6. שבת הגדול

יש אנשים שמקבלים התקף אסטמה כשהם לחוצים, אחרים מקבלים מגרנה או שלשול, ויש כאלה שמפתחים חום, שמעתי על מישהו שהיה מקיא כל פעם שהמצב היה נעשה קשה, אבל אני, כל פעם שאני בלחץ, נתפס לי הגב. זה התחיל עוד כשהייתי ממש קטן, כל פעם שההורים היו מתחילים שוב עם המריבות שלהם הייתי מקבל כאבי גב.
בעזרת הכאבים האלה הצלחתי להפסיק כמה מריבות די איומות, ואפילו לדחות את הגירושים של ההורים שרצו איתי לפיזיותרפיה ולצילומי רנטגן במקום ללכת לרבנות, אבל בסופו של דבר, אחרי שהתברר שאין לי עקמת גב וגם לא פריצת דיסק, הם התגרשו. אבא ניתק מגע ושנתיים אחר כך אימא התחתנה עם גבר אחר, אני נשארתי עם כאבי הגב.
את ההתקף הרציני האחרון קיבלתי אחרי שגיליתי שבמקביל אלי רביב שוב מנהל מערכת יחסים עם בחורה, ושהם אפילו התארסו. הייתה סצנה נוראית שאחריה זרקתי אותו סופית ונשארתי במיטה שבועיים שלמים, מתפתל מכאבים ששום תרופה לא הצליחה לשכך.
אחרי שחזרתי לעבודה זומנתי לפגישה בהנהלה והודיעו לי שאני נעדר יותר מידי פעמים בגלל מחלה, ועלול להיות שהחוזה שלי לא יחודש בשנה הבאה. במקום להתנצל שהעזתי להיות חולה ולהתחנן שבכל זאת ישאירו אותי אצלם חשתי הקלה. הרעיון לעזוב הכל, להשאיר מאחורי את העיר הגדולה והמנוכרת ולהתחיל מחדש במקום קטן ופחות תובעני קסם לי. בלי לגלות לאיש התחלתי לשלוח קורות חיים למקומות רחוקים מהמרכז, וכמה חודשים אחר כך, מיד אחרי שחזרתי מהטיול האחרון לברלין, טיול שהסתיים באשפוז בבית חולים, זנחתי מאחור את חיי הקודמים, הפגומים והמזיקים, ופתחתי דף חדש בפאתי צפון. למרבה הצער לקחתי איתי לחיי החדשים גם את עצמי הישן והדפוק שחטף כאבי גב כל פעם שהיה לחוץ.
"דני מגיע הביתה לשבת הגדול." סיפר לי חמי בשמחה שבוע לפני החג, "ואני ממש רוצה שתפגוש אותו."
"למה לי? ומה זה בכלל השבת הגדול הזה?" תהיתי, מרגיש התכווצות מוכרת, מבשרת רעות בצד הימני של שיפולי גבי, בדיוק במקום בו הגב מתחיל להיות תחת.
"שבת הגדול זו השבת שלפני סדר פסח, בור שכמוך." נזף בי חמי, "וחשוב לי שתפגוש את דני כי בשבילי הוא כמו אחי הקטן."
"ומה אם הוא לא יאהב אותי?"
"אין מצב, נו, מתי אתה בא?"
"אני לא יודע חמי, אני… אה… הכאב בצידו הימני של ישבני התגבר והחל לזחול לעבר ירכי. מניסיון ידעתי שהוא יגיע עד לשוקי, ינעץ שם כמו מסמר חלוד, מציק ומרגיז, וגורם לתחושת נמלול באצבעות הרגלים, ותמיד בצד ימין לעזאזל…
"די כבר עם ההתלבטויות החפרניות האלה, יאללה, בוא כבר, אני רוצה אותך." פקד חמי, וצחק כשמחיתי שהוא שתלטן וחרמן.
"נכון, אבל ככה אתה אוהב אותי." פסק בשביעות רצון, וזה היה נכון, עובדה שבמקביל לכאב הגב המטריד החלה זקפה מענגת להיווצר בתוך תחתוניי.
ארזתי חיש תיק קטן, ודי מיותר, כי כבר היו לי די והותר חפצים בביתו של חמי, ובמקרה הצורך הוא הסכים להשאיל לי בנדיבות גרביים, תחתונים ואפילו חולצות – לצערי מכנסיו היו צרים וארוכים מידי בשבילי – ודיוושתי בחריצות עד לביתו.
חיבוק ונשיקה, הצצה לעבר חדרו של נמרוד שלמרבה המזל כבר ישן, וכבר אנחנו בדרך לחדר השינה, אבל דפיקה בדלת עוצרת אותנו – דני מופיע.
למה דאגתי כל כך בגללו? דני הוא רק ילד שחום ונחמד, מדי צנחן מקומטים קצת, קיטבג צבאי ענקי על גבו, מחייך באושר, מחבק בחמימות את חמי ולוחץ את ידי בנימוס.
"אתה רואה, אמרתי לך שהוא ילד טוב." הוכיח אותי חמי אחרי שהכביסה של דני התערבלה במכונת הכביסה, בעוד שדני עצמו, כרסו גדושה מקרונים עם גבינה צהובה, הפליג לדרכו במכוניתו של חמי, שטר מרשרש של מאה ₪ תקוע בכיס הג'ינס החדש והקרוע שלו.
"הוא חמוד." הסכמתי בנדיבות, "אבל למה הוא בא אליך ולא לאימא שלו?"
"אצלי הוא מרגיש נוח יותר, בעיקר לפני פסח, אתה יודע איך נשים משתגעות לפני החג."
"כן, וזה מזכיר לי, מתי אתה מתחיל בניקיון הפסח?"
"אף פעם, אצלי נקי תמיד, לא צריך לעשות ניקיון מיוחד לפסח."
"חמי, תשמע, אתה נהדר, אתה יודע שאני חולה עליך, אבל אני חייב לספר לך שעניין הסדר והניקיון אצלך טעון שיפור."
"אבל מה הטעם לנקות בעונת מעבר? בין כה וכה יש אובך ואבק, וחוץ מזה אני חייב להודיע לך בוזי שלפעמים אתה נעשה די נאצי ניקיון, ואפילו אובססיבי."
"באמת? ומה אתה מתכוון בקשר לזה?" התגריתי בו.
"תיכף תראה." גיחך חמי, הטיל אותי על גבי ולכד אותי בין ירכיו, "תשים לי קונדום." דרש, מתנשא מעלי, גבוה רחב ושעיר.
גלגלתי קונדום על אברו, מתענג על עוביו וקשיחותו. התביישתי לספר לו, אבל הייתי גאה בזין הנהדר שלו כאילו הוא שייך גם לי, ובזכותו גיליתי סובלנות ונכונות להתפשר עם מגרעותיו של חמי, וגם לו היו כמה – הילד הקטן שהוא גידל כמעט לבד, במקום לדרוש מאימו שתוותר קצת על ההגשמה העצמית הקדושה שלה ותהיה קצת יותר עם הילד, הנשאות שלו שחייבה אותנו להשתמש תמיד בקונדום, ולאחרונה החל להעיק עלי מעט גם עניין כתיבת הסיפורים שלו שגזלו הרבה מזמנו, אבל כל החסרונות הללו התגמדו לעומת העונג שהוא העניק לי בנדיבות, והסובלנות שלו למגרעותיי הרבות מספור.
"זה טוב." נאנחתי בסיפוק כשהוא הרים את קרסולי על כתפיו, וחדר לתוכי, מצליח לשלב בדייקנות קשיחות עם עדינות, ולנשק אותי לשביעות רצוני המלאה גם ברגישות ועם זאת בתקיפות, וחוץ מזה הוא לא מעשן ולא שותה, והוא מונוגאמי, ויש לו ריח נהדר ו…"חמי, אני כל כך אוהב להזדיין אתך." נאנקתי וגמרתי.
"גם אני." אמר חמי, חייך חיוך עצוב מעט, עצם את עיניו, גמר באנחה חרישית והלך להשליך את הקונדום לאסלה.
"אני חושב שאני אוהב אותך." לחשתי, כמעט בלי קול, אל גבו.
"מה אמרת?" הפתיע אותי חמי, וחזר למיטה, מטיל את עצמו עליה לצידי.
"אה… מתי?" היתממתי.
"כשהלכתי לזרוק את הקונדום, שמעתי אותך לוחש משהו, אבל לא הבנתי מה אמרת."
"אמרתי ש…" טמנתי את פני בבית שחיו, נהנה מריחו, "אמרתי שאני חושב שאני אוהב אותך."
"אתה חושב? ומתי תהיה בטוח?"
"אחרי שאתה תגיד לי שאתה אוהב אותי?" הצצתי אליו בזהירות, וגיליתי לרווחתי שהוא מחייך. חוש הומור ונכונות לצחוק על עצמו, עוד נקודה לזכותו של חמי.
"בועז." הוא לפת את פני בכפות ידיים גדולות ומחוספסות, "אני לא מבין כל כך באהבה, ואני ממש לא חזק בכל מיני הצהרות, אבל…"
ואז צלצל הנייד שלו, והוא הטביע נשיקה חזקה על פי, וקם לענות. "חג שמח גם לך כושי." ענה בקול מסויג, "שומעים אותך ממש טוב." הוסיף.
מישהו מהצד השני של הקו ענה תשובה קצרה ועליזה.
"באמת, מתי הגעת?" סירב חמי להצטרף לשמחה, ההוא ענה מה שענה, מתעקש להישאר מרוצה מעצמו.
"וואלה? יפה מצידך, מה שלום אימא ואבא שלך?"
"אהה… תמסור להם חג שמח ממני ורפואה שלמה לאימא שלך."
התשובה הייתה ארוכה ומפורטת, חמי הקשיב, פניו אטומות מרגש, ואחר כך אמר בקול קר שהעביר צמרמורת בגבי, "לא אהרון, אני מעדיף שלא."
קול מחאה חנוק אך נרגש עלה מהמכשיר הקטן.
"אהרון, די!" קטע חמי בתקיפות את דבריו של בעל שיחו הפטפטן, "אני המשכתי הלאה, ואני מציע לך שתעשה אותו דבר."
אהרון המשיך לברבר בהתרגשות מעבר לקו, וחמי הקשיב בארשת זועפת, פיו המלא והרך הופך בהדרגה לקו קשה וכועס. "תעשה מה שנראה לך כושי, אבל אותי תעזוב, היה לי מספיק ודי ממך, שיהיה לך חג שמח." סיים את השיחה, וכיבה בהחלטיות את הנייד שלו.
"זה היה האקס שלך? הוא חזר לארץ."
הוא נאנח, "כן." הודה והתיישב באיטיות על המיטה.
"למה אתה לא רוצה לפגוש אותו?"
"כי לא בא לי." הוא נאנח שוב, "לא שזה יעזור לי."
"אם תרשה לי," התיישבתי וכרכתי יד על כתפו, "ההתנהגות שלך מעידה שעדיין יש לך רגש כלפיו ושאתה קצת פוחד מזה."
"זה נכון." הסכים חמי ונישק את לחיי, "אתה בחור פיקח בוזי."
"תודה." עניתי ביובש, לא מניח לו לבלבל אותי עם מחמאות, "תגיד את האמת, אתה עדיין אוהב אותו?" תבעתי לדעת, ומיד אחר כך תמכתי בגבי שהכריז בנעיצת כאב תקיפה על נוכחותו.
"סוג של." ענה חמי בעצב, "אבל זה לא יעזור לו."
"אהה…" גנחתי וניסיתי להתמתח כמו שהורתה לי הפיזיותרפיסטית. זה לא עזר לי אף פעם, אבל כאב לי כל כך עד שהייתי מוכן לנסות הכל.
"מה קרה לך?" הניח חמי את כפו על מותני הימנית, הדואבת.
"הגב… זה קורה לי לפעמים, זה בסדר, אל תשים לב."
"אל תדבר שטויות, איך אני יכול לא לשים לב כשאתה מתפתל לי פה מכאבים? חכה, יש לי פה איזה משחת וולטרן, תשכב בשקט, אני אעשה לך עיסוי."
"תודה חמי." גנחתי, מניח לו לעסות את צידי הימני, התפוס, "זה טוב, אתה יודע שיש לך כישרון לזה?"
"משה אחי לימד אותי, המסכן הזה, לפני כל בחינה הגב היה נתפס לו, סמי היה חוטף מגרנה, ואני, כל פעם שאני נלחץ הבטן כואבת לי, אבל תאמין לי בוזי, אין לך שום סיבה להילחץ, בטח לא בגלל הכושי המשוגע הזה." הוא בחן את פני כדי לראות עד כמה דבריו משפיעים, "טוב לי אתך מאוד, ולמרות שאנחנו מכירים רק כמה שבועות כבר נקשרתי אליך ואני מרגיש שגם אתה… נכון?"
"בהחלט." משכתי אותו אלי לנשיקה, "נהדר לי אתך חמי." הכרזתי.
"יופי." הפנה חמי את תשומת ליבו מחלקו האחורי של גופי לקדמי, "אתה בסדר? אפשר להמשיך?" שלף עוד קונדום.
"בטח, לגמרי." הבטחתי, ואפילו האמנתי לדברי, חבל רק שהגב שלי לא.