3. הכלל הראשון

בבוקר התעוררתי והוא כבר לא היה לידי. "בוקר טוב חמי." אמרתי בשקט, בטוח שאשמע בתשובה רק שקט מהדהד מבדידות. ככה אגב נגמרים כל הסטוצים שלי עם בחורים שווים, רק המכוערים, המוזרים ובעלי הזין הקטן נשארים ונשארים ונשארים… מעניין כמה בחורים אומרים אותו דבר בדיוק ומתכוונים דווקא אלי?
יותר מידי אני מניח.
"בוקר אור בועז." ענה לי חמי, לתדהמתי, והציץ אלי מהמקלחת, "מצאתי מברשת שיניים חדשה והשתמשתי בה, אני מקווה שזה בסדר."
"אהה… בטח, אחלה." העפתי מבט בשעון והתחלחלתי, השעה הייתה רק חמש וחצי בבוקר. "תמיד אתה קם כל כך מוקדם?"
"בדרך כלל אני קם יותר מוקדם בגלל נמרוד, אבל הבוקר אני משאיר את התענוג לאורה." הוא הצטחק, "איך אתה שותה את הקפה שלך?"
"עם חלב, כפית אחת נס ושני סוכרזית."
"שאני אביא לך למיטה או שאתה קם?" המשיך חמי להפתיע אותי.
"אתה גם מביא קפה למיטה? אפשר להציע לך נישואים?" הלכתי על הסגנון המבודח והקליל.
"להציע אפשר, אבל אולי כדאי שתחכה עם זה עד שנכיר יותר טוב אחד את השני." התאים חמי את עצמו להלך רוחי, "ואגב, אני מקווה שלא שכחת שיש לי נדוניה לא כל כך מוצלחת?" הוסיף, והפעם בקול רציני יותר.
הופה! גמרנו עם הצחוקים, הגיע הזמן לקצת מציאות קרה, חשבתי לעצמי. "למה אתה מתכוון לא מוצלחת?" שאלתי וקמתי.
"ילד… איידס… ויש עוד, אבל אני פוחד להפיל עליך הכל בבת אחת."
"באמת? מה עוד יש לך?" הסתקרנתי, הכנסתי את הבטן, הסרתי מעלי את השמיכה והלכתי להשתין, מקווה שהתחת שלי לא נראה יותר מידי רופס מאחורה, והתחלתי לצחצח שיניים.
"סבלנות." חייך חמי, העיר שאני נראה חמוד מאוד כשאני קם מהשינה, והלך להכין קפה.
לשמחתי הוא לא נבהל מהבלגן במטבח שלי, ועד שסיימתי להתארגן הכין קפה ומצא בכוחות עצמו את העוגיות שהנחתי בכוונה על מדף גבוה במזווה כדי להקשות על עצמי למצוא אותן.
"נגמר לך החלב, והמקרר שלך די ריק, כדאי שתעשה קניות." יעץ לי במעשיות והתיישב מולי עם הקפה שלו.
הנהנתי, "בסדר אימא, תגיד חמי, יש מצב שאחרי הקפה נחזור למיטה?"
חמי העיף מבט בשעונו, "מצטער, אבל לא. הבטחתי לאורה שאני אקח את הקטן לגן ועוד לא קניתי לחמניות… הבקרים אצלי נורא לחוצים, באיזה שעה אתה מתחיל לעבוד היום?"
"היום יום חמישי, אני מתחיל בעשר, ואתה?"
"אני תמיד מתחיל לעבוד בשמונה." אמר חמי, קצת בעצב. החלפנו מבט מעל לקפה, הוא נראה תוהה וקצת מאוכזב, כאילו הבין רק עכשיו עם מי הוא הלך למיטה הלילה וליבי שקע באכזבה, כי הבנתי שאני רוצה אותו גם עכשיו, בבוקר שאחר כך ויש מצב שהוא לא – נכון, סיפור חיי אבל בכל זאת מאכזב מאוד, ואז הוא שוב הפתיע וחייך אלי חיוך מסביר פנים, אמר שהוא מצטער שהוא כל כך לחוץ בזמן בבוקר, וסליחה שהוא העיר אותי כל כך מוקדם, אבל עבר כל כך הרבה זמן מאז שהוא ישב ושתה בשקט קפה עם בן אדם מבוגר, וזה ממש נפלא, והוא מאוד מודה לי על הסבלנות.
"על לא דבר, העונג כולו שלי." חייכתי אליו חזרה, מתמוגג לשמע דבריו, והייתי כל כך מרוצה עד ששמתי את נפשי בכפי ואמרתי, "היה לי ממש ממש טוב אתך חמי, יש מצב שנמשיך להיות בקשר?"
"בטח, גם לי היה נהדר, ואם שכחתי להגיד לך את זה בלילה אני אומר עכשיו, היה לי אחלה, אבל אני רוצה להזכיר לך בועז שסקס טוב זה עניין חשוב אבל לא מספיק לביסוס יחסים, ולכן אני מציע שנעשה הכל לאט ובלי לחץ, הייתי אפילו מרחיק לכת ואומר שכדאי שנכיר אחד את השני לפני שאנחנו נכנסים למיטה אבל…" הוא שוב צחק, רכן ונישק אותי, "כבר אמרתי לך שאתה ממש חמוד בבקרים?"
"גם אתה." החזרתי לו נשיקה, ומעודד מהמחמאות שלו ניסיתי שוב לפתות אותו לחזור איתי למיטה, ואולי הייתי מצליח לולא צלצל פתאום הטלפון שלו, ואישה קצת לחוצה שדיברה מהר בקול עצבני, אולי בגלל הילד שבכה ברקע, התנצלה על השעה המוקדמת ושאלה איפה הוא שם את ה…
"אני כבר בא." אמר חמי בחיפזון, סיים בלגימה זריזה את הקפה, ליטף חפוזות את לחיי, והסתלק.

אני שונא לקום מוקדם בבוקר, אבל מאחר וכבר קמתי הלכתי לעשות קניות, וכשחזרתי עשיתי קצת סדר בבית, והספקתי אפילו לשטוף את המטבח לפני שפסעתי לי מעדנות בדרך לעבודה, מחייך בהנאה בגלל חום השמש האביבית על גבי וצבעיה וריחותיה משמחי הלב של הפריחה הנפלאה, בעיקר התענגתי בגלל הריח המשכר של הפריחה הלבנה של עצי ההדר. הנאתי התגברה עוד יותר כשנזכרתי איך בדיוק לפני שנה, כשעוד גרתי בגבעתיים, היה עלי להיאבק בפקקי תנועה מתסכלים כדי להגיע לעבודה ובטח כל הקולגות שלי לשעבר שחשבו שאני מטורף לעזוב הכל ולהגר לצפון סובלים גם היום מפקקי תנועה ומריח של אגזוזים מסריחים בעוד אני גר במרחק כמה דקות הליכה מהעבודה. תקראו לי מיזנתרופ אבל המחשבה על העצבים והסבל שלהם הגבירו את הנאתי.
רק כשהדפתי את דלת הזכוכית הכבדה של הספרייה ונכנסתי פנימה עלה בדעתי שאין לי בעצם שום סיבה להיות מרוצה כל כך מעצמי – במו גופי ובקלות דעת מזעזעת הפרתי את הכלל הראשון שקבעתי לעצמי וערבתי עסקים עם תענוגות. אם הקשר עם חמי לא יעלה יפה אני עלול למצוא את עצמי הולך לעבודה בחוסר רצון וסובל לאורך כל היום, וכבר היו דברים מעולם… ובקיצור, שוב אני מתנהג כמו טיפש ואולי שוב הרסתי הכל רק בגלל סקס… ובכל זאת המשכתי לחייך כי עמדתי לפגוש אותו שוב ואולי בערב שוב נהיה יחד… יש דבר כזה, מיזנתרופ רומנטי?
מרגע שהגעתי שקעתי בעבודה בספריית העיון ואת חמי ראיתי רק בצהרים. הלכתי לאכול משהו בחדר האחורי ששימש גם כחדר אוכל לעובדי הספרייה, ומצאתי אותו אוכל כריך בחברתה של נורית ושל עוד ספרנית אחת ששכחתי מה שמה. הוא חייך אלי באדיבות, שאל מה נשמע ואם כבר טיפלתי בתיקון הראי השבור?
"אה… לא, שכחתי. לאן אתה מציע לי לקחת אותו?"
"יש זגג אחד לא רחוק מהדירה שלי, אני אטפל בזה בשבילך."
"תודה." עניתי בנימוס, מרגיש שאנחנו עורכים הצגה מיותרת בפני קהל אדיש לנוכחותנו הגברית. נורית והספרנית השנייה התעלמו מאיתנו ושוחחו בערנות רבה על הניקיונות לפסח, מתפארות אחת בפני השנייה כמה קשה הן עובדות עוד מפורים, וכמה הבעלים שלהן לא עוזרים להם.
גבר אחד, גדל גוף, גבוה ובעל פדחת מגולחת הציץ פנימה, "חמי פה?" שאל.
חמי נחפז אליו, הם לחצו ידיים ואחר כך התחבקו קלות, בירכו זה את זה לשלום בחמימות רבה, ואחר כך, להפתעתי, עברו לשוחח ברוסית.
"תכיר בועז, זה בוריס, חבר ותיק שלי, הוא חזר רק עכשיו מטיול באוסטריה." הציג אותי חמי בפני ידידו שלחץ את ידי בנימוס, וחזר מיד לשוחח ברוסית מהירה עם חמי.
"אתה מדבר רוסית?" השתוממתי אחרי שבוריס נפרד ממנו בחיבוק נוסף, והלך לדרכו. "אתה ממש לא נראה רוסי."
"אני לא, אבל איכשהו יצא שלמדתי קצת רוסית." הצטנע חמי.
"תגיד, אתה והבוריס הזה…" אני שונא לקנא, ועוד יותר שונא להודות בזה – תרגיע בוזי, תזכור שאתה לא נשוי לבחור הזה, ופשוט תרגיע, "טוב, לא חשוב, זה לא עסקי."
"נכון." הסכים חמי, חייך והביט בי בהערכה, "אבל אתה צודק, כל הכבוד לאינטואיציה שלך, והאמת שפעם, מזמן אנחנו… אבל זה היה ממש מזמן, ולשמחתי נשארנו חברים טובים."
יופי, אז יש לי אינטואיציה טובה, מה זה עוזר לי? ולמה חשבתי שבחור יפה כמו חמי סתם יושב ומחכה דווקא לאחד כמוני, אתה כזה דביל בוזי…"הוא די זקן, הבוריס הזה." הערתי בנבזות הומואית מיותרת לגמרי, ומיד אחר כך הצטערתי שבכלל פתחתי את הפה.
"בוריס כבר לא ילד, אבל הוא עדיין לא זקן." מחה חמי, "וגם אני כבר לא צעיר כל כך." הוסיף בנחת, מביט בי במבט התוהה הזה שהפחיד אותי וגרם לי להתחיל להתבדח בצורה אידיוטית.
"לא חשוב הגיל, העיקר שאתה בכושר." עניתי לו תשובה ליצנית וכדי לשנות מהר נושא, שאלתי מתי הוא מגיע אלי.
"אני אקפוץ אליך אחרי העבודה כדי לקחת את המסגרת של הראי, אבל אני לא אוכל להישאר בועז, הבטחתי לקחת את נמרוד מהמעון, מה דעתך שתבוא איתי ובהזדמנות הזו גם תפגוש אותו ואת אימא שלו?"
"אה…" לזה לא ציפיתי ולרגע נבהלתי, "אתה בטוח?"
"לגמרי."
"בסדר, אבל בתנאי שתגלה לי למה התכוונת שדיברת הבוקר על הנדוניה שלך."
"אני חייב? טוב, בסדר, אבל לא פה, ואה בועז… אני חושב שעדיף שבינתיים נשמור על פרופיל נמוך בעבודה ולא נספר לאף אחד עלינו."
הרגשתי כאילו אבן כבדה ירדה מעל ליבי, "מסכים בהחלט." עניתי, ומנצל את העובדה שהיינו כרגע לבד, רמסתי עוד יותר את הכלל הראשון והגנבתי נשיקה חפוזה על לחיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s