31. נשמה חופשית

חמי לא גידל מעולם כלב והופתע לגלות עד כמה הטיפול בכלב שונה מטיפול בחתול, וכמה טרחה, כסף ואחריות כרוכה בגידול כלב, אבל מאחר ולקח על עצמו את האחריות הזו הוא עמד במילתו וטיפל בגורה כמיטב יכולתו, השקיע כסף וזמן והרבה לעיין בפורומים של מגדלי כלבים כדי ללמוד איך ראוי לנהוג בתוספת המשפחתית החדשה.
"זה כמעט כמו לגדל ילד." אמר לבועז שמשך בכתפיו באדישות, הרים את עיניו מהספר שקרא והעיר שאם נמאס לו מהכלבה הוא יכול תמיד להיפטר ממנה.
"למה אתה מתכוון להיפטר?" הזדעזע חמי, "לזרוק אותה כאילו?"
"או לתת למישהו, או להביא אותה לצער בעלי חיים, זה התפקיד שלהם, לא?"
"אל תדבר שטויות, לתת אותה, באמת, איזה רעיון מחריד! הרי זאת לונה שלנו."
"אל תיסחף, היא רק כלב." אמר בועז באדישות מכוונת היטב, והציץ מתחת לעפעפיו המושפלים, בוחן בחשאי את פניו הנרעשות של חמי.
"היא לא סתם כלב, היא נשמה, והיא שלנו, אנחנו המשפחה היחידה שהיא מכירה, אני לא יכול לעשות לה את זה." התעקש חמי, "היא אחת מאיתנו, אני לא יכול לתת אותה לאף אחד כמו שאני לא יכול לתת את נמרוד גם אם לפעמים הוא נודניק ומרגיז."
"לפחות הוא לא שורט את הדלת, שותה מהאסלה ומפזר ניר טואלט בכל הבית."
חמי צחק, "כן, אבל הוא מצייר על הקירות, עושה פיפי במיטה, מעיר אותנו מוקדם מידי בשבתות, וצורח בקולי קולות אם הוא לא מקבל מה שהוא רוצה."
"לפחות הוא לא נובח." גיחך בועז, השליך את ספרו הצידה והסתער על חמי, "אני אוהב אותך." הצהיר ברגש, וליתר שכנוע נישק אותו.
"בגלל לונה או בגלל נמרוד?" חקר חמי.
"בגלל שאתה אתה, בגלל שאתה לא מוותר וממשיך לאהוב ולהשקיע גם כשזה לא קל."
"אנחנו מדברים עכשיו על לונה או עליך?" הצטחק חמי, ומשך מעל בועז את תחתוניו.
"גם וגם." התחכם בועז, כיבה את האור ועטף את שניהם בשמיכה.
***
חמי ניסה להתנחם ברגעים הקטנים האלה של קרבה וחיבה בינו לבין בן זוגו והתחמם לאורם כל פעם שהם היו רבים שוב בגלל הכלבה. הוא חשב על הדו-שיח החביב איתו כשיצא בלילה מהבית למרות מורת רוחו של בועז, ושוטט לאורך הרחוב, שורק וקורא ללונה ששוב נעלמה. הגורה השובבה ותאבת ההרפתקאות נהגה לפרוץ לה כל פעם דרך מילוט אחרת מבעד לגדר הרעועה, ולברוח לרחובות הקריה.
"לאן אתה רץ? שתלך לעזאזל, הכלבה." היה בועז רוטן בקוצר רוח, אבל חמי לא היה מסוגל לשלוח גורה קטנה ותמימה לעזאזל. מלא דאגה הוא היה מתרוצץ ברחובות סביב דירתם וקורא לה, ולא נרגע עד שהיא הייתה חוזרת, מלוכלכת ורטובה, מסתערת על קערת המים שלה, לוגמת בתאוותנות, וכאילו מחייכת לעצמה בסיפוק על ששוב הערימה עליהם.
"אז תקשור אותה ודי." היה בועז מתפרץ בכעס כל פעם שהיא הייתה נמלטת, אבל חמי סירב. ליבו לא מלאו לכבול את היצור הקטן ומלא החיים בשרשרת, זה נראה לו כעינוי אכזרי, הוא רצה שלונה תהיה חופשייה ומאושרת, ושחייה יהיו טובים ככל האפשר.
בניגוד לדעתו של בועז שחס על ההשקעה הכספית חמי לקח אותה לעיקור מיד כשמלאו לה שישה חודשים, רכש למענה רתמה מיוחדת כתחליף לקולר כדי שיהיה לה נוח יותר, קנה לה מזון גורים מיוחד כדי שתתפתח כראוי, ועל פי המלצת חכמי פורום הכלבים הלך איתה לטיול ממושך כל בוקר וערב, מקפיד להניח לה להוציא עודפי מרץ, והתמיד בכך גם כשהיה עייף והעדיף לישון או לראות טלוויזיה.
כדי שלא תפתח חרדת נטישה הוא לא השאיר אותה לבד יותר משעה, וקיצר כל ביקור או בילוי כדי לחזור אליה, ואם זה היה אפשרי לקח אותה איתו. "בשביל מה אתה צריך את הכאב ראש השעיר והרעשני הזה?" רטן בוריס במורת רוח ובכל זאת רכן וליטף את לונה שקיפצה עליו בעליצות מלאת אמון, מנסה לפתות אותו למשחק, "יותר טוב חתול." פסק, "לא צריך לטייל איתו ולא לדאוג בגללו יותר מידי, זוכר את פחיסטון? איזה חתול חכם ועצמאי הוא היה, למה לא לקחת שוב חתול?"
"כי פחיסטון התאים לחיים שלי אז, כשגרתי לבד, אבל היום אני כבר לא רווק חסר אחריות, יש לי ילד ובית עם גינה, ובן זוג, עכשיו זה הזמן לכלב." הסביר חמי בכובד ראש שהצחיק את בוריס.
יכול להיות שטעיתי? חשב לעצמו משתרך הביתה, עייף ובלי הכלבה שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, אולי עדיף היה לגדל שוב חתול? אהבתי מאוד את פחיסטון אבל דאגתי לו הרבה פחות מאשר לשובבה הזאת, הוא היה אחלה חתול, ועשה לי פחות בעיות, וגם לא עלה כל כך הרבה כסף, אבל מצד שני הוא בקושי ידע אם אני חי או מת, והיא צריכה אותי ואוהבת אותי מאוד, אין מה לעשות, לקחתי אותה ועכשיו אני תקוע איתה עד שאחד מאיתנו יתפגר, ואם היא תמשיך לברוח ככה זה בטח יהיה אני, אמר לעצמו והתיישב באנחה על הספסל מתחת לדירתו של בוריס, יום אחד אני אחטוף התקפת לב בגלל הלונה הזאת.
"שלום מנחם." הפציע פתאום רוני מאחורי גבו, מתגנב אליו בכפכפי גומי חרישיים, "לא איבדת משהו במקרה?" הגיש לו את לונה שהתפנקה לה בזרועותיו, מכשכשת בזנבה בהתלהבות ולא מודאגת כלל.
"בת כלבה שכמוך," נזף בה חמי, "לאן נעלמת?"
"הלכה לה לטייל והסתבכה עם סולק של בוריס, אם לא הייתי מציל אותה ברגע האחרון היא הייתה חוטפת כמה שריטות רציניות, למה אתה לא קושר אותה?"
"כי היא שונאת להיות קשורה, היא נשמה חופשייה."
"כן, שמתי לב, אבל מסוכן לתת לה להסתובב לבד, הרי יש לכם גדר, איך היא מצליחה לברוח?"
"היא מוצאת לה פרצות ובורחת, אתה זוכר איך אמרת לי פעם שאין גדר בלי פרצה?"
"כן, היו זמנים." גיחך רוני, והתיישב לצידו, "בועז לא כועס שאתה עוזב אותו לבד בבית ומשוטט ברחובות."
חמי משך בכתפיו, "כן, קצת, אבל הוא לא לבד, אורה ונמרוד בבית, וחוץ מזה יש לו את הפורנו שלו."
"וואלה? וזה לא מפריע לך?"
"זה סוד, אני לא אמור לדעת שהוא גולש באתרי פורנו."
"אבל אתה שונא פורנו חמי, למה אתה שותק לו?"
"כי אני שונא לריב וזה לא עסקי."
רוני הרים את גבותיו בפליאה, "באמת?"
"כן, באמת. מה אכפת לי אם הוא אוהב פורנו? שיהיה לו לבריאות, לא מפריע לי שהוא מקבל תאבון מהמחשב, ואוכל במיטה."
רוני פרץ בצחוק, "לא יאומן כי יסופר, איתי לא היית כזה ליבראל."
"התבגרתי מאז, וחוץ מזה, אתה היית מקבל תיאבון בבית, ואוכל בחוץ, וזה כבר משהו אחר לגמרי."
"הגזמת, זה לא היה ככה בכלל, טוב, אולי קצת, אבל אם רק היית יותר סבלני איתי…"
"הייתי הכי סבלני בעולם אתך, יכול להיות שכיום נוח לך לשכוח איך זה היה, אבל בסוף קיבלתי אותך כמו שאתה, הסתפקתי במה שיכולת לתת בלי ויכוחים, אבל אתה, לך תמיד היו עיניים גדולות, ובסוף אתה זה שעזבת אותי כדי לנסוע לאמריקה."
"הצעתי לך לבוא איתי."
"בחייך… זה היה סתם מתוך נימוס, הרי ידעת שאני לא יכול לעזוב את הארץ."
"כן, אבל בסוף חזרתי."
"אחרי שנה וחצי? באמת חשבת שאני אשב ואחכה לך כל כך הרבה זמן?"
"כן, זה מה שחשבתי, אני יודע שהייתי טיפש, אבל באמת חשבתי ש… די חמי, מה הטעם לריב על זה עכשיו? עזוב, בוא נדבר על משהו אחר."
"בסדר, בוא נדבר על יניב, מה פתאום הצעת לילד של בוריס לגור אצלך?"
"למה לא? אני בקושי בבית, וראיתי שבוריס כמעט התחרפן בגללו, מה אכפת לי שהוא יגור אצלי? הוא לא מפריע לי, להפך."
"אתם מזדיינים?"
"למה, אתה מקנא?"
"שתוק כבר כושי!" התרגז חמי, קם ועמד להסתלק משם עם הכלבה בזרועותיו.
"אני מציע שתתקן את הגדר כדי שהיא תפסיק לברוח, אתה מתחיל להיות זקן מידי בשביל לרוץ ברחוב אחרי פרחולינות קטנות." קרא רוני אחריו.
"זה בדיוק מה שאני אעשה, בשבת הזו אני הולך לתקן את הגדר אחת ולתמיד, ואתה מוזמן לבוא לעזור לי, תביא אתך את יורי, סליחה, יניב."
"למה שבועז שלך לא יעזור לך?"
"הוא לא יכול, יש לו בעיות גב וחוץ מזה יש לו ידיים שמאליות, הוא יעשה על האש ואנחנו נעבוד ואחר כך נאכל ונשתה בירה."
"בסדר, קבענו." הפתיע רוני והסכים, ואכן, באותה שבת שהייתה שבת חמה מהרגיל, הוא הפציע על הבוקר אצל חמי ובועז, ואחריו נגררים יניב ובנצי. "תראו מי קפץ לביקור." הכריז רוני.
"בנצי, איזה הפתעה!" לחץ חמי בחמימות את ידו, "אתה נראה ממש נפלא." סקר בפליאה את גזרתו של בנצי, והחמיא לו על העבודה שעשה על עצמו בחדר הכושר, ועל המשקל שהוריד בשומן והעלה בשרירים, "מה נשמע? יש חדש אצלך חוץ מהעגיל והקרחת שדווקא ממש מתאימה לך?"
"עשיתי גם קעקוע." התפאר בנצי, וחשף זאב שקעקע על שכמו, חייך בשיניים שהלבין זה לא מכבר ולכסן מבט אל יניב שחייך אליו חזרה.
החצר של גברת לאה הייתה מוקפת אלוני תבור עבותים שהעמיקו את שורשיהם באדמה הגירית עוד בתחילת השלטון העותמני בארץ ישראל, אבל למרות צילם משיב הנפש החום הלך וגבר, ועד הצהרים פרשו כבר כמעט כל הגברים מהעבודה. רק חמי ורוני המשיכו למתוח את הגדר בין זוויתני המתכת שחמי תקע באדמה בעזרת ההלמניה ששאל מאביו. זו הייתה עבודה איטית ומעצבנת, אצבעותיהם נשרטו מחוטי התיל, ושניהם הזיעו כהוגן, אבל איש מהם לא רצה לוותר ראשון, והם המשיכו לגלול את הגדר, לפרוש אותה מטר אחרי מטר, ולקשור אותה לכבלי המתכת שחמי מתח בין הזוויתנים.
בזמן שהצעירים נאבקו בגדר לקח בוריס על עצמו את הטיפול בשער המתכת שהחליד עם השנים. שימן את ציריו החורקים, קרצף במברשת נחושת את החלודה מפיתוחיו הנאים, ואחר כך צבע אותו בקפידה, מכסה בצבע ירוק רענן כל פיסה מסלסולי המתכת ולא הפסיק עד שהשער העתיק נראה חדש ומבריק כאילו נוצר רק היום.
אחר כך ניקה את כתמי הצבע מידיו במטלית ספוגה בטרפנטין, רחץ אותן במים ובסבון והתיישב בראש שולחן העץ שהציב עוד בעלה המנוח של גברת לאה סמוך למתקן המנגל הקבוע בבטון, ושתה לאט פחית בירה.
"מה לשים לך בפיתה, עוף או סטייק?" שאל בועז ששקד על האכלת האורחים.
"כלום, רק חומוס, אסור לי לאכול בשר עד יום רביעי, וגם ירקות אסור." נאנח בוריס.
"למה, מה קרה? אתה בדיאטה?" התפלאה אורה. "כי אם כן אתה ממש לא צריך, אתה נראה ממש טוב." החמיאה לו, מבליעה בתבונה את המילה – לגילך.
"אני כן צריך, אני הולך לקולונוסקופיה." השיב בוריס במורת רוח, "שונא את כל הבדיקות האלה." הוסיף בעצב.
"מי לוקח אותך?" התמלאה אורה דאגה.
"אף אחד, אני לא כל כך זקן, אני עוד יכול לנסוע לבד לבדיקה."
"לנסוע כן." השיב חמי והניח את בקבוק המים הקרים שלגם כמעט עד תומו, "אבל לא לחזור, באיזה שעה הבדיקה?"
"לא משנה, אני אסתדר לבד."
"בוריס, אל תהיה עקשן כזה, אני מכיר את הבדיקה הזו, אסור לך לנהוג לבד אחרי הרדמה, אולי יור… יניב יסיע אותך?"
"מתי זה? ביום שישי? אבל…" יניב הגניב מבט אל בנצי, "אני מצטער, אבא, ביום שישי מתחיל שבוע הגאווה בתל אביב, אני הולך עם בנצי למצעד הגאווה, ואם זה יסתדר נישאר עוד קצת בשביל פסטיבל סרטי הגאווה."
חמי הביט בפליאה ביניב, וכמעט אמר לו שאבא שלו חשוב יותר משבוע הגאווה התל אביבי, אבל רוני אחז במרפקו, לקח ממנו את מה שנשאר מהמים ואמר שאין בעיות, הוא ישמח להסיע את בוריס.
"תעזבו אותי, אני לא צריך שיסיעו אותי." מחה בוריס
"אתה כן צריך." השיב חמי בתקיפות, הסיר את חולצת הטריקו שלו ומחה בה את פניו המזיעים, לא משגיח במבטים מלאי הקנאה שהגניבו בנצי ויניב אל גופו החשוף.
הם המשיכו להתווכח וכמעט שפרצה מריבה, אבל למרבה המזל אורה הופיעה בדיוק בזמן עם חבילת שלגונים והסיחה את דעתם.
"בוריס הזה, הוא כזה זקן עקשן." התלונן חמי בפני רוני אחרי שהם סיימו את השלגונים וחזרו לעבוד על הגדר, "והבן שלו סתם אידיוט, מה פסטיבל סרטים פתאום? קודם שידאג לאבא שלו."
"כנראה שהוא מעדיף לדאוג קודם לעצמו ולתחליף האבא שהוא מצא." גיחך רוני בקלות דעת.
"על מה בדיוק את מדברת, מכשפה פרענקית משוגעת שכמוך?"
"לא יכול להיות שלא שמת לב, אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת." צחק רוני, ואחר כך קילל ושם את אצבעו שנשרטה בפיו, "לעזאזל עם הגדר המזדיינת הזו."
"עזוב, לך לנוח, אני כבר אסיים לבד."
"בשום פנים ואופן לא, אמרתי שאני אעזור ואני לא זז עד שנגמור."
"איך שאתה רוצה, תגיד, מה הסיפור עם בנצי? מה הוא עשה לעצמו? הוא כל כך שזוף ורזה, והשיניים הלבנות האלה והעגיל, הוא כמו רוח רפאים."
"כן, ככה זה כשבן אדם בן ארבעים פלוס מנסה להראות צעיר יותר בעשרים שנה, אבל אני מתאר לעצמי שאחרי כמה זיונים עם יניבוש הוא יירגע ויחזור לעצמו."
"אתה רציני? בנצי והבן של בוריס, אבל…" חמי התחיל לעשות חישובים במוחו, ורוני שידע בדיוק על מה הוא חושב דחף מרפק שובב לצלעותיו, "תרגיעי מיס וארשה, ההבדל ביניהם יותר קטן מההבדל בינך לבוריס."
"זה לא אותו דבר."
"זה בדיוק אותו דבר." התעקש רוני, לכסן מבט זהיר אל בני החבורה שישבו בגבם אליהם, שוחחו ואכלו, אחז בזרועו של חמי ומשך אותו אל מאחורי מחסן כלים רעוע מפח, "בוא לפה רגע." הניח יד על עורפו, וכשחמי נרכן לעברו בתום לב נישק אותו היישר אל פיו וצחק, מרוצה מאוד מעצמו.
"מה אתה עושה? מפגר אחד!" לפת חמי את כתפיו, מביט נרעש בפנים השחומות, השובבות והצוחקות הללו שבשום פנים ואופן לא הצליח להישאר אדיש אליהן.
"מה נראה לך? די, מספיק, תרגיע, אני לא אגע בך יותר, אני רק רוצה להזכיר לך שאני עדיין אוהב אותך, ושאני אחכה לך כל החיים, זה הכל, ועכשיו מספיק כבר עם הגדר הזו, בוא נלך לאכול משהו כי אני מת מרעב ומעייפות."
***
הוא לא רוצה אותך, יותר טוב לו עם הספרנית הקציצתית שלו, מתי תכניס לך את זה לראש? חזר רוני ושינן לעצמו, וכל פעם שהיה רחוק מחמי כמעט שהצליח להאמין בשטיפת המוח שעשה לעצמו, אבל מידי פעם, כשמבטו היה נתקל במבטו של חמי הוא היה חש שאיזה ניצוץ ישן שב ונדלק בין שניהם, והיה נתקף געגועים עזים.
נאמן להבטחתו להפסיק להיות פתטי התאמץ לשמור מרחק מהאקס שלו, הקפיד לא להציק ולא להתעלק, ורוב הזמן כמעט שהצליח בכך. הוא התמיד להעסיק את עצמו בעבודה קשה ובחיפוש אחרי מישהי שתרצה להביא איתו ילד, ובין לבין גם עשה סטוצים במרץ, וסך הכל נהנה למדי מחייו.
כל פעם שהצליח לקום מספיק מוקדם היה יוצא לטיול בוקר ספונטני, מתוכנן בקפידה, ונפגש 'במקרה' עם חמי שנהג לצאת בדייקנות ברבע לשש בבוקר עם לונה לטיול בוואדי שמתחת לביתו. הם היו הולכים עד לגן הלאומי, יושבים על ספסל מתחת לעץ אלון ומניחים לכלבה להשתובב בין הממטרות שהסתובבו והרטיבו את הדשא. אחר כך הם היו חוזרים יחד בשתיקה נינוחה, הכלבה רצה לפניהם, ונפרדים איש לביתו.
בזמן שתיית קפה הבוקר נהג חמי לספר לבועז על כל האירועים בטיולי הבוקר שלו עם לונה, סיפר על תעלולים של לונה עם כלבים ובעלי כלבים משכימי קום אחרים שנפגש איתם מידי פעם, והקפיד לא להסתיר ממנו גם את הפגישות האקראיות שלו עם האקס, אבל בועז ששנא לקום מוקדם היה בדרך כלל מנומנם בשעות הללו, וחמי אף פעם לא ידע מה בדיוק הוא קולט מדבריו.
אחרי ששמע מבנצי ומיניב על המצעד ופסטיבל הסרטים הגאים הלך בועז ובדק בקפידה את תוכניית שבוע הגאווה, התלהב וניסה לשכנע את חמי לנסוע עם יניב ובנצי לסוף שבוע בתל אביב כדי להשתתף במצעד ולצפות בהופעות של שבוע הגאווה.
"השתגעת, בחום הזה? וחוץ מזה, אתה יודע שהבטחתי לבוריס לקחת אותו לבדיקה בבית חולים."
"אבל הוא לא רוצה שתבוא איתו, למה הוא לא יכול לנסוע לבד?"
"כי זו בדיקה בהרדמה, ואסור לו לנהוג אחר כך."
"אז שייקח מונית."
"בועז, הבטחתי לו שאני אקח אותו, וחוץ מזה ממש לא בא לי לבלות סוף שבוע בתל אביב, זו נסיעה ממש ארוכה והמצעד תמיד חם ורעשני נורא, וביום ראשון אני צריך להגיע לעבודה, כל העסק הזה לא מתאים לי."
"נו, בטח, הייתי יכול לתאר לעצמי שזה מה שתגיד." התרעם בועז, "חס וחלילה שתעשה משהו שישבור את השגרה הקדושה שלך, אתה שם לב שאתה עושה כל יום בדיוק מה שעשית יום קודם, ותעשה יום אחר כך? לא נמאס לך לחיות בצורה משעממת כזו?"
"לא, אני אוהב שגרה, וחוץ מזה, אל תשכח שיש לי ילד, ילדים צריכים חיים מסודרים."
"בחייך, לא יקרה כלום אם סוף שבוע אחד…"
"די כבר בועז, אני לא רוצה ודי! אם כל כך מתחשק לך ללכת למצעד תיסע בלעדי."
"מה, להסתובב בתל אביב לבד כמו איזה מסכן?"
"למה מסכן, ולמה לבד? תהיה עם בנצי ויניב."
"שימרחו אחד על השני כל הזמן, ויתנו לי להרגיש כמו גלגל חמישי בעגלה."
חמי נאנח, "בועז די, אני לא נוסע לתל אביב באמצע הקיץ, וזה סופי."
"טוב, תעשה מה שאתה רוצה, אני כן נוסע." התעצבן בועז והסתלק בטריקת דלת.
***
חמי קיים את הבטחתו לבוריס והסיע אותו לבדיקת הקולונוסקופיה, ובדרך לבית החולים ניצל את הזמן לשיחת נפש איתו, והתוודה לפניו שבזמן האחרון הוא ובועז רבים לעיתים קרובות מידי, הרבה יותר מאשר הם עושים סקס.
"בהתחלה הוא אמר שהוא אוהב לגור רחוק מתל אביב, ושנמאס לו לבלות במועדונים ובפאבים, אבל עכשיו הוא מקטר שמשעמם לו לשבת כל ערב בבית." התלונן חמי, "ומילא זה, אבל הוא רואה כל הזמן פורנו."
"הרבה אנשים רואים פורנו, שמעתי שיש אפילו נשים שאוהבות פורנו."
"אני לא, ובמיוחד לא את הפורנו המגעיל שבועז אוהב."
"למה, מה הוא אוהב?"
חמי נאנח, "אני חייב לפרט?"
בוריס גיחך בסלחנות, "תן לי רמז." ביקש.
"ברלין." השיב חמי בקול קודר, "או יותר מדויק, מועדוני עור בברלין."
"אהה…" הניד בוריס את ראשו, "הבנתי, אבל מה לעשות חמי, המקומות האלה קיימים כי יש להם ביקוש, ומי שמצלם סרטים כאלה לא עושה את זה לשם שמיים אלא כי הוא מרוויח מהם, והוא מרוויח כי יש מי שמשלם כדי לראות אותם."
"אני יודע בוריס, אני לא דביל, אבל הוא תמיד סיפר שהביקורים שלו בברלין היו בגלל האקס שלו, ושהוא לא רוצה להתעסק עם זה יותר."
"ואתה האמנת?"
"כן." הוא הציץ לעבר בוריס המשועשע, "יצאתי טיפש?"
"כן, קצת, ואני לא אומר שהוא שיקר לך בכוונה, הוא בטח חשב שזו האמת, ושהוא באמת רוצה לפתוח דף חדש ונקי, אבל מה לעשות, יש דברים שאי אפשר להדחיק גם אם מאוד רוצים, למה שלא תעזור לו ותיתן לו קצת ממה שהוא רוצה, תהיה קצת יותר קשוח איתו, אני יודע שאתה מסוגל לזה."
"מסוגל? אולי, אבל אל תשכח שאני נשא, הוא לא מצליח ליהנות אפילו מסתם חדירות איתי, אז על מה יש לדבר?"
"ומה עם כושי? איך זה שהוא לא פחד להשתולל אתך?"
חמי משך בכתפיו "לא יודע, כשכושי חרמן אין לו אלוהים, זה מה שהכי אהבתי אצלו."
"אתה יודע שאתה יכול לחזור אליו כבר מחר, הוא עדיין רוצה אותך."
"אני יודע."
"אז למה אתה לא עושה משהו?"
"כי אני לא מוכן לתת לו עוד צ'אנס לשבור לי את הלב."
בוריס חייך, "לפעמים אני שוכח עם מי אני מדבר, אתה יודע שרוני קורא לבועז הספרנית הקציצתית?"
"כן שמעתי, מי שמדבר, כאילו שלהיות עיראקית משוגעת זה יותר טוב."
"נו, מה יהיה אתך ילד, אתה כבר מעל שלושים ועדיין עושה שטויות." נאנח בוריס, "אבל מצד שני, מי אני שאגיד משהו? הרי אני כבר עברתי את החמישים…" הוא לפת את ברכו של חמי וטלטל אותה בכוח, "מנחם, אל תעשה את הטעויות שאני עשיתי, אל תחייה מתוך פחד, לך אחרי הלב שלך גם אם זה יכאב."
"על מה אתה מדבר, איזה טעויות עשית?" הניח חמי את כף ידו על ידו של בוריס, נהנה לגעת באצבעותיו החמימות.
"לא משנה, אני כבר זקן מידי לתקן אותן, ועכשיו, מספיק ללטף אותי כמו איזה ילד מתלהב, תיסע בזהירות, אני רוצה להגיע בחתיכה אחת לבית חולים."
בזמן שבוריס וחמי הסתובבו במסדרונות בית החולים, מתמודדים עם סבך הבירוקרטיה הרפואית, חזר רוני מהעבודה, ולפני שהלך הביתה נכנס, כמו שהבטיח, לדירתו של בוריס כדי לבדוק שיש לסולק די מים לשתייה. "אתה חתול מפונק, יפיוף סיאמי מפונק שכמוך." ליטף את החתול שהתרפק עליו, נתן לו מים טריים לשתות, ולא התאפק וכיבד אותו בחתיכת גבינה צהובה, וכמעט שיצא כשפתאום נשמעה דפיקה בדלת. והוא פתח והביט בפליאה באישה נמוכת קומה ומוצקה שעמדה על הסף ונעצה בו עיניים כחולות חשדניות, "אתה לא בוריס." הודיעה לו במבטא רוסי דשן.
"לא, אני אהרון, ואת?"
"אני אירה, איפה בוריס ויורי?"
"את מתכוונת יניב."
אירה החוותה בידה תנועת ביטול, "יורי, יניב, לא משנה, איפה הוא ואיפה אבא שלו?"
"יניב נסע לתל אביב." אמר רוני, וחייך כי יצא לו חרוז, "ובוריס נסע לבית חולים לעשות איזה בדיקה, הוא יחזור בעוד שעתיים בערך."
"ומתי יורי יחזור?" שאלה אירה בלי להשיב לו חיוך, והניחה על השולחן תיק מתפקע, "זה דברים של יורי שנשארו אצלי." הסבירה.
"יכולת לשלוח לו בדואר." ציין רוני, בוחן אתה בסקרנות, הוא העריך את גילה בשלושים ומשהו, ולדעתו, אם הייתה טורחת לעשות דיאטה ולהשקיע בהופעתה, הייתה נראית הרבה יותר טוב.
"אני יודעת, אבל רציתי גם לדבר איתו על משהו."
"הוא יחזור רק בעוד יום יומיים, אני לא בטוח מתי." רוני שב וחייך אליה, אבל אירה נותרה רצינית, "הוא פגש מישהו והתלהב… את יודעת איך זה…" רוני לא היה רגיל לנשים שנותרו אדישות לחיוכו, והרצינות הקפדנית של אירה אתגרה אותו.
"כן אני יודעת." השיבה ביובש, "זה משהו רציני?"
"לא יודע, למה, את רוצה אותו חזרה?"
"לא אותו, אבל את הגנים שלו כן."
"באמת?" הופתע רוני "את מתכוונת… את רוצה ממנו ילד?"
"אני כבר מעל שלושים, ואני רוצה ילד, ויורי הוא הגבר היחיד שאני מכירה מספיק טוב בשביל לבקש ממנו דבר כזה, זאת אומרת, הגבר היחיד שבא בחשבון."
"את מכירה גם אותי."
אירה סקרה אותו מהורהרת, "לא, אני לא."
רוני החווה קידה ליצנית, ושב וחייך בתקווה שאולי הפעם… לא, היא נותרה רצינית, אבל לפחות הקשיבה, "תרשי לי להציג את עצמי, אני אהרון בשרי ואני מחפש בחורה שתרצה לעשות איתי ילד, אני מוכן אפילו לגור איתה, לפחות בהתחלה."
"לגור אבל לא להתחתן." אבחנה אירה בדייקנות.
"חמודה, אני הומו, למה שתרצי להתחתן איתי?"
"כי אני רוצה ילד."
"ומה עם בעל?"
"אתה לא יודע שאישה צריכה גבר כמו שדג צריך אופניים." אמרה אירה, וסוף סוף חייכה חיוך שהצליח לרכך את תווי פניה הכבדים, ולהפוך אותם לכמעט נאים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s