8. מה יהיה איתנו

אחרי שהשתעממתי בבית הספר לאורך כל הישיבה המיותרת וההרבה יותר מידי ארוכה שהמנהל התעקש לקיים, חזרתי הביתה והתקבלתי בטקס הרגיל על ידי גוץ שקפץ עלי בשמחה, וניסה ללקק את פני. "שלום גוצי חמוד." הדפתי אותו מעלי בעדינות. לא הייתי מספיק זריז והוא הספיק להשאיר טביעת כף רגל כלבית על חולצתי.
"תראה מה עשית." נזפתי בו, אבל הוא לא נעלב וקשקש אלי בזנבו, כולו אושר ושמחה לראות אותי שוב בבית. "כן, אני יודע." ליטפתי אותו, מתענג על חלקלקות פרוותו כנגד כף ידי, "גם אני אוהב אותך טיפשון, רק תן לי להחליף בגדים ונלך לטיול."
"אני יכול לבוא גם?" הפתיע אותי דור שצץ בלי אזהרה מהפטיו, "אני מבטיח לא ללכלך לך את החולצה." הוסיף, והיה לי ברור שהוא שמע אותי מספר לגוץ שאני אוהב אותו ושהוא פגוע מעט.
"כן, בטח, אני אשמח מאוד." אמרתי בקול רם מידי, והוספתי חיוך רחב ליתר הדגשה בעודי מקלל בליבי את הפה הגדול שלי. מה פתאום אני מדבר עם הכלב? ולמה דור היה חייב לשמוע אותי דווקא כשאמרתי לו שאני אוהב אותו?
לקחנו את גוץ, וכמובן שגם לונה הצטרפה, וירדנו אתם לוואדי. הפעם הלכנו בדרך הארוכה העוברת דרך מטע הפקנים, נהנים מצילם שהגן עלינו מהשמש הקופחת.
"הלוואי ויתחיל כבר החורף, כבר כמעט נובמבר ועדיין כל כך חם." התלוננתי.
"לא נורא, באוגוסט היה יותר חם. לפחות בערבים קריר ואפשר להתחבק במיטה. אני אוהב לישון מחובק אתך." העז דור לשחרר וידוי, והתיישב על גזע עץ כרות, "תגיד דור, יש עוד מישהו חוץ מהכלב שזכה לשמוע ממך שאתה אוהב אותו?"
נו, טוב, הרי לא חשבתי באמת שאוכל להתחמק, ידעתי שזה יגיע בסופו של דבר… ועכשיו, לא להתעצבן ולא להתחמק יעצתי לעצמי, תזכור מה חמי אמר, די להיות גבר אטום, אחרי הכל אתה הומו, תיקח את עצמך בידיים ותתחיל להיות רגיש ואמפאתי.
התיישבתי לידו ומתחתי את רגלי, נחוש לא לפשל הפעם, "פעם, כשהייתי צעיר ותמים יותר אמרתי את זה לעידו, ותראה איך זה נגמר, כיום אני זהיר יותר ולא מרשה לעצמי להיסחף." הסברתי.
"אני מבין." הנהן דור, והניח יד על ירכי, "זה בסדר, יש לי סבלנות." חייך אלי בחיבה.
"סבלנות זה טוב." הבטתי בעיניו הזוהרות, מלאות האמון וחייכתי אליו חזרה.
משב קליל של רוח סתווית נשב עלינו פתאום, נושא בכנפיו שמץ קרירות משיבת נפש שציננה את עורנו הלוהט, מרעיד את עלי הפקנים. צללים פיזזו על פניו של דור, והתסיסה העצבנית שחלחלה באיברי מאז אתמול בלילה התפוגגה לאיטה, ומין רחש בחש מתוח ועצוב, תערובת של פחד וחשדנות שרחשו בתוכי מאז שנפגשתי עם דור, ואולי עוד קודם, מאז שעידו הסתלק, החל להירגע.
ידי השמאלית השתלבה כמו מאליה בכף ידו החמימה של דור, "אתה חמוד, אתה." לחשתי לו, הנחתי את ידי הימנית על עורפו, קירבתי את פני לפניו ונישקתי את שפתיו, ואז קטעה יבבת כאב כמעט אנושית את הרגע האינטימי המתוק, ושנינו זינקנו מבוהלים על רגלינו, ותרנו בעינינו אחרי הכלבים.
גוץ ולונה ששכבו עד לרגע זה לא רחוק מאיתנו, אדישים למעשינו, התנערו גם הם וזקפו את ראשיהם. היללה נשמעה שוב, וגור לברדור בהיר פרווה רץ לעברנו, נע במסורבלות גורית מתוקה, כפותיו הגדולות מידי לגופו מעלות אבק על השביל, פרוותו הבלונדינית הייתה מטונפת, וחבל עבה שהיה כרוך סביב צווארו נשרך אחריו. זנבו היה שמוט בין רגליו מרוב פחד והייתה לו סיבה לפחד – שני פרחחים צעירים רצו אחריו עם מקלות בידיהם, נחושים לשוב ולתפוס אותו.
הגור, עיוור מרוב פחד וכאב, דהר ישר אלינו, והיה עלי רק לרכון קלות ולתפוס אותו בידי. "די, די חמוד." אחזתי בו בעדינות, "הכל בסדר, אל תפחד." ניסיתי להרגיע אותו. הוא רעד בזרועותיי והבחנתי, מזועזע, שרגליו פצועות וחבולות, פצע עמוק נפער בבסיס זנבו, ועל בטנו הורודה נמתחות מספר שריטות מדממות. מי מסוגל לפצוע ככה גור כל כך קטן וחמוד?
"תעזוב אותו!" צעקו הפרחחים, שני בני תשחורת קולניים – אחד גבוה ודק, שערו עשוי במין כרבולת מחומצנת, והשני נמוך ושמנמן, פדחתו מגולחת למשעי ועגילים מתנוצצים בתנוכי אוזניו – מנופפים לעברי במקלות, "זה הכלב שלנו!"
"באמת? אז למה הוא במצב כזה, מי פצע אותו?" הידקתי את ידיי סביב הגור המסכן שהצטנף בזרועותיי ויבב.
"זה לא עסקך, תביא אותו." נהם השמן באיום, מושיט אלי כף יד מטונפת ושרוטה.
"לא." נסוגותי לאחור, "בשום פנים ואופן לא."
השניים החלו לקלל אותי, וניסו לקחת ממני את הגור בכוח, אבל דור נחפז לחצוץ ביני לביניהם, ובניגוד אלי הוא לא נרתע לאחור בפחד, אלא פסע קדימה באומץ, ונעמד מול השניים, גבוה ורחב ומלא ביטחון רגוע.
"אתם פצעתם אותו?" שאל את השניים בקול שקט, מאיים.
"לא, אנחנו רק מאלפים אותו." השיב הרזה בטון עצבני, מתגונן, והחל לסגת.
"אילפתם אותו?" התרתחתי, "הוא רק גור, ואתם לא אילפתם אלא התעללתם בו, תראו איך הוא נראה!"
"זה לא עסקך, זה הגור שלנו ואנחנו נעשה לו מה שנרצה." התחצף השמן, "ואחר כך נזיין גם אותך ואת החבר ההומו שלך." הוסיף בגסות, ולא יסף כי דור הרכין את ראשו ובלי מילים נגח במצחו היישר בפרצופו העגלגל.
"איי!" צרח הצעיר בקול צפצפני מגוחך, "שברת לי את האף, בן זונה, הומו מזדיין בתחת!" גידף והסתער על דור שהדף אותו מעליו בקלילות. השמן צנח על ישבנו וישב מבולבל, ידו מכסה את פניו החבולות ופיו שופע גידופים שהומו מזדיין בתחת עוד היה העדין ביניהם.
הנער השני, הרזה בעל הכרבולת, חש לעזרת חברו, אבל גוץ שעמד עד אותו רגע בשקט, מנסה להבין מה קורה פה, החליט שהגיע הזמן להתערב וזינק עליו, נוהם באיום. נעלם הכלב הרגוע והאיטי שהכרתי והופיע גוץ אחר – שיניו חשופות באיום, פרוותו הכהה סמורה לאורך עמוד השדרה שלו, גורמת לו להיראות עוד יותר מסוכן. הרזה נרתע בבהלה והניף עליו את מקלו וברגע זה לונה הסתערה קדימה בשתיקה, ובלי שום אזהרה תפסה בשיניה את מכנסי הג'ינס של השמן ומשכה, קורעת אותם מעליו, ואחרי שחשפה את בשרו תכננה כנראה לנגוס בו, אבל לא הספיקה.
"אימא!" נפלטה מפיו צרחת בהלה, הוא זינק על רגליו וברח במהירות מפתיעה בעוד חברו הרזה וקל הרגלים יותר רץ אחריו, אבל לא מצליח להשיג אותו.
גוץ ולונה רצו אחריהם עד שהם נעלמו בעיקול הדרך, ואז חזרו אלינו, שמחים וגאים בעצמם, ונפנו לבדוק את הגור שרבץ על ברכי, מייבב חרש.
לונה החלה ללקק אותו, מנקה בלשונה את פצעיו בעוד גוץ מחכך את חוטמו באוזניו הרכות, השמוטות.
"איזה חמוד." כרע דור על ברכיו לצידי, וליטף בעדינות את הגור שהלך ונרגע, זקף את זנבו והחל לבחון בעניין את מכריו החדשים, "איך נקרא לו?"
"אולי טופי?" הצעתי.
"או בלונדי." גיחך דור, והתיר בזהירות את החבל הכרוך על צווארו של הגור, "מסכן קטן שכמוהו, אם לא היינו מתערבים הפראים האלו בטח היו הורגים אותו."
"איזה מזל שהיית איתי דור, בחיים לא הייתי מצליח להתמודד אתם לבד. איפה למדת לתת ראסיות כאלה?"
דור חייך ומשך בכתפיו בצניעות, "החיים לימדו אותי." השיב בפשטות וקם, "קדימה רענן, בוא ניקח את החמוד הקטן הזה לווטרינר." האיץ בי.
"בסדר." הסכמתי, וניסיתי להזדקף, אבל רגלי כשלו, ומזל שדור אחז בזרועי ותמך בי. "אתה בסדר?"
"לא כל כך." גנחתי, "הברכיים עוד קצת רועדות לי, אני לא כל כך טוב בדברים כאלה, אלימות מפחידה אותי." התוודיתי, ונשענתי עליו, מותש, "אם לא היית איתי בטח הייתי מוותר ונותן להם להמשיך להתעלל בטופי."
"אני בטוח שלא." מחה דור, וכרך זרוע איתנה סביב מותני, "גם אם היית לבד אני משוכנע שלא היית מוותר והיית נלחם בהם כמו אריה."
"יפה מצידך להגיד את זה, אבל אני מכיר את עצמי, אני גיבור גדול על תלמידים בתיכון, אבל מול הבריונים האלה הייתי משתפן כמו איזה הומו." הנחתי את ראשי על כתפו, שואב נחמה וחמימות מגופו המוצק, "אני אוהב אותך דור, ועכשיו יאללה, בוא ניקח את טופי לווטרינר."
הווטרינר העריך את גילו של הגור שהצלנו בחודשיים בערך, וקימט את מצחו בדאגה למראה זנבו הפצוע. "כנראה שהחלאות האלו ניסו לקצוץ לו את הזנב." שיער ומרח משחה אנטיביוטית על הפצע.
"למה?" גנחתי, אחוז בחילה פתאומית, ונאחזתי בקצה שולחן הטיפולים העשוי נירוסטה. מזל שישבתי כי ראשי הסתחרר לשמע דבריו.
הוא נד בראשו בעצב, "לא יודע… פשוט, אנשים רעים." נאנח, ובחן בזהירות את כפותיו של טופי שייבב חרש, אבל לא התנגד.
"מה אתם מתכננים לעשות איתו?" שאל הרופא, מעביר את מבטו ממני לדור שעמד לצידי, ידו על כתפי, "אתם מתכוונים לאמץ אותו?"
"ברור, טופי הוא שלנו." עניתי בלי לטרוח להתייעץ בדור שמעך בחוזקה את כתפי לפני ששאל את הרופא לאיזה גזע לדעתו שייך טופי.
"הוא מעורב כמובן, כל כלב בלי תעודות נחשב מעורב, אבל לדעתי הוא ברובו לברדור, מה שאומר שהוא יהיה כלב גדול עם תיאבון בריא." הוא ליטף בחיבה את טופי, "לברדורים הם בדרך כלל נבונים מאוד ואת זה שהוא אמיץ אנחנו כבר יודעים, נכון שאתה בחור אמיץ?" שאל את טופי בחיבה, אחז בעורפו והזריק לו בזריזות זריקת חיסון. "בעוד חודש נשבב אותו וניתן לו זריקה נגד כלבת. בינתיים תקנו לו אוכל לגורים ותקפידו שהוא לא יבוא במגע עם כלבים לא מחוסנים, אבל לא לשמור אותו סגור בבית, הוא צריך להתרגל לכלבים אחרים. איך גוץ מתנהג איתו?"
"ממש נהדר, שומר עליו כאילו שהוא אחיו הגדול, ולונה פשוט מאוהבת בו, היא כל הזמן מלקקת אותו." התפארתי.
הווטרינר המליץ שנענוד לגור כבר עכשיו קולר כדי שיתרגל, ושנסדר לו בבית פינה קטנה משלו. "מקום שקט ומוגן, אבל לא רחוק מכל הפעילות בבית, ותתחילו להרגיל אותו כבר מעכשיו לעשות את הצרכים בפינה נפרדת, אולי על עיתון במרפסת או בחצר? אבל לא לכעוס עליו אם בורח לו. תזכרו שהוא עוד תינוק." הסביר לנו ושקל את טופי ששקל שלוש וחצי קילוגרם, "משקל תקין לגילו, למזלו הוא לא היה יותר מידי זמן אצל המנוולים האלה, אולי יום או יומיים, הוא פצוע, אבל לא בטראומה. אני משער שעד שהוא הגיע אליהם הוא היה עם אימא שלו ועם האחים שלו, המצב הגופני שלו די טוב, הוא בטח ינק עד אז, מעניין איך הוא הגיע אליהם, כנראה שהבעלים של האימא פשוט חילקו את הגורים לכל דורש ולא בדקו מי בדיוק לוקח אותו. זו הבעיה כשלא מעקרים כלבות ואחר כך נשארים עם המון גורים שעושים לך בלגן בבית, וזה מזכיר לי, בקרוב הוא ינסה לכרסם כל דבר שהוא יצליח למצוא, וזה כולל נעלים, רהיטים ושטיחים, אז תרחיקו ממנו כל מה שאתם לא רוצים שהוא יהרוס, ותתנו לו צעצועים ללעיסה. יעץ לנו הווטרינר, "וכמובן, ברגע שהוא יהיה בן חצי שנה הוא צריך לעבור סירוס."
"סירוס?" נחרדתי, "למה? אנחנו חייבים? מה יקרה אם לא נסרס אותו?"
"אתם לא חייבים כמובן, אבל מחיר האגרה לכלב לא מסורס יקר הרבה יותר, והוא יהיה פחות רגוע ויסבול כל פעם שיריח כלבה מיוחמת. כלב לא מסורס יריב כל הזמן עם כלבים אחרים ויהיה לו יותר סיכוי לחלות בסרטן ערמונית."
"כן, אבל… אבל זו סיבה לחתוך לו את הביצים?" התמרדתי.
"גם גוץ מסורס." הזכיר לי דור, "ולונה מעוקרת."
"אני יודע, אבל…"
"יש לנו עוד זמן לחשוב על זה." אסף דור את טופי בזרועותיו, "בוא רענן, אנחנו צריכים עוד לקנות אוכל לגורים ורצועה וצעצועי לעיסה… רק אלוהים יודע כמה זה יעלה."
***

חזרנו הביתה עמוסים בציוד והצגנו את הרכש החדש שלנו בפני כולם. גם סולי והתאומים ששמעו על הצלתו המופלאה של טופי הגיעו לביקור, וכולם ישבו בפטיו והתפעלו מהגור החמוד ששיחק עם לוקה וגוץ. אחרי שהאורחים הלכו הביא לנו חמי מהמחסן קופסת קרטון גדולה שתשמש לטופי כמלונה. ריפדתי אותה במגבת ישנה, ורוני ייעץ לי לשים אותה בחדר השינה שלנו. "ככה הוא לא ירגיש בודד ולא יבכה בלילה."
"מה עוד?" עיווה דור את פניו בחוסר רצון, "אולי פשוט נכניס אותו למיטה שלנו וזהו?"
"עדיף לא. אם אתם מעדיפים לא לישון עם כלב כדאי ללמד אותו כבר בגיל צעיר שלא עולים על מיטות." הסביר רוני, והוסיף שלגדל כלב זה קצת כמו לגדל ילד, רק שהילד גדל ועם הזמן נעשה עצמאי, ואילו הכלב נשאר תמיד תלוי בבעליו וצריך להביא את זה בחשבון כשלוקחים כלב, ולהבין שכל זמן שהוא חי, עניין של חמש עשרה שנה בערך, צריך תמיד להתחשב גם בצרכים שלו ולהביא אותם בחשבון.
***
"תראה," הגיש לי דור את המחברת בה רשם בקפידה את כל הוצאות הבית, "הוצאנו על הכלב הזה כמעט ארבע מאות ₪ וזו רק ההתחלה, ואל תשכח שיש לנו הוצאות גם על גוץ." הוא סגר את המחברת ודחף אותה למגירה, "הוא באמת חמוד, אני לא אומר שלא, אבל גור זה המון בלגנים, וכמה כלבים צריך בבית אחד?"
"מה, פתאום אתה לא רוצה אותו?" נדהמתי, "אבל… אבל דור…"
"כן, אני יודע, הוא רץ ישר אלינו וביקש שנציל אותו, וזה מה שעשינו, אבל זה לא אומר שהוא חייב לגדול אצלנו. למזלנו הוא מאוד חמוד, ואני בטוח שנוכל למצוא לו בית נהדר, סולי למשל בטח ישמח לקחת אותו בשביל התאומים."
"התאומים קטנים מידי לגדל כלב בעצמם, וסולי וגבי עסוקים מידי, ואל תשכח את סבתא אמה שלהם שמגדלת חתולים, ולא אוהבת כלבים. לא, טופי לא ירגיש טוב אצלם."
"ומה עם הילה? היא אוהבת מאוד כלבים והילדים שלי ישמחו מאוד אם יהיה להם שוב כלב." לא ויתר דור על ניסיונותיו לשדך את טופי למשפחה אחרת.
"הם יוכלו לשחק עם טופי כשהם יבואו לבקר אצלנו, אבל אין מצב שאני נותן את טופי לגרושתך האנטיפטית." התנגדתי.
"היא אנטיפתית אלי ואליך, אבל בעיקרון היא אוהבת כלבים." הגן דור על גרושתו, "את סוקי למשל היא אהבה מאוד."
"כן, אבל סוקי הייתה פודלית קטנה ועדינה, טופי הולך להיות כלב גדול עם המון מרץ, הוא יהיה אומלל אם יתקעו אותו בדירה בלי חצר ובלי חברים. לא דור, פה יהיה לו הכי טוב." פסקתי בביטחון.
"אולי, אבל השאלה היא אם לנו יהיה טוב איתו?" פקפק דור.
"בטח שכן, למה לא? אם אנחנו מגדלים את גוץ אז למה לא את טופי?"
"שוב, אתה שוכח שגוץ כבר בן שמונה, כלב רגוע ומחונך, ועד שטופי יגיע לשלב הזה בחיים…" הוא נאנח והביט בספקנות בגור הקטן והחמוד שהתכרבל בקופסת המלונה שלו, מניח את ראשו הקטן והנחמד על המגבת הרכה, ונראה, לדעתי, מקסים ונוגע ללב הרבה יותר מכל תינוק אנושי, "אם הוא בכלל יגיע לזה…"
"בטח שכן, מה הבעיה שלך? כואב לך על הכסף שזה יעלה? בסדר, אני אשלם עליו מהחשבון שלי." איבדתי את סבלנותי.
"זה לא עניין של כסף." שמר דור על שלוות נפשו, מתעלם מההתפרצות הרגשנית שלי, "בכל אופן, לא רק…" הוא ליטף בעדינות את לחיי, "יש לך לב טוב והמון רגישות רענן, ובגלל זה אני אוהב אותך, אבל לפעמים אתה קצת מתלהב מידי ולא חושב בהיגיון."
"לא נכון!" כעסתי, "ותפסיק לדבר אלי כאילו שאני ילד."
"אז תפסיק להתנהג כמו ילד." החזיר לי דור בזעף, ובמקום לשמוח וליהנות מהגור המתוק שאימצנו עמדנו מעל המלונה של טופי ורתחנו אחד על השני. בסופו של דבר, אחרי ויכוחים מתישים, הגענו למעין שביתת נשק דחוקה – הגור החדש, שדור קרא לו בלגלוג בלונדי, יהיה באחריותי, אני אנקה אחריו, אשלם על הנזקים שיעשה, ואדאג לכל מחסורו, ובתמורה דור יפסיק להציק לי בגללו.
טופי גדל במהירות מסחררת ועשה כל מה שגורים בגילו אמורים לעשות. לכלך ולעס, כרסם וייבב, ודרש תשומת לב וסבלנות אין קץ שסיפקתי לו בשמחה. כל בוקר הייתי מנגב את שלוליות השתן ואוסף את עוגות הצואה שהוא השאיר, בדרך כלל בשירותים, אבל לפעמים ברח לו מאחורי הספה. קניתי לדור נעלי בית חדשות אחרי שטופי חורר את הנעלים הישנות שלו, והקרבתי למענו מגבות ושמיכות שהוא קרע בחדווה, ובכל הפסקת צהרים הייתי חש הביתה בריצה כדי לבדוק שהוא בסדר ושהוא לא הסתבך בצרה חדשה. שמתי לב שהוא נעשה אומלל וחרד כשהוא לבד, וגם הנוכחות של לונה וגוץ לא מנחמת אותו כשאני נעלם, ולכן השתדלתי לקחת אותו איתנו כל פעם שיצאנו מהבית, ואם היינו צריכים ללכת למקומות שבהם נוכחות של גור לברדור נמרץ לא הייתה רצויה, באולם הקולנוע למשל, או בחתונה, הייתי נשאר איתו, או לוחץ לחזור הביתה מהר ככל האפשר.
"אתה ממש נסחף, הוא לא התינוק שלך, הוא רק כלב, לא יקרה לו כלום אם הוא יהיה לבד כמה שעות." הטיף לי דור מוסר אחרי שהתעקשתי לקחת את טופי איתנו לבית קפה, אירוע טראומתי לכל הצדדים שהשתתפו בו.
"אני יודע, אבל הוא בוכה כשאני עוזב אותו לבד." הסברתי, "אני לא רוצה שהוא יפתח חרדת נטישה." תירצתי את המסירות שלי לטופי, לא מסוגל להבהיר כהלכה לדור את תחושת האחריות שפיתחתי אל הגור החמוד הזה, ואת העונג ששאבתי מהתלות שלו בי. הייתי מתמוגג כשהוא היה משתרע על הרצפה לצידי ומניח את ראשו על כפות רגלי, מחפש אחרי בכל הבית עד שהיה מוצא אותי ולא נרתע להיכנס איתי אפילו למקלחת וכמובן משאיר אחר כך טביעות רגלים רטובות בכל הבית, מעלה להשחית את חמתו של בן זוגי חולה הניקיון.
"מילא, אני מבין למה הבלונדיני הזה מאוהב בך." לגלגל עלי דור, "אבל למה אתה מאוהב בו? ותרשה לי להזכיר לך, אם שכחת, הוא רק כלב."
"אני יודע, תפסיק להגיד את זה, הוא לא סתם כלב, הוא גור, והוא הגור שלי, ותפסיק לקרוא לו בלונדיני, שמו טופי." נעלבתי בשם שנינו, וביליתי עוד לילה עם טופי על הספה במקום עם דור, במיטה הזוגית שלנו. אחרי שטופי קיבל חיסון נגד כלבת התחלתי לקחת אותו לטיולי בוקר עם גוץ ולונה, ובעוד הכלבים רצים לפנינו, שמחים על החופש שניתן להם, שפכתי את ליבי בפני חמי והתלוננתי מרות על בן זוגי שלא חולק איתי את אהבתי לטופי. "חשבתי שגם הוא אוהב כלבים, לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה כל כך קטנוני בגלל גור אחד קטן, יש לך מושג למה הוא מתנהג ככה?"
"איך ככה? מה הוא עשה הפעם?"
"הקים מהומה שלמה כי טופי בכה בלילה, הוא לא מבין שטופי רק גור קטן, והוא פוחד מרעמים וברקים, ואתה צריך לראות איזה רעש הוא עשה בגלל שטופי כרסם קצת את הכפכפים שלו, מי ישמע, איזה נזק הוא עשה? כולה כפכפים בעשר שקל, אז הוא לעס אותם קצת, אז מה? הוא לא אשם שהשיניים שלו מציקות לו."
"דור צודק, אתה באמת מדבר עליו כאילו שהוא תינוק." הצטחק חמי, משועשע.
"אבל הוא באמת תינוק, גור, אבל תינוק. הרי דור גידל שני תינוקות, אני מקווה שהוא לא כעס עליהם ככה כשהם היו קטנים."
"אני מניח שלא, אבל גם אם כן, זה טבעי, תינוקות עושים בלגן ואין הורה שלא מאבד לפעמים את הסבלנות, ואל תשכח שדור כבר גידל שניים, ועכשיו אתה מפיל עליו עוד אחד."
"אני לא מפיל עליו כלום, אני היחיד שמטפל בטופי, אפילו את האוכל שלו אני קונה מהחשבון הפרטי שלי."
"מה, יש לכל אחד מכם חשבון פרטי?" הסתקרן חמי.
"כן, בטח. פתחנו חשבון נוסף בשביל ניהול הבית, וכל אחד מאיתנו מפקיד שם כסף מהחשבון הפרטי שלו. חשבתי שכולם עושים ככה."
"לא יודע מה כולם עושים, לי ולרוני יש חשבון משותף כמו שיש להורים שלי, וגם להורים שלו אני חושב."
"טוב, אצל אנשים נשואים זה אחרת, נדמה לי, למרות שאני יודע שיש זוגות נשואים שמפרידים חשבונות."
"כן, אלה שלא ישנים יחד." העיר חמי בשמץ לגלוג.
נזכרתי כמה פעמים העדפתי לישון עם טופי במקום עם דור שסירב בתוקף להניח לו לישון איתנו במיטה, והרגשתי שפני מסמיקות. "מה זה שייך בכלל?" מחיתי בעצבנות, "מה הקשר בין חשבון בנק משותף לשינה יחד?"
"בזוגיות הכל קשור." השיב חמי במין סמכותיות מעצבנת.
"וואלה? תגיד, מי מת ומינה אותך למומחה לזוגיות?" הטחתי בו ברוגז, והרחבתי את צעדי כדי להתרחק ממנו. חמי שהמשיך לפסוע בקצב המתון, הרגיל שלו, נשאר מאחורי, ובעודי חופז לעבר הפארק דמיינתי לעצמי את עיניו הזועמות קודחות חורים בגבי. ישבתי לנוח על ספסל לח מעט בגלל הגשם שירד בלילה, מביט בכלבים שהשתעשעו על הדשא, קופצים אחד על השני, מרחרחים זה את זה, מתגלגלים אחד על השני, רגע נוהמים וחושפים שיניים, ספק בצחוק ספק ברצינות, ואחר כך שוכחים הכל ורצים אחד אחרי השני במשחק תופסת עליז.
"תראה כמה הם נהנים מהחיים." חייך חמי, שהגיע בינתיים, והמשיך לשוחח איתי כאילו לא קרה כלום, "יש לנו מזל שאנחנו גרים במקום נפלא כזה, ליד שמורת טבע, ואנחנו יכולים לשחרר את הכלבים בלי לפחד ממכוניות ומפקחים." העיר בנעימות, והתיישב לצידי על הספסל.
"כן, אני יודע." השבתי, ולכסנתי אליו מבט. לשמחתי הוא נראה רגוע בדיוק כמו קודם, אני במקומו לא הייתי עובר בשתיקה על הערה נבזית כמו זו שהטחתי בו, אבל חמי קורץ מחומר אחר ולא הקפיד כל כך על כבודו.
"בערים גדולות חייבים ללכת עם הכלב קשור ברצועה, ולאסוף את הקקי שלו לשקית, מותר לשחרר כלב רק בגינת כלבים מגודרת, הכלבים המסכנים האלה משתעממים לבד בדירה כל היום, ויכולים לצאת רק בערב, אחרי שהבעלים שלהם חוזרים מהעבודה. שמעתי שכמה חבר'ה בוגרי יחידת עוקץ פתחו בתל אביב מין צהרון לכלבים בשביל אנשים שעובדים כל היום ורוצים שהכלבים שלהם ייהנו מפעילות ומחברה במשך היום." סיפר לי חמי.
"רעיון מצוין, עדיף על להיות מורה בתיכון." הערתי.
חמי גיחך, "יש מצב, רוב הכלבים שאני מכיר הרבה יותר נחמדים מתלמידי תיכון מוכי הורמונים." הסכים, ושאל מתי אני מתכנן לסרס את טופי.
"לא יודע, אני עוד חושב על זה."
"הוא כבר כמעט בן ארבע חודשים." הזכיר לי חמי.
"אני יודע חמי, אל תציק לי גם אתה, דור מציק לי מספיק."
חמי הניח יד על זרועי ואמר בקול רך שככה זה בכל זוגיות, תמיד יש מאבקי כוח בהתחלה, ובסוף זה מסתדר. "או שלא." נשארתי פסימי.
"או שלא." הסכים חמי, "אבל מאחר ואתם לא נשואים ואין לכם ילדים… אני מציע שבמקום לכעוס ולהיעלב תנסה להגדיל ראש ולהבין מה מסתתר מאחורי כל המריבה הזאת בגלל טופי, למה אתה מתעקש להתחשב בכלב ולא בבן זוג שלך? ולמה הוא עושה סיפור כזה גדול מגור חמוד אחד, והכי חשוב, למה אתה מתכווץ כולך כשמדברים על הסירוס שלו?"
"למה? אתה באמת לא מבין למה אני לא מתלהב לחתוך לו את הביצים?" נזעקתי.
"האמת שאני מבין בהחלט, ובזמנו, כשפחיסטון, החתול המדהים שלי, היה חי התעקשתי לא לסרס אותו, ואני מצטער על זה עד היום."
"מה, הוא מת כי לא סירסת אותו?"
"כן." אמר חמי בפשטות ועיניו האפילו בעצב, "כמו טיפש הייתי מאוד גאה בו שהוא גבר גבר ורץ אחרי חתולות מיוחמות, והתעקשתי לא לסרס אותו ולתת לו להסתובב חופשי בחוץ, ובסוף הוא חלה באיידס חתולים, והיינו חייבים להרדים אותו."
"איידס חתולים? אתה צוחק עלי?"
"לגמרי לא. יש מחלה כזו גם לחתולים והם נדבקים אחד מהשני כשהם נלחמים זה בזה בתקופת הייחום. עשיתי טעות כי האנשתי את החתול שלי, והשלכתי עליו את הרצונות שלי ובגלל זה הוא מת." הוא טלטל קלות את זרועי, "אל תעשה את הטעות שאני עשיתי, תזכור שלמרות שאתה אוהב אותו מאוד טופי הוא לא אנושי והוא לא התינוק שלך, הוא רק כלב."
"יש לך עצה בשבילי חמי? טופי מתעקש לא לישון במלונה שלו בפטיו, רק בחדר השינה שלנו. אני חולה עליו, אבל לפעמים הוא באמת… מתי הוא יירגע כבר סוף סוף? כמה זמן הוא עוד יהיה מפונק כזה?"
"פחות או יותר בגיל שנה, למרות שיש כאלה שנרגעים קודם, ויש כאלה שסוחבים את גיל ההתבגרות אפילו עד גיל שנתיים. ללברדורים לוקח יותר זמן להתבגר, אבל מאחר וטופי מעורב…" חמי טפח קלות על כתפי, "אל תדאג, זה ייקח עוד כמה חודשים, אבל בסוף הוא יהפוך לכלב רגוע ויישן במלונה שלו כמו גוץ, טוב שסירסת אותו."
"אתה בטוח? כי לפעמים אני שואל את עצמי…"
"אז תפסיק, הכל בסדר אצלו. הוא כלב בריא ומאושר, תראה כמה הוא שמח." השליך חמי אצטרובל, וטופי דהר במרץ, משיג בקלילות את לונה וגוץ, תפס את האצטרובל בשיניו והחזיר אותו לחמי בגאווה, זנבו מכשכש במרץ. חמי ליטף אותו ושיבח אותו ואחר כך שב וזרק את האצטרובל, וטופי הבלתי נלאה זינק אחריו שוב במרץ. "רק תקפיד שהוא לא ישמין והכל יהיה בסדר אצלו."
"בסדר." הבטחתי, "למרות שזה קשה, הוא כזה זללן."
"ככה זה אצל כלבים מהגזע הזה, הם אוהבים לאכול, למזלנו הוא אוהב לטייל ולרוץ ומוציא המון מרץ, אתה לעומת זאת נראה לי קצת עייף, מה קורה אתך, אתה בסדר?"
"לא ממש, זאת אומרת, אני בסדר, אבל דור… אני מרגיש שהוא מתרחק ממני, בזמן האחרון הוא כמעט לא מדבר איתי, וגם כשאנחנו ישנים יחד הוא מפנה לי את הגב."
"הוא עוד כועס בגלל טופי?"
"לא יודע, אולי, מצד שני, מאז שטופי קלט שהרצפה היא לא בית שימוש נראה לי שדור די התרגל אליו. הוא מלטף אותו פה ושם, מגניב לו מידי פעם משהו טעים, לפעמים נדמה לי שהוא מחבב את טופי יותר מאשר אותי."
"הגזמת." צחק חמי, "אתה לא נסחף קצת? סתם נדמה לך."
"לא." התיישבתי על מכסה הבטון החמים של נקודת הביוב שנמצאה באמצע הדרך בין הבית לפארק ותליתי בחמי מבט מיואש, "לצערי לא סתם נדמה לי. אני מרגיש שנמאסתי עליו לגמרי, ושהוא חי איתי רק כי נוח לו לגור פה, לא כי טוב לו איתי."
חמי התיישב לצידי, "מה עם הסקס? יש עדיין?"
"כן, אבל… עזוב, לא בא לי לדבר על זה."
"בכל זאת." הפציר חמי.
"הוא עושה איתי סקס כאילו שאני איזה סטוץ שהוא בחיים לא יראה יותר." התוודיתי, "בלי רגש, בלי חיבה, בלי לדבר כמעט, וכמובן ששוב בלי חדירות, סקס סתמי כזה, רק בשביל לגמור. זה מבאס נורא."
"ניסית לדבר איתו? פשוט לפתוח את הלב ולשפוך מה שמעיק עליך?"
"תתפלא, אבל דווקא כן. אתה יודע מה הוא ענה לי? הוא אמר שהוא יודע שהוא קצת מזניח אותי, והוא מצטער שהוא לא תקשורתי בזמן האחרון, אבל זה בגלל משבר אישי שלו, משהו לא טוב עובר עליו, משהו שלא נוגע לי, ושאני לא אקח ללב כי זה לא קשור אלינו, ועוד הייתה לו חוצפה להגיד שהוא אוהב אותי ושהחיים איתי זה הדבר הכי טוב שקרה לו מאז שהוא הבין שהוא הומו."
"דור באמת נראה לי קצת עצוב בזמן האחרון, חשבתי שזה בגלל החורף, יש אנשים שפחות שעות אור מדכאות אותם."
"אותי לא, אני אוהב חורף ונהנה מהקור, הלוואי וירד גשם בקרוב."
"גשם וקור זה טוב." הסכים חמי בנפש חפצה, "אבל בוץ זה גועל נפש, בעיקר כשיש לך כלבים, חכה ותראה."
"בוץ אפשר לשטוף ולנגב, אבל מה אני אעשה עם דור? אפילו לריב איתו אני כבר לא יכול כי הוא לא מוכן לשתף פעולה, משהו מוזר עובר עליו ואני פשוט לא יודע מה עושים." נאנחתי וקמתי, "יאללה, בוא הביתה, אני תורן הפסקה היום, ואם אני לא אגיע לבית ספר בשבע וחצי אני כבר אחטוף מנה ממרכזת השכבה."
****
הגעתי בזמן, ומילאתי בהצלחה את משימותיי כתורן הפסקה – השגחתי שלא יזרקו עטיפות וקליפות על הרצפה, שלא יהיו קטטות ומריבות, ושכולם יחזרו לכיתות בזמן – וחזרתי הביתה בשלום, מבחין בשמחה שהשמים מתקדרים והולכים וכנראה שהחזאים צודקים ובקרוב יהיה גשם. אחרי הצהרים התחיל לטפטף, והגשם הלך והתגבר למרבה שמחתם של עצי האלון המאובקים ששיוועו למקלחת מרעננת. האוויר הצטנן, ופתאום נכספתי לתה חם ולמרק מהביל. בישלתי מרק ירקות מכל מה שמצאתי במקרר, והתקשרתי לדור לספר לו שיורד פה גשם ושיסע בזהירות כי הכביש יהיה כנראה רטוב. "יפה מצידך לדאוג לי, אני מודה לך מאוד." אמר דור בנימוס מאופק שהעלה את חמתי להשחית.
"אולי די כבר? מה עשיתי לך, למה אתה מדבר אלי ככה?" התפרצתי.
"איך ככה?" תהה דור בשלווה.
"כאילו שאנחנו לא מכירים בכלל, כאילו שאתה שונא אותי."
"איך אני יכול לשנוא אותך אם אנחנו לא מכירים?" התחכם דור.
"אמרתי כאילו…" התחלתי להסביר, ופתאום, בבת אחת, איבדתי את סבלנותי, "אוף אתך, די כבר! אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון!" צעקתי, "ושתדע לך שנמאס לי, אתה לא בסדר דור, אתה מאמלל אותי עם ההתנהגות הזאת ואני לא יכול יותר ככה." הטחתי בו בזעם, ומרוב עוגמת נפש ותסכול החלו דמעות לזלוג מעיני.
סוף סוף נסדקה חומת האיפוק המרגיזה שלו והוא החל להישמע כמו פעם, "נו, די רענן, מספיק, תרגיע, אתה צודק שאני… אני באמת מצטער, ואתה צודק שאתה כועס, אל תבכה חמוד, אני אגיע עוד מעט הביתה ונדבר, בסדר?"
"בסדר." ניגבתי את לחיי בשרוול חולצתי, והנחתי את השפופרת.
טופי שחש בצערי הניח את כפותיו על ברכי והציץ בעיני בדאגה, ואפילו גוץ הרגיש שמשהו קורה, ניגש אלי מתנשף בכבדות, והנחית את גופו הגדול והכבד על כפות רגלי. נכון, הם היו רק כלבים, והם לא היו מסוגלים לדבר, אבל הרגשתי שהם משתתפים בצערי, ואכפת להם מה קורה לי והתנחמתי.
דור הגיע וברגע שסגר את הדלת מאחורי גבו פילח ברק את מעטה העננים ושנייה אחר כך נשמע קול רעם חזק ומתגלגל. "הגעת ממש בזמן." חייכתי אליו בעודי בוחן את הכלבים, "הם נראים לך מפוחדים?"
"לא." פסק דור וחלץ את נעליו, "הם נראים לי אדישים לגמרי."
"טוב מאוד, יש כלבים שנורא פוחדים מרעמים וברקים, אבל טופי וגוץ הנהדרים שלי, הם כאלה גיבורים." ליטפתי בחיבה את השניים, ונתתי לכל אחד מהם ביסקוויט כלבים דנטאלי – פרס על התנהגותם הטובה.
"רעב?" שאלתי את דור, "הכנתי מרק נהדר, רוצה קצת?"
"כן, תודה." הוא החליף את בגדיו בעוד אני מחמם את המרק, והתיישב לאכול. "מרק נפלא רענן." החמיא לי, "אתה בכלל מבשל נהדר, אם יום אחד יימאס לך ללמד תוכל לפתוח מסעדה."
"אני מודה לך על המחמאות." חייכתי, "אבל לאהוב לבשל זה דבר אחד, ולנהל מסעדה זה דבר אחר לגמרי."
"כן, אתה צודק." הסכים איתי דור בכובד ראש, "בדיוק כמו שלבלות עם מישהו סקסי במיטה בכיף ואחר כך ללכת הביתה, זה שונה לגמרי מאשר לחיות בזוגיות עם מישהו שאתה אוהב, ולהישאר לישון איתו גם אחרי הסקס."
"אתה צודק, למרות שאני לא בטוח שסקס זו מטאפורה כל כך מוצלחת לבישול." הערתי, עדיין מחייך, אבל דור נשאר רציני.
"אני חייב לספר לך משהו רענן." הדף את הצלחת מעל פניו ומחה את פיו במפית.
"בסדר." שילבתי את ידי על חזי, ונשענתי לאחור, "תספר."
"זה לא הולך להיות סיפור נחמד, ואתה בטח תשנא אותי אחרי שתדע הכל, אבל אני לא יכול לשמור את זה יותר בפנים, אני לא בנוי לחיות חיים כפולים."
"חיים כפולים?" נדרכתי, "עם מי אתה חי חיים כפולים? זה גידי, האקס שלך? אני יודע שאתם עדיין בקשר."
"אז מה? גם אתה בקשר עם עידו." התריס דור.
"לעידו יש בן זוג, אני חבר של שניהם, אין לך שום סיבה לקנא בקשר שלנו."
"אני יודע רענן, ואגב, אני וגידי… נכון שאנחנו עוד מדברים מידי פעם, אבל זה הכל, הקשר שלנו נגמר עוד לפני שפגשתי אותך, שלא לדבר שגידי נשוי."
"ובוגד באשתו המסכנה כל הזמן."
"זו הבעיה שלהם, לא שלנו."
"אז מה הבעיה שלנו? אולי תגיד לי סוף סוף? ואל תגיד שזה הכלב, זה סתם תירוץ אידיוטי, מה הבעיה שלך דור? למה אתה מתנהג ככה? ואל תשאל איך כי אתה יודע לבד."
"אני לא שואל כי אתה צודק רענן, הייתי אידיוט ועשיתי שטויות, אבל אני אוהב רק אותך, ואם נפגעת אני מתנצל." אמר דור בענווה והשפיל את מבטו.
רק לעיתים רחוקות מאוד קורה שמישהו מתנצל בפני, ואני לא מדבר על איזה סליחה חפוזה כשמישהו דורך לך על הרגל אלא על התנצלות רצינית וכנה על עוול אמיתי. בפעם האחרונה זה קרה ביום כיפור בשנה שעברה – כתה י"ב שבע, כיתת המופרעים שמיררו את חיי לאורך כל השנה שעברה כשהם היו עוד בי"א, באה כולה כאיש אחד והתנצלה על התנהגותה. הם מינו את אושר יפה התואר והשחצן כדוברם, והקשיבו בשתיקה גמורה – פעם ראשונה שהם שתקו במשך יותר משנייה – כשהוא הודה שהם היו זוועתיים כלפי והפריעו לי ללמד בגלל עצלות וטיפשות, והם מבקשים סליחה ומחילה על התנהגותם, והשנה הם מבטיחים להיות שקטים ולהניח לי ללמד, ובבקשה שאעזור להם לעבור את הבגרות בהיסטוריה. למרות שלא הגיע להם שאסלח להם על תעלוליהם המרושעים – הדביקו לי מסטיק על הכסא, כתבו סיסמאות הומופוביות על הלוח, לא הקשיבו לאף מילה מדברי, וכמובן שלא הכינו שיעורים או עבודות – ההתנצלות שלהם ריככה אותי והשכיחה ממני את העלבון. מיד קיבלתי את התנצלותם, הבטחתי להם לפתוח דף חדש ולחזור איתם שוב על כל החומר כדי שיגיעו מוכנים לבגרות, ולהפתעתי הם עמדו בהבטחותיהם וחוץ מפטפוטים פה ושם הם חדלו להציק לי, והניחו לי ללמד, וחלק מהם אפילו עשו מאמץ וניסו ללמוד ברצינות.
"זה בסדר גמור." נחפזתי לסלוח, "לכל אחד יש לפעמים מצבי רוח רעים, אי אפשר להיות נחמד כל הזמן, ואני מודה שקצת נסחפתי עם טופי, אבל הוא כבר לא גור יותר, והוא עבר את הסירוס בשלום, ומעכשיו…
"רענן." דור הניח את ידו על זרועי, "שתוק רגע, ותן לי להסביר."
"להסביר מה?"
"מה עבר עלי בתקופה שהיית עסוק עם טופי ולא כל כך שמת לב אלי."
"זה לא נכון, אני פשוט…"
"אני יודע רענן, זה בסדר, אני רק מבקש שתשתוק ותקשיב." הפציר דור.
"אני מקשיב." הבטחתי.
דור נשם עמוקות והתחיל, "אתה זוכר שסיפרתי לך שהייתה לי פעם מישהי בשם תהילה, חוזרת בשאלה שאחיה…"
"כן, אני זוכר, בגלל האח התאום הבנת שאתה הומו."
"דו מיני." תיקן אותי דור בקפדנות.
אני שונא להתווכח, "שיהיה דו מיני." הסכמתי, ופתאום כאילו נוצקה עופרת באברי, נתקפתי לאות איומה, עפעפי כבדו ורק בקושי הצלחתי לעצור פיהוק.
"אני משעמם אותך?" התחדד קולו של דור בעוקצנות נעלבת.
"לא, לא, אני פשוט… אז מה בנוגע לתהילה הזו? חשבתי שהיא חיה בגרמניה, נשואה באושר."
"הייתה, אבל לפני כמה חודשים היא התגרשה וחזרה לארץ."
"ואחיה, מה איתו?"
"גם הוא חזר איתה."
"יפה מאוד." טלטלתי את ראשי, מנסה לפוגג את הערפל שמילא את מוחי. "איך אתה יודע שהם שוב בארץ, הם יצרו אתך קשר?"
"כן, יום לפני שלקחת את טופי לסירוס תהילה התקשרה להורי וקיבלה מהם את המספר שלי. לא רציתי לספר לך כי היית כל כך לחוץ בגללו." הוא הציץ לעברי לרגע ושב והשפיל את מבטו, "אני נשבע לך שתכננתי לספר לך הכל, אבל היית כל כך מודאג שלא רציתי לבלבל לך את המוח עוד יותר, חיכיתי עד שטופי יתאושש כדי לספר לך שנפגשתי איתה, אבל אם אתה זוכר בדיוק כשהוציאו לו את התפרים התאומים של רוני יצאו סוף סוף מהפגייה והיה כל הבלגן עם הברית של גילי, ואחר כך עזרת לסולי להכין את סדר פסח והיית נורא עסוק… איכשהו לא הצלחתי למצוא רגע מתאים ובסוף," הוא פרש את ידיו במחוות אין אונים, "בסוף נעשה מאוחר מידי."
"מאוחר מידי? למה בדיוק אתה מתכוון מאוחר מידי?"
דור גנח, "מאוחר מידי לספר את האמת."
"איזה אמת? אולי תסביר לי סוף סוף מה קרה?" שטף אותי גל כעס לא צפוי.
דור נרתע, "מה שקרה זה שנפגשתי איתה ו… ו… היא לא השתנתה בכלל, נשארה יפה מאוד ודומה מאוד להלל, ואל תשכח שאני נמשך גם לנשים, לא רק לגברים."
רק אז קלטתי, "שכבת אתה?"
דור הנהן. "אני לא מאמין? שכבת עם בחורה?" נשנקתי מפליאה.
"כן, אני… מצטער, אבל ברגע שראיתי אותה נתקפתי כזו תשוקה לנשים… והיא אישה יפה מאוד."
"נהדר, ומה אחיה אמר על זה? הוא יודע שאתה ואחותו…"
"כן, כמה ימים אחר כך נפגשתי עם הלל ו… אה… שתינו יחד ו… וזהו."
"זהו? זאת אומרת שגם איתו הזדיינת?"
הוא הנהן, משפיל מבט בהבעה נבוכה, ולמרות זאת לא יכולתי שלא להבחין בניצוץ של שמחת ניצחון מבצבץ מאחורי המבוכה.
"זה הסיפור הכי מופרע והכי חולני ששמעתי אי פעם." הזדעזעתי, "חבל שסיפרת לי."
"אני באמת מצטער, גם אותי כל העסק הזה בלבל והטריד, כל פעם נשבעתי שלא עוד וכל פעם הייתי חוזר לדירה שלהם. הרגשתי כל כך אשם ומוטרף, והכי גרוע זה שלא יכולתי לדבר איתך על מה שעובר עלי, לקח לי כמה שבועות עד שהבנתי שאני חייב להפסיק את העניין הזה או שאצא מדעתי."
"רגע, הוא ידע עליה ומה איתה? היא ידעה שאתה ואחיה…" דור הנהן בשתיקה. "שניהם ידעו וזה לא הפריע להם?" וידאתי שוב.
הוא משך בכתפיו בחוסר אונים, "מסתבר שלא."
"זה חולני." חזרתי ואמרתי, "שמעתי שתאומים קרובים מאוד אחד לשני, וחולקים הכל, אבל גם זה? כאילו, יש גבול. אני לא מבין למה הסכמת."
"גם אני לא, כנראה שפשוט נסחפתי."
"נסחפת? איזה מין תירוץ אידיוטי זה? מילא לבגוד, אבל סיפור כזה… איחס."
"אתה צודק." הוא הניח יד לחה על זרועי, "אני יודע שאתה וחמי חברים והכל, אבל בבקשה רענן, אל תספר לו על זה."
"למה, אתה מתבייש?"
"כן, מאוד. אתה מכיר אותי רענן, לעשות דבר משונה כזה… זה בכלל לא אני, הייתי כאילו מכושף בגללם, הם כל כך יפים וכל כך דומים וזה היה כאילו… כאילו אני עם אותו בן אדם שהוא פעם גבר ופעם אישה, אתה מבין?"
"לא, מה קרה, איך נשבר הכישוף? למה הפסקת?"
הוא התנשם ופניו האדימו, "אני מעדיף לא לדבר על זה." מלמל.
"בכל זאת, הרי כבר סיפרת לי כמעט הכל, למה זה נגמר?"
"כי… כי הרגשתי שאני מאבד אותך, וגם…" הוא גנח, "הם רצו שנעשה את זה יחד, שלושתנו באותה מיטה, ופתאום הבנתי… די, אני לא רוצה לדבר על זה יותר רענן, בבקשה, אל תשאל יותר."
"טוב, בסדר, אבל תגיד, אם היית צריך לבחור באחד מהם במי היית בוחר? בה או בו?"
"באף אחד, הרי כבר בחרתי בך." ניסה דור לחבק אותי.
הדפתי אותו מעלי, "שאלתי במי היית בוחר מהתאומים." התעקשתי.
"אמרתי לך, באף אחד מהם, דיברתי עם שניהם, אמרתי להם שאני לא רוצה יותר, שזה מטריף אותי, שאני מבקש שהם לא יצרו איתי יותר קשר."
"ומה הם אמרו? הם הסכימו?"
"כן, ואפילו התנצלו, והבטיחו שזה נגמר."
"יפה מצידם, עכשיו אתה יכול להתפנות בראש שקט לזיון הבא." אמרתי ברשעות, וקמתי כדי להתרחק ממנו, "נשאר לך רק להחליט אם אתה רוצה גבר או אישה, או שאולי תלך על אחד המסכנים האלה שמרגישים שהם גבר בגוף של אישה, או אולי ההפך? בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה." איחלתי לו, ויצאתי החוצה. טופי ניסה לרוץ אחרי, אבל סגרתי את השער בפרצופו הנעלב והלכתי לטייל לבד, מניח לרוחות לנשוב עלי, ולגשם להרטיב אותי. הטיול לא שיפר את מצב רוחי, חזרתי אחרי כשעה, קפוא ורטוב, ואומלל עוד יותר. דור חיכה לי בפטיו, מכורבל במעיל, הכלבים יושבים לצידו, שלושתם צופים בגשם השוצף וממתינים לשובי. "אתה רטוב לגמרי, בוא הנה, תוריד את הבגדים הרטובים ותתנגב מהר, רוצה להתקלח? הדלקתי בוילר."
ההליכה המהירה בגשם הקר ניקזה את כל כוחותיי, שיככה את זעמי והרגיעה אותי. הנחתי לו לעזור לי להתפשט, ונכנסתי למקלחת. המים החמים הפשירו אותי וכשיצאתי, עטוף בחלוק מגבת, חיכה לי דור בחוץ, הגיש לי כוס תה לואיזה ממותק בדבש, ושאל אם אני רוצה עוגיות.
"לא, תודה. אני לא מסוגל לאכול, התה נהדר, תודה. תגיד, מה יהיה איתנו דור?"
"מה שתרצה." השיב דור בהכנעה.
"אני לא יודע מה אני רוצה, אני מבולבל מידי, ומה אתה רוצה?"
"שתסלח לי, שנחזור להיות כמו שהיינו בהתחלה."
"כן, גם אני רוצה שנהיה כמו פעם. תגיד דור, זה קרה בגלל שהזנחתי אותך והתייחסתי רק לכלב?"
"לא, בטח שלא, הוא קצת עצבן אותי בהתחלה, אל תצחק, אבל הרגשתי שיש לך מין קראש עליו, ואולי קצת קינאתי, אבל לא בגלל זה… זה לא קשור אליך בכלל, רק אלי, אני… היה לי איזה חשבון לא סגור עם הלל, גם קצת עם תהילה, אבל בעיקר עם הלל. הוא האקס המיתולוגי שלי, הגבר הראשון שאהבתי, זה שדחף אותי להכיר את הצד ההומואי שלי."
"לכל אחד יש אחד כזה, אקס מיתולוגי שאי אפשר לשכוח, אבל זה לא אומר שצריך לחזור ולהזדיין איתו."
"אתה צודק." הסכים דור בעצב, "אבל הפרידה שלנו הייתה כל כך מוזרה, טראומתית אפילו, הוא פשוט נעלם בלי הסברים, והרגשתי כנראה צורך לעשות איזה קלוז'ר ליחסים שלנו, אתה מבין?"
"לא."
"אתה צודק, גם אני במקומך לא הייתי מבין, ולא הייתי סולח." נאנח דור וקם, "טוב, אני הרוס מעייפות, וגם אתה בטח גמור. אני אלך לישון בחדר האורחים ומחר נחליט איך נפרדים."
חשבתי על הסדינים הקרים שממתינים לי בחדר השינה, ועל המיטה הריקה שיהיה עלי לבלות בה את כל הלילה הקר והגשום הזה, והחלטתי שלא מתאים לי. "אמרתי שאני לא מבין, אבל לא אמרתי שאני לא סולח."
דור הסתובב אלי, מופתע. "באמת?"
"כן, באמת."
"ולא תזכיר לי את הסיפור הזה כל פעם שתכעס עלי?"
"לא יודע, אני אשתדל לשכוח, אבל רק בתנאי שלא תעשה לי יותר תרגילים כאלה."
"הייתי רוצה להבטיח, אבל איך אפשר? גם אני אשתדל, זה כל מה שאני יכול להבטיח."
"להשתדל זה מספיק טוב בשבילי, קדימה, בוא למיטה."
"וטופי?"
"יישאר לישון במלונה שלו."
"בטוח?"
"לגמרי, בוא למיטה ונתחיל להשתדל יחד."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s