למרות חששותיו ופחדיו של חמי, פחדים שהוא הקפיד להסתיר מאורה, בדיקת מי השפיר עברה בשלום, אורה נבדקה וחזרה הביתה בריאה ושלמה, ולמרבה השמחה טכנאית האולטרה סאונד הכריזה שהפעם מדובר ללא ספק בבת. כל הדאגות והחששות שהיו לו מהכיוון ההוא התפוגגו כלא היו, ובמקומן מצא את עצמו מוטרד מעניין אחר שחשב שכבר מזמן הניח בעבר. אחרי כמה שנים רגועות ונעימות הוא שוב מצא את עצמו מתעצבן בגלל אהרון שנדמה שחזר לסורו והתחיל להעדר מהבית בשעות לא סבירות, ולהתנהג בצורה חשודה.
לחמי כבר היה ניסיון רב ומר בעניין המכאיב הזה של מונוגמיה בזוגיות שלו עם אהרון, וזו הסיבה שהוא ישב בחושך על הדק שרוע בכיסא נוח, לכאורה נהנה משלוותו של ערב אביבי חמים ורגוע, ובעצם מרגיש שהוא בשידור חוזר של התחלת הזוגיות שלו כשהוא אף פעם לא ידע מה קורה עם אהרון, איפה הוא, מתי יחזור, אם בכלל ומה קורה אתם? הם הכירו אחד את השני לפני יותר מעשר שנים, עברו המון יחד, כולל פרידות ממושכות, ברוגזים ומריבות, ובין לבין אהבה ענקית שהתגברה על הכל. הוא היה בטוח שהם הגיעו למנוחה ולנחלה, יש להם משפחה ובית, יש רכוש משותף וילדים שצריך לגדל, איך זה יכול להיות שהוא שוב צריך לשאול את עצמו איפה כושי ולאן הוא נעלם בזמן האחרון ומה קורה אתם?
"הכל בסדר חמי?" צצה אורה לצידו ונתנה לו כוס תה חמימה וריחנית. "איפה רוני?"
"שאלה טובה." סינן חמי במרירות, ומיד התעצבן גם על עצמו, ועוד יותר על רוני שגורם לו למרמרת גועלית כזו.
"את יודעת שרוני הציע שנתחתן? כמובן שרק אחרי שתלדי בשלום."
"כן, הוא סיפר לי, בגלל זה אני מתפלאת מה קורה לו לאחרונה, אולי הוא נבהל וקיבל רגליים קרות?"
חמי נאנח, "אולי." סיים את התה שלו ונתן את הכוס לאורה, "אין לי כוח לעבור את זה שוב, אני כבר מבוגר מידי לכל הבלגן הזה."
"אני מבינה אותך חמי, אבל למה אתה ישר חושב שהוא בוגד בך, אולי יש לזה הסבר אחר?"
חמי הסב את ראשו והביט בה, עיניהם נפגשו לרגע ושניהם נאנחו, "יכול להיות שאת צודקת." אמר חמי בקול לא משכנע, "את נראית עייפה, לכי לישון אורל'ה, אני כבר אסדר את המטבח."
"תודה חמי." אמרה אורה, ליטפה קלות את כתפו והלכה.
חמי חיכה עד ששמע אותה עולה לחדר השינה ואז קם, הביט לרגע בנייד שלו בתקווה שאולי רוני בכל זאת ענה להודעת הווטסאפ שלו, כמובן ששוב התאכזב והלך לסדר את המטבח ולהפעיל את המדיח. הוא ניגב את השולחן הדביק, רוקן את הכלים הנקיים מהמדיח ומילא אותו במלוכלכים, הפעיל אותו, ניקה היטב את הכיור, זרק לפח את כל שאריות האוכל ואז החליט ללכת לזרוק את הזבל. אחרי שזרק את השקית הגדושה למיכל האשפה הגדול שעמד בפינת הרחוב שירך את רגליו חזרה הביתה. ברגע שידו נגעה בידית הדלת נשמע קול מנוע מכוניתו של רוני ודקה אחר כך הוא הופיע לצידו של חמי.
"שלום מנחם." אמר בשלווה, ואפילו חיבק קלות את כתפו, וחייך כשחמי התנער ממנו בכעס, "זה לא מה שאתה חושב." אמר בנחת.
"מאין לך מה אני חושב?" התריס חמי בזעף.
"נו, די כבר, אתה צודק שאתה כועס, אבל לא בגלל מה שאתה חושב שעשיתי אלא רק בגלל שלקחתי את הזמן ולא סיפרתי לך מיד."
"מה לא סיפרת לי?" סירב חמי להתפייס, "אני לא מבין על מה אתה מדבר."
"על זה שאתה חושב שאני מתעסק מהצד עם מישהו."
"או מישהי, אצלך אי אפשר לדעת." פלט חמי, ומיד התחרט וכעס על עצמו ששוב הוא נשמע כמו אישה ממורמרת ולא כמו גבר. "עזוב, לא משנה, תעשה מה שמתחשק לך, לא אכפת לי." רטן וניסה להסתלק לחדר השינה.
רוני הלך אחריו ואחז במרפקו, "די מנחם, תפסיק להיות כזה, תקשיב לי רגע." הדף את מנחם אל המיטה, ונשכב לצידו, אוחז בו בחזקה, "אתה מוכן להקשיב?"
"אני מקשיב." עצם מנחם את עיניו, מתאפק לא להניח לדמעות להציף אותן.
"חמי, סליחה, התנהגתי כמו דביל ולא חשבתי… בבקשה, אל תכעס עלי, אבל זו סך הכל ספירית, ואני נשבע לך שהייתי איתה רק בקטע של ידידות."
"זיינת אותה בקטע של ידידות?" נשאר חמי מריר וכועס.
"די, מספיק, אל תדבר ככה, לא היו שם שום זיונים, אם רק היית רואה באיזה מצב היא."
"ספירית הזו, היא תמיד באיזה סוג של מצב, מה הבעיה איתה עכשיו?"
"יש לה הרבה בעיות, והכי חשוב זה שכיום אין לה איפה לחיות. היא גרה אצל אחותה, אבל לא מסתדרת עם הגיס שלה… אני מנסה לעודד אותה ולמצוא לה פתרון, אבל לא כל כך מצליח. מה דעתך, בוריס יסכים שהיא תגור אצלו קצת?"
"אצל בוריס?" נדהם חמי, "אבל… אבל…"
"הייתי מציע לה להתארח אצלנו, אבל פחדתי שאורה תתרגז ותטיל וטו."
"אני לא מבין, היא לא הייתה אמורה להיות נשואה ואימא לילדים?"
"היא לא הצליחה להיכנס להיריון ובסוף גם התגרשה, יש לה דיכאונות והתקפי חרדה, והיא עדיין סובלת מכאבים בגלל הפציעה ההיא כשהיא נפלה מהמדרגות ברמב"ם, היא אפילו הייתה מאושפזת כמה זמן במעלה כרמל."
"איפה זה מעלה כרמל?"
"בטירה."
"אהה… אז תגיד טירה."
"כיום קוראים לבית חולים הזה מעלה כרמל, והם דווקא די עזרו לה והעובדת הסוציאלית שם הגישה בשמה תביעה לביטוח לאומי, ועכשיו יש לה קצבת נכות ככה שאם בוריס יסכים להשכיר לה חדר היא תוכל לשלם לו, והיא גם תוכל לבשל ולנקות בשבילו, אתה מוכן לשאול אותו?"
"רק אחרי שאני אראה מה קורה איתה ומה המצב שלה."
"בסדר, סליחה שלא סיפרתי לך מיד, אבל היא ביקשה שאני לא אספר לאף אחד כי היא נורא מתביישת ולא נעים לה מאיתנו."
"תגיד, היא עדיין לסבית?"
"לא יודע ואני חושב שגם היא לא יודעת, היא סך הכל בחורה די מסכנה וחסרת מזל, למה אתה שונא אותה?"
"לא שונא אותה, חס וחלילה, אני פשוט… אין לי כוח לכל הבעיות שלה, היא מהטיפוסים האלה ששואבים אנרגיות, וכל הזמן צריך להתעסק איתם, לעזור להם, זה מתיש."
רוני נאנח, "כן, נכון, אבל מצד שני איך אני יכול סתם לעזוב אותה לנפשה?"
"מחר אני אתקשר לבוריס ואדבר איתו." הבטיח חמי.
"באמת חשבת שאני שוב משתרלל מהצד?"
"כן."
"ככה? לא יפה מצידך, אתה יודע מה קורה למי שחושד בכשרים?"
"כן, הוא לוקה בגופו, אבל מאחר ואתה מי שאתה, ואתה רחוק מלהיות כשר אני חושב שאין לי מה לדאוג."
"הנה, פה אתה טועה, ואני מיד אוכיח לך את זה." התנפל עליו אהרון, צוחק והפסיק סוף סוף את תקופת היובש ששררה אצלם.
אז לא, לא לקיתי בגופי למרות שחשדתי בכשרים, עד כמה שאפשר להגיד שרוני כשר, אבל חטפתי כאב ראש רציני בגלל הבעיה של ספירית המסכנה. אני לא בטוח מה הפחיד אותי יותר, לגלות לאורה שהאקסית שלה נכנסה שוב לחיינו, או לשאול את בוריס מה דעתו לחלק את דירתו עם אישה? בסוף התברר שכמו תמיד דאגתי בגלל הדבר הלא נכון, והבעיה העיקרית הייתה אירה שממש לא התלהבה לשמוע שהאקסית המיתולוגית של בת זוגתה האהובה צצה פתאום על סף דלתה. התכנית הייתה שאני ורוני ניסע לבקר את ספירית בדירת אחותה המתגוררת בקריות, ואחרי שנשוחח איתה נחליט מה עושים. מה שקרה בפועל זה שיום אחרי שרוני גילה לי לאן ולמה הוא נעלם לאחרונה דפקה ספירית על דלת ביתנו, מפתיעה אותנו באמצע ארוחת הבוקר.
"החלטתי לחסוך לכם את הנסיעה לקריות והגעתי לבד." הכריזה, אטומה כדרכה למהומה שעוררה הופעתה הלא צפויה. אני גאה לספר שהגבנו בצורה מאוד תרבותית, לא היו צעקות ולא סקנדלים. הילדים היו איתנו ובזכותם, וגם בזכות החינוך הסובייטי הטוב של אירה קיבלנו אותה במאור פנים (מזויף אבל מאיר), והכנסנו אותה ואת הטרולי הוורוד והחבוט שלה למטבח שלנו, ואפילו הצענו לה ארוחת בוקר.
במקום להתבייש, או לפחות להתנצל, היא התיישבה לה בנחת והתחילה לזלול ואפילו העירה לאורה שהיא שמנה לאחרונה.
"אני בהיריון בחודש רביעי." אמרה אורה בקרירות שכל מי שמכיר אותה יודע שהיא מסתירה זעם נוראי, וסחבה אותי לחדר השינה, "מה היא עושה פה פתאום? על מה היא מדברת בכלל?"
נאלצתי לספר לה בקיצור ובלי הכנה מוקדמת על הקשר שהתחדש בין רוני לספירית ועל הבטחתו לנסות לעזור לה.
"למה לא סיפרת לי כלום?" זעמה אורה.
"כי זה נודע לי רק אתמול בלילה, תכננתי לדבר אתכן היום, לא חשבתי שהיא תצוץ פה פתאום."
"טוב, היא לא יכולה לגור אצלנו, אני לא מסכימה לזה בשום פנים ואופן." הכריזה אורה, וליתר תוקף רקעה ברגלה על הרצפה.
"אני לגמרי מבין, ואת לגמרי צודקת, ואני ממש מצטער שכל העסק הזה קרה."
"אבל מה חשבת? חשבת שאם תדבר איתי קודם ותתחנף ותבקש אני אסכים שהיא תעבור אלינו?" המשיכה אורה לרתוח.
"חלילה, מובן שאין מצב שהיא תגור פה, גם כי אין לנו מקום וגם כי פשוט אין מצב, תכננתי לבקש מבוריס שישכיר לה חדר, הוא מחפש דייר במקום סטפן."
"דייר, לא דיירת, ובטח לא בחורה דפוקה ומופרעת כזו." התיזה אורה בזעף.
"אורל'ה, בבקשה…" ניסיתי להרגיע.
"די, תפסיק להיות הומו כזה. הרי גם אותך היא מעצבנת נורא, ואל תזכיר לי שפעם גרתי איתה ואפילו חשבתי שאני אוהבת אותה, עשיתי טעות איומה ומזל ש…"
נמרוד נכנס לחדר, אמר שרוני קורא לי ושאל בתמימות למה אימא כועסת כל כך?
ברחתי החוצה, מניח לאורה להתמודד עם הצאצא החכם שלנו, והתקשרתי לבוריס
לברר אם הוא מצא כבר דייר לחדר הפנוי אצלו.
בוריס אמר שלא, ושאל אם יש לי מישהו, אבל בבקשה שזה יהיה בן אדם שיכול לשלם, ושלא יציע לו שירותי מין במקום כסף מזומן.
"מי הציע לך לשלם בשירותי מין?" נדהמתי.
"לא חשוב, אז יש לך מישהו כזה?"
"כן, אבל זו מישהי, ועד כמה שידוע לי יש לה כסף. כמה אתה רוצה עבור החדר?"
"זה תלוי, אני רוצה אלף חמש מאות ₪ ומוכן לרדת לאלף בתנאי שהדיירת תדאג לניקיון. מה המספר שלה? תן לי לדבר איתה."
"בכיף, היא יושבת פה." הגשתי לספירית את הטלפון שלי, ולהפתעתי היא קמה ויצאה איתו החוצה ככה שלא שמעתי את השיחה בינה לבין בוריס, אבל הצצתי מהחלון וראיתי שהיא מדברת בהתלהבות, ואפילו צוחקת ומנענעת בראשה בהתלהבות.
כמה דקות אחר כך היא חזרה, נתנה לי את הנייד, אמרה תודה ולהתראות בקרוב, ועלתה במדרגות לכביש הראשי, גוררת אחריה את הטרולי הוורוד שלה. עד שהיא הגיעה למעלה בוריס כבר הספיק להגיע עם מכוניתו, פתח לה באבירות את דלת המכונית ואחר כך טרח והכניס את הטרולי שלה לתא המטען. דקה אחר כך הם נעלמו.
"שאלוהים יעזור לו ושיהיה לשניהם בהצלחה." סיכמה אירה את הסיפור, ואפילו חייכה וחיבקה את כתפיה של אורה שלהפתעתי החלה להתייפח פתאום.
"למה אימא בוכה?" התפלא נמרוד.
"כי היא מתרגשת, טמבל." השיבה צילי, "נו, בוא כבר חמי, שלא נאחר לגן." האיצה בי וכמו תמיד כשאני מקבל פקודות מנשים גם אם הן רק בנות ארבע, צייתי.
אחרי שהפקדתי את הילדים בגן ובבית הספר חזרתי והתקשרתי לבוריס. הוא כבר היה במכוניתו בדרך לעבודה, ולשמחתי נשמע רגוע ומרוצה. "כל הכבוד לך על הרעיון דוצ'ינקה," אמר, "אני לא מבין למה לא חשבתי על זה לבדי. ברור שעדיף לקחת שותפה ולא שותף."
"תלוי מי השותפה." הערתי בזהירות, "אני לא מבין איך השארת אותה לבד בדירה והסתלקת, הרי אתה לא מכיר אותה."
"בטח שאני מכיר את ספירית, נפגשתי איתה כמה פעמים כשהיא חיה עם אורה, חוץ מזה יש לי הרגשה טובה לגביה."
"אתה יודע שהיא הייתה מאושפזת בטירה והיא לוקחת כדורים פסיכיאטריים?"
"כן, היא סיפרה לי, זה בסדר, אין לי בעיה עם זה."
"אני גם לא בטוח שהיא כל כך טובה בבישול ובניקיון."
"היא בטח יותר טובה ממני." הצטחק בוריס, לא מודאג כלל ממה שאמרתי.
"טוב, שיהיה לכם בהצלחה." נאנחתי כמו איזה קשיש שבע אכזבות, ונסעתי לעבודה.
"נראה כמה זמן הסידור הזה יחזיק מעמד, אני מקווה שהיא יודעת לבשל ולנקות קצת." אמר חמי לאורה כשהם הכינו יחד ארוחת ערב.
אורה הרגיעה אותו שספירית מטיבה לבשל, והיא בחורה מאוד נקיה ומסודרת. "אם כבר אני הייתי דואגת שבוריס לא ישמין בגלל האוכל שלה, היא אוהבת לבשל כמויות ולמלא את המקרר, והיא גם קצת נאצית ניקיון. אני מקווה שהוא לא ישתגע בגלל שהיא יכולה להיות לפעמים ממש אובססיבית בקטע הזה."
"טוב, נחיה ונראה. לא, אל תשימי צלחת לרוני, הערב הוא אצל הוריו, אבא שלו לא מרגיש כל כך טוב והוא נסע לבקר אצלם. תגידי, איך אירה הגיבה לקטע עם ספירית?"
אורה משכה בכתפיה, "הגיבה באיפוק סובייטי, היא לא טיפוס קנאי, אבל אחרי מה שסיפרתי לה על ספירית היא קצת לחוצה."
"למה? מה כבר סיפרת לה?" תהה חמי.
"את האמת, ועכשיו אני שואלת את עצמי אם זו לא הייתה טעות." הרצינה אורה.
"איך להגיד את האמת יכול להיות טעות?" תהה חמי.
"האמת פנים רבות לה." חייכה אורה בעצב, "תראה, זה לא שסיפרתי שקרים, אבל יכול להיות שהדגשתי יותר מידי את החסרונות שלה, אירה חושבת שהיא מין מפלצת וזה לא מדויק."
"יכול להיות שהרגשת קצת אשמה בגללה ולכן תיארת אותה בצורה לא מחמיאה?" תרגל חמי קצת פסיכולוגיה בגרוש.
"יכול להיות." הסכימה אורה, "למרות שאין לי שום סיבה להרגיש אשמה כי בשלב מסוים פשוט הפסקתי לאהוב אותה, ואין לי שום סיבה להרגיש אשמה בגלל הרגשות שלי." התגוננה.
"נכון." הסכים חמי, והוסיף חיבוק קל ונשיקה על הלחי. אורה החזירה לו חיבוק ופתאום התינוקת בעטה ושניהם, גם חמי וגם אורה, חשו בכך, חייכו זה אל זה באושר ושכחו את ספירית ואת הבעיות הלא נגמרות שלה.
יומנו של מספר סיפורים 