9. טיפול זוגי

בניגוד לרצונה של אירה שחלמה על לידה ביתית נינוחה התאומים שלה ושל רוני נולדו בניתוח קיסרי בתחילת החודש התשיעי. למרבה המזל ירידת המים הלא צפויה אירעה כמה דקות אחרי שאירה הגיעה לעבודה, והקולגים המבוהלים שלה הכניסו אותה למכונית והחישו אותה בזריזות לבית חולים, מתעלמים ממחאותיה הרפות שמוקדם מידי ושהיא שונאת בתי חולים. הרופאים חיברו אותה חיש למוניטור, אבחנו מצוקה עוברית והמליצו על ניתוח קיסרי. אירה ניסתה לדחות את רוע הגזירה, אבל אורה המבוהלת שהגיעה יחד עם חמי לבית החולים – רוני היה למרבה הצער באילת – אמרה לה להפסיק לבלבל את המוח, ותבעה ממנה לחתום כבר לפני שיקרה אסון.
אירה חתמה ביד רועדת, ושעתיים אחר כך הפכה לאימא לשני תינוקות קטנטנים שהוכנסו מיד לפגייה, ושהו בה שבועיים תמימים. הם שוחררו מבית החולים רק אחרי שעלו מספיק במשקל, ולמדו לינוק חלב אם. עוד לפני שיצאו מבית החולים התעורר ויכוח סוער בין רוני, המגובה בהוריו, ובין אירה המוטרפת מהורמונים של יולדת, אם לעשות לגלעד שכונה גילי ברית בבית החולים, או להמתין עד שיארגנו ברית באולם עם מוהל, כדת משה וישראל. "אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לתת לפרימיטיביים האלה לחתוך אותו ולעשות אותו נכה." החלה אירה להתייפח אחרי שאבא של רוני הסביר לה למה צריך ברית מילה, וכמה דחוף לו להיות הסנדק של הרך הנולד.
"הפרימיטיביים האלה הם ההורים שלי!" צרח רוני שמעמדו החדש כאב ערער את בטחונו העצמי, וגרם לו לאבד את חוש ההומור שלו, "הילד שלי יעשה ברית כמו כל יהודי הגון, ואבא שלי יהיה הסנדק, או ש…"
למרבה המזל חמי נחפז להתערב, והרגיע את בן זוגו הנסער לפני שהמריבה הסלימה עוד יותר, ובעוד אורה מייבשת את פניה הלחות של בת זוגתה הדומעת גייס חמי את כל כישרונותיו הדיפלומטיים, והתרוצץ בלי לאות בין רוני לבין הוריו, ובין אירה ואחותה הצעירה שצצה פתאום בבית החולים כנציגת משפחתה של אירה, מסביר ומפציר, מדבר חליפות ברוסית ובעברית, משכנע פעם את זה, ופעם את זו, הצליח בסופו של דבר להגיע לפשרה שסיפקה את רצון כולם – הברית תתרחש בנוכחות קרובי משפחה בלבד בבית הכנסת הקטן של בית החולים, ותבוצע כדת וכדין אבל בתנאים סטריליים למהדרין על ידי רופא דתי שהוסמך להיות מוהל. למרבה המזל התברר הרופא המוהל כאיש סימפטי ונעים הליכות ממוצא תימני, שהצליח להתחבב על אביו של רוני ומצא מסילות אפילו לליבה של אימו הנרגנת של רוני שהשתוקקה לחגוג את הולדת התאומים באירוע מרובה משתתפים באולם מפואר.
הרופא החליף את הכיפה הסרוגה שהתנוססה על פדחתו בימות החול בכיפה שחורה ממשי של מוהל ושכנע אותה שעדיף ליולדת ולרך הנימול לעשות טקס משפחתי קטן בסביבה הסטרילית של בית החולים, והציע שאת האירוע רב המשתתפים יערכו בעתיד, אחרי שגם היולדת וגם התינוקות יתאוששו לגמרי מהלידה. כל הדראמה המשפחתית הסוערת הזו התרחשה במקביל לדרמה הצנועה יותר של סירוסו של טופי. עניין הסירוס גרם לי דאגה וייסורי מצפון קשים, אבל למרבה המזל טופי התאושש מהר יותר מאירה, ואחרי יומיים שכח את הניתוח וחזר להיות כלב שמח ונמרץ בעוד שאירה ורוני המשיכו להיות טרודים בגידולם של התאומים גם אחרי הברית והשיבה הביתה.
אירה התקשתה להחלים מהניתוח הקיסרי, וסבלה מאוד מההנקה. פטמותיה נסדקו וכאבו למרות המשחות וכיסויי הסיליקון שאורה קנתה למענה, ואם לא די בכך, התברר שכל הסבל הזה היה לשווא. חלבה היה מועט מידי, התינוקות לא עלו כראוי במשקל וכל לילה צרחו מרעב ומנעו שינה מכל בני הבית. אירה המסכנה שהשתוקקה להניק את התינוקות שלה זמן רב ככל האפשר, פיצוי על הלידה הטראומתית שעברו, לא הצליחה להחזיק מעמד אפילו חודש בטרם קבע רופא הילדים שהם לא ניזונים כהלכה, וצריך לעבור לבקבוק. למזלם של ההורים הטריים הם לא היו לבד, חמי ואורה שכבר היו מנוסים בגידול תינוק אחד עזרו להם להתמודד עם הטיפול בתאומים, ולקחו על עצמם חלק בנטל גידולם של גלעד וצליל הקטנים שכונו צילי וגילי. אחרי שעברו לאכול מבקבוק גדלו השניים והתפתחו לתפארת, אבל כדרכם של תינוקות סבלו מכאבי בטן והתייסרו בייסורים של בקיעת שיניים, וארבעת המבוגרים שטיפלו בהם הסתובבו טרוטי עיניים ועייפים. לא פלא שחמי ויתר באותו חורף על טיולי הבוקר עם לונה והניח לי לטייל איתה ועם הכלבים שלי לבד.
מצד אחד התגעגעתי אליו ואל טיולי הבוקר הנעימים שלנו, ועוד יותר אל השיחות שהייתי מנהל איתו, מצד שני נס נעשה לי שהוא לא היה פנוי לשוחח איתי כי רוב הסיכויים שלא הייתי מתאפק והייתי מפר את ההבטחה שנתתי לדור ושופך בפניו את ליבי הדווי. האדם היחיד שהייתי פוגש בשעות הבוקר המוקדמות והקרות הללו היה סטפן שלהפתעת כולנו המשיך לגור אצל בוריס. הוא היה מברך אותי בבוקר טוב צוהל, מלטף את הכלבים בחיבה, וחוזר לרוץ בקלילות מעוררת קנאה, משאיר אותי משתרך מאחור, אבל בוקר אחד, לח וקריר, כשחזרתי לאיטי בשביל הבוצי גיליתי אותו יושב על סלע, בוחן בדאגה את קרסולו.
רק לפני חצי שעה הוא חלף על פני בריצה, לבוש רק אימונית דקה, הדוקה על שריריו המרשימים, והנה הוא יושב מובס, מלוכלך בבוץ, ושערו הבהיר שתמיד היה מסורק בקפידה פרוע ושמוט על מצחו. "הכל בסדר סטפן, מה קרה, נפלת?" הושטתי לו יד כדי שיאחז בה ויקום.
הוא לפת את ידי וניסה להתרומם, אבל שב וצנח באנקה, "כואב." קבע, והביט בי במבט אומלל, "נורא כואב."
כרעתי על ברכי לצידו בעוד הכלבים מתגודדים סביבנו בסקרנות, נושמים ונושפים על עורפי וגבי, ומיששתי את קרסולו הפגוע. הוא היה נפוח מאוד. "זה נקע, אולי אפילו קרע ברצועה." התנשף סטפן, חושק שיניים מרוב כאב, "יש לך נייד?"
שלפתי את הנייד שלי, "להתקשר לבוריס?"
"לא, הוא ישן עדיין. אם נעיר אותו הוא יכעס."
"שיכעס, למי אכפת?"
סטפן עצם את עיניו הכחולות, היפות, ונד בראשו לשלילה, "עדיף להתקשר לחמי, הוא ידע מה לעשות."
התקשרתי לחמי, "סטפן נפל ולא יכול ללכת, צריך להביא רכב כדי לפנות אותו לבית חולים." דיווחתי לו בקצרה, ועל פי בקשתו תיארתי לו איפה בדיוק אנחנו נמצאים.
"כן, אני יודע איפה זה, המכונית שלי לא תצליח לעבור שם, עדיף ג'יפ. אתה יכול לחכות איתו עוד קצת, אני אסע לג'ינג'י מהמועצה ואביא ממנו את הג'יפ."
ג'ינג'י היה האחראי על הגינון במועצה, והג'יפ שלו היה מסוגל להתמודד בקלות עם דרך העפר הבוצית, מזל שהוא וחמי היו ידידים. "רעיון טוב, אבל סטפן יושב כבר די הרבה זמן על סלע רטוב, ואין לו מעיל. זה ייקח לך הרבה זמן חמי?"
"לא יודע, אני אנסה למהר, בינתיים תן לו את המעיל שלך, תשב צמוד אליו, ותנסה לארגן את הכלבים שישבו סביבכם ויחממו אותו, תשתדל שהוא לא יכנס לנו להיפותרמיה, טוב, אני זז." למרות מחאותיו של סטפן שזה בסדר, ולא צריך, עטפתי אותו במעילי, התיישבתי לצידו, חיבקתי אותו וקראתי לכלבים שהתיישבו סביבנו בעיגול. טופי התקשה לשבת בלי לזוז זמן רב, אבל גוץ הבין מיד מה הבעיה ונצמד אל גבו של סטפן, בעוד לונה הנבונה מתיישבת על כפות רגליו, מניחה את ראשה השעיר והחמים על ברכי.
הג'יפ של ג'ינג'י הגיע אחרי חצי שעה, מקפץ בקלילות על השביל המשובש, והראשון שזינק ממנו לעבר סטפן היה בוריס, מודאג ונסער, ורחוק מאוד מכעס. "אני כל כך מצטער, לא היית צריך לבוא." גנח סטפן, וניסה, לשווא, לעמוד על רגליו.
בוריס וחמי גערו בו שלא יהיה טיפש ויפסיק לדבר שטויות, אחזו בזהירות באצילי ידיו, הקימו אותו על רגליו, וכשהם תומכים בעדינות בקרסולו הפגוע השכיבו אותו על שמיכה שפרשו לכבודו על המושב האחורי. בוריס הסיר מעל ראשו את כובע הצמר שלו וחבש אותו על ראשו הבהיר של סטפן, מכסה בזהירות את אוזניו, ואחר כך הוסיף צעיף תואם, וכפפות מרופדות. אחרי שהצעיר היה עטוף ומוגן כהלכה מהקור נישק בוריס בעדינות את מצחו והוסיף כמה מילים רכות ברוסית. "אולי אפשר לדחות את הרומנטיקה לאחר כך?" גער ג'ינג'י שנותר בכסא הנהג, מתופף בקוצר רוח באצבעותיו על ההגה, "קדימה בוריס, שב כבר וניסע, אני לא רוצה להיתקע בפקקים של הבוקר."
בוריס התיישב ליד ג'ינג'י וחגר את עצמו, "נסענו." פסק, "אני אתקשר כשנגיע לבית חולים."
"לא, אני לא רוצה שתפסיד יום עבודה בגללי." קרא סטפן, בעוד ג'ינג'י מתמרן את הרכב בזהירות, מנצל קרחת יער קטנה בצד הדרך כדי להסתובב. הוא נסע לפני שהספקתי לשמוע את תשובתו של בוריס, ושנינו נשארנו לבד עם הכלבים.
"אוי, המעיל!" נזכר חמי שנשא בידו את מעילו של סטפן, "לא נתתי לסטפן את המעיל שלו."
"אז תן אותו לי, נתתי לו את המעיל שלי ואני קפוא."
"היית ממש בסדר רענן, כל הכבוד לך." שיבח אותי חמי, ועזר לי להכניס את זרועותיי לשרוולים, "מה שלומך חוץ מזה?"
"חרא." השבתי ורכסתי את המעיל, "אבל זו אשמתי אז אין טעם להתלונן, יאללה, בוא נזוז הביתה, אני מת מרעב."
"למה זו אשמתך שאתה מרגיש חרא, ומה בדיוק הבעיה?" חקר חמי.
"זה מסובך נורא להסביר חמי, וחוץ מזה הבטחתי לדור שאני לא אספר מה הוא עשה."
"אם הבטחת אז הבטחת." השלים חמי עם רוע הגזירה, "אבל כואב לי לראות אותך כל כך שפוף."
"לי זה כואב יותר, אבל אני פשוט לא יודע מה לעשות, תגיד, יש לך מושג איך משיגים ויאגרה?"
"מה, בשבילך?" נדהם חמי, "אפשר לבקש מרופא, אני חושב, אבל… אתה לא צעיר מידי לזה, מה הבעיה?"
"תחשוב לבד, מה כבר יכולה להיות הבעיה אם אני מבקש ויאגרה?"
"כן, אבל… אני לא מבין כלום רענן, מאז שהתאומים נולדו אנחנו כבר כמעט לא מדברים ואני לא כל כך בעניינים, אולי תנסה בכל זאת? תתחיל לספר מהתחלה ונראה, אולי בכל זאת נמצא פתרון פשוט יותר לבעיות שלך?"
"ההתחלה? ההתחלה דווקא הייתה יפה, פגשתי על שפת הים גבר שמצא חן בעיני, וגיליתי שגם אני מוצא חן בעיניו. במקום להבין שאני הולך שוב להסתבך ולברוח ממנו הכי מהר שאפשר התחלנו לגור יחד. בחודשים הראשונים היה טוב, הצלנו יחד גור חמוד וקצת שובב, ולקחנו אותו הביתה, ופתאום הוא התחיל להתרחק ממני, להסתגר. לקח לי זמן לשים לב כי הייתי עסוק עם טופי, וגם אחרי ששמתי לב חשבתי שזו אשמתי, שעשיתי משהו לא טוב, אולי הקדשתי יותר מידי תשומת לב לכלב והזנחתי אותו? אבל אחרי שהתעקשתי לקבל תשובה התברר שזו לא הייתה אשמתי, זו הייתה אשמתו, הוא… לא חשוב מה הוא עשה, אבל זאת הייתה אשמתו, הוא הודה בזה, סיפר לי הכל, התוודה והסביר שזה קרה כי הוא היה צריך לעשות קלוז'ר עם האקס, אבל די, זה נגמר, והוא מתנצל ומבקש סליחה. חשבתי על זה קצת והחלטתי שאין טעם להיפרד בגלל שטות כזו, עדיף לסלוח ולהמשיך יחד, וזה מה שעשינו, מחקנו את העבר והשתדלנו להמשיך יחד."
"יופי לכם, אז מה הבעיה?"
"אני הבעיה, מתברר שפתאום לא עומד לי. הוא משקיע משתדל, מתאפק, סבלני ומבין כמו מלאך, אבל שום דבר לא עוזר, זה פשוט לא הולך. אני רוצה, אבל לזין שלי יש דעה משלו, הוא מסרב לשתף פעולה."
"עם מי הוא בגד בך?"
"עם האקס המיתולוגי שלו, הראשון שלו, זה שגרם לו לצאת מהארון ואחר כך נעלם, פתאום הוא היה חייב קלוז'ר איתו, אתה מבין?"
"כן." נאנח חמי, "האמת שכן, או לפחות סוג של…"
"אם ככה אולי אתה מבין למה הוא היה חייב לשכב גם עם האקסית האחרונה שלו שהיא במקרה גם אחותו של האקס?"
"אחותו?" הופתע חמי "באמת?"
"כן, אחותו התאומה. הם היו יחד עד שדור פגש את אחיה, ואז הוא החליט פתאום שהוא בעצם דו מיני, נפרד מהאחות, התאהב באח, לא בדיוק בסדר הזה, ויצא מהארון רק כדי לחזור אליו אחרי שהאח והאחות נסעו לגרמניה. פתאום הוא החליט שעדיף להתחתן עם אישה, וזה מה שהוא עשה, ואפילו הביא איתה שני ילדים, ממש כמו כל סטרייט מצוי, חוץ מזה שתוך כדי כך הוא לא הפסיק לבגוד באשתו עם גבר."
"כשאתה מספר את זה ככה זה באמת לא נשמע טוב, ודור יוצא חרא של בן אדם, אבל עובדה שהיה לכם טוב יחד, עד כמה שאני זוכר היית מאוהב בו."
"אני עדיין מאוהב בו אבל אני לא מצליח להעמיד איתו את הזין איתו."
"מה, בגלל שהוא דו מיני?"
"לא, בגלל שהוא בוגד!" צרחתי, ומרוב כעס בעטתי בערמת עפר שלא הייתה רכה כמו שנראתה. זו הייתה טעות, צנחתי על סלע, מקלל, ולא די שכף רגלי כאבה גם הסלע הלח מגשם שישבתי עליו הרטיב את אחורי מכנסי.
"די כבר עם הדראמה רענן." הושיט לי חמי את כף ידו הגדולה והחמה ומשך אותי לעמידה, "תרגיע."
"אתה חושב שאני נהנה מזה? הלוואי ויכולתי להרגיע ולעבור הלאה, אני מת להיות רגוע כמוך, אין דבר שאני רוצה יותר, אבל אני פשוט לא יכול."
"למה אתה מתכוון רגוע כמוך?" שאל חמי בשקט רועם, ופניו, שעד לאותו רגע היו מודאגים וחביבים, נעשו נוקשים וזועפים, "אתה באמת חושב שרוני בוגד בי כל הזמן?"
"לא אמרתי את זה." נבהלתי.
"כן אמרת, או לפחות רמזת."
"אז דיברתי שטויות, תשכח מזה."
"הלוואי ויכולתי."
"אני מצטער נורא חמי, בבקשה, אל תכעס עלי, אני בטוח שכיום אתה ורוני… שאתם ממש בסדר עכשיו, אבל סיפרו לי שבזמנו… אני יודע שפעם היו לכם קשיים, ואפילו נפרדתם כמה פעמים, אבל עובדה שבכל זאת כיום אתם יחד."
"נכון, אבל רק שתדע שאני אף פעם לא קיבלתי את הבגידות של רוני בשקט, וזה תמיד כאב לי, בעיקר כשהוא היה נדלק מידי פעם על בחורה, ואין סיבה שתשלים עם זה שדור בוגד בך."
"הוא כבר לא, זה נגמר."
"מבחינתו אולי, אבל לא מבחינתך."
"גם מבחינתי, הוא ביקש סליחה וסלחתי, סלחתי בכנות ומכל הלב, הבעיה היא רק שהזין שלי… גם לזין שלך הייתה בעיה כזו עם רוני?"
"לא, לזין שלי לא הייתה שום בעיה איתו, רק לי, אבל אני זה אני ואתה זה אתה, כל אחד מגיב אחרת."
"כן, כנראה, מה אתה מייעץ לי לעשות?"
חמי משך בכתפיו, "אולי ייעוץ זוגי?"
"מה יעוץ זוגי? אנחנו הומואים."
"נו, אז מה? אתם גם זוג."
"כן, אבל… אבל… אתה מכיר מישהו שמוכן לתת יעוץ זוגי להומואים?"
"אישית לא, אבל אני בטוח שיש, צריך רק לחפש."
"בסדר, אני אדבר עם דור, ונראה מה דעתו, למרות שאני הייתי מעדיף ויאגרה."
"ויאגרה זה אחלה, אבל אף רופא שפוי לא ייתן לך כדורים כאלה בלי לעשות בדיקות כלליות, ובלי לוודא קודם שאין לך בעיות בלב."
"בעיות בלב?" חייכתי, משועשע, "בטח שיש לי בעיות בלב, אחרת הייתי צריך ויאגרה?" התחכמתי, ונכנסתי הביתה.
"מה מצחיק." התפלא דור.
"סתם, שום דבר, שמעת מה קרה לסטפן?"
"כן, בטח, אורה סיפרה לי הכל, מזל שמצאת אותו לפני שהוא קפא מקור, אני לא מבין למה הוא יצא לריצה בלי נייד, אתה בטח מת מרעב?"
"כן, קצת, אבל קודם צריך להאכיל את הכלבים." האכלתי אותם בעוד דור מכין לנו ארוחת בוקר ואחר כך ישבנו לאכול יחד. תכננתי להעלות את נושא הייעוץ הזוגי עוד בארוחת הבוקר, אבל כל הזמן היו הפרעות – אורה נכנסה להחזיר את שקית החלב ששאלה ממני אתמול ודיווחה שסטפן נמצא כבר במיון בבית חולים כרמל, וכנראה שיש לו נקע וקרע ברצועה, וזה אומר גבס, ואחר כך התקשר בוריס לספר שהם יחזרו כנראה בצהרים, והוא יצטרך עזרה כדי להעלות את סטפן לדירה שלו אז שנהיה זמינים, ואז החל שוב גשם ורוני נכנס לשאול אם יש לי מטריה מיותרת, ואז נעשה כבר מאוחר והיינו צריכים לרוץ לעבודה.
***
כשחמי התקשר בהפסקת עשר ושאל אם אני אוכל לעשות לו טובה הופתעתי, ואפילו התרגשתי. חמי לא היה אחד שמבקש טובות, בטח לא ממני. נהפוך הוא, אנשים תמיד פנו אליו שיעשה טובה ויפתור להם בעיות. כולם ידעו שלחמי יש ארגז כלים מאובזר, מחסן מלא כלי עבודה חדישים, וידי זהב, והחשוב מכל – הוא תמיד שמח לעזור לכל אחד.
חמי היה מהטיפוסים שיעצרו לצד רכב שחונה בצד עם מכסה מנוע פתוח, או יושיט עזרה למי שיש לו פנצ'ר גם אם הוא מאוד ממהר. בתא המטען המסודר להפליא של רכבו תמיד היו כבלים מקופלים בקפידה, והוא ידע איך לחבר אותם כדי להתניע רכב תקוע, והג'ק שלו היה תמיד שמיש ובהישג יד, להחליף גלגל היה בשבילו עניין של מה בכך, וגם ברזים מטפטפים או ביוב סתום לא הפחידו אותו. הוא היה האדם שקראת לו כדי לנקות מרזב, לתלות מדפים, או להרכיב רהיט שהגיע מאיקאה עם הוראות הרכבה ביפנית. חמי הצליח להתמודד עם כל קושי, ואפילו אורה הודתה שהוא הרבה יותר סבלני ממנה עם נמרוד, ומוצלח ממנה במטבח. בקיצור, חמי היה זה שאליו מתקשרים כולם כדי לשאול איך להתמודד עם בעיות מכל סוג ומין, אפילו בוריס נהג להתייעץ איתו, אז מה פתאום הוא צריך טובה ממני? "בטח חמי, כל דבר." השבתי אחרי שהצלחתי להתאושש מתדהמתי, "אני אשמח מאוד לעזור לך, עד חצי המלכות." הוספתי בהתלהבות, ובאמת התכוונתי לזה, לא היה אדם ראוי ממנו לקבל עזרה, ולא רק ממני אלא מכל מי שהכיר אותו.
"חכה, אל תתלהב כל כך." הצטחק חמי, "לפני זה אני רוצה שתבטיח לי שאם זה לא יתאים לך אל תתחשב בלא נעים, תגיד שלא מתאים, ואני אמצא פיתרון אחר."
"פיתרון למה, על מה אתה מדבר?"
"על סטפן, הוא חוזר עוד מעט מבית החולים עם גבס, ודווקא השבוע בוריס תכנן להיות עם הבת שלו שפוחדת להישאר לבד בבית עם הילדים."
"מה קרה לבעלה? חשבתי שהם נשואים באושר."
"הם נשואים באושר גדול, אבל השבוע הוא במילואים והיא סומכת על בוריס שילון אצלה כי יש לה איזה פחד להיות בלילות לבד, רק עם הילדים."
"היא לא יכולה להזמין חברה או משהו?"
"אני מניח שכן, אבל העניין הוא… בוריס כבר הבטיח שהוא יבוא וכדי לבטל את העניין הוא צריך להסביר למה, והבעיה היא שהוא מעדיף שהיא לא תדע שהוא חי עם סטפן."
"באמת? הבת שלו לא יודעת שהוא הומו?"
"בטח שכן, אל תהיה מצחיק, אבל… טוב, הוא לא בדיוק אמר את זה, אבל אני חושב שנורא מביך אותו לספר לבת שלו שהוא חי עם בחור בגילו של אחיה הקטן."
"מה מביך בזה?"
"לדעתי כלום, אבל בוריס שונה ממני בקטע הזה, לא נוח לו שהילדים שלו ידעו שהוא אוהב בחורים צעירים."
"או. קי. אני מבין, אז סטפן הוא סוד, אבל מה בדיוק הבעיה שהוא יהיה כמה ימים בלי בוריס? גם סטפן פוחד להיות לבד בבית?"
"כמובן שהוא לא פוחד, אבל תחשוב על זה רענן, הוא עם גבס עד הברך, בקושי יכול לקפץ לשירותים, איך הוא יכול להישאר לבד בלי מישהו שיאכיל אותו וישגיח עליו? ומה אם הוא ייפול שוב?"
"אני מבין את הבעיה, אבל איך אני יכול לעזור? אתה רוצה שאני אלך לגור איתו עד שבוריס יחזור?"
"לא צריך להיסחף, יהיה לך נוח יותר בדירה שלך, אבל יש לכם חדר פנוי, אכפת לך אם הוא יגור אצלכם עד שבוריס יחזור? גם אני אקפוץ לעזור כמובן, ולא תצטרכו לבשל בשבילו או משהו, אני אדאג לזה, חשוב רק שהוא לא יהיה לבד כל זמן שיש לו גבס."
"בסדר, בטח, אין בעיות." השבתי, למרות שדווקא עלו בדעתי מספר לא מבוטל של בעיות שעלולות לצוץ בגלל הסידור הזה, אבל איך יכולתי לסרב לחמי?
עד שחזרתי מהעבודה סטפן כבר שכב בחדר האורחים שלנו, ובוריס ישב לצידו ודיבר איתו ברוסית רכה, נשמע קצת מתנצל וקצת עצבני. סטפן הקשיב בשתיקה, עיניו עצומות, ונדמה היה לי שריסיו הארוכים כריסי נערה היו לחים קצת מדמעות, אבל אין לי מושג אם הוא בכה בגלל כאבים ברגל או בלב. חמי נכנס, נושא מזוודה ביד אחת ומחשב נייד ביד השנייה. "הנה, הבאתי את כל מה שביקשת סטפן, ועכשיו אני חייב לטוס לעבודה או שהבוסית תכעס עלי." חייך, טפח בחיבה על כתפי, אמר לי תודה, איחל לסטפן רפואה שלמה, מעך בלי מילים את כתפו של בוריס, ופרח לדרכו.
כמה דקות אחר כך בוריס נפרד מסטפן, הודה לי בחמימות, הבטיח לנו להתקשר כל יום, והסתלק גם הוא. סטפן המתין בפנים מאובנות עד ששמע את מכוניתו של בוריס מתניעה ומתרחקת, ואז התהפך על בטנו, כבש את ראשו בכר והתייפח חרש.
אוף! הרוסים האלה, למה הם חייבים להיות רגשניים כאלה? "מה קורה אצלך? הכל טוב סטפן? אתה בסדר?" שאלתי, מנסה להישמע רגיש ומבין, אבל מצליח להישמע בעיקר טמבל – הרי היה ברור לכל מי שהביט בו שהוא לא בסדר וששום דבר טוב לא קורה אצלו.
סטפן הושפע כנראה מהטיפשות שלי וענה תשובה שתאמה את שאלתי המיותרת, "הכל בסדר, אני סתם… אני רוצה לישון קצת." ניסה לשגר לעברי חיוך. פניו היו מעוותות מצער ועיניו אדומות, החיוך שלו לא היה מצליח לשכנע איש, אבל הוא עדיין נראה יפה תואר.
"טוב, אז, אה… אז תנוח לך קצת." גמגמתי, וברחתי למטבח, ומיד התקשרתי לדור ששהה דווקא היום באיזה אתר בנייה, מוקף מכשירים רעשניים ופועלים צעקניים.
"מה עשית? הזמנת את סטפן אלינו? למה, חסרות לנו צרות?" צעק, מנסה להתגבר על רעש מערבל הבטון.
"אל תצעק." נזפתי בו, "זה רק לכמה ימים, הוא עם גבס והוא צריך עזרה, ובוריס עסוק."
"עסוק? דווקא עכשיו הוא עסוק?" צרח דור, "כשהוא רצה להזדיין היה לו זמן, איך זה שעכשיו הוא עסוק?"
"שקט, מה אתה צועק? די, כולם ישמעו אותך."
"שישמעו, מה אכפת לי? כולם פה רומנים וסינים, הבן אדם היחיד שמבין עברית יושב על עגורן, מאה מטר מעלי, כמה זמן הסטפן הזה יהיה אצלנו?"
"עד שהבעל של הבת של בוריס יחזור מהמילואים בסוף השבוע, אני מצטער אם זה לא מתאים לך, אבל חמי ביקש ממני טובה ולא היה לי נעים להגיד לו לא, וחוץ מזה, מה אכפת לך? מה יש לך נגדו? הוא סתם ילד נחמד שנתקע עם גבס, מה הוא מפריע לך?"
"הוא לא מפריע לי, ואין לי שום דבר נגדו, אבל למה דווקא עכשיו, כשאני ואתה… אתה יודע."
"לא, מה אני ואתה? מה מציק לך, שתפסו לך את החדר הפנוי, למה, כל כך מפריע לך לישון איתי?" הצקתי לו, יודע שאני נשמע כמו פולנייה מרגיזה, אבל לא מסוגל להתאפק.
"ממש לא, אבל עד שנפתור את הקשיים שיש לנו הייתי מעדיף שתהיה לנו קצת פרטיות." ריכך דור את קולו בניסיון להפגין רגישות.
"ומה אם לא נפתור אותם? מה אם תמיד זה יהיה ככה?" המשכתי להציק.
"אל תדבר שטויות, בטח שנפתור." בקע כעסו של דור מבעד למעטה הרגישות הסבלנית שעטה על עצמו כדי לרצות אותי.
"אבל מה אם לא?" התעקשתי, "היית רוצה לחיות עם בן זוג אימפוטנט עוד הרבה זמן?"
"אל תדבר שטויות, אתה בסדר גמור, ברגע שתתגבר על מה שסיפרתי לך הכל יסתדר."
"אני לא בטוח שזה יקרה, ולכן אני חושב שאנחנו צריכים ללכת לייעוץ זוגי."
"ייעוץ זוגי?" נדהם דור, "מאיפה הבאת את השטות הזו?"
לפני שהספקתי להגיד שזו לא שטות מישהו שכינה אותו דומנו אינג'ניר קרא לו באנגלית במבטא רומני לבוא לעשות משהו. דור צעק בחזרה – רק רגע! – נאנח, אמר שנדבר כבר בבית וסגר.
אם לא היה לנו אורח בטח היינו מתנפלים אחד על השני עוד לפני ארוחת הערב, רבים ומציקים זה לזה במקום לדבר, ובסוף ישנים בנפרד, אבל נוכחותו של האורח שלנו שהסב על הספה ואכל איתנו ואחר כך צפה יחד איתנו בטלוויזיה עשתה את שלה. במשך ערב ארוך וביתי עד לזרא הצגנו בפני סטפן זוגיות למופת, מדברים זה עם זה בשקט, ואפילו מקשיבים, ופולטים תודה רבה ובבקשה על ימין ושמאל. אחרי האוכל ראינו טלוויזיה, ומרוב נימוס לא רבנו על השלט, וראינו חדשות עד הסוף, ולפני השינה אפילו רחצנו יחד כלים במקום להשאיר אותם למחר, כמו שנהגנו לעשות בדרך כלל. כמה דקות אחרי שסגרנו מאחורינו את דלת חדר השינה עוד המשכנו לדבר בקול תרבותי ולהתחשב זה בזה, אבל הטונים עלו מיד כשחזרתי לדבר שוב על טיפול זוגי, ואני מניח שאם היה לו חדר פנוי דור היה בורח אליו, אבל מאחר וחדר השינה השני היה תפוס הוא נשאר לשכב לצידי, מסביר לי ברוגז למה טיפול זוגי זה חרטא ולמה כל הפסיכולוגים מדברים שטויות ולא מבינים מהחיים שלהם, ורק מנסים לעשות כסף מדיבורים שלא עוזרים בין כה וכה. "זה ממש לא נכון, אני מכיר הרבה אנשים שפסיכולוג טוב עזר להם."
"בחייך, באותה מידה אפשר לדבר עם חבר טוב, או סתם עם הקיר." פלט דור בבוז.
"לא נכון, תיכף תגיד שגם מטפלים זוגיים לא עזרו אף פעם לאף אחד." הוא משך בכתפיו ואמר שגם אם כן, אז זה בטח עובד רק על סטרייטים.
"שטויות, זוג זה זוג, לא משנה מאיזה סוג."
"מאיפה אתה מביא את הקשקוש הזה? בטח חמי הכניס לך את השטויות האלה לראש."
"ואם כן אז מה? יש לך איזה בעיה עם חמי?"
"חס וחלילה, איזה בעיה יכולה להיות לי עם חמי המושלם? האמת, אם לא היית מאוהב בו אולי אפילו הייתי מצליח לחבב אותו." פלט דור בסרקסטית אגבית, מתוכננת היטב, והתהפך במיטה, מפנה אלי את גבו ומושך עליו ליתר ביטחון את השמיכה.
"סליחה!" צעקתי, "מה אמרת?" צרחתי עליו, אבל עוד לפני שהשלמתי את הצעקה כבר ידעתי שהוא צודק, אמנם סרקסטי בצורה מגעילה, ומניאק נבזי חוץ מזה שהוא בוגד, אבל צודק לגמרי, ואיזה מטומטם אני שלא הבנתי לבד מה שבטח היה גלוי לעין כל מי שראה אותי, אולי אפילו חמי מבין ש… לא, אסור לי לחשוב על זה או שלא אצליח לקום מחר בבוקר מהמיטה, ואני לא יכול להרשות את זה לעצמי כי מי ייקח את טופי לטיול ויטפל בו?
"שמעת אותי טוב מאוד." המשיך דור בויכוח בלי שידע שניצח בו כבר, ואין טעם להמשיך לדבר, "לקח לי זמן להבין אבל כיום ברור לי לגמרי שאתה מאוהב בו בצורה פתטית, רץ אחריו כמו כלבלב, וביום שיש לו זמן לצאת אתך לטיול בוקר אתה זורח כמו ילדונת מאוהבת, אם לא הייתי צריך לישון אתך זה אפילו היה מצחיק."
"אתה לא צריך לישון איתי, אף אחד לא מכריח אותך." עניתי בשקט, מתאפק לא להכות אותו מרוב כעס ועלבון, ילדונת מאוהבת… נכון שהוא צודק, אבל זה לא אומר שהוא חייב להיות כזה בן זונה.
"אני כן צריך." העיף דור את השמיכה והתיישב, מביט בי בזעם, "שכחת מי תקוע לנו בחדר השינה השני? זה בטח היה רעיון של חמי, ואתה הרי לא מסוגל להגיד לו לא."
"הוא ביקש שאני אעשה לו טובה." הסברתי, אוסף לאט את עשתונותיי ואת שרידי כבודי העצמי, "ואחרי כל הפעמים שהוא עזר לי בלי לעשות חשבון לא יכולתי להגיד לו לא, וזה מה שאמרת עלי ועליו זה ממש לא נכון, בחיים לא נגעתי בו או משהו, אנחנו סתם ידידים."
"מבחינתו אתם אולי סתם ידידים, אבל מבחינתך…" ופתאום השתנה מצב רוחו הזועם ופניו התרככו, "אני יודע שלא קרה שום דבר בינך לבינו, לא פיזית, אבל אני בטוח שאם הוא רק היה רוצה…"
"אין מצב. יש לו חבר והוא לא אחד שיבגוד."
"כמוני למשל, אתה מתכוון." לגלג דור, "נו, בטח, הוא הרי קדוש, ואני סתם זבל, לא פלא שאתה מאוהב בו ושונא אותי."
"די עם השטויות האלה, אני לא שונא אותך, ואני לא מאוהב בחמי, אתה סתם מקשקש שטויות, יאללה, בוא נלך כבר לישון כי אני הרוס מעייפות."
"גם אני." התעטף דור בשמיכה, ושב והפנה אלי את גבו, "קדימה, הולכים לישון." אמר בהחלטיות, אבל בעוד אנחנו שוכבים וממתינים לשינה שתסחוף אותנו החלו כתפיו מזדעזעות בבכי אילם, למעט מספר אנקות חרישיות שהוא ניסה לכבוש בכרית.
איך זה שכל מי שאני מדבר איתו היום בוכה לי פתאום?
"דור, הכל בסדר?" נגעתי בהיסוס בגבו.
"כן." השיב דור בקול חנוק, "הכל נפלא, חרבנתי הכל אתך, ודפקתי שוב את החיים שלי, ועל הדרך גם קצת את שלך, אבל חוץ מזה הכל בסדר."
מה עוד יכולתי לעשות בנסיבות האלה חוץ מלשקר? "לא חרבנת כלום, ולא דפקת שום דבר." אמרתי בקול בוטח, והוספתי חיבוק מעודד, "יש לנו משבר קטן, אבל אנחנו נתגבר עליו ונמשיך הלאה."
"אתה חושב ככה?" התהפך דור, מפנה אלי את פניו, "באמת רענן?"
"בטח." נישקתי את מצחו, "אני משוכנע בזה." משכתי אותו אלי לחיבוק הדוק יותר.
דור נצמד אלי והחזיר לי נשיקה, קודם אחת צנועה ומבוישת על הלחי, ואחר כך נועזת יותר על הפה, ופתאום משהו זע בחלצי התקשה והזדקף, ובמקביל משהו בליבי התרכך, כעס רותח התקרר, עקשנות קפואה נמסה, חרמנות כבושה השתחררה, וסוף סוף, הללויה, היה סקס עדין ומלטף, מרכך קצוות חדים, מחליק כעסים, מפיג מתחים וממיס טינות, ובסופו נרדמנו וישנו צמודים זה לזה עד הבוקר.
***
לפנות בוקר התעוררתי פתאום בגלל איזה רעש עמום שנשמע כמו דלת נטרקת, או אולי חפץ כבד שנפל? העפתי מבט בשעון החשמלי, חמש בבוקר, בעוד חצי שעה ישמע קולו המציק של השעון המעורר, הפיתוי לעצום עיניים ולחזור לישון היה רב, אבל הלחץ על שלפוחית השתן היה רב עוד יותר. הסטתי את מתג השעון, והלכתי להשתין, מציץ תוך כדי כך דרך חלון השירותים. החושך הלילי החל להחוויר בשוליו לכחול כהה, בעוד פחות משעה השמים יתבהרו, הכוכבים והירח ייעלמו, השמש תתחיל לבצבץ מעבר לענפי הברוש, ועוד יום יתחיל. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, התייעצתי ביני לביני מול המראה והחלטתי לדחות את הגילוח לאחר כך, וחזרתי לחדר השינה כדי להתלבש.
"רענן?" הפתיע אותי קולו החרישי של דור, "עוד לילה, למה קמת?"
"סתם, התעוררתי משום מה לפני השעון המעורר, אז קמתי. אני הולך לשתות קפה לפני הטיול עם הכלבים, רוצה גם?"
"כן, רק רגע, חכה שנייה." הוא התיישב במיטה, עטוף עדיין בשמיכה ורק ראשו הפרוע מציץ ממנה. "אני מצטער על מה שאמרתי אתמול, דיברתי שטויות ואמרתי דברים שלא הייתי צריך להגיד, אתה סולח לי רענן?"
בכל שעה אחרת של היום הייתי אומר שישכח מזה, הכל בסדר ואין על מה לסלוח, אבל השעה הייתה כל כך מוקדמת, השמש עוד לא זרחה וראשי היה כבד מערפילי שינה, כך שהאמת נפלטה מפי מבלי משים, כאילו הייתי שרוי עדיין בחלום. "זה בסדר, אין לך שום סיבה להצטער, סך הכל אמרת את האמת, אם לא הייתי טיפש כזה בטח הייתי מבין אותה בעצמי."
"אל תגיד את זה רענן, אתה ממש לא טיפש, ואני יודע שאתה גם לא בוגד, כמוני."
"רק בגלל שלא הייתה לי הזדמנות, זה הכל."
הוא נאנח וחזר לשכב, "אתה קשה מידי עם עצמך."
"יכול להיות, אבל כזה אני, אני כבר לא אשתנה בגילי. מה אתה רוצה שנעשה דור, אתה רוצה שניפרד?"
"לא, ממש לא. אני יודע שזה לא נשמע משכנע, אבל אני אוהב אותך ורוצה שנישאר יחד, ואתה?"
"גם אני רוצה שנישאר יחד." אמרתי, ולפני שהוא ישאל אם גם אני אוהב אותו נחפזתי ללכת למטבח כדי להכין קפה. הנחתי את הספל של דור, ששכב בעיניים עצומות ונראה ישן, על ארונית הלילה שלו, פלטתי להתראות חרישי ויצאתי שוב למטבח. אחרי שלגמתי מספלי כמה לגימות רותחות מידי החלו הכלבים שישנו בחצר לשרוט את הדלת ולייבב בקוצר רוח. ויתרתי על הקפה ויצאתי החוצה, חילקתי בין שניהם עוגייה והלכתי לקחת את לונה שנהגה לישון ליד הדלת של חמי ורוני. להפתעתי היא לא הייתה, אולי היא נשארה לישון הלילה בתוך הבית? אם ככה מישהו אחר יצטרך לטייל איתה.
ירדתי לוואדי, הכלבים רצים לפני ומצדדי, ויחד צפינו בשמש שעלתה לאיטה במזרח, מאירה ומחממת את העולם. כשהגענו לעץ האיקליפטוס היחיד שצמח בין אלוני התבור, כליל החורש והאלות הכלבים התחילו לרוץ פתאום. החשתי את צעדי וגיליתי להפתעתי את לונה משתובבת אתם, עשיתי עוד כמה צעדים ואז ראיתי, מעבר לעיקול הדרך, את חמי יושב על מכסה הבטון של נקודת הביוב המרכזי – המקום בו נהגנו לנוח קצת לפני הירידה לפארק. הוא ישב כפוף, בהה בכפות רגליו הנעולות נעלי התעמלות בלויות, ונראה עייף, לא מסורק ולא מגולח.
"חמי…" אמרתי בהיסוס, הייתה לי הרגשה שהוא שקוע במחשבות וזקוק לפרטיות והיה לי קצת לא נעים להפריע לו. מה קרה לו הבוקר? למה הוא נראה מובס כזה?
הוא הרים את ראשו ופניו האירו בחיוך למראי, "בוקר טוב רענן, הקדמת הבוקר."
"כן, משהו העיר אותי פתאום. לא יודע מה בדיוק, אבל כבר לא היה טעם להירדם שוב. אתה נראה עייף, רוצה לחזור הביתה, לישון קצת? אני כבר אטייל עם לונה."
"לא, עדיף שלא." קם חמי באיטיות, ומתח את גופו באנחה, ”הבוקר עדיף שאני אתרחק קצת מהבית." העיר.
"קרה משהו?" שאלתי, ומין מועקה לא נעימה החלה להכביד על ליבי, "הקטנים בסדר?"
"לשם שינוי הם דווקא בסדר גמור, אבל רוני ואני… רבנו חצי לילה, ובסוף, אחרי שהוא זרק עלי ספר, נמאס לי והסתלקתי בטריקת דלת, וזה כנראה מה שהעיר אותך."
"אהה… טוב, זה קורה לפעמים, אין זוג שלא רב."
"אני יודע, אבל עם רוני זה תמיד דרמטי ורעשני כל כך, הוא מתיש אותי לפעמים." הוא שלח לעברי מבט חשדני, "אתה לא רוצה לדעת על מה רבנו?"
בטח שרציתי אבל אין מצב שהייתי מודה בזה בפניו, "רק אם אתה רוצה לספר." עניתי בקלילות אדישה, מזויפת למשעי.
"רבנו בגללך, רוני תקע לעצמו לראש שאני ואתה… כבר מזמן, עוד מהקיץ, הוא מציק לי שאני מטייל אתך בבוקר במקום להישאר איתו ולנצל את הבוקר… אתה בטח כבר מבין לבד למה." שיער חמי, ובכל זאת המשיך להסביר, "לא אכפת לו שלונה מתה לטייל ושבקיץ אלו השעות הכי טובות לצאת איתה, אצלו, מה שהכי חשוב, זה הזין שלו." השמיץ במרירות את בן זוגו הוותיק. שמרתי על שתיקה דיסקרטית, אבל הרתיעה מווידויו המפתיע ניכרה מן הסתם על פני. חמי בחן אותי, וגיחך, "יותר מידי אינפורמציה?" שאל באהדה.
"טוב… תראה… אני… האמת שגם דור קיטר קצת שאני מסתלק בבוקר, בדיוק כשיש לו חשק, אבל…"
"אבל הוא לא עיראקית משוגעת כמו כושי שלי." סיכם חמי בעליצות זדונית.
"תראה…" התחלתי להתפתל בין תשוקותיי לבין מצפוני, "בזוגיות צריך לדעת להתפשר ולוותר לפעמים." הצהרתי לבסוף הצהרה מהוגנת ומתחסדת מכדי שאפשר יהיה להתווכח איתה.
"תגיד את זה לפסיכי הזה, לא לי." רטן חמי, "ומילא הכלבה, את זה הוא עוד מוכן להבין, אבל זה שאני הולך אתך… נתקע לו בראש המטורף שלו שאני ואתה…"
"אני ואתה מה? מה הוא חושב שאנחנו כבר עושים?" נזעקתי, וכפות רגלי התלחלחו לפתע מזיעה – סימן בדוק אצלי למתח.
חמי הניד את ידו בביטול, "עזוב, אני לא רוצה לחזור על ההזיות החולניות שלו, לא מגיע לך לשמוע את השטויות המעליבות האלה."
"זה בסדר, אני לא נעלב כל כך מהר." העזתי ונגעתי בזהירות בזרועו הנתונה בשרוול פלנל משובץ, "תספר לי מה רוני אמר?" העזתי להפציר.
"הוא אמר ש…" חמי עיווה את פיו כאילו נגס לימון חמוץ במיוחד, "שאתה מאוהב בי, ושאם אני לא אזהר… נו, די, הוא היה קצת שיכור, או מסטול, או גם וגם… אני שונא כשהוא מתנהג ככה, ואני ממש לא סובל לגעת בו כשהוא שיכור, וכשהוא עוד ניסה להפסיק את המריבה בסקס… איחס!"
"איחס? למה אתה מתכוון איחס? למה איחס?" שאלתי, ופתאום החלו מחשבות מטורפות להתרוצץ במוחי – ומה אם הם ייפרדו? מה אם רוני הגזים הפעם וחמי לא רוצה אותו יותר? מה אם חמי יהיה פתאום פנוי, מה אני אעשה אם…
"אני שונא את הריח שלו כשהוא שיכור, ועוד יותר כשהוא מעשן." הסביר חמי והתיישב על הספסל הקבוע שלנו, "כל זמן שאירה הייתה בהיריון הוא התנהג למופת, וגם אחר כך הוא הפתיע אותי לטובה, והיה ממש בסדר, אבל היהפוך כושי עורו?" שאל בזעם, "כנראה שלא." ענה לעצמו.
"אז אתם נפרדים?" נפלטה שאלה מסוכנת ומיותרת מפי.
חמי נאנח, "לפעמים אני מפנטז על זה, אבל אני לא חושב שזה יקרה."
"בגלל הילדים וזה…" תרמתי פרשנות.
חמי צחק, "לא, עוד לא התדרדרתי להיות סטרייט שפוט שסובל בשקט בשביל הילדים, הוא בלתי נסבל לפעמים, ועולה לי על העצבים בערך פעמיים בשבוע, אבל מה לעשות שאני קרוע על התחת השחור שלו, וגם הוא כנראה… הרי הוא לא היה מקנא אם הוא לא היה אוהב אותי."
"כנראה שלא." הסכמתי, ופיהקתי פתאום, חבל שלא נשארתי לישון עוד קצת עם דור, מזמן לא הייתי כל כך עייף. כאילו נדבק מהעייפות שלי הניח חמי את ראשו על ברכיו ועצם את עיניו, אבל לא הפסיק לדבר, "נכון שזו קנאה מטופשת וחסרת בסיס, אבל הוא כזה, קצת משוגע ולא תמיד הגיוני, ובכל זאת אני אוהב אותו, אחרת הייתי סובל אותו כל כך הרבה שנים?"
"אהה…" הנהנתי בנימוס בעודי נאבק לשמור את עיני פקוחות, "כנראה שלא."
"מסכן שלי, אתה הרוס מעייפות, אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש." טפח חמי בחביבות על כתפי, "יאללה, בוא נלך הביתה."
חזרנו הביתה בשתיקה, הכלבים מתרוצצים סביבנו בעליזות. אף אחד מאיתנו לא הופתע במיוחד לגלות את רוני יושב על מכסה הביוב, גבו מופנה אל השמש העולה, ממתין לחמי. ברגע שהבחין בנו הוא קם, וכשהוא מתעלם מהכלבים הנרגשים מהופעתו חיבק את חמי, שחיבק אותו בלי היסוס בחזרה. "סליחה…" שמעתי אותו לוחש, אבל מאחר והמשכתי ללכת במהירות, מאיץ בכלבים לבוא איתי, לא שמעתי את ההמשך, וגם לא את תשובתו של חמי, וטוב שכך, יותר מידי אינפורמציה אף פעם לא הועילה לאיש.

בבית מצאתי שולחן ארוחת בוקר ערוך ברוב פאר, טוסטים וסלט וחביתות, ואפילו כוס קקאו מהביל שדור ניסה לפתות בה את סטפן, אך לשווא. "אין לי תאבון." אמר סטפן בעקשנות, והסב את פניו הצידה, כאילו מראה שנינו יושבים ואוכלים יחד מכביד עליו.
הוא התמיד לסרב לאכול גם בצהרים, ובערב כבר נעשינו מודאגים והלכנו להתייעץ עם חמי שאמר שבסוף הוא יישבר ויאכל, ושנפסיק להיות נודניקים.
שעה אחר כך נשמעה פתאום דפיקה בדלת, ובוריס הופיע, ואסף אותו בזרועותיו, ורק אז, הפלא ופלא, סטפן נזכר שהוא גווע ברעב וביקש משהו לאכול ובוריס הצטרף אליו בשמחה. "קדימה." פקד עלינו, אחרי שהם סיימו לאכול, "תעזרו לי לקחת את הילד הביתה."
"הביתה, אתה מתכוון לדירה שלך? ומה עם הבת שלך?" חקרתי בחוסר נימוס.
"הבת שלי תהיה בסדר גמור." פסק בוריס, "היא אישה בוגרת, בת שלושים פלוס, בריאה לגמרי בגופה ובנפשה, הכל בסדר גמור אצלה ואין שום סיבה לעשות בייביסיטר לאימא לילדים, וזה בדיוק מה שאמרתי לה לפני שחזרתי הביתה."
"אבל בכל זאת, הבטחת שתישאר אצלה עד שבעלה יחזור." הזכיר לו דור.
"כן, הבטחתי, נכון, ורציתי לקיים את ההבטחה, אבל מה לעשות שבחיים יש הפתעות ושינויים, ולמרות הרצון הטוב שלי הפעם זה לא הסתדר. היא הבינה שיש לי התחייבויות דחופות יותר וויתרה לי."
"מה, סיפרת לה על סטפן?"
"בערך," רטן בוריס בחוסר רצון.
"מה בערך? מה בדיוק אמרת לה?"
"אמרתי לה שיש לי חבר שצריך אותי יותר בגלל בעיות רפואיות דחופות." נהם בוריס בקוצר רוח, ביקש שנפסיק להציק, ושנעזור לו לקחת את סטפן למכונית כי הילד עייף וחייב ללכת לישון קצת. הכנסנו את סטפן בזהירות לרכב של בוריס, ושאלנו איך הוא יעלה אותו ואת הגבס הכבד שלו לקומה השנייה שם שכנה דירתו? "אתה רוצה שאני אבוא אתך ואעזור לך?" הצעתי.
"לא צריך, כבר דיברתי עם חמי, הוא מחכה לי בדירה שלי, והוא יעזור לנו, תודה רבה בחורים ולהתראות."
למחרת בבוקר שאלתי את חמי מה קרה לבוריס, למה הוא שינה את התוכניות וחזר? הוא משך בכתפיו, "אין לי מושג." הודה, "מאז שהוא עם סטפן הוא לא מספר לי כלום, אולי הוא נלחץ כשהוא שמע מרוני שסטפן איבד את התיאבון, ואולי מה שהציק לו זו ההתפעלות של רוני מהעיניים הכחולות של סטפן היפה? לך תדע מה עובר לרוסים האלה בראש."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s