אורה וחמי המשיכו לשמור על קשר עם גברת לאה, בעלת הבית החביבה שלהם גם אחרי שהיא עברה לגור בדיור מוגן. הם חיבבו מאוד את הקשישה נעימת ההליכות וחמי התייחס אליה כאילו הייתה סבתו. גם היא אהבה אותו מאוד וסמכה עליו בכל דבר ועניין, ובמיוחד שימח את לבבה היחס שלו לגינה ולמחסן של בעלה המנוח. גם את נמרוד היא חיבבה מאוד והילד השיב לה באותו היחס. הם נהגו לבקר אצלה כל יום שבת אחרי הצהריים, ולפעמים גם באמצע השבוע, ולא פעם הביאו אתם את נמרוד ואת התאומים של רוני ואירה שגם שמחו לבקר את גברת לאה בחדרה הקטן והנעים בדיור המוגן.
"מזל שאתם מבקרים אצלה כל הזמן כי הילדים והנכדים שלה עסוקים מידי וגרים רחוק מידי." גילתה פעם לחמי העובדת הסוציאלית המסורה של גברת לאה.
למרבה הצער בריאותה של הקשישה התרופפה עם הזמן ובחורף 2015 היא לקתה בדלקת ריאות וצוות הדיור המוגן נאלץ לאשפז אותה בבית החולים. חמי ביקר אצלה כל בוקר, מודאג מאוד ממצבה. בני משפחתה של גברת לאה הגיעו לבקרה רק אחרי הצהריים ושהו לידה מעט מידי זמן לטעמו, ורק אחרי שלושה ימים הוא הצליח לפגוש את מיכל, ביתה הבכורה, שגם היא כבר לא הייתה אישה צעירה.
"מאוד קשה לי להגיע ממרכז הארץ לבית חולים כרמל." התנצלה מיכל למרות שחמי לא העיר לה שהיא שוהה מעט מידי זמן עם אימה החולה, והודתה לו כשהוא הציע לה לישון אצלם כדי שלא תיאלץ לנהוג הלוך וחזור כל יום, אבל סירבה בצער להצעתו.
"הלוואי ויכולתי, אבל בעלי גם חולה מאוד וגם הוא צריך אותי, אחי חי באירופה ואין לו זמן לטוס לארץ והנכדים…" היא נאנחה, "יש להם את החיים שלהם, וחוץ מזה אימא בקושי יודעת מה קורה אתה, הרי רוב הזמן היא לא בהכרה, באתי היום מוקדם כי הרופא ביקש, הוא אמר שהוא צריך לדבר איתי." חיבקה את עצמה כאילו קר לה למרות שבית החולים היה מחומם כהלכה
"את רוצה שאני אבוא איתך לשיחה איתו?" הציע חמי בחביבות.
"אם אתה מוכן זה יהיה ממש יפה מצידך, אבל אתה בטוח שיש לך זמן?"
"כן, זה בסדר, בשביל גברת לאה יש לי תמיד זמן." הרגיע אותה חמי בחיוך למרות שידע היטב שהבוסית שלו תחמיץ פנים אם הוא שוב יאחר לעבודה.
"אימא מאוד מאוד מחבבת אותך." גילתה לו מיכל כשהם נכנסו למשרדו של מנהל מחלקת פנימית ב', "היא אמרה שהיא כל כך שמחה שמצאה בן אדם שיודע לטפל כל כך יפה בבית ובגינה ובמחסן של אבא ז"ל."
"גם אני מאוד שמח שהיא נתנה לי לגור אצלה, אני מאוד אוהב את הבית שלה ומרגיש בו ממש טוב, מאז שסבא וסבתא שלי נפטרו לא היה אף מקום שהרגשתי בו כל כך נוח ובבית." ענה חמי ומאחר ומיכל הקשיבה לו בתשומת לב הוא נפתח וסיפר לה על ילדותו המוקדמת, איך חי כמו נסיך בבית הקטן והנחמד של סבא וסבתא וכמה אהב את הפרדס והגינה שהם טיפחו שהיו לו כמו גן עדן עלי אדמות, וכמה היה אומלל כשנלקח מהם בלי הסברים והוחזר לבית הוריו הצפוף והדחוס. "בתקופה ההיא אף אחד לא חשב שצריך לספק הסברים לילד בן חמש, ורק אחרי כמה שנים הבנתי שהם לא עזבו אותי אלא חלו ונפטרו, קודם סבא וחודש אחר כך סבתא. את הבית שלהם מכרו והרסו ובנו עליו רב קומות מכוער, ועל מה שנשאר מהגינה שלהם בנו מגרש חנייה. מכל הגן עדן של הילדות שלי נשאר רק ברוש אחד עקום ומיובש." גילה למיכל שסיפורו נגע מאוד לליבה.
"אימא של נמרוד חושבת שבגלל הטראומה שעברתי כילד אני מבקר אצל גברת לאה כל יום, זה מין סגירת מעגל כזו." הסביר, נבוך מעט, ורווח לו כשהרופא נכנס סוף סוף למשרדו, מלווה בסטג'ר ערבי צעיר.
"אימא מאוד חולה ומאוד סובלת, ומתקשה לנשום." הסביר למיכל שהקשיבה לו חיוורת ודומעת, "אנחנו רוצים לתת לה מורפין כדי להקל עליה." הוסיף ולכסן מבט תוהה מעט אל חמי, "אתה הנכד?" שאל.
"כן." ענתה מיכל במקומו של חמי המופתע, "תנו לה מה שצריך, העיקר שהיא לא תסבול." אמרה, וחמי הנהן בהסכמה, והתאפק לא לבכות גם כן.
אחרי השיחה מבשרת הרעות עם הרופא הוא שהה ליד מיטת הקשישה עד שקיבל טלפון דחוף ממקום עבודתו ונאלץ לעזוב.
בארוחת הערב הוא סיפר לבני משפחתו שלדעתו גברת לאה לא תצא יותר מבית החולים, וביקש מהם לבוא איתו מחר בבוקר להיפרד ממנה. אף אחד לא ממש התלהב, אבל הם לא רצו לאכזב את חמי שהבטיח, "נגיע ממש מוקדם, תשאירו אותי בבית חולים ומיד אחרי שתגידו שלום תיקחו את הרכב ותיסעו לעבודה."
למחרת פיזרו את הילדים מוקדם בגנים והגיעו לבית החולים עוד לפני שמונה בבוקר, ובכל זאת התקשו למצוא חניה. "תעלו אתם למחלקה, אני אחנה ואגיע אחריכם." אמר חמי ופנה לעשות סיבוב סביב בית החולים, ובסופו של דבר מצא בדוחק חניה מרוחקת וחש במהירות לבית החולים, אבל למרבה הצער הוא איחר, גברת לאה נפטרה דקות מספר לפני שחמי הגיע.
"היא מתה לי בידיים." סיפרה לו אורה בדמעות. חמי חיבק אותה ונחפז להתקשר למיכל שפרצה גם היא בבכי, וביקשה שימתין לה בבית החולים. חמי נתן את מפתחות הרכב לרוני, הסביר לו איפה החנה את הרכב ונשאר בבית החולים עד שמיכל הגיעה, מלווה בבנה הבכור. הנכד היה גבר צעיר, שתקן ומבוהל, ומיכל הייתה מוכת יגון וחסרת אונים, ולכן חמי ראה חובה לעצמו להישאר אתם ולעזור להם בכל סידורי הלוויה. אחרי שיחה עם אחיה הצעיר שכבר היה בדרכו לארץ מיכל החליטה שהלוויה תהיה עוד באותו אחר צהרים, ונענתה ברצון להזמנתו של חמי לשהות אצלו עד הלוויה.
חמי התקשר לבוריס ולסולי שהכירו את גברת לאה, והם הבטיחו להגיע ללוויה, הוא גם טרח להתקשר למרכז לקשיש של הקריה וביקש מהמנהלת להודיע על פטירתה של גברת לאה שהייתה תושבת ותיקה מאוד של הקריה, ולמרות זאת הלוויה שלה הייתה קטנה ועצובה. "לאנשים בגילה של אימא אין לוויות גדולות, כל מי שהיא הכירה כבר מת." נאנחה מיכל ונאחזה בזרועו של בעלה, ספק תומכת ספק נתמכת בו.
בתום הטקס הזמינו חמי ואורה את מיכל ואת יוסי, בנה של גברת לאה לשבת שבעה אצלם ביחידת הדיור שעמדה ריקה לאחרונה כי רענן, הדייר הקודם שלהם, עזב עם דור, בן זוגו, לבית גדול ומרווח יותר, והם טרם מצאו דייר חדש, אבל הם סירבו בנימוס אך בתוקף. יוסי אמר שהוא לא מאמין בכל השטויות הדתיות האלה והוא חייב לטוס חזרה לעסק שלו, ומיכל התנצלה שבעלה לא בריא מספיק והוא חייב לחזור הביתה למיטתו. חמי שידע שרוני ואירה לא ממש מתלהבים לארח אצלם זרים שישבו שבעה ויקבלו המון אורחים לא התעקש.
"אנחנו חייבים לחזור לתל אביב עוד הלילה." אמרה מיכל, "אבל לפני זה אני רוצה לדבר אתכם, עם ארבעתכם ובעיקר עם חמי, ועדיף בלי הילדים." הוסיפה בנימת התנצלות.
"הילדים נמצאים אצלי," אמר סולי, "גבי וקורל משגיחים עליהם, נחזיר אותם מחר בבוקר." הבטיח ונסע הביתה.
"מי זו קורל?" התפלא יוסי אחרי שסולי הסתלק, "חשבתי שהוא והחבר שלו הומואים."
"הם הומואים והם זוג, קורל זו השמרטפית שלהם, בחורה ממש נחמדה שאוהבת מאוד ילדים, אני לא יודע מה הם יעשו אחרי שהיא תתגייס." הסביר רוני ואחז בזרועו של חמי, "ניפגש בבית." סח לאירה וגרר אחריו את חמי לחלקה הצבאית.
הם פסעו בין המצבות הצבאיות האחידות עד שנעצרו מול מצבתו של הדר בן שמעון, חיל צעיר בן עשרים שנהרג לפני חמש שנים. "זו לא הייתה אשמתך רוני." אמר חמי וכרך יד חמימה סביב כתפיו של רוני שהביט בפנים מאובנות במצבה המטופחת שהייתה מוקפת עציצים פורחים.
"אני יודע." השיב, נאנח ופנה לצאת מבית הקברות, "אבל כל פעם אני מתחרט מחדש שנתתי לו את האופנוע."
"כן, באמת חבל." הסכים איתו חמי, ולא העז להגיד שעם כל הצער שחש על מותו של הדר הצעיר והפזיז כמה טוב שזה לא היה רוני שנהרג, וכמה הוא שמח שמאז מותו של הדר רוני זנח את האופנוע השטני שלו.
"על מה אתה חושב שהיא רוצה לדבר איתנו?" שאל רוני את חמי בדרך הביתה.
"קרוב לוודאי שעל הבית, היא בטח רוצה שנעוף ממנו כמה שיותר מהר כדי שהיא תוכל למכור אותו."
"כן, אתה כנראה צודק." הסכים רוני, "חבל, אני אוהב לגור שם, מזל שלא הספקנו להשכיר את היחידת דיור ושאנחנו לא צריכים לפנות עוד מישהו חוץ מעצמנו."
כשהגיעו הביתה הם מצאו את אירה ואורה יושבות על כוס תה ועוגות עם אורחיהם. אירה מזגה גם להם תה צמחים ניחוחי וכולם שתו בשתיקה, ממתינים למוצא פיה של מיכל. מיכל סיימה את כוס התה שלה ושלבה את ידיה על שולחן האוכל המוצק והישן שבנה אביה לפני שנים רבות כל כך, "נהדר שלא שיניתם כלום בבית, הכל נשאר כמו פעם, כשהייתי ילדה." העירה, סוקרת בשביעות רצון את המטבח המרווח והיפה שהיה ליבו של בית ילדותה.
"האמת שקנינו מקרר חדש והחלפנו את הכיריים והגז." אמר חמי, "וחוץ מזה החלפתי גם את כל הצירים של הדלתות במטבח ואת הפלורסנט הישן, וכמובן שצבענו את הבית בפסח לפני שנתיים.
"שמרתם על הבית יפה מאוד, הגינה נראית פשוט נהדר, והמחסן של אבא נראה מסודר כאילו הוא בעצמו סידר אותו." העיר יוסי בבת צחוק קלה, "חבל שהוא לא ראה את הדק החדש עם הפרגולה, הוא תמיד תכנן לעשות אותה, אבל לא הספיק."
"כן, אני יודע, אימא שלך סיפרה לי, בנינו הכל לפי התוכניות שהוא השאיר אחריו." אמר חמי, "אני מתאר לעצמי שעכשיו אתם רוצים למכור את הבית." הוסיף.
"כן." אישרה מיכל, "אני ויוסי, וגם הילדים שלנו לא נחזור לגור בצפון. אימא הורישה את הבית לשנינו שווה בשווה, אבל הוסיפה בצוואה שלה בקשה שנשתדל מאוד למכור את הבית לכם. אני רוצה שהקומונה של חמי תמשיך לגור בבית שלי, ככה היא אמרה."
"גברת לאה כתבה צוואה." השתומם חמי.
"כן," אישרה מיכל, "היא כתבה אותה מיד אחרי שעברה לדיור המוגן, והסבירה לנו הכל כדי שלא נחשוב שהיא השתגעה או שהשפעתם עליה בצורה לא הוגנת."
"זו הייתה העצה שנתן לה העורך דין שלה." הוסיף יוסי.
"מאוד יפה מצידה לרצות למכור לנו את הבית שלה," אמר חמי, נבוך מעט, "והלוואי והיה לי את הכסף אבל…"
"כמה הבית הזה שווה בעצם?" נכנס רוני בזריזות לדבריו.
"קצת פחות משלושה מיליון שקל." אמר יוסי, "אבל אימא החליטה שאם אתם תקנו את הבית אנחנו אמורים למכור לכם אותו בשני מיליון שקל בלבד כי היא מורידה לכם מהמחיר את כל שכר הדירה ששילמתם מאז שהגעתם לגור פה."
"וואלה?" נדהם חמי, "אנחנו גרים פה מאלפיים אחת עשרה, בערך שבע שנים, אני לא חזק בחשבון, אבל אני די בטוח שלא שילמנו כל כך הרבה כסף."
"כן, אבל במשך כל השנים האלה גם תחזקתם את הבית והגינה, ועזרתם לאימא בכל מה שהיא הייתה צריכה, היא הייתה אמרה שהוספתם לה לפחות עוד עשר שנים לחיים, ובגלל זה, וגם כי היא ידעה שתשמרו על הבית טוב היא רצתה שהבית יהיה שלכם."
"זה באמת מאוד יפה מצידה, ועוד יותר יפה מצידכם שאתם מסכימים עם הצוואה הזו," אמר חמי, "אבל עדיין שני מיליון זה…"
"לגמרי סביר אם נמכור את הבית בקרית אתא וניקח משכנתא חדשה על הבית הזה." קטע אותו רוני שוב, וליתר הדגשה הוסיף לו בעיטה קלה מתחת לשולחן.
"הוא צודק." אמרה אירה, "למעשה, אם נשכיר את יחידת הדיור לא נצטרך אפילו לשלם את המשכנתא, שאם אני לא טועה…" נעזרה במחשב הכיס הקטן שלה, "תעלה לנו בערך כמו שכר הדירה שאנחנו משלמים ואולי אפילו קצת פחות, אז מה דעתך חמי?"
חמי החזיר לרוני בעיטה ואמר שכן, הוא מסכים, אבל הוא רוצה שהבית ירשם על שם ארבעתם.
"זה ממש יפה מצידך חמוד." הטביעה אורה נשיקה על לחיו, "אבל מאחר ואתה ורוני תשלמו חצי ממחיר הבית, שלא לדבר על זה שקיבלנו הנחה ענקית בזכות העבודה שלך…"
"שלא לדבר שאת רוב שכר הדירה אתם שילמתם." הוסיפה אירה, "אני חושבת, ואני בטוחה שתסכימי איתי אורה, שצריך לרשום את הבית על שמם של חמי ורוני."
"לא, זה מתחשב מאוד מצידכם, אבל אני מעדיף ש…" נכנס חמי לדבריה.
"נחלק את הזכויות בבית לשלוש." קטע שוב רוני את דבריו, "שליש לי, שליש לחמי ושליש לבנות, והן יחלקו את השליש הזה לשנים, שישית לאירה ושישית לאורה."
"נשמע לי לגמרי הוגן." אמר יוסי, "וככה, אם יום אחד מישהו ירצה לעזוב השאר יוכלו לשלם לו, או שתמכרו ותחלקו את הכסף לפי החלוקה שרוני הציע." הוא שלף כרטיס ביקור, "זו הכתובת והטלפון של פינקלשטיין, העורך דין של אימא, הוא ישמח לטפל לכם בכל העניין של הרישום והקניה, אל תמהרו, תמכרו את הבית שלכם בקרית אתא במחיר טוב, ותבדקו בכמה בנקים לפני שתחליטו ממי לקחת משכנתא." הוא קם והתמתח, "זה היה יום ארוך, ואני עוד צריך להגיע לשדה התעופה, אני טס בשתיים בלילה ועוד לא קניתי מתנות לאישה ולילדים." הוא לחץ את ידי כולם, נישק את לחיה של אחותו והסתלק.
"כן, גם אנחנו צריכים לזוז כבר." אמרה מיכל וניערה את בעלה שנמנם בכיסאו, "קדימה קובי, הולכים." היא נפרדה מכולם בחיבוקים, הבטיחה להודיע להם מתי יהיה גילוי המצבה והסתלקה, תומכת במרפקו של בעלה המותש.
"וואו!" סיכם רוני אחרי שהם הסתלקו והחל לאסוף את הכוסות הריקות, מוסר אותן לאורה שסידרה אותן במדיח, "איזה יום מדהים."
"לגמרי, התחיל רע, נמשך נורא ונגמר מדהים." הסכימה אירה, החזירה את העוגה והעוגיות לארגז הלחם ונתנה לחמי מטלית לחה, "נו, אל תעמוד כמו גולם, תנגב את השולחן." פקדה עליו.
חמי התחיל לנגב את השולחן בתנועות חולמניות, "אני לא מאמין שאני הולך לקחת עוד פעם משכנתא." אמר, שטף את המטלית, תלה אותה על הברז ופיהק, "אני ממש הרוס." העיר, ודשדש לעבר חדר השינה, רוני הולך בעקבותיו.
"אני חייב לך התנצלות מנחם." אמר רוני אחרי שהם התארגנו בתנוחת השינה החביבה עליהם.
"נכון, היית ממש אץ קוצץ היום, כל הזמן התפרצת לדברים שלי ולא נתת לי להשלים משפט."
"כן, גם זה, אבל אני לא אשם, פחדתי שתגיד משהו טיפשי כמו שזה לא הוגן, ושאתה לא מוכן לקבל מיליון שקל במתנה."
"האמת שזה באמת לא הוגן, אני מתפלא שהם לא ניסו להתווכח איתנו."
"גם אני, כנראה שהם לא היו ילדים כל כך חראים כמו שחשבתי."
"אל תגזים, הם לא היו כל כך גרועים, אבל אתה יודע איך זה, יש להם את החיים שלהם והבעיות שלהם, וסך הכל רוב חייה גברת לאה הסתדרה בלעדיהם יפה מאוד."
"כן, כי אתה טיפלת בה כאילו שהיא הייתה סבתא שלך."
"עשיתי את זה בכיף, חיבבתי אותה מאוד, היא הייתה גברת נהדרת, חבל שלא הספקתי להכיר את בעלה. אז על מה רצית להתנצל?"
"על זה שהצקתי לך שאתה נותן לה לתזז אותך ולהריץ אותך, חשבתי שאתה יוצא פרייאר ושהיא מנצלת אותך, אבל בסוף אתה צדקת, ואני טעיתי, כל הכבוד לך חמי."
"נכון, כל הכבוד לי, אבל עם כבוד לא הולכים למכולת, אני דורש פיצוי ממשי כושי." דחף חמי יד למכנסי הפיג'מה של אהרון שצחקק ונישק אותו, ואז צלצל פתאום הטלפון.
"לעזאזל." רטן חמי, ובכל זאת ענה, "סולי, מה קרה? הילדים בסדר?"
"כן, הם בסדר גמור, נרדמו כבר לפני שעה, התקשרתי כי… אה…"
"כי היית סקרן." גיחך חמי, "תודה."
"כן, גם, אבל בעיקר כי אני מודאג, מתי היא מעיפה אתכם מהבית?"
"אף פעם." חייך חמי, ורק עכשיו, כשסיפר לסולי על הירושה של גברת לאה התחיל לקלוט ולהבין מה קרה, ולמרות הררי הבירוקרטיה שיהיה עליו לצלוח בעתיד התמלא שמחה עצומה.
"איזה יופי, נהדר." שמח סולי בשמחתו, "אני ממש שמח, זאת אומרת, עצוב שהיא נפטרה והכל, אבל ממש יפה מצידה לדאוג שתוכלו לקנות את הבית, ויפה מצד הילדים שלה שלא התנגדו כי הם היו יכולים לערער על הצוואה ולסבך אתכם במשפטים שחבל על הזמן."
"למזלנו הם לא טיפוסים כאלה." הסכים איתו חמי, נפרד ממנו בברכת לילה טוב וחזר אל רוני שהספיק בינתיים להתפשט ולפתוח את עטיפת הקונדום, "אז איפה היינו כושי?"
יומנו של מספר סיפורים 