25. אפקט מדיאה

פעם אהבתי לקרוא עיתונים. כל סוף שבוע בלעתי בלהיטות את המוספים, נהנה מעלעול בדפים הצבעוניים, מעיין במאמרים מרתקים שכתבו עיתונאים שנונים, ומאמין כמו טמבל לכל מילה, אבל לא עוד – אחרי מה שקרה עם רביב אני בחיים לא אוכל יותר לקרוא עיתון סתם ככה, בשביל הכיף.
הטרגדיה של רביב ואשתו, האסון המשפחתי הזה שאיזה עיתונאי זריז כינה 'אפקט מדיאה' כינוי שנדבק אליה מאז כמו ספחת, שינתה את חיי כל מי שנגע בה, אפילו של צופים צנועים מהצד כמונו.
"זה נורא מה שהיא עשתה, חולני ומופרע וטראגי, אבל מצד שני היא באמת הצליחה לנקום ברביב בגדול. מהבחינה הזו המעשה הנורא שלה הוא סיפור הצלחה ענקי." סיכם חמי את הנושא אחרי שסוף סוף התקשורת איבדה עניין בטרגדיה של משפחת קופרמן, ועברה לרדוף אחרי הקורבן הבא.
"כן, אבל מה זה שווה אם היא מתה? איזה מין נקמה אידיוטית זו אם היא צריכה להרוג את עצמה בשבילה?" מחיתי.
חמי הנהן, עיניו עצומות למחצה, "נכון." הסכים, "זה החיסרון היחיד בתוכנית שלה, וגם זה שהילדים שלה, אלה שנשארו בחיים, יישארו יתומים מאם."
"לקרוא לזה חסרון זה לשון ההמעטה של השנה." חיוויתי את דעתי, "האישה הייתה מופרעת על כל הראש, והאמת, מיד כשראיתי אותה ישר הרגשתי שיש בה משהו מוזר, אבל מי ידע שהיא מטורפת עד כדי כך? מילא התאבדה, קורה, אבל למה היא רצחה גם את הילד?"
"כדי לפגוע באבא שלו כמובן, מה שנקרא אפקט מדיאה, וזה אומר שיותר משהיא אהבה את הילד שלה היא שנאה את בעלה." הסביר לי חמי את המובן מאליו.
מאז המקרה ניהלנו את השיחה הזאת כמה וכמה פעמים, כל פעם בשינויי נוסח קלים, מנסים לשווא להסביר זה לזה את מה שאין לו הסבר.
"חתיכת פסיכית, אישה מטורפת." סיננתי במרירות שלא שכחה עם הזמן. הידיעה שפגשתי אותה, ושוחחתי איתה בלי שאקלוט עד כמה היא מסוכנת כרסמה בי כמו חומצה. "חבל שלא… לא יודע, אולי, אם הייתי אומר את הדבר הנכון… מרגיע אותה איכשהו… אולי אז היא לא הייתה עושה את זה?"
"אין טעם שתאכל את הלב בגלל הסיפור הזה." נאנח חמי ומשך אותי אליו לכפיות, "אף אחד לא יכול להבין מטורפים שמתעקשים למות, אפילו פסיכיאטרים שלמדו שנים לא יודעים איך לעזור להם, נו, די, מספיק לדבר על העניין הזה, בוא נישן קצת, אני פשוט הרוס." גנח.
"בסדר, מספיק." הסכמתי, אבל למרות עייפותי לא הצלחתי להירדם. מרגע שאחותה של הודיה – אישה צעירה והיסטרית, שמנה בצורה מטרידה בניגוד לאחותה הרזה מידי – צלצלה לרביב לבשר לו את הבשורה המרה, כל העולם השקט והרגוע שלנו נכנס לסחרחורת איומה. חמי ואני היינו רק שחקנים צדדיים בכל הסיפור, אבל על כורחנו נשאבנו לעניין, ויצאנו ממנו חבולים וחשדנים, והרבה פחות תמימים.
הכל היה באשמת הודיה כמובן, היא הייתה פסיכית, אבל לא טיפשה. לפני התאבדותה המתוכננת בקפידה היא כתבה מכתבים שנועדו להסביר את צעדיה לקרובי משפחתה, ואף הגדילה לעשות ושלחה לרב הישוב תיאור מפורט של חיי הנישואים שלה. היא עשתה הכל כדי שכל העולם ידע ויבין מי באמת אשם במותה ובמות הילד, לא שכחה לדרוש שלא יניחו לאלמן שלה להגיע ללוויה של בנו ולא שקטה עד שציוותה בפירוש, ובתוספת הסברים מעליבים, שלא יהיה לסוטה הזה שום מגע עם הילדים שנולדו לה מבעלה הראשון מחשש שהוא ירעיל חלילה גם אותם.
רב היישוב נהג בתבונה, לא אמר כלום לעיתונאים, וסיפר את הידוע לו רק למשטרה, אבל האחות, צעירה טיפשה, היסטרית וקשקשנית, התמסרה בחדווה לתקשורת שהתנפלה בלהיטות על הסיפור של אחותה המתה, ועשתה מהם מטעמים. עוד לפני שגופתה של הודיה המסכנה התקררה בקבר כולם כבר ידעו הכל על הבעל הראשון שהתאבד בגלל מחלת נפש, ועל הבעל השני – שטן שהתחפש למלאך תיארה אותו האחות, הדס.
"אחותי המסכנה." קוננה, "אחרי שהדר התאלמנה היא התחזקה בדת, שינתה את השם שלה להודיה וחשבה שמצאה סוף סוף זיווג מושלם עם תלמיד חכם, צנוע וצדיק. איך היא יכלה לדעת שהמתחזה הזה, הסוטה הזה, ישנה פתאום את דעתו?" וכן הלאה, וכן הלאה.
במשך כמעט שבוע העיתונות הכתובה והוירטואלית לא הפסיקה לדוש בסיפור העצוב הזה. סיפור חייה המפותל של הדר שהפכה להודיה, תואר ופורט עד לעייפה. העיתונאים התנפלו ברעבתנות על כל פרט – הסבל שחוותה מאז שבעלה השני החליט לעזוב אותה ואת הדת ולהיות שוב חילוני והומו נפרש בכל העיתונים, וכולם הסיקו כמובן מאליו שהיא לא ידעה על הנטייה המינית שלו, ולכן נפגעה כל כך וחשה שנבגדה פעמיים. כמובן שבגלל הסיפור כל מיני שרלטנים, חכמים בעיני עצמם, פיתחו תיאוריות שלמות על בסיס השקרים שסיפקה להם הדס הקשקשנית – אסור להניח להומואים בארון להתחתן עם נשים, אסור להם להיות הורים, אסור להומואים לשקר, אסור להם לבגוד וכו' וכו'…
"אתם חושבים שאני צריך עורך דין?" שאל אותנו רביב בשפתיים רוטטות יום אחרי שנחקר חקירה קצרה ועדינה להפתיע, בידי חוקר משטרתי רך דיבור וסבלני.
"אני לא חושב ככה, הרי לא האשימו אותך בכלום." השיב חמי.
"כן, אבל…" רביב דפדף בפראות בעיתון, מתעכב בזעזוע על תמונה שלו ושל הודיה מתחת לחופה, "אבל תראה מה כתוב פה? כולם חושבים שזה קרה באשמתי, שבגללי…" הוא שוב פרץ בבכי, "והם צודקים, הוא מת בגלל שלא חשבתי עליו, לא שמרתי עליו… הם צודקים, הייתי אגואיסט, הייתי חרא של אבא, דודי מת באשמתי…"
"שטויות, זה פשוט לא נכון! הרי לא יכולת לדעת מה היא תעשה." חיבק אותו ליאור בעדינות, ושכנע אותו לקחת עוד כדור נומבון.
נמלטנו אל ליאור באדיבות השוטרים שלהפתעתי רובם הכירו את חמי, והתייחסו אליו כאילו היה קרוב משפחה אהוב וחביב. בעזרתם הצלחנו להבריח את רביב הנסער וההמום מתחנת המשטרה, שם נחקר, לרכב משטרתי מוסווה שהסיע אותנו, על פי בקשתו של חמי, לפאתי קרית אתא. ליאור שכבר התבשר על האסון קיבל אותנו בחיבוק חם, סיפק כדורי הרגעה לכל דורש, הכביר דברי ניחומים והבטיח להלין אצלו את רביב עד תום השבעה.
עוד באותו ערב הגיע גם רוני לביתו של ליאור, ולהפתעתי גיליתי שאהרון הצעיר והקופצני מסוגל להפגין בגרות מרשימה, ובעת הצורך להיות גם עדין ואמפאטי, והוא מוצלח מאוד כשצריך לגייס כוחות נפש ולהיות תומך, מנחם ומרגיע.
אני מניח שהעיתונאים היו שמחים לנסות לראיין גם את רביב ולשמוע את הצד שלו בטרגדיה המשפחתית, אבל למזלנו הם לא ידעו איפה רביב נמצא, ואפילו לא ידעו שהוא כבר נקרא בשם אחר. המשטרה הוכיחה שאם היא מעוניינת היא יודעת לשמור על סודיות. אף אחד מהשוטרים לא הדליף מילה בנוגע לזהות העכשווית של רביב, העיתונים לא ידעו מה שמו כיום, וכל המידע שהיה להם על אברהם קופרמן הייתה תמונה מטושטשת שלו מתחת לחופתו, לבוש בגדים של דוס, חבוש מגבעת ופניו עטורי זקן. למזלו הוא נראה לגמרי אחרת כיום, ואיש מהאנשים שפגשו אותו מאז שעזב את אשתו לא קישר אותו למקרה הטראגי של משפחת קופרמן.
אחרי שבוע הכל נרגע, העיתונאים עברו לדוש ברצח ובאונס, ובבעיית העובדים הזרים, ולמזלו של רביב הטרגדיה של משפחת קופרמן נשכחה מלב.
בדיוק בתום השבעה קיבל רביב טלפון מיוקנעם והתבשר שהוא התקבל לעבודה בה חשק. ליאור שסיפר לנו את הסיפור אמר שהוא היה בטוח שרביב יגיד להם שאין לו מושג מה הם רוצים מחייו, או לפחות שזה כבר לא רלוונטי, אבל רביב הפתיע, אמר תודה רבה, ואפילו הביע שמחה מאופקת, ואישר שהוא יגיע למלא כרטיס עובד כבר מחר בבוקר.

בגלל כל המהומה שכחתי לגמרי מעניין חתימת חוזה השכירות על הדירה ברחוב גורדון, אבל חמי זכר ולמחרת הרצח התקשר לבוריס שגר לא רחוק מהדירה שרביב רצה לשכור, ביקש ממנו להגיע במקומו לפגישה עם בעלי הבית ולחתום בשמו של רביב על זיכרון הדברים.
"חשבתי שאתה לא רוצה שהוא יגור לידנו." הופתעתי כשהוא לקח אותי, ביום בו התחיל רביב לעבוד בעבודתו החדשה, לראות את הדירה.
חמי משך בכתפיו, "כן, אבל מאז השתנו דברים." הוא בדק את הקירות במרפסת הקטנה שנפתחה מהסלון, "לא יזיק לצבוע פה." מלמל בינו לבין עצמו.
הדלת נפתחה בתנופה, ורוני התפרץ פנימה, נסער ונלהב כדרכו, "אחלה דירה!" הכריז, "פה אני אשים את הספה, ופה את המיטה הזוגית, ובחדר הקטן…" הוא הטה את ראשו הצידה, מהורהר, "מה דעתך מנחם, אתה חושב שאני אצליח להעביר בדלת הזו את המפלצת האדומה."
"רק אם נפרק לה את המשענת." השיב חמי בסמכותיות של בעל מקצוע מנוסה.
"איזה מפלצת, על מה אתם מדברים?" התערבתי.
"על הספה של אהרון, הוא גורר אותה אחריו לכל מקום, יש לך מי שיוביל אותה מהבית של הוריך?"
"יהיה בסדר, הכל תחת שליטה." הבטיח רוני בחיוך, "אני יכול לסמוך עליך שתעזור לי מנחם?" הניח יד שחומה על כתפו של חמי.
"אתה יודע שכן אהרון." השיב חמי, והחזיר לו חיוך, "השאלה היא אם אני יכול לסמוך עליך?" הוסיף בעוקצנות חביבה.
אולי הייתי אמור לחוש קנאה, אבל להפתעתי נשארתי רגוע. אולי כי לא חשתי יותר בשום מתח בין חמי לאקס שלו. השניים עשו עלי רושם של שני יריבים ותיקים שהתישו את עצמם בקרבות רבים מידי והחליטו, אחרי שנים של הקזת דם מיותרת, שאיש לא ניצח, ועדיף לוותר, לחתום על שביתת נשק מכובדת ולנוח קצת.

פרולוג
"איך זה שהשלמתם?" שאלתי את חמי כמה ימים אחר כך, כשעמדנו במרפסת ביתו של רביב, לבושים במיטב בגדי העבודה שלנו, טורחים על צביעת הקירות.
"מי, אני ואהרון? טוב, תראה," הוא טבל את המברשת בדלי הצבע, ובחש בעדינות, "אנחנו מכירים כבר כל כך הרבה שנים, ועברנו יחד כל כך הרבה דברים…" חמי לחץ בזהירות את שולי המברשת אל דופן הדלי עד שנפטר מעודפי צבע, והחל לצבוע את הקיר בתנועות בטוחות ומדויקות. "נכון שכעסתי עליו מאוד, אבל אחרי שקרה מה שקרה עם הילד של רביב…" הוא נאנח, "קשה להיות קטנוני אחרי טרגדיה כזו, אין כמו מוות של ילד קטן כדי להכניס בן אדם לפרופורציות."
"זה נכון." הסכמתי, כרעתי על ברכי והתחלתי לנגב את טיפות הצבע הטריות מהפנלים. בינתיים הגיעו אהרון עם דניאל שחזר לסוף שבוע מהצבא, וגויס על כורחו לעבודות סבלות, והם נשאו פנימה בכוחות משותפים ספה ענקית מצופה בד אדמוני מחוספס.
חמי התחיל לפרק במיומנות של בעל ניסיון את המשענת, ובינתיים הביאו השניים גם מיטה זוגית מפורקת, ושולחן מחשב נאה ממתכת. ליאור שהגיע בטנדר קטן ולבן תרם שולחן אוכל נאה עם ארבע כסאות ותמונה ענקית במסגרת מגולפות, וכתחליף לרהיטי סלון הציע בוריס שהגיע עם סולק, החתול שלו – "זה לא חתול, זה כלבתול." צחק דניאל – לסדר את המזרונים שהותיר הדייר הקודם סביב הקירות, ולהניח באמצע החדר מגש נחושת גדול ועגול על שרפרף קטן שיתפקד כשולחן קפה.
בעלת הבית הנחמדה של חמי שהביאה עוגה ומיץ, ואת לונה שבכתה מרוב געגועים לחברי הלהקה שלה, התלהבה מהרעיון מאוד, ואמרה שיש לה גם כמה שמיכות צבעוניות שיתאימו מאוד, וחזרה אחרי חצי שעה עם השמיכות ועם נמרוד שהתלהב מאוד מסולק, ובלי חשש ניסה ללטף אותו. סולק, חתול זהיר, ברח מנמרוד שרדף אחריו, בעוד לונה רצה אחריהם, מנסה לנבוח, אבל מצליחה להשמיע רק קול שיעול דקיק.
"די כבר להציק לחתול, בנדיט קטן שכמוך." נזף בוריס בחביבות בנמרוד, והניף אותו באוויר. נמרוד צחק ורצה עוד, ואחר כך דרש מיץ ועוגה, וכיבד גם את לונה שבתגובה השתינה מיד על הרצפה, ובמקום לרדוף אחרי סולק, כמו שראוי לכלבה הגונה לעשות, ברחה ממנו לחיקו של דניאל שליטף אותה, ושר לה שיר אהבה מסתלסל של אייל גולן – הזמר החביב עליו.
"מספיק לשיר דניאל, זוז כבר, עוד שעה רביב חוזר מהעבודה ועוד לא סיימנו." נזף בו חמי שמינה את עצמו למנהל העבודה, וחילק הוראות לכולם, הוראות שכל הנוכחים מילאו לבסוף, אבל רק אחרי ויכוחים סוערים.
הדירה הקטנה, הגדושה אנשים, נמלאה קולות צחוק ופטפוט, ויכוחים התנגשו עם בדיחות, נביחות התמזגו בשירים, ואט אט, מתוך המהומה והבלגן התגבש סדר חדש. תוך מספר שעות הפכה הדירה המוזנחת והריקה למחצה לבית חמים, מסביר פנים ונקי. הרהיטים הורכבו והונחו במקום, הסלון שרוהט בסגנון מזרחי צבעוני נראה מזמין התפרקדות נעימה, המטבח, שרוני החל לבשל בו מרק, הדיף ריחות בישול מעוררי תיאבון, וסידור חדר השינה הושלם אחרי שליאור החליט לתלות מעל המיטה את התמונה המופשטת למחצה של זוג מתחבק שהביא מתנה.
"איזה יופי." אמר רביב שחזר מיום העבודה הראשון שלו, ונכנס לביתו החדש, "סידרתם הכל פשוט נהדר, אתם נפלאים." שיבח אותנו, ולראשונה מאז האסון פרח חיוך קל על שפתיו וקומתו השחוחה הזדקפה מעט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s