4. הומו אמיתי

ההשתלמות התקיימה במלון קטן ודהוי ששכן על שפת הים בנתניה, ועסקה בנושאים חשובים ורציניים כמו התמודדות עם נוער בעידן הווירטואלי, התפוצצות המידע במאה העשרים ואחת, עזרה למתבגרים עם בעיות מגדר, ושאר עניינים פדגוגיים ששומה על כל מורה בתיכון להגות בהם בכובד ראש לפני שהוא נכנס לכיתה מלאה צעירים וצעירות הורמונאליים שמסך הסמרטפון המשוכלל שלהם מעניין אותם יותר ממאגר הידע המשמים שמנסים המורים לדחוס לראשיהם.
כמו תמיד בהשתלמויות של מורים הרוב המוחץ של הנוכחים היו נשים, והזכרים היו בטלים בשישים. את רובם הכרתי מהשתלמויות קודמות, וכמו שעשינו בעבר הצטופפנו, כל הגברים, בפינה אחת של האולם, וניסינו להתעלם מים הנשיות המתפרצת שאיים להטביע אותנו. אחד מהיחידים שלא נהג כך היה מורה אחד שלא הכרתי – גבר גבה קומה ורחב גוף, פדחתו מגולחת, עגיל מנצנץ באוזנו, וחיוך מלבב קורן על פניו.
"מי זה?" לחשתי לאחד מעמיתי – מנחם רוזן, המורה ללשון – שחלק איתי חדר וכמוני בהה מוקסם בעגיל המנצנץ של הזר שישב, שאנן ובטוח בעצמו כמו תרנגול בלול, מוקף במורות מעריצות, וסיפר להם משהו שהיה כנראה מצחיק מאוד, כי כולן חייכו אליו בחיבה, ומידי פעם פרצו בצחוק לשמע דבריו.
"זה מוסה גוטמן. הוא משורר ומזרחן שמלמד תנ"ך, ערבית ולפעמים גם תושב"ע." סיפר לי עמיתי, והוסיף חרש, "והוא גם הומו."
"מאין לך?" התקוממתי, "בגלל שיש לו עגיל? זה לא אומר כלום, כולם מתקשטים כיום בעגילים, ואיזה מין שם משונה זה מוסה גוטמן? הוא ערבי או יהודי?"
"יהודי כמובן, ולא סתם אלא ממשפחה חרדית, שמו האמיתי משה, הוא גדל במאה שערים, התפקר ולמד מזרחנות, ובגלל זה כולם קוראים לו מוסה, ואגב, שים לב שחוץ מעגיל הוא עונד גם טבעות וצמיד, אבל לא בגלל זה כיניתי אותו הומו."
"אז למה שתספר עליו דבר כזה?" תקפתי אותו בעצבנות, ומיד הבנתי שאני מחשיד את עצמי והצטערתי על פזיזותי. נכון שעקרונית לא הייתי בארון אבל היו אנשים שהעדפתי שלא ידעו על הנטיות שלי, אנשים כמו מנחם רוזן שהיה מכר ותיק שלי, נצר מפואר למשפחה ייקית שהקפידה על דיבור עברי תקין, סדר, ניקיון ונימוסים טובים. הייתי די בטוח שמורה שמרן ומנוסה במעמדו לא מקשיב לרכילות, והוא לא יודע שאני הומו, ומאחר שחששתי ממנו מעט, ורחשתי לו כבוד, שלא לדבר שהיה עלינו לחלוק חדר, העדפתי להשאיר אותו בבורותו.
"זה לא אני, מוסה מספר לכולם שהוא הומו." התגונן מנחם במבוכה.
"באמת? מעניין, הוא בכלל לא נראה כמו מורה."
עמיתי נאנח, "נכון." הסכים בעצב, הוסיף שהולך ופוחת הדור, והציע שנלך לאכול כי הוא רעב.
הלכנו לעבר חדר האוכל, ובדרך הצטרף אלינו מוסה שהצליח באורח פלא להיפטר מעדת המעריצות שלו. הוא נדחף ביני לבין מנחם, והציג את עצמו בפני, לחץ את ידי בחמימות, ושאל אם אני מורה בתיכון בקרית עמל? וכשהודיתי באשמה גילה לי בשמחה שבשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה הוא יהפוך לקולגה שלי, "ואני מקווה שנהיה חברים טובים. חייך אלי בעליצות, ושאל מה מצב הבתים להשכרה בקריה.
"לא משהו, במקרה גם אני מחפש דירה או בית חדשים, כי אני צריך לעזוב את הבית ששכרתי, ולצערי המבחר לא גדול ויקר מאוד לבן אדם בודד שמרוויח משכורת של מורה." התוודיתי לפניו בעצב.
"דירה לא באה בחשבון." הכריז מוסה בתקיפות, "אני חייב בית עם גינה, מה דעתך שנשכור בית יחד?"
"אהה… אני…" חיפשתי נואשות אחרי דרך מנומסת להתחמק, אך לשווא, כשמוסה החליט לבצע משהו הוא הסתער קדימה במרץ, ועוד לא נולד האיש שעמד בדרכו.
"אל תדאג, אני שותף נהדר, שר אופרות במקלחת, טבח מומחה, ולא עושה עניין מקצת בלגן." המליץ מוסה על עצמו בביטחון מעורר קנאה, "ואם לא מפריע לך לחיות עם גיי מוצהר והרוטוויילר המקסים שלו נהיה שותפים נהדרים!" הכריז, מתעלם מהבעת הפקפוק הזהירה שעלתה על פני.
בערב שבתי לחדרי מסדנת עבודה – עיסוק מטופש ומיותר לגמרי לדעתי שכלל מילוי שאלונים חטטניים, וציור אידיוטי על בריסטולים שנועד להגביר את המודעות שלנו לרגשותינו… בקיצור, קשקוש מוחלט – ומצאתי את מוסה גוטמן עטוי גלביה ורדרדה יושב ישיבה מזרחית על המיטה שהוקצתה למנחם רוזן וקורא ספר.
"הנה אתה רענן." קרא בשמחה, וסגר את ספרו, "איך הייתה הסדנה? ציירתם רגשות על בריסטולים?"
"כן." נאנחתי, "מה אתה עושה פה? איפה מנחם?"
"עשיתי קומבינה והעברתי אותו לחדר אחר."
"אתה? אבל למה?" הופתעתי, "אנחנו תמיד גרים באותו חדר."
"כן, אני יודע. אתה לא חושב שהגיע הזמן לשינוי?" שאל מוסה, ומיד ענה לעצמו, "בטח שכן, זה רק יועיל לכם, מנחם יכיר יותר טוב את המורה לחינוך גופני בזמן שאנחנו, אני ואתה, נעמיק את ההכרות שלנו לקראת שנת הלימודים הבאה." הודיע לי, וטפח בכף יד שמנמנה, מקושטת בטבעות על מיטתו, "בוא, שב פה לידי ותספר לי על עצמך רענן, אבל קודם תגיד לי מה דעתך על גלימת הבית שלי."
"אהה… היא נראית מאוד נוחה."
"היא באמת נוחה," זרח מוסה, "אני ממליץ עליה לכולם, בעיקר בקיץ, אתה בטח יודע למה בחרתי בצבע ורוד."
הנהנתי, אילם ממבוכה ותימהון, והמשכתי לשתוק בעוד מוסה מראה לי תמונות של גוץ, הרוטוויילר האימתני שלו, מספר לי על עצמו – המידע שמסר לי מנחם היה מדויק – ומצליח באורח פלא להתחבב עלי למרות הגלביה הוורודה, הליכותיו המוזרות ושפע הביטחון העצמי הנפלא שלו.
***
"תגיד, אתה מסנן אותי?" העיר אותי בוריס בבוקר היום השלישי שלי בהשתלמות.
"מי, אני? מה פתאום, למה אתה חושב ככה?"
"כי אתה לא עונה לטלפונים שלי, זה למה."
"סליחה, אבל זה לא אישי, אני לא עונה לטלפונים של אף אחד, אני בהשתלמות, שכחת? וחוץ מזה, הנה, עניתי."
"אחרי שהתקשרתי אליך איזה חמישים פעם, באמת תודה רבה לך." הטיח בוריס בזעף.
"על לא דבר." סירבתי להיגרר לוויכוח, "אפשר לדעת מה קרה פתאום, למה דחוף לך כל כך לדבר איתי?"
"לי לא דחוף בכלל." רטן בוריס בתיעוב, "אבל סיפרת שאתה מחפש דירה חדשה וחמי ביקש ממני להודיע לך שהדירה של בעלת הבית שלו התפנתה, ואם אתה עדיין מעוניין…"
דחקתי את העלבון ואת הטינה לבוריס לפינה חשוכה של מוחי ועברתי לתכל'ס, "אתה מתכוון ליחידת הדיור מתחת לבית של חמי ואורה? איך זה שהיא התפנתה? מה קרה לגברת לאה?"
"אירוע מוחי, היא בשיקום בפלימן, והרופא אמר שגם אם היא תשתפר עדיף שהיא תעבור לדיור מוגן."
"אוי, זה נורא ואיום, אישה כל כך נחמדה… אני מקווה שהיא תצא מזה, אתה בטוח שהיא לא תחזור לגור בבית?"
"אין סיכוי, גם אם היא תבריא לגמרי היא עדיין מבוגרת מידי לגור לבד, הילדים שלה מתעקשים שהיא תעבור לדיור מוגן, וזה נורא יקר, ולכן הם רוצים להשכיר את יחידת הדיור שלה כמה שיותר מהר, ולכן, אם אתה רוצה אז…"
"אני חושב שאני רוצה, אבל אני צריך לדבר קודם עם השותף שלי לדירה."
"כבר יש לך שותף לדירה, ממתי?" האם שמעתי שמץ תרעומת בקולו או שרק רציתי לשמוע?
"משלשום." עניתי קצרות, "כמה חדרים יש שם?"
"שני חדרי שינה, סלון ומטבח, חדר ארונות, מקלחת ושני בתי שימוש, ופטיו גדול עם קירוי חלקי." מנה בוריס ברהיטות את כל מעלותיה של יחידת הדיור של גברת לאה בישת המזל.
"וכמה זה עולה?"
"פחות מהבית שאתה עוזב." הוא הכתיב לי את המספר של חמי שהתבקש על ידי משפחתה של גברת לאה לטפל בהשכרת דירתה ואחר כך חזר לחקור אותי, "אפשר לדעת מי זה השותף לדירה שלך שהופיע פתאום?"
"עדיין לא, בינתיים זה עוד לא רלוונטי." נהניתי להיות מסתורי, "טוב, אני חייב להתקשר לחמי, ביי בוריס."
"ביי רענן, ואה… אם נפגעת מהשיחה האחרונה שלנו אני מתנצל, הייתי קצת קשוח אליך, אבל זה היה רק לטובתך."
"כן, בטח, איזה מזל יש לי שאתה לטובתי." עניתי לו בציניות, יוצק לקולי את כל המרירות והעלבון שצברתי לאורך הקשר המתסכל עם בוריס.
"כשתפסיק להיות תינוק כזה תבין שאני צודק, ובאמת היה לך מזל." אמר בוריס את המילה האחרונה, וסגר.
אחרי שיחה חפוזה עם חמי שהבטיח לי שכן, זו יחידת דיור שבהחלט מתאימה לשניים, והסכים להמתין עד שאשוב מההשתלמות, ואחליט אם אני שוכר אותה, הערתי את מוסה שהמשיך לנחור רכות, ובישרתי לו שאולי יש לנו דירה.
"יהיה מקום לגוץ?"
"בטח, יש שם חצר גדולה עם גדר, ולחמי יש כלבה נחמדה… אני רק מקווה שהכלב שלך מתנהג יפה עם ילדים."
"תלוי בילדים, למי יש שם ילדים?"
"לחמי, אבל בינתיים זה רק ילד אחד קטן, ואולי יהיו עוד, תלוי בחבר שלו."
מוסה גנח בתיעוב, ואמר שהוא לא מבין מה זו המשפחתיות הזו שתקפה לאחרונה את כל ההומואים? "אני מקווה שאתה לא רוצה ילדים." לטש בי מבט מאיים.
"דווקא כן, יש לך בעיה עם זה?"
"לי לא, אבל אם תצליח הבעיה תהיה שלך, תאמין לי, עדיף כלב."
"גם כלב יהיה לי."
"טוב חמוד, מה שתגיד, אבל די לקשקש, קדימה, בוא נזוז או שנאחר לארוחת בוקר."
"לא בא לי לאכול הבוקר." התמרדתי.
"איך לא? אתה לא יודע שארוחת בוקר זו הארוחה הכי חשובה ביום?" חייך מוסה שרוחו הטובה שבה אליו, ובלי לשעות למחאותיי הניח יד על כתפי וסחף אותי לחדר האוכל.
***
תמיד התחברתי עם אנשים כמוני – סולידיים, מהוגנים, אנשים מהישוב כמו עידו למשל. התרחקתי מהומואים נשיים, וסלדתי מגברים כמו מוסה שגם בלי גיידאר מיד רואים עליהם את הנטיות שלהם. אם היו שואלים אותי הייתי אומר שהוא ממש לא הטיפוס שלי, ואני לא נמשך אליו כהוא זה, ונשבע שאם הוא ינסה אפילו לרמוז שהוא מעוניין בי מבחינה מינית אני מיד אדחה אותו. משום מה זה לא קרה – מוסה הקפיד לנהוג בי כאילו אני בתולה צנועה שיצאה זה עתה ממנזר, ועשה מאמצים מרגיזים לא לפלוש לפרטיותי. במקום לשמוח ולחוש הקלה התאכזבתי, ואפילו נפגעתי.
הייתי בטוח שטיפוס חסר מעצורים כמותו ינסה להיכנס למיטתי בהזדמנות הראשונה, אבל כמו להכעיס הוא הסב את עיניו בזהירות ממני אפילו כשרק החלפתי חולצה, דפק על דלת המקלחת גם אם ידע שאני בסך הכל מתגלח, ובקיצור – התנהג כלפי בצורה מהוגנת עד גועל.
אם הייתי חש שאישיותי משעממת אותו הייתי משלים עם האדישות שלו לקסמי, אבל מצד אחד הוא גילה כלפי סקרנות חסרת מעצורים, שאל שאלות על עברי ועל עתידי, על הורי ועל האקסים שלי, התעניין לדעת פרטים על העבודה שלי ועל הדרך בה אני מתמודד עם תלמידיי, ומצד שני הקפיד לא לגעת ואפילו לא להביט בי.
גם הוא מצידו הקפיד מאוד על צניעות, החליף בגדים רק במקלחת, ננעל בשירותים גם כשצחצח שיניים, ולא הניח לי לראות אותו אפילו בגופייה, מה שלא מנע ממנו לספר בדיחות מפולפלות על הומואים ולהעיר הערות ציניות על הקהילה, על אטרף ועל סקס. אחרי כמה ימים יחד שמתי לב שהוא מסב את השיחה בינינו רק עלי ועל חיי, ומשתדל להדוף את העניין שלי בחייו בהערות מבודחות ובסיפורים חמודים, או מצחיקים על חבריו, תלמידיו או על הכלב שלו. השיחה איתו שעשעה אותי מאוד, ולפעמים העלתה סומק בלחיי אבל לא הצלחתי לגלות עליו שום מידע חוץ מזה שהוא נולד בירושלים וגר כיום בהרצליה עם דודתו הקשישה שמשגיחה בשבילו על גוץ, שהוא אוהב אופרות ותיאטרון, שיש לו מנוי לקמרי, שהוא אוהב לטייל בתל אביב והוא שונא ספורט.
בלילה האחרון שלנו יחד לא הצלחתי להתאפק יותר ושאלתי אותו למה הוא שואל וחוקר אותי על כל פרט בחיי, אבל מתחמק מלספר לי על עצמו.
"אני לא מתחמק." מחה מוסה.
"אתה כן, עובדה שאני לא יודע עליך כמעט כלום."
"מה בדיוק אתה רוצה לדעת?"
"למה, למרות שאנחנו חולקים חדר כבר כמה ימים, ואתה כאילו הבן אדם הכי פתוח וגלוי בעולם, לא יצא לי אפילו פעם אחת לראות אותך בלי חולצה? ממה אתה מתבייש?"
"אני לא מתבייש, למה אתה חושב שאני מתבייש?"
"זה הרושם שקיבלתי עליך, שכל הבדיחות והסיפורים שלך הם רק הסוואה, ואתה בעצם מאוד ביישן, ומילא שאתה נזהר שאני לא אראה אותך ערום, אבל משום מה אתה בורח מהחדר כל פעם שאני מוריד חולצה. בסוף אני עוד אחשוד בך שאתה בעצם סטרייט." הצטחקתי.
"אני מבטיח לך שאני לא." אמר מוסה בקול רציני מאוד, "אני לא יכול להוכיח את זה, אבל אני בטוח לגמרי שאני הומו."
שתקתי כמה דקות, מהרהר במשמעות דבריו, ולבסוף, אחרי שפסלתי כמה פתיחות שנראו לי חצופות ומעליבות מידי, שאלתי, כמעט בלחש, כמה אקסים היו לו?
"המון, אני מחליף אותם כל חודשיים שלושה." צחק מוסה, ושוב נשמע חצוף וחסר מעצורים.
"באמת? וגם אתם אתה כזה צנוע? כמה זמן לוקח לך עד שאתה מעז להתפשט ליד גבר זר?"
"זו שאלה אידיוטית, תעבור לשאלה הבאה." פקד עלי מוסה ביהירות.
"בסדר, השאלה הבאה, מתי בפעם האחרונה היה לך סקס עם גבר?"
"לא עסקך. תעבור לשאלה הבאה."
"לא רוצה, תענה לי."
"לא רוצה, מה תעשה לי, תאנוס אותי?"
"בחייך מוסה, מה אתה, מפגר? מה פתאום לאנוס? אני יודע שאתה אוהב לצחוק מכל דבר, אבל אונס זה לא בדיחה."
"אני יודע." ענה מוסה בקול חנוק, והדליק את האור הקטן לצד מיטתו.
רכנתי לעברו ובחנתי את פניו, פיו חייך, אבל עיניו נותרו רציניות, "רוצה לשמוע סוד?" לחש לי.
האמת שלא רציתי, היה משהו מתוח ומוזר בקולו, משהו מבשר רעות וטראגי במבט החלול שבעיניו, העדפתי שיכבה את האור ויניח לשנינו לישון, אבל איך יכולתי להגיד לו דבר כזה? לכן הנהנתי והעליתי על פני הבעת קשב אדיבה, "בטח, מה הבעיה?"
"אני… אני אף פעם… אני חולם על זה ונורא רוצה, אבל פוחד, אתה מבין?"
"לא, ממה אתה פוחד?"
"מסקס, אבל תזכור שזה סוד." לחש מוסה, וכיבה את האור.
שכבתי בחושך, מטר של אוויר מפריד ביני לבין הבחור השמח והמוחצן הזה שעשה כמיטב יכולתו כדי להתבלט כהומו בכל מצב, וניסיתי להבין מה קורה פה, ואיך זה יכול להיות? ולרגע אפילו תהיתי אם הוא לא עושה ממני צחוק, אבל לא, הוא שכב מתוח ונוקשה והמתין בחרדה לתגובתי. למרות הרווח שבין המיטות שלנו, יכולתי להריח את הבהלה והעצבנות שלו והתמלאתי רחמים. "בין כמה אתה בדיוק מוסה?"
"אני בן שלושים וארבע, ושמי האמיתי הוא משה. מוסה זה לא באמת אני, מוסה הוא רק מסכה של בן אדם שמח, הומו אמיץ וחרמן, אחד שכולם אוהבים ורוצים להיות חברים שלו, בקיצור, לא באמת אני."
"אני מבין." אמרתי ברוך, למרות שלא באמת הבנתי, "מוסה באמת אחלה בן אדם, בלעדיו כל הסמינר הזה היה משעמם נורא, נהניתי מאוד להיות איתו באותו חדר, אבל עכשיו אני רוצה להכיר את משה, מה הבעיה שלו? למה הוא ביישן כזה? למה הוא פוחד להיות הומו?"
"כי… כי… כי זה אסור, כי יש איסור כרת על דברים כאלה."
"איזה דברים?"
"משכב זכר. מה, לא קראת את פרשת קדושים?"
"אה… אולי, לא זוכר כבר, אני מורה לספרות, לא לתנ"ך, זה כתוב בתורה, לא?"
"בספר ויקרא, אסור לשני גברים… מעשה מכחול בשפופרת אסור, ויש גם איסור על שפיכת זרע לבטלה."
"כן, אבל זה רק לדוסים, ואתה הרי כבר מזמן לא דוס."
"החילוני זה מוסה, לא אני… אני לא יודע מה אני."
"אתה הומו." הזכרתי לו, "ואתה אולי דתי אבל אתה גם אוהב גברים."
"כן, נכון, אבל זה אסור, מותר לאהוב, אבל מרחוק, לא לגעת."
"זה פשוט אכזרי, ולא כל כך מעשי, גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה." צץ בזיכרוני פסוק מלימודי התנ"ך הרחוקים שלי. "אתה לא יכול להיפטר מהמשה המעיק הזה?"
"אני מנסה, חשבתי שאם אני אעבור לגור עם הומו אמיתי… אני יכול לגור אתך וללמוד להיות הומו כמו שצריך?"
"בטח, בכיף. זה לא כל כך קשה, אבל מה יהיה עם הדודה שלך, ואיך זה שאתה גר איתה?"
"ההורים זרקו אותי מהבית כי קיבלתי מלגה ללמוד באוניברסיטה, ולא רציתי להתחתן, ואחרי שסיימתי ללמוד הדודה שלי לקחה אותי אליה שיהיה לי איפה לגור."
"היא דתייה?"
"כן, אבל מודרנית. יצאה לתרבות רעה והתחתנה עם כיפה סרוגה, אבל הוא, מסכן, נפטר. אתה מבין?"
"בערך, כמה זמן אתה גר אצלה?"
"מעל עשר שנים, בגיל שמונה עשרה התחילו להציע לי שידוכים והייתי חייב לברוח, אחרי שהתקבלתי ללימודים גרתי כמה שנים במעונות הסטודנטים בירושלים, וקצת לפני שסיימתי ללמוד בעלה של הדודה נפטר. היא הזמינה אותי לגור אצלה באופן זמני, עד שאני אסתדר, ואיכשהו זה נמשך ונמשך. בפסח היא הודיעה לי שאי אפשר יותר, שאני חייב למצוא סידור אחר כי היא רוצה ללכת לגור אצל הבת שלה באריאל, למזלי התקבלתי לעבודה בתיכון שאתה מלמד בו. תכננתי להתחיל לחפש בית אחרי ההשתלמות, ואז פגשתי אותך פתאום, ומיד הבנתי שזו אצבע אלוהים ושאנחנו נועדנו לגור יחד."
"למה דווקא אני?"
"כי אתה הומו."
"איך אתה יודע את זה?"
"אני יודע. לא יודע איך, אבל אני תמיד יודע, רענן, אני יכול לבוא לשכב לידך במיטה? אני לא אפריע לך, אני מבטיח."
"אין בעיות." הרמתי את שולי שמיכת הפיקה, "בוא."
"זה בסדר, אני אביא את השמיכה שלי." התעטף משה בפיקה שלו, ונשכב לצידי, מתוח מאוד, מקפיד לא לגעת בי.
"רוצה חיבוק קטן?" ניסיתי להפשיר את האווירה.
"כן… לא… לא יודע…" הוא הסתובב על צידו וזז אל קצה המיטה כשהוא מפנה אלי את גבו, "עדיף שלא." החליט לבסוף.
הנחתי יד על מותנו ומשכתי אותו קלות לעברי, "תיזהר שלא תיפול."
"אני בסדר." נבהל משה, והתרחק ממני עוד קצת.
"גם מוסה חושב ככה?" התחכמתי, אבל הרפיתי ממנו.
"לא, מוסה… הוא הרבה יותר חופשי ממני, אבל הוא לא פה עכשיו, הוא מתעורר רק ביום, עכשיו זה רק אני, משה."
"בסדר, הבנתי, אז… לילה טוב משה."
"לילה טוב רענן."
במשך הלילה חשתי, ישן למחצה, שהוא נצמד אלי, ונדמה לי שאפילו חיבקתי אותו מבעד לשמיכה, אבל אולי רק חלמתי את החיבוק כי למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, הוא כבר היה במקלחת, שר במלא גרונו את שיר הטוריאדור מתוך כרמן.
***
"נהדר, זה בדיוק מה שרציתי!" הכריז מוסה אחרי סיבוב קצר ביחידת הדיור של גברת לאה, "הדירה הזו פשוט מושלמת, ותראה את הפטיו, גוץ ימות עליו."
"כן, היא לא רעה." הסכמתי, "אבל איפה הרהיטים, מי לקח אותם?" פניתי לחמי.
"הבת של גברת לאה." הסביר חמי, "הבן שלה סיים את הצבא והחליט לעבור לדירה נפרדת, ובמקום לקנות לו מקרר ומיטה היא לקחה את החפצים של גברת לאה, אני באמת מצטער."
"אין מה להצטער, אנחנו נסתדר." שמרתי על אופטימיות, והתחלתי לעשות רשימות – מה יש, מה אין, ואיך פותרים את הבעיות.
בזבזתי שבועיים מחופשת הקיץ שלי על ריהוט וארגון דירתי החדשה. חלק מהרהיטים לקחתי מהדירה הישנה, חלק הביא השותף החדש שלי, וחלק נאלצנו לקנות. את המקרר קיבלנו במתנה מאחותו של חמי, שקיבלה מקרר חדש, מתנה מחמותה, ואת הספה קיבלנו מרוני שהחליט לעבור סופית לגור אצל חמי ואורה. את כסאות המטבח תרם לנו חבר של חמי ורוני, בחור נחמד בשם סולי שגידל עם בן זוגו תאומים מקסימים ונמרצים שהתאהבו בגוץ, וטיילו איתו ועם לונה כל אחר צהרים ברחבי הקריה.
בתחילת אוגוסט עשינו מסיבה לכבוד ההיריון של אירה, בת זוגתה של אורה, אימו של נמרוד, בנם המשותף של חמי ואורה, ורק אז נודע לנו שאבי התינוקות שברחמה הוא רוני, בן זוגו של חמי.
"איזה יופי, זו ממש משפחה חדשה." חייך מוסה באושר, ופרש ידיים כמחבק את כול הנוכחים בחצר המטופחת שחלקנו עם חמי ורוני. מוסה השתלב בקלות במשפחה, בהתחלה הוא קצת הדהים אותם, אבל מוסה ניחן בכישרון למצוא מסילות לליבו של כל אחד מהם – הוא בישל, שר, שיחק שח, השגיח על הילדים, והתנדב להיות סטייליסט ומעצב, ועד שנכנסנו לגור בדירה החדשה כולם התאהבו בו והעריצו את כלבו החמוד וטוב המזג, וכמובן שהיו בטוחים שהוא בן זוגי ואנחנו ישנים יחד.
במובן מסוים הם צדקו, ישנו יחד במיטה הזוגית הענקית שהוא הביא מבית הדודה – מיטה נוחה ומרווחת מאוד. היה בה מקום לשנינו ויכולנו לישון בה בשלווה בלי להתאמץ יותר מידי לא לגעת זה בזה. בחדר השינה השני, הקטן, הייתה ספה נפתחת נוחה שהייתי אמור לישון בה, אבל זה לא קרה אף פעם. היה כל כך חם בחדר השינה הקטן, ולא היה שם מזגן, ואצל מוסה היה מזגן והייתה טלוויזיה שטוחה ענקית והוא תמיד הזמין אותי לצפות איתו בחדשות והגיש לי עוגיות גרנולה תוצרת בית ולימונענע שהכין במו ידיו.
היינו רואים חדשות ואחר כך תוכנית זו או אחרת, כמוני גם הוא סלד מתוכניות ריאליטי והעדיף סדרות בריטיות או תוכניות אקטואליה. היינו צופים בהן יחד עד שבסביבות אחת עשרה בלילה הייתי מתחיל לנקר, נרדם לצידו של מוסה ומתעורר בבוקר.
נכון ישנו יחד, אבל רק בקטע של ידידות אפלטונית, מעולם לא חשתי שמץ של מתח מיני ביני לבינו. לפעמים כשהרהרתי מעט בנושא, בדרך כלל במקלחת, הייתי מחליט שזה בגלל העייפות והחום ועדיף לדחות את כל העניין לימים קרירים יותר.
בסוף אוגוסט נעשה חם בצורה בלתי נסבלת, ובדיוק אז המזגן התקלקל והטכנאי שהזמנו התנצל ואמר שהוא עמוס עבודה, ורק בעוד שבוע הוא יוכל, אולי, להגיע לתקן את המזגן.
"בוא נישן בפטיו." הצעתי למוסה, "נגרור לשם את הטלוויזיה, נפתח את המיטה המתקפלת ונתפוס קצת בריזה."
הוא הסכים ברצון, ואחרי שהדלקנו לפידים דוחי יתושים (שתקענו בעציץ), וגררנו את הטלוויזיה מהסלון לפטיו נהנינו כל כך עד שהתפלאנו למה לא עשינו את זה קודם. הכלבים הצטרפו אלינו ושכבו למרגלותינו, מסתכלים יחד איתנו בערוץ הראשון שהקרין לשמחתי תוכנית בידור עתיקה ותמימה משנות השבעים, ודווקא שם, רובצים על מיטה מתקפלת קשה וצרה מידי מתחת לשמים מכוכבים פתח מוסה את סגור ליבו, הניח יד לחה מהתרגשות על ברכי החשופה ושאל בלחש מגומגם מה דעתי עליו?
"עליך?" הופתעתי מהשאלה המוזרה, "למה בדיוק אתה מתכוון?"
"אני רוצה לדעת אם… אם אני מוצא חן בעיניך."
"כן, בטח, אחרת לא הייתי גר אתך, אתה שותף מעולה מוסה, כיף לי אתך." חייכתי אליו בתקווה שהחיוך ירגיע אותו ויסווה את מבוכתי.
"אני לא מתכוון אם אני מוצא חן בעיניך כשותף לדירה, אלא למשהו שהוא קצת יותר… קצת יותר משמעותי."
"יותר משמעותי משותף לדירה? אתה מתכוון חבר?"
"כן, אבל לא סתם חבר, אלא חבר חבר."
"חבר חבר זה אחד שעושים איתו סקס?" ניסיתי להעמיד דברים על דיוקם.
הוא הנהן, עיניו מושפלות במבוכה, ושאל בלחש אם אני מוכן לנשק אותו כי הוא אף פעם לא עשה את זה, ורק איתי הוא מרגיש מספיק נוח לעשות דבר כזה.
לא ממש התחשק לי, אבל לא היה לי נעים להגיד לו לא אז ניסיתי, וזה היה פשוט נורא ואיום, כמו לנסות לנשק פסל. באמת חבל, כי נורא חיבבתי אותו, וכמה שהכרתי אותו יותר ככה הוא מצא חן בעיני יותר כאדם, אבל פשוט לא הצלחתי לפתח כלפיו משיכה מינית, והייתה לי הרגשה לא נעימה שגם הוא לא באמת נמשך אלי, אלא פשוט מנסה לסמן וי על עוד משימה שהומו אמיתי צריך לבצע.
לא ויתרנו מיד, ניסינו שוב להתחבק ולהתנשק, אבל זה פשוט לא עבד. חיבבנו זה את זה כבני אדם אבל משום מה מבחינה מינית דחינו זה את זה כמו שני מגנטים הפוכים. איזה מזל שהנייד שלי השמיע במפתיע את הצלצול המיוחד שייחדתי רק לעידו – המנגינה של "מי אוהב אותך יותר ממני?" של ארקאדי דוכין.
זינקתי מהמיטה, נרגש מאוד, רצתי לחדרי ושליתי בחיפזון את הנייד שלי מכיס מכנסי, "עידו!" צעקתי, "סוף סוף שומעים ממך, לאן נעלמת?"
"שלום רענן." השיב עידו בקול רגוע מאוד, "מה שלומך?"
"עצבני עליך, למה נעלמת לי ככה? איך שוודיה?"
"לא יודע, בסוף לא הגעתי לשם."
"לא? אז איפה אתה? למה מחקת את הפייסבוק שלך? למה לא שמרת על קשר?"
"הייתי עסוק."
"עסוק? במה? מה קורה אתך, איפה אתה?"
"אני באיתנים, עד עכשיו הייתי מאושפז במחלקה א' ולכן לא יכולתי ליצור אתך קשר, אבל הבוקר העבירו אותי למחלקה ב', ובעוד כמה ימים ישחררו אותי."
"איתנים? מחלקה ב'? על מה אתה מדבר עידו?"
"איתנים זה בית חולים פסיכיאטרי." נשאר עידו רגוע מאוד, "הייתי מאושפז שם חודש וחצי, מחלקה א' היא מחלקה סגורה ומחלקה ב' היא מחלקה פתוחה, אני אמור להשתחרר בעוד כמה ימים ורציתי לדעת אם אני יכול להתארח אצלך עד שאני אמצא עבודה וזה."
"בטח, בכיף, אני אשמח מאוד, אבל עידו… תראה, חלו אצלי כמה שינויים, אני כבר לא גר באותו מקום, ויש לי שותף לדירה."
"זאת אומרת שאין לך מקום בשבילי." נשאר קולו של עידו שווה נפש בצורה מטרידה.
"בשבילך יש לי תמיד מקום, רק תגיד מתי אתה יוצא ואני בא לקחת אותך."
"יופי, אני מאוד מודה לך."
"אין בעיות, תגיד, למה אתה מדבר בצורה מוזרה כזו?"
"מוזרה? איך מוזרה?"
"לא יודע, אתה נשמע קצת כמו רובוט, אני יכול לבוא לבקר אותך?"
"אני לא יודע, אני אשאל ואחזור אליך, טוב, אני חייב לסגור, ביי רענן, ותודה."
חזרתי למוסה וסיפרתי לו על השיחה המדאיגה עם עידו.
"אולי הוא לוקח תרופות ובגלל זה הוא נשמע ככה?" הציע מוסה הסבר, "לדעתי כדאי שתלך לבקר אצלו, אתה יודע איפה הבית חולים הזה שהוא נמצא בו?"
"אין לי מושג, אני מתאר לעצמי שאפשר למצוא אותו באינטרנט, אבל מה אם לא יתנו לי להיכנס? הרי אני לא קרוב משפחה שלו."
"יש לו קרובי משפחה, הורים, אחים, משהו?"
"בטח שיש לו, אבל הם חבורת פרימיטיביים הומופובים, הם ניתקו איתו קשר כשהוא יצא מהארון, אפילו את הצבא הוא עבר כחייל בודד, רק מיכל, הבת דודה שלו בקשר איתו, אבל אין לי מושג איך להשיג אותה, כל מה שאני יודע עליה זה שהיא עובדת בערוץ שתיים כמאפרת."
"יש לך את שם המשפחה שלה, אולי תחפש בגוגל?"
למזלי מיכל עבדה כמאפרת גם באופן פרטי, ואחרי כמה טעויות הגעתי אל מיכל הנכונה ששמחה מאוד לשמוע ממני, וסיפרה לי שכן, לעידו הייתה שוב התמוטטות עצבים, אבל הוא מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.
"שוב?" נדהמתי, "על מה את מדברת? חייתי איתו שמונה שנים והוא תמיד היה בסדר גמור."
"כן, אבל בצבא הוא קצת… בגלל זה שחררו אותו כבר אחרי שנתיים, מה, הוא לא סיפר לך?"
"לא."
"טוב, הוא בטח התבייש מאוד, הצטערתי לשמוע על הפרידה שלכם, מי זרק את מי?"
"אה… הוא זה שיזם את הפרידה." הסברתי, תקוף רגשות אשמה, "אבל אחר כך הוא התחרט פתאום ורצה שניסע יחד לשוודיה, וכמעט שהסכמתי, אבל אז הבנתי שהוא בגד בי כל הזמן וסירבתי. אם הייתי יודע שהוא במצב נפשי מעורער כל כך אז… אה… אני לא יודע, אני יכול לבקר אצלו?"
"עכשיו, כשהוא במחלקה ב' אז כן, מתי אתה נוסע אליו? אתה באמת מוכן לקחת אותו אליך? לצערי אני חיה עם החבר שלי בדירה ממש קטנה, ואין לי מקום בשבילו, אז אם אתה מוכן זה יהיה ממש גדול."
"זה בסדר, אני אארח אותו עד שהוא יעמוד שוב על הרגלים." הבטחתי, וכבר למחרת נסעתי לירושלים, לבית חולים איתנים.
עידו נראה לא טוב, רזה וכבוי, ובכל זאת חשתי שהוא שמח מאוד לראות אותי וגם אני שמחתי וחיבקתי אותו בחזקה, וכשהוא חיבק אותי גם כן הרגשתי שקיבלתי בחזרה את חיי האמיתיים. שוחחתי עם הרופא שלו והבטחתי לדאוג לו עד שיתאושש, ואחרי שבוע הבאתי אותו הביתה, הפקדתי אותו בידי מוסה שקיבל אותו במאור פנים והבטיח לדאוג לו ונסעתי לשבוע מילואים.
הייתי שמח לחגוג את חזרתו אלי בסקס אבל פשוט לא היה די זמן וגם, עידו הסביר שהוא עדיין תחת השפעת כדורים שקצת מדכאים לו את החשק, אבל זה יסתדר בקרוב הבטיח. נפרדנו בחיבוק אוהב והוא אפילו התנצל שלא סיפר לי את כל האמת עליו כשהיינו יחד, נשבע לי שההתמוטטות שלו לא קשורה לסירוב שלי לנסוע איתו לשוודיה, והבטיח לחכות בסבלנות עד שאשוב אליו.
***
אני עושה מילואים בסוללת נ. מ. בבסיס חיל אוויר, אחרי שבוע חם ומעצבן בחצרים כל מה שרציתי היה לחזור הביתה, לעשות מקלחת טובה ולישון במיטה נורמאלית. הייתי אמור להשתחרר ביום שישי בבוקר, אבל למזלי שחררו את כל החבר'ה מהצפון כבר ביום חמישי בערב ואפילו סדרו לנו הסעה לצ'ק פוסט. משם עליתי על מונית ותוך פחות מחצי שעה הגעתי לקריה, עוד הליכה קצרה של חמש דקות ואני בבית. מזל שהיה לי מפתח כי הדלת הייתה נעולה, עידו ומוסה לא היו וגם הכלבים נעלמו.
שמטתי את תרמילי על הרצפה ועליתי לחמי שנדהם לראות אותי. "חשבתי שאתה חוזר רק מחר, מה שלומך רענן? אתה נראה ממש טוב, מתאים לך מדים." חייך אלי בעצבנות.
"איפה הם? איפה כולם?"
"הבנות לקחו את נמרוד לסרט בלב המפרץ, רוני בדרך הביתה, ורק אני נשארתי לבד בבית." דיווח לי חמי, ולא יכולתי שלא להבחין שמבטו מתחמק בעקשנות ממבטי.
"אתה רעב, להכין לך משהו?"
"לא, תודה, חם מידי לאכול, אפשר לקבל משהו לשתות? איפה מוסה ועידו?"
"יצאו לטייל עם הכלבים." אמר חמי, והגיש לי כוס מיץ קרה.
"חמי, מה קרה, הכל בסדר?"
"כן."
"באמת? כי יש לי הרגשה שלא, מה מטריד אותך?"
חמי נשבר והתחיל לדבר במהירות עצבנית, "אני באמת מצטער, אני שונא לרכל, אבל… חבל שתיקח ללב, דברים כאלה קורים, הם פשוט נדלקו זה על זה ו…" הוא גנח, "אני כל כך שונא קטעים כאלה…" מלמל לעצמו.
"הם? אתה מתכוון עידו ומוסה?"
חמי הנהן והוסיף שהוא באמת מצטער, והוא מתאר לעצמו שזה נורא מבאס, אבל זה המצב, והוא מייעץ לי להישאר קול ולא לעשות עניין.
שמעתי לעצתו של חמי, חזרתי לדירה, התקלחתי, החלפתי בגדים, מילאתי מכונת כביסה בבגדים מלוכלכים, והתיישבתי לנוח בפטיו בלי לטרוח להדליק את האור. הם הגיעו כמה דקות אחר כך, פוסעים להם יד ביד, והכלבים רצים לפניהם, סגרו את השער והתנשקו לפני שעידו שלף את המפתח. "מה, לא נעלת?" התפלא, "איזה מבולבל אתה משה." חייך בסלחנות ונישק אותו שוב.
"זה בסדר, הוא נעל." אמרתי, ובאתי לקראתם מהפטיו, "הפתעה!" קראתי ואפילו חייכתי.
הם החליפו מבטים אשמים, "רענן, חשבנו שתגיע רק מחר בבוקר." אמר מוסה במבוכה, "נכון עידו?"
"כן, אנחנו… תשמע רענן, כשלא היית פה אני ומשה… זה לא היה מתוכנן אבל מאוד התקרבנו ו… טוב, זה המצב."
"כן, שמתי לב. אין בעיות, שיהיה לכם לבריאות, ועכשיו תסלחו לי…" התחלתי לסגת לעבר חדר השינה הקטן, "אבל יצאתי קצת עייף מהמילואים, אני הולך לישון."
אחרי כמה ימים מתוחים בהם התנהגנו בנימוס מופלג, התחשבנו מאוד זה בזה וניסינו לא להיתקל אחד בשני התעייפתי מניסיונותיהם של עידו ומוסה להסתיר ממני את אושרם ולהתנצל בפני, ועוד יותר מזה, מאסתי בישיבה חסרת מעש בחדרי החם, והלכתי לבקר את בוריס שקיבל אותי בחיוך סלחני, ואחרי שניצח אותי בכמה משחקי שח לקח אותי למיטה. אחרי שהוא נרדם נכנסתי דרך המחשב שלו לאטרף ופתחתי שם שוב פרופיל, הפעם כשולט שמחפש פסיבים כנועים שאוהבים לקבל. הנחתי שבין בוריס האקטיבי לגמרי ובין פסיבי זה או אחר שאצליח לדוג באטרף אהיה מסודר לפחות מבחינת הסקס, ענייני הרומנטיקה, הזוגיות והאהבה החלטתי יצטרכו להסתדר בלעדי בגלגול הנוכחי של חיי כהומו.
כמה ימים אחר כך עידו מצא לו עבודה בבנק בחיפה, שכר לו דירה במרכז הכרמל ועד תחילת שנת הלימודים עבר לגור בה יחד עם מוסה שנקרא מעכשיו משה. הכינוי מוסה נעלם אחרי שמשה עבר לגור עם עידו ומצא לו, בנוסף לעבודתו בתיכון בקריה, עוד חצי משרה באיזה בית ספר פרטי בחיפה.
***
אני רואה אותו לפעמים בבית הספר, ומידי פעם הוא קופץ לבקר את הכלב שלו, גוץ, שנשאר אצלי כי אין להם מקום בשבילו בדירה בחיפה.
את עידו אני לא רואה יותר, ואני מדבר איתו רק כשהוא מתקשר אלי לפעמים כדי לבקש ממני למסור הודעה למשה, אבל מאז שביטלתי את הצלצול המיוחד שהקדשתי לו אני אף פעם לא יודע שזה הוא שמתקשר, ועדיף ככה, הגעתי למסקנה שאני לא סובל יותר את השיר המתוק מידי הזה – מי אוהב אותך יותר ממני?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s