסימי.
"או שלא." הסכים חמי, "אבל מאחר ואתם לא נשואים ואין לכם ילדים… אני מציע שבמקום לכעוס ולהיעלב תנסה להגדיל ראש ולהבין מה מסתתר מאחורי כל המריבה הזאת בגלל טופי, למה אתה מתעקש להתחשב בכלב ולא בבן זוג שלך? ולמה הוא עושה סיפור כזה גדול מגור חמוד אחד, והכי חשוב, למה אתה מתכווץ כולך כשמדברים על הסירוס שלו?"
"למה? אתה באמת לא מבין למה אני לא מתלהב לחתוך לו את הביצים?" נזעקתי.
"האמת שאני מבין בהחלט, ובזמנו, כשפחיסטון, החתול המדהים שלי, היה חי התעקשתי לא לסרס אותו, ואני מצטער על זה עד היום."
"מה, הוא מת כי לא סירסת אותו?"
"כן." אמר חמי בפשטות ועיניו האפילו בעצב, "כמו טיפש הייתי מאוד גאה בו שהוא גבר גבר ורץ אחרי חתולות מיוחמות, והתעקשתי לא לסרס אותו ולתת לו להסתובב חופשי בחוץ, ובסוף הוא חלה באיידס חתולים, והיינו חייבים להרדים אותו."
"איידס חתולים? אתה צוחק עלי?"
"לגמרי לא. יש מחלה כזו גם לחתולים והם נדבקים אחד מהשני כשהם נלחמים זה בזה בתקופת הייחום. עשיתי טעות כי האנשתי את החתול שלי, והשלכתי עליו את הרצונות שלי ובגלל זה הוא מת." הוא טלטל קלות את זרועי, "אל תעשה את הטעות שאני עשיתי, תזכור שלמרות שאתה אוהב אותו מאוד טופי הוא לא אנושי והוא לא התינוק שלך, הוא רק כלב."
"יש לך עצה בשבילי חמי? טופי מתעקש לא לישון במלונה שלו בפטיו, רק בחדר השינה שלנו. אני חולה עליו, אבל לפעמים הוא באמת… מתי הוא יירגע כבר סוף סוף? כמה זמן הוא עוד יהיה מפונק כזה?"
"פחות או יותר בגיל שנה, למרות שיש כאלה שנרגעים קודם, ויש כאלה שסוחבים את גיל ההתבגרות אפילו עד גיל שנתיים. ללברדורים לוקח יותר זמן להתבגר, אבל מאחר וטופי מעורב…" חמי טפח קלות על כתפי, "אל תדאג, זה ייקח עוד כמה חודשים, אבל בסוף הוא יהפוך לכלב רגוע ויישן במלונה שלו כמו גוץ, טוב שסירסת אותו."
"אתה בטוח? כי לפעמים אני שואל את עצמי…"
"אז תפסיק, הכל בסדר אצלו. הוא כלב בריא ומאושר, תראה כמה הוא שמח." השליך חמי אצטרובל, וטופי דהר במרץ, משיג בקלילות את לונה וגוץ, תפס את האצטרובל בשיניו והחזיר אותו לחמי בגאווה, זנבו מכשכש במרץ. חמי ליטף אותו ושיבח אותו ואחר כך שב וזרק את האצטרובל, וטופי הבלתי נלאה זינק אחריו שוב במרץ. "רק תקפיד שהוא לא ישמין והכל יהיה בסדר אצלו."
"בסדר." הבטחתי, "למרות שזה קשה, הוא כזה זללן."
"ככה זה אצל כלבים מהגזע הזה, הם אוהבים לאכול, למזלנו הוא אוהב לטייל ולרוץ ומוציא המון מרץ, אתה לעומת זאת נראה לי קצת עייף, מה קורה אתך, אתה בסדר?"
"לא ממש, זאת אומרת, אני בסדר, אבל דור… אני מרגיש שהוא מתרחק ממני, בזמן האחרון הוא כמעט לא מדבר איתי, וגם כשאנחנו ישנים יחד הוא מפנה לי את הגב."
"הוא עוד כועס בגלל טופי?"
"לא יודע, אולי, מצד שני, מאז שטופי קלט שהרצפה היא לא בית שימוש נראה לי שדור די התרגל אליו. הוא מלטף אותו פה ושם, מגניב לו מידי פעם משהו טעים, לפעמים נדמה לי שהוא מחבב את טופי יותר מאשר אותי."
"הגזמת." צחק חמי, "אתה לא נסחף קצת? סתם נדמה לך."
"לא." התיישבתי על מכסה הבטון החמים של נקודת הביוב שנמצאה באמצע הדרך בין הבית לפארק ותליתי בחמי מבט מיואש, "לצערי לא סתם נדמה לי. אני מרגיש שנמאסתי עליו לגמרי, ושהוא חי איתי רק כי נוח לו לגור פה, לא כי טוב לו איתי."
חמי התיישב לצידי, "מה עם הסקס? יש עדיין?"
"כן, אבל… עזוב, לא בא לי לדבר על זה."
"בכל זאת." הפציר חמי.
"הוא עושה איתי סקס כאילו שאני איזה סטוץ שהוא בחיים לא יראה יותר." התוודיתי, "בלי רגש, בלי חיבה, בלי לדבר כמעט, וכמובן ששוב בלי חדירות, סקס סתמי כזה, רק בשביל לגמור. זה מבאס נורא."
"ניסית לדבר איתו? פשוט לפתוח את הלב ולשפוך מה שמעיק עליך?"
"תתפלא, אבל דווקא כן. אתה יודע מה הוא ענה לי? הוא אמר שהוא יודע שהוא קצת מזניח אותי, והוא מצטער שהוא לא תקשורתי בזמן האחרון, אבל זה בגלל משבר אישי שלו, משהו לא טוב עובר עליו, משהו שלא נוגע לי, ושאני לא אקח ללב כי זה לא קשור אלינו, ועוד הייתה לו חוצפה להגיד שהוא אוהב אותי ושהחיים איתי זה הדבר הכי טוב שקרה לו מאז שהוא הבין שהוא הומו."
"דור באמת נראה לי קצת עצוב בזמן האחרון, חשבתי שזה בגלל החורף, יש אנשים שפחות שעות אור מדכאות אותם."
"אותי לא, אני אוהב חורף ונהנה מהקור, הלוואי וירד גשם בקרוב."
"גשם וקור זה טוב." הסכים חמי בנפש חפצה, "אבל בוץ זה גועל נפש, בעיקר כשיש לך כלבים, חכה ותראה."
"בוץ אפשר לשטוף ולנגב, אבל מה אני אעשה עם דור? אפילו לריב איתו אני כבר לא יכול כי הוא לא מוכן לשתף פעולה, משהו מוזר עובר עליו ואני פשוט לא יודע מה עושים." נאנחתי וקמתי, "יאללה, בוא הביתה, אני תורן הפסקה היום, ואם אני לא אגיע לבית ספר בשבע וחצי אני כבר אחטוף מנה ממרכזת השכבה."
****
הגעתי בזמן, ומילאתי בהצלחה את משימותיי כתורן הפסקה – השגחתי שלא יזרקו עטיפות וקליפות על הרצפה, שלא יהיו קטטות ומריבות, ושכולם יחזרו לכיתות בזמן – וחזרתי הביתה בשלום, מבחין בשמחה שהשמים מתקדרים והולכים וכנראה שהחזאים צודקים ובקרוב יהיה גשם. אחרי הצהרים התחיל לטפטף, והגשם הלך והתגבר למרבה שמחתם של עצי האלון המאובקים ששיוועו למקלחת מרעננת. האוויר הצטנן, ופתאום נכספתי לתה חם ולמרק מהביל. בישלתי מרק ירקות מכל מה שמצאתי במקרר, והתקשרתי לדור לספר לו שיורד פה גשם ושיסע בזהירות כי הכביש יהיה כנראה רטוב. "יפה מצידך לדאוג לי, אני מודה לך מאוד." אמר דור בנימוס מאופק שהעלה את חמתי להשחית.
"אולי די כבר? מה עשיתי לך, למה אתה מדבר אלי ככה?" התפרצתי.
"איך ככה?" תהה דור בשלווה.
"כאילו שאנחנו לא מכירים בכלל, כאילו שאתה שונא אותי."
"איך אני יכול לשנוא אותך אם אנחנו לא מכירים?" התחכם דור.
"אמרתי כאילו…" התחלתי להסביר, ופתאום, בבת אחת, איבדתי את סבלנותי, "אוף אתך, די כבר! אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון!" צעקתי, "ושתדע לך שנמאס לי, אתה לא בסדר דור, אתה מאמלל אותי עם ההתנהגות הזאת ואני לא יכול יותר ככה." הטחתי בו בזעם, ומרוב עוגמת נפש ותסכול החלו דמעות לזלוג מעיני.
סוף סוף נסדקה חומת האיפוק המרגיזה שלו והוא החל להישמע כמו פעם, "נו, די רענן, מספיק, תרגיע, אתה צודק שאני… אני באמת מצטער, ואתה צודק שאתה כועס, אל תבכה חמוד, אני אגיע עוד מעט הביתה ונדבר, בסדר?"
"בסדר." ניגבתי את לחיי בשרוול חולצתי, והנחתי את השפופרת.
טופי שחש בצערי הניח את כפותיו על ברכי והציץ בעיני בדאגה, ואפילו גוץ הרגיש שמשהו קורה, ניגש אלי מתנשף בכבדות, והנחית את גופו הגדול והכבד על כפות רגלי. נכון, הם היו רק כלבים, והם לא היו מסוגלים לדבר, אבל הרגשתי שהם משתתפים בצערי, ואכפת להם מה קורה לי והתנחמתי.
דור הגיע וברגע שסגר את הדלת מאחורי גבו פילח ברק את מעטה העננים ושנייה אחר כך נשמע קול רעם חזק ומתגלגל. "הגעת ממש בזמן." חייכתי אליו בעודי בוחן את הכלבים, "הם נראים לך מפוחדים?"
"לא." פסק דור וחלץ את נעליו, "הם נראים לי אדישים לגמרי."
"טוב מאוד, יש כלבים שנורא פוחדים מרעמים וברקים, אבל טופי וגוץ הנהדרים שלי, הם כאלה גיבורים." ליטפתי בחיבה את השניים, ונתתי לכל אחד מהם ביסקוויט כלבים דנטאלי – פרס על התנהגותם הטובה.
"רעב?" שאלתי את דור, "הכנתי מרק נהדר, רוצה קצת?"
"כן, תודה." הוא החליף את בגדיו בעוד אני מחמם את המרק, והתיישב לאכול. "מרק נפלא רענן." החמיא לי, "אתה בכלל מבשל נהדר, אם יום אחד יימאס לך ללמד תוכל לפתוח מסעדה."
"אני מודה לך על המחמאות." חייכתי, "אבל לאהוב לבשל זה דבר אחד, ולנהל מסעדה זה דבר אחר לגמרי."
"כן, אתה צודק." הסכים איתי דור בכובד ראש, "בדיוק כמו שלבלות עם מישהו סקסי במיטה בכיף ואחר כך ללכת הביתה, זה שונה לגמרי מאשר לחיות בזוגיות עם מישהו שאתה אוהב, ולהישאר לישון איתו גם אחרי הסקס."
"אתה צודק, למרות שאני לא בטוח שסקס זו מטאפורה כל כך מוצלחת לבישול." הערתי, עדיין מחייך, אבל דור נשאר רציני.
"אני חייב לספר לך משהו רענן." הדף את הצלחת מעל פניו ומחה את פיו במפית.
"בסדר." שילבתי את ידי על חזי, ונשענתי לאחור, "תספר."
"זה לא הולך להיות סיפור נחמד, ואתה בטח תשנא אותי אחרי שתדע הכל, אבל אני לא יכול לשמור את זה יותר בפנים, אני לא בנוי לחיות חיים כפולים."
"חיים כפולים?" נדרכתי, "עם מי אתה חי חיים כפולים? זה גידי, האקס שלך? אני יודע שאתם עדיין בקשר."
"אז מה? גם אתה בקשר עם עידו." התריס דור.
"לעידו יש בן זוג, אני חבר של שניהם, אין לך שום סיבה לקנא בקשר שלנו."
"אני יודע רענן, ואגב, אני וגידי… נכון שאנחנו עוד מדברים מידי פעם, אבל זה הכל, הקשר שלנו נגמר עוד לפני שפגשתי אותך, שלא לדבר שגידי נשוי."
"ובוגד באשתו המסכנה כל הזמן."
"זו הבעיה שלהם, לא שלנו."
"אז מה הבעיה שלנו? אולי תגיד לי סוף סוף? ואל תגיד שזה הכלב, זה סתם תירוץ אידיוטי, מה הבעיה שלך דור? למה אתה מתנהג ככה? ואל תשאל איך כי אתה יודע לבד."
"אני לא שואל כי אתה צודק רענן, הייתי אידיוט ועשיתי שטויות, אבל אני אוהב רק אותך, ואם נפגעת אני מתנצל." אמר דור בענווה והשפיל את מבטו.
רק לעיתים רחוקות מאוד קורה שמישהו מתנצל בפני, ואני לא מדבר על איזה סליחה חפוזה כשמישהו דורך לך על הרגל אלא על התנצלות רצינית וכנה על עוול אמיתי. בפעם האחרונה זה קרה ביום כיפור בשנה שעברה – כתה י"ב שבע, כיתת המופרעים שמיררו את חיי לאורך כל השנה שעברה כשהם היו עוד בי"א, באה כולה כאיש אחד והתנצלה על התנהגותה. הם מינו את אושר יפה התואר והשחצן כדוברם, והקשיבו בשתיקה גמורה – פעם ראשונה שהם שתקו במשך יותר משנייה – כשהוא הודה שהם היו זוועתיים כלפי והפריעו לי ללמד בגלל עצלות וטיפשות, והם מבקשים סליחה ומחילה על התנהגותם, והשנה הם מבטיחים להיות שקטים ולהניח לי ללמד, ובבקשה שאעזור להם לעבור את הבגרות בהיסטוריה. למרות שלא הגיע להם שאסלח להם על תעלוליהם המרושעים – הדביקו לי מסטיק על הכסא, כתבו סיסמאות הומופוביות על הלוח, לא הקשיבו לאף מילה מדברי, וכמובן שלא הכינו שיעורים או עבודות – ההתנצלות שלהם ריככה אותי והשכיחה ממני את העלבון. מיד קיבלתי את התנצלותם, הבטחתי להם לפתוח דף חדש ולחזור איתם שוב על כל החומר כדי שיגיעו מוכנים לבגרות, ולהפתעתי הם עמדו בהבטחותיהם וחוץ מפטפוטים פה ושם הם חדלו להציק לי, והניחו לי ללמד, וחלק מהם אפילו עשו מאמץ וניסו ללמוד ברצינות.
"זה בסדר גמור." נחפזתי לסלוח, "לכל אחד יש לפעמים מצבי רוח רעים, אי אפשר להיות נחמד כל הזמן, ואני מודה שקצת נסחפתי עם טופי, אבל הוא כבר לא גור יותר, והוא עבר את הסירוס בשלום, ומעכשיו…
"רענן." דור הניח את ידו על זרועי, "שתוק רגע, ותן לי להסביר."
"להסביר מה?"
"מה עבר עלי בתקופה שהיית עסוק עם טופי ולא כל כך שמת לב אלי."
"זה לא נכון, אני פשוט…"
"אני יודע רענן, זה בסדר, אני רק מבקש שתשתוק ותקשיב." הפציר דור.
"אני מקשיב." הבטחתי.
דור נשם עמוקות והתחיל, "אתה זוכר שסיפרתי לך שהייתה לי פעם מישהי בשם תהילה, חוזרת בשאלה שאחיה…"
"כן, אני זוכר, בגלל האח התאום הבנת שאתה הומו."
"דו מיני." תיקן אותי דור בקפדנות.
אני שונא להתווכח, "שיהיה דו מיני." הסכמתי, ופתאום כאילו נוצקה עופרת באברי, נתקפתי לאות איומה, עפעפי כבדו ורק בקושי הצלחתי לעצור פיהוק.
"אני משעמם אותך?" התחדד קולו של דור בעוקצנות נעלבת.
"לא, לא, אני פשוט… אז מה בנוגע לתהילה הזו? חשבתי שהיא חיה בגרמניה, נשואה באושר."
"הייתה, אבל לפני כמה חודשים היא התגרשה וחזרה לארץ."
"ואחיה, מה איתו?"
"גם הוא חזר איתה."
"יפה מאוד." טלטלתי את ראשי, מנסה לפוגג את הערפל שמילא את מוחי. "איך אתה יודע שהם שוב בארץ, הם יצרו אתך קשר?"
"כן, יום לפני שלקחת את טופי לסירוס תהילה התקשרה להורי וקיבלה מהם את המספר שלי. לא רציתי לספר לך כי היית כל כך לחוץ בגללו." הוא הציץ לעברי לרגע ושב והשפיל את מבטו, "אני נשבע לך שתכננתי לספר לך הכל, אבל היית כל כך מודאג שלא רציתי לבלבל לך את המוח עוד יותר, חיכיתי עד שטופי יתאושש כדי לספר לך שנפגשתי איתה, אבל אם אתה זוכר בדיוק כשהוציאו לו את התפרים התאומים של רוני יצאו סוף סוף מהפגייה והיה כל הבלגן עם הברית של גילי, ואחר כך עזרת לסולי להכין את סדר פסח והיית נורא עסוק… איכשהו לא הצלחתי למצוא רגע מתאים ובסוף," הוא פרש את ידיו במחוות אין אונים, "בסוף נעשה מאוחר מידי."
"מאוחר מידי? למה בדיוק אתה מתכוון מאוחר מידי?"
דור גנח, "מאוחר מידי לספר את האמת."
"איזה אמת? אולי תסביר לי סוף סוף מה קרה?" שטף אותי גל כעס לא צפוי.
דור נרתע, "מה שקרה זה שנפגשתי איתה ו… ו… היא לא השתנתה בכלל, נשארה יפה מאוד ודומה מאוד להלל, ואל תשכח שאני נמשך גם לנשים, לא רק לגברים."
רק אז קלטתי, "שכבת אתה?"
דור הנהן. "אני לא מאמין? שכבת עם בחורה?" נשנקתי מפליאה.
"כן, אני… מצטער, אבל ברגע שראיתי אותה נתקפתי כזו תשוקה לנשים… והיא אישה יפה מאוד."
"נהדר, ומה אחיה אמר על זה? הוא יודע שאתה ואחותו…"
"כן, כמה ימים אחר כך נפגשתי עם הלל ו… אה… שתינו יחד ו… וזהו."
"זהו? זאת אומרת שגם איתו הזדיינת?"
הוא הנהן, משפיל מבט בהבעה נבוכה, ולמרות זאת לא יכולתי שלא להבחין בניצוץ של שמחת ניצחון מבצבץ מאחורי המבוכה.
"זה הסיפור הכי מופרע והכי חולני ששמעתי אי פעם." הזדעזעתי, "חבל שסיפרת לי."
"אני באמת מצטער, גם אותי כל העסק הזה בלבל והטריד, כל פעם נשבעתי שלא עוד וכל פעם הייתי חוזר לדירה שלהם. הרגשתי כל כך אשם ומוטרף, והכי גרוע זה שלא יכולתי לדבר איתך על מה שעובר עלי, לקח לי כמה שבועות עד שהבנתי שאני חייב להפסיק את העניין הזה או שאצא מדעתי."
"רגע, הוא ידע עליה ומה איתה? היא ידעה שאתה ואחיה…" דור הנהן בשתיקה. "שניהם ידעו וזה לא הפריע להם?" וידאתי שוב.
הוא משך בכתפיו בחוסר אונים, "מסתבר שלא."
"זה חולני." חזרתי ואמרתי, "שמעתי שתאומים קרובים מאוד אחד לשני, וחולקים הכל, אבל גם זה? כאילו, יש גבול. אני לא מבין למה הסכמת."
"גם אני לא, כנראה שפשוט נסחפתי."
"נסחפת? איזה מין תירוץ אידיוטי זה? מילא לבגוד, אבל סיפור כזה… איחס."
"אתה צודק." הוא הניח יד לחה על זרועי, "אני יודע שאתה וחמי חברים והכל, אבל בבקשה רענן, אל תספר לו על זה."
"למה, אתה מתבייש?"
"כן, מאוד. אתה מכיר אותי רענן, לעשות דבר משונה כזה… זה בכלל לא אני, הייתי כאילו מכושף בגללם, הם כל כך יפים וכל כך דומים וזה היה כאילו… כאילו אני עם אותו בן אדם שהוא פעם גבר ופעם אישה, אתה מבין?"
"לא, מה קרה, איך נשבר הכישוף? למה הפסקת?"
הוא התנשם ופניו האדימו, "אני מעדיף לא לדבר על זה." מלמל.
"בכל זאת, הרי כבר סיפרת לי כמעט הכל, למה זה נגמר?"
"כי… כי הרגשתי שאני מאבד אותך, וגם…" הוא גנח, "הם רצו שנעשה את זה יחד, שלושתנו באותה מיטה, ופתאום הבנתי… די, אני לא רוצה לדבר על זה יותר רענן, בבקשה, אל תשאל יותר."
"טוב, בסדר, אבל תגיד, אם היית צריך לבחור באחד מהם במי היית בוחר? בה או בו?"
"באף אחד, הרי כבר בחרתי בך." ניסה דור לחבק אותי.
הדפתי אותו מעלי, "שאלתי במי היית בוחר מהתאומים." התעקשתי.
"אמרתי לך, באף אחד מהם, דיברתי עם שניהם, אמרתי להם שאני לא רוצה יותר, שזה מטריף אותי, שאני מבקש שהם לא יצרו איתי יותר קשר."
"ומה הם אמרו? הם הסכימו?"
"כן, ואפילו התנצלו, והבטיחו שזה נגמר."
"יפה מצידם, עכשיו אתה יכול להתפנות בראש שקט לזיון הבא." אמרתי ברשעות, וקמתי כדי להתרחק ממנו, "נשאר לך רק להחליט אם אתה רוצה גבר או אישה, או שאולי תלך על אחד המסכנים האלה שמרגישים שהם גבר בגוף של אישה, או אולי ההפך? בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה." איחלתי לו, ויצאתי החוצה. טופי ניסה לרוץ אחרי, אבל סגרתי את השער בפרצופו הנעלב והלכתי לטייל לבד, מניח לרוחות לנשוב עלי, ולגשם להרטיב אותי. הטיול לא שיפר את מצב רוחי, חזרתי אחרי כשעה, קפוא ורטוב, ואומלל עוד יותר. דור חיכה לי בפטיו, מכורבל במעיל, הכלבים יושבים לצידו, שלושתם צופים בגשם השוצף וממתינים לשובי. "אתה רטוב לגמרי, בוא הנה, תוריד את הבגדים הרטובים ותתנגב מהר, רוצה להתקלח? הדלקתי בוילר."
ההליכה המהירה בגשם הקר ניקזה את כל כוחותיי, שיככה את זעמי והרגיעה אותי. הנחתי לו לעזור לי להתפשט, ונכנסתי למקלחת. המים החמים הפשירו אותי וכשיצאתי, עטוף בחלוק מגבת, חיכה לי דור בחוץ, הגיש לי כוס תה לואיזה ממותק בדבש, ושאל אם אני רוצה עוגיות.
"לא, תודה. אני לא מסוגל לאכול, התה נהדר, תודה. תגיד, מה יהיה איתנו דור?"
"מה שתרצה." השיב דור בהכנעה.
"אני לא יודע מה אני רוצה, אני מבולבל מידי, ומה אתה רוצה?"
"שתסלח לי, שנחזור להיות כמו שהיינו בהתחלה."
"כן, גם אני רוצה שנהיה כמו פעם. תגיד דור, זה קרה בגלל שהזנחתי אותך והתייחסתי רק לכלב?"
"לא, בטח שלא, הוא קצת עצבן אותי בהתחלה, אל תצחק, אבל הרגשתי שיש לך מין קראש עליו, ואולי קצת קינאתי, אבל לא בגלל זה… זה לא קשור אליך בכלל, רק אלי, אני… היה לי איזה חשבון לא סגור עם הלל, גם קצת עם תהילה, אבל בעיקר עם הלל. הוא האקס המיתולוגי שלי, הגבר הראשון שאהבתי, זה שדחף אותי להכיר את הצד ההומואי שלי."
"לכל אחד יש אחד כזה, אקס מיתולוגי שאי אפשר לשכוח, אבל זה לא אומר שצריך לחזור ולהזדיין איתו."
"אתה צודק." הסכים דור בעצב, "אבל הפרידה שלנו הייתה כל כך מוזרה, טראומתית אפילו, הוא פשוט נעלם בלי הסברים, והרגשתי כנראה צורך לעשות איזה קלוז'ר ליחסים שלנו, אתה מבין?"
"לא."
"אתה צודק, גם אני במקומך לא הייתי מבין, ולא הייתי סולח." נאנח דור וקם, "טוב, אני הרוס מעייפות, וגם אתה בטח גמור. אני אלך לישון בחדר האורחים ומחר נחליט איך נפרדים."
חשבתי על הסדינים הקרים שממתינים לי בחדר השינה, ועל המיטה הריקה שיהיה עלי לבלות בה את כל הלילה הקר והגשום הזה, והחלטתי שלא מתאים לי. "אמרתי שאני לא מבין, אבל לא אמרתי שאני לא סולח."
דור הסתובב אלי, מופתע. "באמת?"
"כן, באמת."
"ולא תזכיר לי את הסיפור הזה כל פעם שתכעס עלי?"
"לא יודע, אני אשתדל לשכוח, אבל רק בתנאי שלא תעשה לי יותר תרגילים כאלה."
"הייתי רוצה להבטיח, אבל איך אפשר? גם אני אשתדל, זה כל מה שאני יכול להבטיח."
"להשתדל זה מספיק טוב בשבילי, קדימה, בוא למיטה."
"וטופי?"
"יישאר לישון במלונה שלו."
"בטוח?"
"לגמרי, בוא למיטה ונתחיל להשתדל יחד."

7. חברים עם הטבות

בפני החברים והמכרים הצגתי את דור כדייר בדירתי, שותף שיעזור לי לשלם שכר דירה, אבל למעשה הפכנו את חול המועד סוכות לירח דבש – קמנו מאוחר, עשינו סקס שלוש פעמים ביום, בישלנו יחד, ישנו יחד, התקלחנו יחד, טיילנו עם הכלבים מתי שהתחשק לנו, המצאנו זה לזה כינויי חיבה מצחיקים, ואם כי איש מאיתנו לא נסחף עד כדי הצהרות אהבה הרגשנו נוח מאוד זה עם זה, התקרבנו מאוד ולא רבנו אפילו פעם אחת.
למרבה הצער, כמו כל דבר טוב, גם החופש נגמר, והחלו החיים האמיתיים – חיי השגרה האפורים והמייגעים.
"הברזת לי אתמול." הביט בי חמי בתוכחה, "חיכינו לך עד שש ובסוף גוץ ביקש שאני אוציא אותו מהפטיו והלכנו בלעדיך."
"אני יודע, סליחה חמי, לא הצלחתי להתעורר, תודה שלקחת את גוץ."
"סליחה, אמרת שגוץ ביקש שתוציא אותו?" גיחך דור, האשם העיקרי בכך שלא יצאתי לטיול בוקר עם גוץ.
חמי נשאר רציני, "כן." אמר בפשטות, "הוא דחף את הדלת עם הראש וילל, היה ברור שהוא רוצה לטייל איתנו, אני לא מבין למה הוא לא הלך להעיר אותך."
"באשמתי, סגרתי את הדלת של חדר השינה." הודיתי.
"אבל חשבתי שהוא ישן אתך." התפלא חמי, ואז קלט את חיוכו של דור והשפיל את מבטו, נבוך קצת, "אהה…" אמר, "אז אתם לא רק שותפים לדירה?"
"אנחנו קודם כל שותפים לדירה וגם…" הבטתי בדור, שתשומת ליבו נדדה לפתע למתרחש על מסך הטבלט החדש שלו, וחיכיתי שיואיל להתערב בשיחה, ואולי גם יזרוק מילה לטובתי?
"ואנחנו גם חברים עם הטבות." הוסיף דור אחרי שהשתיקה נעשתה כבר מביכה, ונעץ בחמי מבט מתגרה.
"חברים עם הטבות?" אמר חמי לאט, מגלגל בפיו את המילים כאילו לא שמע מעולם את הביטוי הזה, "אני מקווה שגם עם קונדומים." הוסיף בשמץ עוקצנות, ופנה ללכת לדירתו.
"חמי רגע…" רצתי אחריו, רושם תוך כדי כך לעצמי לסגור עוד היום חשבון עם דור – חברים עם הטבות? מאיפה הוא הקריץ את הביטוי הזה?
"אז קבענו למחר בבוקר?" הבזקתי לעברו את חיוכי הטוב ביותר.
"אם אתה רוצה, אני יוצא בערך ברבע לשש." הפטיר חמי מעבר לכתפו, עלה בדילוג קל את שלוש המדרגות שהובילו מרחבת הכניסה לדלת ביתו, וסגר אחריו את הדלת בלי לטרוח להקשיב לתשובתי.
חזרתי הביתה חפוי ראש והודעתי לדור שזהו, החופש נגמר, וממחר אני קם מוקדם בבוקר ולפני העבודה אני הולך לטייל עם גוץ.
"אבל אם חמי הולך כל בוקר עם לונה אז מה הבעיה שהוא ייקח גם את גוץ וייתן לנו לבלות יחד בבוקר?" הקשה דור.
"כי גוץ הוא הכלב שלי, והוא תחת האחריות שלי, ולא יפה לנצל את הרצון הטוב של חמי, וזה שאתמול נתתי לו לטייל עם הכלב שלי בזמן שאני ואתה… אתה יודע… זה לא בסדר, לא כלפי גוץ ובטח לא כלפי חמי."
"נו, מי ישמע, אז פעם אחת הוא לקח את הכלב שלך לטיול, למה לעשות סיפור מכל דבר?" רטן דור, "אפשר לחשוב שהוא היה צריך לסחוב את גוץ על הגב."
התמונה של חמי נושא על שכמו הרחב את גוץ – רוטווילר מגודל ששקל בסביבות ארבעים ק"ג – העלתה חיוך על פני.
"הנה, ככה אני אוהב אותך, עם חיוך." צבט דור בחיבה את לחיי, "תגיד, אתה והחמי הזה… היה פעם משהו בינך לבינו?"
השאלה המפתיעה שלו הכתה אותי בתדהמה, "משהו?" שאלתי, ממצמץ לעברו כמו טיפש, "איזה משהו?"
"נו, אתה יודע," עיגל דור את אצבעותיו סביב צינור מדומיין מחווה תנועה מבודחת של שפשוף – פנטומימה יעילה אבל מפורשת מידי לטעמי.
"השתגעת?" נחרדתי ואפילו נעלבתי, "אל תדבר ככה על חמי."
דור לא התרגש מהזעזוע הצדקני שלי, "אז לא?" תבע תשובה מדויקת.
"בטח שלא! אתה חושב שאני נותן הטבות לכל אחד?"
"אני מקווה שלא, אבל לבוריס כן נתת?"
הנהנתי, נבוך, וביקשתי שיפסיק לחקור אותי על העבר שלי כי זה לא לעניין. "בוא נשאיר את העבר בעבר, בסדר?"
"אני רק מנסה להבין מי נגד מי ומה קרה כאן לפני שהגעתי." ביאר לי דור בנחת, "וגם למה טיול עם חמי חשוב לך יותר מפינוק עם זקפת הבוקר שלי." התחדד קולו בעלבון.
"זה לא חשוב יותר, אין פה בכלל תחרות." מצאתי את עצמי מתגונן משום מה, "וחוץ מזה הטיול הוא עם גוץ, חמי ולונה רק מתלווים אלינו."
"ויותר חשוב לך לטייל עם הכלב מאשר להיות איתי?" התעקש דור לעורר מריבה.
"לא, זה בכלל לא ככה, אתה יודע שאני נורא אוהב ל… לתת לך הטבות." ניסיתי לפייס, "אבל גוץ רגיל לעשות איתי סיבוב כל בוקר וכל אחר צהריים, הוא זקוק לשגרה הזו, וגם לי זה מועיל, אל תשכח שזו ההתעמלות היחידה שאני עושה לאורך כל היום." הוספתי הצטדקות עלובה שבדיעבד הייתה מיותרת ומשפילה.
"אתה לא חושב שתהנה יותר להתעמל איתי, במיטה?" גיחך דור. למה לכל הרוחות הולך מצב רוחו ומשתפר ככל שהויכוח מסלים? ולמה אני נעשה סמרטוטי ושפל רוח יותר?
"סקס זה לא התעמלות, לא בעיני בכל אופן." הצהרתי, שואף למחוק את החיוך מעל פניו, "ככה אתה רואה את מה שאנחנו עושים יחד? בתור התעמלות?" הפגנתי כישורי צדקנות שהפתיעו אפילו אותי.
"לא, בטח שלא." הזדקף דור ומבט מהורהר החליף את החיוך המרגיז שהיה מרוח על פרצופו, "האמת… אני לא יודע איך להגדיר את היחסים שלנו, אנחנו לא מכירים כל כך הרבה זמן ובכל זאת אני מרגיש…" הוא הפסיק לדבר ושיגר לעברי מבט נוגה, "אין לי מושג מה אני מרגיש." הודה לבסוף, "אבל מרגיז אותי שאתה רוצה להסתלק לטייל עם הכלב בדיוק כשאני מתעורר עם זין עומד וחשק לתת לך הטבות." לאט ברוך, וכדי להבהיר שהוא באמת רוצה להתפייס טרח והתקרב אלי, מביט בי בעיניו הירוקות, היפות, וליתר הדגשה ליטף את ידי בעדינות.
מוחמא ומפויס כרכתי את ידי סביב עורפו, "גם לי יש תמיד חשק בבקרים, ונעים לי מאוד להתעורר אתך ולהתחיל את היום עם סקס, אבל…" משכתי אותו אלי לנשיקה. "אולי חייתי לבד יותר מידי זמן? ייקח לי זמן להתרגל לחיות שוב עם בן זוג." שחררתי סוג של התנצלות.
"כשחיים יחד צריך לעשות פשרות." נענה לי דור, והשיב בנשיקה על נשיקתי, "אולי, אם תעיר אותי חצי שעה לפני שתצא אז…"
"עשינו עסק." הסכמתי, ושאלתי מה הוא ירצה לארוחת ערב.
"רק סלט, ואולי גם יוגורט דל שומן." נאנח דור שהקפיד מאוד על גזרתו, ואכן היה חטוב ושרירי כנער, למרות שהיה קרוב יותר לארבעים מאשר לשלושים.
"מה עם חביתה?" ניסיתי לפתות אותו לדבר עבירה, "ואיזה טוסט קטן?" הוספתי חטא על פשע.
"יש טיפוסים רזים מלידה, כמוך, שיכולים לאכול הכל, אבל אני חייב להיזהר." הצטער דור, ואכן הפגין כוח רצון למופת ואכל רק סלט ויוגורט. לא היה לי נעים לזלול לידו טוסטים עם גבינה צהובה וטונה, ולכן התאפקתי, אבל למחרת בבוקר התעוררתי רעב מאוד, ובמקום להעיר אותו כמו שביקש התגנבתי למטבח וחלקתי עם גוץ קופסת טונה וארבעה טוסטים דשנים עם פרוסות גבינה צהובה וזיתים. ברגע שסיימתי את הביס האחרון שמעתי את חמי פותח את דלת ביתו ושורק ללונה שאהבה לישון על הפטיו, ומיד משכתי על עצמי חולצה, דחפתי את כפותי לנעלי ההתעמלות ויצאתי אליו.
לונה וגוץ קפצו אחד על השנייה באושר כאילו לא התראו כבר שנה שלמה, וחמי חייך אלי באישור, אמר לי בוקר טוב ונתן לי את הרצועה של גוץ שנשארה אצלו מאתמול.
"הלכנו?" שאל.
"הלכנו." אישרתי.
"אז מה דעתך על דור?" שאלתי אחרי שירדנו לוואדי והבית נעלם מעינינו.
"לא יודע, אני בקושי מכיר אותו." הסתייג חמי בתבונה מהבעת דעה.
"בכל זאת?" הפצרתי, נסמך על ידידותינו רבת השנים ועל היכרותי עם חמי שהייתה לו דעה מנומקת היטב על כל דבר בעולם ותמיד היה מוכן לבאר ולהסביר אותה בפרטי פרטים ובעברית רהוטה.
"הוא נראה בסדר גמור, בחור נאה, שומר על כושר, תמיד מסופר ומגולח ומתלבש בטעם, מנומס מאוד, אין לי טענות, אבל מצד שני, לא אני זה שישן איתו." הוא לכסן לעברי מבט זהיר, "איתו זה לא כמו עם בוריס, רק הטבות, אתם גם ישנים יחד, נכון?"
הנהנתי, מרגיש שפני מתלהטות, "אתה חושב שמיהרתי מידי? שלא הייתי צריך להזמין אותו לגור איתי?"
"אני לא יודע רענן, רק אתה יכול לענות על השאלה הזו."
"יכול להיות שהכל קרה מהר מידי, רק ביום כיפור הוא עוד היה סתם אחד שפגשתי בים וביליתי איתו כמה שעות, ועד סוכות הוא כבר נעשה דייר עם הטבות… אני באמת לא קולט איך זה קרה, בעצם אני כן, הוא סיפר שאין לו איפה לגור כי הבן זוג שלו החליט לא לחדש את החוזה על הדירה אלא לחזור לגור עם גרושתו שחולה באיזה מחלה משונה…."
"איזה מחלה?" הסתקרן חמי.
"זאבת." רטנתי, "שמעתי על המחלה הזו?"
"בטח, זו מחלה אוטואימונית קשה, יפה מצידו שהוא חזר הביתה לתמוך בגרושתו."
"כן, באמת יפה מאוד, אבל זה תקע את דור במצב לא נעים עם השכר דירה ולהוריו בטח שלא התחשק לו לחזור בגילו, ולכן…" מחשבה מקפיאת דם עלתה במוחי, "אתה חושב שאני מין ברירת מחדל אצלו?"
"שוב, מאין לי לדעת רענן? וגם אם אתה ברירת מחדל, אתה מכיר את הביטוי, מתוך שלא לשמה בא לשמה? אולי הקשר שלכם התחיל רק כי הוא חיפש מקום לגור, אבל לך תדע לאן זה יגיע?" חייך אלי חמי – האופטימיסט הנצחי, "בהחלט יכול להיות שמעז יצא מתוק." סיכם בחביבות שחממה את ליבי – אי אפשר להתייאש מהחיים אם זכית ויש לך חבר כמו חמי.
"חמי, מה נסגר אתך?" התרעמתי לכאורה כדי לא להתחיל להשתפך בהכרת תודה ולהביך את שנינו, "הגזמת, להפיל עלי כל כך הרבה פתגמים לפני שמונה בבוקר? רחמנות." נזפתי בו רכות, ליבי מלא חיבה אל ידידי טוב הלב והנבון.
"יכול להיות שאתה צודק." גיחך חמי, והבטיח לי לשתוק מעכשיו, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחתו כי המשכתי להשתמש בו ככותל מערבי, ובמשך כל הטיול שפכתי בפניו את כל היסוסי ובעיותיי, מתנחם בהבטחותיו שהויכוחים שלי עם דור הם סתם מאבקי כוח שגרתיים של בני זוג שיפתרו בלי בעיות אם רק נשכיל לשוחח עליהם בראש פתוח.
"כמו שאתה ורוני עושים?" תליתי בו מבט שואל.
"אהה…" חמי היסס, נאבק במצפונו שלא הניח לו לשקר, "האמת, לא." הודה, "אבל זה בדיוק מה שהיינו עושים אם רוני לא היה כזה כושי משוגע ואץ קוצץ היפר אקטיבי." הצטחק, ספק משועשע ספק מיואש, "ולא שלא ניסיתי, אבל הדיבורים שלי נכנסים לו באוזן אחת ויוצאים בשנייה, כאפות, זה הדבר היחיד שמשפיע עליו, אבל הוא עוד ילד, בסוף הוא יתגבר על השטויות שלו." התעקש חמי להישאר אופטימי והוסיף שהוא בטוח שגברים רציניים ומנוסים כמוני וכמו דור מסוגלים לפתור כל בעיה אם רק נשב ונדבר עליה בשיקול דעת.
***
"תשמע רענן," הגיש לי דור כוס קפה עם עוגה, התיישב מולי והניח את כפו על כפי במחווה אינטימית שעשתה עלי רושם מחושב מידי. במקום לרכך אותי עוררו בי האצבעות הגבריות המונחות באגביות על אצבעותיי חשדנות ואפילו קצת רוגז.
"מה? מה הבעיה?" נדרכתי
"זוכר שסיפרתי לך שלפי הסכם הגירושים הילדים ישנים אצלי כל שבת שנייה?" מעך דור את ידי.
"כן, בטח. מתי הם באים?"
"אז זהו ש…" הוא נשא אלי מבט מתחטא, "הילה לא מסכימה שאני אארח אותם לפני שהיא תראה איפה ועם מי אני גר."
"או. קיי." שמרתי על שלוותי, "אז מה הבעיה?"
דור שחרר את כפי ואסף אליו חזרה את ידו, "אז זה בסדר מבחינתך? אתה לא נעלב?" חקר והמתיחות סביב פיו נרגעה מעט
"בטח שלא, הרי היא לא מכירה אותי, ומובן שהיא מודאגת קצת בנוגע לילדים, אם כבר אז אתה צריך להיעלב." הוספתי עקיצה.
הוא משך בכתפיו בביטול, "עזוב… היא כזו לחוצה, זה בסדר, אני כבר רגיל אליה, אבל אתה לא, ולכן חשבתי שכדאי להזהיר אותך שהיא תגיע לכאן עוד מעט."
"מה, עכשיו?" נדהמתי, ושלחתי מבט לעבר השעון התלוי על הקיר, שעון צלחת מקרמיקה מצוירת בדוגמה ארמנית צבעונית – מזכרת מטיול בירושלים עם עידו -ופתאום הציפו אותי געגועים אליו. למרות כל הבעיות שהיו לנו רק איתו הרגשתי חופשי וטבעי ולא הייתי צריך לעמוד על המשמר כל הזמן, לחשוב על כל מילה ולדאוג בגלל כל מחווה, אבל עידו עזב אותי, הוא מאושר עם מוסה עכשיו, ואני? אני נשארתי עם הכלב המיותר שלהם, ועם הגבר הזר הזה ששייך לילדים שלו ולאימא שלהם, הם אצלו בראש סדר העדיפויות, לא אני. היחיד שבאמת שייך לי הוא גוץ המסכן שנזנח על ידי בעליו בגלל זוגיות חדשה, וגם אני, ברגע שצצה אצלי הזדמנות לאהבה חדשה התחלתי להזניח אותו, כלב מסכן…
כאילו חש שאני חושב עליו גוץ התנער, קם ממרבצו ופנה אל הדלת. מיד אחר כך מישהו נקש עליה והוא נדרך, השמיע גרגור אזהרה נמוך, והתקרב עוד יותר אל הדלת.
"תרגיע גוץ, זו רק האקסית שלי." חש דור אל הדלת, אחז בקולרו ביד אחת ובשנייה פתח את הדלת, "שלום הילה, מה שלומך? היה לך קשה למצוא את הבית?"
"אני בסדר, הווייז הוביל אותי בלי בעיות." השיבה הילה, לוטשת מבט מתוח אל גוץ, "של מי הכלב?" חקרה בדאגה.
"שלי." קמתי ממקומי, זונח את הקפה להתקרר על השולחן, והושטתי לה את ידי ללחיצה, "אני רענן, וזה גוץ, הכלב שלי. תגיד יפה שלום גוץ." ליטפתי את ראשו.
גוץ רחרח קלות את שולי מכנסיה, וכאילו נעלב מעווית הסלידה שחלפה על פניה, הסתובב וחזר למרבצו, השתטח עליו, נעץ באורחת מבט בוז אילם ועצם את עיניו.
"אני מקווה שאין לך בעיה עם כלבים." ליוויתי את האורחת שלנו, אישה קטנת קומה ועגלגלת משהו בעלת שער כהה, קצוץ, ופנים קפוצות בדריכות לקראת הפתעה לא נעימה לסלון, והושבתי אותה על הכורסה הטובה.
"לא, ממש לא, אבל אני לא אוהבת כלבים גדולים כל כך, הכלב הזה ממש ענק, הוא לא מסוכן?"
"ממש לא, הוא כלב מאוד שקט." נחפזתי להרגיע, "רוצה לראות את החדר שהכנו לילדים?"
"רק רגע, הייתי שמחה אם קודם היית מספר לי על עצמך, ואם אפשר גם על השכנים, אני מבינה שגם הם… אה… שייכים לקהילה?"
"כן, אבל…" רציתי להגיד שלהדביק על חמי ורוני תווית של הומואים בגלל הנטייה המינית שלהם ולהתעלם משאר התכונות שלהם זה עוול, וקוצר ראייה, אבל דור נדחף לשיחה והתחיל לספר להילה שאני מורה בתיכון, ומחוץ לארון, ושחמי ורוני הם זוג מאוד ותיק, והם מגדלים יחד את נמרוד – הבן של חמי – וגם לרוני עומדים להיוולד עוד מעט תאומים מבת הזוג של אימא של נמרוד, ושהם כולם אנשים מאוד נחמדים ו… הדלת נפתחה ולונה התפרצה פנימה – היא ידעה לפתוח אותה לבד – ניגשה ישר אל הילה והחלה לרחרח אותה בסקרנות.
"לונה!" צעק רוני והתפרץ בעקבותיה, "בואי הנה, חתיכת…" הוא קטע את נאום התוכחה שלו כשגילה את הילה, "שלום." חייך אליה את חיוכו הסקסי והשובב, "אני רוני, השכן, ומי הגברת?"
"זו גרושתי, אימא של הילדים שלי. מה דעתך להיות בחור טוב ולקחת את גוץ ולונה לסיבוב בחוץ?" הגיש לו דור את הרצועה של גוץ שזינק בלהיטות ותפס אותה בשיניו. לונה לא נשארה חייבת, תפסה את הקצה השני והם החלו לשחק איתה במין משיכת חבל כלבית, נוהמים ומקפצים בין הרהיטים. הילה פלטה צווחת בהלה, אספה את רגליה כלפי מעלה והביטה בדור בתחינה.
"אני כבר הולך." משך רוני את הרצועה אליו, וגרר את הכלבים החוצה, משאיר אותנו לבד.
הילה התאוששה וקמה מהספה והחלה לשוטט בדירה. סקרה במבט ביקורתי את חדר השינה על הספה הנפתחת שלו והשטיח הצבעוני במרכזו, בדקה את המקלחת והמטבח, ובסוף הסיור הואילה לציין שדי נקי אצלנו ואפילו נעים, אבל מאוד מפריע לה שהכלב ישן בבית ושהכלבה של השכנים יכולה לפתוח את הדלת ולהיכנס לבד.
"אם אנחנו נועלים היא לא נכנסת." הסביר דור, "וגוץ ישן בדרך כלל בפטיו. הוא נח בבית רק במשך היום, וחוץ מזה הילדים אוהבים כלבים, הם הסתדרו מצוין עם ללי."
"ללי לא היה כל כך גדול ופראי כמו הכלב הזה, ונעמה רק בת שש ומאוד רגישה." התווכחה הילה, "וחוץ מזה, מפריע לי שהם יראו אותך ישן עם גבר."
"אבל הם כבר ראו אותי עם גבר כשהייתי עם גידי."
"בתקופת גידי הם היו צעירים מידי בשביל להבין מה קורה, וחוץ מזה, גידי ישן בדרך כלל בחדר האורחים." הילה הסתובבה אלי, משתפת אותי שלא בטובתי בסודות לא לי, "גידי נוחר ולדור יש שינה מאוד קלה."
"באמת? לא שמתי לב, אני מקווה שאני לא נוחר דור."
"אתה ישן בשקט כמו תינוק." הבטיח לי דור, "תראי הילה, אני חושב שאת סתם עושה סיפור משטות, אבל אם זה מפריע לך אני אישן בסלון."
"לי לא אכפת איפה אתה ישן." מחתה הילה בצדקנות, "אבל איתי כבר בן אחת עשרה וחצי, וזה גיל מאוד בעייתי."
"מה בדיוק בעייתי בגיל הזה?" שאל דור בקול עייף.
"באמת דור, אתה לא מבין שהילד עוד מעט בן שתיים עשרה, ובימינו זה כבר כמעט גיל ההתבגרות." השיבה הילה בחשיבות.
"איתי? בגיל ההתבגרות? בחייך, הוא עוד רואה סרטים מצוירים, וחוץ מזה, הוא הרי יודע שאני הומו, שוחחנו על זה כבר."
"כן, אבל לדעת ולראות זה שני דברים שונים, אני מעדיפה שהוא יתרגל קודם לנוכחות של רענן," היא הבזיקה אלי חיוך נוקשה, "ורק אחרי שהפסיכולוג יגיד שזה בסדר אז…"
"מה, שוב פסיכולוג?" נזעק דור, "באמת הילה, חשבתי שגמרנו סופית עם הפלצן הקשקשן הזה עוד בחופש הגדול?"
"גם אני חשבתי ככה, אבל מתברר שלאיתי יש קצת בעיות השתלבות בכיתה, והיועצת של בית הספר נתנה לי הפניה לפסיכולוג אחר, שמעתי שהוא מעולה ולא יקרן."
"מה בעיות השתלבות? איזה בעיות השתלבות?" קטע אותה דור בכעס, "את פשוט ממציאה לו בעיות כדי לסחוט ממני כספים, זה בדיוק כמו עם הגשר הזה שרצית לשים לו בשיניים בלי שום סיבה, רק כי היה נדמה לך… אין לילד שום בעיות חוץ מהנדנוד שלך." רעם על אשתו לשעבר.
"הנדנוד שלי? זו הבעיה שלו? ומה עם הבעיות שיש לו בגלל האבא ההומו שלו שנטש אותו כדי להזדיין עם גברים?" הטיחה הילה ברשעות.
בשלב הזה הרגשתי שכפות רגלי מתחילות להזיע – אצלי זה סימן בדוק למצוקה – ואחרי שגמגמתי התנצלות קצרה ברחתי החוצה, התחבאתי במטבח של אורה ואירה ותיניתי את צרותי בפני חמי הסבלני שניחם אותי בתה עם דבש ועוגת גבינה, והבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
חמי צדק, אחרי מריבה מכוערת מאוד בין דור לגרושתו היא הסתלקה בחרי אף ובלי לסכם איתו שום דבר, אבל עד סוף השבוע היא שוחחה עם המגשרת שלהם ונרגעה קצת, ותמורת הבטחתו לממן לבנו טיפולים פסיכולוגיים, שהוא היה משוכנע שהוא לא זקוק להם, היא הסכימה שהילדים יבקרו אצלו. ביום שישי, מיד אחרי הלימודים, דור הביא את שני ילדיו הקטנים לדירתנו, ולמרות חששותיה של אימם השניים נהנו מאוד. הם שיחקו בלי פחד עם גוץ ולונה, השתובבו עם נמרוד ועם התאומים של סולי שבא לאכול אצלנו ביום שישי בערב כי בן זוגו היה אצל הוריו, ונרדמו עוד לפני שהלכנו לישון ככה שלא ראו שאני ואבא שלהם ישנים יחד.
בבוקר שבת התעוררתי וגיליתי שאני לבד במיטה. להפתעתי דור קם לפני כולנו ועד שהילדים התעוררו הוא כבר היה במטבח, מארגן לנו ארוחת פיקניק, ותוך כדי כך משוחח עם סולי בטלפון ומגבש איתו תוכנית לטיול שבת ארוך. לצערי חמי ורוני העדיפו לוותר על הטיול כי נמרוד היה מקורר קצת והם היו עייפים.
גם אני הייתי די עייף, אבל הילדים היו מלאי מרץ, ואחרי המריבה עם הילה דור הרגיש שהוא חייב להפיק למענם שבת נהדרת ועמוסת חוויות. לכן שתינו שתי כוסות קפה ומיד אחרי שהילדים סיימו את השוקו שלהם נסענו לסולי, ואת רוב השבת בילינו בטיול ארוך ומתיש עם הילדים והכלבים שבילו נפלא, ועם סולי שהיה נחוש לבלות נהדר למרות שגבי נשאר השבת אצל הוריו.
שמתי לב שהוא היה שקט ועצוב במשך רוב הטיול, אבל כל פעם ששלפתי מצלמה הוא היה מעלה על פניו חיוך גדול שתאם לחיוכים המקסימים של הילדים. גבי שבחן אחר כך בתשומת לב ובקנאה את הצילומים שנותרו מהטיול היה בטוח שסולי בילה נפלא בלעדיו ואכל את הלב.
***
שכבנו במיטה, מתלטפים ומתמזמזים, ופתאום דור הרפה מאברי שהלך והזדקף בכף ידו, נשען על מרפקו והביט בפני במבט רב משמעות שבישר שיש לו משהו חשוב להגיד, "תגיד רענן, אפשר לשאול אותך משהו?" שאל בקול כאילו אגבי שניסה, לא בהצלחה יתרה, להסתיר את מתיחותו.
"מה קרה?" נבהלתי, ”אתה בסדר?"
"אני בסדר גמור, מה אתה נלחץ? אני סך הכל רוצה לשאול שאלה."
"מה, עכשיו?" מעכתי קצת חזק מידי את אשכיו שעד לרגע זה זכו ממני ליחס עדין ומפנק.
"כן, עכשיו." אחז דור בפרק ידי וריתק אותה מעל לראשי, וליתר ביטחון הניח ברך כפופה על בטני, ואחרי שהיה בטוח שאני לא יכול לחמוק ממנו הציץ בעיני, "אז אפשר?"
הנהנתי, "נו, מה? מה מציק לך?" רטנתי.
"כלום, אבל…" הוא מילא את ריאותיו אוויר וראשית חוכמה החמיא לי בנדיבות, "תראה דור, קודם כל אני רוצה להגיד שאני ממש אוהב מה שאנחנו עושים במיטה, ומאוד נעים לי אתך וכיף וזה, אבל… אבל…" הוא היסס, מחפש מילים שיצליחו לבטא את מה שמציק לו בלי להעליב אותי.
"אבל מה?" איבדתי את סבלנותי.
"מה דעתך על חדירות?" בחר לבסוף דור בגישה הישירה לתקוף את שגרת חיי המין שלנו, בלי לשער שכבר הרהרתי בנושא כי חשתי עוד מזמן שהעניין הזה יצוץ בקרוב, ואפילו הכנתי לי תשובה מראש.
"בעיקרון יש לי דעה טובה מאוד עליהן." חייכתי אליו חיוך מרגיע, "אבל זה תלוי."
"תלוי במה?" נשאר דור מתוח.
"תלוי בנסיבות, ובמצב, וכמובן בפרטנר."
"יופי נחמה! אתה מוכן להיות פחות פלספן ולענות לעניין."
"אחרי שתגיד לי מי פה אמור להיות החודר ומי הנחדר."
"אני לא יודע." הודה דור, הרפה מפרק ידי ונשכב לצידי, מתרפק עלי בעדינות, "אבל אנחנו יחד כבר יותר מחודש, וכמה זמן אפשר עם המשחק המקדים הזה? אני רוצה סקס אמיתי."
"בסדר." הסכמתי, "מקובל עלי, למרות שלא הייתי מגדיר את מה שעשינו עד עכשיו כמשחק מקדים כי הרי שנינו גמרנו אז…"
"אני יודע, ואם זה מספיק לך ואתה לא רוצה יותר אז גם זה בסדר מבחינתי." הרשה לעצמו דור להיות לארג', "אבל אתה רוצה, נכון?" החליק את כפו בליטוף קליל במורד בטני בואכה חלצי.
"אהה… אני…" התקשיתי להסביר לו את מערבולת ההיסוסים והפחדים שהתערבלו בתוכי, גם לעצמי התקשיתי להסביר מה גורם לי להסס ולהתלבט.
"כי אני רוצה, מאוד." הכריז דור בהחלטיות, קוטע את חיבוטי הנפש שלי.
"כן, הבנתי, אבל עוד לא הסברת לי מה בדיוק אתה רוצה." המשכתי להתפלסף ולדחות אותו בקש.
"לזיין אותך." השיב דור בפשטות, ובתנועה זריזה ותקיפה הפך אותי על בטני, נשכב עלי והחל לנשק את עורפי וכתפי.
"רק רגע." ניסיתי לנער אותו מעלי, "חכה שנייה, אבל מה עם…"
"יש לי הכל, ואגב, אתה לא חושב שהגיע הזמן שנעשה בדיקות איידס?"
"כיום כבר לא אומרים איידס, אלאHIV ." תיקנתי אותו, "וחוץ מזה, עשיתי לפני חצי שנה, ומאז לא עשיתי שום דבר שייתן לי סיבה להיבדק שוב."
"גם אני פחות או יותר באותו מצב." חייך דור בשמחה, "אז אפשר לוותר על קונדום?"
"תיאורטית כן, אבל עוד לא הסברת לי למה דווקא אתה זה שמזיין?" הוצאתי סוף סוף את המרצע מהשק, מאוחר מידי מסתבר.
"כי אני נורא נורא רוצה, ואני מבקש ממש יפה." כרע דור בין רגלי, "הנה, תראה כמה יפה אני מבקש." הצטחק, הניח את כפות ידיו על ישבני והחל לנשק וללקק את הרווח שפער בין פלחי עכוזי.
מאז הסיפור המביך משהו עם בועז איש לא ביצע בי רימינג, ומגע לשונו של דור על פי הטבעת שלי הלהיט אותי כל כך עד שאיבדתי את שיקול הדעת, סתמתי את הפה, הפסקתי להתווכח ולהתמקח, ריפיתי את שרירי ופשוט התמסרתי.
***
"אתה בסדר? לא הכאבתי לך, נכון?" העביר דור אצבע מהססת על לחיי הרטובה מדמעות.
"אני בסדר גמור." התנשפתי וברחתי למקלחת, פתחתי את המים החמים ונעמדתי ברגלים כושלות מתחת לזרם, מניח לטיפות הרותחות לשטוף מעלי את הדמעות, הזיעה והזיכרונות.
"מצטער שגמרתי בפנים, אני פשוט… לא הצלחתי להתאפק, אתה כועס עלי רענן?" נכנס דור אחרי למקלחת, "רוצה שאני אסבן אותך?" חייך אלי בחביבות מודאגת.
"לא, זה בסדר. כבר גמרתי להתקלח." סגרתי את הברז והתעטפתי במגבת, "המקלחת פנויה." הכרזתי בעליזות מעושה, ונסתי חזרה למיטה. הפניתי את פני לקיר, התכרבלתי לתנוחת עובר וניסיתי להירדם לפני שהוא יחזור. לא הצלחתי,
הוא חזר אחרי כמה דקות ונשכב לצידי, חמים ומפתה, עורו הלח מדיף ניחוח נעים של סבון.
"אני לא יודע למה אתה ככה." אמר לגבי המופנה אליו, "חשבתי שנהנית." התלונן.
"נהניתי מאוד." השבתי בנוקשות, "תודה רבה לך."
"על לא דבר, גם אני נהניתי מאוד." הוא הניח יד על כתפי והפך אותי אליו, "ועכשיו מספיק להיות מנומס כמו רוזנת פולניה, תדבר כמו בן אדם ותסביר לי מה עשיתי רע, ולמה אתה כועס."
"אני לא כועס." צעקתי, "ותפסיק להפוך אותי לכאן ולשם, זה שאתה חזק יותר ממני לא נותן לך זכות ל… לטלטל אותי ככה."
"אתה צודק, אני מתנצל." אמר דור, ונשמע אחוז חרטה וקצת מבויש, "אני ממש מצטער, לא רציתי לפגוע בך רענן, אני רק רוצה שיהיה לנו טוב יחד." הוא ליטף בהיסוס את כתפי, "אני אוהב אותך." אמר בקול אומלל.
"כן, אני יודע, אמרת לי כבר." הפטרתי באנטיפטיות.
דור נעלב, "אני לא מבין למה אתה מתנהג כאילו שאנסתי אותך או משהו?" הטיח בי ברוגז.
"גם אני לא מבין." עניתי, שוב על סף דמעות.
הוא נאנח בקוצר רוח, "איך אתה בדרך כלל בסקס?" ניסה לתקוף את הבעיה מזווית אחרת.
"אין אצלי בדרך כלל, זה תלוי בפרטנר, לפעמים ככה ולפעמים אחרת."
"בסדר, גם אני ככה. תגיד, איך היית עם עידו?"
אימצתי את זיכרוני, הייתי עם עידו שמונה שנים, אבל כיום חשתי כאילו החיים איתו קרו לאדם אחר, מישהו שהכרתי קלושות ולא עניין אותי במיוחד. "עם עידו… בעיקרון הייתי ורסיטלי, כמוהו, אבל עד כמה שאני זוכר בדרך כלל לא עשינו בכלל חדירות, וכשכבר כן, וזה קרה רק עם היינו מסטולים או שתויים, אז אני היה זה שקיבל את כל הזין."
"למה אתה אומר את זה בצורה שלילית כל כך?" תקף דור, "לפי צורת הדיבור שלך אפשר לחשוב שלהיות פסיבי זה פחות נחשב, ולמה אתה שוכב עם הגב אלי?"
"נו, די." רטנתי, "תפסיק לחפור."
"לא די, ואל תשתיק אותי, אני רוצה לחפור."
"בבקשה." משכתי את השמיכה עד למעלה מראשי, "תחפור להנאתך, אני ישן."
במקום להבין את הרמז ולהניח לי הוא משך מעלי את השמיכה ורכן אלי, "עוד רגע, קודם תגיד לי למה לא ענית לי כשאמרתי לך שאני אוהב אותך."
הנה, עכשיו נגענו בלב הבעיה. ברגע שהוא גמר הוא לחש לי בקול מתנשף שהוא אוהב אותי, מצפה מן הסתם שגם אני אגיד לו אותו דבר. משום מה, במקום להגיב כראוי, ברחתי על נפשי והתייחסתי אליו כאילו הוא תקף אותי, ואין לי שמץ מושג למה ומה עובר עלי, ואני גם לא רוצה לדבר על זה, אפילו לא עם עצמי.
"אני לא יודע למה, מה אפשר לענות לדבר כזה?" התגוננתי.
"הייתי שמח אם היית אומר שגם אתה אוהב אותי." השיב דור ברוך, ושוב ליטף את כתפי, "או שלפחות תתנהג כמו בן אדם ולא תברח מהמיטה כאילו שאתה שונא אותי."
"אני לא שונא אותך." הבטחתי לו, "ממש לא, אבל… אני מצטער, אבל… אה… אני…"
"זה בסדר, אתה לא חייב לי הסברים." קטע דור בקרירות את גמגומי, קם והסתלק לחדר השני, משאיר אותי לישון באלכסון במיטתנו הזוגית.
באותו לילה לא ישנתי טוב, קמתי מוקדם מהרגיל, וחמי שיצא כדרכו ברבע לשש בבוקר הופתע למצוא אותי ממתין לו.
"רענן, איזה הפתעה נעימה, מה קרה שהקדמת כל כך?" חייך אלי בטוב לב, "הכל בסדר?" בחן את פני.
"ככה… האמת, היה יכול להיות יותר טוב, יאללה, בוא נזוז."
חצינו את הכביש וירדנו בשתיקה לוואדי, וכשהגענו להצטלבות, המקום החביב על הכלבים שלנו לעשיית צרכים, התיישבנו על מכסה בריכת הביוב המוגבהת והבטנו בהם, מדשדשים בתוך הסבך המיובש, מרחרחים פה ושם, ולבסוף כורעים בין העשבים הצהבהבים, מרוקנים שלפוחיות ומעיים בנינוחות טבעית שאבדה למרבה הצער לבני האנוש.
"הכל בסדר רענן, רוצה לדבר על זה קצת?" לכסן אלי חמי מבט מודאג.
נאנחתי, "רוצה, אבל קצת מתבייש, והאמת, לא יודע בדיוק מה להגיד ולמה אני כזה."
"איך כזה?"
משכתי בכתפי, "טמבל?" הצעתי וקמתי, "נזוז." הצעתי לחמי שהסכים ברצון, ובעוד אנחנו פוסעים לאט בעקבות הכלבים שדהרו קדימה במרץ, זנבותיהם מתנופפים בהתרגשות, סיפרתי לו את אירועי הערב הקודם, מאשים את עצמי בטיפשות ובחוסר רגישות.
חמי שהקשיב לי רוב קשב לא הסכים איתי. "סקס, ובעיקר חדירות, זה עניין שמחייב אמון וזהירות. לכל אחד יש קצב משלו, וכנראה שדור לא היה רגיש מספיק כלפיך."
"גם אני כנראה לא הייתי די רגיש כלפיו, אני לא אתפלא אם הוא יסתלק."
"גם זה עלול לקרות." הסכים חמי בנחת, "כנראה שכל אחד מכם היה מרוכז מידי במה שקורה אצלו, ולא ניסה להבין מה עובר על הפרטנר. זה קורה אצל הרבה זוגות, אפילו אצל סטרייטים."
"אני בטוח שלך ולרוני זה לא קרה."
חמי גיחך, "מצטער לאכזב אותך, אבל זה קרה לנו הרבה פעמים בעבר, ועדיין קורה לפעמים. זו אחת הבעיות אצל גברים, קשה להם להיות אמפאתיים ולראות גם את הצד השני, וזה קשה עוד יותר כשהם חרמנים."
"גם נשים הן לא תמיד מלאכיות." הערתי, חושב על אימא שלי – למרות טענתה שזה בסדר ולא משנה לה עם מי אני חי הרגשתי שיחסה כלפי התקרר מאוד מאז יצאתי מהארון.
"נכון." הסכים חמי בעצב, "אבל גברים בדרך כלל גרועים עוד יותר."
"אז מה אתה ממליץ לי, להחליף קבוצה? לעבור לנשים ולהפסיק להיות הומו?"
חמי חייך, "אם זה רק היה אפשרי." נאנח.
"אם היית מפסיק פתאום להיות הומו עם מי היית מתחתן?" הפלגתי על כנפי הפנטזיה.
"עם אורה כמובן." חייך חמי, "אבל אז הייתי מסתבך עם אירה." הוא צחק, "הכושי המופרע שלי, זה מה יש ועם זה ננצח." הניח יד מנחמת על כתפי, "אני מציע לך לחזור הביתה, לתפוס את דור, להתחיל לדבר על מה שאתה מרגיש ולבקש ממנו שיסביר לך מה עובר עליו. קוראים לזה תקשורת, וזה הפתרון היחיד לכל הבעיות בזוגיות של כל הזוגות, לא חשוב מאיזה מין ומאיזה עדה."
"פשוט לדבר? זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע." התלוננתי.
"אני יודע, אבל אין פתרון אחר." פסק חמי, ושרק לכלבים שקיפצו בעליצות על הדשא הרטוב מדלגים בין הממטרות הפועלות, מנסים ללכוד את קשתות המים הזוהרות בשמש הבוקר. המים הכניסו בהם רוח עליצות בלתי נשלטת, והם סירבו כמובן לחזור הביתה, מזל שהממטרות נעצרו והכלבים נרגעו.
התחלנו להשתרך הביתה, ופתאום הופיע מולנו סטפן, לבוש רק מכנסי התעמלות לבנים וגופיית סבא צחורה, עורו הזהוב, החלק, נוצץ מזיעה. הוא חייך אלינו, נופף לנו קלות בתנועת יד אצילית והמשיך לרוץ בקלילות של ספורטאי מקצועי, השמש מזהיבה את השיער הבלונדיני על רגליו הארוכות, השריריות, הנתונות בנעלי התעמלות לבנות בעוד הוא מתרחק מאיתנו בקלילות.
"חסר לו רק לפיד אולימפי וזר עלי דפנה על הראש." רטנתי בטינה, "בעוד עשר שנים הוא כבר לא ירוץ כל כך מהר, הברכיים שלו בטח יהיו הרוסות עוד לפני שימלאו לו שלושים." ניבאתי.
"יכול להיות שאתה מקנא קצת?" עקץ אותי חמי בבת צחוק, "ואגב, למרות שלא רואים עליו סטפן כבר בן עשרים ושמונה."
"לא נכון!" נדהמתי, "לא הייתי נותן לו עשרים, מאיפה אתה יודע?"
"מבוריס, ורוני צדק, הוא באמת היה נער ליווי כשהוא היה סטודנט, אבל ברגע שהוא סיים את הלימודים הוא הפסיק."
"מה הוא למד?"
"הנדסת חומרים, למרות שהוא בלונדיני יש לו תואר שני מהטכניון, והוא אפילו חושב להמשיך לדוקטורט."
"ומה בדיוק המהנדס הסקסי הזה עושה עם ויאז'ה כמו בוריס?"
חמי זקף גבות משועשעות, "מה אתה חושב? מה שאני ואתה עשינו איתו אני מניח."
"זאת אומרת שזה יסתיים בקרוב, ועוד מעט הוא יסתלק לדרכו. טוב מאוד, העוד מעט דוקטור הזה לא בא לי טוב." הערתי בחמיצות.
"אל תבנה על זה, הסטפן הזה… הוא די עקשן, ובוריס… מאז שוולאדי הסתלק לעולם שכולו טוב לא ראיתי אותו מוקסם ככה ממישהו."
"וולאדי, מי זה?"
"אחד… לא משנה, זה נגמר מזמן, עוד לפני שהוא החזיר ציוד."
"גם הוא היה יפיוף כמו סטפן?"
"ממש לא." צחק חמי, וסירב לפרט בטענה שלא יפה ללכת רכיל ועוד על מישהו שמת ונקבר בברלין, ובכל זאת, עד שהגענו הביתה הצלחתי לחלוב ממנו עוד פיסת מידע קטנה ועסיסית אחת – סטפן לא הגיע במקרה לחוף הבונים, הוא בא לשם עם השח שלו במטרה לפגוש את בוריס אחרי שבוריס סיפר לו כבדרך אגב, כשהם נפגשו במקרה במועדון שח רוסי, שהוא עומד לבלות את יום כיפור בים.
***
נכנסתי הביתה והופתעתי לגלות את דור יושב בתחתונים במטבח ושותה קפה. "בוקר טוב." חייכתי אליו בהיסוס. הוא חייך אלי חזרה, ואמר בוקר טוב בקול נעים. הרגשת חמימות נעימה התפשטה בגופי, מסלקת את תחושת הכישלון שכרסמה בי מאז ליל אמש. אולי בכל זאת יש תקווה לקשר שלנו?
"די מאוחר, אתה לא פוחד שתאחר לעבודה?" התיישבתי מולו.
"לקחתי היום חופש." הסביר דור, "רוצה קפה?" הציע, ובלי לחכות לתשובה ניגש להכין לי קפה במאג החביב עלי, "אנחנו צריכים לדבר רענן." הניח את הספל מולי.
"אוי…" נאנחתי, והעברתי את אצבעי על הדוגמא הסינית הכחולה המסולסלת שעטרה את ספלי – עידו קנה לי אותו מזמן, כשעוד היינו צעירים ומאוהבים, וזה פחות או יותר הדבר היחיד שנשאר לי ממנו למזכרת, ספל סיני מזויף וקצת סדוק, ושעון קרמיקה בדוגמה ארמנית.
"למה אוי?" נדרך דור, "אני בסך הכל רוצה שנדבר, וקודם כל אני רוצה להתנצל על מה שהיה אתמול."
"להתנצל, לא להיפרד ממני?"
"ממש לא, אלא אם כן אתה רוצה ש…"
"לא, אני לא. אני רוצה שנדבר ושנחפור זה לזה עד שנבין אחד את השני וש… על מה אתה רוצה להתנצל דור?"
"שלחצתי עליך ושלא ניסיתי להבין." הוא לפת את כף ידי בידיו, "אתה סולח לי?"
"שטויות, אין על מה לסלוח, זו הייתה פשוט אי הבנה טיפשית." העפתי מבט בשעון, "בצהרים יש ישיבה שאני לא יכול להתחמק ממנה, אבל עד אז אני פנוי, אז מה דעתך…"
"לגמרי." קפץ דור בשמחה מהכיסא, "אבל קודם נאכל ארוחת בוקר כי אני גווע, מה דעתך שתלך להתקלח ואני אכין בינתיים משהו, ואחר כך…"
התקלחתי בזריזות, ואחרי שטרפתי בתיאבון את החביתה שדור טיגן למעני חזרנו למיטה. הוא עמד על כך שהפעם אני אהיה האקטיבי, ולדעתי נהנה מאוד, אם כי הפעם הקפיד לא לשחרר שום הצהרות אהבה.

6. תסבוכת משפחתית

שאר היום עבר עלינו בנעימים. רחצנו בים, שיחקנו מטקות, אכלנו עד להתפקע ונהנינו אחד מחברתו של השני בלי לחשוב יותר מידי על העתיד. בצהרים נכנסנו שוב לאוהל הקטן של דור במטרה המוצהרת של מנוחת צהרים, ואחרי שביצענו אחד בשני את זממנו – מקפידים על שקט מוחלט כי בכל זאת, היו ילדים בסביבה – אפילו ישנו קצת.
כשהשמש החלה לשקוע החלנו לקפל את המחנה. דור שלקח איתו הכי פחות מטען היה מוכן ראשון, ואחרי שנפרד מכולם בנימוס העניק לי חיבוק, הוסיף נשיקה על הלחי, הפטיר – נשמר על קשר – סתמי במקצת, ונעלם כלא היה.
"בחור נחמד, אני לא מבין למה הוא מיהר כל כך להסתלק." העיר רוני, ובחן אותי בסקרנות מטרידה.
"עד כמה שאני מבין יש לו כל מיני עניינים שמחכים לו בבית." הסברתי בקרירות, מקווה שרוני יבין את הרמז ויפסיק לחטט.
הוא הבין, "היה נחמד מצידו לעזור לנו, אני מקווה שהוא יגיע בשלום הביתה, ועכשיו," הוא הניח יד חמימה על כתפי החשופה, "הגיע הזמן לארוז ולהסתלק."
התחלנו לקפל את המחנה, מגלים לפליאתנו שהציוד שלנו כאילו הכפיל את נפחו במשך יום כיפור, ואנחנו מתקשים לדחוס אותו חזרה לתאי המטען.
"אני לא מבין, איך זה יכול להיות?" התנשף חמי, פניו אדומות ממאמץ, "בבית הכל נכנס לאוטו בלי בעיות, ומשום מה עכשיו…" הוא הטיל את כל כובד משקלו על האוהל הסובייטי הסרבן, "כנס כבר, יא בולפס!" רטן.
"זו לא אשמת האוהל שלא קיפלת אותו כמו שצריך." ביאר לו בוריס בנחת.
"אין מצב שאני פותח אותו שוב." זעם חמי, והוסיף עוד דחיפה. האוהל נכנע סוף סוף ונדחס פנימה, וחמי סגר באנחה את תא המטען, ניגב את מצחו המיוזע, ועזר לסולי להטעין את הצידנית המתפקעת שלו למכוניתו. "למה הדבר הזה כבד כל כך?" התלונן, "לא אכלנו את כל האוכל שהבאת?"
"כן, אבל הילדים אספו קצת צדפים ואבנים." התנצל סולי.
"קצת? אני מקווה שהם השאירו משהו גם לשנה הבאה, אוי, החכות! שכחנו את החכות."
"חמי, די, תרגיע. למה אתה לחוץ כל כך? הכל יהיה בסדר." שמר בוריס על שלוותו.
"רענן ישב מאחורה עם החכות ויחזיק אותן, נכון שלא אכפת לך לתת את המושב הקדמי לסטפן, רענן?"
"אההה… מה, סטפן נוסע איתנו?" הופתעתי.
"כן." פסק בוריס בסמכותיות, אחז במרפקו של סטפן והושיב אותו במכוניתו, "תיכנס למכונית." פקד עלי, "שב בקצה, הנה, תחזיק את החכות."
הצטמצמתי בצד, מפנה מקום לחכות, לגוץ העייף והרטוב שקפץ פנימה אחרי, ולשקית מלאה מגבות לחות שלא נמצא לה מקום בתא המטען, ותוך כדי כך קלטתי את חמי תוקע בבוריס מבט גינוי נוקב. בוריס משך קלות בכתפיו והבליע רבע חיוך שחצני, הזכיר לי ולסטפן לחגור את עצמנו, נכנס למכונית, התניע ויצא לדרך, ושאר המכוניות מקרטעות בעקבותיו על כביש הכורכר בואכה הכביש הראשי.
"בילית יפה רענן?" שאל בוריס כשעלינו סוף סוף על כביש סלול.
"כן, מאוד."
"נדמה לי שהבחורצ'יק הזה שעזר לנו עם האוהל בילה גם יפה מאוד." קרץ לי בוריס דרך המראה.
"אני מקווה ככה, אבל יש לו חבר, הם אפילו גרים יחד."
"אז למה הוא לא בא איתו?"
"לא יודע בדיוק, יש שם איזה תסבוכת משפחתית." התפתלתי על מושבי, מנסה לשווא למצוא תנוחה נוחה יותר, "איפה אתה מוריד את סטפן?"
"בבית. גם לסטפן היו כמה סיבוכים משפחתיים ולכן הוא עובר לגור אצלי."
"באמת?" הופתעתי, "חשבתי שאתה מעדיף לגור לבד?"
"בעיקרון כן, אבל תמיד יש מקרים יוצאים מהכלל."
"אהה… וואלה? טוב, אז אהה… שיהיה לכם בהצלחה."
"תודה רענן." השיב סטפן במתיקות, "אני מקווה שנוח לך שם מאחורה."
"אני מסתדר." השבתי, מתאמץ להיות אדיב, אבל זה לא היה קל – גוץ כלב גדול שמעדיף לשכב פשוט רגליים, וכשהוא רטוב הוא די מסריח, והחכות הארורות הללו…
נסיעת הבלהות הסתיימה אחרי חצי שעה ארוכה כאורך הגלות, ומזמן לא שמחתי כל כך לראות את הכניסה לרחוב הקטן והשקט בו גרתי. סירבתי בנימוס להצעתו של בוריס לקחת אותי עד הבית בטענה שהליכה קצרה תעזור לגוץ לנער מעליו את החול, והשתחלתי בשמחה ממכוניתו של בוריס משאיר אחרי כתם רטיבות חולי על הריפוד.
***
"היה ממש כיף, אבל מעייף מאוד, אני מת לנוח, חבל שבילוי בים גורר אחריו כל כך הרבה עבודת סידור וניקיון." פיהק חמי תוך כדי שטיפת הצידנית.
"אתה לא חייב לנקות הכל עכשיו, הבלגן לא יברח אם תלך לנוח ותטפל בו מחר." רטן רוני במורת רוח, ותלה בגדי ים על המעקה.
"שטפת אותם קודם?" תקע בו חמי מבט חשדני.
"כן, יא פולנייה מתעלקת! איך יצאת כזה חולה ניקיון?"
"איך יצאת כזה ברדקיסט עצלן?" השיב לו חמי כגמולו.
"תפסיקו כבר להתווכח ותשטפו את לונה מהחול." פקדה עליהם אירה.
"אני אשטוף אותה יחד עם גוץ." התנדבתי בפזיזות, מגלה שהכלבים שרחצו בהנאה כה רבה בים מסרבים לעמוד בשקט ולהניח לי לשטוף מהם את החול. היה עלי לקשור אותם למעקה הפטיו כדי שלא יברחו. אחרי שהם התנערו היטב מהמים, מרטיבים אותי, התרתי אותם, וכמובן שהם דהרו לגינה וכמו להכעיס התפלשו במרץ באדמה, חוזרים להיות מטונפים.
כמובן שרתחתי מכעס, אבל נמרוד חשב שזה מצחיק מאוד, ואפילו חמי ורוני הבליעו חיוך למראה תסכולי.
"עזוב אותם, הם יהיו בסדר גמור, קצת בוץ עוד לא הזיק לאף אחד." ניחם אותי חמי בטוב לב, "אולי תלך להתקלח ולנוח קצת רענן? אתה נראה מותש וגם קצת שרוף, רוצה משחת אלוורה?"
"כן, תודה." השבתי, ומיד אחרי שהתקלחתי התיישבתי על הספה והנחתי לרוני למרוח את כתפי החרוכות מהשמש במשחה הירקרקה, המרגיעה.
"אף פעם לא נהניתי כל כך מיום כיפור, היה יום ממש כייפי, מאוד יפה מצידכם שלקחתם אותי, אתם ממש כמו משפחה בשבילי." השתפכתי.
רוני חייך, וגילה לי שעד לפני שנה הוא היה מתחרפן קצת לקראת יום כיפור, ומניח לחינוך הדתי שלו להעכיר את מצב רוחו ולשבש את הקשר עם חמי, אבל השנה, תודה לאל, הוא השתחרר מהשטויות הדתיות האלה, ואז פרץ בצחוק בגלל הסתירה שבדבריו, והחל להבריג חזרה את המכסה של שפופרת האלוורה, ופתאום קפא במקומו, עיניו השחורות היפות התעגלו, ופניו הצרות, מלאות ההבעה, נמלאו פליאה, "נזכרתי!" צעק בהתלהבות, "עכשיו אני יודע מאיפה אני מכיר אותו."
"מכיר את מי?" הציץ חמי מהמטבח, "על מה אתה מדבר כושי?"
"על הכוסון הזה של בוריס, איך קוראים לו?"
"סטפן." אמר חמי, והצליח לצקת לתוך ההברות הספורות הללו הסתייגות צדקנית זועפת שכלל לא הייתה אופיינית לאופיו הנוח והסבלני.
"כן, סטפן, נכון שהוא ממש מזכיר את ארקאדי המסכן? רזה כזה עם אותם תלתלים בלונדיניים ואותן עיניים כחולות."
"כן, הוא בדיוק אותו טיפוס." הסכים חמי ביובש.
"נו, די כבר להיות פולנייה קנאית כזו, הגיע הזמן שתתגבר עליו." התלהט רוני.
"התגברתי עליו מזמן."
"כן, ממש… לפעמים אתה כזה אובססיבי מנחם." התרעם רוני.
"אני לא רוני, תפסיק להציק לי, במה בדיוק נזכרת?"
"נזכרתי איפה ראיתי אותו קודם, זה הציק לי כל היום, חשבתי שרק נדמה לי כי הסטפן הזה נראה כמו אחיו הצעיר של ארקאדי המסכן, אבל בדיוק כשסגרתי את האלוורה נזכרתי פתאום איפה ראיתי קודם את הפרצוף היפיופי שלו, באתר של נערי ליווי."
"נערי ליווי…" אמר חמי לאיטו, ושלח מבט זהיר לעבר חדר השינה של נמרוד שם עסקה אורה בתהליך הסבוך של השכבתו לישון, בעוד אירה משמשת כעוזרת בטקס המורכב והעדין של הרדמת יורש העצר, כמו שכינו אותו הוריו בבדיחות הדעת. "אתה חושב שבוריס שילם לו כדי ש… לא, אני לא מאמין."
"למה לא?" התרתח רוני.
"כי לא, כי זה לא מתאים לבוריס." התעקש חמי חרש.
"בחייך, אל תהיה ילד, בוריס אוהב אותם צעירים ויפים, ובגילו ברור שהוא צריך לשלם על התענוג. אני יודע שכואב לך שהוא מוכן לבזבז כסף על מה שאתה מוכן לתת לו חינם, אבל…"
חמי קם בפתאומיות ממקומו ונעמד מול בן זוגו, מתנשא מעליו, מגודל ומאיים לפתע. "זה מספיק רוני." לחש, פיו הפך לקו נחוש ומרושע, ופניו השזופים החווירו למין גוון אפרורי מכוער, "סתום את הפה." פקד על בן זוגו.
לו אני במקום רוני הייתי מתנצל מיד וסותם את פי לנצח, אבל אהרון צוברי קורץ מחומר שונה. שש אלי קרב הוא ניתר ממקומו, ונעמד מול חמי, נועץ בו מבט מתגרה, "ואם אני לא רוצה לסתום, מה תעשה לי?"
"תיכף תיראה." הבטיח חמי, ושנייה אחר כך הם כבר התגוללו על הרצפה, נאבקים זה בזה בפראות.
"חבר'ה, די, תפסיקו, מה קורה לכם? השתגעתם?" פעיתי חלושות, מבולבל ומבוהל, וניסיתי, בלי שום הצלחה, להפריד בין הניצים.
הכוחות היו שקולים, חמי היה כבד וחזק יותר מרוני הצנום והנמוך מעט ממנו, אבל רוני היה זריז ונחוש, ולמרות שהיה חלש יותר פיזית הוא הסתער על חמי בפזיזות חסרת פחד, מסכן את עצמו בלי היסוס, וכמעט שהתרסק על הרצפה. מזל שחמי שלח יד אחז בו, וריכך מעט את נפילתו.
"אולי די כבר, מפגרים! תעבירו את המשחק המקדים שלכם לחדר סגור." התרעמה עליהם אורה, ולהפתעתי השניים צייתו, והסתלקו לחדר השינה שלהם, סוגרים אחריהם את הדלת.
"מה משחק מקדים?" הבטתי בה בפליאה, "לא ראיתם שהם כמעט הרגו אחד את השני?"
אורה חייכה אל פני הנדהמות, "שטויות, לא הרגו ולא נעלים, יש כאלה ששרים סרנדות, מביאים פרחים ושוקולדים, או חורזים שירי אהבה, ויש כאלה, כמו שני הדבילים האלה, שבמקום להגיד אני אוהב אותך, מרביצים קצת אחד לשני, ואחר כך מזדיינים חצי לילה, ואז נרדמים, מרוצים."
"את בטוחה?" שלחתי מבט עצבני לעבר חדר השינה של חמי ורוני שחריקות חשודות בקעו מבעד לדלתו הסגורה.
"לגמרי." גיחכה אורה, "אם אני מקנאת לאירה אני חופרת לה, הם מעדיפים ללכת מכות." הסבירה, ושאלה למה אני לא מתקשר לבחור הנחמד הזה שבילה איתי את הלילה.
"כי יש לו חבר." הסברתי, "הוא היה איתי רק כי החבר לא היה יכול לבוא."
"תשמע רענן, אולי באמת יש לו חבר, אבל חבר זה לא קיר, ואם הוא ישן אתך אז אולי בכל זאת… תתקשר, מה אכפת לך?"
"לא רוצה, אם אני אתחיל לרדוף אחריו הוא יתפוס עלי תחת."
"גברים…" טלטלה אורה את ראשה בגינוי, "לא פלא שהעולם נראה ככה. טוב, אם הכבוד שלך," מסגרה את כבודי במירכאות שסימנה עם אצבעותיה באוויר, "מונע ממך להתקשר למישהו שישנת איתו, אז תן לי את המספר שלו ואני אתקשר."
"את? ומה תגידי לו?"
"אני אשאל מה שלומו, ואם הוא הגיע הביתה בשלום, ואחרי שאני אגרש אותך מפה אני אגלה לו בסוד שמאוד נהנית להיות איתו, ושאתה מתגעגע אליו."
"מצחיק מאוד." הטמנתי את הנייד שלי עמוק בכיסי, "תשכחי מזה."
"נו, בחייך, סתם צחקתי, תן לי את המספר, אני רק אשאל אותו אם הוא הגיע הביתה בשלום."
"לא רוצה." התנגדתי, וכמעט שהסתלקתי משם, אבל אז צלצל הנייד שלי וזה היה דור ששאל אותי בנימוס מה שלומי, ואם הגעתי הביתה בשלום, ואם הוא יכול לבקש ממני חברות בפייסבוק.
"בטח, בכיף. אני מייד הולך להדליק את המחשב ולאשר אותך, מה שלומך דור?"
"אהה… יכול להיות יותר טוב, אבל אתה בטח עסוק מידי בשביל לשמוע על הצרות שלי."
"ממש לא. חכה רגע, אני רק יורד לדירה שלי ונוכל לדבר, לילה טוב אורה." נפרדתי ממנה בחיפזון, וירדתי למטה, להמשיך לשוחח עם דור בפרטיות דירתי.
הוא סיפר לי שגידי נשאר לישון אצל גרושתו, "ככה לפחות הוא אומר." הוסיף במרירות.
"אתה חושב שהוא משקר?" תהיתי בזהירות.
"לא יודע, ולא אכפת לי, תגיד, נוכל להיפגש שוב?"
"כן, בכיף, אבל מפריע לי מאוד להיות האישה האחרת בחיים שלך, הייתי מרגיש נוח יותר אם היית מברר קודם מה קורה בינך ובין הבן זוג שלך."
"אתה צודק, ברגע שהוא יחזור אני אנהל איתו שיחת יחסינו לאן, ואחר כך אחזור אליך, מקובל עליך?"
"לגמרי, אז בינתיים, לילה טוב."
"כן, לילה טוב רענן, ולהתראות."
"בהחלט, להתראות."
***
"אני כזה טיפש, למה לא לקחתי את מספר הטלפון שלו?" קוננתי בפני חמי כשטיילנו עם הכלבים בבוקר שאחרי יום כיפור.
"לא יודע, למה לא לקחת?"
"כי אני אידיוט, הכנסתי לעצמי לראש שעדיף להיות לבד מאשר להיות זיון מהצד של מישהו שחי בזוגיות פתוחה, או מה שלא קורה שם בין דור לחבר שלו."
"ממש לא, לדעתי עשית את הדבר הנכון." חיווה חמי את דעתו, "אם אתה מעוניין בזוגיות אמיתית אל תסתפק בפירורים."
"כן, אבל מצד שני, לא עדיף לקבל פירורים מאשר כלום?"
"לא." פסק חמי, "אתה צעיר מידי ויפה מידי מכדי להתפשר."
"יפה, אני? אתה נסחף."
"לא, אני לא, אתה בחור ממש שווה." החמיא לי חמי, "לא שגם לגברים לא שווים לא מגיעה אהבה וזוגיות, אם זה מה שהם רוצים." הקריב מנחה לאלוהי הפוליטקלי קורקט ואחר חזר לנושא שעניין אותי יותר, "והדור הזה, אם הוא לא סגור עליך לגמרי אז שילך לחפש מי ינענע אותו."
"אחד כמוהו ימצא בקלי קלות." התעצבתי אל ליבי, "לא הייתי צריך להציב בפניו אולטימאטום."
"בדיוק ההפך, זה בדיוק מה שהיית צריך לעשות."
"לך קל לדבר חמי, אבל אני לבד כבר המון זמן, ואני לא נעשה צעיר יותר." נאנחתי.
"אף אחד לא נעשה צעיר יותר." הזכיר לי חמי, "וגם לי לא תמיד קל עם רוני. עכשיו אנחנו פחות או יותר בסדר, אבל אכלתי ממנו המון קש בזמנו, ואף אחד לא מבטיח לי שהוא לא יתהפך שוב, אם לא מחר אז מחרתיים."
"תגיד חמי, מה באמת אתה חושב על בוריס ועל הסטפן הזה?"
הוא משך בכתפיו בחוסר רצון, "לא יודע. בחיים לא הייתי מאמין שבוריס ישלם למישהו על סקס, אבל אנשים לא מפסיקים להפתיע אותי, אפילו בוריס שתמיד חשבתי שאני מכיר טוב. האמת, לא יודע מה להגיד לך."
"ומי זה הארקאדי הזה שרוני הזכיר?"
"אחד, פעם הייתי נורא מאוהב בו, ואז בוריס… אני ממש לא רוצה לדבר על זה." קטע את עצמו, "ספר לי עוד על דור, מה הסיפור שלו ושל החבר שלו? כמה זמן הם יחד?"
"לא יודע בדיוק, הם נפגשו כשהם היו עוד נשואים, שניהם חיפשו סידור קבוע שלא יפריע להם להיות בעלים ואבות, וזה באמת עבד כמה זמן, עד שבסוף אשתו של דור גילתה והם התגרשו, ואחר כך גם גידי, ככה קוראים לחבר שלו, התגרש, והם שכרו יחד דירה ונעשו זוג, אבל הוא חושד שגידי בוגד בו, ואני מניח שגם דור לא ממש סמל הנאמנות. אולי עשיתי בשכל כשהתרחקתי מכל הבלגן הזה."
"אולי." הסכים חמי, "כל מה שנשאר לך לעשות עכשיו זה לחכות ולראות מה יקרה." סיכם.
"כן." הסכמתי, וזרקתי אצטרובל לגוץ שתפס אותו בשיניו, ובמקום להחזיר לי אותו החל לכרסם אותו בשיניו החזקות, "חבל שיש חופש מהעבודה, הייתי מעדיף להיות עסוק ולא לחשוב כל הזמן למה הוא לא מתקשר."
"מזל שאין לך את המספר, אחרת בטח לא היית מצליח להתאפק." שיער חמי, וזרק ללונה ענף יבש שהיא נחפזה להרים ולהחזיר לו, "במקום חופש יש לך ימים נוראים." השתתף בצערי.
למחרת, קצת לפני הצהרים, דור התקשר ושאל אם הוא לא מפריע לי בעבודה.
"אני מורה, שכחת? אין לימודים עד אחרי החגים."
"כן, נכון, שכחתי. אני לא יודע איפה הראש שלי בזמן האחרון. תשמע, יש לי בלגנים נוראיים עם גידי והמשפחה שלו, והמשפחה הדפוקה שלי בטח לא מוסיפה כלום. יש מצב שניפגש לדבר?"
"למה לא? בכיף. בא לך לקפוץ אלי?" שאלתי, מתאמץ לא להישמע להוט מידי, אבל אני מודה, ברגע ששמעתי את קולו מפלס החרמנות שלי החל לעלות מעלה מעלה ונרשמה ההתעוררות רצינית באזור חלצי.
נתתי לו הוראות איך להגיע, משקר לעצמי שקודם נדבר, נבהיר הכל, ורק אם יהיה ברור למעלה מכל ספק שכן, הוא פנוי ונפרד באמת מבן זוגו הקודם אז…
הוא הגיע בלי בעיות – מה עשינו לפני שהומצאו המכשירים הקטנים והחכמים האלה שיודעים להגיע בקלות כזו לכל מקום בעולם? – לחץ את ידי, וחייך אלי חיוך מקסים. "כמה יפה וירוק פה, איזה שלווה ושקט, כמעט שוויץ. זאת הדירה שלך? איזה מקום נחמד." התפעל, "יש לך נוף ממש נהדר." שיבח, והניח יד מחבקת על מותני מקרב אלי את ראשו במטרה לנשק על לחיי, אבל הספקתי להסב בזריזות את ראשי והנשיקה נחתה על שפתי, הופכת מנשיקת ידידות תמימה לנשיקת אהבים לוהטת, ומשם הדרך למיטה הייתה קצרה מאוד.
זו הייתה התעלסות בהולה וקצרת רוח שהותירה אותנו חסרי נשימה. נחפזנו כל כך עד שאפילו לא התפשטנו לגמרי, הוא נישק אותי בכוח, אוחז בי כאילו רציתי לברוח, הפך אותי על בטני, נשכב עלי ונישק, נשך את כתפי בעוד אברו מתחכך בין פלחי עכוזי. הוא לא היה מגולח למשעי, וזיפיו השאירו שבילים בוערים על עור כתפי, החרוך עדיין מעט מהשמש.
"קונדום?" שאלתי בתקווה שיעצור רגע וייתן לי זמן להתעשת.
"כן, תודה." אמר דור, ולפני שהספקתי להושיט יד לקופסת הקונדומים גמר בגניחה מופתעת מעט על שיפולי גבי. "סליחה." התנצל והמשיך לשכב עלי, ראשו הכבד והמזיע מעיק על כתפי.
"אני מצטער מאוד." אמר חרש, "אני פשוט…" הוא נאנח מין אנחה של לפני בכי, ואחר כך התגלגל מעלי, וכבש את פניו בכרית.
שכבתי בשקט לצידו, מאוכזב, אבל עדיין מקווה לטוב. "מה הבעיה דור?" שאלתי לבסוף, וליטפתי בזהירות את גבו. עורו השחום יותר משלי לא נשרף בשמש אלא רק נעשה שחום יותר, בעוד שאני, למרות כל הקרמים בהם נמרחתי בנדיבות, רק האדמתי כסרטן, ובטח אתחיל להתקלף עוד מעט.
"אני מצטער על הכל רענן." התיישב דור במיטה, "תכננתי לדבר אתך, להסביר, לא יודע מה קרה לי שהתנפלתי עליך ככה."
"חרמנות." הסברתי, "זה בסדר, גם אני… לא משנה, אז מה קורה אתך?"
"לא יודע בדיוק, אני מרגיש שהחיים שלי מתפוררים סביבי." נאנח דור, והחל ללטף בעדינות את בטני, מחליק עליה מעדנות מהטבור דרומה, לעבר האשכים, מעורר שוב את אברי שהתאושש בזריזות מפתיעה מהאכזבה והזדקף שוב, "ולא הוגן מצידי לסחוב גם אותך לתסבוכת הזו." הוסיף, והקיף את הזין שלי באצבעותיו, מעלה ומוריד אותן מעדנות מבסיסו עד לכיפה וחוזר חלילה. "יש לך זין כל כך יפה, ואני ישר התנפלתי עליך, ולא התייחסתי אליו בכלל." רכן ולקח אותי בפיו, ממולל את הכיפה בלשונו. אחר כך הכניס את כולו לפיו ומצץ בחזקה, ושוב נשרטתי מזיפי זקנו, אבל לא היה לי אכפת, להיפך – הכאב המהול בעונג הגביר את הריגוש, ורק אחרי שגמרתי בפיו הרגשתי את צריבת השריטות על בטני התחתונה.
"אתה כזה חמוד כשאתה גומר." חייך אלי, שבע רצון, "ואני ממש אוהב את הטעם שלך, תראה, שוב עומד לי." התפאר בתמימות שובת לב וניסה להפוך אותי על בטני.
"מספיק עם זה דור." עצרתי בעדו, "באת לדבר או להזדיין?"
"אי אפשר גם וגם? תגיד, איפה המקלחת אצלך?"
נפטרנו משארית הבגדים שעלינו והלכנו להתקלח יחד. דור היה מוכן לעוד סיבוב במקלחת, "בעמידה זה הכי כיף." ניסה לפתות אותי, והחל לייבש אותי בטפיחות מגבת עדינות, "תראה איך שרטתי אותך." השתומם, ובחן את פניו בראי המעורפל מאדים, ממשש את לסתו. "איזה קטע, שכחתי להתגלח, ואתה סבלת בשקט ולא אמרת כלום. אתה כזה חמוד, איפה אתה שומר קונדומים?"
"פה, מתחת למגבות." שלפתי את קופסת החירום, הקופסה הראשית הייתה בחדר השינה וכמה חבל שלא הספקתי להשתמש בה. "אבל…" הגבהתי אותה מעל לראשי, מונע ממנו לגעת בה, "קודם תספר לי למה בכית."
"לא בכיתי." התנער דור בעלבון, ואחר כך חייך במבוכה והודה שכן, הוא קצת… "אבל זה היה בכי גברי מאופק, נכון?" הציץ בי בקונדסות.
"מאופק מאוד." הסכמתי, מתאפק לא לצחוק, והלכתי להכין לנו קפה.
"הבעיה שאני אפילו לא יכול לכעוס עליו כי בעצם הוא מתנהג כמו שצריך, וגם אני במקומו… ובכל זאת אני מרגיש חרא, כי איך הוא מעז לעזוב אותי, ועוד בגלל סיבה מוצדקת, למרות שאני זה שהיה צריך לעזוב קודם?"
"לא יודע. על מה אתה מדבר בכלל?"
"על גידי. סתם השמצתי אותו, ביום כיפור הוא באמת היה אצל גרושתו והילדים, מסתבר שסוף סוף התברר מה הבעיה אצלה, וזה הולך להחמיר עם הזמן ככה שאין ברירה, הוא חייב לחזור הביתה, ולמזלו, ואולי גם למזלי, כי מאיפה אני אביא כסף לשלם לבד על שכר דירה? בדיוק עכשיו נגמר לנו החוזה על הדירה."
"אז גידי חוזר לגור עם גרושתו והילדים, ולך אין איפה לגור?" סיכמתי כמיטב יכולתי את הנאום המבולבל שלו, "מה הבעיה עם גרושתו?"
"יש לה לופוס, או זאבת בעברית. יש לך מושג מה זה? כי אני לא בדיוק מבין על מה מדובר, חוץ מזה שזו מין מחלה, מחלה שגורמת לבן אדם להראות כמו זאב? או שאני מדבר שטויות?"
"אתה מדבר שטויות." הסכמתי, "גרושתו של גידי לא תהפוך לזאב, אבל כן, זו מחלה כרונית מאוד לא נעימה, ואם המצב שלה החמיר היא צריכה עזרה, בעיקר אם יש לה ילדים קטנים."
"הם לא קטנים, בכל אופן לא קטנים כמו הילדים שלי. הבן הכי צעיר מתחיל תיכון, הבת מסיימת, ויש עוד ילד שהתגייס לפני שנה והוא בעצם מבוגר, אבל בעיני גידי הוא עדיין ילד שצריך לכבס לו את הבגדים, ולשמור שהמפקדים שלו יתייחסו אליו יפה."
"אז זהו, אתם נפרדים כי המשפחה שלו צריכה אותו? הוא לא יכול לעזור להם ולהמשיך להיות אתך?"
"בטח שהוא יכול, אבל מסתבר שהוא פשוט לא רוצה, ובסוף, אחרי שחפרתי לו למוות, הוא הודה שגם אם האימא של הילדים שלו הייתה במצב בריאותי מעולה היינו נפרדים." גילה לי דור בשאט נפש, ספק מעצמו החפרן, ספק מבן זוגו המתנכר, "אולי היינו ממשיכים לגור באותה דירה כי המיקום שלה מוצלח מאוד, וכבר התרגלנו אליה, אבל הקטע ביני לבינו התחיל להתפורר עוד לפני שהיא חטפה התקפת זאבת." הסביר בכנות נוגה, "והאמת שזה עבד טוב רק כל זמן שכל אחד מאיתנו חי עם האישה והילדים, ברגע שהתחלנו לגור יחד זה כבר לא היה זה. עצוב, אבל זו האמת." סיכם, סיים את שאריות הקפה שלו והביט בי, אובד עצות. "אחרי החגים, שזה יוצא בערך באמצע אוקטובר, אני הולך להיות הומלס, ואני לא יודע מה לעשות." סח לי בגילוי לב.
"תרגיע." שמרתי על טון בוטח, רפלקס מותנה של מורה כשבן שיחו מתחיל לרדת מהפסים, "בוא נבדוק בהיגיון את המצב, מה האופציות שלך?"
דור משך בכתפיו, "ראשית, להישאר בדירה הנוכחית שלי. אני אעמוד בשכר הדירה אם אני אפסיק לאכול, או לחילופין אמכור את המכונית ואתחיל לרכב על אופניים, אבל אז אני לא אוכל להגיע לעבודה… טוב, אז אולי אני פשוט אתחיל לגור במשרד, מה דעתך?"
"תהיה רציני." גערתי בו, "למה שלא תכניס דייר שיגור אתך?"
"כי יש שם רק שני חדרי שינה, אחד שלנו, ואחד לילדים שלי שבאים לבקר כל סוף שבוע שני, וגם… ממש לא בא לי להתחיל לראיין שותפים, ומי ירצה לגור עם הומו מזדקן שמארח שני ילדים מפונקים כל שבת שנייה ו…" הוא כבש את פניו בכפות ידיו, "אני לא רוצה לגור שם יותר, לא בלי גידי."
"בסדר, אני מבין, אז אולי תחפש דירה אחרת, זולה יותר?"
"ואם אני לא אמצא? אני מזכיר לך שוב שיש לי פחות מחודש לחפש, שלא לדבר שרוב הזמן זה חגים… אין מה לעשות, אני עומד להפוך להומלס."
"אולי תוכל, בינתיים, עד שתמצא סידור, לגור שוב עם גרושתך?"
"כן, אני בטוח שהחבר החדש של הילה ישמח לארח אותי בסלון." לגלג דור.
"אם ככה, אין ברירה, תבוא לגור אצלי." פסקתי, "נכון שזה קצת רחוק מהעבודה שלך, אבל לא נורא, אם תיסע על כביש עוקף קריות החדש תגיע ממש בקלות."
"אתה חושב ככה?" החל הייאוש להתפוגג ממבטו של דור, "אבל…" הוא הביט סביבו, "שלא תבין אותי לא נכון רענן, אתה בחור מקסים, וממש חמוד והכל, אבל אנחנו בקושי מכירים, ומה יהיה עם הילדים?"
"יש לי שני חדרי שינה, ויש ספות מאוד נוחות גם בחדר השינה וגם בסלון, וגם אם לא ממש נסתדר בתור בני זוג אני תמיד אוכל להתארח אצל חמי ורוני כשהילדים שלך יבואו לבקר. הרי אנשים גרים יחד בתור שותפים גם אם הם לא ממש מכירים ונשארים בחיים."
"כן, אנשים בגיל עשרים פלוס, לא זקנים מרי נפש כמוני."
"נו, די עם השטויות, אתה עוד לא בן ארבעים, ובטח לא מר נפש. בוא, אני אעשה לך סיור בדירה."
עשינו סיור בחלקי הדירה שהוא עוד לא הכיר, ואחר כך בפטיו ובגינה, ולקינוח טיפסנו אל בית העץ שחמי בנה יום אחד בהתקף חריצות כמתנה לנמרוד, אבל לא הרשה לו לטפס אליו לבד כי הוא היה עדיין קטן מידי.
"הילדים שלי ימותו על הבית עץ הזה, וגם על גוץ, מאז שהרדמנו את ללי הם כל הזמן רוצים עוד כלב, אבל הילה מסרבת, ואולי בצדק, כי זה ממש לא קל לגדל כלב בדירה." ליטף דור את גוץ שקיבל את ליטופיו בשוויון נפש אצילי, ואחר כך התעקש שראשית נדבר עם חמי, נציגם של בעלי הבית, ואם הוא לא יתנגד להכניס אותו כדייר נחתום על זיכרון דברים.
חמי כצפוי לחץ את ידו בחביבות, הסכים מיד שדור יבוא לגור איתי כדייר, והתנה רק תנאי אחד, שדור לא יעשן, או יתופף בתופים בין שתיים לארבע.
"אז בשעות אחרות אני יכול לתופף?" הצטחק דור.
"תופים, יש!" התלהב נמרוד, "אני אוהב תופים."
"כשתהיה גדול תתופף לך כמה שתרצה ומתי שתרצה, אבל לא פה." הבהירה לו אורה, צבטה בחיבה את לחיו של בנה הקטן, ועברה לפסים מעשיים יותר – ראשית שאלה את דור בני כמה ילדיו ומה שמם, ואיך הוא מתכנן להעביר את חפציו? היא מכירה מוביל דירות מעולה ולא יקר, ואגב מה בדיוק כולל המטען שלו?
דור הודה שהשאיר כמעט הכל לגרושתו ולילדים, והשאיר לעצמו רק את הבגדים והספרים שלו, מחשב נייד ומחבת מתכת לטיגון סטייקים, והכל ייכנס למכונית שלו בלי בעיות, וככה, ביום הראשון של חול המועד סוכות עבר דור עם ערמת ארגזי קרטון שהכילה את כל רכושו עלי אדמות לדירתי, ותקופת הבדידות שלי הסתיימה.

5. חוף הבונים

את הרעיון לבלות את יום כיפור בחוף הבונים העלתה דווקא אירה שהייתה אז בחודשים האחרונים להריונה עם התאומים של רוני. "ניקח אוהלים ומים, וצידניות עם אוכל, ניסע בצהרים, לפני שנכנס יום כיפור, נישן על החוף ונחזור למחרת בלילה." הציעה, "במקום להשתעמם בבית, נבלה את כל יום כיפור בים, נאכל, נשחה, נשתזף, נפגוש חברים, יהיה כיף."
חמי ורוני היססו בהתחלה והעלו הסתייגויות. "אבל את בהיריון." הזכיר חמי לאירה -כאילו שהיא הייתה יכולה לשכוח את הבטן הענקית שלה – "ואני לא בטוח שזה רעיון טוב לישון עם הילד בחוץ." הוסיף, ושלח מבט מודאג לעבר נמרוד הקטן שישב על הפטיו בין גוץ ללונה ובנה בחריצות טירה מלבני לגו. שני הכלבים הגדולים, אחד שחור והשני לבן, רבצו מימינו ומשמאלו של הילד כמו שומרי ראש ונמנמו, עייפים מהטיול של הבוקר, ובכל זאת משגיחים עליו במסירות.
כצפוי אורה תמכה בבת זוגה וביטלה בקלילות את דעתו של חמי הדאגן. "לדעתי זה רעיון מצוין." הכריזה אימו של נמרוד בעליזות, "הים ממש מצוין בספטמבר, ועדיף שנבלה על החוף ולא בריצה אחרי הילד שבטח ירצה לרכב על אופניים…"
"או על סקטים." הוסיפה אירה עוד שמן למדורת הדאגנות של חמי שבדרך כלל היה בחור הגיוני וסביר, אבל בנוגע לילד היה קצת חרדתי, ותמיד חשש שהוא ייפול או יפצע.
"גם הכלבים ייהנו יותר על החוף, בים לא נצטרך לפחד שהם ירדפו אחרי אופניים ויפילו ילדים כמו שהיה בשנה שעברה, חבל שלא נוכל לנסוע לסיני כמו שהיינו עושים פעם בחגים." העירה אורה באנחה נוסטלגית, "אבל גם חוף הבונים ממש יפה, ויבואו המון חברות שלי מתל אביב, יהיה שמח." היא לכסנה מבט אל חמי, "יכול להיות שלא תרגישו נוח עם כל כך הרבה בנות ותעדיפו להישאר פה?"
"לא! אני רוצה שגם אבא ולונה וגוץ יבואו." צעק נמרוד מבחוץ.
"לילד יש שמיעה של גשש אינדיאני." רטן חמי, והביט בי, "גם אתה בא איתנו רענן, או שתיתן לנו את גוץ ותישאר לחגוג את יום כיפור בבית לבד, בחושך, בלי טלוויזיה ובלי רדיו?"
"אפשר לחשוב שבים תהיה לנו טלוויזיה." התחכמתי, אבל היה ברור שגם אני בא, למרות שבינינו, לישון באוהל על חוף הים זה בעיני יותר עינוי מבילוי, אבל לפחות לא אהיה לבד. חבל שלא יהיה לי בן זוג שיחלוק איתי את השקיעה וישן איתי באוהל, ואני בטח אתבאס כשכולם סביבי יתחלקו לזוגות, אבל מאז ששכרתי דירה בביתם הם הפכו למשפחתי הקרובה ביותר, ומה היה לי לעשות בבית בלעדיהם? עדיף להיות לבד אתם מאשר לבד באמת, בלי אף אחד.
"מה עם בוריס? אתה חושב שכדאי להזמין אותו?" נזכרתי בעוד הומו בודד אחד, שבניגוד אלי נהנה מבדידותו, ולא הסתובב ממורמר כי אין לו אהבה.
"בטח, אנחנו צריכים את כל התגבורת הגברית שרק נוכל לגייס כדי שהלסביות האלה לא ירמסו אותנו." הצהיר רוני ומרפק את חמי שהשיב לו בגיחוך.
"יאללה, יאללה אתך, תפסיק להיות כזה הומו." התבדחה אורה וצבטה את לחיו, "אם תתנהג יפה כושי, ולא תיילל נרשה לך להדליק את המנגל." הבטיחה בחיוך, והלכה לחפש את האוהל שקנתה בקיץ המחאה בשדרות רוטשילד.
חמי התקשר לבוריס, והזמין אותו לבלות איתנו את יום כיפור בחוף הבונים. בוריס הסכים לבוא, לא לפני שהודיע לו שאנחנו משוגעים על כל הראש, ואם לא נעקץ על ידי מדוזות בטח יאכלו אותנו יתושים.
"אנחנו עוד לא משוגעים, אבל אם נישאר כל יום כיפור עם נמרוד בבית בלי טלוויזיה בסוף בטח נשתגע." השיב חמי, "וחוץ מזה שאין יתושים בים, והמדוזות הסתלקו עוד באוגוסט." פסק בסמכותיות ושאל את בוריס אם יש לו עדיין את האוהל הגדול שהוריו הביאו בזמנו מרוסיה.
בוריס אמר שכן, האוהל עם כל אביזריו שמור אצלו במחסן, אבל הוא נורא כבד ואם חמי לא יעזור לו הוא לא יצליח להוציא אותו בכוחות עצמו.
"בסדר אני בא עם רענן לעזור לך." הודיע חמי ושנינו נסענו יחד לבוריס שגר ברחוב הסמוך. בדרך תהיתי למה בוריס זקוק לעזרה עם האוהל ואיזה עוד אביזרים נלווים אליו, וחמי הסביר לי שהאוהל שהוריו של בוריס טרחו להביא לארץ מרוסיה בשנות השבעים הוא משהו מיוחד – אוהל משפחתי ענק וכבד ממיטב התוצרת הסובייטית, עשוי בד אוהלים מיוחד, ואם פורשים אותו כהלכה הוא הופך לארמון מרווח שיכול לעמוד אפילו בגשמים ובסופות. "וזה לא רק אוהל, יש לו גם ריהוט מלא, מיטות מתקפלות וכסאות ושמשיה שאפשר לפרוש מעל שולחן שהוא גם צידנית, והכל כבד ומסיבי מאוד כמו שבנו פעם הקומוניסטים. הם הביאו אפילו חכות, אבל רוב הסיכויים שבוריס לא שמר עליהן."
"אז יהיה שם מקום לכולנו?" פקפקתי.
"כן." השיב חמי בביטחון גמור, "אבל ליתר ביטחון ניקח גם שני אוהלים מודרניים קטנים עם שקי שינה. אם כל החברות של אורה ואירה ירצו לשבת ולקשקש איתן כל הלילה על פמיניזם והנקה וחיתולים נוכל לברוח החוצה ולישון בהם בשקט."
בוריס כבר חיכה לנו בכניסה עם המפתח למקלט ששימש כמחסן לדיירי בניין הדירות בו גר. סולק, חתולו השמן והרגזן, המתין יחד איתו, נכנס ראשון, רחרח קלות, נשף בסלידה והסתלק, משאיר אותנו לבד במקלט הדחוס והאפלולי שהיה מלא גרוטאות –ארגזים, ספות מתפוררות ופגרי אופניים חלודים. האוהל היה נתון בשק בד גדול וכבד והרהיטים המתקפלים היו בתוך ארגז עץ מאורך עם גלגלים חלודים שסירבו להתגלגל. אחרי שסחבנו את כל הכבודה החוצה חמי פתח את הארגז וגילה שהוא מכיל לא רק את כל המיטות והכיסאות המתקפלים ממיטב התוצרת הסובייטית אלא גם את החכות העתיקות שעלו עם הוריו של בוריס מרוסיה בשנות השבעים. הוא רצה להשאיר את החכות במחסן, אבל בוריס התעקש שניקח אותן.
"אתם תדוגו לכם בחורים, ואני אדוג דגים." הודיע לנו בחיוך קנטרני, "או שאתה חושב שהדגים ברחו יחד עם המדוזות?" פנה לחמי.
"לא יודע." השיב חמי, מוקנט מעט, "תנסה ותראה, אני בכל אופן לא מתכוון לדוג אף אחד. אני אהיה עם רוני, ורענן, עד כמה שהבנתי, לא מתעניין יותר בגברים או בנשים, או בסקס."
"אם ככה," תקע בוריס לידי אחת מהחכות, "תוכל לדוג יחד איתי דגים."
יצאנו לחוף הבונים בשעת אחר הצהרים המאוחרת אחרי שכל הבוקר עמלנו בפרך להעמיס את הציוד על שלושת המכוניות שהיו ברשות החבורה שגיבשנו.
אורה ואירה נסעו במכונית של אירה שהייתה עמוסה באוכל ובכלי בית. רוני וחמי נסעו במכוניתם עם הכלבים ועם נמרוד, ואילו אני נסעתי עם בוריס ועם האוהל, וכמובן החכות.
"כמה ציוד, אפשר לחשוב שאנחנו נוסעים לקוטב הדרומי." נאנח חמי, נכנס למכונית ובעוד רוני מתניע התקשר לסולי להודיע לו שאנחנו יוצאים עכשיו, ואיפה הוא רוצה שניפגש?
אחרי דין ודברים על הדרך המהירה ביותר לחוף הבונים נפגשנו עם סולי וגבי שהטעינו על הוואן המרווח שלהם חצי בית ואת התאומים שגידלו יחד, מול הדואר, ומשם יצאנו בשיירה עליזה לחוף הבונים.
הייתי בטוח שנהיה שם רק מתי מעט, ומה רבה הייתה הפתעתי לגלות שלאורך כל השביל הציורי אל המפרץ הקטן והחמוד, בו קבעה אורה להיפגש עם חברותיה, חנו מכוניות. שפת המפרץ עצמה הייתה מנומרת באוהלים צבעוניים שביניהם התרוצצו נשים וגברים, ילדים וכלבים.
חצי מהמפרץ נכבש על ידי משפחות סטרייטיות רגילות, והחצי השני היה של הלהטבי"ם. הלסביות הנמרצות מתחו סביב המתחם שלהן חבל מקושט בדגלי גאווה, כדי שאף אחד לא יטעה ויחשוב שהן סתם נשים שממתינות לגברים שיושיעו אותן, הסבירה אירה בכובד ראש, והרשו ברוב טובן גם להומואים להסתפח אליהן בתנאי שיתמקמו כחיץ בינן לבין אוהלי הסטרייטים.
מצאנו מקום פנוי והתחלנו להקים את הארמון הסובייטי שלנו שהתנשא מעל לכל האוהלים הצנועים יותר של שכנינו. היו לו כל כך הרבה יתדות וחבלים ומדורים עד שאפילו חמי שמינה את עצמו למנהל העבודה שלנו הסתבך מעט, ומזל שבחור אחד, רחב כתפיים, בעל עיניים ירוקות וחיוך יפה שהציג את עצמו בשם דור, בא לעזרתנו.
"חתיכת אוהל רציני, אף פעם לא ראיתי דבר כזה." התפעל אחרי שסוף סוף סיימנו להקים את המפלצת הסובייטית שלנו שחלשה על החוף בצבעיה הרועשים ובגובהה. "מאיפה הבאתם אותו?"
"מרוסיה." הסביר בוריס, ונכנס בדברים עם הצעיר הנאה בעודו בוחן אותו בעניין, סוקר אותו במבט מסוים מאוד שהיה מוכר היטב לכל מיודעיו. זה עצבן אותי משום מה, למרות שבוריס בחן כמעט כל גבר נאה במבט הזה, וטיפשי היה לקנא כי אחרי הכל היינו רק יזיזים, ואולי אפילו יזיזים לשעבר – עוד לא ממש דנו בנושא העדין הזה – והבחור הזה, שאחרי שחמי הודה לו ושיבח אותו על המהירות בה קלט איפה טעינו ואיך לתקן, ציין כלאחר יד שהוא מהנדס בניין, ועוד הוסיף וסיפר בהתנדבות שהוא בעצם מחכה לחבר שלו שאמור להצטרף אליו, ככה שבאמת לא הייתה לי סיבה להתרגש, והרי בכל מקרה החלטתי עוד בשנה שעברה שאני עם זוגיות ורומנטיקה ושאר הבלים גמרתי, ואת מעט רגשות האהבה והחיבה שעוד נותרו בי אתן רק לכלב שלי.
הנייד של דור, מהנדס הבניין האדיב, השמיע קול תרועה והוא שלף אותו מכיסו והלך להתבודד איתו רחוק מאיתנו, נותן לנו הזדמנות לרכל עליו קצת. "הגיידאר שלך צריך להופיע בספר השיאים של גינס." אמר חמי בחיוך לבוריס, וטפח קלות על שכמו.
בוריס משך בכתפיו והזכיר לנו, כמו שהוא עושה תמיד, שבני הדור שלו הם האחרונים שניחנו בגיידאר, וכיום, בגלל התפתחות הטכנולוגיה זה כישרון הולך ונעלם, "ואולי יותר טוב ככה, תדחפו אותי לאיזה מוזיאון ותשכחו ממני." הוסיף באנחה רוסית כבדה, התיישב על הכסא שפתח זה עתה, ואמר שהוא עייף וצמא, ויש פה לטעמו, יותר מידי ילדים ורעש, והכי מרגיז, הוא שכח לקחת את השח שלו.
כאילו רק חיכה להזדמנות הגיח מאי משם בחור צעיר ודק גזרה, בהיר תלתלים וכחול עיניים, שנשא קופסת שח קטנה תחת זרועו, אמר שלום לכולנו, ואחר כך התיישב על החול לרגליו של בוריס והחל לקשקש איתו ברוסית מהירה שרק חמי, אולי, הבין. דקה אחר כך בוריס שלף מהצידנית הענקית שלו בקבוקי בירה קרה, פתח שולחן מתקפל עגול ונחמד, וריכז את כל תשומת ליבו באורח החדש שלנו, הופך אותנו למיותרים.
"איך הוא עושה את זה?" לחש רוני לחמי, "יש לו איזה מגנט כוסונים או משהו?"
חמי צחק ומשך בכתפיו, "כנראה שכן." הסכים ברוח טובה, והלך לעזור לאורה להתארגן עם הציוד.
דור חזר אלינו, פניו קפואות בהבעת מורת רוח מתרעמת, והנייד שלו לפות בחוזקה בכף ידו. "הוא לא מגיע בסוף." הכריז.
"מי, החבר שלך?" שאלתי והצעתי לו לקחת שתייה מהצידנית.
"כן, גידי, החבר המניאק שלי. פתאום גרושתו צריכה אותו, ככה הוא מספר." סינן דור מבעד לשיניים חשוקות, והיה ברור על פי טון קולו שהוא לא מאמין לבן זוגו.
מכל מבחר המשקאות שגדשו את הצידנית הוא לקח לו בקבוק צנוע של מים מינראליים ושתה אותו מתון מתון בעודו מביט בפליאה בבוריס ובצעיר הבהיר ויפה התואר משחקים שח.
"מי הילד הבלונדיני הזה?" שאל אותי חרש, "ולמה הוא נדבק דווקא אליו?" רמז בתנועת סנטר לעבר בוריס.
"לא יודע מי הוא, רוסי אחד, ואל תשאל אותי למה הוא מחפש מה שכל אחד אחר ישמח לתת לו דווקא אצל בוריס שלנו, זו תעלומה שהמדע טרם מצא לה פתרון."
"קודם חשבתי שאתה והוא ביחד וקצת התפלאתי כי אתה הרבה יותר צעיר, אבל לעומת הילדון הזה…"
"תרגיע, הם רק משחקים שח." כבשתי את דקירת העלבון, מקפיד על הבעת פנים אדישה.
דור גיחך בידענות, "כן, ככה זה מתחיל, אבל ברור איפה זה יסתיים. טוב, רוסים… מי יכול להבין אותם? אז אתה והוא, אתם לא יחד?"
"אני ובוריס… זה טיפה מסובך, אבל בוא נגיד שאנחנו רק שכנים. בעצם כולנו פה, חוץ מחמי ורוני שגרים יחד, רק שכנים."
"תגיד, החמי הזה, גם הוא רוסי?"
"לא, יותר גרוע, פולני."
"והחבר שלו בטח תימני."
"רק חצי, החצי השני הוא עיראקי."
"אלוהים ישמור, בטח לא משעמם אצלכם."
"ממש לא." חייכתי, ואחר כך סיפרתי לו עוד קצת עלינו, על אירה ואורה שחיות יחד עם חמי ורוני באותו בית, וכולם מגדלים יחד את הילד של חמי ואורה, וממתינים שייוולדו להם התאומים של אירה ורוני, ועל סולי וגבי, חברים טובים של חמי ורוני, שמגדלים יחד את התאומים שסולי ירש מבן זוגו שנפטר, ואחר כך, כמו שנהוג אצל ישראלים, לא חשוב מאיזה עדה, חיפשנו יחד מכרים משותפים מהצבא ומבית הספר, וכמובן שמצאנו. עד ששקעה השמש בים, ויום כיפור התחיל רשמית, כבר ידענו די הרבה דברים זה על זה, והבנו שמכל החבורה המשפחתית הרוגשת שמקיפה אותנו אנחנו היחידים שאין להם בן זוג להתכרבל איתו בלילה.
בכל זאת הופתעתי למצוא את עצמי למחרת שוכב לצידו בשק השינה שלו, ומלטף בעונג את זקפת הבוקר שלו שנדחקה בלי בושה אל שיפולי גבי.
***
"סוף סוף." גנח דור בהקלה אחרי שגמר – אני גמרתי דקה קודם – ונמרח עלי, מרוצה מאוד שהפעם הכל עבר בשלום ובלי תקלות. "תגיד, חלמתי את זה או שבלילה היה פה איזה כלב שחור ורעשני שהפריע באמצע."
הפריע מה בדיוק? הרי לא עמד לך – עמדה תשובה עוקצנית על קצה לשוני, וכמעט שנפלטה החוצה, אבל רק כמעט. "לא, לא חלמת את זה. בלילה גוץ ניסה להידחף לך לאוהל, מזל שנמרוד ולונה שכנעו אותו לוותר על הרעיון."
"נמרוד זה היה הילד הקטן והקופצני הזה שלא מפסיק לשאול שאלות, נכון? ולונה… לונה זו הכלבה שלו?"
"כן, בעצם של אבא שלו."
"ואבא שלו זה חמי, הבחור שעזרתי לו להרכיב את האוהל?" המשיך דור לתחקר אותי, משכנע אותי שהוא הפנים כל מה שסיפרתי לו אתמול והוא כבר יודע מי חי עם מי, ומי עשה ילד למי, ואיזה כלב שייך לאיזה משפחה. "אז כולכם חיים יחד במין קומונה הומואית כזו?" סיכם.
"לא הייתי קורא לזה קומונה, בטח לא הומואית, אל תשכח שיש גם שתי לסביות בעסק, אבל כן, אנחנו חיים פחות או יותר יחד, אבל לא יותר מידי יחד. לכל אחד יש את התחום הפרטי שלו."
"ואיך זה שרק אתה לבד, בלי בן זוג?" הניח דור אצבע סקרנית על המקום הכואב ביותר בחיי.
"ככה יצא." התחמקתי בתשובה ששאפה לשווא להיות אלגנטית ומתוחכמת.
דור לא התפעל במיוחד, "אני מקווה שאתה לא אחד מהרווקים העקרוניים האלה שאף אחד לא מספיק טוב בשבילו." העיר בקול חמצמץ.
"ממש לא, ואתה?" התקפתי חזרה – הרי אומרים שההגנה הכי טובה היא התקפה.
"אני… אני זה סיפור ארוך ומסובך, וחוץ מזה אני לא רווק."
"אז למה אתה פה לבד?"
"כי הזבל הזה שאני חי איתו… טוב, כמו שאמרתי, זה מסובך, יאללה, בוא נקום, אני מת להשתין ולצחצח שיניים, אתה לא?"
"כן, ולא הייתי מתנגד לשתות קפה, רצוי בלי חול."
"בלי חול? פששש… יש לך דרישות… אתה בטח גם רוצה לחרבן בנחת בבית שימוש עם גג ורצפה ובלי זבובים?"
"בהחלט כן, ורצוי גם שיהיה לי עיתון."
"מה, כדי לנגב?"
"לא, בשביל לקרוא. לניגוב אני רוצה ניר טואלט רך וריחני, אפשר גם להוסיף מגבונים."
"בסדר, מה אני לא אעשה בשבילך, אבל אל תזרוק אותם לאסלה כי הם עושים סתימות בביוב."
"כן, אני יודע, שמעתי מישהו מסביר את זה ברדיו."
בשלב הזה של השיחה כבר היינו מחוץ לאוהל, עינינו נפגשו ושנינו פרצנו בצחוק.
"ממש כיף אתך רענן." אמר דור ברגש, ומעך את כף ידי בידו ליתר הדגשה, "ואני לא מדבר רק על הסקס שגם הוא… בלילה שתיתי וגם עישנתי קצת והייתי די… אה…"
"אימפוטנט?" הצעתי ברשעות. טוב, אני לא מלאך הוא די אכזב אותי הלילה אם כי פיצה על כך בגדול הבוקר.
עננה חלפה על פניו והזוהר שבעיניו הירוקות היפות הועם, אני והפה הגדול שלי –
"זה קורה גם לי אם אני מגזים עם כימיקלים." נחפזתי להרגיע, "ובטח ההופעה של גוץ הנודניק לא עזרה כלום."
"אהה…" הסכים דור, וניסה לחייך, אבל הזרימה הטבעית, החמימה ומלאת ההומור שחיברה בינינו נקטעה בגלל ההערה חסרת הטקט שלי, וליבי נחמץ מצער. אולי אני בכל זאת אחד מהרווקים העקרוניים האלה שמחרב כל קשר בעודו באיבו, ואחר כך מתלונן שהוא לבד וכל הגברים חרא?
ואם מדברים על רווקים עקרוניים, מה הסיפור של בוריס והילדון הזה? מאיפה הוא הגיע לחוף הנידח הזה? ולמה בחור יפה ועסיסי כמותו נדבק דווקא לבוריס, הדוב הרוסי הזועף?
זה בדיוק מה ששאל אותי דור אחרי שסיימנו את עניינינו בשירותים, התרחצנו כמיטב יכולתנו ואפילו התגלחנו, וישבנו לאכול ארוחת בוקר ענקית וטעימה להפתיע שהכין סולי הבלתי נלאה.
בעזרת גבי וחמי הוא ארגן מכמה סלעים וקרש מכוסה מפה מזנון מאולתר, גדוש מאכלים, והשקה אותנו בקפה חם מתוך תרמוס ענק ומשוכלל.
"הקפה הזה פשוט מעולה." התפעל חמי, "בפעם הבאה שאני עושה מילואים אני לוקח אותך איתי סולי."
גבי כרך זרוע גברית שרירית ושעירה על כתפיו המנומשות של בן זוגו, "תשכח מזה, אף אחד לא לוקח אותו חוץ ממני." חייך, והדביק נשיקה על לחיו של סולי שפניו הבהירים הוורידו מנחת
"אוף… איזה הומואים, אולי תשיגו חדר." רטנה אורה, מנסה, בלי הצלחה, להעמיד פני בוץ' קשוחה.
"כבר יש לנו אורל'ה." חייך גבי באושר, "וגם אוהל יש לנו, נכון שממש ממש נהדר פה? פעם ראשונה שאני נהנה מיום כיפור, איזה ים, ואיזה אוויר, ואיזה תענוג שאני פה, אתכם, ולא תקוע בבית הכנסת עם המשפחה שלי."
"עכשיו רק חסר שתצא מהארון והחיים שלך יהיו דבש." העירה אירה ביובש, ולמרות הבטן ההריונית הענקית שלה היה ברור שהיא זו שלובשת את המכנסיים בחבורה.
"גם זה יקרה." הבטיח גבי, "אולי לא מחר, אבל בסוף גם זה יקרה."
***
"אתה רוצה להגיד לי שהוא חי עם סולי והילדים וההורים שלו לא יודעים כלום? איך זה יכול להיות?" תהה דור אחר כך, כשיצאנו יחד לטיול, מעפילים לאיטנו על מצוק כורכר מגודל חבצלות ופרחי נר הלילה.
"גבי קווקזי או גרוזיני, לא זוכר בדיוק מה, והמשפחה שלו מאוד שמרנית ודי דתייה."
"אבל הם יודעים שהוא גר עם בחור, הם לא חושדים בו?"
"לא, הוא גרוש, היה נשוי כמה דקות לפני שאשתו ברחה ממנו, והם חושבים שהוא גר אצל חבר ומתאושש מהגירושין. למזלו יש לו עוד כמה אחים ואחיות ושפע אחיינים שכולם מעסיקים מאוד את הוריו, ואין להם זמן וחשק לחטט לו בחיים, ומה עם ההורים שלך, הם יודעים עליך?"
"ההורים שלי, מסכנים, מבולבלים לגמרי." הצטחק דור, "עד גיל עשרים ותשע הייתי רק עם בנות, ואפילו כמעט שהתחתנתי עם אחת, דלתשי"ת מקסימה שעזבה את הבית החרדי שלה עם אחיה התאום. בסוף היא נסעה לעבוד בחו"ל והתחתנה עם הבוס שלה שהתגרש בשבילה, ואני נשארתי עם האח."
"האח של האקסית שלך?" נדהמתי, "אבל… אבל…"
"הוא היה הומו כמובן." הסביר דור, משועשע מתדהמתי, "היא בקשה שאני אשכיר לו חדר בדירה שלי, והסכמתי, ומפה לשם התברר שאני פחות סטרייט ממה שחשבתי. ההורים שלי מאוד הופתעו, ואחותי ששידכה לי אותה בכלל התבאסה, ואחרי שהוא עזב והתחתנתי עם בחורה אז בכלל… הטרפתי את כולם, כולל את עצמי."
"התחתנת?" השתנקתי קלות, "אתה נשוי לאישה?"
"הייתי, התגרשנו בסוף כי… עזוב, זה מסובך."
"ויש לך ילדים?"
"כן, שניים, והיה גם כלב, אבל הוא נשאר אצל גרושתי." הוא גיחך קלות, "קראתי לו ללי, על שם האקסים שלי."
"האקסים? לשניהם קראו ללי?"
"כן, זאת אומרת, לו קראו הלל ולה תהילה, אבל הם קראו זה לזה ללי, ואחרי שהלל נסע אליה לחתונה שלה בברלין, ולא חזר אז… כיום לא הייתי עושה את זה, אבל אז הייתי צעיר וטיפש יותר."
"מותר לשאול בן כמה אתה עכשיו?" שאלתי.
"בן כמה אתה חושב שאני?" התחנחן דור.
"שלושים פלוס." עניתי, "כמוני."
"נכון." אישר דור, אבל לא אמר בן כמה הוא בדיוק וגם אני שמרתי על עמימות, מאז שמלאו לי שלושים הנושא התחיל להיות קצת רגיש אצלי והעדפתי לא לחשוב עליו ולא לדבר עליו עם איש. מדיניות של בת יענה, אני יודע, גם בזה יהיה עלי לטפל פעם.
המשכנו לשוחח כל הדרך לפסגה, מספרים זה לזה על עצמנו. התאמצתי להבין מתוך דבריו מה בדיוק קורה ביני לבין בן זוגו הנעדר, אבל דור השכיל לדבר עליו בצורה מאוד מעורפלת, ולא הצלחתי להבין אם הם ביחסים פתוחים, בשלבי פרידה, או שהוא מתנהג בנבזות ובוגד בו מאחורי גבו כל פעם שבן זוגו מקדיש זמן לשלושת ילדיו על חשבון הבילוי המשותף שלהם.
הגענו לקצה מצוק הכורכר כשאנחנו מתנשפים ומזיעים, וגילינו שם רחבת בטון מוקפת קוצים ושיחי עדעד מיובשים, וכמה גרוטאות מחלידות שנותרו מעמדת התצפית שצה"ל הציב שם בזמנו, ואחר כך נטש משום מה.
הנוף היה מרהיב עין – לפנינו השתרע הים התיכון, מנוקד פה ושם גלשני רוח צבעוניים, מעלינו דאו שני מצנחי רחיפה צבועים בצבעים ססגוניים, מימיננו התעגל חוף טנטורה, מנוקד אוהלים ומתרחצים, ומשמאלנו נראו שרידיו של הנמל העתיק שגלי הים ליחכו בעדינות. מעל הנמל השתפלה גבעה מגודלת חצבים פורחים שבפסגתה נערכו חפירות ארכיאולוגיות. יום אחד בטח יפתחו שם אתר מסודר ומגודר עם כביש גישה סלול לתפארת, ובקצהו בודקה של שומר שימכור כרטיסים ומדריכים שירצו הרצאות מלומדות באוזני המבקרים, וחנות קטנה שתמכור גלידות ומזכרות מארץ הקודש לתיירים, אבל כיום הכל היה עדיין פתוח וחופשי, פרחי סתיו ענוגים פרחו בכל מקום שרצו, ורוח ים מלוחה ומרעננת נשבה על פנינו המיוזעות.
כמה חבל שבמקום ליהנות מההווה ישבתי ודאגתי בגלל דברים שאולי יקרו בעתיד, והעסקתי את מוחי בניסיון לנחש מה פשר הלילה המוזר שביליתי עם הזר גבה הקומה הזה, בעל העיניים הירוקות, חוש ההומור המקסים והידיים הטובות הללו שמגען נעם לי כל כך.
"מה הבעיה רענן, הכל טוב?" התעניין דור וליטף קלות את ברכי.
"כן, רק שאני… אני יכול לשאול אותך משהו דור?"
"בטח, למה לא?"
"מה בדיוק העניין אתך ועם הגידי הזה? זאת אומרת למה…" פתאום קלטתי לאן מועדות פני ונבהלתי – אוי ואבוי לי, אני לא הולך לעשות שיחת יחסינו לאן עם בחור שפגשתי רק אתמול? "עזוב, תשכח מזה, אני סתם…"
"סתם מה? אל תתבייש, ספר."
"תראה, מאז פסח שעבר לא הייתי עם אף אחד, לא נגעתי באיש, אפילו לא סטוץ סתמי, והאמת שגם קודם אני… בעצם זה דווקא די התאים לי, רציתי שקט מכל הבלגנים, ופתאום אתה… לא שאתה חייב לי משהו, אבל הייתי שמח אם היית מסביר לי מה קורה ביני לבינך, ועוד יותר חשוב, מה קורה בינך ובין החבר שלך?"
"גם אני הייתי שמח אם מישהו היה מסביר לי את זה." נאנח דור.
"יש לכם יחסים פתוחים?"
"כן ולא."
"אהה, טוב, עכשיו הבנתי הכל." מתחתי את שפתי בחיוך כדי להסתיר את עלבוני. לא הייתה לי שום סיבה מוצדקת לחוש נעלב, אבל התשובה המתחמקת הזו בכל זאת העליבה אותי, וצבעה את האינטימיות המתוקה שחלקתי איתו בצבעים זולים ומכוערים.
הוא הניח את ידו, יד גברית ארוכת אצבעות ונאה, על זרועי, "אל תיעלב בבקשה, אני מצטער שאני לא יכול לתת לך תשובה מסודרת, אבל העובדה היא שאני לא ממש יודע מה קורה אתנו. כשנפגשנו היינו שנינו גברים נשואים שחיפשו כתף גברית להניח עליה את הראש, ואחר כך לחזור הביתה בשלום, אבל קרה מה שקרה, הנשים גילו ובסופו של דבר שנינו התגרשנו, והתחלנו לחיות יחד, ואז גילינו שאנחנו מוצלחים יותר בתור משהו צדדי מאשר זוג במשרה מלאה. שנינו מתגעגעים קצת לחיי משפחה ולילדים, ואפילו לנשים… בעיקר גידי. האמת שהסידור הקודם היה נוח לנו יותר, אבל מה אפשר לעשות?"
"לא יודע. אף פעם לא הייתי נשוי, לפחות יש לכם ילדים, גם זה משהו."
"נכון." הסכים דור, "תגיד מי בר המזל שזכה להיות אתך בפסח שעבר?"
"בר מזל? יפה מאוד מצידך לקרוא לו ככה, אני לא חושב שבוריס היה מסכים אתך."
"בוריס?" השתומם דור.
כן. הוא גר לידי, והוא… הוא לא ילד, זה ברור, אבל הסתדרנו לא רע יחד, אם הוא לא היה רווק עקרוני כזה אז אולי…"
צווחת צחוק נשמע מלמטה, ואחריה נשמע קול בס רוסי מהדהד שהפטיר גערה.
"מדברים על החמור…" מלמל דור, לוטש מבט סקרני בבוריס ובבן זוגו הצעיר שדילגו מתחתינו על שרידי נמל טנטורה העתיק, ומשך אותי לישיבה, "תיזהר שלא יראו אותנו." לחש.
"למה?" התפלאתי, אבל השניים החלו להתפשט ואז הבנתי והשתתקתי, וכמו דור השתופפתי קדימה והסתכלתי עליהם, מוקסם, ולמרות שידעתי שזה לא בסדר ולא הגון לא יכולתי להפסיק להביט בצמד המוזר. בוריס נראה ממש טוב, הוא הלך בהתמדה לחדר כושר, ושמר על דיאטה במשך כל הקיץ. כתפיו היו רחבות וישרות, כרסו שטוחה, ולמרות תלתלי שער השיבה שהאפירו על חזהו הרחב הייתה לו זקפה מכובדת מאוד – הוא בטח הזריק לעצמו קודם באוהל.
הצעיר היפה שהוא כינה סטפן היה דק וחינני, וחלק כמו פסל יווני. עורו היה לבן, בלי שום סימני שיזוף, ופטמותיו הורודות היו קטנות ומתוקות, ואחרי הטיפול שהעניק להן בוריס הן האדימו ותפחו לתיאבון. היה לו זין קטן וחמוד שנבלע בכף ידו הגדולה של בוריס, והוא צרח כמו בחורה כשהתיישב על זקפתו של בוריס שאחז בו ביד בוטחת, משאיר טביעות אצבעות ורודות על מותניו, מרקיד אותו על ברכיו בקצב, ולא מרפה עד שהנער גמר בצעקה, ירד מעל בוריס, כרע לפניו על ברכיו, הסיר מעליו את הקונדום ומצץ לו בהתלהבות נעורים ולא הרפה עד שבוריס גמר בפיו, משך אותו אליו ונישק אותו בחוזקה על פיו.
בשלב הזה כבר הייתי חרמן כל כך עד שדחפתי יד לתוך מכנסי הגלישה של דור ואחזתי בזקפתו. הוא נאנח, ואחרי שנישק אותי בחוזקה אחז בכתפי, השכיב אותי על החול, התהפך, נשכב עלי ומשך מעלי את בגד הים שלי. עד שגמרנו לפרוק זה על זה את החרמנות בוריס וסטפן נעלמו, ויכולנו לרדת בשקט למטה אל שרידי הנמל העתיק, ולחזור משם למחנה.

4. הומו אמיתי

ההשתלמות התקיימה במלון קטן ודהוי ששכן על שפת הים בנתניה, ועסקה בנושאים חשובים ורציניים כמו התמודדות עם נוער בעידן הווירטואלי, התפוצצות המידע במאה העשרים ואחת, עזרה למתבגרים עם בעיות מגדר, ושאר עניינים פדגוגיים ששומה על כל מורה בתיכון להגות בהם בכובד ראש לפני שהוא נכנס לכיתה מלאה צעירים וצעירות הורמונאליים שמסך הסמרטפון המשוכלל שלהם מעניין אותם יותר ממאגר הידע המשמים שמנסים המורים לדחוס לראשיהם.
כמו תמיד בהשתלמויות של מורים הרוב המוחץ של הנוכחים היו נשים, והזכרים היו בטלים בשישים. את רובם הכרתי מהשתלמויות קודמות, וכמו שעשינו בעבר הצטופפנו, כל הגברים, בפינה אחת של האולם, וניסינו להתעלם מים הנשיות המתפרצת שאיים להטביע אותנו. אחד מהיחידים שלא נהג כך היה מורה אחד שלא הכרתי – גבר גבה קומה ורחב גוף, פדחתו מגולחת, עגיל מנצנץ באוזנו, וחיוך מלבב קורן על פניו.
"מי זה?" לחשתי לאחד מעמיתי – מנחם רוזן, המורה ללשון – שחלק איתי חדר וכמוני בהה מוקסם בעגיל המנצנץ של הזר שישב, שאנן ובטוח בעצמו כמו תרנגול בלול, מוקף במורות מעריצות, וסיפר להם משהו שהיה כנראה מצחיק מאוד, כי כולן חייכו אליו בחיבה, ומידי פעם פרצו בצחוק לשמע דבריו.
"זה מוסה גוטמן. הוא משורר ומזרחן שמלמד תנ"ך, ערבית ולפעמים גם תושב"ע." סיפר לי עמיתי, והוסיף חרש, "והוא גם הומו."
"מאין לך?" התקוממתי, "בגלל שיש לו עגיל? זה לא אומר כלום, כולם מתקשטים כיום בעגילים, ואיזה מין שם משונה זה מוסה גוטמן? הוא ערבי או יהודי?"
"יהודי כמובן, ולא סתם אלא ממשפחה חרדית, שמו האמיתי משה, הוא גדל במאה שערים, התפקר ולמד מזרחנות, ובגלל זה כולם קוראים לו מוסה, ואגב, שים לב שחוץ מעגיל הוא עונד גם טבעות וצמיד, אבל לא בגלל זה כיניתי אותו הומו."
"אז למה שתספר עליו דבר כזה?" תקפתי אותו בעצבנות, ומיד הבנתי שאני מחשיד את עצמי והצטערתי על פזיזותי. נכון שעקרונית לא הייתי בארון אבל היו אנשים שהעדפתי שלא ידעו על הנטיות שלי, אנשים כמו מנחם רוזן שהיה מכר ותיק שלי, נצר מפואר למשפחה ייקית שהקפידה על דיבור עברי תקין, סדר, ניקיון ונימוסים טובים. הייתי די בטוח שמורה שמרן ומנוסה במעמדו לא מקשיב לרכילות, והוא לא יודע שאני הומו, ומאחר שחששתי ממנו מעט, ורחשתי לו כבוד, שלא לדבר שהיה עלינו לחלוק חדר, העדפתי להשאיר אותו בבורותו.
"זה לא אני, מוסה מספר לכולם שהוא הומו." התגונן מנחם במבוכה.
"באמת? מעניין, הוא בכלל לא נראה כמו מורה."
עמיתי נאנח, "נכון." הסכים בעצב, הוסיף שהולך ופוחת הדור, והציע שנלך לאכול כי הוא רעב.
הלכנו לעבר חדר האוכל, ובדרך הצטרף אלינו מוסה שהצליח באורח פלא להיפטר מעדת המעריצות שלו. הוא נדחף ביני לבין מנחם, והציג את עצמו בפני, לחץ את ידי בחמימות, ושאל אם אני מורה בתיכון בקרית עמל? וכשהודיתי באשמה גילה לי בשמחה שבשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה הוא יהפוך לקולגה שלי, "ואני מקווה שנהיה חברים טובים. חייך אלי בעליצות, ושאל מה מצב הבתים להשכרה בקריה.
"לא משהו, במקרה גם אני מחפש דירה או בית חדשים, כי אני צריך לעזוב את הבית ששכרתי, ולצערי המבחר לא גדול ויקר מאוד לבן אדם בודד שמרוויח משכורת של מורה." התוודיתי לפניו בעצב.
"דירה לא באה בחשבון." הכריז מוסה בתקיפות, "אני חייב בית עם גינה, מה דעתך שנשכור בית יחד?"
"אהה… אני…" חיפשתי נואשות אחרי דרך מנומסת להתחמק, אך לשווא, כשמוסה החליט לבצע משהו הוא הסתער קדימה במרץ, ועוד לא נולד האיש שעמד בדרכו.
"אל תדאג, אני שותף נהדר, שר אופרות במקלחת, טבח מומחה, ולא עושה עניין מקצת בלגן." המליץ מוסה על עצמו בביטחון מעורר קנאה, "ואם לא מפריע לך לחיות עם גיי מוצהר והרוטוויילר המקסים שלו נהיה שותפים נהדרים!" הכריז, מתעלם מהבעת הפקפוק הזהירה שעלתה על פני.
בערב שבתי לחדרי מסדנת עבודה – עיסוק מטופש ומיותר לגמרי לדעתי שכלל מילוי שאלונים חטטניים, וציור אידיוטי על בריסטולים שנועד להגביר את המודעות שלנו לרגשותינו… בקיצור, קשקוש מוחלט – ומצאתי את מוסה גוטמן עטוי גלביה ורדרדה יושב ישיבה מזרחית על המיטה שהוקצתה למנחם רוזן וקורא ספר.
"הנה אתה רענן." קרא בשמחה, וסגר את ספרו, "איך הייתה הסדנה? ציירתם רגשות על בריסטולים?"
"כן." נאנחתי, "מה אתה עושה פה? איפה מנחם?"
"עשיתי קומבינה והעברתי אותו לחדר אחר."
"אתה? אבל למה?" הופתעתי, "אנחנו תמיד גרים באותו חדר."
"כן, אני יודע. אתה לא חושב שהגיע הזמן לשינוי?" שאל מוסה, ומיד ענה לעצמו, "בטח שכן, זה רק יועיל לכם, מנחם יכיר יותר טוב את המורה לחינוך גופני בזמן שאנחנו, אני ואתה, נעמיק את ההכרות שלנו לקראת שנת הלימודים הבאה." הודיע לי, וטפח בכף יד שמנמנה, מקושטת בטבעות על מיטתו, "בוא, שב פה לידי ותספר לי על עצמך רענן, אבל קודם תגיד לי מה דעתך על גלימת הבית שלי."
"אהה… היא נראית מאוד נוחה."
"היא באמת נוחה," זרח מוסה, "אני ממליץ עליה לכולם, בעיקר בקיץ, אתה בטח יודע למה בחרתי בצבע ורוד."
הנהנתי, אילם ממבוכה ותימהון, והמשכתי לשתוק בעוד מוסה מראה לי תמונות של גוץ, הרוטוויילר האימתני שלו, מספר לי על עצמו – המידע שמסר לי מנחם היה מדויק – ומצליח באורח פלא להתחבב עלי למרות הגלביה הוורודה, הליכותיו המוזרות ושפע הביטחון העצמי הנפלא שלו.
***
"תגיד, אתה מסנן אותי?" העיר אותי בוריס בבוקר היום השלישי שלי בהשתלמות.
"מי, אני? מה פתאום, למה אתה חושב ככה?"
"כי אתה לא עונה לטלפונים שלי, זה למה."
"סליחה, אבל זה לא אישי, אני לא עונה לטלפונים של אף אחד, אני בהשתלמות, שכחת? וחוץ מזה, הנה, עניתי."
"אחרי שהתקשרתי אליך איזה חמישים פעם, באמת תודה רבה לך." הטיח בוריס בזעף.
"על לא דבר." סירבתי להיגרר לוויכוח, "אפשר לדעת מה קרה פתאום, למה דחוף לך כל כך לדבר איתי?"
"לי לא דחוף בכלל." רטן בוריס בתיעוב, "אבל סיפרת שאתה מחפש דירה חדשה וחמי ביקש ממני להודיע לך שהדירה של בעלת הבית שלו התפנתה, ואם אתה עדיין מעוניין…"
דחקתי את העלבון ואת הטינה לבוריס לפינה חשוכה של מוחי ועברתי לתכל'ס, "אתה מתכוון ליחידת הדיור מתחת לבית של חמי ואורה? איך זה שהיא התפנתה? מה קרה לגברת לאה?"
"אירוע מוחי, היא בשיקום בפלימן, והרופא אמר שגם אם היא תשתפר עדיף שהיא תעבור לדיור מוגן."
"אוי, זה נורא ואיום, אישה כל כך נחמדה… אני מקווה שהיא תצא מזה, אתה בטוח שהיא לא תחזור לגור בבית?"
"אין סיכוי, גם אם היא תבריא לגמרי היא עדיין מבוגרת מידי לגור לבד, הילדים שלה מתעקשים שהיא תעבור לדיור מוגן, וזה נורא יקר, ולכן הם רוצים להשכיר את יחידת הדיור שלה כמה שיותר מהר, ולכן, אם אתה רוצה אז…"
"אני חושב שאני רוצה, אבל אני צריך לדבר קודם עם השותף שלי לדירה."
"כבר יש לך שותף לדירה, ממתי?" האם שמעתי שמץ תרעומת בקולו או שרק רציתי לשמוע?
"משלשום." עניתי קצרות, "כמה חדרים יש שם?"
"שני חדרי שינה, סלון ומטבח, חדר ארונות, מקלחת ושני בתי שימוש, ופטיו גדול עם קירוי חלקי." מנה בוריס ברהיטות את כל מעלותיה של יחידת הדיור של גברת לאה בישת המזל.
"וכמה זה עולה?"
"פחות מהבית שאתה עוזב." הוא הכתיב לי את המספר של חמי שהתבקש על ידי משפחתה של גברת לאה לטפל בהשכרת דירתה ואחר כך חזר לחקור אותי, "אפשר לדעת מי זה השותף לדירה שלך שהופיע פתאום?"
"עדיין לא, בינתיים זה עוד לא רלוונטי." נהניתי להיות מסתורי, "טוב, אני חייב להתקשר לחמי, ביי בוריס."
"ביי רענן, ואה… אם נפגעת מהשיחה האחרונה שלנו אני מתנצל, הייתי קצת קשוח אליך, אבל זה היה רק לטובתך."
"כן, בטח, איזה מזל יש לי שאתה לטובתי." עניתי לו בציניות, יוצק לקולי את כל המרירות והעלבון שצברתי לאורך הקשר המתסכל עם בוריס.
"כשתפסיק להיות תינוק כזה תבין שאני צודק, ובאמת היה לך מזל." אמר בוריס את המילה האחרונה, וסגר.
אחרי שיחה חפוזה עם חמי שהבטיח לי שכן, זו יחידת דיור שבהחלט מתאימה לשניים, והסכים להמתין עד שאשוב מההשתלמות, ואחליט אם אני שוכר אותה, הערתי את מוסה שהמשיך לנחור רכות, ובישרתי לו שאולי יש לנו דירה.
"יהיה מקום לגוץ?"
"בטח, יש שם חצר גדולה עם גדר, ולחמי יש כלבה נחמדה… אני רק מקווה שהכלב שלך מתנהג יפה עם ילדים."
"תלוי בילדים, למי יש שם ילדים?"
"לחמי, אבל בינתיים זה רק ילד אחד קטן, ואולי יהיו עוד, תלוי בחבר שלו."
מוסה גנח בתיעוב, ואמר שהוא לא מבין מה זו המשפחתיות הזו שתקפה לאחרונה את כל ההומואים? "אני מקווה שאתה לא רוצה ילדים." לטש בי מבט מאיים.
"דווקא כן, יש לך בעיה עם זה?"
"לי לא, אבל אם תצליח הבעיה תהיה שלך, תאמין לי, עדיף כלב."
"גם כלב יהיה לי."
"טוב חמוד, מה שתגיד, אבל די לקשקש, קדימה, בוא נזוז או שנאחר לארוחת בוקר."
"לא בא לי לאכול הבוקר." התמרדתי.
"איך לא? אתה לא יודע שארוחת בוקר זו הארוחה הכי חשובה ביום?" חייך מוסה שרוחו הטובה שבה אליו, ובלי לשעות למחאותיי הניח יד על כתפי וסחף אותי לחדר האוכל.
***
תמיד התחברתי עם אנשים כמוני – סולידיים, מהוגנים, אנשים מהישוב כמו עידו למשל. התרחקתי מהומואים נשיים, וסלדתי מגברים כמו מוסה שגם בלי גיידאר מיד רואים עליהם את הנטיות שלהם. אם היו שואלים אותי הייתי אומר שהוא ממש לא הטיפוס שלי, ואני לא נמשך אליו כהוא זה, ונשבע שאם הוא ינסה אפילו לרמוז שהוא מעוניין בי מבחינה מינית אני מיד אדחה אותו. משום מה זה לא קרה – מוסה הקפיד לנהוג בי כאילו אני בתולה צנועה שיצאה זה עתה ממנזר, ועשה מאמצים מרגיזים לא לפלוש לפרטיותי. במקום לשמוח ולחוש הקלה התאכזבתי, ואפילו נפגעתי.
הייתי בטוח שטיפוס חסר מעצורים כמותו ינסה להיכנס למיטתי בהזדמנות הראשונה, אבל כמו להכעיס הוא הסב את עיניו בזהירות ממני אפילו כשרק החלפתי חולצה, דפק על דלת המקלחת גם אם ידע שאני בסך הכל מתגלח, ובקיצור – התנהג כלפי בצורה מהוגנת עד גועל.
אם הייתי חש שאישיותי משעממת אותו הייתי משלים עם האדישות שלו לקסמי, אבל מצד אחד הוא גילה כלפי סקרנות חסרת מעצורים, שאל שאלות על עברי ועל עתידי, על הורי ועל האקסים שלי, התעניין לדעת פרטים על העבודה שלי ועל הדרך בה אני מתמודד עם תלמידיי, ומצד שני הקפיד לא לגעת ואפילו לא להביט בי.
גם הוא מצידו הקפיד מאוד על צניעות, החליף בגדים רק במקלחת, ננעל בשירותים גם כשצחצח שיניים, ולא הניח לי לראות אותו אפילו בגופייה, מה שלא מנע ממנו לספר בדיחות מפולפלות על הומואים ולהעיר הערות ציניות על הקהילה, על אטרף ועל סקס. אחרי כמה ימים יחד שמתי לב שהוא מסב את השיחה בינינו רק עלי ועל חיי, ומשתדל להדוף את העניין שלי בחייו בהערות מבודחות ובסיפורים חמודים, או מצחיקים על חבריו, תלמידיו או על הכלב שלו. השיחה איתו שעשעה אותי מאוד, ולפעמים העלתה סומק בלחיי אבל לא הצלחתי לגלות עליו שום מידע חוץ מזה שהוא נולד בירושלים וגר כיום בהרצליה עם דודתו הקשישה שמשגיחה בשבילו על גוץ, שהוא אוהב אופרות ותיאטרון, שיש לו מנוי לקמרי, שהוא אוהב לטייל בתל אביב והוא שונא ספורט.
בלילה האחרון שלנו יחד לא הצלחתי להתאפק יותר ושאלתי אותו למה הוא שואל וחוקר אותי על כל פרט בחיי, אבל מתחמק מלספר לי על עצמו.
"אני לא מתחמק." מחה מוסה.
"אתה כן, עובדה שאני לא יודע עליך כמעט כלום."
"מה בדיוק אתה רוצה לדעת?"
"למה, למרות שאנחנו חולקים חדר כבר כמה ימים, ואתה כאילו הבן אדם הכי פתוח וגלוי בעולם, לא יצא לי אפילו פעם אחת לראות אותך בלי חולצה? ממה אתה מתבייש?"
"אני לא מתבייש, למה אתה חושב שאני מתבייש?"
"זה הרושם שקיבלתי עליך, שכל הבדיחות והסיפורים שלך הם רק הסוואה, ואתה בעצם מאוד ביישן, ומילא שאתה נזהר שאני לא אראה אותך ערום, אבל משום מה אתה בורח מהחדר כל פעם שאני מוריד חולצה. בסוף אני עוד אחשוד בך שאתה בעצם סטרייט." הצטחקתי.
"אני מבטיח לך שאני לא." אמר מוסה בקול רציני מאוד, "אני לא יכול להוכיח את זה, אבל אני בטוח לגמרי שאני הומו."
שתקתי כמה דקות, מהרהר במשמעות דבריו, ולבסוף, אחרי שפסלתי כמה פתיחות שנראו לי חצופות ומעליבות מידי, שאלתי, כמעט בלחש, כמה אקסים היו לו?
"המון, אני מחליף אותם כל חודשיים שלושה." צחק מוסה, ושוב נשמע חצוף וחסר מעצורים.
"באמת? וגם אתם אתה כזה צנוע? כמה זמן לוקח לך עד שאתה מעז להתפשט ליד גבר זר?"
"זו שאלה אידיוטית, תעבור לשאלה הבאה." פקד עלי מוסה ביהירות.
"בסדר, השאלה הבאה, מתי בפעם האחרונה היה לך סקס עם גבר?"
"לא עסקך. תעבור לשאלה הבאה."
"לא רוצה, תענה לי."
"לא רוצה, מה תעשה לי, תאנוס אותי?"
"בחייך מוסה, מה אתה, מפגר? מה פתאום לאנוס? אני יודע שאתה אוהב לצחוק מכל דבר, אבל אונס זה לא בדיחה."
"אני יודע." ענה מוסה בקול חנוק, והדליק את האור הקטן לצד מיטתו.
רכנתי לעברו ובחנתי את פניו, פיו חייך, אבל עיניו נותרו רציניות, "רוצה לשמוע סוד?" לחש לי.
האמת שלא רציתי, היה משהו מתוח ומוזר בקולו, משהו מבשר רעות וטראגי במבט החלול שבעיניו, העדפתי שיכבה את האור ויניח לשנינו לישון, אבל איך יכולתי להגיד לו דבר כזה? לכן הנהנתי והעליתי על פני הבעת קשב אדיבה, "בטח, מה הבעיה?"
"אני… אני אף פעם… אני חולם על זה ונורא רוצה, אבל פוחד, אתה מבין?"
"לא, ממה אתה פוחד?"
"מסקס, אבל תזכור שזה סוד." לחש מוסה, וכיבה את האור.
שכבתי בחושך, מטר של אוויר מפריד ביני לבין הבחור השמח והמוחצן הזה שעשה כמיטב יכולתו כדי להתבלט כהומו בכל מצב, וניסיתי להבין מה קורה פה, ואיך זה יכול להיות? ולרגע אפילו תהיתי אם הוא לא עושה ממני צחוק, אבל לא, הוא שכב מתוח ונוקשה והמתין בחרדה לתגובתי. למרות הרווח שבין המיטות שלנו, יכולתי להריח את הבהלה והעצבנות שלו והתמלאתי רחמים. "בין כמה אתה בדיוק מוסה?"
"אני בן שלושים וארבע, ושמי האמיתי הוא משה. מוסה זה לא באמת אני, מוסה הוא רק מסכה של בן אדם שמח, הומו אמיץ וחרמן, אחד שכולם אוהבים ורוצים להיות חברים שלו, בקיצור, לא באמת אני."
"אני מבין." אמרתי ברוך, למרות שלא באמת הבנתי, "מוסה באמת אחלה בן אדם, בלעדיו כל הסמינר הזה היה משעמם נורא, נהניתי מאוד להיות איתו באותו חדר, אבל עכשיו אני רוצה להכיר את משה, מה הבעיה שלו? למה הוא ביישן כזה? למה הוא פוחד להיות הומו?"
"כי… כי… כי זה אסור, כי יש איסור כרת על דברים כאלה."
"איזה דברים?"
"משכב זכר. מה, לא קראת את פרשת קדושים?"
"אה… אולי, לא זוכר כבר, אני מורה לספרות, לא לתנ"ך, זה כתוב בתורה, לא?"
"בספר ויקרא, אסור לשני גברים… מעשה מכחול בשפופרת אסור, ויש גם איסור על שפיכת זרע לבטלה."
"כן, אבל זה רק לדוסים, ואתה הרי כבר מזמן לא דוס."
"החילוני זה מוסה, לא אני… אני לא יודע מה אני."
"אתה הומו." הזכרתי לו, "ואתה אולי דתי אבל אתה גם אוהב גברים."
"כן, נכון, אבל זה אסור, מותר לאהוב, אבל מרחוק, לא לגעת."
"זה פשוט אכזרי, ולא כל כך מעשי, גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה." צץ בזיכרוני פסוק מלימודי התנ"ך הרחוקים שלי. "אתה לא יכול להיפטר מהמשה המעיק הזה?"
"אני מנסה, חשבתי שאם אני אעבור לגור עם הומו אמיתי… אני יכול לגור אתך וללמוד להיות הומו כמו שצריך?"
"בטח, בכיף. זה לא כל כך קשה, אבל מה יהיה עם הדודה שלך, ואיך זה שאתה גר איתה?"
"ההורים זרקו אותי מהבית כי קיבלתי מלגה ללמוד באוניברסיטה, ולא רציתי להתחתן, ואחרי שסיימתי ללמוד הדודה שלי לקחה אותי אליה שיהיה לי איפה לגור."
"היא דתייה?"
"כן, אבל מודרנית. יצאה לתרבות רעה והתחתנה עם כיפה סרוגה, אבל הוא, מסכן, נפטר. אתה מבין?"
"בערך, כמה זמן אתה גר אצלה?"
"מעל עשר שנים, בגיל שמונה עשרה התחילו להציע לי שידוכים והייתי חייב לברוח, אחרי שהתקבלתי ללימודים גרתי כמה שנים במעונות הסטודנטים בירושלים, וקצת לפני שסיימתי ללמוד בעלה של הדודה נפטר. היא הזמינה אותי לגור אצלה באופן זמני, עד שאני אסתדר, ואיכשהו זה נמשך ונמשך. בפסח היא הודיעה לי שאי אפשר יותר, שאני חייב למצוא סידור אחר כי היא רוצה ללכת לגור אצל הבת שלה באריאל, למזלי התקבלתי לעבודה בתיכון שאתה מלמד בו. תכננתי להתחיל לחפש בית אחרי ההשתלמות, ואז פגשתי אותך פתאום, ומיד הבנתי שזו אצבע אלוהים ושאנחנו נועדנו לגור יחד."
"למה דווקא אני?"
"כי אתה הומו."
"איך אתה יודע את זה?"
"אני יודע. לא יודע איך, אבל אני תמיד יודע, רענן, אני יכול לבוא לשכב לידך במיטה? אני לא אפריע לך, אני מבטיח."
"אין בעיות." הרמתי את שולי שמיכת הפיקה, "בוא."
"זה בסדר, אני אביא את השמיכה שלי." התעטף משה בפיקה שלו, ונשכב לצידי, מתוח מאוד, מקפיד לא לגעת בי.
"רוצה חיבוק קטן?" ניסיתי להפשיר את האווירה.
"כן… לא… לא יודע…" הוא הסתובב על צידו וזז אל קצה המיטה כשהוא מפנה אלי את גבו, "עדיף שלא." החליט לבסוף.
הנחתי יד על מותנו ומשכתי אותו קלות לעברי, "תיזהר שלא תיפול."
"אני בסדר." נבהל משה, והתרחק ממני עוד קצת.
"גם מוסה חושב ככה?" התחכמתי, אבל הרפיתי ממנו.
"לא, מוסה… הוא הרבה יותר חופשי ממני, אבל הוא לא פה עכשיו, הוא מתעורר רק ביום, עכשיו זה רק אני, משה."
"בסדר, הבנתי, אז… לילה טוב משה."
"לילה טוב רענן."
במשך הלילה חשתי, ישן למחצה, שהוא נצמד אלי, ונדמה לי שאפילו חיבקתי אותו מבעד לשמיכה, אבל אולי רק חלמתי את החיבוק כי למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, הוא כבר היה במקלחת, שר במלא גרונו את שיר הטוריאדור מתוך כרמן.
***
"נהדר, זה בדיוק מה שרציתי!" הכריז מוסה אחרי סיבוב קצר ביחידת הדיור של גברת לאה, "הדירה הזו פשוט מושלמת, ותראה את הפטיו, גוץ ימות עליו."
"כן, היא לא רעה." הסכמתי, "אבל איפה הרהיטים, מי לקח אותם?" פניתי לחמי.
"הבת של גברת לאה." הסביר חמי, "הבן שלה סיים את הצבא והחליט לעבור לדירה נפרדת, ובמקום לקנות לו מקרר ומיטה היא לקחה את החפצים של גברת לאה, אני באמת מצטער."
"אין מה להצטער, אנחנו נסתדר." שמרתי על אופטימיות, והתחלתי לעשות רשימות – מה יש, מה אין, ואיך פותרים את הבעיות.
בזבזתי שבועיים מחופשת הקיץ שלי על ריהוט וארגון דירתי החדשה. חלק מהרהיטים לקחתי מהדירה הישנה, חלק הביא השותף החדש שלי, וחלק נאלצנו לקנות. את המקרר קיבלנו במתנה מאחותו של חמי, שקיבלה מקרר חדש, מתנה מחמותה, ואת הספה קיבלנו מרוני שהחליט לעבור סופית לגור אצל חמי ואורה. את כסאות המטבח תרם לנו חבר של חמי ורוני, בחור נחמד בשם סולי שגידל עם בן זוגו תאומים מקסימים ונמרצים שהתאהבו בגוץ, וטיילו איתו ועם לונה כל אחר צהרים ברחבי הקריה.
בתחילת אוגוסט עשינו מסיבה לכבוד ההיריון של אירה, בת זוגתה של אורה, אימו של נמרוד, בנם המשותף של חמי ואורה, ורק אז נודע לנו שאבי התינוקות שברחמה הוא רוני, בן זוגו של חמי.
"איזה יופי, זו ממש משפחה חדשה." חייך מוסה באושר, ופרש ידיים כמחבק את כול הנוכחים בחצר המטופחת שחלקנו עם חמי ורוני. מוסה השתלב בקלות במשפחה, בהתחלה הוא קצת הדהים אותם, אבל מוסה ניחן בכישרון למצוא מסילות לליבו של כל אחד מהם – הוא בישל, שר, שיחק שח, השגיח על הילדים, והתנדב להיות סטייליסט ומעצב, ועד שנכנסנו לגור בדירה החדשה כולם התאהבו בו והעריצו את כלבו החמוד וטוב המזג, וכמובן שהיו בטוחים שהוא בן זוגי ואנחנו ישנים יחד.
במובן מסוים הם צדקו, ישנו יחד במיטה הזוגית הענקית שהוא הביא מבית הדודה – מיטה נוחה ומרווחת מאוד. היה בה מקום לשנינו ויכולנו לישון בה בשלווה בלי להתאמץ יותר מידי לא לגעת זה בזה. בחדר השינה השני, הקטן, הייתה ספה נפתחת נוחה שהייתי אמור לישון בה, אבל זה לא קרה אף פעם. היה כל כך חם בחדר השינה הקטן, ולא היה שם מזגן, ואצל מוסה היה מזגן והייתה טלוויזיה שטוחה ענקית והוא תמיד הזמין אותי לצפות איתו בחדשות והגיש לי עוגיות גרנולה תוצרת בית ולימונענע שהכין במו ידיו.
היינו רואים חדשות ואחר כך תוכנית זו או אחרת, כמוני גם הוא סלד מתוכניות ריאליטי והעדיף סדרות בריטיות או תוכניות אקטואליה. היינו צופים בהן יחד עד שבסביבות אחת עשרה בלילה הייתי מתחיל לנקר, נרדם לצידו של מוסה ומתעורר בבוקר.
נכון ישנו יחד, אבל רק בקטע של ידידות אפלטונית, מעולם לא חשתי שמץ של מתח מיני ביני לבינו. לפעמים כשהרהרתי מעט בנושא, בדרך כלל במקלחת, הייתי מחליט שזה בגלל העייפות והחום ועדיף לדחות את כל העניין לימים קרירים יותר.
בסוף אוגוסט נעשה חם בצורה בלתי נסבלת, ובדיוק אז המזגן התקלקל והטכנאי שהזמנו התנצל ואמר שהוא עמוס עבודה, ורק בעוד שבוע הוא יוכל, אולי, להגיע לתקן את המזגן.
"בוא נישן בפטיו." הצעתי למוסה, "נגרור לשם את הטלוויזיה, נפתח את המיטה המתקפלת ונתפוס קצת בריזה."
הוא הסכים ברצון, ואחרי שהדלקנו לפידים דוחי יתושים (שתקענו בעציץ), וגררנו את הטלוויזיה מהסלון לפטיו נהנינו כל כך עד שהתפלאנו למה לא עשינו את זה קודם. הכלבים הצטרפו אלינו ושכבו למרגלותינו, מסתכלים יחד איתנו בערוץ הראשון שהקרין לשמחתי תוכנית בידור עתיקה ותמימה משנות השבעים, ודווקא שם, רובצים על מיטה מתקפלת קשה וצרה מידי מתחת לשמים מכוכבים פתח מוסה את סגור ליבו, הניח יד לחה מהתרגשות על ברכי החשופה ושאל בלחש מגומגם מה דעתי עליו?
"עליך?" הופתעתי מהשאלה המוזרה, "למה בדיוק אתה מתכוון?"
"אני רוצה לדעת אם… אם אני מוצא חן בעיניך."
"כן, בטח, אחרת לא הייתי גר אתך, אתה שותף מעולה מוסה, כיף לי אתך." חייכתי אליו בתקווה שהחיוך ירגיע אותו ויסווה את מבוכתי.
"אני לא מתכוון אם אני מוצא חן בעיניך כשותף לדירה, אלא למשהו שהוא קצת יותר… קצת יותר משמעותי."
"יותר משמעותי משותף לדירה? אתה מתכוון חבר?"
"כן, אבל לא סתם חבר, אלא חבר חבר."
"חבר חבר זה אחד שעושים איתו סקס?" ניסיתי להעמיד דברים על דיוקם.
הוא הנהן, עיניו מושפלות במבוכה, ושאל בלחש אם אני מוכן לנשק אותו כי הוא אף פעם לא עשה את זה, ורק איתי הוא מרגיש מספיק נוח לעשות דבר כזה.
לא ממש התחשק לי, אבל לא היה לי נעים להגיד לו לא אז ניסיתי, וזה היה פשוט נורא ואיום, כמו לנסות לנשק פסל. באמת חבל, כי נורא חיבבתי אותו, וכמה שהכרתי אותו יותר ככה הוא מצא חן בעיני יותר כאדם, אבל פשוט לא הצלחתי לפתח כלפיו משיכה מינית, והייתה לי הרגשה לא נעימה שגם הוא לא באמת נמשך אלי, אלא פשוט מנסה לסמן וי על עוד משימה שהומו אמיתי צריך לבצע.
לא ויתרנו מיד, ניסינו שוב להתחבק ולהתנשק, אבל זה פשוט לא עבד. חיבבנו זה את זה כבני אדם אבל משום מה מבחינה מינית דחינו זה את זה כמו שני מגנטים הפוכים. איזה מזל שהנייד שלי השמיע במפתיע את הצלצול המיוחד שייחדתי רק לעידו – המנגינה של "מי אוהב אותך יותר ממני?" של ארקאדי דוכין.
זינקתי מהמיטה, נרגש מאוד, רצתי לחדרי ושליתי בחיפזון את הנייד שלי מכיס מכנסי, "עידו!" צעקתי, "סוף סוף שומעים ממך, לאן נעלמת?"
"שלום רענן." השיב עידו בקול רגוע מאוד, "מה שלומך?"
"עצבני עליך, למה נעלמת לי ככה? איך שוודיה?"
"לא יודע, בסוף לא הגעתי לשם."
"לא? אז איפה אתה? למה מחקת את הפייסבוק שלך? למה לא שמרת על קשר?"
"הייתי עסוק."
"עסוק? במה? מה קורה אתך, איפה אתה?"
"אני באיתנים, עד עכשיו הייתי מאושפז במחלקה א' ולכן לא יכולתי ליצור אתך קשר, אבל הבוקר העבירו אותי למחלקה ב', ובעוד כמה ימים ישחררו אותי."
"איתנים? מחלקה ב'? על מה אתה מדבר עידו?"
"איתנים זה בית חולים פסיכיאטרי." נשאר עידו רגוע מאוד, "הייתי מאושפז שם חודש וחצי, מחלקה א' היא מחלקה סגורה ומחלקה ב' היא מחלקה פתוחה, אני אמור להשתחרר בעוד כמה ימים ורציתי לדעת אם אני יכול להתארח אצלך עד שאני אמצא עבודה וזה."
"בטח, בכיף, אני אשמח מאוד, אבל עידו… תראה, חלו אצלי כמה שינויים, אני כבר לא גר באותו מקום, ויש לי שותף לדירה."
"זאת אומרת שאין לך מקום בשבילי." נשאר קולו של עידו שווה נפש בצורה מטרידה.
"בשבילך יש לי תמיד מקום, רק תגיד מתי אתה יוצא ואני בא לקחת אותך."
"יופי, אני מאוד מודה לך."
"אין בעיות, תגיד, למה אתה מדבר בצורה מוזרה כזו?"
"מוזרה? איך מוזרה?"
"לא יודע, אתה נשמע קצת כמו רובוט, אני יכול לבוא לבקר אותך?"
"אני לא יודע, אני אשאל ואחזור אליך, טוב, אני חייב לסגור, ביי רענן, ותודה."
חזרתי למוסה וסיפרתי לו על השיחה המדאיגה עם עידו.
"אולי הוא לוקח תרופות ובגלל זה הוא נשמע ככה?" הציע מוסה הסבר, "לדעתי כדאי שתלך לבקר אצלו, אתה יודע איפה הבית חולים הזה שהוא נמצא בו?"
"אין לי מושג, אני מתאר לעצמי שאפשר למצוא אותו באינטרנט, אבל מה אם לא יתנו לי להיכנס? הרי אני לא קרוב משפחה שלו."
"יש לו קרובי משפחה, הורים, אחים, משהו?"
"בטח שיש לו, אבל הם חבורת פרימיטיביים הומופובים, הם ניתקו איתו קשר כשהוא יצא מהארון, אפילו את הצבא הוא עבר כחייל בודד, רק מיכל, הבת דודה שלו בקשר איתו, אבל אין לי מושג איך להשיג אותה, כל מה שאני יודע עליה זה שהיא עובדת בערוץ שתיים כמאפרת."
"יש לך את שם המשפחה שלה, אולי תחפש בגוגל?"
למזלי מיכל עבדה כמאפרת גם באופן פרטי, ואחרי כמה טעויות הגעתי אל מיכל הנכונה ששמחה מאוד לשמוע ממני, וסיפרה לי שכן, לעידו הייתה שוב התמוטטות עצבים, אבל הוא מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.
"שוב?" נדהמתי, "על מה את מדברת? חייתי איתו שמונה שנים והוא תמיד היה בסדר גמור."
"כן, אבל בצבא הוא קצת… בגלל זה שחררו אותו כבר אחרי שנתיים, מה, הוא לא סיפר לך?"
"לא."
"טוב, הוא בטח התבייש מאוד, הצטערתי לשמוע על הפרידה שלכם, מי זרק את מי?"
"אה… הוא זה שיזם את הפרידה." הסברתי, תקוף רגשות אשמה, "אבל אחר כך הוא התחרט פתאום ורצה שניסע יחד לשוודיה, וכמעט שהסכמתי, אבל אז הבנתי שהוא בגד בי כל הזמן וסירבתי. אם הייתי יודע שהוא במצב נפשי מעורער כל כך אז… אה… אני לא יודע, אני יכול לבקר אצלו?"
"עכשיו, כשהוא במחלקה ב' אז כן, מתי אתה נוסע אליו? אתה באמת מוכן לקחת אותו אליך? לצערי אני חיה עם החבר שלי בדירה ממש קטנה, ואין לי מקום בשבילו, אז אם אתה מוכן זה יהיה ממש גדול."
"זה בסדר, אני אארח אותו עד שהוא יעמוד שוב על הרגלים." הבטחתי, וכבר למחרת נסעתי לירושלים, לבית חולים איתנים.
עידו נראה לא טוב, רזה וכבוי, ובכל זאת חשתי שהוא שמח מאוד לראות אותי וגם אני שמחתי וחיבקתי אותו בחזקה, וכשהוא חיבק אותי גם כן הרגשתי שקיבלתי בחזרה את חיי האמיתיים. שוחחתי עם הרופא שלו והבטחתי לדאוג לו עד שיתאושש, ואחרי שבוע הבאתי אותו הביתה, הפקדתי אותו בידי מוסה שקיבל אותו במאור פנים והבטיח לדאוג לו ונסעתי לשבוע מילואים.
הייתי שמח לחגוג את חזרתו אלי בסקס אבל פשוט לא היה די זמן וגם, עידו הסביר שהוא עדיין תחת השפעת כדורים שקצת מדכאים לו את החשק, אבל זה יסתדר בקרוב הבטיח. נפרדנו בחיבוק אוהב והוא אפילו התנצל שלא סיפר לי את כל האמת עליו כשהיינו יחד, נשבע לי שההתמוטטות שלו לא קשורה לסירוב שלי לנסוע איתו לשוודיה, והבטיח לחכות בסבלנות עד שאשוב אליו.
***
אני עושה מילואים בסוללת נ. מ. בבסיס חיל אוויר, אחרי שבוע חם ומעצבן בחצרים כל מה שרציתי היה לחזור הביתה, לעשות מקלחת טובה ולישון במיטה נורמאלית. הייתי אמור להשתחרר ביום שישי בבוקר, אבל למזלי שחררו את כל החבר'ה מהצפון כבר ביום חמישי בערב ואפילו סדרו לנו הסעה לצ'ק פוסט. משם עליתי על מונית ותוך פחות מחצי שעה הגעתי לקריה, עוד הליכה קצרה של חמש דקות ואני בבית. מזל שהיה לי מפתח כי הדלת הייתה נעולה, עידו ומוסה לא היו וגם הכלבים נעלמו.
שמטתי את תרמילי על הרצפה ועליתי לחמי שנדהם לראות אותי. "חשבתי שאתה חוזר רק מחר, מה שלומך רענן? אתה נראה ממש טוב, מתאים לך מדים." חייך אלי בעצבנות.
"איפה הם? איפה כולם?"
"הבנות לקחו את נמרוד לסרט בלב המפרץ, רוני בדרך הביתה, ורק אני נשארתי לבד בבית." דיווח לי חמי, ולא יכולתי שלא להבחין שמבטו מתחמק בעקשנות ממבטי.
"אתה רעב, להכין לך משהו?"
"לא, תודה, חם מידי לאכול, אפשר לקבל משהו לשתות? איפה מוסה ועידו?"
"יצאו לטייל עם הכלבים." אמר חמי, והגיש לי כוס מיץ קרה.
"חמי, מה קרה, הכל בסדר?"
"כן."
"באמת? כי יש לי הרגשה שלא, מה מטריד אותך?"
חמי נשבר והתחיל לדבר במהירות עצבנית, "אני באמת מצטער, אני שונא לרכל, אבל… חבל שתיקח ללב, דברים כאלה קורים, הם פשוט נדלקו זה על זה ו…" הוא גנח, "אני כל כך שונא קטעים כאלה…" מלמל לעצמו.
"הם? אתה מתכוון עידו ומוסה?"
חמי הנהן והוסיף שהוא באמת מצטער, והוא מתאר לעצמו שזה נורא מבאס, אבל זה המצב, והוא מייעץ לי להישאר קול ולא לעשות עניין.
שמעתי לעצתו של חמי, חזרתי לדירה, התקלחתי, החלפתי בגדים, מילאתי מכונת כביסה בבגדים מלוכלכים, והתיישבתי לנוח בפטיו בלי לטרוח להדליק את האור. הם הגיעו כמה דקות אחר כך, פוסעים להם יד ביד, והכלבים רצים לפניהם, סגרו את השער והתנשקו לפני שעידו שלף את המפתח. "מה, לא נעלת?" התפלא, "איזה מבולבל אתה משה." חייך בסלחנות ונישק אותו שוב.
"זה בסדר, הוא נעל." אמרתי, ובאתי לקראתם מהפטיו, "הפתעה!" קראתי ואפילו חייכתי.
הם החליפו מבטים אשמים, "רענן, חשבנו שתגיע רק מחר בבוקר." אמר מוסה במבוכה, "נכון עידו?"
"כן, אנחנו… תשמע רענן, כשלא היית פה אני ומשה… זה לא היה מתוכנן אבל מאוד התקרבנו ו… טוב, זה המצב."
"כן, שמתי לב. אין בעיות, שיהיה לכם לבריאות, ועכשיו תסלחו לי…" התחלתי לסגת לעבר חדר השינה הקטן, "אבל יצאתי קצת עייף מהמילואים, אני הולך לישון."
אחרי כמה ימים מתוחים בהם התנהגנו בנימוס מופלג, התחשבנו מאוד זה בזה וניסינו לא להיתקל אחד בשני התעייפתי מניסיונותיהם של עידו ומוסה להסתיר ממני את אושרם ולהתנצל בפני, ועוד יותר מזה, מאסתי בישיבה חסרת מעש בחדרי החם, והלכתי לבקר את בוריס שקיבל אותי בחיוך סלחני, ואחרי שניצח אותי בכמה משחקי שח לקח אותי למיטה. אחרי שהוא נרדם נכנסתי דרך המחשב שלו לאטרף ופתחתי שם שוב פרופיל, הפעם כשולט שמחפש פסיבים כנועים שאוהבים לקבל. הנחתי שבין בוריס האקטיבי לגמרי ובין פסיבי זה או אחר שאצליח לדוג באטרף אהיה מסודר לפחות מבחינת הסקס, ענייני הרומנטיקה, הזוגיות והאהבה החלטתי יצטרכו להסתדר בלעדי בגלגול הנוכחי של חיי כהומו.
כמה ימים אחר כך עידו מצא לו עבודה בבנק בחיפה, שכר לו דירה במרכז הכרמל ועד תחילת שנת הלימודים עבר לגור בה יחד עם מוסה שנקרא מעכשיו משה. הכינוי מוסה נעלם אחרי שמשה עבר לגור עם עידו ומצא לו, בנוסף לעבודתו בתיכון בקריה, עוד חצי משרה באיזה בית ספר פרטי בחיפה.
***
אני רואה אותו לפעמים בבית הספר, ומידי פעם הוא קופץ לבקר את הכלב שלו, גוץ, שנשאר אצלי כי אין להם מקום בשבילו בדירה בחיפה.
את עידו אני לא רואה יותר, ואני מדבר איתו רק כשהוא מתקשר אלי לפעמים כדי לבקש ממני למסור הודעה למשה, אבל מאז שביטלתי את הצלצול המיוחד שהקדשתי לו אני אף פעם לא יודע שזה הוא שמתקשר, ועדיף ככה, הגעתי למסקנה שאני לא סובל יותר את השיר המתוק מידי הזה – מי אוהב אותך יותר ממני?

3. גל חום

כמה ימים אחרי מצעד הגאווה בישרו החזאים על גל חום – חם, לח ודביק – ועוד לפני שהתאוששנו ממנו הגיע היום הארוך ביותר בשנה, שהוא כידוע היום הראשון של הקיץ, ומיד אחר כך יצא החופש הגדול לדרך בקול תרועה.
הספקתי לשוחח עם עידו עוד פעמיים שלוש אחרי המצעד, ואפילו דיברנו על פגישה פנים אל פנים לפני שהוא ממריא לשוודיה, אבל כשחזרתי הביתה אחרי מסיבת הסיום הרעשנית להחריד של בית הספר התיכון הוא התקשר פתאום, אמר שבגלל כל מיני סיבות שאין לו חשק לפרט עכשיו חלו שינויים בתכניות, הוא עומד לטוס כבר מחרתיים, והוא נורא נורא לחוץ בזמן, אז יאללה, ביי…
"טוב, חבל, אבל אני מבין אז… אה… תשמור על עצמך עידו ולהתראות."
"כן, להתראות תשמור על קשר, נדבר בפייס." הפטיר עידו בפיזור נפש.
"לדבר בפייס זה לא נקרא לשמור על קשר." מחיתי, אבל הוא כבר הניח את השפופרת, ולא שמע את דברי ולא ידע כמה עצוב ובודד הרגשתי בגלל הפרידה החטופה הזו.
למחרת התקשר בועז וסיפר לי שהוא וחמי כבר לא.
"אני ממש מצטער." אמרתי כמו שמקובל להגיד במקרים כאלה, "מה התוכניות שלך לעתיד?"
"אני עוד לא יודע, אני מחכה לקבל תשובה מאיזה מקום…" קולו נחלש וכמעט גווע, ואז שב והתחזק, "בינתיים אני גר בחדר האורחים של חמי ואורה, בא לך להיפגש איתי?"
"אהה… אני…" כמעט סירבתי אבל הוא נשמע בודד כמו שאני הרגשתי, ולפני השתרע חופש ארוך וצחיח מעיסוקים מלבד כמה ימי עיון, והשתלמות משמימה אחת שתתחיל רק בעוד שבועיים…
"טוב למה לא? אבל הפעם לא במכונית, יש לי בית, אם אתה מעוניין אז בוא אלי."
"בכיף." שמח בועז, ועוד באותו ערב הפציע בדירתי, ומשם זרם בטבעיות למיטתי.
זו הייתה פגישה מוצלחת, והסקס הפראי, האלים כמעט, שהתחולל במיטה שפעם חלקתי עם עידו מילא היטב את תפקידו – ניחם והשכיח מאיתנו את צריבת כישלון הזוגיות, וכאב הניתוק מהגברים שפעם אהבנו, ועדיין חשנו כלפיהם רגשות.
"חמי בחור נהדר, ואחלה בן אדם, באמת, אבל…" בועז נאנח מעומק לבבו, "היו המון דברים שהפריעו לקשר שלנו, הנשאות המבאסת שלו שבגללה היינו צריכים כל הזמן קונדום… והבן שלו שהוא ילד חמוד, אבל צריך המון צומי וזמן בגלל שהאימא של נמרוד, האורה הזאת, נזכרה להגשים את עצמה וללכת ללמוד דווקא אחרי שנמרוד נולד, וחמי, במקום להגיד לה שזה לא מתאים, הסכים ולקח על עצמו את התפקיד שלה… אם הוא רק היה פחות הומו פמיניסט מתחשב ופוליטיקלי קורקט כזה איתה וגם איתי… ואם האקס הנבזה שלו היה פחות דבוק לו לתחת…"
"אז נפרדתם כי הוא היה יותר מידי בסדר? זה נראה לך הגיוני? אם היית מחכה בסבלנות הילד היה גדל בסופו של דבר, ואורה הייתה מסיימת ללמוד ואז… מילא אני שנפרדתי מעידו כי גיליתי שהוא בוגד ושקרן, זה מובן, אבל לא אידיוטי להיפרד ממישהו דווקא בגלל שהוא מענטש?"
"יכול להיות." הסכים בועז, "אבל מה אני יכול לעשות שגברים מהסוג הזה לא באים לי טוב? מרוב שהוא היה נחמד ועדין הסקס היה על הפנים, זאת אומרת, שלא תבין לא נכון, הוא היה ממש בסדר והכל… עשה הכל כמו שצריך עם כל הלב ועם המון רגש, אבל זה פשוט לא היה מה שאני צריך, אני צריך…" הוא פרש את ידיו בתנועת אין אונים, "לא יודע מה בדיוק, אבל לא את חמי, חבל שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה."
"את מה, את זה שאתה צריך איזה בן זונה שיכאיב לך כדי שיהיה לך טוב?"
"כן, כנראה." הנהן בועז בעגמומיות, "בן זונה כמו שרביב היה פעם, לפני שהתחרפן וחזר בתשובה."
"אתה פשוט פסיכי, חשבת ללכת לטיפול נפשי בועז?"
"כן, לא פעם, אולי אני אפילו אעשה את זה, אבל עוד לא, בעתיד, בינתיים אני נהנה להיות פסיכי." גיחך בועז, רכן מעלי, והתחיל לכרסם וללקק את בהונותיי.
"אתה לא נורמאלי." הודעתי לו, והדפתי אותו מהמיטה. הוא גלש מעליה, התיישב על הרצפה והמשיך בשלו, מלקק ומוצץ, ולא הרפה עד ששוב עמד לי, ואז התיישב על הזין שלי, התפרע וגנח, ודרש שאקרע אותו, דרישה שמילאתי כמיטב יכולתי – להערכתי בועז שקל עשרה ק"ג יותר ממני – לשביעות רצון שנינו.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, שבוע אחר כך הוא התקשר ואמר שהוא התקבל לעבודה באשדוד, לא העדיפות הראשונה שלו, אבל מספיק טוב, והוא עוזב ומפנה את מקומו לאקס המעצבן של חמי שבטח ימהר לקפוץ על ההזדמנות.
"טוב, שיהיה לך בהצלחה בועז." איחלתי לו, נפרדתי ממנו בנימוס, והלכתי לספר לבוריס את החדשות שלי.
לאכזבתי בוריס כבר ידע על הפרידה של בועז וחמי, וגם הוא חשב שבקרוב מאוד חמי יחזור לאקס שלו. בדרך כלל אני לא רכלן, אבל חשתי רצון ילדותי להרשים את בוריס ולכן גיליתי לו – לא לפני שהשבעתי אותו לשמור את הגילוי שלי בסוד מכולם, ובעיקר מפני חמי – שאני ובועז… לא נכנסתי לפרטים אבל ידעתי שהוא מבין למה כוונתי.
הוא הרים את גבותיו בפליאה, "באמת? אתה ובועז?" השתומם.
"כן, אבל…" ופתאום התמלאתי בושה והצטערתי שפתחתי את הפה הגדול שלי, "זה קרה רק פעמיים, בפעם הראשונה לא ידעתי שבועז חי עם חמי, חשבתי שהוא רווק, ובפעם השנייה הם כבר לא היו זוג אז… עזוב, חבל שגיליתי לך."
"ובכל זאת גילית לי, מעניין למה?"
משכתי בכתפי, "לא יודע, סתם, רציתי לעשות עליך רושם ויצאתי מפגר, עדיף שתשכח מזה."
"ואולי סיפרת לי כי לא רצית שאני אחשוב שאתה נמלה משעממת?" התגרה בי בוריס בחיוך.
"נו, די כבר עם המשל הזה על הנמלה והצרצר! הוא פשטני וילדותי." הכרזתי, והנחתי את כפי הלחה מהתרגשות על ברכו החשופה של בוריס שישב מולי, לבוש רק מכנסיים וגופייה לבנה, "אנשים הם יצורים מורכבים הרבה יותר מחרקים." הודעתי לו.
"נכון." הנהן בוריס, והעביר את אצבעו על כף ידי, מחליק עליה בליטוף עדין שצמרר אותי, אבל לא מנע ממני להמשיך לקשקש.
"בכל אחד יש גם צרצר וגם נמלה, הנה אני למשל, בקיץ, כשמתחיל להיות ממש חם, אני ישר מתחבר לצרצר הפנימי שבי, ואהה…" חוט מחשבתי ניתק כי בוריס רכן אלי, ולכד את כף ידי בידיו, "ומה?" ננעצו עיניו בעיני.
"לא יודע, שכחתי מה רציתי להגיד."
הוא הניח את ידו החמימה על עורפי ומשך אותי אליו, "אולי רצית להגיד שבקיץ אתה נעשה פטפטן גדול וצריך להשתיק אותך?" היתל בי בחיבה, וחיכה עד שהנהנתי ואמרתי שכן, אולי הוא צודק, לפני שאזר עוז ונישק אותי.
"בדרך כלל אני לא עושה סקס עם גברים בגילך, אני הולך למיטה רק עם בחורים ממש צעירים." גילה לי אחרי שסיימנו והתקלחנו.
"אז במה זכיתי בכבוד הזה?" שאלתי בחיוך, והתמתחתי בהנאה על מיטתו, מעביר את אצבעותיי על חזהו הרחב והשעיר. שער גופו הסמיך היה כמעט כולו שיבה, ולהפתעתי הסבך האפור הזה נראה לי סקסי ומושך להפליא.
"זכית כי אתה נמלה חרוצה וחכמה, וגם כי אתה נראה ממש צעיר לגילך, ואולי אני זה שכבר זקן מידי להתעסק עם ילדים?"
"תאמין לי בוריס שאתה הרבה דברים, אבל בהחלט לא זקן מידי." החמאתי לו. מזמן לא חשתי מסופק ומרוצה כל כך אחרי סקס וזה מה שאמרתי לו, מלטף את הצלקת על בטנו התחתונה – צלקת דקיקה ומתפתלת שגרמה לו להיראות עוד יותר סקסי בעיני.
בוריס חייך ושאל אם אני יודע ממה הצלקת?
"לא, זה נראה כמו צלקת של ניתוח אפנדיציט." שיערתי.
"זה באמת ניתוח." אישר בוריס, "אבל לא אפנדיציט אלא פרוסטאטה, שמת לב שעזבתי אותך לכמה דקות בד לפני שהתחלנו, אתה יודע לאן הלכתי?"
"לשירותים, לא?"
"כן, כדי לעשות זריקה, אחרת לא עומד לי."
"וואלה?" הופתעתי, "זריקה? איפה?"
"בזין." השיב בוריס, הבטיח לי שזה לא כואב, והוריד את הקונדום שלו שנותר יבש כי, כמו שהסביר לי, בגלל הניתוח הזרע נשאר בתוך גופו, ולא יוצא החוצה.
"לא הרגשתי כלום." הודיתי, נבוך מעט, "היה לי ממש טוב אתך בוריס."
"אני יודע, גם לי, אבל אל תשכח רענן שבכל זאת אני בעיקר צרצר, ואתה עדיין נמלה, מחובר לצרצר הפנימי שלך, אבל עדיין…"
הנחתי יד על פיו כדי להשתיק אותו, "בסדר, די, אל תילחץ, אני מבין ואני לא הולך להציק לך." הבטחתי וקמתי מהמיטה.
"לאן אתה הולך?"
"הביתה, למה אתה שואל?"
"מה דעתך להישאר לישון אצלי הלילה?"
"אתה בטוח?"
"לגמרי, בקרוב הלילות יהיו כל כך חמים עד שאף אחד לא ירצה להתחבק יותר, אבל בינתיים מזג האוויר עוד נסבל, אז תישאר, בא לי כפיות."
***
לקראת אמצע יולי נעשה ממש חם, החזאים הבטיחו עומס חום ולחות גבוהה לאורך רצועת החוף ובעמקים, וקיימו. גל החום המתמשך גרע שינה מעיני ופגם בתאבוני. לאכזבתי גיליתי מאוחר מידי שהמאוורר החדש שרכשנו בשנה שעברה נעלם לאי שם – יכול להיות שעידו לקח אותו? – ושהישן שעוד בקיץ שעבר הראה סימני גסיסה נפח את נשמתו במשך החורף ולא עובד יותר. לא הצלחתי להירדם בחדר השינה הלוהט ומחוסר ברירה הדלקתי מזגן, ואז נוכחתי לדעת שאם אני נרדם עם מזגן דולק ובלי בן זוג שיחמם אותי אני קם עם צוואר תפוס.
ביום הרביעי של גל החום התעוררתי לפנות בוקר, זועף ונרגן, ואחרי שהבנתי שלא אצליח לישון יותר הדלקתי את המחשב ונכנסתי לאי מייל שלי. זו הייתה טעות שמוטטה באחת את כל עולמי המוכר – בעל הבית שלי שלח לי תזכורת, מנוסחת בלשון משפטית מרושעת, שהחוזה שלי נגמר החודש, ושבמידה שאין לי דירה חלופית הוא מרשה לי, לפנים משורת הדין, לשהות בביתו עד סוף אוגוסט בתנאי שאוסיף לשכר הדירה הקבוע שלי תוספת של חמש מאות ₪ (שלא יכולתי להרשות לעצמי) וטרח לציין בקפדנות אכזרית שגם אם אבחר באופציה הזו אני חייב להתפנות עד ראשון לספטמבר כי הוא מתכנן לשפץ, ואם לא אסלק את עצמי ואת חפצי בזמן הוא לא אחראי לתוצאות.
למרות שהשעה הייתה רק חמש וחצי בבוקר ולכאורה מזג האוויר היה אמור להיות עדיין קריר מעט התחלתי להזיע מרוב לחץ ובהלה. הבשורה הזו לא יכלה להגיע ברגע פחות מתאים, בעוד יומיים היה עלי לצאת להשתלמות של חמישה ימים בנתניה, מה שהותיר לי בקושי חודש למצוא בית חדש, לארוז ולעבור. אחוז פאניקה התקשרתי לעידו כדי לספר לו על הצרה שנפלה עלי ועל הדרך לברר איפה הוא החביא את המאוורר החדש, אבל הנייד שלו היה מנותק. מודאג מאוד גלשתי לדף הפייסבוק שלו וגיליתי שהוא נגוז בצורה מסתורית.
נשמתי עמוק, פקדתי על עצמי לא להיכנס לפאניקה, וליתר ביטחון עשיתי מקלחת קרה, שתיתי כוס מיץ קר במקום קפה, ויצאתי להליכת בוקר בתקווה שהצעדה בחיק הטבע תטהר את מחשבותיי ותאושש אותי. בדרך פגשתי את חמי שכמו בכל בוקר טייל עם כלבתו, לצידו פסע בחור שחום, דק ומתולתל שתלה בו עיניים מעריצות. חמי איחל לי בוקר טוב מנומס, וחייך אלי, מרוצה ושמח בחלקו. במקום לשמוח בשמחתו חשתי מדקרת קנאה וטינה, רק לפני כמה ימים הוא נפרד מבן זוגו וכבר הוא מטייל לו בנחת עם חבר חדש? איך הוא עושה את זה? ולמה רק אני, לא יצלח שכמוני, לא מצליח למצוא אף אחד, חוץ מבוריס שרוצה ממני רק סקס, ועושה לי טובה כשהוא מניח לי לישון אצלו פעם בשבוע?
ריחמתי על עצמי לאורך כל טיול הבוקר, מרגיש זקן וממורמר, וכשחזרתי, גלמוד ומזיע הביתה, הסתערתי על משימת חיפוש בית חדש.
"עברתי אצל כל המתווכים, וגיליתי שאני יכול להרשות לעצמי רק דירות מעפנות." דיווחתי לבוריס באותו ערב, "כל הבתים פה גדולים מידי ויקרים נורא בשביל בן אדם בודד שחי ממשכורת עלובה של מורה."
"אבל מה רע בדירה?" הביט בוריס סביבו בשביעות רצון, למרות שכרגיל הדירה שלו הייתה מבולגנת ולא כל כך נקייה – הוא היה עקר בית רשלן ולא טרח להעסיק עוזרת.
"דירה זה בסדר גמור, אבל אני צריך חצר בשביל הכלב."
"איזה כלב? ממתי יש לך כלב?"
"אין לי עדיין, אבל אני מתכנן לאמץ אחד מיד אחרי שאני אשכור בית מתאים, הבעיה היא שאין בתים זולים, גם את הבית שאני גר בו די קשה לי לשלם, אם רק היה לי בן זוג אז…"
"די, די להתלונן, אני שונא קוטרים." נזף בי בוריס, נישק אותי, ולקח אותי למיטה, ומיד אחרי הסקס הודיע לי שהוא צריך לקום מחר מוקדם, ובין כה וכה נורא חם ולא נעים לישון יחד, ולכן אולי עדיף…
"אתה מגרש אותי?" נפגעתי.
בוריס נאנח, וחזר והסביר שלא, אני לא מבין, אבל…
"אני מבין טוב מאוד, קיבלת את הזיון שלך ועכשיו אני מיותר, בסדר, קלטתי אותך, שלום ותודה!" הכרזתי, יצאתי מדירתו סר וזעף, וחזרתי לבית שבקרוב לא יהיה שלי, לעוד לילה נורא של נדודי שינה.
למחרת, אחרי שהתרוצצתי בוקר שלם בין דירות מגעילות ודחוסות, ובתים יקרים מידי לכיסי, חזרתי הביתה נכא רוח, והתחלתי לארוז לקראת ההשתלמות, משלים לאיטי עם הגזירה – יהיה עלי לגור בדירה נטולת חצר ומרובת שכנים ולוותר על חלום הגינה והכלב, ואולי אפילו מחוץ לקריה, מה שיחייב אותי להגיע לעבודה באוטובוס, ואולי אפילו – שאלוהים יעזור לי – לרכוש מכונית ולהיאבק כל יום בפקקי תנועה בדרכי לעבודה – שתי אפשרויות לא מרנינות כלל שיבזבזו את זמני ואת כספי.
פתחתי את המקרר ובהיתי בחוסר תיאבון במה שהיה בתוכו, לא הרבה בעצם, אבל בין כה וכה לא היה לי תיאבון.
בערב הטלפון צלצל וזה היה בוריס, שואל לשלומי.
"הכל בסדר, תודה." עניתי בקרירות נעלבת.
"נו, די להיות כזה, מצטער על אתמול, אבל אתה הרי מכיר אותי, הזהרתי אותך עוד בהתחלה שאני צרצר."
"כן, נכון, אתה צודק, אבל בכל זאת…"
"מה בכל זאת?" רטן בוריס בקוצר רוח ובלי לתת לי הזדמנות לענות המשיך והרצה בפני את משנתו, "תשמע רענן, אתה בחור טוב, ושחקן שח לא רע, אבל אל תצפה ממני ליותר מידי כי זה לא יקרה, מצטער, אבל זה המצב."
הייתי צריך להגיד שאני מבין, זה בסדר, אין בעיות, ולסיים בזריזות את השיחה, אבל הייתי מודאג ולחוץ, והיה לי נורא חם, ולא ישנתי כמו שצריך כבר כמעט שבוע… בקיצור, הראש שלי לא עבד כמו שצריך, ובמקום לענות כמו גבר ולשמור לפחות על שמץ מכבודי התחלתי להתבכיין לבוריס כמו נקבה נדבקת, ולשאול למה הוא הרשה לי לישון אצלו בהתחלה, כשרק הכרנו, ולמה עכשיו, דווקא כשקשה לי ואני בצרות, הוא קר כלפי, איזה מין חבר הוא?
בוריס שתק שתיקה קצרה, מבשרת רעות, ואז אמר לי ביובש שהוא מתנצל, הוא היה בטוח שאני מבוגר מספיק להבין מה קורה ביני לבינו, והוא מאשים רק את עצמו בעוגמת הנפש שגרם לי, אבל הוא ציפה מאדם בגילי להתנהגות פחות ילדותית ולכן…
"אתה צודק." נכנסתי לדבריו בחיפזון, "סליחה שהבכתי אותך, לא הייתי צריך להגיד מה שאמרתי, זה לא יקרה יותר, שיהיו לך חיים נעימים בוריס." איחלתי לו, וסגרתי מהר, לפני שאתחיל לבכות.
צפיתי מעט בטלוויזיה, מנסה להתעניין במצב הכלכלי והפוליטי בארץ, שכרגיל היה על הפנים, אבל לא הצלחתי להתרכז בכלום, וסגרתי.
לא היה טעם ללכת לישון, היה חם מידי, והייתי נרגז ומתוח מכדי להירדם. החלטתי להתעלם מהיתושים – שהשנה היו מגודלים וחצופים במיוחד – ונשארתי לשבת בחושך על כסא הנוח במרפסת, ממתין לשווא לקצת רוח קרירה שתצנן אותי. היא לא הגיעה, האוויר נשאר חם וסמיך מרוב לחות כאילו השמש עדיין זורחת, בהיתי בשמים המכוכבים וחשבתי על עתידי, מדמיין איך יראו חיי בשנים הבאות. צפיתי לעצמי חיים של בדידות וזקנה, חיים שאין בהם אהבה אלא רק עוני ומחלות, ולבסוף נרדמתי בכיסא והתעוררתי שוב לפנות בוקר, גופי כואב ופני לחות מדמעות ייאוש.
במקום טיול בוקר התעמלתי קצת בסלון, רק כדי למתוח את גופי המכווץ משינה בישיבה, בדקתי שוב את המחשב, בתקווה שדף הפייס של עידו חזר לתחייה, זה לא קרה, וגם הנייד שלו היה כבוי. השלמתי עם העלמו של האקס שלי ונכנסתי להתקלח, אחר כך ארזתי תרמיל עם כמה בגדים להחלפה, שתיתי קפה, אכלתי את שארית עוגת הבית היבשה שמצאתי בארגז הלחם ונסעתי להשתלמות.

2. חופשי זה לגמרי לבד

חמי שמח מאוד לפגוש אותי, לחץ את ידי בחמימות, הציג בפני את החבר שלו – בועז, שגם את ידו לחצתי, מחייך אליו חיוך מנומס, ואחר כך הניח בזהירות קופסת פח כחולה ענקית על הרצפה, פתח אותה, ומתון מתון פרש את מגירותיה הגדושות כל טוב, קודם מימין ואחר כך משמאל, הוציא מקדחה נטענת ושאל את בוריס איפה חשקה נפשו לתלות את התמונה.
בוריס גרר מהמזווה ציור שמן מופשט בגוונים אדמדמים, שבמאמץ גדול אפשר היה לזהות בו זוג ערטילאי מחובק, ואמר שהוא רוצה לתלות אותו בחדר השינה.
"אחלה ציור." שיבח חמי, מצמצם את עיניו מול הציור, "זה זוג?" תהה.
"כן, בטח, זוג מחובק בכפיות." חיוויתי את דעתי.
"אחד ערום ואחד עדיין לבוש." הוסיף בועז השערה משלו.
"נכון שהוא יפה?" קרן לעברנו בוריס בשביעות רצון, ונשא את הציור לחדר השינה, בעוד חמי הולך אחריו עם המקדחה.
ברגע שהם הפנו אלינו את גבם נעלם החיוך השאנן מפניו של בועז, "אם אתה יודע מה טוב בשבילך אל תעז להגיד לו משהו עלינו." סינן חרש לעברי.
"למה לא סיפרת לי שאתה וחמי יחד?" התרעמתי, דוחה מעלי בבוז אילם את אזהרתו הפתטית.
"אל תשאל שאלות טיפשיות." התרגז בועז בלחש.
"בועז! אתה מוכן לבוא לעזור?" קרא חמי מחדר השינה, והוא ניתר ממקומו ורץ אליו, מעווה תוך כדי כך את פניו לעברי במה שהיה אמור להיות הבעת איום. לא התרשמתי ממנה כהוא זה, אי אפשר לפחוד מאיומים של מישהו אחרי שהוא ירד על ברכיו לפניך, ליקק את כפות רגליך, קרא לך אדוני, הגיש לו את ישבנך, וביקש בהכנעה שתקרע אותו.
חמי הפעיל את המקדחה, הרעש הצורמני מרט את עצבי, צעקתי לבוריס שאני הולך, שלום ולהתראות לכולם, והסתלקתי הביתה.
בועז התקשר אלי שוב מאוחר בלילה, והתנצל בנימה מתרפסת על השעה המאוחרת ועל צורת הדיבור הלא נעימה שלו.
"בסדר, תשכח מזה, אבל להבא תדע שעלי לא מאיימים." הודעתי לו בקרירות.
"אני יודע, סליחה, אני ממש מצטער, אני פשוט… נלחצתי כל כך… לא ידעתי שאתה חבר של חמי."
"אני לא ממש חבר שלו, נפגשנו בזמנו כשהוא בא ליום הורים של דני, וחוץ מזה אנחנו רק ביחסי שלום שלום כשאנחנו נפגשים פה ושם, אפילו לא ידעתי שהוא ורוני כבר לא."
"הוא ורוני לא?" זקף בועז גבה אירונית, "הלוואי וזה היה נכון." התלונן בנימה יבבנית, "הרוני הזה… הוא כל הזמן פה, מאז שהוא חזר מחו"ל הוא לא מפסיק לנסות לחזור לחמי, אין יום שהם לא מדברים, הוא מזמזם סביבו כמו איזה יתוש מרגיז, הוא אפילו שכר כאן דירה למרות שהוא יכול לגור בשקט בקריות, אצל הוריו."
"איפה כאן?" הסתקרנתי, "איך זה שלא ראיתי אותו אף פעם? איך הוא נראה?"
"נראה טוב, המניאק. תימני שחור, רזה, סקסי כזה, בטח יש לו וואחד זין…" תהיתי אם בועז מודע להתפעלות החרמנית המהולה בטרוניה שבקולו. כנראה שלא, מודעות עצמית לא הייתה החלק החזק אצל בועז.
"אז אתה בוגד בחמי כי הוא בוגד בך עם האקס הסקסי שלו?" ניסיתי לעשות סדר בבלגן.
"הוא לא בוגד בי." נזעק בועז, "הוא לא טיפוס כזה."
"אז למה אתה בוגד בו?"
בועז נאנח, "ככה, כי אני חייב."
"באמת? לא ראיתי אף אקדח מכוון לראש שלך כשהזדיינו." לגלגתי.
"אתה לא מבין." גנח בועז, "תגיד, היית מאוהב פעם? כי אני כן, אני ממש אוהב אותו, ודווקא בגלל זה אני לא יכול לעשות איתו מה שאני עושה איתך. בהתחלה חשבתי שאני אסתדר, ולא נורא, העיקר שאנחנו יחד, אבל אז האקס שלו חזר והתחיל לפטרל סביבו ואני… לא יודע, איכשהו התחרפנתי מזה, והייתי חייב… אתה מבין?"
"לא כל כך, אתה בוגד בו לפני שהוא יבגוד בך?" שיערתי.
"למה אתה אטום כזה? אמרתי לך כבר, חמי לא אחד שבוגד, אבל… פעם, לפני כמה שנים, הוא ורוני נפרדו, וחמי עבר לגור עם בחור אחד בשם סולי, שמעת עליו?"
"זה שמגדל את התאומים שנולדו לחבר שלו שמת בתאונה?"
"כן, ההוא, בחור מקסים, ממש נשמה, וגם החבר שלו חמוד. הוא חי עם חמי כמה חודשים, וגם הוא סבל מאותה בעיה, כל פעם שרוני נמצא בסביבה אתה מרגיש שקוף, אתה יודע איך סולי פתר את זה?"
"בגד בחמי?"
"לא," גיחך בועז, "הוא עשה שלישיה עם שניהם, אם היה לי אומץ הייתי מציע את זה לחמי."
"אולי תציע לחמי לעשות אתך סקס מלוכלך כמו שאתה אוהב? יכול להיות שהוא יפתיע אותך לטובה."
"לא, אני לא יכול." נאנח בועז, "אני אוהב אותו יותר מידי."
"אז מה אתה מרגיש כלפי?" הסתקרנתי
"כלום." אמר בועז בפשטות.
"יופי, גם אני מרגיש אותו דבר כלפיך." החזרתי לו כגמולו.
"אני יודע, בגלל זה אתה זיון כזה טוב."
"תודה." עניתי, ואחר כך, כשקלטתי כמה השיחה הזו אבסורדית, פרצתי בצחוק, ואחרי היסוס רגעי בועז הצטרף אלי, ואחר כך שאל אם נוכל להיפגש שוב.
"לא." סירבתי בתקיפות, "תמצא לך מישהו אחר שלא אכפת לו ממך שיזיין אותך, ותעשה מאמץ למצוא מישהו שגר רחוק ולא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות."
"כן, בסדר, אתה צודק, ביי רענן."
"ביי בוני, בהצלחה לך."

הטלפון מעידו הפתיע אותי אחרי שכמעט נרדמתי והוא שמע את זה בקולי. "הערתי אותך?" שאל בחרטה.
"לא." שיקרתי.
"שקרן." חייך עידו דרך הטלפון, "אז מה שלומך רענן?"
"אני בסדר גמור, מה אתה רוצה?"
"לשאול מה חדש אצלך? מה שלומך? איך אתה מסתדר לבד, ואם אתה מגיע למצעד הגאווה?"
"מי אמר שאני לבד?" התרסתי, מתעלם משאר שאלותיו של האקס החצוף שלי.
התשובה שלי הדהימה אותו, הוא השתתק לרגע, ואז שאל בקול מעט פחות בטוח מה התוכניות שלי לשבוע הגאווה, ואם יש מצב שאגיע לתל אביב למצעד?
"יכול להיות, אני צריך לשאול את החבר שלי אם בא לו." השבתי באיטיות, מגלגל במוחי אלף ואחת תוכניות שכולן הסתיימו באותו אופן – אני הולך יד ביד עם גבר מדהים ושווה, ועידו משתרך לצידי, בודד ומלא חרטה.
"יש גם פסטיבל סרטים גאים." הוסיף עידו, מעט בחיישנות, "בא לך להשתתף?"
"כן." החלטתי באימפולסיביות, "בעוד שבוע נגמר קורס הקיץ, ולמה שגם אני לא אקח לי כמה ימי חופש? אני לא בטוח שבוני יוכל להגיע, אבל אני אבוא."
"בוני, ככה קוראים לו?" גיחך עידו, "נשמע כמו שם של כלב."
"אל תהיה אידיוט, זה רק שם חיבה, אני אתקשר אליך ברגע שאני אדע בדיוק מה קורה איתי, ומה שלומך חוץ מזה? איך "החבר" הזה שאתה גר אצלו?" שאלתי, מניח לו לשמוע את המירכאות בקולי.
"עד כמה שידוע לי הוא בסדר גמור." ענה עידו ביובש, "אבל אני גר לבד עכשיו."
"אני מבין." השבתי באותו טון יבש, מקווה שהוא מתאכזב מכך שלא טרחתי להמשיך לברר מה, ולמה ואיך?
"אתה חושב שאתה מבין, אבל אתה לא." החזיר לי עידו כגמולי, "אני יודע למה אתה חושב ככה, אבל לא נפרדתי ממך כי בא לי להזדיין עם אחרים."
"אז למה נפרדנו בעצם?"
"זה מסובך, אי אפשר להסביר דבר כזה בטלפון, נדבר על זה כשניפגש, תגיד, איך אתה מסתדר עם השכר דירה?"
"יותר טוב ממה שחשבתי, התחלתי לתת שיעורים פרטיים, ואני מלמד פעם בשבוע בקורס הכנה לפסיכומטרי, ובלי הרכב יש לי פחות הוצאות, אני מחזיק מעמד."
"אחלה," קולו התרכך, "אתה מתגעגע אלי קצת?"
"לא, אני עסוק מידי, ואתה?"
"אותו דבר, ביי רענן."
"ביי עידו."

כמה דקות לפני שהספרייה נסגרה הטרחתי את עצמי אליה, ותפסתי את בועז רגע לפני שעלה על אופניו בדרך הביתה. הוא לא נראה שמח לראות אותי, "רענן, איזה הפתעה! מצטער, אבל הספרייה סגורה."
"אני יודע, באתי אליך, לא לספרייה."
פניו התכרכמו, "אל תעשה לי את זה, אני מנסה להיגמל מהקטעים האלה."
"שיהיה לך בהצלחה, אבל אין סיבה שתילחץ, לא באתי אליך בגלל הסקס, רציתי להזמין אותך ואת חמי לבוא איתי למצעד הגאווה ולפסטיבל הסרטים הגאים בשבוע הגאווה בתל אביב."
"באמת?" האירו פניו בשמחה, "איזה יופי, אבל חמי לא ירצה לבוא, כבר שאלתי אותו והוא לא מסכים. הוא לא אוהב את תל אביב, וחוץ מזה יש את הילד… חשבתי ללכת לבד ולפגוש שם חברים ותיקים, אבל יהיה יותר כיף אם תבוא איתי."
"נהדר, אז קבענו. אגב, אם תרצה נוכל לישון שם אצל עידו, האקס שלי, ו… אה…" עכשיו בא הקטע המביך, "תראה בועז, כדי שעידו לא יתפוס עלי תחת אמרתי לו שאני בא עם חבר ו… אה… אתה לא חייב כמובן, אבל אם לא אכפת לך זה יהיה יפה מאוד מצידך להתנהג כאילו שאני ואתה… אבל רק אם בא לך…" אוף! זה היה קשה יותר מכפי שתיארתי לעצמי.
בועז הבין מיד את הבעיה שלי, צחק ושאל מה הייתי עושה אם הוא לא היה יכול להגיע איתי?
"הייתי מציע לבן של בוריס, ליניב, למרות ש… הוא די חמוד, אבל אתה נראה הרבה יותר טוב."
"אני מודה לך על המחמאה, וחוץ מזה יניב מגיע עם בנצי, החבר המבוגר הזה של רוני, זה שהחליט לעת זקנה שהוא בעצם הומו."
"באמת? בן כמה הוא?" חקרתי, חש פתאום את נטל גילי המתקדם. זה היה טיפשי, אבל איכשהו חשתי עשיתי משהו לא בסדר, ושזו אשמתי שאני כבר לא צעיר כמו שהייתי.
באמת רענן, מה חשבת לעצמך? איך הרשית לעצמך להזדקן? נזפתי בעצמי ומיד התעצבנתי על עצמי – איזה אידיוט אני, מה יש לי להתבייש בגיל שלי?
"לא יודע בדיוק, הוא לא מגלה, אבל אני חושב שהוא בן ארבעים ומשהו, אולי אפילו חמישים."
"וזה זקן? אתה יודע שבספטמבר אני אהיה בן שלושים ותשע?"
"באמת?" נדהם בועז, "אתה רציני? לא הייתי נותן לך אפילו שלושים, איך אתה נראה צעיר כל כך?"
"לא יודע, גנים אני חושב, בזכותם כל השערות שלי עדיין אצלי, ואין לי כמעט שער שיבה ואולי גם בגלל שאני רזה כל כך?"
"אתה לא רזה, אתה תמיר וחטוב." מחה בועז, "ואין לך בכלל קמטים, איך אתה עושה את זה?"
"הולך לישון מוקדם ובורח מהשמש." חייכתי, צבטתי את לחיו בחיבה, והלכתי להתארגן לנסיעה למצעד הגאווה.

עידו הסכים ברצון לארח אותי ואת בועז. הזהרתי אותו לא לקרוא לבועז בוני כי זה כינוי חיבה פרטי מאוד, ובכלל, שיקרתי, "אני ובועז רק התחלנו להכיר אחד את השני והמצב ביני לבינו עדיין לא לגמרי ברור, ולכן אני מבקש ממנו לגלות רגישות וטקט."
"אני מבין." אמר עידו בקול המתקתק הזה שלא סבלתי אצלו – סימן בדוק להפתעה לא נחמדה שהוא מחביא ממני, "גם אצלי זה ככה." הוסיף, ואם לא הייתי מכיר אותו כל כך טוב לא הייתי משגיח בנימת הניצחון הדקיקה שנשזרה בקולו, אבל במשך השנים צברתי הרבה שעות עידו והרגשתי בה היטב.
"למה בדיוק אתה מתכוון עידו?" שאלתי מהר מידי, ומיד הצטערתי, גם על עיתוי השאלה, וגם על הטון החריף מידי בה נשאלה.
"יש מישהו… בחור אחד מבאר שבע שבא להשתתף במצעד, שמו ענר דרך אגב, הכרנו באטרף, הוא עשה עלי רושם טוב והזמנתי אותו לבוא אלי למצעד."
"מה, עוד לא פגשת אותו פנים אל פנים?" נדהמתי מפזיזותו של האקס שלי – נראה שהוא היה ממש נואש במאמציו להוכיח לי שגם הוא יכול.
"ראינו אחד את השני דרך המצלמה, ודיברנו המון." התגונן עידו.
"זה לא כמו פגישה פנים אל פנים."
"טוב, זה מה יש." איבד עידו את סבלנותו.
"בסדר, אין בעיות, זה הבית שלך, תזמין את מי שאתה רוצה. אני מקווה שיש לך מספיק מקום לכולם."
"יהיה בסדר." הרגיע עידו, ונתן לי את הכתובת, ורק אז התברר לי שהוא גר בעצם בגבעתיים.
"גבעתיים?" לגלגתי.
"זה כמעט תל אביב, אבל זול ושקט יותר." סירב עידו לחוש מבוכה. בסוף סיכמנו שניפגש כולנו ביזרעאלי, ניסע אליו, נשים את התרמילים בדירה שלו, נצטייד במים ובכובעים, ומשם נצא למצעד. "ואל תשכח בגד ים כי המצעד נגמר במסיבת חוף." הזכיר לי עידו.
נסענו לתל אביב ברכבת גדושה בצעירים וצעירות רעשניים וצבעוניים שנסעו למצעד. בועז היה עצבני ושתקן שלא כהרגלו כי הוא שוב רב עם חמי, ואני הייתי מתוח בגלל הפגישה עם עידו. לא ראיתי אותו כבר שלושה חודשים, ולא הצלחתי להחליט אם אברך אותו לשלום בקרירות מתנשאת, ואלחץ לו יד, או אפול לזרועותיו, אחבק אותו ואתן לו נשיקה.
הלב רצה נשיקות וחיבוקים ואפילו דמעות, האגו התנגד, רקע ברגליו בסרבנות והתעקש על לחיצת יד קצרה, והבעת פנים שלווה ומנומסת. אף אחד לא רצה לוותר, ואני ישבתי קפוא ואומלל בעוד הם הולכים מכות בתוכי.
בתחנת יזרעאלי כולם קמו ונדחפו לדלתות. נתתי לבועז יד, פקדתי עליו לא ללכת לי לאיבוד, והנחתי להמון הנרגש לסחוף אותנו מחוץ לרכבת. אחרי כמה שניות מפוקקות עצמות של הידחקות נחתנו, פרועים ומעוכים, על הרציף, ועדיין יד ביד התחלנו לחפש את עידו. הוא שמר בתבונה על מרחק ביטחון מהרכבת ועמד בקצה הרציף, מחפש אותנו בעיניו.
במקרה יצא שאני ראיתי אותו בדיוק כשהוא הבחין בי, "רענן!" הוא צרח, והתחיל לרוץ אלי, הבעת אושר על פניו, וידיו פרושות אלי לחיבוק, ואז ראה שאני אוחז בידו של בועז ומיד הוריד את הידיים, עבר להליכה מתונה, וכשהגיע אלי לחץ את ידי בפנים רציניות. אחר כך לחץ את ידו של בועז שנצמד אלי כמו ילד שפוחד לאבד את אימא, והוליך אותנו לספסל עליו חיכה לנו ענר, שהגיע כמה דקות קודם.
ענר היה צעיר עד כאב, חמוד בסגנון חנוני מתלהב, ומלא מרץ נעורים מפחיד. הוא דיבר ללא הרף, שאל שאלות על כל דבר שראה, נשא על גבו בקלילות תרמיל ענקי, ובלי להתכוון לזה נתן לנו הרגשה שאנחנו חבורת דינוזאורים עתיקים וחכמים.
ניסיתי להיות מנומס וחביב, ולענות על כל שאלותיו, אבל התקשיתי בכך, וראיתי שגם עידו מתאפק לו להגיד לו להפסיק להיות מתלהב כזה, ולסתום כבר. בועז לעומת זאת נראה מוקסם מהילד, אחז בזרועו, קשקש ודיבר, והסביר על תל אביב ועל היסטוריה ורודה, על מצעדי גאווה בארץ ובעולם ועל הומואים וסמלי גאווה מסביב לגלובוס.
מי ידע שהוא תחליף גוגל כזה? הוא ממש עלה על גדותיו משפע מידע מיותר, וענר שכשך בו בהתלהבות, מחייך אליו בהערצה.
"נדמה לי שהחבר שלך חטף קראש על הדייט שלי." העיר עידו בלגלוג אחרי שהשניים גמרו אומר שחבל לבזבז זמן בנסיעה לדירת המארח שלנו אם אפשר להגיע מיזרעאלי ישר לגן העצמאות, ואחר כך לרדת לחוף הילטון – חוף הגאווה האולטימטיבי.
"ניפגש כבר בגן מאיר." תלה עלי בועז את התרמיל שלו, "לא אכפת לך, נכון רענן?"
"ממש לא, לכו ילדים, תיהנו לכם." הסכים עידו בשמי, והוריד באבירות את תרמילו של ענר מעל כתפו.
רק אחרי שהשניים פרחו לדרכם ואנחנו ישבנו לבטח באוטובוס לגבעתיים הוא הודה באנחה שהתרמיל של ענר נורא כבד. "יכול להיות שהוא לא מתכנן לחזור לבאר שבע?" גיחכתי לעברו בזדוניות.
"אל תגיד את זה אפילו בתור בדיחה." הזהיר אותי עידו בחומרה, "יש לו עוד שנת לימודים באוניברסיטה."
"גם בתל אביב יש אוניברסיטה."
"שלא תעז לגלות לו."
"טמבל, נו, תביא, אני אעזור לך."
"אתה? אל תצחיק אותי, אתה רזה וחלש מידי."
"למה אתה מלכלך, אני רזה, אבל בהחלט לא חלש."
"אני יודע רענן, סליחה, לא רציתי להעליב אותך." הרצין עידו, וכמו על פי אות נסתר הסתובבנו והבטנו אחד בעיני השני.
"רענן, תשמע…" ניסה עידו לאחוז בכפי.
משכתי אותה ממנו, "אנחנו באוטובוס." הזכרתי לו.
"אני יודע, אבל עוד כמה דקות נגיע ו…"
"ומה?"
"אנחנו צריכים לדבר."
"על מה יש לדבר? אתה עזבת והחיים המשיכו, אין על מה לדבר."
"יש על מה לדבר." התעקש עידו, "חכה עד שנגיע לדירה שלי, ואני אראה לך על מה."
***
הדירה של עידו הייתה חור – קטנה, חשוכה, מוזנחת וגם הריהוט, אוסף גרוטאות שנרכשו באמצע המאה הקודמת, היה על הפנים. "כמה אתה משלם על המקום הזה?" הבטתי סביבי בגועל.
כשהוא אמר לי כמה נחרדתי, "שלושת אלפים חמש מאות על שני חדרים? זה מה שאני משלם על וילה עם שני קומות וגינה."
"כן, בצפון הנידח, אבל פה זה ליד תל אביב, וחוץ מזה הדירה מרוהטת."
"אז הרהיטים המזעזעים האלה לא שלך? הוקל לי, כי אם הם היו שלך הייתי מייעץ לך למהר ולבדוק את הראייה שלך."
עידו העווה את פניו בקוצר רוח וביקש שלא אהיה גועלי.
"מצטער, המקום הזה משפיע על מצב הרוח שלי, מזמן לא ראיתי ספה כל כך מכוערת, עם צורה כזו כדאי לה מאוד להיות לפחות נוחה." ניסיתי להתיישב על הרהיט המדובר שלא הסתפק בכך שהיה ישן ומטונף אלא הגדיל לעשות וניחן בכיעור נדיר.
"היא לא." ציין עידו בעצב, "עדיף לשבת במטבח." הציע. התיישבנו במטבח שעיצב עיוור צבעים בעל חיבה משונה לציפוי פורמייקה.
"יש פה רק שני חדרי שינה, איפה תכננת שכולנו נישן?" תהיתי.
"אה… לא ממש תכננתי, זה תלוי ב… בכל מיני דברים."
"איזה דברים?"
"דברים, תגיד, לא מפריע לך שהחבר שלך הסתלק עם ענר?"
"לא, ולך?"
"ממש לא, ענר חמוד, אבל הוא רק בן עשרים ומשהו, שלא לדבר שנפגשתי איתו רק היום ו… מה בדיוק קורה בינך ובין בועז? אתם יחד?"
"סוג של יחד." עניתי בקיצור.
"לא מבין, אתם מזדיינים? ואל תגיד לי סוג של מזדיינים, כי אין דבר כזה."
"בטח שיש, כשתגדל תבין." חייכתי אליו חיוך שידעתי היטב שירגיז אותו, ואכן צדקתי,
הוא התעצבן אבל שמר על איפוק ראוי לציון. "רענן מספיק, תענה לי כמו בן אדם בבקשה." ביקש בענווה.
"אנחנו פחות או יותר יזיזים."
פניו אורו לשמע תשובתי, "יופי, אני שמח לשמוע."
"מה, שיש לי יזיז?"
"לא, שזה פחות או יותר."
"מה כל כך משמח בפחות או יותר?"
הוא גיחך בשביעות רצון, "כי אם אני מתרגם את מה שאמרת לרעננית מדוברת אז אתה מתכוון להגיד שהיה לך איתו רק סטוץ, בשביל מה סחבת אותו לפה? כדי לעצבן אותי?"
"ממש לא, למה שתתעצבן? הרי נפרדנו."
"זהו ש…" הוא לכד את כף ידי בין כפותיו, ורכן אלי מעבר למשטח הפורמייקה המחריד – חיקוי עץ בצבע חום מזעזע, דהוי שרוט ומכוער, "אני חושב שעשיתי טעות."
"כן, אני מסכים, לשלם כל כך הרבה על דירת וינטג' הכיעור הזה? ביג מיסטייק."
"עזוב כבר את הדירה." סינן עידו בקוצר רוח, ומעך את כף ידי בחוזקה.
"ברצון." עניתי, ומעכתי את ידו בחזרה, מכאיב לו בכוונה, "יאללה, בוא נעוף החוצה."
"איי… די, אתה מכאיב לי." יילל עידו.
"אתה התחלת."
"אני יודע רענן, הייתי אידיוט, עשיתי טעות איומה, ואני ממש מצטער." התרגש עידו, הרפה מידי, הניח את כפות ידיו על לחיי, מסגר את פני בין אצבעותיו והביט ישר בעיני.
"נו, די, לא קרה כלום, לא באמת כאב לי." טלטלתי קלות את כף ידי המעוכה, מעמיד פנים שאני לא מבין את כוונתו.
"אוף אתך, למה אתה חייב להיות תמיד כזה קשה הבנה." רטן עידו, וכמו שידעתי שיעשה משך אותי אליו ונישק אותי, ודקה אחר כך, אין לי מושג איך זה קרה, כבר היינו על המיטה החורקת שלו, מרוכזים כל כך זה בזה עד שהבחנתי בראש המיטה הזוגיות, המרופד קטיפה מזויפת מרוטה בצבע אדום בורדו מחריד, רק אחרי שגמרתי בכף ידו.
"אלוהים ישמור, אין סוף לזוועות." גנחתי וטמנתי את פני בחזה שלו. כל כך התגעגעתי אליו, לריח, לטעם, למגע, איך יכולתי לחיות כל כך הרבה זמן בלעדיו?
"מה?" התנער עידו מהנמנום שהיה נופל עליו תמיד אחרי סקס, "איזה זוועות? לא היה לך טוב נני?" ככה הוא היה קורא לי תמיד אחרי זיון מוצלח.
"אל תשאל שאלות טיפשיות, אחרי כל כך הרבה שנים אתה עוד לא יודע מתי אני נהנה במיטה?" גערתי בו, "התכוונתי לראש המיטה המרופד הזה, תעשה לי טובה ובהזדמנות הראשונה תשרוף את הדבר המזעזע הזה ותביא גאולה לעולם."
"העולם יכול לנשק לי בתחת." השיב עידו בקור רוח, ומעך אותי אליו, "אני אוהב אותך נני, ואני רוצה ש…"
"רק רגע. הדפתי אותו מעלי, "מה אמרת? תחזור שנית."
"אמרתי שאני אוהב אותך, תמיד אהבתי, לעזוב אותך היה הדבר הכי מטומטם שעשיתי אי פעם, למה לעזאזל נתת לי ללכת?"
"מה הייתי אמור לעשות לדעתך, לקשור אותך? אמרתי שנגמר לך ממני, והלכת."
"כן, נכון, חבל, סתם קשקשתי שטויות."
"נניח, אבל עידו, אם אתה זוכר, רבנו המון לפני שעזבת, והאמת שדי הרבה זמן לא היינו מאושרים יחד, ואגב, מה עם החבר הזה שהיית אמור לגור איתו?"
"זה לא הסתדר." אמר עידו ומבטו התחמק ממבטי.
"או. קי. רוצה לדבר על זה?"
"לא ממש, אבל אם אני רוצה שנחזור, ואני רוצה, אני צריך לספר לך עליו, נכון?"
"לא יודע, מה בדיוק קרה שם?"
הוא נאנח והתחיל להצטדק, "עכשיו אני מבין שזה היה רק סימפטום למשבר אמצע החיים ולא…"
"משבר אמצע החיים? על מה אתה מדבר? אתה כולך בן שלושים וחמש?"
"עוד לא, רק בשבוע הבא."
"בסדר, אבל ממתי שלושים וחמש זה אמצע החיים? אתה מתכוון להתפגר בגיל שבעים?"
"אם זה היה תלוי בי הייתי סוגר את הבסטה כבר בגיל שישים." השיב עידו בעצב.
"אני בטוח שתחשוב אחרת כשתגיע לגיל חמישים וחמש, הנה, קח לדוגמא את בוריס…"
"הויאז'ה הרוסי עם השח? הזדיינת איתו?" קטע עידו את דברי.
תקעתי בו מרפק, אמרתי לו להפסיק להיות דביל, והפצרתי בו שימשיך לספר על משבר אמצע החיים שלו.
"אין הרבה מה לספר, נעשיתי חסר מנוחה, הרגשתי שהחיים בורחים לי בין הידיים, שעוד לא עשיתי כלום, ואז פגשתי בעבודה מישהו…" הוא בחן אותי בהיסוס, ואחר כך המשיך. "נדלקתי על בחור צעיר ויפה ולא יותר מידי חכם, ובגלל שהייתי במצב נפשי גרוע כזה פירשתי את העליזות המטופשת שלו כשמחת חיים והתלהבתי."
"הזדיינתם?" חקרתי, "בגדת בי?"
"כן, הזדיינו, אבל לא בגדתי, הוא לא הסכים לסקס מלא עד שאני לא אפרד ממך."
"אתה צודק, הוא נשמע באמת כמו טמבל גמור." הפטרתי בבוז.
עידו משך בכתפיו, "יכול להיות, אבל בזמנו חשבתי שזה נורא רומנטי וחמוד."
"כן, חרמנות יכולה לבלבל כל אחד, אפילו אנשים יותר חכמים ממך." הסכמתי ביובש, והתחלתי להתלבש, "אני מקווה שהיה שווה לחכות כל כך הרבה זמן לזיון המיוחל?"
"כן, היה בסדר." השיב עידו בקול שטוח, "אבל ברגע שהפסקתי להיות חרמן הבנתי שהוא לא בשבילי."
רכנתי לשרוך את נעלי, "אתה הבנת או שהוא הבין?" שאלתי, קושר את השרוכים ותוך כדי כך בוחן את הבלטות שבצבצו מבעד לשטיח שחוק ומאובק, כמו כל דבר בדירה האיומה ההיא גם הן היו מכוערות וישנות.
"אוף אתך רענן." רטן עידו, "מה זה משנה בכלל, למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על הזבל הזה?"
"לא יודע, אולי כי בגלל הזבל הזה שכחת את כל השנים שלנו יחד וזרקת אותי כמו טישו משומש?" הפניתי אליו מבט מאשים.
הוא גנח באומללות, והתאמץ להיראות אשם ומוכה חרטה, "אבל הסברתי לך מה קרה רענן, אני… תתייחס לזה כאילו לקיתי באי שפיות זמנית, בסדר?"
"לא יודע… נניח, אבל מה אם אני אסכים שנחזור ואחרי כמה זמן שוב תעשה לי את התרגיל הזה? יש לך מושג כמה רע היה לי אחרי שהלכת?"
"גם לי היה רע." השיב עידו חרש, והחל להוליך את אצבעותיו לאורך שביל השער הדק והבהיר שיורד מחזי אל ערוותי.
העפתי את ידו מעלי, "כמה זמן בדיוק אחרי שלזבל ההוא נמאס ממך נזכרת שרע לך איתו?"
הוא נעלב, "מי אמר שליוני נמאס ממני? אולי לי נמאס ממנו?"
"אה, אז יש לו שם? טוב לדעת." סיננתי בטינה, "איך הוא נראה?"
"מה זה משנה? למה אתה חופר בזה?"
"כי אני רוצה לדעת."
"בשביל מה זה טוב?"
"לא יודע, אבל אם אתה רוצה שנחזור אני רוצה לדעת למה הלכת."
"הלכתי כי הייתי אידיוט, כי היה לי משבר נפשי שהפריע לי להעריך את מה שהיה לי בבית. זו הסיבה היחידה שהתחרפנתי ונדלקתי על בחור צעיר ויפה."
"כמה יפה? יש לך תמונה שלו?" התעקשתי.
עידו רטן וקיטר, אבל לבסוף נכנע, הדליק את המחשב והראה לי כמה תמונות ששמר בתיקיה ששמה יונתן. יוני באמת היה יפה, היה לו גוף מעוצב לתפארת חדר הכושר, והוא הקפיד להצטלם במבחר פוזות מטופשות ומלאכותיות שתאמו את פניו – פנים יפות וריקות של דוגמן.
"יפה מאוד, ממש תמונות מקצועיות."
"כן, הן מהבוק שהוא עשה, הוא רוצה להיות דוגמן."
"הוא באמת נראה ככה, אני בטוח שמתחת לכל הפוזות והשרירים הוא גם רגיש, ספונטני ועם חוש הומור."
"ממש לא, הוא… לא חשוב, לא בא לי לדבר עליו."
"ולי לא בא לשמוע, אבל אין ברירה."
"למה אין ברירה, למה אי אפשר לשים את מה שקרה מאחורינו ולחזור לחיים הרגילים שלנו?"
"כי אתה חיסלת את החיים הרגילים שלנו, הם לא קיימים יותר עידו."
"אז אתה לא רוצה שנחזור?"
"אין דבר שאני רוצה יותר, התגעגעתי אליך כמו משוגע, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקרה, הלוואי והייתי יכול, אבל זה בלתי אפשרי."
"אתה צודק." הסכים עידו בעצב, והתחיל גם הוא להתלבש, "ואני מבקש סליחה על כל הדברים הרעים שאמרתי לך, וגם על כל המריבות שהיו לנו לפני שעזבתי, אתה היית בסדר, הכל היה באשמתי כי… כי…" קולו נחנק.
"כי היית טיפש וחרמן, מה בדיוק קרה עם הבחור הזה, עם הדוגמן שלך?"
עידו העווה את פניו בחוסר רצון, אבל הבין שאין לו ברירה, והתחיל לספר איך, אחרי שהתארגן בסתר לעזיבה ונפרד ממני, עבר לגור אצל יונתן שחי בדירה גדולה ונאה עם שני שותפים. "בהתחלה הכל היה נחמד ונעים, היה המון סקס, והייתה העבודה החדשה, זה היה קצת כמו לצאת לחופשה, נהניתי מהכל, אבל אחרי חודש בערך כבר הבנתי איזה טעות עשיתי. הכל בתל אביב נורא נורא יקר, כולם עסוקים בעשיית פוזות ובבילויים בכל מיני מקומות… זה נחמד פעם או פעמיים בשנה, אבל כל סוף שבוע? כמה אפשר לצאת לבלות? וכל פעם צריך לקנות בגדים חדשים כי חס וחלילה שיראו אותך באותה תלבושת יותר מפעם אחת, כל הכסף שהרווחתי הלך על השטויות האלה, ומילא זה, הם גם עישנו והתמסטלו כל הזמן… את החשיש עוד יכולתי לסבול, אבל היו גם כדורים… ואחר כך יוני התחיל לדבר על יחסים פתוחים ועל שלישיות…"
"אוי, אוי, אוי…" גיחכתי, "ממש סדום ועמורה, בטח סבלת נורא. נו, אז איך זה לעשות שלישיה?"
"לא זוכר בדיוק, הייתי מסטול, והכי גרוע, לא משנה כמה שתיתי ומה לקחתי לא יכולתי להפסיק להתגעגע אליך."
"כן, בטח." הטחתי בפניו בכל הציניות שהצלחתי לגייס.
עיניו של עידו התמלאו דמעות, "אתה לא מאמין לי?"
"לא יודע עידו, אני מת להאמין לך, אבל שיקרת לי כל כך הרבה, אם המצב היה הפוך היית מאמין לי?"
"אל תדבר שטויות, אני מכיר אותך, אתה בחיים לא היית עושה דבר כזה, ותודה שגם הבועז הזה… אני בטוח שלא היה שום דבר בינו לבינך." חייך אלי עידו בביטחון מרגיז.
"אתה טועה." עניתי בהדרת כבוד קרירה והצטערתי ביני לביני שלא זיינתי יותר את בועז או אחרים, לא משנה, רק לא לצאת הלוזר הזה שעידו חשב שאני.
"לא יכול להיות שהזדיינת איתו." התווכח עידו, "הוא בכלל לא הטעם שלך."
"ויוני הטעם שלך?" עקצתי.
"כבר לא." הוא התיישב לצידי, לבוש למחצה, וליטף בהיסוס נוגע ללב את ברכי, "בבקשה חמוד, בוא נפסיק לדבר על מה שקרה, בוא נעשה תוכניות לעתיד." הפציר בי, והמשיך והכביר מילים על החרטה שהוא חש בגלל הצער שהסב לי, ועל רצונו לזכות בסליחתי, לפתוח דף חדש ולחיות איתי מעתה ועד עולם.
"בסדר." הסכמתי, רק כדי לגרום לו לשתוק כבר, "וכדאי גם שנתארגן לצאת למצעד."
"כן, המצעד… מוזיקה צרחנית ודגלים, המון אנשים מזיעים הולכים צפופים בחום הזה… אני לא יכול לחכות." רטן עידו.
"האמת שלא נורא חם השנה."
"מספיק חם, אני מעדיף לשבת לדבר אתך על העתיד שלנו במקום להזיע בחוץ."
"העתיד שלנו יחד?"
"כן, בטח שיחד. תקשיב רענן, עוד מעט סוף השנה ותוכל לעזוב בלב שקט את הבית ספר המעפן הזה שאתה מלמד בו."
"הוא לא מעפן." מחיתי.
"אולי, אבל המשכורות בו כן. מה דעתך לעבור לגור במקום קריר ורגוע, מקום ירוק ויפה, ללמד ילדים נחמדים ומחונכים, ולא ערסים צרחנים, ולהרוויח משכורת טובה ביורו, ולא מה שאתה מרוויח היום?"
הנחתי יד על מצחו, "אתה הוזה? על מה אתה מדבר עידו?"
"על שוודיה, המקום עבודה החדש שלי התמזג עם חברה גרמנית שיש לה סניפים בכל אירופה, חודש אחרי שעזבתי את יוני ועברתי לדירה הזו הציעו לי לעשות רילוקישן לשוודיה, אמרתי שאני מוכן בתנאי שגם הבן זוג שלי יכול לבוא איתי. חשבתי שיזרקו אותי מכל המדרגות, אבל הם מיד הסכימו, ושאלו מה הוא עושה, וכשהם שמעו שאתה מורה…"
"רגע, שאני אבין, שלושה חודשים אחרי שנפרדנו אתה הולך ומספר שאני הבן זוג שלך? על מה בדיוק חשבת עידו?"
"עליך כמובן, חכה, אל תפריע, כשהם שמעו שאתה מורה הם נורא התלהבו כי מתברר שבקהילות היהודיות בסקנדינביה יש מחסור במורים שמדברים עברית. לא תהיה לך בעיה למצוא עבודה. אז מה דעתך רענן?"
"לא יודע, אני צריך לחשוב על זה."
"מה יש לחשוב, מה מחזיק אותך בארץ?"
"עברית? משפחה? בקיצור, החיים שלי."
"בחייך, זה רק לשנתיים, וכשנחזור יהיה לנו די כסף לקנות בית, ואולי נוכל להביא סוף סוף את הילד שתמיד רצית."
"פתאום אתה רוצה ילד?"
הוא משך בכתפיו, "זה נעשה טרנד כזה בתל אביב, המון הומואים מביאים תינוקות עם רווקות או לסביות, או דרך פונדקאית, בעצם זה דווקא עסק די נחמד."
"נחמד? אבל אני זוכר שאמרת ש…"
"אז אמרתי, ועכשיו אני אומר אחרת. רק חמור לא משנה את דעתו. אז מה אתה אומר?"
"אני אומר שבאתי לפה כדי לצעוד במצעד, ואם לא נצא עכשיו נפספס אותו, אז קדימה, בוא נלך."
***
לפני שיצאנו למצעד הגאווה אמרתי לעידו שאני מבקש שלא ילחץ עלי כי אני צריך זמן לחשוב על ההצעה שלו אם כי בעצם כבר החלטתי לנסוע איתו, אבל לקחתי את הזמן שלי גם כדי למתוח אותו קצת, וגם כדי שלא יחשוב שאני קל להשגה.
למעשה, כשיצאנו לכיוון גן מאיר הייתי בטוח שכן, אני אזנח הכל מאחורי ואתחיל איתו דף חדש בארץ חדשה, קרירה וטובה יותר, רק חיכיתי לרגע המתאים לספר לו מה החלטתי.
נסענו באוטובוס עד גן מאיר ומשם החלנו לצעוד לאיטנו במסלול שנקבע – החל מרחוב בוגרשוב, עבור לבן יהודה ולארלוזורוב, ומשם למסיבה בחוף גורדון.
כמו תמיד היה חם – השנה דווקא החום לא נורא כל כך אמרו כולם ומחו זיעה – רועש וצבעוני. פוליטיקאים שאפתניים התחככו במלכות דראג, צעירים מתלהבים נופפו כרזות ודגלים, וצופים שישבו על המרפסות הפריחו בלונים בצבעי הגאווה ושפכו עלינו מים. הצועדים הצעירים חשפו גופות דקים ושריריים, רקדו וענטזו, מפזזים בין קשישים בגילי שחייכו בנוסטלגיה למראה הנוער המתלהב, אמרו שלום למכרים וידידים, התעלמו בתבונה מאקסים וצ'ילבות, וסבלו בגבורה למען הקהילה, מקווים שהעסק המייגע הזה תחת השמש הקופחת יסתיים לפני שהם יחטפו מכת חום.
אחרי שעה בחוף גורדון מאסתי במסיבה הצעקנית והמתישה שגעשה סביבי, איתרתי את עידו שעמד צמוד לבחור שרירי, מגולח פדחת וחשוף חזה ושוחח איתו באינטימיות מטרידה, הנחתי יד על כתפו, גררתי אותו הצידה ושאלתי מתי נוכל ללכת כבר הביתה.
"עוד קצת, רק הגענו, מה בוער לך? הנה, שב כאן קצת בצל, אני חייב להגיד שלום ליוני ולעודד." נחפז עידו לשני גברים צעירים ויפי תואר שרקדו לא רחוק מאיתנו, לחץ את ידיהם, חיבק ונישק, הצביע עלי, נופף לי וחפז משם להגיד שלום לעוד מכרים, ואחר כך נעלם מעיני.
"אתה רענן?" ניגש אלי אחד מהם, הושיט לי את כפו והציג את עצמו כיוני.
"כן, אני רענן." הודיתי ולחצתי את ידו בנימוס, סוקר את פניו בעניין. לא פלא שעידו הוקסם ממנו, גם במציאות הוא נראה טוב, ובלי צלם שיפקוד עליו לדגמן פוזות הוא נראה פחות שחצן, אפילו נחמד.
"אז אתה האקס של עידו?" חייך אלי בחביבות, "נהדר שבאת לבקר אותו, אחרי שנפרדנו היה לי רושם שהוא נעשה טיפה מתבודד, אף אחד לא ראה אותו ולא שמע ממנו כמעט חודש, דאגתי לו, אבל נראה שהוא התאושש, אתה יודע שהוא נוסע לשוודיה?"
"כן, שמעתי על זה." הנהנתי, תוהה איך יוני יודע על שוודיה.
"הרגשתי ממש חרא שלא יכולתי לבוא איתו, אבל הוא הציע לי את ההצעה הזו בעיתוי ממש לא טוב, שוודיה זה אחלה, אבל…" הוא חייך אלי במתיקות סכרינית שעוררה בי בחילה, "עידו בטח סיפר לך שאני מנסה לפתח קריירת דוגמנות, השקעתי המון כסף בבוק שיצא ממש מעולה, וסוף סוף התחלתי לקבל הצעות שוות, ופתאום הוא רוצה שאני אזרוק הכל ואסע לשוודיה? כאילו… אהבה זה אחלה והכל, אבל לדוגמן יש מעט מאוד שנים טובות, ואיך אני יכול להרשות לעצמי לבזבז שנתיים באיזה חור בסוף העולם?"
"לא יודע, אני לא מבין בזה הרבה, אבל ראיתי את התמונות שלך ואני משוכנע שתצליח." השבתי בנימוס, והוספתי חיוך מזויף שהסווה, כך אני מקווה, את הקור והבחילה שהתחילו להתפשט מקיבתי לעבר כל אברי גופי.
עודד ניגש אלינו, ואחרי שווידא שכן אני באמת האקס של עידו, הודיע לי שאני נראה הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב, ואחרי ששמע שאני בן שלושים ושמונה, כמעט שלושים ותשע, שרק בהערכה, והתחיל לחקור אותי מה ה- BMI שלי? כמה אני שוקל ואיזה אימונים אני עושה? התשובות המגומגמות שלי לא הניחו את דעתו ולתימהוני הוא הרים את שולי הטריקו שלי ובחן את בטני החשופה – הופתעתי כל כך עד שלא עלה בדעתי למחות על החוצפה – ושאל אם אני עושה לייזר או שעווה, או שאולי אני חלק טבעי?
"מה?" נדהמתי ולקחתי שני צעדים אחורה, "על מה אתה מדבר?"
"אתה ממש חלק." הסביר עידו, "ועודד רוצה גם, ולכן הוא בודק מה עדיף, לייזר או שעווה."
"אין לי מושג, אני פשוט כזה, למה שלא תלמד לאהוב את עצמך כמו שאתה?"
הם החליפו מבטים מבודחים, כאילו אמרתי משהו ממש טיפשי, ואז הגיע סוף סוף עידו וחילץ אותי מהם.
"על מה דיברתם?" חקר אותי בדרך הביתה.
"על כל מיני דברים, תגיד עידו, למה באמת נפרדת מיוני?"
"למה אתה שואל? יוני אמר לך משהו עלי?" נדרך עידו.
"כן."
"מה הוא אמר?"
"הוא אמר הרבה דברים, אני לא זוכר בדיוק, תגיד עידו, נכון שהיו לך סטוצים כשעוד היינו יחד?"
"אהה… למה אתה שואל? מישהו אמר לך משהו?"
"לא, איך אפשר בכלל לדבר ברעש כזה, אבל ראיתי איך אתה מדבר עם כל מיני אנשים, לדוגמא עם הבחור ההוא, הקירח בלי החולצה, והיה לי רושם…"
"בחייך, זה רק מושון, אני מכיר אותו כבר שנים."
"ו… היה ביניכם משהו?"
עידו גנח והתפתל, ובסוף הודה שאולי… הוא כבר לא ממש זוכר… ולמה אני חופר בהיסטוריה עתיקה כזו, ומה זה משנה בכלל?
"אתה יודע עידו, עד שנפרדנו הייתי בטוח שאתה נאמן לי לגמרי, שאתה בדיוק כמוני, לא חולם אפילו לגעת בגבר אחר, אין לי מושג למה הייתי כל כך בטוח בזה, הרי המון פעמים חזרת מאוחר, או בכלל לא, תמיד היו לך ישיבות והשתלמויות, ואף פעם לא ידעתי מתי אתה יוצא ומתי אתה חוזר. מאז שאני מכיר אותך היה לך סדר יום מאוד לא צפוי, ואני תמיד חשבתי שזה רק בענייני עבודה… משום מה לא עלה אף פעם בדעתי… עוד כשהיינו יחד זיינת מהצד, נכון?"
לעידו הייתה די הגינות להסמיק, ולהיראות נבוך קצת, אבל מיד אחרי שהתאושש הוא טען בחום שזה היה סתם, רק זיונים חסרי משמעות, ואין שום סיבה לעשות עניין מסקס בלי שום רגש, אני הרי יודע שהלב שלו תמיד היה אצלי.
"אהה…" הנהנתי, מחייך כדי לא להסגיר את הכאב שחשתי, והמשכתי לפרש מחדש את ההיסטוריה שלנו. "וכמו שקורה לפעמים לבוגדים, יום אחד התאהבת באחד מהסטוצים חסרי המשמעות שלך ועזבת אותי."
"אמרתי לך, זה היה רק קראש בגלל משבר גיל." ניסה עידו לדחוף לי שוב את ההסבר המשומש שלו.
פתאום נמאס לי לחייך ולהעמיד פנים שאני גבר בגברים שלא מתרגש מכלום. "שתוק! שמעתי אותך מספיק, עכשיו אני מדבר." קטעתי בזעם את הנאום החלקלק שלו, "נדלקת על היפיוף הצעיר ההוא, והצעת לו לנסוע אתך לשוודיה. באת אלי רק אחרי שהוא דחה את ההצעה שלך כי היה לו חשוב יותר להפוך לקולב בגדים מאשר להיות אתך, מה שרק מוכיח כמה היית חשוב בעיניו, ואז החלטת להראות לו מה זה ופתאום נזכרת בי."
"לא נכון." מחה עידו ברוגז ילדותי, "אתה מפרש הכל לא נכון, זה בכלל לא היה ככה, רק אחרי שהוא סירב לנסוע איתי הבנתי שהוא בכלל לא אוהב אותי ואז… מה אתה עושה רענן?"
"מתארגן לחזור הביתה." עניתי, סגרתי את נרתיק כלי הרחצה שלי, קיפלתי את החולצה שלבשתי למצעד ודחפתי אותה לתרמילי.
"חשבתי שתישאר עד מחר בערב, רצינו ללכת לפסטיבל הסרטים…" הוא משך את החולצה מידי, "וחוץ מזה יום שישי היום, איך תיסע הביתה?"
"במונית."
"אל תהיה דביל, זה יעלה לך הון, בבקשה תישאר, אני מבין שאתה כועס עלי אבל…"
"אני מצטער עידו, אני לא מסוגל, אני חייב להיות לבד, לחשוב קצת."
"ומה עם הנסיעה לשוודיה? חשבתי שאתה אוהב אותי, שאתה רוצה שנחזור?"
"רציתי, אבל עבר לי."
"מה, בגלל הטיפש הקטן הזה, היוני הזה?"
"לא עידו, בגלל הטיפש הגדול הזה שעומד לפניך, בגללי, וגם קצת בגללך, אבל אתה לא אשם, אתה פשוט אתה, מי שאשם זה אני שלא הצלחתי להבין עם מי יש לי עסק."
"אוף, בחייך!" עידו רקע ברגלו על הרצפה כמו ילד מפונק, "מי ישמע, איזה פושע נוראי אני… אז זיינתי קצת מהצד, אז מה? אפשר לחשוב שאתה לא."
"לא, אני לא, אפילו לא חשבתי לעשות את זה, אהבתי אותך כל כך, למה שאני ארצה לגעת בגברים זרים?"
"כי זה כיף, כי זה נעים, כי… אוף אתך רענן! למה אתה כזה… כזה…"
"נמלה?" הצעתי.
"מה?" נדהם עידו, "איזה נמלה על ראשך? על מה אתה מדבר?"
"על הצרצר והנמלה, אתה בטח מכיר את משלי החיות של קרילוב?"
"אהה… כן, נדמה לי, מה זה שייך אלינו?"
"שייך, רק עכשיו קלטתי את זה, אני נמלה, אתה צרצר, תמיד היית, וזה בסדר גמור, בעולם צריך גם וגם, הם יכולים אפילו לאהוב אחד את השני, אבל הם לא יכולים לחיות יחד, חבל שרק עכשיו קלטתי את זה."
"בסדר, אני לא מתווכח, יכול להיות שאני צרצר, אבל רענן…" ניסה עידו לגעת בי, וויתר כשנרתעתי ממנו, "תשמע חמוד, עכשיו כבר שבת, ומונית לצפון תעלה לך המון כסף, אז למה שלא תישאר איתי? נישן יחד, ניפרד כמו שצריך…" פניו לבשו הבעת תחינה, "אני מבקש ממך מאוד, אל תשאיר אותי לבד בליל שבת."
"בסדר." נכנעתי, "אבל במוצאי שבת אני נוסע הביתה."
"אחלה, בוא נלך להתקלח."
"מה, יחד?"
"כן, למה לא? מה, יש איזה חוק נגד מקלחות משותפות לנמלים ולצרצרים?
"עד כמה שידוע לי, לא." ניסיתי לשמור על פנים רציניות, אבל לא הצלחתי וחייכתי, והפעם זה היה חיוך אמיתי. "תגיד עידו, אתה יודע מה זה בדיוק BMI ואיך מחשבים אותו?"
נשארתי עם עידו כל השבת, ישנו יחד ואהבנו זה את זה ובערב, למרות הפצרותיו, נסעתי הביתה, בדיוק כמו שתכננתי. למרות שישנתי מעט מאוד באותו סוף שבוע התעוררתי כבר בחמש בבוקר בגלל חלום רע ששכחתי מיד כשהתעוררתי, אבל אני די בטוח שעידו, יוני ועודד היו בו, וצחקו ממני בגלל שה – BMI שלי היה גבוה מידי. מוטרד ועצבני שתיתי קפה ויצאתי להליכת בוקר שהיא לדעת המומחים אחד האמצעים הבדוקים לשיפור הכושר ומצב הרוח.
ההליכה אמנם שיפרה את מצב רוחי והחלטתי שמהיום אני אלך כל בוקר, ואולי אפילו אאמץ לי כלב? הוא לפחות יהיה נאמן.
בערב קפצתי לבוריס, לכאורה כדי לספר לו איך היה מצעד הגאווה ואולי גם לשחק שח אבל בעצם כדי להסביר לו איך לא נסעתי לשוודיה.
"אני לא מאמין, רק שלושה חודשים אחרי שנפרדתם קלטת שהוא תמיד התפרפר לו מהצד?"
"בערך, זאת אומרת, בעצם לא, או שאולי כן, אבל לא הרשיתי לעצמי להבין את זה… רק כשראיתי אותו במצעד הגאווה, מקפץ לו מגבר אחד לשני… הוא לא דאג בגללי בכלל, לא חשב שאני רואה איך הוא נמרח פעם על אחד, ואחר כך על אחר. הוא התרגל שאני כזה, אבל השתניתי, פתאום הבנתי שהייתי עיוור כל השנים, ושעידו הוא לא הגבר שתמיד דמיינתי שהוא, ואחרי השיחה עם הדוגמן הטיפשון הזה שהוא נדלק עליו הפסקתי לחשוד ופשוט ידעתי." הסברתי לבוריס שהקשיב לי בשתיקה, "עידו עשה לי טובה שהוא עזב אותי, ככה הוא הכריח אותי להתבגר ולראות את המציאות כמו שהיא, אני צריך להגיד לו תודה." אמרתי, וחייכתי מבעד לדמעות שמילאו לפתע את עיני.
"אני יודע שהוא לא שווה כלום, אבל אני לא יכול להפסיק לאהוב אותו." התייפחתי על כתפו של בן שיחי הנבוך שליטף את גבי בחיבה מגושמת.
"אם חיית איתו כל כך הרבה שנים אז הוא בטח שווה משהו." ניסה לנחם אותי, "ולפי מה שסיפרת גם הוא אוהב אותך, אבל יש גברים שלא מסוגלים להיות מונוגאמיים, ככה זה, אין שום סיבה להתרגש בגלל טיפוסים כאלה."
"אני יודע, אני חושב שבעצם תמיד ידעתי, אבל העדפתי להתעלם, היה לי נוח יותר לחיות באשליה, חבל שהתעוררתי ממנה."
"לא, לא חבל." פסק בוריס, "אשליה זה נחמד, אבל אחרי גיל מסוים זה נעשה פתטי. אתה מבוגר מידי בשביל לא לדעת באיזה עולם אתה חי, אבל מה אתה רוצה לעשות עכשיו, אחרי שהבנת מה ומי?"
"לא יודע." מחיתי את דמעותיי, "אני פשוט לא יודע מה לעשות."
"אולי בכל זאת תיסע איתו? עוד מעט מתחיל קיץ ושוודיה ממש יפה בעונה הזו…" הוא נאנח, "בהשוואה לישראל שוודיה יפה בכל עונה."
"עם כל הכבוד לנוף בשוודיה, לא. אני אוהב אותו, ואני יודע שהוא אוהב אותי, אבל לא. אני לא מסוגל לחיות ככה יותר, אפילו לא בשוודיה היפה."
בוריס נאנח שוב, "אתה באמת נמלה רענן." העיר בחיוך, והתחיל לסדר את כלי השח.
"ומה אתך בוריס, אתה צרצר או נמלה?"
"צרצר." אמר בוריס בלי היסוס, "זקן ועייף, אבל בכל זאת צרצר." הוא טפח על ברכי בחיוך, "למה אתה חושב שאני עדיין לבד? ועכשיו מספיק לקשקש, בוא נשתוק ונשחק שח."

1. ריבאונד

יש מקצועות שבהם מתבקש שתהיה הומו, אתה אפילו לא צריך לצאת מהארון כי ברור שאם אתה דייל או ספר, מעצב אופנה או סטייליסט, רוב הסיכויים שאתה גם הומו, וברור שאיש לא יתמוטט מפליאה לגלות שגבר שמתפרנס מאיפור או מריקוד הוא הומו.
אם אין לך כישרון לעיצוב או לאמנות, ואתה עדיין הומו אתה יכול להתפרנס כמעט מכל עבודה – איש לא יפריע לך להיות עורך דין או מהנדס, רופא או אדריכל ואפילו ספרן או עיתונאי, אבל להיות מורה והומו זה עדיין קצת בעייתי.
הייתי מודע לזה כשנרשמתי, במקביל ללימודי התואר השני, גם ללימודי הוראה, אבל מה עוד אפשר לעשות עם תואר שני בהיסטוריה ובספרות של ימי הביניים?
"אתה יכול להמשיך לתואר שלישי." הציע עידו.
"אני תקוע באוניברסיטה הזאת כבר חמש שנים, כמה אפשר? נמאס לי ללמוד, אני רוצה לעזוב את הבית של ההורים ולהתחיל לחיות."
"איתי?" חיבק אותי עידו.
"רק אתך." החזרתי לו חיבוק, מאושר מאוד שמצאתי את האחד שלי. עם עידו לצידי הייתי מוכן לעמוד בפני כל אתגר, אפילו להתייצב מול חבורה שלמה של תיכוניסטים פרועים ולנסות ללמד אותם ספרות והיסטוריה.
"ומה תגיד להם כשהם ישאלו למה אתה לא נשוי? תספר להם שאתה הומו?" שאל עידו בספקנות.
"אה… אני… אני לא יודע, מה אתה חושב?"
"אני חושב שהחיים הפרטיים שלך הם עסקך, גם אני לא מספר לכל מי שנכנס לבנק שאני חי עם גבר."
"ומה עם הבוס שלך והאנשים שעובדים אתך, הם יודעים?"
"עוד לא… אני רק זמני שם, אולי אחרי שאני אקבל קביעות."
"אתה צודק." נשמתי לרווחה, "אני אספר רק אם הנושא יעלה."
התחלתי ללמד, וגיליתי לרווחתי שתלמידים בתיכון מרוכזים בעיקר בעצמם ובחייהם, ולא מתעניינים בחייהם הפרטיים של המורים שלהם, בעיקר אם הם מורים מחליפים שאפילו בחדר המורים נחשבים כתת זן של המין האנושי.
רק אחרי שנתיים של נדודים בין כיתות ובתי ספר התחלתי ללמד בצורה מסודרת בתיכון של קרית עמל – הקריה הקטנה שעידו התמנה בה לסגן מנהל הבנק – וסוף סוף יכולנו להרשות לעצמנו לעזוב את הדירה שחלקנו עם עוד שתי בנות, ולעבור לגור בבית משלנו.
שנינו נולדנו וחיינו תמיד בערים, וגרנו כל חיינו בדירות, הוא בתל אביב ואני בחיפה. מעולם לא גרנו במקום קטן ורחוק כל כך מהמרכז. הגענו לשם בגלל אילוצי פרנסה, אבל החלטנו לא להתמרמר אלא להפיק את המיטב מהמגורים מחוץ לעיר, לשכור לנו בית קטן ונחמד עם גינה, ולנסות ליהנות ממה שזימנו לנו החיים.
אני הצלחתי במשימה, עידו קצת פחות – הוא התלונן שהשקט הזה מוציא אותו מדעתו, ושכל הירוק הזה, הציפורים והאוויר הצח, הם יותר מידי בשבילו. הוא טען שהוא מרגיש כאילו הוא נמצא בחופשה תמידית, רחוק מחייו האמיתיים, וכינה את הבית הנחמד שלנו – הצימר, וזה לא היה כינוי חיבה.
דעתי הייתה שונה, בניגוד אליו גיליתי שמרחק מהמרכז ההומה והרוגש מרגיע אותי. נעם לי לגור במקום שקט וירוק, לשתול פרחים, לגזום את הגדר החיה, להשקות את הדשא, ולא לדאוג בגלל מחסור במקום חנייה. השינוי קסם לי כל כך עד שהתחלתי לחשוב אפילו על גידול כלב, או חתול. עידו התנגד בתוקף, אבל בשנים הראשונות עוד קיוויתי שעם הזמן הוא יסתגל לקצב האיטי יותר של החיים בקריה וישנה את דעתו.
קיבלתי לידי את כיתה ט' שתיים, ולראשונה בחיי הייתי גם מחנך, לא רק מורה לספרות ולהיסטוריה. הייתי מתוח מעט, והיה לי רושם שגם תלמידי היו שרויים עדיין בהלם מהמעבר מחטיבת הביניים לתיכון. בימים הראשונים בחנו זה את זה, הם אותי ואני אותם, ולאט לאט התחלנו להתיידד.
בתום החגים התחלתי להתרווח ולחוש ביטחון בתפקידי החדש, ואז זה קרה – האירוע שחששתי ממנו מאז שהתחלתי להיות מורה. סבתו של אחד התלמידים גרה מול הבית ששכרנו, ודרכה נודע לתלמיד שלי שאני חי עם גבר. הוא הגיע לכיתה נרגש כולו מהבשורה, ומיד אחרי הבוקר טוב שלי קם ושאל אותי בקולי קולות למה אני גר עם גבר ואם אני הומו?
לרגע השתררה דממה, ואז התחילו כולם לדבר ולצעוק בבת אחת. תמיד הייתי טוב בהטלת מרות על הכיתה, והצלחתי להשתיק את הכיתות הפרועות ביותר במבט זועף אחד, אבל לא הפעם. באותו בוקר נורא עמדתי משותק, והבטתי בהם חסר אונים, ואז קם דני, אחד מהתלמידים היותר פרועים ולא ממושמעים שלי, נעמד על כסאו וצעק על חברי כיתתו בקול רועם, "תשתקו כבר, אתם מפריעים לי ללמוד!"
"מה כבר יש לך ללמוד מההומו הזה?" השיב לו שלומי בביטול, ודני, בלי שמץ היסוס, הכניס לו כאפה חזקה ואמר בדיקציה מושלמת ובקול רם, ברור ובטוח (הלוואי וגם לי היה קול כזה), "שתוק יא אפס! הומו זה לא קללה, ואני רוצה ללמוד היסטוריה, לא לשמוע את השטויות שלכם, תסתמו כבר, בהמות!"
דני לא היה תלמיד טוב, הוא התקשה לשבת בשקט ולהקשיב, המחברות שלו היו תמיד ממורטטות, וכתב היד שלו היה איום ונורא, אבל הוא היה ספורטאי מעולה, רץ מהיר ושחיין טוב, ואחד הנערים הגבוהים והנאים ביותר בשכבה שלו. היה לו קול חזק, ושפע ביטחון עצמי, וכשהוא דיבר כולם הקשיבו.
הגערה שלו עזרה, הכיתה השתתקה מעט, ואני התאוששתי והשתלטתי על עצמי, ואחר כך על תלמידי. אמרתי להם שזה נכון, אני חי עם החבר שלי, ואם זה היה אפשרי במדינת ישראל בטח כבר היינו מתחתנים. הבטחתי שבשיעור האזרחות נשוחח על הסיבה לכך שזה לא אפשרי במדינה שלנו, וחזרתי לדון בנושא השיעור – הסיבות לפריצת מלחמת העולם הראשונה.
בתום השיעור רמזתי לדני להישאר בכיתה, ואחרי שכולם יצאו הודיתי לו על עזרתו ושיבחתי אותו על הדעות הליברליות שלו.
הוא חייך בביישנות, ואמר שהוא אוהב ללמוד אצלי היסטוריה כי אני לא משעמם כמו המורה שהייתה לו בחטיבה, שהוא למד להגיד – הומו זה לא קללה – מהדוד שלו, מנחם שהוא הומו, אבל גם גבר לעניין.
"אני אשמח להכיר אותו." אמרתי בנימוס, ודני אמר שאין בעיות, חמי בטח יבוא ליום הורים כי אימא שלו, כרגיל, תמצא איזה תירוץ לא לבוא.
שיחה דיסקרטית עם היועצת של בית הספר הבהירה את התעלומה – דני חי עם אימו, אבל מי שבאמת אחראי עליו הוא קרוב משפחה רחוק שלו, בחור צעיר בשם מנחם ברנוביץ שמתפקד כמעין אח בוגר שלו.
"אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, ואפילו חשוד." גילתה לי היועצת, "אבל ביררתי עליו בחטיבת הביניים ויש להם דעה טובה מאוד עליו, ואחר כך שאלתי מכרה שלי שלימדה את דני כשהוא גר בזמנו בפנימייה, ומתברר שזה נכון, יש גם אנשים טובים בעולם. חמי מכיר את דני כבר שנים, עוד כשהוא היה ילד בבית ספר יסודי, ואיכשהו יצא שהוא עוזר לאימא שלו לגדל אותו, וכל פעם שיש בעיה עם דני עדיף לדבר איתו, ולא איתה."
"הוא הבן זוג שלה?" תהיתי.
"ממש לא." צחקה היועצת, "הם היו פעם שכנים, ומאז נשארו ביחסים טובים, אבל אין להם שום קשר רומנטי, היא גרושה ומבוגרת ממנו, והוא בכלל הומו, אבל נשמה טובה, והוא באמת דואג לילד. הוא חי עם החבר שלו כבר כמה שנים, וגם החבר שלו ביחסים מעולים עם דני. הוא אפילו גר אצלם כמה זמן כשהאימא נסעה לחו"ל."
"ומה עם דני, הוא גם הומו?"
היועצת גיחכה, ואמרה שהיא בטוחה שלא, "אם היית רואה אותו עם הבנות בכתה… הוא שובר לבבות צעיר, כולן מוקסמות ממנו." הצטחקה, והיה לי רושם מביך שגם היא נפלה בקסמו של דני הצעיר.
קצת אחרי ט"ו בשבט, כשהחידוש שהמורה להיסטוריה הוא הומו כבר פג, וכולם נרגעו, זימנתי את הורי תלמידי ליום הורים, ואז נפגשתי לראשונה עם חמי – הדוד של דני.
הוא מצא חן בעיני מיד, היה משהו תמים וצנוע בהופעתו שקסם לי. חמי היה לבוש ג'ינס וסנדלים, כמו קיבוצניק, ולמרות שהיה בחור חזק ושרירי היה לי ברור שהוא לא מאלה שחיים בחדר הכושר, ושהוא לא מקדיש יותר מידי מחשבה וכסף להופעתו החיצונית.
"מה בדיוק קרבת המשפחה שלך לדני?" התעניינתי.
חמי הסמיק מעט, מה ששיווה לו לדעתי לווית חן, "דני עם השטויות שלו, כשהוא היה קטן הוא פנטז שאני דוד שלו, אבל זה לא נכון. אין ביני לבינו שום קרבת משפחה. מאז שהייתי שכן שלו ושל אליס, אימא שלו, כשהוא היה קטן, אני עוזר לה לגדל אותו." הסביר בשמץ מבוכה, "אני רק… אפשר להגיד שאני ידיד המשפחה."
התחלנו לשוחח על דני שגדל בלי אבא, ועל הבעיות שלו ושל אימא שלו, ועל התפקיד שמילא חמי בחייו. סיכמנו שדני יוכל להיבחן בעל פה בגלל לקויות הלמידה שלו, וחמי הבטיח לי שהוא יגיע לטיול השנתי כמלווה כדי להשגיח על דני, "ואם אני לא אוכל אז רוני יחליף אותי." הבטיח חמי.
"רוני, עוד דוד?" חקרתי בסקרנות.
חמי צחק והסביר שרוני הוא החבר שלו, ושהוא ודני מסתדרים מצוין, אבל רוני מאוד עסוק בזמן האחרון, ובהנחה שלא יקרה שום דבר לא צפוי והוא לא יאלץ להתייצב בחדר הלידה לפני הזמן הוא יקיים את הבטחתו.
למראה התימהון על פני הוא הסביר לי בסבלנות שהוא מצפה להולדת בנו, והאם היא ידידה שלו, לסבית שבחרה בו כאב לבנה למרות שהוא נשא.
"נשא איידס?" השתנקתי.
חמי חייך ואמר שאיידס זה שם של מחלה, והוא, ברוך השם, בריא לגמרי. הוא רק נשא של וירוס ה- HIV וכל זמן שימשיך לקחת תרופות בצורה מסודרת הוא יישאר בריא.
היו לי עוד המון שאלות לשאול אותו, אבל מעבר לדלת נשמעו רחשים של חוסר סבלנות, וחמי הזכיר לי שכבר מאוחר, ויש עוד הורים שמחכים לתורם, והציע שניפגש בהזדמנות אחרת ונשוחח. "אני עובד ביד לבנים כאב בית, אם אתה מחליף ספרים בספרייה בבוקר תוכל למצוא אותי שם ונדבר." הציע.
כמה ימים אחר כך הטרחתי את עצמי לספרייה בשעות הבוקר, מצאתי את חמי עומד וצובע את קיר הגלריה בקומה העליונה, וניהלתי איתו שיחה ממושכת ומרתקת. הוא ממש ממש מצא חן בעיני, והדרך שבחר כדי להפוך לאב הלהיבה אותי מאוד, ועוד באותו ערב סיפרתי עליו לעידו, והצעתי שניפגש איתו ועם החבר שלו ונשמע את הסיפור שלהם ואולי…
"מה, שוב?" העווה עידו את פניו, "לא נמאס לך מהפנטזיה הזו של ילדים?"
"לא. אני לא מבין מה יש לך נגד ילדים?"
"אין לי כלום נגדם, אני מת על הילדים של אחותי, הם מקסימים, אבל אנחנו עוד צעירים, מה דחוף לך כל כך להיות אבא?"
"אנחנו לא כל כך צעירים. אמרתי חרש, כי זו הייתה נקודה רגישה אצל עידו שהיה צעיר ממני בשלוש וחצי שנים, ועמד לחגוג בעוד כמה חודשים את יום הולדתו השלושים וחמש.
"רענן, די עם זה. יש מספיק ילדים בעולם, לא צריך עוד."
"אם כולם יחשבו ככה אז…"
"אנחנו לא כולם, אנחנו הומואים, ותודה לאל, אנחנו פטורים מהעול הזה."
"ילדים זה לא עול."
"בעיני כן, ובטח כשעושים אותם עם איזה רווקה פתטית שתמרר לך את החיים מהרגע שהיא תמליט."
"עוד לא פגשתי אותה, אבל לפי מה שחמי מספר אורה בהחלט לא רווקה פתטית."
"חכה עד שהיא תלד ותתעלק עליו, הוא ישנה את דעתו מהר מאוד, הבחור נכנס למלכודת ואחרי שהילד ייוולד הוא יבין את זה, אבל אז זה כבר יהיה מאוחר מידי."
"אז מה, בחיים לא יהיו לנו ילדים?"
"למה לא? בטח שיהיו, אבל רק אחרי שנוכל לעשות אותם עם אם פונדקאית שתישאר בהודו ולא תוכל להתקרצץ עלינו."
"יש לך מושג כמה זה יקר עידו? ואם לפחות כל הכסף הזה היה הולך לפונדקאית ולתורמת הביצית, אבל הרוב הולך למתווכים נוכלים שמנצלים נשים עניות, ומה תגיד לילד כשהוא ירצה להכיר את אימא שלו? אני מעדיף את השיטה של חמי."
"זה כי אתה תמים ואידיאליסט." גיחך עידו בהתנשאות מעצבנת, "אל תכעס המורה, זה בדיוק מה שאני אוהב אצלך."
הקריה היא מקום קטן מאוד, עידו לא הצליח להשתמט מפגישה עם חמי. יום אחד, כשיצאנו להליכת ערב כדי להוריד את האוכל – רעיון של עידו שחשש תמיד להשמין – נפגשנו בחמי, הולך לאיטו כשהוא דוחף עגלה עם תינוק.
"זה נמרוד." הציג בפנינו את הקטן שהיה אז בן חצי שנה, "אני מטייל איתו קצת כדי שאימא שלו תוכל לנוח." הסביר, לחץ בנימוס את ידו של עידו, ואמר שהוא שמח מאוד לפגוש אותו סוף סוף, והבטיח שגם השנה הוא יגיע כמלווה לטיול השנתי.
אחרי שפנינו איש לדרכו לא יכולתי להפסיק לדבר על התינוק החמוד של חמי, ועל רצוני בילד, ולא הנחתי לעידו לדחות אותי שוב בסיפורים על אם פונדקאית שנשכור בעתיד, כשנהיה עשירים והזמן יהיה מתאים.
"אני לא רוצה להיות אבא זקן, ואני לא רוצה לנצל אישה הודית ענייה, אני רוצה ילד שיש לו אימא, ואני רוצה שנתחיל לעבוד על זה עכשיו." הכרזתי.
"ואני לא." אמר עידו בזעם, והלך לישון על הספה.
כעסנו זה על זה כמה ימים, ולבסוף, כדי לפייס אותי, הוא הסכים שנגדל חתול. הבאנו מצער בעלי חיים גור חמוד של חתול כמעט סיאמי, קראנו לו משי וגידלנו אותו בחצר כי עידו האיסטניס לא הסכים שיסתובב לו בבית בעל חיים עם פרווה.
יום אחד, כשנכנסתי לחנות של אוכל לבעלי חיים לקנות למשי אוכל, נתקלתי בחמי עומד לצידו של גבר זר שנשא בזרועותיו את נמרוד.
"זה בוריס." הציג אותו חמי בפני, אותי הציג כרענן, המורה של דני.
"תנחומיי." אמר בוריס וחייך.
חייכתי גם כן ואמרתי שדני לא נורא כל כך, יש לו לב טוב וחוש צדק מפותח, ולמזלו יש לו גם זיכרון טוב שעוזר לו להתגבר על בעיות הלמידה שלו. "אני אתגעגע אליו כשהוא יסיים את בית הספר." אמרתי, וביקשתי מהמוכר אוכל לחתול.
"גם לי יש חתול." אמר בוריס, התחלנו לדבר על החתולים שלנו, וצחקנו כשהתברר שהוא קרא לחתול שלו סולק, שזה משי ברוסית. בוריס סיפר שגם הוא מורה, אם כי מורה במכללה שזה הרבה פחות קשה לדעתו מאשר להיות מורה בתיכון, וכשהערתי כבדרך אגב שאני אוהב לשחק שח הוא מיד הזמין אותי אליו למשחק. הלכתי אליו מידי פעם לשחק, שוחחנו על דא ועל הא, בעיקר על חתולים, שח ובעיות של מורים הומואים, ועם הזמן התיידדנו.
ניסיתי לגרום גם לעידו לחבב אותו, אבל לשווא. "שח? אל תצחיק אותי, ברור שהדבר היחיד בך שמעניין אותו זה התחת הקטן וההדוק שלך." הפטיר עידו בזלזול, קרא לי תמים ופתי, הפעם לא בחיבה, וכינה את בוריס ויאז'ה, ושוב רבנו.

בשנה האחרונה שלנו יחד רבנו המון, הרבה יותר מאשר בהתחלה, כשרק למדנו להכיר אחד את השני, ומה שגרוע יותר – התקשינו להתפייס. בתחילת היחסים שלנו היה קל לשכוח את חילוקי הדעות במיטה, להחליק את ההדורים עם סקס פיוס נפלא ולהמשיך הלאה, אבל עם הזמן השיטה הזו הפסיקה לעבוד. כבר לא רצינו זה את זה כמו קודם, הקסם שאיחד אותנו התפוגג, ולא הצלחנו לייצר לו תחליף.
בוקר אחד, מיד עם תחילת חופש פסח השלישי שלי כמורה מחנך, התיישב מולי עידו באנחה, הגיש לי כוס קפה ואמר לי בקול נוגה שאנחנו צריכים לדבר.
הקשבתי לו בשתיקה למרות שידעתי מיד לאן הוא חותר, ואכן, צדקתי. אחרי שהודיע לי על פי כל כללי הטקס שאני בחור מקסים ונהדר, ושהוא מקווה שנישאר תמיד ידידים, מנה עידו אחת לאחת את כל הסיבות לכך שהקשר שלנו כבר לא עובד יותר – אנחנו שונים באופי, כל אחד מאיתנו התפתח לכיוון אחר, המשיכה המינית והאהבה נעלמו עם הזמן, ובקיצור, עבר זמננו ואין לנו מה לחפש יותר יחד, אבל הוא בטוח שאני אמצא בקלות מישהו חדש שיתאים לי יותר.
"אז מה עושים?" פניתי אליו לעצה, לא קולט עדיין שזה הסוף. "אתה בטוח שאתה רוצה שניפרד, אולי בכל זאת…"
עידו נד בראשו בעצב ואמר שנראה לו שאין טעם לנסות להחיות גוויה מתה, וחוץ מזה הוא קיבל הצעת עבודה נהדרת בתל אביב ולכן…
"מתי זה קרה?" נדהמתי.
"לפני שבועיים בערך, אבל לקח זמן עד שביררתי את כל התנאים וחתמתי על חוזה." העולם המוכר והשגרתי שלי התחיל להתמוטט סביבי. "כבר חתמת? ואיפה תגור?"
"אצל חבר." פלט עידו באגביות מזויפת, והסב את פניו, מתרכז בלוח השנה שהיה תלוי על הקיר. היה לי ברור מיד שהוא משקר, שלא מדובר בסתם חבר. המום וכואב הבנתי פתאום שהוא ישן לצידי, חיבק אותי ונישק אותי כל בוקר כאילו הכל כרגיל, וכל אותו זמן זמם לעזוב אותי ולהתחיל חיים חדשים בלעדי. העובדה הבלתי תיאמן הזו נחתה עלי כמו פצצה, החריבה את עולמי הבטוח והותירה אותי מבולבל וכואב.
***
שמעתי פעם שאם כורתים ראש של תרנגולת היא ממשיכה להתרוצץ כרותת ראש
במשך כמה שניות לפני שהיא קולטת שאין לה ראש, ורק אז נופלת ומתה. אין לי מושג אם זה נכון, אבל אחרי שעידו נפרד ממני הגבתי כמו אותה תרנגולת תיאורטית, והמשכתי להתנהג כרגיל, מתעלם מכך שפתאום, אחרי כמעט שמונה שנים של זוגיות מאושרת, אני שוב לבד.
אחרי השיחה האיומה עם עידו קמתי, שלו לגמרי, ואמרתי לו שאני חייב ללכת לבית הספר כדי להעביר שיעורי עזר לקראת הבגרות הממשמשת ובאה – עבודה שלקחתי על עצמי בעיקר כדי לעזור לתלמידים המתקשים להתמודד עם לימודי ההיסטוריה, וקצת כדי להקל על משיכת היתר הכרונית שלנו.
"רק רגע," הופתע עידו, "אבל עוד לא החלטנו מה יהיה עם האוטו, ולא חשבנו מה נעשה עם חשבון הבנק שלנו. מה דעתך שנמכור את הרכב ונחלק את הכסף?"
"בסדר." עניתי באדישות של מי שדן בעניין לא חשוב, ובדקתי אם תיק העבודה שלי מכיל את כל החומר שהייתי זקוק לו.
"כי אתה לא ממש צריך רכב, וגם אני מעדיף להיפטר מזוללת הכספים הזאת, אני אנהג איתה לתל אביב עם כל הדברים שלי, ואחרי שאתארגן אמכור אותה ואכניס חצי מהכסף לחשבון בנק שלנו, וזה מזכיר לי שאני צריך לבטל את יפויי הכוח שלי בחשבון המשותף." הוא שלף מכיסו את כרטיס האשראי שלנו ונתן לי אותו, "אתה זוכר מה הקוד?"
"אהה… לא. תרשום לי אותו על פתק."
"בשום פנים ואופן לא, זה לא בטיחותי." פסק עידו שבתוקף היותו בעל תואר בכלכלה טיפל בכל ענייננו הכלכליים. "תן לי את הנייד שלך." פקד.
הגשתי לו את הנייד שלי, מכשיר מיושן ואמין שסירבתי בעקשנות להחליף, והוא הקליד לתוכו את המספר של כרטיס האשראי, אמר שהוא מופיע בספר הטלפונים תחת השם בנק, ושאולי יגנבו לי את כרטיס האשראי, אבל אף גנב שפוי לא ייגע בנייד העתיק שלי, והחזיר לי אותו בחיוך, מרוצה שפתר עוד בעיה.
"עידו… אני… יש עוד דברים שאני צריך לדעת?"
"כן, הקוד והסיסמא של חשבון הבנק שלנו נמצאים מתחת למקלדת, כדאי שתבדוק כל כמה ימים מה קורה שם כדי שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ותזמין עוד בלון גז, הוא נגמר לפני שבוע, כרגע אנחנו רק עם בלון אחד וכדאי שיהיה תמיד עוד בלון מלא."
"טוב." אמרתי בצייתנות, "איך מזמינים גז?"
"מתקשרים לחברת הגז ומבקשים, המספר שלנו כתוב על הפתק הזה, אני שומר אותו על המקרר, ואל תשכח לקנות חלב וקוטג'."
"בסדר, אני אקנה כשאחזור מהעבודה, אני חוזר בערך בשתים עשרה, אתה עוד תהיה כאן?"
"לא." השיב עידו בפשטות, ופתאום חיבק אותי ונישק את לחיי, "אל תדאג, הכל יהיה בסדר חמוד." הבטיח לי בחביבות, נשמע בדיוק כמו עידו הרגיל והאהוב שלי. "ייקח לך כמה זמן להתארגן ולהתרגל, אבל זה לא מסובך, אתה תלמד להסתדר לבד, ועכשיו לך, שלא תאחר, ואם יהיו לך בעיות תתקשר אלי, אני אשתדל לעזור אם אני אוכל."
"בסדר, תודה." עניתי, וניסיתי לחבק אותו חזרה, אבל הוא חמק ממני בזריזות, האיץ בי ללכת שלא אאחר, הבטיח שישאיר לי את המפתח שלו בארון החשמל, אמר שהוא חייב להתגלח לפני שהוא יוצא, ונעלם במקלחת.
הלכתי לבית הספר, וכמו תמיד הגעתי בדיוק אחרי עשר דקות, והתייצבתי כרגיל בפני הכיתה הקטנה והממורמרת של תלמידי קורס חופש פסח, וביצעתי את חובותיי בקפדנות, ראשי ריק מכל מחשבה על עצמי.
חזרתי בצהרים מזיע, ומצאתי את המפתח בארון החשמל, כמו שעידו הבטיח. עוד שני מפתחות היו תלויים ליד הטלפון במטבח, ובקערת העץ המונחת על שולחן האוכל הייתה מעטפה חומה גדולה שעליה היה כתוב בכתב ידו הזוויתי המסודר של עידו – חשבונות שצריך לשלם עד סוף החודש.
עשיתי סיבוב בבית, על פני השטח הכל נראה לגמרי רגיל, הבחנתי בשינוי רק אחרי שבדקתי את ארונות הבגדים והנעלים, ואת המקלחת. כרגיל עידו היה יסודי מאוד ומחה בקפידה כל סימן לנוכחותו – בגדיו, נעליו, מברשת השיניים ומכונת הגילוח שלו והשמפו שלו לשער יבש נעלמו, אבל חוץ מזה הכל נראה רגיל לגמרי.
הלכתי למטבח, פתחתי את המקרר ואז נזכרתי ששכחתי לקנות חלב וקוטג', אני צריך לבקש מעידו ש… עלתה מחשבה אוטומטית במוחי וכמעט שהתקשרתי אליו ואז… אז קלטה סוף סוף התרנגולת שראשה כרות, היא לא יכולה להמשיך לנקר גרעינים כרגיל, והיא נפלה ומתה.

"די, מספיק כבר עם התרנגולת הזו!" נזף בי בוריס, "אתה עושה לי צמרמורת."
"סליחה." לחשתי, נזוף, וניסיתי להתרכז בלוח השחמט אך לשווא, לא יכולתי להפסיק לדמיין את עידו עם גבר אחר, לחשוב על הסיבות לפרידה, לכעוס על עצמי שהייתי כל כך אטום וחסר רגישות כלפיו, שלקחתי אותו כמובן מאליו והצקתי לו במקום להגיד לו כל יום כמה אני אוהב ומעריך אותו, ולפנטז איך הוא חוזר, מבקש סליחה שעזב אותי, מבטיח ברגש שהוא אוהב רק אותי, מספר לי בדמעות שהוא לא יכול בלעדי, ושהוא לא יעזוב אותי יותר לעולם ו…
"שח." אמר בוריס בפעם הרביעית באותו ערב, נאנח, אמר שזה קל כמו לקחת סוכרייה מתינוק, וסגר בתיעוב את קופסת השח.
"סליחה, אני לא מרוכז היום."
"שמתי לב, כמה שנים הייתם יחד?"
"שמונה וחצי שנים, נפגשנו קצת אחרי שחגגתי יום הולדת שלושים, פתאום קלטתי שכל השרירנים האלה שתמיד הייתי דלוק להם על התחת הם חבורת מטומטמים שמאוהבים רק בעצמם, ומתרגשים רק ממסת השרירים שלהם, ואז נפגשתי עם עידו והתאהבתי. חשבתי שנהיה יחד תמיד, הוא אמר לי שהוא רוצה שנזדקן יחד…" נחנקתי מדמעות.
"כן, בהתחלה הם תמיד מבטיחים הרים וגבעות, אבל אחר כך הם משנים את דעתם." רטן בוריס במיאוס, ומשך אותי אליו לחיבוק חם. "אל תהיה עצוב חמוד." ביקש, "אני בטוח שהוא באמת אהב אותך פעם, אבל זה נגמר, כמו שכל דבר נגמר. החזקתם מעמד יחד שמונה שנים ואצל הומואים זה ממש המון, באמת כל הכבוד, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה."
"אני לא מצליח." גנחתי, כבשתי את פני בחזהו הרחב ובכיתי כמו שלא בכיתי מאז ילדותי.
בוריס ליטף את עורפי, מלמל מילות הרגעה לא ברורות ברוסית, ואחרי שעייף מלספוג את דמעותיי הדף אותי מעליו בעדינות, והודיע לי שאני צריך ריבאונד.
"מה? לא! אין לי חשק לכלום, אני לא מסוגל להתחיל שוב הכל מחדש."
"בדיוק בגלל זה אתה צריך ריבאונד, מישהו שלא צריך להתחיל איתו כלום, רק לזיין ולהמשיך הלאה."
"תשמע בוריס, אני לא חושב ש…"
"רענן." הכריז בוריס בחגיגיות, והניח את ידיו על כתפי, "אתה יודע מה עושים עם מי שנופל מאופניים או מסוס?"
"לא, מה עושים איתו?"
"אומרים לו להפסיק לילל ולחזור מיד לרכב."
"אני לא יודע…" היססתי, "זוגיות זה לא בדיוק כמו לרכב על אופניים."
"זה כן, טוב, אולי אתה צודק, לא כמו אופניים אלא יותר כמו רכיבה על סוס." התבדח בוריס.
"נניח, אבל מה… איך… איפה אני אמצא ריבאונד?"
"איזה שאלה טיפשית, באטרף כמובן."
"אטרף?" עיקמתי את פני בסלידה, ובוריס צחק ואמר שאפסיק להיות פיינשמעקר, "אתה מיילל בגלל האקס שלך כבר חודש שלם וזה מתחיל להיות פתטי." הכריז, "הוא הבטיח שתהיו יחד לנצח ושינה את דעתו, קורה, אז מה? תפנים שככה זה בחיים ולך לפתוח פרופיל באטרף, תמצא לך איזה ריבאונד אחד או שניים, תחזק את הביטחון העצמי שלך, תשכח אותו ותתחיל לחיות שוב!" פקד עלי, וזה בדיוק מה שעשיתי.
***
גיליתי מהר מאוד שכל מה שמספרים על אטרף הוא נכון, ואף למעלה מזה, בעיקר אם אתה חי במרכז, אבל גם הומואים שחיים בפרובינציה יכולים, אם יתמידו לחפש, למצוא פה ושם קצת פעילות. אחרי שסיננתי ופסלתי, בנימוס אך בהחלטיות, כמה אנשים שלא מצאו חן בעיני בגלל שגיאות כתיב, או חוסר משיכה גופנית, ונפסלתי בגסות פעמיים – פעם אחת כי הייתי מעל גיל שלושים וחמש, ופעם שנייה כי הייתי נטול רכב – נתקלתי סוף סוף באחד שכינה את עצמו בוני_82 וגר כמוני, בקריה, ככה שהיותי נטול רכב לא הפריע לקשר שלנו ללבלב. במשך כשעה החלפנו מסרים, מנסים לתהות אחד על קנקנו של השני, ואחרי תיאום ציפיות זהיר החלטנו שכן, זה מתאים וקבענו פגישה בתחנת האוטובוס מול בית הספר.
הוא התייצב בדיוק בזמן, ונראה די דומה לתמונה שלו, ואחרי שלחץ את ידי והציג את עצמו כבועז הסיע אותי לחנייה המרווחת של הספרייה, החנה את רכבו מתחת לעץ, והחל לשוחח איתי שיחת נימוסין קלה שהתדרדרה במהירות למזמוזים מתחת לחגורה.
אחרי שבאנו על סיפוקנו במהירות מפתיעה בועז סגר את מכנסיו, נשען בנוחיות לאחור והמשיך בשיחה. ראשית וידא שוב שאני באמת בן שלושים ושמונה, החמיא לי שאני נראה צעיר מגילי, והודיע לי שזה בסדר גמור שאני לא רוצה יותר מסתם סטוץ,
הוא מבין שאני מתאושש מפרידה כואבת וגם הוא מעוניין רק בסקס כי…
"כי מה?" נדרכתי.
"לא חשוב, תגיד, יש מצב ש…" הוא החליק כף יד לחה על חזי ושאל בלחש אם זה נכון מה שרשמתי לו בהודעות, שהתעסקתי פעם קצת בסקס קינקי.
"כן." הודיתי באי רצון, "אבל זה היה פעם, כשהייתי צעיר יותר, עם הגיל עבר לי החשק להתעסק בזה וגם הבן זוג שלי לא היה בעניין ולכן…"
"אז למה סיפרת שהיית בקטע?"
"כי ראיתי בפרופיל שלך שאתה בעניין, וחשבתי שזה ימשוך את תשומת לבך." הודיתי, נבוך קצת. לא שיקרתי, בזמנו באמת נמשכתי קצת לתחום האפל הזה ואפילו התנסיתי בו מעט, אבל אז נפגשתי עם עידו הסולידי והמהוגן, התאהבתי בו, טיאטאתי בחופזה את כל הקטע המביך הזה לתת הכרתי ושכחתי ממנו.
"צדקת, זה משך, תגיד רענן, היית בצד השולט או הנשלט?" המשיך בועז ללטף את פטמותיי.
"השולט, בטח." גיחכתי, "למה אתה שואל?"
במקום תשובה הוא גלש על ברכיו, וכבש את פניו בין ירכי, מניח לי להבין לבד למה.
***
יש אנשים שעושים הכל לאט יותר, כאלה שלוח הזמנים האישי שלהם מפגר אחרי הממוצע. באנגלית קוראים לזה לייט בלומר. גם אני כזה, מאחר לפרוח, מפגר אחרי כל השאר. עד גיל שש עשרה נראיתי כמו ילד – רזה נמוך וחלק לגמרי. התחלתי לגבוה ולהתבגר רק בכיתות האחרונות של התיכון, וגם את זה עשיתי לאט ובהיסוס, ורק אחרי שמלאו לי עשרים הגעתי לשיא גובהי – מטר שמונים.
השתחררתי מהצבא, חייל צנום עם פני ילד תמימות, בתול ביישן שהיה צריך להתגלח רק פעמיים בשבוע, ומיד נסעתי עם גולן – החבר הכי טוב שלי ועם בת זוגו, סיוון, לחופשת שחרור באילת. חזרתי משם אחרי שבוע, שרוף קצת, עם קעקוע של דולפין כחול על שיפולי גבי והומו.
את הקעקוע עשיתי בגלל גולן, הוא החליט לעשות קעקוע לב ומעליו כתוב סיוון, ואני הלכתי איתו לתמיכה מוראלית, "וכדי שתתפוס אותי עם אני אתעלף." גילה גולן למקעקע, וצחק, שיניו הלבנות בוהקות על רקע פניו השחומות. אחר כך פשט את חולצתו, חושף גוף צעיר ושרירי, ופתאום הבנתי שהוא החבר הכי טוב שלי כי אני בעצם חושק בו ושזה אומר שאני הומו.
"ואיזה קעקוע אתה רוצה?" שאל העוזר הצעיר של המקעקע – בחור מתולתל ושזוף בשם תום – והניח יד על כתפי, "אתה נראה לי טיפוס של דולפין." העיר בחביבות. הנהנתי בפיזור דעת, מרוכז כולי בגולן ובתחושות המפתיעות שהוא עורר בי, ותום שאל אם אני רוצה את הדולפין על הגב או על הכתף.
"לא יודע, איפה נראה לך שהכי מתאים לי?" גמגמתי, ורכנתי קדימה כדי להסתיר את הזקפה המביכה שהזדקרה פתאום מבין רגלי.
הצעיר המתולתל הפשיל את חולצתי ובחן את גבי בריכוז, "הנה, כאן." נגע בגבי בדיוק במקום בו הגב נגמר והתחת מתחיל, והגיש לי אלבום תמונות גדוש צילומים ושרטוטים של חיות שונות ומשונות. מדרקונים יורקי אש, ועד אפרוחים תמימים.
"אני חושב שהדולפין הזה הכי יתאים לך." הצביע המתולתל על דולפין כחול וחייכני. "הזנב שלו יהיה פה…" רפרפו אצבעותיו על עורי, "והוא ישחה באלכסון כלפי מעלה ויחייך, נראה לך?"
"אהה…" גנחתי, מצומרר כולי מהמגע העדין, ומהידיעה המפחידה, מענגת, מזעזעת, משמחת ומבלבלת שאני עדיין בתול, לא כי אני מפגר בהתפתחותי המינית או בעל ליבידו נמוך אלא כי אני הומו, ושאני לא זוכר את החלומות שלי ומתבייש לאונן כי אני פשוט הומו בארון!
סוף סוף הבנתי מי אני באמת, וכל השריטות המוזרות שלי – שונא כדור רגל ואוהב סרטי בנות, מטורף על מיוזיקלס ומתעב אלימות, מעדיף לשוחח שיחות נפש עם בנות מאשר להכניס אותן למיטה – כולן נראו לי פתאום באור אחר לגמרי, איזו הקלה!
הייתי זקוק לשקט ולבדידות כדי לחשוב על התגלית שלי, ולהרגיע את הסימן הגופני הבולט לשינוי שחל בי במפתיע, מביך אותי מאוד, אבל מאחר והייתי לבוש רק מכנסי גלישה דקים פחדתי לקום ממקומי. "הנה, תשכב כאן." הציע תום, פותר לי בעיה אחת לפחות. אסיר תודה נשכבתי על בטני, מסתיר את אברי הזקוף והמתנתי בסבלנות בעוד הוא מצייר על גבי את הדולפין הכחול. אחר כך התבקשתי להביט בציור דרך מראה ולהביע את דעתי.
אישרתי אותו בקול חנוק, ודקה אחר כך החל תום הצעיר לדקור אותי דקירות עדינות שלא רק שלא הצליחו להרגיע את חרמנותי, אלא דומה שהגבירו אותה.
"תבוא אלי מחר לביקורת." אמר כששילמתי לו, "ובינתיים תמרח את המשחה הזו." הגיש לי שפופרת קטנה של משחה אנטיביוטית, קצות אצבעותיו נגעו בידי, והזקפה שנרגעה מעט שבה והזדקפה.
סיוון של גולן לא התלהבה מקעקוע הלב עם שמה שקעקע גולן על זרועו וטענה שהלב נראה ערסי וסר טעם, אבל אהבה את הדולפין שלי, ואחרי ששיבחה את טעמי הטוב מרחה אותי בעדינות במשחה.
"ומה איתי? גם אני צריך משחה." ניסה גולן לחבק אותה.
היא הדפה אותו מעליה, אמרה שהוא יכול למרוח את עצמו לבד, והסתלקה.
גולן נעלב ושאל אם אני מנסה להתחיל עם החברה שלו.
"בשום פנים ואופן לא!" הצהרתי בלהט, "אין מצב! אני בחיים לא אעשה לך דבר כזה." הבטחתי, מהרהר ביני לבין עצמי שסיוון צודקת, גולן באמת טיפה ערס, וזה דווקא מדליק אותי עוד יותר.
"לך תתחנף אליה קצת." יעצתי לו, "ואני אסתלק לטייל קצת כדי להשאיר לכם חדר פנוי."
"תודה אחי, אתה נהדר." חיבק אותי גולן באסירות תודה, ומובן שהזין שלי, יימח שמו, נעמד שוב.
יצאתי לטייל בקניון ופגשתי שם את תום – שוליית המקעקע. "נו, איך אתה מרגיש? כואב?"
"כן, קצת, אבל לא נורא." חייכתי אליו.
הוא הציע שניגש לשירותים ושם הוא יבדוק מה המצב של הדולפין שלי. נכנסנו יחד לשירותי הנכים הגדולים יותר, תום נעל את הדלת בעוד אני שומט מעלי את מכנס הגלישה שלי ומסתובב בגבי אליו. לתימהוני ירד תום על ברכיו, ואחרי שבחן כלאחר יד את גבי ואמר שהכל בסדר שאל בקול מתנשם אם אני מוכן בבקשה להסתובב אליו כדי שהוא יוכל…
אני זוכר את צמרמורת הריגוש שחלפה מעורפי עד לכפות רגלי כשהבנתי למה כוונתו, ועד היום אני לא יודע מה בדיוק גרם לי לצוות עליו בביטחון שרק אלוהים יודע מאיפה שאבתי שקודם אני רוצה שינשק לי את התחת. "ואם תעשה את זה טוב אז אולי… נראה…" פלטתי כלאחר יד, כאילו לא באמת אכפתי לי מה יקרה, ואחר כך נשענתי על הכיור ורכנתי קדימה, מבליט את ישבני. איך ידעתי שהוא יסכים מיד, ובמקום להגיד לי ללכת לכל הרוחות ימלמל בהכנעה תודה, וישקיע את לשונו בין פלחי עכוזי, מתאמץ מאוד לענג אותי ולרצות אותי עד שארשה לו למצוץ את אברי? כנראה שהיה משהו כנוע ומתרפס בקולו שהזכיר לי את קולה של אימא כששוחחה עם גבר.
היא דברה בנימה כנועה כזו עם אבא שעזב כשהייתי בן שבע, וגם עם הגברים שבאו אחריו. ככל שהיא התחנפה והתאמצה יותר לרצות אותם ככה הם היו גסי רוח ואכזריים יותר, והיא, במקום להעיף אותם לכל הרוחות, התרפסה ביתר שאת.
מאבא ומהגברים שנועדו להחליף אותו למדתי איך להכניע במבט רווי בוז כל מי שעמד מולי, איך להיכנס לחדר כאילו הוא שייך לי וכל הנמצאים בו הם נתיני, ואיך להתאכזר אל כל מי שרצה אותי.
בזכותם קניתי לי שם של מורה שמצליח להשתלט על כל כיתה, פרועה ככל שתהיה, ואיך לנהוג בגסות בכל מי שמשתוקק לגעת בי וליהנות מחסדי. נהגתי ככה בכל הגברים שפגשתי – הייתי רע ונצלן וחסר רגישות, ניצלתי ודרסתי, פגעתי והכאבתי והם אהבו את זה, ותמיד באו לבקש עוד, ואז הגיע עידו והכל השתנה.
הוא מיד עלה עלי, ברגע שהתחלתי להפעיל אליו את התרגילים שלי הוא חייך ושאל איזה שריטה אני מסתיר מתחת לכל השחצנות והביטחון העצמי המזויף הזה.
"למה מזויף?" שאלתי, פגוע, "אתה טועה, אני לגמרי בטוח בעצמי." הצהרתי, אבל זה לא היה משכנע. הרגשתי כמו חתיכת זיוף על שתיים, והמודעות להצגות שאני עושה שתקה אותי. עידו קלט מיד את ההיסוס בקולי, ואמר ברוך שאני הרבה יותר נחמד כשאני לא מנסה לעשות רושם.
"איזה שטויות אתה מדבר! אחרי שתכיר אותי תגלה שאני ממש לא נחמד!" קראתי.
הוא צחק, "עוד נראה." אמר ונישק אותי, מעיר אותי באחת מהחלום הרע שחייתי בו עד אותו יום.
עם עידו יכולתי לנוח, להירגע, להיות אני בלי הצגות, להשתטות ולצחוק, ולפעמים גם לבכות. רק לעידו יכולתי לספר על החיים שלי עם אימא, בלי אבא. על הגברים שבאו והלכו, משאירים אותה כל פעם שברירית וחיוורת יותר, על אבא שעזב אותנו כדי להקים לעצמו משפחה אחרת, טובה וייצוגית יותר. לפניו יכולתי לפרוש את התיאוריה שגילה לי אחד מהטיפוסים ההם שעבר במיטה של אימא לפני שהסתלק לו למקומות טובים יותר – "העולם מורכב מכבשים וזאבים." שח לי אותו טיפוס, "אין לך מזל ילד, אימא שלך היא מהכבשים, ותמיד יהיו זאבים שיטרפו אותה. אחרי שתגדל תנסה להיות זאב ולא כבש." צבט את לחיי, נתן לי קרטיב כמתנת פרידה, והסתלק לדרכו.
"איזה שטויות." מחה עידו, "בני אדם הם בני אדם, והיחסים ביניהם הרבה יותר מורכבים מהתיאוריה הפשטנית הזו."
"אתה בטוח?" פקפקתי, "כי עד כה התיאוריה הזו שירתה אותי יפה מאוד. מהזאבים התרחקתי ואת הכבשים טרפתי, וכולם היו מרוצים לדעתי."
"בטח שאני בטוח, הנה, תראה אותי, אני זאב או כבש?"
"אהה…. איך לפעמים, גם וגם." נאלצתי להודות, "זה מורכב."
הוא הביט בי בשביעות רצון, "בדיוק." אישר, "וגם אתה גם וגם, ובגלל זה אני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך עידו." התוודיתי, מאושר שהוא אמר את זה ראשון ויכולתי להגיד לו סוף סוף מה אני מרגיש.
רק אחרי שמונה שנים גיליתי שהוא שיקר לי, הוא כן היה זאב, והוא הפך אותי לכבשה.
***
"מה אתה מחייך ככה, כמו חתול שליקק את השמנת?" הציץ בי בוריס בחשדנות.
"אני לא חתול, ואני לא אוכל שמנת, אבל עשיתי מה שאמרת לי וצדקת, אני מרגיש יותר טוב עכשיו."
"כל הכבוד!" טפח בוריס על שכמי, "ועכשיו תוכל להתחיל לחפש מישהו רציני."
"ואם לא בא לי? מה אם מתחשק לי לחיות לבד, כמוך."
"לבד? כאילו… חופשי זה לגמרי לבד?" גיחך בוריס.
"כן, למה לא?"
"כי זה לא מתאים לכל אחד, אם החזקת מעמד עם גבר שמונה שנים כנראה שלא מתאים לך להיות לבד, או ש…" הוא הציץ בי בספקנות, "שבגדת?"
"ממש לא." נעלבתי, "וגם לא היו לנו יחסים פתוחים, או איזה שטות מהסוג הזה. כשאני עם גבר אני כולי איתו, לא סובל בוגדים."
"אהה… אז אתה מאלה שחייבים להיות מאוהבים כדי ליהנות מזיון?" גיחך בוריס.
"אל תהיה טמבל, בטח שלא, אבל ברור שנעים יותר להיות עם מישהו שמכירים ומחבבים, והכי טוב עם הבן זוג שאוהבים."
"ומה יעשו אלה שלא רוצים לוותר על הבעל בבית, אבל בכל זאת רוצים לגוון?" הקשה בוריס.
"שיתאפקו או שייפרדו, אבל לבגוד? לזיין בסתר ואחר כך לחזור הביתה ולשקר? מגעיל, לא סובל טיפוסים כאלה."
בוריס נאנח, "אתה מקרה קשה רענן." אמר, ורצה להוסיף הסבר, אבל אז נשמעה דפיקה בדלת. בוריס הציץ בשעונו, "זה בטח חמי ובועז." העיר, והלך לפתוח את הדלת.
"בועז? מי זה בועז?" נחרדתי.
"החבר של חמי."
"חשבתי ששמו רוני."
"מה, לא סיפרתי לך? הוא ורוני נפרדו עוד בשנה שעברה. עכשיו הוא עם בועז." הפטיר בוריס, "הוא קורא לו בוזי." גילה לי בגיחוך, ופתח את הדלת, ואמנם, על הסף עמדו חמי ולצידו הסטוץ שלי, בוני_82, לוטש בי מבט נדהם שהתחלף לאיטו בהבעת בהלה מרוסנת בקושי.