"הוא בחור פוטוגני, זה נכון, אבל…" משך חמי את האלבום מידי, קצת בגסות, "זו לא סיבה לעשות פרצוף מודאג כזה."
"האקס שלך לא סתם פוטוגני, הוא פשוט מדהים, אם אני הייתי נראה ככה הייתי הולך להיות דוגמן."
"דוגמן, נו, באמת. לא שמעת שהבל היופי ושקר החן?" אמר חמי, ודחף את האלבום לירכתי ארון הבגדים שלו.
"זה היה פעם, בתקופת התנ"ך, לא היו להם אז מצלמות, בקושי היו מראות, כיום זה אחרת."
"שטויות, תאמין לי שאם היית מכיר אותו במציאות היית מתפעל ממנו הרבה פחות."
"למה?" התמלאתי תקווה, "כי הוא טמבל ויש לו אופי זוועתי?" ורק אז נזכרתי שגם האופי שלי לא משהו.
"לא, ממש לא, הוא רחוק מלהיות טמבל רק שהוא פשוט… הוא טיפוס לא קל, לא בא לי לדבר עליו עכשיו, למה שאתה לא תספר לי על האקס שלך?"
חשבתי על רביב, האקס שלי שהצליח בכישרון כה רב להרים אותי לאיגרא רמה ומיד אחר כך להפיל אותי לבירא עמיקתא, ועשה את זה שוב ושוב עד שריסק וערער אותי לגמרי, הופך אותי למיזנתרופ המריר והמתבודד שאני היום, ונאנחתי. "גם לי לא בא לדבר על האקס שלי."
"הוא האקס היחיד שלך?" התיישב חמי לצידי על המיטה, והניח יד חמימה על ירכי,
"לא, היו עוד כמה, אבל הוא היה הראשון שהחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, ומה אתך, כמה אקסים היו לך?"
"לפני רוני היו עוד כמה, אבל עם אף אחד מהם לא גרתי, מצד שני גם איתו לא ממש גרתי כי הוא היה חייל ולכן…" חמי הניח יד על כתפי, סובב אותי לעברו והביט, מחייך, בעיני. "למה אנחנו מדברים כל כך הרבה?" שאל.
"אין לי מושג." חייכתי חזרה, ואז התנשקנו ויותר לא היה צורך בדיבורים.
התעוררתי לפתע באמצע הלילה, החדר היה חשוך ורק המחשב שעמד בפינה דלק, מטרטר לו חרש, חמי ישב והקליד משהו, שקוע לגמרי במסך.
"חמי?" לחשתי, "מה קורה, למה אתה לא במיטה?"
הוא סובב אלי את ראשו, "אני כבר בא." הפטיר בקוצר רוח, וחזר להקליד.
פיהקתי והתיישבתי, השעון המעורר הורה ארבע לפנות בוקר, האוויר בחדר היה צונן ורוח נשבה בחוץ, מרשרשת בין עלי העצים בגינה. "לא קר לך? תראה מה השעה, בוא כבר לישון."
"אני בסדר, תחזור לישון, אני מיד מגיע." ענה חמי בחוסר סבלנות, אצבעותיו ממשיכות להקיש בזריזות על המקלדת. ניסיתי להישאר ער, אבל עיני נעצמו והשמיכה הייתה כל כך חמימה ורכה… נרדמתי שוב, והתעוררתי בשש בבוקר. חמי נכנס, נושא מגש עם כוסות קפה ועוגיות, ובירך אותי בבוקר טוב.
"חלמתי את זה או שראיתי אותך ליד המחשב באמצע הלילה?"
"לא חלמת, התעוררתי פתאום והיה לי איזה רעיון שהייתי חייב… הכל בזכותך בוזי."
הוא קרא לי בוזי רק כשהיה לו מצב רוח ממש טוב, "מה בזכותי?" תבעתי לדעת.
"בזכותך חזרתי לכתוב אחרי הפסקה ממש ארוכה, נכון שזה נהדר?" זרח חמי בשביעות רצון שמשום מה הרגיזה אותי.
"אה… לא יודע, תלוי מה אתה כותב, אפשר לראות דוגמה?"
"בטח, למה לא." אמר חמי בחביבות חמקנית וחיוכו נעשה פחות זוהר, "אבל לא עכשיו, אחר כך, כשיהיה לנו זמן פנוי, אז מתי אתה צריך להיות היום בעבודה?"
מפליא כמה מהר חולף הזמן כשנהנים, שבוע רדף שבוע ופתאום צצו חבילות של מצות על מדפי הסופרים, ומבצעים לחומרי ניקיון הנצו בכל פינה. "אז איפה אתה בחג?" שאל חמי אחר צהרים חמים ועצלני אחד, אחרי שביצענו זה בזה את זממנו על מיטתי.
"אה… אני…" הבטתי בגבר הגדול והשעיר הזה שרבץ נינוח על מיטתי, והתפלאתי איך זה שאני מרגיש נוח לגמרי למצוץ לו את הזין, אבל אני מתבייש לספר לו מי אני באמת ומה אני לא עושה בחג. "האמת שאני לא חוגג את פסח." הודיתי לבסוף בבושת פנים, ותוך כדי כך התעצבנתי על עצמי שאני מתבייש במי שאני באמת.
"למה?" השתומם חמי, מביט בי במבט תמים של אדם חסר סיבוכים ושריטות שעורר בי קנאה והתפעלות כאחת.
"אני שונא את החג הזה, בעצם אני שונא את כל החגים חוץ מיום כיפור."
"יום כיפור זה לא חג." ציין חמי בבת צחוק, משוכנע שאני מתבדח.
"באמת? כנראה שבגלל זה אני אוהב אותו." הכרזתי, מתעקש להישאר רציני.
על חמי זה לא השפיע, הוא צחק ומשך אותי אליו, נשכב עלי ומעך אותי תחת גופו, מתעלם ממחאותיי שהוא פרא אדם והוא מכאיב לי. "השנה אתה חוגג איתי ועם כל החבר'ה." הודיע לי.
הדפתי אותו מעלי והתיישבתי, מודאג, "איזה חבר'ה?"
"החבר'ה שלי כמובן, לך הרי אין חבר'ה, ואני מבין שגם משפחה אין לך מי יודע מה." ענה חמי, ופתאום השתנתה האווירה בחדר והפכה מקלילה, סקסית ומבודחת, לטעונה ומסוכנת. אני כזה דביל, ברגע שנוגעים בי במקום רגיש אני מיד תוקף בכל הכוח בלי להבין איזה נזקים אני עלול לגרום.
"בטח שיש לי משפחה, סיפרתי לך עליהם." רטנתי.
"לא ממש." שמר חמי על שלוותו, "אמרת רק שהוריך נפרדו כשהיית ילד, ושאתה לא בקשר עם אבא שלך, ושאתה לא סובל את בעלה החדש של אימא שלך ושונא את כל המשפחה הגדולה והדביקה שלו."
"אני באמת שונא אותם." הצהרתי בזעף כי זה נכון, אני – כמו שאימא טענה לא פעם – דומה לאבא שלי, בן אדם סגור ולא חברותי ואי אפשר לעשות איתי כלום.
"מה הם עשו לך? למה אתה שונא אותם?" חקר חמי בעניין, לא מתרשם מהפרצופים הזעופים שלי.
"ככה, אל תציק חמי."
"בסדר, אז למה אין לך חברים?" המשיך חמי להציק.
"כי אני לא בן אדם חברותי! אם לא שמת לב לזה קודם אז הגיע הזמן שתדע שאני מיזנתרופ."
"דווקא כן שמתי לב, אבל אני לא, ואם אנחנו יחד אז…"
"אנחנו יחד, באמת?" התגריתי במזלי, מפגין בפניו את כישרון ההרס העצמי שלי.
חמי לטש בי מבט, מופתע משאלתי ועוד יותר מהמרירות בקולי. "בטח שכן, מאז שנפגשנו אנחנו ישנים יחד כמעט כל לילה, ואנחנו… נו, די בועז, ברור שאנחנו יחד, אל תגיד שלא."
"אל תגיד לי מה להגיד! זה שאנחנו מזדיינים, וכשיש לך סידור לילד אנחנו גם ישנים יחד, לא אומר כלום." הצהרתי, נאמן לעצמי, המיזנתרופ הבודד ושונא האדם, מתעלם מהקול בתוכי שאמר לי שאני מגזים, וזה עוד יעלה לי ביוקר.
התדהמה בעיניו של חמי הפכה לדאגה, " בוזי? למה אתה כועס עלי? מה קרה לך פתאום?" שאל, ונגע בליטוף עדין בלחיי.
"כלום." השבתי, קצת פחות זועף, הייתי בטוח שהוא יכעס ויסתלק בעלבון. "אבל אני שונא חגים, ואני לא סובל קרובי משפחה משום סוג, ואת פסח אני שונא במיוחד, גם כי האוכל חרא, וגם כי צריך לחגוג אותו עם קרובי משפחה."
"אני מבין, גם אני לא משתגע על מצות, וחלק מהקרובים שלי גרועים יותר ממכות מצריים, אבל עוד לא אמרת למה אתה כועס עלי?"
"אני לא." שיקרתי ועצמתי חזק את העיניים בתקווה שהוא לא יראה שהן מלאות דמעות, "למה אתה לא מראה לי את הסיפורים שלך?"
"כי אני מתבייש, הם לא טובים כל כך, רוני תמיד צחק ממני בגללם וקרא לי גרפומן."
"אני בטוח שאתה לא גרפומן." מחיתי בנימוס, אבל מה אם הוא כן? עדיף לא לדעת.
"חמי, אנחנו באמת יחד." שאלתי ופקחתי את עיני, סוקר את פניו הבהירים והגלויים, מתענג על צבען החום העשיר של עיניו, ועל יופיין של גבותיו הישרות והנאות שלא ידעו טעם פינצטה מימיהן.
"בטח." חייך חמי בביטחון, "למה אתה מודאג כל כך?"
"כי… לא יודע, אני לא טוב כל כך בקטע הזה של זוגיות וזה."
"אתה בסדר גמור, הכל בסדר איתנו." פטר חמי את דאגתי בקלות דעת, "תשמע, השנה תכננתי לעשות את הפסח יחד עם סולי וגבי, החברים שלי, סיפרתי לך עליהם, הם כבר מתים לפגוש אותך."
"ומה אם הם ישנאו אותי? מה אם הם ישוו אותי לרוני ו…"
"הם לא יעשו את זה בועז, תפסיק להיות לחוץ כזה, אז אתה מסכים?"
"בתנאי שתראה לי את הסיפורים שלך, ואל תגיד אחר כך, אני רוצה עכשיו."
"אני חייב?"
"כן."
הוא קם, העיר בנענוע עכבר את המחשב שלי, ונכנס לנענע, ומשם לישרבלוג. "הנה, תקרא את 'גנב הנשיקות', זה לא סיפור ארוך במיוחד, ויחסית הוא די בסדר כזה, המון אנשים אהבו אותו משום מה, אני הולך להתקלח בינתיים."
קראתי את 'גנב הנשיקות' ונשמתי לרווחה – הוא לא גרפומן, תודה לאל.
בינתיים חמי יצא מהמקלחת ושאל אם בא לי טוסטים. "כן, תודה." עניתי ועברתי לקרוא את 'במדינת תל אביב'. עד שסיימתי אותו חמי כבר אכל את הטוסטים שלו ואיים לחסל גם את שלי, אבל לי לא היה אכפת, לא יכולתי לקום מהכסא עד סוף הסיפור.
"אני אוהב אותך חמי." אמרתי אחרי שגמרתי לקרוא, ונגסתי בטוסט הקר שלי, "ותודה שלא אכלתי לי את הטוסט, ושאתה לא גרפומן."
יומנו של מספר סיפורים 