"אני מקווה שלא עשית נפקדות." לחש בועז באוזנו של חמי בעודו מחבק אותו חיבוק גברי מאופק.
"בטח שלא, נראה לך שאני אעשה שטות כזו." נעלב חמי תוך שהוא ספק מחבק ספק טופח על שכמו של בועז כנהוג בעדות הסטרייטים, "שיחררו אותי יום וחצי קודם כי באמצע המילואים…"
"לא משנה, תפרט אחר כך." השיב בועז בקוצר רוח, אחז במרפקו ונחפז להציג אותו בפני הצעיר הבלונדיני שהפסיק לאכול והביט בשניהם בסקרנות גלויה. "חמי, תכיר, זה פטריק, הוא בא כל הדרך מאוסטרליה כדי לבקר בארץ הקודש." הצהיר בחגיגיות באנגלית, מחייך חיוך זוהר.
"נעים מאוד להכיר אותך פטריק." אמר חמי רוכן בנימוס אל פטריק שהושיט לו יד ללחיצה. חמי לחץ את ידו של פטריק, משך לו כיסא משולחן סמוך, התיישב ושאל אם יש קפה.
"אני אביא." התנדב בועז, ניתר ממקומו בעצבנות, וחש לעמדת הקפה, מותיר את השניים לבד. חמי גייס את האנגלית החלודה מעט שלו, העלה חיוך על פניו, התנצל על שהוא נראה מקומט כזה, הסביר שנסע באוטובוס רוב הלילה, ושאל את פטריק בנימוס איך הוא מבלה, ומה דעתו על מדינת ישראל?
פטריק חייך אל חמי חיוך אוסטרלי צחור שיניים, והשתפך במחמאות נלהבות על יפי הארץ ועל טוב ליבם וחמימותם של תושביה. חמי ניסה לחייך אליו בחזרה חיוך תואם, אבל יצא לו פיהוק. הוא התנצל, ופטריק צחק ואמר שזה בסדר גמור, הוא מבין, וכשבועז חזר עם הקפה הוא מצא את השניים יושבים אחד מול השני, מחייכים זה לזה כמו חברים טובים.
חמי שתה בשתי לגימות את הקפה, סירב לאכול לחמנייה עם ריבה בטענה שהוא עייף מכדי לאכול, קם ואמר לבועז בעברית שהוא הרוג מעייפות, והוא חייב לישון קצת.
בועז הנהן, נפרד מפטריק בהבטחה לפגוש אותו בקרוב שוב בבריכה, וליווה את חמי לחדרם. הם פילסו לעצמם דרך בלובי העמוס נופשים רעשניים, נדחקו בקושי למעלית הצפופה שהייתה מלאה באורחי המלון שעשו את דרכם ברוב המולה לארוחת הבוקר או לחוף. נוכחותם העליזה של אורחי המלון השתיקה את השניים. הם עמדו קודרים ושתקו עד שהגיעו לקומה השישית. רק כשיצאו מהמעלית למסדרון אפור כחלחל, רפוד שטיח מקיר לקיר נותרו לבד ויכלו להתנהג בצורה טבעית.
"סוף סוף אנחנו לבד." שמט חמי את תרמילו הכבד על הרצפה, וכרך את זרועו סביב בועז, "תביא חיבוק." תבע, וניסה לנשק את בועז על שפתיו.
בועז הדף אותו מעליו בכעס, "עזוב אותי! לא התנשקת מספיק עם האקס שלך." נעץ בחמי מבט מאשים.
"מה?" נדהם חמי, "על מה אתה מדבר?"
"עליך ועל רוני, ואל תשקר לי, אני יודע שנפגשתם בכנף ארבע."
"נכון, נפגשנו בחדר האוכל של הבסיס, וכמה דקות אחר כך, בדיוק כשהתחלנו לדבר… איך אתה יודע שנפגשנו?"
"לא משנה." הזעיף בועז את פניו, שלף את המפתח והוביל את חמי לחדרם, "אבל רק שתדע הפגישה הזו לא הייתה מקרית, הוא תכנן הכל מראש." אמר ופתח את הדלת.
"תכנן מה? לאכול איתי ארוחת צהרים מעפנה בכנף ארבע?" נכנס חמי לחדר והניח את תרמילו על הדרגש המיועד לכך, "אל תהיה פראנואיד בועז." אמר בקוצר רוח, התיישב וחלץ את נעליו הכבדות. "חלק מהעבודה של אהרון כולל ביקורים בבסיסים של חיל אוויר, וככה יצא שנפגשנו, לא יודע אם זה היה מתוכנן או לא, וזה גם לא משנה כי בקושי הספקנו לדבר." חמי התחיל להתפשט מול הראי בעוד בועז יושב על המיטה ומביט בו במבט ספקני. "מה שקרה זה שפתאום המפקד שלי התקשר והודיע לי שאבא של המדריך בקורס חובשים בצריפין חטף התקף לב, והוא רוצה שאני אגיע לשם במידי כדי להחליף אותו, מזל שרוני נתן לי טרמפ לטייסת הקלה, אם הייתי מחמיץ את הססנה הייתי צריך לנסוע לשם ברכב, ועם כל הפקקים בגוש דן בטח הייתי מגיע בלילה."
"טסת בססנה?" התרשם בועז שבילה את השירות הצבאי שלו בשלישות בקריה, "איך היה, לא פחדת?"
"קצת, אבל הטיסה הייתה כל כך קצרה עד שלא ממש הספקתי לקלוט מה קורה איתי, תוך עשרים דקות הייתי בשדה דוב, ומשם תפסתי טרמפ עם איזה קצין לצריפין, החלפתי את המדריך ההוא שחזר אחרי שלושה ימים כי אבא שלו כבר היה בסדר, והמפקד שלי אמר שכבר אין טעם שאני אחזור לכנף ארבע ושחרר אותי יומיים לפני הזמן, והנה אני כאן, עייף וחרמן אחרי שנסעתי כל הלילה באוטובוס, ומגלה אותך אוכל ארוחת בוקר עם אוסטרלי בלונדיני ויפה תואר." חייך חמי, צנח ערום לצידו של בועז, ונישק אותו על פיו.
"אז למה לא התקשרת להודיע לי שאתה מגיע?" שאל בועז אחרי שהחזיר לחמי נשיקה וחיבוק.
"רציתי להפתיע אותך כמו שאתה הפתעת אותי עם ההזמנה למלון, ואגב, כמה בדיוק עלתה לך ההפתעה הזו?"
"למה?"
"כי אני רוצה לשלם חצי."
"אתה בטוח?"
"בהנחה שלא קיבלת איזה שיחה משמחת מאריאלה, או ירושה לא צפויה אז כן, אני לגמרי בטוח."
"לצערי לא קיבלתי שום שיחה מאריאלה, וכולם במשפחה שלי תפרנים, גם אם מישהו ימות הוא ישאיר רק חובות." הצטחק בועז, והעביר בליטוף את כפות ידיו על גבו וצלעותיו של חמי, "נדמה לי שרזית קצת."
"יכול להיות, האוכל היה על הפנים. או שאני נעשיתי מפונק לעת זקנה, או שהאוכל בצבא נעשה גרוע יותר."
"גם וגם אני חושב." התחיל בועז להיחלץ מבגדיו.
"רגע, אני רוצה להתקלח קודם."
"תתקלח אחר כך, אני אוהב אותך ככה."
חמי נכנע בשמחה, והם התפלשו ערומים על המיטה, מתנשקים ומתלטפים, והיו עסוקים כל כך בעצמם עד שלא השגיחו במנקה שהציצה לחדרם, קלטה מה הם עושים ונסוגה חרש, מותירה על הידית החיצונית פתק ובו כתוב – נא לא להפריע.
***
בועז קיווה לחמוק בזריזות מהחדר בזמן שחמי התקלח אבל חמי משך אותו אחריו למקלחת כדי שיתקלחו יחד – פינוק שהיה חביב עליהם במיוחד, ואחר כך הם ניגבו זה את זה ושוב התחילו להתנשק. חמי הטיל את בועז המתנשף על המיטה, נשכב עליו, לפת באצבעות עשת את פרקי ידיו של בועז, מרתק אותן מעל לראשו והביט היישר בעיניו, "יש לך משהו לספר לי בוזי?" שאל בחביבות חלקלקה.
בועז נאבק ופרכס תחת גופו של חמי שהעיק עליו לפתע בתקיפות מרגשת. "כן, רק תעזוב אותי." לחש, מתאמץ לנשום כרגיל, אבל פחד פתע מחרמן לפת את אבריו, הוא התקשה לשאוף אוויר, ראשו הסתחרר ולרגע חישב להתעלף.
"בוזי, אתה בסדר?" התגלגל חמי מעליו, ונשכב לצידו, בוחן אותו בדאגה.
בועז התיישב ושאף אוויר מלוא ריאותיו, "כן." אמר בקול חנוק, "אבל אני פוחד שתכעס עלי."
"למה, מה עשית?"
"פתחתי את הג'ימייל שלך."
"זה הכל? מצאת שם משהו מעניין חוץ מדואר זבל ופרסומות לויאגרה?" סירב חמי להתרגש.
"מצאתי מייל מבוריס."
"מבוריס, אתה בטוח?"
"כן, הוא לא הצליח להשיג אותך בנייד, ובהתחלה הוא כתב כמה זה מעצבן שאתה לא זמין כל הזמן."
"עבדתי בדת"ק מתחת לאדמה, אין שם קליטה." ביאר חמי, "ואחר כך שכחתי להטעין את הבטרייה. מה היה דחוף לו כל כך?"
"היה דחוף לו שתדע, ואני מצטט, שהפרענק המשוגע שלך יעשה לך כנראה ביקור פתע בזמן שתהיה במילואים." בוזי עשה פאוזה דרמאטית שהותירה את בן שיחו שווה נפש, "ואחר כך הוא ביקש שתתנהג יפה ולא תעשה שטויות, אני לא מבין למה הוא לא סימס לך אם זה היה דחוף לו כל כך."
"בוריס שונא לסמס, הוא מתלונן שהאצבעות שלו עבות מידי ולכן יוצאות לו טעויות כתיב, ושהאותיות כל כך קטנות עד שהוא מוציא לעצמו את העיניים. לדעתי כל העסק הזה של סימוס פשוט מעצבן אותו." הצטחק חמי בסלחנות.
"טוב, בגילו זה לא פלא. יפה שהוא בכלל יודע להפעיל מחשב."
"אל תהיה דביל, הוא רק בן חמישים וחמש, לא בן מאה! והלוואי ואני ואתה נדע מה שהוא כבר שכח." הגן חמי על כבודו של בוריס.
"אז זאת אומרת שסולי צדק, אתה עדיין מזדיין איתו." קפץ בועז למסקנות מרחיקות לכת, ונשכב שוב, גבו מופנה לחמי.
"מה? איך בכלל…" מרוב השתוממות נעתקו לרגע המילים מפיו של חמי, "אני לא מבין את צורת המחשבה המוזרה שלך בועז!" הצהיר אחרי שהתעשת, "ואני לא מאמין שסולי סיפר לך דבר הזוי כזה."
"אין שום דבר מוזר בצורת המחשבה שלי חמי, וסולי לא גילה לי כלום, אבל כשהתארחנו אצלו בשבועות יצא לנו לקשקש קצת, הוא סיפר לי קצת על ההיסטוריה שלכם ואיך גרת אצלו פעם, ומהסיפורים שלו הבנתי דבר מתוך דבר, ועובדה שהוא לא הכחיש כששאלתי. הוא הודה שלך ולרוני היו בעצם יחסים פתוחים, לפי מה שסולי סיפר רוני זיין מכל הבא ליד, ואתה…" בועז הפנה את ראשו מעבר לכתפו החשופה ונעץ בחמי מבט מאשים, "איך הוא הגדיר את זה? לך ולבוריס היו הבנות."
"נניח שיש בזה משהו." הסכים חמי לאיטו, כובש את זעמו על סולי הרכלן, "אבל זה קרה שנים לפני שהכרתי אותך, מה קשור עכשיו הסיפור הישן הזה למה שקורה איתנו? ולמה לעזאזל אתה נכנס למייל שלי בלי רשות?"
"לא יודע." טמן בועז את פניו בכרית, מתקפל סביבה לפקעת של אשמה ובושה, "אין לי הסבר לזה." הודה בעגמומיות.
חמי נאנח והכעס הצדקני שחש התפוגג באחת למראה פניו האומללים של בועז, "אולי בכל זאת?" הפציר רכות, והניח יד מנחמת על כתפו של בועז המדוכדך.
"אין לי הסבר חוץ מזה שאני קנאי וזבל, טוב לך?" גנח בועז, ודמעות עלו בעיניו.
"לא, ממש לא, האמת שרע לי ויש לי הרגשה שאולי חלק מזה קרה באשמתי, אבל בכי לא יועיל פה." סובב חמי את בועז אליו, וניגב באצבעו את הדמעות שזרמו על לחייו.
"אני נורא מצטער חמי." התייפח בועז שהסלחנות של חמי נגעה לליבו, וטמן את פניו בחזהו של חמי, "אבל… מה בעצם הסיפור אתך ועם בוריס? אתה עדיין מזדיין איתו?"
חמי נאנח, "לא, כיום כבר לא, אבל אם הוא היה רוצה…"
"למה?" החל בועז לחבוט בו באגרופיו מרוב תסכול, "מה יש דווקא בזקן הזה שאתה… מה יש לך ממנו? אז מה אם הוא היה נחמד אליך פעם, לפני מאה שנה, זו סיבה להיות שפוט שלו?"
"אני לא שפוט שלו, זה בכלל לא ככה, וחוץ מזה, הרי הסברתי לך שהוא לא מעוניין, אז מה הטעם להתעצבן?"
בועז נרגע והתיישב, ומחה את דמעותיו בגב כף ידו, "אתה יודע מנחם, בשביל בחור כל כך חכם אתה אומר לפעמים דברים ממש מטומטמים." הצהיר, ומחט את אפו בניר שתלש מגליל נייר טואלט.
"אין מה לעשות, כל אחד יוצא דביל מידי פעם." הסכים חמי ברוח טובה, נשכב פרקדן ושילב את ידיו מתחת לראשו, "מה התוכניות שלך להיום?"
"ללכת לבריכה, רוצה לבוא?"
"יותר מאוחר, עכשיו אני מעדיף לישון קצת."
"או. קיי." בועז קם, לבש את מכנס הגלישה הססגוני שתפקד אצלו על תקן בגד ים, ובעודו מחטט בארון בחיפוש אחרי חולצת טריקו לבנה שרצה ללבוש שאל, מתאמץ להישמע כאילו הוא משיח לפי תומו, "תגיד, בכלל עוד עומד לו, לבוריס שלך?"
"כן, אבל…" חמי היסס, ובועז שלף את ראשו מהארון ונעץ בו מבט חודר.
"אבל מה?" שאל, מקמט מבלי משים את החולצה הלבנה שאחז בידו.
"הוא צריך לעשות קודם זריקה, כי אחרי שעשו לו ניתוח… תראה בועז, אתה סתם מתעצבן, אני אתך, אתה הבן זוג שלי, בוריס הוא… הוא בעיקר חבר, וגם אם יש לנו סוג של סקס פעם ביובל זה באמת לא משהו שצריך להטריד אותך."
"בסדר," הסמיקו פניו של בועז מזעם שהוא התקשה לכבוש, "אבל באותה מידה, אם לי ולפטריק יהיה סוג של סקס…"
"אתה ופטריק?" לגלג חמי, "אני בספק, מאיפה הוא נפל עליך?"
"נפגשנו עוד באוטובוס, הוא עלה בקסטינה והבוקר הוא ישר זכר אותי ומיד כשראה אותי הוא הזמין אותי לשבת ולאכול איתו." התפאר בועז, "נראה לי שהוא נדלק עלי עוד אתמול."
"נדלק עליך?" זקף חמי גבה משועשעת, "אל תדבר שטויות, גם אם תהפכו לחברי נפש לא יהיה לכם שום סקס." ניבא חמי בחיוך מתנשא שהרגיז את בועז.
"למה לא? אתה חושב שאני לא מספיק טוב בשבילו?" הטיח בעלבון בבן זוגו שכמו להכעיס סירב לגלות סימני קנאה.
חמי צחק, "בוזי, טמבל קטן שכמוך, אתה לא רואה שהפטריק הזה שלך הוא רק סטרייט נחמד ותמים שבא לבקר בארץ הקודש? אם כבר בא לך לבגוד אני מציע שתלך על המלצר, הוא לא הפסיק לבדוק את התחת החמוד שלך."
***
"נו, כמה אתה יכול לישון? קום כבר, יש ארוחת צהרים!" זינק בועז למיטה, מעיר את חמי בחוסר התחשבות, ובלי להבחין שחמי לא מעוניין החל לספק לו פיסות רכילות מרגשות על מכריו החדשים, "צדקת, פטריק לגמרי בקטע של בנות, אבל הוא הגיע עם שני חברים שלא הפסיקו לעשות עיניים אחד לשני, וגוני, המלצר מהבוקר… הנה, תלבש את החולצה הזו, עלי היא ארוכה מידי, ועזוב את הנעלים, כולם הולכים פה עם כפכפים. מה, זה הכפכפים שיש לך? טוב, לא נורא, אחרי האוכל נקנה לך משהו נורמאלי יותר. נו, בוא, מה אתה מתקשר עכשיו?"
"אני חייב לדבר עם נמרוד ואורה." הסביר חמי שעד כה ציית בשתיקה להוראותיו השתלטניות של בועז.
"זה לא יכול לחכות?" עיקם בועז את פיו במורת רוח.
"לא." אמר חמי בתקיפות לא צפויה, "אני מדבר עם הילד כל צהרים, זה חשוב, הוא מתגעגע אלי ומחכה לשיחה שלי מהבוקר."
הוא שוחח עם נמרוד בקול רך שעורר בבועז קנאה חסרת היגיון, ואחר כך דיבר עם אורה ולבועז קצר הרוח היה רושם שהוא מאריך בכוונה בשיחה כדי לעצבן אותו. חמי שאל לשלומה ולשלום הגורה, וכשהוא מתעלם מקוצר רוחו של בועז לא שכח לשאול לשלומה של גברת לאה – בעלת הבית שלהם.
"לא תצליח ליהנות מהחופשה אם הראש שלך כל הזמן בבית, למה אתה לא יכול להשתחרר קצת, להיות פחות כבד?" נזף בחמי כשעשו את דרכם אל המעלית.
"נראה לי שאתה משוחרר מספיק בשביל שנינו." ענה לו חמי בעוקצנות, "מה שתית?"
"קצת בירה וגם… לא חשוב, עדיף שלא תדע." החמיץ בועז פנים ונכנס למעלית שכמו תמיד הייתה דחוסה בנופשים.
כדי לא לעשות סצנות בפני זרים הם שתקו והביעו את מורת רוחם אחד מהתנהגותו של השני בחילופי מבטים חודרים. חמי שניחן בחוש ריח רגיש קלט מיד שבועז לא רק שתה אלא גם עישן, והניח שהאחראים לעניין הם המכרים החדשים שבועז פגש במלון. איזה מושפע הבועז הזה חשב לעצמו, אבל שמר בתבונה את המחשבה המתרשעת הזאת בינו לבין עצמו.
***
בסופו של אותו יום ארוך לבלי נשוא חמי למד להכיר את כל ידידיו החדשים של בועז, אבל לא הצליח להתחבר אליהם. למרות רצונו הטוב להשתלב ולהיות אחד מהחבורה הוא מצא אותם עליזים מידי, זחוחים מידי, יותר מידי מרוצים מעצמם, שטחיים ובורים והרבה יותר מידי רודפי תענוגות מכדי שיוכל לחבב אותם.
הוא ידע שלפחות חצי מהבעיה היא שלו – חוסר היכולת שלו לשתות ולהשתחרר, הצורך שלו להישאר תמיד בשליטה, והמודעות העצמית החזקה מידי שלו מנעו ממנו לשכוח את עצמו ופשוט ליהנות. ברגע של כנות הודה בשקט, בינו לבינו, שהוא בעצם מקנא בהם, בקלילות השטותניקית השמחה שלהם, וברגע שהבין זאת החל לתעב אותם ולכעוס על בועז שנספח אליהם בהתלהבות כזו.
"מה אתה מתלהב מהם כל כך?" ניסה לקרר את התלהבותו של בועז, "הם סתם חבורת סטלנים ושתיינים, וזה שהם מדברים במבטא אוסטרלי ומשלמים בדולרים לא עושה אותם טובים יותר מתוצרת הארץ." העיר בנבזות לבועז שנעלב מהביקורתיות שלו.
"למה אתה חייב להיות תמיד סנוב כזה ולבקר את כולם? לא יזיק לך אם תשתחרר קצת, בשביל מה הגענו לאילת?" התגונן בועז שנהנה מאוד ממסיבת החוף הפרועה בה התארחו והאשים את חמי שסירב לשתות בפולניות ובצדקנות חסרת תקנה.
"זה לא הוגן בועז, אתה יודע שאני לא יכול לשתות, וגם אם הייתי יכול אני לא רוצה, ואולי די כבר עם המוזיקה הרועשת הזו? יש לי כאב ראש נוראי."
"אוי, סליחה מיס וארשה, אולי פשוט תלכי לישון את שנת היופי שלך? הפצת סביבך כבר מספיק שמחה ואושר, הגיע הזמן שתסתלקי!" צעק בועז שהאלכוהול גרם ללשונו להיות עוקצנית ומשולחת במיוחד.
"רעיון מצוין, תעשה חיים." השיב חמי ביובש והסתלק למלון, מותיר מאחוריו את בועז וחבר מרעיו שהמשיכו לחגוג וליהנות.
בועז חזר לפנות בוקר, מסריח מעשן ומאלכוהול, התקלח במהירות ונשכב לצידו של חמי שהתעורר כמובן, אבל המשיך להעמיד פני ישן. בסתר ליבו קיווה שבועז יגיד משהו, אולי יתנצל, אבל בן זוגו נשכב לצידו כשהוא מקפיד לא לגעת בו ונרדם מיד, נוחר קלות.
חמי שכב בשקט בחושך, הקשיב לנחירתו של בועז, ריחם על עצמו וחיכה לבוקר. בשמונה הוא קם, התארגן בשקט והלך לאכול ארוחת בוקר, ובלי לחזור לחדר יצא מהמלון והלך לבדו למצפה התת-ימי. הוא כיבה את הנייד שלו בכוונה, כדי שבועז לא יוכל להשיג אותו, והסתובב בגפו בין קבוצות נופשים עליזות, סקר את הדגים הססגוניים וניסה בכל כוחו ליהנות למרות המועקה שחש.
השניים נפגשו שוב רק בצהרים. חמי נכנס ללובי ונפגש בבועז שישב מול הכניסה והמתין לו, נרגז על היעלמותו. "איפה היית?" שאל, "אני מתקשר אליך כבר שעה שלמה, למה לא היית זמין? כבר חששתי שחטפו אותך." ניסה להתבדח, למרות שראשו כאב ועצביו היו מתוחים.
"הלכתי לטייל במצפה התת-ימי, ואחר כך סתם הסתובבתי בקניון. קניתי מתנות לאורה ולנמרוד." ענה חמי באדיבות קרירה, ונכנס לחדר האוכל ובועז משתרך בעקבותיו.
"ולמה לא ענית לנייד שלך?"
"לא התחשק לי לדבר, כיביתי אותו." אמר חמי והחל להעמיס את המגש שנטל בכניסה. בועז הלך לצידו בשתיקה, מותיר את המגש שלו ריק מאוכל, מכל מבחר המעדנים שהיה למלון להציע הוא לקח לו כוס מים קרים בלבד. והביט בסלידה איך חמי מלקט לו מהבופה שניצל, סלטים ותפוחי אדמה ופרי לקינוח.
הם התיישבו אחד מול השני וחמי החל לאכול, "למה אתה לא אוכל משהו בועז?" שאל אחרי שמאס בשתיקה המעיקה.
"לא רעב, הראש…" בועז הידק כוס מים קרים למצחו וגנח.
"אולי לא היית צריך לשתות כל כך הרבה?" הציע חמי בשמץ לגלוג.
"כנראה שלא, אבל אם לא היית מסתלק ועוזב אותי לבד…"
"עד כמה שזכור לי גירשת אותי." נכנס חמי לדבריו.
"לא נכון, רק רציתי שתפסיק להיות כזה… כזה פרטי פופר."
"פרטי פופר?" קימט חמי את מצחו במורת רוח – הוא לא סבל ביטויים זרים – "אתה מתכוון להגיד משבית שמחות?"
"אוף אתך חמי, למה אתה חייב להיות כזה… כזה מנחם? אנחנו באילת, אנחנו בחופש, אנחנו עדיין צעירים, למה אתה לא יודע לבלות קצת?"
"אני בהחלט יודע לבלות, אבל לקפץ כל הלילה בין שיכורים וסטלנים, ולקרוא מוזיקה לרעש מחריש האוזניים שהם התעקשו להשמיע לא נראה לי בילוי כזה נפלא, לדעתי זה יותר עונש מבילוי, אבל אם אתה נהנה אז לך על זה, אני לא אפריע לך."
"תודה רבה לך." הטיח בועז.
"על לא דבר." ענה חמי בנחת, והמשיך ללעוס בשלווה מדומה את השניצל שלו.
הם חזרו אחר כך לחדרם, חמי שקע בקריאת ספר שקנה לעצמו בקניון ובועז לקח כדור נגד כאב ראש ונרדם שוב.
אחרי שבועז התעורר סיפר לו חמי שהוא נרשם לטיול סובב אילת, "נטייל באום רש רש ובעוד אתרי תיירות סביב אילת, בא לך לבוא גם?" הציע לבן זוגו בנימוס.
בועז הרעב הציץ בשעונו וראה שהגיע הזמן לארוחת ערב, "נשמע רעיון נחמד." ענה באדיבות מלאת רצון טוב, "בוא נלך לאכול ונדבר על הטיול בזמן הארוחה."
הם ירדו לחדר האוכל ונתקלו בחבורת האוסטרלים שסיפחו אליהם עוד כמה תיירים דוברי אנגלית, חלקם מבריטניה וחלקם מארצות הברית. פטריק, הרוח החיה בחבורה, היה צמוד לנערה בלונדינית שופעת שהתהדרה במחשוף ענקי. הוא קם וחיבק את בועז כאילו היה אחיו האבוד, והציג בפניו את בת לווייתו שנישקה את בועז הנדהם על לחיו, מחככת בו את שדיה הגלויים למחצה, ואחר כך חזרה על אותו טקס עם חמי הנבוך. האוסטרלים הרעשניים ונספחיהם צירפו את בועז וחמי אל חבורתם ופירטו את תכניותיהם ללילה. הם תכננו סיור ברים שיסתיים במסיבה על הטיילת, והזמינו בנדיבות עליזה גם את חמי ואת בועז.
"אתם תבואו, נכון?" חיבק בחור אמריקאי אחד בשם בוב את כתפיו של חמי שהתכווץ קלות תחת זרועו החשופה, והשתוקק לברוח, אבל לא העז מחשש להעליב.
"לא תודה, אבל אני לא שותה." הסביר בנימוס, "וחוץ מזה כבר יש לי תכניות אחרות." הוסיף וניסה ללכוד את מבטו של בועז, אך לשווא – בן זוגו היה עסוק בהתרועעות עם חבריו החדשים.
אחרי האוכל הם נסחפו עם שאר החבורה והסתובבו על הטיילת, בוב נצמד לחמי ושאל אותו בסקרנות ידידותית על עצמו, ועל חייו בישראל. חמי ענה בנימוס אך בקצרה, וקיווה שהלקוניות שלו תשכנע את בוב להניח לו לנפשו.
למרבה כעסו בוב התעקש להידבק אליו בעוד בועז התנהג כאילו שכח אותו, והלך קדימה עם האוסטרלים שחיפשו בעקשנות פאב אירי שמישהו המליץ להם עליו.
הפאב התגלה בסופו של דבר בקצה הטיילת, וכולם, חוץ מחמי, נהרו פנימה. "אני פורש." הודיע חמי לבועז שניסה לגרור אותו לפאב, ונעלב כשחמי סירב בתוקף. הם עמדו והתווכחו בעברית בלי להשגיח בבוב, היחיד מכל החבורה שנשאר איתם בחוץ וצפה בהם בעניין.
"אני הולך לישון מוקדם, הטיול שנרשמתי אליו מתחיל בשש בבוקר." אמר חמי לבועז, "קיוויתי שתבוא איתי." הוסיף, וניסה לגעת בכתפו של בועז שהתנער ממנו ברוגז.
"חמי, בחייך, לא באתי לאילת כדי להזיע באיזה טיול שנתי מבאס, עבדתי כמו חמור כל השנה ואני רוצה לבלות קצת, לחגוג, אם לא טוב לך אז לך לטייל בשמש עם החברה להגנת הטבע, ותעזוב אותי בשקט."
"ברצון." אמר חמי והסתלק משם, נעלב וכועס.
השעה הייתה רק שמונה בערב, והוא ישב בלובי וצפה בחדשות, אומר לעצמו שהוא מחכה לתחזית, בעוד שבעצם חיכה וקיווה שבועז יימלך בדעתו ויצטרף אליו.
זה לא קרה, בועז לא חזר וחמי קם והתחיל לעשות את דרכו למעלית כשלפתע הופיע לפניו בוב. "מה אתה עושה פה? למה אתה לא עם כולם בפאב?" התפלא חמי באנגלית איטית בעלת מבטא ישראלי חצצי.
"ולמה אתה לא?" השיב בוב בעברית עילגת, מדבר במבטא אמריקאי מתגלגל.
"אתה מדבר עברית?" התפלא חמי.
"קצת. חייך בוב, "האנגלית שלך יותר טובה מהעברית שלי." החניף לחמי.
"הלוואי וזה היה נכון." חייך אליו חמי חזרה, ונכנס למעלית ובוב בעקבותיו.
"אתה כבר הולך לישון?" שאל, ונגע בכתפו של חמי בספק חיבוק, ספק ליטוף.
רק אז קלט חמי שהבחור השרירי והנאה הזה מנסה להתחיל איתו, התמלא מבוכה והתחיל לקשקש מהר, וכשהוא מרגיש כמו טיפש הסביר באנגלית הדלה שלו שהוא יוצא מחר לטיול, ולכן הוא חייב ללכת לישון מוקדם ו…
"והבחור שאתך לא בא? הוא חבר או בוי פרנד?"
"בוי פרנד." ענה חמי מהר, ויצא בזריזות מהמעלית מקווה שהיא תמשיך הלאה עם בוב.
"אז למה הוא לא בא אתך?" סירב בוב להבין את הרמז, ונעמד בפתח, מונע מהמעלית להמשיך למעלה. "אם לי היה חבר נחמד כמוך לא הייתי מסתלק לבלות עם אחרים." חייך אל חמי חיוך משועשע.
"ככה זה אצלנו." השיב חמי, צירף לתשובה חיוך טיפשי שהכאיב ללחייו וברח כמו שפן לחדרו.
***
בועז חזר רק לפנות בוקר, שוב שתוי, וצנח על המיטה, מעיר אותו מחלום רע שחמי שכח שנייה אחרי שהתעורר, מזיע ומתוח. "תעיר אותי בבוקר, נלך יחד לטיול שלך." אמר לחמי ונרדם.
כמובן שהוא לא הצליח להתעורר בשש בבוקר, וחמי הניח לו לישון וירד לבד ללובי, ושם, בין אורחי המלון הבודדים שכן נענו להזמנה לטיול, מצא את בוב, חבוש כובע רחב שוליים ומכנסיים קצרים, מחייך אליו חיוך אמריקאי צחור שיניים ונלהב, כולו מוכן ומזומן לצאת לטיול.
***
בועז התקשר אליו בצהרים, ובמקום להתנצל שלא בא איתו לטיול התחיל לצרוח עליו, "למה לא הערת אותי כמו שביקשתי?" האשים.
"הערתי, אבל אתה לא התעוררת." הסביר חמי בסובלנות.
"לא נכון." כעס בועז, "בכלל לא ניסית, ואני יודע טוב מאוד למה."
"באמת, למה?" שאל חמי בקול שקט מאוד, כמעט בלחש, מה שהעיד שסובלנותו המפורסמת מתחילה לאזול, וכדאי לבועז להיזהר.
לרוע מזלו בועז שסבל מכאב ראש, והתקשה להתמודד עם תוצאות ההוללות של הימים האחרונים לא היה קשוב דיו לסימני האזהרה, והודיע לחמי בזעם שהוא יודע בדיוק למה הוא יצא לטיול בלעדיו, והוא מקווה שגם הוא וגם בוב, הבוגד הזה שלא מתבייש לחזר אחרי גברים אחרים למרות שיש לו בבית בן זוג שמחכה לו, יתייבשו, יחטפו מכת חום ויסבלו מכוויות בדרגה שלישית.
"עד כאן בועז, אמרת מספיק ודי, נמאס לי לגמרי ממך!" התפרץ חמי בצעקות, מתעלם משאר המטיילים שהביטו בו מופתעים, "אל תתקשר אלי יותר אם אין לך משהו באמת חשוב להגיד, ברור?" צרח בעצבים וסגר את הנייד שלו בטריקה נזעמת.
"בעיות בבית?" הציץ בו בוב בעיניים כחולות, סקרניות.
חמי הנהן ומילא פיו מים מהבקבוק שאחז בידו.
"רוצה לדבר על זה?" הציע בוב בחלקלקות אוהדת שמרטה את עצביו המתוחים ממילא של חמי.
"לא ממש." הבריג חמי את הבקבוק, ופנה אל בן שיחו, "תגיד בוב, זה נכון שיש לך בן זוג שמחכה לך בבית?"
"כן, אבל אל תדאג בגללו," ליטף בוב בחיוך רב משמעות את ירכו של חמי, "אנחנו יחד כבר כמה שנים ומידי פעם אנחנו אוהבים לתת זה לזה חופש."
חמי הרים את כף ידו בתנועת עצור, "סליחה בוב, אבל יש דבר כזה כמו יותר מידי אינפורמציה, אם אתה מבין למה אני מתכוון." אמר בסלידה, ונדבק לדופן האוטובוס, פותח רווח גדול ככל האפשר בינו לבין ירכו החשופה למחצה של בוב.
בוב הבין את הרמז, הפסיק לחייך ואסף את ידו לחיקו, "מבין בהחלט." ענה ביובש, ועד סוף הטיול התעלם מחמי בהפגנתיות.
למרות הנסיבות חמי עשה מאמץ וניסה בגבורה ליהנות מהנופים המרהיבים של הרי אילת, אבל היה חם מידי, והוא היה עצבני על בועז, אבל במקום לתכנן איך הוא נפרד ממנו ביעילות, הוא היה צריך לדבר עם אורה שלא הפסיקה להתקשר ולשאול איפה הוא שם את המדחום, ואיפה הוא החביא את האקמולי, נלחצה מעל ומעבר מהבכי של נמרוד, ומרוב לחץ לא הצליחה למדוד לו חום.
חמי הנרגז היה קרוב מאוד להעיר לה שהיא מתנהגת כמו ביבי סיטר לא מנוסה, ולא כמו אימא, ושהלחץ שלה מזיק לילד, אבל התאפק ברוב תבונה, גייס את כל הסבלנות שעוד נותרה לו, וביקש ממנה בקול רך ומבין לנשום עמוק, לאסוף את עשתונותיה ולהתקשר לאימא שלו.
הטיול הסתיים בשעות אחרי הצהרים המאוחרות, וחמי ירד מהאוטובוס כשהוא רעב, מיובש ועייף מאוד, וכל מה שרצה היה לשטוף מעליו את אבק המדבר במקלחת משיבת נפש, לאכול מנה גדולה של פסטה אלפרדו, ללקק גלידה לקינוח, ולצנוח לשינה ארוכה במזגן.
הוא קיבל כמעט את כל מבוקשו, אם כי לא בדיוק בסדר הרצוי – קודם שתה כוס מים ענקית, אחר כך אכל צלחת גדושה בפסטה ברוטב שמנת ופטריות, ואז הרגיש מלא כל כך עד שהחליט לוותר על הגלידה, ונחפז לחדרו להתקלח, וכשיצא מהמקלחת, רענן ורגוע יותר, גילה את בועז יושב מתוח על קצה המיטה וממתין לו כשהוא לבוש רק תחתונים.
"נשרפת קצת מהשמש בועז." אמר חמי בנחת, והטיל את עצמו על המיטה.
"כן, אני… שכחתי למרוח קרם שיזוף. אגב, אימא שלך התקשרה לפני שעה ומסרה שהכל בסדר עם נמרוד ועם אורה, היא כבר נרגעה ולילד אין לו חום ושניהם נרדמו אחרי שאכלו עוגה."
"יופי, ומה אתך? אכלת כבר צהרים?"
"כן, אני… תשמע חמי, אני… דברתי לא מזמן עם רוני, הוא התקשר אלי כי הוא לא הצליח לתפוס אותך, אגב, הוא מוסר לך ד"ש ו… אל תכעס, אבל איכשהו יצא שסיפרתי לו הכל."
"הכל? למה אתה מתכוון הכל?"
כל מה שהיה איתנו פה, המריבה שלנו והקטע שלך עם בוב המניאק."
"אין לי שום קטע עם בוב."
"בטוח?"
"לגמרי."
"כן גם רוני אמר שאין מצב שאתה… הוא הסביר לי איפה טעיתי אתך ו… תגיד, אתה עוד כועס עלי?"
"האמת שכן, קצת, אני מבין שאתה אוהב לבלות במסיבות, לרקוד ולשתות, וזה בסדר גמור, אבל אתה צריך להבין שאני לא, ולא הוגן מצידך…"
"אני מבין לגמרי, וסליחה שצעקתי עליך."
"בסדר."
"בסדר סלחת, או סתם בסדר?"
"לא יודע, תשמע בועז, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר."
"מה? כאילו עלינו?"
"כן, עלינו ועל החופשה הזו."
"אני מצטער שלא נהנית, בפעם הבאה…"
"אתה באמת רוצה שתהיה הפעם הבאה?" שאל חמי והביט בו במבט בוחן כליות ולב, "כי לא נראה לי שאנחנו מסתדרים כל כך טוב." החל את מה שהוא תכנן שיהיה תהליך פרידה מתחשב וידידותי.
"זה לא נכון." נדרך בועז, "למה אתה אומר את זה?" מחה, מתאמץ לכבוש את הפאניקה שגאתה בו, "אנחנו יחד כבר כמעט חצי שנה ועד עכשיו הכל היה בסדר גמור, נכון?" נגע בליטוף מפציר בכתפו של חמי שהבין בבהלה שכל תכניותיו עומדות להשתבש לבלי תקנה.
"כן, הכל פחות או יותר בסדר." נאלץ חמי להודות, וכדי שלא לצאת פטור בלא כלום הוסיף, "למרות שלא ממש אהבתי את התקפי הקנאה שלך, והייתי מעדיף שלא תארגן לי חופשה בהפתעה, אני לא אוהב דברים כאלה." הביט בבועז בחומרה.
בועז נאנח, "אני ממש מצטער אם לא מצא חן בעיניך, התכוונתי לפנק אותך."
"אני יודע בועז, אבל אני לא כל כך אוהב את אילת, ועוד פחות מזה את ההתנהגות שלך, מה עבר עליך שנגררת אחרי הטיפוסים האלה בלי לשאול אותי בכלל אם זה מתאים לי?"
"אתה צודק, ואני ממש מצטער." השפיל בועז את מבטו, "יכול להיות שנסחפתי קצת, אבל המון זמן לא יצאתי לבלות, וסך הכל רקדתי וקצת שתיתי, זה לא כל כך נורא, נכון?" הביט בחמי באומללות.
"לא, בטח שלא, אבל לי זה לא מתאים, זה הכל, ובאמת ניסיתי להעיר אותך הבוקר, אבל לא הצלחתי, וממש לא אהבתי את ההערה שלך שאני והבוב הזה…"
"אני יודע חמי, אתה צודק, אני מודה ומתנצל, אבל אין זוג שלא רב, וכן, החופשה הזאת יצאה קצת צולעת, בעיקר בגלל שלא חשבתי עד הסוף, אבל לא נורא, זו רק החופשה הראשונה שלנו יחד, יהיו עוד חופשות, ואני מבטיח לך להיות יותר מתחשב בעתיד."
"בועז, די! אני לא רוצה שתתחשב בי ותסבול, אני רוצה שתהיה עם מישהו שנהנה מאותם דברים שאתה נהנה מהם." ניסה חמי את הגישה האצילית והוסיף הסבר היסטורי, "כבר היה לי את הקטע הזה עם רוני שסבל מזה שאני לא אוהב לצאת למועדונים ולא שותה ולא רוקד, אני לא רוצה שידור חוזר אתך."
"אל תשווה אותי לרוני, אני בן אדם שונה לגמרי ממנו." התמרמר בועז והניח כף יד לחה ונרגשת על בטנו של חמי.
"נכון." הסכים חמי, "אבל…" התהפך על צידו בניסיון להתנתק מהמצוקה והבהלה ששיגרו אליו אצבעותיו המזיעות של בועז, משתקות את כוח רצונו, ושנא את עצמו ואת בועז כאחת על חולשתו.
"בבקשה חמי, אני יודע שפישלתי, אבל…" דמעות הציפו את עיניו של בועז כשדמיונו הריץ לפניו בזריזות את הצפוי לו אם ייפרד מחמי – הוא ייאלץ לפגוש אותו כל יום בעבודה וזה יהיה כל כך מביך ולא נעים… והוא יצטרך לחפש כמובן דירה חדשה, ושוב לעבור דירה, ומי יחבק אותו בלילה ויעסה את גבו ויביא לו קפה למיטה? ומה עם נמרוד ועם לונה? הוא יצטרך להיפרד גם מהם ולהיות שוב בודד כמו כלב ו…
"חמי, אני שונא להתחנן אבל…" התחנן בועז והטיל את עצמו על חמי, "בבקשה, אל תעשה לי את זה, אני מבטיח לך להפסיק לעשות סצנות, ולא להיות קנאי יותר, בבקשה חמי…" כאילו ידע בחוש מופלא מה יכניע אותו הצמיד אליו בועז את גופו, רועד בסערת רגשות.
"נו, די, תפסיק, מה אתה בוכה? באמת בועז, די, תרגיע, אני בסך הכל רוצה ש…"
"אני יודע, אתה רוצה שניפרד, והכל באשמתי." גנח בועז, וברח להתייפח במקלחת.
"לעזאזל." רטן חמי בלחש, עצם את עיניו בעייפות, קילל בשקט ברוסית, ושאל את עצמו למה דברים כאלה קורים תמיד דווקא לו, ומה בוריס היה עושה אם היה במקומו – אני דוצ'ינקה, לא הייתי נכנס בכלל למצב אידיוטי כזה – דימה לעצמו את בוריס עונה לו וצוחק למשבתו. חמי החווה לעברו בדמיונו תנועה מזרחית מגונה, והלך להפציר בבועז שיפתח את הדלת, יפסיק לבכות וידבר איתו.
בועז יצא לבסוף, עיניו אדומות ופניו נפוחות מבכי, ונפל לזרועותיו, להוט לפצות את חמי בסקס פיוס סוער. חמי היה מעדיף מנת גלידה צוננת ותנומה, אבל חש שסירוב לבועז ברגע עדין כזה פשוט לא בא בחשבון. עצם את עיניו וחשב על האקס שלו – שחום, חלקלק ומרושע, ועשה לבועז את כל מה שאהב לעשות לו, ואפילו קצת יותר.
"זה ממש, כאב פרא אדם שכמוך." חייך בועז אחר כך, נישק אותו ונרדם, הלום עייפות ומאושר מאוד.
חמי חיכה עד שהיה בטוח שהוא ישן, ואז ירד לטיילת, קנה לו מנת גלידה בטעם לימון ושוקולד, התקשר לבוריס ושפך לפניו את ליבו.
בוריס סירב להשתתף בצערו, "עזוב שטויות, אל תיפרד ממנו, הוא ילד טוב והוא אוהב אותך, אז לפעמים הוא קצת דראמה קווין, אבל הוא הרבה פחות פראי מכושי, עליו יהיה קל לך יותר להשתלט."
"אני לא רוצה להשתלט על אף אחד." מחה חמי.
"אז למה אתה תמיד בוחר מישהו שרוצה שתשתלט עליו?"
"לא יודע, זה לא בכוונה."
"אין דבר כזה לא בכוונה, זה כנראה מה שמתאים לך, עובדה שאפילו כושי חושב ככה, ותפסיק כבר להתלונן כמו פולנייה, לפחות עומד לך."
"בסדר בוריס." ויתר חמי גם על חדוות ההתלוננות, "תגיד, מתי אפשר לבקר אצלך?"
"כרגיל, ביום חמישי בערב. להתראות דוצ'ינקה."
"אני אגיע, להתראות בוריס."
יומנו של מספר סיפורים 