3. גל חום

כמה ימים אחרי מצעד הגאווה בישרו החזאים על גל חום – חם, לח ודביק – ועוד לפני שהתאוששנו ממנו הגיע היום הארוך ביותר בשנה, שהוא כידוע היום הראשון של הקיץ, ומיד אחר כך יצא החופש הגדול לדרך בקול תרועה.
הספקתי לשוחח עם עידו עוד פעמיים שלוש אחרי המצעד, ואפילו דיברנו על פגישה פנים אל פנים לפני שהוא ממריא לשוודיה, אבל כשחזרתי הביתה אחרי מסיבת הסיום הרעשנית להחריד של בית הספר התיכון הוא התקשר פתאום, אמר שבגלל כל מיני סיבות שאין לו חשק לפרט עכשיו חלו שינויים בתכניות, הוא עומד לטוס כבר מחרתיים, והוא נורא נורא לחוץ בזמן, אז יאללה, ביי…
"טוב, חבל, אבל אני מבין אז… אה… תשמור על עצמך עידו ולהתראות."
"כן, להתראות תשמור על קשר, נדבר בפייס." הפטיר עידו בפיזור נפש.
"לדבר בפייס זה לא נקרא לשמור על קשר." מחיתי, אבל הוא כבר הניח את השפופרת, ולא שמע את דברי ולא ידע כמה עצוב ובודד הרגשתי בגלל הפרידה החטופה הזו.
למחרת התקשר בועז וסיפר לי שהוא וחמי כבר לא.
"אני ממש מצטער." אמרתי כמו שמקובל להגיד במקרים כאלה, "מה התוכניות שלך לעתיד?"
"אני עוד לא יודע, אני מחכה לקבל תשובה מאיזה מקום…" קולו נחלש וכמעט גווע, ואז שב והתחזק, "בינתיים אני גר בחדר האורחים של חמי ואורה, בא לך להיפגש איתי?"
"אהה… אני…" כמעט סירבתי אבל הוא נשמע בודד כמו שאני הרגשתי, ולפני השתרע חופש ארוך וצחיח מעיסוקים מלבד כמה ימי עיון, והשתלמות משמימה אחת שתתחיל רק בעוד שבועיים…
"טוב למה לא? אבל הפעם לא במכונית, יש לי בית, אם אתה מעוניין אז בוא אלי."
"בכיף." שמח בועז, ועוד באותו ערב הפציע בדירתי, ומשם זרם בטבעיות למיטתי.
זו הייתה פגישה מוצלחת, והסקס הפראי, האלים כמעט, שהתחולל במיטה שפעם חלקתי עם עידו מילא היטב את תפקידו – ניחם והשכיח מאיתנו את צריבת כישלון הזוגיות, וכאב הניתוק מהגברים שפעם אהבנו, ועדיין חשנו כלפיהם רגשות.
"חמי בחור נהדר, ואחלה בן אדם, באמת, אבל…" בועז נאנח מעומק לבבו, "היו המון דברים שהפריעו לקשר שלנו, הנשאות המבאסת שלו שבגללה היינו צריכים כל הזמן קונדום… והבן שלו שהוא ילד חמוד, אבל צריך המון צומי וזמן בגלל שהאימא של נמרוד, האורה הזאת, נזכרה להגשים את עצמה וללכת ללמוד דווקא אחרי שנמרוד נולד, וחמי, במקום להגיד לה שזה לא מתאים, הסכים ולקח על עצמו את התפקיד שלה… אם הוא רק היה פחות הומו פמיניסט מתחשב ופוליטיקלי קורקט כזה איתה וגם איתי… ואם האקס הנבזה שלו היה פחות דבוק לו לתחת…"
"אז נפרדתם כי הוא היה יותר מידי בסדר? זה נראה לך הגיוני? אם היית מחכה בסבלנות הילד היה גדל בסופו של דבר, ואורה הייתה מסיימת ללמוד ואז… מילא אני שנפרדתי מעידו כי גיליתי שהוא בוגד ושקרן, זה מובן, אבל לא אידיוטי להיפרד ממישהו דווקא בגלל שהוא מענטש?"
"יכול להיות." הסכים בועז, "אבל מה אני יכול לעשות שגברים מהסוג הזה לא באים לי טוב? מרוב שהוא היה נחמד ועדין הסקס היה על הפנים, זאת אומרת, שלא תבין לא נכון, הוא היה ממש בסדר והכל… עשה הכל כמו שצריך עם כל הלב ועם המון רגש, אבל זה פשוט לא היה מה שאני צריך, אני צריך…" הוא פרש את ידיו בתנועת אין אונים, "לא יודע מה בדיוק, אבל לא את חמי, חבל שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה."
"את מה, את זה שאתה צריך איזה בן זונה שיכאיב לך כדי שיהיה לך טוב?"
"כן, כנראה." הנהן בועז בעגמומיות, "בן זונה כמו שרביב היה פעם, לפני שהתחרפן וחזר בתשובה."
"אתה פשוט פסיכי, חשבת ללכת לטיפול נפשי בועז?"
"כן, לא פעם, אולי אני אפילו אעשה את זה, אבל עוד לא, בעתיד, בינתיים אני נהנה להיות פסיכי." גיחך בועז, רכן מעלי, והתחיל לכרסם וללקק את בהונותיי.
"אתה לא נורמאלי." הודעתי לו, והדפתי אותו מהמיטה. הוא גלש מעליה, התיישב על הרצפה והמשיך בשלו, מלקק ומוצץ, ולא הרפה עד ששוב עמד לי, ואז התיישב על הזין שלי, התפרע וגנח, ודרש שאקרע אותו, דרישה שמילאתי כמיטב יכולתי – להערכתי בועז שקל עשרה ק"ג יותר ממני – לשביעות רצון שנינו.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, שבוע אחר כך הוא התקשר ואמר שהוא התקבל לעבודה באשדוד, לא העדיפות הראשונה שלו, אבל מספיק טוב, והוא עוזב ומפנה את מקומו לאקס המעצבן של חמי שבטח ימהר לקפוץ על ההזדמנות.
"טוב, שיהיה לך בהצלחה בועז." איחלתי לו, נפרדתי ממנו בנימוס, והלכתי לספר לבוריס את החדשות שלי.
לאכזבתי בוריס כבר ידע על הפרידה של בועז וחמי, וגם הוא חשב שבקרוב מאוד חמי יחזור לאקס שלו. בדרך כלל אני לא רכלן, אבל חשתי רצון ילדותי להרשים את בוריס ולכן גיליתי לו – לא לפני שהשבעתי אותו לשמור את הגילוי שלי בסוד מכולם, ובעיקר מפני חמי – שאני ובועז… לא נכנסתי לפרטים אבל ידעתי שהוא מבין למה כוונתי.
הוא הרים את גבותיו בפליאה, "באמת? אתה ובועז?" השתומם.
"כן, אבל…" ופתאום התמלאתי בושה והצטערתי שפתחתי את הפה הגדול שלי, "זה קרה רק פעמיים, בפעם הראשונה לא ידעתי שבועז חי עם חמי, חשבתי שהוא רווק, ובפעם השנייה הם כבר לא היו זוג אז… עזוב, חבל שגיליתי לך."
"ובכל זאת גילית לי, מעניין למה?"
משכתי בכתפי, "לא יודע, סתם, רציתי לעשות עליך רושם ויצאתי מפגר, עדיף שתשכח מזה."
"ואולי סיפרת לי כי לא רצית שאני אחשוב שאתה נמלה משעממת?" התגרה בי בוריס בחיוך.
"נו, די כבר עם המשל הזה על הנמלה והצרצר! הוא פשטני וילדותי." הכרזתי, והנחתי את כפי הלחה מהתרגשות על ברכו החשופה של בוריס שישב מולי, לבוש רק מכנסיים וגופייה לבנה, "אנשים הם יצורים מורכבים הרבה יותר מחרקים." הודעתי לו.
"נכון." הנהן בוריס, והעביר את אצבעו על כף ידי, מחליק עליה בליטוף עדין שצמרר אותי, אבל לא מנע ממני להמשיך לקשקש.
"בכל אחד יש גם צרצר וגם נמלה, הנה אני למשל, בקיץ, כשמתחיל להיות ממש חם, אני ישר מתחבר לצרצר הפנימי שבי, ואהה…" חוט מחשבתי ניתק כי בוריס רכן אלי, ולכד את כף ידי בידיו, "ומה?" ננעצו עיניו בעיני.
"לא יודע, שכחתי מה רציתי להגיד."
הוא הניח את ידו החמימה על עורפי ומשך אותי אליו, "אולי רצית להגיד שבקיץ אתה נעשה פטפטן גדול וצריך להשתיק אותך?" היתל בי בחיבה, וחיכה עד שהנהנתי ואמרתי שכן, אולי הוא צודק, לפני שאזר עוז ונישק אותי.
"בדרך כלל אני לא עושה סקס עם גברים בגילך, אני הולך למיטה רק עם בחורים ממש צעירים." גילה לי אחרי שסיימנו והתקלחנו.
"אז במה זכיתי בכבוד הזה?" שאלתי בחיוך, והתמתחתי בהנאה על מיטתו, מעביר את אצבעותיי על חזהו הרחב והשעיר. שער גופו הסמיך היה כמעט כולו שיבה, ולהפתעתי הסבך האפור הזה נראה לי סקסי ומושך להפליא.
"זכית כי אתה נמלה חרוצה וחכמה, וגם כי אתה נראה ממש צעיר לגילך, ואולי אני זה שכבר זקן מידי להתעסק עם ילדים?"
"תאמין לי בוריס שאתה הרבה דברים, אבל בהחלט לא זקן מידי." החמאתי לו. מזמן לא חשתי מסופק ומרוצה כל כך אחרי סקס וזה מה שאמרתי לו, מלטף את הצלקת על בטנו התחתונה – צלקת דקיקה ומתפתלת שגרמה לו להיראות עוד יותר סקסי בעיני.
בוריס חייך ושאל אם אני יודע ממה הצלקת?
"לא, זה נראה כמו צלקת של ניתוח אפנדיציט." שיערתי.
"זה באמת ניתוח." אישר בוריס, "אבל לא אפנדיציט אלא פרוסטאטה, שמת לב שעזבתי אותך לכמה דקות בד לפני שהתחלנו, אתה יודע לאן הלכתי?"
"לשירותים, לא?"
"כן, כדי לעשות זריקה, אחרת לא עומד לי."
"וואלה?" הופתעתי, "זריקה? איפה?"
"בזין." השיב בוריס, הבטיח לי שזה לא כואב, והוריד את הקונדום שלו שנותר יבש כי, כמו שהסביר לי, בגלל הניתוח הזרע נשאר בתוך גופו, ולא יוצא החוצה.
"לא הרגשתי כלום." הודיתי, נבוך מעט, "היה לי ממש טוב אתך בוריס."
"אני יודע, גם לי, אבל אל תשכח רענן שבכל זאת אני בעיקר צרצר, ואתה עדיין נמלה, מחובר לצרצר הפנימי שלך, אבל עדיין…"
הנחתי יד על פיו כדי להשתיק אותו, "בסדר, די, אל תילחץ, אני מבין ואני לא הולך להציק לך." הבטחתי וקמתי מהמיטה.
"לאן אתה הולך?"
"הביתה, למה אתה שואל?"
"מה דעתך להישאר לישון אצלי הלילה?"
"אתה בטוח?"
"לגמרי, בקרוב הלילות יהיו כל כך חמים עד שאף אחד לא ירצה להתחבק יותר, אבל בינתיים מזג האוויר עוד נסבל, אז תישאר, בא לי כפיות."
***
לקראת אמצע יולי נעשה ממש חם, החזאים הבטיחו עומס חום ולחות גבוהה לאורך רצועת החוף ובעמקים, וקיימו. גל החום המתמשך גרע שינה מעיני ופגם בתאבוני. לאכזבתי גיליתי מאוחר מידי שהמאוורר החדש שרכשנו בשנה שעברה נעלם לאי שם – יכול להיות שעידו לקח אותו? – ושהישן שעוד בקיץ שעבר הראה סימני גסיסה נפח את נשמתו במשך החורף ולא עובד יותר. לא הצלחתי להירדם בחדר השינה הלוהט ומחוסר ברירה הדלקתי מזגן, ואז נוכחתי לדעת שאם אני נרדם עם מזגן דולק ובלי בן זוג שיחמם אותי אני קם עם צוואר תפוס.
ביום הרביעי של גל החום התעוררתי לפנות בוקר, זועף ונרגן, ואחרי שהבנתי שלא אצליח לישון יותר הדלקתי את המחשב ונכנסתי לאי מייל שלי. זו הייתה טעות שמוטטה באחת את כל עולמי המוכר – בעל הבית שלי שלח לי תזכורת, מנוסחת בלשון משפטית מרושעת, שהחוזה שלי נגמר החודש, ושבמידה שאין לי דירה חלופית הוא מרשה לי, לפנים משורת הדין, לשהות בביתו עד סוף אוגוסט בתנאי שאוסיף לשכר הדירה הקבוע שלי תוספת של חמש מאות ₪ (שלא יכולתי להרשות לעצמי) וטרח לציין בקפדנות אכזרית שגם אם אבחר באופציה הזו אני חייב להתפנות עד ראשון לספטמבר כי הוא מתכנן לשפץ, ואם לא אסלק את עצמי ואת חפצי בזמן הוא לא אחראי לתוצאות.
למרות שהשעה הייתה רק חמש וחצי בבוקר ולכאורה מזג האוויר היה אמור להיות עדיין קריר מעט התחלתי להזיע מרוב לחץ ובהלה. הבשורה הזו לא יכלה להגיע ברגע פחות מתאים, בעוד יומיים היה עלי לצאת להשתלמות של חמישה ימים בנתניה, מה שהותיר לי בקושי חודש למצוא בית חדש, לארוז ולעבור. אחוז פאניקה התקשרתי לעידו כדי לספר לו על הצרה שנפלה עלי ועל הדרך לברר איפה הוא החביא את המאוורר החדש, אבל הנייד שלו היה מנותק. מודאג מאוד גלשתי לדף הפייסבוק שלו וגיליתי שהוא נגוז בצורה מסתורית.
נשמתי עמוק, פקדתי על עצמי לא להיכנס לפאניקה, וליתר ביטחון עשיתי מקלחת קרה, שתיתי כוס מיץ קר במקום קפה, ויצאתי להליכת בוקר בתקווה שהצעדה בחיק הטבע תטהר את מחשבותיי ותאושש אותי. בדרך פגשתי את חמי שכמו בכל בוקר טייל עם כלבתו, לצידו פסע בחור שחום, דק ומתולתל שתלה בו עיניים מעריצות. חמי איחל לי בוקר טוב מנומס, וחייך אלי, מרוצה ושמח בחלקו. במקום לשמוח בשמחתו חשתי מדקרת קנאה וטינה, רק לפני כמה ימים הוא נפרד מבן זוגו וכבר הוא מטייל לו בנחת עם חבר חדש? איך הוא עושה את זה? ולמה רק אני, לא יצלח שכמוני, לא מצליח למצוא אף אחד, חוץ מבוריס שרוצה ממני רק סקס, ועושה לי טובה כשהוא מניח לי לישון אצלו פעם בשבוע?
ריחמתי על עצמי לאורך כל טיול הבוקר, מרגיש זקן וממורמר, וכשחזרתי, גלמוד ומזיע הביתה, הסתערתי על משימת חיפוש בית חדש.
"עברתי אצל כל המתווכים, וגיליתי שאני יכול להרשות לעצמי רק דירות מעפנות." דיווחתי לבוריס באותו ערב, "כל הבתים פה גדולים מידי ויקרים נורא בשביל בן אדם בודד שחי ממשכורת עלובה של מורה."
"אבל מה רע בדירה?" הביט בוריס סביבו בשביעות רצון, למרות שכרגיל הדירה שלו הייתה מבולגנת ולא כל כך נקייה – הוא היה עקר בית רשלן ולא טרח להעסיק עוזרת.
"דירה זה בסדר גמור, אבל אני צריך חצר בשביל הכלב."
"איזה כלב? ממתי יש לך כלב?"
"אין לי עדיין, אבל אני מתכנן לאמץ אחד מיד אחרי שאני אשכור בית מתאים, הבעיה היא שאין בתים זולים, גם את הבית שאני גר בו די קשה לי לשלם, אם רק היה לי בן זוג אז…"
"די, די להתלונן, אני שונא קוטרים." נזף בי בוריס, נישק אותי, ולקח אותי למיטה, ומיד אחרי הסקס הודיע לי שהוא צריך לקום מחר מוקדם, ובין כה וכה נורא חם ולא נעים לישון יחד, ולכן אולי עדיף…
"אתה מגרש אותי?" נפגעתי.
בוריס נאנח, וחזר והסביר שלא, אני לא מבין, אבל…
"אני מבין טוב מאוד, קיבלת את הזיון שלך ועכשיו אני מיותר, בסדר, קלטתי אותך, שלום ותודה!" הכרזתי, יצאתי מדירתו סר וזעף, וחזרתי לבית שבקרוב לא יהיה שלי, לעוד לילה נורא של נדודי שינה.
למחרת, אחרי שהתרוצצתי בוקר שלם בין דירות מגעילות ודחוסות, ובתים יקרים מידי לכיסי, חזרתי הביתה נכא רוח, והתחלתי לארוז לקראת ההשתלמות, משלים לאיטי עם הגזירה – יהיה עלי לגור בדירה נטולת חצר ומרובת שכנים ולוותר על חלום הגינה והכלב, ואולי אפילו מחוץ לקריה, מה שיחייב אותי להגיע לעבודה באוטובוס, ואולי אפילו – שאלוהים יעזור לי – לרכוש מכונית ולהיאבק כל יום בפקקי תנועה בדרכי לעבודה – שתי אפשרויות לא מרנינות כלל שיבזבזו את זמני ואת כספי.
פתחתי את המקרר ובהיתי בחוסר תיאבון במה שהיה בתוכו, לא הרבה בעצם, אבל בין כה וכה לא היה לי תיאבון.
בערב הטלפון צלצל וזה היה בוריס, שואל לשלומי.
"הכל בסדר, תודה." עניתי בקרירות נעלבת.
"נו, די להיות כזה, מצטער על אתמול, אבל אתה הרי מכיר אותי, הזהרתי אותך עוד בהתחלה שאני צרצר."
"כן, נכון, אתה צודק, אבל בכל זאת…"
"מה בכל זאת?" רטן בוריס בקוצר רוח ובלי לתת לי הזדמנות לענות המשיך והרצה בפני את משנתו, "תשמע רענן, אתה בחור טוב, ושחקן שח לא רע, אבל אל תצפה ממני ליותר מידי כי זה לא יקרה, מצטער, אבל זה המצב."
הייתי צריך להגיד שאני מבין, זה בסדר, אין בעיות, ולסיים בזריזות את השיחה, אבל הייתי מודאג ולחוץ, והיה לי נורא חם, ולא ישנתי כמו שצריך כבר כמעט שבוע… בקיצור, הראש שלי לא עבד כמו שצריך, ובמקום לענות כמו גבר ולשמור לפחות על שמץ מכבודי התחלתי להתבכיין לבוריס כמו נקבה נדבקת, ולשאול למה הוא הרשה לי לישון אצלו בהתחלה, כשרק הכרנו, ולמה עכשיו, דווקא כשקשה לי ואני בצרות, הוא קר כלפי, איזה מין חבר הוא?
בוריס שתק שתיקה קצרה, מבשרת רעות, ואז אמר לי ביובש שהוא מתנצל, הוא היה בטוח שאני מבוגר מספיק להבין מה קורה ביני לבינו, והוא מאשים רק את עצמו בעוגמת הנפש שגרם לי, אבל הוא ציפה מאדם בגילי להתנהגות פחות ילדותית ולכן…
"אתה צודק." נכנסתי לדבריו בחיפזון, "סליחה שהבכתי אותך, לא הייתי צריך להגיד מה שאמרתי, זה לא יקרה יותר, שיהיו לך חיים נעימים בוריס." איחלתי לו, וסגרתי מהר, לפני שאתחיל לבכות.
צפיתי מעט בטלוויזיה, מנסה להתעניין במצב הכלכלי והפוליטי בארץ, שכרגיל היה על הפנים, אבל לא הצלחתי להתרכז בכלום, וסגרתי.
לא היה טעם ללכת לישון, היה חם מידי, והייתי נרגז ומתוח מכדי להירדם. החלטתי להתעלם מהיתושים – שהשנה היו מגודלים וחצופים במיוחד – ונשארתי לשבת בחושך על כסא הנוח במרפסת, ממתין לשווא לקצת רוח קרירה שתצנן אותי. היא לא הגיעה, האוויר נשאר חם וסמיך מרוב לחות כאילו השמש עדיין זורחת, בהיתי בשמים המכוכבים וחשבתי על עתידי, מדמיין איך יראו חיי בשנים הבאות. צפיתי לעצמי חיים של בדידות וזקנה, חיים שאין בהם אהבה אלא רק עוני ומחלות, ולבסוף נרדמתי בכיסא והתעוררתי שוב לפנות בוקר, גופי כואב ופני לחות מדמעות ייאוש.
במקום טיול בוקר התעמלתי קצת בסלון, רק כדי למתוח את גופי המכווץ משינה בישיבה, בדקתי שוב את המחשב, בתקווה שדף הפייס של עידו חזר לתחייה, זה לא קרה, וגם הנייד שלו היה כבוי. השלמתי עם העלמו של האקס שלי ונכנסתי להתקלח, אחר כך ארזתי תרמיל עם כמה בגדים להחלפה, שתיתי קפה, אכלתי את שארית עוגת הבית היבשה שמצאתי בארגז הלחם ונסעתי להשתלמות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s