28. חמי הולך למילואים

אחרי שחזר אהרון בשרי מחו"ל הוא ניסה, כמו שכבר עשה בעבר, לחזור ולהגשים את שאיפות נעוריו ולהשתקע במרכז הארץ, אבל גם הפעם זה לא הלך, וכמעט מבלי משים מצא את עצמו מעתיק שוב את מרכז חייו חזרה לצפון.
"זה לקח לי כמה שנים, אבל בסוף הבנתי שאני אף פעם לא ארגיש טוב באמריקה, ובטח לא באירופה." גילה את ליבו בפני בוריס שהסכים איתו שאמריקה היא לא מקום מגורים ראוי לאדם תרבותי, אבל לא הבין מה פסול מצא אהרון באנגליה, שוויץ, אוסטריה או גרמניה. "המזג אוויר נהדר, ויש שם עוד המון שחורים כמוך." חיווה את דעתו בכנות מרעננת, "אז מה רע?"
"השחורים שם כולם מוסלמים." הזכיר לו רוני בלי להתרגש מחוסר התקינות הפוליטית של בוריס. בני משפחתו הרגילו אותו עוד מילדותו להתמודד עם דעות גזעניות ורוני פיתח חסינות כלפיהן, "והמזג אוויר פשוט נוראי."
"מה נוראי? שלג, חורף אמיתי, גשם בקיץ? מה נוראי בזה?"
"כל מה שאמרת, ובעיקר השלג."
"מה יש לך נגד שלג? כולם אוהבים שלג, תראה איזה פקקים יש כל חורף בדרך לחרמון."
"שלג זה בסדר גמור כל זמן שהוא נשאר בחרמון. פעם בשנה הוא אפילו כיף, אבל אני שונא שיורד שלג כל יום, ושצריך לפנות אותו מהשבילים ולנהוג בשלג, וגם קור אני שונא."
"אם אני התרגלתי לחום בארץ אתה תתרגל לשלג, תן לזה כמה שנים ותראה שבסוף תתרגל."
"לא רוצה להתרגל, ולא רוצה לחיות רחוק מכולם, אני מתגעגע ועצוב לי לבד בסופי שבוע ובחגים, בגלל זה בסוף חזרתי לגור בקריות, כדי שאני אוכל לבקר את ההורים ואת האחיות שלי מתי שיתחשק לי."
"אז למה אתה לא גר בקריות? כי אפילו אתה בטח יודע שקרית עמל זה לא באמת קריות." זקף לעומתו בוריס גבות לגלגניות.
"פה זה מספיק קריות בשבילי, יש כאן נוף יפה, ואוויר טוב, ומה שהכי חשוב, המרחק של קרית עמל מהמשפחה שלי הוא פשוט מושלם, לא רחוק מידי ולא קרוב מידי."
"זה מה שהכי חשוב? חשבתי שמה שהכי חשוב לך זה שחמי גר פה."
"גם זה די חשוב." הסכים רוני בשוויון נפש מעושה.
בוריס לא הוטעה וצחק צחק מלגלג, ורוני האדים, ספק מכעס ספק ממבוכה, "זה לא מצחיק." התמרמר.
"אתה צודק, זה יותר פתטי ממצחיק."
"מה בדיוק פתטי כאן?" הזעים רוני את פניו.
"אתה." השיב בוריס בגיחוך, "אבל זה בסדר, כל אחד נעשה לפעמים פתטי בגלל מישהו, לא נורא, בסוף תתגבר על זה."
"אני לא רוצה להתגבר על זה, אני רוצה שמנחם ייפרד כבר סוף סוף מהבועז המשעמם הזה ויחזור אלי."
"בועז לא משעמם, למעשה הוא בחור די נחמד, שקט ומשכיל, ורגוע מאוד, בדיוק כמו שחמי אוהב."
"אתה רוצה להגיד שחמי לא רוצה אותי בגלל שאני דביל שלא למד כלום?" תקף רוני.
"לא, הוא לא רוצה אתך כי אתה פרא אדם, ואתה כל הזמן מזיין מהצד, ובועז לא."
"בטח שלא, מי בכלל ירצה אותו, הוא קציצה משעממת."
"לדעתך, אבל עובדה שחמי לא משתעמם בגללו, וכן רוצה אותו."
השניים לטשו זה בזה מבטים, רוני נעלב וכועס, ובוריס משועשע ורגוע.
"תגיד בוריס, אתה וחמי… אתם עדיין… עדיין יש לכם הבנה כמו שהייתה לכם פעם?"
"לפעמים, אבל הרבה פחות מאשר בעבר, בעצם, מאז שהוא עם בועז כבר כמעט לא." הודה בוריס בצער, מה ששימח מאוד את רוני שהסלידה שלו ממונוגמיות לא השפיעה על נטייתו לקנא לחמי כל פעם שהוא השיב לו כגמולו.
"ואתה לא מתגעגע אליו?"
"מה יש לי להתגעגע? הוא גר ממש פה, לידי, אנחנו נפגשים כל שבוע, בדרך כלל בימי שישי, אוכלים, משחקים שח יחד, מדברים כמעט כל יום בטלפון, הולכים לפעמים לטייל יחד עם הכלבה ועם הקטן. חמי הוא ממש כמו משפחה בשבילי."
"אני לא מדבר על טיולים וארוחות, אני מדבר על סקס."
"סקס, נו…" בוריס הניד את ידו בביטול, "אתה יודע איך זה, פעם יש יותר ופעם פחות, אבל בגילי סקס כבר הרבה פחות חשוב ממה שהיה פעם."
"למה אתה מדבר כמו איזה קשיש? אתה רק בן חמישים וחמש, אל תגיד לי שאתה כבר לא מזיין."
"אני לא אגיד, אבל כיום כבר אין לי את האנרגיות שהיו לי פעם, בגילי אני לא מתעסק יותר מידי עם העניין הזה."
"מה בגילך? אתה עוד לא זקן, אולי זה בגלל הניתוח פרוסטאטה שעשית?"
"אולי, וגם בגלל שזה פשוט פחות מעניין אותי. ארבעים שנה נתתי לזין שלי להוליך אותי, שום דבר טוב לא יצא מזה. די, מספיק, כיום אני מעדיף להתעסק בדברים חשובים יותר." סיכם בוריס ושינה בחופזה נושא, "מספיק לקשקש ולרכל, בוא נסדר כבר את הטלוויזיה הזו." האיץ באורחו שבא לביקור כדי לעזור לו להתקין טלוויזיה שטוחה חדשה שרכש לעצמו לא מכבר.
רוני עזר לבוריס להתקין את הטלוויזיה, ותוך כדי כך ניסה לסחוט ממנו עוד פרטים על חייו של חמי עם בועז. בוריס התחמק מתשובות מפורטות, ושמר על עמימות שעצבנה את רוני. מטבעו היה חסר סבלנות, ולא סבל רמזים מעודנים, טקט היה בעיניו סתם צביעות, ותמיד העדיף דיבור גלוי וישיר על התחמקויות דיפלומטיות.
"די כבר להיות אשכנזי כזה. פשוט תגיד ישר מה אתה חושב, יש לי סיכוי להחזיר אלי את חמי או לא?" שאל את בוריס בבוטות שגרמה לבן שיחו להתכווץ בחוסר נוחות. אחרי שהתאושש השיב לו בוריס כגמולו, נוקט באותו סגנון בוטה, "מאין לי לדעת? אני נראה לך נביא?"
"לא, אבל אתה מכיר את חמי המון שנים, והוא מספר לך הכל, אז מה דעתך?"
"דעתי שתעזוב אותו בשקט, היה לך סיכוי איתו וזה לא הלך, בסוף נפרדתם, זה סימן שאתם לא מתאימים ושאין טעם לנסות שוב."
"למה לא?" התאכזב רוני שקיווה לשמוע תשובה הפוכה.
"כי הרי אני מכיר אותך, גם אם תצליח לגרום לחמי להיפרד מבועז ולחזור אליך בסוף שוב תריבו ותיפרדו, יש אנשים כמו חמי שבנויים לזוגיות, ויש אנשים כמוני וכמוך שטוב להם יותר לבד."
"אבל לא טוב לי לבד." מחה רוני.
"שטויות, הרבה יותר טוב לך ככה, בלי מישהו שיציק לך מתי תחזור ואיפה אתה ישן ואצל מי. אתה לא טיפוס משפחתי רוני, והגיע הזמן שתבין את זה."
"אולי, יש בזה משהו, אבל לפעמים, כשאני כן חוזר הביתה, אני כן רוצה מישהו שיטפל בי ויישן איתי מחובק כל הלילה." התוודה רוני.
"אם ככה עדיף שתחיה עם אישה, רק לנשים יש מספיק סבלנות לאחד כמוך, תמצא לך בחורה, תעשה איתה ילדים ותישן איתה, ומידי פעם תלך לזיין גברים, יש המון גברים שחיים ככה ומרוצים מהחיים."
רוני נאנח, "כשהייתי צעיר יותר זה בדיוק מה שתכננתי לעשות, להתחתן ולבגוד עם גברים, ואז פגשתי את חמי והכל השתנה."
"למה דווקא חמי?" הסתקרן בוריס.
"לא יודע." משך רוני בכתפיו, "עד שהתאהבתי בו הייתי מתאהב רק בנשים, גברים היו טובים רק לסקס, אבל חמי שינה הכל, איתו רציתי גם אהבה וגם סקס. אני לא מבין למה זה לא הלך."
"מה? כבר שכחת? זה לא הלך כי המשכת לזיין מהצד, ולריב איתו ולהיות עסוק באלף ואחד עניינים. האמת, שיגעת אותו, אין לי מושג איך הוא סבל אותך שבע שנים."
"גם לי לא." התעצב רוני, "אבל אני כל כך מתגעגע אליו."
"מה מתגעגע, אבל אתה נפגש איתו כל הזמן?"
"נפגש, אבל אין סקס. בועז כל הזמן משגיח עלינו, הקרצייה הזו, אני בטוח שהוא עושה איתו רק סקס לסבי, ומרשה לו לעשות חדירות רק פעם בשנה, וגם זה בקושי." הפטיר רוני בבוז.
"זה באמת לא עסקך רוני." החמיר בוריס פנים.
"זה כן, כי אני אוהב את חמי, ואני אוהב את הסקס איתו, ואני מתגעגע אליו נורא."
"יעבור לך."
"לא נכון!" רקע רוני ברגלו כמו ילד מפונק, "זה לא יעבור, אני לא רוצה שזה יעבור."
"אז מה אתה כן רוצה?"
"אני רוצה שחמי יפטר מהספרנית המשעממת הזו, ושיחזור אלי."
"ונניח שזה יקרה, כמה זמן אתה חושב שתחזיקו מעמד? הרי אחרי כמה שבועות שוב תריבו, זה שאתה אוהב אותו זה פשוט לא מספיק, מתי תבין את זה?"
"אוף אתך בוריס, אתה חייב להיות תמיד כזה הגיוני?"
"כנראה שכן." חייך בוריס בסלחנות, "איזה עוד ברירות יש לי בגילי?"
"לא יודע ולא אכפת לי, אבל בגילי, להיות הגיוני זו פשוט לא אופציה." התלהט רוני, ודרש מבוריס להגיד מה הוא מייעץ לו לעשות עכשיו?
בוריס נועץ בלוח השנה, וגילה לרוני שחמי הולך בעוד יומיים לשבוע מילואים, ואולי אז תהיה לרוני הזדמנות להיפגש איתו לבד, בלי לוח הזמנים המשפחתי שכבל אותו בעבותות, ואולי, כשהוא יהיה במצב צבירה חרמני של מילואימניק…
"מילואים? חמי? אבל הוא נשא." התפלא רוני.
"בשנים האחרונות מרשים לנשאים להתנדב." גילה בוריס לרוני, "שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה חמי נודב על ידי הקצין שלו לארגן את מחסני החירום של חיל הרפואה. כל קיץ הוא עושה שבוע מילואים בכנף ארבע, ואתה הרי מסתובב שם לפחות פעם בשבוע, אז אם אתה מחפש הזדמנות לתפוס את חמי לבד…"
רוני שקע במחשבות ובחישובים, נועץ ביומנו גדוש הפגישות, ולאט לאט פרח חיוך שובב על פניו השחומות, מאיר את עיניו הכהות באור זדוני שבוריס מצא סקסי להפליא, ולרגע חש נקיפת קנאה שכבש מיד בעמקי ליבו, שמר בתבונה את רגשותיו לעצמו, איחל לרוני הצלחה, ושילח אותו לדרכו, מחויך ושמח.
***
ברגע שחמי אזר עוז וגילה לבועז שהוא יוצא למילואים מיד בתום שבוע הספר פרצה בין השניים מריבה מרה. בועז כעס כשהבין שחמי הולך בהתנדבות למילואים והתרתח כשגילה שחמי ידע על המילואים מזה כחודש ושמר את הידיעה לעצמו.
חמי התנצל וניסה לפייס ולהסביר אך לשווא, "לא סיפרתי לך קודם כי ידעתי שתכעס ולא רציתי לקלקל לך את המצב רוח." הסביר.
"באמת יפה מצידך." העיר בועז בזעם שכבש בקושי, "אבל הרי בסוף הייתי מגלה, או שחשבת שאני לא אשים לב שנעלמת פתאום?"
"נו, די להיות רגזן כזה, הגשתי ולת"ם ועד שלא קיבלתי תשובה העדפתי לא להגיד כלום." הסביר חמי שלא היה רגיל לראות את בועז כועס כל כך, "מצטער שלא סיפרתי לך, אבל חשבתי שאין טעם להדאיג אותך לפני שאני אהיה בטוח שאני הולך למילואים."
"אני לא מבין למה אתה צריך בכלל ללכת למילואים, ומה פתאום בחיל אוויר? חשבתי ששירת בגולני." תקף בועז מכיוון אחר.
"הייתי בגולני כשהייתי בסדיר, אבל עכשיו העבירו אותי לחיל הרפואה. אני מתעסק עם מחסני חירום של חיל רפואה שממוקמים בבסיס חיל אוויר." ביאר חמי בסובלנות.
"זה ממש מבאס, חודש אני בקושי רואה אותך בגלל הניג'וס של שבוע הספר, ועד שנפטרנו מהבלגן הזה אתה יוצא פתאום למילואים ואני שוב לבד." התלונן בועז במרירות.
"אל תגזים, אתה לא תהיה באמת לבד, אתה נשאר בבית עם לונה ונמרוד, וכמובן עם אורה." התגונן חמי, "בעוד שבוע היא חוזרת לגור איתנו, והיא תטפל בנמרוד ככה שאין לך מה לדאוג, ובכלל, שבוע זה ממש כלום, זה יעבור לפני שתרגיש, למה אתה כועס כל כך?"
"כי," הניח בועז את ידיו על מותניו בפוזה לוחמנית, ולטש מבט זועם בבן זוגו, "תכננתי שנצא יחד לכמה ימי חופש באילת, רציתי לעשות לך הפתעה נחמדה ופתאום אתה בא לי עם המילואים האלה והורס הכל."
"זה לא בדיוק אני בוזי, זה צה"ל." מחה חמי רפות, מתאפק לא להגיד לבועז שהוא שונא הפתעות ובועז היה אמור כבר לדעת את זה.
"זה כן אתה, כי אתה בכלל לא היית חייב ללכת למילואים. בשביל מה היית צריך את השטות הזו?"
חמי משך בכתפיו כובש את עלבונו, ואמר חרש שהוא לא חושב שלתרום למדינה זו שטות. כשרוני שמע אותו מדבר בנימה החרישית הזו הוא ידע שעדיף לוותר ולהניח לו, אבל בועז עוד לא הכיר אותו מספיק טוב והמשיך להתווכח.
"לתרום למדינה!" צרח, נרגז, "מה אתה, פראייר? מה זה הקשקוש המפגר הזה?"
חמי קם, נרגז, "עד כאן בועז, אני מבקש ממך לסתום." אמר בתקיפות חרישית, כובש אך בקושי את זעמו.
"ומה אם לא בא לי?" המשיך בועז לקנטר.
"אז לא, מצידי תדבר אל הקירות, אני הולך." הדהים אותו חמי, קם ויצא מהבית, התיישב על הגדר האחורית של הגינה, וליטף את לונה שרצה אחריו וניסתה לפתות אותו לקחת אותה לטיול.
בועז המשיך לרטון ולקצוף בינו לבין עצמו עוד כמה דקות עד שנרגע לבסוף, ויצא לחפש את חמי. הוא מצא אותו משתעשע עם לונה, משליך לה כדור טניס שהיא רצה לתפוס עם שיניה ולהחזיר לו.
בועז התיישב לצידו של חמי וביקש סליחה. "זה בסדר." אמר חמי בקרירות ונשאר קודר.
"לא, זה לא, אני פשוט…" בועז נאנח, "התפרצתי כי אני מרגיש שאתה נורא מרוחק בזמן האחרון, אנחנו בקושי מדברים, אתה כל הזמן עובד, וכשאתה בבית אתה או ישן או כותב, או מתעסק עם נמרוד. מאז יום העצמאות אני מרגיש ששמת אותי בסוף סדר העדיפויות שלך, הכל יותר חשוב לך ממני." האשים, ועיניו נמלאו דמעות של צער על עצמו.
"אני מצטער שאתה מרגיש ככה, אבל זה פשוט לא נכון, אתה חשוב לי בדיוק כמו תמיד." התרכך חמי והניח יד מלטפת על כתפו, "נכון שיש לי תקופה עמוסה במיוחד בעבודה, אבל בקרוב זה יירגע. אני בטוח שאחרי שבוע הספר יהיה לנו יותר זמן פנוי."
"כן, על זה בדיוק בניתי, לכן הזמנתי לנו חדר במלון באילת, אבל בסוף, בגלל המילואים שלך…" התמרמר בועז, והביט בחמי במבט מאשים.
"אני באמת מצטער שלא הצלחתי לדחות את המילואים." חזר חמי והתנצל, "אולי נדחה את החופשה לאוגוסט, עד אז נגמרת הקייטנה של נמרוד ונוכל לקחת גם אותו." הציע.
בועז נאנח בתוך תוכו, הוא רצה לבלות עם חמי לבד, בלי נוכחות של ילד קטן ותובעני, אבל איך אפשר להגיד דבר כזה לאבא מסור כמו חמי? "טוב, עוד נראה." התחמק מתשובה ברורה, "הבעיה היא…" הוא התלבט, מתקשה לוותר על התוכניות היפות שרקם, "העניין הוא שממש רציתי לבלות רק אתך במקום שקט ורומנטי, וכבר שילמתי מקדמה על החדר וקבעתי עם נורית שאני לוקח חופש." הוא נשא מבט מפציר אל חמי, "אנחנו עובדים ממש קשה כל השנה, ואף פעם לא בילינו יחד קצת זמן איכות, תמיד יש עוד מישהו שצריך מאיתנו משהו, הילד או הגורה, או אורה, או גברת לאה, ותמיד צריך לרוץ לאיזה מקום, לטפל במשהו, לעשות סידורים. לא בא לך לברוח למקום שקט ופשוט לנוח ולעשות בטן גב בשמש?"
"לנוח כן, אבל בטן גב בשמש של אילת לא בא לי טוב, אני תמיד נשרף מהשמש."
"אז נישאר בחדר וננוח במזגן במשך היום, ונסתובב בחוץ בלילה."
"זה כבר נשמע יותר טוב." חייך חמי והניח יד מפייסת על ברכו, "אולי תדחה את ההזמנה של המלון בשבוע? אני אגיע לאילת מיד אחרי המילואים וניפגש שם."
"אני אבדוק מה אפשר לעשות." הבטיח בועז, ובאותו לילה, בגלל אי הנעימות של המריבה, הם היו קשובים זה לזה במיוחד, התעלסו זמן ממושך באהבה והפגינו רוך וחיבה אחד כלפי השני בניסיון להוכיח זה לזה שהם כן מאושרים מאוד יחד, ושהמילים הקשות שהחליפו לא מכבר נשכחו מליבם.
למחרת התקשר בועז למלון ואחרי הפצרות ותחנונים הצליח לעשות קומבינה ולדחות את תאריך החופשה בכמה ימים. הוא אמנם לא הפסיד את דמי הקדימה, אבל עקב לוח הזמנים של המלון הוא היה צריך להגיע יומיים לפני תום המילואים של חמי. הם החליטו שלא יקרה כלום אם בועז יקדים להגיע, וימתין באילת עד שבן זוגו יצטרף אליו. נכון, זו הייתה פשרה, אבל היא הייתה טובה בעיניו יותר מביטול ההזמנה ובילוי חופשה עם נמרוד, ולא שהוא לא אהב את הילד ודאג לו, אבל זה לא יהיה אותו דבר עם הילד, מזל שאימו פנויה לטפל בו.
אורה לא חשבה ככה, והחמיצה פנים לשמע התוכניות שלהם, "אבל מה יהיה עם נמרוד? איך אתה יכול לנסוע לאילת מיד אחרי המילואים בלי לעבור קודם דרך הבית? הילד נורא יתגעגע אליך." התלוננה בפני חמי.
"אני יודע אורה, אבל הוא יהיה אתך, תהיה לכם הזדמנות לבלות קצת זמן איכות יחד, להשלים חסרים ולשפר את הקשר שלכם." טען חמי בפזיזות שעד מהרה הצטער עליה.
"למה אתה מתכוון להשלים חסרים? מה חסר לקשר שלי עם נמרוד?" נכנסה אורה לעמדת התגוננות.
"כלום, יש לכם קשר נהדר, אבל בילית איתו מעט מאוד זמן בשנה שעברה ו…"
"לא טיילתי להנאתי, עבדתי קשה ולמדתי." צעקה אורה שחשה מותקפת על לא עוול בכפה.
"אני יודע." נחפז חמי לרכך ולהרגיע, "אף אחד לא בא אליך בטענות." שיקר, כי האמת היא שבועז כן בא אליה בטענות, וחמור מכך, גם היא באה בטענות אל עצמה, ונקרעה בין רצונה ללמוד ולהתקדם, ובין חובתה לגדל את ילדה בעצמה.
"יש לי הרגשה שאורה פוחדת להישאר לבד עם נמרוד." לחש בועז חרש לחמי, מקפיד לסגור את דלת חדר השינה לפני שהעז לחוות את דעתו.
"יכול להיות שהיא קצת עצבנית בגלל שהיא חוששת להישאר האחראית היחידה על הבית והילד והכלבה, אבל יהיה בסדר, זה רק שבוע ואני אבקש מהורי ומאחותי לקפוץ לבקר אותה, ואני בטוח שהיא תסתדר בסוף, כולם מסתדרים ואין סיבה שהיא לא." ניבא חמי בשאננות, נישק את עורפו של בועז, פיהק ואמר שהוא נורא עייף היום, ונרדם.
***
שבוע הספר המתיש, החם והארוך מאוד נגמר סוף סוף, וחמי נשם לרווחה, טרח יום שלם על פירוק הדוכנים שהוצבו ברחבת הגרנוליט בין הספרייה לאנדרטה, ולמחרת התחיל להתארגן למילואים.
בלילה האחרון שלהם יחד לפני שיצא למילואים הקדישו הוא ובועז כמה שעות פרטיות לטובת זיון פרידה ממושך, ואחרי חודשים רבים של מה שרוני כינה בלעג סקס לסבי, טרחו על ביצוע חדירה. הם ניסו כמיטב יכולתם ליהנות ממנה, אבל הצליחו הצלחה חלקית מאוד – חמי פחד שהוא מכאיב לבועז, והיה זהיר ועצור מאוד, בעוד שבועז שהיה מתוח ומודאג וחשש מתקלה מביכה, או גרוע ממנה, מקונדום קרוע שכב על בטנו בשיניים חשוקות ורק חיכה שזה ייגמר כבר. הוא קיווה שחמי לא שם לב לחוסר הנוחות שלו, וחמי שכן שם לב היה מספיק רגיש ולא אמר כלום, עשה את שלו בנאמנות והתעלם ברוב טקט מהזקפה החלקית של בן זוגו.
אחרי שהקטע המביך הזה הסתיים סוף סוף הם התנשקו, והעתירו שבחים זה על זה, מרוצים שהכל הסתיים בשלום. חמי התאמץ לא לחשוב שאם הוא היה עם רוני כל העסק היה נראה לגמרי אחרת והוא לא היה לחוץ כל כך, ובועז נתקף געגוע לא צפוי לרביב שלמרות כל מגרעותיו לא היה נשא, והסקס איתו לא היה מסוכן כל כך.
***
"מה אתה עושה פה?" נדהם חמי יומיים אחר כך, כשהאקס הבלתי צפוי שלו צץ פתאום לפניו בחדר האוכל של הבסיס בו שירת.
רוני צחק ומשך בכתפיו, התיישב מולו ושאל מה נשמע ומה קורה ואיך המילואים?
"חוץ מזה שהאוכל לא משהו, ויש המון עבודה, ואין מספיק אנשים, הכל בסדר, אבל ברצינות, מה אתה עושה פה?"
"אני עובד, בעוד חצי שעה יש לי פגישה עם המ.ע. של גף… לא חשוב, זה לא רק סודי אלא גם נורא משעמם." חייך רוני בקלות דעת, "ואחר כך יש לי עוד כמה סידורים, אבל בערב אני פנוי, ואתה?"
"פנוי למה?" שאל חמי בחשדנות.
"לבלות קצת אתך, אם בא לך." הביט בו רוני במבט אפל ולח שחמי זכר לטובה מימים עברו, והעביר בעדינות רבה את כרית אצבעו על גב כף ידו של חמי שהצטמרר מעונג, ומיד נתקף אשמה ומשך את ידו לחיקו, "אהרון, תפסיק עם זה כבר! אתה יודע שאני לא יכול."
"אבל למה? ואל תגיד לי שאתה לא מתגעגע בדיוק כמוני, אני יודע שאתה עם הבועז הזה עכשיו, אבל הוא לא פה, וזה רק סקס, אף אחד לא ידע."
"אני אדע." הדף חמי את צלחתו מעל פניו, ושילב את ידיו על חזהו בתנועת התגוננות לא מודעת.
"נו, אז? ועוד לא ענית לי, אתה מתגעגע לסקס שלנו? כי אני כן, כל הזמן."
"כן, לפעמים אני…" התחיל חמי להגיד, ובדיוק אז צלצל הטלפון הנייד שלו, וכשניסה חמי להיזכר אחר כך בשיחה ההיא בינו לבין רוני הוא לא היה בטוח מה בדיוק הוא התכוון להגיד, הוא היה משוכנע כמעט לגמרי שהוא התכוון לדחות את הצעתו המפתה של רוני, אבל לא הצליח להיזכר באיזה מילים בדיוק תכנן להשתמש, מה שהיה די מובן בהתחשב באירועים שקרו אחר כך.
מה שקרה זה שהמפקד של חמי פקד עליו לעזוב הכל ולחוש לגף טייסת קלה, לעלות על הססנה שעמדה להמריא בעוד כמה דקות, לרדת בשדה דוב, ומשם למהר לצריפין כדי להחליף את אחד המדריכים בקורס החובשים שנאלץ לצאת מהבסיס בגלל משבר משפחתי לא צפוי.
בנסיבות אחרות אולי היה חמי מתווכח ומוחה על רוע הגזירה, אבל הפעם הוא חש כאילו ניצל ברגע האחרון מאסון וחייך בהקלה. "אני כבר זז." אמר, סגר ופנה אל רוני שהביט בו בצער. "מצטער, אני חייב לטוס לשדה דוב." הסביר לרוני שהנהן ואמר שזה בסדר, דברים כאלה קורים.
"בוא, אני אקפיץ אותך למגורים, שלא תתקע בצריפין בלי תחתונים נקיים ומברשת שיניים." הציע לחמי בחביבות.
"אחלה, זה ממש יפה מצידך רוני." הופתע חמי.
"כן, נכון, באמת יפה מצידי." הסכים רוני בחיוך עגום, שומר לעצמו את התובנה שהפציעה במוחו ברגע שהבחין בהבעת הרווחה שעלתה על פניו של האקס שלו כשזכה מן ההפקר בתירוץ להתחמק ממנו. בלי אזהרה מראש הגיע רוני לפתע לקו פרשת המים וקלט סוף סוף, באמת קלט והפנים, שחמי לא רוצה אותו יותר, לא רוצה לגעת בו יותר, לא רוצה להסתבך יותר בגללו, ושום דבר לא יעזור, לא תחנונים ולא נדנודים, ואפילו לא פיתוי ללילה של סקס פרוע. חמי שפעם אהב אותו בכל ליבו והיה מוכן לעשות הכל בשבילו פשוט לא היה בעניין שלו יותר, וכל דקה שהוא מבזבז על הניסיון להשיב את הגלגל לאחור היא דקה מיותרת של השפלה שרק גורמת לחמי לבוז לו.
חמי טס לשדה דוב, תפס טרמפ לצריפין, והחליף בהצלחה את המדריך שחש לבית החולים בגלל התקף הלב של אביו. המדריך חזר לבסיס רק אחרי שלושה ימים של מתח בהם סעד את אביו החולה, וחמי התקשר למפקדו לשאול מה לעשות עכשיו. המפקד ראה שנותרו לו עוד יומיים לתום המילואים והחליט לעשות מחווה של רצון טוב, ולשחרר את חמי מהמילואים מוקדם יותר. חמי שמח מאוד, החליט לעשות לבועז הפתעה, עלה על אוטובוס לילה לאילת והגיע למלון יממה לפני התאריך שנקבע.
פקיד הקבלה החביב שקיבל את פניו של חמי העייף והלא מגולח היה מנומס וחביב מאוד, התקשר ברוב יעילות לחדרו של בועז, לא קיבל תשובה והציע לחמי לחפש אותו בחדר האוכל.
"רעיון מצוין." הסכים חמי שבילה את רוב הלילה דחוס באוטובוס מטרטר, והשתוקק לכוס קפה חם, השאיר את תרמילו הכבד אצל פקיד הקבלה הנחמד, והלך לחדר האוכל. הוא מצא שם את בן זוגו, יושב בבגד ים ובגופיה צבעונית, וחולק ארוחת בוקר ענקית עם בחור בלונדיני, גבוה שרירי ויפה תואר. חמי הבחין בנקיפת צער שהשניים ישבו צמודים אחד לשני, ונראו מיודדים מאוד, וליבו נחמץ באכזבה כשראה את פניו של בועז לובשים הבעת בהלה למראהו, במקום ההפתעה המאושרת לה קיווה.