4. רוצה עוד תינוק

חמי ישב מול כוס תה, בהה בטלוויזיה בעודו שקוע במחשבות נוגות, מתלבט איך להגיב לקשר הנרקם בין סטפן, בן זוגו של בוריס ידידו הוותיק, ובין אייל הצעיר, בן אחיו.

"מה קורה חמי?" פנתה אליו אורה שנכנסה הביתה, ורודת לחיים ועליזה אחרי טיול אחר צהרים חביב עם רוקי ועם נמרוד.

"הכל בסדר." ענה חמי וניסה לחייך.

"אבא ראינו נוריות." התפרץ נמרוד לשיחה, "הן דומות לכלניות, אבל הן לא, וגם אותן אסור לקטוף, יודע למה?"

"שכחתי כבר, תזכיר לי." התרחב חיוכו של חמי ונעשה קצת יותר טבעי.

"כי הן פרח מוגן." צעק נמרוד בהתלהבות, "וראינו גם כליל החורש שעוד מעט יתחיל לפרוח, וראינו גם רקפות, וחיפשנו פטריות, אבל לא מצאנו."

"נמרודי גם אם תמצא פטריות אל תאכל אף פעם פטריה בלי לשאול אותי או את אימא כי יש פטריות רעילות שאסור…"

"אני יודע, אני יודע. אני רעב, אפשר טוסט פיצה וקורנפלקס וחביתה ו…"

"אפשר הכל." התערבה אירה בשיחה, "אבל קודם לשטוף ידיים." היא נגעה לרגע בכתפה של אורה והן החליפו מבט שלא נעלם מעיניו של חמי, "בואו ילדים," קראה אירה לתאומים, "תסדרו את השולחן ואני אכין חביתה וירקות, ונמרוד יוציא מהמקרר גבינות וחלב לקורנפלקס." זרזה את החבורה העליזה למטבח, מניחה את אורה וחמי לבד.

מעניין מה הן זוממות? תהה חמי בליבו, ולפני שהספיק להגיד משהו פתחה אורה ושאלה אותו אם הכל בסדר, ולמה הוא כל כך שתקן בזמן האחרון?

"אני לא שתקן, אני נוגה ומתלבט." ענה לה חמי תשובה שידע שתשעשע אותה.

אורה גיחכה, "בנוגע למה אתה מתלבט כל כך מר המלט היקר?"

"בנוגע ליום ההולדת שלך אורל'ה." שיקר חמי, ולמרות שמטבעו סלד משקרים והעדיף תמיד להגיד אמת הפעם לא היסס והעדיף לשקר מאשר לדבר עם אורה, או עם כל אישה אחרת, על המערבולות הביצתיות שנוצרו בקרב ידידיו חובבי הגברים. הוא ידע שזו צורת מחשבה מיושנת ולא ראויה למאה העשרים ואחת, אבל בכל זאת חש שלא ראוי לחשוף את כל הנושא המביך הזה בפני נשים, אם כי היה לו ברור שאם יגיד להן דבר כזה הן יצחקו ממנו, או אפילו יכעסו, ובכל זאת העדיף לשקר ולא לדבר עם אם בנו על חיי המין המביכים של חבריו ההומואים.

"בפברואר, שזה ממש עוד מעט, תהיי בת ארבעים, ולכבוד היום הולדת החשוב הזה אני רוצה לתת לך מתנה מיוחדת ומשמעותית, אבל אין לי מושג מה." אמר, מצדיק בינו לבינו את השקר התמים הזה בכך שזאת בעצם האמת, הוא לא ידע איזה מתנה להעניק לידידתו ושותפתו להורות על נמרוד.

"מעולה," שמחה אורה, "כי האמת שכבר מזמן רציתי לדבר אתך על הנושא הזה, ורק חיכיתי להזדמנות המתאימה." היא נרכנה לעברו, קופצת את ידיה לאגרופים קטנים כפי שעשתה תמיד כשהתרכזה במשהו חשוב. גם נמרוד נהג ככה והתנועה הקטנה הזו תמיד הצחיקה את חמי ומילאה אל ליבו רוך, "מה את רוצה אורה, רק תגידי, עד חצי המלכות." חייך אליה בחיבה.

"מה שאני רוצה זה עוד ילד." הדהימה אותו אורה.

את זה חמי בהחלט לא צפה, "עוד ילד?" נדהם ופניו שבו והרצינו, "למה? לא מספיק לך נמרוד שלנו?"

"מספיק לגמרי, אתה יודע שהוא החיים שלי חמי, אבל אני רוצה גם ילדה קטנה וחמודה."

"ואם במקום ילדה יהיה עוד בן, ואולי אפילו, ירחם השם, תאומים, ואם, חס וחלילה… הרי היריון בגילך…" פניה של אורה התכרכמו ודמעות איימו לגלוש מעיניה, וחמי נבהל וניסה לפייס ולתקן, אבל הסתבך עוד יותר, "ברור שיש נשים שיולדות בגיל כזה, ואפילו מבוגר יותר, אבל אחרי גיל שלושים וחמש זה תמיד מסוכן יותר, וגם אצל גברים איכות הזרע יורדת עם הגיל, והרי גם אני כבר לא ילד." המשיך וברבר, לחוץ ומבוהל, ומזל שאירה קראה להם לאכול ועצרה את שטף דיבורו.

"אז אתה מסרב?" שאלה אורה בעוד הם שוטפים ידיים בכיור השירותים.

"לא אמרתי שאני מסרב, רק ציינתי שזה מסוכן."

"החיים הם עניין מסוכן, כל דבר יש בו איזה סיכון, אז מה, תשב כל היום בבית ולא תזוז?" התריסה אורה.

"גם זה מסוכן, לא לזוז אני מתכוון." ניסה חמי להתחכם.

אורה הפנתה אליו את גבה, תלשה נייר טואלט ומחטה בקול את אפה, וחמי רך הלב, ויש שיגידו חלש האופי, נכנע מיד. "נו, די אורל'ה, אם את רוצה עוד ילד נעשה עוד ילד, אבל בתנאי שתהיה שטיפת זרע ונעשה בדיקת מי שפיר, בסדר?"

"אבל חמי התוצאות של הבדיקות דם שלך מעולות כבר המון זמן, רמת הנגיף אצלך היא אפס, וקראתי באינטרנט שבמצב שלך אתה לא מדבק."

"כן, גם אני קראתי את המאמר הזה, ובכל זאת אני לא מוכן לקחת סיכון, אם אני חס וחלילה אדביק אותך אני… לא מוכן להסתכן בזה, ובגלל ששנינו כבר די מבוגרים אנחנו חייבים לבדוק שהעובר, אם נצליח לעשות אחד כזה, יצא בריא, את מסכימה איתי?"

אורה נאנחה, "כן, אני מסכימה, תודה חמוד." נישקה את לחיו, "ועכשיו בוא לאכול."

הם התיישבו עם כל השאר, ואירה שבאותו ערב הייתה בתורנות מטבח הגישה להם סלט וחביתה ותוך כדי כך שוב החליפו היא ואורה מבטים חטופים, אורה הנהנה הנהון זעיר כמעט לא מורגש ואירה בתגובה חייכה חיוך קטן כמעט בלתי נראה. חמי קלט באותו רגע שהשתיים תכננו מראש את השיחה איתו ותהה מה הן היו עושות אם הוא היה מסרב בתוקף? למרות שהסכים הוא עדיין חש מעט אי נוחות מכל הרעיון, שוב יצטרכו ללכת למרפאת פוריות ולשלם הון קטן על שטיפת זרע, ושוב העניין הנתעב של ההפריה המלאכותית, ושוב המתח עד שמקבלים תשובה, וגם אחרי שיקבלו תשובה חיובית, בהנחה שזה יקרה, ימשיכו להיות דרוכים ולחוצים ומתוחים לאורך כל ההיריון, ואחר כך הסיוט של הלידה, וגם אם אחרי כל התלאות הללו סוף סוף יהיה תינוק או תינוקת יתחיל מסע ייסורים חדש של חיתולים, ולילות ללא שינה, וחיפושים אחרי מוצץ, וביקורים אצל רופא ילדים, ודאגות על גבי דאגות, שלא לדבר על הוצאות כספיות עצומות. כבר היה זול ופשוט יותר לצאת למסע סביב העולם ביאכטה או לשלם על טיסה לחלל הרהר נוגות בינו לבין עצמו, ובסתר ליבו קיווה שכל העניין ייכשל, הרופאים יגידו לאורה שבגילה, ובמצבה הבריאותי, ושתגיד תודה שיש לה ילד אחד בריא ומושלם, והוא אפילו לא בן יחיד כי הרי הוא גדל עם התאומים של רוני כאילו היו אחים, ומה רע להם ככה? ונגיד שהכל יצליח ויתנהל על הצד הטוב ביותר ויהיה תינוק או תינוקת שיתפתחו כראוי, ויהפכו לבן אנוש קטן ומוצלח כמעט כמו נמרודי המושלם, הוא בטח ירצה חדר משלו אחרי כמה שנים, ואם זו תהיה בת, חמי התקשה לדמיין את עצמו אב לבת, על אחת כמה וכמה, ואיך הם יסתדרו אז? הרי כיום הכל פשוט מושלם, לבנות יש את חדר השינה הענקי והמרווח שלהן, לו ולרוני יש את חדר השינה הפחות גדול אמנם, אבל בכל זאת מוצלח מאוד, עם שירותים נפרדים וחדר ארונות מרווח. ובין שני החדרים הללו יש עוד שני חדרי שינה. אחד לתאומים ואחד לנמרוד. והם כבר תכננו שאחרי שצליל תגדל מעט הם יעבירו אותה לחדר השינה הקטן יותר מבין חדרי הילדים. והבנים ישנו יחד בחדר הגדול יותר ו… הדלת נפתחה בתנופה ורוני התפרץ למטבח. מלא מרץ ושמחת חיים. בדיוק כמו שהיה עושה בזמנו כשהם עוד היו רווקים צעירים וחרמנים.

"שלום לבנים ולבנות." קרא כמו שהיה עושה תמיד, ליטף וחיבק את הילדים שחשו אליו בשמחה, חייך אל הבנות שחייכו אליו חזרה, והתיישב מול חמי הקודר שהניד לעברו את ראשו בברכה. "מה קרה? אתה מרגיש לא טוב? למה יש לך פרצוף של שמאלני חמוץ?"

"כי זה מה שאני." השיב חמי, מוקנט.

"הוא לא חמוץ, הוא מתלבט ונוגה." הצטחקה אורה אל רוני וזקרה בוהן לאות הצלחה.

"כבר לא מתלבט, אבל בהחלט נוגה." ענה חמי, קולט מבלי משים שגם רוני היה שותף למזימה וקם ממקומו, "נראה לי שכולם כבר גמרו לאכול, אתה רעב רוני?"

"לא, אכלתי כבר ארוחת ערב." השיב רוני, "אני רק רוצה כוס תה."

"אני אכין לך, עזבי אירה, אני כבר אסדר הכל." החל חמי להוריד כלים מהשולחן.

"ילדים, הגיע הזמן להתקלח לפני השינה." קראה אורה ויצאה מהמטבח, מלטפת בדרך את כתפו של חמי. הילדים והבנות יצאו מהמטבח והשניים נשארו לבד. חמי הכין לרוני כוס תה עם שיבה ודבש, והחל למלא את המדיח בכלים מלוכלכים.

"אפשר לדעת למה אתה נוגה מנחם?" לגם רוני מהתה שלו ונגס בעוגייה.

"כי אני חי עם חבורה של בוגדים שזוממים מזימות מאחורי הגב שלי." השיב חמי בעוקצנות.

"די להיות פראנואיד חמי, אם לא היית מסכים אף אחד לא היה מכריח אותך, וחוץ מזה, לא בא לך עוד תינוק אחד, מתוק וחמוד כמו נמרודי?"

חמי הפעיל את המדיח והתיישב מול בן זוגו הוותיק, "נראה לי ששכחת כבר כמה עבודה ומאמץ והוצאות זה לגדל ילד."

"בחייך, זה לא כזה נורא."

חמי הניד בראשו, "זה כן נורא, טוב, אולי נורא זו לא המילה הנכונה, אבל זה ממש קשה ומתיש, ואפילו מפחיד, זה מה שאני זוכר מכל החוויה של טיפול בנמרוד, אורה למדה והפגינה במחאת הקוטג', ואני הייתי המון לבד עם הילד ולא הפסקתי לפחד, מזל שאימא שלי עזרה."

"גם אני עזרתי." מחה רוני.

"כן, כשהיית אפילו עזרת קצת, אבל רוב הזמן לא היית, ואחר כך בכלל עזבת את הארץ ועד שחזרת…"

"כבר היית עם בועז." האשים רוני.

"כאילו שאתה לא היית עם אחרים כשהסתובבת לך בקליפורניה." החזיר לו חמי כגמולו. לרגע הם הביטו זה בזה בכעס ואז הניח רוני את כפו על ידו של חמי וליטף אותה בעדינות, "מנחם די, בוא לא נחזור שוב לסיפור הישן הזה," ביקש, "המחאה נגמרה ואורה כבר לא סטודנטית, וכולנו בוגרים וחכמים יותר, והפעם לא תהיה לבד אפילו רגע, נשבע לך."

"טוב, בסדר." אמר חמי בספקנות.

"מה, אתה לא מאמין לי?" נעלב רוני.

"אהרון, אני מאמין שכרגע אתה מתכוון למה שאתה אומר, אבל לך תדע מה יקרה בעתיד, ובכלל, אין טעם להתווכח על זה עכשיו כי בכלל לא בטוח שאורה תצליח להיכנס להיריון."

"למה שלא תצליח?"

"כי היא כבר בת ארבעים, וגם אם היא תצליח יש עוד בדיקת מי שפיר לעבור… נחיה ונראה מה יקרה."

"אני בטוח שהכל יהיה בסדר." הכריז רוני באופטימיות, מתעלם מהבעתו הקודרת של חמי והלך לראות טלוויזיה, משאיר את חמי לבדו, טרף להרהורים נוגים.

מיומנו של חמי

אני לא מבין מה עובר עלי, למה הרצון של אורה בעוד תינוק מכניס אותי למצב רוח כל כך קשה. אני מרגיש שאני נופל לדיכאון ולא מבין למה דווקא עכשיו, כשהכל הסתדר לי כל כך טוב. יש לנו בית משלנו, הילדים בריאים ומשגשגים, העבודה בסדר, הבנות נהדרות ותענוג לגור אתן, ואפילו רוני נרגע והזוגיות שלנו פורחת. אין מריבות יותר ואין צרות. הוא עובד בעבודה שהוא אוהב, וההורים שלו נרגעו וכבר לא לוחצים יותר עליו, ואפילו הקשר המטריד של אייל עם סטפן הפסיק לאחרונה, אני חושב, כי אייל ממש עסוק בלימודים ועבודה, וגם את סטפן אני רואה רק מידי פעם, כשאני מטייל בבוקר עם רוקי החמוד. הוא רץ, מנופף לי לשלום, וממשיך, ואני הולך לאט יותר, נח קצת בפארק, וחוזר בנחת הביתה להעיר את הילדים, ולהכין להם ארוחת בוקר. כל השאר יוצאים מוקדם יותר לעבודה, לפעמים אורה אוכלת אתנו בבוקר, ולפעמים גם היא יוצאת קודם. אני אחראי על הפיזור של הילדים עם ארוחות עשר, ואחר כך עושה קניות או מנקה קצת, או סתם סידורים, ובצהרים הולך לעבודה. עד אז אורה חוזרת ומקבלת את הילדים, ובערב כולנו נפגשים, אוכלים יחד ואחר כך טלוויזיה, פיפי ולישון. כמובן שיש שינויים וכל פעם צץ משהו אחר, אבל סך הכל אין שום סיבה להתלונן. כולם בריאים ומרגישים טוב, עובדים, לומדים ומרוצים מהחיים. גם בוריס שחגג לא מזמן שישים מרגיש טוב, שומר על דיאטה בריאה, ממשיך לעבוד ונראה שהכל בסדר אצלו. אף פעם לא דיברתי איתו על סטפן, ולדעתי עשיתי בשכל. הוא חבר שלי ואני אוהב אותו, אבל יש דברים שהם לא עסקי ועדיף לשתוק. סך הכל אין שום סיבה שלא יהיה לנו עוד ילד, ובכל זאת הרעיון מעיק עלי ומפריע לי, ואפילו מפחיד אותי. אין לי מושג למה.

הבוקר, הלכתי כרגיל עם רוקי המתוק, אני ממש אוהב את הכלב החכם והחמוד הזה, ופתאום סטפן מופיע, משיג אותי בריצה כרגיל, אבל במקום להגיד בוקר טוב ולהמשיך הלאה הוא נעצר, מלטף את רוקי והולך לצידי, מפטפט בחביבות, שואל מה נשמע ומה חדש, ואיך כולם? ואז אומר, כאילו כבדרך אגב, שבקרוב לא נראה אותו יותר כי הוא קיבל תשובה חיובית. כמובן שדבר ראשון שעלה לי בראש זה שהוא נדבק ומיד נבהלתי, "תשובה חיובית למה?" שאלתי, כנראה שבטון ממש לחוץ, כי סטפן חייך וליטף לי את הכתף בתנועה מרגיעה.

"לא הסברתי את עצמי כמו שצריך, חשבתי שבוריס סיפר לך שאני מחכה לתשובה מברקלי."

"ברקלי?" התפלאתי, "אוניברסיטת ברקלי באמריקה?"

"כן," הנהן סטפן, מרוצה מאוד מעצמו, "אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה מזמינה אותי לעשות אצלם את הדוקטורט עם אפשרות להמשיך לפוסט דוק."

"לא, בוריס לא אמר לי כלום. אז מגיע לך מזל טוב, נכון?"

"כן, בהחלט." זרח סטפן.

"למה דווקא ברקלי? אין די אוניברסיטאות בארץ? מה רע בטכניון?"

"שום דבר חוץ מזה שהוא בארץ, ואני…" הוא נשם נשימה עמוקה, "אפשר להגיד שמיציתי את המדינה הזאת."

"וואלה?" שמרתי על ארשת פנים רגועה למרות שדי נעלבתי, ואפילו נפגעתי בשמה של המדינה המסכנה שלנו.

"חמי, תקשיב." התיישב סטפן על אחד מהספסלים של הפארק, "אני יודע שאתה ציוני ופטריוט ואוהב את המדינה והכל, ובעצם גם אני, מדינת ישראל תמיד הייתה טובה אלי למרות שאני בעצם לא יהודי, רק אבא שלי יהודי, אבל תמיד התייחסו אלי יפה, הייתי עתודאי, ואחרי השירות הצבאי שלי בחיל אוויר שהיה ממש לא קשה קיבלתי מלגת לימודים, באמת שאין לי טענות, אבל יש לי עיניים ואוזניים, ואני מסתכל מה קורה פה, במדינה הזאת, ואני מקשיב לאנשים, אני מבין מה הולך להיות פה בעתיד, ואני לא רוצה להיות פה כשזה יקרה."

"כשמה יקרה?" שאלתי אם כי ביני לביני די הבנתי למה כוונתו.

"המדינה הזאת הופכת לאט לאט, ובזמן האחרון קצת יותר מהר, למדינת עולם שלישי, יותר דתיים ויותר ימניים ופחות ופחות ליבראליים וסבלניים. אני גם הומו, וגם לא יהודי וגם משכיל, אני לא דתי ואני ליברל שאוהב לחיות טוב, לאכול טוב וליהנות מחיי מין חופשיים. אני די בטוח שבעוד עשר, עשרים שנה, לטיפוס כמוני לא יהיה מה לחפש פה יותר, אתה מבין מה אני אומר?"

"כן, אני מקווה שאתה טועה, אבל אני מבין, ומה עם בוריס?"

סטפן משך בכתפיו, "אני אוהב אותו, הוא בן אדם נהדר, והיו לנו כמה שנים ממש טובות יחד, אבל הוא הרבה יותר מבוגר ממני, ומה לעשות, אני והוא… איך להגיד? מיצינו." הוא חייך חיוך מתנצל, "על אייל אתה לא שואל?"

"לא, זה לא עסקי."

"נכון, אבל אייל הוא קרוב משפחה שלך, ואתה גם דואג לו, נכון? אז אל תדאג, הוא בחור מצוין, ילד ממש חמוד, ואיך אומרים ביידיש? מענטש, אבל בעיני הוא עוד ילד וכמוך הוא קשור מאוד למדינה, ולהורים שלו ובכלל, אני לעומתכם טיפוס יותר קוסמופוליטי, אתה מבין."

אמרתי שאני מבין ושאני מאחל לו הצלחה, והוא אמר תודה, ליטף לי את הלחי והמשיך לרוץ בעוד אני חוזר בקצב איטי יותר הביתה, להעיר את הקטנים ולהכין להם כריכים לבית הספר ולגן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s