רוני קם מהמיטה וניסה לחבק את חמי שנרתע לאחור, "אתה שיכור." קבע, אחז בכתפיו, מרחיק אותו ממנו, "רק רגע, איך נכנסת?"
"תנחש." חייך רוני את חיוכו המתגרה.
"אני ארצח את דני." נהם חמי וטלטל טלטלת גבר את האקס הצנום שלו שלא רק שלא התנגד אלא נראה כאילו הוא נהנה, עצם את עיניו וחייך חיוך שיכור.
"חשבתי שדני בצבא." התערבתי, "מי נתן לך את הכתובת ואת המפתח?"
"בטח אליס, אימא של דני, היא כזאת פתיה!" ענה חמי בזעף, "נכון כושי?" ניער את רוני שהנהן בשתיקה, פקח סוף סוף את עיניו והביט בי – היו לו עיניים שחורות מדהימות וריסים ארוכים מעוקלים… למה האקס של חמי חייב להיות בחור יפה וכל כך סקסי…
"אני מצטער שנפלתי עליכם ככה בועז, אבל היה לי ליל סדר מאוד לא מסודר… שוב היו בלגנים אצל הורי… אני יכול להישאר לישון אצלך הלילה?"
"כן, בטח." הפטרתי בעל כורחי, ואפילו חייכתי חיוך מעושה. מה יכולתי לעשות? להגיד לו שהוא יפה מידי ולכן אני מעדיף שהוא ישן בחוץ?
"מה קרה הפעם? הגיסים המכוערים שלך שוב פתחו את הפה?" התעניין חמי.
"משהו כזה." השתמט רוני מתשובה ברורה.
"ולמה היית צריך לשתות כל כך הרבה?" נזף בו חמי.
"מה עוד יכולתי לעשות?" נאנח רוני, "אתה מכיר אותם… והפעם הסדר עוד נפל על יום שישי ככה שבכלל… עזוב, מה זה חשוב, העיקר שזה נגמר, יאללה חמי, תביא חיבוק."
"לא רוצה." ענה חמי בחומרה, אבל לא יכולתי לא להבחין שבכל זאת הוא נשאר לעמוד בשקט, מניח לאקס שלו לחבק אותו, ולא מחה כשהוא הניח את ראשו המתולתל על כתפו, אם כי לא החזיר לו חיבוק.
"מישהו רוצה לשתות משהו לפני שנלך למיטה?" שאלתי, והדלקתי את האור.
חמי ורוני מצמצו, מופתעים מהאור הבהיר ששטף את חדר השינה, וסוף סוף התרחקו זה מזה.
"תראה איך אתה נראה אהרון." סקר חמי בביקורתיות את רוני שהיה לבוש ג'ינס שחור שפעם היה נקי ומגוהץ, וחולצה שבטח הייתה צחה ואלגנטית כשהוא לבש אותה, אבל עכשיו הייתה זקוקה לכביסה דחופה.
"הלכת מכות." האשים חמי, "תראה…" אחז בסנטרו של רוני, ובחן את השריטה על מצחו.
"נו, די, עזוב." טלטל רוני את ראשו בפראות, ונמלט מחדר השינה לסלון.
"רוצה להתקלח?" שאלתי, ממשיך לשחק בעל כורחי את תפקיד המארח האדיב.
"לא, זה בסדר." צנח רוני על הספה בסלון, עצם את עיניו ושמט את ראשו לאחור, משעין את עורפו על המסעד, ונראה צנום, פרוע ואבוד.
"די עם ההצגות האלה." נזף בו חמי שלא התרשם מחוסר האונים המופגן שלו, "תביא לו מגבת ופיז'מה." פקד עלי, "הנה, כאן המקלחת, ואחר כך תישן פה, בחדר העבודה, אני כבר שם לך כרית ושמיכה."
"אני מודה מאוד לשניכם." אמר רוני וקם לאט, "חבל שחזרתי לארץ." הוסיף בקול שקט ועצוב.
"נכון." הסכים חמי, "ואם כבר חזרת עדיף שהיית נשאר אצל אימא שלך, יאללה בוזי, תביא לו משהו ללבוש, ואני אלך לסדר לו את המיטה."
הבאתי לאורח הלא צפוי שלנו מגבת ופיז'מה. הוא לקח אותם בתודה והסתלק למקלחת.
עזרתי לחמי לסדר לו את המיטה בחדר העבודה – מיטת נוער צרה, אבל נוחה למדי – ועוד לפני שרוני גמר להתקלח כבר היינו ספונים מתחת לשמיכה, שוכבים זה לצד זה, מתוחים ושקטים, מקשיבים לקולות שבקעו מעבר לדלת חדר השינה.
שמענו את זרם המים נפסק, ואחר כך את חריקת המגב על הרצפה הרטובה, ואז דלת המקלחת נפתחה, האור במקלחת כבה, קול פסיעות קליל, האור בחדר העבודה נדלק ושוב כבה, המיטה גנחה כשגופו של רוני נחת עליה, ושוב השתרר שקט.
"אני ממש מצטער בועז." הפר חמי את הדממה, התהפך על צידו ומשך אותי אליו לכפיות, "ותודה רבה לך שלא זרקת אותו החוצה."
"אל תדבר שטויות, קר מידי לישון בחוץ."
"מה פתאום לישון בחוץ? נראה לך שהמפונק הזה היה ישן על ספסל? הוא היה יכול בשקט להישאר אצל הוריו, או ללכת לבוריס, או לסולי ואפילו לאורה, אני בטוח שכל אחד מהם היה מקבל אותו בשמחה."
"אז אתה חושב שהכל היה מתוכנן, שהוא רב עם המשפחה שלו רק כדי שיהיה לו תירוץ לברוח אליך?"
חמי גיחך, "רק אלוהים יודע מה עובר לכושי המשוגע הזה בראש, אבל כמו שאני מכיר אותו… מה שלא יהיה, אל תסכים לעשות אתו שלישיה."
"שלישיה?" נדהמתי, "באמת? ומה אם גם אתה תרצה שנעשה שלישיה?"
"גם אז אל תסכים."
"ומה אם תמיד רציתי לעשות שלישיה? גם אז לא?"
חמי נאנח, "אף פעם לא עשית שלישיה בוזי?"
"לא, והאמת שלפעמים… אתה עשית?"
"כן."
"איתו?"
"איתו ובגללו, ותאמין לי, זה לא גליק כזה גדול. נו, בוא נישן כבר, אני הרוס מעייפות."
"גם אני."
שכבנו בכפיות, חמי חיבק אותי מאחור, ושנינו ניסינו בכל הכוח להירדם. בטח הייתי שוקע בתנומה לבסוף לולא הזין שלו שהלך והזדקף לאיטו, דוקר את עכוזי, ולכן אני מניח שגם חמי לא הצליח לישון.
"תגיד, זה אקדח בכיס שלך או שאתה שמח לראות אותי?"
"אני חושב שמיי ווסט אמרה את זה הפוך, היא שאלה אם אתה שמח לראות אותי או שזה אקדח בכיס שלך." תיקן אותי חמי בחיוך, וסובב אותי אליו.
"מתאים לך לזכור מי אמר את המשפט הטיפשי הזה." חייכתי חזרה ונצמדתי אליו.
"בא לך?" שאל חמי והחל לנשק את צווארי.
"תמיד." עניתי, "אבל לא אמרת רק לפני דקה שאתה מת מעייפות?"
"עבר לי. עכשיו אני חרמן."
"מעניין מאוד, זה בגלל שאני כל כך סקסי או בגלל האקס המדהים שלך?"
חמי הדף אותי מעליו והתיישב, "אתה כועס." קבע בעצב.
"לא, מה פתאום." מחיתי, ופתאום הבנתי שהוא צודק, אני כועס ופגוע, וגם קצת מבוהל. "בעצם כן, קצת." הודיתי.
"אני לא יכול להאשים אותך."
"יפה מצידך."
חמי נשכב שוב, ושילב את ידיו מאחורי עורפו, "אתה רוצה שניפרד?"
"לא, אבל אני לא רוצה להיות ריבאונד לאקס שלך, מעליב אותי שאתה מזיין אותי בתור ברירת מחדל, אני רוצה שתאהב אותי ותרצה אותי לפחות כמו שאתה אוהב אותו, ואל תגיד לי שאתה לא אוהב אותו יותר, כי אתה לא שקרן טוב עד כדי כך."
"טוב, אני לא אגיד, וכן, יש לי עדיין רגשות אליו, אבל…" הוא הסתובב אלי והניח את ידו על לחיי, מביט ישר בעיני, "בוזי, אני מצטער אם נפגעת בגלל משהו שעשיתי, זה לא היה בכוונה, אבל ידעת שיש לי עבר, אף פעם לא הסתרתי את זה, ואני לא חושב שאני אצליח אי פעם להיות אדיש לאהרון, אבל אני אתך עכשיו, לא איתו ו…" הוא עצר רגע לחשוב, ושינה טקטיקה, "אתה אוהב אותי בועז, טוב לך איתי?"
הנהנתי, חונק דמעות לא צפויות.
"גם לי, וגם אני אוהב אותך, ויותר מזה, אני חושב שיש לנו סיכוי לבנות משהו טוב יחד, שאנחנו מתאימים וטובים אחד לשני, אתה מסכים איתי?"
"כן, אבל…"
"בלי אבל, שים בצד את האגו שלך ותביא נשיקה." חזר חמי לנשק אותי.
הפעם שיתפתי פעולה ושנינו המשכנו עד שבאנו על סיפוקנו ונרדמנו.
בבוקר התעוררתי וגיליתי שאני לבד במיטה. מהמטבח עלה רחש דיבור וקול שקשוק כפיות וכוסות. התגנבתי חרש מהמיטה והצצתי החוצה. חמי ורוני ישבו במטבח, שתו קפה, אכלו עוגיות בוטנים עם ציפוי שוקולד, ושוחחו חרש.
"כן, זו באמת הזדמנות נהדרת, והמון כסף, אבל לא תיארתי לעצמי שאני אתגעגע כל כך לארץ." אמר רוני.
"אמרתי לך." השיב חמי.
"היה לי קל יותר להחזיק מעמד אם היית בא איתי."
חמי נד בראשו לאות לאו, "גם אם לא היה לי את נמרוד שצריך אותי לא הייתי עוזב את הארץ." ענה.
"אבל חמי…" ניסה רוני לאחוז בידו, "זה רק עניין זמני של שנתיים שלוש, ונוכל להיות שוב יחד."
חמי משך את ידו אליו ודחף אותה מתחת לירכו, "תפסיק עם זה כושי." פקד.
"אבל למה?"
"כי אנחנו לא טובים יחד, כי אתה משגע אותי, ובגללך אני… אתה יודע."
"אפשר לחשוב שאני אונס אותך, תודה שגם אתה אוהב את זה."
"אני לא."
"שקרן, אתה כן, אני בטוח שאיתו," החווה רוני בסנטרו לעבר דלת חדר השינה שמאחוריה התחבאתי, "אתה לא עושה דברים כאלה."
"נכון, אני לא, וככה עדיף."
"אתה כזה פולנייה פחדנית, הוא יודע על בוריס?"
"אין מה לדעת על בוריס."
"ואתה גם שקרן."
"די כבר עם זה אהרון." הנחית חמי אגרוף על השולחן, "מספיק! מתי תבין שזה נגמר ותצא לי מהחיים?"
רוני קם, זועם, לרגע הם נעצו זה בזה מבטים יוקדים, ואז הוא הסתובב והסתלק בטריקת דלת.
חמי כבש את פניו בכפות ידיו וישב ככה במשך כמה שניות, כתפיו רועדות עד שלבסוף התנער והתעשת, קם וניגש להדליק את הקומקום.
"מי דפק ככה את הדלת?" שאלתי ויצאתי מחדר השינה, מפהק כאילו התעוררתי בזה הרגע.
"זה היה רוני, הוא החליט לצאת לפני שיתחילו פקקי תנועה, ואגב, הוא מוסר לך דרישת שלום ותודה על האירוח." חמי הסתובב אלי וניסה לחייך, "רוצה קפה?"
"כן, תודה." ניגשתי אליו וחיבקתי אותו בניסיון לשפר את מצב רוחו, "תראה איזה יום נפלא, מה נעשה היום? רוצה שניקח את נמרוד ונצא לטיול?"
"רעיון מצוין, אני אתקשר עוד מעט לאורה ולנעמה, נבלה יום משפחתי יחד." הוא נישק את לחיי וחיוכו נעשה טבעי יותר, "הנה הקפה שלך חמוד, רוצה עוגית קוקוס או בוטנים?"
יומנו של מספר סיפורים 