"סוף סוף אנחנו נפגשים." לחץ סולי את כף ידי במרץ, וחייך אלי חיוך ענקי, "דברנו כל כך הרבה בטלפון עד שאני מרגיש שאנחנו מכירים כבר שנים."
"כן, גם אני מרגיש אותו דבר." חייכתי אליו חזרה – הוא נראה שונה לגמרי מכפי שדמיינתי לי על פי קולו, חשבתי שהוא יהיה נמוך ומלא יותר, ויראה נשי מעט, אבל הוא היה דק וגבוה, עם פנים מוארכות ועיניים קצת עצובות, ולא נראה נשי כלל. רק הקול שלו והמחוות שלו, ומשהו עדין סביב הפה והעיניים… היה צריך גייאדר ממש רגיש כדי לראות סימני הומואיות אצל סולי, אבל אם ידעת מה לחפש מצאת את זה.
"אתה ממש לא נראה כמו ספרן." אמר סולי שכנראה חשב גם הוא שאני לא נראה כמו שאני נשמע, "אתה נראה ממש… ממש טוב… ומאוד… מאוד ספורטיבי." הוא נופף את כף ידו באוויר בתנועת ביטול חיננית, ועבר מיד לנושא חדש, "תודה שהסכמת לבוא לפגישת הכרות של לפני הסדר, ואני נורא מצטער שהייתי כזה מעיק, אבל זו פעם ראשונה שאני וגבי חוגגים יחד את ליל הסדר, סוף סוף הוא העז להגיד להוריו שהוא לא מגיע אליהם, ולכבוד האירוע הזמנתי המון אנשים לחג, ועכשיו אני ממש ממש לחוץ. תגיד…" אחז במרפקי והוליך אותי לחדר האוכל, "אתה חושב שכדאי לעשות שולחן נפרד לילדים, או שעדיף שהם ישבו אתנו?"
"עדיף שהם ישבו אתנו, אבל צריך למנות לכל ילד מבוגר אחראי שישגיח עליו."
"כן, נכון, אורה תשמור כמובן על נמרוד, ושקד תשגיח על אביב."
"שקד? אבל הם לא באותו גיל? אביב ושקד הם לא תאומים?"
"נכון, אבל במקרה שלה הגיל לא משנה, היא המבוגר האחראי." חייך סולי בגאווה, הזמין אותי לעשות סיור בבית וכשירדנו במדרגות לחדר המשחקים של התאומים שהותקן בקומת הקרקע הוא החמיא לי שחמי נראה ממש מאושר בזמן האחרון, והוא בטוח שהכל בזכותי.
"תודה." עניתי בנימוס ותמכתי בזהירות את מותני הכואבת, הירידה במדרגות הכאיבה לי.
"מה הבעיה? התמלא סולי דאגה, "הגב? איפה בדיוק כואב לך?"
"כאן, זה מתחיל בפלח הימני של הישבן והכאב מקרין לאורך כל הרגל, אוי, זה ממש כואב, אחרי שאני יורד במדרגות אני מרגיש כאילו חטפתי בעיטה מסוס." גנחתי.
"כן, זה אופייני לדלקת בעצב הסיאטיקה." אמר סולי בידענות, "אתה צריך תרופות נוגדות דלקת ומנוחה, וכדאי גם לחמם את המקום, נכון שאתה עובד הרבה בישיבה?"
"אהה… מאיפה אתה יודע כל כך הרבה על העסק הזה?"
"ארי, אבא של התאומים, סבל מאוד מאותה בעיה. הוא לימד אותי מה עושים, עיסוי עוזר מאוד, בעיקר בשלבים הראשונים. הנה, תתכופף ככה, מעל השולחן הזה…" הוא החל לעסות את הפלח הימני של עכוזי, "אתה ממש מתוח בועז, מתח גורם הרבה פעמים להתכווצויות שרירים וללחץ על העצב, למה אתה מתוח כל כך?"
"לא יודע, כנראה שאני טיפוס מתוח, וזה שהאקס של חמי חזר לארץ בטח לא עוזר. אלה הסיבות שלי, מה היו הסיבות של ארי להיות מתוח?"
"הוא לא היה צריך סיבות, הוא פשוט היה טיפוס מתוח כזה, וחוץ מזה היו עוד נסיבות… קצת בגללי ובגלל התאומים, וזה שאימא שלהם מתה לא הועיל… עזוב, לא בא לי לדבר עליו, תרשה לי להראות לך כמה תרגילים שישחררו אותך קצת, אתה צריך לרדת על ארבע ולקמר את הגב…"
חמי נכנס לחדר בדיוק אחרי שירדתי לתנוחת כריעה בעוד סולי, שעמד מאחורי על ברכיו, לוחץ בכפות ידיו על שיפולי גבי כדי שהתנוחה תהיה יעילה ומדויקת יותר.
"מה בדיוק אתם עושים?" שאל, מביט בנו במבט חודר שבגלל המבוכה שחשתי קראתי בו זעזוע וגינוי.
"אני עוזר לבועז להגיע לתנוחת כריעה נכונה, הוא לא מוריד את הישבן מספיק נמוך." השיב סולי בכובד ראש, ובלי שיפגין שמץ של אי נוחות עקב התנוחה המוזרה בה נתפסנו התחיל להסביר לחמי שאני חייב עיסוי ומנוחה כי אחרת הלחץ על עצב הסיאטיקה שלי יתגבר עוד יותר, והמצב יחמיר.
"הנה, ככה." הדגים לחמי שכרע לצידו והחל לעסות את גבי בידיים חזקות.
"הוא לחוץ בגלל רוני." גילה לחמי בלחש רם מידי, "גם ארי סבל מהבעיה הזו." הוסיף.
"ארי היה לחוץ? מה היה לו להיות לחוץ עם חבר מפנק כמוך?" התפלא חמי, "אין לך שום סיבה להיות לחוץ בוזי." מעך אותי במרץ לרצפה.
"אני לא לחוץ, אני מעוך. די כבר, בריון אחד." הזדקפתי, מתלונן שהוא מעסה חזק מידי, אבל זה באמת עזר קצת, ואחרי שחמי שב ועיסה אותי בחדר השינה שלו הרגשתי הרבה יותר טוב.
"קינאת כשראית אותי עם סולי על הרצפה בתנוחה שלא משתמעת לשני פנים?" קנטרתי אותו.
הוא חייך, "שאני אקנא בסיסי? אין מצב."
"למה אתה קורא לו סיסי?"
"אה… סתם, סיפור ארוך, אני וסולי זה סיפור ארוך ומאוד מסובך, סיפרתי לך שכמה חודשים אפילו היינו יחד?"
"ולמה נפרדתם?"
"כי רוני חזר ו…" הוא נאנח, "זה סיפור ארוך."
"כן, כבר אמרת, ואיך נפגשתם?"
"גם בגלל רוני, הוא וסיסי… הם היו חברים טובים ובזמן מלחמת לבנון השנייה… זה קרה לפני שנים, אין טעם להיכנס לזה עכשיו."
"בסדר, לא ניכנס לזה, אבל תגיד את האמת, כולם בחבורה שלכם עשו את כולם, נכון? ואגב, אתה ממש חמוד כשאתה מסמיק."
"גם אתה חמוד בוזי, ממש חמוד, תגיד, אכפת לך אם נשאיר את הדירה שלי לבנות ונעבור לגור אצלך עד סוף החג?"
"ממש לא, זה יהיה נהדר." התלהבתי, "איזה כיף שאנחנו לא עובדים בחול המועד, מבאס לעבוד בערב חג, אבל זה שווה שיש אחר כך חופש כל השבוע."
"שווה לגמרי." הסכים חמי, "נקווה שיהיה מזג אויר יפה בחול המועד ונוכל לטייל ולבלות יחד. אני רוצה להראות לך את הסביבה, ואולי, אם זה יסתדר, נבקר אצל הורי, אבל רק אם זה בסדר מבחינתך."
"בסדר גמור." אמרתי באומץ, "אבל זה יהיה ביקור ממש קצר חמי, נכון?"
חמי נישק אותי, והבטיח שכן, אסף קצת חפצים, נפרד מהבנות ומנמרוד המנומנם, ושנינו חזרנו לדירה שלי וחגגנו יחד חצי לילה.
אני עובד בספרית העיון בקומה השנייה, ויורד לקומה הראשונה לעזור רק כשיש לחץ או חסרה ספרנית. בקומת העיון הרבה יותר שקט מאשר בספרית ההחלפה. הרצפה מכוסה שטיח מקיר לקיר, החלל מחולק לפינות לימוד קטנות ונוחות שמשרות במקום אווירה של למדנות חרישית.
בתקופה הזו של השנה, כשהתלמידים בחופשה, שקט שם עוד יותר, למעשה שומם מאנשים, ולכן הרשיתי לעצמי לעבוד על קטלוג כשגבי מופנה לדלת הכניסה, ובגלל השטיח מקיר לקיר לא שמעתי את צעדיו עד שהוא נעמד ממש מאחורי, ואמר בוקר טוב.
הסתובבתי בחיוך שגווע מיד כשראיתי את פניו השחומות הנאות, פנים שכבר ראיתי קודם באלבום התמונות של חמי.
"אני אהרון בשרי." אמר בפשטות והושיט לי יד דקה וחזקה, "אתה בועז?"
"כן." לחצתי את ידו, מרגיש איך הכאב שנרגע כמעט לגמרי במשך הלילה המענג שביליתי בזרועותיו של חמי מתעורר שוב, ושולח לי תזכורת צורבת שהגיעה עד כף רגלי.
לחצנו ידיים בנימוס, תוהים אחד על קנקנו של השני, "אתה יודע שאני האקס של מנחם?" הוא שאל והרפה מכף ידי.
"כן, האקס המיתולוגי, שמעתי עליך הרבה, וגם ראיתי תמונות."
"אני פוטוגני?" הוא שאל, וחשף שיניים לבנות בחיוך מלגלג משהו.
"לא, במציאות אתה נראה יותר טוב."
"תודה על המחמאה, גם אתה נראה ממש טוב יחסית לספרן."
"תודה, למה באת לפה, יש איזה ספר שאתה מעוניין בו?"
"ממש לא, אני לא טיפוס שקורא ספרים, משאיר את זה למנחם, אני פה כדי לראות אותך."
"למה?"
"סקרנות בעיקר, וגם כדי לשאול אותך אם זה בסדר מבחינתך שאני וחמי… לא, טעות, אני אמור להגיד חמי ואני."
"מה אתה וחמי?"
"אני מתגעגע אליו, אני רוצה לבלות קצת איתו, אם אין לך התנגדות."
"יש לי, אבל זה לא תלוי בי אלא בו."
הוא חשף שוב את שיניו בחיוך נהדר, משועשע בצורה מעצבנת. "תרגיע, אני לא מתכוון למה שאתה חושב."
"מאין לך מה אני חושב? ולמה בדיוק אתה כן מתכוון?"
"אני יודע שיש לכם חופש בחול המועד, גם לי, אני חוזר לניו יורק מיד אחרי המימונה, אבל שבוע עם הורי זה יותר מידי בשבילי, וקיוויתי שתרשו לי לבלות אתכם חלק מהחופש."
"אתנו? חשבתי שאתה רוצה להיות עם חמי?"
"ואתך כמובן, הרי אתם יחד עכשיו, ואגב, איפה הוא? אורה והחברה המכשפה שלה לא רצו לספר לי לאן הוא נעלם אתמול בלילה."
"הוא לא נעלם, הוא ישן איתי, החלטנו לתת לבנות את הדירה שלו כדי שתהיה להן קצת פרטיות וזמן איכות עם נמרוד."
"אני מבין." אמר רוני, ופתאום גם אני הבנתי למה חמי היגר לדירה שלי, זה לא היה מתוך התחשבות באימא של בנו ובבת זוגה אלא כדי להתחמק מהאקס שלו.
יומנו של מספר סיפורים 