27. אובססיה

ביום שישי נסע רביב לביקור אצל טליה בתקווה להתפייס עם בת זוגו הזנוחה, ולהכיר את הילד שנולד להם בהעדרו. הוא תכנן לנצל את חופשת חג השבועות שנצמדה השנה ברוב התחשבות לסוף השבוע כדי לחדש שוב את ידידותם, אבל התאכזב מרות. הביקור לא היה מוצלח כמו שתכנן, ורביב חזר הביתה עוד במוצאי שבת, אבל וחפוי ראש.
"הסברתי לה שברחתי ממנה ערב החופה כי הייתי מבולבל, והתנצלתי בפניה מכל הלב, אבל שום דבר לא עזר. היא לא הסכימה לסלוח לי בשום פנים ואופן." סיפר לרוני, "אתה יודע מה היא אמרה לי?" הטיל רביב את עצמו ברשלנות על הספה, נסרח עליה כמו בובת סמרטוטים ישנה. "היא אמרה שיפה מאוד מצידי שנזכרתי בה סוף סוף, אחרי כמעט חמש שנים, אבל מבחינתה זה מעט מידי ומאוחר מידי."
"וואלה, ומה אמר בעלה?" שאל רוני בניסיון לא משכנע להביע עניין בצרות הפתטיות של רביב שהאמת, קצת שעממו אותו.
"מי, שלומי? לא אמר כלום. הם כבר לא יחד, הוא עבר לגור בדירה אחרת, טליה החליטה שנשבר לה סופית מהומואים והיא לא רוצה יותר שום קשר איתם. היא מצאה לה סטרייט אחד, גם גרוש, קצת מבוגר לטעמי, אבל היא מתלהבת ממנו מאוד, וגם הילד מחבב אותו. היא נשבעה שאור הוא שלי, אבל הוא לא דומה בכלל לדודי שלי, המסכן." סיפר רביב, ועיניו הוצפו בדמעות.
"אני באמת מצטער, אבל קשה להאשים אותה שהיא כועסת עליך." העיר רוני בהיגיון, "אתה מתכוון לשמור על קשר עם הילד?"
"הלוואי, אבל טליה לא מעוניינת. היא אומרת שאור כבר מספיק מבולבל מאז ששלומי עזב את הבית, והוא לא צריך עוד דמות של גבר בחיים שלו, היא גם חושבת שאני צריך לעבד קודם את האבל על המשפחה שאיבדתי, ולא לנסות להפיל הכל על הבן שלה." התוודה רביב והחל ליבב בצורה דוחה למדי לדעתו של רוני שסלד מבכיינים.
"יש בזה משהו." המהם רוני, שואל את עצמו מה חמי היה אומר ואיך היה מתנהג במקרה כזה. הוא בטח היה מטפל בעניין טוב יותר חשב, וחיבק את כתפיו של רביב, ליבו נצבט מגעגועים לאקס שלו שבחיים לא היה מדרדר להתנהגות משפילה כזו.
"ככה זה." אמר, ספק לעצמו ספק לרביב, "לומדים להעריך משהו רק אחרי שמאבדים אותו. הייתה לך מישהי שרצתה אותך למרות שידעה עליך, ואתה זלזלת ועזבת אותה, אתה יודע כמה זה נדיר למצוא מישהו שמקבל אותך כמו שאתה, בן אדם שמכיר אותך ושסולח לך כל פעם מחדש? במקום להגיד תודה ולאהוב אותו בחזרה אתה כל פעם מותח את החבל עוד יותר, ועוד יותר, ומבין איזה טיפש היית רק אחרי שהוא מעיף אותך לעזאזל, ומוצא מישהו נורמאלי, לא ככה?"
רביב הרים את ראשו מעל כתפו של רוני והישיר אליו מבט, "תגיד, אתה עוד מדבר עלי או שעברנו לדבר עליך?" הוכיח לרוני שהצער לא הפך אותו לטיפש ולא פגם בכושר האבחנה שלו.
"אני מדבר בעיקרון. מה שאמרתי כרגע מתאים לכל אחד." השיב רוני, נבוך מעט, קם ושאל את רביב אם הוא רוצה לאכול משהו, ואולי בא לו תה או קפה?
"לא רוצה כלום." השיב רביב וקם גם הוא, "אני מרגיש חרא." הכריז, "ואני הולך לישון." פרש למיטה.
הוא שכב דומם כל הלילה, לא ישן אבל גם לא אזר די כוח לקום, והמשיך לשכב במיטה גם למחרת, מסרב לאכול או לשתות, שוכב סתם, ובוהה באוויר. בצהרים עבר לספה, שתה קצת מים, ועבר לבהות בטלוויזיה. "ככה אתה מתכוון לבלות את כל החג?" איבד לבסוף רוני את סבלנותו, "מה יש לך? לא יכול להיות שאתה עוד עייף, יאללה, קום כבר, בוא נלך!"
"נלך לאן?" שאל רביב לאט, מביט ברוני במבט חלול.
"לסולי, הוא הזמין את כולנו לחג, אפילו בוריס יעשה הפסקה מהשח ויבוא."
"שח, איזה שח?" שאל רביב בפיזור נפש והמשיך לשכב על הספה.
רוני התחיל לאבד את סבלנותו, "אליפות העולם בשחמט? במוסקבה? בין הישראלי וההודי? שמעת על זה בכלל?"
"אהה… כן, אולי, לא משנה, לא אוהב שח."
"ומה עם עוגות גבינה, לא בא לך לאכול משהו טעים? לא אכלת כלום כל היום."
"אני לא רעב, לך בלעדי."
"מה? לבד? אבל כולם יהיו שם." מחה רוני, "מה אני אגיד להם?"
"לא אכפת לי, תגיד שאני חולה או משהו."
"אם תמשיך לא לאכול באמת תהיה חולה. נו, קום כבר." ניסה רוני למשוך אותו ממקום רבצו על הספה.
"רוני, עזוב אותי!" התעצבן רביב, "לך לבד ותן לי מנוחה."
"טוב, איך שאתה רוצה." נעלב רוני והלך לבד לסולי.
"איפה רביב?" שאלו כולם, "הוא עוד לא חזר? הוא בטח עושה חיים עם טליה והילד." שיער בועז בשאננות, והתכבד בעוד פנקייק נוטף סירופ מייפל.
רוני לא השיב, רק מתח חיוך מעושה על שפתיו והעמיס סלטים ולביבות על צלחתו, מנסה להפגין הנאה ושמחת חיים. הוא הצליח להטעות את כולם חוץ מחמי שהטיב להכירו, והתמלא דאגה. "העוגה הזאת מצוינת רוני, תטעם." הגיש לו פרוסה נדיבה של עוגת גבינה, מקושטת קצפת ותותים מעוררי תיאבון.
"תודה." ענה רוני באדיבות, לקח את הצלחת, קטף מעל גבעת הקצפת את התות המושלם שקישט אותה, והגיש אותו אל שפתיו של חמי שלא התאפק ונגס בו, מניח לקצות אצבעותיו של רוני לגעת בשפתיו. עיניהם נפגשו מעל הצלחת לרגע אחד קצר ולוהט, ומיד אחר כך השפיל חמי את מבטו, הסמיק והביט סביבו באי נוחות, מקווה שאיש לא הבחין ברגע האינטימי שחלק עם האקס שלו. לרווחתו בועז היה עסוק במשחק כדור עם נמרוד והתאומים, והיחיד שראה איך רוני מאכיל אותו בתות היה סולי, ידידו הוותיק. סולי הביט בהם ושתק, אבל חמי הבחין שפיו נקפץ בגינוי ונאנח בינו לבין עצמו. הוא ידע שסולי לא יגיד כלום לאיש, אבל חש אשם והצטער שהניח לעצמו להיסחף ולו רק לרגע. "מה קרה אהרון? למה הגעת לבד, רביב עדיין אצל טליה?"
"הלוואי. לצערי הוא רובץ בבית, רואה טלוויזיה ומרחם על עצמו."
"מתי הוא חזר?"
"עוד אתמול בלילה. מסתבר שטליה התגרשה מבעלה ההומו, ומצאה לה גבר חדש, והיא לא רוצה שום קשר איתו, או עם אף הומו אחר, כולל רביב, והיא גם לא רוצה שהוא יהיה בקשר עם הבן שלו."
"טוב, אפשר להבין אותה, והאמת, אולי עדיף ככה."
"גם אני חושב ככה, אבל רביב משום מה שבור לגמרי. הוא לא ישן, לא אוכל, רק שוכב ובוהה כמו זומבי."
"נשמע שהוא בדיכאון, וקשה להאשים אותו, רק תחשוב מה עבר עליו לאחרונה, מי לא היה חוטף דיכאון מאסון כזה?"
"מי בדיכאון?" התערב בועז בשיחה.
"רביב, בגלל זה הוא לא בא."
"מה, הוא לא בהרצליה אצל טליה? חשבתי שהוא עושה את החג אצלה, הוא אמר לי שהוא מתכוון לעשות אצלה תיקון ליל שבועות, להתנצל, להתפייס איתה ולהתחיל להיות אבא לאור."
"טליה לא הסכימה, אמרה לו שזה מעט מידי ומאוחר מידי, ושנמאס לה לגמרי מהומואים, והעיפה אותו לעזאזל."
"באמת? וואלה, טוב, זכותה, היא לא חייבת לו כלום… אז איפה הוא עכשיו?"
"רובץ בבית, מדוכא, לא הצלחתי לשכנע אותו לבוא."
"ועזבת אותו לבד, איזה מין חבר אתה?" נזעק בועז.
"אל תצעק עלי." נעלב רוני, "הצעתי לו לבוא, והוא לא רצה ואפילו צעק עלי." הוא משך בכתפיו, "מה אני יכול לעשות? להתחנן? אני לא המטפלת שלו, לא רוצה לבוא אז לא, שלא יעשה טובות."
"אל תריבו." ביקש חמי, "בואו ניסע אליך ונראה מה שלומו." אחז במרפקו של רוני והוליך אותו לרכבו, כשבועז נגרר אחריהם.
הם מצאו את רביב, שתוי לגמרי אחרי ששתה חצי בקבוק וויסקי שמצא במטבח, יושב על הרצפה ובוכה.
"אמרתי לך שאסור לעזוב אותו לבד כשהוא במצב כזה." נזף בועז ברוני, ונחפז להרים את האקס המתייפח שלו מהרצפה, לחבק אותו, להרגיע ולנחם.
"באיזה מצב? פעם ראשונה שראיתי אותו ככה, אתה רוצה להגיד לי שזו לא הפעם הראשונה שהוא מתחרפן ושותה כמו בהמה?"
"לא ככה, אבל לפעמים הוא נעשה טיפה עצוב, ושותה יותר מידי, קורה…" גונן בועז על רביב שנשען עליו, אדיש למתרחש סביבו, "למה, אתה לא חוטף מצב רוח רע לפעמים ושותה קצת יותר מידי?"
רוני משך בכתפיו בקוצר רוח. "לפעמים, אבל כשאני שותה אני נעשה שמח, לא עצוב." רוני הביט בחמי שהשתדל לא להפגין את התיעוב שחש למראה רביב השתוי – רק הוא ידע עד כמה חמי שונא שיכורים וסולד מאלכוהול. "עזוב, אני לא האישו עכשיו אלא רביב, מה נעשה איתו?"
"נשכיב אותו לישון ונצפה לטוב, אני מקווה שהוא יצליח לקום מחר וללכת לעבודה."
"אחרי כל מה שהוא שתה, ועוד על קיבה ריקה, אני בספק." פקפק חמי, "רק שלא יחטוף לנו הרעלת אלכוהול." סקר את רביב במבט בוחן, מחפש סימנים מבשרי רעה, "לדעתי ייקח לו לפחות עוד יום להתאושש, אתה יכול להישאר איתו מחר בבית רוני?"
"ממש לא." התנער רוני בתוקף מהאחריות הלא רצויה שנפלה עליו פתאום, "אני חייב להיות מחר על הבוקר בקריה בתל אביב, ומשם להמשיך לדרום." הוא צופף את גבותיו בדאגה, "האמת, אני יכול לחזור הביתה רק ביום רביעי, תכננתי ללון אצל בנצי ביום שני, לנסוע ממנו לתל נוף, ולמחרת לחצרים. יש לי שבוע נורא עמוס וממש אין לי זמן לטפל בו." סיכם בתקיפות.
"גם לי לא." אמר חמי, כמעט מתנצל, "אני חייב ללכת מחר לעבודה, עוד מעט שבוע הספר ויש לי המון עבודה, מזל שלאורה יש זמן לשמור על נמרוד כי גם מחר יש חופש לילדים."
"מה פתאום? אבל החג כבר נגמר." התפלא בועז.
"איסרו חג." הסביר חמי, "המורים האלה, לא מחמיצים שום הזדמנות לעוד יום חופש. אולי בוריס יסכים להשגיח עליו? המכללה שלו סגורה מחר, וחוץ מזה יש לו ניסיון עם שיכורים."
למרבה המזל בוריס הסכים, והם החליטו שהכי טוב יהיה אם רביב השיכור יבלה את הלילה בדירתו של בוריס כדי להניח לרוני לישון היטב לפני היום העמוס שעמד לפניו.
"איזה זבל האקס שלך, לדעתי הוא בכלל לא אוהב את רביב." התמרמר בועז אחרי שהם הגיעו סוף סוף הביתה. "הוא ממש שמח להיפטר ממנו, גם אותך הוא הזניח ככה כשהיית חולה?"
"האמת שלא, היו תקופות שהיה לי קשה עם התרופות שקיבלתי, עד שהסתגלתי סבלתי נורא מבחילות וסחרחורות, רוני היה ממש נהדר איתי, עקב אחרי הבדיקות שלי, הסיע אותי והחזיר אותי, צלצל כל יום להזכיר לי לקחת תרופה, קנה לי תוספי מזון, הלך איתי לרופאים, הוא דאג לי כמו אימא, בחיים לא הייתי שורד את התקופה הזו בלעדיו."
"וואלה? פלא שבסוף כן נפרדתם." עקץ בועז.
"לא נפרדנו בגלל שהוא לא דאג לי אלא כי הוא החליט לעזוב את הארץ, ואני לא רציתי לבוא איתו." הסביר חמי בסובלנות.
"אז למה הוא שוב פה?" התנצח בועז.
"אין לי מושג בועז, ככה יצא, ואם כבר מדברים על זה, איך זה שהאקס שלך פה? גר ממש לידנו ומפיל עלינו את הבעיות המשפחתיות שלו?"
"לא יודע, אולי כי הוא נדבק לאקס שלך, ששם עליו זין, ולא מצליח משום מה להיפרד ממך."
"אולי תשתקו כבר?" צעקה אורה מחדר השינה של נמרוד, "אתם מעירים לי את הילד."
"אני לא רוצה לישון, רוצה שאבא יבוא לספר לי סיפור." צייץ נמרוד.
חמי נאנח והתיישב במיטה, "אני כבר בא חמוד." קרא, וגישש ברגליו אחרי נעלי הבית שלו, "נדבר אחר כך." הפטיר לעבר בועז, והלך למלא את חובותיו האבהיות.
כשחזר, חצי שעה אחר כך, חדר השינה שלהם היה חשוך, ובועז שכב בגבו אליו, מכורבל בשמיכה. אחרי היסוס קל החליט חמי שהוא כנראה ישן, החליק בשתיקה למיטה, עצם את עיניו וציפה לשינה שתאפוף אותו.
"סליחה שצעקתי עליך." הפתיע אותו בועז בהתנצלות חרישית.
"זה בסדר, כבר שכחתי מזה." אמר חמי בנדיבות שנבעה בחלקה משנאתו למריבות, ובחלקה מתחושת אשמה מהולה בעייפות, "תגיד, מה לדעתך הבעיה עם רביב? אתה חושב שהוא באמת בדיכאון? יש סיכוי שהוא יצא מזה עד מחר?"
"אין לי מושג חמי, אבל תסכים איתי שיש לו סיבה טובה מאוד להיות בדיכאון."
"לגמרי. אולי זה רק לטובה, די התפלאתי לראות כמה מהר הוא התאושש אחרי שאשתו הרגה את הילד והתאבדה, זה היה ממש מוזר, קריפי כזה… יכול להיות שרק עכשיו הוא קלט מה קרה לו?"
"יכול להיות." הסכים בועז.
"לדעתי הוא צריך להיות בטיפול נפשי." חיווה חמי את דעתו, והוסיף הסבר קצר על הצתה מאוחרת ועל הנזק הנפשי העלול להיגרם למי שלא מרשה לעצמו להתאבל כראוי.
בועז חשב שהוא מגזים עם ההסברים הפסיכולוגיים שלו, "בחייך, כמה פלסף… אז הוא השתכר קצת, זה לא עושה אותו משוגע."
"לא אמרתי שהוא משוגע." שמר חמי על סבלנותו, "אבל עבר עליו משהו נורא, טראומה איומה… ועד היום הוא לא ממש התאבל על המוות שלהם. אני כל הזמן חושב איך אני הייתי מגיב אם חלילה משהו היה קורה לנמרוד." חמי הצטמרר, "לוקח זמן להתגבר על אסון כזה, אני חושב שרק עכשיו הוא מתחיל להבין באמת מה קרה, הוא חייב עזרה ותמיכה."
"יכול להיות." הסכים בועז בפיהוק, "אבל מה אנחנו יכולים לעשות? יש לו בן זוג ויש לו משפחה, שהם ישברו את הראש איך לעזור לו, לא ככה חמי?"
"אהה… כן, כנראה. לילה טוב בועז."
"לילה טוב חמי."
***
"כולם עזבו אותי, אין לי אף אחד." יילל רביב למחרת, כשהתעורר עם כאב ראש קטלני וגילה להפתעתו שהוא נמצא בדירתו של בוריס.
"יש לך חבר, ובטח גם משפחה, אולי תודיע בעבודה שאתה חולה ותיסע להורים להתפנק קצת עד שתרגיש יותר טוב?" הציע בוריס, פוזל בעין אחת לעבר הטלוויזיה, שם ניתח פרשן שחמט אחד את המשחק האחרון של הישראלי וההודי ששוב גמרו בתיקו.
"מה להורים? הם כל כך כעסו עלי אחרי שהחלטתי להתגרש ולחזור להיות הומו עד שהם שוב ניתקו איתי את הקשר. הם לא ממש אמרו את זה אבל לדעתי הם מאשימים אותי במוות של הנכד שלהם." גנח רביב, "ורוני… איפה הוא בכלל? למה הוא השאיר אותי בדירה שלך?"
"כי אתמול שתית יותר מידי וויסקי על קיבה ריקה והרגשת לא טוב." הסביר בוריס בקצרה, "ורוני לא היה יכול לשמור עליך כי הוא היה חייב לצאת מוקדם לעבודה, הוא ביקש ממני לעשות לו טובה ולקחת אותך אלי כי היום אני לא עובד בגלל האסרו חג. איך אתה מרגיש?" התעניין באדיבות, אם כי למען האמת, אליפות העולם בשחמט הדאיגה אותו הרבה יותר ממצבו של רביב.
"חרא, הראש מתפוצץ לי, חבל ששתיתי." גנח רביב באומללות.
"באמת חבל." הסכים בוריס באדישות, "אתה רוצה שאני אתקשר לעבודה שלך ואספר להם שאתה חולה?"
"לא יודע, יש לי בחילה." לחש רביב, וזחל למקלחת, הקיא את נשמתו, נשבע שלא ישתה יותר לעולם, ואחרי מקלחת וכוס קפה הצליח להתאושש מספיק כדי להגיע לעבודה באיחור קל בלבד.
***
"כל זמן שהוא הולך לעבודה ולא משתכר אני באמת לא חושב שיש לך סיבה לדאוג." ניסה חמי להרגיע את רוני.
"כן, תן לו עוד קצת זמן, בסוף הוא יצא מזה." הסכים בועז.
"אני לא חושב שאתם מבינים באיזה מצב הוא נמצא." לחש רוני בדרמטיות שנראתה לשניים מוגזמת מעט.
"למה אתה לוחש?" שאל חמי, ונעץ באקס שלו מבט שרוני הכיר היטב, המבט הזה וההבעה הזו העידו שחמי חושב שהוא סתם מבלבל את המוח, ומנסה להידחף לו שוב לחיים בתירוצים מגוחכים. היה שמץ של אמת בהאשמה הזו, אבל רק שמץ, רוני היה באמת מודאג בגלל מצבו הנפשי של רביב, וחש שחמי חושד בו לשווא, והוא כל כך התאמץ לא להציק ולא להתעלק על חמי, ולהיות סוף סוף אדם בוגר ורציני. זה כל כך לא הוגן, חשב בהתמרמרות, איך הוא לא רואה שאני כבר לא אותו בן אדם שהייתי פעם? שהשתניתי לגמרי? תחושת העלבון הציפה אותו.
"טוב, אם אתה לא מאמין לי אז לא צריך." הפטיר, ועבר לריצה, משאיר מאחוריו את חמי ובועז שיצאו עם לונה לטיול אחר צהרים בגן הלאומי בית שערים, שמלבד היותו אתר ארכיאולוגי מרתק, היה גם מקום נהדר לטייל בו עם גורה שובבה ונמרצת שלא הסכימה להיות קשורה ברצועה.
"באמת חמי, למה אתה לא נותן לו לדבר?" נזף בועז בבן זוגו, ורץ אחרי רוני, השיג אותו והתעקש לשמוע מה יש לו לספר. הוא לא היה צריך להפציר יותר מידי, רוני התיישב על ספסל מתחת לעץ אלון ענק, ושפך לפניו בהקלה את דאגותיו. "הרביב הזה, כשהכרתי אותו הוא היה ממש נחמד וכייפי, אבל מאז האסון עם אשתו והילד הוא התחרפן לגמרי. אני מבין שזה נורא וקשה, שלא תחשוב שלא, אבל אחרי שהבחורה הזו, מה שמה? זו שהוא עזב כדי להיות דוס אמרה לו להתחפף…"
"שמה טליה." התיישב בועז לצידו של רוני, "נו ו…" האיץ בו להמשיך.
"פתאום נורא חשוב לו להיות בקשר עם הילד שלה, הוא משוכנע שהילד ממנו, והוא נטרף לגמרי מזה שהיא לא רוצה שהוא יכיר אותו. הוא דיבר עם כמה עורכי דין, ואפילו התחיל לדבר על לחטוף אותו כדי לעשות לו בדיקת רקמות."
"לחטוף את מי?" התערב חמי שהגיע אליהם סוף סוף, והתיישב גם הוא לצידם, מתנשף מעט.
"את בר, הילד של טליה. הוא רוצה לברר אם זה באמת הילד שלו, ואם כן הוא מתכוון לאלץ את טליה לתת לו להיות בקשר איתו. הוא ממש אובססיבי בקשר לילד הזה שהוא בכלל לא מכיר."
"מה זאת אומרת אובססיבי? במה זה מתבטא?" חקר חמי בחשדנות.
"הוא מדבר על זה כל הזמן, חושב רק על זה, מתקשר כל הזמן לעורכי דין, מחפש חוקר פרטי שיעזור לו. אף אחד, אגב, לא מוכן לשמוע על חטיפה של קטין, כולם אומרים לו להגיע להסדר עם האימא או לשכוח מזה."
"ואיך היחסים שלכם חוץ מהעניין הזה?" התעניין בועז.
"איזה יחסים?" רטן רוני, "אני כבר לא זוכר מתי היה לנו סקס לאחרונה, וגם כשאנחנו ישנים יחד כל אחד נשאר בצד שלו של המיטה. מזל שבנצי דואג לי מידי פעם, אחרת עוד הייתי צריך לפתוח פרופיל באטרף."
"בנצי? אתה עדיין בקשר איתו?" התפלא חמי.
"בטח, אני ישן אצלו מידי פעם ו… אה… הוא כבר לא ילד, אבל יחסית לגילו הוא ממש בסדר, הבעיה היא שהוא בעניין של מציאת זוגיות וזה, ואני…" אהרון השתתק באמצע המשפט, מניח בטעות שההמשך מובן מאליו.
"כן אהרון, באיזה עניין אתה?" שאל חמי בטון לא נעים.
"זה לא עסקך מנחם." השיב רוני בתוקפנות, והשניים נעצו זה בזה מבטים זועפים שעוררו בבועז תחושה לא נוחה שהוא נשכח מליבם.
***
"התווכחתם בצורה כל כך… באיזה שלב של השיחה הרגשתי שקוף." התוודה בפני חמי אחרי שהם חזרו הביתה. "אני חושב שלך ולרוני יש עסק לא גמור, ועד שלא תפתרו אותו… מתי תגמרו סוף סוף את כל החשבונות שלכם ותרגיעו?"
"לא יודע, אבל אם מדברים על עסק לא גמור בועז, אז תרשה לי להזכיר לך שמי שרץ אחרי רוני והתעקש להקשיב לכל הסיפורים שלו על רביב שלך זה אתה, לא אני."
בועז הסמיק, "ככה, רביב שלך? ממך חמי לא ציפיתי להערה גועלית כזו." הוכיח את בן זוגו שלא התרשם כלל.
"באמת?" הגיב חמי בקרירות מעליבה שהעלתה את חמתו של בועז הפגוע.
"כן, באמת, וזה ממש לא הוגן מצדך להציק לי כי עדיין אכפת לי מרביב."
"אז לא." סירב חמי להתרשם מדרישתו של בועז להגינות, הפנה אליו את גבו ונכנס להתקלח, מפגין אדישות מעליבה לרגשות בן זוגו הנסער.
"חמי," נכנס בועז אחריו למקלחת, מסרב לוותר על המשך הוויכוח, "רק שיהיה לך ברור, זה שאני אתך עכשיו לא אומר שאני לא דואג לרביב. אני עדיין דואג לו מאוד."
"כן, זה ברור לגמרי." השיב חמי ביובש, פתח את המים והתחיל להתקלח תוך התעלמות מוחלטת מרביב שעמד מולו, נרגש וסמוק וכולו שש לקרב.
"נו, די, תפסיק להיות כזה, מה לדעתך אנחנו צריכים לעשות בקשר לרביב?" תבע בועז בלהט תשובה מבן זוגו הרטוב.
"לא יודע ולא אכפת לי, ואם אתה רוצה לדעת בועז, נמאס לי כבר לשמוע על רביב שלך ועל הבעיות הלא נגמרות שלו." הכריז חמי והתחיל להקציף בשמפו את שערותיו הרטובות.
"טוב, איך שאתה רוצה." נעלב בועז, והלך לחפש את מספר הטלפון של טליה שהיה בטוח שהוא שמר באיזה מקום, אם רק היה זוכר איפה… הוא הפך את כל המגירות שלו בחיפוש אחרי הפתק עם מספר הנייד שלה, שנמצא בסופו של דבר רק אחרי שחמי יצא מהמקלחת, והזכיר לו שהם שמרו את הפתק צמוד במגנט לדלת המקרר.
"מה אתה מתכוון להגיד לה?" שאל אחרי שהגיש לבועז את פיסת הנייר עם מספר הנייד של טליה.
"לא יודע בדיוק, יש לך הצעה?"
"כן, תדבר איתה על כסף."
"כסף? אתה מציע שאני אשחד אותה?"
"לא, טמבל. תציע לה דמי מזונות בשביל הילד."
"מי, אני? אבל זה לא הילד שלי." נרתע בועז.
"אני מאוד מקווה שלא, אבל אם האקס הפסיכי שלך רוצה קשר עם הילד הוא צריך, לדעתי, להציע לאימא שלו דמי מזונות."
"ואם זה לא הילד שלו?"
"אז שיציע לה, בנימוס ובלי לצעוק, לעשות לו בדיקת רקמות, אבל על חשבונו. בדיקה כזו זה לא עסק זול, ואם לא יצא לה שום דבר ממנה למה שהיא תשקיע בה כסף?"
"רביב כבר הציע לה לשלם על הבדיקה, והיא לא הסכימה."
"כי הדביל הזה בטח התנפל עליה בדרישות והפחיד אותה. אין לו מושג איך לדבר עם בני אדם, ובטח לא עם נשים."
"אז אולי אתה תדבר אתה חמי? היא כבר מכירה אותך, ואתה צד ניטראלי, וחוץ מזה אתה יודע לדבר כל כך יפה." הפציר בועז, מביט בחמי בתחנונים.
"ואתה חנפן." השיב חמי בעוקצנות, אבל בכל זאת חייך מעט, והסכים, אבל בתנאי שהם ידברו קודם עם רביב, ויקבלו את הסכמתו להתערבותם בעסקיו הפרטיים.
אחרי כמה שיחות התייעצות בין בועז ורוני, ותיאום לוחות הזמנים העמוסים של כולם הוחלט שרביב ורוני יגיעו לביקור ביום שישי בערב, וכל הארבעה ידונו בנושא ויחליטו על שיטת פעולה.
***
בועז שלא ראה את רביב כמעט שבועיים נדהם לראות עד כמה השתנה האקס שלו בזמן האחרון. הוא איבד משקל ונראה מתוח ורדוף. פניו איבדו את השיזוף החלקי שלהם מתקופת היותו קברן, והיו לבנים בצורה חולנית.
"תסלח לי שאני מרשה לעצמי לדבר אתך גלויות רביב, אבל אתה נראה ממש חולה." אמר לו בגילוי לב, "אתה ישן מספיק?" הניח יד על זרועו.
"לא כל כך." הודה רביב, והתיישב בזהירות על הספה, "נו, דיברתם אתה?"
"לא, חשבנו לגבש אתך קודם איזה תכנית." הסביר חמי, "אבל קודם אני מבקש ממך להבטיח שלא תעשה שום דבר לא חוקי כמו חטיפה."
"זו לא חטיפה אם זה הבן שלי." צעק רביב, "אם כבר אז היא זו שחטפה אותו ממני."
"אל תדבר שטויות רביב, אתה בכלל לא יודע אם זה באמת הילד שלך, וגם אם כן, אתה לא יכול לחזור, חמש שנים אחרי שנטשת אותה בהיריון, לבוא בדרישות ולטעון שזה הילד שלך ושהיא לא בסדר. הגישה הזו רק תסבך אותך בצרות."
"אבל…" התחיל רביב למחות.
"שקט, תן לי לדבר, אני רוצה לדעת מה בדיוק אמרת לה, ויותר חשוב, איך?"
"אמרתי לה שאני דורש ממנה לעשות לבר בדיקת רקמות כדי לוודא שזה הילד שלי, ואם כן אני דורש זכויות ביקור." השיב רביב, והכה ליתר הדגשה באגרוף על ברכו.
חמי הזעים פנים והעיר שאין לרביב זכות לדרוש מטליה שום דבר, ושאל אם הוא התנצל על שנטש אותה.
"אני די בטוח שאמרתי לה שאני מצטער." אישר רביב, "אבל בלי קשר זאת זכותי…"
"רביב!" נכנס חמי לדבריו, קוטע באיבו את נאומו המתלהם, "אתה חייב לקלוט שאין לך שום זכויות פה, רק חובות, והאמת, אתה לא עושה רושם טוב בעניין הזה, אני למשל הייתי פוחד לתת לך להיות לבד עם הילד שלי."
רביב התעצבן והתחיל לצעוק עוד יותר חזק, נשמע לגמרי מחופף, והיה שקוע כל כך בעצמו עד שלא שם לב למבטי הדאגה שהחליפו ביניהם חבריו לשיחה.
"רביב, בחייך, תקשיב לעצמך, ירדת לגמרי מהפסים. אני אתקשר לטליה ואדבר איתה רק בתנאי שאתה תרגיע ותתחיל לקבל טיפול נפשי." פסק לבסוף חמי.
"מי אתה שתגיד לי מה לעשות? אל תעשה לי טובות!" צרח רביב וקפץ ממקומו. בועז נחפז לאחוז בו והוליך אותו החוצה, מחבק את כתפיו, ומדבר אליו ברוך.
חמי ורוני נשארו לבד בחדר, מביטים זה בזה בהשתאות.
"כל הכבוד אהרון, הפעם הצלחת ליפול על משוגע אמיתי, לידו אפילו אתה שפוי ורגוע." העיר חמי בקול קדורני.
"תודה רבה על המחמאה מנחם, אבל זו לא אשמתי שהוא התחרפן." התקומם רוני בעלבון, "וחוץ מזה הוא היה די בסדר בהתחלה."
"בהתחלה כולם כאלה, אפילו אתה הייתי בסדר גמור בהתחלה, ותראה אותך עכשיו." חייך חמי כאילו מתבדח, אבל חיוכו לא נגע בעיניו, "תגיד, אתה אוהב אותו אהרון?" הביט היישר בעיניו של רוני, נועץ בהן מבט חודר כמצפה לדלות מהן תשובה.
"אני די מחבב אותו, אבל אתה יודע שאני לא אוהב אף אחד חוץ ממך." החזיר לו רוני מבט גלוי, חודר לא פחות.
"אל תדבר שטויות אהרון." התיז חמי בעצבנות, וניתק את קשר העין בינו לבין רוני.
"טוב, אני שותק." שילב רוני את זרועותיו על חזהו, ונשען על המשקוף בתנועה מלאת חן, "אז אתה מתכוון להתקשר אליה או לא?"
"אני אתקשר, אבל יותר טוב שרביב לא ישמע מה אני הולך להגיד."
חמי התקשר, והגיע להפתעתו לשלומי – הגרוש של טליה. "החלפנו טלפונים." הסביר שלומי, "כי האבא הביולוגי של בר פיתח כלפיו מין אובססיה, הוא לא מפסיק להטריד אותה והיא פוחדת ממנו."
"מאין לך שהוא האבא הביולוגי?"
"זה מה שטליה מספרת, ואני מאמין לה."
"למה היא לא רוצה שרביב יהיה בקשר עם הילד שלו?"
"היא טוענת שהיא לא סומכת עליו, לדעתה לא מגיע לו להיות בקשר עם הילד. אמרתי לה שזה לא הוגן לשלול מבר אבא רק כי היא כועסת עליו, אבל היא עקשנית גדולה ואין לי כוח לריב אתה."
"מה המצב הכספי שלה שלומי?"
"לא משהו, האמת, היא בקושי מחזיקה מעמד." הוא נאנח, "מידי פעם אני מלווה לה קצת כסף בשביל הילד, הוא לא שלי, אבל אני קשור אליו וחשוב לי שלא יחסר לו כלום."
"מה דעתך, אם רביב יציע לה דמי מזונות היא תסכים?"
"בטח, איזה שאלה, אבל שידבר יפה ושלא יציק לה, וכדאי גם שיתנצל בצורה קצת יותר משכנעת."
"בסדר, אני אדבר איתו." הבטיח חמי, ושאל את שלומי מה נשמע, ומה שלומו, ומה חדש, ואיך הוא מרגיש מאז שהתגרש מטליה?
"לא משהו." הודה שלומי באנחה, "חשבתי שמצאתי סוף סוף את האחד, אבל זה לא החזיק מעמד יותר מידי זמן. הומואים זה חרא של עם."
"לגמרי." הסכים חמי, ביקש משלומי שיצור קשר עם טליה ויבקש ממנה להתקשר אליו, וסגר.
האביב היה בשיאו כשחל המשא והמתן בין הוריו של בר – השדות היו עדיין ירוקים, מזג האוויר היה חמים ונעים בימים וקריר בלילות, ולונה הייתה גורה קטנה וחמודה. עד שנערכו כל ההסכמים ובר הגיע לביקור אצל אביו הירוק הפך לצהוב, החום נעשה בלתי נסבל, ולונה התבגרה כל כך עד שהגיע הזמן לעשות לה עיקור.
בדיעבד הודה רביב שהוא התחרפן לגמרי באותו אביב, והוסיף שמזל שהתחייב לשלם לטליה דמי מזונות, אחרת בטח היה עוזב את העבודה.
הוא סיפר לחמי ולבועז שהפסיכולוג שטיפל בו גרם לו להבין שההתעקשות האובססיבית שלו למלא תפקיד של אבא לילד שנטש בזמנו היא בעצם סימן לבריאות נפשית. "האובססיה שלי לבר היא הדרך של התת-מודע שלי להביע את רצונו לחזור לחיים אחרי האסון שקרה לי." ביאר לחבריו, וסיפר בגאווה שאחרי שהוא הצליח להבין את כוונת התת מודע שלו הפסיכולוג אישר לו להקטין את מינון הציפרלקס שלקח עד כה.
כולם נשכרו מהסידור שגיבשו טליה ורביב – לבר היה אבא, לטליה היה די כסף לגדל את בנה, ושלומי מצא סוף סוף את החתן שחיפש, ויכול היה להמשיך להיות בקשר עם הילד שאהב למרות שלא היה בנו הביולוגי.
הקשר בין שלומי לרביב החל ממש במקרה – שלומי התנדב לקחת את בר לפגישה הראשונה עם אביו כטובה לטליה שלא יכלה להשתחרר מהעבודה, אבל עם הזמן הוא התחיל לפתח רגשות אל רביב, העביר חלק מהחיבה שרכש לבר אל אבא שלו, והקשר בין השניים הלך והעמיק עד שבסופו של דבר, אחרי שרביב הפסיק עם הציפרלקס הם הגיעו למיטה, נהנו מאוד זה מזה, והחליטו שהם מתאימים והם רוצים להיות זוג.
רוני לא היה מופתע במיוחד כשרביב – שהמשיך לגור איתו בדירה למרות שהם כבר מזמן לא היו זוג – גילה לו שהוא ושלומי רוצים להתחיל לגור יחד.
"אני יודע שזה לא הוגן כי חתמנו חוזה והכל, אבל ככה יצא, אני מקווה שתבין אותי ושאתה לא כועס." הפציר ברוני.
"ממש לא, אני מאוד שמח בשבילך, איפה תגורו?"
"בזיכרון יעקוב. שלומי מצא שם עבודה, וזה בערך באמצע הדרך בין הרצליה ליוקנעם." קרן רביב משמחה.
"אחלה, שיהיה לכם בהצלחה." לחץ רוני בחיבה את כף ידו של רביב, אמר לו להתראות ושילח אותו לדרכו בתקווה לא לראות אותו יותר לעולם.
"אני מאחל לו כמובן רוב אושר ועושר, אבל בינינו, ברוך שפטרנו." סיפר בגילוי לב לחמי שהקשיב לו בעודו נאבק באסלה סרבנית בשירותים של הספרייה.
"לגמרי ברוך שפטרנו." הסכים חמי, והוריד את המים. "הנה, הנזילה נפסקה." הוא הפנה את ראשו לעבר האקס שלו שנשען כדרכו על משקוף דלת השירותים, נראה חינני וסקסי מתמיד, וכשהוא מתעלם בגבורה מצביטת הגעגועים אמר שעכשיו, כשהוא שוב פנוי לגמרי, ויש לו דירה רק לעצמו, הגיע הזמן שגם רוני ימצא לו שוב מישהו, והפעם שפוי קצת יותר.
"טיפש. אתה לא יודע שכבר מצאתי?" גיחך רוני, הפריח לעברו נשיקה והסתלק, משאיר את חמי עם הרצפה הרטובה וארגז הכלים העתיק שירש מסבו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s