7. חברים עם הטבות

בפני החברים והמכרים הצגתי את דור כדייר בדירתי, שותף שיעזור לי לשלם שכר דירה, אבל למעשה הפכנו את חול המועד סוכות לירח דבש – קמנו מאוחר, עשינו סקס שלוש פעמים ביום, בישלנו יחד, ישנו יחד, התקלחנו יחד, טיילנו עם הכלבים מתי שהתחשק לנו, המצאנו זה לזה כינויי חיבה מצחיקים, ואם כי איש מאיתנו לא נסחף עד כדי הצהרות אהבה הרגשנו נוח מאוד זה עם זה, התקרבנו מאוד ולא רבנו אפילו פעם אחת.
למרבה הצער, כמו כל דבר טוב, גם החופש נגמר, והחלו החיים האמיתיים – חיי השגרה האפורים והמייגעים.
"הברזת לי אתמול." הביט בי חמי בתוכחה, "חיכינו לך עד שש ובסוף גוץ ביקש שאני אוציא אותו מהפטיו והלכנו בלעדיך."
"אני יודע, סליחה חמי, לא הצלחתי להתעורר, תודה שלקחת את גוץ."
"סליחה, אמרת שגוץ ביקש שתוציא אותו?" גיחך דור, האשם העיקרי בכך שלא יצאתי לטיול בוקר עם גוץ.
חמי נשאר רציני, "כן." אמר בפשטות, "הוא דחף את הדלת עם הראש וילל, היה ברור שהוא רוצה לטייל איתנו, אני לא מבין למה הוא לא הלך להעיר אותך."
"באשמתי, סגרתי את הדלת של חדר השינה." הודיתי.
"אבל חשבתי שהוא ישן אתך." התפלא חמי, ואז קלט את חיוכו של דור והשפיל את מבטו, נבוך קצת, "אהה…" אמר, "אז אתם לא רק שותפים לדירה?"
"אנחנו קודם כל שותפים לדירה וגם…" הבטתי בדור, שתשומת ליבו נדדה לפתע למתרחש על מסך הטבלט החדש שלו, וחיכיתי שיואיל להתערב בשיחה, ואולי גם יזרוק מילה לטובתי?
"ואנחנו גם חברים עם הטבות." הוסיף דור אחרי שהשתיקה נעשתה כבר מביכה, ונעץ בחמי מבט מתגרה.
"חברים עם הטבות?" אמר חמי לאט, מגלגל בפיו את המילים כאילו לא שמע מעולם את הביטוי הזה, "אני מקווה שגם עם קונדומים." הוסיף בשמץ עוקצנות, ופנה ללכת לדירתו.
"חמי רגע…" רצתי אחריו, רושם תוך כדי כך לעצמי לסגור עוד היום חשבון עם דור – חברים עם הטבות? מאיפה הוא הקריץ את הביטוי הזה?
"אז קבענו למחר בבוקר?" הבזקתי לעברו את חיוכי הטוב ביותר.
"אם אתה רוצה, אני יוצא בערך ברבע לשש." הפטיר חמי מעבר לכתפו, עלה בדילוג קל את שלוש המדרגות שהובילו מרחבת הכניסה לדלת ביתו, וסגר אחריו את הדלת בלי לטרוח להקשיב לתשובתי.
חזרתי הביתה חפוי ראש והודעתי לדור שזהו, החופש נגמר, וממחר אני קם מוקדם בבוקר ולפני העבודה אני הולך לטייל עם גוץ.
"אבל אם חמי הולך כל בוקר עם לונה אז מה הבעיה שהוא ייקח גם את גוץ וייתן לנו לבלות יחד בבוקר?" הקשה דור.
"כי גוץ הוא הכלב שלי, והוא תחת האחריות שלי, ולא יפה לנצל את הרצון הטוב של חמי, וזה שאתמול נתתי לו לטייל עם הכלב שלי בזמן שאני ואתה… אתה יודע… זה לא בסדר, לא כלפי גוץ ובטח לא כלפי חמי."
"נו, מי ישמע, אז פעם אחת הוא לקח את הכלב שלך לטיול, למה לעשות סיפור מכל דבר?" רטן דור, "אפשר לחשוב שהוא היה צריך לסחוב את גוץ על הגב."
התמונה של חמי נושא על שכמו הרחב את גוץ – רוטווילר מגודל ששקל בסביבות ארבעים ק"ג – העלתה חיוך על פני.
"הנה, ככה אני אוהב אותך, עם חיוך." צבט דור בחיבה את לחיי, "תגיד, אתה והחמי הזה… היה פעם משהו בינך לבינו?"
השאלה המפתיעה שלו הכתה אותי בתדהמה, "משהו?" שאלתי, ממצמץ לעברו כמו טיפש, "איזה משהו?"
"נו, אתה יודע," עיגל דור את אצבעותיו סביב צינור מדומיין מחווה תנועה מבודחת של שפשוף – פנטומימה יעילה אבל מפורשת מידי לטעמי.
"השתגעת?" נחרדתי ואפילו נעלבתי, "אל תדבר ככה על חמי."
דור לא התרגש מהזעזוע הצדקני שלי, "אז לא?" תבע תשובה מדויקת.
"בטח שלא! אתה חושב שאני נותן הטבות לכל אחד?"
"אני מקווה שלא, אבל לבוריס כן נתת?"
הנהנתי, נבוך, וביקשתי שיפסיק לחקור אותי על העבר שלי כי זה לא לעניין. "בוא נשאיר את העבר בעבר, בסדר?"
"אני רק מנסה להבין מי נגד מי ומה קרה כאן לפני שהגעתי." ביאר לי דור בנחת, "וגם למה טיול עם חמי חשוב לך יותר מפינוק עם זקפת הבוקר שלי." התחדד קולו בעלבון.
"זה לא חשוב יותר, אין פה בכלל תחרות." מצאתי את עצמי מתגונן משום מה, "וחוץ מזה הטיול הוא עם גוץ, חמי ולונה רק מתלווים אלינו."
"ויותר חשוב לך לטייל עם הכלב מאשר להיות איתי?" התעקש דור לעורר מריבה.
"לא, זה בכלל לא ככה, אתה יודע שאני נורא אוהב ל… לתת לך הטבות." ניסיתי לפייס, "אבל גוץ רגיל לעשות איתי סיבוב כל בוקר וכל אחר צהריים, הוא זקוק לשגרה הזו, וגם לי זה מועיל, אל תשכח שזו ההתעמלות היחידה שאני עושה לאורך כל היום." הוספתי הצטדקות עלובה שבדיעבד הייתה מיותרת ומשפילה.
"אתה לא חושב שתהנה יותר להתעמל איתי, במיטה?" גיחך דור. למה לכל הרוחות הולך מצב רוחו ומשתפר ככל שהויכוח מסלים? ולמה אני נעשה סמרטוטי ושפל רוח יותר?
"סקס זה לא התעמלות, לא בעיני בכל אופן." הצהרתי, שואף למחוק את החיוך מעל פניו, "ככה אתה רואה את מה שאנחנו עושים יחד? בתור התעמלות?" הפגנתי כישורי צדקנות שהפתיעו אפילו אותי.
"לא, בטח שלא." הזדקף דור ומבט מהורהר החליף את החיוך המרגיז שהיה מרוח על פרצופו, "האמת… אני לא יודע איך להגדיר את היחסים שלנו, אנחנו לא מכירים כל כך הרבה זמן ובכל זאת אני מרגיש…" הוא הפסיק לדבר ושיגר לעברי מבט נוגה, "אין לי מושג מה אני מרגיש." הודה לבסוף, "אבל מרגיז אותי שאתה רוצה להסתלק לטייל עם הכלב בדיוק כשאני מתעורר עם זין עומד וחשק לתת לך הטבות." לאט ברוך, וכדי להבהיר שהוא באמת רוצה להתפייס טרח והתקרב אלי, מביט בי בעיניו הירוקות, היפות, וליתר הדגשה ליטף את ידי בעדינות.
מוחמא ומפויס כרכתי את ידי סביב עורפו, "גם לי יש תמיד חשק בבקרים, ונעים לי מאוד להתעורר אתך ולהתחיל את היום עם סקס, אבל…" משכתי אותו אלי לנשיקה. "אולי חייתי לבד יותר מידי זמן? ייקח לי זמן להתרגל לחיות שוב עם בן זוג." שחררתי סוג של התנצלות.
"כשחיים יחד צריך לעשות פשרות." נענה לי דור, והשיב בנשיקה על נשיקתי, "אולי, אם תעיר אותי חצי שעה לפני שתצא אז…"
"עשינו עסק." הסכמתי, ושאלתי מה הוא ירצה לארוחת ערב.
"רק סלט, ואולי גם יוגורט דל שומן." נאנח דור שהקפיד מאוד על גזרתו, ואכן היה חטוב ושרירי כנער, למרות שהיה קרוב יותר לארבעים מאשר לשלושים.
"מה עם חביתה?" ניסיתי לפתות אותו לדבר עבירה, "ואיזה טוסט קטן?" הוספתי חטא על פשע.
"יש טיפוסים רזים מלידה, כמוך, שיכולים לאכול הכל, אבל אני חייב להיזהר." הצטער דור, ואכן הפגין כוח רצון למופת ואכל רק סלט ויוגורט. לא היה לי נעים לזלול לידו טוסטים עם גבינה צהובה וטונה, ולכן התאפקתי, אבל למחרת בבוקר התעוררתי רעב מאוד, ובמקום להעיר אותו כמו שביקש התגנבתי למטבח וחלקתי עם גוץ קופסת טונה וארבעה טוסטים דשנים עם פרוסות גבינה צהובה וזיתים. ברגע שסיימתי את הביס האחרון שמעתי את חמי פותח את דלת ביתו ושורק ללונה שאהבה לישון על הפטיו, ומיד משכתי על עצמי חולצה, דחפתי את כפותי לנעלי ההתעמלות ויצאתי אליו.
לונה וגוץ קפצו אחד על השנייה באושר כאילו לא התראו כבר שנה שלמה, וחמי חייך אלי באישור, אמר לי בוקר טוב ונתן לי את הרצועה של גוץ שנשארה אצלו מאתמול.
"הלכנו?" שאל.
"הלכנו." אישרתי.
"אז מה דעתך על דור?" שאלתי אחרי שירדנו לוואדי והבית נעלם מעינינו.
"לא יודע, אני בקושי מכיר אותו." הסתייג חמי בתבונה מהבעת דעה.
"בכל זאת?" הפצרתי, נסמך על ידידותינו רבת השנים ועל היכרותי עם חמי שהייתה לו דעה מנומקת היטב על כל דבר בעולם ותמיד היה מוכן לבאר ולהסביר אותה בפרטי פרטים ובעברית רהוטה.
"הוא נראה בסדר גמור, בחור נאה, שומר על כושר, תמיד מסופר ומגולח ומתלבש בטעם, מנומס מאוד, אין לי טענות, אבל מצד שני, לא אני זה שישן איתו." הוא לכסן לעברי מבט זהיר, "איתו זה לא כמו עם בוריס, רק הטבות, אתם גם ישנים יחד, נכון?"
הנהנתי, מרגיש שפני מתלהטות, "אתה חושב שמיהרתי מידי? שלא הייתי צריך להזמין אותו לגור איתי?"
"אני לא יודע רענן, רק אתה יכול לענות על השאלה הזו."
"יכול להיות שהכל קרה מהר מידי, רק ביום כיפור הוא עוד היה סתם אחד שפגשתי בים וביליתי איתו כמה שעות, ועד סוכות הוא כבר נעשה דייר עם הטבות… אני באמת לא קולט איך זה קרה, בעצם אני כן, הוא סיפר שאין לו איפה לגור כי הבן זוג שלו החליט לא לחדש את החוזה על הדירה אלא לחזור לגור עם גרושתו שחולה באיזה מחלה משונה…."
"איזה מחלה?" הסתקרן חמי.
"זאבת." רטנתי, "שמעתי על המחלה הזו?"
"בטח, זו מחלה אוטואימונית קשה, יפה מצידו שהוא חזר הביתה לתמוך בגרושתו."
"כן, באמת יפה מאוד, אבל זה תקע את דור במצב לא נעים עם השכר דירה ולהוריו בטח שלא התחשק לו לחזור בגילו, ולכן…" מחשבה מקפיאת דם עלתה במוחי, "אתה חושב שאני מין ברירת מחדל אצלו?"
"שוב, מאין לי לדעת רענן? וגם אם אתה ברירת מחדל, אתה מכיר את הביטוי, מתוך שלא לשמה בא לשמה? אולי הקשר שלכם התחיל רק כי הוא חיפש מקום לגור, אבל לך תדע לאן זה יגיע?" חייך אלי חמי – האופטימיסט הנצחי, "בהחלט יכול להיות שמעז יצא מתוק." סיכם בחביבות שחממה את ליבי – אי אפשר להתייאש מהחיים אם זכית ויש לך חבר כמו חמי.
"חמי, מה נסגר אתך?" התרעמתי לכאורה כדי לא להתחיל להשתפך בהכרת תודה ולהביך את שנינו, "הגזמת, להפיל עלי כל כך הרבה פתגמים לפני שמונה בבוקר? רחמנות." נזפתי בו רכות, ליבי מלא חיבה אל ידידי טוב הלב והנבון.
"יכול להיות שאתה צודק." גיחך חמי, והבטיח לי לשתוק מעכשיו, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחתו כי המשכתי להשתמש בו ככותל מערבי, ובמשך כל הטיול שפכתי בפניו את כל היסוסי ובעיותיי, מתנחם בהבטחותיו שהויכוחים שלי עם דור הם סתם מאבקי כוח שגרתיים של בני זוג שיפתרו בלי בעיות אם רק נשכיל לשוחח עליהם בראש פתוח.
"כמו שאתה ורוני עושים?" תליתי בו מבט שואל.
"אהה…" חמי היסס, נאבק במצפונו שלא הניח לו לשקר, "האמת, לא." הודה, "אבל זה בדיוק מה שהיינו עושים אם רוני לא היה כזה כושי משוגע ואץ קוצץ היפר אקטיבי." הצטחק, ספק משועשע ספק מיואש, "ולא שלא ניסיתי, אבל הדיבורים שלי נכנסים לו באוזן אחת ויוצאים בשנייה, כאפות, זה הדבר היחיד שמשפיע עליו, אבל הוא עוד ילד, בסוף הוא יתגבר על השטויות שלו." התעקש חמי להישאר אופטימי והוסיף שהוא בטוח שגברים רציניים ומנוסים כמוני וכמו דור מסוגלים לפתור כל בעיה אם רק נשב ונדבר עליה בשיקול דעת.
***
"תשמע רענן," הגיש לי דור כוס קפה עם עוגה, התיישב מולי והניח את כפו על כפי במחווה אינטימית שעשתה עלי רושם מחושב מידי. במקום לרכך אותי עוררו בי האצבעות הגבריות המונחות באגביות על אצבעותיי חשדנות ואפילו קצת רוגז.
"מה? מה הבעיה?" נדרכתי
"זוכר שסיפרתי לך שלפי הסכם הגירושים הילדים ישנים אצלי כל שבת שנייה?" מעך דור את ידי.
"כן, בטח. מתי הם באים?"
"אז זהו ש…" הוא נשא אלי מבט מתחטא, "הילה לא מסכימה שאני אארח אותם לפני שהיא תראה איפה ועם מי אני גר."
"או. קיי." שמרתי על שלוותי, "אז מה הבעיה?"
דור שחרר את כפי ואסף אליו חזרה את ידו, "אז זה בסדר מבחינתך? אתה לא נעלב?" חקר והמתיחות סביב פיו נרגעה מעט
"בטח שלא, הרי היא לא מכירה אותי, ומובן שהיא מודאגת קצת בנוגע לילדים, אם כבר אז אתה צריך להיעלב." הוספתי עקיצה.
הוא משך בכתפיו בביטול, "עזוב… היא כזו לחוצה, זה בסדר, אני כבר רגיל אליה, אבל אתה לא, ולכן חשבתי שכדאי להזהיר אותך שהיא תגיע לכאן עוד מעט."
"מה, עכשיו?" נדהמתי, ושלחתי מבט לעבר השעון התלוי על הקיר, שעון צלחת מקרמיקה מצוירת בדוגמה ארמנית צבעונית – מזכרת מטיול בירושלים עם עידו -ופתאום הציפו אותי געגועים אליו. למרות כל הבעיות שהיו לנו רק איתו הרגשתי חופשי וטבעי ולא הייתי צריך לעמוד על המשמר כל הזמן, לחשוב על כל מילה ולדאוג בגלל כל מחווה, אבל עידו עזב אותי, הוא מאושר עם מוסה עכשיו, ואני? אני נשארתי עם הכלב המיותר שלהם, ועם הגבר הזר הזה ששייך לילדים שלו ולאימא שלהם, הם אצלו בראש סדר העדיפויות, לא אני. היחיד שבאמת שייך לי הוא גוץ המסכן שנזנח על ידי בעליו בגלל זוגיות חדשה, וגם אני, ברגע שצצה אצלי הזדמנות לאהבה חדשה התחלתי להזניח אותו, כלב מסכן…
כאילו חש שאני חושב עליו גוץ התנער, קם ממרבצו ופנה אל הדלת. מיד אחר כך מישהו נקש עליה והוא נדרך, השמיע גרגור אזהרה נמוך, והתקרב עוד יותר אל הדלת.
"תרגיע גוץ, זו רק האקסית שלי." חש דור אל הדלת, אחז בקולרו ביד אחת ובשנייה פתח את הדלת, "שלום הילה, מה שלומך? היה לך קשה למצוא את הבית?"
"אני בסדר, הווייז הוביל אותי בלי בעיות." השיבה הילה, לוטשת מבט מתוח אל גוץ, "של מי הכלב?" חקרה בדאגה.
"שלי." קמתי ממקומי, זונח את הקפה להתקרר על השולחן, והושטתי לה את ידי ללחיצה, "אני רענן, וזה גוץ, הכלב שלי. תגיד יפה שלום גוץ." ליטפתי את ראשו.
גוץ רחרח קלות את שולי מכנסיה, וכאילו נעלב מעווית הסלידה שחלפה על פניה, הסתובב וחזר למרבצו, השתטח עליו, נעץ באורחת מבט בוז אילם ועצם את עיניו.
"אני מקווה שאין לך בעיה עם כלבים." ליוויתי את האורחת שלנו, אישה קטנת קומה ועגלגלת משהו בעלת שער כהה, קצוץ, ופנים קפוצות בדריכות לקראת הפתעה לא נעימה לסלון, והושבתי אותה על הכורסה הטובה.
"לא, ממש לא, אבל אני לא אוהבת כלבים גדולים כל כך, הכלב הזה ממש ענק, הוא לא מסוכן?"
"ממש לא, הוא כלב מאוד שקט." נחפזתי להרגיע, "רוצה לראות את החדר שהכנו לילדים?"
"רק רגע, הייתי שמחה אם קודם היית מספר לי על עצמך, ואם אפשר גם על השכנים, אני מבינה שגם הם… אה… שייכים לקהילה?"
"כן, אבל…" רציתי להגיד שלהדביק על חמי ורוני תווית של הומואים בגלל הנטייה המינית שלהם ולהתעלם משאר התכונות שלהם זה עוול, וקוצר ראייה, אבל דור נדחף לשיחה והתחיל לספר להילה שאני מורה בתיכון, ומחוץ לארון, ושחמי ורוני הם זוג מאוד ותיק, והם מגדלים יחד את נמרוד – הבן של חמי – וגם לרוני עומדים להיוולד עוד מעט תאומים מבת הזוג של אימא של נמרוד, ושהם כולם אנשים מאוד נחמדים ו… הדלת נפתחה ולונה התפרצה פנימה – היא ידעה לפתוח אותה לבד – ניגשה ישר אל הילה והחלה לרחרח אותה בסקרנות.
"לונה!" צעק רוני והתפרץ בעקבותיה, "בואי הנה, חתיכת…" הוא קטע את נאום התוכחה שלו כשגילה את הילה, "שלום." חייך אליה את חיוכו הסקסי והשובב, "אני רוני, השכן, ומי הגברת?"
"זו גרושתי, אימא של הילדים שלי. מה דעתך להיות בחור טוב ולקחת את גוץ ולונה לסיבוב בחוץ?" הגיש לו דור את הרצועה של גוץ שזינק בלהיטות ותפס אותה בשיניו. לונה לא נשארה חייבת, תפסה את הקצה השני והם החלו לשחק איתה במין משיכת חבל כלבית, נוהמים ומקפצים בין הרהיטים. הילה פלטה צווחת בהלה, אספה את רגליה כלפי מעלה והביטה בדור בתחינה.
"אני כבר הולך." משך רוני את הרצועה אליו, וגרר את הכלבים החוצה, משאיר אותנו לבד.
הילה התאוששה וקמה מהספה והחלה לשוטט בדירה. סקרה במבט ביקורתי את חדר השינה על הספה הנפתחת שלו והשטיח הצבעוני במרכזו, בדקה את המקלחת והמטבח, ובסוף הסיור הואילה לציין שדי נקי אצלנו ואפילו נעים, אבל מאוד מפריע לה שהכלב ישן בבית ושהכלבה של השכנים יכולה לפתוח את הדלת ולהיכנס לבד.
"אם אנחנו נועלים היא לא נכנסת." הסביר דור, "וגוץ ישן בדרך כלל בפטיו. הוא נח בבית רק במשך היום, וחוץ מזה הילדים אוהבים כלבים, הם הסתדרו מצוין עם ללי."
"ללי לא היה כל כך גדול ופראי כמו הכלב הזה, ונעמה רק בת שש ומאוד רגישה." התווכחה הילה, "וחוץ מזה, מפריע לי שהם יראו אותך ישן עם גבר."
"אבל הם כבר ראו אותי עם גבר כשהייתי עם גידי."
"בתקופת גידי הם היו צעירים מידי בשביל להבין מה קורה, וחוץ מזה, גידי ישן בדרך כלל בחדר האורחים." הילה הסתובבה אלי, משתפת אותי שלא בטובתי בסודות לא לי, "גידי נוחר ולדור יש שינה מאוד קלה."
"באמת? לא שמתי לב, אני מקווה שאני לא נוחר דור."
"אתה ישן בשקט כמו תינוק." הבטיח לי דור, "תראי הילה, אני חושב שאת סתם עושה סיפור משטות, אבל אם זה מפריע לך אני אישן בסלון."
"לי לא אכפת איפה אתה ישן." מחתה הילה בצדקנות, "אבל איתי כבר בן אחת עשרה וחצי, וזה גיל מאוד בעייתי."
"מה בדיוק בעייתי בגיל הזה?" שאל דור בקול עייף.
"באמת דור, אתה לא מבין שהילד עוד מעט בן שתיים עשרה, ובימינו זה כבר כמעט גיל ההתבגרות." השיבה הילה בחשיבות.
"איתי? בגיל ההתבגרות? בחייך, הוא עוד רואה סרטים מצוירים, וחוץ מזה, הוא הרי יודע שאני הומו, שוחחנו על זה כבר."
"כן, אבל לדעת ולראות זה שני דברים שונים, אני מעדיפה שהוא יתרגל קודם לנוכחות של רענן," היא הבזיקה אלי חיוך נוקשה, "ורק אחרי שהפסיכולוג יגיד שזה בסדר אז…"
"מה, שוב פסיכולוג?" נזעק דור, "באמת הילה, חשבתי שגמרנו סופית עם הפלצן הקשקשן הזה עוד בחופש הגדול?"
"גם אני חשבתי ככה, אבל מתברר שלאיתי יש קצת בעיות השתלבות בכיתה, והיועצת של בית הספר נתנה לי הפניה לפסיכולוג אחר, שמעתי שהוא מעולה ולא יקרן."
"מה בעיות השתלבות? איזה בעיות השתלבות?" קטע אותה דור בכעס, "את פשוט ממציאה לו בעיות כדי לסחוט ממני כספים, זה בדיוק כמו עם הגשר הזה שרצית לשים לו בשיניים בלי שום סיבה, רק כי היה נדמה לך… אין לילד שום בעיות חוץ מהנדנוד שלך." רעם על אשתו לשעבר.
"הנדנוד שלי? זו הבעיה שלו? ומה עם הבעיות שיש לו בגלל האבא ההומו שלו שנטש אותו כדי להזדיין עם גברים?" הטיחה הילה ברשעות.
בשלב הזה הרגשתי שכפות רגלי מתחילות להזיע – אצלי זה סימן בדוק למצוקה – ואחרי שגמגמתי התנצלות קצרה ברחתי החוצה, התחבאתי במטבח של אורה ואירה ותיניתי את צרותי בפני חמי הסבלני שניחם אותי בתה עם דבש ועוגת גבינה, והבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
חמי צדק, אחרי מריבה מכוערת מאוד בין דור לגרושתו היא הסתלקה בחרי אף ובלי לסכם איתו שום דבר, אבל עד סוף השבוע היא שוחחה עם המגשרת שלהם ונרגעה קצת, ותמורת הבטחתו לממן לבנו טיפולים פסיכולוגיים, שהוא היה משוכנע שהוא לא זקוק להם, היא הסכימה שהילדים יבקרו אצלו. ביום שישי, מיד אחרי הלימודים, דור הביא את שני ילדיו הקטנים לדירתנו, ולמרות חששותיה של אימם השניים נהנו מאוד. הם שיחקו בלי פחד עם גוץ ולונה, השתובבו עם נמרוד ועם התאומים של סולי שבא לאכול אצלנו ביום שישי בערב כי בן זוגו היה אצל הוריו, ונרדמו עוד לפני שהלכנו לישון ככה שלא ראו שאני ואבא שלהם ישנים יחד.
בבוקר שבת התעוררתי וגיליתי שאני לבד במיטה. להפתעתי דור קם לפני כולנו ועד שהילדים התעוררו הוא כבר היה במטבח, מארגן לנו ארוחת פיקניק, ותוך כדי כך משוחח עם סולי בטלפון ומגבש איתו תוכנית לטיול שבת ארוך. לצערי חמי ורוני העדיפו לוותר על הטיול כי נמרוד היה מקורר קצת והם היו עייפים.
גם אני הייתי די עייף, אבל הילדים היו מלאי מרץ, ואחרי המריבה עם הילה דור הרגיש שהוא חייב להפיק למענם שבת נהדרת ועמוסת חוויות. לכן שתינו שתי כוסות קפה ומיד אחרי שהילדים סיימו את השוקו שלהם נסענו לסולי, ואת רוב השבת בילינו בטיול ארוך ומתיש עם הילדים והכלבים שבילו נפלא, ועם סולי שהיה נחוש לבלות נהדר למרות שגבי נשאר השבת אצל הוריו.
שמתי לב שהוא היה שקט ועצוב במשך רוב הטיול, אבל כל פעם ששלפתי מצלמה הוא היה מעלה על פניו חיוך גדול שתאם לחיוכים המקסימים של הילדים. גבי שבחן אחר כך בתשומת לב ובקנאה את הצילומים שנותרו מהטיול היה בטוח שסולי בילה נפלא בלעדיו ואכל את הלב.
***
שכבנו במיטה, מתלטפים ומתמזמזים, ופתאום דור הרפה מאברי שהלך והזדקף בכף ידו, נשען על מרפקו והביט בפני במבט רב משמעות שבישר שיש לו משהו חשוב להגיד, "תגיד רענן, אפשר לשאול אותך משהו?" שאל בקול כאילו אגבי שניסה, לא בהצלחה יתרה, להסתיר את מתיחותו.
"מה קרה?" נבהלתי, ”אתה בסדר?"
"אני בסדר גמור, מה אתה נלחץ? אני סך הכל רוצה לשאול שאלה."
"מה, עכשיו?" מעכתי קצת חזק מידי את אשכיו שעד לרגע זה זכו ממני ליחס עדין ומפנק.
"כן, עכשיו." אחז דור בפרק ידי וריתק אותה מעל לראשי, וליתר ביטחון הניח ברך כפופה על בטני, ואחרי שהיה בטוח שאני לא יכול לחמוק ממנו הציץ בעיני, "אז אפשר?"
הנהנתי, "נו, מה? מה מציק לך?" רטנתי.
"כלום, אבל…" הוא מילא את ריאותיו אוויר וראשית חוכמה החמיא לי בנדיבות, "תראה דור, קודם כל אני רוצה להגיד שאני ממש אוהב מה שאנחנו עושים במיטה, ומאוד נעים לי אתך וכיף וזה, אבל… אבל…" הוא היסס, מחפש מילים שיצליחו לבטא את מה שמציק לו בלי להעליב אותי.
"אבל מה?" איבדתי את סבלנותי.
"מה דעתך על חדירות?" בחר לבסוף דור בגישה הישירה לתקוף את שגרת חיי המין שלנו, בלי לשער שכבר הרהרתי בנושא כי חשתי עוד מזמן שהעניין הזה יצוץ בקרוב, ואפילו הכנתי לי תשובה מראש.
"בעיקרון יש לי דעה טובה מאוד עליהן." חייכתי אליו חיוך מרגיע, "אבל זה תלוי."
"תלוי במה?" נשאר דור מתוח.
"תלוי בנסיבות, ובמצב, וכמובן בפרטנר."
"יופי נחמה! אתה מוכן להיות פחות פלספן ולענות לעניין."
"אחרי שתגיד לי מי פה אמור להיות החודר ומי הנחדר."
"אני לא יודע." הודה דור, הרפה מפרק ידי ונשכב לצידי, מתרפק עלי בעדינות, "אבל אנחנו יחד כבר יותר מחודש, וכמה זמן אפשר עם המשחק המקדים הזה? אני רוצה סקס אמיתי."
"בסדר." הסכמתי, "מקובל עלי, למרות שלא הייתי מגדיר את מה שעשינו עד עכשיו כמשחק מקדים כי הרי שנינו גמרנו אז…"
"אני יודע, ואם זה מספיק לך ואתה לא רוצה יותר אז גם זה בסדר מבחינתי." הרשה לעצמו דור להיות לארג', "אבל אתה רוצה, נכון?" החליק את כפו בליטוף קליל במורד בטני בואכה חלצי.
"אהה… אני…" התקשיתי להסביר לו את מערבולת ההיסוסים והפחדים שהתערבלו בתוכי, גם לעצמי התקשיתי להסביר מה גורם לי להסס ולהתלבט.
"כי אני רוצה, מאוד." הכריז דור בהחלטיות, קוטע את חיבוטי הנפש שלי.
"כן, הבנתי, אבל עוד לא הסברת לי מה בדיוק אתה רוצה." המשכתי להתפלסף ולדחות אותו בקש.
"לזיין אותך." השיב דור בפשטות, ובתנועה זריזה ותקיפה הפך אותי על בטני, נשכב עלי והחל לנשק את עורפי וכתפי.
"רק רגע." ניסיתי לנער אותו מעלי, "חכה שנייה, אבל מה עם…"
"יש לי הכל, ואגב, אתה לא חושב שהגיע הזמן שנעשה בדיקות איידס?"
"כיום כבר לא אומרים איידס, אלאHIV ." תיקנתי אותו, "וחוץ מזה, עשיתי לפני חצי שנה, ומאז לא עשיתי שום דבר שייתן לי סיבה להיבדק שוב."
"גם אני פחות או יותר באותו מצב." חייך דור בשמחה, "אז אפשר לוותר על קונדום?"
"תיאורטית כן, אבל עוד לא הסברת לי למה דווקא אתה זה שמזיין?" הוצאתי סוף סוף את המרצע מהשק, מאוחר מידי מסתבר.
"כי אני נורא נורא רוצה, ואני מבקש ממש יפה." כרע דור בין רגלי, "הנה, תראה כמה יפה אני מבקש." הצטחק, הניח את כפות ידיו על ישבני והחל לנשק וללקק את הרווח שפער בין פלחי עכוזי.
מאז הסיפור המביך משהו עם בועז איש לא ביצע בי רימינג, ומגע לשונו של דור על פי הטבעת שלי הלהיט אותי כל כך עד שאיבדתי את שיקול הדעת, סתמתי את הפה, הפסקתי להתווכח ולהתמקח, ריפיתי את שרירי ופשוט התמסרתי.
***
"אתה בסדר? לא הכאבתי לך, נכון?" העביר דור אצבע מהססת על לחיי הרטובה מדמעות.
"אני בסדר גמור." התנשפתי וברחתי למקלחת, פתחתי את המים החמים ונעמדתי ברגלים כושלות מתחת לזרם, מניח לטיפות הרותחות לשטוף מעלי את הדמעות, הזיעה והזיכרונות.
"מצטער שגמרתי בפנים, אני פשוט… לא הצלחתי להתאפק, אתה כועס עלי רענן?" נכנס דור אחרי למקלחת, "רוצה שאני אסבן אותך?" חייך אלי בחביבות מודאגת.
"לא, זה בסדר. כבר גמרתי להתקלח." סגרתי את הברז והתעטפתי במגבת, "המקלחת פנויה." הכרזתי בעליזות מעושה, ונסתי חזרה למיטה. הפניתי את פני לקיר, התכרבלתי לתנוחת עובר וניסיתי להירדם לפני שהוא יחזור. לא הצלחתי,
הוא חזר אחרי כמה דקות ונשכב לצידי, חמים ומפתה, עורו הלח מדיף ניחוח נעים של סבון.
"אני לא יודע למה אתה ככה." אמר לגבי המופנה אליו, "חשבתי שנהנית." התלונן.
"נהניתי מאוד." השבתי בנוקשות, "תודה רבה לך."
"על לא דבר, גם אני נהניתי מאוד." הוא הניח יד על כתפי והפך אותי אליו, "ועכשיו מספיק להיות מנומס כמו רוזנת פולניה, תדבר כמו בן אדם ותסביר לי מה עשיתי רע, ולמה אתה כועס."
"אני לא כועס." צעקתי, "ותפסיק להפוך אותי לכאן ולשם, זה שאתה חזק יותר ממני לא נותן לך זכות ל… לטלטל אותי ככה."
"אתה צודק, אני מתנצל." אמר דור, ונשמע אחוז חרטה וקצת מבויש, "אני ממש מצטער, לא רציתי לפגוע בך רענן, אני רק רוצה שיהיה לנו טוב יחד." הוא ליטף בהיסוס את כתפי, "אני אוהב אותך." אמר בקול אומלל.
"כן, אני יודע, אמרת לי כבר." הפטרתי באנטיפטיות.
דור נעלב, "אני לא מבין למה אתה מתנהג כאילו שאנסתי אותך או משהו?" הטיח בי ברוגז.
"גם אני לא מבין." עניתי, שוב על סף דמעות.
הוא נאנח בקוצר רוח, "איך אתה בדרך כלל בסקס?" ניסה לתקוף את הבעיה מזווית אחרת.
"אין אצלי בדרך כלל, זה תלוי בפרטנר, לפעמים ככה ולפעמים אחרת."
"בסדר, גם אני ככה. תגיד, איך היית עם עידו?"
אימצתי את זיכרוני, הייתי עם עידו שמונה שנים, אבל כיום חשתי כאילו החיים איתו קרו לאדם אחר, מישהו שהכרתי קלושות ולא עניין אותי במיוחד. "עם עידו… בעיקרון הייתי ורסיטלי, כמוהו, אבל עד כמה שאני זוכר בדרך כלל לא עשינו בכלל חדירות, וכשכבר כן, וזה קרה רק עם היינו מסטולים או שתויים, אז אני היה זה שקיבל את כל הזין."
"למה אתה אומר את זה בצורה שלילית כל כך?" תקף דור, "לפי צורת הדיבור שלך אפשר לחשוב שלהיות פסיבי זה פחות נחשב, ולמה אתה שוכב עם הגב אלי?"
"נו, די." רטנתי, "תפסיק לחפור."
"לא די, ואל תשתיק אותי, אני רוצה לחפור."
"בבקשה." משכתי את השמיכה עד למעלה מראשי, "תחפור להנאתך, אני ישן."
במקום להבין את הרמז ולהניח לי הוא משך מעלי את השמיכה ורכן אלי, "עוד רגע, קודם תגיד לי למה לא ענית לי כשאמרתי לך שאני אוהב אותך."
הנה, עכשיו נגענו בלב הבעיה. ברגע שהוא גמר הוא לחש לי בקול מתנשף שהוא אוהב אותי, מצפה מן הסתם שגם אני אגיד לו אותו דבר. משום מה, במקום להגיב כראוי, ברחתי על נפשי והתייחסתי אליו כאילו הוא תקף אותי, ואין לי שמץ מושג למה ומה עובר עלי, ואני גם לא רוצה לדבר על זה, אפילו לא עם עצמי.
"אני לא יודע למה, מה אפשר לענות לדבר כזה?" התגוננתי.
"הייתי שמח אם היית אומר שגם אתה אוהב אותי." השיב דור ברוך, ושוב ליטף את כתפי, "או שלפחות תתנהג כמו בן אדם ולא תברח מהמיטה כאילו שאתה שונא אותי."
"אני לא שונא אותך." הבטחתי לו, "ממש לא, אבל… אני מצטער, אבל… אה… אני…"
"זה בסדר, אתה לא חייב לי הסברים." קטע דור בקרירות את גמגומי, קם והסתלק לחדר השני, משאיר אותי לישון באלכסון במיטתנו הזוגית.
באותו לילה לא ישנתי טוב, קמתי מוקדם מהרגיל, וחמי שיצא כדרכו ברבע לשש בבוקר הופתע למצוא אותי ממתין לו.
"רענן, איזה הפתעה נעימה, מה קרה שהקדמת כל כך?" חייך אלי בטוב לב, "הכל בסדר?" בחן את פני.
"ככה… האמת, היה יכול להיות יותר טוב, יאללה, בוא נזוז."
חצינו את הכביש וירדנו בשתיקה לוואדי, וכשהגענו להצטלבות, המקום החביב על הכלבים שלנו לעשיית צרכים, התיישבנו על מכסה בריכת הביוב המוגבהת והבטנו בהם, מדשדשים בתוך הסבך המיובש, מרחרחים פה ושם, ולבסוף כורעים בין העשבים הצהבהבים, מרוקנים שלפוחיות ומעיים בנינוחות טבעית שאבדה למרבה הצער לבני האנוש.
"הכל בסדר רענן, רוצה לדבר על זה קצת?" לכסן אלי חמי מבט מודאג.
נאנחתי, "רוצה, אבל קצת מתבייש, והאמת, לא יודע בדיוק מה להגיד ולמה אני כזה."
"איך כזה?"
משכתי בכתפי, "טמבל?" הצעתי וקמתי, "נזוז." הצעתי לחמי שהסכים ברצון, ובעוד אנחנו פוסעים לאט בעקבות הכלבים שדהרו קדימה במרץ, זנבותיהם מתנופפים בהתרגשות, סיפרתי לו את אירועי הערב הקודם, מאשים את עצמי בטיפשות ובחוסר רגישות.
חמי שהקשיב לי רוב קשב לא הסכים איתי. "סקס, ובעיקר חדירות, זה עניין שמחייב אמון וזהירות. לכל אחד יש קצב משלו, וכנראה שדור לא היה רגיש מספיק כלפיך."
"גם אני כנראה לא הייתי די רגיש כלפיו, אני לא אתפלא אם הוא יסתלק."
"גם זה עלול לקרות." הסכים חמי בנחת, "כנראה שכל אחד מכם היה מרוכז מידי במה שקורה אצלו, ולא ניסה להבין מה עובר על הפרטנר. זה קורה אצל הרבה זוגות, אפילו אצל סטרייטים."
"אני בטוח שלך ולרוני זה לא קרה."
חמי גיחך, "מצטער לאכזב אותך, אבל זה קרה לנו הרבה פעמים בעבר, ועדיין קורה לפעמים. זו אחת הבעיות אצל גברים, קשה להם להיות אמפאתיים ולראות גם את הצד השני, וזה קשה עוד יותר כשהם חרמנים."
"גם נשים הן לא תמיד מלאכיות." הערתי, חושב על אימא שלי – למרות טענתה שזה בסדר ולא משנה לה עם מי אני חי הרגשתי שיחסה כלפי התקרר מאוד מאז יצאתי מהארון.
"נכון." הסכים חמי בעצב, "אבל גברים בדרך כלל גרועים עוד יותר."
"אז מה אתה ממליץ לי, להחליף קבוצה? לעבור לנשים ולהפסיק להיות הומו?"
חמי חייך, "אם זה רק היה אפשרי." נאנח.
"אם היית מפסיק פתאום להיות הומו עם מי היית מתחתן?" הפלגתי על כנפי הפנטזיה.
"עם אורה כמובן." חייך חמי, "אבל אז הייתי מסתבך עם אירה." הוא צחק, "הכושי המופרע שלי, זה מה יש ועם זה ננצח." הניח יד מנחמת על כתפי, "אני מציע לך לחזור הביתה, לתפוס את דור, להתחיל לדבר על מה שאתה מרגיש ולבקש ממנו שיסביר לך מה עובר עליו. קוראים לזה תקשורת, וזה הפתרון היחיד לכל הבעיות בזוגיות של כל הזוגות, לא חשוב מאיזה מין ומאיזה עדה."
"פשוט לדבר? זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע." התלוננתי.
"אני יודע, אבל אין פתרון אחר." פסק חמי, ושרק לכלבים שקיפצו בעליצות על הדשא הרטוב מדלגים בין הממטרות הפועלות, מנסים ללכוד את קשתות המים הזוהרות בשמש הבוקר. המים הכניסו בהם רוח עליצות בלתי נשלטת, והם סירבו כמובן לחזור הביתה, מזל שהממטרות נעצרו והכלבים נרגעו.
התחלנו להשתרך הביתה, ופתאום הופיע מולנו סטפן, לבוש רק מכנסי התעמלות לבנים וגופיית סבא צחורה, עורו הזהוב, החלק, נוצץ מזיעה. הוא חייך אלינו, נופף לנו קלות בתנועת יד אצילית והמשיך לרוץ בקלילות של ספורטאי מקצועי, השמש מזהיבה את השיער הבלונדיני על רגליו הארוכות, השריריות, הנתונות בנעלי התעמלות לבנות בעוד הוא מתרחק מאיתנו בקלילות.
"חסר לו רק לפיד אולימפי וזר עלי דפנה על הראש." רטנתי בטינה, "בעוד עשר שנים הוא כבר לא ירוץ כל כך מהר, הברכיים שלו בטח יהיו הרוסות עוד לפני שימלאו לו שלושים." ניבאתי.
"יכול להיות שאתה מקנא קצת?" עקץ אותי חמי בבת צחוק, "ואגב, למרות שלא רואים עליו סטפן כבר בן עשרים ושמונה."
"לא נכון!" נדהמתי, "לא הייתי נותן לו עשרים, מאיפה אתה יודע?"
"מבוריס, ורוני צדק, הוא באמת היה נער ליווי כשהוא היה סטודנט, אבל ברגע שהוא סיים את הלימודים הוא הפסיק."
"מה הוא למד?"
"הנדסת חומרים, למרות שהוא בלונדיני יש לו תואר שני מהטכניון, והוא אפילו חושב להמשיך לדוקטורט."
"ומה בדיוק המהנדס הסקסי הזה עושה עם ויאז'ה כמו בוריס?"
חמי זקף גבות משועשעות, "מה אתה חושב? מה שאני ואתה עשינו איתו אני מניח."
"זאת אומרת שזה יסתיים בקרוב, ועוד מעט הוא יסתלק לדרכו. טוב מאוד, העוד מעט דוקטור הזה לא בא לי טוב." הערתי בחמיצות.
"אל תבנה על זה, הסטפן הזה… הוא די עקשן, ובוריס… מאז שוולאדי הסתלק לעולם שכולו טוב לא ראיתי אותו מוקסם ככה ממישהו."
"וולאדי, מי זה?"
"אחד… לא משנה, זה נגמר מזמן, עוד לפני שהוא החזיר ציוד."
"גם הוא היה יפיוף כמו סטפן?"
"ממש לא." צחק חמי, וסירב לפרט בטענה שלא יפה ללכת רכיל ועוד על מישהו שמת ונקבר בברלין, ובכל זאת, עד שהגענו הביתה הצלחתי לחלוב ממנו עוד פיסת מידע קטנה ועסיסית אחת – סטפן לא הגיע במקרה לחוף הבונים, הוא בא לשם עם השח שלו במטרה לפגוש את בוריס אחרי שבוריס סיפר לו כבדרך אגב, כשהם נפגשו במקרה במועדון שח רוסי, שהוא עומד לבלות את יום כיפור בים.
***
נכנסתי הביתה והופתעתי לגלות את דור יושב בתחתונים במטבח ושותה קפה. "בוקר טוב." חייכתי אליו בהיסוס. הוא חייך אלי חזרה, ואמר בוקר טוב בקול נעים. הרגשת חמימות נעימה התפשטה בגופי, מסלקת את תחושת הכישלון שכרסמה בי מאז ליל אמש. אולי בכל זאת יש תקווה לקשר שלנו?
"די מאוחר, אתה לא פוחד שתאחר לעבודה?" התיישבתי מולו.
"לקחתי היום חופש." הסביר דור, "רוצה קפה?" הציע, ובלי לחכות לתשובה ניגש להכין לי קפה במאג החביב עלי, "אנחנו צריכים לדבר רענן." הניח את הספל מולי.
"אוי…" נאנחתי, והעברתי את אצבעי על הדוגמא הסינית הכחולה המסולסלת שעטרה את ספלי – עידו קנה לי אותו מזמן, כשעוד היינו צעירים ומאוהבים, וזה פחות או יותר הדבר היחיד שנשאר לי ממנו למזכרת, ספל סיני מזויף וקצת סדוק, ושעון קרמיקה בדוגמה ארמנית.
"למה אוי?" נדרך דור, "אני בסך הכל רוצה שנדבר, וקודם כל אני רוצה להתנצל על מה שהיה אתמול."
"להתנצל, לא להיפרד ממני?"
"ממש לא, אלא אם כן אתה רוצה ש…"
"לא, אני לא. אני רוצה שנדבר ושנחפור זה לזה עד שנבין אחד את השני וש… על מה אתה רוצה להתנצל דור?"
"שלחצתי עליך ושלא ניסיתי להבין." הוא לפת את כף ידי בידיו, "אתה סולח לי?"
"שטויות, אין על מה לסלוח, זו הייתה פשוט אי הבנה טיפשית." העפתי מבט בשעון, "בצהרים יש ישיבה שאני לא יכול להתחמק ממנה, אבל עד אז אני פנוי, אז מה דעתך…"
"לגמרי." קפץ דור בשמחה מהכיסא, "אבל קודם נאכל ארוחת בוקר כי אני גווע, מה דעתך שתלך להתקלח ואני אכין בינתיים משהו, ואחר כך…"
התקלחתי בזריזות, ואחרי שטרפתי בתיאבון את החביתה שדור טיגן למעני חזרנו למיטה. הוא עמד על כך שהפעם אני אהיה האקטיבי, ולדעתי נהנה מאוד, אם כי הפעם הקפיד לא לשחרר שום הצהרות אהבה.