"זה מה שאמרת לו, שאין לך התנגדות?" נעץ בי חמי מבט קשה.
"כן, למה?"
"מה למה? זה לא ברור מאליו שצריכה להיות לך התנגדות לתת לי לבלות עם האקס שלי? חשבתי שאנחנו יחד."
הרגשתי מותקף על לא עוול בכפי ותקפתי חזרה, "מה הקשר? בטח שאנחנו יחד, אבל זה לא אומר שאני צריך לעשות סצנות קנאה כי אתה בקשר ידידותי עם האקס שלך, וחוץ מזה, היה לי די ברור שהוא לא מתכוון להיות אתך לבד אלא שכולנו נבלה יחד."
"כן, בטח." סינן חמי, חושף בפני צד נרגן וציני שלו שלא הכרתי עד כה.
"חמי, די להיות כזה, אין שום סיבה שאני לא אהיה מנומס אל האקס שלך שעושה, דרך אגב, רושם של בחור נחמד שבגלל הפרידה ממך אין לו יותר חברים בארץ…"
"בחור נחמד? אהרון בשרי? בחיי, לא חשבתי שאתה כזה פתי תמים!" התפרץ חמי בזעם.
אף פעם לא ראיתי אותו כועס כל כך ולא ידעתי אם לצחוק או להתווכח, ולכן בחרתי באפשרות השלישית – להיעלב. "אני פתי? באמת? תודה רבה לך על המחמאה." השבתי בקרירות, "באמת יפה מצידך, זו בדיוק המתנה לחג שרציתי."
"על לא דבר." הטיח חמי בעוקצנות, ויצא החוצה בטריקת דלת.
צנחתי על מיטתי עם דמעות בעיניים, וניסיתי להבין מה קורה כאן. ברגעים כאלו התגעגעתי מאוד לחברה טובה, איזה פאג האג שנונה ונבונה שתרגיע אותי, שתנחם אותי בעדינות, ותיתן לי עצה מועילה, או לפחות תעניק לי תובנות על מסתרי המוח הגברי, ותורה לי איך לנהוג, אבל למרבה הצער פאג האג מהסוג שהיה מועיל לי ברגע זה קיימות רק בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, לא במציאות, בכל אופן לא במציאות שלי.
מבולבל ובמצב רוח לא חגיגי כלל יצאתי החוצה והצטרפתי אל חמי שישב על הנדנדה החורקת שהשאירה בעלת הבית שלי בגינה, ובהה באוויר במבט עגום.
"סליחה שצעקתי עליך." הפטיר כלאחר יד, "בוא, שב לידי."
התיישבתי בזהירות, והנדנדה הגיבה לתוספת משקלי בגניחה חורקת, "אני לא בטוח שהדבר החלוד הזה מסוגל להחזיק את שנינו."
"כן, יש מצב שהיא חלשה מידי לשנינו." הסכים חמי בשאננות, שלח רגל ארוכה ושרירית והדף אותנו לאחור. הנדנדה, שעד אותו רגע רק התנודדה מעדנות, ניתרה בבהלה אחורה, ואחר כך השתלחה קדימה, מפיקה אגב כך חריקה מאיימת שמרטה את עצבי.
"חמי די, מה אתה עושה? הדבר המסכן הזה הולך להתפרק." נבהלתי.
"נד נד, נד נד עלה ורד." התחיל חמי לשיר, ושב ודחף אותנו, מאתגר באומץ את הצירים החלודים שעמדו בעומס בקושי רב.
"השתגעת? מספיק!"
הוא השיב לי בחיוך מתגרה, "למה, זה כיף, אתה לא אוהב להתנדנד?"
"אה… לא כל כך, בטח לא על הדבר הרעוע הזה, תפסיק, תן לי לרדת, יש לי בחילה."
"גם לי, חטפתי בחילה מהרגע ששמעתי שרוני חזר, אני פוחד שאם תכיר אותו הכל ייהרס, אני לא רוצה שניפרד בגללו. אתה מבין?"
"לא ממש." הודיתי, וכשאני שם את נפשי בכפי זינקתי קדימה בניסיון להימלט מנדנדת האימים. לא הייתי זריז מספיק, וסיימתי את הזינוק המגושם שלי על הקרקע, ואם חמי לא היה נוטע את רגליו בחזקה על האדמה ועוצר את הנדנדה בטח הייתי חוטף ממנה מכה בגבי.
"תזהיר אותי לפני שאתה עושה דבר כזה." נזף בי, קם והושיט לי את ידו, "אתה בסדר?"
"לא ממש, חטפתי מכה בברך והגב נורא כואב לי, וגם הרגל, ויש לי הרגשה שבקרוב גם הלב יכאב. מה קורה אתך ועם האקס שלך חמי? חשבתי שנפרדתם כידידים."
הוא גיחך, "בועז, אם רק היית יודע כמה פעמים כושי ואני נפרדנו, עשינו את זה עשרות פעמים, לפעמים כמו ידידים, לפעמים כמו אויבים, ולפעמים כמו… אני לא יודע כמו מה, כמו הנדנדה העלובה הזאת, כל פעם היינו נפרדים וחוזרים, וכל פעם הייתי נשבע שלא עוד, ובסוף…"
"די, לא רוצה לשמוע יותר." כשלתי הביתה רגלי פועמת בכאב מהישבן הימני עד הקרסול. צנחתי על מיטתי, נשכבתי על גבי, חיבקתי את ברכי בזרועותיי והתנדנדתי הלוך ושוב בניסיון לשכך את הכאב.
חמי נכנס עם שפופרת הוולטרן, "בוא, תשכב על הצד ואני אמרח אותך."
"לא רוצה, אל תיגע בי."
"נו, די, אל תהיה טיפש כזה" התיישב חמי לצידי, הדף אותי קלות כדי שאשכב על צידי והחל להבריג את מכסה השפופרת. "כל פעם שהיינו נפרדים הייתי נשבע שאני עם גברים גמרתי, שמעכשיו אני אהיה לבד ואתרכז רק בכתיבה ובעבודה וכל פעם בסוף היינו חוזרים. גם הפעם, אחרי שהוא השתחרר מהצבא ובמקום להתחיל לגור איתי כמו שרציתי עזב הכל ונסע לחו"ל חשבתי שדי, גמרתי עם השטות הזו של זוגיות ואהבה, אבל אז הגעת אתה…"
הוא הפשיל את מכנסי והחל מעסה את ישבני במשחת הוולטרן, "תגיד לי אם זה חזק מידי."
"לא זה… זה טוב חמי, אבל… כן, ככה טוב… אתה חושב שיש לנו סיכוי?"
"כן, אני מקווה שכן, אבל מה אני יודע?"
לא לתשובה הזאת פיללתי וגל של עלבון ומרירות הציף אותי, "הבנתי, תודה על הכנות."
"נו, די, אל תיעלב לי עכשיו, מה, היית מעדיף שאני אשקר?"
"לא יודע, יש מצבים ששקר לבן נחמד עדיף על האמת, וזה אחד מהמצבים האלה."
"יכול להיות שאתה צודק, אבל…" הוא השתרע לצידי, חיבק אותי, וניסה לתקן את המעוות ולהפגין אופטימיות, "אולי אנחנו סתם עושים דראמה מיותרת מכל העסק? קרוב לוודאי שאתה צודק, אני סתם לחוץ, אולי כל מה שרוני רוצה זה לבלות קצת מחוץ לבית בחג עם חברים כדי שהוריו לא ישגעו אותו? אני רק מבקש ממך בוזי, מה שלא יקרה אל תשאיר אותי לבד איתו, בסדר? תוכל לעשות את זה בשבילי?"
"לא יודע, האמת שלא מתאים לי להיות קנאי ולחוץ, הסגנון הזה זה לא אני."
"אני יודע, בגלל זה אני אוהב אותך, אבל אולי בכל זאת תעשה מאמץ? רק ליד רוני תעמיד פנים שאתה נורא מקנא ולא סומך עלי ותידבק אלי."
"טוב, אני אנסה, אבל רק כי אתה ביקשת."
"תודה בועז."
"בבקשה, תגיד חמי, אתה באמת כל כך לא סומך על עצמך לידו?"
"אה… כן ולא."
"כן ולא? איזה מין תשובה דפוקה זו?"
"היא לא דפוקה אלא דיפלומטית."
"אז לא?"
"כן, כנראה שלא."
"ונניח שבגלל איזה צירוף נסיבות הזוי יצא לך, או לי, לעשות סקס עם האקס, אז מה, זה יהיה נורא כל כך?"
"כן."
"למה?"
"כי אז נהיה בוגדים וזה לא מתאים לי, לא רוצה להיות שוב בסוג כזה של יחסים. למה השאלות המשונות האלה? חשבתי שהחלטנו על מונוגמיה. מה, לא?"
"לא יודע חמי, תלוי."
"תלוי במה? ובכלל, אנחנו מדברים על האקס שלך או על שלי?"
"חמי, אני יודע שכבר כמעט פסח, אבל אולי די עם הקושיות האלה?"
"בסדר, די."
למרות כל חששותיו של סולי- חששות שהוא פירט בפני בדייקנות מתישה – הסדר התנהל בסדר מופתי. היה די אוכל ושתייה לכולם, לא חסרו לא צלחות ולא סכו"ם, והיו מספיק מקומות ישיבה לכל המוזמנים. הילדים הפתיעו והתנהגו יפה, התאומים שרו נפלא את 'מה נשתנה?' נמרוד נרדם בשקט בלי להפריע, ודודה אמה הייתה במצב רוח טוב כי בוריס שישב לידה שירת אותה במסירות ג'נטלמנית. בזכותו היא לא נעלבה מכלום וחשוב מכך, לא העליבה אף אחד לאורך כל הסדר, ובקיצור – לא היו שום תקלות יוצאות דופן וכולם נהנו מאוד.
סוף סוף הכרתי את פזי וגולן, ידידיו הוותיקים של חמי, ולמרות כל הסיפורים המצחיקים והמביכים שהוא סיפר לי על עלילותיהם התרשמתי מהם לטובה. תוך כדי הארוחה שמעתי רכילות משעשעת על חבורה שלמה של בחורים שלא פגשתי מימי, ובכל זאת לא השתעממתי. אולי כי מידי פעם שמו של רוני היה נזרק לחלל האוויר, מקושר תמיד לסיפורים מצחיקים, מזעזעים, ובעיקר שערורייתיים, אם כי מרתקים.
גבי ישב בראש השולחן וניהל את הסדר ביד רמה, נעזר בבוריס שישב מולו מהצד השני, ייצג בכבוד את העדה האשכנזית, והפגין בקיאות מפתיעה בכל פרטי ודקדוקי הסדר.
המשכנו לקרוא ולשיר גם אחרי הארוחה הנפלאה שהגיש סולי בעזרת גולן ופזי, ולראשונה בחיי נהניתי מהאוכל ומהחברה גם בערב הסדר. לקראת הסוף היה עלי לקחת עוד כדור נגד הכאבים שהסב לי עצב הסיאטיקה המודלק שלי, אבל עשיתי זאת ברצון רק כדי שאוכל להמשיך לשבת בנוחות ולבלות עם כל החבורה עד תום הסדר.
לקראת חצות הכל נגמר, עזרנו לבעלי הבית לסדר ולנקות, וחזרנו הביתה. סולי וגבי גרו בקצה השני של הקריה הקטנה שלנו והדרך חזרה הייתה קצרה ונקייה מפקקים. הדיווחים מגלגל"צ על כל הכבישים העמוסים במכוניות של פליטי סדר שממלאים את כל כבישי הארץ היוו סיום מתוק לסדר מושלם, וזה מה שאמרתי לחמי כשהוא חנה מול פתח דירתי. הוא צחק ורכן לעברי לנשק לי נשיקה מתוקה בטעם תירוש – חמי לא שותה אלכוהול – ואז קפא וידו התהדקה במתיחות על כתפי, "מה זה האופנוע הזה שחונה פה?" תהה בחשדנות פרנואידית.
"סתם אופנוע, מה אתה לחוץ כל כך?" השבתי בקלות דעת. אני כן שותה אלכוהול ובאותו ערב שתיתי יותר מארבע כוסות. הייתי מלא עליצות שיכורה, ולמרות ששמעתי הרבה סיפורים על החיבה המופרזת של רוני לאופנועים לא קישרתי בין האופנוע הירוק, המבהיק שחנה מול שער הכניסה, לאקס המפתיע של חמי.
"זה לא מוצא חן בעיני." פסק חמי ויצא מהמכונית, ואני בעקבותיו. נכנסנו לחצר והתחלנו ללכת לעבר הדלת כשקול חריקה מוכר עצר אותנו, "זו הנדנדה, מישהו יושב עליה." זינק חמי קדימה, "כושי, זה אתה?" קרא, ודהר בלהיטות מעוררת חשד לעבר הנדנדה שניצבה בירכתי הגינה מתחת לעץ שזיפים.
הוא טעה, הפעם זה לא היה מר בשרי המפתיע. "זה היה רק חתול." התאכזב חמי, "כנראה שהתירוש הזה עלה לי לראש, יאללה, היה לי מספיק ודי לערב אחד, אני עייף, בוא נלך לישון." נאחז בזרועי, וסב על עקביו.
חלצנו נעליים בכניסה, נכנסנו ופנינו לחדר השינה, ורגע לפני שהספקתי לגעת במתג האור נדלקה הנורה הצבעונית שעמדה על ארונית הלילה שלי, "סוף סוף, חשבתי שכבר לעולם לא תגיעו." אמר קול משועשע במבטא מזרחי קל ונעים שקוצר רוח מהול בחיבה נשזרו בו.
"רוני!" קרא חמי ופניו נדלקו מהתלהבות, ונראו צעירות ופגיעות כמו שלא ראיתי אותן מעולם, כנראה באשמת התאורה העמומה והצבעונית, או אולי בזכות התירוש?
יומנו של מספר סיפורים 