4. תמונות משפחתיות

"אהלן מוריס." הקדים חמי שלום לקשיש אחד שהתברר כזגג, לחץ בחום את ידו, השעין על הקיר של הצריף הקטן שהתהדר בשלט 'זגגיית מוריס' את מסגרת הראי שלי, ואחר כך בירך בחמימות משפחתית עלם צעיר אחד שהיה, מסתבר, נכדו של הזגג, וגם השוליה שלו.
אחרי ששמע ששלום אבא ואימא, וגם סבתא טוב, וכולם בריאים ושלמים, ודיווח שנמרודי הקטן מרגיש נהדר במעון, הזמין חמי (בלי לברר איתי קודם) מראת קריסטל מלוטשת בשביל המסגרת שלי, וקיבל שתי תמונות עטופות בנייר אריזה שמסר למסגור. הוא הודה שכן, הן שלו, אך דחה בתנועת יד מבודחת את המחמאות על יופיין, הניח שטר של מאתיים ₪ על הדלפק ואמר שנתחשבן אחר כך כי עכשיו אין לו זמן, הוא חייב להוציא את הילד מהמעון, נפרד בלחיצת יד מהזגג הקשיש וחזר לרכב עם תמונותיו בעוד אני נגרר אחריו.
"לא ידעתי שאתה מצייר." ניסיתי להציץ מבעד לעטיפה החומה של התמונות שהופקדו להשגחתי בעוד חמי מתמרן את רכבו לעבר המעון ששכן בקצה סמטה צרה בפאתי הקריה.
"אני לא, אני מצלם, אבל זה סתם… במקרה יצאו לי תמונות לא רעות, ואורה התעקשה שנתלה אותן בחדר של נמרוד, אבל האמת שצילום אצלי זה סתם תחליף לדבר האמיתי."
"הדבר האמיתי? למה אתה מתכוון הדבר האמיתי?"
"כתיבה." אמר חמי קצרות, והידק את שפתיו המלאות, שעל גופי היו רכות וחמימות, לקו צר ועקשני.
"כתיבה של מה?" המשכתי להציק.
"סתם… סיפורים אידיוטיים, עזוב, לא בא לי לדבר על זה עכשיו, הנה, הגענו."
המעון של נמרוד שכן בקומת העמודים של וילה גדולה, מוקפת גינה מגודלת צמחייה שופעת.
הקריה בה אנחנו גרים שוכנת על מספר גבעות עגלגלות שמשקיפות מצד אחד על עמק יזרעאל, ומצד שני על רכס הכרמל. כמעט לכל בית יש קומת עמודים שמנוצלת בדרך כלל כמחסן, או כיחידת דיור נפרדת המושכרת לכל דורש. גם אני גרתי ביחידת דיור כזו, קטנה וחביבה, אבל עם נוף מוגבל למדי של הגן הציבורי שבמכרזו מתנוססת האנדרטה לזכר בני הקריה שנפלו במלחמה, ושל מגדל המים העתיק של הקריה שהפך למוזיאון.
המעון של נמרוד התברך בנוף נפלא של רכס הכרמל שלבש גוון כחלחל באור בין הערביים הרך, ושל הקישון שזרם למרגלותיו. חמי סיפר לי שלפני שנה, כשהתרחשה השרפה הגדולה בכרמל, הם ראו היטב את ענן העשן מתמר מעל ההר, וחשו את הריח. "זה היה מפחיד." סיפר, והדף את שער הברזל שהיה צבוע בצבעים עליזים. "עוד רגע הם יצאו." אמר, וכאילו ניחשה אותו נפתחה דלת אדומה שבלונים צבעוניים היו מצוירים עליה ביד לא אמונה, וחבורת זאטוטים מצווחת התפרצה החוצה.
חמי כרע על ברכיו, ופרש את ידיו, "מי בא לאבא?" קרא ופעוט אחד, ראשו עטור תלתלים ועיניו חומות דבשיות כעיניו של חמי, התפרץ לעברו בצרחת שמחה, ודהר הישר לזרועותיו.
"היום נמרוד היה ילד ממש טוב." גילתה לנו הגננת – גברת כבדת משקל ואימהית למראה.
חמי נישק את הפרצוף הדביק של בנו, ונשא אותו על כפיים למכונית בעוד אני נגרר אחריהם. הוא הושיב את הילד שלא סתם את הפה לרגע בכסא הילדים שהיה מחובר למושב האחורי, ניגב את אפו המנוזל והקשיב בעניין רב לקשקשת הילדותית הבלתי נסבלת שלו. ישבתי לצידו, אוחז בזהירות בתמונות העטופות, מרגיש נוקשה ומתוח ומאוד לא במקום, והצטערתי בכל ליבי שהסכמתי לבוא.
הסמטה המובילה למעון התמלאה רכבים של הורים שבאו לאסוף את הילדים, וחמי נהג באיטיות, מברך הורים שבירכו אותו. עשה רושם שכולם מכירים אותו ומחבבים אותו, הוא נופף יד לשלום, שאל מה נשמע, ומסר דרישות שלום על כל צעד ושעל.
"אתה מכיר המון אנשים." הערתי כשנחלצנו סוף סוף מהפקק הומה הילדים והורים -רובן אימהות מרושלות בטרנינגים.
"נו, כן, ככה זה כשיש לך ילד, וחלק גדול מכירים אותי גם מהספרייה, בגלל זה אני אוהב לגור במקום הקטן הזה, כולם מכירים את כולם, זה כמו משפחה אחת גדולה.
"כן, שמתי לב." הערתי ביובש, ורק אז נפל לו האסימון.
"אתה לא טיפוס משפחתי כל כך, מה?" חייך אלי במאור פנים.
"ממש לא, כל הדביקות המשפחתית הזו… זה לא אני."
"מי זה?" קלט פתאום נמרוד את נוכחותי, רכן לעברי ומרט את צווארון חולצתי, "מי זה? מי זה? אבא, מי זה?" שאל שוב ושוב בצווחה מעצבנת, בלי לתת לחמי הזדמנות לענות.
"זה בועז נמרודי, ובבקשה, אל תצעק." ענה חמי בסבלנות.
"למה הוא פה?" שלף נמרודי הבלתי נלאה עוד שאלה ובמקביל עבר לתלוש את שערותיי.
"הוא בא לביקור." ענה חמי בשלווה.
"למה?"
"כי בועז ואבא חברים." השיב חמי, מבודח.
"למה?" המשיך נמרוד להציק.
"ככה נמרודי, לך יש חברים וגם לאבא יש חברים, ועכשיו שב בשקט ותהיה ילד טוב."
"למה?" התמיד נמרוד להטריד.
"כי אני אמרתי." לכד חמי את כף היד השמנמנה והדביקה שתלשה את בגדי ושערותיי בכפו הגדולה, "ובבקשה, תפסיק להיות מציקן, זה לא נעים לבועז."
"אני רוצה במבה." שינה נמרוד נושא.
"עוד מעט, כשנגיע."
"לא, עכשיו!" צרח נמרוד וחבט ברגליו הקטנות, הנעולות נעלי ספורט זעירות, על גב המושב שלי.
"נמרוד, אני מבקש, די, שב בשקט ואל תפריע לי לנהוג." חזר חמי וביקש בקול סמכותי ורגוע שגרם לי לתדהמתי לזקפה. ההשפעה על הזאטוט הייתה פחות נעימה, הוא פרץ בבכי וביקש מוצצי.
"מוצץ מקבלים רק במיטה."
"לא, עכשיו!" צרח נמרוד.
חמי נאנח, "אני באמת מצטער, בדרך כלל הוא ילד טוב, אבל היום הוא כנראה עייף."
"אז תן לו את המוצץ המחורבן הזה, מה הבעיה?"
"אין שום בעיה, אבל אין לי פה מוצץ, וגם אם היה לי לא הייתי נותן לו אותו כי החלטנו חגיגית ביום ההולדת השני שלו שמוצץ זה רק במיטה."
"אבל הוא בוכה." נלחצתי.
"יעבור לו." ענה חמי בקור רוח, ופנה לשביל צר שירד בזווית תלולה לתוך ואדי מוריק. ירדנו מהר מידי לטעמי, חולפים ביעף על פני עצים ושיחים ופתאום עצרנו מול בית. "הנה, הגענו הביתה." הכריז חמי בקול רם שהתגבר על צווחותיו של נמרוד הבלתי נלאה, והחנה סוף סוף את המכונית מול שער ברזל ירוק.
"אתם גרים ממש בתוך היער." התפעלתי מהנוף, בעוד חמי משחרר את הילד הנרגן מכיסאו.
"כן, נכון." הסכים חמי, "הבית ממש נמוך, ויש לנו המון מדרגות מהצד של הרחוב, אבל מהצד השני יש נוף, והכביש רחוק מאיתנו. אני אוהב מאוד לגור פה."
הדירה שלו הייתה גדולה משלי, ועם גינה ענקית, חלקה מרוצפת קרמיקה בגוון אדמדם ים תיכוני, וחלקה נטועה עצי פרי. "יש לי בעלת בית ממש נחמדה, ולמזלי היא אוהבת מאוד את נמרוד." הילל חמי את דירתו, והושיב את הילד על סף הדלת, "בוא נחלוץ נעליים חמוד." פרם את שרוכיו של נמרוד, "ונראה כמה חול הבאת היום."
נמרוד הביא המון חול, שחמי שפך לתוך עציץ פיקוס ידוע סבל. גם הגרביים הקטנות היו מטונפות מחול, וחמי ניקה בכפות ידיו את אצבעות הרגליים הזעירות של הילד שנרגע, שכח שהוא רוצה מוצץ ובמבה, וצחק שמדגדג לו ברגליים.
הדלת נפתחה ואישה עגלגלת, מתולתלת ובהירת עיניים, הופיעה על הסף, "הנה אימא." הכריז חמי, הרים את הילד ומסר לה אותו, "ישר לאמבטיה." הורה לה.
היא הרכיבה את הפעוט על מותניה, והביטה בי בשאלה. "זה בועז, הוא בא לבקר אותי." הפטיר חמי כבדרך אגב מתעלם מהעיניים הסקרניות שהיא נעצה בי, "עצרתי בזגגיה והבאתי את התמונות." הוסיף, "בוא בועז, נביא אותן מהאוטו."

הבאנו את התמונות פנימה ונשאבנו לסחרחורת של פעילות ביתית מתישה. עד שזכיתי להיות איתו לבד עברו עוד כמה שעות גדושות פעילות משעממת. תלינו את התמונות בחדרו הגדול, הצבעוני וגדוש הצעצועים של הילד, ולפני שהספקתי להתרשם מהצילומים שחמי ואורה מצאו ראויים למסגור נקראתי להתפעל ממראה נמרוד טובל באמבט עם חבורה של ברווזים בכל צבעי הקשת, ואחר כך לראות איך הוא אוכל מעדני חלב, ומקנח בפרי ובבמבה, ותוך כדי כך לעבור חקירה עדינה, אבל יסודית של אימו של הפעוט, ואחר כך של נעמה, החברה שלה – עלמה ספורטיבית ונמרצת שניחנה בדיקציה מושלמת ובעיניים כחולות חודרות.
"איפה הן ישנות?" שאלתי את חמי אחרי ששתי הגברות לקחו את נמרוד ואת הבינבה שלו לגן השעשועים הסמוך.
"בסלון." ענה חמי, "הספה מאוד נוחה." הוסיף בקול מתגונן מעט, "והן ישנות פה רק פעם בשבוע שבועיים, ככה שזה לא ממש נורא."
"ומה יהיה כשאורה תסיים את הלימודים, איפה היא תגור?"
"אני מקווה שהיא תשכור בית לא רחוק ממני ונמרוד יגור קצת אצלי וקצת אצלה." השיב חמי, "אני בטוח שעם קצת רצון טוב נסתדר איכשהו."
"ומה אם החברה שלה תרצה לגור בירושלים או בתל אביב?"
"אין מצב, נעמה מתנגדת עקרונית לגור בערים גדולות, היא תומכת מאוד באכלוס הפריפריה."
"גם הנגב זה פריפריה, וחוץ מזה נעמה עלולה לשנות את דעתה, ומה תעשה אם אורה תמצא חברה חדשה שכן אוהבת ערים גדולות?"
חמי נאנח, "אתה מנסה לבאס אותי בוזי?"
"לא, סליחה, רוצה לשתות משהו?"
"כן, קפה. אני אכין, שב פה." הוא הדליק את הקומקום, והתחיל לסדר את הבלגן במטבח הקטן, "אני לא יודע מה יהיה בעתיד, אבל בגולני אומרים שכל תוכנית היא בסיס לשינוי." סח לי, והניח שתי כוסות קפה וצלחת עוגיות מזרחיות על הדלפק הקטן ששימש שולחן אוכל, "לפני שנמרוד נולד חשבנו שנגור אחד ליד השני, ונגדל יחד את הילדים, אבל מאז קרו דברים, והכל השתנה."
"איזה ילדים?" הופתעתי, "היה עוד ילד?"
"כן, ספירית, החברה של אורה, הייתה בהיריון מהאקס שלי, אבל היא הפילה את התינוק ו… טוב, זה סיפור מסובך נורא, אחרי ההפלה היא הסתלקה, וגם רוני עזב, ואני… בסוף רק אני ואורה נשארנו, ואז צצה הנעמה הזו… אורה פגשה אותה בתקופת המחאה של הקיץ, נדלקה עליה ושינתה את כל התוכניות שלה בגללה, לך תדע כמה זמן זה ימשך, אני לא משתגע אחריה, אבל אורה כן, אז אני זורם."
"ועכשיו גם אני צצתי, והעלילה מסתבכת עוד יותר." הערתי בערמומיות, מנסה לברר אם מעמדי משתווה לזה של נעמה, או שאני סתם בחזקת אורח פורח.
חמי ניחש שההערה שלי לא תמימה כל כך, אבל הסיק ממנה דברים אחרים לגמרי, "אני מתאר לעצמי שאתה שואל את עצמך למה אתה צריך להכניס ראש בריא למיטה חולה?" סקר אותי בדאגה.
"הראש שלי ממש לא בריא, ואני לא רואה אצלך מיטה חולה." הרגעתי אותו.
"בחייך." חמי התחיל לגחך, "ראיתי את הפרצוף שלך כשנמרוד התחיל לצרוח ולהתעלל בך, שקוף שאתה לא אוהב ילדים קטנים."
"לא כל כך, הם די מפחידים אותי, אבל אני אוהב ילדים גדולים."
"כמה גדולים?" חייך חמי והניח את כפו על כפי.
"גדולים כמוך." עניתי תשובה נכונה שזיכתה אותי בנשיקה, שאחריה הנחנו לקפה שלנו להתקרר ונסגרנו בחדר השינה. בדיוק באמצע, שנייה לפני שחמי פתח את עטיפת הקונדום, הבנות חזרו עם הילד שצווח כאילו מישהו שוחט אותו.
חמי קפא לרגע, ותשומת ליבו שהייתה נתונה עד לרגע זה לזין שלי נדדה לנעשה מעבר לדלת חדר השינה. גנחתי בתסכול, והוא חזר אלי, "אורה תטפל בו." אמר, ספק לעצמו ספק לי, ואחז בי שוב.
לרגע היה נדמה שאורה משתלטת היטב על המצב והילד נרגע קמעה, אבל אז היא אמרה שהיא חייבת פיפי, ונכנסה לשירותים. נמרוד פרץ שוב בבכי, ונעמה התיזה בקוצר רוח, "די כבר נמרוד, זו רק שריטה קטנה בברך, תפסיק כבר לילל."
בתגובה נמרוד שב לצרוח בשיא העוצמה, הזין שלי התרכך ונפל, וחמי גנח בתסכול. "מצטער." לחש לי, קם, משך על עצמו את מכנסיו ויצא.
שכבתי ערום על המיטה שלו, בהיתי באהיל נייר עגול וירקרק שהיה תלוי מעל ראשי ושאלתי את עצמי לאיזה צרה נכנסתי.
הילד צרח, אורה יצאה מהשירותים ורשפה הערות נרגזות לעבר חמי שניסה להרגיע אותה ואת התינוק הבכיין, ונעמה לא עזרה כלל כשהעירה הערות נבזיות על ילדים מפונקים ועצבנה את כולם, כולל אותי שבכלל לא נטל חלק בסצנה הביתית המייאשת הזו.
בסופו של דבר כולם נרגעו, נעמה אמרה שהיא יוצאת לרוץ, אורה אמרה שהיא תשכיב את הילד לישון והבטיחה לו סיפור ושיר, וחמי חזר אלי, אבל בינתיים כבר הייתי שקוע לגמרי באלבום תמונות שמצאתי לצד המיטה, מעיין בדאגה בפניו היפות ובגופו הסקסי של האקס שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s