5. חוף הבונים

את הרעיון לבלות את יום כיפור בחוף הבונים העלתה דווקא אירה שהייתה אז בחודשים האחרונים להריונה עם התאומים של רוני. "ניקח אוהלים ומים, וצידניות עם אוכל, ניסע בצהרים, לפני שנכנס יום כיפור, נישן על החוף ונחזור למחרת בלילה." הציעה, "במקום להשתעמם בבית, נבלה את כל יום כיפור בים, נאכל, נשחה, נשתזף, נפגוש חברים, יהיה כיף."
חמי ורוני היססו בהתחלה והעלו הסתייגויות. "אבל את בהיריון." הזכיר חמי לאירה -כאילו שהיא הייתה יכולה לשכוח את הבטן הענקית שלה – "ואני לא בטוח שזה רעיון טוב לישון עם הילד בחוץ." הוסיף, ושלח מבט מודאג לעבר נמרוד הקטן שישב על הפטיו בין גוץ ללונה ובנה בחריצות טירה מלבני לגו. שני הכלבים הגדולים, אחד שחור והשני לבן, רבצו מימינו ומשמאלו של הילד כמו שומרי ראש ונמנמו, עייפים מהטיול של הבוקר, ובכל זאת משגיחים עליו במסירות.
כצפוי אורה תמכה בבת זוגה וביטלה בקלילות את דעתו של חמי הדאגן. "לדעתי זה רעיון מצוין." הכריזה אימו של נמרוד בעליזות, "הים ממש מצוין בספטמבר, ועדיף שנבלה על החוף ולא בריצה אחרי הילד שבטח ירצה לרכב על אופניים…"
"או על סקטים." הוסיפה אירה עוד שמן למדורת הדאגנות של חמי שבדרך כלל היה בחור הגיוני וסביר, אבל בנוגע לילד היה קצת חרדתי, ותמיד חשש שהוא ייפול או יפצע.
"גם הכלבים ייהנו יותר על החוף, בים לא נצטרך לפחד שהם ירדפו אחרי אופניים ויפילו ילדים כמו שהיה בשנה שעברה, חבל שלא נוכל לנסוע לסיני כמו שהיינו עושים פעם בחגים." העירה אורה באנחה נוסטלגית, "אבל גם חוף הבונים ממש יפה, ויבואו המון חברות שלי מתל אביב, יהיה שמח." היא לכסנה מבט אל חמי, "יכול להיות שלא תרגישו נוח עם כל כך הרבה בנות ותעדיפו להישאר פה?"
"לא! אני רוצה שגם אבא ולונה וגוץ יבואו." צעק נמרוד מבחוץ.
"לילד יש שמיעה של גשש אינדיאני." רטן חמי, והביט בי, "גם אתה בא איתנו רענן, או שתיתן לנו את גוץ ותישאר לחגוג את יום כיפור בבית לבד, בחושך, בלי טלוויזיה ובלי רדיו?"
"אפשר לחשוב שבים תהיה לנו טלוויזיה." התחכמתי, אבל היה ברור שגם אני בא, למרות שבינינו, לישון באוהל על חוף הים זה בעיני יותר עינוי מבילוי, אבל לפחות לא אהיה לבד. חבל שלא יהיה לי בן זוג שיחלוק איתי את השקיעה וישן איתי באוהל, ואני בטח אתבאס כשכולם סביבי יתחלקו לזוגות, אבל מאז ששכרתי דירה בביתם הם הפכו למשפחתי הקרובה ביותר, ומה היה לי לעשות בבית בלעדיהם? עדיף להיות לבד אתם מאשר לבד באמת, בלי אף אחד.
"מה עם בוריס? אתה חושב שכדאי להזמין אותו?" נזכרתי בעוד הומו בודד אחד, שבניגוד אלי נהנה מבדידותו, ולא הסתובב ממורמר כי אין לו אהבה.
"בטח, אנחנו צריכים את כל התגבורת הגברית שרק נוכל לגייס כדי שהלסביות האלה לא ירמסו אותנו." הצהיר רוני ומרפק את חמי שהשיב לו בגיחוך.
"יאללה, יאללה אתך, תפסיק להיות כזה הומו." התבדחה אורה וצבטה את לחיו, "אם תתנהג יפה כושי, ולא תיילל נרשה לך להדליק את המנגל." הבטיחה בחיוך, והלכה לחפש את האוהל שקנתה בקיץ המחאה בשדרות רוטשילד.
חמי התקשר לבוריס, והזמין אותו לבלות איתנו את יום כיפור בחוף הבונים. בוריס הסכים לבוא, לא לפני שהודיע לו שאנחנו משוגעים על כל הראש, ואם לא נעקץ על ידי מדוזות בטח יאכלו אותנו יתושים.
"אנחנו עוד לא משוגעים, אבל אם נישאר כל יום כיפור עם נמרוד בבית בלי טלוויזיה בסוף בטח נשתגע." השיב חמי, "וחוץ מזה שאין יתושים בים, והמדוזות הסתלקו עוד באוגוסט." פסק בסמכותיות ושאל את בוריס אם יש לו עדיין את האוהל הגדול שהוריו הביאו בזמנו מרוסיה.
בוריס אמר שכן, האוהל עם כל אביזריו שמור אצלו במחסן, אבל הוא נורא כבד ואם חמי לא יעזור לו הוא לא יצליח להוציא אותו בכוחות עצמו.
"בסדר אני בא עם רענן לעזור לך." הודיע חמי ושנינו נסענו יחד לבוריס שגר ברחוב הסמוך. בדרך תהיתי למה בוריס זקוק לעזרה עם האוהל ואיזה עוד אביזרים נלווים אליו, וחמי הסביר לי שהאוהל שהוריו של בוריס טרחו להביא לארץ מרוסיה בשנות השבעים הוא משהו מיוחד – אוהל משפחתי ענק וכבד ממיטב התוצרת הסובייטית, עשוי בד אוהלים מיוחד, ואם פורשים אותו כהלכה הוא הופך לארמון מרווח שיכול לעמוד אפילו בגשמים ובסופות. "וזה לא רק אוהל, יש לו גם ריהוט מלא, מיטות מתקפלות וכסאות ושמשיה שאפשר לפרוש מעל שולחן שהוא גם צידנית, והכל כבד ומסיבי מאוד כמו שבנו פעם הקומוניסטים. הם הביאו אפילו חכות, אבל רוב הסיכויים שבוריס לא שמר עליהן."
"אז יהיה שם מקום לכולנו?" פקפקתי.
"כן." השיב חמי בביטחון גמור, "אבל ליתר ביטחון ניקח גם שני אוהלים מודרניים קטנים עם שקי שינה. אם כל החברות של אורה ואירה ירצו לשבת ולקשקש איתן כל הלילה על פמיניזם והנקה וחיתולים נוכל לברוח החוצה ולישון בהם בשקט."
בוריס כבר חיכה לנו בכניסה עם המפתח למקלט ששימש כמחסן לדיירי בניין הדירות בו גר. סולק, חתולו השמן והרגזן, המתין יחד איתו, נכנס ראשון, רחרח קלות, נשף בסלידה והסתלק, משאיר אותנו לבד במקלט הדחוס והאפלולי שהיה מלא גרוטאות –ארגזים, ספות מתפוררות ופגרי אופניים חלודים. האוהל היה נתון בשק בד גדול וכבד והרהיטים המתקפלים היו בתוך ארגז עץ מאורך עם גלגלים חלודים שסירבו להתגלגל. אחרי שסחבנו את כל הכבודה החוצה חמי פתח את הארגז וגילה שהוא מכיל לא רק את כל המיטות והכיסאות המתקפלים ממיטב התוצרת הסובייטית אלא גם את החכות העתיקות שעלו עם הוריו של בוריס מרוסיה בשנות השבעים. הוא רצה להשאיר את החכות במחסן, אבל בוריס התעקש שניקח אותן.
"אתם תדוגו לכם בחורים, ואני אדוג דגים." הודיע לנו בחיוך קנטרני, "או שאתה חושב שהדגים ברחו יחד עם המדוזות?" פנה לחמי.
"לא יודע." השיב חמי, מוקנט מעט, "תנסה ותראה, אני בכל אופן לא מתכוון לדוג אף אחד. אני אהיה עם רוני, ורענן, עד כמה שהבנתי, לא מתעניין יותר בגברים או בנשים, או בסקס."
"אם ככה," תקע בוריס לידי אחת מהחכות, "תוכל לדוג יחד איתי דגים."
יצאנו לחוף הבונים בשעת אחר הצהרים המאוחרת אחרי שכל הבוקר עמלנו בפרך להעמיס את הציוד על שלושת המכוניות שהיו ברשות החבורה שגיבשנו.
אורה ואירה נסעו במכונית של אירה שהייתה עמוסה באוכל ובכלי בית. רוני וחמי נסעו במכוניתם עם הכלבים ועם נמרוד, ואילו אני נסעתי עם בוריס ועם האוהל, וכמובן החכות.
"כמה ציוד, אפשר לחשוב שאנחנו נוסעים לקוטב הדרומי." נאנח חמי, נכנס למכונית ובעוד רוני מתניע התקשר לסולי להודיע לו שאנחנו יוצאים עכשיו, ואיפה הוא רוצה שניפגש?
אחרי דין ודברים על הדרך המהירה ביותר לחוף הבונים נפגשנו עם סולי וגבי שהטעינו על הוואן המרווח שלהם חצי בית ואת התאומים שגידלו יחד, מול הדואר, ומשם יצאנו בשיירה עליזה לחוף הבונים.
הייתי בטוח שנהיה שם רק מתי מעט, ומה רבה הייתה הפתעתי לגלות שלאורך כל השביל הציורי אל המפרץ הקטן והחמוד, בו קבעה אורה להיפגש עם חברותיה, חנו מכוניות. שפת המפרץ עצמה הייתה מנומרת באוהלים צבעוניים שביניהם התרוצצו נשים וגברים, ילדים וכלבים.
חצי מהמפרץ נכבש על ידי משפחות סטרייטיות רגילות, והחצי השני היה של הלהטבי"ם. הלסביות הנמרצות מתחו סביב המתחם שלהן חבל מקושט בדגלי גאווה, כדי שאף אחד לא יטעה ויחשוב שהן סתם נשים שממתינות לגברים שיושיעו אותן, הסבירה אירה בכובד ראש, והרשו ברוב טובן גם להומואים להסתפח אליהן בתנאי שיתמקמו כחיץ בינן לבין אוהלי הסטרייטים.
מצאנו מקום פנוי והתחלנו להקים את הארמון הסובייטי שלנו שהתנשא מעל לכל האוהלים הצנועים יותר של שכנינו. היו לו כל כך הרבה יתדות וחבלים ומדורים עד שאפילו חמי שמינה את עצמו למנהל העבודה שלנו הסתבך מעט, ומזל שבחור אחד, רחב כתפיים, בעל עיניים ירוקות וחיוך יפה שהציג את עצמו בשם דור, בא לעזרתנו.
"חתיכת אוהל רציני, אף פעם לא ראיתי דבר כזה." התפעל אחרי שסוף סוף סיימנו להקים את המפלצת הסובייטית שלנו שחלשה על החוף בצבעיה הרועשים ובגובהה. "מאיפה הבאתם אותו?"
"מרוסיה." הסביר בוריס, ונכנס בדברים עם הצעיר הנאה בעודו בוחן אותו בעניין, סוקר אותו במבט מסוים מאוד שהיה מוכר היטב לכל מיודעיו. זה עצבן אותי משום מה, למרות שבוריס בחן כמעט כל גבר נאה במבט הזה, וטיפשי היה לקנא כי אחרי הכל היינו רק יזיזים, ואולי אפילו יזיזים לשעבר – עוד לא ממש דנו בנושא העדין הזה – והבחור הזה, שאחרי שחמי הודה לו ושיבח אותו על המהירות בה קלט איפה טעינו ואיך לתקן, ציין כלאחר יד שהוא מהנדס בניין, ועוד הוסיף וסיפר בהתנדבות שהוא בעצם מחכה לחבר שלו שאמור להצטרף אליו, ככה שבאמת לא הייתה לי סיבה להתרגש, והרי בכל מקרה החלטתי עוד בשנה שעברה שאני עם זוגיות ורומנטיקה ושאר הבלים גמרתי, ואת מעט רגשות האהבה והחיבה שעוד נותרו בי אתן רק לכלב שלי.
הנייד של דור, מהנדס הבניין האדיב, השמיע קול תרועה והוא שלף אותו מכיסו והלך להתבודד איתו רחוק מאיתנו, נותן לנו הזדמנות לרכל עליו קצת. "הגיידאר שלך צריך להופיע בספר השיאים של גינס." אמר חמי בחיוך לבוריס, וטפח קלות על שכמו.
בוריס משך בכתפיו והזכיר לנו, כמו שהוא עושה תמיד, שבני הדור שלו הם האחרונים שניחנו בגיידאר, וכיום, בגלל התפתחות הטכנולוגיה זה כישרון הולך ונעלם, "ואולי יותר טוב ככה, תדחפו אותי לאיזה מוזיאון ותשכחו ממני." הוסיף באנחה רוסית כבדה, התיישב על הכסא שפתח זה עתה, ואמר שהוא עייף וצמא, ויש פה לטעמו, יותר מידי ילדים ורעש, והכי מרגיז, הוא שכח לקחת את השח שלו.
כאילו רק חיכה להזדמנות הגיח מאי משם בחור צעיר ודק גזרה, בהיר תלתלים וכחול עיניים, שנשא קופסת שח קטנה תחת זרועו, אמר שלום לכולנו, ואחר כך התיישב על החול לרגליו של בוריס והחל לקשקש איתו ברוסית מהירה שרק חמי, אולי, הבין. דקה אחר כך בוריס שלף מהצידנית הענקית שלו בקבוקי בירה קרה, פתח שולחן מתקפל עגול ונחמד, וריכז את כל תשומת ליבו באורח החדש שלנו, הופך אותנו למיותרים.
"איך הוא עושה את זה?" לחש רוני לחמי, "יש לו איזה מגנט כוסונים או משהו?"
חמי צחק ומשך בכתפיו, "כנראה שכן." הסכים ברוח טובה, והלך לעזור לאורה להתארגן עם הציוד.
דור חזר אלינו, פניו קפואות בהבעת מורת רוח מתרעמת, והנייד שלו לפות בחוזקה בכף ידו. "הוא לא מגיע בסוף." הכריז.
"מי, החבר שלך?" שאלתי והצעתי לו לקחת שתייה מהצידנית.
"כן, גידי, החבר המניאק שלי. פתאום גרושתו צריכה אותו, ככה הוא מספר." סינן דור מבעד לשיניים חשוקות, והיה ברור על פי טון קולו שהוא לא מאמין לבן זוגו.
מכל מבחר המשקאות שגדשו את הצידנית הוא לקח לו בקבוק צנוע של מים מינראליים ושתה אותו מתון מתון בעודו מביט בפליאה בבוריס ובצעיר הבהיר ויפה התואר משחקים שח.
"מי הילד הבלונדיני הזה?" שאל אותי חרש, "ולמה הוא נדבק דווקא אליו?" רמז בתנועת סנטר לעבר בוריס.
"לא יודע מי הוא, רוסי אחד, ואל תשאל אותי למה הוא מחפש מה שכל אחד אחר ישמח לתת לו דווקא אצל בוריס שלנו, זו תעלומה שהמדע טרם מצא לה פתרון."
"קודם חשבתי שאתה והוא ביחד וקצת התפלאתי כי אתה הרבה יותר צעיר, אבל לעומת הילדון הזה…"
"תרגיע, הם רק משחקים שח." כבשתי את דקירת העלבון, מקפיד על הבעת פנים אדישה.
דור גיחך בידענות, "כן, ככה זה מתחיל, אבל ברור איפה זה יסתיים. טוב, רוסים… מי יכול להבין אותם? אז אתה והוא, אתם לא יחד?"
"אני ובוריס… זה טיפה מסובך, אבל בוא נגיד שאנחנו רק שכנים. בעצם כולנו פה, חוץ מחמי ורוני שגרים יחד, רק שכנים."
"תגיד, החמי הזה, גם הוא רוסי?"
"לא, יותר גרוע, פולני."
"והחבר שלו בטח תימני."
"רק חצי, החצי השני הוא עיראקי."
"אלוהים ישמור, בטח לא משעמם אצלכם."
"ממש לא." חייכתי, ואחר כך סיפרתי לו עוד קצת עלינו, על אירה ואורה שחיות יחד עם חמי ורוני באותו בית, וכולם מגדלים יחד את הילד של חמי ואורה, וממתינים שייוולדו להם התאומים של אירה ורוני, ועל סולי וגבי, חברים טובים של חמי ורוני, שמגדלים יחד את התאומים שסולי ירש מבן זוגו שנפטר, ואחר כך, כמו שנהוג אצל ישראלים, לא חשוב מאיזה עדה, חיפשנו יחד מכרים משותפים מהצבא ומבית הספר, וכמובן שמצאנו. עד ששקעה השמש בים, ויום כיפור התחיל רשמית, כבר ידענו די הרבה דברים זה על זה, והבנו שמכל החבורה המשפחתית הרוגשת שמקיפה אותנו אנחנו היחידים שאין להם בן זוג להתכרבל איתו בלילה.
בכל זאת הופתעתי למצוא את עצמי למחרת שוכב לצידו בשק השינה שלו, ומלטף בעונג את זקפת הבוקר שלו שנדחקה בלי בושה אל שיפולי גבי.
***
"סוף סוף." גנח דור בהקלה אחרי שגמר – אני גמרתי דקה קודם – ונמרח עלי, מרוצה מאוד שהפעם הכל עבר בשלום ובלי תקלות. "תגיד, חלמתי את זה או שבלילה היה פה איזה כלב שחור ורעשני שהפריע באמצע."
הפריע מה בדיוק? הרי לא עמד לך – עמדה תשובה עוקצנית על קצה לשוני, וכמעט שנפלטה החוצה, אבל רק כמעט. "לא, לא חלמת את זה. בלילה גוץ ניסה להידחף לך לאוהל, מזל שנמרוד ולונה שכנעו אותו לוותר על הרעיון."
"נמרוד זה היה הילד הקטן והקופצני הזה שלא מפסיק לשאול שאלות, נכון? ולונה… לונה זו הכלבה שלו?"
"כן, בעצם של אבא שלו."
"ואבא שלו זה חמי, הבחור שעזרתי לו להרכיב את האוהל?" המשיך דור לתחקר אותי, משכנע אותי שהוא הפנים כל מה שסיפרתי לו אתמול והוא כבר יודע מי חי עם מי, ומי עשה ילד למי, ואיזה כלב שייך לאיזה משפחה. "אז כולכם חיים יחד במין קומונה הומואית כזו?" סיכם.
"לא הייתי קורא לזה קומונה, בטח לא הומואית, אל תשכח שיש גם שתי לסביות בעסק, אבל כן, אנחנו חיים פחות או יותר יחד, אבל לא יותר מידי יחד. לכל אחד יש את התחום הפרטי שלו."
"ואיך זה שרק אתה לבד, בלי בן זוג?" הניח דור אצבע סקרנית על המקום הכואב ביותר בחיי.
"ככה יצא." התחמקתי בתשובה ששאפה לשווא להיות אלגנטית ומתוחכמת.
דור לא התפעל במיוחד, "אני מקווה שאתה לא אחד מהרווקים העקרוניים האלה שאף אחד לא מספיק טוב בשבילו." העיר בקול חמצמץ.
"ממש לא, ואתה?" התקפתי חזרה – הרי אומרים שההגנה הכי טובה היא התקפה.
"אני… אני זה סיפור ארוך ומסובך, וחוץ מזה אני לא רווק."
"אז למה אתה פה לבד?"
"כי הזבל הזה שאני חי איתו… טוב, כמו שאמרתי, זה מסובך, יאללה, בוא נקום, אני מת להשתין ולצחצח שיניים, אתה לא?"
"כן, ולא הייתי מתנגד לשתות קפה, רצוי בלי חול."
"בלי חול? פששש… יש לך דרישות… אתה בטח גם רוצה לחרבן בנחת בבית שימוש עם גג ורצפה ובלי זבובים?"
"בהחלט כן, ורצוי גם שיהיה לי עיתון."
"מה, כדי לנגב?"
"לא, בשביל לקרוא. לניגוב אני רוצה ניר טואלט רך וריחני, אפשר גם להוסיף מגבונים."
"בסדר, מה אני לא אעשה בשבילך, אבל אל תזרוק אותם לאסלה כי הם עושים סתימות בביוב."
"כן, אני יודע, שמעתי מישהו מסביר את זה ברדיו."
בשלב הזה של השיחה כבר היינו מחוץ לאוהל, עינינו נפגשו ושנינו פרצנו בצחוק.
"ממש כיף אתך רענן." אמר דור ברגש, ומעך את כף ידי בידו ליתר הדגשה, "ואני לא מדבר רק על הסקס שגם הוא… בלילה שתיתי וגם עישנתי קצת והייתי די… אה…"
"אימפוטנט?" הצעתי ברשעות. טוב, אני לא מלאך הוא די אכזב אותי הלילה אם כי פיצה על כך בגדול הבוקר.
עננה חלפה על פניו והזוהר שבעיניו הירוקות היפות הועם, אני והפה הגדול שלי –
"זה קורה גם לי אם אני מגזים עם כימיקלים." נחפזתי להרגיע, "ובטח ההופעה של גוץ הנודניק לא עזרה כלום."
"אהה…" הסכים דור, וניסה לחייך, אבל הזרימה הטבעית, החמימה ומלאת ההומור שחיברה בינינו נקטעה בגלל ההערה חסרת הטקט שלי, וליבי נחמץ מצער. אולי אני בכל זאת אחד מהרווקים העקרוניים האלה שמחרב כל קשר בעודו באיבו, ואחר כך מתלונן שהוא לבד וכל הגברים חרא?
ואם מדברים על רווקים עקרוניים, מה הסיפור של בוריס והילדון הזה? מאיפה הוא הגיע לחוף הנידח הזה? ולמה בחור יפה ועסיסי כמותו נדבק דווקא לבוריס, הדוב הרוסי הזועף?
זה בדיוק מה ששאל אותי דור אחרי שסיימנו את עניינינו בשירותים, התרחצנו כמיטב יכולתנו ואפילו התגלחנו, וישבנו לאכול ארוחת בוקר ענקית וטעימה להפתיע שהכין סולי הבלתי נלאה.
בעזרת גבי וחמי הוא ארגן מכמה סלעים וקרש מכוסה מפה מזנון מאולתר, גדוש מאכלים, והשקה אותנו בקפה חם מתוך תרמוס ענק ומשוכלל.
"הקפה הזה פשוט מעולה." התפעל חמי, "בפעם הבאה שאני עושה מילואים אני לוקח אותך איתי סולי."
גבי כרך זרוע גברית שרירית ושעירה על כתפיו המנומשות של בן זוגו, "תשכח מזה, אף אחד לא לוקח אותו חוץ ממני." חייך, והדביק נשיקה על לחיו של סולי שפניו הבהירים הוורידו מנחת
"אוף… איזה הומואים, אולי תשיגו חדר." רטנה אורה, מנסה, בלי הצלחה, להעמיד פני בוץ' קשוחה.
"כבר יש לנו אורל'ה." חייך גבי באושר, "וגם אוהל יש לנו, נכון שממש ממש נהדר פה? פעם ראשונה שאני נהנה מיום כיפור, איזה ים, ואיזה אוויר, ואיזה תענוג שאני פה, אתכם, ולא תקוע בבית הכנסת עם המשפחה שלי."
"עכשיו רק חסר שתצא מהארון והחיים שלך יהיו דבש." העירה אירה ביובש, ולמרות הבטן ההריונית הענקית שלה היה ברור שהיא זו שלובשת את המכנסיים בחבורה.
"גם זה יקרה." הבטיח גבי, "אולי לא מחר, אבל בסוף גם זה יקרה."
***
"אתה רוצה להגיד לי שהוא חי עם סולי והילדים וההורים שלו לא יודעים כלום? איך זה יכול להיות?" תהה דור אחר כך, כשיצאנו יחד לטיול, מעפילים לאיטנו על מצוק כורכר מגודל חבצלות ופרחי נר הלילה.
"גבי קווקזי או גרוזיני, לא זוכר בדיוק מה, והמשפחה שלו מאוד שמרנית ודי דתייה."
"אבל הם יודעים שהוא גר עם בחור, הם לא חושדים בו?"
"לא, הוא גרוש, היה נשוי כמה דקות לפני שאשתו ברחה ממנו, והם חושבים שהוא גר אצל חבר ומתאושש מהגירושין. למזלו יש לו עוד כמה אחים ואחיות ושפע אחיינים שכולם מעסיקים מאוד את הוריו, ואין להם זמן וחשק לחטט לו בחיים, ומה עם ההורים שלך, הם יודעים עליך?"
"ההורים שלי, מסכנים, מבולבלים לגמרי." הצטחק דור, "עד גיל עשרים ותשע הייתי רק עם בנות, ואפילו כמעט שהתחתנתי עם אחת, דלתשי"ת מקסימה שעזבה את הבית החרדי שלה עם אחיה התאום. בסוף היא נסעה לעבוד בחו"ל והתחתנה עם הבוס שלה שהתגרש בשבילה, ואני נשארתי עם האח."
"האח של האקסית שלך?" נדהמתי, "אבל… אבל…"
"הוא היה הומו כמובן." הסביר דור, משועשע מתדהמתי, "היא בקשה שאני אשכיר לו חדר בדירה שלי, והסכמתי, ומפה לשם התברר שאני פחות סטרייט ממה שחשבתי. ההורים שלי מאוד הופתעו, ואחותי ששידכה לי אותה בכלל התבאסה, ואחרי שהוא עזב והתחתנתי עם בחורה אז בכלל… הטרפתי את כולם, כולל את עצמי."
"התחתנת?" השתנקתי קלות, "אתה נשוי לאישה?"
"הייתי, התגרשנו בסוף כי… עזוב, זה מסובך."
"ויש לך ילדים?"
"כן, שניים, והיה גם כלב, אבל הוא נשאר אצל גרושתי." הוא גיחך קלות, "קראתי לו ללי, על שם האקסים שלי."
"האקסים? לשניהם קראו ללי?"
"כן, זאת אומרת, לו קראו הלל ולה תהילה, אבל הם קראו זה לזה ללי, ואחרי שהלל נסע אליה לחתונה שלה בברלין, ולא חזר אז… כיום לא הייתי עושה את זה, אבל אז הייתי צעיר וטיפש יותר."
"מותר לשאול בן כמה אתה עכשיו?" שאלתי.
"בן כמה אתה חושב שאני?" התחנחן דור.
"שלושים פלוס." עניתי, "כמוני."
"נכון." אישר דור, אבל לא אמר בן כמה הוא בדיוק וגם אני שמרתי על עמימות, מאז שמלאו לי שלושים הנושא התחיל להיות קצת רגיש אצלי והעדפתי לא לחשוב עליו ולא לדבר עליו עם איש. מדיניות של בת יענה, אני יודע, גם בזה יהיה עלי לטפל פעם.
המשכנו לשוחח כל הדרך לפסגה, מספרים זה לזה על עצמנו. התאמצתי להבין מתוך דבריו מה בדיוק קורה ביני לבין בן זוגו הנעדר, אבל דור השכיל לדבר עליו בצורה מאוד מעורפלת, ולא הצלחתי להבין אם הם ביחסים פתוחים, בשלבי פרידה, או שהוא מתנהג בנבזות ובוגד בו מאחורי גבו כל פעם שבן זוגו מקדיש זמן לשלושת ילדיו על חשבון הבילוי המשותף שלהם.
הגענו לקצה מצוק הכורכר כשאנחנו מתנשפים ומזיעים, וגילינו שם רחבת בטון מוקפת קוצים ושיחי עדעד מיובשים, וכמה גרוטאות מחלידות שנותרו מעמדת התצפית שצה"ל הציב שם בזמנו, ואחר כך נטש משום מה.
הנוף היה מרהיב עין – לפנינו השתרע הים התיכון, מנוקד פה ושם גלשני רוח צבעוניים, מעלינו דאו שני מצנחי רחיפה צבועים בצבעים ססגוניים, מימיננו התעגל חוף טנטורה, מנוקד אוהלים ומתרחצים, ומשמאלנו נראו שרידיו של הנמל העתיק שגלי הים ליחכו בעדינות. מעל הנמל השתפלה גבעה מגודלת חצבים פורחים שבפסגתה נערכו חפירות ארכיאולוגיות. יום אחד בטח יפתחו שם אתר מסודר ומגודר עם כביש גישה סלול לתפארת, ובקצהו בודקה של שומר שימכור כרטיסים ומדריכים שירצו הרצאות מלומדות באוזני המבקרים, וחנות קטנה שתמכור גלידות ומזכרות מארץ הקודש לתיירים, אבל כיום הכל היה עדיין פתוח וחופשי, פרחי סתיו ענוגים פרחו בכל מקום שרצו, ורוח ים מלוחה ומרעננת נשבה על פנינו המיוזעות.
כמה חבל שבמקום ליהנות מההווה ישבתי ודאגתי בגלל דברים שאולי יקרו בעתיד, והעסקתי את מוחי בניסיון לנחש מה פשר הלילה המוזר שביליתי עם הזר גבה הקומה הזה, בעל העיניים הירוקות, חוש ההומור המקסים והידיים הטובות הללו שמגען נעם לי כל כך.
"מה הבעיה רענן, הכל טוב?" התעניין דור וליטף קלות את ברכי.
"כן, רק שאני… אני יכול לשאול אותך משהו דור?"
"בטח, למה לא?"
"מה בדיוק העניין אתך ועם הגידי הזה? זאת אומרת למה…" פתאום קלטתי לאן מועדות פני ונבהלתי – אוי ואבוי לי, אני לא הולך לעשות שיחת יחסינו לאן עם בחור שפגשתי רק אתמול? "עזוב, תשכח מזה, אני סתם…"
"סתם מה? אל תתבייש, ספר."
"תראה, מאז פסח שעבר לא הייתי עם אף אחד, לא נגעתי באיש, אפילו לא סטוץ סתמי, והאמת שגם קודם אני… בעצם זה דווקא די התאים לי, רציתי שקט מכל הבלגנים, ופתאום אתה… לא שאתה חייב לי משהו, אבל הייתי שמח אם היית מסביר לי מה קורה ביני לבינך, ועוד יותר חשוב, מה קורה בינך ובין החבר שלך?"
"גם אני הייתי שמח אם מישהו היה מסביר לי את זה." נאנח דור.
"יש לכם יחסים פתוחים?"
"כן ולא."
"אהה, טוב, עכשיו הבנתי הכל." מתחתי את שפתי בחיוך כדי להסתיר את עלבוני. לא הייתה לי שום סיבה מוצדקת לחוש נעלב, אבל התשובה המתחמקת הזו בכל זאת העליבה אותי, וצבעה את האינטימיות המתוקה שחלקתי איתו בצבעים זולים ומכוערים.
הוא הניח את ידו, יד גברית ארוכת אצבעות ונאה, על זרועי, "אל תיעלב בבקשה, אני מצטער שאני לא יכול לתת לך תשובה מסודרת, אבל העובדה היא שאני לא ממש יודע מה קורה אתנו. כשנפגשנו היינו שנינו גברים נשואים שחיפשו כתף גברית להניח עליה את הראש, ואחר כך לחזור הביתה בשלום, אבל קרה מה שקרה, הנשים גילו ובסופו של דבר שנינו התגרשנו, והתחלנו לחיות יחד, ואז גילינו שאנחנו מוצלחים יותר בתור משהו צדדי מאשר זוג במשרה מלאה. שנינו מתגעגעים קצת לחיי משפחה ולילדים, ואפילו לנשים… בעיקר גידי. האמת שהסידור הקודם היה נוח לנו יותר, אבל מה אפשר לעשות?"
"לא יודע. אף פעם לא הייתי נשוי, לפחות יש לכם ילדים, גם זה משהו."
"נכון." הסכים דור, "תגיד מי בר המזל שזכה להיות אתך בפסח שעבר?"
"בר מזל? יפה מאוד מצידך לקרוא לו ככה, אני לא חושב שבוריס היה מסכים אתך."
"בוריס?" השתומם דור.
כן. הוא גר לידי, והוא… הוא לא ילד, זה ברור, אבל הסתדרנו לא רע יחד, אם הוא לא היה רווק עקרוני כזה אז אולי…"
צווחת צחוק נשמע מלמטה, ואחריה נשמע קול בס רוסי מהדהד שהפטיר גערה.
"מדברים על החמור…" מלמל דור, לוטש מבט סקרני בבוריס ובבן זוגו הצעיר שדילגו מתחתינו על שרידי נמל טנטורה העתיק, ומשך אותי לישיבה, "תיזהר שלא יראו אותנו." לחש.
"למה?" התפלאתי, אבל השניים החלו להתפשט ואז הבנתי והשתתקתי, וכמו דור השתופפתי קדימה והסתכלתי עליהם, מוקסם, ולמרות שידעתי שזה לא בסדר ולא הגון לא יכולתי להפסיק להביט בצמד המוזר. בוריס נראה ממש טוב, הוא הלך בהתמדה לחדר כושר, ושמר על דיאטה במשך כל הקיץ. כתפיו היו רחבות וישרות, כרסו שטוחה, ולמרות תלתלי שער השיבה שהאפירו על חזהו הרחב הייתה לו זקפה מכובדת מאוד – הוא בטח הזריק לעצמו קודם באוהל.
הצעיר היפה שהוא כינה סטפן היה דק וחינני, וחלק כמו פסל יווני. עורו היה לבן, בלי שום סימני שיזוף, ופטמותיו הורודות היו קטנות ומתוקות, ואחרי הטיפול שהעניק להן בוריס הן האדימו ותפחו לתיאבון. היה לו זין קטן וחמוד שנבלע בכף ידו הגדולה של בוריס, והוא צרח כמו בחורה כשהתיישב על זקפתו של בוריס שאחז בו ביד בוטחת, משאיר טביעות אצבעות ורודות על מותניו, מרקיד אותו על ברכיו בקצב, ולא מרפה עד שהנער גמר בצעקה, ירד מעל בוריס, כרע לפניו על ברכיו, הסיר מעליו את הקונדום ומצץ לו בהתלהבות נעורים ולא הרפה עד שבוריס גמר בפיו, משך אותו אליו ונישק אותו בחוזקה על פיו.
בשלב הזה כבר הייתי חרמן כל כך עד שדחפתי יד לתוך מכנסי הגלישה של דור ואחזתי בזקפתו. הוא נאנח, ואחרי שנישק אותי בחוזקה אחז בכתפי, השכיב אותי על החול, התהפך, נשכב עלי ומשך מעלי את בגד הים שלי. עד שגמרנו לפרוק זה על זה את החרמנות בוריס וסטפן נעלמו, ויכולנו לרדת בשקט למטה אל שרידי הנמל העתיק, ולחזור משם למחנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s